למעלה מיובל שנים הכרתיה פנים אל פנים, ועוד בהיותי נער צמוד אל הגמרא, שמעתי עליה, מפי בחורים מעירנו, שלמדו בישיבה שבאומאן. וכך ספרו: באומאן יש נערת־פלאים, כבת 10–9, היודעת כמה דפי גמרא וכמה ספרים מכתבי־הקודש, השואפת ללמוד כדרך הנערים.

לא ארכו הימים ונודע לנו, שהנערה התחפשה לנער (גזזה שערותיה והניחה פאות מתולתלות, חבשה כובע, השיגה בבית השכנה מעיל ומכנסים), ולפני עלות השחר ברחה מבית אמה, ללכת לאחת הישיבות. רודפים יצאו דחופים אחריה ומצאוה ישנה שנה מתוקה באמצע הדרך.

השכנות קינטרו את אמה: נענשת על שלימדת את בתך תורה, שאינה אלא כאילו לימדת אותה “תיפלות”. אך האם לא נבוכה; התשובה היתה מוכנה בפיה: הלכה כבן עזאי האומר, שחייב אדם ללמד תורה גם את בתו.

חלפו הימים, נערת הפלאים הרוצה להידמות לנער באה לעיירתנו. ראינו אותה בהליכותיה ובתפילותיה (היתה באה עם אמה לתפילה בציבור) ונוכחנו לדעת שהשמועה לא הגזימה: לפנינו נערה שלא ככל הנערות.

עזבתי את סאווראן ויצאתי לעבודה באחת החוות של הבארון דויד גינזבורג, ופייגניו, כך היה שמה בפי כל, החליטה, שלא על גמרא ותפילה בציבור בלבד תהיה תפארתה, עזבה את העיירות הקטנות והלכה לגימנסיות ולאוניברסיטאות.

לאחר בואי לארץ לא שמעתי זמן מה עליה. אך אחר כך קלטה אזני שמועות שונות על החיל הרב שעשתה גם בלימודי יהדות וגם במקצועות החכמה והמדע הכלליים. היתה בפטרבורג, בשווייץ, בגרמניה.

עברו ימים – ושמה התחיל מופיע על דפי העתונות בארץ ישראל. היא מרצה, מוציאה ספרי לימוד, עורכת ירחון פדגוגי, מחברת סטינוגראפיה עברית. זוהי בת עירי, נערת הפלאים, כעת ד"ר פ. שארגורודסקה.

החלטתי לקיים מצוה וללכת להקביל פני “תלמידת חכם”. הלכתי ומצאתי חדר ד' על ד' ששימש חדר אוכל, חדר שינה, חדר אורחים, חדר העבודה, ספריה… אווירה של עבודה, עת לעשות – והיא עושה. אינה רודפת אחרי שכר עבודה או “שכר בטלה”. משאת נפשה: ספר לילדי ישראל.

ת. נ. צ. ב. ה.

תש"י

*

מן הראוי להעיר את ההערות דלקמן:

א. באזכרת שלושים למותה אמר אחד המספידים שאי אפשר להבין כיצד נערה בת ישראל מעיירה נידחת גדלה ונתחנכה לאשה משכילה כזאת.

על זה רצוני להעיר, כי העיר אומאן היתה עיר ואם בישראל, עיר של מסחר ותרבות. בה נטמן הצדיק רבי נחמן מברצלב והמונים היו נוהרים בכל שנה להשתטח על קברו. מן העיר אומאן באו עשרות אנשים מן העלייה השניה. די להזכיר את צבי יהודה, צבי ליברמן, האחים ויניק, יפה ירקוני, ש. שפירא, ועוד אנשי מושבים וקיבוצים, וכן חלוצים לעשרות בעליה השלישית.

ב. הח' ר. א. כותבת ב"דבר הפועלת" מחודש מאי. כי פ. שרגורודסקה ברחה מתחת חופתה בשנת תרנ"ו, שאז היתה בת 17 או 16. אני מעיד, כי הייתי בשעת החופה, והיא לא ברחה. פ. התחתנה כדת משה וישראל, ולפני תום שבעת ימי המשתה קיבלה גט, שכך הותנה לפני החתונה. וזה המעשה: אמה, שהיתה חסידה של טולנא הקרובה לאומאן, נתאלמנה בהיות פ. בת 11 או 12, ונישאה לאחד מגבאי הרבי של סאווראן עיר מולדתי. והמנהג אצל חסידים, שאם היו בזיווּג שני לבני־הזוג ילד וילדה, כתבו תנאים גם לילדים. לגבאי היה נער בר־מצוה ועשו אותם חתן־כלה. כשראו אח"כ ההורים, שאין הם מתאימים להיות זוג, התיעצו עם הרביים, הטולנאי והסאווראנאי, ולפי עצתם הכניסו אותם לחופה על מנת שיתגרשו, שקריעת תנאים קשה מכתיבת גט.

ג. בהיותי עוד בעיר מולדתי היו קוראים לה ה"בארישניא". גם לאם היו קוראים “דער בארישניעס מאמע” וכן לאביה־חורגה “דער בארישניעס שטיף־טאטע”, ואפילו לחתן היו קוראים שנים רבות אחרי החתונה והגט “שיעקי דער בארישניעס”.

צנועה וחסודה ובעלת־רגש היתה כל ימיה. זכורני, שלא סבלה את המנהג שנוהגים לומר למסובין בסעודה “לתיאבון”. מנהג אבותינו היה יפה מזה: כשנכנס אדם בשעת הסעודה היו אומרים “הצטרפו לסעודה!” או “טלו את ידיכם!” ובשעת ביקור לא אמרו: “טעמו, אכלו!” כי אם: “אמרו ברכה!”, כלומר, ברכו על הפירות או על כיבוד אחר.

*

לא זכיתי להיות בלויה של פ. שארגורודסקה. תלמידים רבים היו לה בחוץ לארץ, ורבים בארץ. ולכולם נודע דבר מותה באיחור יומים.

אחרי מות אביה באומאן, עברה אמה לעיר מולדתי סאַוראַן, ויחד עם אחיה פתחה חדר מתוקן. עוד בהיותי נער, בבית־המדרש, שמעתי את שמע ילדת־הפלא, היודעת תנ"ך ולומדת גפ"ת ורוצה להידמות לנער. חסידים אמרו עליה שהיא גלגול הבתולה מלודמיר. בהגיעה לגיל 12 אמרה, כי הואיל ויתומה מאב היא – תתחיל להניח תפילין; עוד סיפרו עליה כי בתפילת הבוקר לא רצתה להכיר בברכה “שעשני כרצונו” ובירכה “שלא יצר אותי גבר”, וטענה כי ברוריה אשת רבי מאיר אמרה אף היא ככה. אחרי נדודים בארצות ובאוניברסיטאות שונות באה לארץ. קצת באיחור זמן ולא כולם הבינו אותה כאן. יהי זכרה ברוך.

תש"י