תחרות הכתיבה של פרויקט בן־יהודה לשנת 2025 יוחדה לכתיבה מסאית. בדומה לקודמתה, התחרות הזמינה יוצרים עכשוויים להתכתב עם יצירות ספרות־מקור בעברית, המונגשות בפרויקט בן־יהודה, ועודדה כתיבה הרואה עצמה חלק משלשלת הדורות. התחרות התקיימה בתמיכת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי ובתמיכת קרן יאן מיכלסקי.

כ־200 יצירות הוגשו לתחרות. מושאי ההתכתבות היו מגוונים – מגוון יוצרים, תקופות, סוגות וסגנונות.

ועדת השיפוט בחרה שלוש יצירות שזכו בפרס וחמש יצירות שזכו לציון לשבח.

היצירות שזכו בפרסים:

במקום הראשון: הרחק ממסדר הדגל / אורי שגב בעקבות דוד פרישמן

במקום השני: שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל / יואב בן־ארי בעקבות שאול טשרניחובסקי

במקום השלישי:עברית חיה רעה / עמרי גנשרוא בעקבות מילון העברית הישנה והחדשה של אליעזר בן־יהודה

היצירות שזכו בציון לשבח (היצירות מופיעות בסדר אקראי):

השומעים החופשיים / עמיחי שלו בעקבות חיים נחמן ביאליק

ככה וככה: נפש חיה, נפש דוממה / שוהם שנהב בעקבות שלום עליכם

על מי שהלך ונתאכר / אחיעד זקבך בעקבות שלמה הללס

בעקבות גלגל ומזלות / צבי ג’וי זוקובסקי בעקבות אברהם אבן עזרא

“וְאֻקְיָנוֹס לְפָנֶיךָ לְמָנוֹס”: על חוף גאולה / הילה נעימה גורנת בעקבות יהודה הלוי

אסופה זו כוללת את היצירות המוזכרות לעיל ויצירות נוספות שהוגשו לתחרות.

חבר השופטים:

ד"ר ננה אריאל

ד"ר יערה שחורי

בני מר

ד"ר מתן חרמוני

דבר חבר השופטים:

רבים תופסים כתיבה כתהליך השתחררות מהשפעתם של יוצרים קודמים וגיבוש שפה מקורית. תחרות המסות, שבמרכזה דיאלוג עם יצירות ממאגר “פרויקט בן־יהודה”, מעלה על נס רעיון אחר: כתיבה היא תמיד התכתבות עם קודמינו. שפתו של אדם רוויה במילים של אחרים וכל כתיבה היא חוליה בשרשרת ארוכה, כפי שנהג לכתוב ההוגה הרוסי מיכאיל בחטין. בחלק מהמסות שקראנו הייתה היצירה רק נקודת מוצא להפלגה רעיונית או לזיכרון אישי, ובחלקן עמדה היצירה בלב הדיון. בכל המקרים, המסה הייתה רוויה בהדים של קולות, רעיונות, הלכי הרוח ולשון של כתבים אחרים. רבות מהמסות העידו על מגוון מקורות השראה מכל רחבי העברית.

המסות פירשו בדרכים שונות את ההזמנה לניסיון, הטמונה בשמה של סוגת המסה. בקוטב אחד הגבול בין מסה לבין פרוזה היטשטש. המסות תיארו התנסות אישית בעולם, לעיתים קרובות בגוף ראשון, וההיבט ההגותי היה שזור וארוג אל תוך הסיפור. מסות לא מעטות, ודווקא כמה מן הטובות שבהן, התקרבו לז’אנר הממוארי. ובקוטב השני, המסות הופיעו בפנינו כמאמר מלומד הכתוב בטון מרוחק שמדגיש מחויבות לדיוק עובדתי, אם כי בלי להיות כבול בשלשלאות הכתיבה האקדמית. רבות מהמסות שקראנו נעו בתוך הרצף הזה והתמקמו באזורי ביניים שבין סיפור לתזה. בסופו של דבר, נדמה לנו שבמסות שנבחרו ניתן להבחין באיכות מסאית מובהקת, שאולי ניתנת להגדרה דווקא על דרך השלילה: מסה בעינינו אינה רק סיפור, או רק מאמר, והיא אינה חיבור שלהם, אלא יצירה של תרכובת חדשה, שקשה להבחין במרכיביה השונים.

רבות מהמסות היו משובחות באיכותן הספרותית וההגותית. הן נגעו בשלל נושאים, ושלא במפתיע, ביניהם המלחמה שהטביעה חותם עמוק ובל ימחה על בני ובנות המקום. גם מסות שלכאורה לא הזכירו את מאורעות השעה נשאו את הצלקות של זמננו, מהן בייאוש קיומי, ומהן בניסיון לחפש מוצא. די בכך להעיד על חיוניותיה של המסה כז’אנר גם היום ואת הצורך המתמיד בה. רבות מהמסות כללו התבוננות בטבע, הרהורים על הלשון העברית ומחשבות על המהפכות הטכנולוגיות של זמננו. ככל שהתקופה סוערת יותר, ההתכתבות עם יצירות עבר מספקת פרספקטיבה רחבה ופתח להבנה שלמה יותר של המציאות, אך לפעמים גם ההפך – הכרה בלתי נמנעת בעוצמת השבר ובלא נודע.

כפי שהשפה עצמה היא התגוששות בין קולות, לעיתים משלימים ולעיתים מנוגדים, כך השופטות והשופטים בתחרות התחבטו ולעתים התווכחו על היצירות הנבחרות. הבחירות לא משקפות הסכמה מוחלטת על היכל תהילה, אלא המלצה על יצירות שנגעו בנפשם של אחדים מאיתנו, הסעירו אחרים, והעניקו לכולנו רגע של חסד.

נימוקי השופטים לזכיות:

מקום ראשון

הרחק ממסדר הדגל / אורי שגב

“בנעורים, בימים שבהם רותקתי למיטה מחמת מחלה, בדרך כלל בחודשי החורף, אבל גם בעונות המעבר הפרועות, נהניתי לשנן שירים בעל פה.” במלים אלה נפתחת המסה “הרחק ממסדר הדגל” הכתובה מתוך נקודות המגע שבין השירה, האני והעולם. בין שלל המסות, הטובות והיפות לכשעצמן, הזדהרה מסה זו שלכאורה נסובה על רגעים קונקרטיים ומרים בחיי אישה צעירה: מחלה שלא ניתן לה שם ואחריה שירות צבאי שהכותבת נדמית כלכודה בו. בכתיבה משובחת, אינטימית וצלולה כאחת, השירה מצטיירת כאמנות שימושית מאוד שניתן להפיק באמצעותה משמעות ויופי ולא פחות מכך התנגדות. השירה היא שכומסת עבורה את האפשרות להתרחק ממסדרי הדגלים. במהלך שירות צבאי אפרורי ומדכדך, השירה הופכת לקניין רוחני המתרבה כאשר הוא נמסר הלאה. השיר נמסר כמו צופן מנערה אחת לשנייה, כקריאת תיגר על הסיטואציה הכללית. ניתן לראות זאת כנוסח פעיל או תשובה לשאלה כיצד מועילה השירה לחיים. כי בעודה עורגת מגופו של עולם אל אורו, מגיחה השירה כחבל הצלה, ובמפורש: שיר אחד של דוד פרישמן.

“ככל שמביטים באובייקט מגלים בו עוד ועוד מן העולם; וטוב לזכור שהסופר הרציני, לא חשוב עד כמה מוגבל הנוף המסוים שלו, כותב תמיד על העולם כולו.” כתבה פלאנרי אוקונור¹, ואכן נראה כי במסה לא ארוכה זו הצליחה אורי שגב לדבר על עולמה של אישה צעירה בישראל ולגרום לנו להרהר במה שלכאורה מובן מאליו ובאפשרות לסדוק אותו ולו באמצעות המלים.

מקום שני

שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל / יואב בן־ארי

המסה “שַׂחֲקִי חַרְבִּי: “אני מאמין” והשכן המקלקל” היא פנינה הגותית שקושרת באופן וירטואוזי בין תמות שונות ומאירה באור חדש כמה וכמה הנחות יסוד באשר ליצירות שמונחות במקום בולט בזיכרון התרבות העברית הקולקטיבי – מפסוקי תהילים, דרך עיון מעמיק בשירו של שאול טשרניחובסקי ועד נגיעות אירוניות ביצירות שנלעסו כבר היטב כמו השיר ‘יהיה טוב,’ שהיה טוב לזמנו.

ועוד יש לציין את האופן שבו מוגשת המסה בפני הקורא. יש בכתיבה מוזיקה פנימית, וריתמוס בדרך ההרצאה, שבאופן מעורר התפעלות, מביא את חוויית הקריאה לכדי הנאה צרופה.

מקום שלישי

עברית חיה רעה / עמרי גנשרוא

“עברית חיה רעה” מנסחת מבט חדש ומקורי על מצבה של העברית. בעשרים ושלושה ערכים, אחד לכל אות (רק האות בי"ת זכתה לשני ערכים) בוחנת המסה היבטים שונים של מילון בן־יהודה ההיסטורי ושל העברית בכללה. זה מבט ביקורתי, מוכיח אבל גם אוהב, והעברית העכשווית של המסה ממחישה את המרחק שעשתה השפה מאז מילון בן־יהודה, שהמסה הזאת מתכתבת אתו במישרין, ועד השפה של המילון הקצר שלפנינו. מאליה עולה שאלת היחסים בין העברית הכתובה ההיא לבין העברית הישראלית המדוברת, ובין המרכז בישראל לדוברי עברית בעולם, שברלין משמשת להם משל. העברית הישראלית שהמסה כתובה בה מודעת לעצמה. הבחירה בצורת המילון אינה גימיק, אדרבה: היא מאפשרת להעלות נושאים כבדי משקל בחיוך ובגמישות.

ציון לשבח

השומעים החופשיים / עמיחי יוסף שלו

במסה “השומעים החופשיים” מספר המחבר על סבו הרָצַף שריצף את בית ביאליק בשנות העשרים של המאה הקודמת. “רצפות”, הוא כותב, “הן לכאורה דבר חשוף לעין, אבל נסתר מהתודעה. רק כשיש סדק או חלילה שבר משגיחים בהן”. עבודת הריצוף, אריח אחר אריח, מעלה אל התודעה את השותפים הסמויים בעבודת הספרות, שלרוב לא נתפסים כחלק ממנה – מניחי התשתיות, מציבי המסד. הגילוי המפתיע של המחבר, שסבו לא רק ריצף את הבית אלא היה גם שומע חופשי שלמד על ביאליק באקדמיה, מוביל אותו להרהור על מעמדם של השומעים החופשיים. המסה מעוררת את השאלה מה חופשי בשומע החופשי? לכאורה, זהו החופש הרשמי ממחויבות הדדית בין הלומד למוסד, אך למעשה זוהי חירות מאינטרס, למידה מתוך סקרנות טהורה. המסה מציבה את השומעים החופשיים כאידיאל של החירות ללמוד לכל דורש, בכל גיל ובכל משלח יד, וכשותפים עקיפים לבניין התרבות העברית, מהמסד ועד הטפחות.

ציון לשבח

“ואוקיינוס לפניך למנוס”: על חוף גאולה / הילה נעימה גורנת

המסה הזאת מתכתבת עם שירי הים של יהודה הלוי, שבהם המשורר העברי הימי־ביניימי מְשווה בנפשו ומתאר את המסע לארץ ישראל. המסע העתידי מעורר בו חששות, הן מהדרך והן מהיעד, ונפשו משתקפת בפני הים הסוער והרוגש. מהצד האחר של הים התיכון וכעבור אלף שנה כמעט מתארת המסה הנוכחית את חוף גאולה בתל אביב בימי המלחמה האחרונה. הים אינו, ואולי אינו רק, מקום בילוי מרגיע, אלא להפך: חוף הים חשוף לסכנת הטילים והכטב"מים, ורחש הגלים אינו משקיט את הפחד מאזעקות. הגאולה שבשם החוף עומדת למבחן קשה, שמערער את התשובה הישראלית הבוטחת לשאלות על מקום מקלט ליהודים. חוף גאולה מסמן את הגבול של ישראל, את “הנקודה הכי רחוקה”, ובכך הוא גם רומז לאחריתו של יהודה הלוי, המשורר הגדול שכמה לארץ, אבל כמעט שלא הצליח להגשים את חלומו.

ציון לשבח

ככה וככה: נפש חיה, נפש דוממה / שוהם שנהב

המסה “ככה וככה” מתכתבת עם הסיפור “נפש חיה”, אחד הסיפורים הקשים והכואבים ביותר ביצירתו של שלום עליכם (בתרגומו מיידיש של י"ד ברקוביץ): סיפור על בתו של המְלמד ב"חדר", שיצאה לאוויר העולם מעוותת ונכה וכך גדלה וחייתה בביתם בקרן זווית, יצור שבִן לילה היה ובן לילה אבד. הילדה הזאת, המכונה “נפש חיה” (ובתרגומים אחרים: “היצור”) מעוררת בילד, אחד מילדי ה"חדר" הצופה בה שלימים עתיד לכתוב את הסיפור עליה, אימה ומשיכה, וגם שאלות על הגבולות בין חיים למוות, בין אדם לחיה. המסה המתכתבת עם הסיפור מיטיבה להבין את רוחו ואת האכזריות והחמלה שהוא כתוב בה, ומתארת אותו כ"עדות חיה, חיה מאוד, לאותה צביעות האנושית, לחוסר יכולתה הממשי לקבל צורות חיים הסוטות מהמקובל, גם אם אין בהן להזיק". כל זה מתואר על רקע המלחמה האחרונה והאופן שבו הגיבו לה ישראלים, בני אדם ובעלי חיים, והטבע שבו אנחנו חיים.

ציון לשבח

על מי שהלך ונתאכר / אחיעד זקבך

המסה “על מי שהלך ונתאכר” מתכתבת עם הרומן “הר הכרמים” (1931) של הסופר שלמה הלל’ס המתאר חיי יהודים כפריים בבסרביה והוגדר כ"חמדה גנוזה בספרות העברית" (ב. י. מיכלי). אל מול תיאורי הטבע והגעגועים אל האדמה שאצל הללס, מציב אחיעד זקבך את חייו שלו, לצד מקטעים מחיי אחרים, כולם מעין חברים לא רשמיים במגמה אותה הוא מכנה תנועת התאכרות חדשה. במונחים אלה הוא מביט בתופעת המהגרים מישראל אל חוות חקלאיות באירופה ובחייו שלו.

“האם יכול להיות שהכוח הקמאי שדחף את היהודי חזרה אל ארצו, הוא אותו הכוח שדוחף אותו, בימים אלו ממש, אל ארצות הניכר?” זקבך שואל ועושה שימוש במונחים רומנטיים במכוון, כטוען במטען חדש את הקריאה בהלל’ס. בשפה בהירה ואישית הוא מציע מסה המשלבת עיון וניסיון בהרהרו על הזמן ועל המקום. זהו חיפוש אחר מלים חדשות־ישנות למציאות חייו; הוא, שכותב את דבריו מכאן, העובד את האדמה “בינתיים, עוד בציון”.

ציון לשבח

התכתבות עם אבן עזרא (יצירה ללא שם) / צבי ג’וי זוקובסקי

"כל כך אין לך מזל, אבן עזרא, שיש על שמך מכתש על הירח. בוא נתערב שעל שמי לא יהיה.

לכל היותר סמטה אפלה בעיירה שכוחת אל שתושביה נמלטו ממנה ותנים ושועלים מייללים לירח והוא מתעקש: לא לא, יותר אינני זורח. אני לא אסטרולוג או אסטרונום או כמעט שום דבר אחר ממה שאתה. בקושי משורר. כלומר, מתיימר".

הפתיחה המרהיבה ושובת הלב הזו מוליכה את הקורא אל תוך מסה מהודקת וחכמה שהיא מעין דין וחשבון תרבותי היסטורי שפורש המחבר בפני אברהם אבן עזרא, מי שעולה מתוך המסה כדמות שפתחה את עולם הידע בפני יהודי ספרד. מה שמרשים במיוחד בקריאת המסה היא היכולת לכתוב ברוב פאתוס ובאירוניה בו זמנית, טון שהוביל את הקריאה.

יצירה בעקבות “עלטה” מאת דוד פרישמן

(מקום ראשון בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

בנעורים, בימים שבהם רותקתי למיטה מחמת מחלה, בדרך כלל בחודשי החורף, אבל גם בעונות המעבר הפרועות, נהניתי לשנן שירים בעל פה. מאוחר יותר נדבק לי ההרגל הזה גם לאורך שבתות ארוכות בקיץ, ולפעמים היה שב ומופיע גם בימי שגרה רגילים, אחרי שעות בית הספר. זה הלך איתי שנים על גבי שנים. שיר יפה עושה חשק ללמוד אותו בעל פה. ואני למדתי בעל פה בלי הפוגה, כי זה נתן לי הרגשה של קניין.

כשהתגייסתי לצבא ישנה מתחתיי במיטת הקומתיים בחורה אחת שקראו לה אלה. נדמה לי שהתגוררה עד אז במודיעין עם הוריה (צחקנו על המקום המוזר הזה, בעל השם המשולש, שקראו לו מודיעין־מכבים־רעות). היא סבלה מנדודי שינה. מדי לילה, אחרי שכיבו לנו את האורות, ולמרות שהיה עלינו לשתוק, דקלמתי לה את אחד השירים שזכרתי בעל פה. למען האמת, זו הייתה תקופה רעה מאוד בשבילי. כל הזמן הופיעו לי סימנים כחולים חדשים על הרגליים בגלל הטיפוס למיטה הגבוהה. הרגליים של אלה היו נקיות מחבורות, כי ישנה בקומה התחתונה. אבל גם בשבילה אלה היו ימים לא טובים. ומכיוון שחלקנו זו עם זו את המיטה הצבאית, תמיד הסכמתי לדקלם לה שיר. בסוף היא ביקשה רק את “אנבל־לי”, כי היה לו צליל יפה לדעתה. חוץ מזה לא ממש דיברנו. אחרי שטיפסתי למיטה הגבוהה כבר לא התחשק לי לרדת משם.

השיר היחיד ששיננתי במהלך הטירונות היה “עלטה” מאת דוד פרישמן. את שאר השירים למדתי עוד קודם לכן, בתיכון. לאמיתו של דבר, את “עלטה” למדתי דווקא בבית. מכיוון שהייתי אומללה כל כך בצבא, נעשיתי חולה לעיתים תכופות. קדחתי מחום, וכל הזמן היה לי קר והייתי צריכה להתכסות. בסופו של דבר רשם אותי מישהו למסדר החופ"ל. רופא הבסיס, גבר עם פנים רחבות שקרקפתו הבריקה באור המרפאה, שלח אותי הביתה עם צרור נדיב של גימלים. הוא אמר לי שמכיוון שאני גרה רחוק הוא רושם לי ימי מחלה ארוכים, כדי שיהיה לי זמן גם לנסיעות ברכבת. באותה שעה חשבתי את הנדיבות שלו לדבר מופרע, ובמידה מסוימת אפילו מחשיד. אבל פעם אמר לי שהזכרתי לו את בתו, ואז זה סוף סוף הסתדר מבחינתי.

מכל מקום, את “עלטה” שיננתי באחד מימי המפלט שהעברתי בבית, הרחק מהטירונות ומעלילותיה. ייתכן שכדי ללמוד את השיר בעל פה היה המרחק הגדול מהבסיס הכרחי, ושאילולא החלפת האווירה לא הייתה לי שהות להרהר בענייני שירה. עם זאת, המרחק הזה כפה עליי בדידות איומה. כשחזרתי לבסיס גיליתי שלכולם מלבדי כבר היו נשקים. הם חילקו להם שמות משלהם, שמות טיפשיים כמו חואן וסקארלט ג’והנסון, ישנו איתם מתחת למזרון בלילה וגם ידעו לפרק ולהרכיב אותם מחדש בתוך זמן קצר. את “עלטה” קראתי לראשונה באותו יום עצמו שבו קיבלו כולם את הנשקים. זה היה זמן קצר אחרי שחזרתי הביתה מהמרפאה. בחוץ כבר ירד הערב, ואילו אני הייתי עייפה אחרי שעות רבות בטלטולי הדרך. הטלתי את הקיטבג הצבאי על הרצפה, וקראתי את השיר בעיניים כבדות. חשבתי שזה השיר העצוב ביותר שקראתי מימיי.

כתבתי קודם לכן על הרגשה של קניין. במשך השנים באמת הלכו והצטברו אצלי נכסי הרוח האלה שזכרתי בעל פה, ולזמן מה אפילו שקלתי לערוך רשימה שתמנה את כולם. אבל נכון יותר לומר שעם השירים שלמדתי בעל פה היו לי יחסי גומלין. תמיד אנו לומדים את השירים בעל פה עד שיש לנו איתם יחסי גומלין, מפני שכאשר אנחנו מדקלמים אותם בקול יש לנו הרגשה שאיננו רק בעליהם – אלא שבאופן כלשהו הם תובעים בעלות משלהם גם עלינו. אותו ערב פסעתי הלוך ושוב בחדר עם שורות השיר של פרישמן עד שהתרגלתי אליהן, וזכרתי אותן בעל פה. חזרתי עליהן עד שהרגשתי שקנו בתוכי שביתה. את כל זה עשיתי למרות שהייתה לי סחרחורת איומה, מפני שלא הצלחתי להפסיק את המהומה שהתעוררה בי למקרא השיר הזה, שטלטל אותי במלוא עוצמתו הפואטית:

שיננתי את “עלטה” במרץ, ואחרי כן שבתי ושקעתי בעצבות. הרגשתי שהיה לנו, לפרישמן ולי, משהו מן המשותף. היה זה דבר שנשמט מאחיזתנו כליל, ושבאותה שעה של בהירות קיווינו לשאול על אודותיו דבר מה. בקול חלוד חזרתי על השורה “אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה”, והחוויתי בידיים ריקות על פניי. שפשוף העיניים הזה של פרישמן – ביודעין או שלא ביודעין – העסיק אותי באובססיביות. דקלמתי את השיר ושפשפתי את עיניי בקדחתנות. שוב ושוב שפשפתי את עיניי, אבל זה לא הועיל בכלום.

חוץ מזה, השתאיתי מהאופן שבו מכונת העולם המשומנת פעלה בלי הפוגה, תמיד רועשת וגונחת ומקרקשת. “וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה” – התנועה הזו החרידה אותי. בחדר המכונות של העולם פעלו רבבות אומללים ואלפי זוכים בעת ובעונה אחת, ובכוח מכאני אדיר התחלפו בני אדם אחדים בבני אדם אחרים. זה נכון, חשבתי לעצמי. מפני שככה פועל העולם, על אחת כמה וכמה בצבא, שבו גילו לנו לראשונה את האמת האיומה: שאת כולם אפשר שיחליפו בהינף אחד. אבל חמור מכול, העולם הרטטני והשוקק הזה היה לחלוטין מועד להחמצה מבחינתי. בדרך כלשהי הוא התנהל רחוק כל כך מהישג ידי. הייתי בת שמונה עשרה. עמדתי בחדר עם הקיטבג הצבאי שמוט על הרצפה, ושאלתי את עצמי היכן בעצם מתנהלים חיי. אבל בשום אופן לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת. הכול נראה לי חסר תוחלת.

חזרתי לבסיס בבוקר שבו יצאה הפלוגה למטווחים. שורה מתנשפת של אוטובוסים המתינה לנו במגרש החנייה. אלה תחבה בין המושבים את הרובה שלה, שהיה לו שם של גבר מסדרה אמריקאית בנטפליקס. לי לא היה רובה. המ"מ נבחה עלינו משהו עם כובע משוך על מצחה, ואחר כך נסענו לבסיס מרוחק בדרום. כולם חזרו מאושרים מרחבת המטווחים, ואכלו בתיאבון מנות קרב עם בוטנים ושוקולד למריחה מקופסת שימורים. לאמיתו של דבר, מכיוון שישבתי רחוק מכולם, ברחבת הבטון שקראו לה “החצר האחורית”, שמעתי רק את קולות הירי ולא ראיתי כלום. היה יום חם מאוד. מדי פעם קפצתי לשירותים כדי לשטוף את הפנים, אבל זה לא הועיל. כולנו הזענו כהוגן. אחר כך המ"מ ביקשה שאמלא כדורים במחסניות הריקות, וכך ביליתי עוד כמה שעות בהתעסקות עם הידיים. בסוף היום מוניתי להיות מאזינה, ואז תחבתי אטמים לאוזניי ונכנסתי לראות איך כולם יורים.

עם רדת הערב עשינו את דרכנו חזרה לבסיס. העלו אותנו שוב על שורת האוטובוסים שהמתינו במגרש החנייה. אלה תחבה את הרובה בין רגליה. בחוץ שררה חשיכה. אוויר הערב היה רענן, אבל אנחנו כבר היינו עייפים. לאף אחד לא היה מצב רוח לדבר. באותו לילה ביקשה ממני אלה לדקלם לה שוב את “אנבל־לי” לפני השינה, ואני אמרתי לה שאין לי יותר חשק אליו. הצעתי לה במקום זה שיר חדש שלמדתי. היא הסתובבה על גבה ואמרה שמצידה זה בסדר. הסתכלתי על תקרת החדר, עצמתי את עיניי ודקלמתי לה את “עלטה”.

יצירה בעקבות אני מאמין מאת טשרניחובסקי

(מקום שני בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

1.

וכאשר משהה החתן את סוליית נעלו באוויר ואז מטיח אותה מטה בעוצמה אל הכוס, האם אתם מבחינים גם, באותו רגע ממש, בדם התינוקות הניתז?

לא קל להבחין בו, בדם: הוא איננו מכתים את הנעל המצוחצחת ולא את לובן השמלה, איננו מחלחל אל טהרת האהבה, איננו מטמא את הראשית המשפחתית; הוא לא דבק בחיבוקים המיוזעים, לא נכנס למעטפות עם הצ’קים, ריחו החלוד לא מתמזג בניחוח הקבב על מקל הקינמון. ואולם בהאזנה עיקשת ישמעו חדי האוזן את צרימת צווחתו של הדם בניגונם היפה של הפסוקים: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ͏ָם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.”¹ כי הפסוקים הללו ממזמור קל"ז בתהלים סובלים ממה שניתן לכנותו “סינדרום השכן המקלקל”: אנו רגילים לשייך את הפסוקים לעולם ערכי מסויים, ורגילים להתעלם התעלמות מוחלטת מן הפסוקים המתגוררים בשכנות באותו מזמור ממש: “בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.”²

געגועים זכים לירושלים וכמיהה לנקמה אכזרית? קדושת הקשר הזוגי וניפוץ תינוקות אל הסלע? היילכו כל אלה יחדיו? כן, ודאי, ובקלילות רבה; משום שהצרימה שמרביתנו חשים כיום אל מול הצימודים האלה, תסמינו העיקרי של הסינדרום, מצויה אצלנו, ולא התקיימה אצל מגורשי ציון אשר ישבו על נהרות בבל ושאפו, אכן, מה אפשר לעשות, לנקמה מדממת, לניפוץ עוללים; וממילא לא תיארו לעצמם שדווקא פסוקים ממזמורם זה ייבחרו ברבות הימים לככב ברגע השיא של החתונה היהודית.

עבור כותביו של התנ"ך צרימות מן הסוג הזה לא התקיימו כלל, משום שבאופן טבעי הם לא חשו מחויבים לעולם הערכים שלנו כפי שרבים מאיתנו מבקשים לחוש ביחס לעולם הערכים שלהם. הנה, כולנו מתמוגגים מחזון השלום היפה של ישעיהו, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…”³ וכו' וכו', וכן הלאה וכן הלאה, כולנו זוכרים ומצטטים ומקלסים ומהללים, אלא שבאותו פרק עצמו, כמה פסוקים אחר כך וכחלק מאותו חזון של שלום על־טבעי ושל אחדות בין־שבטית תחת מלכותו של בית דוד, מייחל הנביא לגבי אותו עתיד מזהיר: “וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם”⁴; יהודה וישראל ישעטו כתף אחת להילחם בפלשתים, יבזזו את ארם היושב ממזרח, וישעבדו את אדום, מואב ועמון. סתירה? רק בעינינו הליברליות המודרניות. לישעיהו עצמו קל יותר לדמיין את הזאב והכבש גרים יחדיו מלדמיין את בני יהודה, פלשת ועמון אוכלים בצוותא אבטיח ומשחקים שש־בש על חוף הים.

2.

כך נפתח “אני מאמין”, שירו המפורסם של שאול טשרניחובסקי, מן השירים ההומניסטיים המובהקים של השירה העברית המודרנית; זהו שיר שכוח של חזון מפעם בו, חזון על רוח האדם, “רוּחַ עָז” המסיר מעליו “כַּבְלֵי־הֶבֶל”, חזון סוציאליסטי של שחרור, חזון גאולי של רעות ותקווה, של שלום בין לאומים, של חירות לאומית לעמנו בארצנו!

ובקיצור: זהו שיר משעמם למדי. כי מה יש בו? רק אור יש בו, אור כפשוטו, מין “יהיה טוב” במלעלית, “יהיה טוב, כן”. לא צללים, לא ערפילים, לא ספקות ולא גוונים. כן, כך יאה לחזון וכך נאה לאמונה, אך כך יאה פחות ונאה פחות לשיר, אם נניח ששיר מבקש לתפוס משהו עשיר יותר בהוויה האנושית, משהו סמיך ונזידי יותר מ"טו דו ליסט" של תנועת נוער.

הנה, גם המלט הנסיך מאמין באדם: “איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות…”⁵ אך לאחר דברי האמת האלה ודברים נוספים ברוחם, הוא מוסיף: “אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה?” כי כשמשפחתך רוויה ברצח, בשאיפות נקם ובפיתולים אדיפליים סבוכים, האמונה בגדולת האדם מתאיינת עבורך, מתאבקת לאבק, או מכל מקום מתאזנת אל מול חוויית החיים והוויית הנפש. וכך קורה גם כשאתה מסתכסך עם שכנך המרעיש בשתיים בלילה, וכך גם כשאתה מתווכח עם אשתך מה לעשות עם הילדים בשבת. וכיצד היה שירו של טשרניחובסקי נראה אילו נכתב שנייה לאחר שאיזה טיפוס אודסאי מחוצף היה עוקף אותו בתור לקניית לחם? כי עוד אאמין גם באדם?! ניקודים יעלו בפתו!

ועוד דבר צריך לומר: השיר גולש בסופו, ובאופן מביך למדי, לנרקיסיזם. כך מאחל טשרניחובסקי למשורר העברי אשר יחיה בעתיד הגאולי, הרחוק, עם תחייתו המעשית והרוחנית של העם בארצו:

כן, טשרניחובסקי, ששירו זה לקוח מספרו הראשון, ממקם עצמו בעתיד כמקור השראה למשוררי האומה. אף זה עניין שבאמונה: כי האדם המאמין, הנשען על משמעות כבירה שמעבר לעצמו, יהא זה אלוהים או תהא זו רוח האדם, עלול למצוא עצמו נשמט ונמזג אל תוך אותה משמעות, עלול לשים עצמו ככוכב המנצנץ במרכזה.

ובכל זאת

3.

בכל זאת, כן: בכל זאת זהו שיר נחוץ. כי אם אין לו ליהודי החילוני, החופשי, המודרני, תפילה בת תוקף, אזי שלפחות תהיה לו קריאת כיוון, שיהיה לו נס המתנופף ברוח, שיהיה לו לפחות המנון. שיר משעמם למדי, כן, ובכל זאת המנון נפלא. ואכן, זהו המנונן של תנועות נוער שונות, ואף היו שהציעו להפכו להמנון המדינה. וגם אם אין לי אמונה גדולה ברוח האדם, הנה בכל זאת אני איש חינוך, והאמונה ברוח האדם איננה רק נטיית נפש שיש לי או אין לי, אלא כורח מקצועי, אביזר נפש שחובה עלי לאחוז בו כדי למלא את תפקידי נאמנה.

וגם, בכל זאת, משהו מן הערפיליות המסקרנת מצוי בפתיחתו של השיר, שהנמענת שלו – אהובה? ידידה? נפש המשורר? רוח האדם? – שוחקת לחלומותיו, שחוק שיש בו אולי חדוות השתתפות בחלום, אולי לעג, ואולי אף המשורר עצמו שותף לאותו שחוק, ומכל מקום יש בו בשחוק הזה, בפתיחה הזו, משום אפשרות של ספק, מעין התלבטות בתוקפו של החזון המועמד על הדף.

ואפילו את מבוכת הנרקיסיזם ניתן איכשהו לקבל, אם נזכור שטשרניחובסקי המוכשר היה בן 17 או 19 – ציון שנת הכתיבה משתנה ממהדורה למהדורה – ולאנשים צעירים בגילאים אלו מותר ובריא לפנטז על גדולה עתידית; מה גם שטשרניחובסקי אכן זכה לגדולה ולתהילה – שאלמלא כן לא הייתי כותב את הדברים הנכתבים כאן.

ובכן, ארכין את ראשי בענווה בפני טשרניחובסקי, ואחר ארימו בגאווה אל המרום, אכחכח בגרוני, ובעיניים נוצצות אשיר לה, לרוח האדם, אשיר לו, לשלום בין העמים, אשיר לרעות ולחירות, הנה כך: “שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי…”

אך מי זה כאן דופק בדלת?

4.

נכון: השכן קפץ לביקור; והוא לא בדיוק דופק בדלת, אלא יותר מרסק אותה ארצה בחרבו ומפצפץ אותה לפצפוצים…

…פשוט מרסק אותה ארצה ומתפרץ פנימה וטובח בנוכחים. איזה שלום ואיזה עמים.

עד כמה הם שכנים, שני השירים? בקובץ “חזיונות ומנגינות”, ספרו הראשון של טשרניחובסקי שיצא ב־1898 מצוי “חרבי, אי חרבי” (שמעתה נקרא לו כאן בחיבה “חרבי”) בעמוד שלפני “אני מאמין” (שמעתה ייקרא כאן “שחקי”). עמוד נושק לעמוד; ככה שכנים. ועד כמה השכן הזה מקלקל? זה כבר תלוי בעולם הערכים שלכם. אבל אם שלום בין העמים פירושו עבורכם שאתם מוכנים להימנע מלהשמיד ולהכרית; ואם אמונה ברוח האדם פירושה עבורכם ויתור על יצר הנקמה והשהיה של דחף האלימות; אזי השכן הזה מקלקל גם מקלקל.

ולא כל כך נעים לומר, אך דווקא השכן הזה, השכן המקלקל על ערכיו הקלוקלים, דווקא הוא מוצלח יותר כשיר, שכּן הוא מתפרץ אל הדף בשטף אנרגטי אלים, בקצב פעימות הלב הלוחם, בנקישת חרבות, בהתגלגלות מוזיקלית חסרת מעצורים שדומה לה נמצא בקצבו התוקפני של הראפ. הנה, התקינו בפיכם הגייה מלעלית, חיבשו לרגע את כובע הראפר, וגלגלו על לשונכם את המלים הבאות:

ולא רק מבחינת קצבו, כמובן, אלא גם מבחינת התוכן, השיר מושך אותנו פחות לעבר “שחקי שחקי” ויותר לעבר “חרבו דרבו”.

חרבי, אי חרבי, ואיפה גבעתי?

5.

ובכל זאת לא בדיוק חרבו דרבו ולא חרבי דרבי, כי השיר נולד בתוך הקשר שונה מאוד, באודסה רוויית הפוגרומים של סוף המאה ה־19, אצל משורר של עם שאין לו כוח ולא יכולת להגן על עצמו; ולא בדיוק ראפ, כי האלימות של הראפ היא מוחלטת ובטוחה בעצמה ובלתי מסויגת, ואילו כאן מסתיים השיר בהסתייגות המוציאה את האוויר מן הבלון הלוחמני:

אכן, המשורר, אשר ביקש עד כה להתהולל בלוחמנותו, נאלץ להודות שלזו אין כלל כיסוי, שכן “עֶבֶד־עֲבָדִים הֱיוֹת כְּבָר הִסְכַּנְתִּי, / זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי כָּל טוֹב…” והשורה המסיימת את השיר מבהירה היטב מה נותר מכל דברי הרהב: “וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…” הזעם נותר, אך נותרו גם הכבלים.

וכאילו הוצאת האוויר מן הבלון עשויה לאפשר לנו לנשום לרגע, ולגשת בלב קל יותר אל “שחקי” שבעמוד הבא. אלא שהצרימה נותרת בעינה. כי בחשבון אחרון, המשורר לא ויתר על הנקמה, לא ויתר על האלימות, לא עבר ביוזמתו ממטחנת הקצב של הראפ למלודיית פולק מלווה בגיטרה ומפוחית; אלא פשוט הוא מודה: אין בו כוחות, או נכון יותר, אין בעמנו הרמוס כוחות, לאחוז בחרב נוקמת ואלימה. הזרוע אמנם קופאת באוויר באוחזה בחרב, אך מן הבחינה העקרונית הנקמה רצויה לה.

6.

אבל העניין מורכב אף יותר. כי לא רק שכנות מקלקלת יש כאן: “חרבי” לא סתם מתפרץ בחוצפה הרסנית אל “שחקי”; מתגנב ללב החשד שהם בחרו להתגורר בשכנות. כי שניהם, על אף השוני הרב ביניהם, עוסקים בנושא דומה, ברוח האדם, וניסוחים דומים מותחים קורים של שיחה ביניהם. “זָנְחה דְּרוֹר נַפְשִׁי” מתלונן המשורר ב"חרבי", ואילו “שחקי” עונה לכך ואינו מתייאש: “כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת”. “וְרוּחִי כִּי יִסְעַר, יִתְגָּעֵשׁ בַּכֹּחַ” מתאר “חרבי” את הלהט הרגשי המוביל בסופו של השיר להתרסקות אל קרקע הייאוש, ואילו “שחקי” מנחם באמונתו באדם, “גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז”. “וְאֶשֹּׁךְ כִּמְשֻׁגָּע אֶת כְּבָלַי בְּזָעַם…” מתייסר המשורר ב"חרבי", כאדם ובשם העם; “רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל”, עונה “שחקי” לאדם, ו"בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ" עונה הוא לעם.

ואם אמנם דיאלוג יש כאן, ואם אמנם הם מין צמד חמד מפתיע שכזה, אזי ניתן, אולי, לסמן מעין מהלך רווי ניגודים הזורם מראשיתו של “חרבי” אל סופו של “שחקי”: רוח נקמה נופחת בנפש המשורר, מנפחת אותו כבלון של אלימות; אלא שהבלון מתרוקן ביפיחה צפצפנית של ייאוש וחידלון; אך הנה, בעוברנו אל “שחקי”, הרוח המצטפצפת מתוכו בכל זאת ממשיכה לנשוב, מכוונת עצמה לעתיד, מכוונת עצמה לתקווה.

המהלך הזה מציל את “שחקי” כשיר, גואל אותו משממון ההמנוניות, כי לפתע הוא נטען, ונטענים התקווה שבו, האמונה שבו, המבט למרחוק שבו, במטען של אלימות סמויה. זיכרו, בשירכם את השיר: היד המושטת לשלום בין לאומים, ביקשה לעצמה לא רק את האחיזה בחרב הנוקמת, אלא אף את חדוות האחיזה בחרב הזו.

אך בחשבון אחרון, “שחקי” מוותר על החרב, מוותר על הנקמה, מפקיד את שתיהן אצל השכן הממורמר מן הכניסה האחורית של בניין חזונו, זוכר שהן נמצאות שם, וממשיך הלאה בלעדיהן. אם ישעיהו בחזונו מתקשה להיפרד מהשפלת העמים השכנים ומשעבודם בעתיד הגאולי, הרי ש"שחקי" מוותר בחזונו על הנקמה האלימה. וגר זאב עם כבש – וזהו זה; הכבש לא צריך לנגוס עד דם בזנבו של הזאב כדי לחוש בבוא הגאולה. היד המושטת לשלום ביקשה בעבר את חדוות האחיזה בחרב הנוקמת, אך עתה, לעת עתיד, היא אינה מבקשת אותה עוד, ופנטזיית הנקמה אינה מתממשת כחלק מפנטזיית הגאולה. כך מסתמנת האלימות ב"חרבי" כפנטזיה שניתן לבחוש בה ולהלל את מימושה, אך ניתן גם להיפרד ממנה, לפחות בחזון הכולל לרוח האדם.

ומתבקש לשאול, דחוף לשאול, נחוץ לשאול: מה עלינו?

7.

כן, מה עלינו, מה יהא עלינו, מה נעשה אנו בימים האלה, בעצם הזמן הזה?

ברבות השנים אימצה התרבות העברית המודרנית את “שחקי” ונתנה לו מקום מרכזי, המנוני, ואילו “חרבי”, על אף המוזיקליות המפתה שלו, לא הולחן, והוא איננו משירי טשרניחובסקי המוכרים. הנקמה הושארה במרתף התרבותי.

מפעם לפעם צף יצר הנקמה לפני השטח של הציבוריות הישראלית, אך רק עם אסון השביעי באוקטובר זכה לעדנה גדולה, מיקם את היצר בטווח התרבותי הנורמטיבי, בלב הפרהסיה התרבותית, ובאופן חסר תקדים. האם יכול היה להיות אחרת?

לא, כנראה שלא. אנו זקוקים ל"חרבו דרבו"; התרבות צריכה לאחוז ביצר, לשקף אותו, לבטא אותו, לשחק בו.

אך מה יעדן את היצר? מה ירכך אותו עבורנו? מה יגדור אותו במחוזות הפנטזיה? מה יחשק אותו בחזון חפץ בטוב, אוהב אדם? האם יצליח להתרומם ולעמוד יציב איזה “שחקי” חדש בלבה של התרבות העברית?

יצירה בעקבות מילון העברית הישנה והחדשה של אליעזר בן־יהודה

(מקום שלישי בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

א

אליעזר בן־יהודה – משוגע. אין דרך אחרת להסביר את מה שקרה שם. המילון העצום והמפרך הוא רק תופעת לוואי למופרעות הנפשית שבערה בתוך הגוף הזה, שנלחם כל חייו לדבר בשפה שאף אחד לא מבין, והכריח את הסובבים אותו לנהוג כמוהו, כולל הילד המסכן שלו שאף קיבל שם אומלל: בן־ציון בן־יהודה. בן־יהודה האב היגר לארץ הצחיחה הזאת והמשיך לדבר עברית ולהדביר את כל שאר השפות, פרסם מאמרים קיצוניים שקוראים למאבק לאומי ואף נכלא בעקבות זאת. מישהו עם הגיון בריא כבר מזמן היה צריך להפסיק את ההתנהגות המופקרת הזו.

אבל לו זה לא הזיז. יש מי שאומרים שהאש הזו נקראת התלהבות, העברית בערה בו, והוא הצית אותה בכל הסובבים אותו. לרב אנחנו נוטים לראות את ההשפעה שלו כמי שהאיר את הדרך, ושוכחים שהדרך הוארה בעזרת שריפה.

ב

בראשית – התורה נפתחת באות ב', בראשית.

ברא – מייד אחריה הפועל: ברא. בהגדרתו של אליעזר בן־יהודה: עשה דבר שלא היה במציאות מקודם¹. אלוהים בורא את העולם במילים, ובן־יהודה בורא מילים בעולם, וכך הוא הופך מציאות אחת לאחרת. בכל תולדות הבלשנות ידועה העברית בתור מקרה ההצלחה היחיד והגדול ביותר של החייאת שפה. זה לא דבר שקורה. הרבה שפות נכחדות. מעט שפות מודרניות נולדות, לרב ממפגשים אינטנסיביים של עמים שונים, כמו שפות קריאוליות. אבל שפה מתה שקמה לתחייה? נס.

ביצירת מילון יש בריאה מחדש של העולם ושל כל הערכים בו. הרבה אנשים כותבים, ובכך הם יוצרים סיפורים, נרטיבים חדשים. אבל הם לא בוראים את כל המילים. הם לא בוראים את כל הדברים, רק מה שנחוץ להם בשביל לספר. ומילון? עם כל כך הרבה כרכים? הוא לא בורא סיפור אחד, או עולם אחד. הוא בורא את היכולת לספר, את אפשרות הקיום של מציאות בעברית.

ג

גלות – אליעזר בן־יהודה תיעב את הגלות וכל מה שקשור בה. איך יודעים את זה? הנה ההגדרה המילונית שלו למונח:²

מה זה המשפט האחרון הזה? הגלות היא הרבה דברים. אבל ההגדרה כאן לא משתמעת: כיף זה לא. זה עונש, זו חרפה. מהו עם בלי אדמה ובלי שפה אחת? בן־יהודה שואל שאלה רטורית, ואני חושבת על אמא שלו. מה איתה? איך היא אכלה את זה שהוא נוטש את היידיש? שהוא עוזב לארץ ישראל? מה לגבי שפת אם?

ד

די – לדבר על בן־יהודה. בואו נדבר על המילון. שישה עשר כרכים עבים שמלאים בהגדרות ומסודרים לפי הא־ב, ופעלים – לפי השורש. ספר שמאגד בתוכו מילים מהמקרא ומהתלמוד, כמו גם מילים שהמציא בן־יהודה עצמו, ולכל מילה גם אטימולוגיה קצרה: מהו מקור המילה, מאיזו תקופה, וכמה דוגמאות. בנוסף לכל זה, לכל ערך יש גם מקבילה בכמה שפות אירופיות – גרמנית, צרפתית ואנגלית – כי ברור שהמשתמשים אינם דוברי עברית, וספק אם אפילו את ההגדרה בעברית למילה שחיפשו יצליחו להבין בלי לבדוק עוד במילון. פרויקט של משוגע, כבר אמרתי?

ה

המשכיות – את משימת המילון הענקית שלו הוא לא השלים. אחרים נאלצו לעמול ולסיים את המלאכה במקומו.

ו

וידוי – הידיעה הזו קצת משמחת אותי. מגיע לו. איזה היבריס, לחשוב שהוא יכול להקים לתחייה את העברית. אם היה נכשל, זה אפילו היה יפה. צדק פואטי מהסוג שמתאים לטרגדיות יווניות. אבל בן־יהודה הצליח. הוא עף לשמים והגיע עד לשמש, והבאים אחריו הדליקו מהגוף הבוער את הלפידים והאירו את הדרך הלאה.

ז

זיכרון – כרכים שמונה והלאה נערכו על ידי אנשים אחרים, שטרחו לציין מתי בן־יהודה העיר הערות משלו ומתי אלו הן הערותיהם. הם גם הקפידו לא להכניס ערכים חדשים ומילים שנטבעו בשפה אחרי מותו. בעצם, ברגע שהוא נפטר כאילו נגמרו כל המילים בעולם, ונחתם הגולל על השפה. המילון הזה אמנם הושלם בעזרת אחרים, אך הוא מתעד את הלקסיקון כפי שהיה בחייו של בן־יהודה.

מילונים בתור מוזיאונים של שפה מדגישים את העובדה שהשפה היא מעין זיכרון צלילי של דורות על גבי דורות. מילים שאף אחד לא משתמש בהן יותר נשארות תלויות דוממות בין השורות של המילון. לעומת זאת, מילים אחרות מתעופפות בקלילות הלאה אל תוך השפה הדבורה, הן מזמזמות ונשמעות סביבנו בחיי היומיום. למשל, חשבו על המילה:

ח

חידוש – המילה “חידוש” במשמעות “המצאת מילים” אינה קיימת במילון בן־יהודה³. הוא לא טרח להמציא מונח לפעולה הזו,⁴ כאילו שאם יופיעו מעצמן המילים במילון תהיה להן סמכות שווה כמו למילים העתיקות שעומדות לפניהן ואחריהן בטור הארוך של הערכים וההגדרות. כי בניגוד למילונים ברוב שפות העולם, שמרכז כובד משקלם הוא על שימור הידע והעבר, מטרתו של בן־יהודה הייתה העתיד, ואת העתיד הזה הוא החביא בין מילים מהעבר.

ט

טהרנות – לחזון שלו הצטרפו כל אנשי המילונים והאקדמיה ללשון, שמטרתם גם לרסן את המשתמשים, שלא יגזימו. מישהו צריך ללמד את כל העולים החדשים האלו עם השפות הגויות שלהם והמנהגים המשונים איך לשטוף ידיים ולדבר עברית נכונה. הרי אף אחד לא רוצה שפה שהיא קצת־יידיש־קצת־לדינו־קצת־ארמית־וערבית־ומלח־ופלפל לפי הטעם. אבל איכשהו, למרות כל הניסיונות לבשל עברית נכונה, בסוף עדיין יצא חריף מדי.

י

ישראליות – חריף מדי זה מה ששומעים כשנכנסים בטעות במישהו בכביש. בן־יהודה היה בוודאי מסמיק. הוא לא תכנן שככה יגידו בעברית שלו, בשפה הטהורה הזו. וכאן, מתחת לחגורה של העברית, איפה שלא מנומס, יש הרבה חופש למשתמשים. אנשים מערבבים קללות באיזו שפה שבא להם. ערבית, יידיש, רוסית, אנגלית. וגם בעברית הם לא חוסכים איחולים. ואיכשהו ככה, כשהעברית רעה, היא גם חיה מאוד. היא מוכתמת וסומרת ומנותקת לגמרי מהמילון, היא כבר עברית ישראלית, היא דוגרי. אין בה שום דבר מהטוהר של בית המקדש השפתי שבנה בן־יהודה, שיכול להתקיים רק בתוך שפה כבויה, כתובה.

כ

כתב – העברית מיוחדת בכך שיש לה כתב עתיק במיוחד. הרבה שפות שנכחדו לא נכתבו אף פעם, ולכן אין לנו מושג איך הן נשמעות. כתב הוא סוג של תווי נגינה לקול. ככה אנחנו יודעים לשיר את הרעיונות שלנו החוצה. והמילון עשוי מאוסף של סימנים כאלו, מאובנים של צליל, שעוזרים לזכור איך מדברים. המילים הכתובות חונטות את השפה, וברגע שמנסים להקים לתחייה את העברית, החניטה העתיקה הזו עוזרת מאוד לשחזר את פניה.

ל

לשון – הכי יפה לשפה כשהיא נושכת את הלשון, שיש חוקים ואף אחד לא מציית להם. זה קצת כמו כשמחכים בתור בדואר בארץ. ברור שיש תור, אבל כולם עוקפים. מקבלים מספרים, אבל אפילו אלו לא מתנהגים בדיוק לפי הסדר, ואיכשהו הדודה במספר 539 נכנסת לפני מספר 538 בלי איזו סיבה הגיונית. אמנם כן, יש כללי אצבע והמלצות חמות להתנהלות נכונה, אבל כל השאר זה אינטואיציה וחוכמת רחוב.

בלשנים ולשונאים אוהבים לחשוב על עצמם כעל מתמטיקאים של השפה, והמילון, שפורש את המילים ומפריד אותן כמו בשולחן ניתוחים, מאוד מנסה להיות מדעי, עם האסתטיקה האנליטית שלו. אבל במתמטיקה החוקים והנוסחאות עובדים, ובשפה חיה יש “בדרך כלל”, והמון יוצאי דופן.

מ

משחק – שפה היא גם סוג של משחק. קצת כמו שטולקין המציא לעצמו עולם בדיוני, גם בן־יהודה עשה את זה, רק שהוא חי בתוך העולם שהמציא לעצמו. הוא שיחק בלדבר שפה שאף אחד לא יודע, שפת ילדים סודית שהאירופאים האחרים בבית הקפה לא יבינו אותו. הוא נכנס לתוך בניית המילון במעין דרך אגב, כי בשביל המשחק צריך כלים וחסרים כמה (אוי, הוא לא ידע לאיזה בוץ הוא נכנס). כלי־המשחק הראשון שחסר לו היה המילה “מילון”, שאותה טבע במקום המילה “ספר־מילים”. הוא ודאי התלהב מהיכולת ליצור מילים בעזרת תבנית משקל ושורש, כמו ילד שמשתעשע בקסם קלפים חדש שלמד.

היום כל ילד בגן ממציא מילים. לפעמים זו שגיאה שנובעת מחוסר ידע, לפעמים טעות שהשתרשה והפכה לנורמה, ולעתים זה פשוט שעשוע. הרי משחק הוא גם צחוק⁵, והשפה, אסור לה לקחת את עצמה ברצינות מדי. אנשי האקדמיה ללשון וכל מיני שוטרים־של־העברית מנסים לתקן ולאלף את דוברי העברית הסוררת, אבל לשווא. העברית חיה, והיא עלולה להסתער על כל מי שקושר אותה ברצועה.

נ

ניבים – העברית מורכבת מאיברי גוף: לשון ושפה וניבים. והניבים של העברית חדים. כשהייתי בחילופים באוניברסיטת ליידן לקחתי קורס על שפות נכחדות והחייאת שפות כאקטיביזם קהילתי. עברית עלתה בשיחות לא מעט, אבל לאו דווקא בגלל שהיא שפה שקמה לתחייה. להפך, הפרנקנשטיין הזה משגשג כל כך שהוא הפך לשפה טורפת. העברית הכחידה את הלדינו ואת היידיש, ואת הבוכרית, ועוד אינספור שפות יהודיות של קהילות קטנות ברחבי העולם. הניבים המקומיים האלו, ברגע שהיגרו לארץ, לא שרדו את השיניים והציפורניים של העברית.

ס

סקס – בניגוד לעברית החסודה שבן־יהודה גידל, העברית של היום היא גם שרלילה לא קטנה. היא מתבוללת עם מי שבא לה, יש לה סטייל והיא אוהבת לעשות סקס ולדבר בסלנג שמגיע מאנגלית. היא עושה חאפלות עם הערבית ולא אכפת לה לעשות קונצים גם ליידיש. היא לא פראיירית. היא חוליגנית שעושה ברדקים גם ברוסית, ובכל זאת יש לה שיק צרפתי, כי עברית צחה זה פאסה. וככה היא הולכת ומתמזגת לה עם כל מיני שפות אחרות.

ע

עיבור – השורש ע.ב.ר הוא שורש נהדר. הוא כולל בתוכו את העברית עם כל העבר שלה, אבל גם את המעבר לעתיד, להתעברות של העברית, ליכולתה להכיל שפות נוספות. ויש בזה משהו מרגש, כי העברית פתאום גדולה יותר, והפנים שלה מאירות, והיא אמנם עדיין חיה רעה, אבל מעניין מה יֵצֵא מהשילוב עם שפות נוספות.

התחלה של דיאלקטים או סוציולקטים אפשר לראות ברחבי הארץ בדיבור השונה של כל מיני קבוצות. אנשים בתחנת הדלק באשדוד מדברים עברית קצת אחרת ממי שגר בהרצליה ועובד בהייטק. אלה שואלים מילים משפה אחת, ואלו מאחרת. אלו מדגישים אותיות מסוימות, ואלה מעדיפים הגייה שונה. העברית המגובשת מתחילה להתפצל.

פ

פיצול – הפנטזיה ההזויה של בן־יהודה התגשמה. היהודים, שהיו פזורים ברחבי העולם, התקבצו בארץ והתחילו לדבר עברית, עברית אחת, מאוחדת. אבל גם פה הוא לא חשב עד הסוף, כי ברגע שהצליחו היהודים להבין אחד את השני הם גם התחילו לריב. בן־יהודה הקים את מפעל חייו על אידאולוגיה חזקה ובוערת, וכעת האידאולוגיות מתפרקות, כולם מתווכחים. והעברית, שהייתה ילדה טובה והפכה למתבגרת בועטת, עכשיו היא גם גדולה דיה בשביל לברוח מהבית לברלין.

צ

צדק פואטי – שמונת הכרכים הראשונים של המילון הודפסו בברלין כשאף אחד לא דיבר שם מילה בעברית. עכשיו יש קהילה של חבר’ה מקועקעים עם פירסינג שגרים בברלין ומדברים עברית שפת־אם וגרמנית של סטודנטים.

ק

קרע – לסטודנטים האלו נחמד בגרמניה והם לא מתכננים לחזור. הטכנו של ברלין טוב יותר, יש עבודה במוזיקה, עדיין אפשר למצוא פלאפל טעים, והמחירים זולים. וזה בלי לדבר בכלל על המלחמות והחום בארץ. הקרע מתחיל, העברית של פנגיאה־ישראל מתפרקת. כל קבוצה כזו שעוזבת לחיות במקום אחר ממשיכה עדיין לדבר עברית, עם השפעות מבחוץ. ובין העברית בארץ לעבריות של חו"ל מתחיל להיווצר מרחק.

ר

ריבוי – עברית שפות יפות. היא כאן לא רק כדי להישאר, אלא כדי להתרבות. היא מתפצלת ומתפזרת ומשתנה ומשתינה על כל הבן־יהודאים. לא שייכת לאף אחד, לא מבוקרת, משתוללת ומשתרללת ומתבוללת, וזו התוצאה, הריבוי: יש כמה עבריות שונות.

ש

שיגעון – יש אנשים שחושבים שהם המשיח. בן־יהודה לא חשב שהוא המשיח כי הוא היה המשיח, הוא הביא את הגאולה אל השפה, ועכשיו כל האנשים מדברים “שפה ברורה” – עברית. חזון אחרית הימים, לא?

לא. בן־יהודה בכלל הניח את אבני היסוד למגדל בבל. לרגע נדמה היה שניצחנו ושכולם מדברים עברית, אבל העברית קמה עלינו. היא משתוללת כמו אש, הבניין נופל וכולם מתפזרים מפה, הולכים עם העברית שלהם למקומות שונים, מפיצים אותה הלאה ובוללים אותה בשפות אחרות. ובן־יהודה נשאר גלמוד ומשוגע ביסודות של תחתית הבניין.

ת

תהייה – נכון, האידאולוגיות לוהטות והבית בוער. אבל אם העברית גדלה כל כך שהיא עוזבת לברלין ומתפרעת, אולי בעצם זה אומר שבן־יהודה הצליח?

יצירה בעקבות ביאליק

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

(גרסה שונה מזו ששנשלחה לתחרות הכתיבה 2025 וצוינה לשבח)

מוקדש לזכרו של נתן שלימוביץ' (1889–1982)

1.

תמיד ידעתי כי בתחילת המאה ה־20, עת סבי רק עלה מסטראובין, ביילרוס, הוא עבד כרצף בתל אביב, ויום אחד עת חיים נחמן ביאליק ראה אותו עובד תחת השמש הקופחת, טפח על כתפו ואמר משהו בנוסח: כל הכבוד בחור, רק ככה נבנה את ארץ ישראל. בשנה האחרונה נחשף עוד חלק מתמונת הזיכרון הגדולה שלעולם לא תחשוף את כל חלקיה: סבי הוא בעצם זה שריצף (יחד עם שותפו שאחר כך רימה אותו בכסף, וכשסבי גילה איים להתאבד, לכן סבי ויתר ואותו שותף הקים לימים חברה שכיום שווי השוק שלה נאמד בכ־2.73 מיליארד שקלים) הלכה למעשה את בית ביאליק כולו מבפנים (וגם את כל רחוב שינקין ב־1932). בהתחשב במידע החדש, סביר שביאליק טפח על שכמו עת סבי ריצף את ביתו, ולא כשריצף למשל את המדרכה ברחוב בן יהודה, כשבא לבדוק איך העבודות מתקדמות. אגב, במהלך הריצוף, עת צמאה נפשו למים, כמו כל הפועלים דאז, לא היה נוקש בדלתות הבתים. הן לא היו נעולות. לכן היה נכנס, שותה מים, יוצא וממשיך לעבוד. האדריכל היה יוסף מינור, שתכנן לבקשת המשורר בית בסגנון אקלקטי מובהק, המשלב מוטיבים מזרחיים, מנדטוריים ואירופיים. העיצוב האמנותי – קירות, חלונות, תקרות ורצפות – בוצע בשיתוף בית ספר בצלאל שעמד אז תחת ניהולו של בוריס שץ. דגש רב הושם על פרטי הקישוט, שכללו בין היתר קשתות, עמודים בסגנון יווני, סבכה דקורטיבית וציורי קיר, ביניהם ציורים של סיפור שליחי המרגלים שנשלחו לארץ כנען; כוהנים מניפים את ארון הברית ועוד. סבי ושותפו (היה במקור שותף שלישי עם ידיים שמאליות שהודח, השתלט על אדמות נטושות ליד חוף הים והפך לאיל נדל"ן), כך הבנתי מבדיקה מעמיקה יותר, היו הקבלנים המבצעים בפועל של הריצוף (עבודה אותה קיבלו מאליעזר קפלן מחברת סולל בונה). כלומר הם הניחו את האריחים המעוצבים, שהיו אריחי קרמיקה צבעוניים בעבודת יד, מעוטרים במוטיבים מהתנ"ך, מעולם החי והצומח, זרויי כיתובים עבריים. הם ממוקמים בעיקר באולמות המרכזיים של הבית, כולל חדרי האורחים והסלון. בית ביאליק נבנה בין 1924 ל־1925, ובהתחשב בטכניקות של התקופה ובמאפייני המקום, ניתן להעריך שהריצוף עצמו (כולל הנחת האריחים, יישור וסיום) לקח כמה שבועות עד חודש. הריצוף נחשב שלב שמחייב דיוק וסבלנות, אך לרוב היה חלק מהשלבים הסופיים בבנייה, ולכן משך הזמן שלו קצר יחסית לעומת הבנייה הכוללת. ביאליק עצמו היה מעורב באופן פעיל בתכנון הבית, כולל עיצוב הפנים והגינה שסביבותיו.

2.

מידע זה גרם לי לתהות: שאול טשרניחובסקי (שהיו רופא המשפחה של אבי כילד) חי בבתים שכורים וצנועים ברחובות שונים בתל אביב, אחד מהם בבוגרשוב, עד מותו ב־1943. לא היה לו בית קבוע, ואולי זה חלחל למיתוס שנבנה סביבו – המשורר הרופא הנודד, שהביא לשיריו וללבבות את השמש היוונית אך חי בצניעות מקומית, שלא בנה בית בארץ, אבל הקים בה שירים רבים. גם שלונסקי דר בבית קטן וצנוע ברחוב ארלוזורוב, מלא ספרים וכתבי יד, והיה ידוע באירוח סופרים צעירים. ביתו שימש מוקד של רוח, תסיסה ושפה, לא של הדר אדריכלי. יש שיגרסו כי ביאליק ביקש לבנות את השירה באבן, בעוד שטשרניחובסקי ושלונסקי השאירו אותה באוויר, אבל מדובר במשפט יפה, פיוטי, שלא בהכרח משקף את רבדיה של המציאות, אבל ההבדלים ניכרים: בית ביאליק נועד לבטא “תחייה לאומית” באבן, אך עשה זאת בשפה אירופית־אקלקטית, לא עברית־עממית. זהו בית שנבנה בידיים של פועלים, אבל דיבר בלשון של נסיכים. בית שלגמרי לא סימל את מעמד הפועלים הארץ־ישראלי, אך אולי ביטא את האופן בו ישראל (ומן הסתם ביאליק עצמו) שאפו להיות – מלאי תרבות אירופית שנוזלת מכל צד, פנטזיה ארכיטקטונית של תחייה, שבה הקולקטיב האלמוני יוצר ארמון של רוח.

3.

עם זאת, המסורת היהודית הייתה נוכחת בכל רגע, אם זה בסימטריה והחלוקה הפנימית – הבית נבנה בהשראת הבית היהודי המסורתי ובדגם של בית־מדרש: חלל מרכזי, גבוה ומואר, שסביבו חדרים קטנים יותר. המבנה מסמל את הרעיון של מרכז רוחני שממנו נובעים חיים ויצירה – ממש כמו מרכז התורה בבית המדרש. בשפה הארכיטקטונית שילב יוסף מינור אלמנטים המזכירים בתי כנסת מזרחיים ובתי מידות ספרדיים. כמו כן, מלבד הציורים, גם עיטורי הגבס, המסגרות והוויטראז’ים מתייחסים לסמלים מקראיים – עץ החיים, המנורה, אריות שומרים, מגיני דוד. בנוסף, בחלוקת החללים ובשימוש בספרייה כמרכז הבית יש הד למוטיב הלימוד. יש שיגרסו כי זו הצורה שבה החזון הלאומי נהפך לאבן, אבל גם הדרך שבה האבן הופכת שוב לחזון. ובנחיתה לא בהכרח רכה ראוי לציין: ביאליק היה היחיד מבין השלושה (טשרניחובסקי ושלונסקי) שהצליח כלכלית. לא היה רק משורר, אלא גם מו"ל, בעל הוצאת “דביר”, ואדם שנהנה מהכנסה יציבה מתרגומים, מנאומים ומכירות ספרים. ביאליק יכל להרשות לעצמו לבנות בית מפואר, אבל זו הייתה גם השקפת עולמו, וחלק מחזונו להקרים בביתו מקדש קטן לעבריות המתחדשת. לימים, כשהבית יהיה עובדה מוגמרת, מרהיבה, יאמר עליו הסופר יצחק שלו כי בית ביאליק הוא מיקרוקוסמוס של התרבות העברית המתחדשת. הוא מקום שבו מתערבבים עבר והווה, רוח ויד, שירה ובנייה. הצייר נחום גוטמן יוסיף, “כשאני מביט בבית ביאליק אני רואה יותר מאבן וקיר, אני רואה את נבכי הנפש העברית, את התלאות והתקוות.” אגב, ההערכה כי שיווי בית ביאליק וכל הטמון בו הוא בערך 70 מיליון שקלים.

4.

סבי לא היה איש גבוה, אולי מטר שבעים לכל היותר (כך לפי זיכרוני), אך בניו סיפרו כי היה חזק בצורה בלתי רגילה. גם היה מסוגל לעבוד עשר שעות (ואם צריך יותר) ברציפות, ולאכול במהלכן רק לבן, מלפפון ולחם, והיה מסוגל להרים מרצפות כבדות משקל. גם היה חסין לעקיצות עקרבים. כשהיה מרים בלטות ישנות לא פעם הסתתרו תחתן עקרבים. פעמיים עקצו אותו. מהפעם השלישית הפך מחוסן. הוא לא עבד מהר, אבל גם לא לאט. היה לו קצב משלו. והספק עבודה מרשים. סבי גם לא היה איש משכיל. הוא גדל בבית דתי ובעיקר ידע עבודת כפיים ותורה, אם כי אותם חלקים חדשים בתמונה חשפו כי אביו היה גבאי. בית כנסת בסטרובין, מחוז סלוצק. סבי עלה ארצה בתחילת המאה חסר כל. השאיר שני הורים ושני אחים (ההורים ואחיהם נטבחו על ידי הנאצים מאוחר יותר. אח אחד שלו נהרג כששירת בצבא הרוסי. האח השני נפצע והרופאה שטיפלה בו הפכה לימים לאשתו). גרסה אחת סיפרה כי עלה ארצה מכיוון שלא היה מוכן להתגייס לצבא הרוסי. גרסה מאוחרת יותר טענה כי עלה קודם כל בגלל ציונות. סיפורים אחרונים די מיצקו גרסה זו בבטון. למשל, הסיפור שברל כצנלסון לקח יום אחד את סבי לעבוד כרכז כתבים בעיתון דבר, אבל אחרי כמה שעות של ישיבה בטלה במשרד, סבי ריסק את העיפרון שניתן לו ואמר, מה זו העבודה הזו? ככה לא בונים את ארץ ישראל! יצא ולא חזר עוד. סבי נשאר עד יומו האחרון סוציאליסט אדוק שלא רצה מעולם שום דבר פרט לפרנסה מספקת למשפחתו. מעולם לא יצא לחופשה, ואת שעות הפנאי שלו אחרי שריצף העביר בעיקר במטע בננות ואבוקדו ששתל סמוך לביתו המאוחר (נהג לצאת לעבוד במטע כאשר לחץ הדם עלה לו, כי כך לטענתו, כלומר בעבודה במטע, היה יורד. גם התעקש כמו בננות ואבוקדו שותלים ולא זורעים), אותו קנה בהקפה כי חשב להתפרנס מחקלאות, בשלב מסוים ידיו כבר התמלאו שלפוחיות והתקשה לרצף, אבל גם התקשה להתפרנס ממכירות פירות, לכן בנוסף עבד כאיש טכני בעירייה).

5.

לפני זמן מועט יחסית עוד חלק מהתמונה התברר: סבי ממש העריץ את ביאליק. ייתכן שכבר העריץ אותו לפני שריצף את ביתו, אם כי מן הסתם הערצה זו גברה לאחר מכן. דודי סיפר כי כסוציאליסט אהב לצטט מתוך השיר אחד במאי את השורה, “העולם כולו בלי ראש, והלב אין בו שקט, כל המעלה מן הדם, וכל המטה מן הנפש”. ואז דודי הוסיף כי לפעמים גם נזכר באימה כי נהג לצטט מתוך על השחיטה את השורות, “התליין, הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום”. דודי הוסיף כי בכל פעם שהיה שומע זאת מיד נכנס לארון מרוב פחד. “חשבתי שתיכף באים לשחוט אותנו, והוא בכלל לא שם לב”. והוא ממש אהב לקרוא? “מה זאת אומרת?” כלומר קרא את שירי וסיפורי ביאליק? את ספר אגדה? “אני לא זוכר שום ספר אצלנו בבית, חוץ מהתנ”ך, הוסיף הדוד, אבל הוא אהב להקשיב." להקשיב? הדוד סימן לי לחכות רגע, הלך לחפש משהו בחדר העבודה – דודי עבר לאחרונה מקרוון בו נסע ברחבי שביל חוצה ישראל, אל בקתה פונקציונלית במושב ניר חיים והחל גם ללבוש כובע טמבל פסיכדלי – שמעתי אותו מחטט בניירות כבדים, פותח וסוגר מגירות. חזר מתנשף עם תמונה מרופטת בשחור לבן. מה זה? “תסתכל”, אמר ועיניו ברקו. רואים בצילום עשרה צעירים וצעירות יושבים בשלוש שורות, כולם עם חולצות לבנות, חלקם עם עניבות. מאחוריהם אישה נוספת עוזרת למישהי לרדת למישור. מאחוריהם שני גזעי עצים, ואז, בצד ימין, שלט ועליו כיתוב בגיר לבן – חוג לספרות, ירושלים, 1926. מה זה? שאלתי. “זה סבא שלך”. מה? הוא הצביע על אחד הגברים הצעירים. בחיים לא הייתי מזהה. אני לא מבין… הוא למד ספרות? הוא לא היה רצף. איך היה לו זמן? “ברור שהוא היה רצף”, ענה דודי, “אבל לפעמים, אחרי שעות העבודה, אהב ללכת ולהקשיב קצת, מה שנקרא היום שומע חופשי”. זה גרם לי לחשוב שמא סבי הרצף היה גם אמן השמיעה, ההקשבה. בקושי דיבר, לא כתב, לא תיעד, בעיקר הקשיב. לא רק למילים, אלא לקצב, לקול האבן, לחריקה הקטנה כשהיא מתיישבת במקום הנכון. אולי כל רצפה מתחילה בהקשבה. הבטתי בתמונה, במבט סבי הזר הנשקף ממנה. מה הוא עשה בירושלים? דודי משך בכתפיו, “נסע להקשיב קצת לספרות, זה הרבה לפני שהתחתן. אני חושב שגם הייתה לו שם מישהי”. לימדו אז ביאליק באוניברסיטה העברית? שאלתי את דודי. הוא משך בכתפיו. “אני מניח שכן. מה כבר יכלו ללמד?”

6.

מעולם לא חשבתי על מרצפות. בגיל 15 עבדתי שלושה ימים במפעל מרצפות וברחתי משם כל עוד נפשי בי, למרות שבדמיוני ראיתי את סבי עובד ללא חולצה ברחובות ההומים של תל אביב הישנה, מזיע, מתאמץ, מאתגר את כוחותיו הפיזיים, ולא מדבר, ולרגע לא מתלונן. עם זאת, לאחרונה התחלתי מהרהר בהן מדי פעם, כי הרי המרצפות (רצפות) הן הבסיס שעליו עומדים כל החיים. ובעצם סבי הקים את הבסיסים הללו בכל מיני מקומות (עוד לקוח מפורסם: איסר הראל, ראש המוסד לשעבר ואיזה ראש עיריית הרצליה), בעיקר בבתים פרטיים, אבל גם מרחבים ציבוריים. בית ביאליק הוא כבר מזמן גם מוזיאון ומקום של פעילויות ילדים וערבי שירה, והוא לגמרי בלתי פרטי – הוא רצפה תרבותית ולאומית. רצפות הן לכאורה דבר חשוף לעין, אבל נסתר מהתודעה. רק כשיש סדק או חלילה שבר משגיחים בהן. עבודת הרצף המייצר את הרצפות לא נועדה לתהילה, אלא לשרת, להקים בסיס עבור האחר, עבור העתיד הפרטי והקולקטיבי, לא עבור עתידו שלו. הרצף משאיר חותם פיזי של ידיו, אבל לא חותם בשמו. כך כולנו דורכים על עבודתם של שהניחו בסיסים. זה אמנם לא לכתוב קורפוס שירי לאומי, אבל לא מדובר בעבודה פשוטה (לעיתים תהיתי אם טפיחת השכם של ביאליק הייתה התנשאות). זו עבודה שדורשת סדר וארגון כדי לייצר שורות ותבניות. הרצף חייב לחשוב על שיבוץ, התאמה, סימטריה, בדומה לאופן בו ביאליק סידר חוויות, משפטים, מילים לתוך בתים ומשקל, כך הרצף מסדר אבנים לתוך מקצב. גם אבן וגם מילה נבחרות אחת־אחת, ומונחות לאחר מחשבה (אם כי אצל הרצף הן לרוב צריכות להיות זהות אחת לשנייה). הרצפה סופגת את כל הצעדים, הבוץ, השמש, הלכלוך, הדמעות, ועדיין עומדת. כך גם השיר. כמו כן, הרצפה נוגעת באדמה כדי לאפשר את הקיום האנושי, שהוא זקוף, מתרומם. ואולי כך סבי ראה זאת לפעמים, אם היו רגעים בהם היה לו קשה במיוחד. אולי כך חשב כשהחל לרצף את בית ביאליק, כמי שהכין עבור המשורר בסיס, שיהווה עבורו קו המראה לשמיים.

7.

במאמרו של ביאליק" הלכה ואגדה" (תרע"ז / 1917), כפי שנדפס במהדורת כל כתביו (דביר, כרך ג', עמ' 242–243) הוא מתאר את ההלכה כרצפה, ואת האגדה כריחוף שמעליה. “ההלכה היא הגוף, והאגדה – הנשמה. ההלכה קובעת את הגבול, האגדה פורצת אותו. ההלכה היא החומה, האגדה היא האוויר שמעליה. ההלכה היא הדרך, האגדה – הלב המרגיש.” בהמשך המאמר הוא מוסיף: “אין האגדה מתקיימת בלא הלכה, כשם שאין נשמה מתקיימת בלא גוף; ואין ההלכה מתקיימת בלא אגדה, כשם שאין גוף מתקיים בלא נשמה.” ביאליק מצליח לזקק בהם את מהותו של המתח (או ההשלמה) בין המוחשי למופשט, בין הסדר היומיומי לבין החזון הרוחני. עם זאת, אצל ביאליק אין היררכיה של עליונות. כמו בעץ הספירות של ספר הזוהר, שתי הדרגות תלויות זו בזו: האגדה בלי הלכה היא חסד שאינו מתגשם. ההלכה בלי אגדה היא גוף בלי נשמה.

8.

כאמור, ביאליק עבר לבית ב־1926 כשהיה בן 53. לפני כן התגורר במספר מקומות בתל אביב, ביניהם ברחוב אחד העם. הוא הספיק לחיות בבית שמונה שנים בלבד. ב־1934 הלך לעולמו בווינה, לאחר ניתוח שלא צלח. סביר כי בבית כתב בין היתר את השירים “לאם”, “כאב”, “אשא עיני” וכן קטעי פרוזה ותיאטרון. מותו בטרם עת זעזע את היישוב היהודי בארץ ישראל וגם בתפוצות. אלפי אנשים השתתפו במסע ההלוויה שיצא מקולנוע מוגרבי בתל אביב לעבר בית העלמין טרומפלדור. דמויות ציבוריות חשובות, סופרים, אנשי חינוך ונציגי היישוב המאורגן נשאו הספדים. עצרות אבל נערכו גם במקומות אחרים ברחבי הארץ. לאחר מכן מוסדות רבים הנציחו את שמו, וכנראה שבכל עיר יש רחוב אחד ביאליק, כמעט תמיד מרכזי. סבי מת ב־1987, כשהוא בן 87. מעטים היו בהלווייתו. הוא לא הונצח בשום מסמך או אבן, רק ברשומות של משרד הפנים מן הסתם, וכמובן במצבתו. בתקופה מסוימת דודי שכנע את העירייה בעיר בה גר רוב חייו לאחר תל אביב, לקרוא לרחוב בו גר ועבר מטמורפוזה לשכונה הולנדית בשם נטעים (שמו של סבי היה נתן, כינויו “נטע” או “נוטע”), וכך קראו לרחוב. אחרי שלוש שנים החליטה העירייה באופן שרירותי להחליף את השם לזלמן ארן. דודי יום אחד נסע לתומו, ראה את השלט החדש וכמעט דרס זקנה על קלנועית. הוא התקשר במשך תקופה כל יום לעירייה. לא עזרו מחאותיו ובקשותיו. עד שהחליט להרפות, אבל עדיין בעבע. מי זה זלמן ארן בכלל? זעם. מה הוא ריצף? מה הוא בנה בארץ ישראל?

9.

ברור שהוא היה רצף", ענה דודי, “אבל לפעמים, אחרי שעות העבודה, אהב ללכת ולהקשיב קצת, מה שנקרא היום שומע חופשי”. הבטתי בתמונה. 13 גברים ונשים, כולם לבושים לבן חגיגי, מאחוריהם שני אקליפטוסים עבים. ליד אבן שחורה עליה כתוב כנראה בגיר (אם כי הכיתוב בולט מדי ומחשיד), החוג לספרות עברית 1926. אחד מהם היה סבי. היחיד שמשלב ידיו ושנעליו בלויות. לא הייתי מזהה לעולם. מה הוא עשה בירושלים? דודי משך בכתפיו, “נסע להקשיב קצת לספרות, זה הרבה לפני שהתחתן. אני חושב שגם הייתה לו שם מישהי”. לימדו אז ביאליק באוניברסיטה העברית? שאלתי. דודי משך בכתפיו. “אני מניח שכן. מה כבר יכלו ללמד?” רגע, חשתי את הדופק מפכפך. אתה יודע, הוא בטח למד אצל יוסף קלוזנר. דודי כיווץ עיניו. השם נשמע לו מוכר. בעצם גם ביאליק עצמו לימד שם! דודי נראה מופתע. ממה שאני זוכר, הוא לא היה מרצה רשמי, אבל לפעמים היה מגיע, תורם להרצאות, משתתף בשיחות במסדרונות, ומעורר ויכוחים על משמעות הספרות. הוא ראה בה מוסד שישלים את תחיית העם בתחיית הלשון והתרבות – כלומר, לא רק מוסד מדעי, אלא גם מרכז רוח לאומי. מקום שצריך לטעת את הרוח היהודית בנפש המדע. דודי נראה משועמם ואצר פיהוק בולעני. בעצם, המשכתי לומר בעיקר לעצמי, ביאליק דווקא תקף את הגישה הפילולוגית הקרה והדגיש את הצורך להבין טקסטים עבריים מתוך “רוח עמם”. לא לחתוך את היצירה לגזרים. כלומר, לשמר את החוויה האסתטית והרגשית. לאחר מכן עלעלתי במאמרו הלכה ואגדה (1927), שם כתב בין היתר, “אין אדם דש ברוח הספרות, אלא אם חומה לו לאורכה ולרוחבה – לא אם נתחוה על שולחן הניתוחים”, וקראתי על הוויכוח הציבורי שהתגלע בינו לבין קלוזנר סביב השאלה מהי ספרות לאומית. קלוזנר ראה בה ביטוי רעיוני של הלאום, בעוד שביאליק טען שהיא ביטוי רוחני־קיומי של היחיד בתוך האומה. אפשר לקחת את התמונה? שאלתי בהתלהבות. ציפיתי שדודי יסכים מיד. הוא הביט בה קצת, התלבט, שחרר פיהוק, ולבסוף – אולי כדי להיפטר מנוכחותי – אמר, נו בסדר, רק תשמור עליה טוב הא?

10.

בתור תלמיד גרוע לא הבנתי את השפה הגבוהה, המליצית, של שיריו, ורק זוכר כי באי חשק כתבתי את מה שכל מורה לספרות הכתיבה תחת הכותרת מה התכוון המשורר (לימים למדתי ולימדתי כי זו שאלה שאין לה מקום, אלא אם כן המשורר הבהיר למה התכוון. כל ניחוש אחר, מושכל ככל שיהיה, הוא רק ניחוש, ואגב, יש משפטים או הלחמי מילים שגם המשוררים עצמם לא ידעו למה הם התכוונו, הם פשוט חשו צורך לכתוב אותם). יחד עם זאת, לעולם לא סלדתי משירתו או מהתכנים על אודותיו. אני חושב שכל פעם שדובר עליו בהקשר כזה או אחר, התמונה שלו טופח על שכמו של סבי עלתה בהכרתי. למעשה, אפילו ביקרתי פעמיים בבית ביאליק בחיי הבוגרים (השקה ספרותית, או ערב כזה או אחר), ואיכשהו דווקא בפעמים הללו נמחק לגמרי מראשי כל עניין המרצפות. לא ירשתי מסבי (או מאבי) מיליגרם של כישרון טכני או כוח פיזי, אבל אני מניח כי אם היה חי, היה גאה בכך (הוא הוריש את הכישרון הטכני והכוח לבנו, אבי, שלא ממש היה גאה בכך). ועדיין כמבוגר לא ההנתי לפתוח ספר של ביאליק, או לקרוא מרצוני אפילו שיר אחד קטן, גם מהסיבה כי ביאליק כבר לא נמצא בסביבתי הקרובה, על מדפים, בתוכניות לימוד או בהנחתות מגבוה. את הספרים שהיו בבית הוריי אבי תרם לספרייה. למרות זאת, לאחרונה, כנראה בעקבות התבהרות התמונה, החלטתי לעשות זאת, אבל לא לפתוח את אחד מספריו, אלא להתחיל להקשיב לאחרים קוראים את יצירותיו. במיוחד הקלטות ישנות יותר, כמו שושיק שני קוראת את “מתי מדבר”, או חיים טופול עם המשפט "ברוך הגבר אשר יאמץ לבו. כך נוח לי, שומע חופשי.

יצירה בעקבות נפש חיה מאת שלום עליכם

(ציון לשבח בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

העז סוזי מדלגת אחרי בעליה למקלט. היא רצה באמוק, בשלב מסוים מחניקה פעייה שאין בה כדי להסגיר דבר, ובסופו של דבר מגיע הרגע המיוחל – ההצלה. סוזי ובעליה מתייחדים מתחת לאדמה כשטילים נורים מעל ראשיהם. גם הכלב צביקה (משום מה, החלו תושבי ישראל לקרוא לבעלי החיים בשמות אנושיים, ועוד ארכאיים למדי) – הוא ניצל מההריסות לאחר ארבעה ימים, נס של ממש. התוכי אבו הפך ויראלי כשצעק “אזעקה” ־בוודאי שגם הוא מסומר נוצות מאותם הקולות הצורמים. במקלטים ציבוריים – כמעט תיבת נוח של ממש – בני אדם, כלבים, חתולים וציפורי שיר, ואפילו הן אינן נשלחות כדי לבדוק האם עבר זעם הטיל; הן שם כדי להינצל. המקלט הפך למיקרו־קוסמוס פנתאיסטי של ממש. ובכך, אומרים אנו, גוברים אנחנו על צרנו – אנו מוקירים שמירה על נפשות חיות; וערכם עבורנו לא תלוי רק בעובדה שהתגלו בעולם ביום הבריאה החמישי או השישי, אלא בעצם שותפותם עמנו ואהבתנו העמוקה כלפיהם.

כשאני רואה את מסירות הנפש הזו כלפי החי, קל לי מאוד להיזכר ב"שלום עליכם", שעגלים ותרנגולים הם חלק בלתי נפרד מחיי העיירה שלו (ודי להציץ בעמוד המוקדש לו באתר “אנונימוס”). גם הילד המספר ב"נפש חיה" של שלום עליכם מציל ציפור קטנה שנפלה מעץ. הילדים שמוצאים אותה שוכחים כי הם רעבים וצמאים, יוצאים מגדרם ומשקיעים את מירב מרצם להצילה. אולם אותה הציפור – היא משמשת כתזכורת מרה ל"נפש חיה" של שלום עליכם, שמה שמאפיין אותה וניכר גם בכינוי שדבק בה הוא עצם העובדה שנשמה באפה. והיא – אף אחד לא ממש רוצה בחייה. בעולם אחר, נדמה שאף אחד לא היה טורח לקחת אותה למרחב המוגן. בניגוד לסוזי, צביקה, אבו, או הציפור בסיפור, “נפש חיה”, או בתרגומים אחרים המדגישים יותר את מוזרותה – “היצור”, היא ובכן – “דבר” שאומנם חי, אולם איש אינו יודע לומר בדיוק מה הוא; בניגוד לכוכבי סרטוני המלחמה, גם אין לה שם. זוהי הסיבה שקל יותר להכמיר רחמים על ציפור מאשר על.. ובכן… על “זה”.

מה ניתן בכל זאת לומר על “נפש חיה”? הכול יודעים לומר כי היא יציר חלציהם (לא אשתמש במילה “בתם”) של רב הקהילה ואשתו הרוגזת, ושהיא אוהבת תפוזים. אולם היא גיבנת, נכה, אינה מדברת, ומשמיעה קולות חסרי פשר. לעתים נדמה כי “נפש חיה” היא בריה הגרועה מחיה; אולי דווקא משום שהיא נתפשת בעיני גיבוריו של שלום עליכם כמעין ערבוב, כלאיים, בין חיה לאדם. כחיה, תדיר מופעלת לכיוונה מצוות “צער בעלי חיים”; אביה מחלק לה אגוזים כקוף בקרקס. אולם “נפש־חיה” היא גם אדם, וזה, דבר שנשגב מבינתנו. הדבר מתגלם במשפט האוקסימורוני של אביה: “הלא צער בעלי חיים הוא! […] הלא גם היא נפש אדם!” וכי, אין היא “נשמה” – אותו כוח המחבר אותה לעולמות מעלה, כשאר בני האדם. וגם אם ננסה להפעיל את מירב כוחנו האנליטי, הרי שגיבוריו של שלום עליכם אינם מצליחים להבין למה ניתן להשוות אותה. שהרי פעמים מושווית “נפש־חיה” לציפור חסרת ישע, ופעמים לשטן. היא מציבה את הדמויות של שלום עליכם, וגם אותנו, מול השאלה – כיצד “זה” גם אדם וגם לא אדם?

הרי כמה עסק האדם בשאלת מותרו מן הבהמה. נדמה כי כל ניסיון לשחזר היטב את הדיון יעלה חרס בידי, אפילו בכובעי האקדמי. מה שניתן לומר הוא, לכל הפחות, שסוגיה זו ניקרה במוחו של האדם לאורך כל ציר ההיסטוריה כמעט; וכאשר מגיח לאוויר העולם מה שנראה ככזה וכזה, וכך וכך, הוא גורם לקריסת כל האידיאלים הברברניים של “רציונל”, “יכולת שפה”, “מושג אלוהות” ו"תפישת עצמי" – ובעצם ביכולתו של האנוש לתפוס את עצמו, מה שמוביל לחרדת אמת. ומדוע חרדה? לעתים נדמה שקוסם לנו הרעיון החייתי – להיות מה שנותן דרור ליצריו, ומחזיק בחירות אין קץ (נניח לשאלת האינסטינקט) – בעזרת כנפיים לדוגמה (חשבו כמה פעמים הסתכלתם מבעד לחלון משרדכם בשעת בין ערביים מנומנמת ושוועתם להיות ציפור). אולם כל אלו מרהיבים אותנו כשאנו חושבים עליהם בנפרד מקיומנו הנוכחי – אולי בגלגול הבא, לדוגמה. אך המוכר שהפך לזר, שלעתים רבות נתפס אפילו כ"חטא" – זה דבר שבני אדם החושבים בצורה קטגורית מתקשים לשאת (אם כי, ילדינו כבר יכולים לחשוב על קרוקודיל שהוא גם מטוס קרב, וזאת אני מבשרת לכם כעת אם טרם השתלטתם להם על הטיק־טוק).

אז כמי שנתפשת בעיני סובביה כלא ממש אדם, “נפש־חיה” למעשה, היא בריה שדורשת “תחזוקה” ברמה הנמוכה ביותר. אין בה עצמה כדי לדרוש, כדי להציב גבולות, כדי להפעיל אחרים. ולכן, כוח חיותה, גם הוא מוטל לעתים בספק, עד שהיא מתפשטת לא רק מאנושיותה אלא גם מקיומה ממש. כפי שכותב שלום עליכם, “ויש אשר עברו ימים רצופים ואנשי הבית שכחו כי יש נפש חיה בעולם.” והרי עץ שנפל ביער מבלי שאיש שמע – אינו קיים, ו"יצור" שמילא ורוקן ריאותיו מבלי שהבחין בכך אדם, כנראה מעולם לא נשם. כך, “נפש־חיה” חווה התפוגגות והתגבשות רק כאשר באים עמה במגע, בקיום צילי ומטושטש. באירוניה, דווקא האי־קיום הזה הוא שמסייע לשרידותה. היא מוכתרת במקביל כמלכתו הבלתי־מנוצחת של הקיום הביולוגי, כ"זו שתקבור אותנו כולנו". היא מצליחה לטעת שורש עמוק ביותר במעיין הנעורים; היא נושאת את גופה בצורה מרשימה, על אף שהיינו מצפים אחרת.

אנשי העיירה רואים בקיומה הפיזי המתמשך של “נפש־חיה” נס אלוהי: “בוא וראה, כמה נפלאים דרכי אלוהינו! הנה יש לו בעולמו בריה עלובה כנפש חיה – ובכל זאת חיה תחיה! נפש חיה לא תמות, אחרים ימותו תחתיה!” שלום עליכם נוהג ללעוג לגיבוריו, גם אם בחמלה, ונדמה שגם הוא, כמוני, מבין כי העניין הוא הפוך לגמרי; את מותנו אנו מוצאים דווקא כשאנו מתעסקים תדיר ב"אנוש המובהק". והנה, אחיה של “נפש־חיה” היה תלמיד חכם, ואיבד את חייו הרבה לפניה מדלקת במוח, משום שהשתמש בראשו תדיר עד שתש כוחו. אנו מוצאים את מותנו בשל הגיונותינו, בשל ההברות בעלות המשמעות היוצאות מפינו, בשל אותן היכולות ליצור קשרים עם הסובבים אותנו (ולחרבן). ו"נפש־חיה" – כעץ קדמוני, יצור פרימורדיאלי בעל מערכת גופנית פרימיטיבית ו"עלובה", אך בה־בעת אליטיסטי במידת־מה, יש לה יכולת לשימור עצמי פוער פה; אחרים עשויים לראות בה “טפיל שקט” – כזה החי על חשבון אחרים, אך מבלי להותיר נזק ניכר. אני נזכרת בחלחלה בכל אותם הסיפורים על ריחות נוראיים שפשו בבנייני קומות עד אשר נמצאו באחת מהן שאריותיו של אדם שאיש לא זכר או בא עמו במגע. וגם אם התמיד במסע חייו כטייל עקשן עד אשר הגיע לגילאים הנושקים למספרים תלת ספרתיים, קשה לומר שאכן חי. כמו “נפש־חיה”, הוא חי, אולי, כשקרא “שלום” לשכן בחדר המדרגות או במעלית, או הגניב חיוך לכלבלב. אך קיומו נפער ונסגר, נקלט והתאדה, כמו גלי רדיו במקלט.

אולם חרף זערוריות חייה, נפש־חיה היא כגרד טורדני עד מאוד עבור מי שיצר אותה, אשת הרב הרוגזת, השואלת אותה: “הוי נפש־חיה, עד מתי תעני את נפשי? ריבונו של עולם, למה תחיה ותתענה נפש כזו בעולם?” נפש חיה היא מראה עגומה לחייה של הרבנית עצמה. היא מענה אותה בדיוק משום שהיא חלק ממנה; זהו חלק שנראה כמעוות, מעורר פלצות, כמו איבר נוסף ועודף היוצא מן הגוף ומשתלשל ממנו בצורה מבחילה, המענה את הגוף המקורי והגוף המקורי אותו; כמו גולם הקם על יוצרו לא במעשיו, אלא בעצם הימצאותו בעולם. ונפש־חיה, זו שאינה מצליחה לפצות פיה, כיצד ייתכן שהיא דווקא תוצר של החכם והגדול בתורה? כיצד אדם, ועוד אדם שכזה, מצמיח מתוכו – ובכן, לא ברור בדיוק מה… אחרים מרחמים עליה, אך כאמור, כפי שמרחמים על גוזל חסר קן. בין אם בכעס ובין אם בחמלה, “נפש חיה” לעולם לא תזכה ליחס הגון של אדם.

מותה של “נפש־חיה” במידה רבה מעביר אותה תהליך של האנשה על ידי סביבתה. תחילה, הילד המספר עדיין מדמה אותה לציפור פצועה, לחיה, ובשאלותיו מעיד על כך שביתוק מעגל חייה הוא אנומליה, שהרי – מה היה בדיוק לבתק? “האומנם מתה נפש חיה? מה פירוש מתה? מה הם החיים ומה הוא המוות? למה חיתה ולמה מתה?” אך בהמשך, דווקא מותה של “נפש־חיה” מאפשר לשלום עליכם להעלות מבאר מוחו שאלות כלליות על מוות אנושי – “כיצד אנשים מתים, מה הוא האיש במותו?” לפתע הפכה “נפש חיה” לאנוש. על אף שהילדים ב"חדר" שמחים כי לא יצטרכו ללכת לבית הספר ומנצלים את מותה, אין הדבר מצביע על חוסר אנושיות; אצל שלום עליכם, כזכור, ילדים שמחים על כך שהם יתומים.

במותה קמה “נפש־חיה” לתחייה כאנוש שמסוגל כעת לפרוץ משעולים שלא יכלה להלך בהם בחייה. ראשית – היא נולדת, שוב. לא בכדי בוחר שלום עליכם את שמותיהן של בתיה, שפרה ופועה, האחת בת מלוכה והשתיים האחרות מיילדות – כולן הצילו זאטוטים בני יומם, כמלוות את האם בשעת המוות של בתה. בהתייפחותה של האם על האין, בוקע היש – “נפש־חיה”, העוברת גלגול של ממש ו"מתעלה" לדרגתו של אדם במלא מובן המילה. היא אף זוכה לכינוי של הסגולה היהודית הגבוהה ביותר – “צדיקה”; לא רק שלא הרעה, אלא הייתה דמות מופת של ממש, כזו שאומנם לא הייתה לה עד לפני רגע נשמה, אך כנראה הצליחה להושיט ידה לקדוש ברוך הוא. היא גם כמעט מתחתנת – בחלום מעורר אי נחת של הילד המספר תחת חופה שחורה. והנה, דווקא שכאובד ל"נשמה־חיה" כושר חיותה הפיזי, הדבר היחיד שבו הצטיינה ועקפה את כולם – ניצבת היא כמרכז המשולש של לידה־חתונה־ומוות, ממש כאדם.

מוח טורדני כשלי יצטרך להעלות את השאלה האם רק “נפש־חיה” עוברת תהליך שכזה במותה, או שמא זהו גורל כולנו. גורל כולנו למות, מן הסתם, אך האם גורל כולנו להפוך את עורנו כששמנו ייכתב בספר דברי הימים? כשפני מתינו היקרים הולכים ומתרבים, גובר מאידך החשש, כשאנו מאזינים להספדים, כי כולם היו בעצם אותו האדם. ברגע של כנות, התראיינה מורה של אחד מנופלינו וטענה כי “התקשה רוב הזמן” – ויצרה ביקורת בקרב כל הסובבים אותי. הליכה בבית קברות כשלעצמה גורמת לשפשוף עיניים מפליא – לא מזמן בביקורי בבית קברות יהודי עתיק בפראג תוארו כל הנשים כ"חסודות יראות שמיים"; וכי לא הייתה ולו איזו “ינטע” או “יכנע” אחת בכל הזמנים? והנה גם “נפש־חיה” – אחרי מותה הופכת ה"שטן" או (ה"ציפור", לבחירתכם) לקדושה. אולם ישנו הבדל חד – בעוד אנו רק מתעלים מ"סתם מישהו" ל"מישהו", “נפש חיה” מצליחה לבצע סלטה אווירית ברמה אולימפית ולקפוץ מדרגת תת־אדם או חצי אדם לעל־אדם. ואולי, זה הקשר האפשרי היחידי – אנו, בני האדם, חוטאים ומיטיבים, פורמים ומאחים; הדיבור משחית ומבריק אותנו, ויכולתנו לפשוט את עורנו, שחלקו מוכה בגבשושיות וחלקו טהור, מוגבלת. מי שיכול לעשות זאת הם דווקא מי שטבל ידיו עמוק בסחי העוול, כך שהרחצה היא עבורו טיהור של ממש, כמו במקרים של קדושים דתיים רבים; או מי שלא לקח חלקו במשחק האנושי מעולם, כמו “נפש חיה”.

כי הרי על אף שנדמה שאין לה תכלית לחייה, בסיפורו של שלום עליכם יש לה תפקיד שהיא נושאת היטב על גיבנתה; “נפש־חיה” היא זרקור לחיינו. לשם כך נולדה ולשם כך מתה. היא עדות חיה, חיה מאוד, לאותה צביעות האנושית, לחוסר יכולתה הממשי לקבל צורות חיים הסוטות מהמקובל, גם אם אין בהן להזיק. לולא נולדה “נפש חיה”, הייתה ממשיכה הרבנית במחול שדים של איפוק תעשייתי; ילדים היו ממשיכים להציל ציפורים כחלק ממצוות צער בעלי חיים. אך “נפש חיה”, שזו הקטגוריה היחידה שמצליחים הסובבים אותה לתחום אותה בה, בעצם חריגתה מה"אנושי", תוך התעלות עליו ונחיתות ממנו גם יחדיו –מערערת את תפקיד אשת הרב, מפצחת את קליפתה היפה של מצווה וחושפת במקומה ריקבון עמוק. היא מובילה בעצם מותה, דרך ישיבת השבעה של הרב המלמד, לביטול תורה של רבים – אך תורה שממילא לא התקיימה בהם, אלא למראית עין.

עד כאן סיפורה של “נפש חיה”. שנים רבות עברו מאז כתיבת הסיפור, מאז נחלקה החברה האנושית למי שמנע את לידתן של “נפשות חיות” שכאלה, מחשש לאותה אכזריות אנושית הדולקת אחריהן, ולאחרים, אשר סברו שאין לעשות זאת, בשל הערך האינטרינזי הנטוע בחייהן ובשל יכולתן לתקן את נשמתנו (כן, לנו יש נשמה) המעוותת. אין בכוונתי להכריע בדיון כה רגיש שנדמה שעשוי להשיב רוחות מהפכה ומלחמות אזרחים. כל שאני יודעת הוא שכל אחד מן הצדדים זיהה את נפיצותן החברתית השברירית של “נפשות חיות” שכאלה, יכולתן ללחוץ על כפתור פתולוגי של החברה האנושית, לדרוך על עצבים חשופים ולחשוף את פרצופה האמיתי. בכל אופן, ניתן להסכים שבחלוף מאה שנה, לו חייתה “נפש חיה” בעולמנו, הייתה נתפשת כאנוש שלם, בהיר ונוכח בעיני רוב חברות העולם.

אך דבר אחרון יש לומר טרם אקטע את שצף מחשבתי, וכך הוא: “נפש חיה” הייתה חיה או מתה; היא קיבלה את מעט הערך שניתן לה משום שהפכה לאנוש, או לכל הפחות מכיוון שהחזיקה או איבדה את חייה. אולם במבט מחלון חדרי בהרי ירושלים אני צופה על היערות, והגאיות, והאבנים, העננים, כיפת השמיים וגרמיהם. אלו שאינם משתתפים עמנו בשאון החיים, אך עדיין נושאים אותנו מצונפים בחסד הרחם המגונן, הרך והמטיב שלהם; וכעת קל לנו לחלוף על פניהם כמו “נפש־חיה”, כאילו הינם ואינם, כל פעם לפי שיגיונותינו וגחמותינו. אך ברגע האמת, חלקם כבר מזמן התכלו בלהבות טורפניות וזעזעו את שנתנו הענוגה, ונפלטנו מהם בניתוח חירום שהותיר אותם מדממים ואותנו פגים נאלמים והלומים. אנו צופים בהם ברטט שפתיים כהורים גוססים. הוגה שאני חוקרת אומר שהדומם הוא בעצם חי – גם בו יש התנגדויות ודינאמיקה של חומר. כנראה שתפישה זו נס לחה כבר במאה ה־19. אבל השאלה עדיין בעינה – הייתכן שעל אודות הסביבה הדוממת ישוחזר אותו הסיפור מחר? אי־אז אני מדמיינת כיצד במותה נלקה את עצמנו, נקרא קדיש ונגיד: “לכן בעל הרחמים יסתירך בסתר כנפיים! ויסלח לעונותינו ויכפר את הפשעים!”

יצירה בעקבות הר הכרמים מאת שלמה הללס

(ציון לשבח בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

א.

זו היתה תנועה חברתית יוצאת מגדר הרגיל. מתוך כמיהה לאדמה, להתחדשות, לחיים חדשים ובריאים יותר, הלכו להם יהודים אל עבר־הים, גאלו להם קרקעות שאכלה בהם העזובה ואזרו כח להקים להם גני עדן צומחים ומניבים. הם רכשו שפה חדשה, השיגו מימון מפה ומשם, התקבצו בקהילות, עזרו זה לזה בסבך הבירוקרטיות של ההגירה וננטעו מחדש בקרקע אחרי שנים של תכנון והכנה. זו היתה תנועה שהתחילה לא מזמן, הייתי אומר, בשנים האחרונות, וכבר הצליחה לסחוף אחריה רבבות, שהחליטו לעבור ממגדלי הוד השרון ומפרברי כרמיאל אל חוות ביוון, בפורטוגל, בתאילנד ובקוסטה ריקה.

אם ההגירה אל ישראל הרי היא “עליה”, וציונות, לפחות במובן המקובל שלה, מתבטאת בעיקר באמצעות העלייה, מה נוכל לומר אפוא על ה"ירידה" מהארץ? באותו מובן מקובל אפשר לומר כי מדובר על פעולה שהיא בבחינת נטישת הרעיון הציוני: כל תנועה שמרחיקה את היהודי מהמולדת ומעודדת אותו בצורה כזו או אחרת למצוא לו בשנית בית באירופה היא תנועה שמפנה עורף לאידיאולוגיה הציונית. בקהילות הבין לאומיות מדברים על הביטוי “אקס־פטריוטיזם” – קהילות של אנשים שבחרו לא להשתייך לאף קבוצת לאום, ולדבר זה עם זה באנגלית מנוגנת בשלל מבטאים. אבל אני לתחושתי, מרגיש שמדובר במשהו אחר.

ב.

אתוס. מילה שנושאת על גבה ההיולי רעיון מופשט, לעיתים – מופשט מדי. דא עקא שעל פי רוב צריך להנחיל אותו להמונים, האסטרטגיה התרבותית הרווחת: יצירת דמות שתישא את האתוס. ליבם של בני האדם נוטה ללכת אחר המעשים והמעשיות, כשהערכים מתגלמים בדמות בשר ודם. בספרו של שלמה הללס, “הר הכרמים”, חנא ליזר הוא דמות כזו. הקורא חש זאת כמעט מהרגע הראשון של הרומן: חנא־ליזר מגשים את האתוס הציוני במובן הפשוט ביותר. הוא מהחלוצים העולים אל ההר, ושנים אחר כך – כשהיו וודאים כי הארץ טובה ומניבה – באו מאות יהודים להתיישב על ההר גם הם בעקבותיו.

אולם לכל אורך הקריאה מתלווה גם הספק האם אכן באתוס הציוני עסקינן, הרי שחנא־ליזר לא רק שלא הגיע לארץ ישראל, אלא אף מתחומי עירו לא הרחיק הרבה. וגם: חלקת האדמה אותה הפריח היתה על הר הצופה אל הדניסטר הרחב ולא אל הכנרת, וחייו עברו בבדידות מזהרת, בעריריות נלעגת, ובשתיקה מעמיקה והולכת בינו ובין שני הגויים מוכי החרטות שגרו איתו על ההר. לא בקיבוץ…

אלא שהספק נפתר ונגוז באותה השניה בה הקריאה בספר נגמרת: “והר הכרמים היה תפארת לעיר ולתושביה היהודים, זכר לחנא־ליזר עד היום הזה. [מקווה־ישראל תרפז–תרץ]” ופתאום ברור שהר הכרמים הוא משל, הרחקה ספרותית שנועדה לדבר על הציונות, כי אם יש מקום בו אין ספק כי יצירה ציונית תכתב הרי זה מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הציוני הראשון, מוסד הדגל והאבן השואבת של השיבה אל האדמה העברית. קו חדש, ציוני ומפתיע נמתח אם כן בין שפלת הדניסטר ובין גבעות החול של יפו.

ג.

עשיתי את אותו הדבר שעשיתי עשרות פעמים, נסעתי בטרקטור בין שורות התפוחים – אבל הפעם משהו היה שונה. ריססתי כשאני נוסע ומאט, נוסע ומאט, עד שבאמצע השורה נעצרתי, סגרתי את הברזים והחלטתי שאני עוזב את המקצוע. חזרתי למחסן, הכנסתי כמה דברים לתיק, נתתי חיבוק גדול לבוס, ועזבתי. אין סוף החלטות שהחלטתי בחיים היו אימפולסיביות, חדות, חותכות, אבל דווקא ההחלטה הזו, שהיתה אולי המפתיעה שבהן, והפחות מעובדת שביניהן, דווקא עליה – מעולם לא התחרטתי.

זה היה מטע במרכז הגולן, מטע חדש בן שנה לכל היותר. ה"מחסן", השם שהיה למתחם הלוגיסטי של המטע הענק, צפה על תא שטח לא קטן שסבל מהצפות חוזרות ונשנות. בתא השטח הזה ננטעו שורות ארוכות של עצי תפוח, שהיה עליהם להתמודד עם קרקע רוויה מדי במים ועניה מדי בחמצן, כשעל העצים מוטל גם להתחרות בכל מיני דגנים שאלוהים בכבודו ובעצמו ברא במיוחד בשביל ביצות שכאלה. במרססת שעל הטרקטור היה קוקטייל קטלני של ראונדפ, דגנול ושאר מרעין בישין, וכל יום מישהו היה צריך לרסס כמה שורות, בתקווה שבאיזה שהוא שלב הדברים יעלו על המסלול. הייתי סטודנט לחקלאות, סיימתי שנה א', שנה שלמה של לימודי ליבה ארבעה ימים בשבוע, ושנה שלמה של ריסוס רעלים על אותם שורות שוב ושוב. עד שבסוף אותה שנה, הורדתי עוד ועוד את ידית הסל"ד של הטרקטור עד שהוא נעצר. ירדתי ממנו ומאז לא נהגתי שוב על טרקטור. ואל הלימודים, בסתיו, לא חזרתי.

ד.

חנא־ליזר היה איש שוטה, גס ופשוט. לו היתה לי חיבה למספרים – הייתי בודק כמה פעמים אחד מהתיאורים האלה מוזכר לגביו של חנא־ליזר מפי המספר או בפי אחת הדמויות בסיפור ולבטח הייתי מגלה שהתיאור חוזר עשרות פעמים. גם חברו עם הארץ, טרינטי, ראשון העולים אל ההר – היה שוטה, פשוט וגס. בעמוד האחרון של הספר מופיע התיאור החוזר בפעם האחרונה: “כי הנפטר היה אחד מבני־‏העליה המועטים, שעל־ידי עבודה פשוטה וגסה כעבודת האדמה, בא לידי עבודת אלוהים אמתית ולידי מעשים טובים. ובזכות אנשים כאלה העולם מתקיים”.

הידיים ידי הללס, והקול – קול גורדון: השיבה אל הטבע, אל האדמה, כגילוי מחדש של הדת והביטוי האפשרי היחידי שלה. ולפתע, בדידותו של חנא־ליזר מקבלת משמעות עזה כשהיא נמזגת עם בדידותו של גורדון. ההתבדלות מן ההמון, התאלמנות כואבת והתמקמות זרתוסטראית על הר ממשי או רעיוני. וכך מעבה ומעמיק הללס את האתוס שנושא חנא־ליזר על כתפיו הרחבות. גיבור הכרמים הוא גם התגלמות תורתו של גורדון: “עושים כך וכך, מסקלים ועוזקים. חופרים, נוטעים ועודרים. העיקר עבודה. העיקר לעזוב את העיר ולעבור הנה. תביטו אל השמים, תלמדו את דרך העננים והרוחות – והכל יהיה טוב” מסביר חנא־ליזר למתיישבים החדשים את עיקרי תורתו.

ה.

לנהוג שוב על טרקטור אמנם לא נהגתי, אבל לנסוע עוד נסעתי. למשל, בפאתי פרייבורג, עמדתי לצד הנהגת, הלגה, כשאנחנו מובילים עגלת ענק מלאה עד החצי בענבים אחרונים לעונה. ביקשתי להצטרף אליה כי רציתי לראות את היקב, זה היה יום הבציר האחרון, אחרי חודש וחצי של ימי בציר. אחר כך הלכתי לחבר ישראלי שעמל אז על דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה בעיר. ישבנו על מרפסת שהיתה תלויה על נהר שאת שמו לא טרחתי לזכור. הדירה היתה של האוניברסיטה מקדמא דנא, ומקס (בכבודו ובעצמו) וובר, היה יושב והוגה בה מחשבות סוציולוגיות מעניינות. הגעתי אליו שיכור מהכרמים, ויצאתי מהדירה שלו מסטול מעשב ושיחות. בפעם ההיא הגענו למסקנה שנראה שכל מה שהציונות הצליחה לעשות היא להשהות את הנדודים של היהודי לדור או שנים ותו לא. היהודי חוזר לנדוד. ובגדול.

יהודי אירופה הופרדו מן האדמה בחוק. האדמה הופקעה מן היהודי ובכך גם הטבע הופקע ממנו עקב החוקים הגזעניים ששלטו באירופה מאות שנים. כעת, בנסיבות חיינו אנו, נראה שהיהודי הופקע מהאדמה מכיוון שהקרקע תחתיו הולכת ומתמעטת, ומחירה מאמיר משנה לשנה. המוצר המקובל ביותר לאנשים שמבקשים קרבה לאדמה הוא דירת גן, כאשר סימן ההיכר שלה היא רצועת קרקע צרה בין מטר וחצי לשלושה מטרים לאורך קו גבול מגרש.

מתוך כך, אפשר להעלות את התהייה: האם יכול להיות שהכח הקמאי שדחף את היהודי חזרה אל ארצו, הוא אותו הכח שדוחף אותו, בימים אלו ממש, אל ארצות הניכר? ייתכן. אך גם אם זה נכון, כנראה שהנדודים החדשים הם נדודים אחרים בתכלית. נדידת “היוגבים” הישראלית היא חדשה באופיה. לא עוד נדידה מבית מדרש אחד לשני, לא עוד נדידה לעבר אפשרויות מסחריות חדשות, אלא תנועה למען התיישבות חקלאית חלוצית. תופעה אוקסימורונית של ממש: נדידה ושורשיות בכפיפה אחת.

ו.

אחרי שעזבתי את מטע התפוחים ואת הלימודים של מדעי החקלאות, הלכתי ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. אחר כך פגשתי מישהי, התאהבנו, קנינו אופנוע בן כמעט 30, מלאנו את הארגז בספרים ועשינו סמסטר על הכבישים בין גרמניה ובין ספרד. ואז, באחד הכבישים הצרים והיפים של אנדלוסיה, פגשנו את אנחל.

אנחל גר לא רחוק משם, בחווה קטנה והררית בת כארבע דונם מוקפת עצי זית משלושה כיוונים, והוא הציע לנו לרכב אחריו בין מעיינות מפכים, חורבות רומיות, וצוקי קונגלומרט אדום. מאה מסות אני יכול לכתוב רק על אנחל, ואם לא מאה אז לפחות אחת – רק על אנחל. האיש ששם יד על הלב כמעט בכל משפט שיוצא לו מהפה. הלב שלו נוכח לא רק במחוות האלה, אלא גם במילים (mi corazon, mi corazon) ובמעשים. ואני כותב עכשיו על אנחל משתי סיבות: האחת שאני רק מחכה לכתוב על אנחל ולא זקוק לשום סיבה בשביל לכתוב עליו. והשנייה: היא שגם אנחל נתקל בבעיה דומה לבעיה שמטע התפוחים הענק שעבדתי בו נתקל בו: שטח מוצף.

החווה של אנחל גבלה בפלג מים קטן, שבשל שימוש של חקלאות שלחין חוותה מנעד מאוד רחב של ספיקות, והשטח המישורי שנשק לנחל הוצף לפעמים. מה עשה אנחל? באמצעות טרקטור קטן – חפר בריכה טבעית באדמה המהודקת בלאו הכי, הכניס לתוכה כמה סרטנים קטנים ומקומיים, ובשולי הבריכה שתל במבוק שיחזק בשורשים שלו את הדפנות החפורות. עם הבמבוק – בנה, ואת הסרטנים – אכל. לנו, הוא הכין פאיית סרטנים אנדלוסית מפוארת רבוכה בשמן זית פרי ידיו. נשארנו כאורחים בני בית אצל אנחל עוד יומיים או שלושה. ולאחר מכן, במרוצת השנים עוד חזרנו אליו שלוש פעמים. למדתי חקלאות מאנחל כפי שלא יכולתי ללמוד בשנים של עבודה חקלאית־מסחרית, ובשנה של לימודים אקדמיים. נקודות המוצא שלו היו: לא לפחד להתנסות, sin quimicos (בלי כימיקלים), לעבוד הכי קרוב לבית שאפשר, וכמובן – לעבוד עם הלב.

ז.

הללס מתאר בספרו הווי חיים תוסס ועשיר בעיירה שדרים בה יהודים דורות רבים. ברקע העלילה אפשר לחוש את הרוחות הנושבות של “סופות בנגב”, חוקי מאי ותופעה היסטורית שלא הכרתי עד הקריאה בספר – מושבות חקלאיות עבריות בשפלת אוקראינה. אונגר, דמות האגרונום העברי ברומן, עבר ממושבה למושבה כדי לחנך ולהעביר ידע חקלאי, להקים תשתיות ולדבר אל עסקני העיירות, ואותם שהלכו אחריו אל המושבות, הלכו “ונתאכרו שם”. התאכרות. הטיית שורש שגם אותה הכרתי רק משקראתי אותה אצל הללס, שהיה, כך מגלה לי ויקיפדיה, סופר מחנך ומנהל בית הספר מקווה ישראל. מוסד שבאים אליו בכדי להתאכר.

“איכר” היא מילה ארכאית בשפה העברית. הפועל המתאר את תהליך ההפיכה לאיכר – נעלם לחלוטין מין השפה המודרנית, אך גם המילה: איכר הולכת ונעלמת מן הלשון המדוברת. הייתכן שגם האיכר כמעט נכחד במרחב העברי כפי שהוא נעלם מן השפה העברית?

החקלאי הוא איש המתפרנס מהקרקע. אותם יש. לרוב הם מקצים תא שטח קטן בקצה הנחלה על מנת לשכן שם את הפועלים, מהגרי עבודה, לרוב חוקיים, לרוב תאילנדים. גלגול מודרני של פיאודל ואריס. החקלאי הוא בעל שטחי חקלאות גדולים בדרך כלל, תאגידים יתנו לו שירותי השקיה ממים מותפלים, חברות מסחריות יספקו לו חבילת טיפולים לכלים החקלאיים הממוכנים ובית אריזה יקנה ממנו את התוצרת. החקלאי הוא מונוקלטוריסט, כלומר, הוא יגדל בשטח שלו גידול אחד עד שלושה לכל היותר, או במילים שלנו: אם הוא מגדל תפוחים, הוא יגדל אותם גם בביצות, לא משנה מה. כשגורדון דיבר על חיי עבודה ושיבה אל הטבע הוא כנראה לא דיבר על החקלאים המודרניים. אך מיהו האיכר?

ח.

קרוב משפחה שלי קנה שטח באיטליה עם מערכת שמסיטה מים מהנחל אל בריכות דגים. חבר קנה שטח פשוט וגס בין הים ובין פלג מים קטנטן בחצי האי פיליון המבוקש. שכן אהוב קנה קרקע על צוק האוקיינוס בפורטוגל לגדל בה כרוביות ולהביט ממנה אל האין סוף. מדי פעם חבר מזמין אותי להתלוות אליו לטיול נדלני גדוש פנטזיות. אני נוטה לסרב כמעט תמיד. פעם אחת הצטרפתי ומצאתי את עצמי בוהה דקות ארוכות בלק האדום שבציפורניי המתווכת. מסיבה עלומה המעמד הביך אותי. התביישתי במשהו שלא הבנתי מהו. ניסיתי להסיט את השיחות לעבר המקום האישי, וניסיתי להסיט את המבט מהקלסרים שנפתחו ונסגרו מול עינינו, ופשוט לבהות בידיה של המתווכת שפשפשו הלוך ושוב באותם הקלסרים. היא סיפרה לי שהיא עברה לכאן מהעיר, שהיא התאהבה בהרים, שהכלב שלה התאהב גם הוא בהרים. וששניהם משוטטים ימים שלמים בסופי שבוע.

לא היה כמעט שום ערך בכך שהצטרפתי אל החבר ההוא. רק ניסיתי לומר לו שלא צריך לקנות בשלב שהוא נמצא בו שום נכס, שכרגע אפשר להסתפק בהשכרת דירה פשוטה, ולהחליט אחר כך, כשהוא יכיר טוב יותר את האזור. שכדאי לטייל קצת אם כבר הגענו עד לכאן, ושמוטב, מידי פעם, להפסיק לחשוב על רכישות קרקעות ולחשוב יותר על רכישה סולידית של בקבוק או שניים של גראפה מקומית. בסוף הטיול כבר נמאסנו אחד על השני, נעלמנו אחד לשני במסוף בדיקת הדרכונים, וחזרנו לדבר זה עם זה כעבור כמה שבועות. הישראלי הנודד יוצא מהטריטוריה הכנענית עם רעב עצום לנדלן, ואני, שיש לי בעיקר חששות מהתחום, הייתי בן לווייה גרוע למסע רכישות שכזה.

ט.

כמאה שנה אחרי כתיבת הר הכרמים, אני יכול להגיד בביטחון גמור שתנועת ההתאכרות קורית וקורמת עור וגידים. איכרים זעירים משתפים זה עם זה ידע בערוצי יוטיוב, ובספרים מאויירים בהוצאות עצמיות. פילוסופים של תנועות אקולוגיות מעבירים הרצאות בגינות שכונתיות במרכזי הערים. קורסים דיגיטליים להקמת גינות מאכל נמכרים כמו לחמניות טריות. נביאות פארמאקלצ’ר כותבות ניוזלטרים שבועיים ברשתות החברתיות. אנשים שמקימים חוות זעירות מתעדים את התהליך בבלוג: כל שלב, כל הצלחה וכל כישלון. ההתאכרות היא תנועה כלל עולמית שחורגת בהרבה ממותניה הצרים של המדינה.

הר הכרמים אוצר בתוכו מתח אמיתי שקיים בין שניים מערכיה של הציונות: הזיקה לישראל מחד ומאידך הזיקה לטבע ולאדמה. הללס בוחן את ההירכיה בין שניהם ובוחר להאדיר אחת מהן על חשבון השנייה. אני לא בא לטעון שזו בחירה פילוסופית גורפת, לא של הללס ולא של גורדון, כל שאני טוען הוא שזהו הלך הרוח הנושב מהעלילה שהוא בדה. בין כך ובין אחרת, הקולות הקוראים במאה ה־21 לשוב אל האדמה, נישאים בגאון בעיקר בקרב קהילות אלטרנטיביות, ופחות בקרב הציונות הקלאסית, עד כדי סימנים להתבקעות תהומית בין שני מרכיבים אלו.

י.

היום אני חי עם האישה מהסמסטר על האופנוע. נולדו לנו שתי בנות, ואנחנו גרים בבניין מגורים בן ארבע קומות שגובל בהרי הנגב. בצמוד לבניין יש לנו גינה קטנה, של כמאה מטר רבוע, מגודרת היטב בגדר של שני מטר גובה, כנגד יעלים ותנים. יחד עם השכנים אנחנו מגדלים ירקות, מעט עצי פרי, כמה תרנגולות, ולפעמים, בקיץ, בשביל לעבור בשבילים הצרים צריך להשתחל בין ענפי אספרגוס, שעועית ופטל, ולדלג מעל גבעולי תירס שנפלו והתייבשו.

אני קם בבקרים, מאכיל את התרנגולות, ומאכיל את החרקים בהם אני מאכיל את התרנגולות, קוטף קצת ירקות לארוחת בוקר ופותח את היום שלי בדרך שאני אוהב. אין לי ארבע דונם, הבית שלי לא מוקף זיתים משלושה כיוונים ואין לי בריכת סרטנים. לפעמים עולה בי כמיהה מסויימת למרחבים טבעיים יותר, פשוטים וגסים יותר כשאני מעבד את האדמה הקטנטנה הזאת, מתבונן בשינויי העונות, ופועל את חלקי הצנוע בתנועת ההתאכרות. בנתיים, עוד בציון.

יצירה בעקבות גלגל ומזלות מאת אבן עזרא

(ציון לשבח בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

כל כך אין לך מזל, אבן עזרא, שיש על שמך מכתש על הירח. בוא נתערב שעל שמי לא יהיה. לכל היותר סמטה אפלה בעיירה שכוחת אל שתושביה נמלטו ממנה ותנים ושועלים מייללים לירח והוא מתעקש: לא לא, יותר אינני זורח. אני לא אסטרולוג או אסטרונום או כמעט שום דבר אחר ממה שאתה. בקושי משורר. כלומר, מתיימר. עוד לא פרסמתי ספר, וכבר נושק לארבעים, אבל הגעתי, עם עוד משוררת אחת, לגמר של תחרות מתוקה בה הזוכה מפרסם ספר. הזוכה הייתה זוכה. נו, איזה מזל. היא פרסמה ספר. פרגנתי, באתי להשקה. כעת אני משתמש בך בתחרות מתוקה אחרת. אולי מינוס ומינוס יהפכו לנס או לפחות יסמאו נפש שופטים. אתה אומר שאם תמכור נרות, השמש לא תשקע, הא? אני אשווה ואעלה. חכמה קטנה, אני יודע. אם אני אמכור נרות, השמש תשקע ועוד איך אבל אני מתערב איתך שיהיה אופנתי פתאום להתרגל לחושך, לקבל את החושך, לחבר חושך חיצוני לפנימי ולא להילחם בו חלילה אלא לאהוב אותו כפי שהוא. ללטף את החושך. אחרי זמן מה בחושך, העיניים מתרגלות, כל ילד יודע. נרות? בוז! מי קונה נרות. אם כבר פנסי לד אבל כאלה שאין ולעולם לא יהיו לי במלאי. ואם יהיו, יעברו הלאה, ללהיט הבא. אתה מבין? אם אמכור תכריכים אנשים כן ימותו, בוא, אני לא שוגה באשליות, אבל שוב זה יהיה עניין של אופנה חולפת שרומסת אותי בדרכה. לא נולדתי בזמן. ברגע בו אתחיל למכור תכריכים, יאמרו שזה לא סביבתי, שזה לא אתי, שזה לא אנושי, שזה פשוט לא מתאים. מאותו יום ואילך יקברו בבגדי משי בלבד. תולעי משי מיוחדים יכרסמו בבגדים וירגיעו את האדמה ואת הנשמה. כן, זה אמיתי. כלומר, זה יהיה אמיתי אם אמכור תכריכים. מופעלים עליי לחצים שונים שלא להתקרב לתחום. כל שמתירים לי זה לכתוב, ‘לא שאתה טוב’ הם יורים לעברי, אבל ככה אתה פחות יכול להזיק. אז הנה אני, גם למל"ם גם שלימזל.

נסחפתי, הייתי באמצע להפליג בשבחך. מה עוד היית מלבד אסטרולוג ואסטרונום? ויקפידיה בא לעזרי: משורר, בלשן, פרשן מקרא ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד וכו' וכו'. חיית בתקופת תור הזהב ובכית על מזל. אתה בזהב ואני בפלסטיק ואתה מדבר על ביש גדא. כן נו, נדדת ממקום למקום. מה רע, היית בלונדון, בגדד וגם ברומא, ירושלים שבספרד וירושלים שבארץ. נדמה לנו שהיית בארץ. אנחנו לא יודעים. הרבה דברים עליך אנחנו לא יודעים. אולי אפילו היית בהודו. התייחסת להודו לא מעט כך שקשה להאמין שלא הגעת לשם. אבל הנה משהו שאנחנו כן יודעים ואתה לא. הפכת גם לגיבור של אגדות עממיות. לא סתם גיבור. גיבור על. יכולת לעוף מאות שנים לפני שסופרמן נולד. בו בזמן אתה גם גיבור אנטי גיבור כמה מאות שנים לפני המאה העשרים. אני לא יודע אם אתה מכיר את האגדות העממיות אודותיך אבל אם לא, כדאי שתכיר. וגם אתן, קוראותיי האחרות, מי שלא תהיינה. תפסיקו לקרוא אותי, תקראו אותו ואותן. דמות מיתית מופתית. שרק יבוא שוב ויושיע אותנו מעצמנו. שיבוא ויביא את חבריו מתור הזהב שיראו שיש יהדות אחרת, שמעריכה אסתטיקה, שמשלבת תורה ומדע, שיוצאת למלחמה כשצריך.

על כל פנים, אין לי אלא לשוב לטרונייתי כלפיך, אבן עזרא. ובכן, אולי ברחת מרדיפות, אבל איזה יהודי לא? אתה לפחות חלמת על ארץ ישראל השלמה שתגאלנו במהרה בימינו ואני בציון החצויה ומתאמץ לא להתגעגע לגלותנו שעושה לנו עיניים וגם יורה בנו חיצים שמזכירים מאיפה באנו וכמה עמוק אנחנו תקועים. לפעמים עולים לי חלומות על אנדלוסיה של מעלה. אנדלוסיה שלך. או אנדלוסיה אידיאלית שלא הייתה מעולם. אולי קצת כמו ירושלים שחלמת אתה וחברך האנדלוסי, יהודה הלוי. אנדלוסיה שחוגגת את השונה והאחר והצועני ומאמצת אותו ומייצרת פלמנקו ואללה מסתפרד ונהיה לאולה (כן, הקריאה אולה במלחמות השוורים הארורות, הגיעה מהקריאה אללה בטקסים מוסלמיים, דומני שבעיקר סופיים, בצפון אפריקה. הייתי עד לטקס סופי שכזה בנווה המדבר סיווה שבמצרים, בואכה לוב. יש לי הקלטות משם אבל אני זוכר את הקריאה המרכזית גם בלי להביט – אללה אללה. לא אתפלא אם גם אתה נתקלת באלה, או באללה, במסעותיך בצפון אפריקה) ואין נהרות דם וגזרות שמד וגירוש והמרות דת ואוטו דה פה, כן יש נהר מופלא כל כך שהוא גם ים והוא הנהר של סביליה של פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנייז שיהונתן גפן תרגם וברוזה שר. יש פסטיבלי שירה בגנים ואפילו בטבע, כן יצאנו החוצה מהגן, ביקרנו ברומנטיקה הסוערת וינקנו איזשהו משהו מכל קודמינו, כן, גם ממך, אתה חי כאן בינינו, במובן מסוים יותר מאיתנו. חיית לא רק באנדלוסיה, גם בטולדו. תן לי לגלות לך גם שכמאתיים שנים אחרי מותך נכלא ועונה למוות שמואל הלוי. קודם היה לו מזל, אחר כך לא. זהו הגורל היהודי. קודם היה שופט וגזבר של המלך ‘האכזר’ (שדווקא היה טוב ליהודים), הוא בנה בטולדו בית כנסת שהפך כמובן לכנסייה. אני מגלה לך את זה אבל אינך מופתע. נמלטת מספרד בזמן, דווקא היה לך מזל, רק כך יכולת לכתוב את הקינה על חורבן יהודי ספרד. יבוס של ספרד הובסה. רחובות היהודים, החודריות, מלאי כל טוב חוץ מיהודים.

הם כולם כאן, או באמריקה. הם עוד בדרכם למנוחה ולנחלה. ישעיהו לייבוביץ' אמר שהמשיח יבוא. הוא תמיד יבוא, בלשון עתיד. הוא אף פעם לא בא ואם בא מישהו ואומר שהוא משיח, הרי שבהגדרה הוא משיח שקר. נדמה לי שככה אנחנו כעם עם אותה מנוחה ונחלה. אנחנו תמיד בדרך לשם. שם יגור זאב עם כבש, ועד אז יטרוף כבש את כבש וזאב בכלל יחגוג. כמו ישראלי מצוי, עם נפש יהודי, גם אני העני נווד במנוסה. ממדינה למדינה. עוד לא בן ארבעים והייתי בחמישים מדינות. בימינו זה לא המון. אתה יכול לחצות ארצות בלי לשים לב בכלל. אתה יוצא לך להליכת בוקר בערבות הולנד ומוצא עצמך אוכל צהריים בבלגיה. אם תעלה על רכבת, או אפילו על אופניים, תאכל ארוחת ערב בארץ אחרת.

הטיול הגדול שלי… אה, זה מה שאנחנו עושים אחרי שאנחנו נלחמים על חיינו, כן כן, אנחנו צריכים להילחם על חיינו, אנחנו כבר לא היהודי הגלותי הגאון כמוך ואפילו לא היהודי שר הביטחון והרמטכ"ל המהולל שמואל הנגיד שבטח גדלת עליו. אנחנו חיילים פשוטים שמפקידים את המוח בשין גימל כמו שאמר לנו פעם המפקד שלנו, ברגע לא מאוד נדיר של זעם, מפקידים את המוח כשנכנסים לבסיס ומשחקים אותה ראש קטן קוסעומו. כלומר, אסטרונומים לא נהיה גם אם ממש נשאף. אבל אם נחלום בהקיץ בשעת השמירה, כי כמה כבר אפשר להסתכל על הגדר המגעילה הזאת, ישפוך עלינו המפקד את זעמו ואת המימייה שלנו עם המים הקפואים שהוא הוציא מהאפוד שלנו ויצליף בנו צעקותיו ‘יא אסטרונום! ככה יבוא אליך מחבל ויחטוף אותך, זה מה שאתה רוצה, הא?’ ובאותו רגע אתה כבר כמעט רוצה את זה אם הוא רק יעזוב אותך בשקט וייתן לך לשוב לחלום על מיכל. מיכל שזנחה אותך כי אין לך מזל. כלומר, ככה אתה מסתכל על זה, אתה לא מסוגל להישיר מבט אל המראה ולהגיד, למה בעצם שהיא תרצה להיות איתי, אם לי בקושי יש כוח לעצמי, כפרה עליו, תראה אותו, אל תהיה אליו כל כך קשה, תן לו אהבה. הלכתי לאיבוד. איפה הייתי? בטיול הגדול, הענק, האף פעם לא נגמר. עד שיש עוד מלחמה. ואז כולם מזנקים. כולם מלבדי. אני אין לי מזל אני. ככה הקב"ן אמר. פטור מסיבות של בריאות הנפש היו מילותיו המכובסות, אבל הוא בעצם אמר ‘אתה אין לך מזל אתה, עזוב, צא בחוץ’. ואנחנו נודדים לנו, כתבת עליך ועליי ‘ביד הנדוד נפשך מסורה’. מאיר בנאי כתב עליי ‘לעולם היא תתנגן בו, מנגינת הנדודים’. אגב, גם הוא הלחין ושר משיריך. גם להקת המדרגות. בטח יש עוד שאיני יודע. אבל אתה מבין למה אני טוען שאתה חי? אתה בספוטיפיי משמע אתה קיים.

על כל פנים, אנחנו מוסיפים לנדוד מתוך איזו אמונה טפלה שאולי משנה מקום באמת משנה מזל אבל מי כמוך יודע, אברהם, אומלל נשאר אומלל, גם אם יקראו מכתש על שמו על הירח, זה בכל מקרה יקרה אחרי חייו, לא יזמינו אותו לטקס, ובחייו ינדוד ולא יכירו בגדולתו, במיוחד לא בסלרנו שכל כך יעציבוהו שישורר בשיר (‘נדוד הסיר אוני’) ששוב לא יכתוב ספרים כל עוד הנו בסלרנו, ומזלנו שנדד גם משם, אבל אויה לו ובניו יתנכרו לו ובנו יצחק אולי אפילו יתאסלם לא עלינו ובטוח ימות עוד בחיי האב שיכתוב עליו קינה. אוי אברהם! אבל מה לי כי אלין, שפר עליי מזלי שנולדתי לעולם בו יש על שמך (היהודי) מכתש על הירח. מזל שלא סחרת בנרות ותכריכים. מזל שכתבת שירים, שסחפת נשמות, ששינית מזלות, שהפכת אסון לששון ולו על הנייר, וזוועה למקור להומור, השד יודע אם אינך אבי ההומור היהודי הידוע. זה מצחיק עוד יותר כשנזכרים בפירוש שלך לתורה. רציונליסט מושבע. רק היגיון. כל מה שנוגד את ההיגיון מתבטל. הרמב"ם, עוד אחד מאבות הרציונליזם היהודי, ציווה את בנו לעיין רק בפירושים שלך ‘כי הם טובים מאוד, ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה, בשכל זך ורעיון דק’. ואז נזכרים שאתה גם אסטרולוג שמאמין שזה נולדתי ביום בו נולדתי גוזר לי איזה גורל. איזה גורל, אבן עזרא, הא? רציונליסט ואסטרולוג ואין זה תרתי דסתרי, לא אצלך.

הייתי מת לדעת מה אתה חושב על המכתש אבל מה שמתסכל למדי במוות זה שאפילו פתק קטן עם כמה מילים אינך יכול להעביר. לא נותר לנו אלא לשער. אפשר בקלות לשער שהיית מגיב בהומור האופייני לך. שלא לומר בהומור עוקצני. אפשר באותה מידה לשער שהיית קוטל את כותב שורות אלו על פגמיו הגלויים. כן, קטיל קאני שאני. אבל תולה עצמי על אילן ענק. אתה יודע, בדיוק היום קראתי על מאמץ להציל עץ (מצלול מפוצץ, ראוי לציין, וכמה יפה כי מתאמצים להציל עצים) בגיל ארבע מאות חמישים שנה שמתנשא לגובה של תשעים ותשע מטר (כלומר, עכשיו מעט פחות, מסיבות ברורות) ובוער מבפנים והחוקרים בודקים מה בדיוק גרם ללהבות וכבר שללו פגיעת ברק ושאר העצים שסביבו בסדר, לא בוערים מבפנים ולא מבחוץ והרי האדם עץ השדה ובוער מבפנים גם אם סביבו אנטרטיקאים ולא כל שכן בארץ שכולה קודש וחול ושרב וזה גם מזכיר לי את השיר שלי שצפוי לצאת כשהכוכבים יסתדרו, לא אלאה אותך בכולו אבל הוא מתחיל כך:

תראה אבן עזרא, או תרשה לי לקרוא לך אברהם, המאה העשרים עם זרם התודעה הביאה אותנו לתובנה, שאולי תחלוק עליה, כי כתיבה טובה יכולה לקפוץ מנקודה לנקודה. אפילו לעוף. מקוטל קנים קפצתי לאילן ענק וזה הזכיר לי כתבה שקראתי במרשתת וזה ביחד עם הבעירה הפנימית לא יכלו שלא להזכיר את הפסוק המקראי והשיר הנתן זכי שלום חנוכי, כי האדם עץ השדה, כמובן, וזה הזכיר לי את השיר שלי, וכל זה כדי להגיד שמזלך שנולדת בתור הזהב ולא עכשיו, בחיי. אני בא למחשב להטיל את קניי על האילן הענק שהנו אתה ופתאום תוקפים אותי, שלא באשמתי, טוב מעט באשמתי כי לא כיביתי את האינטרנט, אבל היי, אני צריך מדי פעם עזרת חבר, אתה יודע, כמו כל חוקר מתחיל, קופץ מחומר שכתב איזה רב על אבן עזרא הפרשן למידע מדעי על פני הירח וכו' ואז מופגז בידיעות זהב על עצים בוערים מבפנים וגול גדול (עזוב, אני לא מתכוון לתווך לך את חשיבות הכדורגל בעולם הזה, כן, יוון כבשה את יהודה ואת העולם וכן, המערב הביס את המזרח, אני יודע שזה בטח נשמע לך מוזר אבל גם בטוח שתמצא לזה הסבר שישכנע אותי. בכל מקרה, האסלאם ירד מגדולתו הרבה לפני שנולדתי, זהו זמן הדמדומים של עידן הצלב) ואני תוהה לעצמי איך האילנות הגבוהים של הימים העתיקים היו שורדים את השצף קצף ממבו ג’מבו רשרוש פשפשים הזה. עצמי, ספקן וציניקן יותר משאני, עונה לי בהתרסה ש’מי אמר שהם היו שורדים', ואני מיד עונה לו בזעם ורוגע משולבים היטב, ‘של נעליך מעל רגליך’ או איזה משהו כזה שאומר בואנה, אתה מדבר פה על האילנות הגבוהים, תירגע, וכן, תהיה יחף, תרגיש את האדמה הנעימה, וכשאתה מטפס עליהם, כדי להגיע לצמרת, תטפס יחף, נעליים מחליקות יותר, תקשיב לי, זה מניסיון. עצמי, אל תראה אותו ככה, הוא חתיכת כאב ראש לפעמים, הוא גם יודע לא פחות ממני ותראה מה הוא ענה לי, אתה תכיר את המילים, הוא הוסיף מנגינה מלגלגת, והמילים הן – ‘רוח אל עשתנו כולנו ומחומר קורצו הקדמונים כמונו ואוזן מילים תבחן’, אתה מזהה, נכון? אתה כתבת את המילים הללו בפירושך לקהלת.

אתה לימדת אותנו, או לפחות את עצמי המציק, שהפוטנציאל שלנו לא נופל משל אף אחד אחר. האדמו"ר החסידי זושא לימד משהו אחר. הוא פחד שכשיעלה לשמיים לא ישאלו אותו למה לא היה משה רבנו אלא למה לא היה זושא. החובה הבלתי נסבלת הזאת של היות עצמנו! (‘מי שזה לא יהיה’, צוחק עצמי) אבל גם לא להגזים בשאיפות. נדרשת, לדידו, צניעות מסוימת. אתה תובע: תגזימו! תשאפו אל על (או חברות פחות נצלניות אם אתם חכמים) כי למה לנדוד עם מקל ושק כמו בימים שלי.

כתבת בשיר ‘אשכים לבית השר’ שנולדת בלי כוכב. נניח. תשכח מכל מה שכתבתי, אני נולדתי עם. ולו לא אמכור נר, תכריך או ספר אחד. קורא אותך, כותב אליך, דייני.

יצירה בעקבות שירי ים מאת יהודה הלוי

(ציון לשבח בתחרות הכתיבה 2025 – פרויקט בן־יהודה)

* * *

כדי להגיע לחוף גאולה צריך להתכוון באמת לחפש מוצא. אני עוברת בדרך כלל דרך הטיילת לאורך החוף, ולכן אני יודעת שהמנוף הגדול, שמטיל צל על גורד השחקים בהתהוות שהוא בונה ליד הטיילת, מייצר רעש חריקה שמזכיר אזעקה לעוברים ושבים. כל מי שנמצא בחוף גאולה התאמץ במידה זו או אחרת כדי להגיע אליו, זה בטוח. המנוף הגדול תלוי בשלשלאות ענק, וכשהוא מתרומם הוא מייצר צליל שהתגובה אליו היא כמעט מיקרוסקופית, אבל קיימת, עד הרגע שבו הגופים של כולם מפנימים שאין זה צליל של אזעקה אמיתית. התחלתי ללכת לחוף גאולה בקפדנות דתית עוד לפני שנגמר לגמרי החורף האחרון. הים בחוף גאולה הוא אותו ים תיכון שתוחם את ישראל, אבל באיזשהו אופן, הוא גם הנקודה הכי רחוקה מישראל שאליה אני יכולה להגיע באופניים. בחיי הכרתי סיפורים על בריחה מהים, או באמצעות הים. החיים ביבשה הובילו אותי לברוח אל הים.

הנקודה החשופה בים, שהיא מסוכנת ביותר כי לא מיירטים בה טילים, וסכנות נוספות נשקפות בה, כך למדתי מכל מיני מקורות, הפכה עבורי לעוגן ומצוף כנגד כל הסיכויים והמסורת. אני יושבת בחוף גאולה ומסתכלת על שני מבוגרים זורקים פריזבי למרחקים במשך שעות. פעם קראתי לחוף גאולה בשמו כי ככה קוראים לו, אבל השם הלך והתקרב אל המציאות, הלך וקיבל גוף, הלך ונהיה לדבר האמיתי. כמו שרחוב גאולה מוביל אותך לחוף ששמו גאולה. היום אני קוראת לחוף גאולה בשמו לא רק כי קוראים לו ככה, אלא כי זהו שמו באמת, וכך אוכל להבדיל בינו לבין כל חוף אחר. באשר למקורות שמהם למדתי, אני קראתי שהים הוא גדול, אינסופי ומפחיד. אי־אפשר לחצות אותו בבטחה ברגל או באופניים – לשם כך עליו להיקרע. למדתי מהסיפורים שהים אינו המקום שאליו צריך להגיע, אלא המקום שבאמצעותו מגיעים. חוף גאולה מהפך את סדרי העולם הללו. כשקראתי לראשונה את שירת הים של רבי יהודה הלוי נחרדתי לגלות שההקשרים הטקסטואליים שלו לים הם למעשה לא מה שאתה רוצה לדעת כשאתה מתכנן מסע ימי לארץ ישראל בימי הביניים; כל מיני סיפורים מטרידים מאוד על לווייתנים שבולעים אותך, מבול ששוטף את האנושות, בריחה שמערבת צבא מצרי שרודף אחריך בתוך הים עצמו, דברים קשים מאוד. קשים מאוד ובעלי ממד טרנספורמטיבי. יהודה הלוי התכונן למסע שלו עם חומרים שבהם הים הוא כזה, אבל אין ברירה אלא להתמודד עימו, כדי לצאת מבטן הלווייתן, או להגיע בסופו של דבר לארץ מובטחת, איפה שלא תהיה – הים מבטיח שאחרי שתעבור בו תהיה במקום אחר. נחמתו של הלוי היא השירה שאליה הוא יכול לפנות כשליבו סוער, תרתי משמע. לאן פונים האנשים כשהלב שלהם סוער?

המרחק בין חוף גאולה לצרות של בני האדם שחיים כאן בשנים האחרונות נמדד גם במתרחש בחוף, ולא רק במיקומו. בחוף תנאים וחוקים אחרים מחוקי העיר והיבשה. “לֹא לַחֲכָמִים שֵׁם וְגַם לֹא חֵן / לַיֹּדְעִים, רַק יֹדְעִים לִשְׂחוֹת”. החוק הכי חשוב הוא לא להיכנס עם בקבוקי זכוכית. אני יודעת שזה החוק הכי חשוב כי הוא נאמר במערכת כריזה אוטומטית בארבע שפות שונות כל שעה. כולם יחפים על החול החם ובתוך המים.

שאר החוקים החשובים של החוף נמסרים במערכות הכריזה. מקבלי ההחלטות נקראים “מצילים”. מתוך סוכה, שמצויר עליה מעין פרצוף עם פה מחייך אדיר ממדים, הם אומרים דברים כמו “לא לשבת מול התחנה. יופי. גברת, לא לשבת מול התחנה. לא לשבת מול התחנה. לא לשבת מול התחנה.”, “יש גלים שחורים!”, “של מי הילדים הקטנים שנכנסים למים עם הכובעים? איפה ההורים שלהם?”. המצילים מזהירים מהתרחקות מחוף גאולה, ומזהירים תדיר מתרחצים שמדרימים לכיוון חוף אביב, שאינו חוף לרחצה. ואז הם אומרים את המשפט הקבוע: “אל תפתחו לי שם חוף חדש!”. שמעתי שמועה שהמצילים שתלו בחוף אביב דגי סרגוס שנושכים את הרגליים של המתרחצים ומבלבלים ביניהם לבין מזון, כדי למנוע ממתרחצים לרחוץ בחוף אביב. אבל דגי הסרגוס ערקו גם לחוף גאולה, כי הים והדגים לא נענים לחוקים ולגבולות שיצרו בני האדם, ועכשיו הם מכרסמים את האנשים גם שם, עדיין מבולבלים לגבי ההבדלים בין מזון לבין כפות רגליים.

באחד מימי שבת השמשיים בתחילת האביב כטב"ם מתימן הרחיק לכת והפעיל התראות של פיקוד העורף בשליש מדינה. לקחנו את הכפכפים שלנו ונעמדנו במחסה קלוש של בית מלון עם עוד כל מיני באי חוף מבולבלים. עד שחזרנו לנקודה שבה התמקמנו בחוף, כולם כבר התמקמו לפנינו, והסדין שלנו חיכה לנו בדיוק כפי שהיה. לידנו גבר שזוף חזר לנקודת המוצא שלו בעמידת ראש, והבחור שמסתובב עם הגיטרה הסתובב עם הגיטרה, והפריזבי הושלך אל על וזהר בשמיים, ואור השמש השוקעת בין הגלים השתקף בו. הכטב"מ היה כלא היה. למעשה היה נדמה לי שאם אשאל מישהו בחוף על הכטב"מ, הוא בכלל לא יבין על מה אני מדברת.

כשזמני המלחמה המשיכו ללחוץ את חייהם של האנשים מתוכם התחלתי לדמיין שיום אחד חוף גאולה קם לתחייה ובמעין אסון טבע צונאמי־מבול מחליט על דעת עצמו לבטל את כל מה שקרה ובחבלי משיח רטובים מהמתוכנן להביא את הגאולה בגליו. “וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז/ כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה”. בשעה טובה. הארץ כולה נשטפת במבול של חוף גאולה, על כל מה שיש בו. פריזבי, קססות, ארמונות בחול, דגי סרגוס, האיש עם הגיטרה, נערים שמקפיצים כדורגל. מה אם בסיפור הזה הטרנספורמציה היא שוב באמצעות הים, והפעם תוצאתה היא הים? אולי נוכל לשים סוף למעגלים שאנחנו מצויים בהם?

אחרי שחוף גאולה ישטוף את המזרח התיכון כולו, לפחות, החיים החדשים ייקבעו על ידי כריזות המצילים. כולם ילכו יחפים בכל מקום. בקבוקי זכוכית יוצאו מהחוק כליל. החוקים ייאמרו בעל־פה מתוך סוכות המצילים המפוזרות בארבע שפות. דגי הסרגוס יהפכו דו־חיים ויכרסמו בכפות הרגליים, כתזכורת למציאות המכרסמת בבני האדם של לפני הגאולה, כתזכורת לבני האדם המכרסמים בסדרי העולם.

בשישי בצוהריים בחוף גאולה החול רותח ועמוס מחצלות, סדינים ושטיחי ים שצעירים סחבו איתם מארצות המזרח. הים מטלטל בגליו את המתרחצים שצפים בו כמו שקדי ים במרק שאת קצהו אי־אפשר לראות, “וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ בְּעֵינוֹ”. מסוק אחד חותך בשמיים ברעש חרחור־מכונה, ושקדי המרק כולם מביטים אליו ושותקים לרגע. עד שייאלם רעש המסוק ועד שייעלם צפונה, שאון הים מתגבר ומתעלה כאילו מעולם לא פסק למול מראה המלחמה.

בשנה האחרונה אני יושבת בים ומסתכלת על חוף גאולה סופח לתוכו את כל המכות שבני האדם מכים בעצמם ובכל זאת מוצא דרך להיראות אותו דבר בכל ערב, לשלוח את גליו אל החול החם, וללטף את האנשים שנפלטים מהיבשה אל חוף גאולה.

יצירה בעקבות הכוח האחר מאת יהודית הנדל

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

“כתמים שאינך שוכח, כמו משפטים שאינך שוכח, מוצאים את דרכם לבדם. הסגולה המכאיבה שלהם, קרינתם ופרישותם, זו המעניקה לכתם פשוט משהו של אי־מציאות, היא אולי העושה אותם למה שהם באמת, כלומר: יותר ממה שהם באמת. והוא התופס בגרון.”

קשה לזכור מתי בדיוק נתקלתי לראשונה במילים האלה של יהודית הנדל, כלומר בספרה “הכוח האחר”. ככל הנראה בסמוך לצאתו לאור, בשנת 1984, ועל כל פנים לא יותר משנים ספורות לאחר מכן. כך או כך: עשרות שנים, ואני הייתי אז צעירה מאד. אין לי ספק שהרבה ממה שנכתב בו על חייה לצד בעלה הצייר, שלפעמים קראה לו צבי ולפעמים מאירוביץ, לא יכולתי להבין. אבל התמגנטתי, נדמה לי שזו המילה המדויקת. המילים שלה, המקצב הפנימי שלהן, היחסים ביניהן, והשלם הגדול מסך חלקיו שיצרו בהצטרפותן זו לזו – כל זה לא דמה לשום דבר שקראתי, ואני לא ידעתי וגם לא העליתי בדעתי שאפשר לכתוב ככה. קשה להסביר מה פירוש “ככה”. אפשר לומר שבאמת היה בכך משהו מכאיב, אבל דומה למה שעליו כתב זך את “הכאב המתוק של האהבה”. לא שכחתי את המילים האלה. אבל כאמור גם להסביר אותן התקשיתי.

אפשר ואף מקובל לדבר על הפרטים הביוגרפיים: מי הייתה, מי היה, מה היו חייהם המשותפים או חייה לאחר מותו. על הצער שהיה שם, כמעט מלכתחילה (צער, צער כמו גשם, כתב עזרא פאונד. גם את המילים האלה לא שכחתי). כמובן, יש בזה עניין. כלומר מסוים. אבל לא שם טמון הדבר.

לפעמים אני מדמה את הנדל כותבת כמו שתיארה את מאירוביץ מצייר – מתוך תחושה שאי אפשר להתקרב אל הדף ולכן הכרחי להתגנב אליו בחשאי, מאחור, מהצד, להביט ולסגת ושוב להביט ולסגת, לעשות מיני קפנדריות של טיפול מסור במכחולים תוך התעלמות מהדף, התעלמות גמורה. ימים שלמים. עד שפני הדף משתנות, מתחיות, והוא מכיל פתאום את מה שנועד להיות. רק אז אפשר להתחיל לצייר, וגם אז הדבר שוב ושוב חומק מבין האצבעות. והרי את הספר הזה פרסמה אחרי חמש עשרה שנות שתיקה, וליתר דיוק החלה לכתוב אותו שבע שנים לאחר שלקה צבי בשיתוק, כלומר ארבע שנים לאחר מותו. והמספרים הללו בעלי משמעות רבה אבל גם חסרי משמעות, מפני שהאבל הנוכח בעוצמה בטקסט – כמו גם מאירוביץ הנטוע בלבו – הם אל־זמניים. והרי היא עצמה מודעת היטב לטיבו המתעתע של הזמן כשהיא כותבת (מדויק יותר לומר זאת בזמן הווה) על אחת מתמונותיו, שהוא צייר אותה “כמעט לעיני, ואני זוכרת את היום ואפילו את השעה. אך בכל פעם שאני מוציאה את התמונה תוקפת אותי הרגשה משונה שהיא נעשתה לפני הרבה מאד שנים, הרבה לפני שהכרתי אותו או הייתי בכלל בחיים”. ואי אפשר לא להאמין לה כשהיא כותבת זאת, בין היתר משום שהיא מוסיפה ביושר אכזרי ש"זו הרגשה כמו קריעה". אמת, ברגעים האלה היו שניהם, ודאי הוא, במקום שבו כבר יותר קרוב מאשר רחוק (וליתר דיוק: שוין נענטער ווי ווייטער, מפני שיש דברים שרק ביידיש אפשר להגיד); ונדמה שלא צריך להסביר. אבל כשאני קוראת את הספר שלה הוא עודו עומד שם, מצייר, והיא עודה מתבוננת בו, או מקשיבה לו מהחדר השני מכריז שיותר כבר לא יוכל לצייר ושאפשר לחיות גם בלי לצייר ואחר כך מזמזם ביידיש, ויודעת שהוא מצייר. ואני חושבת שוודאי גם היא עצמה חשבה, בכל השנים האלה, שיותר כבר לא תוכל לכתוב ושאפשר לחיות גם בלי לכתוב, ואחר כך מצאה את עצמה כותבת. עליו, קודם כל עליו. ואני חושבת כמה כוח טמון בהעזה לגעת בכאבו של זולת אהוב, כלומר של עצמך, ואיך בכוחה של יצירה אחת גם ליילד אחרת.

ועוד משהו יש בטקסט הזה של הנדל, שגיליתי אז לראשונה ובעצם עד היום לא זכור לי שנתקלתי בו בטקסט ספרותי מלבדו, לא ככה: האופן שהיא מציירת במילים. פשוטו כמשמעו. כי הטקסט הזה הוא אבן רוזטה שמאפשרת למלל כתמי צבע. כשאני קוראת את התיאורים שלה את הציורים שלו אני רואה אותם קורמים בד וצבע ותנועה, פועמים ורוטטים. חיים. ודאי, בטקסטים ספרותיים ניתן לא אחת למצוא תיאורים עזי מבע ויופי, הממחישים להפליא את הפן הויזואלי; למשל, תיאוריה של וירג’יניה וולף את העולם מנקודת מבטה של ציירת אחרת, לילי בריסקו, בספר (האהוב עליי מאד) “אל המגדלור”. אבל בשום מקום אחר לא קראתי שצבע יכול להיות שברירי, פגיע, פגום, לא שייך, מסרב להתמזג, מכיר אפשרויות, מבודד עד אחרון עצביו. לדוגמא. ואפשר כמובן לומר שזה היה צבע שיערה של אמו של צבי, שנגזז (באכזריות), והנדל באמת אומרת את זה, מיד בפתיחת הקטע (אותו צבע שיער, מתברר לקוראת בהמשך, כבדרך אגב, ירש מאירוביץ מאמו). אבל כשהיא כותבת על הצהוב שצייר זו לא מטונימיה ולא מטפורה, אלא פשוטו כמשמעו: צהוב. מהות הצהוב. אפשר לומר: נשמתו. לפחות הצהוב של מאירוביץ.

והוא התופס בגרון.

זהב שערך מרגריטה, אפר שערך שולמית, כתב פאול צלאן בשירו הנודע “פוגת המוות”; מרגריטה החיה, שולמית שהפכה לאפר, ומי שהן מסמלות – הגרמניה האהובה מפאוסט של גתה, היהודיה שחורת השיער משיר השירים. צלאן, המשורר היהודי, שאיבד את הוריו בשואה וחי בתחושת אשמה (כמו מאירוביץ? נדמה לי. אינני זוכרת. גם שיכחה עשויה להיות מוטיב ספרותי). צלאן יצר מתוך אשמתו את הפוגה, שהפכה לסמל השואה והכתיבה אודותיה. צלאן שסבל מדיכאונות חוזרים, שחיפש ומצא את מותו במימיו הקרים של נהר הסן. “צלאן אינו אדם בשר ודם, הוא פצע המדמם ללא הפסק”, אמר עליו אמיל סיוראן (כך לפחות נכתב באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה). ואני חושבת על זהב צמתה של אמו המתה של מאירוביץ, שהתגלגלה לציורו, ועל שחור שערה של יהודית הנדל, שמתגלגל לכתיבתי שלי לצד הירוק העז של עיניה. על הגעגועים, שרק בהם אי אפשר להגזים, כמו שאמר מאירוביץ וכתבה הנדל וקראו אחרים (גם אני). עוברים מדור לדור, מיוצר ליוצרת. שותים אותם מפה לפה כמו חלב שחור המהדהד את המוות, שהוא רב־אמן, מגרמניה. כמו שכתב צלאן.

אני חושבת על דבריו של סיוראן, על יסוריו של מאירוביץ, על כל הדמויות המיוסרות בספר הזה (כדוגמת איציק מאנגר) וביצירות האחרות של הנדל, שאין בהן אנשים שמחים. על הקשר שבין כאב ואבל לבין הכתיבה. מילים וכתמים שאינך שוכח, שאינך יכול לשכוח; ונדמה לי גם שאינך רוצה.

היא כתבה שמאירוביץ לא אהב פירושים. איני יודעת אם היא עצמה אהבה אותם, אבל אין ספק שכתיבתה מקפידה הקפדה יתרה להימנע מהם. במקום זאת היא מתבוננת ומקשיבה אל פרטי הפרטים, כמו כוסות תה (כמותן, מידת חומן), הליכות בתוך חללים ומרחקים שהן פוערות בין אנשים, שברי תנועות והבעות פנים, ומתעכבת גם ואולי בעיקר על ההשתהויות – מה שלא נאמר ולא נעשה אבל בוער מבפנים כמו אלם פתאומי בין שני ניגונים ביידיש. והבעירה הזו ניכרת היטב. צועקת. אולי בגלל כל מילות הצעקה השקטה או השבורה שיש בטקסטים שלה, כמו גזור וקרוע ומתעוות ומסמא ורוחש מתחת ומתעקל בקצוות ודוקר פנים. מילים משוננות שמותירות את הקוראת להיפצע ולצעוק – או לא – בעצמה. לבדה. לכל היותר היא כותבת: אני מאד מתקשה. והמילים שכתבה עליו הולמות כל כך את כתיבתה שלה: איש שמפוצץ את עצמו, דווקא כשהיה יושב שקט ניכר טבעו הסוער.

הייתי רוצה לחשוב שלמדתי ממנה משהו מכל זה. כלומר מכתיבתה. בה עצמה פגשתי רק פעם אחת, כשבאתי לביתה להביא או לקחת דבר־מה בשליחות שנטלתי על עצמי, כבר כתבתי על כך במקום אחר אבל לא למותר להגיד גם כאן כמה עמוק נטבע בי המפגש הקצר הזה, כלומר היא, כלומר עוצמת נוכחותה (הנה: שוב אני כותבת על אחר הצהרים ההוא, הטובל בנהרת האור מהחלונות הגדולים). וודאי, אני מבחינה היטב בין יוצרים ליצירותיהם, וללא ספק במקרה הטוב האחרונות חזקות וחכמות יותר, ואף על פי כן הלא גם הנוכחות החיה של האדם היוצר נותרת ביצירתו, טבועה כעקבה של חייו. אולי במיוחד אצל ציירים, שלפעמים משתמרות בחומר טביעות אצבעותיהם בממש, אבל הרי גם קצב נשימותיהם של אנשי המילים משתמר בטקסטים שהותירו אחריהם. כך או כך, בספר הזה ניכרת נוכחותה של הנדל במידה רבה דווקא בהיעדרה, כלומר בצמצום נוכחותה לקשב הדרוך אליו, אל צבי, ובמעשה הרב של העלאת דמותו ותהליכי בריאת ציוריו באוב. ואפשר לדבר כאן על מה שהפילוסוף סרן קירקגור כינה בשם “עבודת אהבה למתים”, שאותה שיבח כמעלה העליונה ביותר של החיים האותנטיים האתיים, המגלמים את האינסופי בתוך חיי אדם סופיים. וגם זה יהיה נכון, אבל נדמה שנוכח הספר הזה ראוי לשתוק ולהביט. להביט ולשתוק.

אמנם, שנים רבות אחר כך (היא זה מכבר מתה, גם בתם המשותפת, “מוות טרגי” אמרה עליו הנדל שנאלצה לחיות אחריו), קראתי שבנם השתמש במילה “טראגי” כדי לתאר מה שעשתה הכתיבה של אמו לציוריו של אביו. הוא דיבר על “הכוח האחר” כאחד הגורמים להתקבעות “הדימוי הבעייתי” של מאירוביץ (כך אמר: “דימוי בעייתי”), שלמרות האהבה הגדולה שבה נכתב (“מדם לבה של אמי”, אמר) בסופו של דבר פגע (ואפילו: בצורה קשה) בזכרון עבודותיו של אביו. הוא דיבר על ניכוס והשתלטות, כינה את הספר “מסוכן”, והוסיף כי דווקא משום איכויותיו הבולטות השתלט הספר על יצירותיו של אביו והטיל עליהן צל שאינו מאפשר התבוננות בהן במלוא עוצמתן. מכאיב היה לקרוא את הדברים הללו. ייתכן שצדק, שלאמנות יש שפה וכללים וגבולות שדה משלה, שהנדל כשלה מלהכיר בהם. אינני מבינה דבר באמנות פלסטית. אבל אני זוכרת היטב את הביקור בתערוכה הגדולה של מאירוביץ שבה נתלו עבודותיו לצד הטקסטים שלה, ואחרי שנים גם בדירה שהפך בנם למוזיאון פרטי של יצירות אביו (אחרי שסילק משם את רהיטיה). איך נפעמתי מהציורים, וידעתי מעבר לכל ספק שספרה הוא שהחיה אותם כך. עבורי, לפחות.

אני כותבת ושומעת את המילים שלה, את המקצב שלה, מהדהדים בתוך אלו שלי. אני מדמה שכך חשה היא עצמה את ציוריו של מאירוביץ מחלחלים לכתיבתה, ממגנטים אותה (כתמים שאינך שוכח, מילים שאינך שוכח). ולכל זה אין התחלה, ודאי שלא סיום, אלא קיום במקום ההוא שמעבר לזמן שבו ואליו מוצאים את דרכם, כך נדמה לי, כל הדברים שהינם מה שהם באמת, כלומר יותר ממה שהם באמת (ואני כבר יודעת כמה צריך לדייק, אל חוט השערה צריך, כדי שיהיו כאלה). והוא הדבר התופס בגרון, וכמעט באותה הנשימה גם מרחיב אותו, מפני שיש בו הזמנה, כלומר תביעה חד משמעית שאי אפשר שלא להיענות לה, לפחות ברגעים מסוימים.

ואז אני כותבת.

יצירה בעקבות “בדידות או” מאת נורית זרחי

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

אני מניחה זכוכית מגדלת על המילה אבא, מה אני רואה? הר רחוק, בודד. ככל שאני מתקרבת אליו הוא מתרחק. שלג שנמס למגע יד אנושית. אני בת 40. המקום חסר האב שלי מוקף חומות גבוהות וטיפוס מעולם לא היה הצד החזק שלי. הכעס שלי קהה בין החומות: (איך אפשר להביא לעולם ילדה ולנטוש אותה?) גם הכאב, העלבון (איך אפשר להביא אותי לעולם ולנטוש אותי?) וגם הפחד (אולי ראוי לנטוש אותי?).

כמו עץ אורן שנשתל באדמה ישראלית סרבנית, ההר הזה אינו במקומו. הר מושלג תקוע באדמה צחיחה. החום איננו מכניע אותו, פסגתו נותרת לבנה, קורצת למטפסים אמיצים להסתכן ולגלות את סודה. רוחות קרות מגינות על הפסגה, נמרי שלג שואגים כחומה בצורה, מבריחים לטאות וזאבים עזי נפש. חיה קטנה, כבש בר או שפן סלע, מעפילה בשבילים בתוואי הפכפך: רוב הזמן הדרך קוצנית, האבנים החמות מכאיבות בבהונות, פניות חדות מובילות למבוי סתום – סבכי דרדרים שחוסמים את המעבר. לפעמים הדרך נפתחת ואז הפסגה נראית קרובה מתמיד, האבנים מתרככות מתחת לכפות הרגליים והעלים ניאותים ללטף את השריטות בעור. אך הסוד נותר בעינו, השביל שהתארך מתקצר באבחה אחת והחיה מאבדת אוריינטציה: האם התקרבה אל לבו? האם הבינה את שורשיו? האם חדרה לאחת משכבות האפר הוולקני שבעומקו או שמא היא תלויה על זיז צוקי, ידה נאחזת בו בקושי, רגע לפני הנפילה?

אני מתנדנדת לבדי בגן שעשועים בלתי מוכר. במרחק, מעבר לגדר של הגן, אני רואה דמויות מטושטשות. הן מתקרבות ומתרחקות, או בעצם – זו אני שמתקרבת ומתרחקת עם תנועת המטוטלת. הן סטטיות ומעורפלות. הוא אמור לבוא לאסוף אותי. הוא אחת הדמויות? יש סוד באוויר. זאת אשתו החדשה? הילד החדש? או משפחה אחרת, משפחה רגילה שאינה קשורה אליי כלל.

במקום לטפס אני משוטטת בשבילים סביב ההר, מחפשת עורק פועם להתחבר אליו. מה העולם מספר לי על סוג הקשר הזה, בין בנות ואבותיהן? אני חושבת על אבות ובנים – שרשרת הרים שנוצרה מלוחות טקטוניים, לוח אחד שנדחף על ידי לוח אחר, תנועות של הדיפה, דחיסה ותיחום כוח. אני חושבת על אמהות ובנות, רגבי אדמה שהגשם מדביק יחד והשרב מפורר – סַחַף מחזורי שמאיים להיהפך לבוץ. על כל אלה נכתבו סיפורים רבים. שושלות הגברים הן הבסיס העלילתי הקיומי: אברהם עוקד את יצחק על ההר כדי להישמע לצו האלוהי, כרונוס בולע את ילדיו כדי למנוע מהם להדיח אותו, אדיפוס הורג את לָיוס מבלי לדעת שהוא אביו. המשכיות שמוּנעת מכיליון.

אני מוסיפה לצלחת הפֶּטְרִי את הבת, מניחה ליד האבא. איזו צורה יש ליחסים האלה? מהי התשתית שמייצרת את אופיים? הקשר ביני לבין אבא שלי ניתק. נותק. התנתק. זה לא קרה מעצמו, הוא ניתק אותו. המילה ‘ניתוק’ מרמזת על קיומו של קשר אבל הקשר בינינו נפרם עוד טרם קיומו של החוט. הפועל ‘ניתֵּק’ מעיד על כוונה מודעת אבל האמת היא שכל זה נעשה בלי משים, בשרירותיות שבה קרחונים נפגשים לרגע ואז ממשיכים בנתיבם.

ספרה של נורית זרחי, “בדידות או”, נפתח בזכוכית מגדלת על המילה בדידות ומסתיים באפילוג שכותרתו שואלת ‘למה לדבר באבות’. האם אבא הוא תשובה לבדידות או שאבא הוא בדידות? בשער האחרון, זרחי צוללת אל נבכי היחסים במחזה ‘המלך ליר’: “זו תגובת קורא בלבד, כשמאחוריו ניצבת חומת הארמון של המחזה. זה מעין תיעוד פנימי להד שמחולל בתוכי המחזה, ובעיקר הדרמה של שלוש הבנות. ביטוי לעניין שלי באבות בכלל, ובניסיון להפנות אותו אל היותי נטולת אב מגיל צעיר. אני מנסה לתחוב ציפורן בתבשיל מכושף.” הנושאים של השער הזה נזרעו עוד בדפים הקודמים, בסיפוריה של זרחי על הילדות הציונית בקיבוץ, בבית הסבתא שנשארה בירושלים – ויש בהם אותן תֶּמות ליבה של שייקספיר: שיגעון, זקנה, כוח ואהבה. האהבה של ליר לבנותיו מוטלת בספק, שלו ושלהן, ועטופה בשאלות של כוח וזהות עצמית נפרדת. “אבא הוא האחר של העולם. בנותיו הנבחרות מפליגות על ספינת המפרש ‘אבא’.” לפי זרחי, התשתית המיתית של האב (כל אב) היא זו של חֶסֶר, ולכן כל תשומת לב מצדו הופכת לאי, פירורי יבשת שעליהם הבנות בונות את זהותן: “אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם.”

טקס יום הזיכרון בבית הספר. אני בת 10 ואני צריכה לקרוא את החלק של העֶלם ב’מה אברך'. אני לא יודעת מה זה עלם אבל מבינה תוך כדי הקריאה. במה יבורך זה העלם, שאל המלאך. אנחנו עומדים בשורה, כל אחד קורא את החלק שלו בזמן שהשיר מתנגן ברקע. אנחנו על הבמה באולם הספורט, האולם מלא בתלמידים ובמשפחות. הלב פועם בכפות הידיים. הציפייה שהוא ייכנס לא נמשכת יותר מחמש שניות: הוא שמע שאני משתתפת בטקס והיה חייב להגיע. הלב פועם ברקה, המבט נעוץ בכניסה, שיטוט העיניים על הקהל, הבנה, אכזבה. הדם מתנקז בבהונות. על אף האופי הביישני המולד שלי אני עדיין מוצאת את עצמי על הבמה, מרחב מסוכסך ומאתגר. בכל פעם נפערת בי תהום של שנייה אחת ומתוכה עולה הילדה הזאת. מתבוננת על הקהל, מחפשת.

אני משוטטת לספר אחר. ג’רושה אבוט, נערה שגדלה בבית יתומים וכותבת לדמות המסתורית המכונה אבא ארך רגליים, טוענת בנחרצות בוגרת: “כל אחד, ואין זה משנה בפני איזה צרות עתיד הוא לעמוד כשיתבגר, צריך שיוכל להביט לאחור אל ילדות מאושרת”. טיב הקשר בין הנערה לבין הדמות האבהית מוכתב מראש: מיטיב אלמוני החליט לתמוך בלימודיה של ג’רושה בקולג' ולחלץ אותה מגזֵרת בית היתומים. אך ההטבה מגיעה עם תנאי: עליה לכתוב לו מכתב מדי חודש. ג’רושה, שמשנה את שמה לג’ודי, כותבת לו מכתבים רבים אך הוא אינו משיב לה דבר. היא מתבגרת, מעצבת גישת חיים אופטימית מתוך הרִיק אליו נולדה ושאליו היא כותבת, אך האב המדומה נותר בשתיקתו.

חלום חוזר. אני רואה אותך. המיקום משתנה: פעם ברחוב ההסתדרות בחולון, פעם בבית של סבא וסבתא, פעם באירוע משפחתי. התפאורה מתחלפת אך הדיאלוג קבוע: אני צועקת עליך, צורחת, או אולי רק מדברת (עם השנים למדתי שכשאני חושבת שאני צועקת מתברר שרק לחשתי) ואתה מסתכל עליי בעיניים ריקות ושותק. אחרי זמן מה אני מבינה שלא יוצא ממני שום קול. אני בתוך אקווריום ואתה בוהה בזכוכית.

“אנחנו פוגשים את הגיבורים, בעצם הגיבורות, במצב מִפתני – נעורים על סף ילדות, וכדי לבחור בזהות (אם יש כזאת), עליהן להינתק מן הקשר עם אבא.” כותרת האפילוג של זרחי (למה לדבר באבות) היא רפרנס לשורה של רוזלינד מתוך המחזה ‘כטוב בעיניכם’: “למה לדבר על אבות כשאפשר לדבר על בחור נחמד כמו אורלנדו?”.

המצב המפתני הזה מאיים להוביל לכאוס, הילדות־נערות עסוקות בהתחפשויות מגדריות, משוטטות ביערות, יוצאות לחיפוש זהותי שבסופו מופיע לרוב גבר אחר: “השחרור מן האב הוא אנרגיית הזינוק לעבר העתיד, כמו שחיין שדוחף ברגליו את הקיר כדי לנתר קדימה”. הרמיה, אופליה, יוליה, רוזלינד, ויולה: כל דמות שייקספירית מנסה להתנתק מהענף הפטריארכלי ומצליחה או נכשלת בדרכה.

‘כטוב בעיניכם’ מתאר גלות ונדודים מחצר מלכות קשוחה אל יער ארדן החופשי והמשוחרר. אני חושבת על רוזלינד כדמות נשית הניצבת בין קודקודיו של משולש גברי: אביה – הדוכס שנושל מהמלוכה, הדוד פרידריך – הדוכס הנוכחי שנישל את אחיו, ואורלנדו – החתן לעתיד. היא בורחת אל היער, מניעה את העלילה בתבונה, מחזיקה חזון עתידי בשעה שמַאגמה רעילה חודרת לקרום ההרים סביבה ומאיימת לכלות את השושלת. היא בורחת מההרים המתמוטטים אל היער, שם היא מזהה את אורלנדו כגבעה רעננה ונוחה לטיפוס. היא מתחפשת לנער צעיר ומעמידה את אורלנדו בסדרת מבחני אהבה שבסופם תגיע החתונה שתשיב את העולם לסדרו.

“אני נשבעת בהן צדקי […] שאם תפר אפילו את אפס קצהָ של ההבטחה הזאת, או אם תאחר אפילו רגע אחד מן הזמן הנקוב, כי אז אראה בך מחלל שבועה עלוב בעלובים, ואוהב כוזב שבכוזבים…”¹, מאיימת רוזלינד על אורלנדו במערכה הרביעית.

חדר מיון. חשש לאפנדיציט. אני זוכרת בדיקה חודרנית ולא נעימה ואת הרופאה שאמרה לי: “את מאוד צייתנית. כיף למי שיְיַלֵּד אותך”. הייתי בת 12. אני זוכרת את האחות שנכנסה אחרי שהתעוררתי ואמרה: אבא שלך בדיוק היה פה, הוא תכף יחזור. הלב מפרכס בגוף השביר. חשבתי: הנה, הייתי רק צריכה להגיע לבית חולים כדי שזה יקרה. אחרי כמה דקות סבא שלי נכנס לחדר בפנים מודאגות והבנתי את הבלבול. אני ממשיכה לשחזר את הפרכוס הזה דרך מבחנים דומים למבחניה של רוזלינד. מחביאה מפתחות כדי שלא יצליחו לצאת, אומרת לא במקום כן ומצפה שיבינו לבד, מעכבת את הרגע שהילדים משתחררים מהחיבוק, עוזבת את החדר מהר מדי. עם השנים, הפרכוס הופך לניתוק: האכזבה מרדימה בעקביות את הציפייה לאהבה ויחד איתה את הרגשות כולם. מנגנוני פחד הנטישה נשארים, משתכללים ונטמעים בהרגלי החיים.

“אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם”; השורות של זרחי שולחות אותי לשוטט בספרי הילדים – שלה ושל אחרים/ות – לחפש את רגעי ההיפרדות שקודמים לשאלות ירושה וכוח. אני קוראת לילדים את “על עלה ועל אלונה” (שירה גפן). גם אלונה הקטנה מסתובבת ביער, שבגרסתו האורבנית־ישראלית הופך לגן. הרוח פורעת את העצים ומתחיל לרדת גשם. אלונה מתמסרת לסערה, “רוח טובה”, היא אומרת ומתיישבת מתחת לעץ. היא נוגסת בתפוח ועם כל נגיסה בתפוח העץ משיר עליה עלה. אלונה דואגת לעץ ומפסיקה לאכול, אבל חוזרת הביתה עם עלה בצורה לב שנתקע בשיערה. היא שבה לאביה שמכין מרק עדשים חם; הוא מגיש לה את המרק והולך לישון, שינה ארוכה שנמשכת עד סוף הסיפור. האבא ישן ומערכת היחסים עם אבא־עץ נמשכת. הוא רוצה את ליבו בחזרה. הלב והאפשרות לרגש שוב נודדים ליער, מחוץ לבית, והאבא – הר געש רדום.

כמה אבות ישֵׁנים יש בספרי הילדים? האבא הגיבור הציוני הפך עם הזמן לאבא עושה בושות, לאבא ‘כך ולא כך’ (לאה גולדברג), לאבא עייף, חסר אונים ומבולבל. בכל אחת מהווריאציות אבא הוא לווין מנותק קשר שצריך למצוא אליו גישה, אם הוא במלחמה ואם בשנ"צ. לאבא שלי יש סולם והסולם מוביל אותו הרחק מכאן.

בגן של בתי קיבלו את הספר ‘אבא בונה עוגה’ (ליעד שהם). אני מריצה בראשי את הדמויות שאימצתי כאבות דמיוניים. אף פעם לא דמיינתי אותם מכינים עוגה. גם האבא הזה אינו מכין, כי די מהר מתגלה שתמרי “רגילה שכל הבנים במשפחה שלה מבולבלים נורא”. לא רק האבא – גם הסבא, והדוד, שושלת חסרת אונים מול עוגות וילדות. אך לספר סוף טוב: הגברים המבולבלים בעצם בונים בית בובות, משאת נפשה של תמרי. גם רותי, מהספר “אל תדאגי רותי” (דויד גרוסמן) חוששת לגורלה כשאביה שוכח את קופסת האוכל שלה אך מבטיח להביא אותה לגן עד שעת הארוחה, והשעה מתקרבת. “הוא אמר שיביא לי… אומרת רותי בקול קטן ועצוב”. רותי וחבריה מדמיינים רשימת הרפתקאות שעלולות להסיט את האב ממשימתו, אך בסופו של דבר הוא מגיע עם השלל. גם כאן הסוף טוב, הספרות מאלחשת את המציאות. אבל אני קוראת והשטיח מאיים להימשך מתחת למילים: האם אבא של תמרי זוכר שיש לה יום הולדת? האם אבא של רותי יגיע לגן?

אני בבית החדש שלו, בית לבן, מרוהט בעור דביק. תמונה של בבא סאלי על קיר עירום וספריה עמוסה. הנה משהו שהגנים הצליחו לשאת – את אהבת הקריאה, או את הבריחה אליה. הוא לא שם. אני זוכרת חדר אמבטיה מבולגן. אני נכנסת ורואה את טל (האישה החדשה) מגלחת את הרגליים עם סכין. זה מבהיל אותי. זה מפעים אותי. היא אישה מסוג אחר. זה לא מפריע לה שנכנסתי, היא שמחה שאני שם. היא אוהבת את זה שיש ילדה קטנה בבית, כאילו יש לה בת.

תמונה נוספת: אני ושלומי, האח הקטן שלי־לא־שלי. אנחנו יושבים בשולחן האוכל המבריק מפורמייקה. אני כנראה בת 9 והוא בן 6. אני מלמדת אותו תרגילי חשבון בבדידים. אני מגלה שקל לי להסביר דברים: אם יש שני בדידים באותו אורך וצבע אז הם שווים זה לזה. אם מניחים שני בדידים זה מעל זה אפשר לראות מי יותר גדול. מי שווה יותר. טל במטבח. אבא שלי לא שם.

אני זוכרת משפט שכתבתי ביומן: “הלוואי שתאהב אותי כמו שאוהבים דג זהב”. האמא שאני רוצה לחבק את הילדה הזאת. מותק, את לא דג זהב.

כל השבילים הללו מוליכים אותי שוב לזרחי, שספרי הילדים־מבוגרים שלה מהדהדים כאב שמדבר בשפתי. כאב הבדידות ממרחק שאי אפשר להקטינו. “אַנְטַרְקְטִיכָּאן?” שואל פיני הפינגווין את מר זום בסיפור ‘להתראות באנטארקטיקה’, והוא עונה לו בצער: “לא, אַנְטַרְקְטִישָׁם”. הוריו הפינגווינים באנטארקטיקה והוא נשלח בחבילה למר זום, שדוגר על ביצתו ומטפל בו. כשהוא מוחזר להוריו, הכאב משנה מקום אך לא צורה: הגעגוע למר זום מחליף את הגעגוע לאביו. בסיפור ‘מיליגרם’ המרחק בין הג’ירפה הקטנה להוריה מתבטא בצוואר הארוך המפריד ביניהם, במבט שעליה לשאת מעלה: “בגלל זה קראו לה מיליגרם, כי היא נולדה קטנה וקצרה כמו אפונה. אבא שלה ואמא שלה שניהם הגיעו עד חוטי החשמל, כמו שצריכות להיות ג’ירפות רגילות”. אך שורש הכאב בסיפורי הילדים של זרחי נעוץ בדבר שאין לומר את שמו, ודאי שלא בספרות ילדים: האפשרות שישנם הורים שאינם אוהבים את ילדיהם/ן. האפשרות הזו שתולה ברבים בסיפוריה ואולי באופן הצורב ביותר בספר ‘אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?’. פֶּטוּנְיָה החתולה הקטנה מנסה להבין מדוע חֲתוּלָאִמָּא לא אוהבת אותה. חתול־יועץ משדל אותה לא להתייאש כי “לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!”, וכך הוא מייעץ לה להיות קטנה יותר, גדולה יותר, שקטה יותר או רועשת יותר. אך כל זה ללא הועיל. אמנם, גם בספרי הילדים של אתגר קרת מצאתי תהום דומה: ‘אבא בורח לקרקס’, ‘גורחתול אדם ארוך שיער’ – בשניהם אב נוטש שבוחר חיי הרפתקה על פני ילדיו. אך קרת משאיר לנו סוף טוב שהאב בו מצליח לפשר בין החוץ לבית. זרחי לא נותנת את הסיפוק הזה.

אני זוכרת את הצוואר של סיגל הגננת ביום המשפחה. היא ביקשה שנצייר את המשפחה שלנו ואני סיימתי ראשונה. הבטתי עליה משולחן היצירה הנמוך, על השיער הבלונדיני שנרכן אליי, ראיתי אותה פותחת את הפה ואז סוגרת אותו, גוש יורד בגרונה בשתיקה. משפלי גילי הבנתי שמה שאני רואה בעיניים שלה אלה רחמים.

התשובה לשאלה מה בעצם קרה? מרחפת מעל הטקסט הזה שאני כותבת, כמו מעל הטקסטים השונים של זרחי, בלי תשובה. בדידות או. אבא או. מה סוף המשפט? מדוע ישנם הורים שלא אוהבים את ילדיהם? למה אבא שלי בחר לעזוב ולשכוח את היותי בתו? מה יכול למוסס הרים? אני מציבה את ההיעדר שלי מול ההיעדר הספרותי: “המסדרונות הפנימיים חזקים מן הסיפור, והפחד, האם הוא מסתלק מפני הסיפור על אודותיו?” שואלת זרחי. ואני מעזה להאמין שדרך הכתיבה והקריאה – תחיבת הציפורן בתבשיל המכושף – המסדרונות הפנימיים מתחזקים והמבט אל ההר יכול להיות צלול יותר, גם כשאין תשובות.

יצירה בעקבות תורה שבלב מאת אחד העם

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

בערב ההוא, כשנפל החשמל בכל השדרה, הרוח עלה מן הים והשתפשף בעלים היבשים של הפיקוסים כמו לשון על חניכיים פצועות. העיר נהייתה לתצלום בשחור־לבן. מנורות הרחוב התעמעמו באחת, הכרזות האלקטרוניות רעדו, ובחלונות הבניינים ראיתי אנשים שהדרך היחידה שלהם לשאת חושך הייתה להדליק מסכים קטנים יותר. גם אני. הטלפון שלי עוד ניער 12% סוללה והציע לי לבחור: כיבוי חסכוני, או להמשיך כרגיל ולראות איך הוא הולך ומתרוקן כמו יונה שאתה מחזיק בכף היד, מפחד ללחוץ.

פתחתי את אתר פרויקט בן־יהודה מתוך אינרציה טובה. לפני שבוע הצצתי שם, כי מישהי מהחוג לספרות שלחה בקבוצת הווטסאפ קול קורא לתחרות מסות “בעקבות יצירות עבריות” – הנה סיבה להצדיק את כל ההערות הדביקות במחשב. הלילה רק רציתי שקט ממני. הגעתי ל"תורה שבלב" של אחד העם. גם השם הזה, מסורק לאור ירקרק של מסך, נשמע פתאום כמו הוראה רפואית: תרופה שבלב.

קראתי לאט, נותן לעברית הישנה להיסדק ולפצוע אותי במקומות שמזמן לא נגעתי בהם. “בעת צרה כזו אנו עסוקים בשיחות נאות,” כתב – והמשפט הזה נקשר אליי כמו חבל הצלה ואזהרה כאחד. יש לילות שכבר אי אפשר להבדיל בהם בין שיחה נאה לבין נימוס שמתחפש לחיים.

בחשכה נפתחה דלת מול דלת. קלרה מהדירה שבהמשך המסדרון יצאה אל המדרגות עם פנס כבד, זה שמוציא אור צהוב של פעם. היא דפקה על הדלת שלי בלי בושה של שכנים חדשים. “נועם,” היא אמרה, “אתה עם הטלפונים. יש לי בעיה עם המכשיר של הסוכר.” באנגלית שבורה ובחיוך כמעט מתנצל, כאילו הסוכר הוא ילד שהתחבא לה בכיס.

הזמנתי אותה להיכנס. השולחן שלי היה זרוע דפים – שורות שניסו להסתדר למסגרת רעיונית, כותרות שהתביישו בעצמן. קלרה הניחה את המכשיר על המפה המשובצת ורכן עליו כאילו הוא חתול חולה. “אין אור,” היא אמרה, “והוא לא רוצה להידלק.” היא החזיקה את הפנס מעליו כמו שמש בקיץ רחוק. היא כבר בת שמונים ושלוש, עלתה מאוקראינה בשנות התשעים עם ניב ששומר גרעינים של מילות ילדות. היא לא קוראת עברית רהוטה, אבל היא מדקלמת בפה סגור את “ביאליק” – כך היא אומרת, “את ביאליק.”

התקרבתי אל המכשיר ולחצתי כמה כפתורים. הוא רטט, נאנח, והמסך הקטן נדלק באור כחלחל – עד שכוורת המספרים הופיעה. קלרה נשמה, צחקה עם שיעול: “אתה רופא של מכשירים.”

היא רכנה והחדר התמלא ריח חמצמץ של לימון ותה שחור. “פעם,” אמרה, מניחה את הפנס כך שידיה יוצרות עיגול אור, “פעם היה חושך אחר. לא מפחדים ממנו כי זה מה שיש. יושבים עם אנשים, מדברים. היום חושך זה בעיה שצריך לפתור.”

אם אחד העם היה כאן, חשבתי, אולי היה מציע לנו לכתוב מכתב ל"ידיד נכבד" ולנמק למה שיחות נאות הן לא מותרות אלא צורך, וגם למה הן מכסות על חוסר הישע. ובאמת, מה אני עושה עכשיו, אם לא מחפש על המסך איזה משפט שיצדיק את העובדה שלא התקשרתי לאמא כבר שבועיים?

“אתה כותב?” קלרה שאלה, מתקרבת לערימת הדפים שלי. “לפעמים,” אמרתי. “לתחרות?” חייכתי. “משהו כזה.”

“אל תכתוב שקרים. אנשים מריחים שקר יותר מהר מריח גז,” אמרה. “וגם,” הוסיפה ולגמה, “תכתוב על מה שכואב. אחרת, בשביל מה.”

אחרי שהיא הלכה, המדרגות נבלעו בשקט. הרוח הוסיפה לגרד את הפיקוסים, והטלפון ירד ל־9%. המשכתי לקרוא. המסה נפתחה בי כמו דלת קטנה בשכונה שחשבתי שכבר מכרתי. הרעיון הפשוט נידף ממנה: יצירה אינה מפלט מן העולם אלא אופן של השתתפות בו. גם כשהמילים נראות “נאות”, הן נושאות מתחתן תשתית של הכרח, של זיעה ותפילות.

יש לי אבא מאלה שאומרים על ספרים “אין לי זמן”. הוא עובד כפיים, יודע שתי שפות בדיוק כפי שצריך כדי לנהל משא ומתן עם ספקים ולא להתרגש מחדשות. בילדות חיפשתי סימנים לכך שהמילים נוגעות לו למרות הכול. מצאתי אותן בסידור הישן שלו. בעמוד של “עלינו לשבח” הייתה שורת כתב יד שהשחירה עם הדיו: * *אל תשכח את הלב* *. כתבתי ולימים שאלתי. הוא משך בכתפיים: “מה יש לשאול, נועם? לפעמים צריך להזכיר לעצמך דברים בקלישאה.”

אחד העם הציע, בדרכו הנמסית, שיש דברים שאפשר לדעת ולא לנסח, שאפשר להחזיק ולא להציג. תורה שבלב. היא לא תחליף לתורה שבכתב; היא גם לא אחותה הענייה. היא המבוכה שבה אדם מודה: אני לא יודע לומר את כולו של הדבר, ואני בכל זאת נאמן לו. איזו פרקטיקה זו? לחיות. למלא מים לכוסות לפני שאורחים מגיעים, גם אם לא יגיעו. להשאיר אור קטן במטבח שלא יבהיל את מי שיחזור מאוחר. לבטל פגישה כי חבר ביקש “סתם להיות יחד”.

הרגשתי שבין לילה אני עובר גיור לשפה שלי. המילים הפשוטות – ידיד, לב, שיחה – התכסו בזכויות־יתר שקיבלו בעברית של אחרים. אני מנסה לכתוב, ופתאום אני מבין עד כמה אני לא יודע לנסח נאמנות. המילה הזאת, נאמנות, נשחקת בין רשימות מטלות ו"תזכורות" ו"לייקים" עד שהיא נעשית דביקה. קלרה אמרה: “אל תכתוב שקרים.” אבל איך כותבים אמת שאפשר לעמוד מאחוריה גם בבוקר?

הטיח בתקרה סדוק בצורת מפה של נהר שנשפך לים. לא ראיתי את זה קודם. אולי החושך שלח אותי להסתכל. בן־יהודה כתב ש"הספרות איננה צריכה להצטדק" – כך קראתי במסה – אבל מי שמנסה לכתוב, מי שמנסה להגיד “אני” בלי להיות תלוש, נושא עליו דווקא מעמסה של הצדקה: למה לא באת להפגנה? למה לא נסעת לסבא? למה אתה מעדיף לנסח במקום לחבק?

ב־2:17, כששאריות הכוח של הטלפון קרצו לי “5%”, האור חזר. השדרה נדלקה כמו תיאטרון אחרי הפסקה. עוד לפני שהמסכים שבהו להיות שמים תכולים מדי, קיבלתי הודעה מאמא: “ראית את הסרטון ששיתפתי? זה על נפלאות האלוורה.” חייכתי. “אמא,” כתבתי לה, “ראיתי את האור.” שלחתי. ביטלתי. מחקתי. בסוף כתבתי: “החושך נפל והחושך קם. נדבר מחר?”

בבוקר ירדתי לסביח. קו של אנשים וכל אחד עם ה"טוב, תשים לי קצת חריף בכל זאת." מול הספסל ישבה נערה עם מחברת ספירלה, כתבה דבר־מה שנראה כבעל חשיבות עצומה, אולי מבחן, אולי שיר. קראתי את כותרת העמוד: “הבית האחרון.” המחשבה שיש בעולם מחברות ספירלה שבהן מישהו רושם: “הבית האחרון” – זה הספיק לי כדי להרגיש שהלב חוזר לנשום.

הלכתי לעבודתי בספרייה הקטנה של בית הספר. אני עוזר שם כמה שעות בשבוע. לפעמים מגיעים תלמידים שמבקשים “ספר על מלחמה שמישהו מת, אבל לא יותר מדי עצוב.” אני נותן להם ביאליק, לפעמים ברדיצ’בסקי, ובהיחבא גם המשורר שאני אוהב עכשיו. אני אומר להם: “תקראו בקול. לשפה לא נעים כשמבליעים אותה.” לא תמיד זה עובד. היום קיבלתי מכתב פנימי מהמזכירות: התחרות של בן־יהודה – מישהו מהצוות חושב להגיש ביחד, יצירה קולקטיבית בסגנון “תלמודי”. חייכתי: אפילו לזה יש כבר דוגמה זוכה. היה באוויר שובע קל של רעיון שהפך אופנה.

אחרי שסגרתי את הספרייה, נסעתי לבקר את סבא במוסד. סבא שלי היה שר ברגעים שהמדינה הייתה צריכה שרים, ואחר כך היה פועל פשוט כשהמדינה כבר לא ידעה מה לעשות איתו. הוא שוכב ועיניו עוקבות אחרי משחקי אור על התקרה. גם שם, סדקים כמו נהרות. “סבא,” אמרתי לו, “אתה יודע מה זה תורה שבלב?” הוא הנהן בלי להסתכל בי. “זה כשהאחות מלבישה אותי בלי להכאיב,” אמר. “זה כשאתה בא גם כשאין לך כוח.”

“ואיך כותבים את זה?” שאלתי.

“למה לכתוב?” אמר, “זה לא לטלפון.”

בדרך חזרה חשבתי שאולי המסה שלי צריכה להיכתב כמו מכתב שלא נשלח. לא כהצהרה ולא כאש־תמיד של מחשבות, אלא כסידור של חפצים בשקט. לכתוב ממקום מבולבל ולא להתבייש בזה. הרי גם אחד העם פתח בוידוי של אי־נחת: “לבו נוקפו.” כמה טוב למצוא אצל מי שנחשב שקול ומאוזן את ההודאה הזאת, שהלב מביא אותנו אל שולחן הכתיבה דווקא כשאין לנו תשובה.

באותו ערב באה קלרה שוב. הפעם הביאה עוגת גבינה עייפה ושקית של תפוחי אדמה. “אם תכתוב את האמת,” אמרה, “שמור מקום גם לשתיקות. הקוראים אוהבים מישהו שמניח להם להשלים.” ביקשתי שתספר לי על החושך של פעם. היא סיפרה על ילדות בעיר שחיים בה בלי חשמל, על לילה שבו איש אחד בא לדלת שלהם וביקש לחם. “אמא נתנה לו,” אמרה, “והוא לא אמר תודה, רק הביט לה בידיים עד שהן רעדו. למדתי מזה תודה יותר מכל מה שאמרו לי.”

כתבתי את כל זה במחברת. אחר כך מחקתי, אחר כך כתבתי שוב. הלב ביקש להחזיק שני קצוות: שהספרות תהיה שיחה עם המתים ועם החיים, ושלא תהיה נייר־דבק על שבריהם של אחרים. לילה נוסף ירד, והפעם החושך היה רק מה שנסגר לעיניי. כתבתי מכתב ל"ידיד נכבד". זה התחיל ככה:

* *ידיד נכבד,* *

איני יודע אם אתה קיים על אמת, או שאתה רק תירוץ ישן שירשתי מאיש שהאמין במילים יותר ממני. אם אתה קיים, אולי אתה שכן שקורא את המסה הזאת בעוד שנה־שנתיים ונאנח, אולי אתה נערה במחברת ספירלה שקוראת בקול רועד “הבית האחרון”. ואולי אתה אני־בעתיד, שמבקש שאכתוב לו משהו שיחזיק אותו בלילה הבא של הפסקת חשמל. אם כך, אכתוב לך את מה שאני עוד לא יודע לנסח, אבל מבקש לשאת: יש תורה שנכתבת באצבעות של אחרים על עור פניך, אתה נוגע במילים ורק אחר כך מבין שהן נגעו בך קודם.

כתבתי על אמא ועל האלוורה ועל הודעה שנשלחת ואז נמחקת כי אי אפשר לסמן וי על שיחה. כתבתי על סבא, על קלרה, על הפנס הכבד שלה. כתבתי על הגוש הזה שבגרון כשאתה קורא טקסט מן העבר והוא מכיר בך יותר טוב מרוב האנשים סביבך, ועל הבושה שלי כשאני מבין שהקלות של המסך בלילה מפילה אותי לשיחות שאין בהן לב.

ואז הקרע. הרי גם אני רוצה לנשוך, לא רק לדבר. רוצה לתקן משהו לא רק בחשמל של השכנים אלא בשפה שלי, שכל כך מהר נעשית צינית. יש רגעים שהמילים שלי נהיות כדורים ריקים. אני חושב על תלמיד שביקש “מלחמה שמישהו מת, אבל לא יותר מדי עצוב” – הוא לא אשם. יש בו תבונה של הישרדות. אבל אני לא רוצה לכתוב לו סיפור שעובד לפי זה. אני רוצה לכתוב לו מכתב שבו הוא יפגוש את עצמו עומד מעל מיטת סבו ואינו יודע מה לומר, ואז יבין שלפעמים * * אי־אפשר * * לומר, וזו התחלה של נאמנות ולא סופה.

ניסיתי לחדד: המסה אינה מאמר. היא גם לא סיפור. היא תרגיל בצניעות. אתה הולך אל נושאך ומודה שלא תכיל אותו כולו, ובכל זאת מנסה לגעת. אולי זו “שיחה נאה” במובן העמוק: לא בורחת מן הצרה, אלא מייצרת מקום שבו ודאותך מתקלפת. יש בה סכנה. היא מניחה לקוראת לא להסכים איתך, להחמיץ אותך, ללכת למטבח באמצע. היא סומכת עליה שתשלים את המסר.

בכל פעם שאחד העם מזכיר “לב”, אני רואה את כתב היד של אבא בסידור. לכתוב אמת זה לפעמים לכתוב כמו שהוא כתב: שתי מילים, בלי סימן קריאה, בלי תאריך. כשביקשתי ממנו לפרש הוא אמר: “אין מה לומר יותר מזה.” מי אני שאכביד על שתי המילים האלו בפרקים ותתי־סעיפים? ובכל זאת אני מוסיף: * * אל תשכח את הלב * * – זו פעולה. היא מתבצעת ברגעים הקטנים: להרים טלפון לאמא גם אם היא תדבר שעה על אלוורה, להישאר עם סבא גם כשהוא נרדם, להשיב לקלרה באור צהוב, לכתוב לקורא כאילו הוא קיים.

בסוף־הסוף, סגרתי את המחברת. בחוץ, אחד השכנים שרק לכלב שלו, שֵם פלילי לכלב עדין. מעלינו ירח פריזמה, מתעקש לעשות אור במקום שהשמש סירבה. חשבתי על המשפט המבליח של אחד העם, על ההבטחה הלא־מובטחת שדברים נחוצים מתרחשים לא תמיד באור הנכון ולא תמיד על הבמה הנכונה. המסה שלי לא תתקן מערכת חשמל עירונית, לא תכפה שיחה שלא נענית, לא תחזיר נעורים לסבא ולא תסביר לאבא ששתי מילים יכולות להיות בית. היא יכולה, לכל היותר, להיות תרגיל באהבה לשפה–באהבה שמזהה מה מחוץ לה ומה בתוכה, וממשיכה בכל זאת.

אני שולח את המכתב אליך, ידיד נכבד, בלי לדעת אם תענה. אולי אתה מרים גבה על הווידויים הקטנים, על הקיטש של אור־וחושך, על קלרה שנכנסת בדיוק בזמן כדי להאיר את “תורה שבלב” בעזרת פנס צהוב. אולי הכול מסודר מדי. אבל אני זוכר את בקשתה: “תשמור מקום לשתיקות.” אז אני עוצר כאן, משאיר בפנים מרווח לעוד פנס, לעוד סדק בתקרה שייראה פתאום כמו נהר, לעוד שתי מילים בעיפרון בשולי עמוד – כדי שמי שיקרא יוכל להוסיף את שלו.

ובינתיים, אם תבוא הפסקת חשמל נוספת, אני מבטיח לנסות דבר מה אחר: לפתוח חלון, לשבת עם השכנים על המדרגות, לדבר בשקט. להאמין שהמסה האמיתית מתרחשת כשאנחנו רואים זה את זה בלי פילטר, וכשגם הלב, לא רק הספרות, אינו זקוק עוד להצטדקות.

ואולי זו התורה שבלב שאני מסוגל לשאת: לדעת שבין “שיחות נאות” לבין “בעת צרה” אין חיץ אטום. שיש לילה שבו אתה מרים מכשיר ומחזיר אור לאישה זרה, ואז חוזר לשולחן וכותב, ונזהר שלא לשקר. שיש מסה שנכתבת לא כדי לנצח, אלא כדי לא להפסיד את מה שהלב כבר יודע.

יצירה בעקבות בתור להצגה מאת דליה רביקוביץ

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

אני עומדת בתור למקלט וחושבת שהייתי מעדיפה להיות בתור אחר. אני עומדת בתור בסופר, בתור בבית מרקחת, אני עומדת בתור בקפה השכונתי. בתמונות העייפות במרקע הטלפון שלי אנשים עומדים בתור לאוכל. הם עומדים בתור בשביל קצת מים. עיניהם הקרועות של העומדים בתור “שאי אפשר לעבור” קורעות את לבי. בקצה אחר של כדור הארץ אנשים עומדים בתור לנסות את ההמבורגר הטרנדי ביותר בפריז. אני מסתכלת על התמונות האלו כשהתור למקלט כבר מאחוריי.

ההתבוננות בתור וההימצאות בתור הן שתי נקודות שלעולם לא ייפגשו, אדם אינו יכול להסתכל על התור שבו הוא עומד בלי להרגיש את חוסר האונים מולו, את היותו חלק משרשרת אנושית, ובלי לנסות לשער, או לשרטט, מה יהיה בסופו, מה הוא טומן בחובו, ועל כן, בלי להרגיש בכל פעם את ההבטחה, גם כאשר התור אומלל, ארוך ומתפתל, או עמוס באלפי אנשים מגובבים. הוא יראה את האדם שמלפניו כחוליה באותה השרשרת, ואת אלה שמאחוריו, כאלה שהוא מלפניהם, כלומר, אלה שמאפשרים לו לחשוב באנחת רווחה גדולה: אני לא האחרון. לעומת זאת, כשאדם מתבונן בתור, ההתבוננות היא למעשה בהלך הרוח האנושי, בהתנהגות האנושית בסביבה הכפויה של החיכיון, של ההמתנה, של הציפייה. ההתבוננות הופכת אותנו לעדים בפוטנציה. כשאני מתבוננת בתמונות במרקע, נדמית הקונסטלציה האנושית שבתור אבסורדית מתמיד, אבני בניין של ייאוש. איך בנינו כזו קונסטלציה מעוותת? זו קונסטלציית החיכיון האנושי.

מדוע, אם כך, לעיתים ישנה כמיהה לעמוד בתור כלשהו? אולי בשל המראה המבטיח: אנשים עומדים בתור ומחכים לדבר שמשתלם לחכות לו. אולי על שום תחושת השייכות שהתור נותן לנו, על ההכוונה שבו, אולי על האפשרות, שלזמן הקרוב, הקצוב, שבו אני מחכה בתור, תהיה איזו משמעות או מטרה, דבר־מה המחכה לי אי־שם, בסופו? אולי מפני הרצון הגובר על האני, הרצון להיות, ולו לרגע קט, חלק מאורגניזם אנושי העומד ומתקדם יחד, המשתהה ומשתאה יחד, המאפשר למחשבותינו לנוח, המסיר מאיתנו את הטלפיים המייסרות שלהן, ולו לשעה קלה. אולי התקווה היא שהוא יאפשר זאת. אנחנו הולכים ברחובות בזהירות, נאחזים בציפורניים בכל גרם של שפיות שנקרה בדרכנו, עומדים בתורים במתיחות מתמדת, רוצים תמיד לזוז ותמיד להישאר במקום.

בשירה היפה “בתור להצגה” כותבת דליה רביקוביץ על תור שמכלה את כל הווייתה, תור ש"גועש ולא מש", אדון לעצמו, ישות נפרדת. היא כותבת, אבל מתוך הניסיון להיות כנגדו, לעמת או לאתגר אותו; היא עומדת בו, ומתוך שטף המחשבות, כלומר מתוך אחיזת הטלפיים, שאותן היא מקבלת בידיים פתוחות, ומתוך הזיכרון המסתכל אחורנית, היא גם מתבוננת בו. על אף שקצרה ידה במציאות הממשית, המרחב הפואטי מאפשר לה להביט אחורה בנבכי המחשבה והזיכרון, שם העמידה בתור מכניסה בה אי שקט ואפילו פחד. ייתכן שאכן, זו העמידה בתור שמכניסה בה את התחושה הזו, אבל ייתכן שמדובר בדברים אחרים, למשל באחריות על הפנינה שבידיה, על הילד, על מעשיו ותחושותיו־שלו בתור, כלומר על המפגש הבלתי־אמצעי הזה שלו עם העולם שבחוץ, או למשל שאון האמהות והילדים, הרעש הבלתי־פוסק, שלא שמעה דרכו אפילו את ילדה־שלה, “ועד שגחנתי להקשיב / אתה כבר גמרת.” אני מרפרפת על השימוש במילה ‘גחנתי’ שכורעת תחת משאה הכבד שלה־עצמה. הגב שלי מתעגל מעצמו.

שאון האמהות והילדים מקיף גם אותי עכשיו, שוב, בתור היציאה מהמקלט, בתור לסופר, ושוב בתורים הניבטים אלי מאזורי הזוועות. כל הזמן אני נמתחת כחוט בין האמהות לילדים, בין העתיד הקיים, שייתכן שכבר מאוחר מדי בשביל שאם אחת תשנהו, לעתיד שיכול להיות. הקולות שלהם אינם עוזבים אותי. אצל רביקוביץ קיימים הקולות; האמהות, הגשר בין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני, והילדים, שרוצים לגעת בכל, לראות הכל, לגמוע הכל – ללא ספק בתור להצגה יש איזה רעב מסוים – והילד שמפחד, והיא שאומרת לו: אל תפחד. במילותיה של רביקוביץ הפחד נזיל ו"נקווה לילד בעיניים". אני תוהה אם היא הפוחדת, פחד מדבר שאין בשבילו מילים. כלומר, ממה שהיא אינה יכולה לתווך לילדה, ממה שאי־אפשר לגשר עליו. אני פוחדת מהקולות האלה, וגם מדברים שקורים ממש עכשיו, כל הילדים שעלולים לבכות וכל האמהות שפוחדות מכך.

השיר נפתח במילים, “אתה ואני אולי לא נזכור”, אבל אולי הכוונה המובלעת היא: הלוואי שלא נזכור. היות בתור מצטייר בטקסט כאחת מאותן חוויות, שאולי עדיף לא לזכור אותן, ועוד יותר עדיף לא להיזכר בהן. אפשר שזו הצעה: אני מציעה שלא תזכור. מנגד, רביקוביץ כותבת על כך, היא מעלה את המילים על הנייר, אפשר שכמעט בחפזון, אולי מיד אחרי שזה קרה, כך שהחוויה חייבת להיצרב ולהישמר באלה הקוראים אותן. כלומר, אנחנו אולי לא נזכור, אבל אתם – תזכרו, ואולי, מי יודע אם זו התקווה או הבושה, בקוראו את השורות, הילד ייזכר. במעשה הזה, ניתן לומר שרביקוביץ כותבת גם עדות מסוימת, ציווי, לזכור את התור, לזכור את הרוח שנתן בה הילד, את עיני השקד, שהשעה הייתה ארבע וחצי, לזכור את התור, את הידיעה “ששום הנאה כבר לא תצמח מזה”. ומכאן שהייתה חייבת לכתוב את הדברים משתי סיבות: על מנת לומר אותם בקול, להוציא אותם לאוויר העולם, ועל מנת שייפלו על אוזניים שיקשיבו קשב רב ופתוח, על מנת שיקבלו וישמרו את העדות, שחוזרת, כמו במקרים רבים, תמיד אל הילד, כלומר תמיד אל העתיד.

כשאני כותבת על תורים בתקופה הזו, אני מעידה. לפני התקופה האחרונה, לא שיערתי בדעתי עד כמה נתינת העדות חזקה, ולא חיבקתי בזרועות מחשבתי את היקפה האדיר, כלומר, לא הבנתי שכל דבר יכול להיות עדות. אני כותבת על השיר של רביקוביץ כצינור עדות, כדי להעיד בראש ובראשונה על מצב ענייניי. השיר הזה פותח בי צוהר כעת, צוהר שאינו פתוח כל הימים, אפילו לא ברובם. הוא פותח בי צוהר אל כל מה שאדם יכול לפספס כשעיניו אינן פעורות לרווחה, סקרניות ומלאות תיאבון ויושר. בזאת אני מעידה שאני רואה את התורים שמתפתלים סביב־סביב, לא רחוק מהמקום שאני כותבת בו את השורות האלה, שאני יודעת מה טיבם, שהכתיבה עליהם, העדות, היא גם דרך להתנגד. בעומדכם בתור אחד תדעו: ישנם תורים גרועים מזה. העמידה בתור יכולה הן לדחוף אותנו קדימה, הן להטביע אותנו בקהות חושים ועייפות נוראית, ומיום ליום התוכחה, שכל תור יכול להיות האחרון בימי חייו של אדם.

הקריאה בתור של רביקוביץ מסתמנת כעדות על מהות היש: יש ילד, יש לו רצון, יש לו פחד, יש לו אמא. אחזור אם כן לאמהות ולילדים, מפני שהשיר הוא על אמא וילד, לפני שהוא שיר על תור. נדמה לי שלפני השנתיים האחרונות, שמתהוות כמו תור ארוך למעלית, לא ידעתי מאום על ילדים ואמהות. כמובן שאני ילדה לאם בסימביוזה מסוימת, ויש איזה רצון – ולא אגיד שהוא טבעי – לאמהות, וניתן אפילו לומר שאופי וטבע הקשר הזה ריתקו אותי מאז ומתמיד, ממש ברעב אמיתי, אבל פני האמהות והילדים מהשנתיים האחרונות, הזעקות, המבטים, הם כסכין מסתובבת ברחמי. הם יורדים זאת לתהומו של זה, הם שוחים בעמוקים. אי־אפשר להביט בלי להיות רדוף.

אני נרדפת על ידי שאלות נוספות, כמו למשל, האם הרצון לאמהוּת בזמן הזה הוא פנטזיה? רצון לדבר־מה פלאי, בדיוק כמו ההצגה שמחכים לה, שיסיח את דעתנו, שייתן לנו תקווה? וכי איך אפשר בזמן הזה. אפשר שכשתגיע האמהוּת אצליח לדחוף הרים וגבעות, אצלח את כל הימים. אני רוצה להאמין שזה אפשרי, אבל מפחדת שזה חלום פרוע. אני מגיעה מעולם התיאטרון, שבו אין דבר בלתי אפשרי. אתוודה: זו הסיבה שהתעלמתי עד כה מעובדה פשוטה, שהתור שהם בורחים ממנו בשיר הוא תור להצגה, לבריחה כזו בדיוק, לפנטזיה. הם לא רוצים בה יותר. האם הרצון לאמהות הוא היאחזות באותה הפנטזיה? ההתעלמות שלי היא ניסיון להימנע מהאמת הפשוטה: כשנגמר התיאטרון, אין לאן לברוח – מרגע שנעמדים בתור ליציאה מהאולם, בתור חזרה למציאות.

אז איזו בריחה, או נשימה, או קרקוע, יכול השיר לספק לנו, בכל זאת? לדידי, את ההבנה כי בכל זמן ובכל ארכיטקטורה, קשר כזה, כמו שבין אמא וילד, יכול לחזור ולהיות משחקי, עדיין תלותי, משחק של אוחז ונאחז, אבל גם חומל, תומך. הילד מפתיע את רביקוביץ פעמיים – האם הופתעה באמת? – בפעם הראשונה, כשהוא מראה לה את השעה, ובפעם השנייה, כשהוא רוצה ללכת. בפעם הראשונה האם מופתעת – באמת? כבר ארבע וחצי? אבל בפעם השנייה במשחק הזה ישנה הקלה גדולה: היא הרגישה את הרוח מצידו, היא רצתה בעצמה ללכת, וחסרת אונים המשיכה לעמוד בתור, “ופתאום אמרת שאתה כבר לא רוצה.” אנחת ה"ילד" מגיעה אחרי כן, אנחת רווחה גדולה על הבחירה להישאר מקורקעים, לנטוש את התור שמבטיח דבר־מה ואדרבה, לחזור כמו עשירים במונית, היא בחירה ביש ולא באין, וזו, שוב, המהות: לדבוק ביש, תמיד ביש, באפשרויות היש, ביש הנסתר, בזה הגלוי, ביש. ולכן, השיר הקצר הוא עדות לא רק לייאוש התור, אלא לאושר ששמור רק לאלה המבינים אחד את השני לעומקם של הדברים, למשל לאמהות ולילדיהם; אושר שיכול להיווצר גם בנסיבות הקשות ביותר.

לכתוב את הטקסט הזה, להעיד, להתבונן, אלה דוגמאות ליש, למה שאפשר. בפעם הבאה שתיקרה בדרככם ההזדמנות, הביטו־נא בתור הקרוב לביתכם, או בתור אחד במרקע המסך. אל תסיטו מבט. אולי תוכלו לשקול את היש אל מול האין, את האפשר אל מול הפנטזיה, לפתוח עיניים גדולות בתאווה לכל מה שתוכלו להעיד עליו, להרגיש את העמידה בתור הסופי שנקרא מהלך החיים. אפשר שתבדקו, מה ומי היא הפנינה: בשביל מה הייתם נוטשים את התור?

יצירה בעקבות השבוי מאת ס. יזהר

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

קיץ, תש"ח. יזהר סמילנסקי ישב על האבן בקצה המדרון, סנטרו נח על אגרופו הקפוץ ורוח נושבת בצמרות עצי הזית. רכסי החוואר גלשו במדרון מתון עד למקום מושבו; משם והלאה נפרשו שדות־הר מנוקדים בסלעים והוא יכול היה לראות את הדורה מתפתלת ברוח. למטה, בוואדי, הבחין בכפר קטן, גגותיו הנמוכים היטשטשו בקיץ ההומה ככוורת, פה־ושם רועים רחוקים נוהגים צאנם בשלף הדורה בשלוות אברהם ויעקב.

הקצין עמד, משקפת קרירה לחצה סביב ארובות עיניו, מצץ מהסיגריה והרהר. אי־אפשר להמשיך הלאה, לא עכשיו. והחזרה בידיים ריקות לא באה בחשבון. גובהו בינוני, כובעו שמט את צילו לאחור, והגוון הצהוב על מצחו מחק כל מחשבה. מישהו מוכרח להיתפס ומשהו צריך להתגלות. הוא ראה מה שראה והחליט.

יזהר סמילנסקי התרומם ממקום מושבו על האבן וגרר רגליו אל שורת החיילים שעמדו כפופים, כנשענים על עצם יקודה של השמש. מבטם נמשך אחר המשקפת של הקצין. שם, בעולם הרחוק מצולב גיאות של דורה ושל זיתים ירוקים, התאווה יזהר לשוב אל עמלו, אל היותו אחר מלובש מדים בשורה שהקצין משליכה בעוז על פני דממת הצהרים.

הקצין השקיף על רועה ערבי כבן ארבעים, חונה על אבן בצל עץ אלון. צאנו פזור לפניו ככתמי צמר על יריעות הדורה. כיתת החיילים הציצה מעבר לכתפו של הקצין. בו־ברגע ניתנה פקודה. הכיתה תתחפר מימין בין סלעי החוואר והשיחים, והקצין, עם עוד שניים־שלושה, ינוע משמאל, יקיף ויניס את הרועה לתוך המעגל. וכך, בתוך הדורה הזהובה שהייתה כמעט נשית ברוך תנועתה ברוח, התקדמו החיילים עקב בצד אגודל אל הרועה. הלה הזדקף על רגליו ואחזתהו בהלה. השליך מקלו ורץ באיבוד דעת כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, היישר לתוך המעגל; קו של דממה נפרש ביניהם; מי שלא נוגע בו נותר בחוץ, ובפנים, השבוי.

אולי היה זה אוגוסט שטרף את דעתם, אולי חששו לשוב נטולי סיפור, קשרו החיילים את עיניו בכאפיה ואת ידיו בחוט. “ניקח גם את הצאן!” פסק הקצין. לא ברור מניין, הבזיק השני בעיטה ועוד בעיטה. גררו אותו, צוחקים ומקישים כף אל כף בכל פעם שכשל ונפל אפיים.

אחד החיילים החל לשאול, האחרים הצטרפו; ביקשו שיצייר להם את הכפר: מה הדרך, כמה תושבים, היכן שוקת המים. אולי תמעד אמת על לשונו, כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת השבוי תוליד את האמת. ואז, בטבעיות, מתוך מבוכה או במגננה של ריצוי, בעטו, בעיטות קרות, בעיטות ללא זעם. “אל תחוס, הכה. גם עליך לא חסים. הגוי רגיל למכות.”

הוחלט לשלחו אל מחנה זה או אחר. העמיסו את הרועה על הג’יפ ויצאו מהוואדי. מה פתוחה הייתה הדרך, מה עירומה בשמש הצהובה. תמרת אבק פרחה מאחוריהם ושובל עשן הסמיק כמעל מזבח. החיילים עישנו, צחקו, שרו והרקידו את הג’יפ. יזהר בהה אל הרחוק שנעשה קרוב. לפתע נהמה בלבו מין זמרה משונה וחלולה. “האישה אין ספק שאבודה היא,” חשב. “עצור את הג’יפ, הנה כאן, פתח את עיניו של הרועה. לא עוד מליצות של הומניות. שלחו לחופשי, לאשתו, לילדיו. מי מעכב אותך? מעשה פשוט. חובתך.” יזהר ניער ראשו. לא אוכל, חשב, אינני שליח.

הוא חש את הגוש נקרש בגרונו. איך היית משקיף על הדבר אילו רבצת על רצפת הג’יפ, ראשך נח על כפל המרבד ואשתך בבית ממתינה? ואתה מסתתר מאחורי “מה לעשות – פקודה.” החיילים הידקו שפתיהם בחוט ברזל. חסן אחמד, שאשתו חלימה או פאטמה ושתי בנות לו, עיניו החומות זרועות חול, נידון לקליע קר או ללילה שאין בו שחר.

לא יכול עוד לשאת את כובד המעשה על לבו, הניחו יזהר בין דפי סיפורו “השבוי” ב־1948. “יפה־נפש,” התגלגלו הקולות אל מעבר לגיא ועד ההרים, נושאים עמם את ההד שנהוג להפקיד בידי השתיקה שתשכיח.

לא מדחף השעה ולא בכוח ההכרח נולד סיפורו של יזהר. הדברים הבשילו בתוכו, כלשונו במענה אחד לאילת נגב, עד אשר באה בלבו איזו התבהרות. העברית לא הייתה לו כלי בשירות הדיבור בלבד, אלא כאפיק בו נשתפכה רגישותו ונשתקפו בה שדות הנגב, רקיע המדבר מנוקד הכוכבים ותמרות העשן, העולות מתוכם כרחש מוסר כבוש. הוא חרט על אדמת הארץ כסופר, עיתונאי, מחנך וחבר־כנסת, כביוגרף של מצפון הפועם בגופו.

כשהעז יזהר לשלוף את מיתוס הגיבור הצברי מארון הזכוכית ולהניחו, עירום מכל כתר ושם תפארת, על שולחן הספרות ברומן “ימי ציקלג,” כוהני הספרות רחשו בוז. “מלעיז על צה”ל ומשחיר פני הנוער העברי," מחו על ששלח יד לעורם של החיילים ופסלוהו מלקבל את פרס ביאליק. אמת, כך נדמה, מוטב לה שתסתתר מאחורי הפרוכת.

כדבריו של אלתרמן, שהלמו כתוף רחוק המהדהד עד עתה: “כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנֲחְנוּ אִתָּם, / מִי בְּפוֹעַל / וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה, / נִדְחָקִים בְּמִלְמוּל שֶׁל ‘הֶכְרַח’ וְ’נָקָם', / לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה”. משורות אלו למדתי כי המלחמה אינה נסמכת רק על כתף לחוצה לקת, אלא גם על חתימתו של המאשר, קמט פיו של היודע וניד ראשו של המביט, המניחים את קיומה.

הביטוי “יפה־נפש” מהדהד את הלם הפטיש האלתרמני. על אף היותו בשימוש כנשק רטורי להסות את המסגירים לילותיהם לדקויות, הוא יונק לשדו מהמסורת הסוציאליסטית, זו שפעם הרשתה לעצמה לדמוע במקביל לקריאה לצדק. הוא מתרפק על הבוז שרוחשת חברה כלפי המהרהר, הרגשן שבוכה בפרטיות חדרה של וירג’יניה או עם קומץ חברים המהלכים בין דמעות האהבה והנצח שעה שסביב הכל נרטב. בתוך הביטוי מתערסלת הטענה שיפה־הנפש נוח במצפונו ובמותרותיו המסובסדים, שעה שאחרים שקועים בחובות חברתיות.

כך זעק יזהר סמילנסקי, שקולו ננעץ ברקמת דורו כמי ששפתו ידעה את עוקץ הקנאה וכאב האשמה גם יחד: “אין מקום ליפה־נפש, מוצץ אצבע מצוחצחת־ציפורן”. לא היה זה אלא נאום חרישי מול אותן מגרפות של לשון הנשלחות לגרד, לעקור, ליישר את תווי השדה, כאילו תודעה פרטית איננה גן שלם, כי אם תלם נטוש המיועד לעיבוד בידי הכלל. אולם אין המוסר אוגדן כללים ולא שלט לאסדרת חלקת הקיום; ראשיתו בתנועת המעשה, באופן בו נסכים להביט בניצן, נעקור אותו או נניח לו פרא.

גם אני, שישבתי לא פעם בשולי הגינה הזו, מנסה לשווא לחמוק מצל מקומי במסגרת, מוצא בי מנגינה עיקשת למילותיו של דן צלקה, שהיטיב לנסח בצלילות נטולת הכחשה: “בתור אחד מיפי־הנפש האלה אני יכול לתת לך תשובה אחת בלבד, והיא שעל היוצאים נגד יפי־הנפש לקחת בחשבון את התועלת שאלה מביאים”.

על האמן, כך נדמה לי, להניח אצבע על אדמת הזיכרון, לחרוץ בה חריץ דק ביודעו שגשמי הזמן ימחקוהו עד מהרה. זעקתו כניד עפר רגעי על פני הקרקע, שאין בו אלא לשאת לרגע את הבעתו ולשקוע למעמקי השכחה בטרם יובן. כל אומרי האמת משרתים אותה מתוך בדידותם האפלטונית: המנהיג, האמן, הכותב. ובסופה של כל אמת שאינה נהירה לכול, אורב דימוי הבגידה. אולי משום שהורגלנו לרכון, ללחוש, להצניע את קולנו מהמלך העירום, נעשינו דרוכים כלפי שלמות שאינה מתנצלת. חשדנים כלפי טוהר חף מאירוניה. “חשוב את מחשבותיך שלך,” היה מייעץ מונטיין, “לא את שלי”. ואילו בעולם בו הינד ראש נחשב לסגולה אזרחית, חשיבה עצמאית נהפכה להתנשאות מוסרית.

הנס כריסטיאן אנדרסן, בן לסנדלר וכובסת מעיירה דנית, גבר דחוי שעמד בשיפולי מבטם של הבריות, כתב סיפור שנשמע כאגדת ילדים אם כי מהדהד כמניפסט חברתי אמיץ. סיפר על מלך שתשוקתו לבגדים חדשים חרגה מאהבתו לאנשים. כשהגיעו בשערי עיר המלוכה העליזה שני חייטים והציעו לארוג לו בגד שאין כמוהו ביופיו, ושגלומה בו סגולה פלאית כך שרק החכמים יוכלו לראותו ואילו יעמדו מולו השוטים כעיוורים, חייך המלך: “אם רק אלבש את הבגד אדע להבחין בין שרים ראוים לבין אלה שמעמדם נשען על שווא. הרי זוהי מתנה שאין כמותה למלך.” דרש שיחלו במלאכה.

משום שלא נמצא איש שחפץ לשאת את שמו כטיפש, הכול בראו את הבגד בדמיונם. איזה מעיל! ומה תאמרו על האדרת! והשרים והמשרתים הלכו כדרכם, נשאו בידם את שולי האדרת שאיננה, כמרימים דבר־מה שלא היה. ורק ילד אחד, שלא היה משורר ואף לא דיבר בשפת מלאכים, לא יכול היה לצלוע אחר ההמון השתקן שפחד פן ייחשב לטיפש. הוא לא ניסה למצוא־חן ולא ציפה שיאהבו אותו, הוא צעק “המלך הוא עירום!” כי זה מה שראה.

אולי זהו סוד מצעד ההיסטוריה שעליו דיבר ישעיהו ליבוביץ, גאוות יחידים ואמיצים שקמו לזעוק מול רשע ואיוולות. "כסופר בזמנים האלה ובמקום הזה, " כתב יהונתן גפן, “אני שואף לצעוד בענווה בסוף המצעד המושפל הזה.”

באורו הניתך של צהרי קיץ ישראלי, נטפל גבר לגדר ביתו של יהונתן גפן ומעך תחתיו את עלי הפקאן הפריכים. “בוגד! שמאלני בוגד!”, צעק, היכה וסדק שתי צלעותיו. למחרת הכריז שנטרפה עליו דעתו ואושפז בבית חולי נפש; נגולה אחריותו מן הדין כדף ברוח. “אני לא שונא ולא פוחד ממנו,” כתב יהונתן, “כי אם אפחד לא אכתוב עוד מילה בחיי”.

הוא המשיך לחטוף את הצלפות הממסד ואף שכינוהו יפה־נפש, כדרך שכינו את ס. יזהר וכל מי שדבריו קדמו לשתיקת הציבור, לא משך עטו. “אם לא אגיד מה שאני חושב, הרעים ינצחו, וכדי שיהיה רשע בעולם,” כתב יהונתן, “לא צריך שמישהו יצעק, די בכך שכולם יסתמו”.

קל יותר להסב עורף לשאלה מלהטות אוזן לקולה. אזרחי אתונה העדיפו להרעיל את סוקרטס בלענה מאשר להרעיד את אמות הסיפים ברעיונותיו. אם אינך חפץ להקשיב, אל תקשיב.

לפני שנים אחדות, לקח אותי סופר עברי אחד לטיול מודרך פנימה, פסיעה יחפה בשולי הספרות. צייר לי במילים את תחושת הבדידות שאין לה נחמה אלא בקיומה, ועל הרצון המוזר, האירוני, להסתתר מאחורי המילים כדי להתגלות בדמיונו של הקורא. הוא לחש לי שיצירת אומנות אמיתית היא ברייה כמוסה במובנים רבים, אולם הצד המוסרי־פוליטי שלה זורח כאור ירח, לעיתים בניגוד לדעות המוצהרות של הסופר, לקידותיו לאופנות ואף בניגוד לתחושת חובתו.

הסופר הזה אהב להדק מחשבות באטב, לפלפל תיאוריו בציטוטים מהירים ואנקדוטות עממיות. הזכרתי אותו למעלה, שמו דן צלקה. מנוחתו עדן. הוא סיפר לי שבעבר, לפני שהיו חיישנים או אזעקות ומכשירים למדידת רוויית חמצן במכרות, נהגו כורי פחם לשאת איתם למעבה האדמה ציפור כנרית בכלוב. לא כי יופי שירתה נסך עליהם שלווה, כי אם משום שליבה הדק ודרכי נשימתה העדינות, הקדימו להתריע על מה שגופם טרם חש. די במחסור קלוש בחמצן וכבר הייתה משתתקת, מתעלפת או צונחת.

עד היום מעדיפים כורים רבים את נוכחותה החיה של הכנרית, והסיפורים כיצד הצילה ציפור קטנה זו חייהם של כורים, שייכים לפולקלור של אבות ובנים. היא לא חשובה בשל שירתה ולא נוצותיה הצהובות או יופי נדירותה. כל ערכה מצוי ברגישותה למחנק.

גם אם לעיתים נדמה שהרגישות מגולמת בקריקטורה מגוחכת, מוטב שנאזין למתריע לפני שלבו מתאבן. האמת אינה תועלת ואף לא סיסמה או מחווה חברתית, ולעיתים, עוטה לשון מוסר שהעולם, כדרכו, לא נחפז לתרגם.

רגישות אינה חייבת לנמק רגישותה כדי להועיל, די בעצם היותה.

מקורות שעובדו/צוטטו באופן ישיר

יזהר סמילנסקי: סיפור השבוי

הנס כריסטיאן אנדרסן: בגדי המלך החדשים

אילת נגב: ס. יזהר

דן צלקה: כל המסות – יפי־נפש

נתן אלתרמן: על זאת

יהונתן גפן: הילד הכותב

קריאת העשרה ראויה לציון

מגוון יצירות של ס.יזהר

נורית גוברין:עלילת השבוי

יצירה בעקבות בדידות מאת שולמית הראבן

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

לא מזמן התוודעתי למילה מחרידה בצורתה אך משמעותה מיד מצאה חן בעיניי: אנמויה. לאוזניים מוזיקאליות היא מתנגנת כמו אסון: מין אנמיה משולבת בירק כלשהו, חסר כל כריזמה.

משמעות המילה: נוסטלגיה עזה למקום או לתקופה שמעולם לא היינו בה.

מיד הסתדרו אצלי כל מיני דברים שהדחקתי מאימת הזולת:

מי שמע על אישה מודרנית, בסביבות גיל 40, המתגעגעת לסנאט הרומי, אשר משתוקקת להיכנס ולנאום בו בלטינית רהוטה? איזה אדם שפוי ירצה להיות בחברת אישה שיודעת שהיא זו שתצליח לשלוף את האקסקליבר מהאבן – ובאופן מוצלח בהרבה משליפתו של המלך ארתור? מי יטה אוזן לאישה שמתגעגעת למכשפה השנייה מ"מקבת", לשיחות איתה ולטקסי בישול הקדירה הירוקה?

מדקרות הגעגועים הללו אינן חדשות ומלוות אותי מילדותי ונדמה שהמעבר מהעיר הקטנה לירושלים רק החמיר את התופעה:

לסובלים מהפרעת אנמויה – הליכה ליד החומה הצלבנית מעלה געגועים לימי הביניים. צלילה לגיא בן הינום מעלה את דמותו של המלט, בנו של מלך דנמרק הנבגד, ובלילות בהירים במיוחד אפשר לחזות ברוח הרפאים של האב משוטטת חסרת מנוחה על יד הקברים העתיקים.

ירידה ברחוב דוד בתוך השוק הערבי – מתקיפה את המוח בניחוחות תורכיה של המאה השש עשרה. לפני כמה חודשים שוטטתי בעיר המזרחית שבורת לב. נשענתי על חתיכת חומה יפהפייה ולא מוכרת באזור הפחות מתויר של העיר ומיד חשבתי על כך שוודאי יש איזה מישהו – מוכרח להיות מישהו – שבור לב כמוני שמתישהו במהלך ההיסטוריה נשען על החומה הזו אפוף עצב. איכשהו הצלחתי להתנחם ובאותה השעה לא היה קיים דבר זולת חתיכת החומה הזו.

יש אנשים שהלכו עם האנמויה רחוק מדי וכבר לא נתקפים בפרץ עז של געגועים. אימא שלי, למשל.

להלכה, אימא שלי היא אישה מודרנית, מחנכת לשעבר שסיפקה לתלמידיה האהובים הערות חינוכיות בתעודות סוף השנה, וכמו כל האימהות חלמה שאתחתן עם גבר בעל מקצוע אמיתי פלוס כל התכונות המאבזרות גבר בעל המידה הטובה.

כל זה להלכה.

למעשה, מדובר בגלגול של עז הרים המכירה כל צמח, דרדר, קוץ (להפך מבתה שגם אם חייה יהיו תלויים בכך היא לא תבדיל בין מרגנית השדה לחמציץ נטוי) ושרואה בירושלים כפר:

שזיף פיסרדי ברחוב הנורית? היא כבר שם, מטפסת כמו עז הרים יווניה. השסק מתחיל להרים ראש באזור קטמון? הנה ראשה מציץ מבין הענפים. זיתים מוריקים בעמק המצלבה? היא מגיעה לשם ומשאירה לתושבים אבק ועלי זית.

חרובים באזור גיא בן הינום? אפילו העורבים משקשקים ממנה. תותים בגן אוהל משה? שום קשיש ירושלמי, קשוח ככל שיהיה, לא מעז להוציא את הראש כשהיא מגיעה לאזור כסופת טורנדו. ואת כל זה אימא שלי עושה בנועם ובתנועות של אדם שאין בו שום ספק. ובין קטיף לטיפוס על עץ היא מטיפה לי, “גם את, בתי, צריכה לטפח משק אוטרקי. כל ירושלים היא גן גדול ומצווה גדולה לטפח אותו. זה יגרש ממך את כל העצב”.

אימא שלי לא מעניקה הזדמנות למרחב להיות אדיש כלפיה: “אה”! היא אומרת לי, “את ראית את החרוב הזה? ישתבח שמו לעד – רק במרוקו היה לנו כזה ואפילו המלך ויתר לנו על כל המיסים בתמורה לחרוב אחד, אחד כזה. היית מאמינה? למה אינך מאמינה? תגידי משהו!” אבל אני לא טורחת להפריע במונולוג הפרחוני הזה. פקחי החנייה, הרמזורים, תוספות פראיות של מרפסות, ואספלט מכוער בכל מקום – או בקיצור כל מה שמגדיר את המילה "עיר – כל אלו שווים בעיניה כקליפת השום ואף ששום הוא בהחלט אחד מהצמחים החביבים על אמא שלי – פה הכוונה מטאפורית בלבד.

בין אמא שלי לבין המרחב הסובב אותה שוררים שקט ושלווה:

היא לא מכירה בקיומם של קונפליקטים, סטטוס קוו, מדיניות ותקרות זכוכית. היא האישה המזרחית ששברה הכי הרבה תקרות זכוכית ובלי שהתכוונה לכך – כנראה בגלל גפן סוררת שפרצה את התקרה או לואיזה משוגעת בעלת נטייה לקלסטרופוביה.

במסגרת השלווה שאופפת אותה היא ממתיקה סודות ומחליפה מתכונים עם ערביות מבית צפאפה ומאבו גוש, מעניקה נרות מזור לנזירות שחלפו בסביבתה ומבצעת עסקים אפלוליים עם קבלנים מכל הדתות כדי לקבל קצת עופרת – החומר האלכימי בהא הידיעה שאולי יכול להוציא מהראש של בתה את כל השטויות הרומנטיות בטקס מאגי ששורשיו עתיקים ביותר.

רחוקה והפוכה לגמרי מאימא שלי היא דודה ריג’ין, האישה שעל שמה הומצא המושג “טיפוח” – ומאז היא מראה לעולם מהו טיפוח אמיתי. מדמואזל (או מדאם) ריגי’ן מגיעה כל רבעון או שלישון למדינת הלבנט בפנים חמוצות. היא מתעבת את הסוכנות היהודית שבגלל סטיית גורל לא הגיונית שלחה את קרוביה לגור בלבנט – וככה נגזר עליה, על מדאם (או מדמואזל) ריגי’ן להיות קשורה לברברים האלו שמסתובבים בירושלים בחברתם של ברברים אחרים – כולם לא שומרים על עורם מאימת השמש.

ועל אף חיבתה למדורי האסטרולוגיה, דודה ריג’ין לא מותירה דבר ליד המקרה. כדי שעורה לא יתבקע, יאדים או ישתזף היא לא יוצאת מחדר האמבטיה הלגיונרי שלי בלי למרוח קרם צוואר, קרם יום, קרם בין הערביים, קרם עיניים ונילי וקרם עפעפיים לבנדיני.

שמלותיה תמיד עשויות משי ובתיק עור התנין האימתני שלה מצוי תמיד עותק של פלובר או קאמי כדי שאם תיתקל בגבר הנכון הוא יבין מיד שאירופאית משכילה עומדת לפניו. המתנות שהייתה מביאה לנו מאירופה הגדולה היו זעירות ולא ידענו מה לעשות בהן: מחזיקי מפתחות בצורת פודל. בדי לבבות מסוכרים. מגדלי אייפל בצבעים משונים.

דודה ריג’ין היא כמו ציירי המאה התשע עשרה שראו את ירושלים ותושביה כמשהו אקזוטי, ילידי ופראי. היא, את ירושלים, רואה רק דרך ענני בושם וקרם צהריים – שספק אם תוכל לומר משהו על העיר.

בילדותי, כשהגיעה לביקור השנתי בלבנט, היא הייתה פוסעת לידי ברחוב הירושלמי, מנופפת במניפה וזוממת להטביל את כולם לאירופאיות: חרדים, ערבים, שני נזירים ארמנים שבטעות חצו את הכביש לידה. כל עדה זוכה אצלה ליחס שווה: כולנו ברברים בעיניה ולמרות שנאתה לקור היא גם תמיד הייתה מקללת את החום הישראלי ששונה מהותית מהחום של אירופה.

פעם אחת, אחד מבני הדודים אסף שקל לשקל ונסע לבקר את ריג’ין ביקור היסטורי. הוא חזר מזועזע.

לא האופרה הניסה אותו ולא העוגיות הקטנות והוורודות וגם לא הגינון המוזר והגזום בצורות של פודלים. לא ולא. הוא הזדעזע מהחום הנורא שאפף את צרפת באותו קיץ של שנת 2000 או 1999, ומאז כף רגלו לא דרכה שם.

*

ללא ספק, הסופרת הנפלאה שולמית הראבן שייכת לקבוצת הסופרים האנמויים. יצירתה עוסקת רבות באנשים שאינם חשים נוח במקומם ובתקופתם – והדבר מודגש שבעתיים על רקע תקופות “לאומיות” כגון תקופת המנדט.

סיפורה הנפלא “בדידות” נפתח כך:

קריאה מרפרפת תעמיד בדמיון הקורא אישה קפדנית ובטוחה בעצמה. אך קריאה מעמיקה יותר מגלה את הטון האירוני של המספרת: אותה אישה התאמצה מאוד להיות אהובה ובטוחה בעצמה, אם אכן הצליחה. אם הקורא לא קלט זאת מיד הנה מגיעות השורות הבאות וטופחות על פניו:

דולי לא כותבת מכתב לרשות ממשלתית. היא כותבת מכתב לבעלה, האדם שאיתו, לפחות לפי צו החברה, היא אמורה לחוש הכי בנוח. אך היא מהססת וכבר – כבר מבין הקורא שלפניו אישה שלמרות נישואיה לאדם אמיד ממשפחה אמידה ומכובדת – תכונות אלו אינן מפצות על תחושת הבדידות הבסיסית שלה, תחושת מהגרת שאפילו המילים “מלטה” ו"ואלטה" מצטיירות בדמיונה כפרש צעיר בגלימתו. ונראה שזה נוהג של הדמיון שלה להרגיע אותה, להרגיע – אך להרף עין בלבד. כי בסיפור הקצר הזה מובעת בדידותה הנוראה, חוסר השתייכותה, תחושתה העמוקה והידיעה שבכל רגע עלולה הקרקע להימשך תחת רגליה והיא תישאר בחברתם של אנשי הצללים, של אנשי צוק ומעוק – שאליהם באמת היא שייכת. הסיפור הקצר הזה ריאליסטי מאוד ובכל זאת הדמיון של דולי (או, אם תרצו, שולמית הראבן) הוא מסוג אנמויה. היא איננה שייכת למקום ולזמן. ולראייה: בסוף הסיפור מגלה דולי שבעלה בוגד בה עם המזכירה ההמונית. ואצל הקורא בעל הדמיון נותרת התחושה שלוּ היה בוגד בה מאיר בעלה בחברת נסיכה ממלטה – הייתה דולי יכולה להבין את המצב, ואף, כבעלת דמיון אנמויי, להסכין עימו. אבל בעלה נטוע היטב באדמתו וגם את בגידותיו הוא בוחר באופן מקומי וחסר השראה. גם לו חייו יהיו תלויים בכך מאיר יעקבוס לא יצליח לפרוץ את העולם הגיאומטרי שהוא פועל בו כאדריכל.

*

אני מקנאה בריגי’ן וגם באימא שלי. שתיהן לא מופתעות מהעיר וחיות במרחב הזה בתחושה של שקט והשלמה. הן לא לוקות באנמויה – הן יודעות היטב לאן הן שייכות ותחושת השייכות שלהן עמוקה. כשיירדו לשער שכם – אמי תבחין בעלי החוביזה הטריים שמונחים ערימות ערימות בשער ותדע להתקין מהם מאכלים רבים. ואילו דודה ריג’ין תעקם את אפה המלכותי כשסוחר יציע לה למשש צעיף “צרפתי” אמיתי.

אצלי המצב יותר מסובך: רגע אחד אני אביר, במשנהו עלמה שהתאהבה בגבר בן דת אחרת, וברגע השלישי אני נזירה השוברת את נדר השתיקה לרגל יום הולדתי התשעים.

כשאני מרגישה אבודה ומבולבלת אני הולכת למדף הספרים שלי ושולפת משם את כל היוצרים האנמויים, את אלו שמעולם לא הרגישו נוח בעורם ובמרחב הסביבתי שנולדו אליו. אני שולפת את שולמית הראבן שהגיעה לכאן בגיל תשע, אימצה את השפה העברית וחצבה בה באופן שאף יוצר ישראלי לא הצליח לחצוב. את נבוקוב שעזב מולדת ושפת אם כדי ליצור בשפה זרה. את ז’קלין כהנוב שמסותיה על הפער בין מצרים וישראל גרמו לי תמיד לתחושת קירבה עמוקה אליה. את לורנס דארל – לבנטיני משושלת אירית. את דילן תומס שיצירתו “תחת חורש חלב” ממש לא מתכתבת עם רוח הזמן של תקופתו ואת שייקספיר שאין לי כל ספק שהיה מרגיש נוח ביותר באיטליה.

ואולי כאן, בתופעת האנמויה, נעוץ טבעה האמיתי של הספרות? בתחושת הארעיות של דולי יעקבוס שמגולמת בגמגומיה ובהתנצלויותיה כלפי אנשים מסכנים שמזלם לא שפר עליהם. אולי כאן מונח משטח ההמראה לעלילות ספרותיות שנוצרות דווקא מתוך תחושת חוסר שייכות עמוקה לזמן ולמקום שלהן.

יצירה בעקבות על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ־ישראל מאת אסתר ראב

(פרויקט בן־יהודה)

* * *

מהמקום שבו אני נמצאת אני חוזרת אל אסתר ראב, “המשוררת הצברית הראשונה”. אני לא מתעכבת על השירים העזים, מלאי התשוקה, שחוגגים את הגוף ואת השייכות אל הארץ, מה לי ולזה עכשיו, אלא על קטע קצר, חסר ומוזר, לא ממש פרוזה, בסך הכול טיוטה לקראת הרצאה, שעוסק בנוף המעצב את הגוף ואת התודעה. הוא נושא את הכותרת “הרגשת הנוף” ויש בו נוסחים שונים, הכתובים במחיקות ובמעצורים, ודווקא בכך הוא קרוב אליי עכשיו. אחד הנוסחים נפתח בתיאור הזיכרון הראשון שלה מנוף המושבה הצעירה פתח תקווה בסוף המאה ה־19:

הרגליים היחפות השוקעות בחול החם, התאנים המתוקות, ריח המסטיק – ראב נוטעת את הילדה שהייתה בתוך נוף שהוא אוסף של תחושות, של ריח, טעם, מגע וחום, עוד לפני שהוא מראה עיניים. היא לא משקיפה על הנוף מרחוק, מהחלון או מהמרפסת, אלא שרויה בתוכו והוא פועל עליה. יש בו את החושניות של ריח התאנה המתפקעת עסיס כשם שטמון בו האיום של כאב הקוצים, וראב הפעוטה נשבית בקסמיו עד שהיא מוותרת על החזרה הביתה. היא מגלה שהיא שייכת לנוף לא פחות מאשר לבית.

יש בציטוט הזה גם בלבול מסוים. בתחילה הזיכרון הראשון הוא של חול הצהריים החם, ולאחר מכן, כאילו מבלי משים, הוא מתחלף בחול הבוקר הקריר. בתחילה מתוארת שעת צהרים ובהמשך שעת בוקר מוקדמת. הבלבול הזה יושב בנוסח הסופי – הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1974 וקיבלה לבסוף את השם “על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ ישראל”. בנוסח הסופי, החול הוא אך ורק חם. האם התיקון המאוחר בא מתוך חשש שהערבוב בין תחושות שונות ואף מנוגדות ובין זמנים שונים מחליש את תוקף הזיכרון? יכול להיות. אבל דווקא הערבוב הזה בין תחושות ובין זמנים נראה לי איכשהו נכון יותר.

אני מכירה אותו, הוא נמצא גם בזכרונות שלי. נולדתי בבאר שבע, ובגיל בית ספר יסודי עברנו ליישוב לוויין מטופח. בניגוד לבאר שבע, היישוב הזה נחשב על ידי תושביו לנווה מדבר, פנינת־ירק מוצלת בשממה. גאוות המקום היתה על הדשאים, העצים, ערוגות הפרחים והבריכה עם המגלשות הנפלאות השוצפות שפע של מים קרים בשיא החום. אם היו שואלים אותי בילדותי אם אני גרה במדבר, הייתי מכחישה בתוקף: מדבר? הרי גרתי בתוך המובלעת, היוצאת מן הכלל, הווילה בישימון! אם היו מבקשים ממני לספר על תחושת הנוף, הייתי מתארת את עקיצת הדשא תחת רגליי היחפות, את האד הכבד בריח כלור שאפף את סביבת הבריכה, את נשיפות הרוח החמימה שרישרשו את מניפת עלי הדקל.

אלא שיחד עם זה, ועל אף הדשאים, העצים, הערוגות והבריכה, אני זוכרת היטב שהכול להט כל הזמן. האספלט שרף את רגליי היחפות ומגע השמש על העור היה מוחשי כמו מגהץ. כל מפגש לא זהיר עם עמוד מתכת או הישענות מקרית על מעקה גררו סכנת כוויה. החום היה נוכחות קבועה ושתלטנית, לאן שלא הלכתי, גם כששכבתי על הדשא ליד הבריכה מתחת לאחד הדקלים הגבוהים. הוא הכביד עליי, הכפיף את ראשי והאט את תנועותיי, והאור היה חזק ולבן כל כך שביליתי חלקים גדולים מילדותי בעיניים מכווצות (את זה רואים בתמונות).

האם לא חשתי בזה? בוודאי שכן. אבל האמנתי בכל לבי שאני חיה ביישוב שניצח את המדבר. אני זוכרת כמה הייתי מופתעת עם החזרה הביתה אחרי טיולים בצפון הארץ ומגלה את היישוב, שנצבע בדמיוני בירוק מתפרץ, כשהוא מכוסה באותו אבק דק ולבנבן שכיסה את כל סביבתו. היה רגע מוזר של דיסוננס עם המפגש בין היישוב הירוק שבזיכרון ובין היישוב גופו, שהייתי מגלה מחדש כשהוא צבוע בגוונים שבין ירוק־אפור לצהוב־אפור ונראה כמו ציור של נווה מדבר שנשטף בחול.

*

ראב מנסה לתאר את החיבור הפיזי־תחושתי אל הנוף, שקודם לתפיסות, לאמונות ולאידאולוגיות. “הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית” היא כותבת בראש אחד הנוסחים, ומספרת כי כשם שעורם של הערבים מגדות הירקון הוא ירקרק, כצבע הביצה, כך עורן של בנות העלייה השנייה, שזה עתה עלו ארצה, היה כצבע השלג. הנוף הוא שמעצב את הגוף ומתוכו את התודעה, ולא ההיפך.

לכן היא יוצאת נגד אמני בצלאל של תחילת המאה ה־20, שהיו מטביעים על גבי שטיחים והדפסים דימויים של אתרים כמו קבר רחל, הכותל המערבי או אשל אברהם. את הדימויים האלה היא מכנה “הסימבולים הקפואים של העם”, כי הם שאפו לשמר את הקשר אל הארץ במנותק מהחיבור הפיזי עצמו, ולמעשה היו יכולים להיווצר מכל מקום בעולם. לעומתם היא לא רואה את עצמה כבולה אל הנתיבים המלאכותיים האלה של הפגנת השייכות אל הנוף. עבורה נופי ארץ ישראל אינם דימויים מוכרים המועברים כפי שהם מיד ליד לאורך הדורות; הם מייצרים את החיבור נוף־גוף־תודעה שבורא את ילידי הארץ כאנשים חדשים.

היא מספרת על האופן התת תודעתי שבו חשה מילדותה במישורים הגדולים והריקים מחוץ לתחום המושבה, ועל התחושות שהם עוררו בה, עוד לפני שידעה לחבר אותן לתפיסות עולם פוליטיות. “בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.”

היא לא מספרת למה כוונתה ב"ריקים" ומדוע הריקות עוררה בה פחד. היא לא מסבירה מדוע הפחד ניטשטש כשהארץ נבנתה והתמלאה יישובים. מנגד היא גם לא כותבת במפורש שהריק משמעו ריק מיהודים; היא לא כותבת שהארץ היתה “ריקה”. היא לא מכחישה את קיומם של הערבים במרחב, את קדימותם (הרגעית), ואת שייכותם הטבעית (לעת עתה) אל הנוף. היא אפילו מספרת, בקטע הזה ובהרצאה הסופית, על קנאתה בערבים, שלבושם ומזונם היו המתאימים ביותר למקום, ומתארת את אביה, יליד הונגריה, שהיה ממלא את המזווה לקראת החורף בפירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים ואגוזים, כפי שהיה רגיל ממולדתו הקרה, אף על פי שבאקלים המקומי אין בכך צורך. הערבים מוצגים כאן כמקור השראה להתאקלמות בנוף, ותושבי הארץ החדשים בני העליות הראשונות התבוננו בהם ולמדו מהם, ובעקבותיהם, היא כותבת, החלו גם הם לעטוף את ראשיהם בכאפיות מפני השמש.

ואף על פי כן היא מכנה אותם “הערבים המתארחים כאן בארץ אלף שנה ומשהו”, ובסוגריים באה הערת העורך שבמקור היה כתוב “המארחים” ומאוחר יותר נוספה תי"ו למעלה לתיקון. מתארחים – כדי שלא יהיה ספק, אם היה כזה, בשאלת הבעלות על הארץ, למרות הקדימות בזמן של הערבים. האם אפשר לומר שתחושת הריקות ש"מתחת לסף ההכרה" לא מתערבבת למעשה עם שאיפות ודימויים פוליטיים, ועם התחרות מול הערבים בשאלת הקדימות? הרי גם כאשר ראב מדמיינת את עצמה כ"יצור ראשון ויחיד" בתוך המרחב הריק, כאילו היתה בתה הבכורה של הארץ, הראשוניות הזו קשורה בפחד שאין לו שם, ויחד עם זה אי־אפשר לטעות בזהותו המסוימת, הנוכחת־נפקדת, של מושא הפחד.

אני מכירה את הפחד מפני המרחבים שמחוץ ליישוב. הרחוב שבו גרתי ביישוב הלוויין לא היה רחוק משפת המדבר. המדבר התחיל ממש בסופו, בקצה המורד. אולי לא ממש מדבר, נכון יותר לומר שטח לא מעובד. או שדווקא כן היה מעובד, כי לא רחוק מהגדר היה כרם. זאת היתה גדר תיל נמוכה ופרוצה, עם תלתלים דוקרניים מעליה, שהיה אסור בשום פנים ואופן לעבור אותה, ואם עוברים אותם מגיעים אל השטחים ה"ריקים", שם היו הבדואים. אבל הגדר היתה נמוכה, ופעם אחת, בצהרים חם וארוך אחד, כשהייתי בת שבע או שמונה, הצלחתי לשכנע את חברתי לעבור איתי את הפרצה אל שיחי הענבים. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו. היה רגע, אחרי שעברתי את הגדר, שהסתכלתי מסביבי אל הנוף הפתוח, שעכשיו היה בצד שלי וחשבתי, אולי קיוויתי, שיבוא מישהו ויעצור אותנו. אבל אף אחד לא בא, ואני וחברתי המשכנו להתקדם לתוך הכרם. חיפשנו אשכול מתאים ולא מצאנו, כולם נראו קטנים מדי ולא בשלים, ממש כמו הענבים שצמחו אצלנו בחצר, שגם הם תמיד היה חמוצים.

משום מה היה נדמה לי שצריך להמשיך אל תוך הכרם, והצבעתי אל הכיוון שצריך להמשיך אליו, בזמן שחברתי הצביעה אל הכיוון ההפוך: שם, רחוק, הופיעה דמות של נער, רועה צאן בדואי. הוא שוטט בעקבות צאנו, בכלל לא הביט לעברנו, אבל הוא היה האות הברור שעלינו לסגת מיד בחזרה אל גבולות היישוב. היינו קטנות מכדי להבין את הסכנות האמיתיות של היציאה אל השטחים שמחוץ לגבולות היישוב, אבל דמותו של הרועה הבדואי גילמה את כל הפחדים שעוד לא היה להם שם. איך ידענו שהבדואי מסוכן? כנראה שידענו עוד לפני שידענו ממש. ענבים מתוקים לא מצאנו בטיול הזה, רק ברחנו בחזרה, בלי אוויר, אל הגבולות הבטוחים של היישוב, מתוכם יכולנו להמשיך לדמיין את מה שבחוץ כתערובת של פחד לא לגמרי מזוהה, ענבים, ומרחבים ריקים מלאים נוכחויות.

*

אני קוראת את ראב ומודדת כמה התרחקתי. כשפגשתי בפעם הראשונה בשיריה, בשנות העשרים שלי, הוקסמתי מהמיניות הנועזת והבלתי מתנצלת של הדוברת הילידית המתארת את גופה כאילו היה חלק מהנוף הטבעי של הארץ. הרגשתי שיש איזה סוד בחיבור האינטימי שלה עם האדמה, ושיננתי שורות יפות במיוחד על אהבה מלאת תשוקה החוגגת את מערומיה של הארץ, מזדהה עם טלליה, מאמצת את קוציה. את הקריאה הפוליטית יכולתי להניח לצד השירים, כאילו היתה רק עוד סוג של משקפיים, ולא חלק מהשירים עצמם.

אבל היום, בעיצומו של הקיץ השני למלחמה, אני לא מצליחה להישבות בקסמי השירים האלה. משהו נשבר. אני כבר לא יכולה שלא לקרוא בהם את המאמץ העיקש להמציא ילידיות מתחרה במסגרת מאבק הזכויות והבעלויות שמתממש באלימות ברוטלית יותר ויותר. אני כבר לא יכולה שלא לראות את הניסיון לשחזר את המפגש התחושתי הראשוני עם נוף הילדות במושבה – תמים וראשוני ככל שהוא מצטייר – כזירת פעולה אידיאולוגית. זה לא ויכוח, גם לא ממש שיחה. אני קוראת אותה ונהדפת ממנה חזרה אל הזכרונות שלי, שגם הם מעוצבים על ידי אידיאולוגיה. החום, נווה המדבר עם הערוגות השתולות, המרחבים הריקים מעבר לגדר – המשמעות שלהם עבורי כבר לא תהיה ראשונית ואותנטית, אם אי פעם היתה.

גם אני וגם ראב ילידות הארץ, אבל זאת לא אותה ילידיות. שלא כמותה, אני לא בטוחה שנופי המדבר של ילדותי השאירו בי חותם גופני ממשי (למעט נקודות חן). אולי משום שבניגוד אליה לא גדלתי תחת איום של גירוש ושלילת זכויות, ולא הייתי צריכה להוכיח את החיבור שלי אל הנוף כדי להצדיק את הישארותי כאן. האידיאולוגיה פועלת על שתינו בכיוונים הפוכים: אם אצל ראב היא דחפה לדמיון של חיבור חיבור טבעי ואורגני עם הארץ, אצלי השבר הוא ששותל את הריחוק.

אני קוראת את השייכות העיקשת של ראב למקום הזה, ומוצאת בה את הבריחה שלי מהשייכות הזאת. זאת לא הקריאה בראב שייצרה את הבריחה הזאת, היא היתה שם הרבה קודם. אני נזכרת בהליכה ללא סוף ברחובות רחבים וריקים, בלי צל, בין האספלט לשמש, כשראשי נודד לנופים אחרים: מגלשות מים הסתלסלו מעליי, גשרים חיברו בין הבתים, מפלים שעטו במורד הרחוב אל לגונות מוצלות, אחו ירוק קרץ באופק. אולי הבריחה נשתלה שם עוד מילדות; במובן מסוים תבנית נוף מולדתי היתה לדמיין שאני לא נמצאת במקום שבו אני נמצאת.

שאול טשרניחובסקי כתב, באחת השורות המפורסמות ביותר בשירה העברית, “האדם הוא תבנית נוף מולדתו”, אבל השורה הזאת מקבלת בשיר שלו משמעות אירונית, שמצביעה גם אל הכיוון ההפוך. גם כשננסה לברוח מהמולדת שלנו, היא תחזור ותרדוף אותנו: כל עוד היא מעצבת אותנו, היא מעצבת גם את תבניות הבריחה ממנה. כשם שהחיבור הטבעי ביותר שלי אל הנוף שגדלתי בו עובר דרך נופים מדומיינים של מגלשות באמצע המדבר, גם הבריחה ממנו עוברת דרך נופי דמיון, כמו אלה של ראב. אני קוראת אותה ומתוך הקריאה בה אני נהדפת ממנה. נהדפת ממנה ושבה ונאחזת.

מה שמושך אותי אל הקטע הזה, הטיוטתי, אפילו יותר מאשר אל השירים הזוהרים והגאים, הוא דווקא המבנה המפורק שלו. כטיוטה, הוא חושף את תהליכי הבנייה המאומצים של הזהות הילידית כזהות טבעית. הוא חושף כמה צריך להמציא, למחוק ולשנות כדי לבסס את הטיעון בדבר חיבור אותנטי וקוהרנטי בין הנוף, הגוף והתודעה. המבנה שלו – העשוי קרעים־קרעים, מחיקות וחזרות, ומשפטים שנקטעים ללא המשך – ממחיש את עבודת התפירה שכרוכה בחיבור הזה. זהו תהליך בנייה, אבל הצורה הטקסטואלית שלו מזכירה התפרקות. המבנה המפוזר, המקוטע והחסר של הקטע, נראה כמו מה שעשוי להיוותר מהרעיון הזה אחרי שהוא פוגש את תוצאותיו – הוא נראה כמו נוף טקסטואלי של אחרי מלחמה. אולי לכן, על אף כל המרחקים בינינו, דווקא הקטע השבור הזה של ראב נראה לי כמו נוף מולדת.