א.    🔗

העתונות היומית של הישוב מלאה מאמרי־הערכה על אישים שונים ומרובים למלאת להם חמשים, ששים או שבעים שנה. יום־יום פותחים את גליונות־היום ומתמלאים הרגשות מעורבות למראה תמונותיהם של המיובלים ולמקרא התהילות והתשבחות המתפרסמות… יום רודף יום, גליון רודף גליון וטעם “היובלות”, הניתך כגשם על ראש הקורא המסכן, נעשה טפל בפיו, כי למקרא רשימות־ההערכה על ה"מיובלים" מתקבל הרושם, כי צורה אחת, פרצוף אחד לכל אותם העסקנים, שאת שבחם מספרים ללא ליאות ומתוך חזרה בלתי פוסקת על דברי קודמים…

והנה בימים אלה מלאו חמשים שנה גם לאחד האישים רבי־הפעולות, בעלי העצמיות המקורית, מלאת ההשראה ובלתי־האמצעית, שזה למעלה משלושים שנה מטביעה את חותמה על הישוב בכלל ועל ירושלים בפרט. אישיות זו היא: איתמר בן אבי. לא יאומן, כי האדם הצעיר הזה, רווי כחות־עלומים, עצמת תסיסה הפכפכנוּת סועֶרֶת; רעננות, הוא כיום כבר בן נ' שנה. עוד כיום הוא נלהב, בעל דמיון, מתכן תכניות, חולם על עתיד ארצנו ועמנו, מסתבך, מתוך רוח־יצירה ואף שירה בלתי פוסקת, בהצעות מדיניות או בלשניות, שיש בהן כדי לעורר לפרקים אי שביעת רצון ואפילו רוגז בלב. אבל דיו מגע אישי כלשהו עמו למען הבין לסערת־רוחו, ליפי נפשו ולשפע התכניות, המבצבץ ועולה, כמתוך זרם מים אדירים ורעננים ממעמקי נשמתו ולמען סלוח לו את נטיותיו הכנות, המלבבות, אבל המוזרות והמתנגדות בראשונותן הבלתי־אמצעית לשכל הישר.

כי בן־אבי ניחן בתכונות מיוחדות, במעין כח־העזה בשדה המעשה ועצמת ניחוש בשדה הרוח. אין כמוהו לתפיסה אינטואיטיבית של התפתחות מאורעות העולם. הוא חי מתוך חויה מתמדת את חיי־החברה, חיי המדיניות בין הלאומית ומגיב על כל מעשה פוליטי מתוך תגובה שבאה כאילו מאליה. יען הוא מעונין במתרחש על פני כדור הארץ התענינות פנימית ובלתי־אמצעית. משום כך הוא מלא יצר הסיור על פני העולם, אוהב לעסוק בפרובלימות גיאוגרפיות, לצלול אל תוך ים־ההיסטוריה, הן גם צלילתו זו באה לו מתוך סקרנות של ז’ורנאליסט, שחש בצורך הנפשי לשתף בכתב ובעל־פה את הקהל בהתרשמותו, להלהיבו ולעורר בו רגשי התפעלות.

ב.    🔗

כי בן־אבי הוא קודם לכל עתונאי, עתונאי מחונן, שאוהב לראות את הנולד, להבחין את התפתחות המאורעות, לנחש. ויש לציין, כי לעתים הוא קולע למטרה. מתוך פרספקטיבה רחבה אם גם נלהבת יתר על המדה, שהיא פרי התרגשות ואף התפעלות יתירה, הוא משרטט בקוים בולטים, מגוונים וכוללים את המתחולל לנגד עיניו. לא תמיד הוא צופה מראש את אשר יתרחש. לפרקים הוא נכשל. שכן הוא עבד לדמיונו הסוער, המסעיר והמנשאהו אל על. וחסר לו אותו הרסן, אותו השכל הישר, שבכחו לעצור בעד התפרצות רוחו וסערת־הזיתו. לא תמיד הוא שולט על כחו המדמה והוא מתמכר מתוך שכרון נפש לרוח הפנטסיה. המצאותיו ו"נבואותיו" המעבירות אותו על דעתו ומטות אותו מן הדרך הסלולה.

אבל הוא עתונאי בכל רמ"ח אבריו. הוא קורא עתונים, מתענין במתרחש בעולם לא מפני שעליו לכתוב מאמרים, לפרש את הנעשה בשדה־המדיניות ולהביע את דעתו. הוא פובליציסט מפני שאחרת לא יהיה טעם לקיומו בעלמא הדין. הוא מעיין במכתבי־העתים, משום שנבצר ממנו להיות שווה־נפש לכל המתחולל לנגד עיניו. הוא עתונאי מבטן ומלידה, כשם שהמדינאי האמיתי הוא עסקן. הוא כולו נתון לחזית־העתון, הדרושה לו כאויר לנשימה. הוא מלא רטט לקראת כל ידיעה טיליגראפית, כל מאורע בעולם, כל מאמר בעל ערך…

ואת יצרו זה הוא הטיל מתוך סערת־עלומים, עוד לפני עשרות בשנים, אל תוך חיי־העתונות העברית עוד בראשית הוצרה, עוד בימי “הצבי”, בשעה שנהפך לעתון יומי. כאביו הגדול שהבין מתוך תחושה לאומית אינסטינקטיבית איתנה, כי יש לעשות את שפת־הקודש לשפת־החולין, ויתמכר מתוך התמכרות נפש וגוף במשך עשרות בשנים ליצירת מלים, מונחים ומבטאים ויכונן ללא היסוס, ללא אימה ומתוך תחושת העתיד הלאומי מעין בית־חרושת לניבים עבריים מודרניים, כן נרתם בן־אביו, הסוער, הנלהב לתעודה הגדולה, שנתלוותה בכמה וכמה תופעות־לואי מרגיזות ואפילו פסולות, של יצירת עתון עברי, שיהא טבוע בחותם עברי, כשם שהעתון הצרפתי או האנגלי הוא טבוע בחותם צרפתי ואנגלי. מעולם לא הרגיש בן־אבי במחיצה שבין היהודי ובין האדם שבו. הוא נולד וגדל כאדם עברי באורח טבעי ללא נפתולי נפש, ללא יסורים ולבטים…

מתוך הרגשה לאומית מיוחדת, שמתחת לסף ההכרה, פעל האינסטינקט הלאומי העברי, פעם הדופק של התחיה, ששאפה ללבוש את דמותם של “כל הגויים”. הוא לא נמנע לפני שלשים שנה “להשכיב”, אם נדבר כלשונו, על הנייר תיאור מפוצץ על “דליקה ירושלמית זאת, בנדירותה המקומית”, ולמחרתו אחר הצהרים הכתיר את כל העמוד הראשון כולו בכותרת גדולה וצעקנית כמנהג ברלין, פאריז ורומא. הוא לא חש ככל העברים בעולם כל הכרח במעבר הדרגתי משפת הקודש לשפת החול, מחיי קדושה לחיי חולין, מקונטרסי רבנים לעתונים בולבאריים… הוא כבר היה בימים ההם עברי, כשם שבן צרפת הוא צרפתי, הוא כבר היה בכל מהותו הנפשית חניך אביו, מחיה הלשון העברית ו"בן ארץ־יהודה הקמה לתחיה".

ומאליו מובן, כי תפיסתו העתונאית הזאת לא יכלה שלא להחריד את מנוחת הקוראים הסופרים – ואפילו את מנוחת הציונים והמודרנים שבהם – ולקוממם כנגד העלם ההורס את המסורת ואת מסגרת החיים. ודאי הגזים בן אבי. שהרי גם כיום נמנעים עתונינו “מהשכיב” על כל העמוד הראשון פרשת תבערה… בן אבי תפס מרובה ועל כן לא תפס אז.

אבל העזותיו נשאו פרי. העתונות העברית לבשה דמות כללית־עולמית. קמעה־קמעה היא נתרגלה לתפיסה יהודית־אנושית, ככל עתוני הגויים, ואין להטיל ספק בדבר, כי “שגעונותיו”, עזותו, הן הן שהצעידו את עתונינו קדימה הן מבחינה תכנית והן מבחינת הרחבת תכנן. בכל – מורגשה העזתו זו. עתה מלאים עתונינו “ראשים גדולים” ו"ראשים קטנים". הקורא נסתגל כל כך לדפוסם זה, שאין עולה על דעתו, כי כל החידושים האלה הם מעשי ידיו של בן־אבי, וכי במועדם הם עוררו כנגדו דברי־קנטור ולעג כאחד. והוא הדין במחיר העתון, שעולה כיום רק חצי גרש ובהופעתו בבוקר, שלפנים נראה הדבר לבלתי־אפשרי, ואפילו למעשי־שגעון. השפעתו העתונאית־התכנית ניכרת כיום בכל.

ג.    🔗

אבל בן־אבי איננו רק עתונאי בחסד, הוא נואם בעל כשרון. אין כמוהו לחיטוב־דבור, למבטא נכון, להתלהבות וליכולת לעורר התלהבות בלב הצבור בדרשותיו החוצבות להבות אש ובכח דבורו, מלא הדמיון והמזג החם.

דרך כתיבתו כדרך התבטאותו הן מזרחיות. אין הן הגיוניות. הרעיונות אינם קשורים אלה באלה ואינם נובעים אלה מאלה. זכרונות העולים על דעתו מהגים אותו ממסלולו; התרגשות־פתאום מנשאתו אל על ומטה אותו הצדה; לפרקים הוא נגרר אחרי אסוציאציות של מלים, של תמונות ואיננו נאמן לנושא, שבו פתח. הוא איש ההשראה. הוא איננו איש השכל, שכל נימוק הוא חוליה אחת, בתוך שרשרת ארוכה והדוקה של נימוקים המצטרפים למחשבה הגיונית אחת, דוגמת איש הפאתוס הים־תיכוני, שמדה וקצב מלווים תמיד את נאומיו, אף בשעה שהוא מתלהב. השכלתנות איננה מנת־חלקו; הוא נלהב ובעל־דמיון…

אבל דרך הבעתו זו, שלפעמים יש בה בודאי כדי להפתיע את איש־המערב ואף לפגוע ברגישותו המיוחדת, בצורך לחוש בבנין הנאום ובקשר הרעיונות יתרון רב צפון בה, לפעמים יש והמצאות נפלאות – המצאות בדבור, המצאות בתמונות והמצאות ביצירת מצבים מיוחדים – מיפות את שיחותיו, ודברי־חן, פתאומיים ומלבבים כאחד, נפלטים מפיו וכובשים מיד את לב השומעים. לא אחת שמעתיו נואם בעברית כבצרפתית ותמיד הייתי מלא התפעלות מן היופי שבדבורו, במבטאו, מעצמת הטעמתו ומהתלהבות שעורר לעתים בקרבי. אני אומר “לעתים”, שכן לשם האמת יש לציין, כי “חינוכי הרוסי והמערבי כאחד” איננו נותן לי את האפשרות להיכבש כולי על ידו ובאופן מתמיד. אבל בלתי־אמצעותו, רעננותו, טוב־לבו לקחו תמיד את לבי שבי.

ד.    🔗

בן־אבי לא רק יסד עתונים, המציא אמצעים ליסודם ולקיומם והעשיר את כל אלה שהקיפום, מבלי שיהא חושב על הצורך לבסס גם את קיומו הוא, קו זה איננו ידוע לקהל הרחב והוא מבחינת הפתעה לגבי רבים, שנוטים ככותב הטורים האלה לפנים, ליחס לו כמה וכמה כוונות וענינים. שהרי לא בכדי הננו משקיפים על האנשים המקיפים אותו מבעד לאספקלריה של איש אירופה, שאיננו מבין להתפתלויותיו ויסוריו של איש עברי בארץ אבותינו, של “הילד העברי הראשון”, שנולד לאב גדול ועל שכמו הוטל תפקיד לדבר ולכתוב, מתוך יצר מושרש בלב מילדותו, עברית חיה ומודרנית. בן־אבי הוא בן־ירושלים, עברי שגדל וחי בתוך הויה עברית משחר־ילדותו ואין הוא מובן לנו בכל “מזרחיותו”, קלות חייו, עירנותו המשחקת, הרהורי־הפאתוס שבו, ברוב־רוחו, כשרון־הבעתו, יפי נפשו כיפי־דמותו החיצונית, על בלוריתו השובבה ובלתי הנכנעת ומחשבותיו הסוערות, בלתי ההגיוניות והדמיוניות. במהותו זו יש והוא כמעט דוחה אותנו מעליו.

הוא זר לנו באותה “המאניה” המיוחדת לו ליצור ניבים עבריים לכל דבר. לפרקים הוא מעורר את התנגדותנו העזה ואפילו את לעגנו בחדוש המלים, שהוא יוצר יום־יום. אף־על־פי־כן אין להסיח את הדעת מאותה העובדא, כי מאות מונחים שמשתמשת בהם העתונות, הם פרי רוחו היוצרת של בן־אבי. בבן־אבי הלך לאבוד בלשן בעל המצאות ודמיון לשוני עז. אבל גם בלאו הכי, מתוך חיי יום־יום, מתוך צרכי שעה, נוצרו במוחו ניבים, שנבלטו בספרות, ולשוא ינסו להתכחש למציאות זו. “מכונית”, “תקדים”, “מדינאי”, “עתונאי”, “אכזבה”, “סרט” ו"להסריט" ומאות מלים אחרות, שהצבור משתמש בהן, מפיו של בן־אבי הן נפלטו ונקלטו בתוך החיים, וכיום הן חיות כבר את חייהן העצמיים. הוא זכה לתת ניב לכמה וכמה מהרגשותינו ולכמה וכמה מצרכי חיינו. ואם אין לכחד, כי רבים ממונחיו אינם משביעים את רצוננו מפאת זרותם, הנה אי אפשר שלא להיות אסיר תודה לו על אותן המלים, שאנו מבטאים יום־יום, רגע־רגע ושבלעדיהן היינו מתיסרים בחבלי־ביטוי. כי הניבים אחרים נשרו כמאליהם.

ה.    🔗

בן־אבי זכה להיות “הילד העברי הראשון” ובן למחיה הלשון העברית. הוא המשיך בדרכיו הוא – ולפעמים מתוך הרגזת “בעלי הטעם הטוב” כאביו אגב, – והטביע את חותמו – לטובה או לרעה – על הישוב, על העתונאות. לכותב הטורים האלה נזדמן בדרך מקרה לדור עמו בכפיפה אחת ולהכירו, על חסרונותיו ועל מעלותיו, ולהיות עד־ראיה לרוחו החפשית והנלהבת, מלאת הדמיון, הסוערת והמסעירה, לפעולותיו ולחייו, שלפרקים מתנקמים אכזרית בחוסר המעשיות שבו, בתמימותו הילדותית, ביושר לבו, טובו, העדר כל טינה וקנאה שבלב, נדיבותו ובלתי אמצעותו.

ולפיכך ינעם לי לציין מתוך חדוה ציון מיוחד את המאורע הזה של מלאת חמשים שנה לעורכו הראשון של העתון “דואר היום” ולשרטט בקוים אחדים את אישיותו התוססת של בעל־היובל ורבת הפעלים. מן הראוי היה, שבן־אבי, שהיה מעורב בכמה וכמה הופעות־חיים בתקופת התחיה והיה עד ראיה לכמה וכמה מאורעות ועד שמיעה לכמה וכמה שיחות פרנסי־ישראל, יגש, בהגיעו לגיל החמשים, לתיאור־חייו, חיי־אביו והסביבה, שבה גדל… בודאי יש לו מה לומר ומה לספר.