מבאי בית “דבר” אני, כעין אורח קבוע, לחברי המערכת אני פונה בלשון “אתה” או קוראם בשמם, ברל, דויד, זלמן, דן, ברלה. אולם אליו לא הייתי פונה, לא יכולתי לפנות בלשון: שלום לך משה, אלא: שלום בילינסון. כל עמידתו של האיש כפתה עלי את הכיבוד הזה.

ידעתיו עוד בימי שבתו בחבורת המעבר בפתח־תקוה. באחד ימי תרפ"ד נתבשרתי מפי החבר פרוז’אנסקי: לחבורה שלנו בא חבר מאיטליה, רופא, ד"ר משה בילינסון. מי יתאר גודל השמחה לבשורה זו: אותם הימים שהנהלת קופת חולים הפסיקה, בפעם השלישית, עזרה רפואית לחבורת “מעבר”, שלא שילמה – קרי: לא יכלה לשלם – את המסים, והנה פה יהא רופא משלנו, אבל לא כך חשב הוא, הרופא. פסק: באתי לעבודה, לעבודת־כפיים. כוונת בואי ל"מעבר" אינה כדי לעסוק במדיצינה. ובאמת רק פעם אחת נענה כשנתבע, נתעורר מעצמו לעזור – עזרה ראשונה לחבר משה פלדמן שנפצע באצבעו. כשבאה החובשת נסתלק. עבד בטבק, בפרדס.

תרצ"ו.