בַּמקום שעולה ממנו מוזיקה מתַחתיוֹת ובו זהב סגור, זהב שָׁחוּט שמקרין אליך הדונג המוּתָך והעץ המהורהר, מביטים בנו רְתֵת האבות, המתים החיים ביותר, שהכל מָלֵא מחשבתם.
הזהב שהפיקו בחייהם קיים ועומד, לא במטבעות ובמטילי זהב, אלא גם בהרכנת הראש, בהטיית גֵו ובכנף השבורה שהותיר האב התמים עם אלוהיו. כוחו באחד – במעשה אחד ובאהבה אחת. מי האיש שהזִקנה באה עליו לַצְבּוֹת ולַנְפִּיל יָרֵך, והוא חותר הלאה בגבורה עם חזהו הצר, בטנו הצָבָה וירכו הנְפוּלה?
האם הוא מאנשי פּומפֵּי שנתכסו בָּאֵפר ובַלַבָּה של הרגע, האם היה פעם סנטור רומאי שישב לפני מכתבתו חמוּר־סבר כמחוקק – מכתבה־לול, או שמא היתה זו מרפסת שבה נשען על המעקה עם עמודיו העתיקים? לא מעקה, לא גֶרם מעלות, אולי שְׂבָכָה מסביב לכוך קבורה ובו מגרעת לנר. הרבה מבנים לא מפוענחים מתווה הנפש סביב לגיבוריה.
בַּיומיום הגיבור שותה תה, לבש חלוק שנראה כְּטוֹגה, ושיחק לפעמים שח נגד עצמו.
החומרה שהזכירה חומרה של סנטור רומאי, פשטה על הפנים בגלל רזונם, נחה על הפה הסגור שהידק את לסתותיו בכל כוחו כדי לא להתפרק. הוא נראה אז כסלע שבו חוקקים דמויות של נשיאים.
אחר־כך הרופאים בנו על אותו גוף פיגומים, והגוף לא נענה להם; זֵכר לאותם פיגומים יש בכלונסאות שמאחורי הראש.
הראש הורכן והכנף נשברה.
המסתורין של ההתחלפויות, כשהילד הוא אבי האיש, האב הוא הבן, והבן הוא האב; – מתבוננים זה בזה, פושטים יד זה לזה, לא ידיים ממש אלא ידיים שבמחשבה, ידיים שברגש, האב אל המַאכֶלת והבן אל החֶמלה.
אַבְ־רָ־הָם, אל תלך לשם… האיש החי משחק נגד רוחו– רוח הרפאים שלו.
בן־אדם פוקח עיניים והנה הוא במצרים. מצרים של המתים והעדים האילמים. ראשים ענקיים חצובים בהרים. אבו־סימבל.
העד הנראה צעיר מצִדו האחד, חנוט וחסר שיניים…
והאב יושב. אבי יושב אומר הבן. חיבה גדולה יש במלים האלה.
אבי עדיין יושב. עדיין העולם כמנהגו נוהג, אם הוא יכול לשבת על כסאו.
אבל כעת מושיבים אותו, שכה קשה הוא למות – על כסא מלכות שהוא כֵּס המוות.
הראש הכבד ניבָּט בכובד ראש מן הירך ולא מבּין הכתפיים. המוות כבר עשה בגוף גומות, סרג חורים בתחרת הרקמות; גושים של אף ושפתיים עדיין מסתמנים במרחב הפנים.
המוות פתח את הלסת שהיתה כה מהודקת והוא פורע פרעות באיברים.
הרגליים, קני־עצם בלבד, דקות, שלובות אחת על גב השנייה.
כמו בשדה הקטל: עצם נעולה, נעל שחורה מזדקרת מאחורי גולגולת שאינה שייכת לשום מקום.
המראה האחורי של תבל, גַבָּהּ חלול ללא בשר – –
והאיש נודד. נשמתו נודדת בין מצָרים, שם המפלצות עם פני חטאיו וחרטותיו; בשרו הוא עפרו – נמק ונהיה למים, המים כבר התגלגלו באש מופשטת, והאש נמוגה באוויר.
הבן מוליך את מסעו של האב מן החומר והלאה, דרך היסודות הרועמים. ברצוֹתוֹ יבנה את המסע לאחור. החומרים שאִיֵין שוב יתלכדו להיות אב באהבתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות