כיצד נפלה הידיעה אודות הלבנונים, שקפאו למוות בכביש ביירות־דמשק, על האוזן הירושלמית ביום שני? ואם האוזן היתה כרויה, ולא התייחסה לידיעה כלאחר־אוזן, לאן פנתה הידיעה לאחר שעברה את חלל־התוף? האם התנקזה לתוך “חצוצרת־אוֹיסְטאכיוּס”, ומשם החליקה לעבר הגרון ונעצה בו את חכותיה; או שמא פנתה לעבר קיפולי המוח, ופגשה בדרכה תא לבן בעל עיניים ורודות, ומשביקשה ממנו להתייחס אליה, שלף הלה שעון מכיס חזייתו ולאט לעצמו: “אוי ואבוי, אני נורא מאחר, אני נורא מאחר”?
דבר אחד ברור: ידיעה דומה לפני עשר שנים, למשל, היתה נופלת על אוזן ירושלמית שונה, בעלת מערכת־תופים שאינם מכוונים לסולמות־נפילתה. אוזן כזו היתה מתייחסת לידיעה כאל בדל־אוזן במאפרת האסונות ברחבי העולם, או לכל היותר היתה מרשה לה לצאת דרך האוזן השנייה כלעומת שבאה.
מאז תחילתן של אתראות־השווא בעניין השלג הירושלמי, מקננת בלבי התחושה שאתראות אלה עולות במספרן בד בבד עם עליית מספר החזאים הרוסיים בשירות המטאורולוגי. אפשר שפיתחתי פאראנויה גם בעניין הזה, אבל מי שאוזנו קשבת ודאי לו, ששת את לבו לכך שהבטחות השלג בשנה זו באו מפיהם של חזאים בעלי מבטא רוסי כבד. הבטחות, שהשאירו את אומריהן, איך לומר, באוזניים מקוטפות. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, לרבות השלג, שבדומה למבטא אינו נמס בקלות מתוך התבנית.
אבל השבוע, סוף סוף, התגשמו ההבטחות, וגם הפעם לא מי־יודע־מה, יד קמצנית פיזרה את הקוקוס על עוגת הבוץ ששמה ירושלים, וגגות־הרעפים האדומים השתדלו להיראות בפוזה של גלויית־תיירים. אבל האדום, כמו פצע לבנוני שאינו מגליד, התעקש לא להישכח.
ואני יושב בירושלים, מול החלון המשקיף על הגינה המוזנחת, וחושב על השלג של כפר ילדותי בגליל. השנה מתלוננים שם, שהאפליה החלה גם בתחום הלבן הזה. הקב"ה החל מיישם את עקרונות מסמך קניג, לאמור: “להנהיג מדיניות של שכר ועונש לגבי מנהיגים ויישובים, המתבטאים בכל צורה עוינת למדינה ולציונות”. עובדה – בכפר הדרוזי הסמוך, חורפיש, יורד שלג, ובכפר שלי לא. ולא מקרה הוא, מן הסתם, שהשבוע עלה מנחם אריאב, ראש עיריית נצרת־עלית, לכותרות. אריאב היה אחד מארבעת חבריו של מסמך קניג הזכור לטוב.
דודי, שנפטר לפני שנה והוא בן שמונים וחמש, לא שמע מעודו על המסמך או על מחברו. אילו היה חי עכשיו, היה יכול לנבא את בוא השלג, בלא להזדקק לחזאים בעלי מבטא־רוסי. כמה ימים בטרם שלג, נהג לומר, מגיעה לכפר, מן השדות הקרים, ציפור הטָטאמוּס, בתוּרה אחר פינות חמות בקירות הבתים. הגיעה הטטאמוס לכפר – אות הוא שהשלג קרב. איני יודע מה מראה לה לאותה ציפור, וייתכן שהיא יציר דמיונו הקסום והפרוע של דודי, וחזקה עליו שחזה בה פורשת את מניפת־זנבה המרהיב בשלג, כמו פליני .
מחלוני בירושלים ראיתי ביום ראשון את השקדייה המגמגמת בגינתי. כדי לא להיתפס עם המכנסיים למטה, היא נתנה פקודת פריחה לכמה ניצנים בכל ענף, והקפיאה את היתר. לכל שקדייה, מסתבר, יש פירוש משלה למסקנות הוועדה החוקרת את מחדלי האביב המבושש. והיו שם בין הענפים החשופים כמה ציפורים, שניצלו הפוגה כלשהי, כדי לעוט על תולעת כלשהי. אני נוטה להניח שהטטאמוס היתה ביניהן. לזכר דודי.
ואם דודי היה שומע על שאירע בכביש ביירות־דמשק, במדינה מקפיאת־יושביה, היה דואג לבנו המתגורר בביירות.
מי היו אותם אנשים קפואים? לבנונים עשירים שנסעו לסקי? לבנונים עניים שנסעו לדמשק? פליטים שברחו מהצלב החרוט בסכינים על חזי קרוביהם ועכשיו, כפי ששר קט סטיבנס, “הכל מתרוקן אל תוך הלבן”? דרוזים? פלאנגות? חמושים? לא חמושים? ואולי היתה שם אשה מניצולי סברא ושתילה?
האם כך חשב הראש הירושלמי המצוי ביום שני בבוקר? דומני שכן. גם לאחר שאוזנו המנומנמת קלטה את הידיעה בחצי־אוזן, והוא התהפך לצד השני, מכורבל, במיטתו, ואטם את הפתחים בין גופו לבין קצה השמיכה העליון – שום שפן של מוחו אינו יכול להביט יותר בשעון ולרטון: “אוי ואבוי, אני נורא מאחר”, ולפנות לדרכו.
השלג הזה הוא תזכורת עגומה לכך שמתחתיו יש בוץ לבנוני סמיך. וטווח־הידיעה שקצהו מגיע לאוזן הישראלית ראשיתו באותו בוץ.
אנא חשבו עליו השבוע כשאתם נוגסים באוזן־המן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות