שאלות ישנות הן, מאימתי החלו לעלות למירון ולהשתטח על קברם של רבי שמעון בן יוחאי ואלעזר בנו? ומהו מקורו של המנהג לחוג על קברם את יום ל"ג לעומר? כל שעסקו בפרשה זאת, בשאלה השניה בעיקר עסקו. מקורות רבים שהביאו נתגבבו ויותר משיש למצוא בהם תשובות נותרו שאלות. לא פורשו דבריהם כהלכה ולא נתנו את הדעת על הבחנות מפורשות שבהם ועל גילגוליו של המנהג עד שנקבעה דמותו וצרו את צורתו. מקורות שבידינו אינם מותירים מקום לספק שיסודו קדום ומקובלי צפת הם שהטביעו חותמם עליו¹.

 

א    🔗

עד גירוש ספרד צויין קברו של רשב"י כשאר קברי תנאים ואמוראים, ואין דבר על עלייה לקברו מפקידה לפקידה. למן המאה הי"ג היו עולי־רגל באים למירון מכל ערי ארץ־ישראל ומקהילות קרובות ורחוקות שבגולה, ורבים היו עולים לשטוח בקשותיהם גם שלא לעתים מזומנות. ר' תנחום ירושלמי (נפטר בשנת נ"א, 1291) שמע שהמים במערה במירון “מתגברים שם בשביל עולי הרגל”². הנגיד ר' דוד, בן בנו של הרמב"ם, עלה ממצרים והתפלל “במערת הלל ושמאי” במירון כדי להעניש את המלשינים שביקשו להדיחו מן הנגידות ולהחרימם³.

הזמן הקבוע להשתטחות היה בין פסח לעצרת, הם הימים שהיו היהודים בארץ־ישראל ובמזרח נוהגים לנסוע ל"זייארה". ביום ארבעה־עשר באייר, בפסח שני, היו מתקבצים במירון. מועד זה נזכר לראשונה בתיאור־מסעותיו של תלמיד הרמב"ן, שביקר בארץ־ישראל בראשיתה של המאה הי"ד, וכתב: “שם מתקבצין כל ישראל והישמעלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים. וכשהם [רואים] יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה”⁴. יום ההשתטחות במירון היה, איפוא, יום שמחה והודייה. על מקורות עבריים אלו נוספו עדויות של גיאוגרפים והיסטוריונים ערביים שהיו באותה תקופה. אל־דמשקי כתב: “ובבוא מועד השנה ונאספו אליה יהודים מארצות רחוקות וקרובות, ופלחים וכיוצא בהם, ועשו שם כל אותו היום בתוכה ומחוצה לה”⁵. מועד זה מפורש בדבריו של בן־דורו, אל־עת’מאני, שהוא “מחצית אייר”. ואלה דבריו: “מתאספים בה [במערה] יהודים רבים מן הארצות הקרובות והרחוקות ועושים סביב המקום הזה במשך כל היום”⁶.

נס המים במערת הלל ושמאי⁷ נזכר בדבריהם של כל הנוסעים ובמקורות הערביים הנ"ל. מכאן התפתח בתקופה מאוחרת מנהג לעלות למירון בעת עצירת־גשמים, להתפלל על הגשם. באגרת ששלח ר' יצחק ב"ר מאיר לטיף מירושלים לאיטליה (ר"מ-רמ"ה, 1485–1480 בערך), כתב שבשני בצורת היו יהודים מירושלים מתפללים במערת הלל ושמאי במירון "אחר יתקשרו שמים בעבים וימטיר והארץ תתן את יבולה״⁸.

העדות הראשונה על עלייה והשתטחות בקבר רשב"י בזמנים קבועים, היא משנת רל"ג (1473). אלמוני איש קנדיאה שביקר בארץ־ישראל סיפר: “יבאו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים ובייחוד קבורת ר' שמעון בן יוחאי ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים ומיד יבא מטר”⁹. הוא מזכיר גם את קברי הלל ושמאי, אף־על־פי־כן העלייה בזמנו שוב לא היתה למערה זו אלא לקברו של רשב"י¹⁰. ואם תשאל הרי דבריו של הנוסע מקנדיאה נכתבו לפני אגרתו של ר' יצחק לטיף, תהא התשובה המושבת לך שר' יצחק לטיף לא היה במירון, אלא כתב מה ששמע מפי זקן בן שבעים שנה שנסע עמו מיפו “והעיד בדבריו בחורים מספנייא”. זקן זה ודאי סיפר לו מה שראה לפני שנים. מכאן הוכחה מובהקת שסמוך לפני שנת רל"ג, ולא הרבה לפניה, הפך קברו של רשב"י מקום לעלייה לרגל. יש שהיו עולים שלוש פעמים בשנה ויש שבאו למקום זה בשנות בצורת. המועד המיוחד, פסח שני, לא בטל גם בזמן זה.

העתקת המרכז בכפר מירון עצמו¹¹ ממערת הלל ושמאי לקבר רשב"י ואלעזר בנו, כיצד באה? דור אחד לפני הגירוש החלו יהודים לעלות מספרד לארץ־ישראל¹². הספרדים הביאו עמם בלא ספק את ספר הזוהר שלא היה בידיהם של המוסתערבים והתושבים בארץ־ישראל, ובמקום שנמצא רשב"י אין מקום אחר יכול לעמוד בפניו. לא מקרה הוא שמזמן זה ואילך שוב אין אנו שומעים על מערת הלל ושמאי כמקום תפילה והתייחדות, וכמעט שלא נותר לכך זכר, אלא בפי זקנים שהיו כנראה בילדותם עדים להשתטחות במערה זו.

הנוסע הראשון אחרי גירוש ספרד והחשוב ביותר שהשאיר לנו תיאור מסע מפורט ונאמן, ר' משה באסולה, מוסר מה ששמע על מערת המים בהיותו במירון בחודש חשוון רפ"ב (1521), מפי השמועה דווקא: “כי הכל מעידים ונשבעים כי כשיכנסו שם קהל רב ומתפללים מיד המים מתרבים ושופכים לארץ אמנם בימי לא היה כן. גם אומרים כי נס אחר נעשה בו כי באים היהודים שיירה גדולה וכל אחד מדליק נרות תוך המערה סביב ואם נכנס בה אשה נדה מיד תכבינה הנרות. כלם מעידים ונשבעים שהוא אמת ואנכי לא ראיתי”¹³. מה שאין כן כל שנאמר על קברו של רשב"י, בעיניו ראה. הוא מלמדנו מנהג חדש. בשובו למירון אותה שנה אחרי הפסח, ביום כ"ד בניסן, היו עמו “עשרה בני אדם שהיו קבועים אז ללכת בכל חדש להתפלל על מערת רשב”י¹⁴. ולא זו בלבד, אלא שהחגיגה בפסח שני לא היתה אלא על קבר רשב"י: “ובט”ו באייר שקורים לו פסח שני עשו שם במירון השיירה גדולה. היו שם יותר מאלף נפשות כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם ורוב קהל צפת וכל קהל לבוקע הוא כפר שיש בו המערה שנטמן בה רׄשׄבׄיׄ ובנו יׄגׄ שנה… וגם מכל הסביבות באו אז למירון ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים"¹⁵. ועוד למדנו מדבריו של באסולה שמערת רשב"י היתה בידי יהודים ולא היתה נפתחת אלא בימים קבועים, שכן באחד ועשרים בחשוון נמצא שם “והיא סגורה אין מקום להכנס בה”¹⁶.

השלב השני בתולדות העלייה למירון היה, איפוא, העתקת החגיגות ממערת הלל ושמאי לקברו של רשב"י ועריכת הילולא המונית וכן משמרות ראש־חודש. אותן שנים, בימי הנגיד ר' יצחק הכהן שולאל, יסדה החבורה של בני הישיבה בירושלים משמרות להתפלל על קיבוץ הגלויות והגאולה¹⁷. ופלא שלא ניתנה עד כה הדעת על משמרות שנהגו בהן גם בצפת, ולא עשו זאת רק במקומם אלא גם במירון. ואכן בדברי החבורה של בני הישיבה בירושלים נאמר שהנגיד שולאל “תקן ישיבות בירושלים ובגליל העליון”¹⁸. הוא ש"ציווה" לקבוע משמרות בירושלים, כלום אין זה מסתבר שהתקין משמרות גם בגליל העליון?

 

ב    🔗

אחרי הכיבוש העות’מאני עלו לצפת מקובלים ספרדים שתחילה התגוררו בתורכיה, בשאלוניקי ובאדריאנופולי, והיו להם חבורות והנהגות־חסידים מיוחדות. הללו הפכו את מירון למקום התייחדות לשם קבלת השראה וגילוי רזין עלאין. הם היו נוהגים לעשות “גירושין” בכפרים בסביבות צפת וגם בקברו של רשב"י במירון. ר' יוסף קארו ור' שלמה הלוי בן אלקבץ שהיו בחוג אחד באדריאנופולי, הרמ"ק תלמידם, ר' אברהם גאלנטי תלמיד הרמ"ק והחסיד המקובל ר' אלעזר אזכרי בעל “ספר חרדים”, הותירו לנו עדויות חשובות על כך בספריהם. אין לכרוך את דבריהם יחד¹⁹, אלא יש להבחין בהם שלושה סוגים של “ביקורים”.

ר' יוסף קארו ביקר על קבר רשב"י ואלעזר בנו במירון עם בני חבורה בחול המועד סוכות. אור ליום שבת כ' לתשרי, אמר לו המגיד: “והא גשמים דאתו לא הוו דוגמת שפך לו קיתון על פניו²⁰ ח”ו, אדרבא נתקבלו דבריכם ורשב"י ובנו שמחו לקראתכ' בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם, אלא דכיון דהקפתם לר' אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו, ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם. וכלל זה יהיה בידכם, כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו²¹. ועל כל צרה שלא תבא על הצבור תקיפו אותם שבעה פעמים ותענו"²².

שני דברים למדנו מפיסקה זאת. חכמי צפת היו עולים לקבר רשב"י גם בסוכות והיו מתפללים על המים. ובסוכות הן “נדונין על המים” (משנה ראש השנה א, ב). אחרי שהמגיד גילה למרן חשיבות הקפת קברו של ר' אלעזר בנו של רשב"י בחג הסוכות בלולב, התחזק בודאי המנהג, ואין לראות בכך מקרה, שנמצא אותה שעה מרן עם בני חבורה במירון. דבריו של הנוסע מקנדיאה, שהיו יוצאים למירון “שלוש רגלים”, כלומר לא רק בימים שבין פסח לעצרת אלא גם בסוכות ולשם תפילה על המים, הם מאוששים ונאמנים, ובא זה ללמד על זה²³. מכל מקום זוהי העדות האחרונה על מנהג תפילות המים במירון²⁴. דבר שני היוצא מכאן הוא, שלא רק בזמנים קבועים היו עולים לקבר רשב"י אלא גם על כל צרה שלא תבוא²⁵. ולאו דווקא ציבור אלא גם יחידים²⁶.

סוג אחר של עדויות הוא על ביקוריהם של מקובלי צפת במירון לצורכי התייחדות ועיון. נפתח גם כאן בדברי מרן, שנאמרו על־פי המגיד באותו יום: “ובכן תדע כי הם [רשב”י ובנו] שמחים מאד בקרותכ' זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם. ואם תתמידו לקרות כן יגלו לכם רזין עילאין וכלהו רמיזין בזוהר אלא דלא מסתכלי בהו עד דיתגלו לון ואז ידעו למפר' אתר דרמזו להון דהא בהאי זוהר דבנייכו רמיזי כמה רזין עלאין דלי' לון חושבנ' אלא דבני נשא לא מרגישין בהו וכד יתגלו להו ירגישו בהם. ואת' שלו׳ ״²⁷.

השערה קרובה היא שדברים אלה נאמרו לפני שנת ש"ח. אותה שנה עשו חברו של מרן וכן תלמידו “גירושין” בסביבות צפת. ופעם אחת נמצאו ר' שלמה הלוי בן אלקבץ ותלמידו הרמ"ק במירון ביום שישי שבעה־עשר לחודש שבט שנת ש"ח²⁸. בספרו “ספר גירושין” כותב הרמ"ק על “גירוש” זה: “כהתימי לבאר הדברים האלה ואני בתוך המדרש הרשב”י ע"ה במירון ונשתטחנו בקרבו בציון ר"ש ור' אלעזר ע"ה, ועדין מרחשן שפתי. ושם התפללתי תפלה קצרה מתוך קירות לבי. ואח"כ קם מורי על רגליו ופי' בפ'²⁹ זכור [את יום השבת לקדשו] מלבד פירושים אחרים שפי' עליו וכן מקצת חברים. וקמתי אני והסתכלתי ואני פני לדרום קצת וימיני לציון ר' אלעזר משמאלי ציון ר"ש ע"ה, ופתחתי בפסוק זכור ואמרתי – – – בהשלימי דברי אלו נפטרנו מאת ר"ש ור"א"³⁰.

בשעות התייחדות והסתגרות נמצאו עמהם גם תלמידים ובני חבורה שהיו שומעים ורושמים חידושים שנאמרו לרבם בעת ההתגלות. ר' אברהם גאלנטי, תלמידו של הרמ"ק מביא בספרו “קול בוכים” חידוש “מה ששמעתי ממורי זלה”ה בהיותנו על ציון הרשב"י ע"ה בכפר מירון"³¹. עדויות אלו הן, איפוא, מחוגם של מרן ור' שלמה הלוי בן אלקבץ וכך נהגו גם הרמ"ק ותלמידיו.

והנה מצאתי עתה הסבר לעניין זה בכתב־יד של ר' אברהם גאלנטי. דבריו באו לפרש האמור בזוהר (פר' בא, דף לח, א) “מאת פני האדון ה' דא רשב”י ע"ה". לשון זה “קשה להולמו. וי”ל כההיא דסוף פרשת תרומה דף קס"ג, כי הצדיקים נקראים אנפי שכינתא ע"ש שהיא מתקשטת ומתקנת אנפהא לגבי קב"ה, וז"ש את פני האדון, האדון שהיא השכינה, הוא רשב"י, שבו מתקשטת אנפהא. ודוק שלא אמר מאת האדון ה' אלא מאת פני האדון, שאינו שואל כי אם על הפנים. ומעתה כמה נאה לעלות ולראות פני אדונינו רשב"י להשתטח על קברו ג' פעמים בשנה. ועלינו לשבח לאדון הכל כי כן נתקיים בימינו שכל חביריי ואני עמהם הולכים להקביל פניו ג' פעמים בשנה עוסקים בסודותיו מימי מורינו ע"ה זלה"ה, זה לנו עשרים שנה. המקום ברחמיו יגדור פרצה זו שנפרצה בחבירים בעונותינו ויירחם על פליטת החבירים הנשארת למען נעלה אל בית ה' מירון להשתטח על קברו ג' פעמים בשנה. וה' ברחמיו יחשבה לנו לצדקה כאלו עלינו להר ציון ג' פעמים להראות את פני האדון ה' אכי"ר"³².

עליית המקובלים למירון לא באה, איפוא, אלא במקום מצוות הראייה והעלייה להר־הבית. אבל אותם ימים לא עסקו בהם, אלא בלימוד סודותיו של ס' הזוהר. יסודו של מנהג זה הוא בחבורתו של רבו, אבל לאו דווקא הרמ"ק, אלא אותו חוג שהרמ"ק נמצא בו, כלומר החבורה של מרן ור' שלמה אלקבץ. הוא נקבע עשרים שנה לפני כן. מאורע קשה גרם לביטול הביקורים במירון. מנוסח התפילה משמע שמספרם של החברים נתמעט, הווי אומר שהיתה מגיפה נוגפת בשעה שכתב ר' אברהם גאלנטי את דבריו. ואיזו היא מגיפה גדולה שפרצה בצפת וגרמה למותם של חברים רבים, אם לא זו של שנת של"ט. דון מכאן שמנהג זה יסודו בשנת שי"ט בערך. פירושו של דבר, אחרי שנהג הרמ"ק לעשות גירושין בסביבות צפת, שלא לעתים מזומנות, יצאו לפחות עשר שנים עד שנתהוותה הקביעות של שלוש פעמים בשנה. שוב אין ללמוד מכאן שרק בימים אלה עלו למירון. למעשה חידשו החברים את המנהג הקדום ששמענו עליו מפי הנוסע איש קנדיאה, אלא שנתנו לו משמעות מיוחדת.

העלייה שלוש פעמים בשנה היתה, איפוא, מאורגנת. אף הלימוד במירון דומה שהיה לו סדר מיוחד. “אור לט”ו לאלול שנת השכ"ט", כלומר עשר שנים אחרי ייסודו של המנהג, אמר המגיד למרן שעתיד הוא לזכות “לירד לחכמת הקבלה יותר מהראש שבמירון והוא ייתי למילף מינך. לכן חזק ואמץ”³³. ה"ראש" הוא תואר שהספרדים נוהגים לכנות בו את ראש הישיבה³⁴. מדבריו של ר' אברהם גאלנטי אפשר היה להבין שהרמ״ק היה ראשם של המקובלים שהיו עולים למירון. ברם, אין הדעת נותנת שבקרב מרן קיננה תקווה לעלות על תלמידו. מסתבר יותר שהכוונה לר' שלמה אלקבץ ששאלת השתוות מעמדם בהישג חכמת הקבלה העסיקה מאד את מרן בתת־הכרתו³⁵.

מנהג זה אחז בו גם האר"י שלא נהה אחרי רבו הרמ"ק ויסד שיטה חדשה משלו בקבלה. בס' “בית מועד” בכתב־יד שסידרו ר' שלמה ב"ר בנימין הלוי ואינו אלא מהדורה אחרת של ס' הכונות, מובאת עדות מתלמידי האר"י שנמצאו עם רבם במירון. ואלה דבריו: “ואני קבלתי מאמור”י זלה"ה שראה לרבו מוהר"ה רופא זלה"ה שיצק מים ע"י האר"י וגם מכל הרבנים ההולכים לראות את פני האדון דא רשב"י בימי חג השבועות שהיו בימים ההם, שרובם ראו את האר"י, שכולם היו מסתפרים ליל מ"ט תכף אחר ספירת העומר"³⁶. לא זו בלבד שהדברים תואמים להפליא את האמור מפי ר' אברהם גאלנטי, אלא שיש בהם תוספת הסבר, שהעלייה היתה בימים שלפני החג ושעשו במירון ימים אחדים. ר' שלמה הלוי השתמש אף באותה מטבע ובאותו פירוש ללשון הזוהר. בדרכו של ר' אברהם גאלנטי פירש גם הרח"ו את דברי הזוהר³⁷. וכנראה שבענין מנהג זה לא היו הדעות של החבורות בצפת חלוקות.

על השתטחויות של האר"י ותלמידיו במירון לשם השגה וגילוי רזין, מסופר גם בס' “תולדות האר”י": “פעם אחת הלך הרב עם החברים למירון לקבר הרשב”י ז"ל, ואמר לחברים: חברי, במקום הזה ישב הרשב"י עם החברים לסדר אדרא רבה ועדיין רישומו של האור במקום הזה, כי כבר נודע שאפילו שהאור מסתלק תמיד נשאר רשומו של האור במקום ההוא. אח"כ ישב הרב במקום הרשב"י והושיב להרח"ו במקום ר' אלעזר וח"ר יאונתן [סאגיש] במקום ר' אבא, וח"ר גדליה [הלוי] במקום ר' יהודה, וח"ר יוסף מוגרבי במקום ר' יוסי, וח"ר יצחק הכהן במקום ר' יצחק. וכן על זה הדרך הושיב שאר החברים במקום שהיו חבירי הרשב"י. גם היה אומר היום האיר בחברי פ' תנא פ'. אח"כ למד עם החברים האדרא, וגלה להם סודות ורמזים שרמזם הרשב"י באדרא. ובעודו לומד אמר לחברים: חברי, דעו לכם שלהב האש מסבב אותנו, ועומדים עמנו הרשב"י וחביריו ונשמות של צדיקים ותנאים אחרים ומלאכי השרת, שבאו לשמוע תורת אמת מפי…“³⁸. דברים שהובאו למעלה בענין זה מתקופה שלפני האר”י מפורשים בדבריו של האר"י. “רישומו של האור”, כלומר ההשראה שהיתה לרשב"י בעת שחיבר ספר הזוהר, נשאר רישומה במקום, ואין להבין את דבריו אלא על־ידי החזרת אור זה. בכלל דברים אלה הן הם דברי המגיד למרן. טבעי הדבר שקו זה הנחה את מקובלי צפת בקובעם עתים ללימוד הקבלה במירון; מה שאין כן לפניהם, שהמוסתערבים לא עסקו בזוהר.

דומה, שלחבורתו של האר"י, על־כל־פנים האווירה ששררה בעולמם של מקובלי צפת אותה תקופה, יש ליחס את הדברים המסופרים בסיפור רבי יוסף דילה ריינה. הוא ביקש להחיש את הגאולה, ואמר לחמשה תלמידיו לטהר עצמם ולהיות פרושים שלושה ימים. בבואם אליו “לקח ר' יוסף הנז' כל מיני מרקחות וקסת הסופר במתניו ויאמר אליהם קומו נצא”. פניהם היו מועדות תחילה למירון, “ויבואו על קבר הרשב”י וישתטחו על קברו וילינו שם בלילה ההוא וכל הלילה לא ישנו רק שינת עראי"³⁹. משם יצאו לשדות טבריה. בין אם נאמר שהסיפור בנוסח זה מקורו חוגו של האר"י ובין אם נאמר שזו מן התוספות של עורך הסיפור ר' שלמה נאווארו⁴⁰, יש בעדות זאת כדי ללמד על מנהג ידוע בין מקובלי צפת אותה תקופה וכן על היסודות שנוספו בסיפור על רקע הנהגותיהם של המקובלים.

סוג שלישי של עדויות מפיהם של מקובלי צפת יוצא ללמד על שלב נוסף והוא קביעות של לימוד תורה וקבלה על קבר רשב"י במירון לצורך תפילה על גלות השכינה והגאולה. הראשון שמזכיר קביעות זאת הוא ר' אלעזר אזכרי. הוא פותח את ספרו “ספר חרדים” בקינה מרה על גלות השכינה ובהתכנסותם של ה"חברים" במירון לעיין בדברי הזוהר: “בהיות חברים מקשיבים אצל ציון רשב”י, עוסקים באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו צעקנו במרירות לבנו ויתכו כמים שאגותינו בראותינו איך רשב"י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים כ"י⁴¹ על גלות שכינה וכבוד ה' הגדול המחולל במ"ה⁴² על רוב פשעינו ואותם הצדיקים לא היו גרמא בניזיקין וקל וחומר לנו שאנחנו הגורמים שיש לנו לבכות ולהצטער כפלים… זחלנו ונירא מאד לנפשינו אמרנו אוי לנו מיום הדין… ככה אירעה לנו פעמים רבות ובשובנו לעיר, בהבלי העולם נשתומם לבנו בצרותיו… אמרנו עת לעשות… ונשובה אל ה' בכל עוז וגם נשיב רבים מעון כאשר צונו ית'. פה צפ"ת עשינו חברה קדושה קראנו שמה סכת שלום ורבים מתקבצים לשוב בכל לב"⁴³. ר' אלעזר אזכרי חיבר ספרו לצורך זה, וכנראה שבחוגו נקבעה, לפני שנת שמ"ח, העלייה לקברו של רשב"י שתי פעמים בשנה. [ואכן מצאתי עתה ביומן־גילוייו, שארבע־עשרה שנה לפני כן, בחמשה בתשרי של"ד, היה ״אצל ר"ש"⁴⁴]. מטרתה של השתטחות זאת, לא באה איפוא לשם השגה, אלא לשם תיקון תשובה וזיכוך הנפש כדי לתקן פגם צער השכינה ולהכשיר את הגאולה.

כל שיסבור שמנהג זה בא וביטל קודמיו, אינו אלא טועה. מלבד שנמצאו שם ״מעת לעת", כלומר בעתים מזומנות, הלכו למירון גם “מפקידה לפקידה” והכל לפי הצורך⁴⁵. צפת מרובה בקהלים היתה וחבורות שונות היו בה, וכל הכללה אין כוחה יפה בענין זה.

גם משמרות ראש־החודש במירון שנזכרו בשנת רפ"ב בעדותו של באסולה, לא ברור אם היו ידועות בזמנו של ר' אלעזר אזכרי. מכל מקום יש רגלים לדבר שמנהג החבורה שלו אינו נמשך מן המשמרות. בעדות שנכתבה שמונים וחמש שנה אחר־כך, בשנת שס"ז, כלומר סמוך אחרי תקופתו של ר' אלעזר אזכרי, נזכרו משמרות ראש־חודש בצפת, שהיו נערכות בבית־כנסת גדול ועל קברי קדושים בסביבות צפת, והיו נחלתם של הרבים. ר' שלמה שלומיל כותב על כך: “ובכל ערב ר”ח עושים עד חצות כמו ערב יום הכיפור וגוזרים בטול מלאכה עד חצות. ומתקבצים כל ישראל לבית הכנס(יו)ת אחת גדולה או הולכים על קבורת של הושע בן בארי הנביא שעליו בנוי כמו כיפה אחד גדולה בניין מפואר ונכנסים לתוכו או לתוך המערה של התנא האלקי אבא שאול עליו השלום או לפני קבר של רבי יאודה בר אילעאי"⁴⁶. ולא נזכר כלל קברו של רשב״י.

ברם, הסיבה נלמדת מלשונו של שלומיל להלן, “שאלו הצדיקים הם קבורים סמוך לעיר. ומתפללים לשם תפלה יותר נוראה עד חצי היום ולפעמים עושים לשם כל היום כולו בתפלה ודרשות”. ודאי שכל אותו ציבור לא היה סיפק בידו לעלות למירון מפני המרחק וסכנת הדרך (ראה להלן). אך אין עדיין מכאן ראייה לביטול המנהג במירון ואפשר שיחידים המשיכו להתפלל על קבר רשב"י בערב ראש־חודש. וכדמות ראייה יש למצוא בכך שאותם מקובלי צפת (ר' הערה) שדיברו על המשמרות, לא אמרו דבר על המנהג להתפלל על קברו של הושע בן בארי ועל קברי התנאים הנזכרים באגרתו של שלומיל. מכל מקום, יותר ממאה וחמישים שנה אחר־כך, מעיד ר' משה ירושלמי (תקכ"ט), שמלבד ימי ההילולא, עלו “אנשי צפת” לקבר רשב"י “בכל ערב ראש חודש ומתפללים ולומדים כל היום ובערב. הם חוזרים לביתם”⁴⁷.

 

ג    🔗

תופעה מעניינת היא שעם כל חשיבותו של מקום זה בעיניהם של יהודי צפת מראשית תקופת הזוהר, לא חודש בו במירון היישוב היהודי. יישובים חקלאיים בסביבות צפת חזרו ונתיישבו בתקופה זו ובעיקר במקומות עתיקים, כגון עין זיתון, בירייא, עין טירייא, פקיעין, כפר עלמא וכפר חנניה⁴⁸. ולא זו בלבד, אלא שגם בימי מגיפה וגזירות, משהיו יהודי צפת בורחים לכפרים, לא שמענו שהיו במירון, אלא במקומות שהזכרנו. דומה שמצב הבטחון גרם לכך. וכמה ראייות לדבר. האר"י “הזהיר לאדם א' שלא ילך על קברי הרשב”י ור"א בנו ללמוד שם יחידי אפי' בימים שרגילים בנ"א לילך שם, ומכ"ש בשאר מקומות שאין בני אדם יושבים שם"⁴⁹. אף אחרי זמנו של האר"י, בשנת שס"ז, כותב שלומיל, שמשמרות מזויינים היו שומרים על מקובלי צפת שהיו קובעים לימודם במירון שתי פעמים בשנה. וזה לשונו: “ד' גוים חגורים כלי זין עומדים בכל לילה מבחוץ כדי לשמור אותם מהגנבים להיות שהוא רחוק מצפ”ת קרוב לב' פרסאות ורחוק מכפר מרון כמו תחום שבת"⁵⁰.

הנוסעים בתקופות שלפני זו ציינו שהיה על קברם של רשב"י ואלעזר בנו בנין ואף מפיו של באסולה שמענו שהיה המקום סגור בימים שלא של עלייה, ודאי מפחד השודדים. חיד"א מביא עדות שר' אברהם גאלנטי, שהיה עשיר גדול, בנה “מממונו חצר מירון ששם הרשב”י ור' אלעזר ור' יצחק זי"ע"⁵¹. אימתי נבנה הבנין ולאיזה צורך? דומה שיש יסוד להניח שהבנין הוקם בעת שעלה עם רבו הרמ"ק למירון. משהחלו חבורות־חבורות לעלות לקבר רשב"י היה צורך להרחיב ולהגדיל את המקום. לשונו של חיד"א “חצר”, אין פירושה אהל על קבר, אלא במשמעות “בתים”, חדרים בלשון התקופה, בנויים כחומה סביב חצר גדולה לצורך מגורים ולשם שמירה מפני שודדים ומתנפלים. נמצאת למד שלא היה הדבר עניין להשתטחות לשעה, שהיו עולים מצפת ושבים לבתיהם באותו יום. לצורך הלומדים נמצא שמש במקום שהיה “מכין להם מאכל”⁵².

יש, איפוא, רגלים לדבר שמוסד מיוחד היה מספק צרכיהם של חכמי צפת שהיו עולים לקבר רשב"י לשם לימוד. מוסד זה שילם גם לחכמים משכורתם, שכן הספקה שהיתה ניתנת להם מהישיבות, נוכו ממנה הימים שעשו במירון⁵³. ואם כי לא ראינו עד כה כל תעודה או כתב־שליחות ממוסד זה, כמו שמצאנו בישיבת עין זיתון, דומה שיפה כאן הכלל אין לא ראינו ראייה. ועוד, שישיבת עין זיתון קבועה היתה כל ימות השנה, מה שאין כן ההסגר במירון שנמנה עם מוסדותיה של קהילת צפת⁵⁴.

המנהג שנתחדש בחבורתו של ר' אלעזר אזכרי, לעלות פעמיים בשנה לקבר רשב"י, התפשט כנראה אחרי פטירתו (בשנת ש"ס), שכן עדיין מדגיש הוא שזו היתה “דרכם״ של ה”חברים". משהתפשט, דחה מפניו זמנים וקביעויות אחרות. וכל כך למה? בשנת ש"ס כבר היתה צפת ירודה מגדולתה. גדולי מקובליה וחכמיה נפטרו או שיצאו לחוץ לארץ ואותם שנשארו לא מרובים היו⁵⁵. קמעא־קמעא נתבסס המנהג והפך לקבע.

שתי הפעמים נזכרות במקורות מצפת משנת שס"ז ומשנת שע"ז, ויש להניח שבשנים אלו נהגו כך רבים וכן שלמים. ר' שלמה שלומיל מדרזניץ כתב על כך באגרת ששלח ביום כ"ה בחשון שנת שס"ז לר' יששכר בער מקרמניץ. חכמי צפת בקיאים היו, לדבריו, “בכל הזוהר ובתיקונים, מאיר לפניהם כאור השמש, להיות ששני פעמים בשנה חוק ולא יעבור הולכים כל חכמי סגולה הבקיאים בחכמת האמת יותר מכל⁵⁶ חכמים למרון ששם קבור רשב”י ור"א בנו והלל ושמאי ור' יוחנן הסנדלר. ועל כל א' בנוי כמו מגדל גבוה ד' קומות איש והתנא הוא קבור מבפנים והמגדל מקיפו לכל צד. ושם פורסים אהל א' מן קברו של רשב"י עד קברו של ר"א ויושבים לשם בין ר"ש ור"א י' ימים וי' לילות רצופים ועוסקים בספר הזוהר דהיינו חכם א' מגיד והאחרים מקשיבים… וזה הדבר הם עושים י' ימים קודם שבועות וי' ימים קודם ר"ה תמיד"⁵⁷.

עדות זו של שלומיל נסמכת היא ומסתייעת בתעודה היסטורית חשובה בלתי ידועה. בשנת שע"ו נוסד בצפת “הסגר של הזקן ונשוא פנים כה”ר נח בר שלמה יצ"ו". כמה מחברי ה"הסגר" יוצאים היו ללמוד במירון והגזבר היה רושם אותם ימים כדי לנכות זאת ממשכורתם. נביא את דבריו:

“מהררי”א צריך לנכות מחשבונו שבוע שלפני ר"ה שהלך ללמוד במירון…עו' צריך לנכות פ' בחוקותי ופ' במדבר שהלך ללמוד במירון… עו' מפ' נצבים וילך הלך למירון עד ר"ה…".

“מוהר”ר יוסף חיים… צריך לנכות פ' בחוקותי מחמת שהלך למירון…".

“עו' צריך לנכו' להר”ש הריזי יצ"ו י' ימי' לפני ר"ה. גם משנה זו י' ימי' לפני ר"ה.

"עו' י' לפני שבועו' "⁵⁸.

הרבה גופי הלכות למדים אנו ממקור זה. הדבר החשוב ביותר הוא שאכן נתקיימו העדויות שמקובלי צפת יוצאים היו פעמיים בשנה ללמוד במירון, ולאו דווקא שהו שם עשרה ימים. מהררי"א אינו אלא ר' ישראל אורי, תלמידו של האר"י והיה אחד משלושה ה"מנהיגים" של ק"ק אשכנזים בצפת⁵⁹. ר' יוסף חיים, ידוע אף הוא. בשנת ש"ע נמצא באיטליה בשליחותו של ק"ק איטלייאני בצפת, הוא חזר לצפת ונפטר בפרשת כי תבא שע"ח⁶⁰. הר"ש הריזי לא ידוע. במקומות אחרים בפנקס זה נכתב שמו ר' שמואל אריזי ואף נאמר ש"נכנס בהסגר הה"ר נח זלה"ה בר"ח שבט השפ"ב ליצירה"⁶¹, ואם כן יש להניח שהוא בנו של ר' יוסף ארזין מתלמידי האר"י שחניכתו של אביו ר' יעקב נכתבה גם אריזי⁶².

ביקורו הראשון של ר' ישראל אורי במירון היה בשנת שע"ז. ראש השנה חל ביום שני. הוא יצא שבוע לפני כן, אם בתחילתו, הרי שעשה במירון שמונה ימים. בפעם השניה ביקר בפ' בחוקותי. אותו שבוע, יום ראשון שלו יום ט"ז באייר ול"ג לעומר יום י"ח בו. הוא נמצא שם גם בפ' במדבר, שיומו האחרון של שבוע זה נשלמו בו י"א ימים מל"ג לעומר. ביקורו השלישי היה בפ' נצבים–וילך, כלומר מיום כ"ד באלול ועד כ"ט בו, שהיה יום שישי. לעומת זאת נמצא ר' יוסף חיים במירון בשנת שע"ז רק פ' בחוקותי, שביום השלישי שבו חל ל"ג לעומר. בעדות השלישית לא נזכרה מירון, רק זאת שר' שמואל אריזי נעדר מן ההסגר עשרה ימים לפני שבועות ועשרה ימים לפני ראש השנה שלפניו ושלאחריו, ויש רגלים לדבר שאותה שעה היה במירון. נמצאנו למדים גם שלא כל חברי ההסגר רגילים היו ללמוד אותם ימים בקבר רשב"י, אלא, כעדותו של שלומיל, "הבקיאים בחכמת האמת יותר מכל״.

תיאור מפורט של הלימוד במירון נפרש לפנינו למעלה. ולא זו בלבד, אלא שדבריו של שלומיל יוצאים ללמד על מה שנאמר בספרו של ר' אלעזר אזכרי “בהיות חברים מקשיבים”, כלומר שאחד החברים, אולי הגדול שבחבורה, היה קורא בזוהר ומרצה את דבריו והאחרים היו שומעים. מה שנאמר למעלה מכללה, יש בידינו מקור שבו בפירושא איתמר. שליח צפת ר' שמעון בר יעקב, הדפיס בפרנקפורט בין שנת תנ"ד לשנת תנ"ו (1696–1694) “אגרת מספרת יחסותא דצדיקייא די בארעא דישראל”. בפיסקה על מירון נאמר: “למעלה מערת אדונינו התנא האלה”י ר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אליעזר, ור' יצחק תלמידו בפתח המערה. ועל המערה עצמה בית גדול. ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים ונשים וטף ביום ל"ג לעומר, ונשארים שם שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון והם נקראים הלולא דבי ר' שמעון… ואחר השבעה ימים הנ"ל כל א' פונה למקומו וביתו ונשארים שם הת"ח היותר זקנים עשרה ימים אחרים ולומדים בספר הזוהר הקדוש וטובלים ומתענים ויושבים כל היום בתענית. וכן מנהגם ג"כ בחדש אלול לומדים שם עשרה ימים ספר הזוהר בקדושה ובטהרה"⁶³. הרי שגם המקובלים והחכמים היו במירון מיום ל"ג לעומר ונשארו שם גם בימים שלאחר מכן, עד ערב שבועות. זקנים שנשארו במירון התענו כל יום. דבר זה לא נזכר במקורות הקודמים ואפשר שנתחדש מנהג זה במאה הי"ז.

קביעות זאת של חכמי צפת אין אנו יודעים עד איזה זמן נתקיימה. מכל מקום במקורות שלאחר זה אינה נזכרת בצורתה זאת. ברם, התייחדות במירון לצורך הבנת סודות הקבלה, מצאנו גם במאות הי"ז והי"ח. בשנת הת"ו נשלמה במירון כתיבת שולחן ערוך להאר"י, שהיה באוסף מוסאיוף (רשימתו שבכ"י). ר' רפאל ישראל קמחי התחיל לחבר ספרו “עבודת ישראל”, פירוש סדר העבודה של יום הכיפורים, “במירון תובב”א על ציון אדונינו הרשב"י זיע"א יע"א ש' התפ"ג"⁶⁴. אף ר' פרץ ב"ר משה מאוקרינה, מחבר ס' בית פרץ (זולקווא תקי"ט), שהתיישב בצפת, חידש דברי־תורה במירון. בספר דרשותיו שבכתב־יד נמצא דרוש חזון עובדיה שעליו רשם: “זה חדשתי במירון במערה של רשב”י זיע"א"⁶⁵.

בם בימים מוסר ר' יוסף סופר, שהעלייה למירון שלוש פעמים בשנה נשמרה אך בשינוי. העלייה היתה המונית “מכל המקומות של א”י" ולא היו עושים אלא לילה ויום אחד, “פעם א' בחודש אלול, הולכי' ולומדי' שם לילה ויו' א' ספר זוהר הקדוש. ופעם א' קודם ניסן לומדי' ג”כ מעת לעת. ופ"א בל"ג בעו', וזאת נקרא הילולא דרשב"י"⁶⁶. כשני דורות אחר־כך העיד ר' אברהם ב"ר משה קצבי, שליח צפת באיטליה, ש"שלש פעמים בשנה עולין במעלות כל חכמיה ורבניה מעה"ק הנז' [צפת] אל הקדש פנימה להגות בספר הזהר הקדוש" ומתפללים על הגולה (אגרת א), כלומר קיימו בידם המנהג הקדום מזמנו של הרמ"ק⁶⁷.

 

ד    🔗

מקורות שלשונותיהם הובאו למעלה לא יוחד בהם הדיבור על חגיגות ל"ג לעומר בכלל ועל קבר רשב"י בפרט. ראשון שהזכיר שיום ל"ג לעומר יום שמחתו של רשב"י הוא וההשתטחות על קברו וקבר בנו במירון, הוא האר"י. וזה לשונו של הרח"ו תלמידו:

“ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל”ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו'⁶⁸ של השבוע ההו' וזה היה [ב]פעם הא' שבא ממצרים. אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.

והה"ר יונתן שאגי"ש [ז"ל] העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד [לי] הה"ר אברהם הלוי [י"ץ] כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו'. וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א׳ וקבל עליו תנחומין.

וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז' ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע. ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביארתי לעיל"⁶⁹.

שלוש עדויות חשובות נכללו כאן לפי סדר־הזמנים וכולן לא באו אלא כדי ליתן טעם לשמחה ביום מימי הספירה שהם ימי אבל. כל ענין לעצמו לא היה מספיק, ובצירוף כולם נמצא הרח"ו למד שיש שורש במנהג זה. בראשונה הוא מעיד שראה את האר"י שעלה למירון, והיה בקבר רשב"י שלושה ימים עם בני ביתו. מכאן שאותם ימים היו ימי שמחה. לא הספיק לו דבר זה, לפי שאז עדיין לא הכירו.

העדות השניה אף היא קדומה לזמן התוודעותו של הרח"ו להאר"י, מן השנה הראשונה לבואו לצפת, כלומר בשנת ש"ל. עדות זאת איננה שלו, אלא מה ששמע מפיו של אחד ה"חברים", הוא ר' יהונתן סאגיש, שהיה גדול בשנים משניהם. פרט נוסף בעדות זאת, שהליכתו של האר"י אותה שנה בל"ג לעומר למירון עם בני ביתו, היתה כדי לגלח פעם ראשונה את שערות בנו הקטן, ששמו משה ידוע לנו ממקום אחר⁷⁰. הפעם לא עשה שם האר"י, כנראה, אלא יום אחד. עדות זאת יוצאת גם מעד ראייה אחר, הוא ר' אברהם הלוי ברוכים, שאף הוא נכח אותה שעה, כשבא האר"י בשנת ש"ל למירון לגלח את שערות בנו, וסיפר להרח"ו מה שאירע לו עם רבו. האר"י הזהירו לבל יתאבל ביום זה אלא עליו לשמוח בו.

דברים אלה נמצאו להם כאילו עוד שלוש נוסחות ויש מי שרצה לדון אותם כדין מקורות העומדים אלה בפני אלה, אף־על־פי שלא נעלם ממנו ערכו של המקור העיקרי⁷¹. וכל זה כדי להחליש את כוחה של העדות ולמעט חשיבותה. והנה ר' יעקב צמח⁷² דברים הרבה כתב על־פי הזכרון מה שקרא בדמשק בכתבי הרח"ו, כיוון שלא הורשה להעתיק, והם נדחים מפני המקור עצמו. ברם, ענין ל"ג לעומר אין הוא אלא העתק מנוסח ס' הכונות שנדפס כבר בימיו. ספר “פרי עץ חיים”⁷³ סידרו ר' מאיר פאפירש תלמידו של ר' יעקב צמח וכבר לימדנו החיד"א שאין הוא נוסח דווקן⁷⁴. דברים שב"ספר הכונות ומעשה נסים"⁷⁵ אינם עניין לספר הכונות, אלא הם בחלק של שבחי האר"י שבראש הספר שאין הוא מקור ואין לסמוך עליו⁷⁶.

סתירות וחילוקים שבין הנוסחות, הן בטלות מעיקרן ולא היה מקום לדון בהם, אלמלא נאמרו, כדי שלא יבוא תלמיד טועה ויטה להם אוזן. דבריו של ר' יעקב צמח “נראה מכל זה שיש שורש בהשתטחות על קברי הצדיקים”, לא נאמרו אלא משום שכך הבין את לשונו של הרח"ו בס' הכונות: “נראה מכל זה שיש שורש בזיירא זו”. סבור היה שאין הכוונה להשתטחות על קבר רשב"י ביום ל"ג לעומר דווקא, אלא לעצם ההשתטחות על קברי הצדיקים. הוא הדין לנוסח ס' “פרי עץ חיים” שלשונו הוא לשון ס' הכונות, ובסוף דברי הרח"ו נוסף הסבר זה: “והטעם שמת רשב”י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא הנ"ל שמתו בספירת העומר". זאת למד מן הסיפא: “כי רשב”י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר". זמן שמחתו הוא יום ההילולא⁷⁷, והרי יום ההילולא הוא היום שבו נפטר רשב"י. והנה “פרי עץ חיים” אינו אלא מהדורה של ס' “מאורות נתן” של ר' נתן שפירא. בכתבי־היד הרבים שנותרו מספר זה לא מובא ענין זה כלל ומכל שכן הטעם שניתן לו, והוא תוספת מספר עץ חיים, כפי המצויין בו⁷⁸.

אלא שלכאורה הדבר מוקשה: האר"י נהג שלא להסתפר בל"ג לעומר, אלא ערב שבועות. על־כך מעיד הרח"ו עצמו בשער הכונות. כיצד, איפוא, גילח את ראשו של בנו ביום ל"ג לעומר? דומה עלי שרשאים אנו להבחין בין מנהגו של האר"י לגבי עצמו, שמטעמים שבקבלה הידועים לו נמנע מלהסתפר עד סוף ימי העומר ולא בא לקבוע הלכה לאחרים. משהגיעה עת תספורתו הראשונה של בנו נהג בו כמנהג המקום. ועוד, דברי הרח"ו אמורים בראשית בואו של האר"י לצפת ואף הרח"ו לא ידע כיצד נהג רבו לפני כן, ואפשר שאף האר"י הסתפר בל"ג לעומר. ואכן בחיבור בקבלה מבית־מדרשו של האר"י כתוב: “והנכון כי היום הזה ראוי לשמוח בו ושלא לומר תחנה כמו שהוא פשוט לחכמים הראשונים ומינה לא תזוע. והרוצה שלא לספר עד חג השבועות אינו פוגם בו”⁷⁹. מכאן משמע שגם לדעת המקובלים אין כל איסור להסתפר בל"ג לעומר. אדרבה, נתעוררה שאלה כיוון שהוא יום שמחה, כלום מי שלא מסתפר ביום זה אינו פוגם בו.

הרח"ו כתב על תספורת הילדים בל"ג לעומר במירון “מנהג הידוע”. מכאן שהיה נפוץ ומושרש לפני זמנו של האר"י, וכנראה שהמוסתערבים החזיקו בו במנהג זה ודיקדקו בו ביותר⁸⁰. הם הגדילו השמחה, הירבו בסעודות ויצאו במחולות, עד שבאו לידי פריצות וזילזול. הסאה הוגדשה בימי מרן, וכשישבו ר' יוסף קארו ובית־דינו לדון בפרצות העיר הסכימו לבטל את המחולות. מסורת זאת מביא חיד"א בחיבורו הקטן “זכרון מעשיות ונסים”. בנוסח ההסכמה נאמר: “שלא יעשו ישראל הערביים [המוסתערבים] מחול בל”ג לעומר על ציון רשב"י… ונראה למרן וב"ד שהוא ח"ו זלזול שאוכלים ומרקדים. ונכתבה ההסכמה ולא נחתמה. בלילה חלם מרן עם הרשב"י וא"ל שתבא מגפה גדולה בעבור זו ההסכמה כי רצונו שישמחו בהלולא, ולמחר קרע ההסכמה״⁸¹.

בימי מרן היו המונים נוהרים לקברו של רשב"י בל"ג לעומר. המוסתערבים היו יוצאים במחול והמקום הקדוש נזדלזל וחולל. כדי לשמור על המקום ולמנוע הוללות רצו לבטל את המחולות כדרך שביטלון חכמי ירושלים בזמנו של הנגיד שולאל, בימי ה"זייארה" על קברו של שמואל הנביא. בהסכמות שהיו כתובות על לוח בית הכנסת נמצא כתוב: “שלא ילכו שתויי יין להתפלל לרמה מקום שמואל ע”ה וכל זמן שיעמדו שם לא ישתו יין. וזה נעשה כי היו הולכים אנשים ונשים ושותים ומשתכרים. וגדרו בו משום חשש עברה כי מנהג המדינה שהנשים הולכות מכוסות פניהם ומעוטפות ובלכתן שם הולכות מגולות"⁸². ההוללות בלבד, שורשה מנהג המוסתערבים וכל שיצאו עוררין, על המחולות יצאו ולא על “המנהג של ל”ג בעומר במירון". ובודאי שהאומר על יסוד מקור זה ״שההילולא במירון נתחדשה והונהגה על ידי המוסתערבים… ורוח חכמי צפת לא היתה נוחה מהמנהג החדש"⁸³, אינו אלא מן המתמיהין. גם הרח"ו עצמו לא אמר דבר על עצם ההשתטחות שנתייחדה ליום ל"ג לעומר, והעלייה בהמון לקבר רשב"י שבה נמצאו גם גדולי צפת והאר"י ותלמידיו, אלא ביקש לעשות סניגורין לשמחה והחגיגות במקום הקדוש⁸⁴.

והנה מה שקיצר כאן החיד"א מפורש במקום אחר. בספר תולדות האר"י שבכתב־יד מובא הענין כולו. וזה לשונו: “שוב יום א' והם לומדים, א”ל הרב [האר"י] לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום והם רוצים לבטל הלולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים. והשיב הרח"ו ולמה לא יגלה להם מר את הדבר הזה להציל את ישראל. א"ל הרב אינם מאמינים בי. אמר הרח"ו אני אולך ואודיע להם. א"ל לך. והלך שם והודיע להם. מהם האמינו ומהם אמרו יבוא הרב פה ונראה דבריו. ושלחו אחריו ובא ודברו עמו שהם רוצים לעשות כן, לפי שבימים ההם יש שמחות וגילות ורננות במאכל ומשתה, ואם עבירה יצאנו (ו)אין ראוי לעשות כן. והשיב להם הרב: אמת אתכם ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן וח"ו יקפיד עלינו ויבא הנגף בעם יו"י. אבל אני אומר לכם דבר, אם תאמינו לי, שבאלו הימים במירון לא יש ערבות אלא החוטא ימות לבדו. ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה"⁸⁵.

אם היינו זקוקים לראייה נוספת לדבריו הברורים של הרח"ו, תבא עדות זו ותטפח־פנים. האר"י החזיק במנהג זה ולא זו בלבד אלא שהתנגד גם לביטול החגיגות כיוון שלדעתו יש טעם גדול לשמוח ביום זה, ואין לבטלן בשל פגימות ותקלות חיצוניות.

לשונו של הרח"ו, שכל שכתב הוא כדי להראות “כי יש שרש במנהג הזה”, בא מחמת שנמצאו בצפת חכמים שלא החזיקו במנהג זה ולא נהגו בל"ג לעומר מנהג של שמחה. ודבריו מכוונים כלפי המפקפקים. מעדותו של ר' אברהם הלוי ברוכים שאמר “נחם” בפני האר"י בקבר רשב"י ביום ל"ג לעומר שנת ש"ל, נמצאנו למדים שבצפת עדיין היו מקובלים שהתאבלו ביום זה, ובשנים שעברו ודאי שר' אברהם הלוי היה בוכה ומתאבל בל"ג לעומר⁸⁶. האר"י כיהה בו ובמקובלים כיוצא בו. ברם, מן הצד האחר, שנה אחרי שעלה האר"י לצפת, משהתוודע אליו הרח"ו, שוב לא עלה להשתטח על קבריהם של רשב"י ובנו ביום ל"ג לעומר, שהרי הרח"ו שלא זזה ידו מתוך ידו אינו כותב מה נהג האר"י אחרי שנת ש"ל, משהשיג כבר בחכמת הקבלה.

ואכן אין בידינו עדויות על גדולי צפת שהיו נוהגים להשתטח ביום ל"ג לעומר במירון לבד האר"י, ר' יהונתן סאגיש ור' אברהם הלוי ברוכים. אך כלום אין חכמי צפת אלה יוצאים ללמד גם על אחרים? אמת נכון הדבר שמפיהם של מקובלי צפת שדבריהם הובאו למעלה, משמע שהיו במירון בימים אחרים. אבל מכאן ועד המסקנה שמקובלי צפת לא נהגו כלל לבקר בל"ג לעומר במירון, רחוקה הדרך. מקובלים שביקשו להתייחד בלימוד ובתפילה בקברו של רשב"י, לשם קבלת השראה לגילוי רזי הזוהר, ההסתגרות יפה להם, ולא ימים שבהם כל אדם נמצא במירון. כל שכתבו מקובלי צפת, על מנהגי החברים כתבו, כלומר דברים שאחזו בהם אותם בני עלייה בלבד ולא ההמונות.

 

ה    🔗

אימתי נקבעה, איפוא, ההילולא במירון? לדעת יערי “הועברה חגיגה זו למירון ממקום אחר בארץ־ישראל [ממקום קברו של שמואל הנביא ברמה] שבו נתבטלה חגיגה עממית דומה מחמת גזירת השלטונות”, סמוך לפני שנת ש"ל (1570)⁸⁷. הוא לומד זאת גם מכך שאותם מנהגים שהיו היהודים נוהגים בהם על קברו ביום פטירתו בכ"ח באייר, נהגו אחר־כך ביום ל"ג לעומר במירון. והדברים מופרכים מתוכם מכל הצדדים. בשנת ש"ל כבר היתה מסורת של שנים רבות למנהג, והרח"ו שחי אז וזקני הדור כר׳ יהונתן סאגיש, שהיה גדול בשנים מהאר"י, לא ידעו מקורו ובילדותם כבר היו נוהגים בו. חגיגות על קבר רשב״י בפסח שני נזכרו בשנת רפ"ב בספר מסעותיו של באסולה. ולא זו בלבד, מירון כמקום עלייה לרגל ידוע לנו למן המאה הי"ג ואין הוא בן תמורה מזמנו של האר"י. תקופה קצרה שלא היו יכולים יהודים לעלות לקבר שמואל הנביא לא ביטלה מנהג זה וחזרו לאותו מקום. וכבר לפני תקופה זו נלקח המקום מהיהודים פעמים אחדות⁸⁸.

ועוד, כלום אין השתטחות על קברי קדושים נוהגת בכל מקום ובכל זמן ומנהגים שווים נוהגים בהם. מנהג גילוח ראש הילדים לא נזכר בדברי הנוסעים היהודים הן בענין קברו של שמואל הנביא והן בענין קבר רשב"י. המקור היחיד הוא תשובתו של הרדב"ז⁸⁹. אבל גילוח הילדים על קבר רשב"י נזכר בדברי האר"י ואיני יודע מה כוחו יפה של המנהג על קבר שמואל הנביא. הטעם לתגלחת הילדים מפורש בדברי הרדב"ז: "לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותני׳ משקל השיער לצורך המקום״.

מנהג התגלחת על קברי צדיקים נוהג אף הוא בכל מקום ולאו דווקא בקהילות ישראל. המוסלמים חוגגים את העלייה לקברי קדושיהם וגוזזים שם את שערות הילדים⁹⁰. בכתב־יד מצפת מזמנם של תלמידי האר"י נמצאת “תפילה נאה כשמגלחים הנערים”. וזה לשונה: “יהי רצון מלפניך ה' אלוהי האלוהים ואדוני האדונים שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות תורתך [אולי צ”ל מצוותיך?] ושמותיך הקדושים שבה, ובזכות מצות פאת הראש שציויתנו בתורתך: לא תקיפו פאת ראשיכם, ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורינו ורבינו ועטרת ראשינו ר' פלוני. וכמו שזכה זה הנער לפאת הראש כן יזכה לתורה ולחופה ולמצות ולמעשים טובים ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו אנ"ס [אמן נצח סלה]. ואומר מזמור הללויה הללו אל בקודשו"⁹¹. תפילה זאת נתחברה ללא ספק בצפת ונמצאנו למדים מתוכה שהתגלחת לא נעשתה דווקא על קבר מסויים, אם כי יש להניח שהכוונה היתה לקבר רשב"י במירון.

יש, איפוא, יסוד להניח שאכן מקובלים ראשונים שבאו מספרד לתורכיה ועלו משם לצפת הם אשר הנהיגו לימודים קבועים על קבר רשב"י במירון. מועד ההשתטחות במירון, גם לפני שעמד קבר רשב"י במרכזם של המקומות הקדושים שבסביבות צפת, היו ימים שבין פסח לעצרת שהם ימי “זייארה” ליהודי המזרח. תקופה זאת נבחרה בודאי בשל היותם ימים ארוכים ויפים. הכל פורח בעונה זאת, החום אינו כבד ביותר והאויר צח ויפה לטיולים ולחגיגות. עיקרן של החגיגות במירון היו בפסח שני, הוא יום שלושים לעומר. מבקרים שבאו ממקומות רחוקים או מחוץ לארץ לא הסתפקו ביום אחד, ולא תמיד הגיעו בזמן⁹². מקורות שהובאו למעלה לימדונו שהיו עושים שם “ימים אחדים” (הנוסע איש קנדיאה, בשנת רל"ג). באסולה, שמצא במירון בשנת רפ"ב יותר מאלף נפשות “מדמשק… ורוב קהל צפת” שבאו “עם נשיהם וטפם”, מעיד על עצמו “ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים”. והאר"י בפעם הראשונה “ישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע” שחל בו ל"ג לעומר. ואף במאה הי"ח היו מקובלי צפת “מקדימין ליום הכניסה… וישבו שם שלשת ימים”⁹³. שלושה ימים הם מפסח שני, שאסור בהספד ובתענית עד ל"ג לעומר, שאף בו אין אומרים תחנון, אין נוהגים בו איבול והותר בתספורת ובנישואין, כיוון שלפי המסורת הוא יום שפסקו למות בו תלמידי ר׳ עקיבא⁹⁴.

עמדו לו למנהג זה שני דברים. ר' שמעון בן יוחאי שהיה תלמידו של ר' עקיבא והתפילות, שלמן בואם של הספרדים הועתקו לקברו. מעתה שוב לא יום הכניסה (ט"ו באייר) היה עיקר, אלא הגמר ביום ל"ג לעומר. המון העם שראה את חכמי צפת והמקובלים עולים לעתים מזומנות למירון, אותם ראה וביקש לעשות כמותם ונקבע “יום שמחתו״ של רשב״י. עד ימיו של האר”י היתה השמחה ביום ל"ג לעומר מנהגם של ההמונות ולא כל חכמי צפת לקחו חלק בה. כיוון שנהג כך האר"י וכמה מן המקובלים, נתקדש המנהג והתפשט וגם חכמי צפת, ואין צריך לומר המקובלים, עלו להשתטח במירון ביום זה. מנהג זה דחה את קודמו ושוב לא אחזו ביום פסח שני, שבטל טעמו.

שוב לא הבינו מהו “יום שמחתו” של רשב"י ופירשו דברי הזוהר “שמעו קלא: עולו ואתו ואתכנסו להילולא דרבי שמעון⁹⁵, שמשמעותם לחוג את יום פטירתו. ודבר זה נמצא לו סומך בס' פרי עץ חיים שהתפשט במחצית השניה של המאה הי”ז. עד זמן זה לא מצאנו מי שיקרא לחגיגות ל"ג לעומר “הילולא”. עד כמה שהשיגה ידי יכולני לומר שבפעם הראשונה נזכר מונח זה בעדותו של שליח צפת ר' שמעון בר יעקב, בשלהי המאה הי"ז. בזמנו יום הכניסה היה כבר ל"ג לעומר. ההמונים נשארו במירון לחוג שבעה ימים והוא הראשון שהשתמש כבר במטבע זו וקרא לאותם ימים “הלולא דבי ר' שמעון”⁹⁶. החכמים עלו גם הם בל"ג לעומר עם כל תושבי צפת, ונשארו עד שבועות, לשם לימוד ותפילה. דומה שהתפשטותו המהירה והגדולה באה כחמישים שנה אחר־כך, בעטייו של ס' חמדת ימים. בספר זה מובא בשם “ספרי הקדמוני' שיום ל”ג לעומר הוא יומא דאתפט' רשב"י ע"ה מן עלמא ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה"⁹⁷. ולא השגיחו ש"ספרי הקדמונים" אינו אלא ס' פרי עץ חיים.

עדות אחרת מלמדת שסמוך אחרי תקופה זאת נהגו חכמי צפת לעשות במירון על קברו של רשב"י שלושה ימים לפני ל"ג לעומר. מהדיר “תקון לליל ל”ג לעומר" (שאלוניקי תק"צ), ר' רפאל פנחס ב"ר שמואל די־שיגורה מאיזמיר, תיאר בהקדמתו סדר הלימוד במירון. וזה לשונו: “ומילתא כדנא נהגו מימי קדם רבנן קדישי לאוקומי גירסא כל עבדי ה' העומדים על הר הגליל להאי גיסא הקרובים אליו באתריה דמר ניהו רבה מקדימין ליום הכניסה, עדרים עדרים אנשי צורה. שם יחנו סביב לאהלו לפני משכנו אלה מפה ואלה מפה זה לדרומו וזה לצפונו וישבו שם שלשת ימים ויקראו בספר דבר הלמד מעניינו כל שישנו במקרא אורייתה דמר… כזוהר הרקיע ושפ”ר התיקונים"⁹⁸.

צורת החגיגות כפי שנתגבשה אותה תקופה מפורשת בדבריו של הנוסע בנימין השני: “בליל יום שמונה עשר באייר תתחיל העבודה זו תפלה. בראשונה ילמודו בספר הזוהר ובחצות הלילה יתפללו תפלות מיוחדות בשיר ורננה ותגדל החדוה עד אשר יתעוררו במחול משחקים עד אור הבוקר. בכל המקום הזה ישמע קול צהלה וחדוה… להגדיל שמחת החג ידליקו נרות רבות וביחוד מדליקים כלי נהרה גדול בחדר הראשון… המכיל בתוכו מאה מדות שמן זית זך. להדליק כלי הזה הנקרא הדלקה דר' שמעון יחשב למצוה רבה, ומוכרים הזכות בעד כסף רב… כמה מעשירי העם ינדבו את מלבושיהם השזורים בחוטי זהב וכסף לעשות מהם הפתילות להדליק הנרות… בעת אשר יברך הרב הנבחר את כל העדה בברכות החג יפתחו בני העדה את ידיהם לתת נדבות כסף… למשען לעדת ישראל בעיר צפת וגם לכלכל כל צרכי הבנינים העומדים על הקברים”. הנוסע מסיים את דבריו "ושמחה זו מה זה עשה… לא אדע״⁹⁹.

א. מגילת ‘יחוס האבות והנביאים והצדיקים’. נכתבה כנראה בארץ־ישראל בסוף המאה הט"ז או ראשית הי"ז כ"י ירושלים 1187 8

ב. יחוס הצדיקים הנקברים בא"י. מאה י"ז. כ"י גינצבורג 579

ג. מפת מקומות הקדושים איטליה מאה י"ח. כ"י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק. סימנים ראשונים ל’הדלקה'

תמונה 2 חדשה

‘אגרת מספרת יחוסתא דתקיפי וצדיקי וחסידי ותנאי ואמוראי ארעא דישראל’ הצייר כתב בסופה דברים אלה: ‘אני שמואל בן ישי מסיניגאליה העתקתיו מאחד שהובא מארץ רחוקה. ח’ ימים לחדש תשרי' מאה הי"ח. כ"י קמברידג’431

‘צורת הארץ לגבולותיה’ 'מנחה שלוחה ממני איש ר"ש צעיר לימיםנודד ממקומי אחרי הרעש [שנת תקצ"ט]… למעלת הגביר… יעקב בן עזיז הי"ו כ"י אוכספורד

ו. ציוני רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אליעזר במירון מתוך ‘יחוס האבות והנביאים’ שנכתב בשנת רצ"ז (וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל עמ' רצט) התאים הקטנים – לצורך מנורות שמן.

ז. ‘אלה שמות הצדיקים הטמונים באה"ק’ ציורו של רבי שניאור זלמן ב"ר מנחם שניאורסון כ"י ששון 1149 ג

ח. ציור ציון התנא האלקי רשב"י ור"א בנו ור"י מתוך שער הספר ‘טהרת הקדש’ לרבי שמואל העליר. צפת תרכ"ד ‘פרקי אבות’. צפת תרכ"ה.

כל שסבר שההילולא נוסדה כיוון שיום ל"ג לעומר הוא יום שמת בו רשב"י, טעות היתה בידו. ולא זו בלבד, אלא שמקובלי צפת סוברים שימי הספירה הם ימי דין, לדעת האר"י וחוגו מימי בראשית¹⁰⁰ ולדעת ר' משה ן' מכיר, ראש הישיבה בעין זיתון, משעה שהיו ישראל משועבדים במצרים¹⁰¹. משום כך מתו בהם תלמידי ר' עקיבא. מיתתם היא, איפוא, מסובב ולא סיבה.

נתחבטו גדולים בעניינו של יום זה ונראים מכולם דברי החיד"א שר' עקיבא “יום ל”ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו'¹⁰² ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה"¹⁰³. בפירוש זה קדם לו המקובל האיטלקי ר' עמנואל חי ריקי, שחי שנים אחדות בצפת. ואלה דבריו: “ועל ידם [של חמשה תלמידי ר' עקיבא] ועל ידי ר' שמעון בן יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם. לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החרבן שלא יענש אלא מצוה לשמוח שמחת ר' שמעון בן יוחאי. ואם דר בא”י ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה, וכל שכן אם הוא פעם ראשונה שמגלח ראש בנו ומניח הפאות שהוא מצוה״¹⁰⁴.

המנהג לחוג את יום ל"ג לעומר לא זו בלבד שלא היה נהוג בחוץ לארץ¹⁰⁵, אלא שכנראה לא היה רווח חוץ לצפת אפילו בארץ־ישראל, והשמחה היתה מיוחדת למירון על קברו של הרשב"י. ר' עמנואל חי ריקי פירסמו בשנת תפ"ז והתפשט בשנת תצ"א, משנדפס ס׳ חמדת ימים ובייחוד בשנת תקי"ד, משהדפיס ר' שמואל די שיגורה באיזמיר “תקון לליל ל”ג לעומר" שיסד וסידר אביו ר' יצחק ב"ר אברהם די שיגורה על־פי ס' חמדת ימים¹⁰⁶. באיזמיר היתה ההילולא נעשית כמו במירון, וכך מעיד ר' חיים פאלאג’י: “ל”ג לעומר בכל תפוצות ישראל עושי' הלולא רבה על הקדוש התנא האלהי רשב"י זיע"א ובמדרשים יתנו דעתם החכם שלהם והגזברים לבל יעשו קלות ראש ח"ו בלילה הקדושה הלזו כי יהיה להם לפוקה ולמכשול, ובדוק ומנוסה דלא יתקיים המדרש ההוא… וזכור לטוב להגביר מסגני לויה דעשה והתקין לדורות ללמוד הזוה"ק שלם בביתו ביום הזה בכנופיא כל הת"ח שבעיר״¹⁰⁷.

במאה הי"ח פשט המנהג בקהילות המזרח ובקהילות החסידים¹⁰⁸ ובמאה הי"ט נחשב מנהג קדום ונקבע בדפוסי הימים המיוחדים, שעם שהם ימי תפילה והתייחדות הם גם ימי ששון ושמחה.

המקובלים הוסיפו להחזיק בו על־פי רבם הגדול האר"י. ומי לנו גדול מ"מדרש חסידים ק"ק בית אל" בירושלים שתורת האר"י היתה שגורה על־פיהם של חבריו ועל־פיה ייסדו את מנהגיהם, והם היו עושים “לימוד בבהכ”נ בל"ג לעומר לכבוד התנא רשב"י זיע"א ובליל מ"ג לעומר, ליל פטירת שמואל הנביא ע"ה״¹⁰⁹.

מנהג המקובלים לעלות למירון לשם לימוד והשגה ותפילות כמעט שנשתכח בדור האחרון וצורה שצרו לו ההמונות¹¹⁰, ההילולא והחגיגות ביום ל"ג לעומר, גברה על עיקרו ומטרתו ונתקיימה, עד שהפך יום ל"ג לעומר חג של כלל ישראל בכל מקום שהם.

 

חידוש בנין קברו של רשב"י במירון    🔗

שאלה שלא היתה בידינו עליה תשובה היא אימתי נבנה הבנין על קברו של רשב״י. כל שידענו הוא שיסודו קדום הוא ור' אברהם גאלנטי ייצבו. והנה מצאתי עתה ארבע אגרות של ר' אברהם ב"ר משה קצבי, שנשלח בשנת תקפ"ה מטעם קהילת צפת לשם חידוש בנין הקבר של רשב"י ואלעזר בנו במירון. אגרות אלו תומכות השערתנו שכל שלא מצאנו שלוחים שיצאו לשם מירון לגולה, הוא משום שההסגר במירון נמנה עם מוסדותיה של צפת. ואכן זוהי השליחות היחידה הידועה לנו שנתייחדה כולה לשם קברו של רשב"י במירון ואין היא אלא מטעם "חכמי ורבני ופקידי ומנהיגי״ צפת.

בחורף שנת תקפ"ה ירדו גשמים מרובים בצפת ובסביבותיה. בנין קברו של רשב"י התמוטט וכמעט שנהרס כולו. הגשמים החריבו גם “בתי כנסיות ובתי מדרשות”¹¹¹ וקהילת צפת נמצאה במצוקה קשה. היא נזקקה להלוואות ברבית מאת הגויים לחידוש בנין מקום קברו של רשב"י, ושלחה שלוחים מיוחדים לשם כך. אין בידינו ידיעות על השלוחים האחרים מלבד ר' אברהם קצבי¹¹². הוא היה באיטליה בשנת תקפ״ז. אגרתו הראשונה נכתבה בפירנצי בחודש אדר ולפני כן עשה בליוורנו. מסתבר שאיזור שליחותו היה מדינות פראנקיה ויצא מצפת בשנת תקפ"ה או בשנה שלאחריה. קהילות ליוורנו ופירנצי נענו לו בעין יפה. סבור היה לבוא למודינה, אלא שחלה ושלח אגרות לקהילה ולר' דוד זכות בנו של ר' מזל טוב מודינה, רבה של העיר.

שליחותו של ר' אברהם קצבי לא באה במנין השלוחים. תקנה נעשתה באיטליה שלא יצאו השלוחים אלא כל עשר שנים (אגרת ד), וכבר היה לפניו שליח מצפת, הוא כנראה ר' מרדכי אשיאו¹¹³, וגבה את כספי הקופות. לפיכך הודיע לו ר' מזל טוב מודינה, שקהילת מודינה אין ידה משגת להרים תרומה חדשה. השליח השיב בדברי תוכחה, וצפה שתתרגש עליהם רעה אם יסרבו ליטול חלק בחידוש בנין קברו של רשב"י, ועוד שקהילות בסביבות מודינה, כגון ריג’ייו וקוריג’ו, נוהות הן אחריה ואף הן תמנענה מלשתף עצמן במצווה זאת. דבריו של השליח הרתיעו את אנשי מודינה ור' מזל טוב מודינה חזר והודיע לר' אברהם קצבי על הסכמתה של הקהילה. עתה ביקש השליח מר' מזל טוב שיפנה גם לקהילות הנ"ל, שמעשה קהילת מודינה בידיהן.

ר' אברהם קצבי היה מחכמי קושטא וחבר ועד “פקידי ארץ־ישראל בקושטא”. בחודש תשרי תקל"ה חתם עם פקידי חברון על אגרת שליחותו של חיד"א לאירופה, והוא שני לר' חיים מודעי¹¹⁴. שמונה שנים אחר־כך, בחודש אדר תקמ"ג, חתם על אגרת שליחותו של ר' חיים אברהם ישראל זאבי¹¹⁵, ובתשרי תקמ"ד חתם עם פקידי צפת בקושטא על אישור כתב־שליחות צפת של ר' שלמה חסאן¹¹⁶. לא ברור אימתי עלה לארץ־ישראל. בעת שליחותו ודאי שהיה בגיל הזיקנה. כנראה שהתיישב בצפת. ברם בשנת תקצ"א נמצא באלג’יר בשליחות חברון¹¹⁷.

האגרות נמצאות באוסף זנה שבמכון בן־צבי בכתב ידו של פרופ' יעקב מאן ז"ל ולא צויין עליהן מקומו של כתב־היד. דומה שנמצאו בתכריך כתבים ממודינה מר' ישמעאל הכהן, תלמידו ר' מזל טוב מודינה ובנו ר' דוד זכות מודינה, שכן רוב העתקותיו של מאן מחוג זה הן¹¹⁸. סבור הייתי שכתב־היד הוא מאסף HUC בסינסינאטי. מר דב ירדן, הממונה על כתבי־היד בספרייה זאת, הודיעני שיגע ולא מצא כתב־יד זה. והריני מפרסמן על־פי העתקות של מאן בלבד.

א. משליח צפת לקהילת מודינה

ב"ה

האנשים האלה שלמים… ה"ה הגבירים הרמים פרנסים גזברים… לעומתם ינשאו החכמים השלמים הדיינים המצויינים וכל העוסקים עם הציבור לש"ש אשר אור להם במתא מודונה יע״א…

…חל"ת האר"ש זאת מאיתי צעי"ר המשתלח מעה"ק צפת תובב"א מאת חו"ר ופקידי ומנהיגי עה"ק הנז' על דבר בנין וקיום וחיזוק מקום מקודש מה נורא המקום הזה גדול אדונינו התנא האלקי דא רשב"י זיע"א, אשר שם בית האלקים שלש פעמים בשנה עולין במעלות כל חכמיה ורבניה¹¹⁹ מעה"ק הנז' אל הקדש פנימה להגות בספר הזוהר הקדוש, בשם וזכות כל אחינו בני ישראל שבגולה יתובי יתבינן ברוכי מברכינן את שמם הטוב שיחיו לעד ששים ושמחים במשכנות מבטחים מלאים כל טוב אכי"ר.

והן בעון זה שנתים והמטר היה על פני האדמה לרוב ודין גרמא כי הנפילי"ם¹²⁰ היו בארץ רבו מספר. ואתיא מכללא מקומות מקודשים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואת עלית על כלנה מקום מקודש הבנוי על מערת אדונינו התנא האלדי דא רבי שמעון בן יוחאי ור"א בנו וסיעת מרחמוהי זיע"א אשר בית ישראל נכון עליהם כמעט לארץ הגיעו. ועל זה היה דוה לבנו כי צריכה רבה לקיום המקום הק' הנז' ואין ידינו משגת כי יד עניי אנן. והוכרחו במעשיהם חו"ר העיר הק' הנז' ללוות ברבית קצוצה מאת הגוים סך עצום ורב לחזק המקום הנז' ולפארו ולרוממו כמאז ומקדם, ואסמכוהו רבנן על נדבת אחינו בני ישראל הי״ו היושבים בחו"ל.

ובכן השלוחים יצאו אל כל המקומות אשר שם בני ישראל אחינו אנשי גאולתנו, ומכללם אנכי הצעיר באלפי שלחוני לקראתכם. ובבואי לק"ק ליוורנו יע"א תלי"ת¹²¹ עשו כנימוס ביתר שאת ויתר עז והפרישו מממונם נדבה חדשה הן מן הכלל הן מן הפרט. וכמו כן פה ק"ק פירנצי יע"א ה' ישמרם עשו בכל עוז ותעצומות. ואחר שגמרתי מפה נטיתי ללכת לקראתכם, ואולם דא עקא כי נחלתי ולא יכולתי ללכת. אי לזאת יעצוני רעיוני להודיע למעלתכם בזה כתב ידי למען יעשו עימי אות זה לטובה, לקבץ מאחד נדבה חדשה לשם גדול אדונינו רשב"י זיע"א הן מן הכלל הן מן הפרט, אחד האיש ואחד האשה יתנו לזה מנה יפה הרי זו עול"ה לכבוד ה' מקודש דא רשב"י, חוץ מן הקופה הקבועה לשם אדונינו התנא הק' הנז'. הכל כאשר לכל ישלחוהו לידי לפה פירנצי יע"א קודם חג הפסח. חזקו ויאמץ לבבכם אל ירך לבבכם כי דבר גדול כזה לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ויכולה היא שתגן אלף המגן עליכם ועל בניכם להצילכם מכל צרה וצוקה. בה' בטחתי שכה יעשו וכה יוסיפו ביתר שאת ויתר עז ותכף לקבלה אני אברך אתכם…

כ"ד נא"ה דשו"ט¹²² ברב עז ותעצומות. ביום אחד ועשרים לחדש אדר שנת ז״ה השע״ר¹²³ לד' צדיקים יבואו בו ושלום.

צעיר המשתלח מעה"ק צפת תו"ב הצעיר אברהם בכמהה"ר משה קצבי ס"ט

ב. אישור רבה של קהילת פירנצי

מודיע אני נאמנה אליכם קציני עם יש', שזה החכם השלם מוהר"ר אברהם קצבי נר"ו הוא שליח נאמן מחכמי צפת יע"א על דבר קבורת רשב"י זיע"א, כמו שראיתי בכתביו שהביא משם וכאשר העידו לו ג"כ רבני ליוורנו נר"ו בב"ד הצדק כפי הנהוג לשד"ר הנאמנים. וכדי שלא להרבות בהוצאות יתירות להקק"י שלהם, הנה הוא שולח מכאן אגרת הזאת, ומובטח אני שכל השומע יתן ויחזור ויתן כאשר עשינו גם אנחנו פה והמוסיף מוסיפין לו מ"ה¹²⁴, וזכות רשב"י יעמוד לנו ולהם לעד אנס״ו¹²⁵.

נאם הצעיר הכו"ח ביום א"ך לחדש אדר שנת התקפ״ז פה פירינצי.

חנניה אלחנן חי כהן¹²⁶ משרת הקק"י

ג. מהשליח לרבי דוד זכות מודינה

ב״ה 22 ח' אדר ש' 5587

מעין נובע מקור חכמה… הגביר החכם השלם חפץ חסד ומרבה להטיב כמהר"ר נר"ו… מגן דוד¹²⁷ יהיה בעזרו…

אותותי אלה באתי על חלות ממעלתו ע"ד מצוה ועשות חסד ובו בטח ליבי כי שמוע שמעתי את שמעו הטוב כי תלי"ת איש אמונות רב ברכות תומך עוזר ידים רפות וברכים כושלות ומחזיק ביד שלוחי א"י הקדושה תו"ב. ועל זאת סמכתי לכתוב שורתי"ם אלו לבקש מלפניו למען יעמד לימיני להיות לי מעיר לעזר בענין שליחותי. והוא הדבר כי אנכי הצעיר הח"מ שליח מעה"ק צפת ת"ו ע"ד בנין מקום קדוש בי כנישתא רבא העומדת על מערת גדול אדונינו התנא הקדוש רשב"י זיע"א, כאשר עיניו ישר יחזו בכתבים השלוחים תו"ד¹²⁸ כדי למוסרם ליד ראשי הקהל הי"ו, למען יעמודו על מעמדם לעשות נדבתם הטהורה נדבה חדשה הן מן הכלל והן מן הפרט ולשלוח לידי כל הנקבץ לפה פירנצי יע"א. יען וביען כי אנכי לא יכולתי ללכת להתם כי איני בקו הבריאות דין גרמ"א דעצירא"ה¹²⁹. אי לזאת שלחתי כתבים לכל האיטלייא ותלי"ת כולם הם עשו ויעשו. אתיא אח"ל אח"ל ממעלתו למען ישתדל בכל עוז ותעצומות להזריזם שיעמודו על מעמדם לעשות נדבה חדשה…

תוך דנא יקבל כתב ריקומינדאסיון לשמו הטוב. ועוד כתב למע' הגביר הח' המרומם סי' שמואל הכהן ה"י וידרוש בשלומו מצדי וכה יאמר אליו: יען שלא יכולתי לילך להתם ולא זכיתי לראות פניו, אחלי יכונו מאתי למען ישתדל בעדי ובשמי בדבר מצוה כזאת לעשות נדבה יפה מעולה מהקק"י… מעתה להרב מר אביו אני אשל"ם שלומי אמוני בשלמ"א לרב"א אלף ורבבה, ומחמת כי לא ידעתי את שמו הטוב לא באתי ביחוד, אך את זאת יעלה לראש כאלו כתובה לשמו הטוב ומלך מוחל וסולח… כ"ד נא"ה דשו"ט והוא איש צעיר המשתלח מעה"ק צפת תוב"ב.

זה שמי אברהם קצבי ס"ט

ד. מהשליח לרבי מזל טוב מודינה

ב"ה יום י"ג ניסן יזלרנ"ו¹³⁰

המאור הגדול לממשלת עטרת תפארת… הרב המובהק מ"ץ בק"ק מודונה יע"א כמהר"ר מזל טוב מודונה¹³¹ יע"א…

מאחר עלות גדול הש'… ע"ט לדבר דבר לפני אדוני המלך להודיעו מקבלה ואילך אות"ו¹³² כי טוב וראיתי את כל הכתוב לאברהם במחזה מהני מילי מעלייתא דמר… ואולם התבוננתי וראיתי באותיותיו תשובת ראשי עם קדש דברים שלא כסדרן הס כי לא להזכיר דברים כאלו מכמה טעמי ואנפי דחיקי. חדא כי טעותם זאת אשר אומרים כי חק נתן להם מעשרה שנים לעשרה, הלא יביטו ויראו כי חק זה לא ניתן אלא לדבר הקבוע תמידין כסדרן, אבל כי יקר"ה לפניך מקריים אשר לא טובים ומאורעות משונים, ובפרט על דבר קדוש כזה, לא ניתן ליאמר שיהיו פטירי ועטירי ליתן לזה. כי מי פטרם, הלא עם בני ישראל אתם ומן הדין אתם חייבים להעמיד ארץ ומלואה ובפרט לקיים ולחזק מקומות הקדושים, ואת עלית מקום מקודש כזה, ובודאי הגמור שעל זאת וכזאת לא תקנו הראשונים.

זאת ועוד אחרת, כי התנאי הנז' אינו דוקא במח"ק¹³³, הלא הוא בכל ערי האיטלייא יע"א, וראשון שבראשון מתא רבתי ליוורנו יע"א. ואעפ"כ כשומעם ויחרדו חרדה גדולה עד מאד, והמה בחכמתם ובצדקתם נתחזקו ראשי עם קדש ויתנדבו נדבה כיד ה' הטובה עליהם ביתר שאת ויתר עז. וכמו כן עשו יחידי עם סגולה ק"ק פירנצי יע"א. ואם כן למה יפטרו עצמם בטענה שאין בה ממש. ועל מה שטענו כי קופת הקק"י ריקם ריקם, כמעט נעלם מהם משרז"ל אין ציבור עני¹³⁴. ואם באולי היה היה להם לב ליתן, היו יכולים להמציא אלף המצאות ולעשות נדבה יפה ולא להשיב את פני ריקם. ואולם עינא דשפיר חזי כי ה' מנע הטוב מהם שלא יתנו לדבר מצוה כזאת ולא יקרא שמם עליה. ובאמת ובאמונה כי לא חרה לי כל כך על שמנעו עצמם מליתן לזה, כי ידעתי שסוף יתחרטו ע"ד כזה ואחריתה מרה כלענה. אך כל צערי שגרמו לי רעה לכל הערים אשר סביבותיכם, כי עיניהם תלוים להגרר אבתרייכו. והנה בעת"ה והיה כשומעם ימשכו את ידיהם מליתן, והם הנה גרמא בנזיקין ונמצא בידם תרתי, לא די שהם לא עשו אלא שמנעו הטוב מאחרים.

ובכן עתה עתה באתי לגלות אזן לפני אדוני המלך שידבר על לב ראשי עם קדש דברים המתישבים ולומר להם שהעצה היעוצה להם שלא יוציאו עצמם מכללות המתנדבים ולא יעלה ויבא לידם רעה כזאת. ואדרבא יתחזקו ויתאמצו בכל מאמצי כחם לעשות טובה עמנו ולקיום המקומות הקדושים, וזכות התנא הק' יגן עליהם להצילם מכל צו"ץ¹³⁵. אתאן לסיפא כדי שלא הארי"ך טרח"א¹³⁶ למעכ"ת לא באתי יותר בארוכה ותן לחכם ויחכם, ועיני אדוני רואות ויודעות כי לא יפה המה עושים, ועליה דמר החיוב מוטל לבטל סברתם ולהוכיחם על פניהם ולזרזם ולחזקם למען יעמדו על עמדם לעשות הנדבה ככל אחיהם בית ישראל אשר עשו. וסלח נא אנכי מבקש מאת פני אדוני ויבא שכמ״ה¹³⁷.

ובכן אצא מלפניו כצאת המברכים. ואני תפלה אל אלקינו שבשמים יעזרהו ויפלטהו… מעתה לנהירו דעיינין חמיד לבאי בנה של מלכות נר"ו אנכי אשל"ם לו תשלומי ארבעה וחמשה ור"ב¹³⁸. לכל ראשי הקק"י יש"ר¹³⁹ ור"ב… כ"ד העבד המצפה לתשובה מעלייא בקרוב צעיר המשתלח מעה"ק צפת״ו.

צעיר אברהם קצבי ס"ט

ה. מהשליח לרבי מזל טוב מודינה

ב"ה יום עש"ק 7 ח' זיו ש' גברי כח עש"י דבר"ו¹⁴⁰ לפ"ג.

יושב בסד"ר עליון למעלה למשכיל בחכמה ובתבונה… החכם השלם כמה"ר מזל טוב מודונא, דיינא ק"ק מודנא נר"ו…

עטי המדבר"ה מהודענא מקבלה ואילך עט"ו ע"ט דודים והמה היו לי למאורות… שש אנכי בראותי כי תלי"ת העיר ה' את רוחו ואזר כגבר חלציו לדבר על ראשי עם קדש ה"י ע"ד מצוה לקיום וחיזוק בנין מקום קדוש זיע"א, והמה ה"י ה' עליהם יחיו לא מאנו לעצתו ויטו את אזנם לשמוע בלימודים לימוד ה'. ואען ואומר תשואות חן חן רב חינ"א ורב חסד"א מן השמים יבא שכרו כומ"כ¹⁴¹, וזכות אה"ק וזכות התנא הק' אדונינו התנא האלהי רשב"י ור"א בנו וסיעת מרחמוהי המה יהיו ל"ו לעזר ול"ו להועיל בכל פינה אשר הוא פונה ידו בצלחת בצל"ח העודף.

הנה בעת"ה אחל"י יכונו מרו"מ שימהר יחישה מעשהו לשלוח הנדבה הטהורה של הקק"י הי"ו לפה ליוורנו יע"א ליד מע' הגביר סי' אליהו מודונא ה"י, וכשיעלו לידו הרי הם כאלו עלו ובאו לידי. ואולם את זאת אבקש מלפניו בבקשה ממך נא גבור שיהיה דבר ראוי והגון לפי כח הנותן וכח המקבל. בטחתי בה' שכה יעשו וכה יוסיפו ביתר שאת וביתר עז. מעתה לכל ראשי עם קדש אדברה נא שלום… ואל שדי יתן לכם רחמים ויריק לכם ברכה עד בלי די. חזקו ויאמץ לבבכם לשלוח מנה יפה ראויה להתכבד ואל תבישוני. בטחתי באהבתכם ובחמלתכם שכה תעשו וכה תוסיפו ביתר שאת ויתר עז. מעתה תשובתכם מהרה תצמח לידי הגביר סי' אליהו מודונא…

הכ״ד נא"ה עבדו ומוכן לשרתו והוא הצעיר מכל בית אבי

אברהם קצבי ס"ט

אחלה פנ"ק בעשר חלו"ת שיעבור בסל"ח לכתוב לע"ת ריגייו וקוריגו יע"א, יען שהם כתבו לי שהם נגררים בתר ק"ק מודונא. ובכן כעת צריך להודיעם. בטחתי שכה יעשה ויבא שכמ"ה, והכל ישלחו ליד סי' אליהו מודונא ה"י פה ליוורנו יע"א.

על גבי הכתב:

Sig. Mazaltob de Modena

Modena di Livorno