(ספור)
א 🔗
בסימטה קטנה אחת, אצל הברכה, גרו ר' שמואל בעל־חלום ואברשקה העגלון, או ה“חטפן”. הם גרו בית מול בית, וחלונות הבתים היו קרועים זה כנגד זה. הסימטה היתה כמעט מחוץ לעירה, רחוקה משכונת־היהודים, מן השוק והחנויות, ומשום כך גרו בה ר' שמואל ואברשקה. הראשון – משום שבסימטה צדדית ורחוקה כזו אפשר היה גם לו, לעני שכמותו, לרכוש “ארבע פנות” משלו; ואברשקה – משום שהסימטה היתה קרובה אל המגרש ואל הברכה, וביחוד שהיתה רחוקה “מהם”, מ“היהודים היפים”.
נכבד היה ר' שמואל בעירה, כי למדן גדול היה ובקי בכל חדרי התורה. כל היום היה יושב בבית־המדרש, או בישיבה, לומד ומלמד, כי היה גם ראש הישיבה בעירה. ובלילה היה יושב בביתו ועוסק בספרי־קבלה, הוגה בספר הזוהר וכיוצא בו עד לאחר חצות. אמרו עליו שהוא “מקובל” ויודע גם צרופי־האותיות, אלא שאינו רוצה להשתמש בהם.
ובעל הדרת פנים היה. יפי האצילות והקדושה היה חופף על פניו החורים, הרזים והמארכים. עיניו השחומות היו נוחות וטובות. בגדיו הפשוטים היו תמיד נקיים. זקנו הארוך והלבן היה מסורק יפה־יפה, פאותיו מסולסלות; הליכתו מתונה ומיושבה, כאילו היה מודד כל פסיעה ופסיעה שלו.
תמיד היה שקוע במחשבות, מלא רעיונות. ויש שהיה מדבר לעצמו בלחש, כאילו גלה לו לעצמו סוד נסתר. וכשאחד היה פונה אליו בשעה כזה – היה מתעורר כמו מתוך שינה עמוקה, עונה שלא מן הענין, או עומד ותוהה, מסתכל לצדדים, כאילו הוא מחפש אחרי מי. על שום כך קראו לו: ר' שמואל בעל־חלום.
עיקר פרנסתו היתה הישיבה. אולם יש, שהיו מצרפים אותו לשלישי, בדין תורה או בפשרה, בבית־דינו של הרב. פעמים היו בוחרים אותו לטוען או לבורר, וכשהרב לא היה בעירה היו באים אליו בשאלות, ולכן היו בעלי־הבתים שולחים גם לו “דמי רגל”. ור' שמואל התפרנס בדוחק, הוא ואשתו וצביה שלו, ילדה כבת שבע.
שכנו אברשקה היה עגלון. בימי נעוריו היה “חטפן”, אבל לא לזמן רב; הוא לא הספיק עוד להשתקע ב“מלאכה” זו וחוק הצבא החדש יצא ואז נעשה לעגלון. זקנים שבדור אומרים עליו, שאילו היה, חס וחלילה, מאריך ימים באותה “מלאכה”, היה “מהפך את העולם”, כי היה המסוכן בכל החוטפים בערמימותו ובאכזריותו: מידיו של אברשקה קשה היה להמלט, ועל כן היה ר' אליקום־גץ הפרנס מוקירו מאד, ממש “יד ימינו” היה…
מעשיו הראשונים של אברשקה נזכרים לו גם עכשיו, כולם שונאים אותו, קוראים לו “חטפן” ומקללים אותו, שלא בפניו. אולם בפניו – הם מחניפים לו, כי אמיד הוא ותקיף. אברשקה יודע זאת ומשלם להם באותה המטבע: שוטם הוא את כולם, מתעב אותם, ביחוד את החשובים, העשירים והלומדים, את “בעלי תנו רבנן” – כמו שהוא קורא לכל “בר־אורין” שבעירה.
גבה־קומה הוא אברשקה, כתפני ובעל־גרם. פניו גסים, שזופים מקרני השמש, מרוחות ומטרות עוז ושלג, עיניו קטנות, אפורות־כהות1, יושבות עמוק בחוריהן. בשעת־כעסו נדלקות הן באש ירוקה, כעיני החתול בלילה. קולו צרוד, עמום, ובשעת התרגשותו, או כשהוא מבוסם, – דק ושורק כשופר שנסדק.
אברשקה היה העגלון האמיד בעירה, הוא היה מוביל את הפריצים, הסוחרים־הגוים ופקידי העירה. אברשקה חשב זאת לו לכבוד גדול והיה מתפאר, כי אינו מוביל את “שלנו”. הוא לא נוצר בשבילם, לא הוא ולא סוסיו. אולם היהודים העשירים היו משתדלים דוקא לנסוע במרכבתו, היו מוחלים על כבודם, באים אל ביתו ומזמינים אותו להובילם לחליבובה, או אל אחד המקומות הסמוכים האחרים: היו חורקים שן, מקללים אותו בלבם ונושאים את “עול גלותו” בסבלנות יהודית, אף כי הוא לא היה מתבייש לאמר להם בפירוש, בפה מלא, שהוא “פושט את עורם”, מפני שהם בעלי “תנו רבנן” ארורים ו“יהודי משי” מוכרחים היו לשאת ולסבול, כי ניחא להם לבוא אל ה“פריץ”, או אל הסוחר הגדול בחליבובה, במרכבה יפה, רתומה ל“צמד” או לשלושה סוסים אבירים ואברשקה יושב לו על דוכנו, לבוש “בגדי־השרד” שלו. המכנסים הרחבים משולשלים לתוך המגפים הקצרים, ה“טוז’ורקה” הרכבית מקופלת קפלים־קפלים, מהדקת את החלציים ומשתרבבת מתחת לחגורה, והחגורה האדומה מעונבת יפה־יפה, כששני קציה מתלבטים על ירכו ונוצות־הטַוס מתנוססות על הכובע העגול – רכב2 כהלכה.
ביתו של אברשקה היה גדול ורחב: חמשה חלונות פונים אל הרחוב, הגג הוא של נסרים רחבים; מרפסת גבוהה, יפה, על־יד הפתח; היסוד של אבנים גדולות מכוירות ומסוידות ואבני גיר קטנות משובצות ביניהן בעגולים ורבועים. מאחורי הבית – גן־ירק גדול, המשתרע כמעט עד שפת הברכה ומלפניו – גינה קטנה, גדורה משלוש רוחותיה. בגינה גדלו עצים קטנים אחדים לשם נוי, לבנה מתולתל אחד, שנים־שלושה ערמונים וערוגות־פרחים אחדות. כל אלה היו של טרופימקה, אכר זקן, שכור, ששרת אצלו ושמר את סוסיו. בירכתי החצר, סמוך אל הברכה, עמדה האורוה, בנין ישן נושן עם עלית־גג לא גדולה; באורוה עמדו שנים־שלושה סוסים בריאים ושבעים, שתי עגלות־משא, עשויות עצי אלון וברזל עשת, עגלת־כילה בשביל בני דלת העם, הנוסעים צפופים בצבור, מרכבה יפה, מגוהצה וקלה, בעלת קפיצים ואופנים מחושקים רישונה – בשביל הפריצים. הכל היה אצל אברשקה עשוי בטוב טעם ומגוהץ, כלי־הרתמה, האופנים, הפרומביות, השליפים והמשוכות, הזוגים והמצילות, מכלי גדול עד כלי קטן – הכל היה על יתדו ועל מסמרו, ערוך ומסודר בסדר נאה.
ביתו היה – “קערה מלאה”, הפרנסה היתה מרובה וההוצאה מועטה, אף כי חי בריוח. כי רק שלוש נפשות היו כל אנשי ביתו: הוא, אשתו ודוידקה בנם – ילד בן שמונה שנים.
עם שכנו ר' שמואל לא בא במגע ומשא כל שהו. שנוא היה עליו ככל אלו מבעלי “תנו רבנן”, אף על פי שר' שמואל מצדו דוקא היה מתקרב אליו, ביחוד בימים הראשונים לשכנותם. מתכוון היה אותו זקן להחזירו למוטב ולהוציא יקר מזולל. על כן היה תמיד מקדים שלום לו ומכבדהו במשהו טבק מקופסת הגמי שלו. אולם אברשקה בז אותו בלבו, בחשדו שגם הוא ה“צדיק תמיד”, חונף לו, מפני שרוצה ליהנות ממנו. לכן היה משתמט ממנו. עושה היה את עצמו כאילו אינו מרגיש בו ואינו שומע את ברכתו. פעם אחת אירע שעבר על פני החלון הפתוח של ר' שמואל וראה אותו ואת בני ביתו יושבים אל השולחן וסועדים, ראה את ארוחתם הדלה: פת קיבר מלופת בתבשיל תפל. נפל ערכו של ר' שמואל עוד יותר בעיניו ושפל מאד, – תנו־רבנן! דל גאה!
במשך הימים חדל גם ר' שמואל לקרבו והתחיל אף הוא להתרחק משכנו, וכשהיו נפגשים בחצר היו עושים עצמם כאילו אינם מרגישים זה בזה. חדלו לדבר ולשאול איש בשלום חברו; וברבות הימים התרגלו בכך עד כי היו נפגשים פעמים רבות ביום ואחד לא דבר לחברו, אף לא הניע לו בראשו, כאילו היו זרים זה לזה ולא שכנים בחצר אחת, שני יהודים בסימטה של נכרים. רק בערב יום הכפורים היה ר' שמואל מעביר על מדותיו והיה עומד וממתין לאברשקה, עד שיצא מביתו או מאורותו. ר' שמואל היה מכעכע קצת, כדי להסב אליו את תשומת־לבו של אברשקה, וכשהלה היה נועץ בו את עיניו האפורות והחדות, היה ר' שמואל מכעכע שוב, ומברכו בגמר חתימה טובה ומוסיף בנחת: יסלח לי, ר' אברהם, אולי חטאתי כנגדו. ואברשקה רוטן, כשהוא מסתכל לצדדים: ה' יסלח לכולנו – ופורש לביתו. ובמוצאי יום הכפורים, אחרי התענית, כשהיה אברשקה “מהפך” אל קרבו את הכוס אחת ושתים וסועד בתרנגולת שמנה, צלויה, היה מתחיל מתאר כיצד ר' שמואל זה מבקש ממנו מחילה, והיה מחקה אז את תנועותיו וצוחק בקול.
גם הנשים לא דברו זו עם זו. אשתו של ר' שמואל היתה רפת־כח וידועת־חולי. רוב היום בלתה בעבודת ביתה, יתר העת היתה שוכבת במטתה, נאנחת ממכאוביה השונים. כשנפגשה עם אשתו של אברשקה לא דברה אתה דבר, בחשבה, שזה הוא לא לפי כבודה של אשת חבר ובת תלמיד חכם כמותה להכנס בדברים עם אשתו של אברשקה, ומה גם שידעה אותה עוד מקודם שנישאה לאברשקה – כשהיתה משרתת והבריות היו מרננים אחריה… ואשתו של אברשקה חשבה: הקבצנית הזאת “מתנפחת”,,, אמת, איני אלא אשתו של אברשקה, ברם איני זקוקה לה כלל וכלל…
כך חיו הגדולים. אולם הילדים, צביה ודויד’קה, חיו ברעות ואהבה. קטנים היו עוד, תמימים ונוחים זה לזה. דויד’קה היה ילד יפה, בריא, עליז. עיניו היו גדולות ושחורות כזפת, שערותיו ירדו על כתפיו תלתלים, לחייו היו עגולות ואדומות. לבוש היה כ“ילדי הפריצים”. צביה היתה גם היא ילדה יפה. שערותיה היו ארוכות, מתולתלות בקציהן, זהבהבות; עיניה שחומות, בהירות, סגלגלות כשקדים, פניה מלאים, עגולים, לחייה ורודות. עם גומות־חן וקולה היה מצלצל כמצלת־כסף קטנה.
יום יום היו יוצאים, כאילו נדברו מתחלה, אל הברכה. פותחים היו במשחק החולות. צביה היתה אופה מן החול חלות, רקיקים וכל מאפה־תנור. וכשרדתה את החלות היה דויד’קה מחויב לקדש. אבל הקידוש שלו לא היה מניח את דעתה.
– וכי כך מקדשים? – היתה מוכיחה לו – מלמל, רטן – וחסל! בוש והכלם! אנכי איני אלא אשה, איני מחויבת במצוות כמוכם, הגברים, ואני יודעת את כל הקידוש בעל־פה; ואתה גבר מחויב בכל התרי"ג מצוות, ואינך יודע אפילו לקדש כהוגן! בוא ואראה לך כיצד מקדשים!…
והילדה מכסה ביד אחת את עיניה, מתנועעת ומקדשת בניגון, ודויד’קה עומד אז ומביט עליה, כשאצבעו נתונה לו בפיו, מסתכל ומתמלא קנאה והערצה כאחד.
פתאום הוא מתחיל לדהור כסוס. דוהר, רץ, – מטה את ראשו הצדה. פעם הוא עושה דהרות קטנות, פזיזות, ופעם הוא מזנק, צונף, מרכין ראשו, רץ ומגמא ארץ ובלוריתו מתנופפת כרעמה קטנה על מצחו. ואז, היא, הילדה, עומדת דוממת ומבטת עליו ביראת הכבוד…
יש, והם משחקים ב“ישיבה”. צביה היא הרבי, ראש הישיבה. דויד’קה – בחור הישיבה. הוא יושב כפוף לפניה והיא מוליכה ומביאה באגודלה ומזמרת: ת־נו ר־ב־נ־ן. – ודויד’קה מתנועע אחריה, מחקה את קולה ומזמר גם הוא: ת־נו ר־ב־נ־ן…
לפעמים רחוקות, לאחר ששחקו כל המשחקים והיום עוד היה גדול, היו משחקים גם במשחק “אבא ואמא”. משחק זה לא היה אהוב עליהם ביותר, משום שהיה נגמר, על פי רוב, בריבות וקטטות. צביה היתה האם ודויד’קה – האב. והנה יושבת לה צביה־האם, קולפת בולבוסין וטוענת, קובלת… ודויד’קה־האב שומע… ופתאום – פניו מתאדמים, עיניו קודחות והוא צועק ברוסית בקול דק, צרוד: תפח רוחך!… ומרים יד עליה. ואז קמה צביה ממקומה וקוראת: לא כך! לא כך עושה אבא! כך אפשר עושה אבא גוי… אבא “אמתי” שותק כשאמא טוענת, הוא נאנח חרש־חרש… כך… אחר כך הוא נגש אל ארון הספרים, מוציא גמרא גדולה, מדפדף בה קצת ומתחיל בחשאי: ת־נו ר־ב־נ־ן… ודויד’קה עומד על שלו, שכך עושה אבא. והילדים מתקוטטים ורבים זה עם זו.
יש וצביה נכנסת אל ביתו של דויד’קה, כשהיא אינה מוצאת אותו בחצר, או על הברכה. נכנסת היא לאט ועומדת בפתח, כשידה האחת אוחזת בכפת המנעול, – נכונה לברוח. עומדת מלאה סקרנות, תוהה, מסתכלת, והכל תמוה בעיניה. הראי הגדול, השעון העומד בפנה בתוך ארון ארוך וצר ועל הזכוכית שלו – גלח זועם וקורץ בעיניו; הכסאות, השולחן, הספה, הכל כל כך גדול… גדול… וגדול מכולם – “הוא”. יושב הוא בראש השולחן ומוציא מפיו עשן גדול וחריף עד כדי עטישה. הוא אינו מביט בה והיא מבטת עליו ומפחדת, מסתכלת אליו ויראה. – הוא יכול לחטוף… אמנם אותה לא יחטוף. היא אשה. את הגברים הוא חוטף. אבל שמא… שמא… והיא יראה. יראה, ואינה זזה ממקומה…
היא שומעת קול צעדים… אפשר דויד’קה הולך, תקרוץ אליו והוא ימהר אחריה.
יוצאת אמו של דויד’קה, וגם היא גדולה… היא מרגישה בילדה, מעיפה עליה עין ומתחילה לבקש בעיניה על השלחן, אינה מוצאת – נגשת היא אל הארון… הילדה מביטה אחריה, רואה, שהיא מוציאה דבר־מה מן הארון ושמה פניה אליה. פני הילדה מסמיקים – וטוס!… הדלת נסגרת בקול והילדה רצה לביתה כשפניה לוהטים מבושה.
ויש אשר דויד’קה נכנס לביתה של צביה. עומד אצל הפתח, דומם ומסתכל לצדדים. והכל חדש בעיניו, מוזר ולא־רגיל. הכל פה קטן. החדר קטן, בלי רצפה; הספסל ארוך עשוי מדף פשוט; שני ספסלי קטנים עומדים אצל השלחן הארוך, שספרים רבים נערמו עליו. תבה מצופה פח עומדת אצל הדלת בביאה, ומנגד על המדף, בקרן־זוית, מיחם קטן, נברשות נחושת אחדות ומדוכת פלפלין. ובכותל המזרח ארון גדול מלא ספרים… הרבה, הרבה ספרים… ובחדר הזה מתנועעת כצל, בפסיעות קטנות, חשאיות, אשה רזה, צנומה, בעלת עינים כבויות וריסים אדומים. ידיה מלאות תמיד עבודה. היא טוענת, קובלת – ועוסקת… ואצל השלחן יושב ר' שמואל בעצמו כפוף על ספר עבה, ידו נעוצה בזקנו הלבן, והוא מתנועע ומזמזם זמזום חשאי ועצוב: ת־נו ר־ב־נ־ן…
ושומע הילד את ה“תנו רבנן” ומפחד. – צמרמורת עוברת בכל גופו ומתחמק אחוז־פחד מן הבית.
ושוב נפגשים הילדים בחצר. ברגעים הראשונים הם יראים ומתביישים לספר זה לזו מה שראה כל אחד בביתו של חברו. ורק לאט־לאט הם מסיחים דעת והמשחקים מתחילים.
והנה מעבר הברכה שט לו בסירת דוגה קטנה אנדרייקה שלהם, אנדרייקה בן מיכאילה הדייג. הוא שט, שט והילדים אצים־רצים, אנדרייקה הוא “שלהם”. בכל שבת ושבת הוא בא ומסיר את הנברשות מעל השלחן. בשבתות החורף מסיק הוא את התנור. אנדרייקה הוא גדול. ודאי בן שתים־עשרה ואולי למעלה מזה. הוא הבטיח אותם אתמול להביא דגים חיים.
ועל שפת הברכה עומדים הילדים על חודי־אצבעותיהם, קורסים וגוחנים מעל קערת־חרס גדולה, מלאה מים, שדגים קטנים, חיים, צפים בה. צביה שולחת יד לתוך הקערה, נוגעת בידה בדג קטן – וסולדת… היא צועקת וצוחקת מפחד ומשמחה כאחד, – והילדים מסתכלים בפניה ומחייכים.
והשמש יורדת אדומה, כקערה גדולה, ושוקעת בתוך הברכה. מי הברכה מתאדמים, מזדהבים באמצע ומכחילים מעברים, מכחילים עד לשחור. רוח קריר נושב ומכה גלים בברכה, מתנועע ומתרחש הסוף הירוק והערבות הקטנות, העומדות מן הצד, נעות ומרשרשות. שני דרורים טסים באויר וזנבותיהם המחודדים בדמות מספרים קטנים מתפזרים ברוח…
– עת לנסוע הביתה! – קורא אנדרייקה, מריק את המים עם הדגים לתוך הברכה, יושב לו בסירתו, נשען על המשוט והסירה מתנועעת ומפליגה בברכה.
ועומדים להם הילדים ומסתכלים בסירה המתרחקת…
– איננה! – מוחאה צביה כפיה, פונה לה אל החצר והולכת מתוך טפיפה לביתה. בלי חמדה הולך דויד’קה אחריה. אין הוא אוהב את “ביתו” בערב.
ב 🔗
בביתו הוא מוצא את אבא יושב עם מכריו, שמחה חרפ, נחמן בול ומוטל חטפן, הבאים לעתים קרובות לביתו. על השולחן עומד המיחם הגדול, שאדו מתמר ועולה עד התקרה, בקבוק מלא יי"ש, כוסות, מלפפונים ממולחים, לחם וכעכים. בקערה – מליח עשוי בצל ופלפלין. אביו יושב ומדבר, זוכר נשכחות, צועק, מתקצף ומחרף כלפי החלל. קולו צרוד, דק ושורק. לתוך דבריו נכנסים שמחה חרפ, מוטל ונחמן – והמולה גדולה קמה. הכל צועקים, מדברים ותוך־כדי־דבור מתמלאות ומתרוקנות הכוסות… כלתה השתיה, הבקבוק עומד ריק, המיחם חדל לרתוח, מוציאים המסובים דומם איש איש את מקטרתו, מציתים ומקטרים. גם אביו מוציא מכיס מכנסיו העמוק מקטרה קטנה וקצרה, ממלאה גבעולי טבק מרוסקים. תוחבם במרפק אגודלו לתוך פי המקטרה, מוציא בנחת מכיס החזיה פקועה יבשה וחלמיש־צור, מכה בברזל־העשת, התלוי בשרשרת נחושת, על הצור וניצוצות ניתזים ומדליקים את הפקועה. אז ישים אבא פתותי־פקועה במקטרה ומתחיל לשאוף בחזקה ועשן מר וחריף עולה ומתמר. רגעים אחדים הם מעשנים דומם, שואפים אל תוכם עמוק את העשן הירוק־כחול ומוציאים אותו אחרי כן מפיהם ומנחיריהם לבנבן־אפור – והבית מתמלא עשן… אבא נשען בהרחבה על ידות הכסא הגדול, מוציא את המקטרה מתוך פיו, אוחז אותה בין האגודל והאצבע ומספר… פותח הוא תמיד “בימיו הרעים”, הולך ומונה את אשר נשא וסבל עד אשר הגיע למעמדו זה. כמה צררוהו מנעוריו… והילד יושב לו בפנה רחוקה, יושב דומם, אצבעו תחובה לתוך פיו, עיניו נעוצות בפניו ובפיו של אביו, יושב, מביט ומקשיב. שומע הוא את ספורו של אביו בפעם המאה והספור מענין אותו והוא עושה אזניו כאפרכסת.
ומספר אברשקה על ר' אליקום־גץ המנהיג, על ר' ליב טרייניס סופר הקהל, – מספר כיצד נעשה לחטפן ועל שום מה עזב את העסק הזה. שואף הוא מן המקטרה במלוא־לוגמיו, מוציא את העשן מנחיריו, רוקק רקיקה אלכסונית, דרך השנים הקדומות, ומוסיף לספר: את אביו לא ידע, קטן היה במותו. זוכר הוא רק את אמו, אשה צעירה, יפת־תואר ועליזה. היא היתה תופרת. תפרה בשביל נשי ה“פריצים” והפקידים בחליבובה. ולפי שהיו לה מהלכים בבתי הפקידים והפריצים, היתה מתלבשת על פי המודה, לא גלחה את ראשה, אף לא חבשה פאה נכרית. בני העירה שנאו אותה מאד, קראו אותה בשמות של גנאי ושמו לה עלילות דברים. היא לא שמה לבה לכל דבריהם, גם לא יכלו לעשות לה כל רע, כי היתה יוצאת ונכנסת בביתו של הנסיך סציפולה־פוליסקה. אולם כשהגיע הזמן להכניס אותו, את אברשקה, אל החדר, הראו לנו “משלנו” את צפרניהם! כל המלמדים, החוזרים על הפתחים לבקש תלמידים, השתמטו ממנה באמתלות שונות. וכאשר עלה בידה סוף־סוף למסרהו אל חדרו של אחד המלמדים הנמושות, היו התלמידים מסנטים בו, מכנים לו שמות ומכים אותו – עד כי מוכרחה היתה להוציאהו מן החדר. השמש של בית־המדרש לחיטים, שאישה המנוח היה מתפלל שם, היה בא לביתה ומלמד את אברשקה “עברי”, “חומש”, כשעה בכל יום. בן־עשר כבר היה אברשקה, בחור רם־הקומה, רחב־הכתף והחזה, בריא ורענן. בליל סתיו אחד התפרצו החוטפים אל ביתם, תפשוהו ולקחוהו.
– אם אחיה מאה שנה – היה אברשקה אומר – לא אשכח את הצריחה הנוראה, שהתפרצה אז מלב אמי! צעקות של אמות שכולות שמעתי הרבה מאד בימי חיי, אבל צריחה כזו לא שמעתי, ועדיין היא מצלצלת באזני.
מדוע הושב אז, לאחר שבוע, לבית־אמא ולא נמסר לעבודת־הצבא? לא הבין אז. כשהיה בן חמש־עשרה היו מגיעים אליו, על פי רוב משונאיו, דברים קטועים וסתומים על הנסיך…
– אין אני, אַחא, מתבייש כלל בדברים האלה. כל מה שאם עושה בשביל בנה קודש הוא! – היה אברשקה קורא פתאום ומכה באגרופו על השולחן, שואף עמוק לתוכו את עשן המקטורת, מוציאו דרך פיו ונחיריו, יורק ומשתעל ומספר הלאה.
לפני מותה קראה אותו אמו אל חדרה, צותה לכל העומדים עליה לצאת ולסגור את הדלת – ואז ספרה לו… כן, ספרה לו הכל וצותה אותו לחלק את המאות האחדות, שצברה במחטה, לדברים שבצדקה, לכפר על כל עוונותיה. והוא, אברשקה, אף כי עני היה אז והשעה היתה דחוקה לו, לא נגע בכסף. הוא חלק אותו עד הפרוטה האחרונה לכלות עניות, ליתומים עזובים, לחולים וגם עשה גג לבית־המדרש, שאבא ואמא היו מתפללים שם.
אחרי מות אמו נשאר בודד ועזוב, מלאכה לא היתה בידו – ונעשה לחוטף. פרנסה קלה היתה החטפנות. כל ריק, כל פוחז, אחז בה ופרנסי־ישראל תמכו בידם. ר' אליקום־גץ היה אז ראש־הקהל והיה משלם שכר טוב בעד כל נפש. גם אכילה ושתיה היתה ביד רחבה. ר' אליקום־גץ ור' ליב טרייניס היו יושבים על הגמרות הגדולות, עוסקים בתורה, מזמרים בקול: ת־נו ר־ב־נ־ן… ובאותה שעה היו החוטפים אורבים במצותם לבני דלת־העם. גוזלים, חוטפים, לוקחים בחזקה ילדים מתוך חיק אמותם…
– הכל אומרים – היה אברשקה ממשיך את דבריו – כי מפני חוק הצבא עזבתי את החטפנות, אבל לא היו דברים מעולם! אני עזבתי את המלאכה היפה הזאת עוד כשנה לפני צאת החוק החדש. ועזבתיה משום מעשה שהיה:
בחליבובה ישב כפרי אחד. לאיש הזה היה בן יחיד, נער בן שלש־עשרה. את הנער הזה מכר ר' אליקום־גץ, תפח רוחו, לר' זיסל’ה לוין, עשיר מופלג, מבעלי “תנו־רבנן”. ר' זיסל’ה היה “משבעה טובי העיר” ועברו שלשה “תורים” ומשבעת בניו לא נלקח אף אחד. הכסף, אחי, כל יכול. גדול הוא כוחו של כסף… כשכלו כל “הקצים” והיה אנוס לתת את אחד מבניו, הלך ונתן “מנה יפה” לר' אליקום־גץ והוא ספח את בנו היחיד של הכפרי לביתו של ר' זיסל’ה. אנכי נשלחתי ל“כסות” את הילד. קדמוני חוטפים אחרים ולא עלתה בידם. הכפרי היה גבור ולא חת מפני כל. ירוחם חרומף, ע"ה, נפל ממכותיו למשכב, חלה כל ימות החורף ובפרוס־הפסח נפחה נשמתו. וירוחם זה – חטפן ידוע היה. על חוטף אחר התנפל הכפרי בקרדומו. אז נתנו ראשי־הקהל עיניהם בי. ר' אליקום־גץ הבטיח לשלם לי בעין יפה ועשרה רובל נתן דמי קדימה… ארבעה שבועות ארבתי לבית־הכפרי. ערום כנחש הייתי אז. למדתי את דרכי אנשי הבית, את דבוריהם ומנהגיהם, את מוצאי הבית ומבואיו. למדתי, כי בשעה שאין הכפרי בביתו הדלתות סגורות בבריחי ברזל ותריסי החלונות מוגפים. הכל סגור ומסוגר. הכפרית אינה פותחת לשום אדם, אלא על פי סמנים ידועים, שיש לה עם בעלה. למדתי את הסמנים, ידעתי גם לחקות את שעולו, את נקישת אצבעותיו על הדלת. ובליל חושך אחד, כשהכפרי לא היה בבית, דפקתי על הדלת. הכפרית פתחה לי ואני התפרצתי לתוך הבית. רגע – והנער עקוד כשה מתלבט על שכמי. כיצד נתקלתי בכפרית על הסף? – איני יודע. דרכי היה שלא להסתכל בפני אבות הילדים בשעת “מעשה”. והנה עומד אני במרחק של שלוש פסיעות ממנה, פני כבושים בקרקע, והנער מתלבט על שכמי, מפרכס כדג, – והיא חוסמת לפני את הדרך. “סורי”! – אני מסנן מבין שני ומתכונן להדפה בכל כוחי ופתאום קול שקט ובטוח מגיע לאזני: “אני אתן לך ממון… ממון הרבה,,, בארגזי מונחים ששים רובל בעין, תכשיטי, – קח לך את הכל… כל הבית לפניך… רק את בני יחידי השב לי!” – ובקולה לא נשמעה לא דמעה, לא אנחה, שכל כך רגיל הייתי לשמוע. הדבר הפליאני קצת. העיפותי עיני עליה. ראיתי אשה צעירה, בעלת־בשר, יפה. היא היתה ערומה למחצה, עטופה עטיפה מרושלת, חטופה בסדין. הצואר, החזה, כתפיה, ידיה – הכל היה חשוף. ואני עומד ומסתכל… נוּ, צעיר… ואני אומר לה וזה הכל?… – ובאמת לא היתה כל כונה בדברי אלה… נו, יודעים אתם, – כלב! – אבל היא נדהמה פתאום, עיניה דלקו, בערו… ואני שומע לחש חרישי, רוטט: יהי כך… את הכל אתן לך… וידה החמה החשופה, חבקה פתאום את צוארי. בבית שררה דממה… נשמעו רק פרכוסי הנער ובכיתו על שכמי וקולה הלוחש: השב לי את הנער, רק את בני השב לי!… ופתאום ניתק מה בלבי!… נדמה לי, שאמי עומדת לפני, חשופה, ערומה, – ורוצה להציל בגופה אותי, את בנה… נרתעתי אחורנית3… שערותי סמרו וידי רפו… הנער נשמט מעל כתפותי ומשוגע ממראה עיני נסתי מן הבית…
כל הלילה רצתי בלי מנוחה, כאילו נסתי מרוחות ושדים הרצים אחרי. כשעמדתי ראיתי את עצמי עומד לפני ביתו של ר' אליקום־גץ. היתה השעה הרביעית לפנות בוקר. שחור היה הלילה. מכל הבתים לא נראה אף שביב אור, רק חלונו של אליקום־גץ האיר חלק גדול מן הרחוב. נגשתי עד החלון וראיתיו יושב אל שלחנו. המיחם הרותח עומד על טס שחור, שני נרות גדולים דולקים, כוס תה, מעלה הבל, עומדת לפניו והוא יושב לבוש “טלית קטן” ומתנועע על־גבי גמרא. הסתכלתי בפנים השקטים, השלוים ולעיני עומדת האשה האומללה ההיא, האם המגינה על בנה… הדיוט אנכי, גס, איני אלא אברשקה החוטף, אבל הוא, הלומד גמרא… אנשיו הרוצחים אורבים לדם אדם… גזלנים, חוטפים – והוא צדיק גמור, מבעלי “תנו רבנן”!… לא יכולתי להתאפק. דמי רתחו בקרבי. הרימותי אבן גדולה – וטרח־טרח! נופצו הזגוגיות ומהומה קמה בבית. בתוך המהומה נראו לעיני רגע: ר' אליקום־גץ מוטל על הארץ, בני ביתו עומדים מסביבו מבוהלים ונרעשים בכסותי לילה – ושלו ושמח, כן שמח, הלכתי לביתי. חשבתי, שהרגתיו. וחבל, הכלב הזה עוד חי אחר כך שבע שנים! בלילה ההוא עזבתי את ה“עסק”. והיום אני הנני אברשקה חוטף והם – “יהודים יפים”… תפח רוחם!…"
ובקרן זוית, שכוח ועזוב, יושב לו הילד. אין מרגיש בו. השיחה מענינת אותו מאד. “הגדולים” מדברים והוא יושב כמסומר למקומו. אמו קוראה לו, להאכילהו, לישנהו – והוא אינו הולך. יושב לו דומם, כשפיו פתוח, עיניו גדולות, פקוחות, נעוצות מתוך תמהון ופחד בפיו של אבא… רואה הוא ענני־העשן המתנשאים למעלה, למעלה, אל התקרה, מתפזרים שם – ואינם… עננים אחרים מתמרים, עולים אחריהם… ולעיני הילד נמתח מסך גדול, אפור. אין הוא רואה לא את אבא ולא את יתר הגדולים, רק קול הוא שומע. קול הבא מן המרחק… מצלצל ומתנפץ… ו“תנו רבנן” גדול, גדול ונשא… על כתפיו הענקיות והאפורות מתלבטים תינוקות כפותים, ראשיהם למטה כתרנגולים שחוטים… ענן גדול וכבד יורד עליו ומעיק, מעיק כאבן כבדה.
– חוטפים! – מתעורר הילד במטתו מתוך צריחה, כשכולו רועד מפחד. אמו עומדת אצלו, מלטפתו ומנשקתו.
– אל תירא, בני… אין חוטף… טפו! מה שחלמת אתה, מה שחלמו עליך אחרים – לשונאיהם של ישראל!
והילד מפרכס בזרועותיה, מפרפר ושניו נוקשות:
– אמא! אמא־נוּ! אני ירא!… אני ירא!…
– תמיד כך – קובלת האם. – שותים ושוכרים הסובאים ואחרי כן משיחים במעשיהם היפים – והילד מפחד… אוי לתינוק, שאב כזה… – ואינה גורמת את דבריה. מצליפה היא מבט אל המטה, שבעלה שוכב עליה עירום למחצה, רואה היא את חזהו השעיר, הבולט, את זרועותיו המשורגות, העצומות כמטילי־ברזל, את קבורותיו הטפוחות – מביטה, נזכרת באיזה דבר ונאנחת דום.
ג 🔗
והימים הולכים, עוברים. גדולים נעשו זקנים, קטנים נעשו גדולים. דויד’קה וצביה אינם נפגשים, אלא לעתים רחוקות, נפגשים, סחים שיחה קלה,קטועה, והולכים להם.
ויפה נעשה דויד’קה, גבה־קומה, רחב־חזה, כתפני, פניו רענניים, עזים ותמימים כאחד. עיניו שחורות, גדולות, נדלקות פתאום ושורפות. הוא עכשו “בעל־הבית”. אברשקה מסר לו את כל העסק ובעצמו יושב רוב היום “על התנור”.
– תיתי לי, – אומר הוא לידידיו, כשהוא מתמתח על גבי־התנור – הרבה יגעתי בחיי, עשיתי לי בית, “קערה מלאה” – עכשו יבואו הצעירים ויעשו הם. נראה במה כחם גדול. “לנו” מותר לנוח קצת, להחליץ את העצמות השבורות… הו, זקנה! המקטרה!… וידידיו מביטים עליו בקנאה.
ודויד’קה נעשה המוציא והמביא בבית. כל הענינים והעסקים נחתכים על פיו. יש שהוא שואל את אביו מפני הכבוד, אולם עושה הוא הכל על דעת עצמו. והעסקים טובים גם מאשר היו בימיו של אבא. אורוה גדולה, חדשה וחמה, הוקמה במקום האורוה הקטנה, הישנה. לאורוה גג של תבן, הנוצץ כזהב מהותך מנוגה קרני השמש. ועל הגג עלית־קיר, מזוה של חציר לסוסים לימות החורף, ובלילה ישן שם דויד’קה, להיות סמוך אל הסוסים ולהשגיח עליהם. על טרופימקה, ההולך ומזדקן, לקח לו דויד’קה לעוזר את ארחיפקה, – בחור רוסי צעיר ועליז. ארחיפקה מטפל עם ארבעת הסוסים, חוץ מ“חברבר”, סיח בן־ארבע, מנומר, לבן כחלב עם חברבורות שחורות. סיח חי, רותח. בו מטפל דויד’קה בעצמו. הסיח הוא חביבו ואינו מפקיד אותו בידי שום איש.
דויד’קה היה נוח לבריות, טוב־לב ומכיר מקומו. הבריות אהבוהו על ענותנותו ועל יושר לבבו. מלבד זאת ידע קרוא וכתוב, והסוחרים, כשלא היה להם פנאי לנסוע אל העיר, היו מוסרים בידו כסף, המחאות, שטרות ורשימות – והוא היה ממלא את משלחתו בדיוק ובאמונה.
גם טרופימקה וארחיפקה אהבוהו מאד. נכונים היו לבוא עליו “באש ובמים”.
ודויד’קה היה שמח בחלקו מאד, אלמלא.. אלמלא אביו. הוא אהב את אביו, אף כבדהו בלבו על חריצותו, – אבל התבייש, בו. מצטער היה, שאביו הוא כל כך גס, שהוא מנואץ בעיר, ושנוא על כולם.
– מדוע היית חוטף? – היה שואל את אביו בשעת צערו, כשהיה שב “מן המקום”, והעגלונים המתחרים אתו והמקנאים בו היו מחרפים אותו וקוראים לו: חוטף, – האם לא יכולת להתפרנס בהיתר? איש בריא כמוך – וחוטף!
– חוטף! בשביל מי חטפתי? ומי היה אז טוב ממני? – היה עונה אברשקה מעל התנור, מוציא לרגע את מקטרתו הקצרה מתוך פיו ורוקק רקיקה דקה, אלכסונית, דרך שתי שניו הקדומות – האם בעלי ה“תנו רבנן” שלך היו טובים ממני? – נו, חטפתי ולך מה איכפת? רעות עשיתי לו! “קערה מלאה” נתתי לו, עסק בית – והוא בועט! בטענות הוא בא עלי, תביעות יש לו, לסיח פרחח זה! לך אל “בעל החלום” וראה מה אוכלת “בת־המלכה” שלך! ראה את הירושה, שהוא עתיד להנחיל ליחסנית זו, חורבה על רגלים של תרנגולת… רעות עשיתי לו… תפח ר…
– טוב לה לצביה פת קיבר, חורבה על רגלים של תרנגולת ואב כר' שמואל – מ“קערה מלאה” ואב מי שהיה…
אולם דויד’קה לא היה מסיים מעולם את דבריו. מעל התנור היה עף עליו גזר־עץ, חצי־אריח, בלוית קללה רוסית מנבלת. דויד’קה היה עוזב את הבית, כשהוא סוגר אחריו את הדלת מתוך כעס.
את אמו אהב מאד, כי היא הרגישה בצערו של בנה. הרגישה בחוש־האם, מפני מה דוקא עכשיו התחיל להתבייש באביו. צר היה לה על בנה היפה והחכם והיתה מנחמת אותו ומדברת על לבו. מספרת על אנשים משפל המצב, שעלו למעלה. מיעצת לו, שבשעות הפנויות לא יפנה לבו לבטלה, אלא יעיין בספר, או יכנס לבית־המדרש לשמוע תורה מפי ה“מגיד”, יקבע לו מקום בבית־המדרש הגדול, שמתפללים בו הרב ור' שמואל. יקנה לפעמים “עליה יפה” ויכבד את ר' שמואל, יעלה בעצמו למפטיר, יברך “מי שברך” את ר' שמואל וינדב נדבה הגונה לצרכי בית המדרש…
ודויד’קה התחיל לבוא באנשים. בימי שבת ומועד היה שוהה בבית־המדרש, מעיין בספר, שומע אל שיחותיהם של הבחורים הלומדים, החתנים ו“אברכי המשי”, מתבונן להליכותיהם, ויותר שהכירם, קטנו בעיניו ויבז להם בלבו. “בטלנים – היה חושב עליהם – אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בהויות העולם, לא אכלו עוד אפילו פת לחם קטנה משלהם, ודוקא באלה בוחרים להם העשירים לחתנים לבנותיהם היפות!…”
ויותר מבכולם מתבונן הוא בקנאה צורבת אל הבחור גבה־הקומה, בעל העינים הכחולות והשערות הצהובות, היושב בקרן־זוית של ארון־הקודש, נשען על העמוד ושקוע ראשו ורובו בגמרא הגדולה הפתוחה לפניו. זהו יוסף ה“מתמיד”, העוסק “יומם ולילה” בתורה. את הבחור הזה רואה הוא בשבתות וימים טובים, פעמים גם בימות החול, בביתו של ר' שמואל. פעם אחת ראה אותו בחצות־הלילה. בחזירתו מחליבובה, בעברו בסוסו ובעגלתו לפני חלונו של ר' שמואל. ה“מתמיד” ישב ב“חדר הגדול” ולמד; בחדר לא היה איש. הכל כבר ישנו, רק “היא” ישבה מרחוק על יד התנור וסרגה פוזמק; ה“מתמיד” התנועע, סלסל את התלתל היורד מעל מצחו הרחב והלבן ולמד בנגון יפה, מושך־לב; הוא עצר בסוסו, ירד בחשאי מעל העגלה והציץ לתוך הבית, כשהוא עומד מן הצד, רואה ואינו נראה. הוא הסתכל בפניה, בפניו וחש, שלא משום שתכפה עליה העבודה מאחרת היא לשבת בלילה ולא משום שאין גמרות בישיבה הוא בא ללמוד בביתו של ר' שמואל – ולבו התכַוץ מכאב.
ומסתכל הוא בפני ה“מתמיד”, היושב בקרן־זוית, ומחשבה מנקרת במוחו: כלום אפשר, כי צביה היפה, העליזה, מלאת־החיים, בעלת־העינים הקודחות, הלחיים הפורחות – צביה שלו, אוהבת את הבחור הצנום, את הלולב היבש הזה? הרי תינוק הוא! הרי לא אכל מימיו פת־לחם משלו!
מדוכדך־נפש ומרוגז הוא עוזב את בית־המדרש. הוא בא לביתו, יושב אל השולחן, אוכל בחפזון ובלי תאבון ועולה על מטתו. מתכרבל הוא בשמיכה ובאפלולית־החדר הוא רואה אותה יושבת אצל התנור, לבושה שמלתה הצחורה, הדקה והרחבה, שערותיה פזורות ויורדות על כתפיה המלאות, העגולות… יושבת היא חבויה בצל ואורו של הנר הדולק על השלחן, לפני ה“מתמיד”, מרקיד על פניה זהרורים. הכל כה חבוי בה… סודי… וחום תוקף אותו, מוחו בוער ולבו דופק, דופק…
אלמלי ידע גמרא – היתה צביה אוהבת אותו… הלא היא אהבה אותו… פעם אחת התרפקה עליו בכל גופה הרך… זה היה אז, כשהיו בני שלש־עשרה. זוכר הוא אותו מאורע. היא כבסה לבנים ואנדרייקה ישב בסירתו על שפת־הברכה וצד דגים, היה ערב, השמש כבר רד – ופתאום התנפל אנדרייקה עליה… גוי… דרכו בכך… הוא מהר לצעקתה ודחף את אנדרייקה מעליה והיא נבהלה ונכלמה החזיקה בידו, עמדה אובדת – ופתאום נפלה על צוארו, התרפקה עליו, התדבקה אליו בכל גופה. מה היה לה אז?
וזכרון אחד עולה במוחו: קטנים היו ושחקו במשחק “חתן וכלה”. כשחפץ לנשקה איימה עליו באצבעה, שרבבה את שפתיה ואמרה: אסור… אסור… דויד’קה… הגוים עושים כך… הוא עמד נבוך ולא ידע מדוע אסור. והיא הוסיפה כגדולה: דויד’קה, צריך אתה להיות למדן, – למדן גדול…
אלמלי למד…
בן שתים־עשרה היה – זוכר הוא – כשהרבי אמר לו להביא מסכת “בבא קמא”, כי עליו להתחיל גמרא. כשהודיע את הדבר לאביו, קרא בחמה: לא גדלתיך ל“למדנין”! ולמחרתו לקחהו בידו, הכניסהו אל האורוה ואמר לו: הסוס, דויד’קה, הוא הגמרא שלך. אם תהיה עגלון חרוץ – תשבע לחם. הגמרא, בני, מפרנסת את ה“רבי אליקום־גצ’ים” ומרעיבה את ה“רבי שמואל’ים”, והסוס משביע את כולם.
ומאותו יום נעשה לעגלון. אמנם, צדקו דברי אביו, הוא שבע. אבל כלום הלחם הוא העיקר? מקנא הוא ביוסף ה“מתמיד”, מקנא הוא בקבצן הזה, בה“אוכל ימים”. הוא ישא את צביה…
וצביה תרעב… יוסף הוא מסוגו של ר' שמואל. חולם כמותו, בטלן כמותו… צביה תרעב, תסבול ותשא בחשאי את גורלה הכבד, תכרע תחת נטל משאה ותִבול; אומרים, שגם דבורה אמה היתה יפה מאד, – ועכשו זקנה, בלה4. גם צביה תבול טרם תפרח, תזקן טרם תדע נעורים, צביה שלו…
לבו מתמלא רחמים עליה; והלא יכלה להיות מאושרה, גם הוא יכול היה להיות מאושר – והכל בשביל הגמרא…
כמה פעמים נסה לעשות מה לטובתה ולא עלתה בידו; היא מתחמקת ממנו, משתמטת, כאילו מבינה מה שבלבו. פעם אחת קנה בחליבובה בשבילה אמות אחדות של אריג צמר וימים רבים היה האריג טמון בעליתו שברפת, עד שמצא שעת־כושר לתתו לה. הימים היו ימי סתיו קרים והיא היתה לבושה עוד שמלת קיץ דקה; וכשמצא שעת כושר ונתן לה – לא קבלה ממנו. הוא הפציר בה, בקש, התחנן – ולא לקחה; הביטה עליו בעינים צוחקות, לטפה אותו במבטה ולחשה: תינוק, – תינוק גדול אתה, דויד’קה… הוא הוציא מכיסו תפוח גדול ונתן לה, את התפוח חטפה מידו, נעצה בו שניה החדות, הלבנות, כשעיניה, עינים טובות, נוחות, מלטפות אותו…
היום בבוקר השקה את חברבר מן הברֵכה והיא באה עם האסל על שכמה, באה לשאוב מים בשביל המיחם; לבו דפק. פניו הסמיקו… כמה צִפה לשעה שכזו! ואפשר גם היא חכתה לשעה זו…
היא מלאה את הדליים, גחנה מתחת לאסל, שמה אותו על שכמה והלכה לה, כשהיא קורסת קצת תחת משאם של הדליים המלאים; הרוח נפנף את שמלתה הדקה, תלתל אחד התפרץ מתחת מטפחתה והתלבט ברוח על מצחה, והוא עמד, כָּמַהּ, והביט אחריה עד שנתעלמה מן העין…
והלילה ארוך־ארוך… הכל ישנים והוא ער… לבו דופק וההרהורים כל כך רותחים וצורבים את המוח…
הוא התחיל לעמוד מתחת לחלונה, מתגנב הוא במחשכי לילה ועומד מתחת לחלון ומשגיח… ויש והוא שוכב בחדרו על משכבו, לילה… הכל ישנים… והנה איזה כח טמיר מעירו, מקימו מעל מטתו והוא מפשיל על כתפיו גלימה או אדרת ויוצא במפתח ביתו: הולך הוא ומתקרב אל ביתה של צביה וגוחן ומציץ מבעד השמשה התחתונה. המקום הריק שבין הוילון המורד והאדן. יש שהוא רואה את קצה מטפחתה או את הקצה של סנורה בעל “העדשים” הלבנים ומאושר הוא. ויש שהוא מקדים לבוא ורואה את כף ידה בשעה שהיא מורידה את הוילון – ולאשרו אין קץ…
וצביה אף היא מֻנּוּ לה בימים האחרונים לילות־נדודים וימים של סערת־רוח. מתהלכת היא כצל והלב נסער. מלחמה נוראה בקרבה; יוסף מוצא חן בעיניה, ואת דויד’קה היא אוהבת. שניהם טובים, שניהם חביבים ושניהם נלחמים זה בזה בקרבה!
עומד לפניה יוסף העדין, בעל העינים הכחולות, התמימות והנוחות, רואה היא את העגמה הנעימה המשתקפת מעיניו, המביעות געגועים צנועים, טמירים; מצלצל באזניה קולו המתוק בלמוד הגמרא… הוא אינו מדבר עמה, אולם היא שומעת את קולו אליה ב“אמר רבא” וב“תנו רבנן”… הוא הוגה את שמה באותיות של כל מימרה ומימרה שבגמרא, – היא מרגישה זאת…
ביום הששי וביום השבת הוא אוכל על שולחנם ושני הימים האלה הוא בן־ביתם. וערב־שבת אחד עולה על זכרונה. היא עמדה במטבח. השולחן כבר ערוך, המנורות עומדות ממורטות, החלות מכוסות במפה הכחולה, אביה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, כדרכו, והוא קורא שיר־השירים, ומה רך הוא קולו, ומה נעים: “ל־בב־תי־ני… אחו־תי כ־לה”… – שומעת היא עדיין את המית־לבו בכל הגה… והמלים הריהן ברורות, מכוונות הן אליה…
כשהוא יושב ומתפלפל עם אביה היא מרגישה במבטים הגנובים, שהוא מצליף עליה… הוא אוהב אותה… והיא… כן, גם היא אוהבת אותו… ופתאום, בעל־כרחה, צפה ועולה לפניה דמות־דיוקנו של דויד’קה…
ורגש חריף תוקף אותה… חם לה תחת השמיכה הדקה… והאויר בחדר מחניק…
והלילה עובר עליה בנדודים. מתהפכת היא מצד אל צד, חם לה, ההרהורים אינם מניחים לה לישון. התרנגולים קוראים זה אחר זה. מבעד הוילון הדק והשקוף מסתננות קרני־השמש הראשונות. בשפולי הרקיע, במזרח, מתערמים זה על גב זה ענני זהב וארגמן, עננים זעירים, זכים, רכי־קטיפה… דרך הוילון מזדקר הסילואֶט של האילן הגדול העומד על־יד האורוה. מבעד לאשנב הפתוח למחצה חודר רוח־בוקר קריר ומצנן את האויר בחדר.
והנה מגיע לאזנה מַשק של קילוחי־מים. “דויד’קה מתרחץ” – מהרהרת היא – יודעת היא את הרגלו לקום עם הנץ־החמה ולהתרחץ בצוננים, כשהם מקלחים מן החבית. והיא יודעת שעכשיו פותח הוא את ברז החבית, והמים מקלחים על בשרו הרענן…
כח מוזר, אדיר וחזק מושך אותה אל החלון. יודעת היא, מרגישה, שלא נאה לעשות כך, ושהיא עוברת עבירה, עבירה חמורה – ואינה יכולה לכבוש את יצרה.
והיא יורדת מעל מטתה יחפה, עירומה, רק כתנתה לעורה, נגשת אל החלון, גוחנת ומציצה… מסתכלת היא בידיו היפות, הלבנות, והמלאות… נועצת את עיניה בצמאון בקבורות הטפוחות, בעורקים הכחולים הבולטים מבעד העור הצח והלבן… יפות הן הידים האלה… וזכרון רחוק עולה… אנדרייקה מתנפל עליה… ידו של דוידקה אוחזת בה, מהדקה אל חזהו… מחבקת.. מתנצנץ במוחה איזו הרהור חטוף, חריף מאד, ורטט עובר בכל גופה… רוצה היא לסור מן החלון – רוצה ואינה יכולה…
דויד’קה מתיר את צוארון כתנתו… חושף את צוארו, את כתפיו… מה חטוב הצואר, חזק, שזוף כמוצק נחושת. מה רחבות ולבנות הכתפים… מרכין הוא את ראשו השעיר מתחת לברז. מתלבטות רצועות־שער שחורות כזפת… מבריקות… והמים מקלחים… מקלחים… מתפוצצים לרסיסי־בדולח, מפזזים מסביב לראש… הוא מזדקף, רענן, גבוה… מתנגב באלונטית לבנה, שעירה… בשרו ורוד, עיניו בהירות, נוחות, טובות… החזה החשוף רחב, עגול כקערה גדולה הפוכה…
צמרמורת עוברת בכל גופה מחממת־מצננת. בכח היא נתקת מן החלון, מתנפלת על מטתה, כובשת פניה בכר… כשהיא כולה מזועזעה מרגשות חריפים ורותחים…
ובאותה שעה חודרים ומגיעים לאזניה “קולותיהם”… הם קמו “לעבודת־הבורא”… מצלצל סלסולו של יוסף, כשהוא מאריך בקולו הרך: א־א־מר ר־ב־א־א… ונהימתו של אבא המזמזמת מתוך יגון כבוש: תא־חזי… וכתזמרות זרה מתערבבת בתוכם נהימתו של אנדרייקה, כשהתנפל עליה…
ד 🔗
בודד, גלמוד, היה יוסף ה“מתמיד”. בעודנו ילד מתו עליו אביו ואמו ב“מגפה הגדולה” ביום אחד. כשגדל ונפשו חשקה בתורה התחיל לנדוד ממקום־תורה למקום־תורה, עד שהגיע לכאן, ללוצין. דרך־התורה של ר' שמואל, סדר־למודו, מצאו חן בעיניו ונשאר בעיירה. זה יותר משלש שנים הוא יושב בישיבה ועוסק בתורה. מתמיד בלמודו למן הנץ־החמה עד חצות־לילה, בין בימות־החמה ובין בימות־הגשמים.
כל בני העיר יודעים, שר' שמואל מגדל אותו כבן, ושבדעתו להשיא לו את צביה בתו.
ר' שמואל מזמין את יוסף לפעמים קרובות לביתו, בימות החול – לכוס תה, במועדים – ל“ברכה”.
ההזמנות האלה חביבות מאד על יוסף. והוא יושב ועורג5 אליהן. פעמים רבות מגיע הדבר עד לבטול תורה. כי כשמזמינים אותו סוגר הוא מיד את הגמרא, ואינו גומר אפילו את הענין והולך…איזה כח כביר מושך אותו לביתו של ר' שמואל…
וכשהציע ר' שמואל לפניו ללמוד יחד בביתו שני לילות בשבוע פוסקים עד חצות ואחרי חצות לעיין בספרי־קבלה – קבל יוסף בשמחה את הצעתו. “לימוד הזוהר, – אמר לו הזקן – מסוגל הוא לנשמה, מפני שהוא מטהר את המחשבות”… – אולם דוקא בימים אלה מחשבותיו אינן טהורות…
בלילה, כשכל בחורי־הישיבה ישנים, ברחוב שולטת דומיה ובבית־המדרש – אפלולית, יושב הוא על מקומו בקרן־זוית שלו, מלא מחשבות והרהורים. הגמרא פתוחה לפניו, נר־התפלה מהודק על העמוד ומצליף אורו הצהבהב בחלל החשוך6. אצל ארון־הקודש, מתחת זכוכית ירוקה, מהבהב נר התמיד. השעון העומד בפנה אצל הכתל הדרומי מתקתק בקול צרוד. יחידי הוא בכל הבית הגדול הזה ומתיחד עם מחשבותיו…
תמונה חביבה, מרהיבה ומצודדת נישאת לעיניו באויר האפלולי, נראית ולא נראית.
הנה הגויה הרכה, הגמישה, העינים השחומות, הגדולות והעמוקות כתהום, הלחיים הורודות עם גומות־החן שלהן, החיוך המקסים המרחף תמיד על הפנים העדינים, השנים… הקול… השמלה הקלה, הצחורה ורשרושה הרשלני והצמה הרוכה והעבה התלויה על הגב ומתפתלת כנחש של זהב מועם.
והתמונה הנפלאה הזאת מתגלה רגע אחד בכל יפיה – ורגע, והיא מתעלמת…
נזכר הוא בלילה אחד…
היא ישבה אצל התנור וסרגה פוזמק. חבויה ישבה בצל והוא ור' שמואל למדו את הש“ך. לשוא התאמץ לרדת לעומקו של הענין הסבוך, לעמוד על הסתירה, שר' שמואל מצא בש”ך בדיני כחל. מוחו לא תפס כלום.
וכשהלך ר' שמואל לישון נשאר הוא עוד כשעה. נשארה גם היא… וחפץ אז לדבר עמה, לגלות לה את כל לבו – ולא יכול. הוא פתח את הגמרא ולמד: “אמר רבא”… הידוע ידעה שהוא דבר לה? אפשר ידעה, אלא שחכתה לדבריו ממש, אבל קשה לו לדבר עמה… מדבר הוא עמה מתוך הגמרא, בוכה לפניה, מתחנן ומבקש את קרבתה. מדבר הוא עמה, כשהוא יושב בביתם קרוב אליה, מדבר הוא עמה בריחוק מקום, בבית־המדרש – מדבר והוגה בה תמיד.
והגמרא פתוחה לפניו והוא מהרהר…
והרהוריו נתקלים תמיד באותו הבחור, העגלון, רם־הקומה ורחב־כתפים, שמצא אותו פעם עומד ומדבר עמה בחצר, ועיניה הגדולות נעוצות בו.
אין הוא יכול לשכוח את מבט־עיניה, הוא אינו מסתכל בנשים, אינו יכול להסתכל אף כשהוא רוצה, – ואת המבט הזה ראה… ואפשר לא ראה אלא הרגיש… והמבט הזה צורב את לבו…
ונר־התפלה מהודק אל עמודו, מצליף את אורו הרוטט כלפי החלל, מרקיד את הצללים והרי הם מסתובבים ומתלבטים מסביבו ומעל ארון־הקודש נשקף נר התמיד – “עין רואה”, שאין לפניה תעלומות…
הוא מזדעזע. הרהורים רעים ממלאים את לבו במקום הקדוש הזה, לפני הגמרא הפתוחה לפניו…
מתגבר הוא על היצר ומתעמק בגמרא, ובחלל בית־המדרש מצלצל קולו הרך והעגום…
ושוב הרהורים… אין הוא יכול להסיח דעתו מהם.
נפתחת הדלת ונכנס ר' יודל העִור, המקדים לבוא תמיד עם הנץ החמה. אתא בוקר והוא לא ידע. שוב לא נתן שינה לעיניו כל הלילה; מחר יהיו שוב פניו חורים והוא יחוש בכל גופו.. מה חסון הוא הבחור ההוא… פניו תמיד ורודים, מלאים…
אלמלי היה גבור…
צריך לשום לב גם ל“בריות גופא”. מצות עשה מן התורה: “ונשמרתם לנפשותיכם”… אפשר ישתה בכל בוקר כוס־חלב חם, רפואה בדוקה ללב… אפשר יאכל ביצה רכה אחת בכל בוקר… צריך לדבר עם אשתו של השמש. יש לה עז חולבת… חלב העז, אומרים, מבריא עוד יותר מחלב הפרה. כן, מעכשיו לא יחסוך עוד מכספי ארוחות־הבוקר, מוטב לו שיבריא… מהיום הזה והלאה ישתה בכל בוקר “אליבא ריקנא” כוס חלב אחת, יאכל ביצה אחת או שתים…
וההרהורים משתתקים, מרגיש הוא נצחון על אויבו. הוא מצא עצה… וטוב לו ורוח לו…
בנחת הוא הולך אל “מקומו”, מקפל את בגדו העליון, מניחו על הספסל, שם את כרו הצנום למראשותיו ועיף הוא צונח על הספסל, לבוש בגדיו ועוצם את עיניו. צמרמורת תוקפת אותו, צמרמורת־הבוקר האוחזת את הער בלילה. הוא מתכוץ ורועד… אילו היתה לו אדרת חמה…
– קר לך, בני! – שומע הוא קולו של ר' יודיל העור – קר היום. התנור הצטנן מאתמול, אילו הייתי רואה בעיני הייתי מסיק את התנור.
והעִור הולך וקרב אליו, כשהוא פורש את ידיו לפניו, הולך וממשש, פושט מעליו את אדרת־הכבשים, מכסהו ומכרבלו ברוך לא מצוי, מכרבלו ולוחש:
– קח לך אשה, בני, יהיה לך בית וטוב לך, וחם לך, ותעסוק בתורה מתוך הרחבה…
והעור שב למקומו.
ומן הזוית נשמע קולו הצרוד והעגום, כשהוא אומר תהלים בעל־פה:
“שמר תם, ורעה ישר…”
ה 🔗
נבוך ומשמים הולך ר' שמואל בימים האחרונים. מחשבות זרות מטרידות אותו, אינן נותנות לו לעסוק בתורה ומבלבלות את תפלותיו.
דבורה אשתו סחה לו, שנתקלה פעמים אחדות בצביה, כשהיא עומדת ומדברת עם דויד’קה.
צרת הבת…
נזכר הוא בהלכתו של ה“זקן”: “אין שמירה לבת בוגרת אלא נשואים”.
אלמלי היה יכול להשיאה מיד, להשיאה ליוסף.
אלא…
פעם אחת הוא דבר לפניה בשבחו של יוסף, שהוא בחור טוב והגון – והלואי ויזכה לחתן שכמותו. צביה לא ענתה כלום, אולם פניה חורו ובעיניה נראו דמעות. ומאז נפלו פניה, חורו ודלו. הוא אינו שומע עוד את צחוקה המצלצל, גלתה שמחה מביתו.
ולבו מתמלא חרדה גדולה, כלום באמת הלך לבה אחרי אותו הבחור הגס, אחרי בנו של אברשקה החוטף? התָמיט, חלילה, חרפת־עולם על ראשו?
רוצה הוא לדבר עמה, לשמוע מפיה את האמת, ודוחה הוא את בירור הדברים מיום ליום… ירא הוא, שמא ישמע מה שלבו לפיו אינו מגלה.
ביום אחד, כשרק הוא והיא היו בבית, החליט ר' שמואל לדבר עמה. ההחלטה גמלה אצלו פתאום, כך מחליט אדם פתאום לעקור שן רעועה מתוך פיו…
ובלי הקדמות פתח ואמר:
– צביה, ר' חיים השדכן מציע שדוך הגון. כבר גדלת בתי והגעת לפרקך. יחידה את לי, אחת נשארת לי מחמשה בנים יודעי תורה… זקן אנכי, בתי, גם אמך זקנה מאד, חולנית, כל עוד נשמתה בה.
וצביה עמדה דוממת, ראשה מורד לארץ, ממוללת את קצה סנורה, והזקן הוסיף:
– יוסף, יודעת את אותו, הוא בחור יפה, רך ובעל מזג טוב. למדן מופלג הוא. ר' יחיאל אמר לי, שמיד אחרי חתונתו יתן לו “סמיכה”, גם אני אתן, גם ר' משה’לה מחליבובה יתן. מי יודע, אפשר עוד יהיה לרב בעיר גדולה…
– אבא, – הפסיקתו צביה, – הרי מעולם לא סרבתי לכם…
ר' שמואל שמע כעין רטט בקולה, נראו לו גם דמעות בעיניה, ועד שהספיק לדבר דבר יצאה צביה את החדר. רגעים אחדים עמד ר' שמואל נרעש על מקומו. אחרי כן נענע בראשו הלבן, ולחש: אם מה' יצא הדבר…
ר' חיים השדכן, שנשלח מאת ר' שמואל לתהות על קנקנו של יוסף, בא והודיע, שיוסף מרוצה לישא את צביה גם בלי נדוניה. רוצה הוא בצביה שלכם, כלה כמות שהיא, – אמר השדכן בשמחה – רוצה הוא בבת תלמיד־חכם. – כך אמר בפירוש.
לאחר שר' שמואל דבר עם יוסף ודבורה עם צביה החלט לכתוב את תנאי הארוסים. למשתה ה“תנאים” באו כל טובי העירה. בא גם הרב ר' יחיאל ועמו עוד נכבדים וחשובים. בתנאים כתבו, שר' שמואל מתחייב לתת נדוניה ובגדים כמנהג בעלי־בתים חשובים ומתנות לחתן ולכלה. בעירה אמרו, שמימות אדם הראשון וחוה אשתו לא היה עוד זווג ישר כזה. ר' משה’ל המגיד אמר, שהזווג הזה הוא ממש “ענבי הגפן בענבי הגפן”. זלמן בעל־הגמטריאות חשב ומצא, שהשמות “יוסף” ו“צביה” עולים בגמטריה “בסמן טוב, מזל טוב”!…
ה“תנאים” בין יוסף ובין צביה הדהימו את דויד’קה. אמנם מעולם לא קוה, שצביה תהיה שלו. הוא הרגיש את המרחק הרב שבינו ובינה ובכל זאת מאז היו התנאים לא מצא מנוחה לנפשו. הוא ראה את עצמו נעלב, כאילו ירקו בפניו ברבים. טינה בלבו גם עליה: במי החליפה אותו? אותו, אשר “חלב צפרים” לא היה חסר לה בביתו, את “קערת השמים” לא היה מונע ממנה, החליפה ב“לולב היבש” הזה, בבחור העני, אשר לא נסה מעולם לאכול פת לחם משלו! ובלילה, כשהיה עומד מאחורי חלונה, עומד חבוי בצל כגנב ומחכה, אולי יצלח לו לראות אותה, את קצה שמלתה, או סנורה, ונזכר, שהבחור הארוך ההוא יעמוד אצלה, יביט עליה, יהיה קרוב־קרוב אליה והוא יעמוד ככלב תחת החלון – היה לבו מתכוץ בקרבו מצער ומכעס.
הוא יקום וימכור את הכל. גם את “חברבר”. יעזוב את הכל וישתקע בעיר רחוקה. לא יראה אותה וישכחנה! אולם המחשבה הזאת עולה במוחו רק בשעת כעסו ויאושו. יודע הוא שאי אפשר לו ללכת מזה, קשה לו גם נסיעה תדירה ללילה אחד. כשהוא יושב בביתו, בחצר או באורוה מרגיש הוא אותה, נדמה לו שהיא קרובה אליו. נושם הוא אותו האויר שהיא נושמת, צועדת היא על אותו הקרקע שהוא צועד.
מיום שנתארסה אין היא מתראה בחצר. זה שני שבועות שלא ראה אותה! גם בלילה, בעמדו שעות רצופות מאחורי חלונה אין הוא רואה אף את צלה. וילון עב וכהה תלוי על חלונה ובלילה הוא מורד עד אדן החלון. כלום הרגישה בו?
נסער ונרגז הוא הולך. אינו אוכל, אינו שותה, שנתו נגזלה, פניו חורו, נפלו ועיניו שקעו בחוריהן.
בערב אחד, כשישב אצל השלחן עגום, מצטער, שקוע במחשבותיו הנוגות, קרא אליו אביו מעל התנור, כשהוציא את מקטרתו הקצרה מתוך פיו וירק יריקה אלכסונית:
– רואה אנכי, בחור, שבִּתו של בעל־החלומות בלבלה את מוחך. ממני, מאברשקה החוטף, לא תעלים דבר, זאב זקן אנכי… מצאתי חידתך, צפורי! איך שיהיה, מסכים או לא מסכים אני לגופה דעובדה, אבל אב אנכי ואתה – בני יחידי. אמך, הסוסה העצלה, ילדתך ועמדה, – הך במגלב! משוך במושכות! עמדה – וחסל! – הנה כי כן, יחיד אתה לי… וצר לי עליך, הולך אתה כצל, אינך אוכל ואינך שותה,,, ובן־אדם, שאינו אוכל, אינו שוה אסימון!…
הוא שאף מן המקטרה, הוציא ענן עשן חריף, שתק רגע, כאילו נמלך בדעתו והוסיף:
– אילו לעצתי תשמע טובה היא בונקה העבה, בתו של חיים חַרפּ, מהענוגה הזאת. בונקה זוהי בחורה… סוסה בת־חמש! אלא מה? חשקה נפשך בבעלת־החלומות? ניחא! יהי ה' עמך! הימים האלה אינם כימים הראשונים. הביצים מלמדות את התרנגולת… ובכן שמע לי, רתום את “חברבר”, חטף אותה ו“השליכנה” לתוך המרכבה – וחסל. התבין, יונק? תהי נא אצלך יום אחד, רק שעות אחדות והבחור הצדיק, בעל הפאות המתולתלות, יברח ממנה כשטן מריחה של לבונה, וכולם, בעלי ה“תנו־רבנן”, יבואו ויתחננו לך: קחנה, הריהי לפניך… רק יקרא שמך עליה…
דויד’קה חרק בשניו, נחיריו רעדו ונשם בכבדות. פתאום הכה בידו על השולחן ובקול משונה קרא כלפי אביו:
– אם לא תשתוק…
אברשקה נזדעזע, המקטרה רטטה בין אצבעותיו והוא רטן:
– הרי לך הכרת טובה על טרחתך ויגיעתך! בני הדור, תפח נפשם!… – ירק יריקה אלכסונית, הפך פניו אל הקיר ונאנח. באותה שעה הרגיש בחולשת הזקנה המלפפת אותו.
בערב אחד ודויד’קה עומד בחצר ורותם את “חברבר” במרכבתו. הימים היו ימי־הקציר. הוא עמד כפוף, מטפל בכלי הרתמה והנה רשרוש של פסיעות חרישות מגיע לאזניו…
הוא הפנה את ראשו וראה את צביה מתקרבת כמתגנבת אליו. ומורתח כלו נעץ בה עינים תוהות, שואלות.
– נוסע אתה, דוד? לאן? – ומבלי חכות למענה, גחנה אליו ולחשה – אחכה לך אצל הטחנה הישנה – ונתעלמה מיד.
לאחר חצי שעה עצר דויד’קה במרכבתו אצל בית־הריחים הישן. היא עמדה שם מכורבלת במטפחת גדולה. דומם הושיט לה את ידו, העלה אותה על המרכבה – ושרק במלוא פיו. “חברבר” נתק ממקומו ודהר בכל כחו. משני עברי הדרך נמתח יער־ארנים גדול ועב. פאתי־המערב האדימו, עננים פזיזים, קטנים, שעירים, מַוְרידים, כשהם מוארים מתחתם באור טמיר, גנוז, וכרגע – מתעממים, נבלעים בתוך הענן הגדול, השחור, המגיח אליהם מצפון… רוח־ערב נשבה. דויד’קה יושב דומם, נטוי קצת לאחוריו, כשחזהו הרחב מָבלט. המושכות מכורכות על ידיו, מתוחות כנימי הכנור. “חברבר” מטה ראשו, צוארו המבהיק כפוף כקשת, רעמתו מתלבטת והוא מגמא ארץ. רגליו הדקות והמהירות רצות־רצות, נוגעות ולא נוגעות בארץ, כאילו לא רגלים אלא כנפים קלות חוצות את האויר. צביה רועדת, מתהדקת לגופו של דויד’קה, מתרפקת, כילדה קטנה. נשימתה עצורה, לבה דופק בחזקה, שומעת היא את דפיקותיו המהירות. עיניה מתעצמות מתוך איזה עונג פלאי… קלוחי עדון ורוך מקלחים בקרבה והלב מתרחב, מתרחב…
– ד־ויד… ד־ויד… א־הב… – מתפרצת אנחה מלבה.
במשיכה אחת עצר דויד’קה את הסוס, גפף את צביה בכל כחו ונשקה על פיה, על עיניה – נשיקות חטופות, רותחות. היא פרכסה כצפור בזרועותיו החזקות. – ופתאום נצנץ רעיון במוחו: אפשר… הדין “עמו”… אם לא עכשו…
ובו ברגע נצנץ אותו הרעיון כמו באופן היפנוזי גם במוחה – והיא מרגישה בסכנה הצפויה, משתמטת מתוך זרועותיו האמיצות, מביטה בפחד ובתחינה.
הוא נעץ בה מבט חד וחודר – ועיניו הדולקות, הבוערות, כבו. זרועותיו נפתחו כמו מאליהן – והיא קפצה מעל העגלה.
– לאן?
– אל הטחנה.
– אל הטחנה?… הביתה?… אליו?…
פניו התעותו מכאב.
היא לא ענתה כלום.
הוא הסב את פניו ורטן לתוך החלל:
– ומי בקש מבתו של ר' שמואל ראש הישיבה לנסוע ביער עם בנו של אברשקה החוטף?
היא עמדה דומם אצל המרכבה, כשהיא מוללת באצבעותיה את פתילות קצה המטפחת ופניה כבושים בקרקע.
– נו, עלי וסע, השעה מאוחרת.
כל הדרך ישבו דומם, לא הביטו זה בפני זו.
אצל הטחנה ירדה צביה מעל המרכבה. היא נשאה אליו את פניה החורים ואמרה:
– סלח לי, דויד, אפשר עשיתי שלא כהוגן… חפצתי לראותך פעם אחת… טרם… – היא לא כלתה את דבריה, קולה נפסק ודמעות עמדו בעיניה.
– ואת אינך אוהבת אותו?… בעל־כרחך משיאים אותך?… – קרא דויד’קה ובקולו רעדה נימה של שמחה פנימית.
– אלמלי שנאתיו, דויד, אלמלי שנאתיו… יש ואני אוהבת אותו… אוהבת מאד… וגם אותך, דויד, אני אוהבת… ריבה רעה אנכי…
בכיה חנוקה פרצה מגרונה.
רגעים אחדים עמדה, כשהיא תלויה בכתפו וכולה רועדת מבכי.
פתאום עקרה את רגליה ובצעדים מהירים הלכה בדרך המובילה אל העירה.
הירח עלה והשמים עמקו. הכוכבים הודלקו זה אחר זה. דויד עמד על יד הטחנה, נשען אל הכותל הרעוע, עמד כפוף והביט בעינים קפואות לדרך המובילה אל העירה. ריקניות נוראה מלאה את לבו, צפים ועולים לפניו חייו העתידים ריקים ושוממים…
ו 🔗
כשכן קרוב וכבעל־בית בעירה קבל גם אברשקה הזמנה לחתונתם של צביה ויוסף. השַמש בא וזרק לתוך חלל הבית, שר' שמואל ראש הישיבה מבקש את אברשקה ואת ביתו לחתונתה של בתו. אברשקה הבין שרק לצאת ידי חובה מזמינים אותו וכשיצא השמש “ברך”, כדרכו, אותו ואת כל בעלי ה“תנו רבנן”. הוא הרגיש בעלבונו של בנו ונצטער מאד. הוא ראה בעלבון הזה יד ה“קהל”, הרודף אותו. ולבו שאף לנקמה, להנקם מכל הלמדנים, היחסנים, בעלי ה“תנו רבנן”. מתרעם הוא על בנו, על הפרחח, התולה את הקולר בצוארו, בצואר אביו. יודע הוא, ברי לו, שאלמלא היה המעשה באברשקה החוטף, אלא באברהמ’ל התם, המתאבק בעפר רגליהם, היו גם אז מעליבים אותו ואת בנו, ואפשר עוד יותר, כי שונאים האנשים את החלש, את הנחשל. וברי לו שוב, שאלמלא היה עגלון אמיד, אלא עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, היו מתחתנים בו והיו מכבדים אותו והיו מעלימים עיניהם מן הקופה של שרצים התלויה לו מאחוריו.
הרבה ראה בחייו… יודע הוא מאורעות, שרבים מפורסמים בעולם, לא איזה בעל־חלום קבצן, התחתנו עם אנשים משפל המדרגה, אשר עשו עושר בגזל ובתרמית. ואפלו עכשיו שאינו אלא עגלון פשוט, מחניפים הם לו, שלחו אליו את השמש. ואלמלא היה אותו העגלון אבל עני, מחוסר־לחם, לא היו שולחים אליו את השמש, לא היו מזמינים אותו אפילו רק לצאת ידי חובתם… צבועים וחנפים הם כלם!
גם אשתו הלכה קדורנית. חשה בצער בנה ובעלבונו ורחמיה נכמרו עליו. בנה הריהו כל כך נאה, בחור כארזים, והיא – ריבה ככל הריבות. יש לה פנים יפים – ומה בכך? הריהי ערומה ויחפה. ואם בנה רוצה בה כמות שהיא, – עוד הם מתגנדרים ביחוסם…
ביום החתונה ישב דויד’קה בבית ולא יצא החוצה. קול “הכנור הראשון”, המשתפך בברכת “בוקר־טוב”, עולה ומגיע לאזניו מביתו של ר' שמואל, ולבו מתמלא כעס על כולם. מצדיק הוא את אביו, על שנאתו לבעלי ה“תנו רבנן”. רמאים הם כולם! הם הוציאו אותו מחברתם. מדוע? במה הוא גרוע ממנו, מהבחור הצנום? וכי כל אחד חייב לשבת בבית־המדרש וללמוד? מבזים הם את אבא, – ניחא, אבא היה חוטף. והם? הצדיקים הללו, היחסנים, כלום לא היו קונים ילדים עניים לכפרה על בניהם?
“אהבתיך!” – מצלצל קולה באזניו ולבו הומה, בוכה עליה. אומללה… משיאים אותה בעל־כרחה… ומחשבה זו מפיגה במקצת את צערו, איננו יחידי בעלבונו, גם היא עלובה. ואפשר גורלה קשה מגורלו…
והכנור מנגן, מתיפח ובוכה. נדמה לו, שהכנור מרגיש בצערה הגדול של הכלה ומבכה אותה. ולבו מתמוגג, מתרכך. דבר־מה, ככדור קטן, עולה וצף בגרונו ומחניק. הוא כובש את פניו בכר ובוכה…
לאט ובחשאי יוצא הוא דרך החצר, עובר את גדר הגינה, שם פניו אל הברכה ויוצא את העירה. משני צדי הדרך עומדות שורות ארוכות של עמרים ואלומות. מרחוק משחיר היער ככותל שחור, המתנשא אל העבים ונבלע בהם. האויר ספוג עגמת־סתיו. אין עוד אותו הזמזום העליז, שהיה נשמע בימי האביב והקיץ. הכל עגום, אבל ועלוב. צללי הערב ממהרים לנטות. השמים טהורים, בלי כל עב, ועינם כעין השחור. רק כוכבים בודדים נוצצים. דויד’קה פוסע פסיעות גסות ואינו מסתכל לצדדים. מוחו היה מלא מחשבות ועל כל פסיעה ופסיעה הלכו ומעטו מחשבותיו, הלכו וחסרו, עד כי כלו לגמרי. נתרוקן המוח והריהו דומה לשדה זה לאחר הקציר…
הביתה שב בשעה מאוחרת בלילה. לפני ביתו של ר' שמואל עמד, הבית היה סגור. כולם הלכו לביתו של אחד מחשובי העיר, ששם הוחגה החתונה. הוא נגש לחלון חדרה של צביה. הוילון היה מורם. בחשכת החדר הלבינה מטה מוצעת, סדין לבן וכרים לבנים מגובבים זה על גב זה.
הוא עמד רגעים אחדים, הביט לתוך החדר, על המטה הנקיה והלבנה, נאנח אנחה חרישית ודומם, צנוח־קומה, הלך לביתו.
אביו ואמו כבר ישנו. שלא להטריח את אמו לפתוח את הדלת, נכנס אל האורוה, טפס על העליה ואין־אונים התנפל על החציר.
– דויד אברמיץ? – שמע את קולו של טרופים, הישן תמיד באורוה.
– כן, אנכי.
– באת לישון על החציר? יפה עשית. כל עוד לא חלף הקיץ טוב לישון על החציר המריח. מן הברֵכה נושב רוח צח.
דויד’קה לא ענה כלום. הוא עלה על ערמת החציר, פתח את החלון העגול ושאף במלוא־חזהו את האויר הקריר, הרטוב, העולה מן הברכה.
– הולך אתה קדורנית בימים האחרונים, דויד אברמיץ. יודע אני, “סילון־ממאיר” ננעץ לך בלב, דוקר… ברם מה לעשות? בעל־כרחך, אחא, לא תחבב… תשכח ותאהב אחרת… מנהגו של עולם בכך!…
דויד’קה שכב דומם ולא ענה כלום.
בעליה שלטו אפלה ודממה. נשמע רק קול לעיסתו של הסוס, שאכל לתאבון את החציר הרענן. ריח הזבל התערב בריחו של החציר ונעשה לריח חדש, מבוסם וחריף. מן הברכה עלה שקשוק הגלים הקטנים. מקני־עורבים שעל התרזה נשמעה צריחתו של עורב ער וזועם: קרא־קרא! דויד’קה שכב דומם. השינה החלה לחטוף אותו. טרוֹפים רטן כמו לעצמו: קודר הולך לו בן־אדם, חושב, שאין כל מזור למכתו…
– מה אתה סח, טרופים? מדבר אתה מתוך שינה או, אפשר, מתוך…
– כסבור אתה, שטרופים זקן הוא, שכור הוא, אינו יודע ואינו רואה כלום? טעית! לטרופים יש עינים, לטרופים יש אזנים, יתר על כן, לטרופים השכור יש גם לב. בבתו של ה“רבין” חשקת? בתולה, באמת, הגונה, אולם, דויד אברמיץ, כל צפור חייבת להכיר את קנה… לא לך, בחור, היא… מה לך ול“רבין”?
– נו, אהבת, – נלכדת! – הוסיף טרופים לדבר, כשראה שאין דויד’קה נזקק לו, – האהבה, חביבי, זוהי מחלה, חלי־רע, קדחת… בכל זאת… ישן אתה, דויד אברמיץ? מהמחלה הזאת, כלומר, מן האהבה לא מת עוד איש. מחלה עוברת היא…
– אין אדם מת מן האהבה, אבל גם חיה לא יחיה… – אמר דויד’קה. כמשיב לנפשו על איזו שאלה, שנקרה במוחו.
– חיה יחיה. יחיה כאחד האדם. אל תדאג, דויד אברמיץ! – ענה טרופים מתוך קורת רוח, שדויד’קה שם לב לדבריו.
– שמע־נא, דויד אברמיץ, – טפס טרופים על החציר ושכב אצל דויד’קה, – שמע־נא, בחור טוב אתה ואני אוהב אותך… זה כמה ימים, אשר אני חפץ לדבר עמך. מה אני? אכר פשוט ושכור. אולם גם אני הייתי צעיר לימים וגם אני אהבתי.
– איזו דונקה מבועבעה, או איזו מרפושקה מכוערת.
– גם דונקה המבועבעה אדם הנה וגם מרפושקה המכוערת אינה חית השדה, גם בלבותיהן יש דם חם ולא מי־שופכין. ברם אני אהבתי את “פַּנה” קלבדויה סציפילה־פוליסקה, היום היא הברונית וְרַנגיל, אלמנתו של הגינירל לֵטיננט בַּרון פוֹן ורַנגיל.
– מה אתה סח? – הברונית פון ורנגיל? כמה בקבוקים הריקות היום?
– אף טפה אחת לא באה אל פי היום, נשבע אני בצלב. בחור צעיר הייתי אז, מתולתל שערות כמוך, גויה – דם וחלב, לחיים – תפוחים, עינים – גחלי אש וקול – מצלת כסף, כנור! זה היה עוד בימים ההם, לפני השחרור, ואני שמשתי אז בתור “קוזַטשיק” את ה“פַּן” הזקן, את בוליסלב סציפילה־פוליסקה בכבודו ובעצמו. ה“פן” אהב אותי. לבוש הייתי ארגמן ותכלת וחבוש כובע יפה, מקושט נוצות של טוס.
ו“פנה” קלבדויה היתה אז ריבה בת שבע־עשרה ואני בן עשרים. רוכבת היא על סוסה ואני אחריה, יושבת במרכבה – ואני על הדוכן. נוּ, התרגלנו, מצאתי חן בעיניה. אלמלא אהבתיה גם אני – הייתי רואה היום חיים טובים ואפשר הייתי אצלה גם היום… ברם… סָבָה היתה לי, אַקולינה שמה, שכורה היתה אבל חכמה, נשמתה ב“מלכות שמים”, והיא ספרה לי מעשיה בשני כלבים, אחד חצרי ואחד ביתי. בעל־הבית היה מניח בכל יום חתיכת בשר על השלחן והכלב הביתי היה אוכל ומותיר, מצטנף צנפה על הספה הרכה ומתנמנם, כשעינו האחת פקוחה. הכלב החצרי היה עומד בחוץ בקור ובשרב, בגשם ובשלג, ורעב היה מביט בעד החלון אל הבשר ורירו יורד לו מתוך פיו. פעם אחת חלה הכלב הביתי, עצם את שתי עיניו ונרדם באמת. התפרץ הכלב החצרי לתוך הבית, חטף את חתיכת הבשר ואכלה. נתקעה לו עצם בגרונו, נחנק ומת. פתח הכלב הביתי את עיניו, ראה את הבשר נאכל, פקעה מררתו ומת גם הוא. – כלפי מה אני מספר לך מעשה זה? שמע ותדע.
גם אני אהבתי אותה בכל לבבי… צעיר הייתי ואהבתיה בכל טוהר־לבי, בכל תומי.
מה היה סופו של דבר? הסוף מובן. הברון פון ורנגיל היה עשיר גדול וחשוב ב“חלונות הגבוהים” בפטרבורג, והוא בן חמשים. לנדסקרונה. רוסקולובה עם היער הסמוך לה, מורדובקובה המרובה באוכלוסין יהודים – הכל היה שלו, ו“פן” בוליסלב עני באותה שעה. הימים ימי השחרור. ה“פַּנים” “אבדו ראשיהם”… וכדי לבסס את מצבו עמד ומכר, כלומר, השיא את בתו, ילדה בת שבע־עשרה, לבן־החמשים, אשר “שרף” את חייו, לחרס הנשבר!
– זהו גורלן של היפות. מוכרים אותן. מי בעד כסף, מי בעד איזה “תנו רבנן”, – לחשו שפתותיו של דויד’קה.
– לא “רַבין” אל ה“פן” עשה זאת. ישן אתה? הנה הסוף.
היה בוקר של סתיו, שנים־שלשה שבועות אחרי “ספַּס”. בוקר קריר היה והיא באה אלי, חרש־חרש מתגנבת אל ה“מגדל”, – בית קטן, בן שלש קומות, עם עליה בצורת צריח ודגל על גגו. שם הייתי מתגורר. שומר לראשו של ה“פן” הזקן הייתי אז. יושב אני עצוב־רוח, עכור, והנה נפתחה הדלת והיא נכנסת. כולה קלה כנוצה, טסה כפרפרת. ויפה היתה – אֵם קדושה! והיא נופלת על צוארי, חובקת, מגפפת ומנשקת וכולה רועדת, רוטטת כצפור…
–קחני… משכני… – היא מתרפקת עלי – אחריך ארוצה אל קצה השמים…
לקחת אותה? לאן? עני אני, אין פרוטה בידי. אמנם יכולתי אז להשאר עמה, היא בקשה ממני לשרת אותה בבית הברון. התבין? אולם לא חפצתי להיות הכלב החצרי… ולא משום שיראתי שמא אחנק, אלא אהבתי אותה. אהבתיה בכל לבי…
ובאותו הערב – שומע אתה, דויד אברמיץ – באותו הערב רכבתי לבשו ארגמן ותכלת על סוס לבן כחלב לפני מרכבתה. הם נסעו אל המנזר…
ובלילה ההוא שתיתי לראשונה עד לשכרה. שתיתי – ושכחתיה.
צריך, יקירי, לשכוח. אל נא נשלה את נפשנו בתקוות שוא. הם, הרבנים, הכמרים והפריצים, אנשים אחרים לגמרי, אין לנו רשות להכנס לתוך חברתם. ואם נפלת, נלכדת – החלץ מיד.
– שמע־נא, – השפיל את קולו עד כדי לחישה, – כאיש יהודי אינך יכול לשתות לשכרה, אף כי זוהי באמת התחבולה היחידה. אולם יש לך עוד תרופה. בקש את ארחיפקה שלנו, הוא יודע “בתים” כאלה, בחליבובה, שאפשר לקנות שם אהבה. לנו, הנדחים, אין אהבה אחרת מלבד הקנויה. גם הן, המוכרות אהבה בכסף, עלובות הן כמונו. שם תוכח, כי אינך האומלל היחידי בעולם. יש עוד אומללים כמותך.
דויד’קה לא ענה כלום. הוא לא שמע כמעט את דבריו של טרופים. אזנו קלטה קול המנגנים, הבא מן המרחק. הוא עלה על ערמת החציר והוציא את ראשו מבעד החלון העגול. מן הברכה נשב רוח טחב. לאט־לאט, כנרדמים, שקשקו הגלים. השמים נעשו כחולים־בהירים, הלבינו כוכבי־בוקר זה אחר זה. קול המנגנים הלך וקרוב… מלַוים הם את ר' שמואל ואת אשתו אל ביתם.
– היא נשארה שם. “עמו”…
אנחה כבדה התפרצה מלבו והוא צנח על החציר, כבש את פניו בעשב ועצר בעד בכיתו, עצר בכל כחותיו ונשך את שפתיו עד שפך דם.
קרא תרנגול. אחריו שני, שלישי. הבוקר אור. טרופים שוכב פרקדן ונוחר. פיו פתוח ושניו הצהובות והרקובות גלויות. ישן הוא שנת־בוקר עמוקה, מתוקה.
מן התרזה מגעת קריאת העורבים: קרא־קרא! מן הלול יצא התרנגול בלוית תרנגולותיו ואפרוחיהן. חלל החצר מתמלא צפצוף עליז, חי. נשמעות שעטותיה של “האדומה” וקול האופנים של העגלה הגדולה. ארחיפקה הביא חבית מים מן הברכה. בשמים עולה השמש ומציף את העולם אור. ועל החציר שוכב דויד’קה. עיניו פקוחות, קפואות כעינים תותבות.
ז 🔗
בהסכמתו של הרב ר' יחיאל וטובי העיר נתמנה יוסף לסגן ראש־הישיבה. זו היתה הנדוניה, שרב שמואל פסק לבתו. הישיבה גדלה בימים האחרונים וחסרון של סגן ראש־הישיבה היה מורגש. התלמידים נתרבו והיו שונים בידיעותיהם. צריך היה לחלק את התלמידים לכתות וללמד את כל אחת בשעות מיוחדות. ר' שמואל לִמד שעור בפוסקים לקבוץ הפרושים, שהתכוננו להוראה, ויוסף לִמד את השעורים לבחורים על דרך הפלפול והחריפות. יוסף וצביה שכרו להם דירה מיוחדת בביתו של משה־בר הסופר, סמוך לישיבה. דעתה של צביה היתה נוחה מן הדירה המיוחדת. היא חשבה תמיד בדבר ובקשה עילה, שלא לגור אחרי החתונה בבית אבותיה. היא יראה להפגש עם דויד’קה. חפצה לשכוח את הכל, למחות מזכרונה את כל העבר – ולחיות חיים חדשים לגמרי. בבית אבותיה היתה מבקרת לעתים רחוקות והיתה מדקדקת לכוון את השעה שדויד’קה בדרך. לתמהונה הרגישה ביוסף, שהוא מרוגז ונסער כשהיא מבקרת בבית אבותיה. מכרת היתה בו איזה מיאון נסתר אל הבקורים האלה והיה מביט עליה במבט זר, כשהיתה חוזרת משם. פעם אמר לה:
– צביה, אם אפשר לכי לבית אבותיך בשעה אחרת, לא בשעה שאני מלמד את השעור. צריך אני, שדעתי תהיה צלולה בשעת השעור.
היא לא ענתה כלום. עשתה את עצמה כאינה מבינה. אולם דבריו נכנסו אל לבה: חושד הוא בה. ודעתה היתה נוחה מן החשד הזה. גם לו, לפרוש – הרהרה בלבה – יש לב מרגיש…
ולאט־לאט חשה בקרבה, שהיא מתקשרת אליו מיום ליום. הוא כל כך ענוג, כל כך רך, – משי ממש! מתק־קולו, נחת־דבורו, פסיעותיו המתונות… וכמה הוא אוהב אותה! אלא שאהבתו היא צנועה, חבויה וגנוזה בסתר לבבו, כדבר שבקדושה.
יש, והיא חושבת על דויד’קה; אולם רק כדי להשוות. נזכרת באי־אלו פרטים מחייה, מימי ילדותה… נזכרת באנדרייקה… בדויד’קה… בנשיקתו הראשונה – ואודם הבושה מכסה אותה, את כולה.
בלילה־בלילה בוחרת היא לשבת בחדרם הקטן, לעשות איזו מלאכה קלה, מלאכת־יד כל־שהיא, ולהסתכל בו, כשהוא יושב אל השלחן ומעיין בגמרא הפתוחה לפניו, מעיין ומנגן בנהימתו הנעימה. הנברשת החדשה והממורטה תלויה בספון מעל לשלחן ומפיצה אור נעים בחדר המקושט על פי טעמה. על השלחן דולק נר־תפלה בפמוט־נחושת ממורט ואורו מרקד כמתוך שמחה של מצוה. בחדר שולטת דומיה, רק קול נהימתו הרכה והעדינה נִשאת בחלל, נשאת, מתמוגגת… וצביה יושבת ושומעת, אזנה קולטת את הזוך, את הטוהר שבנשמתו – והיא, הלא כל עיקר אהבתה אליו היא רק לנשמה שלו…
ויש, ובעצם אותם הרגעים ולעיניה יתגלה “הוא”. מקשבת היא, לכאורה, לקולו של יוסף שלה, מבטת, מתענגת על עיניו הכחולות, על התום שבהן – ורואה היא את האש ההיא, שראתה בעיניו של דויד’קה אז ביער הארנים. צמרמורת עוברת בכל גופה. מלפפת אותה, ונחשול חם, רותח, מתרומם ומכה גלים בלבה. אז תקום ממקומה ובפסיעות פזיזות, קוקיטיות, תמהר אל יוסף, תתרפק עליו, כמבקשת סתרה מאיזה רגש נעלם. שמה היא את ידה הרכה על פיו, סוגרת את הגמרא ואומר: למדת דיֶךָּ, יוסף, הִנָּפש קצת. ומתחטאת היא לפניו, מבטת לתוך עיניו, רוצה להדליקן, להעלות בהן אש גדולה… יש ועיניו נדלקות, הוא סוגר את הגמרא וצמא ועורג הוא נמשך אחריה, מחבק ומגפף אותה והיא צונחת חלשה, מתעלפת מתענוג ורוך בתוך זרועותיו. ויש, והעינים התמימות אינן מתלהבות, ואז אוחז הוא בשתי ידיה, מוליכה אל הדרגש, מושיבה עליו, נותן לתוך ידה את מלאכתה ומדבר לה כגדול המדבר לקטנה:
– צביה, אל נא תפסיקיני, שבי במנוחה ועשי את מלאכתך. “הענין” קשה מאד. ואם גם זה אינו מועיל, הוא קם וסוגר את הגמרא, מחייך חיוך של גדול כלפי פעוטה, ומבלי דבר דבר הוא יוצא את הבית והולך לו אל הישיבה הסמוכה. שם לא תבטלהו מלמודו.
וצביה צונחת על מטתה עיפה, אין־אונים, שוכבת ומהרהרת והלב סוער וסוער…
־ ־ ־ ־ ־
יום סגריר. אחד מימי חשון האחרונים. דויד’קה וארכיפקה מובילים שתי עגלות כבדות, טעונות משא, מלוצין לחליבובה. הדרך קשה מאד, הבוץ והרפש מגיעים עד יתדות־האופנים. הסוסים צועדים בכבדות ודויד’קה וארכיפקה צועדים לאט בצדי העגלות, כשהם בוססים את הטיט במגפיהם הגדולים והכבדים. השמים כהים ומעוננים. עבים אפורים, דלוחים, כאילו ספוגים הם צער־העולם, נִשאים מעל הארץ. הכל לח ומלא טחב, ואף כי אין גשם דולף, דומה כאילו האויר ספוג טפות של גשמים והן תלויות ועומדות. שקוע ברעיונותיו העצובים צועד דויד’קה בצד עגלתו, כשראשו כבוש בקרקע. כבר עברו שני חדשים לנשואיה של צביה – והוא עוד לא הסיח את דעתו ממנה. עצבת כבדה תקפה אותו ואינה מניחה אותו אף לרגע. מעולם לא אהב את צביה כמו בימים הלאה. יש, שלבו מתמלא יאוש נורא והוא חושב על אבוד עצמו לדעת. למות, לשים קץ לחייו המרים האלה – מנצנצת מחשבה במוחו.
האהבה היא אותו? השאלה הזאת מעסיקה אותו כל כך, כאילו בפתרונה תלויים כל חייו. ובפעם האלף מתחיל הוא להזכר בכל, בשיחותיהם, בפגישותיהם. זוכר הוא את דבריה, מימי הילדות עד היום, עד הפגישה האחרונה ביער הארנים… כלום כל זה לא היה אלא צחוק?
ומה יהיה? מה יהיה? מה לעשות? הרי אי־אפשר לחיות כך! לעזוב את הכל ולברוח, או… שם, באורוה, בפנת־העליה, תקועה יתד־ברזל, רק עניבה על הצואר – וחסל! ופתאום צפה לפניו תמונתה של אמו ומתמלא הוא רחמים עליה. עלובה זו, מי לה זולתו בעולם? מבטיה החשאיים, שהיא מצליפה עליו בסתר, מעידים בה, כמה מצטערת היא עמו! כמה צר לה בצרתו… יודעת היא הכל… אפשר גם היא אהבה ותוחלתה נכזבה? אפשר קותה גם היא, שצביה בת ר' שמואל תהיה כלתה… לא, הוא לא יאבד עצמו לדעת… הוא ישא ויסבול בשבילה, בשביל אמו העלובה…
עי־ני־ם שחו־רות, עי־ני־ים טהו־רות…
זמרה חרישית, מעציבה, הגיעה לאזנו של דויד’קה והפריעה את הלך־רעיונותיו. הוא הסב את ראשו – והנה ארכיפקה מזמר, צועד לאטו במגפיו הגדולים ומזמר חרש:
עי־ני־ם שחו־רות, עי־ני־ים טהו־רות…
עי־נ־ים דול־קות ומק־סי־מות, –
אני י־רא את־כן, אני או־הב את־כן –
– טפו! – קרא ארכיפקה בקול וירק.
דויד’קה הביט עליו בתמהון. ארכיפקה כאילו חכה לשעת־כושר זו, שיוכל לשפוך את מרי־שיחו, פנה לדויד’קה ואמר:
– אלמלי ידעת, דויד אברמיץ, כמה מנוולים הם החיים!… הידעת את אַכְּסיוּכַה? לא ידעת? חבל! ומאין לך לדעת אותה? בחליבובה הכרתיה, התודעתי אליה ב“בית”… באיזה בית? תם אתה, דויד אברמיץ. בחור שכמותך – וכל כך תמים… בערים הגדולות ישנם בתים כאלה, שריבות… נו, מבין אתה… בבית כזה התודעתי אל אכסיוכה… שם נקראה… שכחתי את השם… משַנים הם את השמות… אולם שמה האמתי היה אַכְּסֶנְיָה, אַכְּסיוכַה – אצלנו. אכסיוכה זו, דויד אברמיץ, מצאה חן בעיני… אך זו היתה ריבה! אינה דומה כלל ל“אותן”… עינים לה גדולות, שחורות. הריסים ארוכות ודקות כמשי. דבקתי בה כמסומר במסמרים! אומר אני לה, דויד אברמיץ, כך: עזבי את ה“בית” ונחיה כנהוג בין הבריות. אקנה לי סוס, עגלה – ונתפרנס. והיא אהבה אותי, השֵדה, אהבה מאד. בפירוש אמרה לי: ארכיפקה, כאן, בלבי, אתה חתום… ואנכי התחננתי לה, על ברכי נפלתי ובכיתי: עזבי, אכסיוכה, את הכל, נלך מן המקום המתועב הזה! והיא מלטפת את שערותי: עני אתה, חביבי, עני אתה, ארכיפושקה, אין לך כסף… ואני יק־רה א־ני… כבר טעמתי את החיים הקלים… ואיני יכולה… – כך, דויד אברמיץ, עני אני – והיום נודע לי, שאיזה סוחר זקן בלה, שכל עוד נשמתו בו, לקח אותה אליו…
וארכיפקה ספר לו חדשות ונצורות על־אודות ה“בתים” ועל הריבות וחייהןִ. דויד’קה מקשיב לדבריו בשים־לב. איזה רגש חריף ועז נכנס מתגנב לתוך לבו ומרעילו…
־ ־ ־ ־ ־
מלא שנאה, איבה וכעס נסע למחר בלילה דרך הרחוב “שלה”, בשובו מחליבובה. הוא רצה לראותה, לפגוש אותה – לספר לה הכל… תראה את התהום הנורא, שהדפה אותו אל תוכו. הוא יספר לה, כי היה “שם”, שתה עד לשכרה, עד להקאה, התאבק עם איזה בן־אדם, הלה סטר על פניו, דם רב נזל מחטמו, ומזוהם ומשוקץ השלך החוצה ככלב צרוע, – הוא יספר לה…
השעה היתה מאוחרת מאד. ברחוב שררה דומית חצות־לילה. מחלונות־הבתים לא נראה אף שביב אור. עלוטי־אפלה עמדו הבתים, צפופים וחבויים. הסוס הולך לאטו, מבוסס את הרפש הרך, המתדבק; גשם דק וקר דולף. ראשו של דוד כבד עליו. חש הוא כאב עמום במצחו וברקותיו. רגש של בחילה צף ועולה מתחת ל“כף”. האם יקיא שוב?
ואמא מה תאמר? מה תאמר העלובה, כשתראהו שכור כטרופימקה?…
ורגש הבחילה תוקף… מעט מים… הוא יקיא שוב…
מחלונה נוצץ אור.
הוא ידפוק על הדלת ויבקש מעט מים.
הוא הטה את הסוס ועמד מנגד לחלונה.
פוסע הוא לאט־לאט אל החלון, ורחמיו נכמרים עליו בעצמו: ככלב הוא עומד מתחת לחלונה, ככלב באפלת־לילה… כלב־חצר הוא…
הוא נגש והציץ לתוך החדר. יוסף יושב על הכסא, עטוף חַלַט, גוחן אל הגמרא הפתוחה לפניו. ידו האחת מונחת מתחת לגמרא, כשהוא מרים אותה קצת אל עיניו קצרות־הראיה, וידו השנית מסלסלת בפאתו הרכה. מתנועע הוא ומרַטן בחשאי. היא איננה בחדר, בודאי היא שם מאחורי הפרגוד, החוצה את החדר לשנים. שם חדר־המטות…
ומביט הוא על יוסף – ואינו חש עוד לא כאב הראש ולא בחילה. נתפכח פתאום. רגש חזק, אמיץ תוקף אותו. הוא חש שנאה עזה לאיש הזה. הוא אינו זקוק לבוא לאותם ה“בתים”, לראות את “הפרצופים ההם”… עוד מעט ויסגור את הגמרא וילך לו לאחורי הפרגוד…
לבו מתכווץ מכאב, ידיו מתאגרפות…
– ותנא תונא – מתנועע יוסף וקולו משתפך בדמי הלילה… וערב הוא הקול, ערב וספוג געגועים… ומה יפים פניו! צחים, עדינים…
– והיא שוכבת שם במטה, – מתפלץ בו הלב, – עיניה פקוחות ואזניה קשובות – והקול מצודד את לבבה… אוהבת היא אותו… מחכה לו…
הגשם התחיל לטפטף בחזקה. שומע הוא נחרתו של סוסו העיף. רטט עובר בכל גופו. – עת ללכת – גומר הוא בלבו, ואינו זז ממקומו. רגליו מצומדות אל הקרקע.
הפרגוד מזדעזע. יד חשופה, ורודה, מלאה ועגולה, נראית ונעלמת. עוד רגע – והיא יוצאת עטופה ומכורבלת במטפחת רחבה, עבה וארוכה. שערות ערמוניות אחדות נראות מתחת לשביסה הלבן, המרופף. אשמורותיה הארוכות מורדות למטה ומכסות את עיניה. פוסעת היא פסיעות אטיות, נגשת אליו. שמה את ידה הרכה סביב לצוארו, גוחנת ולוחשת על אזנו, כשחיוך נוגה מרחף על פניה היפים. הוא מעיף עיניו עליה, פניו מַוְרִידִים, סוגר את הגמרא והולך אחריה לאחורי הפרגוד…
דויד’קה עומד נעוץ־עינים בחלון, כולו רותת…
לאחר רגעים מועטים יצא יוסף מאחורי הפרגוד, כשהוא לבוש בגדי־לילה, נגש את העששית וכבה אותה. הכל נבלע בחושך…
דויד’קה חש פתאום איזו צריבה במוחו… הוא גחן והרים מעל הארץ אריח…
ובו ברגע רפתה הצריבה במוחו ומבויש ונכלם עמד והסתכל באריח שבידו…
נשמט האריח מתוך ידו ונפל עמום על הקרקע ודויד’קה עלה בלי כח על העגלה, ישב בה ודפק את הסוס במושכותיו.
רעש אופנים ושעטות־סוס חצו את דומית־הלילה…
ח 🔗
מיום שיוסף וצביה חכרו את הפונדק בבויקינה, על אם הדרך, בין לוצין וחליבובה, זה שנתים ימים, נעשה שנוי בחייהם.
לכאורה השנוי הוא לטובה – ובאמת אינו אלא לרעה.
חיים הם חיים של פרנסה, חיי־ריוח – ואף־על־פי־כן…
יש, והיא זוכרת בגעגועים גדולים את החדר הקטן בביתו של משה־בֶּר הסופר, אצל הישיבה.
טהורה וכשרה היתה אז – ועכשיו…
עכשיו היא, צביה בת הרב ר' שמואל בעל־חלום, אשתו של ר' יוסף ראש־הישיבה, נוהגת שלא כמנהג בת־ישראל כשרה.
שני בעלים בלבה, המתרוצצים בקרבה, נלחמים ומתנגחים זה בזה…
שני בעלים – אחד על דעת המקום ועל דעת הקהל ואחד – על דעתה היא.
וחושבת היא על השני, ביחוד בימים האחרונים, כשהתגברה מחלתו של הראשון…
כל מה שהיא טורחת בבית אינה טורחת אלא בשבילו, בשביל השני…
מבשלת היא בשביל האורחים העוברים והשבים וחושבת עליו: הוא יאכל, מאכל יטעם לחכו. מסדרת את הרהיטים, קונה כלי־בית חדש, נוטעת נטיעה, או ערוגה של פרחים בגן, – וכל מחשבותיה עליו: הוא יהנה, יסתכל ויהנה…
ובאותה שעה אוהבת היא כל־כך את אישה, את יוסף! כמה אוהבת היא לראותו יושב על הכסא הרך והרחב, עטוף ב“חלט”־המשי הכחלחל ועיניו הכחולות, התמימות, מביטות, חולמות, כצופות למרחוק… פניו עדינים, חִורים, בלחייו הנופלות פורח האודם החולני המוסיף לו חן מיוחד. בידו האחת, הרכה כידה של אשה צעירה, מסלסל הוא פאתו ובשניה הוא תומך את מצחו הלבן, הצח והגבוה. כמה אוהבת היא לשמוע את קולו הרך, הצרוד קצת מחמת חולי, כשהוא מנגן: “אמר אביי”… כל החדר מתמלא איזו לחישה. לחישת־קודש… ובה בשעה “הוא” יושב במעמקי־לבה, עולה ומתיצב לפניה, חסון, גאה ויפה…
להשתמט ממנו – אי אפשר לה. בן־בית נעשה אצלם. הרי טרח כל־כך הרבה לטובתם…
יש, ומחשבה עולה בלבה, שכל מה שעשה לא עשה אלא מתוך כונה למפרע… אולם היא מזדעזעת למחשבה כזו ומתרעמת על עצמה, שהיא מפנה את לבה למחשבות זרות כאלה… יודעת היא… לא, ברור לה, שכל מה שעשה דויד’קה, לא עשה אלא בשבילם… אמנם, בחור פשוט הוא, אולם בעל נפש ישרה ונדיבה… אלמלא הוא, דויד’קה, שהיה להם…
והמאורעות האחרונים עולים בזכרונה.
יוסף חלה. הוא התחיל להשתעל ולא נשמר לנפשו. כמה בכתה לפניו, כמה הפצירה בו, שלא יעמול כל־כך הרבה, שילך בכל יום לטייל, לשאוף רוח – הוא לא נשמע לה. התחיל לירוק דם. קראו לרופא, נסעו אל הכרך, לשאול ברופא מומחה – וכולם באחת: המחלה, אמנם, מסוכנה, אולם בשמירה מעולה, בנסיעות לארצות החמות, אפשר להאריך ימי חייו. יש וחולים כגון אלו מתרפאים לגמרי באויר טוב ומבריא, באכילה ושתיה יפה ובחיים של מנוחה שלמה…
מה אפשר היה לעשות? כמעט כל בני העירה השתתפו בצערה. כולם אהבו את יוסף, את ר' שמואל בעל־חלום ואשתו, רחמו על צביה, אשה צעירה לימים, שלא ראתה עוד בטובה, – אבל מה יכלו לעשות? ר' שמואל רצה למכור את ביתו הקטן, אולם חשבו ומצאו, שמחיר הבית לא יספיק אף להוצאות הדרך.
וטובי־העירה נאספו לאספות, טכסו עצה, צעקו, שקלו וטרו – וכלום לא העלו בידם. עד שנזדמן ר' מיכל ביריזין, סוחר יערות מן הסביבה, לאחת האספות, והשיא עצה הגונה: הפריץ מבויקינה מקים פונדק יפה על אם הדרך, בין לוצין וחליבובה. פונדק זה יתן פרנסה בריוח. הרי מסלת־הברזל עומדת להסול בקרבת חליבובה, גם יער־הארנים נמכר, עוברים ושבים מתרבים. אין טוב להם, לזוג, אלא לחכור את הפונדק. צביה היא אשת־חיל ותדע לנהל את העסק וחיי־המנוחה והאויר הטוב ירפאו את יוסף.
עצתו של ר' מיכל נתקבלה על לבותיהם של היושבים באספה וכולם הסכימו לה פה אחד. וכנודע הדבר, כי דויד’קה הוא “יד־ימינו” של הפריץ מבויקינה, הלכו אליו שנים מטובי־העיר ובקשו ממנו, כי יהיה “מסייע לדבר מצוה” וידבר עם הפריץ על החכירה.
ודויד’קה עשה עוד יותר משבקשו ממנו. הוא נתן מכיסו דמי־קדימה לפריץ ולא היו ימים מועטים והוא הביא שטר־חכירה לצביה.
והרבה טרח ויגע עד שנכנסו לדירתם החדשה. הוא קנה את הרהיטים, הובילם מן העיר, העביר את כל כלי־הבית בעגלתו והוא ואנשיו העמידו את כל דבר במקומו.
– לב יהודי אין חקר! – אמר ר' משה’לה מחליבובה כשספרו לו על מעשיו של דויד’קה.
בימים הראשונים כמעט שלא יצא דויד’קה מן הפונדק. הוא למד את צביה את ה“מלאכה”, הורה לה מה לבשל, מה להכין, ובעצמו עמד על־יד השולחן, מדד, נתן וקבל כסף. אחר־כך התחיל להביא לה אורחים.
והעסק עלה יפה. גם חִנה של צביה וטוב־טעמה משכו את לבותיהם של האורחים. בשנה הראשונה סלקה צביה לדויד’קה את כל סכום־הכסף, שהוציא עליה. גם בנתה עלית־קיר בשביל יוסף. חלונות העליה קרועים למזרח ומָפנים אל הגן.
ויוסף הולך וטוב. השעול רפה, אף כי לא חדל עדיין לגמרי. הרופא אומר, כי אם לא יתרגז ולא יקרה איזה מאורע שאינו מצוי, יוכל להאריך ימים ולהגיע לזקנה ושיבה.
וצביה שומרת את יוסף. חרדה עליו ומטפלת כאם בתינוקה.
יש – והיא שוכחת לגמרי, שהוא בעלה ורואה אותו כבנה, כתינוק הכרוך אחרי אמו והיא רוצה גם לגעור בו.
ודוקא הטפול המרובה שלה אינו לרצון לו. רוצה הוא, שתתיעץ עמו בכל עניני הבית, תספר לו הכל.
ומתרעם הוא ונרגז, כשהוא שומע אותה נמלכת עם “אותו הבחור”, שואלת בעצתו: מה לקנות ומה לא לקנות, באיזו סחורה להרבות ובאיזו למעט.
והיא מרגישה בתרעומותיו. ברי לה, שיוסף עוין את דויד’קה. אולם לשלח את דויד’קה אי־אפשר לה. הוא מנהל את כל העסק. מה יודעת היא – נערה, שגודלה בביתו של ר' שמואל בעל־חלום? אלמלא דויד’קה לא היתה עושה בזמן קצר את כל החיל הזה. ובאמת למה לה לרמות את עצמה? – קשה לה להפרד מדויד’קה. מרגישה היא בנפשה, כי בלעדיו חייה ריקים… הוא ממלא את כל לבה… וגם דויד’קה יודע זאת…
וגם את יוסף היא אוהבת, אוהבת כל־כך, עד שיש – והיא רואה את דויד’קה נכנס הביתה, מצוה, מפקד, שואל ועונה, מגיש לאורחים, מוזג לאכרים… אז לבה מתמלא אליו שנאה, דומה הוא בעיניה כרוצח וגם יורש…
וכשדויד’קה נפטר מלפניה, גם האורחים נוסעים לדרכם והיא נשארת לבדה בבית הגדול והרחב, בין הארנים הגדולים והטובים, עולים הרהורים במוחה ומציקים לה… היא רואה את עצמה רעה וחוטאת…
ולהקל קצת את נקיפת לבה עולה היא אליו, אל יוסף, ומתחילה מטפלת בו, מגישה לו כוס חלב, מביאה לו פרי חדש יפה, משדלתו בדברים – והוא מסרב לה. אינו שותה מן החלב. אינו נוגע בפרי… חרה בה לבה: יודע הוא… מבין הוא… נוקטת נפשה בקרבה על השניות שבחייה…
והאויר כל־כך צח. השמש מאירה ומחממת. חיי־הריוח פעלו לטובה על בריאותה ועל התפתחות גופה. יודעת היא את יפיה, מרגשת היא במבטיהם של הגברים עליה, חשה ביחסו של יוסף אליה, רואה היא בעיניו, מה כמהים ועורגים מבטיו…
אילו היה לה תינוק… אפשר שהתינוק היה ממלא את הריקניות שבלב, היה משבית7 את המית הרגשות הסוערים, היה מסיח את ההרהורים הרעים… אולם יוסף חולה… הרופאים צוו עליו, שלא להתרגש…
לפני ימים אחדים נכנסה אל חדרו, סגרה את הגמרא, הפתוחה לפניו תמיד, ישבה אצלו ולטפה את ידיו, את שערותיו. כשרצתה לנשקו, קם ממקומו, לקחה בשתי ידיה ואמר לה בקול רך:
– צביה, אם יזכני ה' לראות חיים עמך – עוד חיים ארוכים לפנינו. איני רוצה, שגם את תחלי… די לי, שעכרתי את חייך עד היום – ועיניו נמלאו דמעות…
כל הלילה ההוא בכתה, שקעה ראשה בכר ובכתה…
־ ־ ־ ־ ־
ודויד’קה משתהה ומתעכב יותר ויותר בביתם. יש, והוא מאחר שבת גם בלילה. פעמים הוא בא גם בלי אורחים. מוצא לו איזו עילה לבוא ולשהות. ואז – היא נרגזת, לבה סוער… יוסף שוכב לישון בתחלת הערב, כך צוו עליו הרופאים, גם המשרתות הולכות לישון, אחרי עבודתן הקשה ביום, והיא נשארת עמו לבדה. יושבים הם ומסיחים, נזכרים בימי ילדותם, ואז הוא לוקח לאט, כמו שלא במתכוון, את ידה, מחליקה, מלטפה… היא אינה יכולה להוציא את ידה מתוך ידו, אינה יכולה… ופתאום הוא מושך ידה אליו והיא נופלת לתוך זרועותיו… הוא מחבק לה מנשקה… נרעשת ונרגזה עומדת היא רגע חבוקה – ופתאום היא נרתעת ודוחפת אותו מעליה – והוא עומד לפניה נדכה, שחוח, כשצערו הגדול נשקף מתוך עיניו.
לבה מתמלא אז רחמים עליו והיא מתחננת אליו, שלא ישוב לעשות כזאת, – ואז היא תומכת את ראשה בשכמו הרחב, נשענת עליו ובוכה. הוא עומד דומם, אינו זז והיא בוכה חרש, חרש… ומתוקות הן דמעותיה, וטוב לה, ורוח לה…
יש, והוא יושב ומתודה לפניה… מספר לה על בקוריו ב“בתים ההם”… על בקורו הראשון באותו לילה, כששתה שכור ועמד ככלב מאחורי חלונה… מספר לה על ה“ריבות” באותם הבתים…
והיא יושבת ומקשבת, מבטת עליו בעינים גדולות, פקוחות – ומקשבת… איזה רגש חם מלפלף ולופת אותה, צף ועולה בקרבה… מתדפק בתוך לבה…
ודויד’קה מספר לה אותם ה“ספורים” לפעמים תכופות. חש הוא, שאחרי שיחה כזו, נעשית היא יותר נוחה לו, אינה שומטת את ידה מתוך ידו ומתירה לו עוד מעשי־קרוב…
דויד’קה נסע. צביה שוכבת במטתה, בחדר הסמוך לעליתו של יוסף. בחדר שולטת דומיה. נשמעות רק נשימותיו הקצרות של יוסף ואותה הנחרה החולנית הידועה לה כל כך. צביה שוכבת ומציצה לתוך החלל השחור. החום תוקף עליה… האויר מחניק… היא משמיטה את השמיכה ומעורטלת למחצה היא שוכבת ומהרהרת בדויד’קה, באותם ה“בתים”…
ט 🔗
– הרחיקי אותו, צביה, הרחיקי אותו למעני – אמר לה יוסף פעם בערב, כשהגישה לו כוס חלב.
– אבל, יוסף, כלום אפשר לי לעשות זאת? הרי עשה כל כך הרבה למעננו וגם עכשיו הוא טורח ויגע בשבילנו. כל הסוחרים העשירים נוסעים בעגלתו והוא מכניס אותם אל הפונדק שלנו. אמנם איננו למדן, אבל אדם ישר הוא…
– אבל, צביה, איני יכול.. אפשר, כפוי־טובה אנכי, אבל חולה אני, צביה, איני יכול…
בערב ההוא לא יצאה צביה מחדרו של יוסף. ידעה, שדויד’קה מחכה לה בחדר־המזנון. אוהב הוא לאכול, כשהיא עורכת את השלחן. שמעה את קולו, כשהוא מדבר אל המשרתות והקול משך… קרא… – אולם התאפקה ולא יצאה.
דויד’קה חכה לה, חכה – ונסע.
כשנסע הרגישה קורת־רוח כזו, שזה כמה לא חשה כמותה. דעתה נחה עליה ואיזו שלוה פנימית מלאה את כל בתי־נפשה.
־ ־ ־ ־ ־
היו ימים גשומים ומעוננים. האויר היה מלא טחב. רוחות לחים נשבו ביום ובלילה. מחלתו של יוסף, שרפתה קצת. בימי האור וחום, תקפה עליו שוב, עד שנפל למשכב. צביה שכחה אז את הכל. יומם ולילה ישבה אצלו, לא משה ממטתו אף לשעה קלה.
והחולה נעשה קפדן, בא בטרוניות, התרגז – והיא נשאה הכל בדומיה…
שני שבועות לא ראתה את דויד’קה, אף כי היה בא בכל יום, היה מביא מחליבובה את הרופא ומשיבו. שני שבועות לא דברה עמו והרגישה, כי דוקא בימים האלה רואה דויד’קה עצמו קרוב אליה…
והרגש הזה הסעיר את רוחה…
לילה. רצוצה ושבורה יושבת צביה על הגזוזטרה. בפנת החדר דולקת העעשית תחת הגוּלה הורודה ומפיצה אור קלוש ורך. יוסף שוכב במטה. פניו ארוכים ומחודדים. ישן הוא, כשעיניו פקוחות מעט, מתחת לאשמורות נראה הלובן, נשימתו קטועה, כבדה, ובכל זאת הוקל לו היום. אפשר פעלו הרפואות לטובה, אפשר משום שהגשמים חדלו והשמש נראתה היום.
היום נכנס גם דויד’קה עם הרופא ועמד בפתח.
מה ראה לזה?… הרי היה נזהר, שלא להֵראות בפניו…
אנחה קלה נשמעה מן החדר. היא קמה בחפזה ונגשה אליו. נגבה במטפחת רכה את הזעה מעל פניו, תקנה את הכר, כסתה את רגליו, הורידה מעט את הפתיל בעששית, עמדה עוד רגע ושמעה לנשימותיו הקטועות ויצאה בחשאי…
הלילה היה שחור ועב. כוכבים אחדים נוצצו מבין קרעי־העננים, שנשאו ברוח הקריר. שלשת הארנים הגבוהים התנועעו ודומית־הלילה הבליטה את רשרושם…
צביה עמדה רגעים אחדים, שאפה במלוא־ריאתה את רוח הלילה, פתחה את צוארון־מעילה, חשפה את צוארה והרוח לטף אותה, צנן את בשרה הלוהט…
חשה היא במשבר הממשמש ובא, חייה הגיעו לאותה הנקודה, שאי־אפשר שוב לנטות לצדדים. שוב אי־אפשר לה לחיות חיי־שניות…
ונזכרת היא בדבריו של יוסף: “הוא” מחכה ליום מותי, הוא יירשני… – פניו להטו, עיניו דלקו באש של שנאה…
היא לא ענתה דבר, דמעות עלו וחנקו בגרונה… היא התאמצה בכל כחותיה, שלא לגעות בבכיה.
והיא לקחה דומם כסא וישבה עליו ברחוק מקום, ישבה ושתקה.
עברו רגעים אחדים – ואפשר שעות.
– צביה!… – קרא לה בקול רך, חשאי.
היא לא זזה ממקומה.
נשמעה בכיתו, בכי תינוק עזוב, חולה…
– צביה… על מי את כועסת? הן תולעת אנכי…
היא נגשה אליו, כשרוחה סוער בקרבה.
– חולה אנכי… מסוכן… ריאתי אכולה כולה… אולם כל אלה כאין נגד יסורי הרוח. אמ־רי לי א־ת הא־מת: האוהבת אַת אותי? –
כל רחמיה נכמרו עליו בדברו את הדברים האלה. היא גנחה עליו ונשקה לו על מצחו החם, המיוזע.
צהלו פניו של יוסף, עיניו אורו ודמעה חבויה הבריקה בהן, שאף רוח, נאנח ולחש:
– צביה, שבי אצלי, שבי על המטה.
היא ישבה.
– גחני נא עלי… נשמי עלי… מה יפית… כמה אני אוהב אותך!… – ושתי ידיו החמות והרטובות מזעה חבוקה פתאום בכח, לבו דפק, נשימתו להטה ועיניו בערו…
הרגישה בהן אותו המבט, שנצנץ בעיניו של דויד’קה ביער־הארנים.
היא התחילה להשתמט מבין זרועותיו והוא אחז בה בחזקה ומפיו נזרקו קטעי־דברים, יצאו דחופים, מבוהלים, בקול צרוד… אזניה הבחינו מלים קטועות: בן… יורש…
ופתאום רפו ידיו, ראשו צנח אין־אונים על הכר ויבבה חנוקה נשמעה בחלל החדר…
צביה פתחה את הדלת אשר אל המעקה, יצאה ועמדה, מהדקת את מצחה החם אל כלונסאות הברזל הקרות ולבה בקרבה מפרכס לצאת…
חשה היא באיד הקרוב לבוא – ואין מנוס.
היא נושאת עיניה לשמים, מצפה לרחמים…
והשמים אלמים וקרים. שני עבים אפורים־כהים רודפים זה אחר זה, בולעים ונבלעים, ופתאום הם נִשאים ברוח – ואינם. השמים טהורים, עמוקים וזרועים כוכבים נוצצים.
הרוח מתגבר ונושב בחזקה. מרשרשים האילנות ומרחוק הומה היער השחור.
הדם רותח בכל עורקיה, תוסס, מפעפע והלב מפרכס ומפרכס…
היא סוגרת את דלת־העליה, הופכת את פניה אל הרוח וחושפת את לבה, את חזה. והיא עומדת מכסיפה בשחור הלילה…
י 🔗
האויר היה שוב צח וחם. יוסף הלך ושב לאיתנו, ירד מעל המטה והתהלך כחום היום במשעול, בין שלשת הארנים, רפה גם שעולו ובלילה לא הזיע כל־כך. כל אלה היו סמנים לטובה. גברה התקוה בלבו של יוסף וגם צביה שבה למנוחת־נפשה, התחילה שוב להתענין בעסקי־הפונדק, הסבירה פנים לאורחים, השגיחה על המבשלות והמשרתות – החיים בבויקינה נכנסו שוב למסלתם.
היא התחילה להתרחק מדויד’קה עוד יותר. חפצה, שיוסף לא ירגיש במציאותו ויסיח דעתו ממנו. התחננה לפני דויד’קה, שלא יבוא לבויקינה ביום, יוסף זקוק למנוחה שלמה…
ויוסף הולך ומחלים. מטייל הוא בכל יום בין הארנים, יושב בעליה ומעיין בספר. בלילות ישן הוא שנה מתוקה. צביה נוחה אליו, אף כי עסוקה היא מאד.
והעבודה במלון רבה מיום ליום. מתרבים העוברים ושבים. סוחרי התבואות והפשתן נוסעים אל הכפרים להכין מלאי לימות הסתיו ועל פרשת־הדרכים עומד הפונדק.
ובלילה־בלילה בא דויד’קה, יושב ומחכה לה. היא מטפלת ביוסף, מישנת אותו, מכינה לו על השלחן הקטן חלב, סמים, מלטפת אותו עד שהשנה חוטפתו ויודעת, שלמטה יושב “הוא” ומחכה לה…
ומכרת היא בסכנה הצפויה לה, – ואין לפנות…
הרשת מזורה – והיא מתלבטת בה כצפור.
אחת היא בין שנים…
־ ־ ־ ־ ־
בלילה אחד, בשלהי אלול, ישבה על הגזוזטרה, אחרי שיִשנה את יוסף. האויר היה פושר, השמים היו טהורים וכהים. כוכבים גדולים עמדו צפופים. רוח לא נשבה, עלה לא נד. יער הארנים עמד נרדם, עטוף שחורים. פה ושם נשמעה אִושה של עלה נושר, מפרפר כצפורת־ליל באויר, נופל בחשאי ונבלע בשחור. לא רחוק ממנה ישב דויד’קה. זה עתה שב מחליבובה. “הטיל” מעט חציר ל“חברבר”. כשינוח, ישקהו ויסע הביתה.
יושבים הם מרוחקים קצת זה מזו, ושותקים, צביה לבושה שמלה קלה, רחבה וצחורה.
והלילה עגום ומלא סוד. געגועים חרישים, טמירים מתעוררים מאליהם וממלאים את הנפש. דויד’קה יושב ומביט במבטים עורגים, צמאים, על צביה. נועץ עיניו בקפולי שמלתה הצחורה, המלבינה בשחור־הלילה, נשימתו קטועה ורטט קל עובר בבשרו. וצביה מרגישה במבטיו החודרים, לבה דופק וחזה עולה ויורד…
ויודעת היא, כי הגיעה השעה הנוראה…
רוצה היא לקום, ללכת לחדרה ולסגור את הדלת אחריה – ואינה יכולה לזוז ממקומה…
ושניהם יושבים דוממים ונסערים.
רוח קל נגע בצמרות הארנים, המשחירים מרחוק, נזדעזע היער – ושוב דומיה מסביב…
צביה קמה ממקומה ובקול צרוד לחשה:
– סע, דוד הביתה… השעה מאוחרת…
דויד’קה קפץ על רגליו, אחזה בידה, גחן עליה, עד שהרגישה את נשימתו הצורבת ושפתיו לחשו:
– שבי עוד רגע… יאכל “חברבר” קמעא… שבי…
מתנועעת כשכורה ישבה שוב על מקומה.
ולבה מכה, חזה מתרומם ולחייה לוהטות…
ופתאום נגש דויד’קה אליה, אחזה בשתי ידיה, משכה אליו ונשקה על פיה.
כאילן גדוע צנחה לתוך זרועותיו החזקות, הפתוחות…
ודממה מסביב…
הוא הקים אותה, שלב זרועו בזרועה ועקר את רגליו.
היא לא סרבה והלכה אחריו, הלכה כסהרורית…
נפתח מה לפניה: ספק דלת, ספק שאול… נצנץ מה במוח, ניתק מה בלב, – פסעה פסיעה אחת לאחוריה – ושוב הלכה אחריו נכנעת…
ובאורוה חושך. הולכת היא על ידו, מגששת, נתקלת בעגלות, באפה עולה ריח חריף של זבל וחציר והיא הולכת אחריו…
שם בפנה, ערמת חציר…
הגזוזטרה עטופה אפלה ודומיה. כשקועים בשנה עומדים שני הכסאות הריקים…
־ ־ ־ ־ ־
אחרי שעות אחדות של שֵנה הקיץ יוסף. הלבינה לפניו כוס החלב על השלחן הקטן, לגם מתוכה לגימות אחדות, מחה את הזעה מעל מצחו, התמתח על המטה הרכה ושכב פרקדן, כששתי ידיו מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה הלבנה. דרך האשנב הקטן, הפתוח מעט, חודרת קרירות הלילה. לאזנו מגיע רשרוש האורן הגדול, העומד סמוך לחלונו, צפצוף צפור בקן – ושוב דומיה.
מה מתוקים הם החיים, – חושב הוא, – אלמלי רחם אותו האלהים הרופא לכל בשר… הרי לא נהנה עדיין מן העולם הזה.
ועוברים לפניו ימי חייו, ימים של עוני, של נדודים וחיי־צער…
ונזכר הוא באותו הלילה, כשהרהר בה, בצביה… ור' יודל העור בא אליו ואמר לו: “קח לך, בחור, אשה ותקיים את התורה מאושר”. – עכשיו יש לו אשה, פרנסה בריוח… אלמלא היה בריא… כמה אוהב הוא את צביה!…
נדמה לו, שמעולם לא אהבהּ כל כך כמו בימים האחרונים… אילו ישבה תמיד על ידו, שיוכל להסתכל בפניה היפים, הגלויים…
רוצה הוא לראותה. הנה יקום, יכנס לחדרה, יעמוד בפתח ויזין בה את עיניו מרחוק…
ואפשר עודה עֵרה… יש, והיא מאחרת לשבת על ספרי־החשבון. אין לה פנאי ביום. כמה טרודה היא.
מתחלה היה “הוא” עוזר על ידה… עכשיו אינו נראה שוב… זה כמה לא ראה אותו.
בחשאי הוא יורד מעל המטה, נועץ רגליו בסנדליו הרכים וצועד בזהירות. כצל הוא עובר את המסדרון הקטן, שבין חדרו לחדרה, וחרש הוא עומד מאחורי הדלת ומקשיב…
אין קול.
לאט־לאט הוא פותח את הדלת… מלבין הסדין הלבן – ואין קשב…
צמרמורת עוברת בבשרו. בידים רועדות הוא מדליק את הנר, מרימו למעלה, עיניו תועות בחלל החדר הריק וננעצות במטה, העומדת מוצעת וריקה…
פתאום הגיעה לאזניו מן האורוה צנפתו של סוס…
הוא מזדעזע…
– אי־אפשר! אי־אפשר! – צועק הוא בקול וכנגדו עולה קול אחר מעומק לבו ואומר: אפשר… אפשר…
הוא הולך מחדר אל חדר ועל כל פסיעה ופסיעה מזמזם באזניו קול עמום: אפשר… אפשר… אפשר…
– צביה… צביה… איך?
אין עונה.
הוא מאפיל בימינו על הנר הנעוץ בשמאלו וצועד בחשאי במסדרון, פותח בזהירות את הדלת ויוצא על הגזוזטרה.
שני הכסאות הריקים פלחו את לבו כשני כדורי־אקדח. הוא נרתע לרגע ועוד מעט ונפל על הארץ. אולם מיד התעודד, איזה נחשול של כוחות התרומם בקרבו.
פה ישבו. ישבו פה שניהם יחד והלכו.
לאן? –
הוא יודע. הוא ימצא אותם. ימצא…
ועומד הוא על הגזוזטרה ומריח את האויר ככלב ציד משחר, גופו כולו נטוי לתוך החלל, אזניו נטויות, עיניו קמות.
שם – האורוה, אל האורוה ילך…
ילך – ואינו זז ממקומו. מהַפנזים אותו שני הכסאות הריקים, אינו יכול לעזבם וללכת והוא הולך וחוזר ומסתובב בינותם ומסביב להם. נשמטה כבר כפתו מעל ראשו, מתלבטות ברוח המנשבת שערות ראשו הקלושות והמיוזעות. נִתר הכפתור העליון של החלט ומתלבטות הכנפות הארוכות כמו גפי צפור שבורות והוא נתקל בהן ונופל וחוזר וקם וסובב ונופל. נחשף חזהו הנפול והכחוש והרוח מקררו והוא אינו חש ואינו מרגיש. הכל מת בקרבו, קפאו הלב, המוח וכל חושיו בו. חיות הן רק העינים החודרות ומנסרות את החשכה, חיות הן רק האזנים הקולטות כל רשרוש דק, כל ניב קל.
והרגלים הולכות וסובבות להן מעצמן, פוזזות וחוזרות ומקיפות סביב־סביב את הכסאות והוא מרקד… מסתובב הוא במעגל קסם נורא, הכסאות מקסימים אותו, אי אפשר לו להתרחק מהם.
נעול ואחוז כמו בצבת הנר בין שתי אצבעותיו של ידו הימנית, קפואה־מאובנה מאהילה עליו היד השמאלית והשלהבת מרקדת ולוחכת את החלב ומנטפת טפין של חלב מהותך רותח על היד.
והוא מרקד… סובב הולך בין הכסאות ומסביב להם…
והנה, – הנר התעופף בשחור החלל, הבריק וכבה ובאותו רגע נפל יוסף אצל שני הכסאות הריקים כשהוא מפרכס כתרנגול שחוט וקלוח דם שותת מגרונו – – – – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.