יצירה בעקבות אינני זוכרת את קרקעית הים מאת חדוה הרכבי

(פרויקט בן־יהודה)

* * *


אני הולכת לים. השנה ובכל השנים שחלפו והמלח נספג לי בנקבוביות והחול מלווה אותי בקפלי הגוף, נדבק בין שורשי השערות, והמים מחזיקים אותי לפעמים.

בחודשים שאחרי לא הצלחתי ללכת. פחדתי שאתפרק מולו וארצה לשקוע במים ולא לשוב ופחדתי לבכות בציבור ולא להצליח להפסיק. בחודשים שאחרי לא הצלחתי להפסיק לבכות כאילו משהו בגוף התקלקל והוא כבר לא ידע איך לכבות את תעלות הדמע.

משהו בגוף התקלקל. הרגשתי אותו מתקלקל. הרגשתי, אני עדיין מרגישה, משהו אחד שלא פועל כראוי בכל פעם. סימפטום בכל יום. לא כאבים משביתים, לא כאבים שמרתקים למיטה או מונעים עבודה. כאבים שמזכירים שהגוף לא פועל כמו שהוא יכול, כאבים שמזכירים את הזמניות הזאת, חולשה שמלווה אבל לא מכריעה אותי. התפרצויות קטנות שצריך לטפל בהן או שאי אפשר לטפל בהן. כמו שמוות הוא משהו שאי אפשר לטפל בו.

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת קַרְקָעִית הַיָּם כותבת חדוה הרכבי, ואני מדמיינת אותה עפה בבקרים סביב חלונות ביתה בירושלים, שרוולי כנפיים מתרוממים ומתעופפים סביב לגופה.

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת קַרְקָעִית הַיָּם

וְלֹא אֶת הַצִּפּוֹר שֶׁנִּסְחֲפָה אֶל תּוֹךְ הַיָּם

היא כותבת.

נראה לי שאני זוכרת את קרקעית הים. את החול שמתרכך בתוך המים ונמשך מעלה ומלטף לי השכמות, כשהאוויר שמור היטב בתוך ריאותיי, ברגע הזה שלפני שאני צריכה להתרומם מתוך המים, לחזור שוב אל העולם.

אלה שנים של אבל. אני עוברת דרך שנים של אבל. שותתת דם. העולם לבוש אבל ואני רוצה להימנע ממנו. להימנע ממנו אפילו יותר מן ההימנעות שטבועה בי מאז ומתמיד. אני מרכינה ראש. לא מחייכת. נוקשה. עייפה. עייפה מאוד. עייפה מתמיד. והגוף מזכיר לי בכל בוקר שהוא חי. כאוב אבל חי, עצוב אבל חי. ויש מה לעשות. יש מה לעשות בשביל לחיות. בשביל לחיות בעולם. בשביל להתקיים.

ומה הייתי עושה אם לא הייתי צריכה להתקיים? הולכת להתכסות בשמיכת פרחים בבית הקברות וישנה שם על האדמה הקרה, מחבקת אבנים, מחכה לאביב שאולי לא יבוא. מה הייתי עושה אם הבוקר לא היה מביא איתו צורך במים, בלחם, במלח? חושבת על מי שימיהם ימי וליבם שבור ואין להם מנחם. שאיני יכולה לנחם אותם, אפילו שממש עכשיו, רק עכשיו, זה קרה לי.

מי היא הציפור שנסחפה לתוך הים? הציפור של הרכבי שמלווה אותה, בפנים ובחוץ, על שפת המים, מעל למים, בתוך המים, על קרקעית הים. האם הציפור בחיים? נדמה שלא. נדמה שאם היא נסחפה אל תוך הים, גופה הדק ספוג וטבוע ואין לו תקנה, אין לו גאולה מן המים. נדמה שכך. אבל אולי. אולי הציפור שנסחפה לתוך הים עדיין מרחפת שם במערבולת, מעל הגלים, בין הגלים, בתוך הגלים. אולי היא שרה את שיר הענקים בעיר הנשכחת, בארץ השממה. אולי נסחפה הציפור אל מקום שאין בו אנשים, אל המקום שאין בו דבר. אל המקום שאני חושבת עליו. שאין בו דבר. כי מה יכול להשקיט את כאב האבדן? אולי רק אי שומם בלב הים שבו עומדת רק ציפור אחת על רקע השמיים. בשקט.

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת הָעֲנָנִים

שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּם;

כותבת הרכבי ואני חושבת על האפשרות לזכור את העננים. אני לא יודעת אם יש אפשרות כזאת. אני לא חושבת שיש אפשרות כזאת. המרחק ביני לבין השמיים עכשיו נדמה לי בלתי נתפס. השמיים שיש אומרים שהמתים מחכים בהם. המתים נראים לי עכשיו אמיתיים כמו ענקים. בלתי אפשריים כמוהם. מיתולוגיים כמוהם. שייכים לעננים, לקרקעית הים, לגלגולים שאין לי אליהם גישה.

מי הם הענקים של הרכבי? שאני מדמיינת כנביאה מטורפת, כמישהי שיודעת משהו על העולם שאין לי איך לדעת, כמישהי שיודעת לדבר נשכחות. מי הם הענקים שכל צעד שלהם מזעזע את עולמנו ואיך אפשר לפגוש בהם או לשיר להם או להתכרבל בכורסאות הענק שלהם ולישון שם?

כן, אני בורחת אל האגדות, כי רק בהן יש פשר לכאב שאני מכירה עכשיו היטב כל כך, שכמו בוקע לי את הלב מבפנים, שמשתהה. אבל אני לא זוכרת את האגדות, אני לא זוכרת את האפשרות. זו הסיבה שמילות השיר הסתום, היפה, המוזר הזה, מסתובבות לי בראש. אני לא זוכרת כי אני לא רוצה לזכור ואני כן זוכרת את קרקעית הים רק כי רגע ההשתהות בו מבטיח גם מוות, תחת המים הצלולים, בינות הדגים הרעבים, בתוך מערבולת הנוצות.

גם המת מוזכר בשיר. המת שהפך פתאום לנשר. הנשר הוא הציפור, הציפור נסחפה, הציפור ספק מתה, הנשר הוא המת. עד כאן. עד כאן. אֲפִלּוּ אֶת הַמֵּת שֶׁנֶּהְפַּך, פִּתְאֹם, לְנֶשֶׁר אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת. היא לא זוכרת ואני לא זוכרת את המתים. אני לא זוכרת את אחותי המתה. כלומר, אני זוכרת אותה כל הזמן גם ברמת הגוף, כי הוא כמעט שלה, וגם לא זוכרת כלום. לא זוכרת בכלל. במקום שבו היא הייתה ברורה לי פעם השכחה מותחת את הזיכרונות, השכחה מתקדמת לאט ובולעת את התחושות המוחשיות של קרבה בעולם. הסיפורים נשארים, התמונות מהבהבות אבל השכחה עוטפת את זיכרון הגוף.

רק לכתוב את המילה זיכרון גורם לי לכעס רב כל כך. כי הולעטנו בזיכרון, במניפולציית הזיכרון, בזיכרון שצץ בכל פינה בכל יער במקום הקטן הזה בעולם. רציתי לכתוב במקום הקטן שלנו בעולם, אני לא בטוחה אם הוא שלנו. אבל שכחה, לא שבענו משכחה כי אף אחד לא הכריח אותנו לשכוח. השכחה לא ממוסדת, לא מאורגנת, לא יציבה והיא מגינה עלינו, וגם, חושפת אותנו לסכנות חדשות ואנחנו שבויים בה תמיד אבל לא רואים את הכבלים, לא זוכרים שהם שם.

אני רוצה דברים. זאת הטרגדיה בתוך המוות החי שהוא אבל. אני רוצה לשחות ואני רוצה לאכול ואני רוצה שמישהו ייגע בי ברכות ולאורך זמן. וְאֵינֶנִּי רוֹצָה דָּבָר בִּמְקוֹמָם כותבת הרכבי. אני רוצה הרבה. דבר ראשון, למות באופן זמני ולהתכסות בשכבה דקה של אדמה עד שהרעש הזה ישכח. וגם לנשום בלי כאב וגם לאכול, כל הזמן. ואני רוצה גם לרחף במים כאילו אני ציפור ולראות זהרורים ועולמות נסתרים וצבע. וגם לנוח. לנוח ממש הרבה. לנוח המון, עד שזה יספיק.

אני רוצה לשכוח וגם להיות אהובה וגם לזכור הכל וגם למות. זה מותר, אני יודעת. וגם אסור להפסיק לתפקד, להיתקף סחרחורת, לצעוק ברחוב, לדבר יותר מדי על המתים, להגזים בסיפורים, לבכות באופן מבהיל, להיות חולה.

ואני רוצה לומר, הרי יום אחד. הרי מתישהו. אבל באיזשהו שלב. עוד כמה שנים. עוד עשר שנים. שלושים שנה. אם יהיו. אם זה ימשיך. אם זה לא יישכח. אם אצליח להיות. אם לא אצליח להיות. אם זה יתבהר. אם יהיה טוב. אם משהו יקרה. אם זה יפסיק. עד כאן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 61600 יצירות מאת 4013 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!