בעיר ואם בישראל היה יהודי, ושמו רבי יצחק בר' יעקב ביק. והיה האיש “הכל יכול” בעסקי־הציבור. הכל ישק על פיו, ואילו היה הדבר תלוי בו, כי עתה נטל לו הזכות לגזור על הלידה והמיתה.

ויום אחד נזדמן מגיד לאותה עיר, וביקש להשמיע דרשתו בקהל, כנהוג, בין מנחה למעריב. אך המתפללים לא יכלו להרשותו, כי חזקה עליהם מצוות “פאן” ביק, הגבאי דמתא, שלא לעשות דבר שלא ברשותו, והנה אותה שעה לא היה בבית הכנסת. זמן תפילת מנחה כבר עבר, עוד מעט יצאו הכוכבים ושעת ערבית מתקרבת… והנה מר ביק בא. “חטפו” תפילת מנחה על רגל אחת והחלו בערבית. כתום התפילה, עלה המגיד לבמה, פתח ואמר:

– רבותי! רואה אני, כי את דרשתי לא אדרוש הערב על כן אבקשכם לשמוע מפי סיפוּר־מעשה קצר. אך אתחיל, כדרך בעל דרשן, בפסוק אחד. ובכן, רבותי! אנו אומרים בכל יום בשחרית: “לעולם יהא אדם!”… כלומר: איי–ביק! זיי אַ מענש! ועתה רבותי, סיפור המעשה. בעיירה קטנה, עניה ומדולדלה, שיהודיה לא השיגה ידם להחזיק בכל משמשי־הציבור, עמדו ומינו יהודי אחד שיהא להם שו"ב, ושמש, וחזן, וגם עדר העיירה נמסר להשגחתו, כלומר גם לרועה היה. וכך היה נוהג: בהשכמת הבוקר היה יוצא ומכריז: “יהודים! קומו לעבודת הבורא”. אזי ידע הקהל, שצריכים גם להוציא את הפרות והעזים לחצר ביהכ"נ. והשמש פושט בגדי שמש ולובש בגדי חזן ועובר לפני התיבה. ומשסיים התפילה, פושט בגדי חזן ולובש בגדי רועה, ובשובו מן השדה, מזרז את הקהל לבית התפילה ופושט ולובש וחוזר חלילה. לאחר ערבית לקח החלף בידו והתחיל לשמש כשו"ב. והנה היה מעשה ועגל אחד, כלומר ביק אחד בלעז, השתולל וברח מן העדר, והרועה – הוא החזן, הוא השמש, הוא השו"ב – רץ אחריו רץ ורץ, וכבר שקעה החמה, והרועה טרם יחזור, ויהודים מאחרים בתפילת מנחה… מיד קם הרב דמתא ואמר: מכאן אני למד, כי צריכים אנו שמש לחוד, חזן לחוד, שו"ב לחוד ורועה לחוד. כי הנה, יהודים טובים, מחמת ביק זה אחרנו בתפילת מנחה…

תש"ו.

ש. שטרייפלר נפטר ביום כ"ה כסלו שנת תרע"ח. ממשפחת חסידים אורגי טליתות. רוב הגברים בעיירתו מגיל 15–16 היו יושבים 12–14 שעות ביום על יד מכונת האריגה ועושים את מלאכתם. הנשים רקמו תיקי תפילין, פרוכיות, מעילים וחגורות לספרי תורה וכו'. אביו קיוה כי בנו זה לאחר שיגיע לבר־מצוה, ידע לעבור על הסדרה, שנים מקרא ואחד תרגום, לקרוא מפטיר, וגם יגמור את בית הספר שהוא לומד שם רק למראית עין, כי כך גזר המלך פרנץ יוסף יחיה, לשלוח כל ילד לבית ספר. אפילו הרביים הצדיקים לא יכלו לבטל את הגזירה. אבל מה נשתומם לשמוע מבנו שאינו רוצה להיכנס בעול מכונת האריגה. אינני רוצה – אמר – להיות עושה טליתות. למוסר האב, בפה ובידים, לא שמע. גם מן החדר וגם מבית הספר לא יצא למדן גמור. וביום בהיר אחד הוא מודיע: אבא. אני נוסע לוינה. – לוינה? מה תעשה שם בעיר של גויים, אפיקורסים, ורחוק כל כך? לוינה? כלום ללמוד רפואה אתה מתכוון? ושוב מוּסר בעל פה, מוּסר בידים, אבל הנער באחת: לוינה! לוינה אסע! לוינה אני רוצה! נבהלו ההורים: מי יודע מה לו? לקחו אותו בחזקה לקופצ’יניץ, אל הרבי, בתקוה שהוא, יחיה, יגרש ממוחו את וינה. אחרי שהרבי קיבל את הפדיון ונתן את ה"קוויטל" אמר לאביו שהוא רוצה להשאר עם הנער ביחידות. הרבי התחיל לדבר על לבו שישאר במקום, אבל הוא אמר: רבי! אני נותן לך תקיעת כף והבטחה גמורה שאשאר יהודי גם בוינה; אלמד מלאכה נקיה, או אמצא לי מקום להשתכר. אינני רוצה להיות עושה טליתות. הכניס הרבי את האב לחדר הקבלה ואמר לו: תן לו גם אתה את ברכת הדרך ובעזרת השם יתברך, ובזכות אבותי, ישאר יהודי כשר גם שם. עיני תהיינה פקוחות עליו תמיד. וכך נסע שטרייפלר לוינה. נתנו לו צידה לדרך; את התפילין, הסידור, חמשה חומשי תורה, דמי נסיעה וחסל. אחרי חיפושים מצא לו ש. ש. עבודה בחנות ספרים. בעלה של אותה חנות היה מוכר גם טליתים ואחרי זמן מה הסכים להזמין טליתים גם משולומאי.

בשנים הראשונות, היה שטרייפלר נוסע הביתה. ואחר כך חדל, אבא דואג מרחוק לבנו שעוד מעט ויגיע תורו לעבודת הצבא. הוא כותב לו: בני היקר! אנחנו מצדנו נעשה את שלנו, כל מה שמוטל עלינו, ניתן פדיון, נלך לבית העלמין ואתה מצדך גם כן תעשה את המוטל עליך; תתחיל לאכול פחות, תשתה תה חזק, תמעיט בשינה, תטעם קצת חומץ בכל יום. ובוינה תמצא איזה רופא שיכול לעשות דבר מה נגד הצבא, וכן תעשה ותזכור בני, למען השם שבמשפחתנו ב"ה עוד לא היה איש צבא. הבן ענה בקיצור נמרץ: “הורים יקרים, תודה לכם על עצותיכם, אכן לא עלה על לבי שאעבוד בצבא האוסטרי, אך לא אעשה אף אחת מן העצות שאתם מיעצים לי. פשוט: בחנות הספרים שאני עובד בה מצאתי קונטרס קטן מאת יהודי אחד מרוסיה מ. מ. אוסישקין שמו, שם הקונטרס “התכנית שלנו” בתרגום ד”ר שליט, ושם, בקונטרס זה, כותב המחבר, שכל בחור יהודי צריך לנסוע לארץ־ישראל לכל הפחות ל־2 שנים, כאיש צבא. וקראתי ב"אידישער ארבייטער" שקם שם “השומר” ואנשי השומר גבורים. אסע שמה ואכנס ל"השומר". כך החלטתי. ובזמן קראכם את מכתבי זה אהיה יושב באניה ואולי כבר אהיה בארץ ב"השומר", ושלום".

*

אני באם המושבות פתח־תקוה, חבר בועד הפועלים. (מועצות פועלים טרם היו בארץ – לא בערים ולא בכפרים). בין הרבה תיקים נפל בגורלי גם התיק שקוראים לו עתה “המרכז” ואז “מחפש עבודה”. כך היה אז המנהג: כל אחד מחברי ועד הפועלים 5 או 7 במספר (מהזרמים שהיו אז, פועלי־ציון, “הפועל הצעיר” ובלתי מפלגתיים) היה לו תפקידו שלו. עלי, “מחפש העבודה”, היה מוטל ללכת בבתים, בחצרות, על יד הדואר (שם היה המרכז של נותני העבודה) ואפילו בבתי הכנסת. הימים – לאחר סוכות. בימינו קרויה עונה זו בפי הפועלים “העונה החיה” כביכול, זכינו כבר לכך, שפועלים יהודים במושבות מקבלים חלק ניכר בעבודת הזיבול והענפים היבשים. אז לא זכו לעבודות כאלה חוץ מפועלי קרול, ד"ר מזא"ה, אשבל (אכרי עין־גנים אז לא היו במצב של חיפוש עבודה אצל אחרים).

יתר אכרי פתח־תקוה היו להם נימוקים מספיקים. אחדים מתוך רחמנות: איך זה אתן ליהודי לסחוב על גבו שקי זבל? ואחדים מתוך פחד: פן ישבור הפועל היהודי ענפים עמוסי פרי. חיכינו ל"עונת אוסטרליה", היינו, למשלוח הפרי לאוסטרליה, שהיתה מקפידה על נקיון הפרי. לשם כך היו מעסיקים פועלים לנקות את הפרי מבהרות הטיפוס. לעבודה זו קראו “בירור מטיפוס”. אני הולך ומסתובב ברחוב פינסקר, הרחוב הראשי אז. ורבות מחשבות בי: אצל מי אפשר למצוא איזה ימי עבודה. פתאום אני שומע קול קורא: אדון! מפנה אני את ראשי לצד הקורא, ורואה איש צעיר, מלובש יפה, טבעות זהב על אצבעותיו, צוארון ובתי יד מגוהצים, עניבה יפה ובמעיל כיסו העליון תחובה מטפחת משי. הוא מתקרב לעומתי. בלי ספק, קנה פרדס וצריך פועלים, הוא פונה אלי בהרמת המגבעת ואומר בזו הלשון בגרמנית וינאית: “אמרו לי, קאמראד, שאתה מן הסקטור של הקאמראדים. אני רוצה עבודה”. ביקשתי סליחה ממנו ורמזתי לו, שיבוא לבית הפועלים בערב. בא, סיפר לי בקיצור את תולדותיו ורוצה להיות שומר. הכנסתיו לפרדס, לברור “אוסטרלי”. “אביט מה שאחרים יעשו וכך אעשה גם אני”. הוא רואה שמנקים את הטיפוס בכפיס עץ דק, ונמלך בדעתו, למה לו עץ הלא במעילו תחובות סיכות. לקח סיכה והתחיל מוציא את הנקודות. מובן מאליו, שפיטרו אותו מיד. למחרת כבר ידע, שאסור בסיכה, שהצפרנים צריכות להיות גזוזות, וכך נכנס לעבודה.

אחרי חורף של חוסר עבודה, גשמים, קדחת, עבר לרחובות לעונת הכרמים. “השומר” קבל אותו, אמנם לא כחבר אלא לעונת הכרמים בלבד. הוא מאושר. התידד עם חברים טובים. התחיל ללמוד את השפה, נכנס בעול.

מרחובות הוא מריץ הביתה מכתב בשורה: אני שומר! הקריאו את המכתב בפני האם, והאם שואלת: מה זה שומר? הקורא מפרש לה: “סטרוז”. האם ספקה כפיה: גוואלד, יהודים, הצילו, בני “סטרוז”, בני “סטרוז'”!

פעם אחת נבחר שטרייפלר לאחת הועידות של ההסתדרות החקלאית. בשובו היה עליו למסור דין וחשבון. זוכר אני מה שאמר: חברים, אתם יודעים שעוד קשה לי לדבר עברית, ע"כ אקצר הפעם מאד מאד. את החובות המוטלות על המרכז, בלי ספק לא נעשה, והחובה שהטילו עלינו בלי ספק נעשה. ההחלטות: במקום רבע בישליק מס הסתדרות עלינו לשלם חצי בישליק (מטבע תורכית), ובמקום פראנק אחד לקופת־חולים (שטרם התחילה בפעולה), ניתן שני בישליקים (כמעט יותר מפראנק).

אחר כך הלך לכפר־סבא. בשובו, הוא וחוה’לה שלו, מכפר־סבא לפתח־תקוה, הוא מבשר לי: הנה אנו שתי נפשות ולמרות חוסר העבודה, לא נכנסנו בדיפיציט. היודע אתה מדוע? “כשם שאני יהודי”. לא אכלנו ולא נכנסנו בגרעון! נכנסנו שנינו ל"אחוה", הקבוצה הראשונה בארץ לקבלנות חקלאית. חברי “אחוה” חיו בקומוּנה.

בזמן המלחמה, בזמן ה"פרר" וה"סוכרה" היה לו שם יותר קל מלאחרים: נתין אוסטריה, עד שבא אותו יום מר לפועלי פתח־תקוה, כשאחד־עשר נתיני אוסטריה ונטע גולדברג בראשם, מסרו את עצמם – כדי להציל את שאר החברים – לרשות הממשלה התורכית. או יותר נכון לצפרני הנמר ג’מל פשה, והוגלו לדמשק, לאחר שספגו מלקות ו"פאליקות". בדמשק הם שבויים, כמורדים פוליטיים, שכובים, מתגלגלים בין אסירים, טרף למחלות ולכל מיני רמשים זוחלים. שטרייפלר חלה. בזמן אחד אתו חלה גם נ. ג., הכניסו אותו, את נ. ג. לאורוה, השכיבוהו על הרצפה בחום כל כך גדול, באבדן הכרה. שטרייפלר, חולה אחרי טיפוס, אינו יכול ללכת מפני החולשה, אבל, כמו ילד קטן, הוא צועד ומתנועע ליד הקיר לראות את שלום נטע. שם ידו על מצחו והרגיש שכולו בוער. רצה להרטיב את היד בספל המים שעמד ליד נטע, אבל הידים רעדו והספל נהפך. שטרייפלר שם את ידו על החול הרטוב, ומעביר את ידו על מצח נטע, על השפתיים היבשות. נטע התחזק ונכנס חזרה מחדר המתים לחדר החולים. אבל שטרייפלר יצא מן הטיפוס והותקף מדיזנטריה. הוא גווע בארץ נכריה, בין אנשים זרים ואין איש יודע את קבורתו עד היום הזה. מצבה חיה הוקמה לו ולעוד שני חבריו בנקודת העובדים בשם “גבעת השלושה” על אדמת הקרן הקיימת, במאמצי חבריו, נטע גולדברג ויעקב פרוז’נסקי, יבדלו לחיים.

מנחם גרויליך מת ביום ח' בטבת תרע"ח, גם כן בדמשק, בבית החולים הצבאי, אשר על יד בית האסוּרים. גם הוא לא בא לקבר ישראל. אותו הכרתי בשנת תרע"ד, כשנשלחתי מטעם ועד פועלי פתח־תקוה לרחובות, להביא משם חמישה “עדרנים”, כי לפועלי רחובות יצא שם טוב בעבודת המעדר. בין חמשת הנבחרים, היה גם הוא גרויליך. בחור צנום, רזה, כפוף גו, אך זריז לכל דבר. במבט ראשון חשבתי שועד פועלי רחובות שלח אותו רק כדי להפטר ממנו, אבל מיד נודע לי כי טעיתי. ארבעת חבריו דרשו מאת הועד כי ישלחו אותו, את מנחם דווקא, הדגישו שבלעדיו לא ילכו גם הם.

הוא סיפר לי שהוא בן עיירה טורקה אשר בגליציה, ממשפחת חסידי ויז’ניץ. משפחתו התנגדה בכל תוקף לנסיעתו לארץ ישראל. אסור לקרב את הקץ, לכך יש צדיקים ונסתרים, והם יגידו מתי יהא מותר ללכת לארץ־ישראל. במשפחתו היו מוכנים להרשות לו לנסוע לאמריקה, לאפריקה, לכל חלקי תבל, אך לא לארץ־ישראל. בזמן קצר נעשה לפועל, מהחרוצים ביותר. בתור נתין אוסטריה, היה יכול בזמן המלחמה להתהלך חפשי, ובעבור זריזותו היו קוראים לו: “הדאר של ההסתדרות החקלאית”. כוח זכרונו היה חזק מאד. לא תמיד אפשר היה למסור דברים בכתב, והוא מוסר את דברי שולחיו ממש כמו שקורא מתוך הכתב. מנחם חזר משליחות ידועה בשעה שהצעירים מגליציה גויסו לרשות השוטרים, שליחי חסן בק וג’מל פשה בפתח־תקוה. כשנודע לו הדבר, אמר: מה? אחי הולכים לקדש שם פועלי ארץ־ישראל, ואני אשב כאן? והלך גם הוא לחצר בית ועד המושבה, ולא שב אחורנית אפילו למשמע הצעקות, המלקות והפאליקות.

היה למדן ואיש ספר. כל דבר מודפס, עברית, גרמנית, פולנית היה ממש בולע. הן בימים שהיה מה לאכול והן (על פי רוב) שלא היה מה לאכול, הוא עם הספר ביד, ובפרט כשהיתה לו מנת לחם ביד, היה ממש מתענג על שני מיני המזונות – מזון חמרי ורוחני. כשהגיעה לדמשק השמועה שירושלים “נפלה” אמר: כאן בדמשק אומרים שירושלים נפלה, אבל אנו יודעים שירושלים קמה כעת ותבנה. מי יודע אם עוד נזכה אנחנו לראות בבנינה. ובאמת לא זכה. חלה ולא קם.

יצחק אייזיק מהרינג, גם הוא מת בדמשק, בבית האסורים ביום י"ד או ט"ו בשבט, שנת תרע"ח. הוא היה מעיר בולוחוב, על יד סטרי, לא רחוק מטורקה, עירו של גרויליך, צנום עוד יותר ממנו, היה כולו רוח ולא בשר. מסודר, עניבה יפה, תסרוקת מסודרת. שימש זמן מה כמזכיר בבית הספר החקלאי בפתח־תקוה, תחת הנהלתו של ד"ר חניאל (פיקהולץ). כשמסר עצמו, כיתר חבריו, לידי הז’נדרמיה התורכית, הדגיש שלא ישוב חזרה, אבל כשאמרו לו שאסור לו ללכת, ענה: באשר ילכו חברי, אלך גם אני.

“חברים”! – קרא רגעים אחדים לפני מותו – שבו כאן אתי, על ידי, בביתי, כך, כך ואתה נ. שים ידך מעט תחת ראשי, כך, קח נר דולק בידך ונדבר מעט". כשדעך הנר בידי נ. דעכה גם נשמתו. “אבל – עוד תשארו כאן זמן מה. תשובו במהרה לא”י לראות את השמים הארצישראליים, ואני שלי גמרתי".

אחרי המלה “גמרתי” לא דיבר דבר. מסביב חושך. אחד הדליק גפרור והנה עיני מהרינג עצומות. ומהרינג נקבר בבית הקברות היהודי בדמשק.

תרפ"ו.

“יאמר נא איש כדוד בדר, זה שעבד בשנים ההן בפתח־תקוה, מה היה זוננברג לועד הפועלים?” – ככה כותב יעקב רבינוביץ ב"מתוך הקפאון" (“דבר” מיום ו' שעבר). והרי במערכת “דבר” יושב איש היודע לספר יותר ממני על זוננברג. ב. כצנלסון היה אז אתנו בפתח־תקוה.

הנה פרטים אחדים, נוספים, קוים למזכרת.

אחד־העם בא למושבה מיד לאחר ענין “ברנר–הפועל־הצעיר”. א. ד. גורדון, זוננברג ועוד עומדים על יד הבית, שבו התאכסן האורח. קשה להכנס. נכנס – אומר זוננברג – ונשמיע לו, אשר עם לבנו. באנו לברכך, אולם לא נסתיר ממך את יחסנו לדבר הזה. כך וכך.

בא הרב חיים נחום מקושטא וזקני המושבה חששו לקבלו בדגל תכלת־לבן, ציוני. ואסתר ב. נושאת את הדגל וזוננברג מהלך על ידה להגן עליה. אברהם שפירא רוגז, אבל זוננברג מביט ישר ופוסק לו: “את ראשי אתן – והדגל לא”.

זוננברג היה חבר הועד המרכזי החקלאי הראשון שנבחר בועידה הראשונה בעין־גנים בשבועות תרע"א.

אם שולביץ היה החלוץ הראשון ללמוד את אריזת תפוחי הזהב, היה זוננברג הראשון ללמד את האריזה לעשרות פועלים עברים.

בראשית המלחמה הביא הוא לציבור הפועלים באסיפתם הכללית בפתח־תקוה את דבר אוסישקין: “אַל תרדו מצרימה”. בקול חזק ומצוה, בודאות שאין עמה כל ספק, פקד: “אַל תרדו מצרימה”. לא ירדנו.

פרטים, אשר אלה שהיו עדים להם, הם מצטרפים אצלם לתמונה.

22 שנה עבד האיש, קיים בגופו את טהרת העיקר של עבודה עצמית. 18 שעה ליום, והשאיר אחריו –

מה הרכוש שהשאיר אחריו א. זוננברג ב"נחלתו" בעין־גנים?.

תרפ"ו.

אינני יודע למה לא גמלה המושבה הזאת חסד של אמת למת הזה, במידה שהיתה צריכה לעשות זאת. עד כמה שידוע לי פעל הרבה לטובת המושבה ולמוסדותיה. את הבאר הראשונה במושבה חפר הוא; הבריכה הגדולה נבנתה על פי היזמה שלו; לא פעם כיתת את רגליו לגרמניה להשתדל לפני חברת “עזרא” לטובת המושבה; אפילו בנין בית הועד הוּקם בכוחו. יכול להיות שבעיני המושבה חדל חיים כהן להיות מה שהיה מלפני 6–7 שנים, כשנפל למשכב ולא ירד ממנו. אני רואה חובה לספּר משהו אחרי מיטתו של האיש הזה.

כשבאתי אני למושבה, בזמן המחלוקת בין הצעירים והזקנים, מצאתיו עומד לימין הצעירים, מלא שאיפות ליברליות. שמעתי אז שלא רק במשקו הוא מקפיד על עבודה עברית, אלא גם את הפרדסים הראשונים בפתח־תקוה, נטע הוא בעבודה עברית. בעיני ראיתי שבימי קבוצת “אחוה”, לפני המלחמה, היה הוא הראשון שחתם את החוזה עם הקבוצה לכל העבודות ובכלל זה גם הקטיף והאריזה. וגם אח"כ, בתקופת “מעבר”, מסר את העבודה לפועלים מאורגנים. 

בימי המלחמה ראיתיהו תמיד עומד לימין הפועל ומצדד בתביעותיו.

יהא זכרו ברוך אתנו.

תר"ץ.

גם היא כבר איננה?

רק אחרי מותה נודע לי ששמה “בתיה”.

ומי ממכיריה בעליה השניה יכול היה לחשוב שהיא כעת רק בת 37 שנים? הלא בבואה לפתח־תקוה – מאז אני מכיר אותה – כבר היתה לקומץ הפועלים האחות הגדולה.

זוכר אני, פעם נשלחה ע"י ועד הפועלים לעבודת גיזום. חזרה עוד לפני שגמרה חצי יום עבודה ובעברית שלה עם המבטא הרוּסי־סיבירי טענה: לא! לא בשבילי עבודה זאת! האם באתי לפתח־תקוה לפלות עצים? למחרת שלחנו אותה לפרדס אחר להעמיד סינאדעס (סמוּכות לעצים). לפנות ערב באה מהעבודה שבעת רצון והתפארה שהמשגיח אמר שהיא תוקעת את הסינאדה ממש כמו אסתר בורנשטין (פועלת ידועה מעין גנים, כעת בכפר יחזקאל).

ככלות העבודה בפרדסים באה, כנהוג, עונה מתה והסיביראצ’קה מודיעה לנו שנפתחה מכבסה, שהיא ועוד אחדות ינהלו אותה. אז כבר חדלה להיות האחות הגדולה, כבר היא ה"אם". הכביסה, הגיהוץ, התיקון, מסירת החבילה ליד – ממש כאם לילדיה.

בזמן ההתנדבות, כשחשבו שיקבלו גם בחוּרות, עמדה היא בראש התעמולה בין החברות.

בפעם האחרונה ראיתיה בחיפה. תרמילה על גבה, מקלה ביד, באה מטיול ראשון אל העמק. ותיכף אחרי הלוית הרוגי יג’ור רצתה ללכת רגלי לתל־אביב, דרך ג’ינין, שכם, תול־כרם והשרון. בקושי ובהשבעות רבות בשם הבעל והילדים עלה בידי להושיבה באוטומוביל.

יהיו הזכרונות המעטים הללו זר פרחים לקברה הרענן.

תר"ץ.

ר' יחזקאל רובינזון איננו. לא, אינני יכול לקראו רב יחזקאל, אלא פשוט יחזקאל רובינזון, כי כך היה תמיד שמו בפי כל. אפילו אלה הצעירים שהיו נזקקים לו – גמילות חסד, טובה – היו קוראים לו יחזקאל רובינזון, סתם. כי גם הוא לא פנה מעולם לאיש בשם “רבי” או “אדון” אלא סתם, ככה, מעשה אח: שמע נא אתה (דיבר אידיש), ואמנם היה האיש “אח טוב” לכל אחד ואחד, “בלי הבדל מעמד”, כי נתברך בלב טוב ובעין יפה. משידע כי אפשר לרכוש איזו חלקת קרקע לפועלים, התאמץ לרכשה ולא פעם גם להשיג את הכסף הדרוש. השטרות לא נפרעו במועדם והיה לו “כאב ראש”, אבל הוא קיבל באהבה. ושכרו היה – תענוג של טיול על הקרקע שגאל לפועלים – בגבעת השלושה, בגן קרמניצקי. בשבת לא היה בא. חשש פן תתקל עינו במשהו שאין ראוי לראותו – –

הנה עוּבדה אחת מני רבות המעידות על המידות התרומיות והנעלות של האיש.

מעשה ב"יורד" אחד שהיה מקבל לא פעם גמילות חסד מיחזקאל רובינזון. סוף סוף חדל להחזיר ולא העיז לבקש עוד. והנה רובינזון יושב בבית אחד ממכיריו, ח. ב., והאיש נכנס, כנראה לו, לבקש גמ"ח מב. ח. בצאתו, פנה רובינזון למכירו ואמר: ידעתי למה בא האיש. הא לך עשר לירות ובבואו לבקש שוב תתן לו – –

“אין דבר, יהיה טוב” – אלה היו דבריו לכל איש – בסבלו, אם חמרי או רוחני. ובמלים אלו “אין דבר, יהיה טוב” – התפוצץ הלב הטוב, אשר רבים מאד, אכרים, סוחרים, פועלים, נהנו מחומו.

ינעמו לו רגבי עפרו.

תרצ"א.

א.

כך קראנו לו בגדוד. נדמה לי, שגם הקצינים והסרג’נטים ידעו, כי שמו רק וולוול. יחידי סגולה ידעו את שם משפחתו – שוארץ. הפגישה הראשונה אתו בינינו, קבוצת פועלי־ציון מאז, הא"יים וקבוצת פועלי־ציון האמריקניים, היתה בהיליופוליס, על יד קהיר של מצרים. מי סידר את הפגישה? וולוול. שם, בספק חדר, ספק מסדרון ארוך וצר, התקיימה הפגישה. מאז היה לכולנו ל"וולוולה".

זכורני, בזמן אסיפת חברי הגדוד בתל־אל־כביר להנחת היסוד לאיחוּד המפלגות בא"י, נואמים נאמו, בעלי הרצאות הרצו. ופתאום – “רשות הדיבור לוולוול”. הכל התפלאו, ידוע, שאינו לא נואם ולא סופר. ניגש לשולחן, עלה על ספסל (נמוך היה) והכריז: אנו צריכים להביא אתנו מתנה לא"י לאלה שנשארו שם. המתנה הכי טובה ויקרה להם ולנו – האיחוד.

לפני שנים אחדות שלח לי בידי חלוּץ אמריקני מכתב ובו מבקשני לעזור לסדר את הבא בעבודה, להכניסו להסתדרות וכו', ובסוף: אני עצמי אינני יכול לבוא בעוונותי הרבים, אני מקבל על עצמי לשלוח מכאן אנשים מסורים לעבודה. אלה יועילו יותר לארץ מאשר אני.

יהי זכרו ברוך.

ב.

בימים אלה נמלאה שנה למות הח' וולוולה שוארץ באמריקה: לא זכה זאב זה, לעלות עוד פעם היה בימי שלום, בנין ועבודה. הוא היה כאן בימי מלחמת דמים, בימי הרס ואבדון. אולם אם עצמו לא יכול לעלות, עזר במה שהיה לו: בחוש וברוח, בעצות ובמעשים. אני מכיר בארץ בחורים רבים הזוכרים אותו ומעריצים אותו כחבר פעיל. וכפי ששמעתי, ישנם שם, מעבר לים, הרבה חברים שחבבוהו וכבדוהו. אולי ירצו חבריו מכאן ומשם, להקים לוולוול מצבה חיה באחת הקבוצות הצעירות שבארץ: לכונן לוּל, או להכניס מדגרה או כיוצא בזה ולהקים פינת חיים חיה בארץ תקותו. כל חיים פרטיים לא היו לו. כל משפחה לא נשארה אחריו. מפעלנו היה תוכן חייו, אנחנו כולנו – משפחתו, ועלינו החובה לשמור על זכרו.

זכור לי מאמר חז"ל “קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא”, ורוצה אני להיות לא רק תורם ראשון, כי אם גם מתרים ומאסף, אם יימצאו חברים אשר יסכימו להצעתי ויצטרפו למפעלי.

תרצ"ג.

מגליציה בא לפני שלוש שנים, נכנס לעבודה ב"בחרוּת", עורק־החיים בשיחות בין הנוער, מזכיר ב"הפועל", מסור בלב ונפש, דרש משמעת ונאה קיים אותה. הסביר פנים לחברים חדשים והדריכם בצעדיהם הראשונים. באיזו שמחה סיפר לי על החלטת “הפועל” בפתח־תקוה להקים צריף להם. טרח עם חבריו להוציא את ההחלטה לפועל וזכה לראות איך מביאים את החומר לבנין, לחנוך אותו לא זכה עוד.

כל החברים המכירים אבלים על הנטע הרך שנקטף באבו. וגם אני בתוכם.

תרצ"א.

*

גזירה היא שמת ישתכח מן הלב. אולם עדיין לא רחוק ממנו היום בו נחטף לפתע מאתנו, בדמי ימיו, החבר מיכאל גינזבורג. רבה היתה מסירותו לעניני ההסתדרות וגם נשא בעול ובדאגה לקיום “הפועל” בפתח־תקוה ולביסוסו, מן הפעילים ביותר היה, בכל כוחו ומרצו התמסר לסידור הפעולה בסניף ולבנין הצריף שלו, אשר לא זכה לחנכו. ומי האמין כי חבר זה ישכח כל כך מהר מלב החברים? רק שנה חלפה מיום מותו. היתכן?

אני פונה בזה לחברים העומדים בראש הסניף בפתח־תקוה, כי יקימו מפעל על שמו של החבר המנוח. הצעתי: לסדר ספריה בסניף “הפועל” בפתח־תקוה ולחרות באותיות גדולות על הארון: ספרית מיכאל גינזבורג ז"ל. אני מקוה שחברי “הפועל” ישימו לב לדברי אלה. יהא זכרו של הח' מיכאל ברוך לנצח בתוכנו.

תרצ"ב.

ברעננה מת, לא כמות כל אדם. כבונצ’י שווייג של י. ל. פרץ. כרע תחת נטל העבודה.

12 שנים רצופות הלך אל הרפת לדעת את נפש בהמתו ולראות את חסרונה, והנה נכשל ונפל, נחבט בחזהו ובירכו, ואחרי יומיים מת.

הוא לא היה אחד הראשונים ברעננה, אלא ראשון בה. היה זה לפני 12 שנה, ואני בין הנשארים בגדוד ל"ט ומ'. מדי המלך וסימני קלעי המלך עלי, כשחנינו סמוך ללוד. ובסוף שנת 1920 (או התחלת 1921) הלכתי בלוית אחד ממתנדבי אמריקה לטייל למקום שעכשיו קוראים לו בשם השרון, ובימים ההם היה זה רק כפר־סבא הקטן ובית העלמין הגדול. אדמת עין־חי והאוהלים של כפר מל"ל. הלכנו ושוחחנו. אומר לי חברי: “בוא ונלך לאמריקה”. – “לאמריקה?” והוא הסביר לי, שכאן, בקרבת המקום הזה, קנתה האחוזה אדמה, ויש תכנית ליסד מושבה. לפי שעה קוראים למקום בשם “אמריקה”. הלכנו.

רק שני אנשים היו שם: בודניק ז"ל, ויבדל לחיים ארוכים וטובים מר י. י. שווארץ. אחד בקצה מזה בואכה מל"ל, והשני בקצה מזה בואכה הרצליה. אז נפגשתי לראשונה עם בודניק. ציוני מעשי היה, בלי שום “חכמות”. הוא ידע לצבור פרוטה לפרוטה אפילו בימי המלחמה, בשעה שרוב חברי האחוזה חדלו לשלם לבנק את הסכום 11 דולאר וחצי לשבוע, היה הוא עומד בהתחייבותו. ובהזדמנות הראשונה כשהיתה האפשרות לבוא לארץ ישראל, בא והתנחל. שאלתי: באיזה מקום תהיה המושבה? הראה לי במקלו הקטן: כאן, במקום הרענן הזה! וכך היה. המושבה הוקמה ובודניק המנוח נתן לה את השם. בלי רעש חי ובלי רעש מת. והמושבה והמוסדות שכחו לפרסם בעתונות את ההשתתפות בצער המשפחה בהלקח מהם חבר ראשון במושבה.

תרצ"ב.

א.

גם ולדשטיין איננו. הלך מאתנו רצוץ ועיף. כשהתחילה העליה השניה מרוסיה ומרומניה יסד הוא בארצות הברית את ה"פיאַנירען פעריין", ואחרי שדרש במשך 5 שנים עליה ואיש לא זז משם – עלה הוא עצמו, להיות נאה מקיים. 20 שנה היה כאן.

ממנהיגי מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, נסעו אז בן־צבי ובן־גוריון לקושטא להשתלמות בשפת הארץ וחוקיה. בארץ נשארו אז זרובבל בירושלים ובתל־אביב והסביבה – ה"סגול": ולדשטיין ויבדלו לחיים בלומנפלד וקפלנסקי. התגאינו אז בזה שאנו השמאל נתנו שני מורים לגימנסיה את ד"ר ולדשטיין ואת קפלנסקי. למרות התואר ד"ר לא היה אף פעם סלון־סוציאליסט. בכל דבר גדול או קטן ראו החברים בו את האיש שלפניו יכלו לשפוך את מר לבם, אף מצאו אצלו תמיד אוזן שומעת.

ב.

בהיווסד קבוצת “אחוה” היה כאחד מבני המשפחה. בימי הפנאי היה הוא ומשפחתו באים אלינו ישר למקום הנקודה. תוכן הרצאותיו היה תמיד “אַל יאוּש”. ידע כל דבר הנעשה בקבוצה.

גם בזמן הזעקה “יהודים היו עותומנים” לא היה מן הנאה דורשים בלבד. טען להתעתמנות והיה בין הראשונים לקיים. כשהאניות עגנו בחופי ארץ ישראל לקחת את הנתינים הזרים למצרים ומשם למקום מולדתם, עבר הוא בין הציבור בערים ובכפרים ומנע מעזוב את הארץ. שקד בכל כוחו שלא תקופח זכות הפועל להנות מכספי חוץ לארץ או מצרכי האוכל שבאו מארצות שונות. ציבור הפועלים לא רצה לקבלם בנדבה כי אם בצורת תשלומים בעד עבודה. הוא דאג שלא תקופח זכות זו.

יהא זכרו חרוּת בלבנו כל הימים.

תרצ"ב.

א.

ּהיה זה בקיץ 1910 ואני אז בראשון לציון, עסוק במקצת בעסקנוּת, כעין מרכּז עבודה. שבתי לחדרי במאוחר, והנה אני מוצא אחד ישן במטתי. השכמיה שלו – חציה לסדין וחציה לשמיכה. לא ידעתי, מי האיש אשר מבלי לשאול נכנס דרך חלון פתוח לחדרי ושכב במיטה. לא רציתי לעוררו ובכעס עצור יצאתי מהחדר ללכת אל מלון הפועלים היחידי של כהנסקי ללון שם. בהשכמה נכנסתי לחדרי והנה ה"אורח" עודנו במיטה וקורא בספר.

– אתה דוד בדר? – הוא שואל.

– כן.

– וזה חדרך?

– נכון.

– וזאת מיטתך? אמרו לי שאתה מקבל כל אורח הבא לביתך. נכון? כך אמר לי החבר אבנר, שאצלך אפשר להיות. שמי יבלונקין.

זו היתה ההכרה הראשונה.

הוא בא לראשון־לציון להשתתף בהזכרת לוינסקי. רוצה הוא לשמוע איך אנשי ראשון־לציון יודעים להעריך את “רב קרוב” שלנו. ובימים הקרובים עומדת להיות בראשון־לציון אסיפה נגד הרבנים אשר אסרו לעבוד בשנת השמיטה. אומר הוא להישאר כאן ימים אחדים – ועל כן הוא רוצה לגור אצלי ולעבוד ביקב.

––––––––

לאחר שנכבש הגליל ע"י האנגלים וגם שם התחילה ההתנדבות לגדוד, גם יבלונקין במתנדבים. בפגישה הראשונה אתי אמר: מה, האם אפשרי כעת להיות בלעדיכם? מקום שבן־צבי ובן־גוריון ואתם כולכם בו – שם גם מקומי.

תרפ"ד.

ב.

הנה עוד נמצאו חברים, אשר נאספו ובאו ביום הזכרון הראשון אל קברו של אברהם יבלונקין שנפל קרבן בתאונת דרכים. אולם מסופקני אם בשנים הבאות יזכור מישהו את יום־השנה ויבוא למקום הזה, כי גזירה על המת שישתכח מן הלב, ואברהם יבלונסקי מת ערירי.

כידוע, נבנה בכסף העזבון בכפר נטעים חדר ספריה על שם המנוח. חברים מעובדי חברת החשמל בת"א מבטיחים לרהט את החדר, ואחרים יתחייבו, מי בכסף ומי בתרומות ספרים. ואני פונה בבקשה לכל חברי המנוח וידידיו לעזור בהגשמת הדבר. – – –

תרצ"ה.

מבאי בית “דבר” אני, כעין אורח קבוע, לחברי המערכת אני פונה בלשון “אתה” או קוראם בשמם, ברל, דויד, זלמן, דן, ברלה. אולם אליו לא הייתי פונה, לא יכולתי לפנות בלשון: שלום לך משה, אלא: שלום בילינסון. כל עמידתו של האיש כפתה עלי את הכיבוד הזה.

ידעתיו עוד בימי שבתו בחבורת המעבר בפתח־תקוה. באחד ימי תרפ"ד נתבשרתי מפי החבר פרוז’אנסקי: לחבורה שלנו בא חבר מאיטליה, רופא, ד"ר משה בילינסון. מי יתאר גודל השמחה לבשורה זו: אותם הימים שהנהלת קופת חולים הפסיקה, בפעם השלישית, עזרה רפואית לחבורת “מעבר”, שלא שילמה – קרי: לא יכלה לשלם – את המסים, והנה פה יהא רופא משלנו, אבל לא כך חשב הוא, הרופא. פסק: באתי לעבודה, לעבודת־כפיים. כוונת בואי ל"מעבר" אינה כדי לעסוק במדיצינה. ובאמת רק פעם אחת נענה כשנתבע, נתעורר מעצמו לעזור – עזרה ראשונה לחבר משה פלדמן שנפצע באצבעו. כשבאה החובשת נסתלק. עבד בטבק, בפרדס.

תרצ"ו.

(במלאת שלושים)

חדשים אחדים לאחר בואו לארץ הכרתיו ב"קרן בן שמן", כמו שקראו אז ל"בן־שמן". הדבר היה בשנת 1913. למדן ובר־אורין. סיפרו לנו, שיש לו סמיכות לרבנות, והוא גם עורך דין. בימים ההם היה כל חג ומועד מיועד לפועלים לשם טיול בארץ – ברגל כמובן. הזמנתיו אלי לנס־ציונה והוא בא. אני הייתי כבר בעל משפחה, אך גם הוא היה מאושר, כאותו המאושר, שבאו אליו מאת המלך לקחת כתונת לשם רפואה ולא נמצאה אצלו אף כתונת.

כל משכורתו הוציא לספרים ול"חבריא". קראו לו “רבי” אף אלה שלא למדו ממנו.

בהיותו בגלות דמשק התמסר הרבה להקלת מצבם של אסירי דמשק, בפרט לנתיני אוסטריה, שידע היטב, שהם הלכו לבית הסוהר רק כדי שלא יקחו אחרים מנתיני ארץ אויב. אחדים מהם מתו שם, ועל שמם נקראת “גבעת השלושה” על יד פתח־תקוה.

סיסמתו היתה: “להיות אך שמח”… אולי מפני כך כינוהו בשם “רבי”. חיבה מיוחדת היתה לו לבני העליה השניה, שראה אותם כמסתפקים במה שיש להם. לגמול טובה לנזקקים – לא שקט ולא נח עד שעשה את הטובה.

לאחר שנכנס לעבוד כגנן ראשי בעיריה, היה יכול להיות מצבו לא רע, אך בצואתו שמסר בעל פה ביקש, שמחסכונותיו ב"קופת תגמולין" של עובדי העיריה, יפרעו את חובותיו ומה שרכש לו בכל שנות עמלו, ספרים שונים וגם ספרי מקצוע בגננות, ביקש למסור לספריה העירונית “שערי ציון”. הוא ביקש לא להספידו ולא לשאת אחרי מיטתו זרי פרחים.

כשהייתי נפגש עמו, שוחחנו שיחות־רעים בלבד, לא רצה להרגיזני בויכוחים פוליטיים או מפלגתיים.

גלמוד היה, אבל חי תמיד בסביבת רעים וידידים. בבית הידיד, שדר אצלו שנים רבות, היה כאחד מבני המשפחה, ובבית ידידו זה – מת.

היה רודף צדק ואמת בהיותו שופט בחבר השופטים של מועצת פועלי תל־אביב.

יהי זכרו ברוך, וינוח תחת רגבי אדמתו, שקנה במשך שלושים שנות חיים ועמל בארץ.

תרצ"ח.

שתים־שלוש שנים לפני מותו, שימש אז מורה בראשון־לציון. הוא במאה אחוז חבר “הפועל הצעיר”, אני באותם האחוזים חבר המפלגה המתנגדת, אבל בו, בויתקין, ראיתי את המורה, ולא להלכה, אלא למעשה.

זכורני השיעורים שהיה נותן לפני הפועלים אחרי יום עבודה של של הוראה בבתי הספר (ויום הוראה אז לא כימינו עתה). ערב־ערב היה משמיע שיעוריו לכל הרוצה להקשיב, בלי הבדל מעמד ודעה, אך בתנאי אחד: לבוא ולשמוע. הוא רצה ללמד הרבה יותר משרצו תלמידיו ללמוד.

ערב־ערב היינו הולכים שנינו לאסוף את הספסלים, להביאם לחדר השיעורים, להמציא מנורה ו"להכין את הכל". כתום השיעור היינו משיבים כל דבר אל מקומו.

והדברים! איך יצאו מן הלב, ואיך נכנסו ללבות השומע.

והוא במאה אחוז “הפועל הצעיר”, ואני – בן מפלגה מתנגדת.

ת"ש

באלה הימים פרסמתי רשימה קטנה בכותרת “גמילות חסד של אמת”, בה תבעתי תביעת המתים להציב להם ציון על הקברים שהם טמונים בהם. אם עבירה היא באלה הימים להוציא בשם מתים כסף הנחוץ בשביל החיים עוד, תיגרר אחריה עוד עבירה. ואם למרות הכל מצוה היא, תיגרר אחריה עוד מצוה.

נודע לי כעת, בזמן מועצת המפלגה בירושלים, מפי חברים אשר בסביבת מחניים, כי אין מצבה על קברו של מיכאל הלפרין, אותו האיש אשר על שמו נוסדה על־יד נס־ציונה נקודה בשם גבעת מיכאל. האיש שמרבים לספּר עליו לנוער כעל סמל הגבורה והחלוציות.

הח' י. ר. תורם לשם כך סך 5 לירות ואני מבקש ממוסדות כלכליים לשלוח תרומתם למצבת אבן על קברו של הלפרין, לפי המען: “משען”, תל־אביב, בשביל קרן המצבות.

תרצ"ג.

(לנשמת נחמה פוחצ’בסקי)

הכרתיה מיום הראשון שדרכו רגלי במושבה העברית. הכרתיה בתור אכרה, עוד לפני שרשמה את שמה בספרות. כל המשפחה, הבעל עם האשה, הבן עם הבת, דברו עברית, רק עברית, אז, לפני 27 שנה, היה זה במושבה בראשון לציון ביחוד, חזיון יקר המציאות.

המנוחה היתה כמה שנים איש עצתם וסודם של הפועלים; איך מסדרים מטבח וכיצד מקימים מאפיה וכו'. בעצמה עזרה לבישול ולאפיה. לא פעם סחבה מחדרה למטבח הפועלים שהיה מול ביתה, ערמה של זמורות גפן להסקה. היא היתה לפני 25 שנה, בועדה לחיפוש עבודה, שבה השתתפו שלושה מהפועלים ושנים מנותני עבודה והיא בתוכם.

אך לא זה בלבד. כל הפועלים בראשון ידעו, כי בבית פוחצ’בסקי יש נפש טובה ומסורה. זכורה לנו היטב מלחמתה בעד זכות בחירה לכל תושב ולכל עובד. בבחירות הראשונות לועד המושבה נבחרה היא וע. כ. בקולותיהם של העובדים.

שלום לעפרך, אם ואחות!

תרצ"ד.

במשך כל השנים שהכרתיו, זה כמעט 32 שנה, לא נזדמן לי אף פעם לעבוד אתו בניר, בעידור, או בשמירה, או בעבודות אחרות בכרם או בפרדס. אף לא באתי לביתו, או לבית מסחרו, בפתח־תקוה. בהיותי מרכז (ראש פּתוּחה) עבודה שם לפני המלחמה, להיוודע אם נחוצים לו פועלים. הוא עצמו ידע למלאות חובתו זו בכל מאה האחוזים ואם היה צורך בפועלים היה בא ללשכה או למנהל עבודה, ומימיו לא בא בדרישה, אלא בבקשה; שלחו נא לי ליום פלוני פועלים אחדים. פעמים רבות היה מעורר את שכנו הקרוב לפרדסו: “תעשה ככה גם אתה”. ולא פעם היה רב את ריב העבודה העברית.

ובזמן המלחמה, כשיצאה הגזירה להיות עותומנים, וכל מי שלא יתעתמן יגורש מהארץ, התמסר הוא בכל כוחו לעזור להתעתמנות. בעד ההתעתמנות של משפחה היו צריכים לשלם מס עד 300 פראנק. והיו אנשים שלא נמנו עם שום ארגון פועלים ובעלי נחלאות, ולא היה להם דואג. להם התמסר המנוח והיה עוזר בכסף ממש, ושלא על מנת להחזיר.

ואחרי הצרות האלה קפצה על הישוב המלחמה. שערי הפרדסים נסגרו. כסף וצרכי אוכל טרם הגיעו לארץ והרעב התחיל להעיק על מעמד הפועלים ביחוד. ולא פעם היינו אובדי עצות. ובין כל הנסיונות שניסיתי בהם אז היתה פיתקה לצבי סטראכילביץ, בערך כך: נא לתת לנו בהקפה, עד שנתחיל לעבוד, כך וכך קמח, כך וכך אורז, תפוחי אדמה וכו'. והנה לתמהוני קיבלתי ע"י שליח חשבון כתוב בידי המנוח: סוכר בשביל ילדים וחולים, ומבקש לאַשר את החשבון. ואחרי שהנסיון הראשון הצליח ניסיתי – כשכלוּ כל הקיצים – עוד פעם בנוסח זה “נא לתת”. וקיבלתי שוב “נא לקבל”. והעיקר: נא לאשר החשבון.

אישרתי, כמובן, אך נדמה לי שעד היום טרם סילקנו את החשבון לסטראכילביץ.

ובהיותי כבר בעיר, בשנות 1924/45¹ והייתי זקוק לא פעם לכסות גג על צריף או לגמור קיר, חתמתי שטר והנצרך היה מקבל ממנו סחורה. וייזכר גם זה לטוב: הארון הראשון לארכיון העבודה, הוא מתנת המנוח. על הזמנת הנהלת הארכיון לשיחה במסיבה ענה בחיוב, גם סיפר זכרונות מימים הראשונים.

יהי זכרו ברוך וישמש מופת למשפחתו.

תרצ"ט.

(לזכר אוסישקין)

על קבר מנהיגנו הדגול אני מעלה זכרון אחד. בימי־המלחמה ההם במבוכת ההתעתמנות והיציאה מן הארץ, כשאניות עמדו בנמל יפו להוביל את היוצאים למצרים, ומשם אולי ל…אמריקה, נתכנסה בבית הפועלים בפתח־תקוה אסיפה גדולה, שלכבודה שינה גם א. ד. גורדון ז"ל ממנהגו ובא לאסיפה. נכחו גם מנחם שיינקין ז"ל והח' ד. בלוך וי. שפרינצק. במצב־רוח של דכדוך התנהלו הויכוחים והדיונים. מה לעשות, איך לפעול?

והנה הגיעה טלגרמה של אוסישקין: “עיינו בירמיהו, מ”ג, י"ט". ושם נאמר: “שארית יהודה, אַל תבואו מצרים”.

ולא ירדנו.

תש"א

בקשר עם הספר “בית הקברות הישן בתל־אביב” הנסדר ונערך ע"י הח' צבי קרול ועומד להופיע בקרוב, נתברר לי, שבבית־הקברות הנ"ל מצאו מנוחתם עשרות חברים חלוּצים, מבני־העליות הראשונות, חברי קיבוּצים וראשוני חברי הסתדרות העובדים, המפלגות ועוד, שלא הוּצב להם כל ציוּן, ומהרבה מהם, ביחוד מאלה שנפטרו עד שנת 1920, שעד אז לא היו פנקסי ה"חברה קדישא" מתנהלים בסדר הראוּי, לא נשארו גם ידיעות מספיקות מפרטי־חייהם ופעליהם. רבים מהם הלכו ערירים וגלמודים או שהשאירו משפחות עניות ומחוסרות אמצעים כדי הקמת מצבת־אבן פשוטה. השעה חמוּרה לישוב בכללו ולציבור העובדים בפרט. ואף על פי כן אני פונה לכל ציבור הפועלים בהצעה ובקשה למצוא את האפשרויות להקמת המצבות לחברים שנעדרו עד עתה, ולוּ גם מצבות־אבן הפשוּטות ביותר, שלכל היותר יעלה הסכום הכולל ל־50 לא"י, ולהבא, אני מציע להוסיף למסי ההסתדרות מיל אחד, מס “גמילוּת חסד של אמת”, שיהא קודש במיוחד למטרות הצרכים האחרונים של החברים הגלמוּדים והערירים וציוּן למקום מנוחתם הנצחית.

אני מאמין ומקוה כי מועצת ההסתדרות הקרובה, בתוך כל בעיותיה הרבות והקשות תמצא פתרון להצעה זו ע"י הסכם עם קופת־חולים, מציב ומוסדותינו האחרים הקשוּרים בזה.

תש"א

נהייתי מה שלא הייתי ומה שאינני. זוכר אני את עצמי כל שנותי, שדאגתי ככל שהיה באפשרותי לי ולזולתי ליום עבודה ולאמצעי־קיום. מהיום השלישי לעלותי לארץ־ישראל נעשיתי מחפש עבודה גם לאחרים, ולצדקה אחשוב לי את הדבר, שזיכני האל בימי־חלדי לעזור לחולה לא רק באנחה, אלא גם לשים מגבת קרה לראשו הלוהט מחום הקדחת, להשקותו סמי־מרפא, לעודדו ולהקימו מערש דוי.

ועתה, לא עליכם חברי, נהייתי לפתע ל"עושה מצבות". כלומר, לא אני בעצמי העושה אותן, אלא דואג אני וטורח למצוא אמצעים ואפשרויות להקמת ציון על קברות חברים אשר הלכו לבלי־שוב. קיבלתי עלי בחרדת־קודש תפקיד זה של איש הקברות, והעבודה רבה מאוד.

אינה המקרה והתגלגלה הזכות והוקמה המצבה על קבר מיכאל הלפרן ז"ל במחניים, אולם בהיותי שם מצאתי לצדי הקבר של איש־המופת הזה, כמה תלי־אבנים, ומתחת לאחד מהם טמונים עצמות יהודה הרועה. הוא האיש אשר אפשר לומר עליו, שהיה אבי תופש מקל וילקוט־רועים בארץ־ישראל מאז חדלנו להיות עם עובד אדמתו בארצו. ראוּי הרועה הנאמן הזה לאבן מזכרת על קברו. וברצוני לבצע את המפעל הזה. אני פונה עתה בבקשה לכל אלה אשר הכירו וידעו את יהודה הרועה בחייו, היודעים את שם משפחתו, ארץ הולדתו, פרק־חייו בארץ ומסיבות־מותו – למסור לי את אשר בפיהם ולסייע בידי במצות־חברים זו, שאנו חייבים בה לחברינו היקרים.

*

ביקרתי באלה הימים בבית העלמין הישן בתל־אביב, יחד עם ידידי צבי קרול המהלך בין הקברות, תפקיד שקיבלנו עלינו ובעזרת מועצת פועלי תל אביב, לטפל בהקמת נפש וציון לחברים שנפטרו ומצאו מנוחתם בבית הקברות זה שנים רבות, ועדיין לא הוקמה להם מצבה.

הרבה יש ללמוד בבית הקברות. הרבה שיח קולטת הנפש, מתחת למצבות האבן. בדומיה הנצחית הזאת, שכולנו נגיע אליה, בוקעים ופורצים הדי־החיים. ואף בימים קודרים אלה טוב ללכת לבית הקברות, הרבה יש ללמוד בבית הקברות ו…למדתי.

עשרות קברים מכוסים בעפר, הם ומצבותיהם, עשרות מצבות הרוסות, חרבות ומפוררות. שומר בית־הקברות הסביר לי, כי הרבה מצבות נתערערו לאחר הפצצות שנפלו בקרבת מקום זה. ואף קבר האחים משנת תרפ"א טעון תיקון ובדק. כמה וכמה מצבות שוקעות, הציונים מחוּקים, ואין לא פרח ולא ציץ. ואילו קבר האחים מימי תרפ"ט משופץ ומתוקן, המצבות נקיות והאותיות בולטות, ועציצי פרחים עוטרים אותם. אמרו לי: היתה זאת צוואתו של המנוח י. ל. גולדברג ז"ל, שבנו בנימין טמון שם, שישקו וינקו את הקבר הזה, על חשבונו והוצאותיו.

ואוּלם, לקבר האחים הראשון, שבו טמונים י. ח. ברנר וחבריו, אין דואג והוא עומד עזוּב ונכלם. ועתה, זה עתה מלאו 20 שנה למות ברנר וחבריו, ועל יד קברו – לא פרח ולא זר.

תש"א.

מכבר מחפש הייתי קברו של חברנו אהרן דיז’יק ז"ל. ממניחי היסוד להסתדרות החקלאית, והמזכיר הראשון של המרכז החקלאי הראשון. היה איש – ונשכח מלב הציבור.

כ"ב שנים לאחר מותו מצאתי את קברו. בזכרון־יעקב אשר בשומרון שם מקום מנוחתו. בימים הראשונים לחודש אלול תוקם לו מצבה מטעם ועדת “ציוּן”.

אני מודיע את הדבר לידידיו וחבריו ולמוקירי זכרו. ייאספו נא, ביום הקמת המצבה, שיפורסם עליו במועדו, להתייחד עם זכרו.

אני קורא למרכז החקלאי, לחברי המרכז החקלאי הראשון שנבחר בעין־גנים, לחברי הקומוּנה בפתח־תקוה משנת 1915, ולמועצת פועלי זכרון יעקב, לבוא לגילוּי המצבה.

ומי שיש בידו חומר לתולדותיו, תמונה וכדומה ימסור נא – למען ייאגר וישמר בארכיון העבודה.

*

מחפש אני גם את קברו של “אברהם דער שניידר”, שנעלם מפתח־תקוה בשנת 1912. היודע את מקומו ופרטים – יודיעני נא.

תש"ב

סח לי אחד העובדים, שזמן קצר לפני מותו נכנס אליו בנו הצעיר והודיע לו “התגייסתי”. כך נאה – ענה לו האב; בעניני חובה לאומית אין שואלים ואין דורשים: שבע רצון אני, בני, כשאין אתה דורש בעצתי בדבר תרוּמה לקרן־היסוד, הקרן־הקיימת, מס־החירום ומוסדות אחרים, אלא אתה בא ומודיעני: אבא, כך וכך תרמתי, כך וכך עשיתי, ואף עתה, אילו באת לשאול בעצתי אפשר והייתי נתפס לחולשת־הדעת, כלומר, חלש וזקן אני. בן־יקר אתה לי וכדומה, ועתה לאחר המעשה אשר עשית – היה ברוך ומבורך!

כך חינך את בנו למשמעת ציונית ולאומית, כי איש המשמעת היה בעצמו כל ימיו. במשקו הפרטי, בפרדסו ליד הרצליה, שמר בהקפדה על עבודה עברית. ותמיד כשהיינו יוצאים לקבל פני עולים, ידע האיש לקדם את פניהם מתוצרת בית־החרושת, סיגריות “דוּבק” משופרא דשופרא.

ציוני נאמן שעבד את עמו וארצו ככל יכלתו.

תש"ב

בשובי מהגדוּד העברי בתחילת אפריל שנת 1921 לנס־ציונה מצאתי את קלמן במושבה באחד הפרדסים של פיק"א. עונת העידור הגדול אז. ואני שמן העידור הלכתי לצבא הנחתי את המעדר ולקחתי את הרובה, חזרתי ולקחתי את המעדר – הכרתיו אז וביחוד שבאותו יום, יום ראשון לשוּבי לעבודה, היתה אסיפת פועלים וראש המדברים ליברטובסקי – אז קראוּהוּ כך. מה היה סדר־היום של אסיפת הפועלים? לא על העבודה בלבד יחיה הפועל העברי, מחוץ לעבודת ידים לקיים את הגוּף, נחוצה גם עבודה תרבוּתית לקיוּם הרוח ואז הוחלט על שעורי־ערב, ספריה. חוג לתנ"ך וכו'. ומי לקח על עצמו את כל עניני התרבות – לא היה אחר כי אם הוא, קלמן. ולי נדמה ש"עונג־שבת" הנפוץ כעת בכל עיר ובכל כפר הונח היסוד לו בנס־ציונה על ידי קלמן ז"ל. סתם ככה בלי שום הכנות. שבת לפנות ערב נכנסים לבית חבר בעל משפחה. לפעמים אצל זה, אצל אחר, מגישים פרי פרדס, כוס תה ומתחילים בעניני דיומא ועוברים לשירים ולסיפורים. ומאז היינו ידידים, וצר לי מאד ועמוק הכאב כי בצו הגורל המר, אני צריך לעמוד על קברו.

תש"ג

"חפציו נמכרו ב־50 רובל,

והכסף נשלח לאמו האומללה".

ביום ג' בשבוע הבא, תוקם מצבה על קברו של הצעיר אברהם הלפרן ז"ל שמת בזכרון־יעקב בראש־חודש טבת שנת תרמ"ו, היא 1886, מקדחת הצהובה. והיה המת השלישי בזכרון. הוא היה אחד מששת הצעירים שנשלחו מרוסיה ללמוד חקלאות בארץ.

ה"זכרונים" לא זוכרים אותו. הכירו אותו המנוח יצחק אפשטיין ז"ל ויאריך ימים מיכאל פוחצ’בסקי מראשון־לציון, שבאו באלול תרמ"ה בהמלצת “חובבי ציון” להשתלמות בחקלאות על חשבון הבארון ז"ל. הכירו אותו גם משה לילינבלום ז"ל וד"ר חזנוביץ הידוע מעיר ביאליסטוק, והמכתב על מותו הומצא לועדת “ציון” ע"י ה' ש. יבנאלי, שהשיגו בארכיון הציוני אשר בירושלים. המכתב על מותו נשלח ע"י מ. ל. לילינבלום לד"ר יוסף חזנוביץ:

“לא איש בשורה אנכי היום, ושמועה רעה בפי, כי בליל א' טבת מת האברך אברהם היילפערן מביאליסטוק שנסע לזכרון־יעקב, היא סאמארין, במספר ששת הצעירים, אשר נשלחו שמה ברצון הנדיב. חליו, אשר מת בו, לא נודע בבירור אם היה טיפוס או קדחת העצבים. חפציו נמכרו בסך חמשים רובל כסף, והכסף ישלח לאמו האומללה”.

תרצ"ה.

כן, נשכח. היה לא היה, כאילו לא היה בין חולמי עתידנו. אומרים, אי בזה ישנה חורשת הלפרין, והיא עזובה לגמרי, אומרים כי אפילו מצבת זכרון לא הוקמה על קברו. האם לא מן היושר הוא, שאנו, אותו ציבור שהלפרין קדם לו והיה קרוב לו בלב ונפש עד יומו האחרון, שאותו ציבור יקים לו מזכרת כראוי לו?

אם במושבה נס־ציונה, אשר בה התחילה פעילתו על “גבעת החולמים” טרם קראו אפילו רחוב על שמו (גם בתל אביב אין רחוב על שמו), הרי אנו, ההסתדרות, המרכז החקלאי, צריכים לדאוג לכך שבקרבת נס־ציונה, במקום שקבוצות, חבורות, ארגונים הולכים ונוצרים על אדמת הקהק"ל תיקרא איזו גבעה בשם הלפרין. הנה ידע החבר נטע הרפז להציב מצבת עולם לשלושת חברינו בהקימו את “גבעת השלושה” על יד פתח־תקוה.

ישים לב לכך המרכז החקלאי, וגם החברים ההולכים להקים את נקודות הישוב העובד. אל נהיה כפויי־זכרון.

תרצ"ה.

בימים ההם היו, כידוע, הפועלים החקלאים במצב של נודדים. נגמר הבציר במושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, נדדו לפתח־תקוה לעונת תפוח־הזהב. ויש שהתאכזבו והיו “מהגרים” לשומרון ואף לגליל. אני עבדתי אז בנס־ציונה והנה, יום אחד בא אלי שליח (על פי רוב היו עסקי הדואר בימים ההם מתנהלים על ידי שליחים) והביא לי מכתב שעלי לעבור לפתח־תקוה ולהיות שם “אינפורמאטור” – מרכז עבודה. חתם אפרים בלומנפלד בשם המפלגה שהייתי שייך לה – מפלגת פועלי ציון. כמובן, אין מסרבים לפקודה. ובמכתב גם הערה: “שלא על מנת לקבלת משכורת”, תחפש עבודה בשביל הלשכה, תהיה גם לך עבודה. לקחתי את ארגזי ועברתי לפתח־תקוה. מצאתי שם את מנהל הלשכה – יעקב פרוז’נסקי, ומחפש עבודה, אינפורמטור – רפאל שוטלאנד. וכך עבדנו לפי צו של אפרים בלומנפלד. בעזרתו ובעצתו עלה בידינו להקים את הקבוּצה הקבלנית הגדולה בארץ, קבוצת “אחוה”.

כל זה בשנים 13–1912, והנה באה שנת 1914. התחילה המלחמה העולמית הראשונה. מי מהותיקים אינו זוכר את המצב אז. הפרדסים נסגרו כמעט לגמרי. בירוּשלים, רדיפות אחרי “מוסקובים”, אניות עומדות לקחת אנשים עד אלכסנדריה של מצרים. הויכוח בכל תקפו: להיות כאן או לא להיות כאן, לנסוע או להשאר. בבית הפועלים בפתח־תקוה אסיפות אחרי אסיפות ולאסיפה אחת, האחרונה, (מחר מפליגות האניות של ארצות הברית) באו לפתח־תקוה שלושה: מנחם שיינקין, יוסף רבינוביץ ודוד בלוך (אז אפרים בלומנפלד), זאת אומרת באי כוח הציונים הכלליים, ב"כ “הפועל הצעיר” וב"כ פועלי ציון. ובפי כולם דברים אחדים – להשאר בארץ. מסרו לנו על הטלגרמה של מ. אוסישקין “אַל תרדו מצרימה” – ולא ירדנו.

ניתנו לנו הלואות שאיפשרו לנו לקיים את מטבח הפועלים. השגנו עבודה “נגד שטרות”, אולם בעזרתו של דוד בלוך החלפנו את השטרות בכסף מזומן, בזהב. וכך התקיימנו עד שנאסר ונשלח לדמשק. הוא היה לנו המדריך, היועץ, המפקד. ידענו, כי כל מה שהוא עושה באחריות הוא עושה, לטובת הציבוּר, ללא כל טובת־הנאה עצמית. וכך ראינוהו כל הימים, עד יומו האחרון.

תש"ז

אנשי העליה השניה לא מצאו בארץ שום לשכת עבודה. היתה קיימת רק מעין לשכת מודיעין של חובבי ציון ואליה היו פונים גם בעניני עבודה. מי שהיה זקוק לעבודה היה מקבל מכתב מאת מ. שיינקין או ד"ר חשין לשתדלן במושבה שיסייע ביד פלוני אלמוני להשיג עבודה. וכשבא העולה למושבה, היה מגלה שהשתדלן עזב אותה מכבר. באין ברירה היה העולה מכתת רגליו עד שמצא יום עבודה.

כך היה עד שבא אפרים בלומנפלד לארץ ויזם פתיחת לשכת העבודה. הלשכה היתה מוסרת מכתב לעולה רק לאחר שחקרה ודרשה וקבעה שיש מקום עבודה. בכל מושבה נקבע גם איש מיוחד מטעם ועד פועלי המקום שעליו הוטל לחפש מקומות עבודה וגם לחלקם בין מחוסריה שנרשמו בתור.

חידוש זה נתחדש עם עלייתו של דוד בלוך־בלומנפלד. בצרור פעולותיו המרובות בארץ תיזכר יזמתו להקמת לשכות העבודה, לדאגה להמצאת העבודה ולחלוקתה הצודקת.

תש"ח

בא לארץ בשם זוּזי ומיד הציג את עצמו בשם ישראל. את שם משפחתו הרוּסי יאַרובוי החליף מיד בשם עברי: אביבי. אינני זוכר אם אז היתה תעמולה לשינוי שמות בעברית. כן דאג להעלות את הוריו, את אחיו ואחיותיו מרוּסיה לארץ ולסדרם כאן. אנו, ראשוני העליה השניה, לא חשבנו על הבאת הורים הנה – והוא חשב.

עכשיו, כשהנגב משמש גולת הכותרת של ההתישבות הלאומית, טוב לזכור שאביבי היה הראשון שהחל לרכוש אדמות בסביבת עזה, באר־שבע, בטרם שמוסדות ואנשים פרטיים חשבו על אפשרות ממשית של רכישה והתישבות בנגב.

תש"ח

זה היה לפני שש שמיטות ואני עובד בזמן הבציר ביקב ראשון־לציון ליד אמבטיה של תירוש, חוסך כסף לעונת החורף. עובדים שתים־עשרה שעות רצופות, אוכלים ענבים לשובע ככתוב “יאכלו ‘ענבים’ וישבעו”, שותים תירוש וישנים בלילה בגזוזטרה של בית הכנסת, ביום בחדר בית הכנסת או בהשלש – צריף על ידי היקב – מחנות עולים טרם היו – ואחרי שש ימי המעשה הגיע יום ו' יום המשלים. ושם ביקב היה נהוג שכל אחד היה מבקל¹ חשבונו במעטפה כך וכך לפי המגיע 2 נפוליונים 11 בישליקים ו־8 יטלינים. ואני פותח את המעטפה בודק את חשבוני ואני רואה במעטפה 3 נפוליונים. נבהלתי, דמיתי אולי לנסות אותנו הם רוצים. ואני חוזר לאולם התשלומים ומתאונן כי טעות במעטפה, והמזכיר “סגל הקטן” חשב כי בלי ספק, קבלתי פחות מהמגיע והתחילה שיחה בין המזכירים ורואה החשבונות, כמובן צרפתית אשר לא הבינותי (כנהוג באלה הימים), והוא ז"ל, מנשה מאירוביץ, שומע את השיחות ביניהם ומביט עלי וקורא אותי לשולחנו ושואל אותי דוקא בעברית: מה אתה רוצה? ואני מספר לו כי מצאתי במעטפה שלי במקום 2 נפוליונים 3 נפוליונים והוא לוקח את המעטפה מביט בחשבון ואומר להם בלשון אידיש: אמרתי לכם כי הם שמנדריקים, בא להתאונן כי יש לו יותר כסף במעטפה מכפי שמגיע לו, ושואל: האם אחד משלנו היה עושה ככה? ‘שמנדריקס’.

תש"ט

המה חרפו נפשם, בטוסם אל תוך הסכנה, ובמחיר חייהם הצילו את העיר תל אביב. והם כה צעירים – רק כ"ד או כ"ה שנים.

הם לא חזרו לבסיסם, גם לקבורה לא באו, לא נמצאו הם ואוירונם.

רבי עקיבא, מגדולי ישראל בדורו, אשר הטיף כל ימיו לתלמידים “בכל לבבך ובכל נפשך” היה מיצר ודואג: מתי יבוא לידי ואקיימנה. ובא הזמן – והוא קיים מצוה גדולה זו בנפשו. בדורנו זה קיים מתי – וכמוהו רבים מחניכיו וחבריו – את תורת “בכל לבבך ובכל נפשך”, במסרו את נפשו על קידוש עמו וארצו.

ודוד הרך – אהוב היה על כל סביביו; בבית הספר שבו למד ובבית הספר המקצועי, במקום עבודתו בסולל בונה, בקיבוץ נען שבו עשה זמן מה בטרם הגיעו לגיל 13 שנה, נאמר לו שהנה מתקרב זמן היכנסו בעול מצוות, אבל דוידל, עוד בהיותו בן 12 סיפר בסוד לאבא – מבלי כמובן שיודע לאמא – כי כבר נכנס בעול של מצוות למען המולדת והעם.

ואז הוסבר לאבא מדוע נעדר אי אז ואז מהבית, כי היה עסוק במעשה פלוני ואלמוני, והיה עסוק בהעברת מעפילים, והיה עסוק בשירותים חשובים בהגנה – עד שבא היום והוא מסר את נפשו.

למנהל בית הספר המקצועי על שם מכס פיין גילה סודו, כי ברצונו להתמכר לטכניקה עדינה, להשתלם בטכניקה של אוירון. ואכן הוא למד ויגע. הוא למד בעצמו ולימד אחרים כיצד צריכים להיות בזמן המלחמה מופת רם ויקר.

טוב עשתה עירית תל־אביב בהחליטה לקרוא רחובות על שם הטייסים הצעירים, מתתיהו סוקניק, ודוד שפרינצק, אשר נחלצו להגנת עירם וארצם – ולא חזרו.

יתנוסס נא שם שני הבנים האלה לתפארת!

תש"י

למעלה מיובל שנים הכרתיה פנים אל פנים, ועוד בהיותי נער צמוד אל הגמרא, שמעתי עליה, מפי בחורים מעירנו, שלמדו בישיבה שבאומאן. וכך ספרו: באומאן יש נערת־פלאים, כבת 10–9, היודעת כמה דפי גמרא וכמה ספרים מכתבי־הקודש, השואפת ללמוד כדרך הנערים.

לא ארכו הימים ונודע לנו, שהנערה התחפשה לנער (גזזה שערותיה והניחה פאות מתולתלות, חבשה כובע, השיגה בבית השכנה מעיל ומכנסים), ולפני עלות השחר ברחה מבית אמה, ללכת לאחת הישיבות. רודפים יצאו דחופים אחריה ומצאוה ישנה שנה מתוקה באמצע הדרך.

השכנות קינטרו את אמה: נענשת על שלימדת את בתך תורה, שאינה אלא כאילו לימדת אותה “תיפלות”. אך האם לא נבוכה; התשובה היתה מוכנה בפיה: הלכה כבן עזאי האומר, שחייב אדם ללמד תורה גם את בתו.

חלפו הימים, נערת הפלאים הרוצה להידמות לנער באה לעיירתנו. ראינו אותה בהליכותיה ובתפילותיה (היתה באה עם אמה לתפילה בציבור) ונוכחנו לדעת שהשמועה לא הגזימה: לפנינו נערה שלא ככל הנערות.

עזבתי את סאווראן ויצאתי לעבודה באחת החוות של הבארון דויד גינזבורג, ופייגניו, כך היה שמה בפי כל, החליטה, שלא על גמרא ותפילה בציבור בלבד תהיה תפארתה, עזבה את העיירות הקטנות והלכה לגימנסיות ולאוניברסיטאות.

לאחר בואי לארץ לא שמעתי זמן מה עליה. אך אחר כך קלטה אזני שמועות שונות על החיל הרב שעשתה גם בלימודי יהדות וגם במקצועות החכמה והמדע הכלליים. היתה בפטרבורג, בשווייץ, בגרמניה.

עברו ימים – ושמה התחיל מופיע על דפי העתונות בארץ ישראל. היא מרצה, מוציאה ספרי לימוד, עורכת ירחון פדגוגי, מחברת סטינוגראפיה עברית. זוהי בת עירי, נערת הפלאים, כעת ד"ר פ. שארגורודסקה.

החלטתי לקיים מצוה וללכת להקביל פני “תלמידת חכם”. הלכתי ומצאתי חדר ד' על ד' ששימש חדר אוכל, חדר שינה, חדר אורחים, חדר העבודה, ספריה… אווירה של עבודה, עת לעשות – והיא עושה. אינה רודפת אחרי שכר עבודה או “שכר בטלה”. משאת נפשה: ספר לילדי ישראל.

ת. נ. צ. ב. ה.

תש"י

*

מן הראוי להעיר את ההערות דלקמן:

א. באזכרת שלושים למותה אמר אחד המספידים שאי אפשר להבין כיצד נערה בת ישראל מעיירה נידחת גדלה ונתחנכה לאשה משכילה כזאת.

על זה רצוני להעיר, כי העיר אומאן היתה עיר ואם בישראל, עיר של מסחר ותרבות. בה נטמן הצדיק רבי נחמן מברצלב והמונים היו נוהרים בכל שנה להשתטח על קברו. מן העיר אומאן באו עשרות אנשים מן העלייה השניה. די להזכיר את צבי יהודה, צבי ליברמן, האחים ויניק, יפה ירקוני, ש. שפירא, ועוד אנשי מושבים וקיבוצים, וכן חלוצים לעשרות בעליה השלישית.

ב. הח' ר. א. כותבת ב"דבר הפועלת" מחודש מאי. כי פ. שרגורודסקה ברחה מתחת חופתה בשנת תרנ"ו, שאז היתה בת 17 או 16. אני מעיד, כי הייתי בשעת החופה, והיא לא ברחה. פ. התחתנה כדת משה וישראל, ולפני תום שבעת ימי המשתה קיבלה גט, שכך הותנה לפני החתונה. וזה המעשה: אמה, שהיתה חסידה של טולנא הקרובה לאומאן, נתאלמנה בהיות פ. בת 11 או 12, ונישאה לאחד מגבאי הרבי של סאווראן עיר מולדתי. והמנהג אצל חסידים, שאם היו בזיווּג שני לבני־הזוג ילד וילדה, כתבו תנאים גם לילדים. לגבאי היה נער בר־מצוה ועשו אותם חתן־כלה. כשראו אח"כ ההורים, שאין הם מתאימים להיות זוג, התיעצו עם הרביים, הטולנאי והסאווראנאי, ולפי עצתם הכניסו אותם לחופה על מנת שיתגרשו, שקריעת תנאים קשה מכתיבת גט.

ג. בהיותי עוד בעיר מולדתי היו קוראים לה ה"בארישניא". גם לאם היו קוראים “דער בארישניעס מאמע” וכן לאביה־חורגה “דער בארישניעס שטיף־טאטע”, ואפילו לחתן היו קוראים שנים רבות אחרי החתונה והגט “שיעקי דער בארישניעס”.

צנועה וחסודה ובעלת־רגש היתה כל ימיה. זכורני, שלא סבלה את המנהג שנוהגים לומר למסובין בסעודה “לתיאבון”. מנהג אבותינו היה יפה מזה: כשנכנס אדם בשעת הסעודה היו אומרים “הצטרפו לסעודה!” או “טלו את ידיכם!” ובשעת ביקור לא אמרו: “טעמו, אכלו!” כי אם: “אמרו ברכה!”, כלומר, ברכו על הפירות או על כיבוד אחר.

*

לא זכיתי להיות בלויה של פ. שארגורודסקה. תלמידים רבים היו לה בחוץ לארץ, ורבים בארץ. ולכולם נודע דבר מותה באיחור יומים.

אחרי מות אביה באומאן, עברה אמה לעיר מולדתי סאַוראַן, ויחד עם אחיה פתחה חדר מתוקן. עוד בהיותי נער, בבית־המדרש, שמעתי את שמע ילדת־הפלא, היודעת תנ"ך ולומדת גפ"ת ורוצה להידמות לנער. חסידים אמרו עליה שהיא גלגול הבתולה מלודמיר. בהגיעה לגיל 12 אמרה, כי הואיל ויתומה מאב היא – תתחיל להניח תפילין; עוד סיפרו עליה כי בתפילת הבוקר לא רצתה להכיר בברכה “שעשני כרצונו” ובירכה “שלא יצר אותי גבר”, וטענה כי ברוריה אשת רבי מאיר אמרה אף היא ככה. אחרי נדודים בארצות ובאוניברסיטאות שונות באה לארץ. קצת באיחור זמן ולא כולם הבינו אותה כאן. יהי זכרה ברוך.

תש"י

יליד “גבעת השלשה”. אביו, ממיסדי “חבורת־מעבר”, ואמו מראשוני הרופאות, שפנו להתישבות העובדת. ההורים שניהם דבקו בציונות משחר עלומיהם. מהם ירש עמירם את סגולות רוחו וחן מידותיו. מקטנותו חונך לשרות עצמי, למד ועבד ונשם אוירו של הכפר. בגיל 16 התגייסו: הוא לפלמ"ח ואמו לא.ט.ס. הנער התגאה במעשי אמו, וכך הבין את מטרת חייו שהתבטאה בנאמנותו למולדת ולעם. שעותיו הפנויות הקדיש לנגינה, ידו האחת אוחזת בנשק והשניה פורטת על הפסנתר.

הוא הלך אמיץ ועליז ולא חזר, ובבית לא בוכים. בבית – פינת עמירם: הנה ספריו, הפסנתר עם התוים, הנה תעודות נטיעת עצים על שמו, הנה מדיו ועל כל כל אלה הוא ניבט מצילומיו שבנגב, זקוף ופרוע־בלורית ומבטו מרוכז.

נכון אמרו חז"ל: מעשי אבות. סימן לבנים, הנה אחד מאלה שידע לחיות על פי תורת ההורים ואף למסור נפשו על תורה זו.

סיון תש"ט

השם יואל היה ידוע לכל באי בית הועד הפועל של ההסתדרות. בלב ונפש, באמונה ובמסירות שירת במשך עשרים שנה את הבית, את באיו ואת שליחיו.

בדייקנות שמר על הקשר עם כל חלקי העולם, אשר שליחי ההסתדרות הוטלו לשם – לשלוח להם את העתונים וכל הוצאות ההסתדרות, בדאגה שלא לאחר בהמצאת הידיעות או ההוראות מכאן לשם.

בין עובדי הבית הראשונים היה. בודדים ספורים היו – והנה הגיעו לעשרות רבות. למעלה ממאה וחמישים. ולכולם היה עונה בטוב ובסבר־פנים – יחד עם הועד הפועל נדד מבית לבית. וגם בזמן מחלתו הממושכת בא לבית הועד הפועל – כל עוד לא פקד הרופא לשכב במיטה. את עבודתו – הקשר עם השליחים בכל תפוצות ישראל – ראה כעבודה יקרה, הראויה למסירותו הרבה. אך היה גם ער לכל עניני הציבור והתנועה, ולבו פעם גם עם תנועות הנוער.

תש"ט

היה זה בסוף 1910 בפתח תקוה. מועצות פועלים טרם היו אז במושבות, והיו קיימים אך ועדי פועלים. ליד ועד הפועלים היה פועל חבר מיוחד שתפקידו לחפש עבודה לפועלים; הוא היה נקרא “אינפורמטור” (כעת – מרכז). רק לעתים רחוקות נראה אדם בא ללשכת־העבודה של הפועלים לבקש פועלים לעבודה. זה היה קורה בעיקר בחג הרמדן, עת נעדרו הפועלים הערבים מהעבודה. האינפורמטורים היו מתרוצצים כל היום בין הפרדסים והכרמים לשם חיפוש עבודה ובערבים היתה העבודה הנמצאת מתחלקת בישיבת ועד הפועלים.

והנה קרה המקרה המוזר ואל הלשכה בא אכר נודע, בעל־כרם, המעבד תמיד את כרמו בפועלים לא־יהודים, ובפיו בקשה לשלוח לכרמו פועל טוב, ישר ונאמן, מומחה להוצאת יבלית, לזמן ממושך, ושכרו – שני פרנקים (½3 בישליקים, בזמן שהשכר הנהוג היה 8–9 גרושים תורכיים ליום – פחות מ־3 בישליקים). ועוד הוסיף, כי הפועל יביא אתו כל עבודה ויעבוד בלי משגיח.

לעבודה זו נשלח א. ד. גורדון. הוא קיבל את ההצעה כדבר מובן, שלעבודת הוצאת יבלית מבקש האכר יהודי נאמן שיוכל לסמוך על נאמנותו.

ביום הראשון לעבודה בא האכר, הראה לא. ד. גורדון את מקום העבודה והלך לו, וגורדון נשאר לבדו בעבודה.

כעבור ימים אחדים בא א. ד. גורדון ומודיע שאינו רוצה להמשיך בעבודתו בכרם שאליו נשלח. אף לא רצה להסביר לנו את סיבת הדבר. אך הנה נודע הדבר:

הכרם נקנה מאת האכר הנ"ל על־ידי הסופר הידוע, שאף עלה לארץ לא מכבר, יעקב רבינוביץ, וכמובן בכרמו של יעקב רבינוביץ – עבודה עברית, ואותו אכר בא לבקש פועל לא לכרמו הוא אלא לכרמו של יעקב רבינוביץ.

ליעקב רבינוביץ נודע מי הוא שנשלח לכרמו. התאפק ימים אחדים, ואחר בא לכרם, הסתובב וניגש סוף סוף אל מקום עבודת גורדון. “שלום לך, גורדון” – אמר, וגורדון רק הרים את ראשו וענה לו בשפה רפה ובניע ראש. בעת צפירת הצהרים ניגש בעל הכרם אל פועלו, תקע לו יד והחל משוחח אתו. תחילה היתה השיחה בלחש, אך אחר־כך התפתח ויכוח בקול ובהתרגשות. והאכר, בעליו הקודם של הכרם, עומד מרחוק ומקשיב. השנים לא שמעו את צפירת אחר־הצהרים, וכך ישבו והיו שקועים בשיחה נרגשת עד שעת סיום עבודת היום.

על תוכן הויכוח נודע לנו כעבור זמן. יעקב רבינוביץ גרס, כי על הסופר מוטל לעורר את העם לעבודה, בעוד שהוא עצמו אינו חייב בעבודת־ידים ממש. וא. ד. גורדון לעומתו מוכיח, כי על הסופר להגשים בעצמו את שהוא מורה לעם ולהיות בחייו מופת לרבים. וכך התווכחו בסערה – ולא באו, כנראה, לידי הסכמה.

והתוצאה לא אחרה לבוא: א. ד. גורדון הפסיק את עבודתו בכרם ומצא לו עבודה אחרת, ויעקב רבינוביץ העביר את הכרם לרשות אחרת – לאחד המתישבים בעין־גנים המעבדו בעבודה עצמית.

תש"י