א    🔗

בשנת 1784 בא ללונדון איש יהודי מיוצאי איטליה ושמו בנימין דיזראלי על מנת לעשות עושר בארץ ולסחרה. בימים ההם היו בבירת אנגליה רק משפחות יהודיות מעטות מיוצאי ספרד ופורטוגאל, ואלה הסתגלו אל מנהגי המקום והכו שורש בארץ.

לבנימין דיזראלי לא שיחקה השעה. כל הונו אבד לו. אך רֶוַח והצלה עמדו לו ממקום אחר.

באותם הימים מצא לו מהלכים בבית משפחה עשירה מיוצאי ספרד בשם ריאַל־ויאַל, ונשא לו לאשה את אחת מבנותיה. דאגות־החיים הוסרו מעל שכמו והוא, היהודי־המזרחי־הדרומי, מתמסר להלך־רוחו המיוחדת, הוזה בהזיות מולדתו האיטלקית, נוטע לו גן איטלקי בלב לונדון, מאכיל את באי־ביתו מאקארוני ופורט על פני המנדולינה מצלילי ארצו המתוקים. והלוּם שמש איטליה ושכור־יפיה נשאר הוא כל ימי שבתו בלונדון הקרה והמעוננה.

למשפחה זו, דיזראלי – ריאל־ויאל, נולד בן יחיד, יצחק שמו, שמילדותו התנכר לרוח אבותיו. לא המסחר ולא עבודת־הכלל משכו את לבו של הנער. את כל מעיניו שם בקריאת ספרים, שנשרו כל הימים מחיקו.

לעתים קרובות היו פורצות מריבות בין האֵם והנער, ותעודתו של האב הטוב היתה להשלים ביניהם ולפייסם. אבל ביום בהיר אחד אירע מאורע, שהביא גם את האב הנוח והשקט לידי נסיון מר. יצחק הבן – חיבר פואימה!… כאן הסכים האב לדברי האם והבין, כי רוח היא המבעיתה את הנער, וישלחהו להולאנד ולצרפת למען החיש מרפא לרוחו… אבל מקץ ארבע שנים חזר העלם אל בית־אביו, והוא חדור כולו רוח רוּסוֹ, שערותיו ארוכות והוא שקוע עוד יותר מאז בקריאת ספרים ואת רוב שעותיו הוא מבלה בבית־הספרים של המוזיאום הבריטי. אז אמר האב נואש ויעזוב את בנו לנפשו.

במלאת לו ליצחק בן בנימין דיזראלי שלשים שנה נשא לו אשה יהודית מיוצאי איטליה, תמימת נפש וטובת־לב, שילדה לו שני ילדים, שרה ובנימין – הוא בנימין דיזראלי־ביקונספילד.

בכל יום ראשון בשבת נהגה המשפחה לבקר בבית סבא. איטליה ואורה, רוח עליצותה ויפיה עם ריח המרחבים הרחוקים, היו נכנסים לבית עם ראשוני הצלילים על פני המנדולינה היקרה, שהזקן היה מורידה מעל הקיר. ואחר באו הספורים הנפלאים רוויי הגעגועים ומלאים תאורי ויניציה, יַמה ובתיה עשויי רקמת־אבן עם גגותיה מכוסי־הזהב… שעות נפלאות היו אלה לילדים, מלאות אגדה על אבות־המשפחה שבאיטליה ובספרד ומצורפות בספורים על מעשי התורקים והמורים שבספרד ובאפריקה. ובנימין הנער היה יושב ומקשיב לסיפורי הזקן, שבוי כולו בתוך תאורי התפארת ונפשו הולמת לשמע האגדות הרחוקות.

בימים ההם נשלח הנער לבית־ספר אחד וכעבור זמן קצר לבית־ספר שני – ובאשר בא תקפה עליו ההרגשה המוזרה והמכאיבה, שחבריו מביטים עליו כעל זר, כעל יצור שלא מעולמם. והלב הולם: מה? כלום אין הוא מדבר אנגלית כמותם? וכלום אין אביו סופר אנגלי, הכותב צחות בלשון זו? ושאלת מוצאו מתחילה מנקרת במוחו. יחד עם אחותו הוא מנסה לשאול את אביו לפשר אותו היחס מצד חבריו, והאב משיב בלא חמדה: כל אלה מקורם באמונות תפלות… אין להתביש ביהדות. ואולם לדעתו ולהשקפתו אין לשמור בימים אלה של “שלטון השכל” על מנהגים ואמונות, שהותאמו לצרכי שבטים נודדים במדבר לפני אלפי שנים, ובאותם הימים (בשנת 1813) קרה המקרה, שהקהלה היהודית בלונדון מנתה אותו, את יצחק דיזראלי, לנשיאה. אבל הוא, החדור “שיויון־אנושי”, כעס על הכבוד הזה ופנה אל הקהלה במכתב, שבו הביע, ראשית, את השתוממותו על בחירה זו, והשנית הודיע, שלאות מחאה הוא עוזב את הקהלה – וכעבור ימים מועטים המיר את דתו בדת האיבנגלית.

אבל מצפרני הגזע אין מפלט. בימים ההם נפגש האב בבתי מוכרי הספרים בכהן נוצרי, מנהל בית־ספר פרטי, שידע על בורין את לשונות רומא ויון. ולבית ספרו זה הוא שולח את בנימין בנו. בן י"ג היה אז הנער, וכמו בבית־הספר הקודם כן נתבלט הוא גם כאן בזרותו, בקלסתר־פניו, בכח דמיונו וגם בחבורו ושיריו, שעברו מידי התלמידים לידי אחיותיהם ובנות־דודיהם. הכל העריצוהו, והערצה זו ממלאה את כל חדרי לבו. הוא מיסד תיאטרון בבית־הספר, כותב חזיונות, מציג, משחק, כלום יש בעולם אדם מאושר ממנו? אבל מיד קופץ עליו רוגזם של חבריו המשגיחים, המקנאים בהשפעתו, והם מוסרים את דבר יסוד תיאטרונו לַכּהֵן… וגדולה השערוריה! בפני התלמידים רומז הכהן על “רוח של זר” שחדרה למוסד, והתלמידים שורקים בשעת־ההפסקה מאחרי גבו. הוא מפנה את ראשו אחורנית ושואל בשקט: “מי שורק כאן?” הגדול בין המשגיחים ניגש אליו ואומר: “די לך, אין אנו רוצים עוד, שזר ינהלנו” ומלחמת־בוכס עזה מתלקחת בין שני הילדים. מתנגדו נפצע עד זוב דם (בחשאי למֵד בנימין עצמו להתאבק), ואולם לאחר המאורע הזה הוטל עליו לצאת את בית־הספר.

 

ב    🔗

בהסכמת אביו אין דיזראלי הצעיר מוסיף לבקר עוד בבית־ספר, והוא נשאר בביתו, מאושר לחיות את חייו לרצונו. כדרכו מנסה הוא להוציא לו “מוסר־השכל” מכל אשר קרהו ולהתוות לעצמו את דרכו בעתיד. דמיון־הגדלות מפעמהו ואינו נותן לו מנוח. הוא יודע, כי נוצר לגדולות. הוא אינו כאחרים. הוא חיָב להיות גדל־האישים שבדורו. ולא אחד הגדולים, כי אם הגדול. אבל אל איזו במה ישאף? הלבמת הספרות או לבמת־החיים? הומירוס או אלכסנדר?

והעלם שוקע בקריאת ספרי אביו, ספרי יון, רומא ואירופה. רוחו הולכת וניזונה בנסיונות גדולי האנושיות בעבר. לבו נמשך לספרי לויולה, מיסד כת הישועיים, ולתולדות ויניציה והתקוממיותיה. הוא מבקש אחרי יוצרים מעשיים ומעשים, מנהיגי־חיים ומחיי תנועות־עמים. סוד ההמונים מעסיקהו, והוא נטפל ביחוד אל התנועות המיסטיות. אבל האב הטוב, חניך וולטר – דאגה מתעוררת בסתר לבו למראה כל אלה. מה אירע לו לבנו? ותמהונו גדול בראותו שאין הוא נוטה למסתורין אלה מתוך השתקעות באמונה. אין כאן מן התום ויושר־הלב, המביאים את האדם לידי הזיה. כאן “בריחה מן השכל מתוך שכל” – והאב מבקש להביא את בנו לעבודה שבמעשה. הוא מציע לו לעבוד במשרדו של עורך־דין. דיזראלי דוחה תחילה את הצעת האב, ואולם האב מסביר לבנו, כי על השואף לגדולות להסתכל בחיי הבריות, בעסקיהם ובמאוייהם, ואין לך מקום הסתכלות טוב ממשרדו של עורך־דין מפורסם. דיזראלי הצעיר נכנס לעבודתו, וכאן הוא נפגש לראשונה באנשי־מדינה, סוחרים ושולחנים ידועים, והוא מפליא את כולם בהעזתו ובאמרותיו הפרדוכסאליות. בימים ההם התנכר גם בתלבשתו, לבש בגדי קטיפה, שרוולי־רקמה, גרבי־משי עם סרטים אדומים – להוסיף זרות על זרותו.

איש פינאנסים מפורסם בשם פולס הזמינו בימים ההם והציע לפניו לכתוב על המכרות שבדרום אמריקה. במשך ימים מעטים התחקה דיזראלי על פרטי אותה שאלה ויכתוב ספר, שהיה חדור כולו אחריות רבה וכובד־ראש, שלא כפי גילו. המוציא־לאור של אותו ספר, מוררִי, ראה את עוז־רוחו של אותו צעיר זר ואגב שיחה אמר לו, כי מן הראוי היה ליצור עתון יומי חדש דוגמת “הטיימס”. למשמע ההצעה הזאת נתלהב דיזראלי ולא הרפה ממנו עד שהסכים ליסוד חברה להוצאת העתון. מיד עובדה תכנית מקיפה, ובעיני רוחו ראה כבר את עצמו עומד בראש עתון יומי גדול, משפיע על דעת הצבור ומשיג את כל מטרותיו המדיניות. נחוץ היה עורך לעתון, והוא גמר בנפשו, שחתנו של וולטֶר סקוט, לוקהרט, יתאים לתפקיד זה, והוא נוסע אל גדל־הסופרים שבאנגליה בימים ההם – אל סקוט. וסקוט לבו הולך עד מהרה שבי אחרי דיזראלי. שלשה שבועות הוא עוצרו בביתו, ובמכתב אל מוררי כותב סקוט: “תכניותיו רחבות, והן מלאות שכל ישר. בשעת העבודה הריהו מלא כובד־ראש” ואותו מוררי כותב ללוקהרט: “רשאי אני לומר, כי מעודי לא נתקלתי ב”מתחיל", שיבטיח גדולות כמותו. ידיעתו את הטבע האנושי עם המעשיות שבדעותיו התמיהוני, וזהו עלם שאך מלאו לו עשרים שנה".

אבל כל אותו הענין לא יצא לפעולות, ודיזראלי, אכול יגון וצער, מבקש מפלט לנפשו בעט־סופרים. “ויוְיאַן גרֵי” הוא שם ספורו הראשון שכתב בימים ההם. כל כשלונותיו, יחד עם הכרתו הפנימית, שאף־על־פי־כן נוצר לגדולות ויחולל גדולות, מבצבצות מכל שורה ושורה שבאותו ספר. הרומן נמסר לדפוס בעילום שם, המו"ל הודיע בעתונים, כי מחברו הוא אישיות מדינית חשובה, וגבוריו – אנשים חיים מבני רמי־המעלה. הספר זכה לפרסום רב ונפוץ בקהל. פתרון חידת השמות היה לענין, שהעסיק את רבי החברה, מי הוא “ויויאן גרי” זה המחפש אחרי אציל בעל השפעה לכבוש את לבו על ידי חנופה?…

ואולם כאשר נודע מי הוא מחבר הרומן נתמלא הקהל אכזבה, וחדל מהתענין בספר. העתונות התחילה מבזה את דיזראלי, עלבו בו והזכירו לו את מוצאו. ומצוקת נפשו גדולה. בעצת ידידיו הוא נוסע לויניציה. ובשוטו על פני התעלה והוא מסתכל בסגנון בתיה של העיר, צף ועלה על לבו זכר ספוריו של זקנו – ונתרחבו אפקי חייו, ורפא לו…

בשובו מתיורו נתבודד לזמן־מה באחוזה החדשה, שאביו רכש לו בברנדהם, וכמנהגו עשה שם את חשבון עולמו. “סבלנות דרושה בחיים”, היה טוען אביו, וכנראה שהדין עמו… והוא מכין את עצמו לתפקידו, וכיאות לבן־אנגליה הוא יוצא למסעותיו לארצות הרחוקות. אבל לא לאיטליה וצרפת הוא שם פעמיו, כי אם לספרד, ליון, לתורקיה ולארץ־ישראל.

ובספרד ובתורקיה הוא מרגיש עצמו חפשי ומאושר. עד מהרה הוא מסתגל למנהגי אותן הארצות, מתלבש בהנאה רבה בבגדי הארץ ומבלה את רוב ימיו, כשהוא שוכב שטוח על ספות־הקטיפה. הרגלי־עצלות אלו התאימו לקו ידוע של שויון־הרוח אשר לטבעו. פעם אמר לו אחד הפחות שבמזרח, כי אין הוא אנגלי אמתי. הרי פסיעותיו כל־כך מתונות ומלאות־חן…

גולת־הכותרת של נסיעתו היתה ירושלים. בכח דמיונו צלל בעמקי העבר של גזעו ושאב כחות גאוה ויצירה. כאן נולד בלבו הרעיון לכתיבת הספר על “דוד אלרואי”, הלוחם הפלאי, שביקש להשיב את עמו לתחיה מדינית.

ועוד בשבתו בירושלים החל בעבודה זו. שמחת ההוד שבארץ הקודש, המורא האיום, שעלה אליו מהררי יהודה החשופים, זעזעו את רוחו. בספרו “נס לגויים” רשם על אודות הארץ כדברים האלה: “חמדת שלות קדומים ושקט עולמים חופפת עוד גם עתה על הארץ הזאת למרות חורבנה וחלול כבודה… העין רואה, הלב יחוש והנפש תימלא אמונת אומן, כי במשך עת הלילה חנו מלאכי אלהים פה על מרומי הר וגבע”… עם שבטים נודדים אחדים התארח לחברה, ושיכים הכניסוהו לאהליהם. פשטותם מלאת האצילות, שיחם המנומס והשלו והתנהגותם הטבעית הקסימוהו. נעים היה לו להעלות בדמיונו, כי לפני שלשת אלפי שנים היו אבותיו אדוני המדבר הזה.

 

ג    🔗

בכחות מחודשים חזר לאנגליה. שעתו הגיעה להכנס לעולם המדיני. הוא מעמיד את עצמו קנדידט לבחירות שבמחוז ויקומב. את פיו הוא פותח ומפליא את כולם בעצמת קולו, בכח נואם חריף. לא צפו לשטף כזה, לתנועות אורטוריות כגון אלה. “כאשר תוכרזנה הבחירות – הוא קורא בהראותו על זנב הארי הגדול – פסל שקשט את מרפסת בית־המלון שבו נאם את נאומו – והיה מתנגדו שם, ואני (והוא מראה על ראש האריה) אהיה כאן”, אבל הוא נוצח. צעדיו הראשונים נסתיימו כולם בכשלונות. ארבע פעמים היה מועמד לבחירות. לא כ"טורי" ולא כ"ויג" עמד לבחירות, כי אם מועמד חפשי היה. סיסמאות אחדות מנאומו בימים ההם מזכירים עד היום. “האם יש צורך דוקא, שמחיר הלחם ישאר תמיד יקר? – קרא דיזראלי – (היתה אז שאלה בדבר הכנסת חטים לארץ בלא מכס על מנת להוריד את מחיר הלחם). לא. אבל מוטב, שיהיה לחם יקר מאשר לא יהיה לחם כלל”…

בינתים אירע במדינה מאורע חשוב, שגרם לפזור בית־המורשים. מת המלך וילים הרביעי, ועל כסא המלוכה עלתה מלכה בת שמונה־עשרה שנה: ויקטוריה. דיזראלי הוזמן להציע את מעמדותו לפרלמנט במחוז מידסטון ונבחר. לאחר ארבע מפלות ראה את עצמו סוף־סוף נצב בדרך מפעלו המדיני. הוא נוסע לאחוזת משפחתו, לברֶנדהֵם, כדי להתעמק במנוחת הנפש במחשבותיו על עתיד ארצו ועתידו הוא. הימים ימי קיץ רווי־שמש. האויר מלא ריח פרחים, רוטט כולו מזמזום דבורים ופרפרים לבנים. לעתים נתגלו לנגד עיניו בפנת משעול צר, שבו הרבה להתהלך, שדה־דשא רחב מלא שמש עם קבוצת שקמות… מחזות כאלה עוררו בו את הערצתו למולדת. הנה בכל אחד מהבתים האלה דר בעל אחוזה, שהכה שרשיו באדמתו. כאן המקור הבלתי־אכזב, שממנו שואבת לונדון את כחה. והוא, בשוטטו בינות לאותם העצים והפרחים, היה אומר לעצמו, שאולי מפני היותו שייך לגזע עתיק יותר ומעונה, הוא אוהב את האנגלים האלה מעט יותר מאשר הם עצמם מסוגלים לאהוב את עצמם… והגיעו ימי הפתיחה של הפרלמנט. סביבה זו כולה, הוד המסורת, תנועתם החפשית של ה"ג’נטלמנים הנכבדים" בין כתלי המוסד המחוקק, מטילים אימה עליו בימים הראשונים. משהו אציל ומשכר במנהגי מסורת אלה. ולבו מלא היסוסים. היבקש רשות הדיבור? – שבועים־ימים למד את דרכי הנואמים, את חלוקת התוארים המתאימים לאיש איש לפי תפקידו וערכו, ובאחד הימים, כשעמדה על הפרק שאלת התמיכה, שהועדה לפרוטסטנטים באירלנד למלחמת־הבחירות, קם דיזראלי, אחרי נאום התנגדותו של לוק־קינג, ועלה על הבמה לענות לראש האירלנדים.

מראהו החיצוני, צבע פניו הכהה ותלתליו, עוררו פלא. הכל נשאו באי־מנוחה את עיניהם לנואם, וכשפתח ונשא את נאומו, שהכינו מראש כיאות ל"ג’נטלמן", המופיע בפעם הראשונה בפרלמנט, קם צחוק באולם. משפט משפט – וצחוק לצירים, מחיאות־כפים סוערות מלאות אירוניה וקריאות מעליבות. בתולדות בית־המורשים לא ראו מעולם יחס כזה לנואם מתחיל. דרך זו לא התאימה למסורת ולנימוסים, ודיזראלי נצב על עמדו והוא עמֵל להלום את בית־הנבחרים בדיבור אחד, במלת־און גדולה, ובכל כחו הוא קורא בקול גדול: “אני יושב על מקומי, אבל יבוא יום ואתם תשמעוני!”

ואף־על־פי־כן היו צירים אחדים שחשו מיד בנשימת־רוחו הכבדה, ואחד הצירים, שיל, יעץ לו: “הסתלק לזמן־מה מגאונותך… דַבֵר לעתים קרובות למען לא יחשבו שאתה מבוהל, אבל דוקא בקצור. הוֵי שקט, ונסה להיות משעמם. הוה דן על הכל באופן, שלא ידעו, כי יש את נפשך להיות חריף. התמיהֵם בדברך על נושאים קטנים. תן מספרים, תאריכים – ומקץ ימים מספר יתגעגע בית־הנבחרים אל שכלך וכח־דבורך”… וכשעמדה על הפרק שאלת זכויות־הסופרים, קם גם דיזראלי לחוות דעתו בשאלה זו. הכל צפו להפתעה, אולם הוא היה “יבש” ומזוין במספרים. מחיאות־כפים סוערות לוו את דבריו, והמרצה על אותה הצעה הודיע, כי יתחשב בהערותיו של “הציר הנכבד ממידסטון שהוא, אגב, מאלה המפארים את ספרותנו החדשה”…

מאז הלכה אישיותו של דיזראלי והתבלטה בבית־הפרלמנט. הליברליזם כבש אז את השלטון, אבל מצב המוני העם לא הוטב. להיפך: “המכונה באה במקום בעל־המלאכה”. רבו מחוסרי העבודה. הריפורמה, שהותקנה בבחירות, היתה כאין וכאפס לעומת צרכי העם, שעָניו היה גדול מאד. צצה תנועת הצ’רטיסטים, שדרשה ריפורמה מלאה, בחירות כלליות וחשאיות, התאמת המחוזות לפי מספר בוחריהם, תשלום שכר לצירים, שגם בני העם יוכלו להכנס אל בית המורשים ולהגן בו על עניניהם.

ובאחד הימים התיצבה לפני נבחרי העם משלחת ובידיה חתימות של אלף ומאתים אזרחים, שדרשו תקונים קיצוניים. לורד רוסֶל רדף את ראשי התנועה ותבע אותם לדין. שתי המפלגות מאנו לקבלם. אבל דיזראלי, המשַמֵר, הבין לערכן של אותן ההצעות והגן עליהן.

בשנת 1842 נפלה הוזרה הליברלית ובמקומה הגיעה לשלטון מפלגת המשמרים. זה היה במדה ידועה גם מעשה דיזראלי, שהבין למניעים הפסיכולוגיים של תנועת הצ’ריסטים וערכה לגבי מפלגתו. מן הדין היה, שהוא יהא אחד מחברי הוזרה החדשה. אולם מכונן המניסטריון, פיל, לא הזמין את דיזראלי. העלבון היה גדול, אבל הוא מבליג על צערו ומסתיר את התוסס בלבו. ואילו בשעת־וכוחים אחת, קם וישא נאום, שארך שלש שעות – נאום מוזר, מקסים ומלא אניקדוטות והערות מקוריות. ובית־המורשים – לבו נלקח שבי ודבריו נלוו במחיאות־כפים סוערות.

נתלהבה ביותר למשמע הנאום קבוצה בת שלשה צעירים חניכי אוכספורד וקימבריג', שנפשם לא היתה נוחה ממהלך־הענינים במפלגת המשמרים. צירים אלה צמאים היו ללחלוחית, לשירה של אצילים. הם התגעגעו על הימים, שבהם שלטו סיסמאות החובה, הגבורה, האבירות, “האצילות המחיבת”, ונפשם כמהה לרומנטיקה – ולמי יפנו אם לא לדיזראלי?

דיזראלי בלה אז את ימי החורף בפריז. כאן נתקבל בהתלהבות. המלך נעשה לידידו ואהב את שכלו המקורי ואת החן המיוחד אשר למחשבתו. קבוצת אותם הצירים־הצעירים באה לפריז אל מי שעתיד להיות מנהיגם והציעה לפניו את תכניתם. ובאותו מקום הונח היסוד ליצירת סיעה בשם המצלצל “אנגליה הצעירה”. גם אותם הצעירים הנלהבים אמנם לא בנקל נתנו את אמונם בו. גם להם נדמה, כי משהו מוזר שופע מכל אישיותו הזרה – אבל עד מהרה הם לומדים לתכונות־רוחו ומכירים את האדם מתחת למסוה, ששם על פניו, ומתמסרים באמונה למנהיגם.

 

ד    🔗

אל קבוצת “אנגליה הצעירה” מצטרף גם ציר הפרלמנט לורד בנטינק, שהיה מפורסם בימיו באורוותיו המפוארות. סוסיו היו היפים והאצילים מבין כל סוסי אנשי־הספורט. איש נאמן היה אותו לורד, נפשו נקשרה בנפש דיזראלי ונתמסר לו ולמפלגתו בכל אונו, כיאות לאציל נאמן־רוח. ודיזראלי אף הוא אהב את רעו. הוא אהב בו את האנגלי האמתי, הבריא, בן הכפר והאחוזות, ובכחות משותפים וממוזגים – שכלו של דיזראלי עם האנגליות השלמה של לורד בנטינק – התחילו שניהם לנהל את מלחמתם המדינית בבית־המחוקקים. עתה רשאי היה דיזראלי לקוות, שמפלגתו הצעירה תלך ותכבוש לה בקרב הימים את עמדתה בפרלמנט, ואִתָּה יבוא סוף־סוף לידי גלוי גם כח כשרונו. אבל המכשולים עוד היו מרובים. דרך־הכיבושים אינה הדרך הסלולה. גם בתכונתו חלים לאט־לאט שנויים. בשנים האחרונות הוא לומד להעריך את הנאמנות, את אומץ־הלב ואת היושר הצבורי כקנינים, אשר בכחם להעלות את האדם על פני חיי היום־יום. ברק־הבגדים והחיצוניות, ששמשו לו בימי נעוריו איצטלא של ג’נטלמן ומתרברב בְמִתְכַוֵן, אינם לוקחים עוד את לבו. הוא לובש בגד שחור, פשוט, ומחליט בנפשו להיות שומר־אמונים בכל אשר עליו להיות נאמן, לעצמו ולמפלגתו.

רוברט פיל, ראש בית הנבחרים, ראש מפלגת המשמרים, נפל בהשפעת מפלגתו הצעירה. אבל המשמרים, חבריו, נבהלו ממעשה עצמם ונתנחמו על שנגררו אחרי אותו ה"עברי" הערום שחור־התלתלים. ובית־המלכות אף הוא יֵרָגֵן על התקפותיו הארסיות כנגד הג’נטלמן הנכבד רוברט פיל וסטנלי – אותו מיניסטר, שנצטרף אף הוא לקבוצת דיזראלי. אף־על־פי שחש בנפשו, כדבריו, “איבה פיסית” כלפי אותו “עברי”…

ובימים ההם, ימי ההתכנסות לתוך נפשו וההתעמקות בשאלות החברה והחיים, כותב דיזראלי את ספרו “טַנְקְרֵד”. ברומן הזה ניתנו תולדות אציל אנגלי צעיר, הנוסע לקבר הנוצרי, לארץ־ישראל, ומבקש לחדור למסתרי אסיה. אבל לא הספור של אותה נסיעה היתה מתעודתו של הספר. זו היתה לו לדיזראלי אמתלה לפַתֵחַ את השקפותיו על היהדות ועל תורת־הכנסיה. ספר מוזר היה זה. מלא כחות אמיצים ומלא עם זה גם אי־זהירות. והספר פגע באנשים והתקוממו כנגדו. קַרלֵיל, האנגלי המפורסם, קרא לספרו של דיזראלי בשם “פטפוטים יהודיים”, ומתוך חימה קרא: “עד מתי יוסיף אותו קוף לרקד לפנינו על גחונו?”…

אבל עד מהרה באה גם ההזדמנות לידו להראות בגלוי את יחסו לשאלת־היהודים. בפעם הראשונה נבחר אז לבית־המחוקקים ציר יהודי מבית רוטשילד. החוק האנגלי דורש מכל ציר להשְבַע שבועת אמונים למדינה באמונה הנוצרית. לורד רוסיל מציע, ש"כל אנגלי שנולד באנגליה יש לו הזכות להנות מכל יתרונות הקונסטיטוציה", אבל כל המפלגה הפרוטקציוניסטית הצביעה כנגד ההצעה הזאת מחוץ לבנטיק ודיזראלי. ובנאומו באותה שאלה אמר דיזראלי לפני היושבים בבית־הנבחרים כדברים האלה: “מלמדים אתם את ילדיכם את תולדות היהודים; בחגיכם אתם קוראים על גבורי היהודים; וביום הראשון, כשיש את נפשכם לשיר שיר־תהלה לאֵל־עליון, או למצוא נחמה למכאוביכם, אתם מבקשים להביע את רגשותיכם בשירי המשוררים היהודים – וביחס המתאים למדת אמונתכם האמתית, עליכם לשאוף לקיים גם את המצוה הגדולה הזאת של היושֶר והצדק”. מתוך חוסר־סבלנות שמע בית־הנבחרים את הנאום הזה. מעבָרים שונים קראו לו: או! או! – אבל דיזראלי המשיך: “לא! לא אוכל לשבת בבית הזה, אם תהיה בו חוסר־הבנה ביחס לדעות בשאלה זו. תהיינה תוצאות־הדברים האלה לי מה שתהיינה, אבל אני איני רשאי לחוות דעה, שלא תהא מתאימה למה שהוא, לדעתי, העיקר הדתי האמיתי. כן, אני לא אקבל עלי את האחריות להוציא מתוכנו את אלה, השייכים לדת זו, שמתוכה יצא גם זה, שדוגלים בו כאן”.

ובשובו אל מקום־מושבו שררה דממה עמוקה. גם מבין מפלגתו לא נמצא מי שימחא לו כף. לורד בנטיק חברו קבל נזיפה מבני מפלגתו על הצבעתו ויצא בדימוס. מקץ זמן־מה מת. נתעוררה שאלת מנוי ה"לידֶר" החדש – מנהיג המפלגה. היחידי, שהיה ראוי והגון לכך, היה כמובן, דיזראלי. אבל היחס אל “הזר” עוד לא נתבטל. עוד לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי האיש, שירד אליהם שלא “מעולם האצילות” יעמוד בראש- ולורד סטנלי מציע לדיזראלי להיות מנהיג המפלגה בפועל, מבלי שֶיִקָרֵא שמו עליה בתור “לידר”. דיזראלי ממאן לקבל את ההצעה המעליבה הזאת, והחברים באים לכלל דעה לבחור בנשיאות בת שלושה חברים, שדיזראלי יהיה אחד מהם. והנה הגיע הוא סוף־סוף לידי זה, שהוא המנהיג בפועל של אותה המפלגה, שנושאת בידה את דגל המסורת של אנגליה. הוא קונה לו אחוזה, כיאֶה ללורד טוֹרי, וממתין מתוך אורך־רוח ל"הצלחת האמתיוֹת הגדולות של בעלי־השכל הגדולים"… בימים הם מת רוברט פיל, ראש מתנגדיו. לדיזראלי ברי, שעתה הגיעה השעה ליצור את מפלגתו הגדולה, והוא מציע לחבריו לוַתֵר על התמנותו בתור מנהיג. חבריו אינם מבינים לרוח זו שעברה עליו, ומיחסים לו כוָנוֹת מִכַוָנוֹת שונות; רדיפה אחרי כבוד, נפתולי־פוליטיקה וכו'. אבל סטנלי, האציל הגא, שלבו מלא אירוניה לאנשים ולעמדות מדיניות, נותן את אמונו בו, ביהודי בן המעמד הבינוני, המרקיע אל השלטון ושואף להטביע את חותם רוחו על מהלך הענינים של אנגליה – וכשהוא נקרא אל בית־המלכה לכונן את המיניסטריום החדש, הוא מזמין את דיזראלי למיניסטר הכספים.

העתונות קבלה את פני כל המיניסטריון החדש הזה בהתול, ושם קורָא לו “מי־מי?” – כלומר: מי ומי הם המיניסטורים הללו?… ואולם המלכה ויקטוריה מתחילה לאט־לאט, כרבים אחרים ממתנגדיו של דיזראלי, להבין לרוחו של המעפיל החדש, וחן ספורו וסגנון־דבורו הקל והאציל, שריח פרחים נודף ממנו לוקחים את לבה.

והנה באים ימי הוכוחים בבית־הנבחרים. גְלַדְסטון ודיזראלי יוצאים למלחמה. התאבקות שני איתנים. המחזה כביר. האחד זורק לשני את משפטיו הקשים וההולמים. והמיניסטריון של סטנלי נופל ומתכונן “מיניסטריון של כשרונות” חדש בנשיאותו של גלדסטון.

 

ה    🔗

לדיזראלי מלאו שישים שנה. הימים הראשונים, ימי ה"דֶנדי" בתלבשתו הרקומה זהב בעל האמרות הפרדכסַליוֹת, עברו כליל ללא־שוב. הריתמוס מתחלף. היגון בא וכובש את הרוח. דרך־הכיבוש עוד לא סוללה; האמתיות שלו עוד לא נצחו, והוא יושב וממתין בסבלנות, כאשר הטיף לו אבא בימי צעירותו. והנה דוקא בימים אלה, ימי “אין חפץ”, מגיע כחו ובא לידי עצם רִנוּנוֹ.

משנת 1832 גברה אי־המנוחה במדינה. התקונים בבחירות, שתוקנו בהשפעת הלורד רוסל, לא השביעו את רצון העם. ההמונים רגזו. המלכה חזרה וקראה ללורד סטנלי לכונן את המיניסטריון. דיזראלי נקרא אף הוא להיות חבר ל"תיקון" והוא מעַבֵד הצעת־בחירות חדשה, שעל פיה תהיה מעתה ההצבעה בבחירות משפחתית ולפי בתי־האבות. ההצעה נתקבלה ונחשבה לנצחון גדול למפלגה ולדיזראלי.

לורד סטנלי חולה, ואין בכחו לעמוד בראש המיניסטריון, שלמעשה הוא מתנהג על־ידי דיזראלי – ובאחד הימים ודיזראלי נקרא לאוסבורן אל המלכה לעמוד בראש הממשלה (1868). פני המלכה קָרנו למראהו. גם לב הצבור נשתנה אליו לטובה. “נצחון של עבודה, של מרץ ואורך־רוח”, כתבו עליו העתונים. הפרלמנט קבל את פניו בתרועות־חן. “כן – אמר הוא לאלה שברכוהו להתמנותו – טפסתי ועליתי על ראש התורֶן”…

ובחליפת־המכתבים, שבינו ובין המלכה, מעסיק רעיון אחד את לבו ונפשו: גדולתה של הקיסרות הבריטית, כחה ופארה. הוא חולם־עלילות. הוא אינו “עומד־בראש־ממשלה” סתם. והמלכה בשוחחה עמו מרגישה, שהפוליטיקה היא לו מעין רומן מחייו הפרטיים. עם ראש־מיניסטריון כזה עוד לא נפגשה. השכל הנאצל והנמוסים מושכים אליו את לב המלכה עד להערצה. עם זר פרחי־אביב כותבת בת־המלכה אל דיזראלי: “אמא שמעה פעם מפיו, שהוא אוהב כל־כך את חודש מאי ואת כל פרחי־האביב הנחמדים – והנה היא שולחת לו את אלה, שיביאו שמחה בנפשו”. ואף גם דיזראלי שולח פרחים ומכתבים בכל יום ראשון לידידתו המלכה. אבל ידידות זו, ש"בין כסא המלוכה והעושה־בלהטים העברי", מדריכה את מנוחתו של גלדסטון, ובבחירות הבאות נפל המיניסטריון של דיזראלי וגלדסטון חזר אל ההגה לנהל את עניני המדינה, ומאז נתחלפו פעם בפעם המפלגות בכיבוש השלטון, והממשלה עברה מידי גלדסטון לידי דיזראלי ולהפך.

דיזראלי מניח לו לגלדסטון ואינו מטרידו בשאלותיו. הוא טעם כבר טעם שלטון ויודע נאמנה, כי גם המלכה וגם בית־הנבחרים יתגעגעו עליו. אבל שתיקתו מרגיזה את מתנגדיו. הם חוששים שמא יוֹזֵם “עושה־הלהטים” מחשבות כאלו, שבכחן להפוך להם את כל הקערה על פיה, מבלי שהם יחזו מראש מה צפון להם ביום מחר. ובינתים התפתחו המאורעות באנגליה ובאירופה כולה ונראו פירותיה הראשונים של מדיניות גלדסטון. לא בשאלות אירלנדיה, ולא בשאלות עניני־חוץ, ידע הוא לעמוד על גובה תפקידו הדרוש. באירלנדיה אחז באמצעי־כפיה בניגוד להבטחותיו שהבטיח לעם האירלנדי, ובעניני־חוץ נהל פוליטיקה של וִתוּרִים ושלום לרעת בריטניה. גם דעת המלכה לא היתה נוחה מן המדיניות הליברלית הזאת. ומהלכו של גלדסטון לא היה כמהלכו של דיזראלי. חסרו לו הברק והקסם – ועם הבחירות בשנת 1874 נצחה שוב מפלגתו של דיזראלי והכל שמחו לקראת שובו של דיזראלי אל עבודת המדינה. עתה היה הוא המורם בעם ובממלכה. ובינתים קמו אנשים חדשים וצעירים, שלא ידעו את דיזראלי מימים ראשונים ולא הקפידו על מוצאו ועל דרך התפתחות עמדתו במדינה, והביטו עליו כאל המנהיג המדיני האציל, המסַמל באישיותו את גאון־האומה, את רצונה ושאיפותיה. המלכה אף היא שמחה על שוב דיזראלי לעבודה, בצהלת־פנים גלויה היא מקדמת פניו בארמונה, “כאילו היתה אומרת לחבקו”.

ההגה של המדינה בידיו. והשאיפות העיקריות של מדיניותו – אותן השאיפות, שהן מוֹרָשָה לאנגליה עד היום – הן: הרחבת המושבות הבריטיות, יסוד קיסרות בריטית מובטחת בים וביבשה (“אנגליה בלא מושבות היא תופעה חסרת־טעם”). ולשם הגשמת אותן השאיפות הוא רושם על סדור אבטונומי של הקולוניות ועל יצירת בית־נבחרים קיסרי – רעיון, שהתחיל רק בימינו להתגשם במקצת על־ידי הצעת יסוּד “חבר העמים הבריטי”. בעזרת משפחת בית־רוטשילד רכש את תעלת סואץ. ולאחר שקנה את רוב המניות, הוא מגיש “להוד מלכותה המלכה” שַי – את “המפתח להודו”. מדיניותה של אנגליה, שנחלשה בימי גלדסטון, מתחזקת וכחה וכבודה שבים אליה כבתחילה. אף שאיפת ויקטוריה המלכה להיות לקיסרית הודו, יוצאת לפעולה, ובנשף, שנערך לכבוד אותו מאורע, שתה דיזראלי לכבוד הקיסרית, וישא נאום קצר דוגמת “אפוֹפֵיָה פרסית”…

אבל דיזראלי עצמו אמר בימים ההם: “מאוּשר היה עלי להיות, והנה אני אומלל ובודד”. אשתו, שידעה להנעים לו את חייו בכל שעה קשה, מתה עליו, והוא חולה ומבקש לעזוב את השלטון. המלכה מזדעזעת. היא מציעה לפניו לעבור אל בית הלורדים, במקום שהעבודה שקטה יותר מאשר בבית־הנבחרים, ודיזראלי מסכים להצעה ומקבל את התואר אלוף לבית־ביקונספילד – ובית הנבחרים פנה זיוו, פנה הדרו. “לא תארתי בנפשי – כותב חבר בית־הנבחרים סיר ויליֶם הֶרקורט – מה גדול השנוי שיחול כאן. כל האבירות, כל הנועם שבמדיניות יחלפו ויעברו, ותשאר רק הרוטינה בלבד”.

בשנת 1877 פרצה מלחמת רוסיה־תורקיה. רוסיה נצחה, והיא מכתיבָה את תנאיה לתורקיה. בין אלה – יצירת בולגריה הגדולה. והכונה גלויה: רוסיה מבקשת לפרוש את רשתה על ים התיכון ולסַכֵן את תעלת־סואץ – את מדיניותה העתידה של בריטניה. על־ידי כבושיה בקוקז היא מתקרבת גם לדרך הודו – ודיזראלי מכריז תיכף ומודיע, שאין ארצו מַכֶרֶת בחוזה סן־סטפנו, שנחתם על־ידי תורקיה. רוסיה רוגנת. ציר אנגליה בפטרבורג מתפטר, ודיזראלי אינו נרתע גם מאיום־מלחמה. ורוסיה אמנם נבהלה מתקיפותו של דיזראלי – והתוצאה היתה, שאנגליה קבלה מתורקיה בשכר תמיכתה את קפריסין.

אותו קונגרס ברליני היה מאורע רב־התוצאות. נתכנסו בו שליחי ארצות רבות וראשי המיניסטריונים של הממלכות הגדולות: ביסמַרק, דיזראלי וגונצֵ’רוב.

בבואו לברלין מצא דיזראלי במעונו זר־פרחים גדול עם קופסת תותים עטופה פרחי־זהב ושושנים, שנשלחו על־ידי בתה של ויקטוריה, יורשת־העצר בגרמניה. ביסמרק השתוקק מאד לראות את ביקונספילד הזקן פנים־אל־פנים. שני אלה היו הגבוהים משכמם ומעלה באותו קונגרס. והם הבינו האחד את השני. מיד, עם התחלת המשא והמתן, פרצה ההתנגשות שבין רוסיה ואנגליה. דיזראלי התנגד להצעת גונצ’רוב ליטול מתורקיה את הזכות להגן על גבוליה בבַלקנים, והודיע כי התנגדות זו לרוסיה מוחלטת היא ואף פקד להכין למענו רכבת מיוחדת לנסיעה לארצו. ביסמרק הרגיש, שאין עוד להשתעשע כאן בתקוות שוא, ולמחרת אותו היום וִתרו באי־כח רוסיה על דרישתם. “יהודי זקן זה – רטן הקַנצלֶר הגרמני ביסמרק – זו היא אישיות!” וגונצ’רוב אף הוא התרועע עם דיזראלי והשפעתו עליו גדלה מיום ליום. “שועל זקן זה, אמר, הדומה כטובל בחלב ובטוב־לבב – קשה לסרב לו”…

ובשובו לאנגליה היו כל העינים נשואות אל “גבור־ברלין”. “מאמין אני – קרא לפני העם, שהתריע לכבודו – כי הבאנו לכם את השלום ואת הכבוד”. והמלכה כתבה לו במכתב פרטי: “קטנים וגדולים – הכל מוקסמים… מלבד מיסטר גלדסטון, שדעתו נטרפה עליו מחימה”…

והנה באים המאורעות ומשנים את פני הדברים. באפריקה ובאפגניסטן מסתבכים הענינים, ובהודו נהרגה משלחת אנגלית. גלדסטון נֵעוֹר כארי להצלת המולדת מידי “השטן”. במלוא כחו הוא חוזר אל “הזירה” בבית־הנבחרים – ויזעזע ארץ. השלטון חזר אליו. המלכה נפרדת מדיזראלי בצער ומבקשת ממנו להמשיך ולבוא עמה בכתובים. “שמחה אני – כתבה אליו – שלאחר הצהרים אני מזינה עיני בתמונתך”. לפעמים התיעצה עמו גם בעניני המדינה. ודיזראלי – לתוך עצמו התכנס. מן העולם השקיף עתה אל עולמו. תוגת הימים האחרונים נסוכה עליו, על חייו ועל מלחמותיו. הוא קורֵא בהנאה את שֶכסְפִיר ומחלק את רשמיו עם המלכה: – “מנין השם “חלום ליל קיץ” לאותה דרמה?… הן זה היה בחדש מאי… שמא תחשוב על זה הוד מלכותה ותגלה את הסוד?”…

בשנת 1881 חלה. אנגליה כולה חרֵדה לשלומו. המלכה שולחת לו פעם בפעם את הפרחים האהובים עליו. “מבכֵּר הייתי לחיות – אמר דיזראלי – אבל אינני ירא את המות”. ובמותו מכריז גלדסטון על הלויה לאומית. שני זרים קשטו את ארונו. על האחד, שנקלע מ"אביביות", היה כתוב “פרחיו החביבים” – ועל השני בעצם ידי המלכה: “לאות חבה אמתית, ידידות וכבוד”.

ועל מצבתו חרתו בשם המלכה: "לזכרו היקר והנכבד של בנימין, האלוף לבית־ביקונספילד, מצבה זו קודש מאת מלכתו וידידתו אסירת־התודה, ויקטוריה – “רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי־צֶדֶק וְדוֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב” (משלי ט"ז).

תרפ"ח