בעקבות נסיעתו של וילהלם ה־II לפלשתינה.

“אין לך דבר חזק יותר מרעיון נעלה שמאחוריו חבוי הרצון להגשימו.”

מוקדש לזכר הורי ולנוער היהודי – חנה בודנהיימר

 

מבוא למהדורה העברית של הספר    🔗

„עשה לך לנחלתך את אשר ירשת מאבותיך”.

גיתה – פאוסט

מלים אלה נשמעות כהד המגיע מעולם רחוק. תמוה הדבר, שכן לא חלפו יותר משמונים שנה מאז פגישותיהם של אישים שייצגו קבוצות בעלות אינטרסים שונים.

נקפו שלושה דורות, אך אנו מחזיקים עדיין באותם רעיונות־יסוד שדירבנו את אבותינו למאמצים כבירים למען עמם ולמען עצמם.

ואולם ישנם כיום בני נוער בישראל, שאינם יודעים דבר על פיזורו של עם ישראל בעולם. הם גם אינם מודעים לסכנות האורבות לקיומנו כעם.

העם היהודי חייב למלא את תפקידו ההיסטורי. הפרשות והמאורעות השונים המובאים בספרנו אמורים להביא לידיעת הנוער את מאבקי האיתנים שאותם ניהלו אבותיהם. הם עשו זאת למען אחיהם שהיו שרויים בדיכוי ובעוני. הם ביקשו להפכם לאנשים יוצרים ובני־חורין.

הם אמרו להשיג מטרה זו באמצעים פוליטיים. לפני שמונים שנה נחשבו גרמניה ובריטניה הגדולה למעצמות בעלות השפעה פוליטית באירופה.

המנהיגים היהודים שהאמינו בתקומת עם ישראל בארצו, פתחו במשא ומתן עם שתי מדינות אלה.

בשנת 1898 הגיעו לשיאם דיונים אלה וזאת לאחר שהקיסר וילהלם השני ביקש לפרוש את חסותו על מדינת היהודים העתידה.

מאז נתחוללו שינויים לא מעטים בקרב אומות העולם. היו מלחמות. ב־2 בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור, שבעקבותיה הוקם המנדט הבריטי שנועד להבטיח את הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. בשנת 1948 תפסה מדינת ישראל את מקומו של מנדט זה.

עזה תקוותי, כי חיבור צנוע זה יעודד את הנוער לחפש פתרונות לבעיות תקופתו!

הנרייאטה חנה בודנהיימר

תמוז תשל"ט – יוני 1979

 

הקדמה למהדורה העברית    🔗

קבלת־הפנים שערך למשלחת הציונית הקיסר וילהלם השני בירושלים, ב־1898.

האם קיבל הקיסר וילהלם השני משלחת ציונית בירושלים בשנת 1898? או שמא זהו סיפור דמיוני – מעין מיסטיפיקציה? אילו מניעים וחלומות הוליכו לכך? מדוע נשכח מאורע זה מבלי להותיר זכר כלשהו?

כלום היתה זו תוצאה שלילית של כוונות הקיסר הגרמני ליטול לידיו בשעת הצורך את החסות על המדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל? האם היתה זו תוצאה ממדיניותו של בילוב או מהתבוסה במלחמת העולם הראשונה, שאחריה עבר ניהולה של המדיניות ציונית, בעקבות הצהרת בלפור, לידי המנדט הבריטי בא"י?

סיפור המעשה שלפנינו, המורכב מיומני המסע של ד"ר מ. בודנהיימר – אחד מחברי המשלחת הציונית – ומתעודות שונות שהגיעו לידינו רק בשנים האחרונות, מובא לידיעת הציבור מטעמים שונים.

ההיסטוריה חייבת להכיר גם מאורעות אלה. הם מעניקים לאירועים החשובים יותר את צבעיהם וגווניהם. הם מעמיקים את ההבנה לגבי מאורעות העתידים להתרחש בתקופה מאוחרת יותר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה בואריאציות, אף כי כל מאורע מתרחש על הרקע הפוליטי הכללי של התקופה.

מי הם השחקנים הפעילים המופיעים בחלום האמור להפוך למציאות? קיימת משלחת ציונית המורכבת מחמישה אנשים, שבראשה עומד ד"ר תיאודור הרצל. ארבעת הנותרים הם: המהנדס זיידנר וד"ר מוריץ שנירר מוינה ואילו מקלן, דוד וולפסון ועורך־הדין ד"ר מאקס בודנהיימר.

בטרם צאתם לדרך, חיפש הרצל דרכים ליצירת מגע עם וילהלם השני. במכתב ששיגר לנסיך פיליפ אוילנבורג אנו קוראים: “המסע לארץ הקודש הינו עלייה לרגל של הוד מעלתו ונחשב למעשה גדול. ואולם חשיבותו עשויה לגדול עד כדי מפנה היסטורי במזרח הקרוב, אם יוחל בשיבת היהודים לשם”.

אנו פוגשים את הכומר האנגלי ויליאם ה. הכלר, חוקר תנ"ך ואיש המיסטיקה, שעסק בשיבת היהודים לארץ ישראל עוד לפני הופעתם של הציונים המדיניים הראשונים. הוא דיבר על משבר נבואי והתקין טבלאות ובהן חישובים על שיבת היהודים לארץ ישראל. מאורע זה עתיד היה להתרחש כעבור 42 ירחים נבואיים – 1260 שנים, שלפי חישוביו החלו בתקופתו של עומר (637/8) ויסתיימו בשנים 1897/98.

על עניינים אלה שוחח גם כמחנך לשעבר בחצר הדוכס בקארלסרוהה, עם הדוכס הגדול פרידריך פון באדן. הכלר: “לפי דברי הנביאים צריכה מדינת־היהודים להיוולד וזו תהיה בוודאי ברכה גדולה בשביל כל העולם. כלום לא תהיה שתיקתי בבחינת עוול, שהרי כל הדבר הזה ידוע לי היטב?”

לשאלתו של הדוכס הגדול מבאדן, מה יוכל לעשות למען העניין, השיב הכלר: “הוד מעלתו היה הראשון מבין הנסיכים הגרמניים שקרא בורסאי להכתרתו של המלך וילהלם לקיסר. מי יתן ותיטול חלק בייסודה של הממלכה השניה הגדולה של המאה! שכן היהודים יהיו אומה גדולה”.

לאחר שהקיסר התבונן בעת שהותו בקארלסרוהה בטבלאות הנבואיות, ברך את הכלר על דרך ההיתול: “אני שומע, כי יש ברצונך לכהן כשר במדינת היהודים?” באגרת ארוכה אל דודו, הדוכס הגדול פרידריך, הביע הקיסר דעה נבואית: “עתה אני יודע כי תשע עשיריות מקרב הגרמנים ישתמטו מלפגוש אותי לכשיוודע להם בבוא העת, שאהדתי נתונה לציונים או אם – במקרה ואתבקש על ידם לעשות כן – אכניסם תחת כנפי חסותי!”

וילהלם השני מינה את הנסיך פיליפ אוילנבורג והרטפלד אחראי לטיפול בכל העניינים הציוניים. הלה כותב להרצל על עצמו בזו הלשון: “הפכתי לדובר נלהב, לאחר ששכנעת אותי במידה שאין למעלה הימנה ביחס לחשיבותה של התנועה הציונית”. בשיחתו עם הרצל סיפר לו עוד, שהקיסר אמר לו, כי יוכל להצדיק בפני בני עמו את התערבותו למען היהודים. ביומנו של אוילנבורג אנו קוראים אחרי המסע: “מן הידועות הוא כי הפוליטיקה נוטפת רעל, משחיתה כל חלקה טובה במקום להפרותה. ואולם במקרה זה היתה השפעתה ממש הרסנית. רק מבחינה זו הצטערתי על שלא נפל בחלקי להשתתף במסעו של הקיסר אל המזרח… רק בגלל הרצל והציונים טענתי ואני ממשיך לטעון עד היום, כי אני הייתי מוציא אל הפועל את הראיון.”

בעניין זה סיפק הקאנצלר בילוב מידע מוטעה לאוילנבורג. שכן, בעיניו של הדיפלומט בילוב נראתה קבלת הפנים למשלחת הציונית בירושלים, כדבר שיכביד על “התזמורת האירופית” של מעצמות העל. הוא העלים בזכרונותיו את דבר הראיון מכל וכל. הוא כתב: “משהוברר לו (לקיסר הגרמני) על ידי האיש שכיהן כציר תורכיה בברלין ואשר נלווה אלינו במסענו במזרח, כי השולטן אינו רוצה לדעת על הציונות ועל ממלכה יהודית בלתי תלויה, הוא משך ידו מן העניין הציוני וסרב לקבל את נציגיהם בעת שהותו בארץ ישראל…”. בפגישתם הראשונה שנתקיימה בקושטא, הוקסמו הקיסר והרצל איש מרעהו. בודנהיימר כותב על כך: “שני רומנטיקנים נפגשו. הרצל תאר את הקיסר כאילו פגש ביער קסום את חד־הקרן, חיית הפלא. עיני התכלת הזוהרות, רוחו העירנית, תחומי התעניינותו משכו אותו בעוצמה רבה. ככל הנראה שני אנשים מחוגים שונים התקרבו איש אל רעהו”.

מאוחר יותר אומר על כך הקיסר: “הביקור בקושטא ב־1898 איפשר לי להתוודע אל איש מעניין ביותר… אדם נבון, בעל אינטליגנציה גבוהה ועיניים מלאות הבעה. ד”ר הרצל היה בהחלט אידיאליסט נלהב, שדרך מחשבתו טבועה בסימן אצילות".

כיצד ניגנה “התזמורת האירופית”? בשנת 1897 נכבש האי כרתים שהיה בבעלות תורכית, על ידי המעצמות הגדולות. הדבר היה לאחר סיום המלחמה עם יוון. כנציב עליון של האי נתמנה הנסיך גיאורג מיוון. גרמניה, אנגליה ורוסיה התחרו ביניהן על מיצרי בוספורוס, ואילו צרפת פקחה עין על המתרחש במזרח.

נציגי משרד החוץ הגרמני בירושלים התנגדו לקבלת הפנים. הצי הצרפתי הועמד הכן בנמל טולון. מ"זכרונותיו" של בילוב אנו למדים עוד: “על פי התכנית המקורית ביקש וילהלם השני לבקר, נוסף על קושטא וארץ ישראל, גם במצרים. ואולם לאחר שנחשפה מזימתם של אנארכיסטים להתנקש בחייו של הקיסר הגרמני בקאהיר, שקל הוד מעלתו לוותר על רעיון זה. מקורות אחדים טענו, כי הנציגות הבריטית במצרים שלא ראתה מסיבות שונות בעין יפה את ביקורו של הקיסר הגרמני, הפיצה במתכוון את השמועות על ההתנקשות וזאת כדי להרתיע את האישיות רמת המעלה. לאחר קבלת הפנים נשלח השדר חסר־המשמעות של סוכנות הידיעות וולף ובו נאמר שהקיסר קיבל לראיון משלחת יהודית, שהגישה לקיסר אלבום תמונות על הישובים היהודיים בא”י.

בודנהיימר מסכם את הדו"ח שלו במלים אלה:

בתאור המסע ובמסמכים שיובאו להלן נשתתף, ולו בקיצור נמרץ, בחוויות של המישאלות והחלומות, המתחים והאכזבות שנפלו בחלקם של נציגים נאצלים, בני אומות שונות שפעלו למען קידומם והתפתחותם של בני אדם. לאחר יומנו של הרצל, זכרונותיהם של בילוב, של וילהלם השני ושל פיליפ אוילנבורג, מוגש החומר התעודי של בודנהיימר להשלמת תיאורו של מסע זה. תאור הנסיעה, שנתחבר תוך כדי המסע לארץ הקודש, חזקה עליו שיאיר באורח יסודי רגע היסטורי. לעניות דעתנו זהו דבר בעיתו, שכן עד עצם היום הזה ישנם היסטוריונים המטילים ספק בכך, שהמשלחת הציונית אמנם נתקבלה לראיון אצל הקיסר וילהלם השני בירושלים.

האיגרות והתעודות השונות, שהשגתן נתאפשרה רק בעת האחרונה, מבססות, במידה והתעורר צורך לכך, את תאוריו של בודנהיימר. לפיכך ספר זה הוא בגדר תעודה. רשות הדיבור ניתנה אך ורק לתעודות. המשתתפים מופיעים במכתביהם, על צדדיהם החזקים והחלשים גם יחד, בדיוק כפי שהיו בחייהם.

בראש ובראשונה היה בדעתנו להצביע על התפתחויות בתחילת תולדותיה של התנועה הציונית. באותן שנים סברו חסידי הציונות המדינית, כי ניתן להביא לידי מכנה משותף את מטרותיהם עם אלה של המדיניות הגרמנית. יש להניח כי גם מדינאים גרמנים חשבו בכיוון זה. כלום אין זו תמיד אומנותה של המדיניות להביא את האינטרסים המשותפים של העמים לידי התפתחות חיובית לכל הצדדים?

לא היה זה רק מקרה, כי המשלחת הציונית שנתקבלה בירושלים על ידי הקיסר וילהלם השני הורכבה מאישים שבאו מוינה ומקלן. הציונות המדינית המודרנית, הורתה ולידתה בשני מרכזים אירופיים אלה. ד"ר בודנהיימר בא בשנת 1890 לקלן, לאחר שזמן קצר קודם לכן נתפס, בהיותו בסט' ונדל בחבל סאאר, לרעיון הציוני.

מייד לאחר מכן, ניסה לעשות בקלן נפשות לרעיון הציוני. ואולם נסיונותיו לקרב את יהודי קלן המתבוללים לרעיון הציוני נתקלו בקשיים ניכרים. משום כך שלח ידו בכתיבה. בשנת 1890 הוא חיבר פואמה ציונית גדולה, “החזון”, המתארת את המאבק למען הרעיון החדש ואת פריצתו אל לב הבריות. בשנת 1891 הופיעה בהוצאת “מנורה” בהאמבורג חוברת מפרי עטו, שנקראה בשם “יהודי רוסיה לאן?”. חוברת זו הופצה ב־55,000 עותקים ויותר. לאחר מכן נתפרסמה שורה של מאמרים, כגון “האם יהודי רוסיה הם בגדר אומה?” “ציוני כל הארצות התאחדו!” וכן רשימות אחרות, שראו אור ב"מנורה" ובכתבי־עת אחרים.

את שותפיו הראשנים להגשמת רעיונותיו, מצא ד"ר בודנהיימר רק בשנת 1892, לאחר שהרצה על נושא המכבים. הוא נשא את דבריו במועדון שהוקם על ידו, בהתאם לפנייתו של הרב ד"ר פראנק ואשר חבריו עסקו בלימוד ההיסטוריה והספרות של העם היהודי. בשנת 1894 ייסד בודנהיימר בקלן שני מועדונים חדשים, שנועדו לסייע להגשמת הרעיונות החדשים. היו אלה “האגודה לקידום קולוניות חקלאיות בסוריה ובארץ ישראל” וכן “האגודה היהודית־הלאומית בקלן”. לזו האחרונה נודעה חשיבות מרובה בכל הנוגע להתפתחותה המאוחרת של הציונות המדינית. מאגודה זו צמחה “ההתאחדות הציונית בגרמניה”, אשר כיושב־ראש הראשון שלה כיהן ד"ר בודנהיימר.

עם הופעת ספרו של הרצל “מדינת היהודים” בשנת 1896 בוינה, התקשר עמו בודנהיימר ללא דיחוי. בודנהיימר היה חבר בועדה, שטיפלה בהכנות לקונגרס הציוני הראשון, שנתקיים בבאזל בשנת 1897. בקונגרס זה נבחר תיאודור הרצל לנשיא; הניצנים הראשונים של הלשכה העולמית של התנועה הנצו בוינה. לאחר פטירתו של הרצל בשנת 1904 הועברו הלשכות, בעטיה של בחירת וולפסון לנשיא ההסתדרות הציונית, לעיר קלן. לאחר מכן, הועתקה הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל לקלן וכיו"ר הדירקטוריון בקלן נבחר בודנהיימר.

כבר בתקופת קלן היוו הלשכות הציוניות מוקדים, שמשכו אנשי־רוח רבים ואף חלשו על משאבים כלכליים לא מבוטלים.

אני מודה מקרב לב לעובדי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, שסייעו בידי בהשגת החומר התיעודי, וכן להיסטוריון המנוח, ד"ר נ.מ. גלבר מירושלים, שנאות לקרוא את כתב־היד. כן נתונה תודתי למר דב קווסטלר שתירגם את הספר מגרמנית ולגברת עדינה הרן שקראה את נוסח התרגום.

תודתי נתונה גם למר עקיבא לוינסקי מהסוכנות היהודית בירושלים בעד התעניינותו.

ח. בודנהיימר

תיאודור הרצל

ד"ר מ. בודנהיימר

פרידריך, הנסיך הגדול מבאדן

קיסר וילהלם השני

שולטן אבדול חמיד

ויליאם הכלר

---

פיליפ, נסיך אוילנבורג

הקאנצלר בילוב

המסע שלי עם הרצל לארץ ישראל

מאקס בודנהיימר

 

הקדמה    🔗

בתאור מסע זה משתקפות רשימות־יומני שנכתבו בשעתן. חלקן נתפרסם בעתון Die Welt בשנת 1898/99. עתה גמרתי אומר בליבי לסכמן ולקבצן וזאת חרף העובדה שגם יומניו של הרצל דנים באותו נושא עצמו. שכן, לדעתי חיב אני להשלימן מנקודת ראותי. כידוע, נראה היה כי אין הקיסר עומד בדיבורו לתת את דעתו על שאלת מדינת היהודים והרצל רגז בשל כך עד למאוד. בקונגרס הציוני שנתקיים בשנת 1899, הוא נתן ביטוי לכעסו: “בכל הנוגע לדיברתו של קיסר, אל לנו להתפתל בפירושים יתירים”. אני סבור כי הרצל עשה עוול לקיסר. מפיו של הנסיך בילוב שמעתי, כי משרד־החוץ הגרמני קיבל מידע על התנועה הציונית. למרבה הצער הוא פנה בעניין זה לכתובותיהם של יהודים מתבוללים. היה זה אך צפוי, שהאינפורמציה אשר נאספה בידי אנשי הרשות ציינה את הציונות כעניין חסר־חשיבות, הקרוב ללבם של כמה חסידים שוטים. כתוצאה מכך לא נקט, לצערנו, משרד־החוץ בצעדים כלשהם, כדי להמשיך במגעיו עם הרצל. ואולם עוד שנים רבות אחרי מותו של הרצל, נשאר יחסו של הקיסר לציונות אוהד. על כך סיפר ראש הקבינט האזרחי, האדון פון לוקאנוס. פתרונה של הבעיה בידי אנגליה, בעטיה של מלחמת העולם הראשונה, היה בהחלט לפי רוחו של הרצל. לאור התפתחותה של גרמניה יכולים אנו לראות עצמנו מאושרים, כי רעיונו של הקיסר הגרמני לפרוש את חסותו על מדינת־היהודים לא יצא מעולם מגדר מחשבה רומנטית אל תחום המדיניות המעשית. מנקודת ראות זו יש להעריך את תאור המסע שלי.

המחבר

ירושלים, נובמבר 1935

 

לעבר הבירה התורכית    🔗

היה זה בשעות־הערב של ה־9 באוקטובר 1898. הטלפון צלצל. שמעתי את קולו של וולפסון. הוא אמר שברצונו לספר לי דברים חשובים. עלי לסור אליו מייד. וולפסון הקביל את פני כשהוא מחזיק בידו אגרת מהרצל. הוא נהג בסודיות יתירה. לבסוף גילה את אוזני: הדוכס הגדול מבאדן שכנע את הקיסר בצדקת ענייננו. יש בדעתו לקבל משלחת של ציונים בירושלים. הרצל מבקשני בדחיפות להשתתף כנציגם של ציוני גרמניה. וולפסון אמור לייצג את הבאנק. למרבה הצער, ויתר נורדאו על השתתפותו. הרצל סבור כי אולי רצוי העדרו, שכן נורדאו אינו אהוד ביותר בחצרות הנסיכים האירופיים בשל ספרו “מן הקרמל ועד לאלהמברה”. גאסטר התנה את השתתפותו בשיחות מוקדמות שעתידות להתקיים בבריסל. ואולם לכך אין כבר פנאי, שכן עלינו לצאת לדרך תוך יומיים. לאחר שדיברתי בשבח השתיקה, ניתן לי לקרוא את מכתבו של הרצל. הרי זה כתוב שחור על גבי לבן. הקיסר הצהיר באזני הנסיך הגדול שהוא אמנם נכון ליטול תחת חסותו את מדינת־היהודים. בעיני היתה זאת חידה. המסך הורם ומעבר ליום סגרירי של חודש אוקטובר צוחקת החמה מעל ארץ דרומית. כלום לא היתה זאת מיסטיפיקאציה? זה נשמע כאגדה. ביקשתי לדעת פרטים נוספים. אבל הרצל כתב שעל כך יוודע לנו בוינה. האם אני מוכן לנסיעה? לגבי דידי לא היתה זאת בעיה כלל וכלל. על כל פנים אני נוסע לוינה כדי לשוחח אישית עם הרצל.

תמונה 9

גאלאטה

תמונה 10

הגיה סופיה

תמונה 11

אנית מלחמה רוסית ליד רטימו

ואולם הנסיבות האישיות הכבידו עלי עד למאוד. רעייתי נמצאה לצורך החלמה בבית־הבראה שבוילהלמסרוהה ליד קאסל. הוצרכתי לדאוג לממלא מקום במשרדי. אסור היה לי לגלות לאמי, ששהתה באותה עת אצלנו, דבר וחצי דבר על מטרת נסיעתי. הבעייה הפחותה ביותר היתה הכנת חפצי לנסיעה והשגתו של מעיל פראק חדש. החייט שלי שלח לי את המעיל המבוקש תוך עשרים וארבע שעות. היתה זאת יצירת־פאר והחייט התגאה בה. לאחר מכן נסעתי באוריאנט־אקספרס לוינה. הרצל קיבלני בחדר עבודתו, כולו קורן מסיפוק. מידותיו של החדר היו גדולות במיוחד – כמעט כמו של אולם. שעתו של הרצל דחקה. הוא אמר לי שאני חייב לנסוע אתו “בלי מתי ואבל”. בדרך הוא יספר הכל. אחר באו קוקש עם זיידנר וד"ר שנירר. קוקש בא בשליחות חשובה. הוא הביא עמו את הקופה לנסיעה – 5,000 כתרים אוסטריים בזהב. הכסף נאסף בבהילות ובעמל רב על ידי פרופסור מאנדלשטאם ברוסיה. מצאנו את הוריו של הרצל, בעלי הדרת כבוד וגאים, אך גם מודאגים, בחדר האוכל אצל הגברת יוליה והילדים. היתה זאת מסיבת פרידה. הגברת הרצל ביקשה שיביאו לה מקושטא זוג נעלי בית תורכיות. זיידנר הוכרח לקחת מידה. לאחר פרידה מרגשת יצאנו בחיפזון אל תחנת־הרכבת. על הנסיעה לקושטא אין הרבה מה לספר. ישבתי בתא הקרון בחברתו של הרצל. גיסו של השולטן תופיק ((Twefik פאשה שכיהן כשגריר בברלין, נסע אף הוא באותה הרכבת. הרצל הציגני בפניו ואנו שוחחנו מבלי להזכיר כמובן את מטרת נסיעתנו. הרצל ניסה לגשש ביחס לביטולו של ה"פתק האדום", שהגביל את הגירת־היהודים לארץ־ישראל. בסופיה הצטופפו בתחנת הרכבת ציונים רבים שבאו לברכנו. על תכלית הנסיעה דרך הבלקנים לא היה להם מושג. אבל הם ביקשו לראות את הרצל. הנסיעה דרך הבלקנים היתה מגוונת בנופים: הרים רבים, עדרי צאן, רועים שלבשו אדרות צמר, מעט כפרים. ערים כמעט ולא נראו. לפני הגיענו לקושטא, הופיע בתא שלנו השגריר כדי להפרד מעלינו. הוא לבש מדי גנרל של פרשי ארטוגרול וענד על חזהו שפע של אותות הצטיינות גבוהים. הוא הציג בפנינו את בנו, שאף הוא לבש מדי קצין. היה זה נער בן עשר, שהשתעשע בחרב ולא הסתיר גאוותו על כך. למדנו מכך, שהתורכים הם אומה של חיילים. בקושטא בלטה עובדה זו ביתר שאת. בסאן סטפנו, שהיתה מוכרת לי, כמקום בו נחתם הסכם שלום בין רוסיה ותורכיה בשנת 1877, ראינו בתחנת הרכבת מאות כרכרות. הצפיפות בתחנה היתה רבה. הכל ביקשו להגיע לקושטא כדי להשתתף בחגיגות שנערכו לרגל בואו של הקיסר לעיר זו. בהגיענו לבירה קיבלו את פנינו מהומה ססגונית וצעקות רמות. הרכבת הגיעה בדיוק נמרץ. היה זה מאורע יוצא דופן. בדרך כלל נהגה הרכבת לאחר בשעתיים עד ארבע שעות. שמענו הלצה על האוריאנט־אקספרס שהגיעה פעם ליעדה שעתיים לפני המועד. הכל הביעו פליאתם על כך, אולם לאחר מכן נקבע כי היתה זאת טעות. הרכבת איחרה בעשרים ושתיים שעות. סוכנו של הרצל, איש בשם דאנוסו המתין לנו בתחנת הרכבת. נסענו אל המלון, שפרט למראה ההידור המזוייף, עשה עלינו רושם טוב. אך קושטא עצמה! נהנינו מן המראה על קרן הזהב ועל הבוספורוס. מאות סירות התנודדו על הים שהחליף גווניו מירוק כהה לכסוף־בוהק. ברקע ניגלתה עטרת של ארמונות לבנים וכן ים של בתים מגובבים, בוהקים בלובנם. הכל מזכיר אמפיתיאטרון ענקי, שבו הבמה ואולם הצופים מהווים שלימות אחת. הסירת מותירות מאחוריהן שובל מנצנץ, כל אימת שהן חולפות ביעף במימי הים. מבטה האוהב של החמה מייפה את בלויי־הסחבות של הסבלים. היתה זו שעת בוקר מוקדמת כשנסענו מעל לגשר לגאלאטה. מה יביאו לנו הימים הבאים? טכסנו עצה במלון. הנסיך הגדול שלח הודעה להרצל לאמור, כי ברצונו של הקיסר לשוחח עמו, עוד בטרם יקבל לראיון את המשלחת, בקושטא. אך לא ידענו כיצד לאתר את הקיסר, שכן לא קיבלנו כל מידע על מקום הימצאו. נראה היה לנו כרצוי להפגש עם השגריר הגרמני; משימה זו הטיל הרצל עלי.¹

לפני ביקורי אצל שר החצר אירעה סצינה קומית. הרצל ייחס חשיבות רבה להופעה חיצונית ונהג זהירות וקפדנות לגבי כל הזנחה פעוטה של הנוהל הדיפלומאטי המקובל. שעה שבחן את חליפתי פרצו הרצל וולפסון שעמד בקרבתו, בצחוק. הרצל שאלני האם אני הולך ללוייה. לבשתי על פי המנהג הגרמני מכנסיים שחורים ועניבה שחורה. לאחר שהחלפתי את המכנסיים השחורים במפוספסים ואת העניבה השחורה בצבעונית גילה הרצל, כי חסרות לי נעלי־לכה. לשאלתו, כלום אין ברשותי נעליים אחרות, שלף וולפסון מן המזוודה שלי נעליים בצבע ירוק כהה אותן לקחתי עמי, על פי צו האופנה האחרונה. שוב פרצו כל חברי המשלחת בצחוק רם. ואולם המלאי במחסני החנות “לובר” ברובע פרה הצילני ממצוקתי ואני יכולתי להופיע בפני השגריר הגרמני ללא כל איחור.

השגריר ישב בארמון נהדר שהשקיף על פרה. הזקיפים (קוואסים) לבשו בגדים ססגוניים. הכל עמד בסימן חגיגיות הדורה. השגריר קיבלני בידידות, אך עם זאת נהג לפי כללי הזהירות. אחר ששטחתי בפניו את בקשתי, הוא יצק עלי קיתון של צוננין. “מיהו ד”ר הרצל", שאל השגריר. “על הדיונים עם הקיסר אינני יודע דבר. אין לי גם הוראות בשבילו”. לשאלתי כיצד ניתן לבוא במגע עם הקיסר הגרמני, שכן הרצל מצפה ממנו להזמנה לראיון, השיב לי השגריר כי הוא נוסע עתה לקראת הקיסר אל הדרדנלים וישוחח עמו על עניין זה. אם אמנם ידיעותי הן נכונות, הוא יודיעני על כך ללא דיחוי.

הדיווח שלי על שיחתי עם השגריר הלם בהרצל כרעם. הרושם שנתקבל היה, כי המידע שנמסר לנסיך הגדול מבאדן לא היה נכון. אבל לאחר מכן עלה בו רעיון שמא המדובר הוא בתככי־חצר, שכן הרצל ידע על היחסים המתוחים בין השגריר אוילנבורג לבין המרשל פון ביברשטיין. הרצל הניח, כי הידיעה שנמסרה לקיסר על ידי פון אוילנבורג, באה ממקור אחר שעל קיומו לא היה ידוע דבר לשגריר בקושטא. וכך לא נותר לנו אלא להמתין.

ומשחלפו השעות ודבר לא אירע, אחז בנו קוצר רוח שקשה לתארו. ישבנו ללא טעם ותכלית בקושטא ואפילו לא ידענו האם עלינו להמשיך במסענו לירושלים. יחדיו טכסנו עצה על צעדינו הבאים. הרצל רצה להריץ אגרת הישר אל הקיסר…

כולנו הבענו התנגדות לכך. דעתנו היתה שאם הקיסר מתכוון ברצינות להפגש אתנו, הוא יעשה את כל הצעדים הדרושים. ולא – מה טעם להזכיר לו שוב את נוכחותנו? נפרדנו מבלי לסכם דבר. הרצל החליט, להעלות בינתיים על הכתב את רעיונותיו ביחס לאיגרת.

את הערב בילינו בתיאטרון יהודי. לכבודם של אורחים גרמניים רבים שנמצאו אותה עת בקושטא, החליטה הנהלת התיאטרון להציג את “בר־כוכבא” בשפה הגרמנית. למחרת היום, בשעות לפני הצהריים, קרא הרצל באזנינו את אגרתו לקיסר. היתה זו מלאכת־מחשבת – האגרת נכתבה מתוך זווית ראייה רחבה ונוסחה בקיצור נמרץ. מילות הסיום היו פאתטיות משהו: “סודו של אלוהים יקבע את גורל ענייננו”.

וולפסון הביא את האגרות אל הילדיזקיוסק (הארמון). הכל התנהל על פי משאלתנו. חלפנו על פני ארמונות, גנים, ומרפסות שהיו מאוכלסים במאות של נשות החצר וסריסים. סוף סוף עלה בידי וולפסון להגיע עד לילדיזקיוסק, כשהכל מלווים אותו בהתפעלות. שכן הצילינדר של וולפסון עשה על התורכים רושם רב. אוילנבורג נטל את אגרתו של הרצל לקיסר בלבביות מופגנת. הוא ביקש למוסרה מייד והוליך את וולפסון לבילוב. ואולם הלה קיבל את וולפסון בקרירות ולשעה קצרה בלבד. כאן הורגשה האווירה של משרד החוץ. אוילנבורג הבטיח שעוד באותו יום, בשעות אחה"צ, יודיענו את החלטת הקיסר. בכך הסתפקנו. אפשר להבין את המתח שבו היינו שרויים עד לקבלת תשובתו של הקיסר. זמן קצר לאחר ארוחת הצהריים התייצב אצלנו שליחו של הקיסר, שהביא את הודעת הקיסר המבקש לראות את הרצל בשעה 16:30. על פי בקשתו של הרצל כבר ניסחתי קודם לכן את הנקודות, שאותן היה בדעתו להעלות בנושאי שיחתו עם הקיסר. הצעתי תכנית התיישבותית רבת היקף שנראית לנו כיום כחלום רחוק, אבל אז היא תאמה את מצב רוחנו שלא ידע מעצורים כלשהם. ואלה היו הנקודות: 1) מינויו של מושל יהודי, מטעם השולטן, לסוריה ולארץ ישראל; 2) איזורים אלה יחולקו למחוזות; 3) המחוזות יעברו לשלטון יהודי עצמי לאחר שהאוכלוסייה היהודית תשיג בהם רוב מסויים; 4) כלל זה לא יחול על המקומות הקדושים, שיישארו תחילה תחת שלטון תורכי עד אשר יתאפשר להנהיג בהם שלטון אקסטריטוריאלי וזאת לאחר שיושג הסכם בין המדינות האירופיות ותורכיה. הכל נלקח בחשבון: צבא, זכויות־מלכות, חוק ומשפט, בקיצור – מדינת היהודים העתידה, על־פי ההבטחה שניתנה בתורה: “מנהר מצרים עד־הנהר הגדול נהר־פרת” (בראשית, ט"ו, יח). הרצל חייך, כאשר הבאתי בפניו את הצעתי “כל כך רחוק עוד לא הגענו. אציע לקיסר רק את יצירתה של חברת־קרקעות, אשר לה יש להעניק זכויות וסמכויות בהיקף מסויים. זו אמורה להיות מעין פרוטופלאזמה שממנה עשויה להתפתח מדינה באורח אורגאני”. כאשר עזב הרצל את המלון, פינו לו האורחים שנמצאו באולם הכניסה את הדרך מתוך יראת כבוד. כל הופעתו אמרה הדרת כבוד. ישותו עוררה השתאות ופליאה וגם אני נכבשתי לה. מתוך התבוננות בו נוכחתי לדעת, כי הוא יודע כיצד לנווט את מהלך העניינים. כל מה שאמר ועשה היה מחושב היטב, בהיר, מעוגל, פרי מחשבה מכובדת ונטולת אנוכיות, הגם שלעתים נראה היה לנו כי המעוף הרעיוני שלו נישא על כנפי הדמיון. הרצל נסע בחברתו של וולפסון אל הארמון.

בינתיים נסענו זיידנר, שנירר ואנכי, לשם הרפייה מן המתח, בכרכרה דרך פרה. אך כל העת העסיקה אותנו המחשבה מה ישיג הרצל? זיידנר סבר כי הוא “בר מזל”. שנירר אמר “כי זהו רגע בעל חשיבות היסטורית”. ואילו אני חשבתי בליבי כי כל מי שמצליח לתפוס את הגורל בתלתליו ייחשב לבר־מזל. ואולם לא הבעתי את מחשבותי בקול רם, כי הספק הוסיף לכרסם בי. מה מוזרה היתה התנהגותו של השגריר שאמור היה, לאחר הודעותיו של הנסיך הגדול, להתבטא באורח חיובי ביחס לתכנית הציונית! אולי היא ביקש להפגין ידידותו כלפי בן ארצו, שכן מארשל פון ביברשטיין היה מבאדן. או שמא היה בידי בילוב המפתח לקבלת הפנים הצוננת שנערכה לוולפסון. לא מן הנמנע כי השגריר קיבל בינתיים הוראות ממשרד החוץ לפיהן היה עליו לגלות הסתייגות קפדנית ביותר. המאורעות שהתרחשו לאחר מכן עתידים היו לאשר הנחה זו. העיר נצטיירה בעינינו כתמונה מרתקת ביותר שחלפה־עברה כחלום. שוב ושוב חזרה אלינו המחשבה הטורדנית – מה יאמר הקיסר? כיצד יתייחס השולטן להצעתו של הקיסר? בינתיים הפריע לנו פטפוטו של דאנוסו שהעמיד פנים כי יש ביכולתו לשמוע את צמיחת העשב. עשב זה צמח לא רק בגני השולטן, בפינות נידחות ובסימטאות, אלא גם בערמות האשפה בלב העיר שהוסתרו מעיני האורחים הזרים על ידי גדרות עץ בגובה של בית. המלווה שלנו היה מוכן להראות לנו, תמורת הבקשיש הצפוי, את המראות היותר מרהיבים. מקץ שעתיים של נסיעה בכרכרה, פקעה סבלנותנו ואנו חזרנו אל המלון. המתח שלנו היה מובן מאליו. מה זעירה נראתה לנו עכשיו עבודת המועדון והתעמולה שלנו, לאחר שלפתע זכינו לתשומת לב במקום שבו לא ציפינו לכך כלל ועיקר, דהיינו מצד הקיסר הגרמני! אילו סיכויים רבי משמעות נשקפים עתה לאידיאל שלנו! אבל אנו עדיין הוכרחנו לרסן את קוצר רוחנו.

סוף סוף הגיע וולפסון לחדר תוך שהוא משמיע קריאת “הידד!”, הרצל פסע בעקבותיו. חרף עייפותו נטלני הרצל מייד בזרועי והוליכני אל חדר צדדי. אפשר לכנות את מצב רוחו כזה של חוזה. מבטו נישא למרחקים. הוא סיפר כי הקיסר התייחס אליו בחביבות נוגעת ללב. הוא יצא לקראתו עד לדלת, לחץ בלבביות את ידו, קרב בעצמו כסא אל השולחן וביקשו להתיישב.

“היכן עלי להתחיל, הוד מעלתו”? פתח ואמר הרצל. “בכל מקום שאתה רוצה”, השיב הקיסר ומשהחל הרצל מפתח את רעיון המדינה היהודית, הפסיקו הקיסר בהערה: “בנושא זה השכילני יפה ספרך. זהו הפתרון היחיד והנכון. אני לגמרי תמים דעים אתך”. שר החוץ פון בילוב העלה מספר הסתייגויות. היהודים אינם אסירי־תודה לבית המלוכה הוהנצולרן. הקיסר פרידריך גילה כלפי היהודים לעיתים קרובות יחס אוהד ואף על פי כן נלחמת העתונות היהודית בממשלת הוד מעלתו. הרצל דחה בהחלטיות את הזדהותו עם עתונים אלה. בילוב העיר כי אפילו עתונו של הרצל, “נויאה פריאה פרסה” הוינאי, תוקף את הציונים בהערות לגלגניות. הרצל השיב כי זוהי הוכחה לכך שגם בשאלה זו אינה קיימת סולידאריות של היהודים.

עתה שיסע הקיסר את דו־השיח בין הרצל ובילוב בהערה: “אם אציע לשולטן את רעיון חברת הקרקעות ייראה העניין באור אחר לגמרי, שכן אז הוא יהיה תחת חסותי, חסותו של הקיסר הגרמני”.

בילוב נשתתק. דומה היה כי כבר קודם לכן הביע את ספקותיו באזני הקיסר. הקיסר הלהיב את הרצל. המבע של עיניו הכחולות, מבטו הזוהר, הקסימו אותו. מידת החירות שבה שוחח הקיסר עם הרצל על כל הנושאים האפשריים, היתה בחינת הוכחה כי הוא בעל השכלה רחבה ביותר. והוא סיים את תאוריו במלים הבאות: “הרגשתי כאילו פגעה בי לפתע ביער שליו חיה אגדית ואמרה לי, ראה־נא, אני הוא חד־הקרן”. התרגשותו של הרצל היתה קדחתנית ממש. סיימתי את רישום השיחה בשעת ערב מאוחרת. בינתיים דיווח וולפסון לשאר חברי המשלחת. לבסוף התכנסנו בטרקלין המשותף שלנו. מצב רוחנו היה מרומם ועד שעה מאוחרת של הלילה התוינו תכניות לעתיד. הרצל הקדים לעלות על משכבו כיוון שחומו עלה. ד"ר שנירר טיפל בו. הדופק הבלתי סדיר של הרצל הדאיג כבר אז את הרופא.

אותה שעה נערכה בקושטא הצגת זיקוקין די־נור נפלאה, שכמותה טרם נראתה בעולם. על פי התיאורים שהגיעו אלינו היה זה בוודאי חזיון אגדי. אבל בלבנו בערה אש גדולה יותר. אש זו האירה לעם היהודי במרחקים.

 

ההפלגה מקושטא    🔗

שעה שעלינו על סיפונה של האניה “ניקולאי השני”, הציף אורה הבהיר של השמש את “קרן הזהב”. היתה זו ספינת קיטור הדורה שהפליגה בקו רוסיה ואמורה היתה להביאנו אל אלכסנדריה. התאריך: 19 באוקטובר. השעה: 10 לפני הצהריים. הסירה שלנו (בתורכית ־ קאיק) ניתקה מן המזח כשהיא מלווה בצעקות מחרידות של הספנים. בעשרות בתי קפה שלאורך המזח ישבו תורכים שעישנו, לגמו קפה ועקבו בשוויון נפש אחר הפלגתנו. הם לא שערו, מן הסתם, לצורך איזו נסיעה התארגנה קבוצה קטנה זו של גברים מארצות המערב. מטרתם לא היתה לכבוש בחרב ארץ מסויימת, אלא להכין התיישבות שפניה לשלום. משימה זו עתידים היו להשיג באמצעות המחרשה והמגרפה. עשרות סירות זריזות חוללו סביבנו על פני הים, שנצנץ בגון של תכלת בהיר. הגלים ניתזו בקצף לבן ובחורים חסונים בבגדים ססגוניים של המזרח פילחו את המים במשוטים דקים. עלינו במדרגות תלולות אל סיפון האניה והתבוננו סביבנו במבטים משתאים. לעינינו ניגלו המפרץ רחב־הידיים והנמל של קרן־הזהב שבו עגנה ספינתנו. לימיננו השתרעה עד קצווי־אופק העיר קושטא על מסגדיה הנשאים, משמאלנו נראו בתיהן של גאלאטה ואורטאקוי, המגובבים זה על גבי זה, ומעליהם שכונת פרה עם בתי המסחר הגדולים בסגנון אירופי וכן בתי מלון. ובינותם נמתח הגשר הישן המחלק את העיר לשניים. על גשר זה הצטופפו מאות הולכי־רגל ופרשים מכל ארצות תבל. לצד שמאל חדר מבטנו למעמקי הבוספורוס, שהתפתל כנחש בין שני ימים, לאורך החוף שטוף־השמש והחייכן. כאן שולחים ברכה ההרים המיוערים של אסיה אל הארמונות הלבנים של “ילדיזקיוסק” ו־"דולמאבאגדשה", שבהם מארח זה עתה מושלו של המזרח קיסר שבא מן המערב. תמונה ססגונית מסביב. אניות המלחמה הלבנות “הרטה”, “הלה” ו"הוהנצולרן" משתקפות במים הכחולים. ממולנו, בין השורות האינסופיות של בתי הבירה האוריאנטלית משתרעים גנים וחורשות ברושים ירוקים כעין האזמרגד. מכונות־האניה משמיעות נהם אדיר, יבבת הצופרים מבשרת את ההפלגה הקרבה. אט אט מועלה העוגן, השרשרת חורקת, המדחף מסתובב, האניה מתחילה לנוע. “ניקולאי השני” עושה דרכה כולה אומרת אצילות. המים ניתזים בקצף לבן.

החבורה על האניה, שבה התבוננו עתה, היתה ססגונית למדי. בתוכה נמצאו עיתונאים רוסיים, צרפתיים וגרמניים, נוסעים להנאתם מכל סוג וכן נסיכה מצרית עם שתי בנותיה ופמליה גדולה. על סיפון הביניים ניגלתה לנגד עינינו תמונה מעניינת ביותר. נמצאו בה מספר שייכים ערביים מסביבות דמשק. פניהם הצטיירו בתווים חדים האופייניים לאנשים אלה. עד מהרה נרקמו בינינו לבין בני־המדבר הגאים יחסים ידידותיים. גרמנו להם שמחה רבה כשצילמנו את קבוצתם הציורית. הודות למעט הביטויים העבריים שעליהם חזרנו בלשון הערבית, יכולנו להבין איכשהו איש את רעהו. בקרב ערב רב של מיני לאומים ודתות, צליינים רוסיים, פועלים מיוון ומאיטליה, נמצא גם מתיישב יהודי מרוסיה, שכעבור שנים רבות נסע לביקור במולדתו ועתה הביא עמו קרוב־משפחה לארץ ישראל. דמותו החסונה של המתיישב, פניו השזופים, המבט הנמרץ, כל אלה עמדו בניגוד מוזר לאיש החלש, בעל הגב השחוח והפנים החיוורים והמורעבים. הלה, מגבעתו מוסטת לעורפו, בהה לתוך חלל האוויר. אולי יתחזק גם הוא לכשיאחז במו ידיו את מחרשתו ויעבד אדמתו. שוב לא יצטרך הוא לנדוד עם צרורו על שכמו ממקום למקום כדי להרוויח את פתו החרבה. יהודיה מרומניה ישבה בודדה בפינת הסיפון ונשאה מבט דואב אל מעבר לים. ברצונה לבקר אצל בנה, איכר בזכרון יעקב, בארץ הקדושה. ואולם אין היא יודעת אם אמנם תורשה לחבקו. על יהודי רומניה נאסרה העליה לארץ ישראל וברשותה אין דרכון כלשהו.

יצאנו את הים המארמארי. מצד שמאל מברכים אותנו איי הנסיכה, שיצא שמם לתהילה בכל העולם כגן עדן עלי אדמות. מצד ימין מזדקרים הרי מקדוניה ומשמאלנו הרי אסיה הקטנה המזכירים לנו את שירתו של המשורר הקדמון הומרוס, הרוויה צבעים עשירים. ההרים חלפו על פנינו כתבליט תצוגה ענקי.

עתה חווינו שוב את המאורעות האחרונים שהתנסינו בהם זה עתה. איזה יום עבר עלינו! חשנו היטב במשק כנפי ההיסטוריה.

קיסר גרמניה הצהיר, כי מדינת היהודים הינה הפתרון היחיד הנכון לשאלת היהודים. שר החוץ שלו לא הסתייג מדבריו. ככל הנראה, לא שנאת יהודים הכתיבה את דבריו, אלא רצונו להושיט יד לעם הנרדף בארצות רבות.

נסיעתו לירושלים אולי נראתה בעיניו כאצבע אלוהים, להחלץ למען קידומה של התכנית. הייתי שרוי במצב מעורר פליאה. חלום ומציאות שימשו בערבוביה. היתה זו חוויה שהפליאתנו בעוצמתה.

שוב חזינו בעיני רוחנו ברחוב הסואן “גראנד רו דה פרה”, רחוב שכמותו מצויים רק בכרך גדול. משטרה ופרשים שלבשו מדים נאים חסמו את הרחובות הצדדיים – קיסר גרמניה עשה אותה שעה דרכו אל השגרירות. ים של כובעים אדומים התנחשל בקרבתנו. אנשי המשמר רכבו על סוסיהם בקומה זקופה. לאחר מכן עברנו ליד טאקסים, טיילת שהיתה מעוטרת באילנות נוי. המסגדים, הקסרקטינים והארמונות של השולטן שובים את העין ביופיים. כל השאר בטל בששים. מראה נהדר נשקף אל סקוטארי ובו גנים וחורשות מרהיבי־עין. הבתים התורכיים בעיר העתיקה, עם חלונותיהם המסורגים עושים עלינו רושם ידידותי. כמעט כל הבתים הללו בנויים עץ. בכך ניתן להסביר את הדליקות התכופות. הגראף סצ’ני, ידידו של הרצל, הינו גנראל של הכבאים והודות לכך הפך אישיות חשובה. במקומות שבהם נהנים ממראות יפים ואשר אצלנו משופעים במזרקות ובפארקים, ישבו נשות המזרח ותורכיות בלבוש מרושל על האדמה החשופה או על דרגשים מזוהמים.

הרכב הוליכנו במרכבתו אל נקודה, שממנה יכולנו להשקיף על ילדיזקיוסק ועל הארמון שעל פי התכנית המקורים הוקם בשביל הקיסר הגרמני. הבניינים בהקו כשלג בתוככי הירוק הכהה של הברושים. למטה, מתחתם, עגנה במים הכחולים היאכטה המלכותית “הוהנצולרן” הגאה, מוקפת ספינות ססגוניות. שם, על אנייה זו, עתידים להיטוות החוטים הראשונים של ריקמת תחייתו הלאומית של העם היהודי. משמעותה של שעה זו העיקה עלינו במלוא כובדה. בעוד תמונות אלה שוב נצטיירו בזכרוננו, ירדה עלינו עלטת הערב. משני העברים כמו באו לקראתנו רכסי ההרים ואנו התקרבנו אל פיתחם של הדרדנלים. שם, למטה, בין כתלי־הבניינים הצחורים, נחרץ אולי בשעה זו גורלה של אומה אומללה.

 

איזמיר ואתונה    🔗

בבוקר בהיר נכנסה ספינתנו למפרץ הרחב של איזמיר, שמבצר קטן שומר עליה היטב. חשנו בטוב לאחר שהתקלחנו על האנייה במי־הים הצוננים. כיוון שהשמש החלה קופחת על ראשנו בלהט דרומי. בערב הקודם, נתגלגלה לידנו חוויה מעניינת. מספר ספינות הביאו אל אנייתנו נוסעים ומטען. קשה לתאר את הרעש וההמולה שליוו את הטעינה. בקושי יכולנו להבחין בקול אנוש. דימינו לשמוע יללת זאבים הניצים על טרפם. כלום לא היה זה אותו יצר קמאי ששוב בא לידי ביטוי כאן? הכל דחפו זה את זה בלי לשים לב לכך שמישהו עלול להפיל את רעהו למים. כן יהי רצונו של אללה! כשם שהעשבים צומחים מן האדמה, כן יברא שוב אנשים אחרים. אם מישהו נפגע על ידי הגורל העיוור הרי זהו ה"קיסמט" האכזר, שמפניו לא יתחמק איש. בפראות שלוחת־רסן כמו מתחברים יחד החוסן והגמישות של הגוף ויש בכוחם להלהיב את עין האמן. אותו חזיון עצמו ניגלה לעינינו כשהטלנו עוגן במפרץ של איזמיר. עיר זו מתנשאת על רכסי ההרים. לאורך המזח נמתחות שורות אינסופיות של בתים בעלי מראה אירופי. ומשנתן רופא־ההסגר אות שאין חולים על הסיפון (“Libera pratica”), מסתער עלינו, על גבי המישטח החלק של המיפרץ, צי של סירות שעד עתה עוכבו בידי המשטרה. מאות משוטים נכנסים לפעולה. הכל נדחקים ונדחפים בתחרות פרועה. מסירה אחת עוברים הספנים אל אחרת ומטפסים כחתולים על הסיפון של אנייתנו. לעיתים יקרה כי אחד הבחורים השזופים אינו יכול להציג תעודת זהות. עד מהרה משיג אותו ה"נמזיס" בדמותו של מלח הניצב על משמר. הלה תופס את הברנש בלי אומר ודברים ומשליכו מעל למדרגות לתוך סירתו. אחר ארוחת הבקר אנו נזקקים לאחת הסירות הזריזות כדי לעלות על החוף. בעוד קושטא עשתה עלינו רושם של מטרופולין במובן האירופי, הרי שעתה נצטיירה לנגד עינינו תמונה של כרך מזרחי. בבתי הקפה יושבים וחולמים מאות אנשים המצפים למקרה שעשוי להביא להם את פרנסתם הדלה. בחנויות יושבים על דרגשים הזבנים ומצפים בכליון עיניים ללקוחותיהם. בבתי המלאכה הפתוחים, הפזורים ברחובות על כל צעד, נראים בעליהם כשהם דופקים בפטישים, רוקמים, תופרים, אורגים ומגלחים. הספר החרוץ יוצק מי־סבון חמים על ראשו של לקוחו המוסלמי עד שיתכסה בקצף לבן. לאחר מכן מעבירה ידו של הגלב את התער על הראש והצוואר. עתה עוטפים שוב את הראש בכפיה וגוזזים את הזקן, כיאה לאיש העולם המוסלמי.

שיירות ארוכות של גמלים עוברות ברחובות תוך השמעת צלצול פעמונים. הגמלים קשורים זה אל זה בחבל ארוך. נפשנו חשקה בשעשוע והצטלמנו בחברת הגמלים. מראה נוסף שבידח את דעתנו: רועה תורכי שפסע מאחורי מאות תרנגולות. לא השכלנו להבליג והצטלמנו בחברתו כשהרצל עומד במרכז התמונה.

בין הבהמות עוברים המוני בני אדם. אלה הם לרוב גברים, אך גם נשים יווניות הלבושות לפי האופנה הפריזאית. הרחובות מרוצפים היטב, בחלקם בלוחות־שיש גדולים ולבנים. הנקיון רב יותר מאשר בקושטא. המרכבות הרתומות לסוסים והמשמשות כתחבורה ציבורית, עושות בהחלט רושם טוב יותר מאשר הקרונות העלובים של החשמלית בשכונת פרה. הפועלים היוונים והתורכים וכן מובילי הגמלים הראו נכונות להצטלם. מאליו יובן כי מייד התאספו צופים רבים כשבת־צחוק על שפתיהם. אפילו הנחותים שבבריות אלה לא שכחו להפרד מאתנו ב"סאלם" ידידותי. עברנו דרך הרובעים של ספרדים ואשכנזים שלצערנו מתגוררים ברחובות מזוהמים וצרים, מלאי מהמורות. זהו רובע של אביונים. בכל אשר הלכנו ראינו אנשים חרוצים; כל המלאכות היו מיוצגות כאן. רבים דוברים עברית וכן ספניולית. הופעתנו עוררה את השתאותו של איש זקן. “מניין באים אנשים אלה?” שאל בעברית. וולפסון השיב לו באותה לשון עצמה. בבתים שורר עוני רב. ילדים רבים מבלים את ימיהם בכוכים אפלים. ברובע זה שוכן גם הבניין של בית הספר “כל ישראל חברים”. צילמנו פנים בית־כנסת ספרדי, שסגנון בניינו אינו ראוי לציון מיוחד. בטבור הבניין נמצא מבנה דמוי־כיפה הנישא על עמודים דקים, ה"אלממור". היהודים הספרדים המהווים את רוב מניינה של האוכלוסיה היהודים באיזמיר, עוסקים כמעט בכל סוגי משלוח היד.

בעת עלייתנו על החוף נתקבלנו על ידי פקיד תורכי שבדק את הדרכונים שלנו. מתוך בדיחות־הדעת פנה אליו וולפסון בעברית. מה רבה היתה פליאתו כשהפקיד השיב לו מייד אף הוא בעברית. מצחצח נעליים ספרדי שבעת עבודתו השמיע מיני צפצופים וגם חיקה קולות של חיות, הציע לנו את שירותו. בעד הקונצרט לא נטל פרוטה.

גם באחת הכיתות של בית היתומים היהודי ביקשנו לצלם. מורה זקן וגוץ הוצב במרכז התמונה, וזו היתה עבורו מחמאה גדולה. מראה הילדים היה טוב. על הכתלים היו תלויים לוחות ועליהם התנוססו אותיות עבריות. משנכנסנו לכיתה, הופסקו הלימודים לשמחתם הגדולה של התלמידים. אחד הילדים הרהיב עוז בנפשו והתעטש, אך המורה הנדהם הנחית עליו מייד בגסות סטירה מצלצלת. המנהל שלבש חליפה אירופית ביקש לקבל עותק מן הצילום. החום גבר עתה ולא איפשר לנו את המשך הסיור. אי־לכך חזרנו אל הנמל שם הוגשה לנו באחד מבתי הקפה הרבים, בירה פילזנית קרה, שערבה לחיכנו.

בעת טיולנו באיזמיר נעזרנו, בדומה לטיולנו בקושטא, בשירותיו של מורה דרך יהודי. לשאלתנו האם אמנם יהודי הוא, השיב לנו האיש כי הוא גליצאי. משחזרנו אל האניה, השיא לנו האיש הטוב עצה: בבואנו לירושלים אל לנו להסתייע במורה דרך יהודי, שכן על היהודים נאסרה הגישה אל הפיראמידות. כאשר שאלנוהו האם קיימות בארץ ישראל פיראמידות, הוא בא במבוכה גדולה. הערתו של מורה־הדרך פגעה קשה באימון שרחשנו לו ולאופיו. בשמש הלוהטת החלקנו על פני המפרץ הבוהק אל ספינתנו. לעת ערב החלה מנשבת רוח קלילה. וכשהגענו בלילה אל הים האגאי התנדנדה “ניקולאי 2” על הגלים מעלה־מטה. ביום 21 באוקטובר הקיצונו כשמעל ראשינו נפרשו שמי־סגריר. טבילת השחר במי הים ריעננה אותנו כרגיל. התקרבנו את החוף היווני. עתוני איזמיר סיפרו רק בקצרה על קבלת הפנים שנערכה לקיסר גרמניה בקושטא. משום כך סקרנים היינו לדעת האם משתקף בעתונות האירופית הראיון שהעניק הקיסר להרצל. קיווינו כי באתונה נוכל לשמוע על כך יותר.

מזג אוויר נפלא קידם את פנינו בנמלה של פיראוס. גונו של הים היה כחול כהה וגליו מקורזלים קלילות. מעל לשורה ארוכה של בתים הבנויים בסגנון אירופאי התנשא בניין התיאטרון – מבנה בסגנון יווני עתיק. מורה הדרך שהחל לשמש אותנו מייד עם עלותנו על החוף, היה מעין אלקיביאדס מודרני. תוי פניו הצטיינו בחזות קלאסית והם היו מעוטרים בזקן שחור ומטופח היטב. הסתבר שאצל בני ארצו האחרים שנמצאו ברובע של הנמל לא היתה ההלניות צרופה בכל מאת האחוזים. יכולנו לפגוש רבים מפרצופי השודדים הנאלחים שנזדמנו בדרכנו בכל אחת מארצות הבלקן ולא רק בעירם של פידיאס ופריקלס. בהטילנו את העוגן, קידמה את פנינו אותה תחרות ואותה שאגת הספנים, כמו באיזמיר. אולם היו אלה צלילי הלשון היוונית ששימחו את ליבנו, הגם שכמעט ולא היה כל דמיון בינם לבין הלשון היוונית הקלאסית.

אחרי טיול קצר על המזח של הנמל, שכרנו שתי כירכרות רעועות שהסיעונו לאתונה. הרחובות היו מכוסים בחצץ, פרט לרכבת הילכה גם חשמלית לאתונה. עתה דרכו רגלינו על הקרקע של העולם הקדמון הקלאסי. זכרונות מימי התיכון צפו ועלו לנגד מבטינו המשתאים. כאן ניתן לעולם בית הספר ליופי. כאן נתמזגו העושר, החכמה והאזרחות הנעלה, כדי ליצור מדינת מופת זעירה שלמרבה הצער נתקיימה רק משך תקופה קצרה בלבד. מימיננו נתמשך הרכס המיוער של ה"הימטוס" המספק עד עצם היום הזה דבש מעולה לאתונה. הישר מולנו התנשאה הפסגה החדה של גבעת ה"ליקבאטוס". במרומים נזדרחה באור החמה כנסיכה מכושפת ה"אקרופוליס" של אתונה העתיקה. הדרך שבה נסענו היתה במצב טוב ולכל אורכה חלפנו על פני פונדקים ומשרפות יי"ש. אחרי נסיעה שארכה מחצית השעה, החלה הדרך מתפתלת לגבהים כנחש. לשמאל מתחתינו נשקף היכל תזאוס המשתמר היטב עם האכסדרות בסגנון קורינטי. הפרופילאות הנהירו לנו את הבהירות המופלאה של הסגנון היווני. תארנו לעצמנו בדמיוננו את אולמות השיש ההרוסים לאחר בנייתם מחדש, בוהקים באור החמה. השיירה החגיגית של ה"דיוניסוס" נעה מן האקרופוליס אל המקדשים הרחוקים, שכמו נבנו כדי להאריך ימים לנצח נצחים.

בבניין ה"אראופאג" שלפנים המה מתושבי אתונה, שלט החוק ביד רמה. הפסל של “אתונה” הניצב על עמוד שיש, לשמאל ה"פרופילאות" הינו סמל בולט לכך, שחכמה וכוח צבאי שומרים על הגישה לאתר הלאומי המקודש לכל היוונים. כל אלה הם עתה עיי חרבות. אף על פי כן זהו מראה מרהיב המצודד את עינינו; ה"פארתנון" הינו בבחינת סמל של גדולה דוממת ומשתרע על כיכר רחבת ידיים מרוצפת בשיש. הלאה מזה אנו חשים באידיליה של ה"ארכטיון" ומבנה ה"קאריאטידיס", שחוט של חן משוך עליו. עמוד יותר, פסל פחות, חלוקה אחרת של הדוממים בהכרח תפר את שלימותה של התמונה. הרגשתנו היתה שבשום מקום אחר בעולם אין הנופים מרתקים כל כך כמו כאן, תחת השמיים הנוחים של יוון. מן הגבעה שעליה עמדנו נשקפה העיר החדשה, השתרעה בתוך קווים ישירים שנחצו בזווית של תשעים מעלות. מן הכנסיה של “אאולוס” נמתח רחוב ארוך ובו בתי עסק לרוב. מצד ימין שוכן הארמון המלכותי – מבנה מאסיבי עשוי אבן. מיצפה הכוכבים, מבנה דמוי כיפה, בעל שני אגפים, עושה רושם מלבב. לא רק מעשי ידי העם היווני הפכו תל עולם, אלא גם הבניין האדיר של האמפיתיאטרון הרומי התפורר לעיי חורבות – הללו פזורים בקרבה בלתי אמצעית לתיאטרון “דיוניסוס”, שרצפתו עשויה פסיפס נאה. בלב כבד נפרדנו מן האתר הנפלא, אך לא לפני שצילמנו מספר תמונות כדי להנציח את הרגע.

בפיתולים רבים ירדנו חזרה אל העיר. בתים חביבים שגונם בהיר וגגותיהם שטוחים שעטו על פנינו משני עברי הכביש. אנדרטת־שלימן הבהיקה ממרחקים כגוש שייש רחב. נסענו במהירות אל כיכר החוקה ואל ארמון המלוכה. רחובות העיר וסגנון החיים הזכירו עיר במרכז אירופה. אף על פי כן הפליאו אותי תנאי האירוח במלון “ד' אנגלטר”, שלטובים מהם אין לצפות אפילו במלון טוב בכרך מרכז־אירופי. סעדנו ארוחת צהריים מצויינת והרווינו צמאוננו בבירה תוצרת זדלמאיר ויין ממארטון שצרב את גרוננו כאש. בילינו את זמננו בשיחה נעימה עד שנאלצנו לקבוע בצער רב כי נצטרך להחפז כדי להגיע את ספינתנו, שאמורה היתה להפליג מן הנמל בשעה שתיים. הסוסים היווניים הקטנים רהטו דרך המישור הקלאסי של אתיקה. העלינו יותר אבק מאשר כל בעיית כרתים. אך מי יוכל לתאר את רוגזנו כאשר נוכחנו לדעת, בהגיענו לנמל פיראוס, שאנייתנו טרם פרקה את כל מטענה. משך שלוש שעות ויותר שהינו בנמל. ואולם הנאתנו מיפי המראה של המפרץ שמעבר לאי סלאמיס והרי מגארס שטופי־השמש ודלי הצמחייה וכן פנטליקון ברוך השייש לא היתה שלימה; הצטערנו על שלא ניתן לנו להוסיף ולהתפעל מן המסתורין של האמנות היוונית, אנדרטת הזכרון של יוון העתיקה.

 

יום אחד ברטימו    🔗

משהקיצותי, נתברר לי שאנו מפליגים הישר אל כרתים. הרושם הראשון – פסגות הנישאות לגבהים, טובלות באור הורוד של שמש הבוקר. רופא רוסי שעתיד היה להצטרף לאניה שלנו שייצגה בפני רטימו את ה"תזמורת האירופית", גרם לכך שהטלנו עוגן בנמל רטימו. אולי היתה זו גם משאלתו של הקברניט לערוך ביקור אצל בני ארצו. הבתים הציוריים של עיירת הנמל טיפסו על רכס ההר לעבר מצודה שהיתה מוקפת בחומות אדירות. ארבע אניות מלחמה רוסיות עגנו ליד המזח, ספינות דייגים שייטו אנה ואנה. שמענו כי חבורה של עיתונאים רוסיים וצרפתיים עלתה על סיפונה של אניית־מלחמה כדי לבחון אותה מקרוב. הקברניט שלנו אף הוא נעלם. העננים התפזרו והשמש הבקיעה דרכה כמנצחת. ההרים עטויי זוהר ורדרד השתקפו באוויר הצלול. קצינים רוסיים לבושים במדים לבנים, נאים, חבושים כובעים רחבי תיתורה, עלו על הסיפון. בשעה עשר לערך עלה על הסיפון קצין חביב, נמוך־קומה והודיענו, כי הוד מעלתו האדמיראל סקרידלוב שמע כי באוניה נמצאת חבורה גרמנית. ומאחר והאניה תמשיך לעגון בנמל עוד זמן־מה, הוא שמח להציע לנו להשתמש בספינת הקיטור ולעבור באמצעותה אל החוף. וכך הפלגנו תחת דגל גרמניה אל הנמל. היינו מוכנים לתת ממון רב, לו נתאפשר לנו להניף על התורן – את הדגל הכחול־לבן ועליו מתנוסס מגן דוד. ואולם הזמן טרם היה בשל לכך. לא חלמנו שתוך כדי נסיעתנו תדרוכנה רגלינו על אדמתה של כרתים. אך הנה, כבר ישבנו חמשתנו בסירה וזו שטה כחץ מקשת לעבר החוף. נכנסנו אל מיפרץ קטן, שעל חופו שקקו בתי קפה תורכיים. נראה היה לנו כי תנועת האניות הופסקה. על סכר הנמל הזדקר מגדלור צר־מבנה. בהדרכתו של הקצין שבא להזמיננו, פתחנו את סיורנו בעיר. עד מהרה נפגשנו עם קבוצת אנשים שבאה להקביל את פנינו – הקברניט של ספינתנו, האדמירל סקרידלוב וכן המושל הרוסי של רטימו, הקולונל שוסטאק, הללו נטלו לידיהם באורח ידידותי ביותר, את שרביט ההדרכה בעיר. בחוצות העיר ניכרה השפעתו של סגנון הבנייה הונציאני. במיוחד התרשמנו מנקיונה המופתי של העיר (נודע לנו כי הרוסים דאגו לכך) וכאן במזרח בלט הדבר ביתר שאת. בכל קרן רחוב נראו שני זקיפים רוסיים שאחזו בידיהם רובים מכודנים; הללו לא חיזקו כלל וכלל את הרגשת בטחוננו האישי. נוסף עליהם עמדו ברחוב בחורים חסונים ממונטנגרו, שהיו מרוחקים איש מרעהו כמה מאות צעדים. הללו לבשו כותנות אדומות ונשאו אקדחים טעונים בחגורותיהם. זו היתה משטרת־העזר האירופית. ביניהם ישבו השוטרים התורכים בתריסרים, כשהם לוגמים קפה ויונקים סיגריות. בכמה מן המקומות היותר ציוריים צילמנו – על פי היתר הקצינים הרוסיים – מספר תמונות. לאחר מכן טיפסנו על המצודה. אל מצודה זו הגיע גם מפקדה – הקולונל סולימן ביי – ככל הנראה מפקדה התורכי האחרון. יכולנו רק לרחם על האדון החביב שנקלע למצב מביך במיוחד. להלכה היה עדיין אדון העיר ושומה עליו לגלות כלפי חיל־המצב הרוסי יחס של הכנסת אורחים. ואולם הרוסים התעלמו מפורמאליות זו לחלוטין והתאכסנו במקום משל היה ביתם. לפני מספר ימים עוד היתה אפשרות שהאדונים שלחצו זה עתה ידיהם בלבביות, יברכו איש את רעהו בפגזי תותחים. החיילים התורכיים עשו עלינו רושם מלחמתי למדי. רק מדיהם ונעליהם היו בלויים ומוזנחים בהשוואה ללבושם הנקי והנאה של הרוסים. על המבצרים שנבנו בסגנון עתיק הוצבו שני תותחים מתוצרת קרופ. כל השאר היו גרוטאות חסרות־ערך, פרט לערך של עתיקות. הראו לנו כמה רובים עשויים ארד מן התקופה הונציאנית (אופוס אלברצטי) וכן מספר קנים יצוקים מתוצרת תורכית, שגילם היה כמאתיים וחמישים שנה לערך. מן המצודה נשקף נוף נפלא של הים ושל היבשה. הים הבהיק בצבע כחול־בהיר, לאורך החוף נתמשך פס ירוק בגון האיזמרגד. סולימן ביי זרח מרוב עונג משהבחין בהתעניינותנו. ניכר היה בו שהוא שמח על שאינו נאלץ להפגיז את הספינות הרוסיות, שהיו הופכות את מבצרו תוך זמן קצר ביותר לעיי־חורבות. אדמירל סקרידלוב הסב את תשומת ליבנו לעובדה, כי התותחים מטווחים רק אל המצודה ולא אל העיר. הוא סיפר תוך הפגנת קורת רוח, כי רטימו היא העיר הגדולה היחידה שלא הופגזה עדיין על ידי צבאות הכיבוש האירופיים. הדראגומן, מוסלמי מרטימו, סיפר כי האוכלוסייה מתנהגת בתבונה ואין לחשוש ממהומות. ואולם התושבים המוסלמים שרויים בדכאון והם חוששים שמא חיל הכיבוש האירופי לא יעניק להם את ההגנה הדרושה נגד בני ארצם הנוצרים. האדמירל סקרידלוב הביע בטחונו בכך, כי הנוצרים ימסרו את נשקם מייד לאחר פינויים של החיילים התורכיים. נוכחותם של אלה האחרונים הוא המיכשול היחיד בדרך להשגת השלום. מספר נשים תורכיות מאחורי חלונות מסורגים, עקבו אחרינו בסקרנות, שעה שירדנו מהמצודה. משמאל ומימין נראו בתים נאים, ילדים צוחקים ישבו על הדרך, אזרחים וחיילים רבים צפו בפולשים המוזרים. בדרכנו חזרה סיירנו בכנסייה יוונית ששופצה לפני זמן קצר. כומר מקומי לחץ בחמימות את ידו של הקולונל שוסטאק. הוא ליכסן אלינו מבט קנאי. זקנו המגודל ושערותיו הארוכות שיוו לו מראה פראי. סולימן ביי עוד ביקש להראות לנו בית ספר תורכי. התלמידים הקטנים התרוממו תוך יראת כבוד מספסליהם. על מידת הישגיהם לא יכולנו ללמוד דבר, שכן הקולונל שוסטאק ביקשנו להזדרז. משיצאנו מבית הספר ומים־הבתים, איבדנו זיידנר ואנוכי את שאר האדונים מטווח ראייתנו. בהדרכת כתב של עתון צרפתי תעינו ברחובות העיר, עד שהגענו לפתע אל שערי היציאה. ראינו לנכון לשוב על עקבותינו, שכן חששנו מכדורים תועים של המורדים. ליד עמדתו של זקיף רוסי פנינו לעבר מזח הנמל והגענו אל הרציף, שם פגשנו קצין רוסי צעיר שהודיענו בלשון הצרפתית כי הקברניט שלנו חזר את האנייה. אחד הזקיפים שנמצאו במקום הביע נכונות ללוותנו את הקולונל שוסטאק, שהתאכסן בביתו של יווני עשיר. כאן מצאנו את כל נוסעי האנייה שרויים במצב רוח מרומם ולוגמים קפה וקוניאק. מגג הבית השקפנו אל הנוף המרהיב שהקיפנו מסביב. לאחר מכן כיבדונו הקצינים בכוס יי"ש. סוליימן ביי לא התנזר מליהנות ממנו, וזאת למרות ששתיית האלכוהול אסורה על מוסלמים. בעומדנו על מדרגות הרציף, נפרדנו תוך הבעות תודה הדדיות. האדמירל, קצינים אחדים והקולונל שוסטאק ליוונו עד לסיפון. בשעת הפרידה אמר הקולונל שוסטאק לסולימן ביי: “אדוני המפקד, אני אחזור”. העוויתו של סולימן העידה כי הוא לא הטיל ספק במשמעותה של אמירה זו. פירושה היה שזה רצונו של אללה, ואין בכוחי לשנות דבר. מן הראוי לציין כי אי חשוב כל כך, החולש על שני ימים ואשר כיבושו עלה לממלכה התורכית בקרבנות אדם וממון רב, נמסר עתה ללא יריית רובה. כזהו הגורל. על הסיפון הוגשה ארוחת צהריים חגיגית והסופר המפורסם פייר לאמי הרים כוס לחיי ה"תזמורת האירופית". הרצל ביקשני לפנות בכמה מלים לרב החובל. אמרתי לו כי זהו אידיאל ישן נושן של הנביאים ומשאלתם של אנשים נאצלים, לראות את אומות העולם מתאחדות בפעולה למען השלום.

הדבר אפשרי גם בתחום הפוליטיקה, כפי שמוכיחה זאת התזמורת של המעצמות בכרתים. חבורתנו הקטנה הנוסעת לארץ הקודש מקדמת אף היא את עניין השלום. ואולם ספינה זו עשוייה לשמש מופת למדינה אידיאלית, שכן בה מצויים לאומים שונים ודתות שונות תחת פיקודו של רב חובל אחד, המעניק לכולם מידה שווה של אהבה וידידות. דברי עוררו הדים נלהבים.

תוך כדי קריאות הידד הפליגו הקצינים הרוסים בסירות המהירות שלהם. חלפנו על פני חרטומיהן של אניות המלחמה הרוסיות. עליהן ניגנו תזמורות את ההמנונים הלאומיים השונים. מאות מלחים טיפסו כקופים על סולמות החבלים. תריסרי מטפחות התבדרו ברוח, קולות חזקים עלו מגרונותיהם של גברים. כך חלף לו יום שהיה מרשים מכל שאר ימי הפלגתנו. משך שעות רבות, כאשר שטנו לאורך החוף ההררי של כרתים, זכרנו את העיירה המקסימה. ורק כשעלינו בשעת חצות על משכבנו והמגדלור שניצב על הצוק היותר קדמי הבהב אלינו באורו, ידענו כי תם מסע כרתים שלנו.

 

אומה של יורדי־ים    🔗

אחרי ארוחת הבקר נהגנו להתהלך על הסיפון בזוגות או בשלשות. ובעודנו שואפים מלוא הריאות את אויר־הים הרענן והצח, היינו מחליפים דעות, בשיחה חפשית, על תכלית נסיעתנו, על תקוותינו ביחס להצלחת המסע וכן על תכניותינו. וכאשר קרעי העננים רדופי־הרוח לבשו צורות דמיוניות ורקיע תכלת חייך בינותם אל הים שגונו כגון השני, נצטיירה בעינינו האניה החותרת אלי יעדה כאי קטן בלב הים. יכולנו להחשב כאזרחים חפשיים של מדינה כלשהי, שבה ניתנות לרב־חובל סמכויות של רודן. בתחושה זו של חירות דעכה גם אט אט התודעה, שאין אנו אלא עם המשועבד ברבים מחלקי תבל. בהתנודד ספינתנו בתנועות מתונות, מעלה מטה, שילחנו לעיתים כל רסן מדמיוננו. פלוני העיר בבדיחות הדעת: “אנו אומה של יורדי ים”. אימרה זו נקלטה אצל חברו. כמה טוב היה, לו הפך חופה של סוריה, כבימי קדם, למרכז המסחרי של כל העולם! לו רק שטו האניות של סוחרים יהודיים גדולים, כמו אלה של הפיניקים, בכל הימים והיו מובילות את חמרי הגלם היקרים מסין ואפריקה כדי להחליפם במוצרי אומנות ומלאכה משלנו! ואולם עתה נשמעה גם נימה ביקורתית. נדמה לי כי היה זה ד"ר שנירר שהציג את השאלה, האם אנו יכולים לחשוב ברצינות על כך שהיהודים ייהפכו אומה של יורדי ים. מעולם לא הפליגו בני העם היהודי בים. רק בתקופה הקצרה של מלכות שלמה הוקמו ציים, שעל אודותיהם ניתן לשער שבצוותיהם שרתו בעיקר יהודים. היהודים היו עם של עובדי־אדמה. לפיכך אין המסחר הימי יכול לשמש נקודת מיפנה בתחייתו של העם היהודי, ככל שהגלים המכסיפים של הים התיכון נראים מפתים. למטרה זו תתאים אך ורק החקלאות, התנחלות האיכרים על הקרקע. לעניין זה העיר לבסוף וולפסון, כי הגיעה העת לשוב מארמונות באיספמיה אל הקרקע המוצקה ולעסוק אך ורק בארץ ישראל. עלינו לתת את הדעת על כך במה יש להתחיל, אם חלומנו יתגשם לפתע ותינתן לנו הזכות, הודות להתערבותו של קיסר גרמניה ובחסותו של השולטן, לבנות קהיליה עצמאית שניהול ענייניה יופקד בידינו. מה נוכל לעשות כדי להפיק מכך תועלת מירבית? התלהבותנו נמוגה כלא היתה. מובן מאליו כי יש לכנס לאלתר קונגרס מיוחד. אך מה נציע לו? מניין יזרמו האמצעים הכספיים האדירים, שלהם נזדקק למטרה זו? מי כמונו היטיב לדעת עד כמה ענייה היתה תנועתנו! נטלתי את רשות הדיבור כדי להסביר את התכנית שאותה כבר הגשתי להרצל. עלינו ליצור שלב־ביניים. הארץ תחולק למחוזות. לצד השלטון המרכזי התורכי יוקם משרד מושבות יהודי, שבראשו יעמוד מושל יהודי. מפעל ההתישבות יחל במחוז שיימצא כמתאים ביותר לתכלית זו. הקולוניות (נקודות יישוב) תתנהלנה באורח עצמאי כדוגמת הכפרים או הערים. ברגע שבמחוז מסויים תגיע האוכלוסייה היהודית לרוב של שלושה רבעים, יעבור השלטון באורח בלעדי לידיים יהודיות. ואלם רק מעטים הסכימו לתכניתי. הויכוח היה ער במידה כזו, עד כי שאר הנוסעים התפלאו מדוע זה החלו אנשים שליווים כמונו לפתע ניצים בהתלהבות רבה כל כך. אז קם הרצל ממקומו. הוא פשט את יד ימינו בתנועת נצחון לכיוון בו נמצאה, לפי השערתנו, היבשה. “תמיד אמרתי לכם” קרא בקול, “שלא קיים אמצעי אחר שבעזרתו אפשר להתגבר על קשיי ראשית, זולת חברת הקרקעות היהודית”.

ברם, הצליל החד של הפעמון, שקרא לנו לבוא לארוחה, הניענו לדחות לפי שעה את ייסודה של חברת הקרקעות היהודית. ואולם כאשר הוגשו לנו ספלי קפה “א לה טורקה”, פרצה שוב מריבה עזה בינינו. כדי להמריץ את הרצל לספר לנו מעט יותר על רעיונו לייסד חברת קרקעות, אותה הוא כינה ב"מדינת היהודים" שלו בשם “חברת היהודים”, הפריח אחד מאתנו, על דרך ההלצה, את “האומה של יורדי־ים”. הערה זו לא החטיאה את מטרתה. הרצל נסער כולו ואמר: “אל תהיו שוטים. אין מייסדים ישות מדינית על גבי שולחן ירוק. אבל כך הוא הדבר כאשר מבקשים ליצור כלים ביורוקראטיים לפי שיטה מתוחכמת היטב וזאת עוד בטרם נמצאו האנשים, שבידיהם ניתן להפקיד את ענייני הממשל. אין זה הגיוני לחלק את הארץ למחוזות, כל עוד לא נקבעו עקרונות ברורים שעל פיהם אפשר לבצע את החלוקה. מערכות השלטון השונות שתפעלנה לצידו של המימשל המרכזי, תהווינה עילה לריב סמכויות תמידי”. “האם סבור אתה?” התערב וולפסון בויכוח, “כי חברת הקרקעות שלך היא בגדר אמצעי המסוגל לבטל את הסכנות האלה? רצוי שלא להתחיל מייד בהקמת חברה המקיפה את כל תחומי ההתישבות. הרי אנו מתכננים בנק יהודי. הבה, נתחיל בביצועה של תכנית זו. הבנק יוכל לקדם הקמתן של תעשייה ושל התיישבות חקלאית מבלי לייסד חברת קרקעות, שאותה אינני מסוגל לתאר לעצמי”. אחר הביע דעתו, כי קרן לאומית לרכישת קרקעות ומוסד קולוניאלי ליישובה של הארץ יהוו השלמה תכליתית של הבנק. ואולם לכך התנגד הרצל. “אתם עדיין אינכם מבינים למה אני מתכוון. חברת הקרקעות אמורה להיות גוף משפטי שיוקם על ידי הקונגרס הציוני ואשר ינהל משא ומתן עם הממשלה התורכית. תמורת שירותים מסויימים תינתן לחברה הזכות ליישב איזור מסויים. החברה, שתהיה רשאית להקים יישובים בשטחים שנבחרו למטרה זו, לבנות כבישים, מסילות ברזל, נמלים, לחצוב במיכרות ואף להפקיע אדמות לצורך זה, מן הדין שתוענק לה הזכות לגבות מסים ומכסים, שחלק מהם יוזרם לקופה התורכית כדי לממן את הוצאותיה הכלליות של הממשלה. חברת־הקרקעות תשא באחריות לבריאות ולמשטרת הבטחון וכן לזכויות הידועות כזכויות־המלכות. פעולות אלה ימומנו ע”י הבנק שישיג את ההון הדרוש באמצעות מילווה, שיושתת על “אמנה” חוקית. “אני כבר רואה”, שיסע אותו וולפסון, “איך בבורסות אירופה יחטפו את תעודות המילווה הזה”. אני עצמי הערתי: “אינני רואה כל הבדל יסודי בין חברת הקרקעות שלך לבין תכנית ההתיישבות שלי. אנו פשוט רואים אותו עניין עצמו מזוויות ראייה שונות”. חילוקי הדעות בינינו הלכו והחריפו. השמש החלה שוקעת בפאתי מערב והים כמו נדלק בלהבות אש. עבים ורודות נדדו על פני הרקיע הכחול כעדרי־כבשים. שלווה עמוקה נפרשה על נופי הים. ביקשתי רשות הדיבור ואמרתי: “הודות לתחושת יופיו של הים המאפשר לנו לשלוח מבטינו במעגלים אינסופיים, לא על נקלה תעלה בנו המחשבה שאפשר להציב סייגים לרצוננו או ליכולתנו. ומכיוון שהרגשת החירות היא העזה ביותר כאן, בלב־ים, שהעם היהודי נאלץ לוותר עליה בצער, נוכל לטבוע את הסיסמה: לוואי והיינו אומה של יורדי־ים! ואולם החיים מאלצים אותנו לדחות רעיון זה לעתיד רחוק יותר. תפקידנו הראשון ליצור ערובות להתיישבות המונית, שתתבסס על עבודה חקלאית ומלאכת־כפיים. להשגתה של מטרה זו, משמשת יצירתה של חברת קרקעות בוודאי אמצעי נאות. נראה כי עדיין מוקדם להגדיר במדוייק את תפקידיה של חברה זו. ואולם רעיון זה יהפוך לכוח מניע, כי הוא נותן ביטוי קולע לדרך שבה נרצה לתרגם את הרעיונות שלנו לשפת המעשה. זוהי נקודת ארכימדס עליה יש להשעין את המנוף, שיביא את העם היהודי לחוף מבטחים. מרץ והתלהבות יקדמו אותנו אל המטרה”. הרקיע המכוכב זהר בשלווה מופלאה. מיליוני עיניים כמו הביטו בנו. פה ושם צנח כוכב כלפיד בוער לתוך הים. ליווינו את מעופו ביראת כבוד ובמישאלות כמוסות למען שלומנו ושלום עמנו. לחצנו ידיים באלם־פה.

עוד בטרם הפציע השחר, שקקו החיים על סיפונה של האניה “ניקולאי השני”. האניה התקרבה לאלכסנדריה. בחיפזון רב צררנו את חפצינו והעפנו מבטים משתאים מבעד לחלונות העגולים הקטנים של התא. כרוחות רפאים העטויות צעיפים לבנים סבבונו ערפילים. מאחוריהם הבליח שובל של השמש המתעוררת. אך מה היה האור החיוור, המוזר שנוגהו קידם את פנינו? כלום היה זה הכתר הבוהק של מלכת רוחות הימים, שבעזרתם של משרתיה־ערפיליה מנסה להוליכנו שולל כדי להפילנו בשביה? לא היה לנו כל רצון להתוודע את נפלאותיה של טירת הקסמים שלה. התנחמנו כששמענו את קולו של אחד מן החבורה: “הרי זהו המגדלור של אלכסנדריה”. ואמנם היה זה המגדלור. הזרקור שהוצב בראש מגדל דק ונישא ואשר נבנה הרחק מן החוף, בתוך הים, נאבק לשוא באורו העמום נגד אורה של החמה, שפילסה בעצמה את דרכה מבעד לערפל. כיצד זה יכולתי שלא להכירך, שומר נאמן המלווה את המלח בים סוער ובליל אפילה בביטחה אל הנמל, אל חוף מבטחים של כל אובדי־הדרך? כיצד זה יכולתי להחליפך באור תעתועים קסום של הים, המפתה את הספן האמיץ להתנפץ אל צוקים וסלעים והטורף אותו ואת ספינתו? אור בהיר שטף כבר בתי־המידות, את הארמון הלבן של הכדיבה וכן עיר גדולה שבין בתיה נזדקרו מספר דקלים. העוגן נשתלשל ברעש גדול, המנועים שוב השמיעו נהמתם הצרודה ואנו נקשרנו אל גשר של מזח הנמל הלבן. סביבנו שררה מהומה ססגונית. בחורים חסונים ושחומים, שלבשו בגדים ציוריים, נדחקו ועלו על הסיפון. מתורגמנים לכל לשון הציעו לנו את שירותיהם והושיטו לנו את כרטיסי הביקור שלהם. בינתיים ירדה הנסיכה המצרית עם פמלייתה מן האניה ונתקבלה בחגיגיות על ידי פקידי החצר. שכרנו מורה־דרך צעיר, בעל הליכות נעימות, שהלשון הגרמנית היתה רהוטה בפיו. באלכסנדריה היתה שעתנו פנוייה כדי לסדר מספר עניינים, שכן האניה “רוסיה” בה ביקשנו להמשיך בהפלגתנו, אמורה היתה להרים עוגן רק בשעות אחר־הצהריים.

תחילה שוטטנו ברחובות רחבים נוסח אירופה, המצטלבים בזווית ישרה ומוצפים בלוחות אבן גדולות. פלחים, נשים בלבוש כחול, עשוי כותנה; עטופות במלמלה שחורה, הביאו לשוק פירות וירקות. רובן הרכיבו על כתפיהן ילד קטן עירום ושחום ואילו ידן הפנויה אחזה במוסרות של פרידה עמוסה במשא כבד. לעיתים קרובות ישבו אם וילדה על חמור קטן ואילו הגבר, עמוס סל גדול פסע לידם. כיכר מוחמד עלי, עם גניה הנאים ופסל של פרש באמצע, עושים רושם של עיר גדולה וכמוהם התנועה ברחובות העיר. ביום של חום מעיק סיירנו בין העמודים הזקורים של פומפייה, שמהם נשקף נוף יפה ולאורך תעלת מחמודי שהפכה מדבר שממה לגן פורח. הנסיעה לפורט־סעיד התנהלה במזג אוויר נפלא. מימי הים נצנצו בגון ירקרק, כגון הנילוס, עוד משך שעות רבות. לאחר מכן שבה האניה להתנדנד על מימי התכלת של הים התיכון. במצב רוח מרומם התפרקדנו מתחת לגג האברזין של הסיפון. מחוז כיסופינו הלך וקרב עתה.

כמעט כל הלילה כולו בילינו על הסיפון. חופת הרקיע הבהיר נפרשה מעל לראשינו. האוויר הלח והרענן הרחיב את חזנו. בנחירינו עלה טעמו המלוח. כל רחש לא נשמע סביב, פרט לאדוות המים. חרטום אנייתנו הדף את המים בעוצמה רבה. מאצל הירכתיים פרץ שובל לבן ואדיר, שחצה את הגלים כציפור־ענק. משמאל ומימין ראינו זוהר ירוק ומלא מיסתורין. בשעה מוקדמת של הבקר הגענו לפורט־סעיד, עיר־מסחר אירופיאית מזרחי. חום לוהט מקיפנו והוא מזהירנו שאנו נמצאים בקרבתם של חופי אפריקה. האנייה תשהה בנמל עד הערב.

בניינים מרשימים בני ארבע, חמש ושש קומות נראים על החוף וברחוב הראשי של העיר. נוסף עליהם נראים בתי מלון ובתי מסחר מכל הסוגים. אנו משוטטים ברחובות הרחבים ומצטיידים בבית מסחר אירופי בכובע פקק וחליפות טרופיות הנחוצים לשם הגנה בפני קרני השמש הלוהטות. הרצל וד"ר שנירר רכבו בגאווה על חמורים בחוצות העיר ואילו כל השאר הלכו בעקבותיהם ברגל, כיאה לבריות צנועות. כך הגענו אל הרובע הערבי אשר בתיו העניים העידו, כי לצידו של העושר הגדול שנצטבר בעיר המסחר המשגשגת שוררת עדיין מצוקה גדולה בקרב הילידים. לפתע הגיע אל אוזנינו שאון מוזר. בכי חרישי הלך ונתעצם עד להיותו יללה נעדרת הרמוניות, שהרטיטה את חלל האוויר כקינה נוראה. אט אט דעך הרעש והפך ליללה חרישית, ששבה ועלתה לטונים גבוהים. כחמישים נשים הצטופפו ליד אחד מבתי העיר והליטו מדי פעם את פניהן בידיים או במטפחות. הן יללו וצעקו במקהלה. מורה הדרך שנשאל לפשר הדבר הסביר לנו את התופעה המוזרה. איש אחד הלך לעולמו והשכנים חשו למקום כדי לבכות את מותו. לו חשנו כי בביטוי זה של כאב חבויה השתתפות אמיתית בצער, או אז היינו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו. ואולם כדוגמה למנהג אצל יהודים בימי־קדם, מצאנו בקינה זו עניין מיוחד.

באלדורדו של פורט סעיד נערכים באולם גדול קונצרטים בשעות אחר הצהריים ובערב. על המרפסת שלפני האולם לגמנו מן הקפה שלנו. מספר נשים מאנגליה שאזרו עוז לערוך סיור בעולם ללא ליווי של גברים, היו האורחות היחידות בשעה חמה של הצהריים. תזמורת גברות הנעימה לנו במנגינותיה. כאשר ניגשה אלינו אחת הגברות וצלחת בידה, נודע לנו כי אלה הן נשים צ’כיות שגוייסו על ידי בעלי ה"אלדורדו" רק לפני זמן קצר בלבד. לאחר מכן שכרנו חמורים כדי לרכוב לאורך תעלת סואץ וליד אגם המים המתוקים. תוך כדי הרכיבה אירעה לי תקלה מרגיזה. רצה המקרה שעליתי על חמור, שפתח מייד בדהרה עליזה והותיר הרחק מאחריו את שאר הרוכבים. נתקפתי חרדה כיוון שלא ידעתי מה זומם החמור, שהמשיך לשעוט סמוך לשפת התעלה. לבסוף נוכחתי לדעת כי החמור מתמצא בעניינים יותר ממני והוא דהר במסלולו הרגיל. משנפגשתי שוב עם חברי, לא יכלו הללו לעצור בעד צחוקם. וכך, נוסף לפחד שנפל עלי, הפכתי גם מטרה ללעג ולקלס. בכניסה לתעלת סואץ עגנו כמה אניות גדולות שעתידות היו להפליג להודו, מזרח אסיה או לאירופה. הרכיבה לאורך החוף העניקה לנו מראה מרהיב עיניים. המראה הצבעונית של הים, שבה השתקפה החמה השוקעת, קשה למצוא מלים לתאורה. צעיף סגול־אדמדם שניטווה מניחוח מעודן, נפרש על פני הסביבה כולה. מאחוריו זהרו שמי תכלת והים הסגול. בצד אחד נתמשך גיבוב של בתים לבנים ועליהם מחגורת של מרפסות, שנשענו על עמודים צרים וגבוהים. היתה כבר שעת ערב כשהגענו אל הנמל; הרגשנו הנאה מיוחדת במינה לשוט בקליפת אגוז קטנה בין אניות גדולות שטופות באור בהיר. ספינות אלה התעכבו תוך כדי שייט סביב מחציתו של כדור הארץ לצורך הפוגה קצרה בעיר־נמל נודעת. עיר זו נולדה תוך שנים מעטות כבמטה קסם, בשולי המדבר, הודות למעופו של איש אחד ומירצם של חבריו. לא חלף זמן רב והאניה שלנו יצאה לדרכה. עתה היה הנושא היחיד של שיחתנו – בואנו הצפוי ליפו. אמורים היינו להגיע לשם למחרת בבוקר.

 

בארץ הקודש    🔗

בהתקרבנו אל נמלה של יפו, נצטיירה בעינינו הנסיעה הארוכה כחלום עשיר במאורעות יוצאי דופן. על אנייתנו ניכרה כל הלילה התרגשות בלתי רגילה. כלום היה זה החום המעיק שלא הניח לנו למצוא מרגוע בתאינו, או שמא הציפייה המתוחה לדרוך על אדמת אבותינו העלתה את חום דמנו לנקודת רתיחה? ד"ר שנירר קם כבר בחצות הלילה וניהל שיחה עירנית עם כומר מדרום אפריקה על המקומות הקדושים ועל הלשון העברית. כמעט כל נוסעי האניה נשארו על הסיפון עד לשעה מאוחרת של הלילה ועוד בטרם הפציע השחר ישבו כבר קבוצות רבות מתחת לגג האברזין ונשאו עיניהם לעבר מזרח. שם אמור היה הנוגה הסגול של השמש העולה לסמן את המקום אליו חתרנו. כעבור זמן לא רב נשתפך אור הבקר הבהיר על הים החלק כראי. אחר נצטייר במרחקים פס זוהר שגונו צהבהב – הארץ הקדושה. תריסר־ידיים הצביעו לעבר הקווים המטושטשים של בתי יפו. מזוודות וחבילות נערמו במהרה. ידידינו הערבים, הצליינים הרוסים והנוסעים היהודים נחפזו ברגל קלה לסיפון הביניים. עיניהם תרו אחר ארץ, שהיתה קדושה לכולם. מספר אניות נראו במעגן. צוקים שחורים וזקורים חסמו את הדרך לנמל. שוב הצטופפו עשרות סבלים ליד הסירות והשמיעו צעקות רמות. נוסעים ומזוודותיהם טולטלו בכוח אנה ואנה עד שבעל הסירה חטף בתנועה מהירה ונמרצת את אחת המזוודות והחל חותר עם שללו שנלקח בדי עמל. האיש התעלם ממחאות הנוסעים שחפציהם עדיין נמצאו על הסיפון וגם מצעקותיהם של הנותרים, שמזוודותיהם הועברו אל הסירות המתרחקות. במהומה זו געשו בנו רגשות מעורבים. עיירה חביבה זו שבתיה מעטרים את הגבעה שמנגד, היא יפו העתיקה, לפנים מקום מושבו של אחד מחמשת סרני־הפלשתים, מאוחר יותר הנמל הראשי של הממלכה היהודית. מכאן הפליג הנביא יונה לנסיעתו המפורסמת, שעליה מסופר בתנ"ך. היה זה נסיון־שוא להשתמט משליחותו הנבואית. מאחורי העיר מצטיירים הרי יהודה המכחילים, בהם נחתם גורלו של עם ישראל. השפלה המשתרעת צפונית ודרומית ליפו נודעה בימי קדם בפוריותה – זוהי שפלת השרון המפורסמת. כיום רק שטחים מצומצמים מסביב ליפו שבו לפוריותם. מעבר להם משתרעים חולות, שיד אנוש אינה מעבדת אותם. תחושה של חרדת קודש אחזה בנו. האם יתגשמו תקוותיהם של אחינו? האם אדמה זאת תשוב ותהיה אי פעם שלנו? הכומר הגרמני מדרום־אפריקה, שאך בקושי הצליח לכבוש את התרגשותו על שזכה לראות את הארץ שאת הריה, נהרותיה ועריה הכיר כמו את מולדתו גרמניה, שאל את ד"ר שנירר לאיזה לאום הוא משתייך. “אני יהודי”, היתה התשובה הגאה. הכומר התמים לחץ את ידו בחוזקה ובלבביות. “אני מקנא בך על הרגש הנעלה להשתייך לעם שנתן לנו את התנ”ך. אני יכול לתאר לעצמי את גודל שמחתך על שזכית לדרוך על אדמת הארץ, בה חיו ופעלו המלכים והנביאים שלכם!"

ואולם מצב רוחנו המרומם נעכר קמעא כשראינו את היהודיה מרומניה, שישבה על צרורה הדל מתבוננת ניכחה במבט נעדר־נחמה. ראינו בה את התגלמות העם היהודי, שנאלץ להתחנן כדי שיתירו לו את כניסתו לארצו אחרי שגורש וסולק מכל שאר ארצות תבל. מקץ שעה קלה נדחסו כתריסר משלנו, יחד עם מזוודותיהם, לסירה קטנה שנהדפה מאצל דופן האניה. הים בהק בשלווה נדירה. כניסתנו לנמל התנהלה בתחושה נוחה של בטחון.

הספנים ליוו את חתירת המשוטים בשירה מיוחדת במינה. אותן מלים חזרו על עצמן בחדגוניות, כקריאה וכהד, כקריאה וכהד. המון ססגוני הצטופף על המזח החדש. תרנים צבעוניים שעליהם התנוססו דגלים גרמניים ותורכיים הזדקרו לעין על כל צעד ושעל. שוטרי החרש בדקו בקפידה את הדרכונים. ואולם, הודות לשירותים הטובים של הקונסוליה הגרמנית הגענו העירה ללא כל קושי. היהודיה הענייה מרומניה הפכה למשרתת של הגב' ג', רעייתו של עתונאי צרפתי. גורלה נחרץ, המזל האיר לה פנים וניתן לה לבלות את סתיו חייה בארץ ישראל, אצל ילדיה. בסימטאות הצרות נדחקו המוני אנשים. לפני בנייני המכס הוטענו על גמלים שעמדו בשורות ארוכות מזוודות הנוסעים. מתיישב מעין־זיתים, מר שוּב, המתין ליד שער היציאה. שמחה כנה קרנה מעיניו הכחולות. הוא ליוונו אל בית המלון קמיניץ, שם התאכסנו בחדרים מרווחים ונקיים. עם זאת, יצויין, כי לפי המושגים האירופיים, היה זה מלון פרימיטיבי.

 

בדרך ליישובים    🔗

היינו בבית. אחרת לא ניתן לתאר רגש זה שפקד אותנו, עת הסבנו לסעוד ארוחת צהריים. מצב רוחנו היה מרומם. לאחר התרפקות, תוך כדי שתיית בירה ממינכן, על זכרונות הבית והמשפחה, חגגנו עם כוס יין שהובא מהמושבות את בואנו לארץ היהודים. בקערה גדולה שהונחה לפנינו נמצאו כל הפירות הנפלאים הגדלים בשדות הארץ – ענבי חברון, שגרגריהם הענקים היו מתוקים כדבש, תפוזים מיפו, שקדים ורימונים מישובים יהודיים, ערמונים מדמשק. הרגשנו כאילו נקטפו כל הפירות הללו בגן שלנו ולכן יש לנו זכות רבה יותר ליהנות מהם מאשר לנכרים. המלצר הקטן שנקרא “אושר” התרוצץ רצוא ושוב, צינן את הבירה בקרח מלאכותי. הוא שרת את בעל המלון, (נודע לנו כי הוא יליד הארץ) כמעט בדרך שנוהג אביר בשמשו. אף על פי כן נראה היה כי אין בעל המלון בלתי מרוצה ממנו. לא נעלם מעינינו כי “רבי אושר” ממלא בשעת הצורך תפקידים של שוער, מלצר, חדרנית, משרת ורוקח בעת ובעונה אחת. בכל יפו לא היה אפשר להשיג מרכבה, שתסיענו לישובים בהם ביקשנו לבקר ביומיים הבאים. אף כי נאלצנו לוותר, בלב כבד, על הרעיון לבקר בכל הכפרים היהודיים, לא היינו מוכנים להשמיט מידינו את הסיכוי להיווכח מה חוללה חריצותם של איכרים יהודיים על אדמתה של ארץ ישראל. לבסוף, הודות למאמציהם המשותפים של ידידנו שוב ושל הורוביץ הצעיר מיפו עלה בידינו להשיג כלי תחבורה, שמראהו בלבד היה בו כדי להפחידנו עד אימה. תמורת חמישה נפוליאונים לחצי יום יכולנו לצפות למשהו טוב יותר והסיכוי לנסוע בתיבת עינויים שכזאת לא נראתה לנו כמפתה ביותר, אך לא היתה לנו ברירה ויצאנו לדרך, למקוה ישראל.

בשמש הלוהטת נסענו בין פרדסים פורחים. מבעד לגדרות צברים ראינו פרדסים, מטעי זיתים וכרמים. העצים היו עמוסי פרי. קשה לתאר ניגוד חריף יותר מאשר בין המטעים המוריקים לבין השממה המצהיבה בסביבה הרחוקה יותר. כעבור מחצית השעה הבחנו, הרחק בין הגנים הירוקים, בניין גדול למדי, צבוע בסיד לבן. איש לא היה צריך לומר לנו כי זהו בית הספר החקלאי “כל ישראל חברים”. השער המסורג היה מקושט בדגלים והכותל מעוטר בדקלים ובמטפסים. בחצר הרחוקה ראינו כמה בחורים חסונים ותמירים בעלי פנים שזופות. מאוחר יותר נודע לנו כי היו אלה תלמידי הכיתות הגבוהות. הגברת ניאגו, רעייתו של מנהל בית הספר, קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. היא אירחה אותנו בחדר מרווח וקריר והגישה לנו משקאות שהשיבו את נפשנו. מלבדנו נכח גם אחד מפקידי הבארון הירש. המנהל ניאגו גילה נכונות להראות לנו את בנייני בית־הספר. המראה על גנים ועל מטעים מטופחים להפליא שהקיפו את הבית מכל עבריו, שימח את ליבנו. במיוחד שאבנו סיפוק מן העובדה, כי באחרונה מוקדשת שימת לב רבה יותר לטיפוח השפה העברית. בעוזבנו את מקוה ישראל, ביקשנו להביע רחשי הוקרה למנהל על שהשכיל להחזיק את המוסד במצב מעולה כל כך. אגב, מר ניאגו הוא בן למשפחה ספרדית שקיבל את חינוכו באירופה. לשמחתנו שבנו ופגשנו את רעייתו הגב' ניאגו, ילידת אדריאנופוליס, בעת היותנו בירושלים. מכיוון שהמנהל ניאגו העמיד לרשותנו מרכבה לראשון, יכולנו להמשיך בנסיעתנו ליישובים ביתר נוחות. מייד מאחורי בית הספר של כי"ח נפסקו השדות המעובדים. המישור יצר שממה רחבת־ידים, עליה צימחו רק עשבים ושיחים נמוכים. זעיר פה, זעיר שם נראו רק בקתות חימר מטות ליפול, סימן למקום־יישוב של הפלחים. כעבור זמן לא־רב סטינו מן הכביש ועתה קשה היה להבחין בין דרך ואחו. הנוף כמו עטה צעיף מכסיף. הסוסים שעטו במהירות על פני המישור. מקץ שעה ומחצית השעה נתקל מבטנו בעשן קל שהיתמר מגבעה, שגונה הירוק הרענן היווה ניגוד חריף למישור הצהוב־החום. ארובה גבוהה ציינה את מקומם של מרתפי ראשון־לציון.

כעבור שעה קלה נסענו בכביש, שמצבו היה טוב למדי. בצד ימין ובצד שמאל השתרעו שדות מעובדים, בתי־אבן מטופחים עמדו בתוך גינות קטנות ושדרות עצים עיטרו את הרחובות. כמה מנשות המתיישבים עקבו אחרינו במבטים סקרניים, פנינו ללא דיחוי אל בניין המינהלה. בית מידות עשוי מאבן. המנהל האדמיניסטראטיבי של המושבה, מר חסן ורעייתו, קיבלו אותנו באותה מידה של חביבות שבה נתקבלנו במקוה ישראל. שמנו ליבנו לכך כי החדרים מצויינים בכל הנוחות האירופית, כך שנשכח מליבנו לגמרי שאנו דורכים על אדמתה של אסיה. דומה היה עלינו כי הוזמנו להתארח בבית בורגני הנמצא בעיירה מערב־אירופית. נדיבות ליבו של ה"בארון" איפשרה לאנשי המינהלה את המותרות האלה. הסיור במרתפים ובבית־חרושת לחביות הצריך מספר שעות. לפי התרשמותנו רק מעט ממרתפי־היין באירופה, לרבות אלה בצרפת, יכלו להתחרות במרתפי ראשון. סופר לנו כי כל בתי־המושבה נבנו בידי פועלים יהודיים וגם בבית החרושת מועסקים אך ורק יהודים. המפעל והמרתפים הוארו בחשמל, שהופק בבית מכונות. תוך כדי סיורנו נשתררה חשיכה ולכן נענינו למשאלה של אנשי המינהלה, לדחות את נסיעתנו לרחובות למחרת היום וללון בראשון לציון. כוונתנו זו נתחזקה משהתייצב לפנינו שליח מטעם יושב ראש המושבה. הלה שיגר אלינו את בקשתו לבקר באולם המועצה, בו התאספה כל הקהילה כדי לברך את האורחים. חלפנו על פני מגדל המים הבנוי מאבן ועשינו דרכנו בגן ציבורי ובו שדרות ושבילים מטופחים להפליא. אלמלי שכנע את עינינו מראה הסביבה השוממה, כי גן זה הינו פרי חריצות ומרץ אנושיים, יכולנו להאמין כי הטבע הוא שהצמיח אותו מן האדמה, והעתיר בנדיבות שפע דרומי שאינו נזקק לעזרתה של יד־אנוש. השתאותנו גברה עוד, כשנכנסנו לבית הקהילה. באולם הצטופף קהל שמנה כמה מאות אנשים. בקצה האולם, על במה מוגבהת, ישבו אנשי התזמורת. בקצה השני היה שולחן אליו הוליכנו יושב הראש. חרף פשטותו עשה האולם עם דגליו הכחולים־לבנים והקהל הרב, השרוי במצב רוח חגיגי, רושם מכובד עד למאוד. זקנים וצעירים, נשים וילדים הופיעו בבגדי חולין כדי לא להחמיץ אל הרגע בו יוכלו לראות פנים אל פנים את הרצל ואת משלחתנו ולהריע לנו. התזמורת שחבריה היו לבושים במדים, ניגנה שיר לכת. ראשי הקהילה הצליחו רק בקושי רב לפנות מעגל מסביב לשולחן שלידו הסבנו. אחד המתיישבים ניגש אלינו והביע במלים פשוטות וצנועות את שמחתו על הופעתו של הרצל בראשון לציון. כל היישוב איחל לו שאלוהים יתן לו כוח להשלים את מפעלו.

הוא סיים בהרמת כוס לחיי הבארון אדמונד דה רוטשילד, הד"ר הרצל ולחיי כל המשלחת. הרצל השיב במלים נרגשות. הוא אמר כי תחושת ההתפעלות אינה מרפה מאתנו למן הרגע בו דרכה רגלנו על הקרקע שהיתה אדמת־בור רק למראית־עין. ידיים יהודיות השכילו להפוך אדמה זו לגן פורח. רק נדיבות ליבו של רוטשילד יכלה לאפשר הצלחה זו תוך זמן קצר כל כך. הכרת טובה לנדיב אינה רק מובנת, כי אם גם חובה ראויה להערכה מצד המתיישבים. ואולם המטרה שהציבה לעצמה הציונות אינה מקיפה כמה מאות או אלפי משפחות שמצאו את ביתן על אדמת האבות, אלא כל העם היהודי שעתיד למצוא כאן מיקלט ובית. ואולם רחוקה מאתנו המחשבה לעשות צעדים כלשהם נגד רצונו של בעל האדמות ושל העומדים בראש היישובים. אין גם צורך שהמתיישבים יטלו חלק במאמצים שלנו אלא בדרך של הכנת האדמה לעיבוד חקלאי, שעליה יתנחלו פעם גם אחרים. בשמעם את דברי הרצל שנאמרו בקולו החם נדלקו עיניהם של צעירים וזקנים בהתלהבות כנה. ומשעזבנו את האולם, הושטו לעברנו מאות ידיים מיובלות. שיחה קלה בבניין המינהלה, ליד שולחן העמוס בכל טוב, סיימה את היום הראשון בארץ הקודש, על אדמתו של יישוב יהודי פורח. רשמנו לפנינו את המאורע בעל החשיבות ההיסטורית כי הקהילה היהודית הראשונה שקיבלה באורח רשמי את פניה של משלחת ציונית, היתה זו של ראשון לציון. לאחר מכן הופיעו משלחות של מתיישבים מיהודיה ומואדי חנין. הם באו כדי להביע באוזנינו את איחוליהם הלבביים. הרצל וולפסון התאכסנו אצל חסן. ואילו אנו נהנינו מן היופי הנדיר של טיול לאור ירח, בגנים וברחובות של המושבה. אחר שמנו פעמינו אל ביתו של ד"ר מאסי, שבצל קורתו נהנינו מהכנסת אורחים נאה. הצמחייה העשירה שמסביב לבית היתה בעלת יופי אגדי.

 

רחובות    🔗

משהקיצונו לאור החמה הבהירה של הבקר ופתחנו את החלונות הגדולים של חדרנו המרווח והגבוה, חדר פנימה זרם של ריח ניחוח. הזנו מבטינו בנופים מקסימים. משמאל ומימין נראו עצי אקליפטוס, שצמיחתם באקלים זה היא מהירה עד להפתיע. הרחוב מתמשך כפס לבן ביו שדרות העצים הירוקים. כמעט כל הבתים נבנו מאבן ויש בהם חדשים גדולים ומאווררים. בקרבת מקום שוכן בית־ספר לנערים ולנערות. שתי קומות הן הכלל. על גבעה כלשהי שוכן בית־הכנסת של המושבה.

תמונה 12

פגישתו של הקיסר וילהלם השני עם הרצל במקוה ישראל

כמה מן הצריפים שהוכשרו לשמש כבתי־חולים היו מלאים עד אפס מקום. כפי שיכולנו להיווכח על נקלה, אושפזו בהם בעיקר חולי מלריה ועיניים, שני חליים שבהם יש להלחם בעיקר באמצעות ניקוז וייבוש ביצות, וזאת לכשיוחל במפעל ההתיישבות בקנה מידה גדול. אגב, מבחינה תברואתית אין מצבה של ראשון לציון מניח את הדעת כלל ועיקר. התאספנו אצל האדון חסן שהעמיד לרשותנו מרכבה לצורך המשך המסע. מתיישב רכוב על סוסו ליווה אותנו עד לרחובות, בה כבר פשטה השמועה על בואנו. לפאתי ראשון לציון כבר השיק הישימון. על פי בקשת המתיישבים עצרנו לתחנת ביניים בואדי חנין, יישוב קטן בדרך לרחובות. במבואות הכפר המתינו לנו זקני הקהילה. משני עברי הכביש עמדו תלמידי בתי הספר לבושים בבגדי חג. מגרונותיהם הצעירים בקעו צלילי שיר עברי. אחר הוליכונו אל אולם המועצה המקומית, שם כובדנו בשוקולד ובמיני תרגימה. ראש הכפר ברך אותנו בנאום קצר והרצל השיב לו. המוני הכפריים שהצטופפו בחדרים הצרים הגיבו בקריאות הידד. יצאנו לטיול חטוף בין בתי המתיישבים, שעשו רושם טוב והעידו על ראשיתו של שגשוג כלכלי. במיוחד בלט הדבר אצל וותיק המתיישבים המקומיים, יעקב ראובן. גאווה ושמחה קרנו מעיני הזוג הקשיש כאשר הציגו בפנינו את בניהם. המטעים שלהם הפכו, הודות לחריצותם ולהתמדתם, למשל ולתהילה בכל היישוב. חרף התנגדותנו הוטענו על מרכבתנו כמויות עצומות של תפוזים ואתרוגים. בשעת הצהריים המשכנו בדרכנו לרחובות. לפתע הבחנו בענן אבק קטן שצץ ממרחקים, ושוב אמר כי מתיישבים מרחובות באים ברכיבה לקראתנו. בדריכות עקבנו אחר העננה שקרבה אלינו במהירות. מי יוכל לתאר את שמחתנו והתרגשותנו כשלפתע הקיפונו שלושים בחורים חסונים, רכובים על סוסים. קריאות הידד שהדהדו בחלל, לא פסקו משך שעה ארוכה. “יחי ד”ר הרצל"! נשמעו הקריאות. “יחי העם היהודי”! לא התביישנו בדמעותינו שהתגלגלו על לחיינו. היה זה רגע בלתי נשכח. ראינו באנשים צעירים אלה את סמל עתידנו. בהתקרבנו לרחובות קידמונו קריאות שמחה חדשות. על המדרון שמולנו נראו הבתים הקדמיים של המושבה. כל בני הכפר חיכו לנו במבואות הישוב. הפרשים שוב הסתדרו בחצי מעגל. אחד מראשי הכפר נשא נאום קצר; קריאות שמחה רמות, שהשמיעו צעירים וזקנים, בקעו מגרונם ללא הפוגה. שמנו פעמינו לביתו של ראש הכפר, מר לוין־אפשטיין, שהמונים צבאו עליו מכל עבר. כל אחד ביקש ללחוץ את ידו של הרצל. בשעת ארוחת הצהריים הופיע גם איש קשיש, נשוא־פנים, שזקן לבן ירד על פי מידותיו. האיש נקרא בפי העם “הנביא” וסיפרו עליו, כי הוא ניבא כבר לפני שנים רבות את תחייתו של עם ישראל בארץ ישראל. ומשהגיעו החדשות מן הקונגרס בבאזל לארץ ישראל, היה הוא הראשון שביקש להצטרף אל מחנהו של הרצל. בגאווה הצביע האיש על מדליון קטן שהיה תלוי על חזהו ועליו מגן דוד עם שבעת הכוכבים. לאחר מכן הוזמנו לבקר בכמה מבתי המתיישבים. כמעט בכל מקום ראינו את דיוקנו של הרצל וצילומים מן הקונגרס הציוני הראשון. משלחת של פועלים השמיעה באזנינו את קובלנותיה. למרבה הצער אין התנאים של מעמד הפועלים עדיין מניחים את הדעת. אנו סברנו שרק אם יתאפשר לפועלים השכירים משך השנים להתקיים בכוחות עצמם, יעמדו לרשות היישובים כוחות מקצועיים במידה מספקת. תוך כדי ברכות לבביות מצד האוכלוסייה, שעשתה עלינו רושם של מעמד איכרים חפשי, יצאנו בדרכנו ליפו. הפרשים ליוונו עד מבואות העיירה. בראשון לציון נעצרנו למחצית השעה והגברת חסן כיבדה אותנו בתה קר. לאחר הנסיעה הלוהטת אצה לנו עתה דרכנו, שכן נתייראנו פן לא נורשה להכנס לעיר שקושטה באורח חגיגי. גונב לאוזננו, שמאחר והקיסר הגרמני יגיע ליפו בשעות הערב, לא יתירו אחרי שקיעת החמה לשום זר להכנס לתחומה. שמועה זו היתה בדומה להרבה שמועות אחרות, שהגיעו אלינו בעת שהותנו בארץ ישראל, מוגזמת ביותר. הגענו העירה ללא כל קשיים. מאות פועלים היו עדיין עסוקים בתיקון הכבישים והם התיזו מזרנוקים גדולים על אבק הדרכים. ביפו כבר פשטה השמועה על בואנו; רבים מעוברי־האורח בירכונו בלבביות ואילו אחרי נכרים אחרים עקבו בסקרנות אילמת. בית המלון שלנו היה מאוכלס באורחים גרמניים רבים. הקיסר ופמלייתו התאכסנו במלון פארק, שבמושבת הטמפלרים. בתי המושבה המקושטים באורח חגיגי הזכירו את מולדת השוואבים ועשו רושם מלבב על עוברים ושבים. מגזוזטרת האבן הגדולה של מלוננו, נהנינו ממבט על העיר שהוארה לכבודו של הקיסר. למחרת היום, רכב הקיסר בשעות הבקר ברחוב הראשי של העיר, שהוליך לירושלים. הרצל, וולפסון וזיידנר נסעו למקוה ישראל כדי לצפות בפמליית הקיסר. לפתע אירע דבר בלתי צפוי לחלוטין. כאשר התקרב הקיסר לשער המסורג של בית הספר, הוא הבחין בד"ר הרצל שעמד בתוך המון של אלף ראשים. הקיסר עצר את סוסו וכהרף עין נעצרה גם כל הפמלייה.

קיסר גרמניה הושיט ממרומי אוכפו את ידו לד"ר הרצל והחליף עמו מספר מלים ידידותיות. הקיסרית אף היא בירכה אותו במאור פנים. כסופת חול המשיכה השיירה בדהירתה. השתאות ושמחה הצטיירו בפניהם של ההמונים, שזרמו מן העיר ומן המושבות. ומשיצאנו בשעת הצהריים לדרך מיפו לירושלים, הפך המאורע לשיחת היום בכל העיר.

 

ירושלים    🔗

תמונה 13

הנסיעה לירושלים

תמונה 14

הרצל – בעומדו במקוה ישראל מול הקיסר

תמונה 15

המשלחת הציונית אחרי שנתקבלה על ידי הגרמני ב־2.11.1898 בירושלים

בבית הנתיבות של יפו הצטופף בלהט של צהרי היום המון ססגוני של גברים ונשים, שרובם הגדול לבש בדים בנוסח אירופי. בדי־עמל הצלחנו להשיג מחלקה מיוחדת, אחרת היתה נסיעתנו בתנאי הצפיפות מאמצת ביותר. התאים של המחלקה הראשונה לא נבדלו בהרבה מן המחלקות האחרות. מתוך התחשבות בחום הקיץ, או אולי בגלל סיבות אחרות, לא היו המושבים מרופדים. תחנת הרכבת הזכירה לי במידה רבה את מולדתי השוואבית. נוסעי הרכבת וכן הקהל בתחנה היו מרביתם טמפלרים, מתיישבים שהגיעו לארץ ישראל באמצע המאה הי"ט, בעיקר מתוך דחף דתי. הם הביאו אתם לא"י את מסורתם, מנהגיהם, שפתם, סגנון הבנייה של בתיהם, ואת סחר הבהמות והיערות שבו עסקו. הם שוחחו ביניהם בניב שוואבי מובהק. “האם לא שכחת דבר?” שאלה אם מודאגת את בנה. “הכנסתי למזוודה שלך כמה כריכים ותרנגול צלוי. תמסור דרישת שלום לקארל ואמור לו שיבקר אצלנו בקרוב ביפו. להתראות פריץ!”

“להתראות אמא, למען השם, איפה המפתח מהמזוודה שלי?”

“שכחתי לתת לך את המפתח למזוודה”.

האם הטובה עוד הספיקה למסור לבנה את המפתח למזוודה, שהיתה מלאה כל טוב. אחר יצאה הרכבת – באיחור של שעה – בדרך לירושלים. הנוף שנשקף מחלון הקרון היה חדגוני למדי. נסענו בשדות שהיו מעובדים באורח לקוי. במרחקים נראו, בצד ימין, המושבות ראשון לציון, רחובות ועקרון, בצד שמאל, היישוב הרטוב, שזה עתה הוחל בבנייתו. הכביש לירושלים נתמשך בקטע ארוך במקביל לפסי הרכבת. ראינו כמה מחברינו לאנייה “ניקולאי השני”, רוכבים בעליצות על סוסיהם. ברכנו איש את רעהו בנפנוף מטפחות וחייכנו לנוכח מאמציהם הנואשים להתחרות בסוס הקיטור שלנו. מקץ שעה אחת של נסיעה רצופה, החלה הרכבת מטפסת לגובה ניכר. עשינו דרכנו בעמק צר, משופע בערוצים. סלעים ואבנים כיסו את המדרונות, וביניהם גדלו עצי זית וחרוב כצמחי פרא. כמעט לא יאומן – בין סדקי האבנים עולים עשבים ושיחים קטנים. הנוף משתנה והופך ציורי יותר ויותר. נראים צוקים גבוהים שבינותם נמתחים משעולים צרים. הללו מוליכים אל מערות, שניכחן מתמקמות קבוצות קטנות של בדויים. מה נפלא היה מראה הנוף, לו ניטעו בו ענבים ועצי פרי! העמקים הצרים שבהם זורמות בימי החורף כמויות מים אדירות, כמו נוצרו לבניית סכרים. הללו יאפשרו יצירת כוח חשמלי והשקייתם של המישורים המשתרעים למרגלות ההרים. החום של שעות הצהריים פג, השמש השוקעת ציירה צבעים נפלאים על ההרים ועל פסגותיהם. כשהגיעה הרכבת לתחנת הרכבת בירושלים, החל כבר להחשיך. חרף עייפותנו והרגשתו הקשה של הרצל עשינו דרכנו, בגלל קדושת השבת, למלון קמיניץ ברגל. השארנו מאחורינו את הבתים החביבים של המושבה הגרמנית הנמצאת בקרבת הרכבת, ולנגד עינינו נתגלתה ירושלים שטופה באורו הכסוף של הירח. היינו בתוך עיר הקודש. הלכנו בין סלעים מאובקים והגענו אל עמק, שעל מדרונו נבנו בתי אבן בטור ארוך – שכונתו היהודית של משה מונטיפיורי. מול [משכנות שאננים] נראתה חומה רומנטית, בסגנון ימי הביניים, מעוטרת בצריחים ובמגדלים זעירים. מעבר לחומה נזדקרו כיפות מעוגלות לרב. הכל היה בגון אפור־צהוב, כאילו לא נבנה נדבכים־נדבכים, אלא נחצב הישר מן הסלע. רגלינו שקעו בשכבת אבק עמוקה. פסענו בזהירות גדולה לעבר העמק כדי לא ליפול לתוך אחד הבורות, שנפערו ממש באמצע הדרך. הדרך לשער יפו נמצאה, הודות לבואו הקרוב של הקיסר, במצב טוב. פגשנו בדרכנו סיעות־סיעות של יהודים אשכנזים וספרדים. הראשונים חבשו לראשיהם כובעי פרווה גדולים – שטריימל – ולבשו מעילי משי צהובים, כחולים ואדומים על גבי חליפות אירופאיות, חלקיות או שלימות. ואילו היהודים הספרדים חבשו לראשיהם פיז או תרבוש ולבשו גלימות משי עם אזורים רחבים. זה היה לבושם החגיגי, שכן השבת כבר נכנסה. הנשים היו בדרך כלל לבושות בפשטות, ראשיהן עטויים במטפחות. עמדנו נוכח מגדל דוד ליד שער יפו, שאת בסיסו האדיר לא יכלו לקעקע אפילו צבאות רומי. הרהורים עלו בי: כשם שעמדת בצוק העתים, מגדל גא, כן נשאר בחיים עם ישראל, גם אם מלעיזיו מבקשים להוציא את דיבתו הרעה. בימי הביניים האפלים הקימו סביבך חומות רומאניות, כדי לנצור ולקיים אותך. אבל אם זה רצונו של האל, שוב תזרח בעוצמתך ובגאונך העתיקים. אלפי נורות שהותקנו על הבתים ברחוב יפו לצורך תאורה חגיגית יצרו דמדומים מוזרים. בבתי הקפה של רחוב יפו הצטופפו המוני אנשים. אור הירח נגה בעוצמה של כמעט אור־יום. חלפנו על פני גן העיר שבו נוהגת לנגן תזמורת מספר פעמים בשבוע, ואחרי נדודים מייגעים וממושכים שהוליכונו דרך שערי נצחון גמורים למחצה, הגענו לבית־מלון קמיניץ, ששכן בגן גדול. לצערנו היו כל החדרים תפוסים ורק אחרי דין ודברים ארוך, עלה בידנו להבטיח את לינתנו לאותו לילה.

המלון המה קצינים תורכיים ובעלי שררה ולא נותר לנו אלא להשתומם, כיצד זה הצליח בעל המלון לשרת את כל אורחיו בקומץ קטן של מלצרים. השמועה על בואנו עשתה לה כבר כנפיים, שכן המנהל של בית היתומים שאותו הכרתי עוד בגרמניה וכן כמה אדונים נוספים באו לברכנו. לוולפסון ולי הוקצה חדר מרווח, שמחלונותיו יכולנו להשקיף על פני ירושלים ועל הפרוור של יפו. היינו קלי־דעת ובשל צינת הערב לא סגרנו את החלונות ולכן “נהנינו” כל הלילה מעקיצותיהם של זבובים זעירים. כרבע שעה עוד הוספתי לעמוד ליד החלון הפתוח, נושא מבטי למרחקים כסופים, תפוס בחלומות, עד שהעייפות אילצה אותי לעלות על משכבי. בלילה הכסוף ראיתי פיגום של שער כבוד, בנוי למחצה, שהוקם בידי יהודים. נחילי־אדם נהרו סביב המלון. בואו הצפוי של הקיסר עורר את ההמון. זו הפעם הראשונה שקיסר מארץ מערבית עורך ביקור בארץ הקודש. כלום עתיד הוא להביא לעם היהודי קרן של אורה?

תמונה 16

מלון בירושלים

תמונה 17

מרכבה בארץ ישראל

תמונה 18

כניסתו של הקיסר הגרמני דרך שער יפו בירושלים

תמונה 19

כביש במבואות ירושלים

 

במאהל הקיסר    🔗

למחרת בבוקר נכנס הקיסר העירה. יכולנו לצפות בחזיון זה מן הגג של בית המלון. ליד השער היהודי שנתייחד מן האחרים בספרי תורה מקושטים, נתעכב הקיסר לשעה ארוכה. הוא הקשיב לנאומו של הרב הראשי נשוא־הפנים והשיב לו ברוח ידידותית. פמליית הקיסר ורעייתו, שומרי ראשו במדים נוצצים, במגיני חזה, כובעי פלדה מוכספים ועליהם פקעות של נוצות, משלחות מכל הסוגים והפרשים התורכיים, יצרו תמונה מרהיבה כאשר עברו בין ההמון המריע. בחלונות, על הגזוזטראות ועל הגגות נוצרה צפיפות מפחידה. מעל ראשי האנשים להטה שמש יוקדת של יום סתוי חם. הרצל קרא באזנינו את נאומו, שאמור היה להשמיעו בעת קבלת הפנים אצל הקיסר. דבריו נגעו עד עמקי ליבנו וכבשנו כל הערה ביקורתית. אני מצטט אי אילו קטעים מן הנאום. אחרי המבוא, נאמרו הדברים הבאים: “דורות רבים באו והלכו מאז שהיתה זו ארץ יהודית. אם אנו מדברים על כך, הרי כאילו הזכרנו חלום מימי קדם. אבל החלום עדיין חי, הוא חי במאות אלפי לבבות. זו היתה נחמה והיא עדיין קיימת. ממנה שאב העם היהודי עידוד בשעת צרה ומצוקה… זו ארץ אבותינו… היא משוועת לאנשים שיבואו לעבדה. בקרב אחינו קיים פרולטריון איום ונורא. כל האנשים האלה זועקים לפיסת־אדמה, שאותה הם מבקשים לעבד. עז רצוננו להפוך את מצוקת הארץ והעם באמצעות התקשרות מתוכננת למצב של רווחה מחודשת. העניין נראה כה חיובי בעינינו, כה ראוי להיות בטיפולם של אנשים רבי־חסד, עד כי מבקשים אנו מהוד מעלתו לסייע לנו בהגשמת מפעלנו”. והוא סיים במלים: “אנו מתכננים הקמתה של חברת קרקעות לסוריה ולארץ ישראל, שעליה תוטל המשימה לבצע את המלאכה הגדולה… מחשבתנו אינה מסכנת את זכויותיו או רגשותיו הדתיים של איש…”.

באמצעותו של הנסיך אוילנברג הגיעה טיוטת התכנית לידי הקיסר. לא היתה זו אשמתו של היינריך לווה הצעיר, שלא מצאנו בבית המלון חדר ראוי לשמו. בשל מבול של אורחי־הכבוד, נושאי שררה תורכיים וקצינים גרמניים בכירים, הוא היה צריך להיות קוסם כדי להשיג לנו מקום לינה, חרף הודעה מאוחרת על בואנו. אך לא רצינו להשאר במלון גם מטעמים אחרים ומצאנו במרוצת היום אכסנייה נאותה בביתו של יונס מארקס, בן ארצי, אחד ממקורבי, תושב אוברנדורף ליד בופפינגן. קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והרגשנו מייד כמו בבית. יכולנו לקבל את כל מבקרינו מבלי לעורר תשומת לב ולבצע את כל הפעולות שנועדו לשרת את ענייננו. מכיוון שנותרה לנו שעת־פנאי, יצאנו למחרת בבקר לשוח בחוצות העיר.

דמותו התמירה של הרצל משכה בכל מקום את מבטיהם של סקרנים. לא היתה כל אפשרות לשמור בסוד את האינקוגניטו שלנו, מאחר וביקורנו במקוה ישראל עשה לו כנפיים, בתוספת מיני סיפורים ואגדות. ביקרנו בבית הכנסת הגדול של האשכנזים ובזה של החסידים שממנו נשקף נופה של כל העיר. בתי־הכנסת עצמם נראו בעינינו שרויים בתנאי עוני. אפילו קהילות קטנות בגולה, יש להן בתי כנסת בעלי ממדים גדולים לאין ערוך. הפליא אותנו, שיהודים דתיים בעולם לא נתנו דעתם על הקמת בית כנסת בירושלים, שיהלום את הכבוד והיראה שהבריות רוחשות לדת. בושנו ונכלמנו כאשר התבוננו בבתי כנסיות ומסגדים של אחרים. בעומדנו ליד בית כנסת החסידים נפל מבטנו על הככר הגדולה, שבטבורה שוכן מסגד עומר בעל הכיפה המוזהבת. הרושם של העוני, המצוקה ושל ההתאבנות עוד התחזק, שעה שביקרנו ליד הכותל המערבי. נאלצנו לפלס דרכנו בסימטאות מזוהמות, בין לגיונות של קבצנים. כל עליבותה של הגולה נזדקרה לעינינו. בכיות ותפילות אמורות להביא לנו את הגאולה. ללא און ואומץ מצפה אומה זו, שיתרחש נס ויושיענה. אבל אולי כבר התרחש הנס? כלום אינכם חשים בו? עם נרדף ופצוע פצעים אנושים זוקף את קומתו, מתחיל לתת אימון בכוחו ובקירבו מפעם רצון עז להפוך אדון לגורלו. האם אין זה בגדר נס? האם עדיין אתם מצפים למטהו של משה? האמינו לי, המושיע של העם הזה יהיה המשיח ומשך מאות בשנים עוד ידברו על תקומתו של העם היהודי. בשעות של אחרי הצהריים באו שוב לבקרנו. הגיעו יהודים זקנים בעלי הדרת פנים כדי לראות את הרצל ולנשק ידיו, משל היה נביא, תוך שהם משתחווים עד לריצפה. לאחר מכן הלכנו שוב העירה לראות את ד"ר וולאך. לפני ביתו ישבו ושכבו עשרות חולים שביקשו מזור למדוויהם. ד"ר וולאך עשה מלאכה נפלאה, שאפשר להגדירה רק במלים “ואהבת לרעך כמוך”. גם בבית חולים “ביקור חולים” ניכר הרצון לעזור לאוכלוסייה הנזקקת, אך בשל העדר האמצעים לא היה אפשר לענות על כל הצרכים.

תמונה 20

אלבום המיועד לקיסר הגרמני

תמונה 21

האניות הוהנצולרן והרטה ליד חופי יפו

במגדל דוד ששימש כקסרקטין, הראה לנו סמל תורכי את האולם, שממנו נהג, לדבריו, המלך דוד להשקיף על פני העיר ירושלים. אחר הסבנו שוב בצוותא וחככנו בדעתנו מה לעשות, שכן טרם הגיעתנו הידיעה על מועד הראיון. תוך כדי שיחתנו התקשר אתנו קונסול כללי של מעצמה זרה. הלה ביקש להפגש עם עורכו של ה"נויאה פריאה פרסה". ככל הנראה ביקש האיש לדעת מהי תכלית בואנו לירושלים. הרצל שיתף אותי בשיחה זו. ואולם בפגישה שנתקיימה בינינו נגענו רק בנושאים כלליים. הרצל מנע בזריזות כל עיסוק בנושאים פוליטיים.

הרצל דיבר בצער על המצוקה הרבה השוררת, כפי הנראה, בקרב האוכלוסייה. לעומת זאת, הטעים הקונסול הכללי את הנכונות לעזרה שמגלים בני כל הדתות. לאחר מכן העלה הרצל טענות, שהגיעו לאוזניו מיהודים הקובלים על פעילותו של המיסיון. הקונסול השיב כי מפעלי המיסיון, כגון בתי חולים ובתי ספר נועדו בראש ובראשונה להפיץ את אהבת הבריות. זהו עניינם של יהודים עשירים ואמידים בכל רחבי תבל ליצור משהו דומה. הביקור נסתיים בחילופי־נימוסין.

הכומר הכלר, שכידוע עשה שירות גדול למען כינון יחסים בין הרצל לבין הקיסר, נכנס ויצא אצלנו בלא הפסק. טרם היתה בידו החלטה סופית בדבר הראיון. הנסיך אוילנבורג היה בדעה, שקבלת הפנים תערך באחד מן הימים הבאים, אך עדיין קיימים אי־אילו קשיים. בילוב טוען כי הקיסר כבר ברך את הרצל במקוה ישראל. הרצל השיב כי היתה זאת פגישת־אקראי. ואולם משלחת הציונים באה לירושלים באורח רשמי על פי בקשת הקיסר. למחרת היום התפוצצה הפצצה. להכלר נודעו פרטים נוספים. משרד החוץ התנגד לקבלת הפנים. הצי הצרפתי עוגן בטולון, מוכן להפלגה. מזגו האימפולסיבי של הקיסר מעורר חששות, כי הוא עלול להביע באזני הרצל נכונות ליטול תחת חסותו את ארץ ישראל. הדבר יעורר הד רב בעולם וחשדות בפאריס. אם יקרה כדבר הזה, ייתקע הקיסר עם שלוש אניות המלחמה שלו בפינה זו של הים התיכון. לכל הפחות ייתכנו חילוקי דעות פוליטיים חמורים. הרצל סבר כי סכנת ההסתבכות הבינלאומית היא מוגזמת והוא ביקש מהכלר לומר לבילוב, כי נוסח נאומו של הרצל מצוי בידו. אם נתעוררו שיקולים פוליטיים כלשהם, אין כל מניעה להציע שינויים. כעבור זמן קצר הוזמן הרצל אל הקונסוליה הגרמנית בה ניהל היועץ פון קלמט כנציגו של הקבינט האזרחי, משא ומתן עם הרצל בעניין הראיון. מאחר וביקשנו להגיש לקיסר אלבום עם צילומיהם של ישובים יהודיים, ניגשתי בחברתו של ד"ר שנירר העירה לקנות עטיפה מתאימה. עם שובנו בישר לנו הרצל כי למחרת היום, ב־2 בנובמבר, נתקבל בשעה 12 בצהרים².

מן הנאום נמחקו מספר קטעים, אך הפיסקאות שהיו חשובות לנו ושבהן הזכרנו את חברת הקרקעות המוצעת ואת בקשתנו לסיוע ולהגנת הקיסר, נותרו בשלימותן. עתה היה לנו יותר פנאי וגם שקט נפשי לסייר בירושלים. נסענו להר הזיתים, שם הלהיבנו המראה של העיר והר הבית וכן הרי מואב המכחילים באופק הרחוק. ובינינו לבין הרים אלה נשתקף בבירור ובצלילות, כאילו במרחק של מספר קילומטרים, ים המלח.

עלינו על המגדל של המנזר הרוסי וחווינו סערה מעל לירושלים. העיר וסביבתה נעטפו בענני אבק כהים. דומה היה כי המגדל מתנודד ברוח העזה. שמחנו לרדת ממנו ולחוש שוב אדמה מתחת לכפות רגלינו. לאחר מכן ביקרנו באתר של קברי המלכים, שמהם נותרו אך שרידים דלים בלבד. על פי בקשתו של בילוב הבאתי בערב ליועץ קלמט, ששהה במחנה האוהלים, את הנוסח המתוקן של הנאום. לא היתה זאת משימה קלה להתמצא שם בשעת העלטה, אבל לבסוף הופיע השליש שהוליכני אל אוהל, בו נתבקשתי להמתין ליועץ. האוהל היה מלא וגדוש בכל מיני תשורות שהוגשו לקיסר על ידי משלחות שונות. התנבאתי כי גם האלבום שלנו ימצא שם בקרוב את מקומו. בעודי משתאה למראה התצוגה, הופיע קלמט שקרא בקפידה את נוסח הנאום והשווה אותו עם העותק שהיה ברשותו. הוא הדגיש כי משרד החוץ מבקש לשמור את הראיון בסוד. היה זה מחוכם למדי. אם הקיסר יסטה ממסגרת התפקיד שנקבע לו על ידי בילוב ויזכיר את מדינת היהודים, לא ייוודע על כך דבר וחצי דבר בעולם הרחב. השבתי לו כי אין בידי הסמכות ליטול על עצמי התחייבות מעין זו, אבל נראה לי כי נמתין עם פירסום הידיעה בעתון, עד אשר תתפרסם הודעה רשמית על קבלת הפנים. לכך נתן קלמט את הסכמתו. לאחר שהראיון המיועד הפך לעובדה, שוב השתפר מצב רוחנו. הקבינט האזרחי ניצח את משרד החוץ. מכל מקום, לדידנו היה זה הישג. הקיסר אינו יכול שלא להסביר פנים לחברי המשלחת, אתם ביקש להפגש ביוזמתו. במיוחד לא יוכל לסרב באורח רשמי לבקשתנו לקבלת סיוע. מלבד זאת יוכל לומר כל אשר עם לבו. נאומו של הרצל נשאר בגדר מיסמך בר־קיימא להגדרת מטרתנו.

לאחר שהגענו לשיא הדראמטי של מסענו, אולי מן הראוי לספר על אי־אילו פכים קטנים, שאירעו לנו תוך כדי ההכנות לראיון אצל הקיסר. מנהגו של הרצל היה לבדוק היטב את הופעתנו החיצונית, שכן הוא ייחס משקל רב ללבוש ההולם את המעמד. בירושלים הוא בחן אותנו בשבע עיניים. “היכן הצילנדר שלך?” שאלני הרצל.

תמונה 22

טיוטת הרצל לנאומו באזני הקיסר בירושלים ע' 1.

(רפרודוקציה מתוך ארכיון הרצל, הארכיון הציוני המרכזי, ירושךים).

תמונה 23

דף מיומן המסע של בודנהיימר נכתב מייד לאחר קבלת הפנים באוהל הקיסרי.

(רפרודוקציה מתוך היומן, בבעלות המחברת).

באותו רגע הופיע וולפסון לבוש בפיג’מה, חובש לראשו במלוכסן את מגבעת המשי אותה קניתי בפאריס לפני עשר שנים. בינתיים יצאה המגבעת מן האופנה. עם שוליה הצרים היא נראתה על ראשו העבה של וולפסון ככובע ליצנים. המראה עורר עליצות כללית. “זה לא ילך”, אמר הרצל, “צריך להשיג מייד צילינדר אחר”. המלווה שלנו, מר שוב, נשלח עתה לחפש בירושלים צילינדר. כעבור מספר שעות הוא חזר ורוחו עכורה. לא עלה בידו להשיג צילינדר בכל ירושלים. אמרתי להרצל כמשיח לתומי: “יש לי גם צילינדר מתקפל”. “מה, יש לך “שאפו קלאפ” ורק עכשיו אתה אומר את זאת?” קרא הרצל כולו נדהם. הראיתי לו את הכובע. “הרי זה מצויין!” והכל בא על מקומו בשלום. את הצילינדר שלי ירש שוּב והוא חבשו בדרכנו אל מחנה האוהלים עת ישב על המרכבה, ליד העגלון. ואולם מעניינת יותר ממאורע קומי זה היתה פרשת מנדל קרמר. כאשר ירדנו לחוף יפו מבלי שאיש ידע את זהותנו, ערכנו ביקור אצל מנהיגם של הציונים המקומיים. על המדרגות של הבית נסתפח אלינו אדם שישי, שהתיישב לידנו בלי אומר ודברים. וולפסון לחש לי: היזהר, אינני מכיר את האדון הזה. ברם, מקץ שעה קלה נודע לנו כי זהו סוכן חשאי תורכי בשם מנדל קרמר. בעת ביקורנו לא היו לנו סודות כלשהם. אולם האיש היווה לגבינו מיטרד, אף כי הטעים באוזנינו שאין לנו כל סיבה לחשוש מפניו. הוא היה מוכן להעניק לנו כל שירות שביקשנו. וולפסון ניצל זאת כדי להרחיקו מעלינו, בהעסיקו את האיש בלא הרף. אך לרשותו של מנדל עמד סוכן מישנה וכך הוא חזר אלינו שוב ושוב. בקרב המבקרים נמצא גם תורכי, שהציג בפנינו את כרטיס הביקור של מנדל קרמר. האיש פרש לפנינו תכנית גרנדיוזית. נוכל לקבל באחת את הצ’ארטר לארץ ישראל ולסוריה. בדולמאבאגדשה חי אחיו של השולטן הנסיך מוראד, הטוען לכתר, אך הוא נתון בשביו של השולטן. תהיה זו משימה קלה להושיבו על כס המלכות. חבריו מוכנים לסייע לו בכך. זוהי רק שאלה של באקשיש. אם נוכל לגייס את הסכומים הדרושים, הוא יראה לנו את הדרך. הרצל שאלו בארשת רצינית האם ירשה לו האיש להכניס בסוד העניינים את ידידו הווזיר הגדול, שבלעדיו אין הוא מוכן לנקוף אצבע בתורכיה. למשמע הערה זו נפרד התורכי בחיוך לבבי, תוך כדי השתחוויות עמוקות ולא חזר אלינו עוד. האם היה מטורף כמוראד עצמו, או שמא ביקש להפילנו בפח או לצוד באקשישים?

לעולם לא נודע לנו הדבר ולא ייחסנו למקרה חשיבות כלשהי.

הגענו אל מחנה האוהלים של הקיסר בהתאם לתכנית. אחד ממלווינו היותר נאמנים היה מר שוב, שנהג את מרכבתנו לתוך מחנה הקיסר. עברנו דרך שער עשוי לוחות עץ ומחובר בחבל. הזקיף התורכי פתח ברצון את השער, מייד נמסרה הודעה על בואנו לשר הטכסים, הגראף קסל, שהוליכנו אל אוהל מרווח שיריעותיו כוסו באריג מוזהב. מרבד משי אדום כיסה את הריצפה. הרהיטים היו יצירת פאר מודרנית. הגראף קסל הופיע שוב כעבור חמש דקות, נטל את האלבום שלנו וביקשנו ללכת בעקבותיו. עברנו על סיפו של אוהל, שחלקו הקדמי היה פתוח. באמצע האוהל המתין לנו הקיסר, לבוש במדי חאקי. ככל הנראה שב זה עתה מרכיבה על סוס, שכן אחז בידו שוט ועייפות־מה היתה נסוכה על פניו. הרצל הציג את חברי המשלחת והחל מייד בקריאת נאומו. בהגיעו למלים “אנו מבקשים את עזרת הקיסר”, הניד הקיסר בראשו. מלבד זאת היתה עמידתו חסרת תנועה, צבאית, פניו רציניות כמעט חגיגיות, עיניו נעוצות בפני הרצל. ליד הקיסר ניצב בילוב לובש מקטורן.

בילוב שיחק עם משקפי־המצבט שלו והשווה את דברי הרצל עם כתב־היד שהיה מצוי ברשותו, מלה במלה. הקיסר השיב במבטא ברלינאי מודגש, לעיתים נתלעלע כאילו חיפש ביטוי מתאים. תשובתו לא ענתה על הציפיות הגבוהות שלנו, אך היתה בהחלט מעודדת. הוא אמר בערך כך: “תנועתכם ידועה לי היטב. קראתי את הספר על מדינת־היהודים בעניין רב. הרעיון בריא וטוב. ואולם הוא עדיין מצריך בחינה מעמיקה והבהרות. הארץ זקוקה בראש ובראשונה למים ולצל. זאת קבעתי בעת רכיבתי מחיפה ליפו. את שניהם ניתן יהיה להשיג. ראיתי זאת במושבות הגרמניות שבהן ביקרתי. האוכלוסיה המקומית עשתה עלי רושם טוב. אם תמשיכו לעבוד וליישב, יתרמו גם בני ארצך לרווחתה של ארץ זו. יש כאן מקום לכולם”.

אחרי הנאום הרשמי התרווח הקיסר בנוחות והחל משוחח עם הרצל. הוא התלונן על החום הבלתי נסבל. היום בו ראה את הרצל בדרכו לירושלים היה חם ביותר; בצל נמדדה טמפרטורה של 31 מעלות. בילוב התערב בשיחה. הוא העיר: “כפי שהוד מעלתו הואיל בטובו לומר, המים הם העיקר”. הקיסר הוסיף שאולי אפשר יהיה לשוב ולהפעיל את מערכת המים הישנה, למשל את בריכות שלמה המלך. הרצל ניצל הערה זו כדי להדגיש, כי בעניין זה יש לזיידנר רעיונות מיוחדים. הקיסר פנה לזיידנר ושאלו האם אין הוא בדעה, כי באמצעות אמצעים מודרניים ניתן להקל על מצוקת המים? זיידנר השיב כי הדבר אפשרי בהרים. הקיסר התעניין לדעת, האם אי־אפשר לנצל את המורד לים־המלח לצורך הפקת זרם חשמלי? זיידנר השיב על שאלה זו בחיוב. בהמשך השיחה העיר הקיסר, כי מחלת העיניים המצרית הנפוצה בארץ היא רעה חולה. הוא שאל את ד"ר שנירר האם מחלה זו קשורה בפריחת התאנים. שנירר השיב כי גם הוא כבר שמע על כך. ואולם טענות כאלה קשה מאוד לוודא. מכל מקום, העדר הנקיון תורם רבות למחלה זו. הרצל העיר כי למילוי כל המשימות האלה דרושים מיליונים. על כך אמר בילוב: “כסף הרי יש לכם”. וקיסר: “יש לכם יותר כסף מאשר לכולנו”. לו רק ידע הקיסר מה ירוד היה מצבה של קופתנו! אך ככל הנראה אי אפשר לשרש את האגדה על עושרם של היהודים. הקיסר הושיט את ידו להרצל וברך את כולנו בדרך צבאית, בהצמידו אצבעות ידיו את קסדתו. בכך נסתיימה קבלת הפנים שנערכה למשלחת.

בשער המחנה מנעו התורכים את יציאתנו. הם לא קיבלו פקודה מתאימה ואנו לא הצלחנו להידבר אתם. לפתע הופיע מתוך המון אלף הראשים איש אחד, שהחליף מספר מלים קצרות עם החיילים. הללו התירו מייד את החבלים ופתחו את השער לרווחה. האיש היה מנדל קרמר. באותו רגע עצמו הופיע גם הגראף קסל, שנפרד מאתנו בלבביות.

 

הנסיעה הביתה    🔗

דבריו של הקיסר פעלו כמקלחת של צוננים. ואולם, אחרי הרהור שני, הגענו למסקנה כי בהתחשב במצב לא יכול היה לומר יותר. אף כי הקיסר לא אמר מילה וחצי מילה על שלטון החסות, הרשה להרצל להרצות על כוונותינו ללא כחל וסרק. הוא אף נתן לנו להבין כי בעייה זו תיבדק ביתר תשומת־לב. הדברים שנאמרו במקום זה ומפיו של הקיסר היו בהחלט בעלי משמעות. השפעתו של בילוב הורגשה היטב, אך התרשמנו כי הקיסר לא ויתר על הרעיון להשפיע על התכנית הציונית. לדידנו היתה העובדה של קבלת הפנים בשורה חשובה, שתקל על המשך גיוס חברים לתנועתנו. עם זאת הוצרכנו להסכין למחשבה, שאין זה אפשרי להגיע להישגים במדיניות בינלאומית במהירותה של סופה. הרצל חשש שמא יגרמו לנו השלטונות התורכיים אי־נעימויות. בחלל האוויר ניסרו שמועות כי הוכנה פקודת מאסר נגד חברי המשלחת. אך גם אם יסתפקו ברמז כי שהותנו בארץ אינה רצויה, לא ינעם לנו הדבר. הרצל עמד על כך שנצא מייד את הארץ, מה גם שהקיסר עמד לעזוב את ירושלים למחרת היום. אחר הצהריים נסענו למוצא, שם נטעו הרצל וולפסון עצים במטעו של האיכר ברוזה. נסענו בנוף הררי, הגבעות היו בחלקן זרועות אבנים. סלעים חשופים נראו על המדרונות. ברוזה הסביר לנו כי בכל הסביבה אין למצוא נוף שונה. אחרי סיקול האבנים הגדולות, צצה מתחתן אדמה המתאימה מאין כמוה לנטיעת כרמים ועצי־פרי. האבנים הקטנות אינן מזיקות. נהפוך הוא, הן תורמות לשמירת מידות החום של הקרקע. האיכרים היו שבעי־רצון מן היבולים. לצערנו, מצאנו כי הם העסיקו פלחים כפועלים. ברוזה טען כי אי אפשר למצוא פועלים יהודים. הם מיד רוצים להיות מתיישבים עצמאיים. הוא תאר בפנינו בציוריות את הקשיים הכבירים של ראשית עבודתו, את עקירת הסלעים בידיים מגואלות בדם ואת הלילות שבהם שמר על כרמו עם רובה ביד, לסכל מזימות של נוודים־שודדים. חזרנו לירושלים בשעה מאוחרת. למחרת בבוקר נחפזנו לתחנת הרכבת. נסענו ליפו שם חווינו את הגשם הראשון, שהקדים לרדת. ביפו שמענו, להוותו, כי בעיר הופצה שמועה כוזבת ומרושעת על הרצל, שבא כביכול במגע עם המיסיון. היו אלה ביקוריו התכופים של הכומר הכלר אצלנו שעוררו, כנראה, שמועות אלה. לדעתי, ייחס הרצל לרכילות זו חשיבות גדולה מדי. וכאשר ביקש לעלות על האניה הראשונה שנזדמנה לנו ולהפליג בה לאלכסנדריה, ונתברר כי זוהי ספינת תפוזים עלובה, עמדתי על כך שניסע באניה ראויה לשמה. כתוצאה מכך נתעוררו בינינו חילוקי דעות רציניים, כשזיידנר ושנירר מצדדים בעמדתי. משלחתנו עלולה היתה להתפרק על נקלה, במיוחד לאור כוונותיו של הרצל לעבור ליאכטה של איל עתונות אמריקני, שאמור היה להפליג מן הנמל. ואולם הרצל החליט להישאר וכך הוחזרה האחדות לשורותינו. היום נטה לערוב, אך אנו עדיין טענו פרי הדר. אחר ראינו את הקיסר כשהוא עושה דרכו בסירת מנוע לספינת “הוהנצולרן”, שהרימה עוגן כעבור זמן לא רב. סוף־סוף, בשעה שבע, החלה נסיעתנו. תנאי האיכסון על האניה היו מתחת לכל ביקורת. אירגנו על הסיפון מעין מחנה־שדה וציווינו להעלות אליו את המזרונים. בשל התנודות העזות של האניה העזנו להתנועע רק בזחילה. יצויין כי הים לא היה סוער במיוחד. התאים שלנו היו פתחים פשוטים בקירות, שהקיפו סביב סביב את חדר האוכל. המלחים שנראו כשודדי־ים, דומה כי נתקבצו מכל ארצות אסיה. על אוכל כלל לא חשבנו. התיאבון היה מאתנו והלאה. אפשר לתאר את שמחתנו כשהבחנו למחרת בערנ באורות המנצנצים של אלכסנדריה. התאוששנו בבית קפה מול מלון כדיבה, שבו התאכסנו. שם הגיעונו הידיעות המהימנות הראשונות מאירופה. מיני שמועות הרפתקניות שגונבו לאזנינו ביפו, הופרכו. מזה ימים רבים סעדנו בפעם הראשונה את ארוחת הבקר, כשאנו נינוחים ורגועים בטרקלין הזכוכית של הכדיבה. דקלים תמירים התנודדו ברוח. מאחר וספינתנו עתידה היתה להפליג מקץ ימים מספר, ניצלנו את זמן הביניים לצורך ביקור בקאהיר. נסענו בין שדות מוריקים, שהושקו במי הנילוס. קני סוכר, תמרים, כותנה ותירס התחלפו לסירוגין. אכרים בלבוש ציורי התגוררו בביקתות חימר עלובות. בתחנות בהן עצרה הרכבת היתה המולה עליזה. פיסטוקים, קפה, לימונדה ופירות הוצעו בקולי קולות. התאכסנו במלון שפהרד, אליו הוליכה דרך רחבה ומטופחת באילנות. המדרכות שקקו מרב המון ססגוני. העיר הזכירה לנו ספק כרך מזרחי ספק כרך אירופי. בית המלון היה משופע בכל השרותים הנוחים של מלון שוויצרי גדול. שתינו את הקפה שלנו על המרפסת כדי לצפות משם על התנועה ברחוב. אחד מעוברי האורח הרקיד את קופו ופתח בהתגוששות מבויימת עמו, עד ששוטר גירשו במכות מן המדרכה. נער אחד בא עם נחש, תמסח צעיר ועקרבים גדולים והציגם לפנינו. אך מייד מופיעה במקום המשטרה. חיש מהר נכרך הנחש סביב הצואר, נוטלים את התמסח מתחת לבית השחי, העקרבים נעלמים בתוך תיבה והנער מרים את ידיו וצועק: באקשיש! באקשיש! בערב אנו נוסעים בין שדרות עצים וגנים ציבוריים אל הטיילת לאורך הנילוס. מאות מרכבות הדורות ובהן עגלונים לובשי־מדים נוצצים חלפו על פנינו. עברנו על הגשר הגדול וחזרנו העירה. ארמונות בסגנונות שונים הוכיחו לנו מה ניתן להשיג באמצעות הון וכוח יצירה בארץ שוממה. כל המבקש לראות את ההבדל אינו צריך אלא לפנות לסימטה הקרובה וכבר הוא מוצא עצמו במזרח המזוהם והעלוב ביותר. אחרי הביקור באופרה האיטלקית, עוד יצאנו לשוח בשעת לילה מאוחרת ברובע של הילידים, בו נזדקרו לנגד עינינו בתי־קפה מזוהמים ונגע הפרוצות האירופיות והמזרחיות. בצינת הבוקר, למחרת היום, שמנו פעמינו את הפירמידות. בדרכנו פגשנו בקבוצת פרשים, שבתוכה הפסיע סוס ועליו ארון מתים – מסע הלוייה של שייך ערבי. מאחר ומעל למדבר היה פרוס ערפל, הבחנו בפירמידות רק משהגענו אל “בית מינה”. לנוכח המצבות הגדולות שעליהן אמר נפוליון, כי הן משקיפות על ארבעת אלפי שנות היסטוריה, סעדנו בהנאה את פת השחרית שלנו. שאלנו את עצמנו כמה אלפי שנים עוד יחלפו עד שהרוח, האקלים והשמש ימחקו את עקבותיהן במדבר? נדמה היה לנו כי הדבר עלול לארוך נצח־נצחים. לא העלינו על דעתנו לטפס על הפירמידות בשל המאמץ הרב הכרוך בכך, שניתן לבצעו רק בעזרתם של מורי דרך רבים. עתה מאירה השמש את איזור המדבר עם האנדרטאות הגדולות שלו. ראינו גם את הספינקס, שדמותו הענקית נחצבה כמעט מגוש סלע אחד. בין זרועותיו נראה שער כניסה, שעשוי להוליך את קבר או אולם מקדש. ניכרים כאן מאמץ אנושי רב ורמה תרבותית גבוהה. מבני־הענק מלמדים על גודל המאמץ הכביר, שאת שעורו נוכל רק לשער בדמיוננו. מוקפים בערבים שהתחננו לקבלת באקשיש, יצאנו בדרכנו חזרה למלון. את שעות אחר־הצהריים בילינו בבזאר, שבו קנינו חרפושיות אחדות, שמוכריהן נשבעו על אמיתותן. אבל אני סמוך ובטוח שהיו מזוייפות. שמנו ליבנו גם למספר יהודים ספרדים, בעיקר צורפים, שעבדו בחריצות בעסקיהם הפתוחים. בלב שכונת הילידים נמצאו כיכרות רחבות־ידיים ומסגדים בנויים מאבן ושיש ובהם מרבדים מרהיבי־עיניים בעלי מידות עצומות. נזכרנו בבתי הכנסיות העלובים בירושלים ולבנו נחמץ בקרבנו. באלכסנדריה עלינו על סיפונה של “רגינה מארגריטה”, ספינת מותרות איטלקית, שהביאה אותנו תוך מספר ימים של הפלגה מהנה ומרעננת לנאפולי. שם קראנו את המברק של סוכנות הידיעות וולף על ראיוננו אצל הקיסר. שוב היתה ידו של בילוב על העליונה. הידיעה נוסחה בכשרון רב. הקיסר קיבל משלחת של ציונים בראשותו של ד"ר הרצל. המשלחת הגישה לקיסר אלבום על הישובים היהודים בא"י. הקיסר הודה לחברי המשלחת, ששמותיהם הוזכרו במברק ונטה להם מחסדו. על נאומו של הרצל ועל ההבטחה לעיון נוסף בתכנית הציונית – אף לא מלה אחת. מברק זה בוודאי לא יכול היה להוציא את הצי הצרפתי מן הנמלים והוא גם היווה סוף פסוק לכוונות ההומאניות של הקיסר, לחתור להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ניסחנו בעצמנו הודעה לעתונות שבה דיווחנו, בכל הזהירות הנדרשת, על קבלת הפנים. למחרת היום סיירנו בחפירות פומפיי שמראן זעזע אותנו. במיוחד נגע לליבי מראה האנשים שנמצאו בתנוחות שונות, כפי שהשיגם מלאך המוות. הודות לתופעת טבע יחידה במינה, חדר האפר הוולקאני לגופות האנשים וגרם לכך כי הן שמרו על צורתן המקורית, עד כי נראו כפסלים שנעשו בידי פסל. אנשים מאובנים הנראים במותם כחיים. האם קיימים גם עמים מאובנים? בין השניים קיים הבדל; אנשים מאובנים הם מתים לעד ואילו עמים מאובנים אפשר להפיח בהם שוב רוח חיים. עם וולפסון יצאנו אל הר הגעש וזוב. טיפסנו בשדות הלבה עד ללוע ההר ואולם הייתי עייף מכדי להעפיל אל הפסגה; שכרנו מרכבה וחזרנו לנאפולי. כיוון שחליתי, היה לי חום. דומה היה עלי שהדרך ארוכה עד אין קץ, במיוחד בשל העובדה כי הרחובות הישרים כסרגל חצו מקומות מאוכלסים רבים. החל להחשיך ונשתררה צינה. רחמי העגלון נכמרו עלי והוא עטפני באדרתו. בנאפולי נתפרדה חבילתנו. ערב הנסיעה הוקדש להעלאת זכרונות. אימונו של הקיסר בעושרנו הכביר הסב לנו עליצות רבה. קופת הנסיעות שלנו, שנמצאו בה 4,000 מארקים התרוקנה זה מכבר. אלמלי הצטיידתי בכסף הדרוש, היתה חבורתנו נתקעת באמצע הדרך ולעולם לא היה נודע דבר מצבנו הפיננסי. וכך נתאפשר לי לעזור בכמה אלפי מארקים. תנועתנו עמדה אז על רגליים כה כושלות, שחלפו שנתיים עד שהוחזר לי הסכום שהוצאתי מכיסי. שמחנו איפוא לא מעט על שלא הועמדנו במבחן ולא הוצרכנו להוכיח, עד כמה מוכנים אנו למלא את התפקיד הגדול שנטלנו על עצמנו. אף על פי כן הצדק היה עמנו, כי אין לך בעולם דבר חזק מרעיון נשגב שמאחוריו חבוי רצון להגשימו.

בינתיים פתח הרצל חזיתות חדשות. ברומא ניהל שיחות עם קרדינל ראמפולה, שהכין את קבלת־הפנים אצל האפיפיור לאו ה־13. בעת ובעונה אחת החל לכונן קשר עם אנגליה. אך לדידי היתה נסיעתנו, פרט לערכה ההיסטורי והמדיני, בעלת חשיבות מכרעת. ההימצאות במחיצתו של הרצל הוכיחה מחדש, כי האיש נועד לעצב את גורלו של העם היהודי.

משנפרדנו, קיננה בנו התחושה, כי ייצגנו בכבוד את הציונות והיהדות בפני שליטה היותר אדיר של אירופה. נסענו מתוך תקווה להניח את אבן־הפינה, שעליה יוקם הבניין של תנועתנו. אם לא כך היה הדבר, הרי שלא היתה זאת אשמתנו. אבל הקיסר אמר להרצל בעת פגישתם במקווה־ישראל: לארץ יש עתיד. משאלה אחת היתה בליבנו, שנבואתו של הקיסר תתגשם במהרה.

הרקע ההיסטורי של הנסיעה

(מבוסס על תעודות)

הנרייאטה חנה בודנהיימר

 

הערות־מבוא    🔗

היחסים בין התנועה הציונית המדינית הצעירה לבין גרמניה הקיסרית הגיעו לשיאם עם קבלת הפנים שנערכה למשלחת הציונית באוהלי הקיסר בירושלים, ב־2 בנובמבר 1898. מסיבות שונות שקעה עובדת הפגישה הרשמית בין הציונים לבין הקיסר, למצולות השיכחה. מכיוון שכיום מקיימת מדינת ישראל יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה יש משום עניין בציון העובדה, כי היתה כבר תקופה בה קיוו, הן הציונים והן החוגים הגרמניים, לקשר בר־קיימא.

מטעם זה גמרתי אומר בליבי לפרסם את רשימותיו של בודנהיימר “מסעי עם הרצל לארץ ישראל”. אחרי שיקולים ממושכים בחרתי בדין־וחשבון מן המסע שהופיע בשנת 1935. מהדורה זו מתבססת על יומן־מסע, שנכתב בהשפעת הרשמים היומיומיים ומושלמת בפילטונים שפורסמו בידי בודנהיימר על נסיעתו, בשנים 1898/99 בכתב העת הציוני של הרצל “העולם” (די וואלט). כן הוספו עליהם קטעי־מסות “זכרונות על הרצל ועל תקופתו”, שנכתבו בידי בודנהיימר בשנת 1923/24. מסות אלה נתפרסמו באותה העת בעתון “הארץ” שיצא לאור בתל־אביב. הרשימות שראו אור בכתב העת “די וואלט” בשנים 1898/99 הן חסרות גוון פוליטי. הן מסתיימות עם הגיע המשלחת הציונית לירושלים. רק ב"זכרונות על הרצל ותקופתו" טרח בודנהיימר לטפל במאורעות הפוליטיים ביסודיות יתר.

ואולם בודנהיימר, אף הוא ידו קצרה להשלים את יומניו של הרצל ולפזר את הספקות שקיננו בליבם של הדורות הבאים, ביחס לתכניות מרקיעות שחקים והבטחות לפריסת כנפי החסות הקיסרית על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. רק לפני שנים מועטות נמצאו בארכיונים שונים מיסמכים על קבלת הפנים באוהל הקיסרי. מציאתם של מיסמכים אלה והגישה אליהם איפשרו ליצור תמונה היסטורית על מאורע היסטורי זה. שפע התעודות, שלמרות כוח ההרס של שתי מלחמות העולם, הועמד עתה לרשות דורנו, מעורר אותנו להתבוננות מעמיקה באירוע היסטורי זה. לפיכך אנסה בעמודים הבאים לצרף ליומניהם של תיאודור הרצל ומאקס בודנהיימר את אותן התעודות שניתן להשיגן היום.

כחבר במשלחת הציונית הטיל בודנהיימר ספק בנכונותו של הקיסר לפרוס את חסותו על המפעל הציוני בארץ ישראל. דף זכרון שפירסמתי בספר התיעודי “בראשית התנועה הציונית” (הוצאת הספרים האירופית, פראנקפורט אם מאין, 1958) וכן בספרי “בראשית התנועה” (הוצאת סיון, ירושלים, 1965) מתחיל במלים הבאות:

בפרק “לקושטא” מתוך הסידרה “הרצל ותקופתו” (הארץ, 30 בנובמבר 1923) נאמר:

ועוד אנו קוראים בספר “כך נהייתה ישראל”:

למשמע הספיקות נתחייך הרצל. הרי הוא קיבל את המכתבים והפניות ביחס לפגישה בירושלים. ברם, אי־הימצאותם של כמה מיסמכים חשובים מנעה מהוכיח זאת משך שנות דור.

 

הכומר הכלר, הנסיך הגדול מבאדן והרצל    🔗

למן הרגע בו נכבש הרצל לרעיון של הציונות המדינית, הוא חשב על כך שיקרב את חלומותיו המדיניים אל המציאות. הוא קיווה לעשות זאת באמצעות קשרים מעשיים עם שליטיה של אירופה. בהגשמתה של מטרה זו מילא תפקיד בולט הכומר ויליאם הנרי הכלר. הלה שימש, בעת הופעת ספרו של הרצל “מדינת היהודים” בפברואר 1896, קצין־דת בשגרירות הבריטית בוינה. הרצל התייחס ביומניו ביום 10 במארס 1896³ לביקורו הראשון אצלו.

בזכרונותיו כותב בודנהיימר על הכלר:

אף כי החיים הם לעתים הממציא הגדול של רומנים ומצבים דמיוניים, נתאפשרה ההיכרות בין הכלר לבין הרצל, בדרך רגילה, באמצעות הסופר שאול רפאל לנדאו בוינה. אחרי ביקורו הראשון של הכלר אצל הרצל כתב זה האחרון ביומנו ביום 10 במארס 1896:⁴

ברשותו האדיבה של הבנקאי הרמאן אלרן מתל־אביב – קארלסרוהה ניתן לי לעיין במסמכים, שתוכנם ראה אור לרגל פירסום מחקר על יחסיהם של הרצל והכומר הכלר עם הנסיך הגדול מבאדן בעיר מולדתו קארלסרוהה, על יסוד יומניו של הרצל. תוך כדי עבודתו בעיר סאלם בא מר אלרן במגע עם הגראף ברטהולד פון באדן, אחיינו של הנסיך הגדול פרידריך. הודות להתקשרות זו נמצאו בבעלות “הארכיון המשפחתי של הנסיך הגדול בקארלסרוהה” 23 אגרות של הרצל שנכתבו בשנים 1896–1904. הרמאן אלרן הוציא לאור, ברשותו של הגראף ברטהולד פון באדן את המסמכים האלה במהדורת פאר⁵. עובדה זו משמחת פי כמה, לאור מאמצי־שוא להשיג תעודות ואגרות של הרצל בקארלסרוהה. כשלון המאמצים הוליד את ההשערה כי מיסמכים אלה נחשבו לאבודים.

הרצל כתב ב־16 למארס על הכלר⁶:

אני עדיין נזכרת בביקוריו של הכלר בבית הורי בקלן, לאחרונה בשנת 1913, כשעשה עלי רושם של נביא.

ב־16 במארס קיבל הכלר את פני הרצל, לפי יומנו, במלים אלה⁷: “עשינו למענך עבודת־הכנה”. אמיתותו של דיבור מופלא זה מתאשרת תוך כדי קריאת ספרו של אלרן. ב־26 במארס, כלומר ימים מספר לאחר פגישתו הראשונה עם הרצל, כתב הכלר בכתב ידו באנגלית מכתב ארוך שהשתרע על שמונה עמודים⁸. המכתב פותח במשפט הבא:

מכאן אנו למדים תוך השתוממות רבה, כי הכלר דיבר עוד לפני פגישתו של הרצל עם הנסיך הגדול על שיבת היהודים לארץ ישראל, לפי רצונם של הנביאים.

אחרי השיחה הראשונה רשם הרצל ביומנו⁹:

באגרתו של הכלר נאמר¹⁰:

תמונה 24

אגרתו של הכלר את הנסיך הגדול פרידריך פון באדן מיום 26.3.1896

תמונה 25

אגרתו של תיאודור הרצל אל הנסיך הגדוול פרידריך פון באדן 22.10.1897

(רפרודוקציה, שם, ע' 28).

במכתבו עורך הוא שוב חישובים, לפיהם הובטח ליהודים על פי נבואות התנ"ך כי ישובו בשנת 1897/98 לארץ המובטחת. הכלר רשם את נתוניו בטבלאות. והוא ממשיך במכתבו¹¹:

מסתבר כי הכלר שוחח בבאדנוויילר עם הנסיך הגדול כבר לפני מספר שנים על נושא צדדי זה. הוא הסביר את טבלאותיו ההיסטוריות לפני זמן רב למדי לנסיך הגדול ולרוזן הוהנלוהה בקארלסרוהה. חזונו שנולד מאמונתו העמוקה קשר אותו עם המציאות. הרצל כתב על אודותיו ב־16 במארס¹²:

מתוך יומנו של הרצל מה־14 באפריל עולה¹³ כי לרגל שהותו של הקיסר הגרמני בוינה, שוחח הכלר עם הפקיד הבכיר דריאנדר. מלבד זאת הוא ביקש להניע את הרצל לנסוע אתו לקארלסרוהה, מקום אליו עתיד היה הקיסר לשים פעמיו. הרצל דחה הצעה זו. אבל ב־21 באפריל רשם הרצל ביומנו¹⁴:

ככל הנראה נתקבל הכומר ב־21 באפריל לראיון מכריע אצל הנסיך הגדול מבאדן. בראש אגרתו הארוכה לרוזן הוא רשם הערה¹⁵:

סמוך לבואו של הרצל לקארלסרוהה, ביום 23 באפריל, מוסר לו הכלר על חוויותיו¹⁶. לאחר שהראה לנסיך הגדול שוב את “טבלאותיו הנבואיות”, הוא הוזמן לקבלת פנים אצל הקיסר. הלה קידמו במילתא דבדיחותא:

אנו יכולים לקרוא במכתבו של הכלר מן ה־18 באפריל לנסיך הגדול – המכתב נכלל כהעתק מצולם במהדורת פאר אלרן¹⁷ – כי בדיחה זו הביכה אותו עד למאוד. מן המכתב משתמעת נימה של אדם, שבאופן אישי לא היה קשור ליהדות ולמדינת היהודים החדשה ואך על־פי כן נאבק למענן. והוא כותב¹⁸:

לשאלתו של הנסיך הגדול, השיב הכלר מאוחר יותר, מה בכוחו לעשות למען העניין¹⁹:

נסיעתו של הקיסר הגרמני לארץ ישראל, כבר הפכה בעת הראיון הראשון אצל הנסיך הגדול של באדן לעובדה מוגמרת. להערתו של הרצל “אולי נהיה מקץ שנה בירושלים” הגיב הכלר, כי הוא יבקש את הנסיך הגדול ללוות את הקיסר בשנה הבאה לחנוכת הכנסייה בירושלים. מן הדין שגם הרצל יהיה נוכח שם ואילו הוא, הכלר, יתלווה אל הנסיך הגדול כמומחה לענייני מדע. הרצל אמר: “אם אסע לירושלים, אני אקח אותך אתי”²⁰.

בראיון שנמשך שעתיים ומחצה (ב־23 באפריל) עורר הרצל עניין אצל הנסיך הגדול מבאדן, בכל הנוגע לציונות כתנועה פוליטית. כך הפך הנסיך הגדול לציוני הלא־יהודי הראשון בגרמניה והוא הצטיין בפעילות בלתי נלאית.

אחרי הראיון כתב הרצל ביומנו²¹:

הרצל סיכם את תוכן הראיון באגרת ששיגר לנסיך הגדול מבאדן, ביום 26 באפריל. אגרת זו נמצאת כטיוטה ביומנו של הרצל וכהעתק מצולם בספרו של אלרן²². וזה לשונה:

תמונה 26

אגרתו של הנסיך הגדול אל וילהלם השני, 28.7.1898

(רפרודוקציה שם, ע' 32).

תמונה 27

אגרתו של וילהלם השני אל הנסיך הגדול מבאדו, 29.9.1898

(רפרודוקציה, שם, ע' 48 ו־50).

\[הקלד\ משוואה\ כאן.\]

הקשר בין הרצל לבין הנסיך הגדול לא נותק. על כך אנו למדים גם מאגרותיו של הרצל לנסיך הגדול מבאדן מה־1 באוגוסט וה־17 בנובמבר 1896²³. ואולם משאלתו של הרצל להיות מוזמן אצל הקיסר הגרמני בינתיים לא נתממשה. אך הרצל לא ויתר על הרעיון ואפילו ביקר בתיאטרון בברסלאו, כדי לראות שם את הקיסר באותו מעמד. הוא סיכם את רשמיו כלהלן²⁴:

הכלר לא החמיץ כל הזדמנות כדי לדווח לנסיך הגדול על התנועה הציונית. במכתב הברכה שלו לרגל יום הולדתו ה־70 הוא כותב²⁵:

 

הרצל, אוילנבורג והקיסר לפני הנסיעה למזרח    🔗

אחרי ה־12 בדצמבר החלו משאלותיו של הרצל לובשות צורה מוחשית יותר. הוא כותב ביומנו²⁶:

עתה אנו שומעים בפעם הראשונה על השגריר גראף אוילנבורג, שעוד עתיד למלא תפקיד מאוד חיובי בהגשמתן של המשאלות הציוניות.

הכלר מודיע להרצל, כי מצא הזמנה של אוילנבורג לבוא אל השגרירות הגרמנית. התאריך הוא עתה, אמצע מארס 1897²⁷.

בינתיים נוטה גם ההתפתחות הכללית לטובתו של הרעיון הציוני. לאחר ששני עתונים גדולים – “דיילי כרוניקל” ו"פאל מאל גאזט" הציעו לכנס ועידה אירופית להסדרתה של השאלה היהודית²⁸, חש עצמו הרצל מוסמך לפנות אל הקיסר הגרמני. מכתב זה נשלח בתוספת מכתב לוואי ב־22.10.1897 לנסיך הגדול של באדן. שני המכתבים כלולים בספרו של אלרן²⁹. אלרן קיבל את המכתב אל הקיסר הגרמני מן הארכיון הגרמני המרכזי, מחלקת מרסבורג.

הרצל מסביר את המטרות העיקריות של התנועה הציונית, באגרת שהשתרעה על שני עמודים. הוא כותב, בין השאר, כי הסבר מפורט יותר בכתב, רק ישעמם את הקיסר. לכן הוא מבקש להתקבל לראיון. תחילה הוא נתקל בסירוב. ואולם הקיסר מפציר בהרצל באמצעות הנסיך הגדול של באדן, לשגר את חיבורו על הקונגרס הציוני בבאזל, ללוקאנוס, ראש הקבינט האזרחי הסודי.

ב־28 ביולי משגר הנסיך הגדול של באדן מסט' מוריץ דו"ח ארוך שנכתב במו ידיו אל אחיינו, הלא הוא קיסר גרמניה³⁰. אחרי שהתנועה הציונית התקדמה לעבר מטרתה, כותב הנסיך הגדול, הוא חש עצמו מחוייב להשיא עצה לקיסר – יואיל נא לקבל את הרצל עוד לפני נסיעתו למזרח. הוא מצרף לאגרתו דברי־דפוס וחומר כתוב על הציונות, שעליה יוכל למסור דין וחשבון לקיסר השגריר גראף פיליפ אוילנבורג, שכבר קיבל מידע בוינה מידי הכומר הכלר.

כאשר נתקבל הרצל לראיון שני אצל הנסיך הגדול – היה זה זמן קצר אחרי הקונגרס הציוני השני בבאזל, ב־2 בספטמבר 1898 – מספר הנסיך הגדול להרצל על מכתבו³¹. השיחה מתנהלת מכל הבחינות באווירה ידידותית ועניינית. הנסיך הגדול סיפר כי הממשלה הגרמנית קיבלה כבר מידע בקושטא, בנוגע ליחס השלטונות התורכיים לעניין הציוני. נודע להם מפיו של השגריר מרשאל כי דנים את התנועה לכף זכות. היחסים בין הממשלה הגרמנית לבין קושטא מצויינים. והרצל מוסיף³²:

הרצל מתקשר עתה עם השגריר הוינאי אוילנבורג, שעליו הטיל הקיסר את הטיפול בנושא הציוני. הלה קיבל בינתיים את דברי־הדפוס, אותם שלח הנסיך הגדול של באדן לקיסר. עובדה זו משתמעת ממכתבו של ראש הקבינט האזרחי של הקיסר, פון לוקאנוס, לפיליפ אוילנבורג³³:

הקיסר השיב לנסיך הגדול מבאדן³⁴:

להרצל נמסר ב־16 בספטמבר מברק, שבאמצעותו הזמינו אוילנבורג לבוא ולהרצות דבריו בארמון השגרירות בוינה³⁶. שם הוא פגש את הכלר שקיבל רשות מן השגריר להקים מוזיאון ארצישראלי קטן. אוילנבורג שאל את הרצל מה הוא מבקש להשיג מן הקיסר בעת פגישתם בקושטא. הרצל השיב שיש בכוחו של הקיסר להניע את השולטן לנהל משא ומתן עם הציונים. מעלים אפשרות של ממשל עצמי. בעקבות השיחה עם אוילנבורג הוא נפגש עם בילוב, שנזדמן לוינה לרגל נסיעה. לבילוב כבר נמסר מידע בנידון. הן אוילנבורג והן בילוב נתנו להרצל הבטחה, שהממשלה הגרמנית תיטול לידיה את ענייני הציונות בקושטא. ואולם הרצל היה בדעה, כי פגישה עם הקיסר לפני נסיעתו לארץ ישראל הינה רצויה בהחלט. מפאריס הוא כותב לאוילנבורג, בין השאר³⁷:

מכיוון שהנקודות העיקריות עליהן מצביע הרצל באגרתו, שימשו מאוחר יותר את אוילנבורג כזכרון־דברים, מן הראוי לשוב ולהזכירן כאן:

אגרת זו נשלחה על ידי הרצל, יחד עם תכנית מסעותיו ורשימת הכתובות שבהן עתיד היה לשהות בעת נסיעתו מפאריס לאמסטרדם, ללונדון ולבסוף לברלין. האגרת נכתבה בפאריס, במלון “קאסטיל” על אותו שולחן עצמו, עליו חיבר הרצל קודם לכן את “מדינת היהודים”.

 

הבטחת הקיסר לקבל בירושלים משלחת ציונית    🔗

מיומנו של הרצל נודע לנו על מיפנה מפתיע. במלון דולן באמסטרדם מצא הרצל את ההודעה, בה נאמר שעליו לבוא וליטול מכתב מן הקונסוליה הגרמנית. היה זה מכתבו של אוילנבורג. על כך נאמר ביומן³⁸:

הרצל הראה את המכתב לוולפסון ולקאן, אשר בחברתם נסע ללונדון לרגל ייסודו של הבאנק. היה זה המכתב שהוזכר, מאוחר יותר, בשיחה בין וולפסון ובודנהיימר³⁹. בודנהיימר כותב ביום 24.12.1923 בעתון “הארץ”:

הבטחתו של הרצל הסתמכה, מן הסתם, על מכתבו של אוילנבורג. מכתב זה מיום 27 בספטמבר 1898 וכן מכתב נוסף, נתגלו על ידי ד"ר ביין בכספת של בנק לאומי לישראל בלונדון, לשעבר Jewish Colonial Trust, בשנת 1954. שני המכתבים נשמרו חרף ההפצצות במלחמת העולם השניה. טיוטת המכתבים נמצאה כנספח לזכרונות אוילנבורג בארכיון הגרמני בקובלנץ⁴⁰. המכתב והטיוטה שונים זה מזה רק במעט. ד"ר ביין פירסם את שניהם ב"כתב העת לתולדות היהודים"⁴¹.

להלן מכתבו אל הרצל (נוסח א'), הטיוטה בארכיון אוילנבורג (נוסח ב'). הסטיות מנוסח א' מובאות כאן בכתב עבה.

ביום 28 בספטמבר צורפה למכתב זה אגרת נוספת (רק נוסח א')⁴²:

הפתעה מעניינת היא מכתבו של הקיסר הגרמני, שנכתב ברומינטן (משתרע על פני ששה עמודים). המכתב נשלח לדודו של הקיסר, הנסיך הגדול מבאדן, והוא דן בעניין הציוני⁴³.

כבר ב־26 בספטמבר שיגר הכלר מכתב ארוך שהשתרע על עשרה עמודים לנסיך הגדול של באדן והודיע לו כי ישים פעמיו לירושלים⁴⁴:

כמענה קיבל הכלר מן הנסיך הגדול של באדן, מן האי מאינאו, מברק, שאת תוכנו לא הבין. משום כך כתב להרצל⁴⁵:

מובן שלמברק נודעה השפעה פוליטית מכרעת. ואולם, למרבה הצער, היה המברק משך זמן רב רק בכתב ידו של הכלר. הכלר צירף את המברק המקורי לניירות של ידיד הרצל, הרברט בנטוויץ'. הם היו במעטפה חתומה שעל גבה רשם הכלר באנגלית⁵¹:

הכלר ייחס איפוא למכתב חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה. כאשר העביר פרופ' נורמאן בנטוויץ' את ארכיון אביו, הרברט בנטוויץ' לארכיון הציוני בירושלים, נמצא המכתב⁵².

פיליפ אוילנבורג השיב לפון לוקאנוס ביום 30 בספטמבר 1898⁵³:

הנסיך מבאדן שיגר ב־1 באוקטובר ממאינאו לקיסר את המברק הבא⁵⁴:

הנסיך הגדול מבאדן כתב ב־5 באוקטובר 1898 להרצל את המכתב הבא⁵⁵:

 

הרצל אצל הקיסר בקושטא    🔗

בשובו מלונדון היה הרצל כבר ב־7 באוקטובר בברלין. משם הוא המשיך לחוותו של פיליפ אוילנבורג שהתערב אישית, כמלוא יכולתו, לטובת העניין הציוני ואף השכיל לרכוש את אהדתו של הקיסר. אוילנבורג סיפר כי הקיסר כבר אימץ לעצמו לחלוטין את רעיון החסות. הוא גם אמר כי יש לאל ידו לתת את הדין בפני עמו על התערבותו לטובת היהודים⁵⁶.

ב־9 באוקטובר, בשעות של אחר הצהריים ביקר הרצל אצל הנסיך הגדול מבאדן בטירה העירונית של פוטסדאם. הנסיך הגדול התייחס בשיחתו למכתב שנשלח על ידו להרצל ב־5 באוקטובר לוינה, ואשר בו הוא חזר והזכיר כי הקיסר נלהב עד למאוד מרעיון החסות⁵⁷. כוונתו של הקיסר לקבל את פני הרצל בקושטא ובירושלים נחשבה לעובדה מוגמרת. באותו יום עצמו בשעות לפני הצהריים נתבקש הרצל לסור אל בילוב בפוטסדאם. הלה הציגו בפני הקאנצלר, הנסיך הוהנלוהה. שיחה זו, שבה נדונו ההיבטים המעשיים של המשאלות הציוניות, ציננה במידת־מה את התלהבותו של הרצל. הוסכם כי הרצל יגיש בקושטא לעיון את נאומו, אותו התכוון לשאת בירושלים. אחרי השיחות השונות שניהל הרצל באותו בוקר, התגנבו ספיקות לליבו. הוא הבחין בכך כי הנסיך הגדול דיבר על הצלחתו של מרשאל, שאותו לא הכיר בילוב כלל וכלל. ואילו אוילנבורג אמר כי בילוב תומך בעניין אך נתברר, כי המידע שלו ושל הוהנלוהה היה מועט ביותר.

באותו יום עצמו, (9 באוקטובר) סיכמו וולפסון ובודנהיימר ביניהם את נסיעתם העתידה. ב־14 באוקטובר נמצאה כבר הקבוצה בדרכה לקושטא ובודנהיימר פתח את יומנו לאמור:

והרי המכתב שנשלח לקיסר⁵⁹:

וולפסון העביר את המכתבים לידי הגראף אוילנבורג ופון בילוב. יומנו של בודנהיימר חופף בעניין זה לגמרי את הנאמר ביומנו של הרצל. אני מביאה כאן מספר משפטים מיומנו של בודנהיימר:

בסיום הראיון אמר הקיסר כי טוב יעשה אם יעלה על הכתב את נאומו, שהוא עתיד לשאתו בירושלים וימסרו לידי בילוב. הוא שאל את הרצל מה עליו לבקש מן השולטן במלה אחת. הרצל השיב: “חברה חוקית תחת חסות גרמנית”⁶¹.

ובודנהיימר ממשיך⁶²:

לשם השלמה נצטט כאן מיומן המסעות של בודנהיימר:

במאמרו של בודנהיימר "זכרונות על הרצל ותקופתו⁶³ אנו קוראים:

 

קבלת הפנים למשלחת הציונית באוהלו של הקיסר בירושלים    🔗

המקור של נאום הרצל נמצא בארכיון הציוני בירושלים. אני מביאה כאן את ההעתק שנשלח למשרד החוץ דאז בברלין. המחיקות בכתב היד של הרצל נתונות בסוגריים⁶⁴:

תשובתו של הקיסר משתקפת מן הרשימה “במאהל הקיסר”⁶⁵. בודנהיימר מעיר ביומנו:

הוא מדווח ב"זכרונות" שכבר צוטטו⁶⁶:

ד"ר א. ביין קיבל עוד בטרם עוזבו את גרמניה, בשנת 1933, ממשרד החוץ הגרמני העתק רשמי של מברק, המתאר את קבלת הפנים של המשלחת הציונית על ידי הקיסר וילהלם השני. ד"ר ביין פירסם בשעתו את המברק⁶⁷ וזה לשונו:

לעניין זה מעיר בודנהיימר ב"זכרונות" שלו⁶⁸:

 

עמדתו של בילוב    🔗

גם מאוחר יותר נמשכו המגעים עם משרד החוץ בברלין. בזכרונותיו⁶⁹ מתאר בודנהיימר את שיחתו עם בילוב באוקטובר 1914 במלון אדלון בברלין. במרוצת השיחה הוא הזכיר את הציונות ואת אישיותו של הרצל שעשתה עליו רושם רב. אף על פי כן הוא הסתייג מתמיכה נמרצת בתנועה הציונית, משום שהאינפורמציה אותה קיבל מחוגים יהודיים תארה את התנועה כפעוטת־ערך. זאת אישר גם יועצו המשפטי של הנסיך בילוב, היועץ זילברשטיין שישב בברלין. בילוב הטיל עליו את התפקיד לתהות, יחד עם פרופסור לודוויג שטיין על קנקנה של התנועה הציונית. הפליא אותי שבהקשר לכך הוזכר גם שמו של פרופסור שטיין, אשר ביחס אליו הועלתה ההשערה כי הוא עומד בקשרי ידידות עם הרצל. ואולם הוא גם ראה עצמו חייב להתחשב בהשקפותיהם של חוגים ברלינאים שהיו מקורבים אליו. עמדתו של בילוב זכתה איפוא לצידוק מלא. לו ניסתה גרמניה בשנת 1898 להגשים את רעיון המדינה היהודית בפלשתינה, היא היתה מסתבכת במדיניות הרפתקנית.

ב"זכרונות" שלו כותב עוד בודנהיימר⁷⁰:

אף על פי כן ניסה בודנהיימר להצדיק את בילוב. ברשימותיו שנתפרסמו ב־11.1.1924 הוא מעיר, תוך כדי תאור קבלת הפנים למשלחת באוהלו של הקיסר:

בספרו “כך נהייתה ישראל”⁷¹ כותב בודנהיימר, כי לנדאו בספרו “הסער והפרץ בציונות” תאר תמונה מעוותת על יחסו של הרצל לקיסר הגרמני. אם הוא מסתמך על בילוב, צריך להיות מחוור לו כי מקור זה אינו מהימן. כל התבטאויותיו של דיפלומט ערמומי זה על המשא ומתן שניהל הרצל עם הקיסר וכן על קבלת הפנים למשלחת הציונית, הן מלאות סתירות ורק נועדו להצדיק את גישתו השלילית לגבי כוונותיו של הקיסר.

בזכרונותיו כותב בילוב⁷²:

האם הוכחשה כאן קבלת הפנים בירושלים, חד וחלק, או שמא המדובר הוא בשיכחה דיפלומטית?

על התנהגותו של הקיסר בעת מסעו, נודעו לבודנהיימר פרטים תוך כדי שיחה עם הנסיך הגדול של באדן. היה זה כאשר ברך אותו, יחד עם חברי משלחת ציונים גרמניים בשנת 1902 בקארלסרוהה, לרגל יובל ששים שנות שלטונו⁷³:

הקיסר עצמו מתייחס בזכרונותיו לפרשה זו⁷⁴:

זכרונותיו של הקיסר הם מדוייקים ומהימנים. הוא רק השמיט את הפגישה בירושלים – אולי עשה זאת בהשפעתם של דיפלומאטים. ומה בדבר זכרונותיו של אוילנבורג ⁷⁵ ?

מה בעצם קרה לאחר שהקיסר כתב ב־29 בספטמבר 1898 מרומינטן לנסיך הגדול מבאדן והודיעו, כי הוא מוכן לקבל משלחת ציונית בירושלים, ואף יסכים, אם יתבקש לכך על ידם, לפרוס עליהם את חסותו? הרי נמצא בידינו מכתב מאת אוילנבורג להרצל מיום 28 בספטמבר 1898 ובו הבטחה בזו הלשון:

נוסף לכך מצוי עוד בידינו מברקו של הנסיך הגדול מבאדן אל הכלר, מיום 3 באוקטובר 1898:

אין ספק כי תורכיה לא נטתה לבוא לקראת התכניות הציוניות ולהיות מושפעת מן הצד הגרמני בעניין זה. כמתואר לעיל⁷⁶, ניסה הקיסר להשפיע פעמיים על השולטן בקושטא, אך ללא תוצאות. מן הראוי לציין כי השולטן קיבל הסברים מפי גיסו, שכיהן כשגריר בברלין, על מהות הבעייה.

עם כל ההבנה לאחריותו של בילוב למדיניות גרמנית שליוה, לא נוכל להסביר מדוע זה התכחש בזכרונותיו לקבלת הפנים שערך הקיסר בירושלים למשלחת הציונית. שאול רפאל לנדאו סתר בספרו את בילוב, בעזרתו של בילוב⁷⁷. באמצעותו של המלומד חיים בלוך, נודע ללנדאו דבר קיומה של אגרת בילוב לציר המנוח ד"ר יוזף ס. בלוך. איגרת זו נמצאה באוסף של איגרות, שנכתבו בידי מדינאים ומלומדים נודעים. אנשים אלה השיבו על שאלתו של בלוך ביחס לעמדתם לגבי הציונות. בילוב כתב איגרת זו כעשרים וחמש שנה לפני זכרונותיו. אני מביאה כאן את המשפט הראשון והאחרון ממכתבו של בילוב, שפורסם בספרו של לנדאו:

היחסים האישיים הלבביים בין השולטן לבין הרצל, אף הם לא שינו את עמדת־היסוד של קושטא. זאת מבהיר גם דו"ח קצר ששיגר השגריר הגרמני מארשל מפרה מה־19 במארס 1902 לקאנצלר גראף פון בילוב⁷⁸:

תמונה 28

קריטורה של הקיסר הגרמני בכתב־העת “לה פטיט ז’ורנאל”, פאריס

תמונה 29

גלויה שהוצאה לאור לרגל הנסיעה

בזכרונותיו מציין עוד בילוב⁷⁹: “כבר בש פטיט ז’ורננת 1897 תחמתי במודגש את גבולות מדיניות המזרח שלנו”. בנאומיו נאמר⁸⁰:

בעמדת־יסוד זו של בילוב לא חלו עד שנת 1898 שינויים כלשהם. גורם מעכב אחר שמנע הגשמת הרעיון לפרוש את חסות הקיסר הגרמני על ההגירה היהודית לציון, היה “התזמורת האירופית” – בשם זה נהגו לכנות אז את התאום המדיני של המעצמות האירופיות. גרמניה, אנגליה ורוסיה התחרו זו בזו על השליטה במיצר הבוספורוס. ואילו צרפת פקחה עין עירנית על המזרח.

ביומניו של בודנהיימר מסופר על האניה הרוסית שהטילה עוגן בעיר רטימו שבכרתים. אי זה היה בבעלות תורכית מאז 1669/70. לאחר כשלונה של תורכיה במלחמתה עם יוון על כרתים, כבשו המעצמות האירופיות בשנת 1897 את האי. לכרתים הוענקה עצמאות והנסיך גיאורג מיוון מונה לנציב העליון שלה. ביומניו כותב על כך בודנהיימר:

בילוב כותב בזכרונותיו⁸¹:

בזכרונותיו של בילוב אנו מוצאים תרגום מעניין של מכתב, שנכתב על ידי הצאר ניקולאי בלשון הצרפתית ונשלח לוילהלם השני⁸²:

על צלילים אחרים של התזמורת האירופית באותה העת אנו שומעים גם באמצעות בילוב, הכותב בזכרונותיו⁸³:

מנגינה נוספת של התזמורת האירופית נשמעת מיומן מסעותיו של בודנהיימר:

העובדה כי איש העתונות של הנסיך בילוב תאר לפני תחילת המסע את התנועה הציונית כנטולת־חשיבות, עלולה היתה להשפיע על הטקטיקה של בילוב. מעטים ידעו כי התנועה עולת־הימים חולשת על אמצעים כספיים מצומצמים ביותר. הרי הקיסר בכבודו ובעצמו היה בעת קבלת הפנים בירושלים בדעה: “כן, כסף אינו חסר לכם… יש לכם יותר כסף מאשר לכולנו”. לאמיתו של דבר היתה התנועה בראשיתה כה חלשה, עד כי הנסיעה לירושלים יכלה לצאת אל הפועל רק הודות לקרבנות כספיים אישיים.

וכך מסיים בודנהיימר את יומן מסעותיו:

מי יודע לאילו קרבנות פיננסיים היה העם היהודי מוכן, לו נסתיים הראיון בתוצאות חיוביות?

במכתבו מיום 15 בדצמבר 1898 לנסיך הגדול מבאדן, הניח הרצל כי אחרי קבלת הפנים בירושלים יתעוררו קשיים “בשל האזרחויות השונות שבהן מחזיקים היהודים שהיגרו לפלשתינה או שעדיין עומדים להגר לשם”, שלמעשה אינם קשיים כלל. הוא הצביע על המגמות של המדיניות הגרמנית המבקשת להשיג לה מאחז במזרח הרחוק יותר וכן על ההשפעה הגרמנית הבולטת בתורכיה. מכל הטעמים האלה הוא העדיף חסות גרמנית⁸⁴.

על ההשפעה הגרמנית בתורכיה ועל המגמות במדיניות הגרמנית אנו קוראים בזכרונות בילוב⁸⁵:

על כך אומר בילוב בהרחבה⁸⁶:

עד כמה השפיע חלום בנייתה של מסילת בגדאד על המדיניות הפלשתינאית, אנו למדים ממכתבו של מר רוזן, פקיד הקונסוליה הקיסרית בירושלים, מן ה־7 במארס 1900 לקאנצלר, נסיך הוהנלוהה – שילינגפירסט⁸⁷:

 

ייסוד “אגודת העזרה של יהודים גרמניים”    🔗

מספרים על הקיסר כי בעת נסיעתו בארץ ישראל, בדרכו ממוצא לירושלים, נפל מבטו על בניין מסויים. פון מירבאך שנתלווה לקיסר הסביר לו כי המדובר בקניינו של “כל ישראל חברים”, ארגון של יהודים צרפתים שמטרתו להפיץ את תרבות צרפת במזרח. אומרים עליו על הקיסר כי למשמע דברים אלה קרא “הרי זהו רעיון גדול, מדוע לא עושים זאת גם היהודים שלנו!”

קריאתו של הקיסר התממשה מאוחר יותר בדמות “אגודת העזרה של היהודים הגרמנים” שהממשלה הגרמנית העניקה לה את תמיכתה.

כבר ב־21 בספטמבר 1898 שיגר פאול נתן מברלין תזכיר מפורט, בדבר ייסודה של אגודה להקמת בתי ספר עבור יהודי המזרח לאדון פון הון, איש משרד החוץ הגרמני⁸⁸. בתזכירו כותב נתן כי יהודי גרמניה חשים זה זמן רב באנומליה, שמפעל תרבותי בו עוסק כי"ח למן שנת 1870 ישכון אך ורק בפאריס. הואיל ובשנים האחרונות היגרו למזרח הקרוב רבים מיהודי פולין, דוברי גרמנית, והתעשייה הגרמנית כובשת לה יותר ויותר קרקע בחלק זה של העולם. הגיע הרגע לפנות ליהודי גרמניה לצורך ייסוד אגודה גרמנית להקמת בתי ספר עבור יהודי המזרח. ואולם, תנאי לייסודה של אגודה מעין זו, הוא גילוי של רצון טוב מצד ממשלת הממלכה כלפי מפעל זה.

ב־31 במאי 1901⁸⁹ שלח בודנהיימר להרצל מכתב וכן מסמכים שונים הנוגעים לאגודה החדשה. בודנהיימר כותב, בין השאר בעניין זה: “תוכל להיווכח כי המדובר הוא במפעל המתחרה בכי”ח".

במכתבו מיום 12 בדצמבר 1901 לועד הפועל, מתייחס בודנהיימר שוב למכתבו מיום 31 במאי ומעלה את עניין אגודת העזרה שנוסדה זה כבר. “על פי ידיעות מהימנות נראה כי ‘אגודת העזרה של יהודים גרמנים’ שהציבה לעצמה כמטרה לקדם את התרבות הגרמנית במזרח, יצרה מגעים מניחים את הדעת עם משרד החוץ הפורש עליה את חסותו”.

הממשלה הגרמנית ביקשה לאחר כשלון המסע לארץ ישראל, לחסל את רעיון החסות על ההתיישבות הציונית באמצעות תכנית מדינית שתעורר פחות תשומת לב. ואולם, כדי שהפצתן של לשון אירופית מסויימת ותרבותה לא יעוררו חשדנותן של ממשלות אחרות, הגיש בודנהיימר בחודש פברואר 1902 תזכיר למשרד החוץ, המסתיים במלים הבאות⁹⁰:

אגודת העזרה שיתפה פעולה למן היווסדה עם הציונים בארץ ישראל. היא נוסדה במאי 1901 בברלין, כשמטרתה היא לפעול כמרכז של יהודי גרמניה, בעת פורענויות העלולות להתרחש במזרח אירופה ובמזרח הקרוב.

עם ייסודו של הסמינר שהיה מסונף לבית ספר “למל” בירושלים, החלה האגודה בפעולתה למען הקמת בתי ספר בארץ ישראל. האגודה תמכה בגני ילדים וכן בבתי־ספר לנערים ולנערות. גולת הכותרת של מפעל חינוכי זה אמור היה להיות הטכניון בחיפה.

פעולות האגודה נמשכו עד למלחמת העולם הראשונה. לאחריה בא תורן של התפתחויות והשפעות אחרות במזרח התיכון. ב־2 בנובמבר 1917 פורסמה הצהרת בלפור שהופנתה ללורד רוטשילד. בהצהרה זו מצדדת הממשלה האנגלית בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל⁹¹.

התאריכים – 2 בנובמבר 1898 ו־2 בנובמבר 1917 – מסמלים שני ציוני דרך בשיבתו של עם ישראל לארץ ישראל.

 

ביבליוגרפיה    🔗

אלרן, הרמן. הרצל־הכלר. הנסיך הגדול מבאדן והשליט הגרמני, 1896–1904. מסמכים שנמצאו בידי הרמן ובסי אלרן, פורסמו על ידי באנק אלרן. 26, 104 ע', תל־אביב, 1961.

בודנהיימר ה.ח. בראשית התנועה הציונית. תיעוד, על סמך חליפת אגרות בין תיאודור הרצל ומאקס בודנהיימר, ולאחר מות הרצל, בין השנים 1896–1905. 476 ע'. פראנקפורט/מ (הוצאת הספרים האירופית) 1965.

בודנהיימר מאקס י. זכרונות על הרצל ותקופתו. מאמרים ב"הארץ", 1923/24.

בודנהיימר מאקס י. כך נהייתה ישראל. מתולדותיה של התנועה הציונית. הוציאה לאור ה.ח. בודנהיימר, 322 ע'. פראנקפורט/מ (הוצאת ספרים אירופית) 1958.

ביין אלכס. תיאודור הרצל, ביוגרפיה. 736 ע'. הוצאת פיבה, וינה.

ביין אלכס. על היחסים בין התנועה הציונית לבין גרמניה הקיסרית. פורסם בשנתון “שיבת ציון”, ירושלים 1953.

ביין אלכס. פרסומים על הנושא, בכתב־העת לתולדות היהודים, תל־אביב, 1965.

בילוב ברנהרד, פון. זכרונות, יצא לאור על ידי פראנץ פ. שטוקהאמרן, כרך 1, ברלין (הוצאת אולשטיין) 1930.

הרצל תיאודור. יומנים. 2 כרכים (הוצאה עברית), 1934.

הרצל תיאודור. כל כתבי. 5 כרכים, ברלין (הוצאה יהודית).

לנדאו שאול רפאל. סער ופרץ בציונות. 339 ע'. וינה (נויא נציונאל צייטונג) 1937.

 

ארכיונים    🔗

הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ארכיון הרצל

ארכיון בודנהיימר

הארכיונים של הרפובליקה הפדראלית הגרמנית, באמצעות חילופי העתקים מצולמים (תיקים של כי"ח ושל תורכיה).

הארכיון הממלכתי. קובלנץ: עזבונו של הנסיך פיליפ אוילנבורג והרטפלד; עזבון אוילנבורג, תולדות משפחה פרוסית, התכתבות, כרך 3 (1898, אוגוסט-ספטמבר 248–352-a248 j-a298 [ע' 298a]).

 

רשימת אישים    🔗

רשימה זו היא בבחינת מידע ראשוני על אודות מספר אישים המופיעים במסמכים וברשמי־המסע. אין היא מתיימרת להיות שלימה ומקיפה משום בחינה שהיא.

אוגוסטה ויקטוריה, קיסרית, רעייתו של הקיסר וילהלם השני לו נישאה בשנת 1881. נסיכה לבית שלסוויג־הולשטיין־זונדרבורג־אוגוסטנבורג.

אוילנבורג אוגוסט גראף, 1838–1921, בשנת 1890 מנהל לשכתו הפרוסי של הקיסר וילהלם השני, מאוחר יותר שר בבית המלכות. הוא נילווה לקיסר במסעו למזרח.

אוילנבורג והרטפלד, פיליפ, נסיך 1847–1921. בשנים 1894–1902 שגריר בוינה וידידו של הקיסר וילהלם השני.

בודנהיימר, מאקס איזידור, 1865–1940, עורך דין, יועץ משפטי, נולד בשטוטגארט, נפטר בירושלים. בשנת 1890–1933 חי בעיר קלן, מחברם של כתבים שונים שסייעו להפצת הרעיון הציוני. אחד מאבות התנועה הציונית ומוסדותיה, כגון “ג’ואיש קולוניאל טראסט” והקרן הקיימת אשר כנשיאה כיהן משך שנים רבות.

ביין אלכסנדר, ד"ר, ארכיבר, היסטוריון, לשעבר מנהל הארכיון הציוני בירושלים.

בילוב, ברנהרד היינריך מארטין, נסיך, 1849–1929, מזכיר המדינה, קאנצלר בשנים 1900–1909, ראש ממשלת פרוסיה.

בנטוויץ' הרברט, ד"ר, 1856–1932, עורך דין אנגלי ומו"ל של כתב־עת משפטי בלונדון. הוא יזם את הצטרפות “חובבי ציון” באנגליה לתנועה הציונית של הרצל. בשנים 1901–1914 כיהן כמנהל האגודה “מסדר המכבים הקדמונים” “Order of Ancient Maccabeans”.

בנטוויץ' נורמן, פרופ', 1883–1971, O.B.E., M.C., J.L.D., Ph. D., יו"ר אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בירושלים.

ברוזה, שמואל, 1869–1944, נולד במוהילב, רוסיה, אחד ממייסדי מוצא ליד ירושלים בשנת 1894.

גולשמיד אלברט אדוארד ויליאם, 1846–1904, קולונל בריטי, נשיא “חובבי ציון” בלונדון, אגודה יהודית שפעלה למען ייסוד יישובים יהודיים בא"י. הוא הפך לחסיד המדיניות ההרצליאנית ונתפרסם הודות לגורלו המיוחד, אותו ניתן להשוות לזה של דניאל דירונדה, גיבור סיפרה של ג’ורג' אליוט.

דאנוסו, תושב קושטא, סייע לנוולינסקי ומאוחר יותר במישרין להרצל במאמציהם להתקבל בחצר השולטן.

דריאנדר ארנסט פון, 1843–1922, מטיף־חצר ראשי בברלין בשנים 1898–1918.

דרייפוס, אלפרד, 1859–1935, סרן צרפתי במטה הכללי, נעצר בשנת 1894 בחשד ריגול לטובת גרמניה. המשפטים שבאו לאחר המאסר כונו בשם “פרשת דרייפוס” והם העסיקו משך עשר שנים את החוגים הריאקציונריים של המטכ"ל הצרפתי ושל צרפתים בעלי השקפות ליברליות כגון זולה, קלמנסו, ז’ורס ואחרים. האשם היה הסרן הצרפתי אסטרהאזי ששמו היה ידוע לקיסר וילהלם, אך נאסר עליו לדבר על כך. בעת פגישתו עם הרצל בקושטא בשנת 1898 גילה הקיסר לראשון את שמו של האשם, אך חייבו שלא לגלות זאת ברבים.

הון, ארטור ארנסט פון, 1851–1943, נציגו של העתון “קלנישה צייטונג”, נאמנו של הנסיך בילוב.

הוהנלוהה־שילינגספירסט, כלודוויג, נסיך, 1819–1901, קנצלר של הממלכה הגרמנית בשנים 1894–1900.

הורוביץ מרכוס, ד"ר, רב, 1844–1910, פעל למן שנת 1878 כרב בפראנקפורט. מילא תפקיד חשוב בקרב יהדות גרמניה, והיה המייסד והמנהיג של איגוד הרבנים בגרמניה.

הירש, מוריץ בארון, 1831–1896, מינכן, פאריס, בנו של בנקאי־החצר, יוזף פון הירש גראוט. בשנת 1851 הצטרף לבנק בישופסהיים וגולדשמיד בבריסל. הוא הפך לשותפו של בנק זה ונטל על עצמו ניהולו של הסניף בפאריס (Banque de Paris et des Pays–Bas). בשנת 1869 הוא קיבל מן הממשלה התורכית רשיון לבניית מסילות ברזל בכל תורכיה. הוא בנה גם מסילות ברזל ברוסיה ובאוסטריה. ב־1855 נשא הירש לאשה את קלארה, בתו של הבנקאי הבלגי הגדול רפאל בישופסהיים. את ההון הרב שצבר תוך זמן קצר הקדיש ברובו הגדול למטרות יהודיות־פילנטרופיות. כך ייסד בשנת 1891 את “איקא” (Jewish Colonial Association) בהון של שני מיליון ליש"ט. במרוצת השנים הגדיל את הסכום ל־180 מיליון פרנקים. הבארון הירש הקדיש למטרות צדקה בסך הכל חמש מאות מיליון פראנקים.

הכלר ויליאם ה., כומר, 1845–1931, דרום־אפריקה, לונדון. מחנך בחצר הנסיך הגדול בבאדן, פירסם בשנת 1882 “שיבת יהודים לציון בהתאם לדברי הנביאים” – “The Restauration of the Jews in Palestine according to the Prophets”. בשנים 1885–1910 כיהן כאיש הכמורה בשגרירות בריטניה בוינה. כאשר פירסם הרצל את “מדינת היהודים” שלו, הוא סבר כי נבואותיו הופכות למציאות ונסתפח לחבורת הרצל וידידיו.

הרצל, יוליה, לבית נשאוּאר, נולדה ב־1.2.1868 בבודפשט, נפטרה בנובמבר 1907 ב־אלט־אאוסזה. הנשואין נערכו ב־25.6.1889 בבאד־ראיכנאו.

הרצל, יעקב, אביו של תיאודור הרצל, נולד ב־14.41835 בזמלין, נפטר בוינה 9.6.1902.

הרצל, תיאודור, 1860–1904, מחברן של נובלות מבריקות, העורך הספרותי של ה־"נויאה פריאה פרסה" הוינאי, עם פירסום ספרו “מדינת היהודים” וכינוסו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל הפך למייסדה ומנהיגה של הציונות המדינית.

הרצל־דיאמנט, ז’אנט, אמו של הרצל, נולדה ב־28.7.1836 בבודפשט, נפטרה ב־20.2.1911 בוינה.

וולפסון דוד, 1856–1914, סוחר סיטונאי בקלן, שם היה פעיל כציוני, יחד עם בודנהיימר, עוד לפני הופעתו של הרצל הוא חיזק וליכד את התנועה. ידידות עמוקה קשרה אותו עם הרצל, שכתוצאה ממנה נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית.

וילהלם השני, 1859–1941. קיסר גרמניה ומלך פרוסיה, נמלט בשנת 1918 אחרי התמוטטותה של גרמניה להולאנד. הוא התפטר מכהונתו כ"קיסר גרמניה" אך לא כ"מלך פרוסיה".

ולאך משה, ד"ר, 1866–1957, נולד במינסטרייפל ליד קלן ונפטר בירושלים. מייסדו ומנהלו של בית־החולים “שערי צדק”.

זיידנר, 1860–1942, מהנדס, אחר כך מנהל בית חרושת סיליקט ללבנים בתל־אביב, חבר המשלחת הציונית לארץ ישראל.

לאו ה־13 (וינצנזו גיואקינו פקי), אפיפיור, 1810–1903, נולד בקרפינטו, נפטר ברומא. מטרותיו העיקריות: ייסודה מחדש של מדינת הכנסייה, נסיונות להתאחד עם הכנסייה במזרח, שתרמו לחיזוקה של הברית הצרפתית־רוסית, נגד כוחות־המרכז. התערבותה של הכנסייה הקאתולית למען פתרון דמוקראטי של בעיית הפועלים.

לאמי, אתיאן מארי ויקטור, 1845–1919, פובליציסטן צרפתי.

לווה, היינריך, פרופ', 1869–1951, היסטוריון, פולקלוריסט, עורכם של עתונים שונים. תחילה היה לווה איש חובבי־ציון ואח"כ, עם הופעת הרצל, הצטרף לציונות המדינית. ספרן בספרייה הממלכתית בברלין. יו"ר אגודת שוחרי הספרייה בירושלים. מאוחר יותר ספרן של העיר תל־אביב.

לוין־אפשטיין אליהו זאב, 1863–1932, מבין וותיקי “חובבי ציון”, ממייסדיה של רחובות. נולד בליטא, נפטר בניוהאוון (ארה"ב).

לוקאנוס, פרידריך קארל הרמאן, 1831–1908, יועץ חשאי פרוסי, תת־מזכיר, מאז שנת 1888 ראש הלשכה האזרחית של המלך. אחד ממחברי נאום הקיסר בירושלים.

ליכנובסקי קארל מארקס, נסיך, נולד בשנת 1860,בשנים 1912–1914 שגריר בלונדון.

לנדאו, לאופולד, ד"ר, 1848–1919, יועץ רפואי, רופא נשים נודע, נתמנה בשנת 1893 לפרופסור באוניברסיטת ברלין. הוא היה פעיל בציונות הגרמנית.

לנדאו, שאול רפאל, 1870–1943. מרצה לתולדות היהודים בפולין, במכון התיאולוגי היהודי בוינה. בשנת 1897 נתמנה לעורך הראשי הראשון של כתב העת הציוני “די וולט” וייסד מאוחר יותר את הירחון הציוני “העובד היהודי”.

לרר, ראובן יעקב, 1832–1917, היגר כמתיישב מפולין לארץ ישראל ונפטר בנס ציונה.

מאנדלשטאם מאקס עמנואל, פרופ' ד"ר, 1859–1912, רופא עיניים נודע בקייב, מנהיג הציונים הרוסיים.

מאסי אהרון מאיר, 1858–1930, רופא, ב־1898 היה פעיל כרופא בראשון־לציון.

מארשל פון ביברשטיין אדולף, 1842–1912, מנהל לשכתו של הנסיך הגדול מבאדן, עורך דין ומאוחר יותר שופט במאנהיים, חבר הפרלמנט הגרמני. אחר כך שגריר באדן בברלין, מזכיר מדיני של משרד החוץ, 1890, ב־1897 שגריר בקושטא, ב־1911 באנגליה.

מונטפיורי פראנציס אברהם, סיר, 1860–1935, בן דודו של סיר משה מונטפיורי, עורך דין אנגלי, בשנת 1900 נשיא “התאחדות ציונית באנגליה”, היה עוזרו הנאמן של הרצל. דודו משה מונטפיורי ערך שבעה מסעות לארץ ישראל.

מוראד, 1840–1904, שולטן תורכי ואחיו המבוגר של עבדול חמיד השני. היה יורשו של עבדולזין, אך משל רק במשך שלושה חודשים (בשנת 1870). אחרי התאבדותו של עבדולזין לקה בדכאון ויציבותו הנפשית התערערה. אחר המלכתו של עבדול חמיד, חי מוראד פרוש מן העולם בטירת ציראגן ליד הבוספורוס, למעשה כאסיר, משך 28 שנה.

נורדאו מאקס, 1849–1923. פאריס, רופא, עתונאי, מחברם של רומנים רבים וכן של הספר הסנסציוני על השקרים הקונבנציונליים. אחד המנהיגים הבולטים של התנועה הציונית. היה בין הראשונים שאימץ לעצמו את רעיונותיו הציוניים של הרצל. אחרי מותו של הרצל דחה את ההצעה לכהן כיו"ר התנועה ותמך ככל יכולתו בוולפסון. הוא השתדל לשמור על צביונה הפוליטי של התנועה והתנגד נמרצות למגמה להפכה לתנועה תרבותית או התיישבותית. בועד הפועל המצומצם בברלין הצטרף את האופוזיציה ובראש וראשונה נלחם במנהיגותו של וויצמן, שחתרה לדעתו, אחרי מלחמת העולם הראשונה, תחת הצהרת בלפור והוליכה להקרבת המטרה המדינית הסופית.

נטר קארל לאופולד, 1826–1882, סוחר ופילנטרופ, נולד בשטראסבורג, נפטר במקוה ישראל. היה אחד ממייסדי כי"ח בשנת 1860. בשנת 1869 הוחלט על ייסודו של בית ספר חקלאי, מקוה ישראל. בשנת 1870 הוא קיבל לצורך זה פירמאן מידי השולטן.

ניאגו יוסף, 1863–1964, נולד באדריאנופל, בשנת 1891 נתמנה מנהל בי"ס חקלאי מקוה ישראל. בשנת 1911 הפך לנשיא הגדול של הלוג’ה הגדולה של “בני־ברית” בקושטא.

ניקולאוס השני, אלכסנדרוביץ', צאר, 1868–1918, נולד בסט' פטרבורג, נפטר ביקטרינבורג. מלך כצאר בשנים 1894–1917, למן שנת 1894 היה נשוי לנסיכה אליסה מהסן (אלכסנדרה פאודורובנה). כמי שנשתייך לברית המשולשת, היפנה ניקולאי את התעניינותו לשאלת הבלקנים. אחרי המרד של שנת 1905 ואחרי המלחמה האומללה בין רוסיה ויפאן, יזם ניקולאי את חיבור החוקה משנת 17 (30).10.1905. הוא התפטר בשנת 1917, נעצר ובשנת 1918 נרצח עם כל משפחתו על ידי הבולשביקים.

נפוליון בונפרטה הראשון, קיסר צרפת, 1821–1769, נולד באיצ’יו (קורסיקה), נפטר בלאנגווד שבאי סט' הלנה. בשנת 1798 עמד בראש הצבא הפולש למצרים. ממסע זה חזר באוקטובר 1799. החל ב־9.11.1799 הוענק לו לתקופה של עשר שנים, בתוקף היותו הקונסול הראשון, מעמד של שליט יחיד. החוקה החדשה נקבעה על ידו ב־13.12.1799. בשנת 1802 הפך עצמו לקונסול לכל ימי חייו ובשנת 1804 לקיסר צרפת.

נתן פאול, ד"ר, 1857–1927, מו"ל הירחון “האומה”, אדם נאור, מדינאי סוציאל־דמוקראטי, מייסד האגודה להגנה מפני אנטישמיות.

סימון ג’מס, 1850–1932, מנהל של חברה לסחר בכותנה, סגן נשיא לשכת המסחר בברלין, חבר דירקטוריון הבנק הממלכתי, ממייסדי אגודת העזרה של היהודים הגרמנים, של הטכניון בחיפה, של החברה המזרחית הגרמנית וחבר יק"א בפאריס.

סימנס גאורג 1839–1901, בנקאי, מאז שנת 1870 מנהל הבאנק הגרמני שנוסד על ידו. הוא השפיע על מפעלי הבאנק בחוץ לארץ, כגון בניית מסילת הרכבת לאנטוליה ולבגדאד.

סקרידלוב, אדמיראל של הצי הרוסי.

עבדול חמיד השני, שולטן תורכי, 1842–1918, משל בשנים 1876–1909. בשנת 1885 הוציא צו האוסר רכישת קרקעות וייסודם של יישובים יהודים נוספים.

פרידריך, הנסיך הגדול מבאדן. 1826–1907, גיסו של הקיסר וילהלם הראשון. הנסיך הגדול פעל למען האחדות הגרמנית תחת השלטון הפרוסי ותמך בפעילות המדינית של הרצל.

פרידריך השלישי, 1831–1888. קיסר גרמניה למשך חודשים ספורים.

קאן יעקובוס, 1872–1945, בנקאי בהאג, חבר הועד הפועל הציוני לאחר מותו של הרצל, מאוחר יותר קונסול הולנדי כללי בירושלים. הוא נמנה עם חסידיו הראשונים של הרצל בהולאנד, והשתתף בעבודת ה"ג’ואיש קולוניאל טרסט". תחת הכותרת “ארץ ישראל”, פירסם ב־1909 רשמי מסע מפלשתינה.

קוקש, אוסקר, 1855–1905, עורך דין בוינה. אחד ממייסדי אגודת הסטודנטים היהודית־לאומית “קדימה” בוינה וחבר הועד הפועל הציוני בראשותו של הרצל.

קלהמט, ריינהולד, 1859–1915, יועץ חשאי ליד משרד החוץ בברלין, שגריר הקיסר. הוא בא בשנת 1888 לקונסוליה הגרמנית בסט' פטרבורג, בשנת 1890 כיהן בברלין במשרד החוץ, בשנת 1891 הפך סגן לקונסול בפטרבורג ובשנת 1892 חזר למשרד החוץ. הוא השתתף בפמלייתו של הקיסר וילהלם השני במסעו למזרח, בשנת 1898. בשנת 1909 נתמנה קונסול כללי באתונה, בשנת 1914, פרש לגימלאות.

קסל, גוסטאב גראף פון, 1846–1918, גנראל פרוסי, בשנת 1898 שימש ראש הטכס במאהלו של הקיסר וילהלם השני.

קראמר, מנדל, סוכן חשאי תורכי־יהודי בארץ ישראל.

ראמפולה מאריאנו מארצ’זה פון טינדרו, 1843–1913, מזכיר מדינה של האפיפיור לאו ה־13 ברומא.

רוזן, פרידריך, ד"ר פיל', 1856–1935, יועץ חשאי, מורה בסמינר המזרחי בברלין. בשנת 1898 קונסול כבוד בבגדד ובירושלים. בשנים 1910–1912 שגריר בבוקרשט ובליסבון, ב־1916 שגריר בהאג ב־1921 שר החוץ.

רוטשילד אדמונד בארון, 1856–1934, חי בפאריס, מייסד יישובים חקלאיים בא"י, הומאניסט נודע. היה רחוק מן הציונות המדינית של הרצל. בשנת 1900 מסר את הקולוניות היהודיות שבניהולו, לידי יק"א. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא גילה עניין בציונות המדינית, בשנת 1918 השתתף בייסודה של האוניברסיטה העברית ובשנת 1929 נתמנה נשיא כבוד של הסוכנות היהודית.

ריכטהופן אוסוואלד, 1847–1906, בשנת 1898 תת־מזכיר, בשנים 1900–1905 מזכיר במשרד החוץ הגרמני, בשנת 1905 שר מדינה פרוסי.

שוב משה דוד, 1854–1938, חלוץ שבא מרומניה. הגיע לא"י בשנת 1882 והשתתף בייסודן של המושבות ראש פינה ומשמר הירדן. נפטר בירושלים.

שטיין לודוויג, פרופסור, 1859–1930, רב ופילוסוף, מרצה בציריך, ברן ומאוחר יותר בברלין, ייסד עם שטרזמן את “חברת יום ד'” Mittwoch-Gesellschaft)), מרכז פוליטי חשוב, וגילה עניין רב בבנייתה של ארץ ישראל.

שנירר מוריץ מוזס, רופא, 1861–1941, רופא בוינה, מו"ל של כתב עת רפואי. בשנת 1882 ייסד, יחד עם אחרים, את אגודת הסטודנטים היהודית־הלאומית “קדימה” בוינה. עם הופעתו של הרצל הפך לאחד מעוזריו הקרובים ביותר, חבר הועד הפועל בראשות הרצל.

תופיק פחה, מרשל אחמד, 1834–1936, בשנים 1884–1895 שגריר תורכיה בברלין, בשנים 1895–1900 שר החוץ התורכי.