– מה היה המעשה המסוכן ביותר לעשותו השבוע?
– להתחפש לילדה ערבייה, ולהסתובב בחוצות קריית־ארבע.
כשם שהיה מסוכן, יש להניח, ל"נערה בתולה (יהודייה) טובת מראה" להסתובב בחוצות שושן הבירה, בראשית חודש אדר, אחרי שישה חודשים בשמן המור. אלא ששם לאזרחים לא היה נשק אישי.
“בלילה ההוא נדדה שנת המלך”. ולא בכדי.
מתי ראיתם לאחרונה, בפורים, ילד מחופש לערבי? ונניח שאי.טי. לא היה פוקד את עולמנו האפרורי, האם גם אז היה עולה בדעתו של ילד יהודי כלשהו לתת כפייה ועקל לראשו, ולהסתובב חופשי בחוצות העיר? האם היה עולה בדעתו של יהודי טוב כלשהו, “למגדול ועד קטן”, להתחפש לייצור “דו־רגלי” שכזה? ספק. בקוף רבתי.
אפילו תרנגול־הודו מן השורה לא היה טורח לענות למחופש בסגנון הנ"ל. שלא לדבר על ההודים המכבדים את עצמם.
תרנגול שכזה צף ועלה השבוע בזכרוני. תרנגול־ההודו של אום־ח’ליל ככה קראנו לו בכפר. ושילוש־האימה־הקדוש שלי מורכב מגמל השכנים, הכלב של המוכתאר ותרנגול־ההודו של אום־ח’ליל. שני האחרונים, כאשר שולחו לחופשי, היוו סכנה ממשית לילד שהייתי. על מנת להגיע לסנדלרייה של אבי, מוכרח הייתי לעבור את שתי המשוכות הללו. ולא תמיד עלה הדבר בידי. תרנגול־ההודו של אום־ח’ליל דימה בנפשו שהוא הכלב של המוכתאר, והכלב של המוכתאר דימה בנפשו שהוא הגמל של השכנים, ועם שני סכיזופרנים שכאלה קשה היה להסתובב ברחובות. שלא לדבר על כך, שהמוכתאר דימה בנפשו שהוא מחוץ לתחום, וראה בכלב שלו, בלא לשמוע על אחד מקלוהאן, המשך של אישיותו. קיצורו של דבר, תרנגול־ההודו של אום־ח’ליל סגר את הרחוב בתחום שליטתו. אין יוצא ואין בא. מהמבוגרים הוא פחד, כמובן, ופינה להם דרך לאחר כבוד. אבל איבה תהומית היתה פעורה בינו לבין הילדים. משהופיע ילד אמול בשטח, היו נוצותיו מזדקרות וזפקו רוטט בחימה. לפי שלא הייתי ילד יהודי, לא ידעתי כיצד להפיס את דעתו במשפט הקסמים: “תרנגול־הודו, מתי חג פורים?!”. אבל במחשבה שנייה, גם אם הייתי נקרה בדרכו היום, חזקה עליו שלא היה מתרצה, וחזקה עלי שהייתי שב לביתי “אבל וחפוי ראש”.
שב לביתי בירושלים.
ובירושלים לא ראיתי השנה, גם לא בשנים האחרונות, ככל שזכרוני עומד לי, שום ילד מחופש לערבי.
הדעת נותנת, שכל עוד היה הערבי האי.טי. של המזרח התיכון, הוא היווה מקור משיכה לדמיון היהודי. עכשיו – שפג קסמו של הלז והחל מסתובב לנו בין הרגליים באין מפריע – דין הוא שניתן דעתנו למקורות השראה אחרים.
אבל האמת היא, שלהתחפש לערבי באדר 1983, בירושלים הבירה, הוא מעשה מסוכן. פשוטו כמשמעו. וכל אב יהודי, שעיניו בראשו, לא ישלח את ילדו מחופש לערבי בחוצות העיר. שכן, אם ייקרה על דרכו של אותו ילד התולש־מחוות־השקמים, הוא ישוב הביתה עם כמה אוקטאבות חסרות. וזהירות, כידוע, מונעת אסון. ככתבה וכלשונה.
“אחר הדברים האלה”, כלום ניתן לדבר על “עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, על ה"פתשגן", ההעתק, של העם היהודי – ולא להתכוון למישהו אחר?
להיות ערבי מחופש כבר אינו בטוח. להיות ערבי־של־מסכה מאוד מסוכן. בקיצור – חוש ההומור הלך לאיבוד. וזה רע. רע מאוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות