…מאז עמד על דעתו לא פסק מעבוד את עבודתו על שדה התחיה: הציונות, הספרות והמדע. הקוים המציינים אותו בכל ימי חייו הם: כוח־אינטואיציה רב, כשרון ראיה והסתכלות ישר, מקיף וחובק־עולמות, התרשמות נאמנה ורומאנטית גם יחד מכל הנעשה מסביב לו – מאנשים, דברים, ארצות ועמים. מכאן רבגוונותו הפלאית. הוא בעל השקפות מדיניות־עולמיות, בקי בפוליטיקה בין־לאומית, על סבכיה המרובים וכוונות קברניטיה הנסתרות ביותר; הוא יודע ומכיר עמים ומדינות מתוך נסיעותיו ותיוריו המרובים והתכופים בכל פינות אירופה, אפריקה ואמריקה, הן בתורת איש־מדע והם בתורת עתונאי.

אין כמוהו להכרת הים־התיכון, על כל אייו הפזורים בו, על עברם, מצבם הגיאוגראפי וההיסטורי, חיי תושביהם והוויתם. לא לשוא יפרוש מדי קיץ בקיצו לאחד ממקומות־הקסם ש"בים הגדול", יבלה בו חדשים מספר וישוב משם כשהוא מביא עמו תחת בית־שחיו ספר חקירה או רשמים. כי רומאנטי הוא בחביון־נפשו, אוהב טבע ומתענג על מחזות אבסוטיים, ואיים אלה מעוררים את דמיונו הלוהט ומצמיחים לו כנפים. הוא מיטיב להכיר את הים, על סודותיו וצפונותיו וכוחות־התרבות המקננים בכל חופיו; הוא חי את חייו ורווי אוירו עד למעמקי נפשו.

כי נשמת בנימין הנוסע נתגלגלה בו. סיוריו, שחלק קטן מהם נתפרסם בעברית ב"רשומות" ולפני שתי עשרות בשנים בערך ב"המליץ" בשם “חורבות קרתחדשת”, פרקי־מסע מלאי שירה וגאון לאומי, וחלק באנגלית ובצרפתית – מושכים את הלב בצבעי הנוף ותיאור הוי ארצות ועמים שבהם. הערות מדעיות ופסיכולוגיות פזורות בהם כבאמרים לאלפים, שהוא פרסם בעתונות היומית. הוא נֵחן בכשרון של חוקר־נוסע. כדברי אחד מחבריו, אין הוא מוצא מנוחה לנפשו אלא בזמן שהוא נישא על פני גלי הים התיכון או האוקינוס. הים הוא האלימנט, שבו ניתן דרור למחשבתו, ופרק מיוחד הוא מחקרו על ישראל בים – מחקר שאוצרות יקר פזורים בו. בימים אלה של תחיה לאומית, יש ענין מיוחד להחיות את מכמני עברנו אלה. כל מה שכתב, כל מאמריו, ספריו והעבודות שהגיש לחברות מדעיות ולאינסטיטוס הצרפתי – “מלבו נחצב” ופרי הסתכלותו הם. אין הוא שואב את הנחותיו מספרים; אין הוא לוקח מכלי שני; כל חקירותיו הן תוצאה ממגע ישר עם החומר הנלמד והנחקר. הוא עצמי ומקורי בדרכי מחשבתו. אין הוא עבד למחשבות, שיש להן מהלכים בחברה או בחוגים מדעיים. וכל מה שפעל – חותם של ראשונות טבוע בו. הוא הלך תמיד בדרכו המיוחדת, לא נתפעל מעולם מדעות הרווחות ברחוב או בטרקלין או מאישים המושלים בכפה. על כן יתכן, שטעה בפרט זה או אחר. אבל אף טעותו – חותם ראשונות טבוע בו.

עוד בימי נעוריו, לפני מתן תורת הציונות המדינית, היה ציוני מדיני, ולאחר יצירת הציונות עמד לימינו של הרצל. הוא לא נגרר אחר אחד־העם. הוא בן אודיסה, עיר החוף שבים התיכון, יחד עם שנים־שלושה חברים – המנוח סיגל וטשרניחובסקי יבדל לחיים – יסד את ההסתדרות הציונית באודיסה, ועד היום נשאר נאמן לאותו הקו ההרצלאי, שלפיו יש ליצור את “הטשארטר” העברי, את המסגרת המדינית העברית בתורת עובדה היסטורית בין־לאומית. והוא הדין בדבור העברי, שהוא היה אחד ממחולליו הראשונים ברוסיה הדרומית. הוא העמיד את עצמו לשרות בן־יהודה ויסד עם חבריו את אגודת “דוברי העברית”. מני אז לא זז מנקודת־השקפתו זו. גם כיום הוא ציוני מדיני. ועל כן אין תימה, אם נמנה, עם הכרזת הועדה המלכותית, על חסידי “המדינה העברית”. הוא הבין מיד מתוך הסתכלות חדה במציאות בין־הלאומית שבדורנו לערך ההיסטורי־המדיני שבאותה הצעת “החלוקה”. הוא ראה מראש את החסרונות שבתורת אחד־העם ולא הוכה בסנורים כרבים מחבריו. הוא נמנה על מתנגדיו העזים ביותר. ולא קלה היתה מערכתו זו, אבל הוא החזיק מעמד. עתה רבים הם אלה החושבים כמוהו, אף מבין תלמידי אחד־העם, המכריזים על עצמם השכם והערב כעל ממשיכי מדיניותם של הרצל ונורדו.

כל ענף עבודתו משלים את השקפתו הכללית על העבריות. אין הוא גורס את המושג יהדות, ועל כן צלל לתוך נבכי הפריהיסטוריה העברית, הבליט את חשיבות־עברנו ושיווה לו גודל ותפארת. כי היהדות היא פרק – ופרק מפואר – מתולדות גזענו (בימי קדם היינו קיסרות עולמית), והעברית היתה הלשון השולטת בקרתחדשת ובכל הים התיכון. חקירותיו של הפרופיסור ויקטור ביראר על אוליסס של הומירוס אימתו את הנחותיו של נחום סלושץ בספריו על “העברים הפיניקיים” ועל “היהודים ההיליניים, ו”היהודים הברבריים", כשם שנתאמתו ע"י החפירות בראש שמרא. שכן חניבעל דבר עברית ומלחמת הפונים ברומאים היתה למעשה מלחמת העבריים ברומאיים. וכך שיווה הוד לעברנו, אשר פשט את צורתו הקודמת של תרבות קטנה ופתח אפקים לראייתנו הלאומית.

עבודתו כחבר ב"Corpus inspiritionum semiticarum" עם מורו הפרופיסור ברזֶ’ה, תלמידו של רנן, שיסד את המוסד המדעי הזה באקדמיה, העמיקה את השקפתו על הנולד־עברית. כי בקורפוס זה נרשמו ונעתקו מהמצבות בקרתחדשת אלפי ניבים עברים. נחום סלושץ – חושו העברי סייע לו בגילוי מובנם ותרגומם. זוהי עבודת ענק, שטיפל בה במשך שנים החל משנת 1906 וזכה לדלות ממנה תגליות־פלא, העשיות להעשיר את לשוננו ולהחיותה בכמה וכמה נעימות דקות מן הדקות. “מוסד ביאליק” עומד להוציא לאור את האוצר היקר הזה, את “הכתבות הכנעניות”, שיש בהן כדי לגוון את הניב העברי.

כי, כאמור, חותם הראשונות טבוע בכל מעשיו ובכל כתביו. באשר נגע זכה להיות ראשון. וגם בעבודה הארכיאולוגית־העברית ובפרסום קובץ ארכיאולוגי, היה ראשון, והוא העברי הראשון, שחקר במקום את תולדות שבטי־העברים במדבר והטעים את ערכם של היהודים באפריקה הצפונית. אין שבט בישראל שלא משך אליו את תשומת־לבו; כאל היהודים השוכנים במערות בסהרה, במדבר לוב, כאל החורים, הטרוגלודיטים בלעז, כן נשא את לבו אל השבט הטראגי, אל “האנוסים שבפורטוגאל” – ספר שיצא לאור ב"דביר" ושבו נתמזגו לטובה תכונותיו של יהודי חם וער ונוסע, איש המדע. וכיום אין עוד לגשת לשום עבודה מדעית על היהודים באפריקה מבלי לקחת ליסוד לחקירה את ספריו הרבים – הן המדעיים והן האמנותיים. הוא הכשיר את הקרקע להעמקת החקירה באפריקה היהודית. וגם כאן לקח הכל מכלי ראשון. כי הכל, כאמור, “נחצב מלבבו”.

סלומון רינאך כינהו פעם מתוך רוגז של מתבולל בכינוי: פאן־היבראיסט. דומה, כי שם גנאי זה הוא לו תעודת־כבוד. נחום סלושץ הוא אמנם פאן־היבראיסט, לאומי עברי בכל רמ"ח איבריו, מעין “אימפיריאליסט” עברי, כי באשר יפנה – יחפש אחרי העבר, אחר לשונו ובאשר יעבור יבליט את גודל גזעו, ערך תרבותו וזכות אומתו לחיים עצמיים.

עוד מראשית צעדיו במערב התיצב על דרך זו של הבלטת כשרונות עמו, ספרותו ותולדותיו. ספרו על “התחיה העברית” היתה היצירה ההיסטורית הראשונה על ספרותנו החדשה, הנסיון המוצלח הראשון להערכתה האמנותית והמדעית ולמיון סוגיה. כל מה שנכתב אחריו – נכתב בהשפעתו, וכל הכותבים את תולדות הספרות הולכים פחות או יותר בעקבותיו. הוא קבע מסגרת לספרותנו והוא בישׂר בראשונה למערב את דבר קיומה ואת תכנה החיצוני. לא לשוא עשתה בשעתו יצירתו זו רושם כביר בחוגי היהודים, ואף בקרב נוצרים ידועים היתה זו הפתעה לרבים מבין אנשי־התרבות, ונורדאו חש בצורך לכתוב מאמר נלהב על הספר ב"פוסישה צייטונג". הקשיבו ברגש של פלא לקול התחיה המרנין, שבקע ועלה מבין דפי הספר הזה. החידוש שבדבר משך אליו את תשומת־לבם של מלומדים יהודיים כאופרט, דרנבורג, ומלומדים נוצרים כלישאטליה וברז’ה, אשר ראו צורך להקים בהשפעתם קתידרא ללמוד הספרות והלשון העברית בסורבונה. אחר יצאו לאור שיעוריו על ספרותנו – סקירה כוללת על ספרותנו מראשיתה עד זמננו – וספרו השני על “השירה העברית בזמננו” בהוצאת “מרקור דה פרנס”, ששתי מהדורותיו אזלו מיד מן השוק. גם בספר זה הוטעמה הטעמה מיוחדת “התחיה העברית”, תחית עמנו ולשוננו; גם כאן נקבעה מסגרת לשירתנו, והפרקים על ביאליק וטשרניחובסקי ראוים עוד כיום, שיריקום לכלי עברי.

נחום סלושץ קורץ מאותו החומר שממנו קורץ רנן: אין הוא נמנה על האסכולה של הקפדנים מבני גרמניה או על המלומדים רודפי הפרטים, שמרוב עצים לא יראו בהם את היער. הוא חניך צרפת, בת התרבות הים־תיכונית ואין הוא גורס את המושג מלומד, כשהוא מתלווה ביסודות המובישים את מעין היצירה. מעולם לא השקיף על המדע כעל מרום פסגת החכמה האנושית. השירה, החיים על כל גווניהם, האדם והטבע, עיצבו את אישיותו והעסיקוהו. ועל כן לא נצטמצם בד' אמותיו וגם הכניס מיפיפיתו של יפת לאהלו של שם ותרגם את זולא, מופאסאן ופלובר לעברית. גם בעבודתו זו היה נאמן לעבריותו ולמדיניותו הציונית. כי בכל אשר יפעל ילווהו תמיד קו מיוחד: התרשמות בלתי אמצעית מאנשים ומדברים, ורעננות תמלא עוד כיום את חדרי לבו.

הוא קבע לעצמו אמונה בלבו לכל ימיו. עוד בימי־נעוריו הגה את הגיונות “עבר וכנען”, שנתן בהם מבע בכתביו אחרי שנות־חקירה, מסעות ונסיון־חיים. אולם מעולם לא קפא על מקומו. הוא נסע, ראה עולמות, התבונן אל ההוָי של מדינות וארצות, קלט וספג אל קרבו רשמים, למד ושנה בכל מקומות מעברו ורוחו נתעשרה.

אבל רעיון אחד החיהו תמיד: רעיון התחיה הלאומית המלאה. הכרה זו מקננת עמוק בלבו, מלווהו בכל שדה עבודתו המגוון ואיננו עוזבת אותו לרגע. היא נפחה בו רוח חיים, אף בימים הקשים ביותר שבחייו, ימי סבל, סכנות ונדודים. כי חייו לא היו מעולם סוגים בשושנים.