שמחת יום העצמאות מהולה כל שנה בצער ובחשבון נפש שתחילתם בטכסים ובמשדרים של יום הזיכרון לחללי צה"ל. השנה נוספו סימני שאלה קשים לגבי המחיר והתוצאות, ההכרח והכדאיות של מלחמת לבנון, השנויה במחלוקת עמוקה ושטרם הסתיימה. סימנני שאלה אלה, בעוצמה פחותה, קיימים, גם לגבי המלחמות הקודמות.

אין, ולא יכולה להיות, תשובה חד משמעית. המחיר – הדם והשכול – הוא סופי, ודאי, בלתי חוזר. התמורה – ניתנת לביטול ולשינוי, להערכות מנוגדות. לא יכולה להינתן תשובה חד משמעית לספיקות מענים על ההכרח שבמלחמה זאת וקודמותיה. כל מלחמה רצופה טעויות, כשלונות, תאונות, והמחיר של כל אחת מהן כבד מנשוא. למה נכחד? עיפה נפש העם הזה מהורגים.

אף על פי כן, יש מקום להצביע על תשובות אפשריות לסימני שאלה אלה. קודם כל כדאי להשיב על השאלה נוקבת ביותר – האם לשווא נפלו חללי המלחמה. ואחריה על השאלה – איך יוצאים מזה, איך לסיים את המלחמה בצורה הטובה ביותר האפשרית, כדי שלא תימשך עוד ועוד ולא תתחדש בתנאים גרועים יותר לאחר מכן. גם שולליה הקיצוניים ביותר של המלחמה בלבנון – והמבקרים של מלחמות קודמות, כולן או בחלקן – חייבים להבחין ולהפריד בהערכותיהם בין בדיעבד לבין מלכתחילה, בין סיבות ומטרות לבין תוצאות ומחירן. המלחמה המוצדקת וההכרחית ביותר עלולה להסתיים במחיר כבד ובתוצאות שליליות.

מלחמה שנויה במחלוקת עשויה להסתיים בתוצאות חיוביות לבטחון ישראל ולקידום תהליך השלום ובכך גם להצדיק בדיעבד את מחירה.

“הסיבוב השני”    🔗

יתר על כן, כל אחת מהמלחמות הנפרדות וכולן יחד הן בגדר “סיבובים” נוספים במלחמה המתמשכת של מדינות ערב נגד מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום. על-פי הגישה הערבית, לאחר מלחמת יום העצמאות, על “הסיבוב השני” עוד לבוא ואחריו כל יתר “הסיבובים”. אי אפשר לכפור במצב הבסיסי ההתחלתי של מצור צבאי, כלכלי, מדיני ופסיכולוגי שהוטל על מדינת ישראל על-ידי שכנותיה. גם אם יש מקום לוויכוח ולביקורת על תגובת ישראל על המצור הזה, על השילוב של אמצעי הנגד שהיא מפעילה כדי לפרוץ את המצור או להסירו כליל. כולל התביעה שישראל תגלה יותר נכונות לוויתורים ותנמיך מצידה את פרופיל המלחמה.

ישראל, בכל מקרה, מגיבה ומתגוננת מפני המצור ומפני הצלחתם של הערבים לקיים מלחמת הטרדה בלתי פוסקת של מעשי חבלה וטרור בתוך שטחה, בגבולותיה וברחבי תבל. על אלה נוסף האיום המתמיד של התקפות צבאיות חוזרות ונשנות, כדוגמת מלחמת “יום כיפור” או מלחמת “ששת הימים”, ומירוץ החימוש המתמיד והמתיש, שגם הוא חלק מהמצור והמלחמה המתמשכת נגדה. זהו הצד השלילי של מאזן המלחמה. מדינות ערב מצליחות לקיים נגד ישראל מלחמת התשה, מכבידה ומזיקה, והיא משולבת באיום הולך וגובר של מלחמת הכרעה ב“סיבוב הבא”.

אבל יש גם צד חיובי למאזן זה, הגובר על הצד השלילי. התמונה הכוללת היא של הצלחת כוח ההרתעה הישראלי למנוע מלחמת הכרעה ערבית נגדה. לכפות על מדינות ערב להסתפק במלחמות מוגבלות ולדחות את פריצתן של אלה פעם אחרי פעם. מלחמת ההתשה הערבית המתמשכת הפכה להתשה עצמית. ראשונה בהן ירדן, שהותשה על-ידי מלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה.

המכשול הטוב ביותר    🔗

ירדן עדיין מהווה איום צבאי לישראל, אבל גם אם יהיה הסכם שלום בינה לבינינו, ימשיך הצבא הירדני לשמש איום פוטנציאלי כשם שהצבא המצרי משמש איום למרות הסכם השלום עם ישראל. כך יהיה גם בעתיד, עד שיווצר מצב של שלום ויציבות בין מדינות ערב בינן לבין עצמן והן לא יזדקקו לקיום צבאות גדולים וחזקים האחת נגד רעותה. מצרים נגד לוב. סוריה נגד עירק. ירדן נגד סוריה. סעודיה נגד עירק ועוד. כל עוד הן ימשיכו לאיים האחת על רעותה ולקיים מירוץ חימוש בינן לבין עצמן, הן ימשיכו לשמש איום פוטנציאלי מסוכן על ישראל. בין אם תיפתר הבעיה הפלשתינאית בין אם לא. גם מדינה פלשתינאית, אילו היתה קמה, היתה נגררת לתוך הסכסוכים והאיומים הבין-ערביים, לתוך מירוץ החימוש ביניהן וממילא נגד ישראל.

גם מצרים הותשה במלחמותיה נגד ישראל ויצאה ממעגל המלחמה נגדה. כבר נאמר כי שלום קר עדיף על מלחמה. השלום מאכזב בהשוואה לתקוות שהוא עורר ובהשוואה למחיר ששילמה ישראל, בשטחים, בנטל כלכלי של ויתור על נכסים ותשתית צבאית בסיני, הוצאות ביטחון חדשות ותשלום פיצויים.

עם כל האכזבות, השלום עם מצרים הוא ערובה מוצקה לבטחון ישראל. השלום הוא ה“מכשול” הטוב ביותר מפני חידוש המלחמה. ראשית – העם המצרי, שהתעייף מהמשך המלחמה ולא ירצה לחדשה שנית. שנית – כלפי ארה“ב, שמצרים זקוקה לסיועה, והתחייבה כלפיה לכבד את הסכם השלום עם ישראל שארה”ב ערבה לו.

הנה כי כן, אפשר להעריך, במבט לאחור, שהמלחמות שנכפו על ישראל הסתיימו לא רק בדם, דמעות ובנזק כבד. הן הסתיימו, בדיעבד, גם בתוצאות חיוביות מבחינת ביצור בטחונה של ישראל וקידום תהליך השלום. מלחמת העצמאות היא אולי היחידה ממלחמות ישראל ששמה מעיד על תוצאותיה. היא אכן הבטיחה את עצמאות ישראל. לא השיגה שלום, לא העניקה גבולות בטחון מפני פעולות הטירור והחבלה של ה“פידאין”, לא הסירה את החרם, המצור וההסגר על ישראל מכל גבולותיה. לא הבטיחה לישראל אספקה של נשק להגנתה מול מירוץ החימוש הבין-ערבי, שאיים גם עליה. ישראל נשארה נטע זר באיזור – במישור היחסים עם שכניה, וגם במישור יחסיה עם המעצמות.

גורם אסטרטגי    🔗

מבצע סיני היווה פריצה ראשונה בטבעת הבידוד והמצור. רובד ראשון להשתלבות עקיפה של ישראל באיזור. הוסר האיום על ישובי העולים החדשים בדרום ובנגב כתוצאה מחדירות הפידאין שהופסקו, נפרץ ההסגר הימי על אילת ונפתח הסחר עם ארצות אפריקה ואסיה. נפרץ ההסגר המעצמתי על ישראל, והיא הפכה לגורם אסטרטגי בעל חשיבות במאבק המעצמות. הובטחה אספקת נשק חדיש מצרפת לקיום מאזן חימוש בינה לבין שכנותיה. הונחה תשתית לתעשיה הבטחונית, האווירית והאלקטרונית (והגרעינית). כל אלה – בכוח הברית האסטרטגית עם צרפת, שהתרחבה אח"כ לברית חלקית עם יתר מדינות אירופה, ובעיקר גרמניה, והוחלפה אחר כך בסיוע אמריקני צבאי וכלכלי.

פריצה נוספת היתה הגברת הנוכחות והפעילות הישראליות באפריקה, שפירותיהן קיימים עד היום למרות ניתוק היחסים הדיפלומטיים. ואחרון “ברית הפריפריה”. נדבך של השתלבות ישראל במזרח התיכון, במערכת יחסים סמויה וגלויה רק בחלקה. תורכיה, חבש, סודן, אירן ועוד.

“ברית הפריפריה” לא נשארה כפי שהיתה גם לא הברית עם צרפת וירח הדבש האפריקני. הפסקת מעשי החבלנים הפלשתינאים העניקה לישראל כמה שנים טובות של חיזוק וביסוס וגם לאחר שנחלשו ההסכמים הללו הם הותירו אחריהם משקע של הפיכת ישראל לגורם איזורי שאי אפשר להתעלם ממנו וגם לא להחרימו כליל.

מלחמת ששת הימים הוסיפה כמה נדבכים להשתלבות באיזור. “הגשרים הפתוחים” עם ירדן, שאינם אלא כיסוי למערכת קשרים ענפה בין ישראל לירדן, זוהי פריצה משמעותית של החרם הערבי על ישראל, אפיק סחר בין ישראל לבין מדינות ערב.

מלחמת ששת הימים החזירה את העם הפלשתינאי אל מפת האזור והציבה בפניו את האתגר של השלמה עם קיום ישראל והסתפקות בקיום “ישות פלשתינאית” במסגרת ירדנית-פלשתינאית משותפת בהסכם שלום עם ישראל. זהו אתגר שהפלשתינאים טרם נענו לו, ואולי הם יוכלו וירצו להיענות לו רק בסוף התהליך של ההשלמה הכל ערבית עם קיומה של ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים. בינתיים נוסף נדבך של נורמליזציה לסכסוך הישראלי-ערבי בעיקרו. מסכסוך על עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הפך לסכסוך על שטחים וגבולות בין מדינה קיימת לבין שכנותיה. כך מציגות את הסכסוך רוב מדינות ערב וארצות העולם השלישי, פרט ל“מדינות הסירוב”, שהן עצמן מצויות במצב של בדידות והוקעה בין לאומית. בינתיים נוצרות בשטחים עובדות שיקשה מאוד להתעלם מהן והן מצמצמות את הבסיס הטריטוריאלי שישאר ל“ישות הפלשתינאית” בכל הסדר עם ישראל בעתיד.

מלחמת יום-הכיפורים פתחה את התהליך שהסתיים בהסכם השלום הישראלי-מצרי. אולי אפשר היה להגיע אליו קודם לכן ואולי לא היה מנוס מהמלחמה הזאת. גם מצד ישראל וגם מצד מצרים. אבל בדיעבד, אי אפשר לכפור בכך שהמלחמה הזאת, על כל שלביה, יצרה את המאזן המצרי של כבוד לאומי ועייפות ממלחמה, שהוא התשתית הפסיכולוגית ההכרחית לכינון השלום עם ישראל ולקיומו למרות הכל.

מלחמת לבנון, כידוע, שנויה המחלוקת יותר מכל מלחמות ישראל-ערב. היא היתה רצופה טעויות וכשלונות יותר מכולן. בינתיים ברור רק מחירה הכבד, שלא נצפה מראש. אבל אפשר להצביע על כמה אפשרויות חיוביות.

אש"ף חדל להיות מכשול להסדר בטחון בין לבנון לישראל, חדל להיות גורם עצמאי במפת לבנון. כתוצאה מכך יכולה לבנון לשמש זירה להתמודדות ולהידברות במישרין ובעקיפין – בין ישראל לסוריה. לבנון זקוקה לשיווי משקל פנימי בין העדות השונות. לשיווי משקל מסויים בין ישראל לסוריה, או לכל הפחות למאזן של הרתעה בין שתיהן. ובלי מאזן כזה לבנון לא תוכל לקיים את שווי המשקל הפנימי בין כל עדותיה וכל אזוריה – כולל דרום לבנון – ולא תוכל לקיים את עצמאותה היחסית והמוגבלת ואת בטחון הפנים והחוץ שלה, לטובתה ולטובת ישראל.

סוריה היא גורם עיקרי בלבנון. ישראל יכולה להיות רק גורם משני, והיא זקוקה לכך כדי להבטיח שלבנון לא תשמש בסיס לפעולות טרור וחבלה וגם לא לאיום של התקפה סורית עליה. לבנון משמשת זירה עיקרית ביחסי ישראל-סוריה וממילא גם בשלב הנוכחי של הסכסוך הישראלי-ערבי בכללו. היא יכולה לשמש זירה להתמודדות או להידברות. בשני המקרים אין לישראל מנוס מקיום כוח הרתעה כלפי הסורים ומקיום מערכת קשרים ישירה ועקיפה עם העדות השונות בלבנון, שיהיו מעוניינות בקיום קשרים כאלה גם לאחר נסיגת צה“ל – לטובתן ולטובת ישראל. לבנון היא הזירה העיקרית להשתלבות ישראל באיזור ולקיום תהליך השלום בשלב הבא. גם לאחר נסיגת צה”ל, ואולי דווקא לאחר מכן. הכל תלוי בצורה שבה תתבצע נסיגה זאת ובהסדרים עם לבנון ועם סוריה שייכונו לפניה ואחריה.

6.5.84