ז’ורס איננו!

בשעה זו, כשרגשי הפראות והברבריות מתעוררים ופורצים החוצה בעוז כזה, התחכם הגורל האכזרי להגדיל ולהעמיק עוד יותר את היאוש העולמי, והביא את הידיעה הנוראה, כי ז’ורס מת. ז’ורס, זה הכוח האיתן, טוהר־הלב הגדול והתום הנשגב, סמל הרגש והאידיאל, הנואם הכי גאוני של זמננו והנביא המוכיח, שהתועבה האירופית היתה ממררת חייו ומוציאה מפיו זעקות צער וחימה, שהיו מזכירות את קול נביאנו; המשורר־החוזה של עתיד מלא צדק ויופי – האיש הזה נרצח, נהרג; נהרג בודאי על ידי איזה “פטריוט”, שהרגיש בנחיצות ובחובה להציל את המולדת מ"האנטיפטריוט", שזה לא־מכבר, בשעת האסיפה האחרונה של השתפנים הצרפתים, הציע להכריז שביתה כללית נגד המלחמה. ז’ורס אנטיפטריוט! איזה לעג וכאב במלה זו! לא היה איש בצרפת, שאהב כמוהו אהבה עמוקה ועזה את מולדתו. בשעה שהוא היה מדבר לפני המון של אלפים ורבבות על אודות צרפת, על אודות הריבולוציה הצרפתית, על אודות הספרות הצרפתית, היה חש, כי איזה כוח כביר, איזו התלהבות פנימית בלתי־רגילה אוחזים בו ומרימים אותו מעל לכל; איזה ליריזם לוהט היה מהפך אותו למשורר גאוני; הקול היה מתפוצץ, מתרחב ומתחזק, עולה ועולה; התנועות נעשו יותר זריזות ועזות, כאילו הוא מחזיק בידיו ממש מה שהוא מצייר; הגוף מתנועע והוא שוכח את עצמו, כשהוא כולו מסור לציור שלפניו.

רעדה אחזה אותנו. וגם אנחנו, השומעים, היינו חשים, רואים וחיים את החיים ההיסטוריים והיפים של צרפת. גם אנחנו, בני ארץ ועם אחרים, היינו מכירים באותו הרגע את כל הוד־הרוממות של העם הזה! ולפתע – והאיש הזה, שבכל ספריו על הריבולוציה הצרפתית לא יכול להתאפק מבלי לתת בכל פעם ופעם לרגש הפטריוטי שלו להתפרץ ולשטוף את הקורא; הפטריוט הזה נהרג בשם האהבה למולדת! איזו אירוניה! ואיזו סתירה! ז’ורס אהב את מולדתו, אלא שזו לא היתה אהבה עוורת. הוא חפץ דוקא לדעת ולהכיר את הסיבות, שגורמות לאהבה כזו, לנתח את הרגש הפטריוטי ולא, כמו שכתב אשתקד ב"הומאניטה", לקבל את האידיאה של הפטריוטיזם, כגון אלה האדוקים שמקבלים בעינים עצומות את העיקר של האלהות. ומפני זה היה יוצא ומדבר נגד צרפת, בשעה שהצדק לא היה אתה. הצדק קודם לאהבת־המולדת, ומי שאוהב באמת ובתמים את מולדתו צריך לסייע לכך, שבה ימשול ויתבצר הצדק. ואם כן, איך זה לא לאהוב את צרפת, את צרפת של הריבולוציה, את הארץ שממנה התפשטו בכל ארבע כנפות הארץ המחשבות והעיקרים של חופש וצדק!

אבל המצב הכלכלי, הכוח של “la haute banque”, הפטריוטיזם של אנשי קרופ ושנידר, לא יכלו להניח את דעתו של ז’ורס; ואז היה שופך את כל הצער והזעם שלו על ראש צרפת של היום. הוא ידע כי רק האינטרסים הפרטיים מוליכים ודוחפים את העמים להזדיין. הוא הכיר את כל השקר שבפטריוטיזם המקובל, הרשמי. הוא הבין שלפרוליטריון אין צורך ואין תועלת להקריב את עצמו בשביל עניני הבנקירים. וכך בא לידי החלטה, שבכדי להפריע בעד המלחמה, צריכים הפועלים להכריז שביתה כללית, אם צרפת תהיה התוקפת. ומאותו היום, שז’ורס בא להחלטה זו, התחילו כל העתונים הבורגנים להתנפל עליו באופן גס, להאשימו, כי נמכר לגרמניה, ופעם אחת העיז מי שהיה מיניסטר, פישון, שלא ידע מה לענות על השאלות, כשלחצו אותו אל הקיר, לצעוק לז’ורס, שהוא אינו צריך לחשוב על אודות אינטרסי הגרמנים. הרדיפות התגברו וה"פטריוטים" השתמשו בזה ועוררו את ההמון נגדו…

ועכשיו, בשעה שמתכוננים למלחמה, כשהרוחות התרגזו ובפריז כבר צועקים “לבֶרלין”! עשתה ההתרגשות הזאת את פעולתה: ז’ורס נהרג… המלחמה היה תהיה…

*

ז’וֹרס מוצאו ממשפחה בורגנית; דודו היה אדמירל ומיניסטר. הוא בעצמו קיבל חינוך קאתולי, ודבר זה בודאי השפיע על הטמפרמנט העז שלו, שבו היתה מורגשת התלהבות מיסטית כבירה. בבית־הספר הנורמלי הגבוה – בית־הספר שממנו יצאו גדולי צרפת, כגון פואנקרה, ברגסון, פאגה, למטר – מצא חברים וסביבה, שהשפיעו על המהלך החפשי של מחשבותיו. אף־על־פי־כן כשיצא מבית־הספר הזה בתור מורה לפילוסופיה, לא היו מחשבותיו חפשיות יותר מדי; הוא היה רק “צנטר גוש”, רפובליקאני מתון. בן עשרים וחמש שנה נתמנה פרופיסור לפילוסופיה בטולוז. אבל הטמפרמנט הנלהב משך אותו אל מערכות המלחמה הפוליטית, ובהתודעו למפלגות השולטות בארץ, נכנס למפלגה הסוציאליסטית.

מיד הצטיין בהכנסו בכשרונות נפלאים של נואם ועתונאי, ובחרו בו בתור ציר מהפרובינציה ד’טארן.

באותם הימים פרצה שביתה גדולה בארץ, וז’ורס הגיש אז את האינטרפלציה הראשונה, שהעמידה אותו בשורת הנואמים היותר מצוינים בצרפת. ומאז מתחילה פרשת ההשפעה הגדולה, שהשפיע ז’ורס על חיי הארץ בכלל ועל חיי הסוציאליזם בפרט.

ז’ורס בראשית עבודתו לא יכול שלא להשפיע לרעה על הסוציאלאים הצרפתים. הוא הכניס זרם של בורגניות, שמלאה את כל לבו. הוא היה יותר מדי ריפורמיסט, מתקן ולא רצה לשמוע על דבר התבדלות הסוציאלאים. הוא ניהל תעמולה בעד הבלוק עם הראדיקלים ומכל ריפורמה וריפורמה צפה וחכה לישועות ונחמות. הזרם הזה גרם לוכוחים תכופים בין הגדיסתים המתבדלים והריפורמיסטים או הז’ורסיסטים. אבל במשך זמן קצר התקרב ז’ורס יותר להפסיכיקה הפרוליטארית, וגם הוא התחיל לחשוב, שלא תמיד צריכים הסוציאלאים לעבוד דוקא באופן ליגאלי וכי יש מקום לפעמים לשביתות כלליות בתור מחאה נגד פעולתה של הממשלה. כמו כן התחיל להעריך כראוי את כל התועלת שבתנועה הסינדיקאליסטית.

השתפנים בצרפת היו נחלקים לשלוש מפלגות – הגדיסתים, הריפורמיסטים, האללמניסתים, מפלגת הפועלים שבראשה עמד הקומונר אללמן והבלנקיסתים, אלה שחשבו את עצמם לתלמידיו של בלנק והכירו בנחיצותו של מרד עממי, ובראשם ביאן, הדפוטאט הישיש, שנשאר נאמן עד היום לסוציאליזם, וסמבא, הנואם היותר אינטליגנטי והיותר חריף בפרלמנט הצרפתי. ז’ורס הרגיש את הצורך לאחד את הכחות הסוציאלאיים ולשים קץ לסכוסכים ולמחלוקות, שהיו רק מסייעים בידי המפלגות הבורגניות.

השנאה בין האללמניסתים והגדיסתים היתה עמוקה עד מאד, ולאחד את שני המחנות, לעקור את השנאה הזו, היה קשה, ועוד יותר מוזרה היתה המחשבה להכניס לתוך המפלגה את הרפורמיסתים. ובכל זאת, למרות מה שהסוציאלאים שלו התיחסו לדבר בלי אמון, עבד ז’ורס בטכסיס טוב כל כך ובמסירות נפש כל כך גדולה, עד שעלה בידו לגשם את רעיון האחדות הסוציאלית בצרפת. וזהו המפעל החשוב בחייו בתור מדינאי.

מיום שהאחדות נעשתה לעובדה חיה, התחילה המפלגה הסוציאלית לעלות ולעלות, והעם מתקרב יותר ויותר אליה. בשנה הנוכחית, בעת הבחירות, הגיע מספר הקולות, שניתנו בעד מועמדי המפלגה למיליון וחצי, והדיפוטטים התרבו משבעים עד למאה ושנים. וכל זה היה במדה מרובה פעולתו של ז’ורס.

*

ז’ורס היה טריבון עממי במלא מובן המלה. קולו העבה והחזק היה מתפרץ ומרעים באויר, עד שרעדה אחזה את כל השומעים. הכתלים גם הם נוע ינועו. ז’ורס בעצמו היה נהפך לאיש בלתי־רגיל. העינים מתיזות אש, הפנים מתעותים והפה פעור, ונדמה היה, כאילו מתוכו נזרקות פצצות; הגוף מתפתל ועושה תנועות שונות והן עוזרות להראות באופן יותר ברור את התמונות שהוא מצייר.

הוא היה קצר־קומה ושמן, הידים תמיד מאחורי גבו, הקול בלתי־נעים. יותר מדי עבה, פנים לא יפים והבעת נשר להם. בפעם הראשונה ראיתיו בלוית ונדרבלד וסמבא. כולם היו צריכים לדבר נגד הפוליטיקה של קלימאנסו; הקהל סבב את ה"לידרים" וגם אני, שחשבתי את עצמי לתלמידו הנלהב של ז’ורס, התאמצתי להתקרב אליו ולהביט בפניו. ובראותי את האיש הקטן והבלתי־יפה, אף כי מלא בטוי של אומץ־רוח בפניו ומבט חד ומלא להבה בעיניו, השתוממתי עד מאד: קול עבה ואי־יפה כזה אצל ז’ורס, איזה מפח נפש! והנה הפעמון מצלצל: כל ההמון נכנס למקום ששם היתה צריכה להיות האספה, אל Manège S. Paul. רגעי מספר מחכה ההמון לז’ורס. והנה הוא מופיע. המיה איתנה בוקעת את החלל, צעקות: “יחי ז’ורס” “תחי ה”הומאניטה"! “יחי הסוציאליזם”! שוב פעם מצלצל הפעמון והאספה נפתחה. כמו תמיד נותנים לדבר קודם לונדרבלד ולסמבא, ורק אחר כך בא תורו של ז’ורס. הוא עמד על הבמה, ובהמון השלך הס מיד. דומיה שוררת מסביב. הקול מתפרץ, תיכף ומיד מתפשט ומתרחק. המשפטים, אחד אחד, יוצאים יפים, מלאים מליצה ומחשבות. תמונות גוררות תמונות. ז’ורס מתלהב. והנה הידים מתרוממות ונופלות על החזה, הנואם דופק על פתחי לבו, הקול מתחזק ומתרגש, הדקלאמציה נעשית יותר מהירה, הרעיונות מתרבים, ולשונו הולמת על הלבבות. וכל הלבבות התלכדו והיו לאחד – ופתאום צעקה חזקה, ארוכה – קול ההמון ברעו: Bièn, très bièn. מחיאת כפים סוערת; ז’ורס מפסיק כאילו נכשל, מחשה רגע ושוב הוא ממשיך, עכשיו רואים ומרגישים, שאין הוא שולט עוד ברוחו; איזה שכרון תקף אותו, והוא כולו מסור לאיזו שירה נעלמה שלא מעלמא הדין. נפשו הלכה שבי אחרי חזון העתיד והוא ממטיר עלינו רעיונות, תמונות בלי מספר; מנגינה נפלאה מקסימה את השומעים, והוא מוסיף ומדבר, מוסיף ונואם. הקהל כולו התמסר לו, והריהו כולו בידיו. איזה כח; איזה יופי!

התגבר הנואם, כבש את רוחו ויגמור בסיום יפה, שעורר מחיאות־כפים ארוכות וסוערות…

הקהל יוצא נרעש; שירת “האינטרנציונל” בוקעת ויוצאת מלב אלפי אדם…

אבל מה שמעתי? אינני יודע; רעש עבר עלי ולא אדע את נפשי… אחר כך, כעבור זמן מה, אוכל לסדר את הרעיונות ולזכור את דברי הנואם… והנה אפיזוד קטן, שנקבע בזכרוני: תקופת שביתות. פריז נהפכה לשדה מלחמה, חיילים עוברים בכל הרחובות ה"פלאס דה־לא־רפובליקה" מלא המון מניפסטנטים וחיילים; בכל יום התנגשויות בין המשטרה והפועלים; ביום הראשון למאי אסרה המשטרה הרבה אנשים וביניהם גם רוסים אחדים, שתיכף ומיד שלחתם אל מחוץ לגבול. הרוסים היושבים בפריז פחדו פן יגרשו אותם מן הארץ. והנה ידיעה בלתי צפויה ומפתיעה עוברת ומתפשטת במחנה הקיצוניים. ל"הומאניטה" אין כסף; חיי העתון הסוציאלי היחידי נתונים בסכנה, וז’ורס, עורך העתון, קורא לאסיפה את הפועלים הסוציאלאים.

וגם אני בלוית מכר אחד, שחפץ לשמוע את ז’ורס, הלכתי למקום ששם היה הוא צריך לנאום.

טרם גשתנו לאסיפה, הזכיר לי מכרי, שהוא רומני ואני רוסי ושאנחנו הזרים איננו צריכים להראות בפרהסיא את הסימפטיות שלנו ולהשתתף בקריאות.

– טוב – אמרתי לו.

כשבאנו שמה, שעה קודם לזמן הנקבע, כבר היה המקום מלא אנשים. חכינו באי־סבלנות גדולה לפתיחת האסיפה, כשז’ורס יתחיל לנאום. כמו תמיד דבר הוא בהתלהבות, הוכיח את ערכו של העתון, ופתאום בקולו הכביר, כמו שאגת אריה, הוא פנה לקהל:

– חברים, החפצים והחושבים אתם שהעתון יחיה?

– כן, כן! – ענה ההמון…

אם כן, טוב! העתון יחיה!

ובעת שכולי הייתי מסור למה ששמעתי, הבטתי אל מכרי, וראיתי והנה הוא, האיש המיושב וקר־הרוח, למרות שכוונתו היתה לא להשתתף בשום דבר, רקד וצעק, צעק ורקד כמי שדעתו נטרפה עליו.

– מה זה היה לך? – שאלתיו.

– הניחני, הניחני! – ענה…

וכשיצאנו שר את “האינטרנציונאל” ולא חדל מלדבר על אודות האיש הנפלא הזה ולהשתומם על הכוח הכביר: “לו רק רצה, כי אז היינו כולנו הולכים למות”.

כך דבר על אודות ז’ורס אדם, שבדרך כלל לא היה יותר מדי נלהב ושעכשיו הוא רב בעיירה ברומניה…

בפרלמנט לא היה איש שירגיש את עצמו כל־כך חפשי בתנועותיו על הבמה כמו ז’ורס, אף על פי שהוא היה נואם יותר עממי מאשר פרלמנטרי והיה זקוק למקום רחב, לאופק רחוק ולים של אנשים לפניו בכדי שיתעורר בלבו כל הליריזם העז. אבל באספות העממיות לא יכול לתת חופש להתעמקות מחשבותיו ולנתח כראוי את השאלות של היום. כדי שכשרונו יתגלה בכל הודו ובכל רחבותו, היה זקוק לשתי הבמות; הבמה הפרלמנטרית והבמה העממית.

ז’ורס היה בעל זכרון נפלא והוא התפאר בזה שלא ידע בחייו דבר אחד, שישכחהו אחרי כן. הוא ידע לחזור מלה במלה על כל הנאומים ששמע, ובשעת הוכוחים ידע להשתמש בכשרונותיו אלה.

לא היתה שאלה אחת, שהוא לא ישתתף בה ולא יפיץ עליה אור חדש. בשעת הצורך היה אובסטרוקציוניסט נפלא ויכול בעצמו לדבר ימים שלמים. עוד זכור אותו הזמן, שבפרלמנט הוא, קלמנסו ועוד התנגדו, בימי משפט דרייפוס, לנציונליסטים שלא נתנו לו לדבר, והוא צעק להם בקולו הנורא והמרעים:

– רבותי, אני היחיד ואתם הרבים פה, אבל מעל הבמה הזאת אדבר כמה שאחפוץ אני! – הוא ידע את כחו. כשבא אליו הכומר גאפון והגיד לו שהוא מפחד פן יאסרוהו, אמר לו ז’ורס:

– אין מה לפחוד; אם יהינו לעשות זאת, אני אהפוך את פריז!

ז’ורס היה קצת כבד־תנועה, בכל זאת היה לפעמים נותן תשובות במשך הוכוחים שלחצו לקיר את אויביו. הנה למשל, פעם אחת כשהוא דבר נגד ברטו ואלה המיניסטרים שעולים לגדולה בעזרת העם וכאשר השיגו את מטרתם, הם נעשים אויבים לאותו העם, העיר ברטו, שהתרגז אז, לז’ורס, שגם הוא, ז’ורס, שינה הרבה פעמים בחייו.

– כן, ענה לו ז’ורס, שניתי הרבה את מחשבותי, אבל אני לא לקחתי כרטיס של הלוך ושוב!

*

ז’ורס היה היסטוריון חשוב. הוא הראשון, שכתב היסטוריה מימי הריבולוציה עד היום על פי ההשקפה הסוציאלאית. ז’ורס כתב על אודות “הלגסלטיבה” ו"הקונבנציה", ספרים שבהם ניתח והבין את כל המהלך של כל התקופה הריבולוציונית באופן היותר איתן והיותר נכון. הוא חקר הרבה, מצא דוקומנטים חדשים, והכל על פי ההבנה המרכסיסטית, אם כי בתוספת אידיאליסטית קצת – מפני שתמיד נשאר אידיאליסט – והפיץ אור חדש על הרבה והרבה ענינים.

ז’ורס מצטיין ביחוד בעת שהוא מצייר את המשטר העתיק והוא מראה את כל התועבות והשקר ששלטו אז. כשהוא מדבר על הנואמים הגדולים: מירבו, ברניא, דימולן, דנטון ורובספיר, הטריבון שבתוכו מתעורר אז ומרגישים, שאלמלי חי האיש הזה בזמן ההוא, היה בודאי גם כן מצטיין בין אותם הנואמים הגדולים והחזקים.

בימים האחרונים התמסר ז’ורס לעניני מלחמה. המצב הכללי והפוליטי של עכשיו, והסכנה, שכל יום ויום היו מרגישים שהמלחמה הכללית תתפרץ בקרוב, דחפו אותו להתענין באלה השאלות, ואז הוא בא להחלטה, שכבר דברנו על אודותיה, שאם המלחמה תוכרז על ידי צרפת, צריכים הפועלים לקרוא לשביתה כללית בתור מחאה ולא לתת לממשלה להלחם.

ז’ורס הכיר את העיקר של הלאומיות. הוא חשב שלכל עם ועם יש היסטוריה ואופי, שאינם יכולים ואינם צריכים להבטל.

ומהעיקר הזה בא לידי ההחלטה, שכל עם ועם צריך להגן את זכויותיו – דבר שהיה מרגיז רבים מאלה, המסכימים עתה לאותן מחשבות – וגם להזדיין באופן דימוקרטי, זאת אומרת לזיין את כל העם שצריך להיות מוכן לכך מילדותו; לכונן מעין מיליציה לאומית. הוא באר וקבע את התיאוריה שלו בשאלות האלה בספר מצוין La Nouvelle Armée.

זה הוא האיש שנהרג. מי שהרג אותו לא הרגיש שבתנופת יד אחת החריב עולם מלא של יופי. ונדמה, כאילו באותה שעה, שנשתתק קולו החזק והלירי של ז’ורס, נדם גם קול השלום בעולם…

תרע"ד