מהמקום שבו אני נמצאת אני חוזרת אל אסתר ראב, “המשוררת הצברית הראשונה”. אני לא מתעכבת על השירים העזים, מלאי התשוקה, שחוגגים את הגוף ואת השייכות אל הארץ, מה לי ולזה עכשיו, אלא על קטע קצר, חסר ומוזר, לא ממש פרוזה, בסך הכול טיוטה לקראת הרצאה, שעוסק בנוף המעצב את הגוף ואת התודעה. הוא נושא את הכותרת “הרגשת הנוף” ויש בו נוסחים שונים, הכתובים במחיקות ובמעצורים, ודווקא בכך הוא קרוב אליי עכשיו. אחד הנוסחים נפתח בתיאור הזיכרון הראשון שלה מנוף המושבה הצעירה פתח תקווה בסוף המאה ה־19:

הרגליים היחפות השוקעות בחול החם, התאנים המתוקות, ריח המסטיק – ראב נוטעת את הילדה שהייתה בתוך נוף שהוא אוסף של תחושות, של ריח, טעם, מגע וחום, עוד לפני שהוא מראה עיניים. היא לא משקיפה על הנוף מרחוק, מהחלון או מהמרפסת, אלא שרויה בתוכו והוא פועל עליה. יש בו את החושניות של ריח התאנה המתפקעת עסיס כשם שטמון בו האיום של כאב הקוצים, וראב הפעוטה נשבית בקסמיו עד שהיא מוותרת על החזרה הביתה. היא מגלה שהיא שייכת לנוף לא פחות מאשר לבית.

יש בציטוט הזה גם בלבול מסוים. בתחילה הזיכרון הראשון הוא של חול הצהריים החם, ולאחר מכן, כאילו מבלי משים, הוא מתחלף בחול הבוקר הקריר. בתחילה מתוארת שעת צהרים ובהמשך שעת בוקר מוקדמת. הבלבול הזה יושב בנוסח הסופי – הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1974 וקיבלה לבסוף את השם “על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ ישראל”. בנוסח הסופי, החול הוא אך ורק חם. האם התיקון המאוחר בא מתוך חשש שהערבוב בין תחושות שונות ואף מנוגדות ובין זמנים שונים מחליש את תוקף הזיכרון? יכול להיות. אבל דווקא הערבוב הזה בין תחושות ובין זמנים נראה לי איכשהו נכון יותר.

אני מכירה אותו, הוא נמצא גם בזכרונות שלי. נולדתי בבאר שבע, ובגיל בית ספר יסודי עברנו ליישוב לוויין מטופח. בניגוד לבאר שבע, היישוב הזה נחשב על ידי תושביו לנווה מדבר, פנינת־ירק מוצלת בשממה. גאוות המקום היתה על הדשאים, העצים, ערוגות הפרחים והבריכה עם המגלשות הנפלאות השוצפות שפע של מים קרים בשיא החום. אם היו שואלים אותי בילדותי אם אני גרה במדבר, הייתי מכחישה בתוקף: מדבר? הרי גרתי בתוך המובלעת, היוצאת מן הכלל, הווילה בישימון! אם היו מבקשים ממני לספר על תחושת הנוף, הייתי מתארת את עקיצת הדשא תחת רגליי היחפות, את האד הכבד בריח כלור שאפף את סביבת הבריכה, את נשיפות הרוח החמימה שרישרשו את מניפת עלי הדקל.

אלא שיחד עם זה, ועל אף הדשאים, העצים, הערוגות והבריכה, אני זוכרת היטב שהכול להט כל הזמן. האספלט שרף את רגליי היחפות ומגע השמש על העור היה מוחשי כמו מגהץ. כל מפגש לא זהיר עם עמוד מתכת או הישענות מקרית על מעקה גררו סכנת כוויה. החום היה נוכחות קבועה ושתלטנית, לאן שלא הלכתי, גם כששכבתי על הדשא ליד הבריכה מתחת לאחד הדקלים הגבוהים. הוא הכביד עליי, הכפיף את ראשי והאט את תנועותיי, והאור היה חזק ולבן כל כך שביליתי חלקים גדולים מילדותי בעיניים מכווצות (את זה רואים בתמונות).

האם לא חשתי בזה? בוודאי שכן. אבל האמנתי בכל לבי שאני חיה ביישוב שניצח את המדבר. אני זוכרת כמה הייתי מופתעת עם החזרה הביתה אחרי טיולים בצפון הארץ ומגלה את היישוב, שנצבע בדמיוני בירוק מתפרץ, כשהוא מכוסה באותו אבק דק ולבנבן שכיסה את כל סביבתו. היה רגע מוזר של דיסוננס עם המפגש בין היישוב הירוק שבזיכרון ובין היישוב גופו, שהייתי מגלה מחדש כשהוא צבוע בגוונים שבין ירוק־אפור לצהוב־אפור ונראה כמו ציור של נווה מדבר שנשטף בחול.

*

ראב מנסה לתאר את החיבור הפיזי־תחושתי אל הנוף, שקודם לתפיסות, לאמונות ולאידאולוגיות. “הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית” היא כותבת בראש אחד הנוסחים, ומספרת כי כשם שעורם של הערבים מגדות הירקון הוא ירקרק, כצבע הביצה, כך עורן של בנות העלייה השנייה, שזה עתה עלו ארצה, היה כצבע השלג. הנוף הוא שמעצב את הגוף ומתוכו את התודעה, ולא ההיפך.

לכן היא יוצאת נגד אמני בצלאל של תחילת המאה ה־20, שהיו מטביעים על גבי שטיחים והדפסים דימויים של אתרים כמו קבר רחל, הכותל המערבי או אשל אברהם. את הדימויים האלה היא מכנה “הסימבולים הקפואים של העם”, כי הם שאפו לשמר את הקשר אל הארץ במנותק מהחיבור הפיזי עצמו, ולמעשה היו יכולים להיווצר מכל מקום בעולם. לעומתם היא לא רואה את עצמה כבולה אל הנתיבים המלאכותיים האלה של הפגנת השייכות אל הנוף. עבורה נופי ארץ ישראל אינם דימויים מוכרים המועברים כפי שהם מיד ליד לאורך הדורות; הם מייצרים את החיבור נוף־גוף־תודעה שבורא את ילידי הארץ כאנשים חדשים.

היא מספרת על האופן התת תודעתי שבו חשה מילדותה במישורים הגדולים והריקים מחוץ לתחום המושבה, ועל התחושות שהם עוררו בה, עוד לפני שידעה לחבר אותן לתפיסות עולם פוליטיות. “בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.”

היא לא מספרת למה כוונתה ב"ריקים" ומדוע הריקות עוררה בה פחד. היא לא מסבירה מדוע הפחד ניטשטש כשהארץ נבנתה והתמלאה יישובים. מנגד היא גם לא כותבת במפורש שהריק משמעו ריק מיהודים; היא לא כותבת שהארץ היתה “ריקה”. היא לא מכחישה את קיומם של הערבים במרחב, את קדימותם (הרגעית), ואת שייכותם הטבעית (לעת עתה) אל הנוף. היא אפילו מספרת, בקטע הזה ובהרצאה הסופית, על קנאתה בערבים, שלבושם ומזונם היו המתאימים ביותר למקום, ומתארת את אביה, יליד הונגריה, שהיה ממלא את המזווה לקראת החורף בפירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים ואגוזים, כפי שהיה רגיל ממולדתו הקרה, אף על פי שבאקלים המקומי אין בכך צורך. הערבים מוצגים כאן כמקור השראה להתאקלמות בנוף, ותושבי הארץ החדשים בני העליות הראשונות התבוננו בהם ולמדו מהם, ובעקבותיהם, היא כותבת, החלו גם הם לעטוף את ראשיהם בכאפיות מפני השמש.

ואף על פי כן היא מכנה אותם “הערבים המתארחים כאן בארץ אלף שנה ומשהו”, ובסוגריים באה הערת העורך שבמקור היה כתוב “המארחים” ומאוחר יותר נוספה תי"ו למעלה לתיקון. מתארחים – כדי שלא יהיה ספק, אם היה כזה, בשאלת הבעלות על הארץ, למרות הקדימות בזמן של הערבים. האם אפשר לומר שתחושת הריקות ש"מתחת לסף ההכרה" לא מתערבבת למעשה עם שאיפות ודימויים פוליטיים, ועם התחרות מול הערבים בשאלת הקדימות? הרי גם כאשר ראב מדמיינת את עצמה כ"יצור ראשון ויחיד" בתוך המרחב הריק, כאילו היתה בתה הבכורה של הארץ, הראשוניות הזו קשורה בפחד שאין לו שם, ויחד עם זה אי־אפשר לטעות בזהותו המסוימת, הנוכחת־נפקדת, של מושא הפחד.

אני מכירה את הפחד מפני המרחבים שמחוץ ליישוב. הרחוב שבו גרתי ביישוב הלוויין לא היה רחוק משפת המדבר. המדבר התחיל ממש בסופו, בקצה המורד. אולי לא ממש מדבר, נכון יותר לומר שטח לא מעובד. או שדווקא כן היה מעובד, כי לא רחוק מהגדר היה כרם. זאת היתה גדר תיל נמוכה ופרוצה, עם תלתלים דוקרניים מעליה, שהיה אסור בשום פנים ואופן לעבור אותה, ואם עוברים אותם מגיעים אל השטחים ה"ריקים", שם היו הבדואים. אבל הגדר היתה נמוכה, ופעם אחת, בצהרים חם וארוך אחד, כשהייתי בת שבע או שמונה, הצלחתי לשכנע את חברתי לעבור איתי את הפרצה אל שיחי הענבים. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו. היה רגע, אחרי שעברתי את הגדר, שהסתכלתי מסביבי אל הנוף הפתוח, שעכשיו היה בצד שלי וחשבתי, אולי קיוויתי, שיבוא מישהו ויעצור אותנו. אבל אף אחד לא בא, ואני וחברתי המשכנו להתקדם לתוך הכרם. חיפשנו אשכול מתאים ולא מצאנו, כולם נראו קטנים מדי ולא בשלים, ממש כמו הענבים שצמחו אצלנו בחצר, שגם הם תמיד היה חמוצים.

משום מה היה נדמה לי שצריך להמשיך אל תוך הכרם, והצבעתי אל הכיוון שצריך להמשיך אליו, בזמן שחברתי הצביעה אל הכיוון ההפוך: שם, רחוק, הופיעה דמות של נער, רועה צאן בדואי. הוא שוטט בעקבות צאנו, בכלל לא הביט לעברנו, אבל הוא היה האות הברור שעלינו לסגת מיד בחזרה אל גבולות היישוב. היינו קטנות מכדי להבין את הסכנות האמיתיות של היציאה אל השטחים שמחוץ לגבולות היישוב, אבל דמותו של הרועה הבדואי גילמה את כל הפחדים שעוד לא היה להם שם. איך ידענו שהבדואי מסוכן? כנראה שידענו עוד לפני שידענו ממש. ענבים מתוקים לא מצאנו בטיול הזה, רק ברחנו בחזרה, בלי אוויר, אל הגבולות הבטוחים של היישוב, מתוכם יכולנו להמשיך לדמיין את מה שבחוץ כתערובת של פחד לא לגמרי מזוהה, ענבים, ומרחבים ריקים מלאים נוכחויות.

*

אני קוראת את ראב ומודדת כמה התרחקתי. כשפגשתי בפעם הראשונה בשיריה, בשנות העשרים שלי, הוקסמתי מהמיניות הנועזת והבלתי מתנצלת של הדוברת הילידית המתארת את גופה כאילו היה חלק מהנוף הטבעי של הארץ. הרגשתי שיש איזה סוד בחיבור האינטימי שלה עם האדמה, ושיננתי שורות יפות במיוחד על אהבה מלאת תשוקה החוגגת את מערומיה של הארץ, מזדהה עם טלליה, מאמצת את קוציה. את הקריאה הפוליטית יכולתי להניח לצד השירים, כאילו היתה רק עוד סוג של משקפיים, ולא חלק מהשירים עצמם.

אבל היום, בעיצומו של הקיץ השני למלחמה, אני לא מצליחה להישבות בקסמי השירים האלה. משהו נשבר. אני כבר לא יכולה שלא לקרוא בהם את המאמץ העיקש להמציא ילידיות מתחרה במסגרת מאבק הזכויות והבעלויות שמתממש באלימות ברוטלית יותר ויותר. אני כבר לא יכולה שלא לראות את הניסיון לשחזר את המפגש התחושתי הראשוני עם נוף הילדות במושבה – תמים וראשוני ככל שהוא מצטייר – כזירת פעולה אידיאולוגית. זה לא ויכוח, גם לא ממש שיחה. אני קוראת אותה ונהדפת ממנה חזרה אל הזכרונות שלי, שגם הם מעוצבים על ידי אידיאולוגיה. החום, נווה המדבר עם הערוגות השתולות, המרחבים הריקים מעבר לגדר – המשמעות שלהם עבורי כבר לא תהיה ראשונית ואותנטית, אם אי פעם היתה.

גם אני וגם ראב ילידות הארץ, אבל זאת לא אותה ילידיות. שלא כמותה, אני לא בטוחה שנופי המדבר של ילדותי השאירו בי חותם גופני ממשי (למעט נקודות חן). אולי משום שבניגוד אליה לא גדלתי תחת איום של גירוש ושלילת זכויות, ולא הייתי צריכה להוכיח את החיבור שלי אל הנוף כדי להצדיק את הישארותי כאן. האידיאולוגיה פועלת על שתינו בכיוונים הפוכים: אם אצל ראב היא דחפה לדמיון של חיבור חיבור טבעי ואורגני עם הארץ, אצלי השבר הוא ששותל את הריחוק.

אני קוראת את השייכות העיקשת של ראב למקום הזה, ומוצאת בה את הבריחה שלי מהשייכות הזאת. זאת לא הקריאה בראב שייצרה את הבריחה הזאת, היא היתה שם הרבה קודם. אני נזכרת בהליכה ללא סוף ברחובות רחבים וריקים, בלי צל, בין האספלט לשמש, כשראשי נודד לנופים אחרים: מגלשות מים הסתלסלו מעליי, גשרים חיברו בין הבתים, מפלים שעטו במורד הרחוב אל לגונות מוצלות, אחו ירוק קרץ באופק. אולי הבריחה נשתלה שם עוד מילדות; במובן מסוים תבנית נוף מולדתי היתה לדמיין שאני לא נמצאת במקום שבו אני נמצאת.

שאול טשרניחובסקי כתב, באחת השורות המפורסמות ביותר בשירה העברית, “האדם הוא תבנית נוף מולדתו”, אבל השורה הזאת מקבלת בשיר שלו משמעות אירונית, שמצביעה גם אל הכיוון ההפוך. גם כשננסה לברוח מהמולדת שלנו, היא תחזור ותרדוף אותנו: כל עוד היא מעצבת אותנו, היא מעצבת גם את תבניות הבריחה ממנה. כשם שהחיבור הטבעי ביותר שלי אל הנוף שגדלתי בו עובר דרך נופים מדומיינים של מגלשות באמצע המדבר, גם הבריחה ממנו עוברת דרך נופי דמיון, כמו אלה של ראב. אני קוראת אותה ומתוך הקריאה בה אני נהדפת ממנה. נהדפת ממנה ושבה ונאחזת.

מה שמושך אותי אל הקטע הזה, הטיוטתי, אפילו יותר מאשר אל השירים הזוהרים והגאים, הוא דווקא המבנה המפורק שלו. כטיוטה, הוא חושף את תהליכי הבנייה המאומצים של הזהות הילידית כזהות טבעית. הוא חושף כמה צריך להמציא, למחוק ולשנות כדי לבסס את הטיעון בדבר חיבור אותנטי וקוהרנטי בין הנוף, הגוף והתודעה. המבנה שלו – העשוי קרעים־קרעים, מחיקות וחזרות, ומשפטים שנקטעים ללא המשך – ממחיש את עבודת התפירה שכרוכה בחיבור הזה. זהו תהליך בנייה, אבל הצורה הטקסטואלית שלו מזכירה התפרקות. המבנה המפוזר, המקוטע והחסר של הקטע, נראה כמו מה שעשוי להיוותר מהרעיון הזה אחרי שהוא פוגש את תוצאותיו – הוא נראה כמו נוף טקסטואלי של אחרי מלחמה. אולי לכן, על אף כל המרחקים בינינו, דווקא הקטע השבור הזה של ראב נראה לי כמו נוף מולדת.