ספר זה הוצאתו נסתייעה על־ידי עירית צפת

ואמורה לה תודה

דורות שהטביעו חותם על תקופות גדולות ושיוו דמותו של עם, מהחשובים והגדולים שבהם היא מאת השנים שתחילתה גירוש ספרד. עיני היהדות מקצה ועד קצה צופיות היו לצפת. גדולי תורה וחכמה, מקובלים ואנשי מעשה, נקבצו באו לה ולא נמצא ריכוז כזה וגיוון כזה בדורות הרבה. וויעוד זה, זרמים וחוגים שונים נתכתשו בו, הדליק את גחלת האומה וניצוצות ניתזו לעברי פניה. מגמת כולם היתה החזרת עטרת ישראל ליושנה, חידוש היצירה בארץ שסובב סובב העם ואל מקומו שב. השמדות והגזירות בספרד חיזקו את יצר החיים. מעתה כל פינות שהיו פונים לא היו אלא למען גאולת העם ויישוב שממות הארץ. הן אלה קצות דבריו המופלאים של רבי שלמה הלוי ן' אלקבץ, אשר הוגלה מספרד לתורכיה ועלה לצפת. וכה אמר בתפילתו:

"בני ציון היקרים שבו וישליכום אל מעונות אריות אל הררי נמרים בארץ ערבה ושוחה… כל חילם וכל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו. בנותיהם ובניהם נתונים לעם אחר ועיניהם רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידם – – – אין מלה בלשוני לספר כל הקורות את בניך ואת התלאה אשר מצאתם מגוי אל גוי… ובכל זאת החזיקו את תורתך ולא עזבוה ולא נטשוה. זלים זהב מכיס לרומם אותה ולכוננה ולסעדה. עוד היום מתאמצים ומתעלצים בה ששים ושמחים לעשות מצותיך ביישנים גומלי חסדים.

ועתה נדבה רוחם לעלות אל הר ציון, הר ה', לרצות אבניו ולכונן עפר רגבי חרבותיו. כלם נקבצים באים לך. שמו נפשם בכפם. נותנים בים דרך. מנשרים קלו מאריות גברו לעלות ולהשתחוות לפניך על הארץ הזאת. ויעזבו כל רכושם ובית תענוגיהם, כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, לבא אל הארץ. והארץ הנה היא עזובה חרבה ושממה לפניהם ויושביה הגוים המושלים בה כי כן רעים וחטאים. ובכל יום ויום עבדיך מוכים ועבדיך עולים אליה. העל אלה לא תפקוד ותושיע ה'. המאוס מאסת אותם אם בגוי כזה געלה נפשך. חלילה לך״ (עמ' קנב–קנג).

חשיבות שנודעה לו לגליל מספר הזוהר, משכה גדולי־דור לצפת, אשר בשעריה, במירון, ישב רבי שמעון בן יוחאי. נתחזקה האמונה שכאן יתגלה המשיח ראשונה. מקובלים ביקשו להסתופף בחצרותיה למען ימשך עליהם אור ויזכו לגילוים של סתרי הקבלה וכדי לטהר ולתקן נפשם ונפשות ישראל. וכאן בית יצירת תורתם של רבי שלמה הלוי ן' אלקבץ, רבי משה קורדובירו ורבי יצחק לוריא – האר"י שבחבורה, אשר שבילין חדשים סללו לליבה של הקבלה ופיענחו ספונותיה.

צפת עלתה כפורחת ולמן ראשית בניינה, בשנת רס"ד, שרתה עם ירושלים וביקשה לה ההגמוניה ולא יצאו ימים רבים עד שיכלה. בצפת חודשה הסמיכה ארבע ושלושים שנה לאחר מכן, וירושלים שמעה חרפתה ולא החרישה עד סופה של מאת השנה, וחזרה וכבשה מקומה.

איחודו של בית ישראל היה מעיינם וספר שולחן ערוך הורתו ולידתו בעיר קודש זאת. שאלות מקצווי־ארץ נשלחו לצפת וחכמיה היו המשיבים שבדור ועל דעתם נפסקה הלכה. וכה אמרו יהודי הגולה על מרן יוסף קארו: “ואם כי הרב יפעת אורו זורח כהיום בצפ”ת תוב"ב, עם כל אלה מצודתו פרושה בכל מקום אשר בשם ישראל יכונה״. ולא הספיקו דברים אלה, עד שאותו חכם איטלקי שהדפיס לפני ארבע מאות שנה את שולחן ערוך, אמר דרך הפלגה “כי כמו לסבה ראשונה משועבדים אנו אל הגאון הנז'” (ר' מנחם פורטו הכהן, שלחן ערוך יורה דעה, ויניציאה שכ"ה). ספרו זה, חיבורו בית יוסף ותשובות שהשיבו הוא ורבי משה מטראני, מהם יסוד מהם פינה למשפט ולהלכה.

מצפת יצאו לא רק מורי הוראות וראשי־ישיבות, אלא גם פרשנים ובעלי דרשות – ומי עוד כרבי משה אלשיך אשר מבארו שתו הדרשנים בישראל; בעלי מוסר והגות, כרבי אליהו די־וידאש בעל “ראשית חכמה” וכרבי אלעזר אזיכרי בעל ספר "חרדים״, אשר משנתם היא מנכסי צאן ברזל. השירה והפיוט וסדרי העבודה – אשר אלקבץ ונאג’ארה הם ראשיהם בצפת – נמצאו נשכרים, ומהם ניזון העם בכל דורותיו ותפוצותיו עד היום.

חיי הרוח לא ביטלו את חיי המעשה, אמנים ובעלי מלאכה נמצאו בה לרוב. התעשיה והמסחר ומלאכת ה"בגדים" בצפת נודע טיבם בעולם, וכאן ערשו של הדפוס העברי בארץ־ישראל. צפת עלתה וגדלה, וכבר שאל חכם בקראקא “מדוע זכתה עיר צפ”ת תוב"ב להיות מיושבת בעזר האל בהדרת עם קדש יותר משאר ערי הקדש של ארץ ישראל תוב"ב" (ר' יחיאל מארפטשיק, פרקי אבות, קראקא של"ו, דף פב, א). אותה שעה כבר לא עמדה במרומיה ולא יצאו שנים הרבה עד שהחלה שוקעת. ברם, ממנה ומכוחה נמשכו תנועות גדולות שפרשו מצודתם על המוני בית ישראל.

כל שהוא מן המפורסמות במחקר – אין תועלת בו לעניינו. מוניטין שיצאו לה לצפת לא עידתו מחקרה. בא קובץ זה ולימד על פרשיות ידועות שאינן אלא סתומות ועדיין צריכים אנו לנגר ובר נגר לפותחן. קובץ מאמרים ומחקרים זה, נעשה בו נסיון להקיף כמה מן התחומים שנרמז עליהם: הנהגות ותיקוני־תפילה, פיוט ושירה, מוסר ומחשבה, פילוסופיה וקבלה, חישובי קץ ושאלות הגאולה, בעיות הלכה וסדרי־קהילה, סמכותם של חכמי צפת והשפעתם על הגולה וסייוע קהילות ישראל ליישובה. כל אלה אינם אלא תרומה קטנה להישיגים ולמעשה הגדול שנעשה בצפת, ויותר משפורסם כאן יבוא ברצות ה' בכרך שלאחריו.

חותם שהטביעה צפת על היהדות חקוק על לוח ליבה עד היום, וצורה שצרה לה – ממנה נשתוותה דמותה.

שאלות ישנות הן, מאימתי החלו לעלות למירון ולהשתטח על קברם של רבי שמעון בן יוחאי ואלעזר בנו? ומהו מקורו של המנהג לחוג על קברם את יום ל"ג לעומר? כל שעסקו בפרשה זאת, בשאלה השניה בעיקר עסקו. מקורות רבים שהביאו נתגבבו ויותר משיש למצוא בהם תשובות נותרו שאלות. לא פורשו דבריהם כהלכה ולא נתנו את הדעת על הבחנות מפורשות שבהם ועל גילגוליו של המנהג עד שנקבעה דמותו וצרו את צורתו. מקורות שבידינו אינם מותירים מקום לספק שיסודו קדום ומקובלי צפת הם שהטביעו חותמם עליו¹.

א

עד גירוש ספרד צויין קברו של רשב"י כשאר קברי תנאים ואמוראים, ואין דבר על עלייה לקברו מפקידה לפקידה. למן המאה הי"ג היו עולי־רגל באים למירון מכל ערי ארץ־ישראל ומקהילות קרובות ורחוקות שבגולה, ורבים היו עולים לשטוח בקשותיהם גם שלא לעתים מזומנות. ר' תנחום ירושלמי (נפטר בשנת נ"א, 1291) שמע שהמים במערה במירון “מתגברים שם בשביל עולי הרגל”². הנגיד ר' דוד, בן בנו של הרמב"ם, עלה ממצרים והתפלל “במערת הלל ושמאי” במירון כדי להעניש את המלשינים שביקשו להדיחו מן הנגידות ולהחרימם³.

הזמן הקבוע להשתטחות היה בין פסח לעצרת, הם הימים שהיו היהודים בארץ־ישראל ובמזרח נוהגים לנסוע ל"זייארה". ביום ארבעה־עשר באייר, בפסח שני, היו מתקבצים במירון. מועד זה נזכר לראשונה בתיאור־מסעותיו של תלמיד הרמב"ן, שביקר בארץ־ישראל בראשיתה של המאה הי"ד, וכתב: “שם מתקבצין כל ישראל והישמעלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים. וכשהם [רואים] יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה”⁴. יום ההשתטחות במירון היה, איפוא, יום שמחה והודייה. על מקורות עבריים אלו נוספו עדויות של גיאוגרפים והיסטוריונים ערביים שהיו באותה תקופה. אל־דמשקי כתב: “ובבוא מועד השנה ונאספו אליה יהודים מארצות רחוקות וקרובות, ופלחים וכיוצא בהם, ועשו שם כל אותו היום בתוכה ומחוצה לה”⁵. מועד זה מפורש בדבריו של בן־דורו, אל־עת’מאני, שהוא “מחצית אייר”. ואלה דבריו: “מתאספים בה [במערה] יהודים רבים מן הארצות הקרובות והרחוקות ועושים סביב המקום הזה במשך כל היום”⁶.

נס המים במערת הלל ושמאי⁷ נזכר בדבריהם של כל הנוסעים ובמקורות הערביים הנ"ל. מכאן התפתח בתקופה מאוחרת מנהג לעלות למירון בעת עצירת־גשמים, להתפלל על הגשם. באגרת ששלח ר' יצחק ב"ר מאיר לטיף מירושלים לאיטליה (ר"מ-רמ"ה, 1485–1480 בערך), כתב שבשני בצורת היו יהודים מירושלים מתפללים במערת הלל ושמאי במירון "אחר יתקשרו שמים בעבים וימטיר והארץ תתן את יבולה״⁸.

העדות הראשונה על עלייה והשתטחות בקבר רשב"י בזמנים קבועים, היא משנת רל"ג (1473). אלמוני איש קנדיאה שביקר בארץ־ישראל סיפר: “יבאו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים ובייחוד קבורת ר' שמעון בן יוחאי ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים ומיד יבא מטר”⁹. הוא מזכיר גם את קברי הלל ושמאי, אף־על־פי־כן העלייה בזמנו שוב לא היתה למערה זו אלא לקברו של רשב"י¹⁰. ואם תשאל הרי דבריו של הנוסע מקנדיאה נכתבו לפני אגרתו של ר' יצחק לטיף, תהא התשובה המושבת לך שר' יצחק לטיף לא היה במירון, אלא כתב מה ששמע מפי זקן בן שבעים שנה שנסע עמו מיפו “והעיד בדבריו בחורים מספנייא”. זקן זה ודאי סיפר לו מה שראה לפני שנים. מכאן הוכחה מובהקת שסמוך לפני שנת רל"ג, ולא הרבה לפניה, הפך קברו של רשב"י מקום לעלייה לרגל. יש שהיו עולים שלוש פעמים בשנה ויש שבאו למקום זה בשנות בצורת. המועד המיוחד, פסח שני, לא בטל גם בזמן זה.

העתקת המרכז בכפר מירון עצמו¹¹ ממערת הלל ושמאי לקבר רשב"י ואלעזר בנו, כיצד באה? דור אחד לפני הגירוש החלו יהודים לעלות מספרד לארץ־ישראל¹². הספרדים הביאו עמם בלא ספק את ספר הזוהר שלא היה בידיהם של המוסתערבים והתושבים בארץ־ישראל, ובמקום שנמצא רשב"י אין מקום אחר יכול לעמוד בפניו. לא מקרה הוא שמזמן זה ואילך שוב אין אנו שומעים על מערת הלל ושמאי כמקום תפילה והתייחדות, וכמעט שלא נותר לכך זכר, אלא בפי זקנים שהיו כנראה בילדותם עדים להשתטחות במערה זו.

הנוסע הראשון אחרי גירוש ספרד והחשוב ביותר שהשאיר לנו תיאור מסע מפורט ונאמן, ר' משה באסולה, מוסר מה ששמע על מערת המים בהיותו במירון בחודש חשוון רפ"ב (1521), מפי השמועה דווקא: “כי הכל מעידים ונשבעים כי כשיכנסו שם קהל רב ומתפללים מיד המים מתרבים ושופכים לארץ אמנם בימי לא היה כן. גם אומרים כי נס אחר נעשה בו כי באים היהודים שיירה גדולה וכל אחד מדליק נרות תוך המערה סביב ואם נכנס בה אשה נדה מיד תכבינה הנרות. כלם מעידים ונשבעים שהוא אמת ואנכי לא ראיתי”¹³. מה שאין כן כל שנאמר על קברו של רשב"י, בעיניו ראה. הוא מלמדנו מנהג חדש. בשובו למירון אותה שנה אחרי הפסח, ביום כ"ד בניסן, היו עמו “עשרה בני אדם שהיו קבועים אז ללכת בכל חדש להתפלל על מערת רשב”י¹⁴. ולא זו בלבד, אלא שהחגיגה בפסח שני לא היתה אלא על קבר רשב"י: “ובט”ו באייר שקורים לו פסח שני עשו שם במירון השיירה גדולה. היו שם יותר מאלף נפשות כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם ורוב קהל צפת וכל קהל לבוקע הוא כפר שיש בו המערה שנטמן בה רׄשׄבׄיׄ ובנו יׄגׄ שנה… וגם מכל הסביבות באו אז למירון ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים"¹⁵. ועוד למדנו מדבריו של באסולה שמערת רשב"י היתה בידי יהודים ולא היתה נפתחת אלא בימים קבועים, שכן באחד ועשרים בחשוון נמצא שם “והיא סגורה אין מקום להכנס בה”¹⁶.

השלב השני בתולדות העלייה למירון היה, איפוא, העתקת החגיגות ממערת הלל ושמאי לקברו של רשב"י ועריכת הילולא המונית וכן משמרות ראש־חודש. אותן שנים, בימי הנגיד ר' יצחק הכהן שולאל, יסדה החבורה של בני הישיבה בירושלים משמרות להתפלל על קיבוץ הגלויות והגאולה¹⁷. ופלא שלא ניתנה עד כה הדעת על משמרות שנהגו בהן גם בצפת, ולא עשו זאת רק במקומם אלא גם במירון. ואכן בדברי החבורה של בני הישיבה בירושלים נאמר שהנגיד שולאל “תקן ישיבות בירושלים ובגליל העליון”¹⁸. הוא ש"ציווה" לקבוע משמרות בירושלים, כלום אין זה מסתבר שהתקין משמרות גם בגליל העליון?

ב

אחרי הכיבוש העות’מאני עלו לצפת מקובלים ספרדים שתחילה התגוררו בתורכיה, בשאלוניקי ובאדריאנופולי, והיו להם חבורות והנהגות־חסידים מיוחדות. הללו הפכו את מירון למקום התייחדות לשם קבלת השראה וגילוי רזין עלאין. הם היו נוהגים לעשות “גירושין” בכפרים בסביבות צפת וגם בקברו של רשב"י במירון. ר' יוסף קארו ור' שלמה הלוי בן אלקבץ שהיו בחוג אחד באדריאנופולי, הרמ"ק תלמידם, ר' אברהם גאלנטי תלמיד הרמ"ק והחסיד המקובל ר' אלעזר אזכרי בעל “ספר חרדים”, הותירו לנו עדויות חשובות על כך בספריהם. אין לכרוך את דבריהם יחד¹⁹, אלא יש להבחין בהם שלושה סוגים של “ביקורים”.

ר' יוסף קארו ביקר על קבר רשב"י ואלעזר בנו במירון עם בני חבורה בחול המועד סוכות. אור ליום שבת כ' לתשרי, אמר לו המגיד: “והא גשמים דאתו לא הוו דוגמת שפך לו קיתון על פניו²⁰ ח”ו, אדרבא נתקבלו דבריכם ורשב"י ובנו שמחו לקראתכ' בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם, אלא דכיון דהקפתם לר' אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו, ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם. וכלל זה יהיה בידכם, כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו²¹. ועל כל צרה שלא תבא על הצבור תקיפו אותם שבעה פעמים ותענו"²².

שני דברים למדנו מפיסקה זאת. חכמי צפת היו עולים לקבר רשב"י גם בסוכות והיו מתפללים על המים. ובסוכות הן “נדונין על המים” (משנה ראש השנה א, ב). אחרי שהמגיד גילה למרן חשיבות הקפת קברו של ר' אלעזר בנו של רשב"י בחג הסוכות בלולב, התחזק בודאי המנהג, ואין לראות בכך מקרה, שנמצא אותה שעה מרן עם בני חבורה במירון. דבריו של הנוסע מקנדיאה, שהיו יוצאים למירון “שלוש רגלים”, כלומר לא רק בימים שבין פסח לעצרת אלא גם בסוכות ולשם תפילה על המים, הם מאוששים ונאמנים, ובא זה ללמד על זה²³. מכל מקום זוהי העדות האחרונה על מנהג תפילות המים במירון²⁴. דבר שני היוצא מכאן הוא, שלא רק בזמנים קבועים היו עולים לקבר רשב"י אלא גם על כל צרה שלא תבוא²⁵. ולאו דווקא ציבור אלא גם יחידים²⁶.

סוג אחר של עדויות הוא על ביקוריהם של מקובלי צפת במירון לצורכי התייחדות ועיון. נפתח גם כאן בדברי מרן, שנאמרו על־פי המגיד באותו יום: “ובכן תדע כי הם [רשב”י ובנו] שמחים מאד בקרותכ' זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם. ואם תתמידו לקרות כן יגלו לכם רזין עילאין וכלהו רמיזין בזוהר אלא דלא מסתכלי בהו עד דיתגלו לון ואז ידעו למפר' אתר דרמזו להון דהא בהאי זוהר דבנייכו רמיזי כמה רזין עלאין דלי' לון חושבנ' אלא דבני נשא לא מרגישין בהו וכד יתגלו להו ירגישו בהם. ואת' שלו׳ ״²⁷.

השערה קרובה היא שדברים אלה נאמרו לפני שנת ש"ח. אותה שנה עשו חברו של מרן וכן תלמידו “גירושין” בסביבות צפת. ופעם אחת נמצאו ר' שלמה הלוי בן אלקבץ ותלמידו הרמ"ק במירון ביום שישי שבעה־עשר לחודש שבט שנת ש"ח²⁸. בספרו “ספר גירושין” כותב הרמ"ק על “גירוש” זה: “כהתימי לבאר הדברים האלה ואני בתוך המדרש הרשב”י ע"ה במירון ונשתטחנו בקרבו בציון ר"ש ור' אלעזר ע"ה, ועדין מרחשן שפתי. ושם התפללתי תפלה קצרה מתוך קירות לבי. ואח"כ קם מורי על רגליו ופי' בפ'²⁹ זכור [את יום השבת לקדשו] מלבד פירושים אחרים שפי' עליו וכן מקצת חברים. וקמתי אני והסתכלתי ואני פני לדרום קצת וימיני לציון ר' אלעזר משמאלי ציון ר"ש ע"ה, ופתחתי בפסוק זכור ואמרתי – – – בהשלימי דברי אלו נפטרנו מאת ר"ש ור"א"³⁰.

בשעות התייחדות והסתגרות נמצאו עמהם גם תלמידים ובני חבורה שהיו שומעים ורושמים חידושים שנאמרו לרבם בעת ההתגלות. ר' אברהם גאלנטי, תלמידו של הרמ"ק מביא בספרו “קול בוכים” חידוש “מה ששמעתי ממורי זלה”ה בהיותנו על ציון הרשב"י ע"ה בכפר מירון"³¹. עדויות אלו הן, איפוא, מחוגם של מרן ור' שלמה הלוי בן אלקבץ וכך נהגו גם הרמ"ק ותלמידיו.

והנה מצאתי עתה הסבר לעניין זה בכתב־יד של ר' אברהם גאלנטי. דבריו באו לפרש האמור בזוהר (פר' בא, דף לח, א) “מאת פני האדון ה' דא רשב”י ע"ה". לשון זה “קשה להולמו. וי”ל כההיא דסוף פרשת תרומה דף קס"ג, כי הצדיקים נקראים אנפי שכינתא ע"ש שהיא מתקשטת ומתקנת אנפהא לגבי קב"ה, וז"ש את פני האדון, האדון שהיא השכינה, הוא רשב"י, שבו מתקשטת אנפהא. ודוק שלא אמר מאת האדון ה' אלא מאת פני האדון, שאינו שואל כי אם על הפנים. ומעתה כמה נאה לעלות ולראות פני אדונינו רשב"י להשתטח על קברו ג' פעמים בשנה. ועלינו לשבח לאדון הכל כי כן נתקיים בימינו שכל חביריי ואני עמהם הולכים להקביל פניו ג' פעמים בשנה עוסקים בסודותיו מימי מורינו ע"ה זלה"ה, זה לנו עשרים שנה. המקום ברחמיו יגדור פרצה זו שנפרצה בחבירים בעונותינו ויירחם על פליטת החבירים הנשארת למען נעלה אל בית ה' מירון להשתטח על קברו ג' פעמים בשנה. וה' ברחמיו יחשבה לנו לצדקה כאלו עלינו להר ציון ג' פעמים להראות את פני האדון ה' אכי"ר"³².

עליית המקובלים למירון לא באה, איפוא, אלא במקום מצוות הראייה והעלייה להר־הבית. אבל אותם ימים לא עסקו בהם, אלא בלימוד סודותיו של ס' הזוהר. יסודו של מנהג זה הוא בחבורתו של רבו, אבל לאו דווקא הרמ"ק, אלא אותו חוג שהרמ"ק נמצא בו, כלומר החבורה של מרן ור' שלמה אלקבץ. הוא נקבע עשרים שנה לפני כן. מאורע קשה גרם לביטול הביקורים במירון. מנוסח התפילה משמע שמספרם של החברים נתמעט, הווי אומר שהיתה מגיפה נוגפת בשעה שכתב ר' אברהם גאלנטי את דבריו. ואיזו היא מגיפה גדולה שפרצה בצפת וגרמה למותם של חברים רבים, אם לא זו של שנת של"ט. דון מכאן שמנהג זה יסודו בשנת שי"ט בערך. פירושו של דבר, אחרי שנהג הרמ"ק לעשות גירושין בסביבות צפת, שלא לעתים מזומנות, יצאו לפחות עשר שנים עד שנתהוותה הקביעות של שלוש פעמים בשנה. שוב אין ללמוד מכאן שרק בימים אלה עלו למירון. למעשה חידשו החברים את המנהג הקדום ששמענו עליו מפי הנוסע איש קנדיאה, אלא שנתנו לו משמעות מיוחדת.

העלייה שלוש פעמים בשנה היתה, איפוא, מאורגנת. אף הלימוד במירון דומה שהיה לו סדר מיוחד. “אור לט”ו לאלול שנת השכ"ט", כלומר עשר שנים אחרי ייסודו של המנהג, אמר המגיד למרן שעתיד הוא לזכות “לירד לחכמת הקבלה יותר מהראש שבמירון והוא ייתי למילף מינך. לכן חזק ואמץ”³³. ה"ראש" הוא תואר שהספרדים נוהגים לכנות בו את ראש הישיבה³⁴. מדבריו של ר' אברהם גאלנטי אפשר היה להבין שהרמ״ק היה ראשם של המקובלים שהיו עולים למירון. ברם, אין הדעת נותנת שבקרב מרן קיננה תקווה לעלות על תלמידו. מסתבר יותר שהכוונה לר' שלמה אלקבץ ששאלת השתוות מעמדם בהישג חכמת הקבלה העסיקה מאד את מרן בתת־הכרתו³⁵.

מנהג זה אחז בו גם האר"י שלא נהה אחרי רבו הרמ"ק ויסד שיטה חדשה משלו בקבלה. בס' “בית מועד” בכתב־יד שסידרו ר' שלמה ב"ר בנימין הלוי ואינו אלא מהדורה אחרת של ס' הכונות, מובאת עדות מתלמידי האר"י שנמצאו עם רבם במירון. ואלה דבריו: “ואני קבלתי מאמור”י זלה"ה שראה לרבו מוהר"ה רופא זלה"ה שיצק מים ע"י האר"י וגם מכל הרבנים ההולכים לראות את פני האדון דא רשב"י בימי חג השבועות שהיו בימים ההם, שרובם ראו את האר"י, שכולם היו מסתפרים ליל מ"ט תכף אחר ספירת העומר"³⁶. לא זו בלבד שהדברים תואמים להפליא את האמור מפי ר' אברהם גאלנטי, אלא שיש בהם תוספת הסבר, שהעלייה היתה בימים שלפני החג ושעשו במירון ימים אחדים. ר' שלמה הלוי השתמש אף באותה מטבע ובאותו פירוש ללשון הזוהר. בדרכו של ר' אברהם גאלנטי פירש גם הרח"ו את דברי הזוהר³⁷. וכנראה שבענין מנהג זה לא היו הדעות של החבורות בצפת חלוקות.

על השתטחויות של האר"י ותלמידיו במירון לשם השגה וגילוי רזין, מסופר גם בס' “תולדות האר”י": “פעם אחת הלך הרב עם החברים למירון לקבר הרשב”י ז"ל, ואמר לחברים: חברי, במקום הזה ישב הרשב"י עם החברים לסדר אדרא רבה ועדיין רישומו של האור במקום הזה, כי כבר נודע שאפילו שהאור מסתלק תמיד נשאר רשומו של האור במקום ההוא. אח"כ ישב הרב במקום הרשב"י והושיב להרח"ו במקום ר' אלעזר וח"ר יאונתן [סאגיש] במקום ר' אבא, וח"ר גדליה [הלוי] במקום ר' יהודה, וח"ר יוסף מוגרבי במקום ר' יוסי, וח"ר יצחק הכהן במקום ר' יצחק. וכן על זה הדרך הושיב שאר החברים במקום שהיו חבירי הרשב"י. גם היה אומר היום האיר בחברי פ' תנא פ'. אח"כ למד עם החברים האדרא, וגלה להם סודות ורמזים שרמזם הרשב"י באדרא. ובעודו לומד אמר לחברים: חברי, דעו לכם שלהב האש מסבב אותנו, ועומדים עמנו הרשב"י וחביריו ונשמות של צדיקים ותנאים אחרים ומלאכי השרת, שבאו לשמוע תורת אמת מפי…“³⁸. דברים שהובאו למעלה בענין זה מתקופה שלפני האר”י מפורשים בדבריו של האר"י. “רישומו של האור”, כלומר ההשראה שהיתה לרשב"י בעת שחיבר ספר הזוהר, נשאר רישומה במקום, ואין להבין את דבריו אלא על־ידי החזרת אור זה. בכלל דברים אלה הן הם דברי המגיד למרן. טבעי הדבר שקו זה הנחה את מקובלי צפת בקובעם עתים ללימוד הקבלה במירון; מה שאין כן לפניהם, שהמוסתערבים לא עסקו בזוהר.

דומה, שלחבורתו של האר"י, על־כל־פנים האווירה ששררה בעולמם של מקובלי צפת אותה תקופה, יש ליחס את הדברים המסופרים בסיפור רבי יוסף דילה ריינה. הוא ביקש להחיש את הגאולה, ואמר לחמשה תלמידיו לטהר עצמם ולהיות פרושים שלושה ימים. בבואם אליו “לקח ר' יוסף הנז' כל מיני מרקחות וקסת הסופר במתניו ויאמר אליהם קומו נצא”. פניהם היו מועדות תחילה למירון, “ויבואו על קבר הרשב”י וישתטחו על קברו וילינו שם בלילה ההוא וכל הלילה לא ישנו רק שינת עראי"³⁹. משם יצאו לשדות טבריה. בין אם נאמר שהסיפור בנוסח זה מקורו חוגו של האר"י ובין אם נאמר שזו מן התוספות של עורך הסיפור ר' שלמה נאווארו⁴⁰, יש בעדות זאת כדי ללמד על מנהג ידוע בין מקובלי צפת אותה תקופה וכן על היסודות שנוספו בסיפור על רקע הנהגותיהם של המקובלים.

סוג שלישי של עדויות מפיהם של מקובלי צפת יוצא ללמד על שלב נוסף והוא קביעות של לימוד תורה וקבלה על קבר רשב"י במירון לצורך תפילה על גלות השכינה והגאולה. הראשון שמזכיר קביעות זאת הוא ר' אלעזר אזכרי. הוא פותח את ספרו “ספר חרדים” בקינה מרה על גלות השכינה ובהתכנסותם של ה"חברים" במירון לעיין בדברי הזוהר: “בהיות חברים מקשיבים אצל ציון רשב”י, עוסקים באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו צעקנו במרירות לבנו ויתכו כמים שאגותינו בראותינו איך רשב"י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים כ"י⁴¹ על גלות שכינה וכבוד ה' הגדול המחולל במ"ה⁴² על רוב פשעינו ואותם הצדיקים לא היו גרמא בניזיקין וקל וחומר לנו שאנחנו הגורמים שיש לנו לבכות ולהצטער כפלים… זחלנו ונירא מאד לנפשינו אמרנו אוי לנו מיום הדין… ככה אירעה לנו פעמים רבות ובשובנו לעיר, בהבלי העולם נשתומם לבנו בצרותיו… אמרנו עת לעשות… ונשובה אל ה' בכל עוז וגם נשיב רבים מעון כאשר צונו ית'. פה צפ"ת עשינו חברה קדושה קראנו שמה סכת שלום ורבים מתקבצים לשוב בכל לב"⁴³. ר' אלעזר אזכרי חיבר ספרו לצורך זה, וכנראה שבחוגו נקבעה, לפני שנת שמ"ח, העלייה לקברו של רשב"י שתי פעמים בשנה. [ואכן מצאתי עתה ביומן־גילוייו, שארבע־עשרה שנה לפני כן, בחמשה בתשרי של"ד, היה ״אצל ר"ש"⁴⁴]. מטרתה של השתטחות זאת, לא באה איפוא לשם השגה, אלא לשם תיקון תשובה וזיכוך הנפש כדי לתקן פגם צער השכינה ולהכשיר את הגאולה.

כל שיסבור שמנהג זה בא וביטל קודמיו, אינו אלא טועה. מלבד שנמצאו שם ״מעת לעת", כלומר בעתים מזומנות, הלכו למירון גם “מפקידה לפקידה” והכל לפי הצורך⁴⁵. צפת מרובה בקהלים היתה וחבורות שונות היו בה, וכל הכללה אין כוחה יפה בענין זה.

גם משמרות ראש־החודש במירון שנזכרו בשנת רפ"ב בעדותו של באסולה, לא ברור אם היו ידועות בזמנו של ר' אלעזר אזכרי. מכל מקום יש רגלים לדבר שמנהג החבורה שלו אינו נמשך מן המשמרות. בעדות שנכתבה שמונים וחמש שנה אחר־כך, בשנת שס"ז, כלומר סמוך אחרי תקופתו של ר' אלעזר אזכרי, נזכרו משמרות ראש־חודש בצפת, שהיו נערכות בבית־כנסת גדול ועל קברי קדושים בסביבות צפת, והיו נחלתם של הרבים. ר' שלמה שלומיל כותב על כך: “ובכל ערב ר”ח עושים עד חצות כמו ערב יום הכיפור וגוזרים בטול מלאכה עד חצות. ומתקבצים כל ישראל לבית הכנס(יו)ת אחת גדולה או הולכים על קבורת של הושע בן בארי הנביא שעליו בנוי כמו כיפה אחד גדולה בניין מפואר ונכנסים לתוכו או לתוך המערה של התנא האלקי אבא שאול עליו השלום או לפני קבר של רבי יאודה בר אילעאי"⁴⁶. ולא נזכר כלל קברו של רשב״י.

ברם, הסיבה נלמדת מלשונו של שלומיל להלן, “שאלו הצדיקים הם קבורים סמוך לעיר. ומתפללים לשם תפלה יותר נוראה עד חצי היום ולפעמים עושים לשם כל היום כולו בתפלה ודרשות”. ודאי שכל אותו ציבור לא היה סיפק בידו לעלות למירון מפני המרחק וסכנת הדרך (ראה להלן). אך אין עדיין מכאן ראייה לביטול המנהג במירון ואפשר שיחידים המשיכו להתפלל על קבר רשב"י בערב ראש־חודש. וכדמות ראייה יש למצוא בכך שאותם מקובלי צפת (ר' הערה) שדיברו על המשמרות, לא אמרו דבר על המנהג להתפלל על קברו של הושע בן בארי ועל קברי התנאים הנזכרים באגרתו של שלומיל. מכל מקום, יותר ממאה וחמישים שנה אחר־כך, מעיד ר' משה ירושלמי (תקכ"ט), שמלבד ימי ההילולא, עלו “אנשי צפת” לקבר רשב"י “בכל ערב ראש חודש ומתפללים ולומדים כל היום ובערב. הם חוזרים לביתם”⁴⁷.

ג

תופעה מעניינת היא שעם כל חשיבותו של מקום זה בעיניהם של יהודי צפת מראשית תקופת הזוהר, לא חודש בו במירון היישוב היהודי. יישובים חקלאיים בסביבות צפת חזרו ונתיישבו בתקופה זו ובעיקר במקומות עתיקים, כגון עין זיתון, בירייא, עין טירייא, פקיעין, כפר עלמא וכפר חנניה⁴⁸. ולא זו בלבד, אלא שגם בימי מגיפה וגזירות, משהיו יהודי צפת בורחים לכפרים, לא שמענו שהיו במירון, אלא במקומות שהזכרנו. דומה שמצב הבטחון גרם לכך. וכמה ראייות לדבר. האר"י “הזהיר לאדם א' שלא ילך על קברי הרשב”י ור"א בנו ללמוד שם יחידי אפי' בימים שרגילים בנ"א לילך שם, ומכ"ש בשאר מקומות שאין בני אדם יושבים שם"⁴⁹. אף אחרי זמנו של האר"י, בשנת שס"ז, כותב שלומיל, שמשמרות מזויינים היו שומרים על מקובלי צפת שהיו קובעים לימודם במירון שתי פעמים בשנה. וזה לשונו: “ד' גוים חגורים כלי זין עומדים בכל לילה מבחוץ כדי לשמור אותם מהגנבים להיות שהוא רחוק מצפ”ת קרוב לב' פרסאות ורחוק מכפר מרון כמו תחום שבת"⁵⁰.

הנוסעים בתקופות שלפני זו ציינו שהיה על קברם של רשב"י ואלעזר בנו בנין ואף מפיו של באסולה שמענו שהיה המקום סגור בימים שלא של עלייה, ודאי מפחד השודדים. חיד"א מביא עדות שר' אברהם גאלנטי, שהיה עשיר גדול, בנה “מממונו חצר מירון ששם הרשב”י ור' אלעזר ור' יצחק זי"ע"⁵¹. אימתי נבנה הבנין ולאיזה צורך? דומה שיש יסוד להניח שהבנין הוקם בעת שעלה עם רבו הרמ"ק למירון. משהחלו חבורות־חבורות לעלות לקבר רשב"י היה צורך להרחיב ולהגדיל את המקום. לשונו של חיד"א “חצר”, אין פירושה אהל על קבר, אלא במשמעות “בתים”, חדרים בלשון התקופה, בנויים כחומה סביב חצר גדולה לצורך מגורים ולשם שמירה מפני שודדים ומתנפלים. נמצאת למד שלא היה הדבר עניין להשתטחות לשעה, שהיו עולים מצפת ושבים לבתיהם באותו יום. לצורך הלומדים נמצא שמש במקום שהיה “מכין להם מאכל”⁵².

יש, איפוא, רגלים לדבר שמוסד מיוחד היה מספק צרכיהם של חכמי צפת שהיו עולים לקבר רשב"י לשם לימוד. מוסד זה שילם גם לחכמים משכורתם, שכן הספקה שהיתה ניתנת להם מהישיבות, נוכו ממנה הימים שעשו במירון⁵³. ואם כי לא ראינו עד כה כל תעודה או כתב־שליחות ממוסד זה, כמו שמצאנו בישיבת עין זיתון, דומה שיפה כאן הכלל אין לא ראינו ראייה. ועוד, שישיבת עין זיתון קבועה היתה כל ימות השנה, מה שאין כן ההסגר במירון שנמנה עם מוסדותיה של קהילת צפת⁵⁴.

המנהג שנתחדש בחבורתו של ר' אלעזר אזכרי, לעלות פעמיים בשנה לקבר רשב"י, התפשט כנראה אחרי פטירתו (בשנת ש"ס), שכן עדיין מדגיש הוא שזו היתה “דרכם״ של ה”חברים". משהתפשט, דחה מפניו זמנים וקביעויות אחרות. וכל כך למה? בשנת ש"ס כבר היתה צפת ירודה מגדולתה. גדולי מקובליה וחכמיה נפטרו או שיצאו לחוץ לארץ ואותם שנשארו לא מרובים היו⁵⁵. קמעא־קמעא נתבסס המנהג והפך לקבע.

שתי הפעמים נזכרות במקורות מצפת משנת שס"ז ומשנת שע"ז, ויש להניח שבשנים אלו נהגו כך רבים וכן שלמים. ר' שלמה שלומיל מדרזניץ כתב על כך באגרת ששלח ביום כ"ה בחשון שנת שס"ז לר' יששכר בער מקרמניץ. חכמי צפת בקיאים היו, לדבריו, “בכל הזוהר ובתיקונים, מאיר לפניהם כאור השמש, להיות ששני פעמים בשנה חוק ולא יעבור הולכים כל חכמי סגולה הבקיאים בחכמת האמת יותר מכל⁵⁶ חכמים למרון ששם קבור רשב”י ור"א בנו והלל ושמאי ור' יוחנן הסנדלר. ועל כל א' בנוי כמו מגדל גבוה ד' קומות איש והתנא הוא קבור מבפנים והמגדל מקיפו לכל צד. ושם פורסים אהל א' מן קברו של רשב"י עד קברו של ר"א ויושבים לשם בין ר"ש ור"א י' ימים וי' לילות רצופים ועוסקים בספר הזוהר דהיינו חכם א' מגיד והאחרים מקשיבים… וזה הדבר הם עושים י' ימים קודם שבועות וי' ימים קודם ר"ה תמיד"⁵⁷.

עדות זו של שלומיל נסמכת היא ומסתייעת בתעודה היסטורית חשובה בלתי ידועה. בשנת שע"ו נוסד בצפת “הסגר של הזקן ונשוא פנים כה”ר נח בר שלמה יצ"ו". כמה מחברי ה"הסגר" יוצאים היו ללמוד במירון והגזבר היה רושם אותם ימים כדי לנכות זאת ממשכורתם. נביא את דבריו:

“מהררי”א צריך לנכות מחשבונו שבוע שלפני ר"ה שהלך ללמוד במירון…עו' צריך לנכות פ' בחוקותי ופ' במדבר שהלך ללמוד במירון… עו' מפ' נצבים וילך הלך למירון עד ר"ה…".

“מוהר”ר יוסף חיים… צריך לנכות פ' בחוקותי מחמת שהלך למירון…".

“עו' צריך לנכו' להר”ש הריזי יצ"ו י' ימי' לפני ר"ה. גם משנה זו י' ימי' לפני ר"ה.

"עו' י' לפני שבועו' "⁵⁸.

הרבה גופי הלכות למדים אנו ממקור זה. הדבר החשוב ביותר הוא שאכן נתקיימו העדויות שמקובלי צפת יוצאים היו פעמיים בשנה ללמוד במירון, ולאו דווקא שהו שם עשרה ימים. מהררי"א אינו אלא ר' ישראל אורי, תלמידו של האר"י והיה אחד משלושה ה"מנהיגים" של ק"ק אשכנזים בצפת⁵⁹. ר' יוסף חיים, ידוע אף הוא. בשנת ש"ע נמצא באיטליה בשליחותו של ק"ק איטלייאני בצפת, הוא חזר לצפת ונפטר בפרשת כי תבא שע"ח⁶⁰. הר"ש הריזי לא ידוע. במקומות אחרים בפנקס זה נכתב שמו ר' שמואל אריזי ואף נאמר ש"נכנס בהסגר הה"ר נח זלה"ה בר"ח שבט השפ"ב ליצירה"⁶¹, ואם כן יש להניח שהוא בנו של ר' יוסף ארזין מתלמידי האר"י שחניכתו של אביו ר' יעקב נכתבה גם אריזי⁶².

ביקורו הראשון של ר' ישראל אורי במירון היה בשנת שע"ז. ראש השנה חל ביום שני. הוא יצא שבוע לפני כן, אם בתחילתו, הרי שעשה במירון שמונה ימים. בפעם השניה ביקר בפ' בחוקותי. אותו שבוע, יום ראשון שלו יום ט"ז באייר ול"ג לעומר יום י"ח בו. הוא נמצא שם גם בפ' במדבר, שיומו האחרון של שבוע זה נשלמו בו י"א ימים מל"ג לעומר. ביקורו השלישי היה בפ' נצבים–וילך, כלומר מיום כ"ד באלול ועד כ"ט בו, שהיה יום שישי. לעומת זאת נמצא ר' יוסף חיים במירון בשנת שע"ז רק פ' בחוקותי, שביום השלישי שבו חל ל"ג לעומר. בעדות השלישית לא נזכרה מירון, רק זאת שר' שמואל אריזי נעדר מן ההסגר עשרה ימים לפני שבועות ועשרה ימים לפני ראש השנה שלפניו ושלאחריו, ויש רגלים לדבר שאותה שעה היה במירון. נמצאנו למדים גם שלא כל חברי ההסגר רגילים היו ללמוד אותם ימים בקבר רשב"י, אלא, כעדותו של שלומיל, "הבקיאים בחכמת האמת יותר מכל״.

תיאור מפורט של הלימוד במירון נפרש לפנינו למעלה. ולא זו בלבד, אלא שדבריו של שלומיל יוצאים ללמד על מה שנאמר בספרו של ר' אלעזר אזכרי “בהיות חברים מקשיבים”, כלומר שאחד החברים, אולי הגדול שבחבורה, היה קורא בזוהר ומרצה את דבריו והאחרים היו שומעים. מה שנאמר למעלה מכללה, יש בידינו מקור שבו בפירושא איתמר. שליח צפת ר' שמעון בר יעקב, הדפיס בפרנקפורט בין שנת תנ"ד לשנת תנ"ו (1696–1694) “אגרת מספרת יחסותא דצדיקייא די בארעא דישראל”. בפיסקה על מירון נאמר: “למעלה מערת אדונינו התנא האלה”י ר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אליעזר, ור' יצחק תלמידו בפתח המערה. ועל המערה עצמה בית גדול. ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים ונשים וטף ביום ל"ג לעומר, ונשארים שם שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון והם נקראים הלולא דבי ר' שמעון… ואחר השבעה ימים הנ"ל כל א' פונה למקומו וביתו ונשארים שם הת"ח היותר זקנים עשרה ימים אחרים ולומדים בספר הזוהר הקדוש וטובלים ומתענים ויושבים כל היום בתענית. וכן מנהגם ג"כ בחדש אלול לומדים שם עשרה ימים ספר הזוהר בקדושה ובטהרה"⁶³. הרי שגם המקובלים והחכמים היו במירון מיום ל"ג לעומר ונשארו שם גם בימים שלאחר מכן, עד ערב שבועות. זקנים שנשארו במירון התענו כל יום. דבר זה לא נזכר במקורות הקודמים ואפשר שנתחדש מנהג זה במאה הי"ז.

קביעות זאת של חכמי צפת אין אנו יודעים עד איזה זמן נתקיימה. מכל מקום במקורות שלאחר זה אינה נזכרת בצורתה זאת. ברם, התייחדות במירון לצורך הבנת סודות הקבלה, מצאנו גם במאות הי"ז והי"ח. בשנת הת"ו נשלמה במירון כתיבת שולחן ערוך להאר"י, שהיה באוסף מוסאיוף (רשימתו שבכ"י). ר' רפאל ישראל קמחי התחיל לחבר ספרו “עבודת ישראל”, פירוש סדר העבודה של יום הכיפורים, “במירון תובב”א על ציון אדונינו הרשב"י זיע"א יע"א ש' התפ"ג"⁶⁴. אף ר' פרץ ב"ר משה מאוקרינה, מחבר ס' בית פרץ (זולקווא תקי"ט), שהתיישב בצפת, חידש דברי־תורה במירון. בספר דרשותיו שבכתב־יד נמצא דרוש חזון עובדיה שעליו רשם: “זה חדשתי במירון במערה של רשב”י זיע"א"⁶⁵.

בם בימים מוסר ר' יוסף סופר, שהעלייה למירון שלוש פעמים בשנה נשמרה אך בשינוי. העלייה היתה המונית “מכל המקומות של א”י" ולא היו עושים אלא לילה ויום אחד, “פעם א' בחודש אלול, הולכי' ולומדי' שם לילה ויו' א' ספר זוהר הקדוש. ופעם א' קודם ניסן לומדי' ג”כ מעת לעת. ופ"א בל"ג בעו', וזאת נקרא הילולא דרשב"י"⁶⁶. כשני דורות אחר־כך העיד ר' אברהם ב"ר משה קצבי, שליח צפת באיטליה, ש"שלש פעמים בשנה עולין במעלות כל חכמיה ורבניה מעה"ק הנז' [צפת] אל הקדש פנימה להגות בספר הזהר הקדוש" ומתפללים על הגולה (אגרת א), כלומר קיימו בידם המנהג הקדום מזמנו של הרמ"ק⁶⁷.

ד

מקורות שלשונותיהם הובאו למעלה לא יוחד בהם הדיבור על חגיגות ל"ג לעומר בכלל ועל קבר רשב"י בפרט. ראשון שהזכיר שיום ל"ג לעומר יום שמחתו של רשב"י הוא וההשתטחות על קברו וקבר בנו במירון, הוא האר"י. וזה לשונו של הרח"ו תלמידו:

“ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל”ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו'⁶⁸ של השבוע ההו' וזה היה [ב]פעם הא' שבא ממצרים. אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ.

והה"ר יונתן שאגי"ש [ז"ל] העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

גם העיד [לי] הה"ר אברהם הלוי [י"ץ] כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו'. וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א׳ וקבל עליו תנחומין.

וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז' ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע. ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביארתי לעיל"⁶⁹.

שלוש עדויות חשובות נכללו כאן לפי סדר־הזמנים וכולן לא באו אלא כדי ליתן טעם לשמחה ביום מימי הספירה שהם ימי אבל. כל ענין לעצמו לא היה מספיק, ובצירוף כולם נמצא הרח"ו למד שיש שורש במנהג זה. בראשונה הוא מעיד שראה את האר"י שעלה למירון, והיה בקבר רשב"י שלושה ימים עם בני ביתו. מכאן שאותם ימים היו ימי שמחה. לא הספיק לו דבר זה, לפי שאז עדיין לא הכירו.

העדות השניה אף היא קדומה לזמן התוודעותו של הרח"ו להאר"י, מן השנה הראשונה לבואו לצפת, כלומר בשנת ש"ל. עדות זאת איננה שלו, אלא מה ששמע מפיו של אחד ה"חברים", הוא ר' יהונתן סאגיש, שהיה גדול בשנים משניהם. פרט נוסף בעדות זאת, שהליכתו של האר"י אותה שנה בל"ג לעומר למירון עם בני ביתו, היתה כדי לגלח פעם ראשונה את שערות בנו הקטן, ששמו משה ידוע לנו ממקום אחר⁷⁰. הפעם לא עשה שם האר"י, כנראה, אלא יום אחד. עדות זאת יוצאת גם מעד ראייה אחר, הוא ר' אברהם הלוי ברוכים, שאף הוא נכח אותה שעה, כשבא האר"י בשנת ש"ל למירון לגלח את שערות בנו, וסיפר להרח"ו מה שאירע לו עם רבו. האר"י הזהירו לבל יתאבל ביום זה אלא עליו לשמוח בו.

דברים אלה נמצאו להם כאילו עוד שלוש נוסחות ויש מי שרצה לדון אותם כדין מקורות העומדים אלה בפני אלה, אף־על־פי שלא נעלם ממנו ערכו של המקור העיקרי⁷¹. וכל זה כדי להחליש את כוחה של העדות ולמעט חשיבותה. והנה ר' יעקב צמח⁷² דברים הרבה כתב על־פי הזכרון מה שקרא בדמשק בכתבי הרח"ו, כיוון שלא הורשה להעתיק, והם נדחים מפני המקור עצמו. ברם, ענין ל"ג לעומר אין הוא אלא העתק מנוסח ס' הכונות שנדפס כבר בימיו. ספר “פרי עץ חיים”⁷³ סידרו ר' מאיר פאפירש תלמידו של ר' יעקב צמח וכבר לימדנו החיד"א שאין הוא נוסח דווקן⁷⁴. דברים שב"ספר הכונות ומעשה נסים"⁷⁵ אינם עניין לספר הכונות, אלא הם בחלק של שבחי האר"י שבראש הספר שאין הוא מקור ואין לסמוך עליו⁷⁶.

סתירות וחילוקים שבין הנוסחות, הן בטלות מעיקרן ולא היה מקום לדון בהם, אלמלא נאמרו, כדי שלא יבוא תלמיד טועה ויטה להם אוזן. דבריו של ר' יעקב צמח “נראה מכל זה שיש שורש בהשתטחות על קברי הצדיקים”, לא נאמרו אלא משום שכך הבין את לשונו של הרח"ו בס' הכונות: “נראה מכל זה שיש שורש בזיירא זו”. סבור היה שאין הכוונה להשתטחות על קבר רשב"י ביום ל"ג לעומר דווקא, אלא לעצם ההשתטחות על קברי הצדיקים. הוא הדין לנוסח ס' “פרי עץ חיים” שלשונו הוא לשון ס' הכונות, ובסוף דברי הרח"ו נוסף הסבר זה: “והטעם שמת רשב”י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא הנ"ל שמתו בספירת העומר". זאת למד מן הסיפא: “כי רשב”י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר". זמן שמחתו הוא יום ההילולא⁷⁷, והרי יום ההילולא הוא היום שבו נפטר רשב"י. והנה “פרי עץ חיים” אינו אלא מהדורה של ס' “מאורות נתן” של ר' נתן שפירא. בכתבי־היד הרבים שנותרו מספר זה לא מובא ענין זה כלל ומכל שכן הטעם שניתן לו, והוא תוספת מספר עץ חיים, כפי המצויין בו⁷⁸.

אלא שלכאורה הדבר מוקשה: האר"י נהג שלא להסתפר בל"ג לעומר, אלא ערב שבועות. על־כך מעיד הרח"ו עצמו בשער הכונות. כיצד, איפוא, גילח את ראשו של בנו ביום ל"ג לעומר? דומה עלי שרשאים אנו להבחין בין מנהגו של האר"י לגבי עצמו, שמטעמים שבקבלה הידועים לו נמנע מלהסתפר עד סוף ימי העומר ולא בא לקבוע הלכה לאחרים. משהגיעה עת תספורתו הראשונה של בנו נהג בו כמנהג המקום. ועוד, דברי הרח"ו אמורים בראשית בואו של האר"י לצפת ואף הרח"ו לא ידע כיצד נהג רבו לפני כן, ואפשר שאף האר"י הסתפר בל"ג לעומר. ואכן בחיבור בקבלה מבית־מדרשו של האר"י כתוב: “והנכון כי היום הזה ראוי לשמוח בו ושלא לומר תחנה כמו שהוא פשוט לחכמים הראשונים ומינה לא תזוע. והרוצה שלא לספר עד חג השבועות אינו פוגם בו”⁷⁹. מכאן משמע שגם לדעת המקובלים אין כל איסור להסתפר בל"ג לעומר. אדרבה, נתעוררה שאלה כיוון שהוא יום שמחה, כלום מי שלא מסתפר ביום זה אינו פוגם בו.

הרח"ו כתב על תספורת הילדים בל"ג לעומר במירון “מנהג הידוע”. מכאן שהיה נפוץ ומושרש לפני זמנו של האר"י, וכנראה שהמוסתערבים החזיקו בו במנהג זה ודיקדקו בו ביותר⁸⁰. הם הגדילו השמחה, הירבו בסעודות ויצאו במחולות, עד שבאו לידי פריצות וזילזול. הסאה הוגדשה בימי מרן, וכשישבו ר' יוסף קארו ובית־דינו לדון בפרצות העיר הסכימו לבטל את המחולות. מסורת זאת מביא חיד"א בחיבורו הקטן “זכרון מעשיות ונסים”. בנוסח ההסכמה נאמר: “שלא יעשו ישראל הערביים [המוסתערבים] מחול בל”ג לעומר על ציון רשב"י… ונראה למרן וב"ד שהוא ח"ו זלזול שאוכלים ומרקדים. ונכתבה ההסכמה ולא נחתמה. בלילה חלם מרן עם הרשב"י וא"ל שתבא מגפה גדולה בעבור זו ההסכמה כי רצונו שישמחו בהלולא, ולמחר קרע ההסכמה״⁸¹.

בימי מרן היו המונים נוהרים לקברו של רשב"י בל"ג לעומר. המוסתערבים היו יוצאים במחול והמקום הקדוש נזדלזל וחולל. כדי לשמור על המקום ולמנוע הוללות רצו לבטל את המחולות כדרך שביטלון חכמי ירושלים בזמנו של הנגיד שולאל, בימי ה"זייארה" על קברו של שמואל הנביא. בהסכמות שהיו כתובות על לוח בית הכנסת נמצא כתוב: “שלא ילכו שתויי יין להתפלל לרמה מקום שמואל ע”ה וכל זמן שיעמדו שם לא ישתו יין. וזה נעשה כי היו הולכים אנשים ונשים ושותים ומשתכרים. וגדרו בו משום חשש עברה כי מנהג המדינה שהנשים הולכות מכוסות פניהם ומעוטפות ובלכתן שם הולכות מגולות"⁸². ההוללות בלבד, שורשה מנהג המוסתערבים וכל שיצאו עוררין, על המחולות יצאו ולא על “המנהג של ל”ג בעומר במירון". ובודאי שהאומר על יסוד מקור זה ״שההילולא במירון נתחדשה והונהגה על ידי המוסתערבים… ורוח חכמי צפת לא היתה נוחה מהמנהג החדש"⁸³, אינו אלא מן המתמיהין. גם הרח"ו עצמו לא אמר דבר על עצם ההשתטחות שנתייחדה ליום ל"ג לעומר, והעלייה בהמון לקבר רשב"י שבה נמצאו גם גדולי צפת והאר"י ותלמידיו, אלא ביקש לעשות סניגורין לשמחה והחגיגות במקום הקדוש⁸⁴.

והנה מה שקיצר כאן החיד"א מפורש במקום אחר. בספר תולדות האר"י שבכתב־יד מובא הענין כולו. וזה לשונו: “שוב יום א' והם לומדים, א”ל הרב [האר"י] לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום והם רוצים לבטל הלולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים. והשיב הרח"ו ולמה לא יגלה להם מר את הדבר הזה להציל את ישראל. א"ל הרב אינם מאמינים בי. אמר הרח"ו אני אולך ואודיע להם. א"ל לך. והלך שם והודיע להם. מהם האמינו ומהם אמרו יבוא הרב פה ונראה דבריו. ושלחו אחריו ובא ודברו עמו שהם רוצים לעשות כן, לפי שבימים ההם יש שמחות וגילות ורננות במאכל ומשתה, ואם עבירה יצאנו (ו)אין ראוי לעשות כן. והשיב להם הרב: אמת אתכם ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן וח"ו יקפיד עלינו ויבא הנגף בעם יו"י. אבל אני אומר לכם דבר, אם תאמינו לי, שבאלו הימים במירון לא יש ערבות אלא החוטא ימות לבדו. ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה"⁸⁵.

אם היינו זקוקים לראייה נוספת לדבריו הברורים של הרח"ו, תבא עדות זו ותטפח־פנים. האר"י החזיק במנהג זה ולא זו בלבד אלא שהתנגד גם לביטול החגיגות כיוון שלדעתו יש טעם גדול לשמוח ביום זה, ואין לבטלן בשל פגימות ותקלות חיצוניות.

לשונו של הרח"ו, שכל שכתב הוא כדי להראות “כי יש שרש במנהג הזה”, בא מחמת שנמצאו בצפת חכמים שלא החזיקו במנהג זה ולא נהגו בל"ג לעומר מנהג של שמחה. ודבריו מכוונים כלפי המפקפקים. מעדותו של ר' אברהם הלוי ברוכים שאמר “נחם” בפני האר"י בקבר רשב"י ביום ל"ג לעומר שנת ש"ל, נמצאנו למדים שבצפת עדיין היו מקובלים שהתאבלו ביום זה, ובשנים שעברו ודאי שר' אברהם הלוי היה בוכה ומתאבל בל"ג לעומר⁸⁶. האר"י כיהה בו ובמקובלים כיוצא בו. ברם, מן הצד האחר, שנה אחרי שעלה האר"י לצפת, משהתוודע אליו הרח"ו, שוב לא עלה להשתטח על קבריהם של רשב"י ובנו ביום ל"ג לעומר, שהרי הרח"ו שלא זזה ידו מתוך ידו אינו כותב מה נהג האר"י אחרי שנת ש"ל, משהשיג כבר בחכמת הקבלה.

ואכן אין בידינו עדויות על גדולי צפת שהיו נוהגים להשתטח ביום ל"ג לעומר במירון לבד האר"י, ר' יהונתן סאגיש ור' אברהם הלוי ברוכים. אך כלום אין חכמי צפת אלה יוצאים ללמד גם על אחרים? אמת נכון הדבר שמפיהם של מקובלי צפת שדבריהם הובאו למעלה, משמע שהיו במירון בימים אחרים. אבל מכאן ועד המסקנה שמקובלי צפת לא נהגו כלל לבקר בל"ג לעומר במירון, רחוקה הדרך. מקובלים שביקשו להתייחד בלימוד ובתפילה בקברו של רשב"י, לשם קבלת השראה לגילוי רזי הזוהר, ההסתגרות יפה להם, ולא ימים שבהם כל אדם נמצא במירון. כל שכתבו מקובלי צפת, על מנהגי החברים כתבו, כלומר דברים שאחזו בהם אותם בני עלייה בלבד ולא ההמונות.

ה

אימתי נקבעה, איפוא, ההילולא במירון? לדעת יערי “הועברה חגיגה זו למירון ממקום אחר בארץ־ישראל [ממקום קברו של שמואל הנביא ברמה] שבו נתבטלה חגיגה עממית דומה מחמת גזירת השלטונות”, סמוך לפני שנת ש"ל (1570)⁸⁷. הוא לומד זאת גם מכך שאותם מנהגים שהיו היהודים נוהגים בהם על קברו ביום פטירתו בכ"ח באייר, נהגו אחר־כך ביום ל"ג לעומר במירון. והדברים מופרכים מתוכם מכל הצדדים. בשנת ש"ל כבר היתה מסורת של שנים רבות למנהג, והרח"ו שחי אז וזקני הדור כר׳ יהונתן סאגיש, שהיה גדול בשנים מהאר"י, לא ידעו מקורו ובילדותם כבר היו נוהגים בו. חגיגות על קבר רשב״י בפסח שני נזכרו בשנת רפ"ב בספר מסעותיו של באסולה. ולא זו בלבד, מירון כמקום עלייה לרגל ידוע לנו למן המאה הי"ג ואין הוא בן תמורה מזמנו של האר"י. תקופה קצרה שלא היו יכולים יהודים לעלות לקבר שמואל הנביא לא ביטלה מנהג זה וחזרו לאותו מקום. וכבר לפני תקופה זו נלקח המקום מהיהודים פעמים אחדות⁸⁸.

ועוד, כלום אין השתטחות על קברי קדושים נוהגת בכל מקום ובכל זמן ומנהגים שווים נוהגים בהם. מנהג גילוח ראש הילדים לא נזכר בדברי הנוסעים היהודים הן בענין קברו של שמואל הנביא והן בענין קבר רשב"י. המקור היחיד הוא תשובתו של הרדב"ז⁸⁹. אבל גילוח הילדים על קבר רשב"י נזכר בדברי האר"י ואיני יודע מה כוחו יפה של המנהג על קבר שמואל הנביא. הטעם לתגלחת הילדים מפורש בדברי הרדב"ז: "לפי שהיו רגילין להביא נדרים ונדבות ונותני׳ משקל השיער לצורך המקום״.

מנהג התגלחת על קברי צדיקים נוהג אף הוא בכל מקום ולאו דווקא בקהילות ישראל. המוסלמים חוגגים את העלייה לקברי קדושיהם וגוזזים שם את שערות הילדים⁹⁰. בכתב־יד מצפת מזמנם של תלמידי האר"י נמצאת “תפילה נאה כשמגלחים הנערים”. וזה לשונה: “יהי רצון מלפניך ה' אלוהי האלוהים ואדוני האדונים שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות תורתך [אולי צ”ל מצוותיך?] ושמותיך הקדושים שבה, ובזכות מצות פאת הראש שציויתנו בתורתך: לא תקיפו פאת ראשיכם, ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורינו ורבינו ועטרת ראשינו ר' פלוני. וכמו שזכה זה הנער לפאת הראש כן יזכה לתורה ולחופה ולמצות ולמעשים טובים ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו אנ"ס [אמן נצח סלה]. ואומר מזמור הללויה הללו אל בקודשו"⁹¹. תפילה זאת נתחברה ללא ספק בצפת ונמצאנו למדים מתוכה שהתגלחת לא נעשתה דווקא על קבר מסויים, אם כי יש להניח שהכוונה היתה לקבר רשב"י במירון.

יש, איפוא, יסוד להניח שאכן מקובלים ראשונים שבאו מספרד לתורכיה ועלו משם לצפת הם אשר הנהיגו לימודים קבועים על קבר רשב"י במירון. מועד ההשתטחות במירון, גם לפני שעמד קבר רשב"י במרכזם של המקומות הקדושים שבסביבות צפת, היו ימים שבין פסח לעצרת שהם ימי “זייארה” ליהודי המזרח. תקופה זאת נבחרה בודאי בשל היותם ימים ארוכים ויפים. הכל פורח בעונה זאת, החום אינו כבד ביותר והאויר צח ויפה לטיולים ולחגיגות. עיקרן של החגיגות במירון היו בפסח שני, הוא יום שלושים לעומר. מבקרים שבאו ממקומות רחוקים או מחוץ לארץ לא הסתפקו ביום אחד, ולא תמיד הגיעו בזמן⁹². מקורות שהובאו למעלה לימדונו שהיו עושים שם “ימים אחדים” (הנוסע איש קנדיאה, בשנת רל"ג). באסולה, שמצא במירון בשנת רפ"ב יותר מאלף נפשות “מדמשק… ורוב קהל צפת” שבאו “עם נשיהם וטפם”, מעיד על עצמו “ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים”. והאר"י בפעם הראשונה “ישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע” שחל בו ל"ג לעומר. ואף במאה הי"ח היו מקובלי צפת “מקדימין ליום הכניסה… וישבו שם שלשת ימים”⁹³. שלושה ימים הם מפסח שני, שאסור בהספד ובתענית עד ל"ג לעומר, שאף בו אין אומרים תחנון, אין נוהגים בו איבול והותר בתספורת ובנישואין, כיוון שלפי המסורת הוא יום שפסקו למות בו תלמידי ר׳ עקיבא⁹⁴.

עמדו לו למנהג זה שני דברים. ר' שמעון בן יוחאי שהיה תלמידו של ר' עקיבא והתפילות, שלמן בואם של הספרדים הועתקו לקברו. מעתה שוב לא יום הכניסה (ט"ו באייר) היה עיקר, אלא הגמר ביום ל"ג לעומר. המון העם שראה את חכמי צפת והמקובלים עולים לעתים מזומנות למירון, אותם ראה וביקש לעשות כמותם ונקבע “יום שמחתו״ של רשב״י. עד ימיו של האר”י היתה השמחה ביום ל"ג לעומר מנהגם של ההמונות ולא כל חכמי צפת לקחו חלק בה. כיוון שנהג כך האר"י וכמה מן המקובלים, נתקדש המנהג והתפשט וגם חכמי צפת, ואין צריך לומר המקובלים, עלו להשתטח במירון ביום זה. מנהג זה דחה את קודמו ושוב לא אחזו ביום פסח שני, שבטל טעמו.

שוב לא הבינו מהו “יום שמחתו” של רשב"י ופירשו דברי הזוהר “שמעו קלא: עולו ואתו ואתכנסו להילולא דרבי שמעון⁹⁵, שמשמעותם לחוג את יום פטירתו. ודבר זה נמצא לו סומך בס' פרי עץ חיים שהתפשט במחצית השניה של המאה הי”ז. עד זמן זה לא מצאנו מי שיקרא לחגיגות ל"ג לעומר “הילולא”. עד כמה שהשיגה ידי יכולני לומר שבפעם הראשונה נזכר מונח זה בעדותו של שליח צפת ר' שמעון בר יעקב, בשלהי המאה הי"ז. בזמנו יום הכניסה היה כבר ל"ג לעומר. ההמונים נשארו במירון לחוג שבעה ימים והוא הראשון שהשתמש כבר במטבע זו וקרא לאותם ימים “הלולא דבי ר' שמעון”⁹⁶. החכמים עלו גם הם בל"ג לעומר עם כל תושבי צפת, ונשארו עד שבועות, לשם לימוד ותפילה. דומה שהתפשטותו המהירה והגדולה באה כחמישים שנה אחר־כך, בעטייו של ס' חמדת ימים. בספר זה מובא בשם “ספרי הקדמוני' שיום ל”ג לעומר הוא יומא דאתפט' רשב"י ע"ה מן עלמא ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה"⁹⁷. ולא השגיחו ש"ספרי הקדמונים" אינו אלא ס' פרי עץ חיים.

עדות אחרת מלמדת שסמוך אחרי תקופה זאת נהגו חכמי צפת לעשות במירון על קברו של רשב"י שלושה ימים לפני ל"ג לעומר. מהדיר “תקון לליל ל”ג לעומר" (שאלוניקי תק"צ), ר' רפאל פנחס ב"ר שמואל די־שיגורה מאיזמיר, תיאר בהקדמתו סדר הלימוד במירון. וזה לשונו: “ומילתא כדנא נהגו מימי קדם רבנן קדישי לאוקומי גירסא כל עבדי ה' העומדים על הר הגליל להאי גיסא הקרובים אליו באתריה דמר ניהו רבה מקדימין ליום הכניסה, עדרים עדרים אנשי צורה. שם יחנו סביב לאהלו לפני משכנו אלה מפה ואלה מפה זה לדרומו וזה לצפונו וישבו שם שלשת ימים ויקראו בספר דבר הלמד מעניינו כל שישנו במקרא אורייתה דמר… כזוהר הרקיע ושפ”ר התיקונים"⁹⁸.

צורת החגיגות כפי שנתגבשה אותה תקופה מפורשת בדבריו של הנוסע בנימין השני: “בליל יום שמונה עשר באייר תתחיל העבודה זו תפלה. בראשונה ילמודו בספר הזוהר ובחצות הלילה יתפללו תפלות מיוחדות בשיר ורננה ותגדל החדוה עד אשר יתעוררו במחול משחקים עד אור הבוקר. בכל המקום הזה ישמע קול צהלה וחדוה… להגדיל שמחת החג ידליקו נרות רבות וביחוד מדליקים כלי נהרה גדול בחדר הראשון… המכיל בתוכו מאה מדות שמן זית זך. להדליק כלי הזה הנקרא הדלקה דר' שמעון יחשב למצוה רבה, ומוכרים הזכות בעד כסף רב… כמה מעשירי העם ינדבו את מלבושיהם השזורים בחוטי זהב וכסף לעשות מהם הפתילות להדליק הנרות… בעת אשר יברך הרב הנבחר את כל העדה בברכות החג יפתחו בני העדה את ידיהם לתת נדבות כסף… למשען לעדת ישראל בעיר צפת וגם לכלכל כל צרכי הבנינים העומדים על הקברים”. הנוסע מסיים את דבריו "ושמחה זו מה זה עשה… לא אדע״⁹⁹.

א. מגילת ‘יחוס האבות והנביאים והצדיקים’. נכתבה כנראה בארץ־ישראל בסוף המאה הט"ז או ראשית הי"ז כ"י ירושלים 1187 8

ב. יחוס הצדיקים הנקברים בא"י. מאה י"ז. כ"י גינצבורג 579

ג. מפת מקומות הקדושים איטליה מאה י"ח. כ"י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק. סימנים ראשונים ל’הדלקה'

תמונה 2 חדשה

‘אגרת מספרת יחוסתא דתקיפי וצדיקי וחסידי ותנאי ואמוראי ארעא דישראל’ הצייר כתב בסופה דברים אלה: ‘אני שמואל בן ישי מסיניגאליה העתקתיו מאחד שהובא מארץ רחוקה. ח’ ימים לחדש תשרי' מאה הי"ח. כ"י קמברידג’431

‘צורת הארץ לגבולותיה’ 'מנחה שלוחה ממני איש ר"ש צעיר לימיםנודד ממקומי אחרי הרעש [שנת תקצ"ט]… למעלת הגביר… יעקב בן עזיז הי"ו כ"י אוכספורד

ו. ציוני רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אליעזר במירון מתוך ‘יחוס האבות והנביאים’ שנכתב בשנת רצ"ז (וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל עמ' רצט) התאים הקטנים – לצורך מנורות שמן.

ז. ‘אלה שמות הצדיקים הטמונים באה"ק’ ציורו של רבי שניאור זלמן ב"ר מנחם שניאורסון כ"י ששון 1149 ג

ח. ציור ציון התנא האלקי רשב"י ור"א בנו ור"י מתוך שער הספר ‘טהרת הקדש’ לרבי שמואל העליר. צפת תרכ"ד ‘פרקי אבות’. צפת תרכ"ה.

כל שסבר שההילולא נוסדה כיוון שיום ל"ג לעומר הוא יום שמת בו רשב"י, טעות היתה בידו. ולא זו בלבד, אלא שמקובלי צפת סוברים שימי הספירה הם ימי דין, לדעת האר"י וחוגו מימי בראשית¹⁰⁰ ולדעת ר' משה ן' מכיר, ראש הישיבה בעין זיתון, משעה שהיו ישראל משועבדים במצרים¹⁰¹. משום כך מתו בהם תלמידי ר' עקיבא. מיתתם היא, איפוא, מסובב ולא סיבה.

נתחבטו גדולים בעניינו של יום זה ונראים מכולם דברי החיד"א שר' עקיבא “יום ל”ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו'¹⁰² ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה"¹⁰³. בפירוש זה קדם לו המקובל האיטלקי ר' עמנואל חי ריקי, שחי שנים אחדות בצפת. ואלה דבריו: “ועל ידם [של חמשה תלמידי ר' עקיבא] ועל ידי ר' שמעון בן יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם. לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החרבן שלא יענש אלא מצוה לשמוח שמחת ר' שמעון בן יוחאי. ואם דר בא”י ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה, וכל שכן אם הוא פעם ראשונה שמגלח ראש בנו ומניח הפאות שהוא מצוה״¹⁰⁴.

המנהג לחוג את יום ל"ג לעומר לא זו בלבד שלא היה נהוג בחוץ לארץ¹⁰⁵, אלא שכנראה לא היה רווח חוץ לצפת אפילו בארץ־ישראל, והשמחה היתה מיוחדת למירון על קברו של הרשב"י. ר' עמנואל חי ריקי פירסמו בשנת תפ"ז והתפשט בשנת תצ"א, משנדפס ס׳ חמדת ימים ובייחוד בשנת תקי"ד, משהדפיס ר' שמואל די שיגורה באיזמיר “תקון לליל ל”ג לעומר" שיסד וסידר אביו ר' יצחק ב"ר אברהם די שיגורה על־פי ס' חמדת ימים¹⁰⁶. באיזמיר היתה ההילולא נעשית כמו במירון, וכך מעיד ר' חיים פאלאג’י: “ל”ג לעומר בכל תפוצות ישראל עושי' הלולא רבה על הקדוש התנא האלהי רשב"י זיע"א ובמדרשים יתנו דעתם החכם שלהם והגזברים לבל יעשו קלות ראש ח"ו בלילה הקדושה הלזו כי יהיה להם לפוקה ולמכשול, ובדוק ומנוסה דלא יתקיים המדרש ההוא… וזכור לטוב להגביר מסגני לויה דעשה והתקין לדורות ללמוד הזוה"ק שלם בביתו ביום הזה בכנופיא כל הת"ח שבעיר״¹⁰⁷.

במאה הי"ח פשט המנהג בקהילות המזרח ובקהילות החסידים¹⁰⁸ ובמאה הי"ט נחשב מנהג קדום ונקבע בדפוסי הימים המיוחדים, שעם שהם ימי תפילה והתייחדות הם גם ימי ששון ושמחה.

המקובלים הוסיפו להחזיק בו על־פי רבם הגדול האר"י. ומי לנו גדול מ"מדרש חסידים ק"ק בית אל" בירושלים שתורת האר"י היתה שגורה על־פיהם של חבריו ועל־פיה ייסדו את מנהגיהם, והם היו עושים “לימוד בבהכ”נ בל"ג לעומר לכבוד התנא רשב"י זיע"א ובליל מ"ג לעומר, ליל פטירת שמואל הנביא ע"ה״¹⁰⁹.

מנהג המקובלים לעלות למירון לשם לימוד והשגה ותפילות כמעט שנשתכח בדור האחרון וצורה שצרו לו ההמונות¹¹⁰, ההילולא והחגיגות ביום ל"ג לעומר, גברה על עיקרו ומטרתו ונתקיימה, עד שהפך יום ל"ג לעומר חג של כלל ישראל בכל מקום שהם.

חידוש בנין קברו של רשב"י במירון

שאלה שלא היתה בידינו עליה תשובה היא אימתי נבנה הבנין על קברו של רשב״י. כל שידענו הוא שיסודו קדום הוא ור' אברהם גאלנטי ייצבו. והנה מצאתי עתה ארבע אגרות של ר' אברהם ב"ר משה קצבי, שנשלח בשנת תקפ"ה מטעם קהילת צפת לשם חידוש בנין הקבר של רשב"י ואלעזר בנו במירון. אגרות אלו תומכות השערתנו שכל שלא מצאנו שלוחים שיצאו לשם מירון לגולה, הוא משום שההסגר במירון נמנה עם מוסדותיה של צפת. ואכן זוהי השליחות היחידה הידועה לנו שנתייחדה כולה לשם קברו של רשב"י במירון ואין היא אלא מטעם "חכמי ורבני ופקידי ומנהיגי״ צפת.

בחורף שנת תקפ"ה ירדו גשמים מרובים בצפת ובסביבותיה. בנין קברו של רשב"י התמוטט וכמעט שנהרס כולו. הגשמים החריבו גם “בתי כנסיות ובתי מדרשות”¹¹¹ וקהילת צפת נמצאה במצוקה קשה. היא נזקקה להלוואות ברבית מאת הגויים לחידוש בנין מקום קברו של רשב"י, ושלחה שלוחים מיוחדים לשם כך. אין בידינו ידיעות על השלוחים האחרים מלבד ר' אברהם קצבי¹¹². הוא היה באיטליה בשנת תקפ״ז. אגרתו הראשונה נכתבה בפירנצי בחודש אדר ולפני כן עשה בליוורנו. מסתבר שאיזור שליחותו היה מדינות פראנקיה ויצא מצפת בשנת תקפ"ה או בשנה שלאחריה. קהילות ליוורנו ופירנצי נענו לו בעין יפה. סבור היה לבוא למודינה, אלא שחלה ושלח אגרות לקהילה ולר' דוד זכות בנו של ר' מזל טוב מודינה, רבה של העיר.

שליחותו של ר' אברהם קצבי לא באה במנין השלוחים. תקנה נעשתה באיטליה שלא יצאו השלוחים אלא כל עשר שנים (אגרת ד), וכבר היה לפניו שליח מצפת, הוא כנראה ר' מרדכי אשיאו¹¹³, וגבה את כספי הקופות. לפיכך הודיע לו ר' מזל טוב מודינה, שקהילת מודינה אין ידה משגת להרים תרומה חדשה. השליח השיב בדברי תוכחה, וצפה שתתרגש עליהם רעה אם יסרבו ליטול חלק בחידוש בנין קברו של רשב"י, ועוד שקהילות בסביבות מודינה, כגון ריג’ייו וקוריג’ו, נוהות הן אחריה ואף הן תמנענה מלשתף עצמן במצווה זאת. דבריו של השליח הרתיעו את אנשי מודינה ור' מזל טוב מודינה חזר והודיע לר' אברהם קצבי על הסכמתה של הקהילה. עתה ביקש השליח מר' מזל טוב שיפנה גם לקהילות הנ"ל, שמעשה קהילת מודינה בידיהן.

ר' אברהם קצבי היה מחכמי קושטא וחבר ועד “פקידי ארץ־ישראל בקושטא”. בחודש תשרי תקל"ה חתם עם פקידי חברון על אגרת שליחותו של חיד"א לאירופה, והוא שני לר' חיים מודעי¹¹⁴. שמונה שנים אחר־כך, בחודש אדר תקמ"ג, חתם על אגרת שליחותו של ר' חיים אברהם ישראל זאבי¹¹⁵, ובתשרי תקמ"ד חתם עם פקידי צפת בקושטא על אישור כתב־שליחות צפת של ר' שלמה חסאן¹¹⁶. לא ברור אימתי עלה לארץ־ישראל. בעת שליחותו ודאי שהיה בגיל הזיקנה. כנראה שהתיישב בצפת. ברם בשנת תקצ"א נמצא באלג’יר בשליחות חברון¹¹⁷.

האגרות נמצאות באוסף זנה שבמכון בן־צבי בכתב ידו של פרופ' יעקב מאן ז"ל ולא צויין עליהן מקומו של כתב־היד. דומה שנמצאו בתכריך כתבים ממודינה מר' ישמעאל הכהן, תלמידו ר' מזל טוב מודינה ובנו ר' דוד זכות מודינה, שכן רוב העתקותיו של מאן מחוג זה הן¹¹⁸. סבור הייתי שכתב־היד הוא מאסף HUC בסינסינאטי. מר דב ירדן, הממונה על כתבי־היד בספרייה זאת, הודיעני שיגע ולא מצא כתב־יד זה. והריני מפרסמן על־פי העתקות של מאן בלבד.

א. משליח צפת לקהילת מודינה

ב"ה

האנשים האלה שלמים… ה"ה הגבירים הרמים פרנסים גזברים… לעומתם ינשאו החכמים השלמים הדיינים המצויינים וכל העוסקים עם הציבור לש"ש אשר אור להם במתא מודונה יע״א…

…חל"ת האר"ש זאת מאיתי צעי"ר המשתלח מעה"ק צפת תובב"א מאת חו"ר ופקידי ומנהיגי עה"ק הנז' על דבר בנין וקיום וחיזוק מקום מקודש מה נורא המקום הזה גדול אדונינו התנא האלקי דא רשב"י זיע"א, אשר שם בית האלקים שלש פעמים בשנה עולין במעלות כל חכמיה ורבניה¹¹⁹ מעה"ק הנז' אל הקדש פנימה להגות בספר הזוהר הקדוש, בשם וזכות כל אחינו בני ישראל שבגולה יתובי יתבינן ברוכי מברכינן את שמם הטוב שיחיו לעד ששים ושמחים במשכנות מבטחים מלאים כל טוב אכי"ר.

והן בעון זה שנתים והמטר היה על פני האדמה לרוב ודין גרמא כי הנפילי"ם¹²⁰ היו בארץ רבו מספר. ואתיא מכללא מקומות מקודשים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואת עלית על כלנה מקום מקודש הבנוי על מערת אדונינו התנא האלדי דא רבי שמעון בן יוחאי ור"א בנו וסיעת מרחמוהי זיע"א אשר בית ישראל נכון עליהם כמעט לארץ הגיעו. ועל זה היה דוה לבנו כי צריכה רבה לקיום המקום הק' הנז' ואין ידינו משגת כי יד עניי אנן. והוכרחו במעשיהם חו"ר העיר הק' הנז' ללוות ברבית קצוצה מאת הגוים סך עצום ורב לחזק המקום הנז' ולפארו ולרוממו כמאז ומקדם, ואסמכוהו רבנן על נדבת אחינו בני ישראל הי״ו היושבים בחו"ל.

ובכן השלוחים יצאו אל כל המקומות אשר שם בני ישראל אחינו אנשי גאולתנו, ומכללם אנכי הצעיר באלפי שלחוני לקראתכם. ובבואי לק"ק ליוורנו יע"א תלי"ת¹²¹ עשו כנימוס ביתר שאת ויתר עז והפרישו מממונם נדבה חדשה הן מן הכלל הן מן הפרט. וכמו כן פה ק"ק פירנצי יע"א ה' ישמרם עשו בכל עוז ותעצומות. ואחר שגמרתי מפה נטיתי ללכת לקראתכם, ואולם דא עקא כי נחלתי ולא יכולתי ללכת. אי לזאת יעצוני רעיוני להודיע למעלתכם בזה כתב ידי למען יעשו עימי אות זה לטובה, לקבץ מאחד נדבה חדשה לשם גדול אדונינו רשב"י זיע"א הן מן הכלל הן מן הפרט, אחד האיש ואחד האשה יתנו לזה מנה יפה הרי זו עול"ה לכבוד ה' מקודש דא רשב"י, חוץ מן הקופה הקבועה לשם אדונינו התנא הק' הנז'. הכל כאשר לכל ישלחוהו לידי לפה פירנצי יע"א קודם חג הפסח. חזקו ויאמץ לבבכם אל ירך לבבכם כי דבר גדול כזה לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ויכולה היא שתגן אלף המגן עליכם ועל בניכם להצילכם מכל צרה וצוקה. בה' בטחתי שכה יעשו וכה יוסיפו ביתר שאת ויתר עז ותכף לקבלה אני אברך אתכם…

כ"ד נא"ה דשו"ט¹²² ברב עז ותעצומות. ביום אחד ועשרים לחדש אדר שנת ז״ה השע״ר¹²³ לד' צדיקים יבואו בו ושלום.

צעיר המשתלח מעה"ק צפת תו"ב הצעיר אברהם בכמהה"ר משה קצבי ס"ט

ב. אישור רבה של קהילת פירנצי

מודיע אני נאמנה אליכם קציני עם יש', שזה החכם השלם מוהר"ר אברהם קצבי נר"ו הוא שליח נאמן מחכמי צפת יע"א על דבר קבורת רשב"י זיע"א, כמו שראיתי בכתביו שהביא משם וכאשר העידו לו ג"כ רבני ליוורנו נר"ו בב"ד הצדק כפי הנהוג לשד"ר הנאמנים. וכדי שלא להרבות בהוצאות יתירות להקק"י שלהם, הנה הוא שולח מכאן אגרת הזאת, ומובטח אני שכל השומע יתן ויחזור ויתן כאשר עשינו גם אנחנו פה והמוסיף מוסיפין לו מ"ה¹²⁴, וזכות רשב"י יעמוד לנו ולהם לעד אנס״ו¹²⁵.

נאם הצעיר הכו"ח ביום א"ך לחדש אדר שנת התקפ״ז פה פירינצי.

חנניה אלחנן חי כהן¹²⁶ משרת הקק"י

ג. מהשליח לרבי דוד זכות מודינה

ב״ה 22 ח' אדר ש' 5587

מעין נובע מקור חכמה… הגביר החכם השלם חפץ חסד ומרבה להטיב כמהר"ר נר"ו… מגן דוד¹²⁷ יהיה בעזרו…

אותותי אלה באתי על חלות ממעלתו ע"ד מצוה ועשות חסד ובו בטח ליבי כי שמוע שמעתי את שמעו הטוב כי תלי"ת איש אמונות רב ברכות תומך עוזר ידים רפות וברכים כושלות ומחזיק ביד שלוחי א"י הקדושה תו"ב. ועל זאת סמכתי לכתוב שורתי"ם אלו לבקש מלפניו למען יעמד לימיני להיות לי מעיר לעזר בענין שליחותי. והוא הדבר כי אנכי הצעיר הח"מ שליח מעה"ק צפת ת"ו ע"ד בנין מקום קדוש בי כנישתא רבא העומדת על מערת גדול אדונינו התנא הקדוש רשב"י זיע"א, כאשר עיניו ישר יחזו בכתבים השלוחים תו"ד¹²⁸ כדי למוסרם ליד ראשי הקהל הי"ו, למען יעמודו על מעמדם לעשות נדבתם הטהורה נדבה חדשה הן מן הכלל והן מן הפרט ולשלוח לידי כל הנקבץ לפה פירנצי יע"א. יען וביען כי אנכי לא יכולתי ללכת להתם כי איני בקו הבריאות דין גרמ"א דעצירא"ה¹²⁹. אי לזאת שלחתי כתבים לכל האיטלייא ותלי"ת כולם הם עשו ויעשו. אתיא אח"ל אח"ל ממעלתו למען ישתדל בכל עוז ותעצומות להזריזם שיעמודו על מעמדם לעשות נדבה חדשה…

תוך דנא יקבל כתב ריקומינדאסיון לשמו הטוב. ועוד כתב למע' הגביר הח' המרומם סי' שמואל הכהן ה"י וידרוש בשלומו מצדי וכה יאמר אליו: יען שלא יכולתי לילך להתם ולא זכיתי לראות פניו, אחלי יכונו מאתי למען ישתדל בעדי ובשמי בדבר מצוה כזאת לעשות נדבה יפה מעולה מהקק"י… מעתה להרב מר אביו אני אשל"ם שלומי אמוני בשלמ"א לרב"א אלף ורבבה, ומחמת כי לא ידעתי את שמו הטוב לא באתי ביחוד, אך את זאת יעלה לראש כאלו כתובה לשמו הטוב ומלך מוחל וסולח… כ"ד נא"ה דשו"ט והוא איש צעיר המשתלח מעה"ק צפת תוב"ב.

זה שמי אברהם קצבי ס"ט

ד. מהשליח לרבי מזל טוב מודינה

ב"ה יום י"ג ניסן יזלרנ"ו¹³⁰

המאור הגדול לממשלת עטרת תפארת… הרב המובהק מ"ץ בק"ק מודונה יע"א כמהר"ר מזל טוב מודונה¹³¹ יע"א…

מאחר עלות גדול הש'… ע"ט לדבר דבר לפני אדוני המלך להודיעו מקבלה ואילך אות"ו¹³² כי טוב וראיתי את כל הכתוב לאברהם במחזה מהני מילי מעלייתא דמר… ואולם התבוננתי וראיתי באותיותיו תשובת ראשי עם קדש דברים שלא כסדרן הס כי לא להזכיר דברים כאלו מכמה טעמי ואנפי דחיקי. חדא כי טעותם זאת אשר אומרים כי חק נתן להם מעשרה שנים לעשרה, הלא יביטו ויראו כי חק זה לא ניתן אלא לדבר הקבוע תמידין כסדרן, אבל כי יקר"ה לפניך מקריים אשר לא טובים ומאורעות משונים, ובפרט על דבר קדוש כזה, לא ניתן ליאמר שיהיו פטירי ועטירי ליתן לזה. כי מי פטרם, הלא עם בני ישראל אתם ומן הדין אתם חייבים להעמיד ארץ ומלואה ובפרט לקיים ולחזק מקומות הקדושים, ואת עלית מקום מקודש כזה, ובודאי הגמור שעל זאת וכזאת לא תקנו הראשונים.

זאת ועוד אחרת, כי התנאי הנז' אינו דוקא במח"ק¹³³, הלא הוא בכל ערי האיטלייא יע"א, וראשון שבראשון מתא רבתי ליוורנו יע"א. ואעפ"כ כשומעם ויחרדו חרדה גדולה עד מאד, והמה בחכמתם ובצדקתם נתחזקו ראשי עם קדש ויתנדבו נדבה כיד ה' הטובה עליהם ביתר שאת ויתר עז. וכמו כן עשו יחידי עם סגולה ק"ק פירנצי יע"א. ואם כן למה יפטרו עצמם בטענה שאין בה ממש. ועל מה שטענו כי קופת הקק"י ריקם ריקם, כמעט נעלם מהם משרז"ל אין ציבור עני¹³⁴. ואם באולי היה היה להם לב ליתן, היו יכולים להמציא אלף המצאות ולעשות נדבה יפה ולא להשיב את פני ריקם. ואולם עינא דשפיר חזי כי ה' מנע הטוב מהם שלא יתנו לדבר מצוה כזאת ולא יקרא שמם עליה. ובאמת ובאמונה כי לא חרה לי כל כך על שמנעו עצמם מליתן לזה, כי ידעתי שסוף יתחרטו ע"ד כזה ואחריתה מרה כלענה. אך כל צערי שגרמו לי רעה לכל הערים אשר סביבותיכם, כי עיניהם תלוים להגרר אבתרייכו. והנה בעת"ה והיה כשומעם ימשכו את ידיהם מליתן, והם הנה גרמא בנזיקין ונמצא בידם תרתי, לא די שהם לא עשו אלא שמנעו הטוב מאחרים.

ובכן עתה עתה באתי לגלות אזן לפני אדוני המלך שידבר על לב ראשי עם קדש דברים המתישבים ולומר להם שהעצה היעוצה להם שלא יוציאו עצמם מכללות המתנדבים ולא יעלה ויבא לידם רעה כזאת. ואדרבא יתחזקו ויתאמצו בכל מאמצי כחם לעשות טובה עמנו ולקיום המקומות הקדושים, וזכות התנא הק' יגן עליהם להצילם מכל צו"ץ¹³⁵. אתאן לסיפא כדי שלא הארי"ך טרח"א¹³⁶ למעכ"ת לא באתי יותר בארוכה ותן לחכם ויחכם, ועיני אדוני רואות ויודעות כי לא יפה המה עושים, ועליה דמר החיוב מוטל לבטל סברתם ולהוכיחם על פניהם ולזרזם ולחזקם למען יעמדו על עמדם לעשות הנדבה ככל אחיהם בית ישראל אשר עשו. וסלח נא אנכי מבקש מאת פני אדוני ויבא שכמ״ה¹³⁷.

ובכן אצא מלפניו כצאת המברכים. ואני תפלה אל אלקינו שבשמים יעזרהו ויפלטהו… מעתה לנהירו דעיינין חמיד לבאי בנה של מלכות נר"ו אנכי אשל"ם לו תשלומי ארבעה וחמשה ור"ב¹³⁸. לכל ראשי הקק"י יש"ר¹³⁹ ור"ב… כ"ד העבד המצפה לתשובה מעלייא בקרוב צעיר המשתלח מעה"ק צפת״ו.

צעיר אברהם קצבי ס"ט

ה. מהשליח לרבי מזל טוב מודינה

ב"ה יום עש"ק 7 ח' זיו ש' גברי כח עש"י דבר"ו¹⁴⁰ לפ"ג.

יושב בסד"ר עליון למעלה למשכיל בחכמה ובתבונה… החכם השלם כמה"ר מזל טוב מודונא, דיינא ק"ק מודנא נר"ו…

עטי המדבר"ה מהודענא מקבלה ואילך עט"ו ע"ט דודים והמה היו לי למאורות… שש אנכי בראותי כי תלי"ת העיר ה' את רוחו ואזר כגבר חלציו לדבר על ראשי עם קדש ה"י ע"ד מצוה לקיום וחיזוק בנין מקום קדוש זיע"א, והמה ה"י ה' עליהם יחיו לא מאנו לעצתו ויטו את אזנם לשמוע בלימודים לימוד ה'. ואען ואומר תשואות חן חן רב חינ"א ורב חסד"א מן השמים יבא שכרו כומ"כ¹⁴¹, וזכות אה"ק וזכות התנא הק' אדונינו התנא האלהי רשב"י ור"א בנו וסיעת מרחמוהי המה יהיו ל"ו לעזר ול"ו להועיל בכל פינה אשר הוא פונה ידו בצלחת בצל"ח העודף.

הנה בעת"ה אחל"י יכונו מרו"מ שימהר יחישה מעשהו לשלוח הנדבה הטהורה של הקק"י הי"ו לפה ליוורנו יע"א ליד מע' הגביר סי' אליהו מודונא ה"י, וכשיעלו לידו הרי הם כאלו עלו ובאו לידי. ואולם את זאת אבקש מלפניו בבקשה ממך נא גבור שיהיה דבר ראוי והגון לפי כח הנותן וכח המקבל. בטחתי בה' שכה יעשו וכה יוסיפו ביתר שאת וביתר עז. מעתה לכל ראשי עם קדש אדברה נא שלום… ואל שדי יתן לכם רחמים ויריק לכם ברכה עד בלי די. חזקו ויאמץ לבבכם לשלוח מנה יפה ראויה להתכבד ואל תבישוני. בטחתי באהבתכם ובחמלתכם שכה תעשו וכה תוסיפו ביתר שאת ויתר עז. מעתה תשובתכם מהרה תצמח לידי הגביר סי' אליהו מודונא…

הכ״ד נא"ה עבדו ומוכן לשרתו והוא הצעיר מכל בית אבי

אברהם קצבי ס"ט

אחלה פנ"ק בעשר חלו"ת שיעבור בסל"ח לכתוב לע"ת ריגייו וקוריגו יע"א, יען שהם כתבו לי שהם נגררים בתר ק"ק מודונא. ובכן כעת צריך להודיעם. בטחתי שכה יעשה ויבא שכמ"ה, והכל ישלחו ליד סי' אליהו מודונא ה"י פה ליוורנו יע"א.

על גבי הכתב:

Sig. Mazaltob de Modena

Modena di Livorno

עלייתה של צפת אחרי גירוש ספרד, הזקיקה כל שעסקו בתולדותיה לדברים שברוח, ביצירתם של חכמי צפת בנגלה ובנסתר ובהנהגותיהם. ואילו חקר הסיבות לגידולה של העיר, כיצד הפכה לעיר הגדולה והמפותחת שבארץ־ישראל שבה נמצא ריכוז יהודי הגדול שבאסיה, וכיצד היתה לה לקהילה יכולת להחזיק ולכלכל בעלי התורה הרבים שבקרבה, לא ניתנה עליו הדעת, ולא התעמקו החוקרים להבין את אופיו ומהותו של החומר שקיים את הרוח. שלמה רוזאניס¹ הקדיש בספרו מקום גם לחיים הכלכלים שלה, תעשית הבגדים ואריגי הצמר, אלא שאופיו הכולל של החיבור חייבו להצטמצם בתיאור העובדות ולהימנע ממסקנות; יעקב כנעני² עסק בחקר חיי הכלכלה של צפת בתקופת עליתה ושקיעתה, כינס חומר עובדתי רב, אבל לא השכיל לעמוד על משמעותם הכלכלית והחברתית של המקורות. קטעים על ארץ־ישראל מספרי מסעו של התייר התורכי אווליה צ’ליבי³, שתורגמו לאנגלית מן החלק המודפס ומכתבי־יד שטרם פורסמו, הוסיפו נתונים חשובים, אם כי לא מדוייקים מבחינה מספרית, לידיעותינו על צפת. עליהם נוספו פרטים שונים מפנקסי המיסים שבאר־כיונים התורכיים שפירסמו ב' לואיס⁴ וא' הד⁵.

פריחתה הכלכלית של צפת לא נשארה עלומה מבחינת הנושא. המקורות החדשים הוסיפו על הישנים, ונמצאנו למדים שיהודי צפת עסקו במלאכת הבגדים, כלומר בייצור אריגי צמר, אבל אופייה וממדיה של מלאכה זו, ערכה ומשקלה הכלכלי והחברתי בעיצוב חיי העיר וקביעת גודלה וגורלה, נשארו בחינת נסתר שיש לעמול כדי להבינו. חסר זה הוא מטרתו של המאמר.להבנת הדברים, ביחוד הרקע להתפתחותה וחורבנה של קהילת צפת, מן ההכרח לעקוב גם אחרי תהליכים כלכליים, חברתיים ומדיניים שהתרחשו הרחק ממנה, אבל היתה להם השפעה על גורלה.

א. לתולדות ייצור האריגים בשלהי ימי הביניים

ייצור האריגים באירופה, וכן במזרח, הפך בסוף ימי הביניים לתעשיה המפותחת והמצליחה ביותר. תהליך זה גבר בתקופת הרניסאנס והתחזק במאות השנים שלאחר מכן. העלייה ברמת החיים; האצולה הפיאודלית והעירוניים האמידים, להוטים היו ללבוש בגדי־הדר, ומעמדו וערכו של האיש בחברה תלוי היה לא מעט בלבושו. נדרשים ביותר היו אריגי צמר. באירופה גידלו פשתן ועשו אריגים ממנו, אלא שמשקלם היחסי של אריגים אלה היה קטן למדי. ארצות המזרח הצטיינו בייצור אריגי כותנה ומשי שנשלחו בכמויות גדולות לאירופה. גם באירופה התחילו לפתח את תעשית המשי. ברם, שלושה סוגי אריגים אלה לא הגיעו מבחינה מקומית אף לא מבחינה בין־לאומית לאותו מעמד שכבשה לעצמה תעשיית אריגי הצמר.

סוגים שונים של תוצרת עדינה ויקרה מחומר גלם משובח, שנעשו בו מלאכות רבות ואשפרה פותחו בענף זה, שפירנס מספר רב של אנשים. תעשיית אריגי צמר התפתחה לא רק במקומות שהיה מצוי חומר גלם מקומי, אלא גם במקומות שנזקקו להביאו ממרחק, כגון איטליה ופלאנדריה (הצמר הובא מספרד ומאנגליה). רבע מייצוא הצמר האנגלי (24%) ייוצא לאיטליה, אף־על־פי שמחיר הגלם המובא היה ירק ביותר⁶. לעתים היה הקונה בויניציאה משלם עבור הצמר פי שמונה ממה ששילם הסוחר האנגלי, שקנה אותו בערי השדה של ארצו.

עתים חלו עיכובים בדרך התרחבות תעשייה זאת, וביחוד במקומות הרחוקים ממקורות הגלם, כגון איטליה, אבל מבחינה כללית, היה ענף זה בקו עליה מתמיד. סימן היכר למעמדה הכלכלי של מדינה נקבע לפי מקומה וממדיה של תעשיית אריגי צמר במשקה, כיוון שהיה עליה להוציא חלק ניכר מאוצר הזהב שלה ליבוא אריגים אלה מבחוץ. ערכו של ייצור אריגי הצמר באנגליה, ולאחר מכן בצרפת, ואף בכמה מדינות ונסיכויות אחרות, עלה כמה מונים על שוויה של התוצרת החקלאית הכללית מחוץ לצמר, והיווה את החלק הארי של ההכנסה הלאומית.

במאות הט"ו והט"ז ניתנה דחיפה חדשה להתפתחותה של תעשיה זאת הן בשל עלייה נוספת ברווחתן ודרישותיהן של השכבות האמידות והן בעקבות גילויי־ארצות, פתיחת דרכים ימיות וכיבושים קולוניאליים. חלה עליה בייצור אריגי צמר במקומות רבים ובעקבותיה גם התחרות בין שני הספקים של צמר מעולה לארצות אירופה, אנגליה וספרד. התפתחותה המהירה של תעשיה זו, המבנה המיוחד שלה המורכב ממלאכות רבות הדורשות מומחיות, והתרכזותה גם במקומות המרוחקים ממקורות הגלם, גרמו לניתוק גמור בין היצרנים, שכל אחד מהם מלא רק תפקיד אחד ומוגבל בייצור, לבין יצרני הגלם והצרכנים, שהיו לא רק מבני ערים או מחוזות אחרים, אלא גם נמצאו בארצות זרות. נוצר מצב שהמתווך, ספק הגלם או המשווק, שלטו בתעשיית אריגי הצמר. הסוחר נעשה לבעליה של תעשיה זו, מפיו חיו בעלי מלאכה או האכרים שעסקו בתהליכים שונים של הייצור (ר' להלן). כך התפתחה התעשיה הביתית, שהעוסקים בה עשו את מלאכתם בבתיהם בשכר כולל ובכלי עבודה שלהם וקיבלו את הגלם, או את המוצר המעובד בחלקו, מהסוחר מארגן התעשיה. עם גמר המלאכה היו חוזרים ומוסרים לו את האריג המעובד. צורה זו של ייצור היא שלב ראשון בהתפתחותה של המנופקטורה והתעשיה המאורגנת המושתתות על בעלי הון ופועלים שכירים⁷.

ב. התעצמותה של תורכיה וגירוש יהודי ספרד

התפשטותם של התורכים בשטחי השלטון הביזאנטי והממלוכי, ואחרי כן גם באיזורים מרוחקים באסיה, אפריקה ואירופה, עשו אותם לגורם חשוב במדיניות ובכלכלה. הקיסרות העותמאנית הלכה והתרחבה, הן בשטח והן בכלכלה, עד המחצית השניה של המאה הי"ז. אריגי צמר יקרים נדרשו בשביל השכבות האמידות שהכנסתם היתה מרובה וכסף רב הביאו משלל המלחמה. ההיצע לא הדביק את הביקוש, בעלי האחוזות באנגליה הרחיבו את ענף הצאן, כדי לספק את הביקוש הרב לצמר עבור האריגים היקרים ובעקבות כך בא תהליך “גידור” אדמות הכלל. נוצרו תנאים טובים להתפתחותם של מרכזי תעשיה חדשים, ביחוד במזרח.

בספרד התפתחה תעשית אריגים ענפה ובפרט אריגים מהצמר המעולה ביותר של כבשת המרינו. שליש מאוכלוסיתה של קאסטיליה התפרנס מתעשית הצמר⁸. בין המלאכות שעסקו בהן, יהודי ספרד תפשה האריגה מקום ראשון⁹. יהודי ספרד ופורטוגאל שגורשו ראו במלאכת האריגה מקור עיקרי לפרנסתם בארצות פזוריהם. תורכיה היתה אז ארץ מפגרת וזקוקה לפיתוח, המדינה עם מנגנונה הצבאי והאזרחי נזדקקו ללבוש טוב, “מודרני”, ומחירו היקר לא מנע מהם להתהדר בו; אריגים יקרים לא זו בלבד שנעשו מהם מלבושים שנשמרו שנים רבות, ואבות הורישו אותם לבניהם, אלא שהיו גם השקעה בטוחה לכספים. כל זה הביא ליצירת מרכז יהודי גדול בשאלוניקי, אשר התבסס על תעשית אריגים דוגמת אלו שהובאו לארצות המזרח דרך ויניציאה.

שאלוניקי עיר נמל וצומת דרכים, נתברכה גם בתנאים טכנולוגיים נוחים לתעשיה זו – אפשר היה להשיג כאן חומר גלם, צמר טוב שיכול לשמש תחליף לצמר של כבשת המרינו והמינים המשובחים האנגליים. בלעדי זאת לא היתה מתפתחת תעשית האריגים בשאלוניקי; ולאחר מכן גם בצפת. בתעשיית הצמר עבדו רבים שלא היה להם מקצוע נדרש במזרח או אמצעי קיום אחרים, וניצלו מאבטלה וניוון. אחר זמן נוצרו כמה מרכזים קטנים בערי רומיליה (תורכיה האירופית), באיים האיגיים (רודוס) ומעט גם בתורכיה האסיאתית.

כיבושה של ארץ־ישראל על־ידי התורכים, כמיהתם של מגורשים ואנוסים לשעבר החוזרים בתשובה להתיישב בארץ־ישראל וכנראה ריבוי הנזקקים שהתחילו לחפש דרך להיקלט במקצוע זה (יתכן שקיוו לתנאים טובים מאלה שבשאלוניקי), גרמו לפיתוחה של תעשיית האריגים בצפת. על אלה יש להוסיף את התנאים הטבעיים הנוחים של צפת לתעשיה זו.

ג. ריכוז תעשיית אריגי הצמר בצפת

נוסעים שביקרו בארץ־ישראל בתקופה שקדמה לעלייתה של צפת, מציינים שאורג יכול להתפרנס ממלאכתו בארץ, וכן מספרים על יבוא אריגים יקרים מויניציאה. אניות ויניציאניות היו מביאות מתכות יקרות (כסף וזהב) ופשוטות (נחושת וברזל) ובעיקר בגדים רבים ו"עבים"¹⁰. הפרנסה הבטוחה ביותר לבעל הון כלשהו בדמשק היתה חנות בגדים, כלומר אריגים. אריגים מויניציאה אפשר היה לקבל בהקפה למכירה¹¹.

צפת נבחרה לתעשית צמר ולא ירושלים, שהיתה מוקפת חומה ומצב הבטחון בה היה טוב יותר, כי צפת קרובה יותר לים. יפו היתה עזובה כמעט, ונמלה של הארץ היתה צידון הקרובה לצפת. צורכי המחיה בצפת היו זולים, מה שאין כן בירושלים, שגם המסים בה היו כבדים יותר. כל אלה היו גורמים משניים. הסיבה העיקרית היתה שירושלים ויתר ערי הארץ (חוץ משכם) לא נתברכו בתנאים הטבעיים היסודיים הדרושים להתפתחותה של תעשית אריג לפי הטכניקה של הימים ההם. לעבודות צביעה בקנה מידה גדול, וביחוד לבטישה המכנית שנעשתה בכוח המים (ר' להלן) דרושים היו מים זורמים, זכים ורכים. אלמלא פלגי עין פועם, מירון ויקים באפיק נחל דילבאי דאז, הוא נחל הטחנות לאחר מכן, בחלקו העליון של נחל עמוד ומעינות “עליונים” שבעיר ובסביבותיה ובכפר עין־זיתון, לא יכולה היתה להתפתח בצפת תעשיה זו. יכולים היו להקים בצפת כמה בתי מלאכה לאריגה, אלא שהמוצרים הבלתי גמורים צריכים היו להישלח לבטישה, צביעה ושאר עבודת האשפרה למקום אחר. מימיה של צפת היו, איפוא, חומר גלם יקר שבשלו היתה המרכז התעשיתי הגדול ביותר בארץ ישראל, ואולי הגדול והמפותח מבחינה טכנית בתורכיה האסיאתית.

ד. גידולה של צפת

התעשיה הצפתית היתה מושתתת על ייצור אריגים בלבד. שם העצם בגד שבמקורות (בעיקר ספרי שו"ת) ובפי יהודי המזרח, אין משמעותו לבוש כי אם אריג¹². משמעות זו מצוייה גם במקורות הקדומים¹³. בצפת לא נכללה, איפוא, החייטות בין המלאכות. לחייטים נזקקו פרטים שתפרו לבוש לעצמם¹⁴ ולא התעשיה. אריגי הצמר נועדו ליצוא, תפירת מלבושים נועדה רק לפרטים.

מהריסותיה של צפת הצלבנית שהיתה מבצר ולא עיר רבת אוכלוסין או מרכז תעשיתי ומדיני, קמה בימי השלטון הממלוכי עיר חדשה שבה היה המרכז המנהלי של המחוז (“ממלכה”), שהשתרע על פני כל הגליל וכלל גם חלק ניכר מדרום הלבנון (מצידון עד ג’נין). בצפת ובכמה מהכפרים בעיבּוּרה היה ישוב יהודי, רובו מבני הארץ (מוסתערבים) ומיעוטו מיוצאי גלויות של ארצות הים התיכון.

הישוב היהודי היה יציב במספרו, לפחות בתקופה האחרונה לשלטון הממלוכי. הנוסעים היהודיים באותה תקופה מציינים שהיו בה 300 משפחות. מספר זה נזכר באגרתו של ר' יוסף דמונטניא¹⁵ משנת רמ"א (1481) ותלמידו האלמוני של ר' עובדיה מברטנורה בשנת רנ"ה (בירושלים היו 200 משפחות)¹⁶. מספר זה נמצא גם במסמכים מהשנים הראשונות אחרי הכיבוש התורכי. צפת נכבשה על־ידי התורכים בשנת רע"ז (1517) ובשנת רפ"א (1521) מצא בה ר' משה באסולה יותר מ־300 בעלי בתים, מהם ערבים, מערביים וספרדים¹⁷. בפנקסים התורכיים נרשמו בשנת 1525–6, 232 יהודים בעלי משפחות (רובם מוסתערבים מיעוטם מפראנקיה, מערב ופורטוגל) מתוך 960 בעלי משפחות שבעיר¹⁸. אין להניח כי המספר האחרון הוא מדוייק ביותר. מספרם של משלמי המיסים בפועל היה קטן בדרך כלל ממספר החייבים במס, והמספרים של הנוסעים היהודיים הם קרובים יותר לאמת. קביעה זאת חשובה גם לגבי המספרים הנקובים בידי הרשות, אשר לא הדביקו בתקופת העליה את המספר האמיתי של תושבי צפת.

הכיבוש התורכי הכשיר את בואם של מגורשי ספרד ופורטוגל שנדדו בארצות תורכיה, בעיקר בחלקיה האירופיים ובראשם משאלוניקי, שבה התרכזה תעשיית אריגי הצמר של יוצאי ספרד. ארבע עשרה שנה אחרי משה באסולה וכעשר שנים אחרי הרישום הרשמי הראשון, מתגלה לעינינו צפת באור חדש לגמרי. הטיב להסביר זאת ר' דוד די רוסי באגרתו מתשעה בניסן רצ"ה (1535): “ומי שראה את צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאה בעיניו. כי בכל עת מרבים היהודים לבוא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום”. סוגי התוצרת נימנו באגרתו כגון קריסיאי שאותה שנה נארגו 15.000 יריעות (חתיכות) של ארג זה. נוסף לכך היו מייצרים גם את “הבגדים הגבוהים”, כלומר הרחבים, “ויש שעושים מהם טובות כמו אותם שבאים מוויניציאה”; “וכל איש ואשה שיעשה בצמר בכל מלאכה ירוויח מזונותיו בריוח”¹⁹. הרי עדות נאמנה על המפנה הכלכלי שהתחולל בארץ־ישראל בזכותם של יהודים שבאו אליה ממרחקים ועסקו בה בייצור תעשיתי.

בפנקסי־המיסים משנת 1555–7 נרשמו בצפת 726 בעלי משפחה ו־56 רווקים (מספר זה כולל וודאי אנשים שטרם הביאו את משפחותיהם) יהודים חייבים במס²⁰. ברם, היהודים חוייבו במס הגולגולת עבור 1075 בעלי משפחות ונוסף לכך הוסכם (כנראה עם נציגי האוכלוסיה היהודית) שישלמו מס עבור עוד 100 ראשי משפחות. מכאן שתי מסקנות – ראשונה, שהמס לא שולם בידי יחידים, אלא על־ידי הציבור, הקהילה היהודית בכללה. ושניה, הגידול היה רב (מ־232 משפחות ל־1175 משפחות). יש, איפוא, להניח שמנין המשפחות היהודיות במקום היה גדול מ־7000 נפש²¹. בשנת שכ"ז (1567) חרז זכריה (יחייא) אלצ’אהרי את מספרם של היהודים בצפת “כי בה קהל גדול רחוק מסלף כארבעה עשר אלף”²². לתקופה זו יש לשייך גם את דברי המבי"ט, האומר: “מזה ארבעים שנה ויותר הרבו בני הגולה לעלות לארץ ישראל”²³, והכוונה כמובן לצפת, שהוא עצמו עלה אליה בשנת רפ"ה (1525). לזמן זה יש גם לשייך את נקודת המפנה בצפת. מסייעת לדעה זאת החלוקה הפנימית של יהודי צפת בפנקסי־המיסים²⁴ התורכיים. בשנת 1555–6, היו יוצאי ספרד ופורטוגל שני שלישים מכלל היהודים בצפת (ובמציאות ודאי עוד יותר) ואילו בשנת 1525–6 היו 56% מוסתערבים, ילידי הארץ.

מכאן ואילך אין בידינו נתונים על מספרם של יהודי צפת בתקופת הזוהר, מלבד מה שסופר בהפרזה רבה, על פריחתה וזוהרה בתקופת ירידתה. הנוסע התורכי אוויליה צ’ליבי אשר ראה את צפת בירידתה במאה הי"ז כותב, שהיו בה משבעים עד שמונים אלף יהודים, מספר שהוא מוגזם גם מדברי עצמו, שמספר היהודים משלמי מס בזמן ביקורו היה 9000²⁵. כמאה שנה אחריו כתב ר' שמחה מזאלאזיץ (1764–1761) שבזמנו נמצאו בצפת 50–40 משפחות, “ומשנים קדמוניות היתה עיר גדולה לאלוהים והיו בה שבעת אלפים בעלי בתים יהודים”²⁶, ואין ספק שאף מספר זה (42.000 נפשות) הוא מוגזם.

גידולה המתמיד של העיר בשל התפתחותה והתרחבותה של תעשית הבגדים, נפסק בתום הרבע השלישי של המאה הט"ז. צו־הגלייה לקפריסין של 1000 משפחות שהוצא בשנת 1576²⁷; זעזועים כלכליים תכופים זה לזה; גזירות ואסונות, גרמו תחילה לצימצומה ולאחר מכן, במאה הי"ז, לשקיעתה של תעשיית האריגים ולירידתה של העיר. במקורות העבריים מן המאה הי"ז שוב לא מדובר על מספר תושבים או בעלי־בתים, אלא על מספר הנזקקים והיורדים. עם זאת המשיכו היהודים לקיים תעשיית אריגי הצמר בקנה מידה זעיר וסיפוק תוצרת לשווקים הקרובים עד שהוכרעה כליל בסוף המאה הי"ז. חמישים שנות עלייה ופריחה (1575–1525) היו לצפת העיר ולתעשייתה וכ־100 שנה של עמידה על הנפש ושל שקיעה וגסיסה.

הבנין ההרוס של המבטשה (טחונת אל כאטאן) בראשיתו של נחל עמוד (וואדי טוואחין) שריד יחיד מתקופת פריחתה של תעשיית אריגי הצמר בצפת

ה. דרך הייצור וכלי העבודה

עיבוד הצמר והפיכתו לארג מורכב משלבים וצורות רבים, הצריכו עבודה רבה וגם יידע והתמחות. מכאן העצימות של הייצור ומחירו הגבוה של האריג המוכן בהשוואה לחומר הגלמי, בימים שכל העבודה, לבד בטישה, נעשתה בידים.

לאחר הגז נוהגים היו לנקות את הצמר כדי להוציא ממנו ליכלוך ותערובות זרות הנשארות בו מרחיצת הצאן לפני הגז. דבר זה נעשה, כפי שנהוג גם בימינו בכפרים הערביים, ליד המעין או בשוקת הסמוכה לבאר. הנשים חובטות בצמר על־ידי מחבטים או מזורים מעץ; ובסוגי צמר פשוטים, לצרכים לא חשובים ביותר, מקדימה, או מקיימות בזה גם אי אלו משלבי העבודה האחרים. בשאלוניקי ניקו את הצמר בשקתות ציבוריות²⁸ או בבתי האומנים. אין אנו יודעים כיצד עשו בצפת, ויש אולי מקום להנחה כי הצמר שהובא ממרחקים היה כבר רחוץ. שליחת צמר לא מנוקה וירוד בערכו, היתה לא כדאית בשל הפסד במשקל ודמי משלוח מיותרים.

לאחר הניקוי המיכני, הגס, בא שיחרור הצמר משמנים ומלחים טבעיים האצורים בו. תהליך זה היה קשור בשריית הצמר בתערובת מים ושמן ושטיפתו במים זורמים (לרוב בתוך סל) וחבטה במקלות – מזורים ²⁹.

מייון הצמר לסוגיו, לפי הטיב והתכונות המיוחדות שלו, יש שהיה נעשה לאחר הניקוי, אך בדרך כלל לפניו.

אחרי המייון והניקוי הוסיפו להכשיר את הצמר לטוויה, בעשותם אותו רך ואחיד ללא גושים וסבכים. לשם כך נעשו שני תהליכים, הכל לפי אופיו של הגלם וטיב הארג שעמדו לייצר: צמר ארוך־הסיבים עבר תהליך של סריקה, ובדרך כלל לא נשלח לבטישה בזמן אשפרתו. ואילו צמר קצר־הסיבים, הנועד לסוגי אריגים המובאים לבטישה, עובד בצורה אחרת, על־ידי ניפוץ³⁰. ניפוץ זה הנעשה בימינו בעזרת סרטים עם מחטי פלדה, בוצע בעבר בעזרת מברשות מיוחדות. ניפוץ או ניפוט מוקדם היה נעשה בעזרת קשת ו"מדף" פטיש או עלי מעובה, כמו שעושים גם בימינו מנפצי צמר־גפן למילוי שמיכות. להקלת עבודת הסריקה חזרו וריככו את הצמר בשמן. אחרי כל עבודות הכנה אלו, הובא המוך, הוא הצמר הרך והנקי, לעיבוד נוסף, לטוויה.

מלאכת הטוויה היא אחת משתי עבודות יסוד של עשיית הארג. הטווה (בדרך כלל עשתה זאת אשה) מושך מפקעת או גוש הצמר את הנימים־הסיבים של הצמר וטווה, כלומר שוזר ומפתל אותם בתנועה סיבובית. עבודה זו שנעשתה מקדמת דנא בעזרת מכשיר פשוט מאד, הוא הפלך – מקל עץ שהוחזק ביד או נתקע בחגורה – עם משקולת כדורית (הוא הכישור, ויש גם צורות אחרות) בתחתיתו, עברה התפתחות מסויימת. בתקופת המשנה כבר השתמשו באישוה, הוא מוט ארוך הקבוע בקרקע או בתוך כן ושתי הידים היו פנויות לעבודה, ולא הצטרכו להחזיק את הצמר ביד אחת או על הגוף. בימי הביניים המאוחרים, בין המאות הי"א־הי"ג, הומצא מכשיר חדש: גלגל טוויה שהונע ביד. אחר־כך שוכלל הגלגל והונע ברגל בעזרת דוושה. גלגל־הדוושה זה לא התפשט מהר באירופה (ואין צורך לומר מחוצה לה) כפי שהתפשט גלגל־היד³¹.

מלאכת הטוויה לא היתה אחידה, טוו חוטים דקים ועבים. חוטי הערב היו יותר עבים מחוטי השתי. להתפתחות זו חשיבות רבה להבנת דרכי העבודה בתעשיה הצפתית בזמן שהטוויה הפשוטה בפלך פירושה 84–60 מטר חוטים לשעה, הרי בעזרת גלגל־יד הספיקו לעשות 350 מטר ובגלגל־דוושה, אם התקינו שני כישורים, כ־500 מטר³².

אין לנו ידיעות ישירות על השימוש בגלגלי טוויה בתעשיה הצפתית. עניינים כגון אלה הקשורים בעבודתן של נשים והתדיינות ביניהן או עם מעבידיהן, לא הגיעו לבתי דין, או שלא נכללו בספרי השו"ת. ברם, גלגל טוויה היה מכשיר עבודה רגיל בספרד באותה התקופה ולא היה קושי להתקינו בכל מקום. לפיכך יש להניח שהגלגל, ולא הפלך, היה מכשיר טוויה מקובל בתעשית אריגי צפת. עם זאת יתכן מאד שגלגלים אלו היו פשוטים (גלגלי־יד) ולא “אוטומטיים” (גלגלי־דוושה). בדרכי העבודה שהיו נהוגים באירופה יכולות היו 5–3 טוות (לפי דקוּת החוט ורוחב הארג) לספק חומר לנול אחד. לנתון זה יש חשיבות רבה לקביעת מספר המועסקים בתעשית הצמר בצפת.

לפני התחלת האריגה צריך היה עוד לסלול את החוטים ולמתוח את השתי. אשר לאריגה עצמה הרי באותה התקופה כבר השתמשו בנול האופקי שהובא לאירופה מן המזרח. המכוך הועבר עדיין ביד (“הסירה המעופפת” של קיי נרשמה כפטנט בשנת 1733) ולכן איש אחד לא יכול היה לארוג מסכת רחבה. ארג רחב (“הבגדים הגבוהים”) נארגן בשניים. ואם נוסיף את העוזר, הרי שליד הנול עבדו 3–2 אנשים.

עם סיום האריגה נגמרו עבודות היסוד של הארג. עם זאת נשארו עדיין תהליכים רבים הקשורים בשיפורו והתקנתו הסופי, ביחוד של הארג המשובח והיקר, שכונו בשם כולל – אשפרה. תחילה בדקו את יריעת הארג: שטחו אותה, הוציאו ממנה גופים זרים ותיקנו שגיאות האריגה. לאחר מכן באה תורה של בטישה שעליה ידובר להלן. יש שבטישה נעשתה יותר מפעם אחת. לאחר שהארג נסחט ויובש בא תורן של עבודות־סיומת רבות³³: גרידה או סריקה מיוחדת של הארג המתוח במאונך במספריים גדולים (120–100 ס"מ), הלבנה בגופרית, צביעה (במקרים מסויימים, כגון לאריגת שטיחים צבעוניים, צבעו את הצמר לפני הטוויה) וכבישה שהיה בה הרבה מהגיהוץ, “ארבעים אבות מלאכות הנצרכות לאריגת הבגדים כי רבו כמו רבו”, בלשון בן התקופה משאלוניקי³⁴ העבודות העיקריות היו בסופו של דבר, טוויה, אריגה, בטישה וצביעה. השתים הראשונות נעשו בידי אומנים בבתיהם או בבית־מלאכתם, ואילו השתים האחרות – במפעלים מיוחדים שלהקמתם ואחזקתם נדרשו השקעות כספים מרובות (ר' להלן).

על דרכי העבודה וכליהם של האומנים לסוגיהם, שעשו את מלאכתם לפי הזמנת הסוחרים או הקבלנים, אין למצא חומר כלשהו בספרות התקופה. בשו"ת מדובר על הצרכים המסחריים של התעשיה. חומר רב נמצא בהם על העבודות המתנהלות באופן מסחרי, כגון בטישה וצביעה. רק פעם אחת נזכר אורג שנתבע לדין בשל העברת המטווה שקיבל לאורג אחר, שהכניס פחות עֵרֶב משהתחייב בו³⁵. ידועה גם מסורת אחת על טווה שעבדה בשביל ר' משה גאלנטי, וקיבלה שכר טוויה רגיל, בשעה שראויה היתה לקבל יותר מאחרות, כי עבודתה היתה דקה יותר והאר"י ראה בזה “ספק גזל”³⁶.

בין כלי העבודה אנו מוצאים במקורות רק מכשיר אחד, והוא צבת, שהאומן נתנה במשכון³⁷. אין לדעת אם הכוונה למספריים הגדולים של גוזזי האריגים לאחר הבטישה, או למכבש שהנו מכשיר גדול ויקר למדי. במקור מדובר על אומן שאין לו “חזקה”, מסתבר, איפוא, שמדובר לא על עבודת פועל כי אם על בית מלאכה ועל עבודת הכבישה.

שלש פעמים³⁸ נזכרת במקורות פרינצה (או פרינסה), מקום שבו כובשים את האריגים³⁹. המכבש היה בתקופת התנאים⁴⁰ בצורת תיבה מלאה אבנים כבדות שהונעה על פני אריגים מגוללים או לוח שנלחץ על־ידי סיבוב ברגים דוגמת הבורג של בית הבד. אין לדעת באיזה מכבש השתמשו בצפת. פרט אחר וחשוב בענין הכבישה, אנו מוצאים במקורות. סימנים שונים מעידים שהיא נעשתה לאו דוקא אצל האומנים בבתי מלאכה שלהם, כי אם אצל הסוחרים עצמם. הם קיבלו את התוצרת המוגמרת מחוליית האומנים האחרונה (ר' להלן) ואת הכבישה, ההידור האחרון לפני הוצאת האריגים למכירה, עשו במחסניהם ובחנויותיהם, או בבתי מלאכה מיוחדים הנמצאים בסמוך להם.

ו. צורת הייצור

טעות היא לתאר את תעשיית האריגים בצפת ולדבר עליה במונחים והגדרות המקובלים בימינו. המושג המודרני “בתי חרושת”, שחוקרים השתמשו בו, לא היה קיים בשום מקום במאה הט"ז. תהליכי הייצור של הארג עוד לא היו יכולים להיות מרוכזים תחת גג אחד.

תעשיה זאת לא היתה מבוססת על בתי מלאכה במובן הפשוט והמצומצם; בעל מלאכה פירושו איש המחזיק בכלי עבודתו שהם קנינו, קונה את הגלם ועומד בקשר ישיר עם הלקוחות. הללו הם אנשים המזמינים את הסחורה וקובעים את אופייה וטיבה, וכן קונים מוגדרים של תוצרת מוגמרת הנעשית לפי תקנים קבועים שהתגבשו בענף מלאכה זה. הצמר היה מובא לצפת ממרחקים, ואף התוצרת היתה נשלחת למקומות רחוקים. תעשייה זאת לא היתה יכולה להיות איפוא, לפי טבע ברייתה מושתתת על בעל מלאכה. ייצור אריגי הצמר בצפת עוצב על־פי הדפוסים החברתיים והכלכליים שרווחו בספרד ויותר ממנה באיטליה בסוף המאה הט"ו וראשית המאה הט"ז. היתה זו צורת ביניים בין בית־מלאכה המיצר את “הסחורה” מראשיתה עד סופה בקנה מידה קטן, ללא חלוקת עבודה פונקציונאלית בין מבצעיה, לבית חרושת גדול, שבו כל שלב ייצור נעשה באגף מיוחד והביצוע מחולק, גם בתוך האגף, בין פועלים רבים, כשכל אחד ממלא חלק מוגדר בתהליך הייצור של אותו שלב.

צורה זו של ייצור נקראת תעשיה ביתית. תחילה קונים או מקבלים חומר גלם מהסוחר המזמין ועושים את המלאכה בבית. לאחר מכן מועבר הגלם בשלבים שונים של תהליך העבודה מיד ליד עד שנהיה למוצר מוגמר. אירגון הייצור הוא כולו בידי סוחר־קבלן הקונה בכספו את הגלם ו"מעביר" אותו דרך כל שלבי הייצור ומוכר על אחריותו את התוצרת המוגמרת. ראשיתה של תעשייה ביתית באירופה היתה דווקא בענף אריגי הצמר, והיא הביאה בסופו של דבר להקמת בתי־חרושת מהסוג הקדום, הבנוי על עבודת יד, היא המנופקטורה.

התעשיה הצפתית התפתחה בדרגות האחרונות של תעשיה ביתית בתקופת המעבר למנופקטורה מרוכזת, בשלב שנוהגים לכנותו מנופקטורה פזורה, כלומר שהייצור רוכז ביד אחת (הסוחר האמרגן) אבל לא במקום אחד, או מנופקטורה מעורבת, שחלק מהעבודות, בטישה וצביעה, נעשו בצורה מרוכזת במקומות הנושאים אופי של מפעל תעשייתי. גם בצפת התנהלה התעשיה בידי סוחרים. הם הביאו את הצמר באניות מיוחדות ומסרו אותו לאומנים לעיבוד, כל אחד עשה את מלאכתו (ניפוץ, טוויה, אריגה, בטישה, צביעה, גזירה וכו') בשכר קבוע מראש. את התוצרת הגמורה, הבגדים, מכרו בשוק המקומי ליצואנים או שהם עסקו ביצוא, אם על־ידי עצמם, אם על־ידי סוכנים וסרסורים, הם ה"פטורים"⁴¹.

באירופה צמחה התעשיה באופן אורגני והתבססה על בעלי מלאכה בעיר או על אכרים בעלי מקצוע הנעזרים בעבודה צדדית. הגידול היה טבעי באופיו ובממדיו, והשתלב בכלכלה המקומית והלאומית. ואילו בצפת היתה זו תעשיה יחידה, פרי קוניונקטורה נוחה בשוק הבינלאומי; ענף של תוצרת מותרות לשכבות האמידות של האוכלוסיה אשר פותח על־ידי מהגרים מבחוץ⁴². הסוחר בעל ההון לא היה בקי במלאכה ולא היה מוכן לעסוק בעצם הייצור והכרוך בו. כל שעסק בכך לא עסק אלא בשעה שהמסחר בצמר הכניס רווחים גדולים מבסחורה אחרת. משנשתנה המצב בשוק היו הסוחרים פונים עורף לעסק הצמר ושולחים ידם במסחרם הרגיל. הסוחר עסק ביבוא החומר הגולמי, הצמר והצבעים ובמכירת האריגים המוכנים, או בהזמנת אריגים לשם מכירה. בייצור עצמו טיפלו אמרגנים קבלני משנה, “טרפירוש” ו"מנטירוש" (ר' להלן), המקבילים ל-clothiers ו-drapiers שהיו למעשה בעלי העסק (employers) במערב אירופה. אלא שלמומחים אלה לא היה הון משלהם כמו לחבריהם באירופה, והם השתעבדו לסוחרים והיוו שכבת ביניים בין בעלי הכסף לבעלי המלאכה. יש שהיו סוכנים־עמילים בלבד וקיבלו שכר טרחה, ויש שפעלו על אחריותם בכסף שקיבלו בריבית (15% לשנה. למעשה שילמו הרבה יותר). אחת הצורות של ההלוואה בריבית שחכמי צפת התירו אותן מטעמי “צורך רבים שאין להם מחיה”⁴³, היתה שנותן הכסף קיבל חלק ניכר מהריווח, ביחוד אם היה גם יבואן של הצמר. למשל סוחר משקיע קיבל 73,3% מהריווח⁴⁴ ואילו “המתעסק בצמר” (מונח קבוע באותה תקופה)⁴⁵ המטפל בייצור בכל שלביו, קיבל את היתר.

המוצרים בתהליך עשייתם הועברו מיד ליד. כל אומן קיבל את שכרו בעד עבודתו (או בית מלאכתו). לא כל העבודה נעשתה בביתו של האומן. האריגה, למשל, נעשתה בבתי מלאכה מיוחדים מחוץ לבית. ואם ללמוד גזרה שווה למה שהיה עד קום המדינה במגדל־גד, הרי 4–2 אורגים היו שוכרים בשותפות “חנות” ושם עסקו במלאכתם. תנאי הדיור בצפת, בעת גידולה המהיר, חייבו הוצאת הנול וכל הסובב אותו מחדר המגורים, ושכירת חלק (פינה) מחדר המלאכה.

קיומו של האומן היה תלוי בסוחרים וקבלניהם, ופרנסתו לא היתה בטוחה ביותר. משנעשה יבוא הצמר לצפת בלתי כדאי, (לאחר 1574 בערך), נעשו האומן והתעשיה כולה, תלויים בפעולות יזומות של קהילות רומיליה (תורכיה אירופית) ששלחו לצפת צמר “כדי להחיות את בעלי האמנויות” (ר' להלן).

בעלי המלאכה נשתעבדו על־פי־רוב לסוחרים או ל"מתעסקים" מטעמם, כפי שיש ללמוד מתשובה אחת של המבי"ט. אורג נתחייב לעשות לסוחר “מלאכת האריגה ושלא יעשה לשו' אדם כי אם לו, וינכה לו שכר המלאכה מחובו”⁴⁶. מסתבר שהיה זה נוהג מקובל בתקופה של פריחה כלכלית. על־ידי מתן הלוואות הבטיח המלווה לעצמו את בעלי המלאכה ואף קיפח את שכרם. דוגמה לכך אנו מוצאים במלווה שחייב את הלווה, הראשון כנראה סוחר והשני “מעסיק”, לכבוש את מוצריו ב|“פרינסה” שלו, וגבה שכר כבישה העולה בשליש על המקובל^47•.

לסוחרים וכן ל"מתעסקים בצמר" היו מחסנים (“מגאזינים”) להחזקת האריגים לאחר קבלתם מוכנים מהאומנים. מכל מקום המונח פועל⁴⁸ מצוי במקורות בהקשר עם הפרינסה, והמונח שכיר ופועל⁴⁹ בקשר לבית הריחיים הוא הבאטאן – המבטשה. מבצעיהם של שאר העבודות נקראים אומנים או “בעלי אומניות”, כלומר שלא היו עובדים שכירים, ואת העבודה עשו בבתיהם או בבית־מלאכתם במחיר קבוע לכל יחידת תוצרת. מסתבר שהיו לבעלי האומניות, ביחוד לאורגים, פועלים שכירים.

בתקופת שקיעתה של צפת ודאי שלא הירבו הסוחרים והקבלנים להתמסר לתעשית הצמר. הצד העיסקי של הייצור, ביחוד השיווק יכול היה להימצא בידי יחידים תקיפים ובעלי מקצוע והון כלשהו והללו יכולים היו להתגבר על הקשיים ולא לנטוש את המערכה. דמות כזאת עולה מדברי המקורות על עובדיה אלפנדרי, בימיה האחרונים של תעשית האריגים⁵⁰.

בשאלוניקי השתלבה באירגון התעשיה רשות צבורית: פרנסי תלמוד תורה הגדול ריכזו חלק מסויים של התוצרת ואף טיפלו בייצורם של אריגים מסויימים. ההכנסה נועדה לתשלום שכרם של המלמדים להלבשת התלמידים הנזקקים וכיוצא בזה. האריגים נועדו ל"בגדי המלך" והקהילות בכללן סיפקו את הארג לרשות הצבאית והאזרחית. מה שאין כן בצפת שרבים מ"בעלי התורה" התפרנסו מ"עסק הבגדים", בין בעבודת הייצור ובין בקבלנות־משנה ובמסחר. ר' משה גאלנטי מגדולי החכמים היה אחד הסוחרים הגדולים בענף זה. עם זאת יש סימנים לכך, שמפעלי ציבור וצדקה היו משקיעים כספים לקנייה ומכירה של אריגים, או מלווים כספים לעוסקים בייצור, ונהנים מהרווחים^51•.

ז. הצמר קנייתו ומשלוחו

לתעשית אריגים מעולים דרוש צמר טוב (סיבים קצרים ומפותלים) שאינו מצוי בכל מקום. הצמר הנועד לייצור האריגים המשובחים, הלבידים, צריך לעבור תהליך ניפוץ, ולא סריקה, לפני האריגה ובטישה לאחריה⁵². הכבשים בארץ־ישראל (אוואסי) ובסוריה שייכים לזן שצמרו פשוט וגס, כמרבית בעלי האליה⁵³. אומני האריגה ממגורשי ספרד שהיו רגילים לצמר מעולה של כבשת המרינו (Merino⁵⁴), מצאו שני זנים של כבשים בעלי צמר רך למחצה, האחד צמרו נסרק ומוכו הדק (“הפוך”) נדרש לעשיית שטיחים עדינים, והשני נחשב צמרו להטוב שב"עדינים למחצה", ומתאים לניפוץ ובטישה (אורך הסיב בממוצע 12–8 ס"מ לעומת 8–7 במרינו). שני הזנים⁵⁵ היו נפוצים בבלקאנים, בשטחים שהיו בתחומי תורכיה. סוחרי שאלוניקי, שסיפקו צמר למפעלי התעשיה המקומית, הביאוהו מכפרי מקדוניה ושאר חלקי רומיליה המזרחית. עם גידולה המהיר של תעשיה זו ניכר מחסור בגלם. נוצרה התחרות בין הקונים ועליית מחירים מתמדת, וכדי למנוע זאת נעשו “הסכמות” מיוחדות⁵⁶.

התעשיה בצפת קיבלה את הצמר מאותם מקומות שסיפקוהו לקהילת שאלוניקי. מפליא, איפוא, הדבר כיצד בתקופה שבים הילכו אניות מפרש ומשוט (גלירות) וביבשה כלי התחבורה היו דבשת הגמל וגב הפרד והחמור, יכולה היתה להתפתח תעשיה פורחת בפינה נידחת, הרחוקה כ־1300 קילומטר ממקורות הגלם בקו אוירי. הצמר היה נקנה במקום גזיזתו, הובא למחסני הסוחרים, ומשם נשלח דרך 150 ק"מ בקירוב לנמל. האניה היתה צריכה להתעכב ולעגון בכמה נמלים ולעתים לתמרן כדי להימלט משודדי ים. בהגיעה לחוף נשלח הצמר על גבי בהמות משא (מרחק 200–120 ק"מ ויותר) למקום ריכוזו בצפת. יש לציין שגם ייצור אריגים באיטליה נעשה מצמר שהובא מספרד, אנגליה וצפון אפריקה. הדרך הארוכה והתיווך ייקרו מאד את הצמר וכשהתנאים הורעו היה דבר זה אחת הסיבות לשקיעתה של התעשיה בצפת. יחס המחירים מעת ששולם בעד הצמר בשעת הגז ועד הקונה בצפת היה 1: 4.

מקום ריכוז הצמר היתה העיר אדריאנופולי (אדירנה), בירת תורכיה לפני כיבושה של קושטא והקהילה היהודית השניה בגודלה אחרי שאלוניקי. באדריאנופולי היו מחסנים לסוחרים קוני הצמר ממגדלי הצאן. משם הועבר הצמר לנמל, לקושטא ועל־פי־רוב לרודוסטו (טקירדג), עיר נמל בחוף ים השיש, הסמוכה לאדריאנופולי. מנמל זה נשלח הצמר, באניות שכורות במיוחד לצורך זה, לנמל טריפולי (טראבלוס־א-שאם; סינים במקורות שלנו) או לצידון.

כל סוחר העביר מטענו לאניה וציינו בסימן היכר משלו. אם הצמר הוזמן על־ידי סוחר מקומי מצפת, אחריותו של המוכר היתה עד לאניה, ומשם ואילך על הקונה⁵⁷. את הצמר הובילו בשקים שמשקלם היה 1,7–1,5 “ככר”⁵⁸.

אניית הצמר יצאה בקביעות, אחת לשנה, בראשית חודש אלול, והמטען הגיע לצפת בראשית השנה שלאחריה. הדרך מאדריאנופולי ועד למחסן בצפת נמשכה כשלושה חודשים. האניה שימשה גם למסע והיא נחשבה מתאימה ביותר לעלייה לארץ־ישראל⁵⁹. היה זה “קו” ימי יחידי קבוע. באניות הצמר שלחו גם את כספי התרומות לארץ־ישראל. בשנים שנ"ט־ש"ס נשלחו שתי אניות צמר לצפת, אחת נשבתה ואחת נטרפה בים⁶⁰, והדבר הוסיף לירידתה של קהילת צפת. בשובן נשאו האניות סחורות שנקנו בכסף ששולם בעד הצמר. במקורות נקראת פעולה זאת “הלבשת המעות”.

אנית צמר אחת סיפקה חומר גלם לכל תעשית האריגים בצפת ועיבורה (עין־זיתון) ויתכן גם לכמה מרכזים קטנים, כגון כפר־כנה. אין לנו נתונים מדוייקים כמה צמר הביאה אניה אחת. יש להניח כי בשנות הפריחה צרכה צפת לא פחות מ־250 טון צמר גולמי רחוץ, והיו שנים שנזקקה ל־300 טון.

בתקופת העליה היה הצמר נמכר מיד לסוחרים מקומיים ואמרגני הייצור. ברם, לפעמים לא היה לו ביקוש רב. בשנת של"ד לא יכלו למכור בריווח רב צמר שנשלח על־ידי אחד הסוחרים והוא נשאר בידי שולחיו. מדברי המבי"ט למדים אנו שבמקרים אלה לא מכרו את הצמר בכסף אלא החליפוהו בארג מוכן (“נחלפים בבגדים”). וכך היה גם בשנת של"ג ובשנת של"ה, שבה נכתבו דבריו⁶¹.

ח. בטישה

עיבוד האריגים היה כולו מלאכת כפיים מלבד הבטישה שנעשתה בכוח מיכני. מטרת הבטישה היא להדק את חוטי השתי והערב של האריג עד שייעשו לבודים. בפעולה זו מצטמצם האריג בארכו וברוחבו עד כדי מחציתו.

מלאכת הבטישה היתה ידועה בתקופת התלמוד. בספרות התלמודית⁶² נזכרו הקצרים או הכובסים הבוטשים את הארג ברגליהם בתוך מים מהולים בחומרי ניקוי שונים, להקלת התהליך. מכאן הכינוי רוגל לבטש⁶³. באירופה נהגו לבטוש גם בידים, ואת הארג השרוי בגיגית, חבטו במקל (מזור). מלאכה זאת קשה ואיטית מאד והצריכה פועלים הרבה, עד שמספר הבוטשים היה כמספר האורגים. במאה הי"ב הומצאה באירופה מיבטשה מיכנית המופעלת בעזרת גלגל מים המרים מקלות, הם פטישי בטישה. מבטשה מיכנית אחת יכלה לעבד תוצרת של חמשים נולים. במבטשה עבדו שני אנשים, ולצורך ארג רחב שלושה, והתפוקה גדלה פי 75 מן הבטישה ברגל או ביד.

הבטישה המיכנית גרמה לשינויים גדולים במערכת הייצור של אריגי הצמר. היא הוציאה ענף תעשיה זה מסימטאות העיר, מפיקוחם והגבלותיהם של הצכים והגילדות, לאיזורים כפריים הברוכים במים זורמים והסמוכים לאיזורים בהם גידלו את הכבשים. תהליך זה חולל מהפכה תעשיתית במאה הי"ג באנגליה ובארצות אחרות, ועל השפעתה על ההתפתחות הטכנולוגית של האנושות עמדו רק בדורנו⁶⁴. הבטישה המיכנית הונהגה גם בספרד והמגורשים הביאוה למקומות היאחזותם בבלקאנים ובמזרח הקרוב, ונקראה בפיהם בשמה הספרדי באטאן⁶⁵. בספרות התקופה נקראת “בית־הרחיים”, שבו כותשים או מתקינים את הבגדים⁶⁶.

להתקנת מבטשות השתמשו בטחנות־מים לקמח שהיו בנחל עמוד (ואדי טוואחין). אם נניח שהיו בצפת בתקופת פריחתה כ 500 נולי אריגה (ר' להלן), הרי מספר הפטישים היה לפחות עשרים. בכל מבטשה היה צורךם לפחות בזוג פטישים, ובהם בטשו תוצרת של חמשים נולים. ואכן מזכיר ר' חיים ויטאל “הבאטאן היותר גדול אשר בנהר ההוא”⁶⁷, בנחל דילבאי הוא נחל הטחנות. משמע מכאן שלא כל המבטשות היו בגודל וכושר תפוקה אחד. מאחר ששפיעת המים בנחל הטחנות (זירמו העליון של נחל עמוד), כל כמה שמרחיקים לזרום ממקום השפך של היובל הגדול עין פועם (עין ג’ין), הולכת ופוחתת, יש להניח שכמה מבטשות היו בעלות שני פטישים וכמה בעלות ארבעה ובגדולה ביותר היו אולי ששה פטישים. אמור מעתה שבצפת היו, כנראה, לא יותר משש מבטשות.

התקנת המבטשות חייבה השקעת כספים גדולה, הן לצורך חכירת או שכירת הטחנות, שהיו על־פי־רוב קנין הממשלה או הוואקף והן להתאמת הבנין שהיתה כרוכה בהוצאה רבה. במקום גג שטוח (הנפגע בקלות ממטרות עוז) נהגו לבנות כיפה. דמי חכירה ותיקון מבטשה אחת שיש בידינו ידיעות עליה, עלו 37–25 פרחים (פלורינים) לשנה⁶⁸ (סכומים אלה עולים בהרבה על דמי חכירה שנהגו לשלם בעבור טחנת־מים). בעל מקצוע שלא היה אמיד, זקוק היה להלוואה או למשכן את הבאטאן⁶⁹, כדי לשלם את דמי החכירה. באנגליה היוו דמי בטישה כעשירית הוצאות הייצור (בלי הגלם) של הארג.

וזה הוא סדר הבטישה, חבילות הארג נתפרו יחד והוכנסו לשוקת, מעין גיגית מארכת ובה מים חמים (לא תמיד השתמשו בחמים) ובתוכה “אדמת” או טין (חרסית) הבטשים⁷⁰, שתן, ולפעמים גם סממנים להוצאת השומן ולזירוז תהלים ההלבדה של האריג. בסממנים אלו השתמשו לצורכי כביסה, ניקוי ובטישה, גם בתקופת המשנה⁷¹. פטישי עץ שהורמו על־ידי גלגל מים, הקישו בנופלם ובטשו את האריג שבתוך הגיגית. לאחר מכן שטפו את האריגים במים זורמים של הפלג.

ז' שיפטן שעסק בסקר גיאולוגי בסביבות צפת מצא מרבץ מנוצל (מחצבה) של טין הבטשים מעל אפיק הנחל במרחק קטן מטאחונת־אל באטאן, היא המבטשה הראשונה (ר' להלן), לאורך זירמו של נחל הטחנות.

מבטשות המופעלות בכוח־המים הובאו לצפת על־ידי המגורשים ועם דילדולה של תעשיה זו חדלו לפעול גם המבטשות. הכל חזר לקדמותו ואף במאה זו, בטשו את האריגים ברגלים בימה של עזה, ואילו התעשיה המודרנית המושתתת על אשפרה הנעשית באמצעות גלילים המופעלים בחשמל, שיחררה את הבטישה מזיקתה לכוח המים.

סמוך למקום התלכדות אפיקו של עין־פועם עם נחל מירון, בראשיתו של ואדי־טוואחין (כיום שם אחד לשניהם – נחל עמוד), עומדת טחנת קמח עזובה והרוסה שהיתה רכוש הממשלה ופעלה עד תום תקופת המנדט. בנין זה הוא העתיק שבבנייני טחנות הנחל שהשתמשו בהם גם בימינו. בבנין נראים סימני בנייה מתקופות שונות. הוא הוקם במקום העשיר ביותר במים שבסביבת צפת, לפני שהם נבלעו באפיק הנחל בעבר ובצינורות כיום. שמה של טחנה זו בפי תושבי צפת יהודים וערביים היה טאחונת־אל־באטאן, ובשם זה היא מופיעה גם במפות. בהכנסך פנימה תמצא עוד פינה שונה מן המבנים של טחנות־מים, שם היה מקומה של גיגית הבטישה. על “באטאן” זה כתב הרח"ו, והוא שריד ממשי יחיד של תעשית הצמר בצפת (ר' ציור).

ט. צביעה

מלאכת הצביעה היתה אחד התהליכים הקובעים בייצור האריגים. לא רק שנדרש לכך בית מלאכה עם מיתקנים מיוחדים, אלא מחיר הצבע היווה חלק ניכר בערך האריג, וצריך היה לייבאו מארצות רחוקות. כצמר כן הצבע, חייב מציאותו של משקיע כספים, המשיג את הגלם מביאו ומכרו ל"עוסקים בצמר" או לבעלי המצבעות. צבע ממין טוב, מאותם הסוגים שהובאו מהמזרח, כמו הניל (אינדיגו), עלה בכסף רב. יש שהתשלום עבור הצבע, או הצביעה, ליחידת ארג אחת עלה על מחיר הצמר. באנגליה שילמו במאה הט"ו עבור ארג צמר צבוע באדום רגיל, 60% יותר ממחיר הארג לפני צביעתו, ואם ציבעוהו בצבע השני, שילמו בעורו פי שנים וחצי יותר⁷².

במאות הט"ו והט"ז התפתחה מאד תעשית אריגי הצמר היקרים באירוֹפה, ברם במלאכת הצביעה לא הגיעו לדרגתם של אומני המזרח, שחלקם של היהודים ניכר בו מאד. במזרח השתמשו בצבעים יקרים והגיעו להישגים חשובים. סודם של כמה צבעים, או תרכבות שנעשו מהם, לא פוענח עד היום.

בתעשיה הצפתית והשאלוניקאית חילקו את הוצאות הייצור של הארג “לערך הצמר, האיסטיס (במקרה דנן הצבע בכללו) והמלאכה”⁷³, ויש שהצבע הועמד ברשימת ההוצאות במקום הראשון, כפי שאפשר ללמוד מקובלנותיה של משלחת יהודי שאלוניקי בקושטא במאה הי"ז⁷⁴. מכאן אופיין המיוחד של המצבעות: לא בית מלאכה של אומן, אלא מפעל תעשייתי, לרוב בעל זיכיון (“קונים צביעה ממלך”), המצריך מיתקנים מיוחדים והון חוזר לרכישת הגלם היקר. כל זה הטביע את חותמו על מלאכת הצביעה והפך את המצבעה לעסק מסחרי מכניס ובמדה לא מעטה גם סגור. מספר המצבעות בכל מקום היה מצומצם (לרוב אחת). בצפת היו בתקופת הפריחה ארבע ובעין־זיתון, בה נמצא חלק ממפעלי התעשיה שבעיר, שתים. במצבעות שצבעו בגדים רחבים לא צבעו אריגים מסוג אחר. במקורות אפשר למצוא אולי רמז למסירת אריגים מחוץ למצבעות⁷⁵, אלא שיתכן שהדבר נעשה על־ידי בעלי המצבעות עצמן, להקל על העומס בתקופות השיא. האופי המסחרי של מלאכת הצביעה וכל הקשור בה, גרם לבירורים והתדיינויות המשתקפים בספרות השו"ת של חכמי צפת, וענייני צביעה מוארים בה יותר משאר שלבי הייצור.

מספרם של חומרי צביעה היה מצומצם ביותר. בצפת היו שלושה צבעים, והם כחול, אדום וצהוב, ומתרכובתם נוצרו גוונים שונים.

הצבע הכחול, היה הצבע העיקרי הן בצפת והן בשאלוניקי. המונח איסטיס, שבו הוסיפו לקרוא לצבע הכחול, שימש לעיתים קרובות כינוי כללי לצבע. עם זאת אפשר להטיל ספק אם צמח זה⁷⁶, אשר משחק עליו היבשים נעשה הצבע הכחול, מילא תפקיד כלשהו בתעשיה בצפת.

שמות העצם איסטיס א־ניל (או ניל) וא־נייר שבמקורותינו, מכוונים ל"סממן" אחד של הצבע הכחול, שהופק מעלי הניל הוא האינדיגו. אף הוא כאיסטיס מכיל אותו חומר צביעה ששמו המדעי אינדיגוטין⁷⁷. באירופה המשיכו לגדל את האיסטיס, עד שבמאה הי"ז, נדחק על־ידי הניל הטרופי, העולה עליו בכוח הצביעה פי חמישים⁷⁸. צבע זה נקרא פעם בשם ניל ופעם בשם א־נייר⁷⁹. הניל הובא בדרך כלל מהודו דרך בגדאד לשווקי המזרח ולאחר מכן גם לאירופה. עם זאת ידוע שגודל בארץ־ישראל, הן בתקופה שלפני התפתחותה של תעשית האריגים בצפת והן לאחריה, ואף נמצאו שרידי מיתקנים שבהם הכינוהו. הוא נעשה גם בגידולי בר שמסביבות צוער (כפי שהיה נהוג אף במאה הזו) או ממקומות אחרים. טיבו של הניל שייוצר בארץ היה ירוד מטיבו של הניל שהובא מהודו⁸⁰. מכאן יש להניח שבצפת השתמשו לאו דווקא בניל מתוצרת המקום.

צבע אדום היה מן השכיחים באריגי צמר של אותה תקופה באירופה. פלאנדריה וויניציאה נתפרסמו בארג האדום שלהם. במקורות מצפת⁸¹ מדובר על צביעה בצבע רוסייא, כלומר באדום. שני סוגי צבע היו נפוצים באותה תקופה. הראשון הופק משחק שרשים מיובשים של פואה, צמח רב שנתי שגדל בארץ־ישראל ושבו השתמשו לצורכי צביעה בתקופת המשנה⁸². בכפרים הערביים השתמשו בו עד ימינו, ואף שמו העברי השתמר בערבית. שלא כאיסטיס וניל הצביעה בפואה מחייבת צריפה, כלומר שימוש בחומר מיוחד⁸³, המקל על קליטת הצבע בסיבי הארג. דלמן מספר⁸⁴ שבבית ג’לה השתמשו לצורך זה בענבים חמוצים ואילו בארטס במיץ ענבים. במצבעות של אותה תקופה נהגו להשתמש לצורך זה בצריף (אלום⁸⁵) אשר שימש פריט חשוב במסחר. מפואה הפיקו את “האודם התורכי” הנודע.

הצבע השני היפה והיקר היה הקרמז. הוא מופק מנקיבת כינמת מגן המצוייה באלון התולע⁸⁶. וכפי שמניחים זוהי תולעת השני שבמקרא. בצבע זה מייצרים גווני־שני מבהיקים. הביאוהו בעיקר מאנטוליה ובו השתמשו לצביעת אריגי ויניציאה המפורסמים⁸⁷. המחיר הגבוה ששולם בצפת עבור צביעה בצבע אדום⁸⁸ (100 חתיכות לבגד, שהם שנים וחצי פרחים) מחייב אותנו להניח, שהמדובר הוא בצביעה בקרמז שהפך מונח לצבע השני בשפות שונות⁸⁹.

הצבע השלישי מכונה בשם פושטיקי⁹⁰. צבע צהוב ששמו המדעי פוסטין. הופק מגזרי עץ הפוסטוק וכונה גם בשם אוג־סומק־ויניציאני⁹¹. בעזרת חומרי צריפה שונים נתקבלו גוונים רבים של צבע צהוב ותרוג. ואם צבעו את הארג בניל (או איסטיס) ולאחר מכן ב"פושטיקי" נתקבל צבע ירוק כהה. ב"מסכת צובעים" בתשובות המבי"ט מסופר, שהצובעים שניתן להם לצבוע פושטיקי, צבעו את הבגדים תחילה “מאויש” (תכול)⁹², ורק אחר כך בפושטיקי, ואזי צריך היה להתקבל הצבע המורכב והיקר ירוק־כהה.

במקורות נזכר גם בגד מצבע מוראדו שהוא (בספרדית) גון של סגול⁹³.

איכות הצביעה בצפת, ובמזרח בדרך כלל, עמדה על רמה גבוהה. אנגלי שעסק ביבוא אריגי צמר לתורכיה במאה הי"ז, שיבח את חומרי הצביעה ושיטותיה והציע ללמוד מדרכיהם⁹⁴.

י. סוגי האריגים

שלא כבשאלוניקי, שבה ייצרו סוגי אריג רבים וזכרם השתמר במיסמכים, אין מקורותינו מפרטים מהם הסוגים שיוצרו בצפת.

ידועים שני סוגים של אמרגני התעשיה, אחד המכונה טראפירוש והשני מנטרוש. שניהם נזקקים לבטישת אריגיהם ⁹⁵. כלומר שסחורתם היתה מן הסתם מצמר מנופץ. אין לדעת אם היה עוד סוג של אמרגנים אשר “התעסקו” בענפים אחרים של ייצור האריגים וכן טיבם ושמם. אף לא הובררה לנו משמעותם הנכונה של מונחים אלה⁹⁶. יש להניח כי המונח טראפירוש נגזר משם העצם Trapo, שהוראתו ארג־בגד בספרדית, ואילו מאנטרוש הוראתו מייצר מאנטאש, Manto, שהוראתו בספרדית גלימה (או שמיכה וכיסוי למטה), וכן גם אדרת שער ולבד.

שמות האריגים שנזכרים במקורות הם ארבעה אלה: קומאש (או אל־קומאש)⁹⁷, מנטאש⁹⁸ קריזיאש⁹⁹ (או קריסיאי, קאריזיאש), בגדים¹⁰⁰ סתם, ובגדים רחבים או גבוהים¹⁰¹. במיסמכים מהארכיונים התורכיים מופיעים קומאש, קריסאי (קרזיה) ומונח שלישי צ’וקה וצ’וקה רחבה, הם הבגדים הרחבים שבמקורותינו. קריזיאש והבגדים הרחבים ניתן להגדירם ולתארם. שלושה הסוגים האחרים אין בידינו אלא להסתפק במסירת עובדות בלבד.

קומאש. בערבית ובתורכית מושג כללי לארג, כמו בגד בעברית. עם זאת מקור אחד מצפת¹⁰² מזכיר קומאש ובגדים כשני מיני אריג. בדפתרים התורכיים מופיע מונח זה ברבים¹⁰³ כמוצר השונה מצ’וקה. לואיס מתרגם מונח זה cloths, הזהה עם בגדים בעברית. ואולי הכוונה לארג מצמר סרוק, או לארג המכונה בספרדית אל־קוימה¹⁰⁴.

בגדים. הקושי לפענח מונח זה כמושג טכני בימים ההם, הוא אולי הגדול ביותר. בגדים מוגדרים כשונים מקומאש ומקריזיאש ומנטאש כאחד. אפשר גם להניח כי לפנינו ביטוי מקוצר ל"בגדים רחבים". במיסמך¹⁰⁵ שבו מדובר על המחירים, מחיר הבגדים נקבע שם בט"ו חתיכות (פארה, חלק הארבעים של גרוש) לאמה, ואילו של הקריזיאש בשבעה וחצי, כלומר ש"הבגדים הרחבים" היו יקרים מהקריזיאש. ואולי יש קשר למונח עברי זה עם טרפו (trapo, מכאן טראפרוש), הספרדי. כשם ש-cloth, שימש באנגליה מונח כללי לכל אריג עשוי מצמר מנופץ. קובץ 21

קריזיאש או קריסיאי. שם זה כהגדרת סוג של ארג מצוי הרבה במקורות¹⁰⁶. במונח מקצועי־מסחרי הוא מצוי ברוב השפות האירופיות, אם כי מהותו של המוצר לא היה זהה בכל ארץ¹⁰⁷ ומניחים שמקור השם הוא אנגלי. ארג צר מצמר ארוך¹⁰⁸ וגס (לפי סולם הדרגות האנגלי). באנגליה היו רגילים לצבוע ארג זה באדום¹⁰⁹ וכך היה גם בצפת. במיסמכים התורכיים על צפת הם נכללים בין אריגי הצ’וקה¹¹⁰.

הבגדים הרחבים. ארג עבה רוחבו יותר ממטר (באנגליה עד שני ירדים). בזמן אשפרתו הקפידו על טיב הבטישה¹¹¹. ממקורות אנגליים מהמאה הט"ו אנו למדים, כי מחירם היה פי שלושה מן הקריסיאי¹¹² (ולא פי שנים כפי שהיה בצפת.) עד אמצע המאה הט"ז היו נוהגים לשלוח אריגים אלו (באנגלית broadcloths) מאנגליה מיד אחרי אריגתם, ללא אשפרה וצביעה, ואת העיבוד הסופי היו עושים בפלאנדריה או באיטליה. ואלו הם כנראה האריגים המשובחים ש"הטיפול האחרון" שלהם נעשה בפירנצי או בוינציאה, והידועים במקורותינו בשם “בגדי ויניציאה”. דוד די־רוסי מכנה ארג זה “הבגדים הגבוהים”, ואילו בדפתרים התורכיים נקראים צ’וקה רחבה. תמורת מתן חותם עבור צ’וקה רחבה גבו מס כפול מהקריסיאי.¹¹³

מנטאש. לפי המבי"ט¹¹⁴ היה מספרם של מייצרי המנטאש (מנטירוש) בצפת קטן. תיחום מוחלט (כפי שהיה בגילדות וצכים באירופה) בין הסוגים השונים, לא היה בצפת ואחד היה נכנס לתחומו של השני. טיבו הממשי של ארג זה לא הוברר. רוזאניס מסתמך על דברי מהרשד"ם וכותב שהיו לבדים או “אדרות שער”¹¹⁵. לבדי צפת נודעו לתהילה בפי אווליה צ’ליבי, אלא שכנראה הוא כולל את כל האריגים במונח זה¹¹⁶. ידוע ששילמו מס מיוחד עבור הלבד¹¹⁷, אך טרם נמצאו נתונים לגבי סוג ארג זה. עלינו לציין כי האמרגן האחרון לתעשיה הצפתית במחצית השניה של המאה הי"ז, עובדיה אלפנדרי, מכונה מאנטרוש¹¹⁸. יש אולי להסיק מכאן כי המנטאש היתה התוצרת העיקרית בימיה האחרונים של התעשיה בצפת.

יא. ערך ומחיר חומרי הגלם והבגדים

ידיעתנו על מהותה של תעשית הבגדים בצפת לא תוכל להיות שלימה אם לא ניתן דעתנו על המחירים והשוואתם עם ערכים כלכליים אחרים או תעשיות דומות במקומות אחרים. קושי גדול נובע מן השינויים בערך המטבע. “מהפכת המחירים” החלה בספרד, עברה לתורכיה והגיעה לצפת בזמן הקשה ביותר לתעשיתה, בשנות השמונים של המאה הט"ז. ולא זו אף זו, ערכו של הכסף המקומי, הלבן (האקצה) והחתיכה (הפארה), שהיה נקבע על־פי הזהב כגון האלטון (הזהוב התורכי, שנקרא גם סולטאני), הפרח (פלורין) הויניציאני, לא היה שווה בכל חלקי תורכיה. השוואת מחיר התוצרת בין צפת ושאלוניקי, מחייבת להביא בחשבון כי הלבן בשאלוניקי, ביחוד בראשיתה של המאה הט"ז, היה ערכו גדול מערכו בצפת. יתירה מזאת: אין לנו ידיעה ברורה אם יריעת בגד או החתיכה (של ארג), היתה שווה בגודלה בצפת ובשאלוניקי ואם גודל היריעות ורוחבן היו מותנים בסוגיה השונים של התוצרת, ולכל סוג היה גודל אחר.

הסכמות שאלוניקי, טריקלה ולאריסה¹¹⁹, מלמדות, כי המחיר שנקבע לגיזת כבשה אחת (וויליסיינו¹²⁰) במקום הגז הוא שנים וחצי לבנים במזומן ושלושה בהקפה. מחירו של שק הצמר בצפת היה שמונה פרחים¹²¹. גיזת כבשה אחת שקלה 2–1,5 ק"ג ומשקלו של שק היה 150–125 ק"ג. מחיר שק צמר במקום גזיזתו עלה, איפוא, 175–93,5 לבנים, ובצפת 640 לבנים! הוצאות ההובלה, ואולי גם רחיצתו בטרם נשלח וההפרש בערך הלבן, גרמו לכך שמחיר הצמר בצפת עלה פי ארבע מעלה מטה, והריווח הנקי של סוחר הצמר היה כמחיר הצמר עצמו. יש להניח שמחיר גבוה זה היה מגורמי התמוטטותה של התעשיה בצפת, שחלה לפני הירידה בשאלוניקי ובמרכזי תעשיה אחרים שבאיזור הים התיכון. הדברים אמורים במזומנים. בהקפה שילמו בצפת 7 פרחים עבור ככר שמשקלו כשני שלישים ממשקל שק הצמר¹²², כלומר כ 10,5 פרחים לשק.

על מחירי האריגים, נמצאים בידינו המספרים הבאים:

בגדים. לא פורש מאיזה סוג אבל ודאי שלא צבועים – 15–14 חתיכות, כלומר 30–28 לבנים לאמה, בפלבנה שבבולגריה נמכרו במחיר 20–15 לבנים, ואילו בגדי שאלוניקי ב 67–55 לבנים האמה¹²³. “חתיכה” נמכרה במחיר 22–16 גרושוש¹²⁴, שהם 660–480 לבנים לחתיכה. בשאלוניקי היה גודל היחידה 24–21 אמות (לצורך הצבא עשו 75 אמות בחתיכה), כלומר 31–21 פארה (חתיכה) או 62–42 לבנים לאמה.

קריזיאש (קריסיאי). נמכרו, כנראה לפני הצביעה, במחיר 7,5 חתיכות האמה, שהן 15 לבנים. אין בידינו מחירים של הבגדים הרחבים. אריגי ויניציאה נמכרו בשאלוניקי ב־103–100 לבנים האמה¹²⁵. ויתכן שהמדובר בארג רחב. ארג תפור, ידוע לנו מחירו ממקור המספר על יהודי שנרצח לשם לקיחת לבושו. הוא נערך ב 60–50 חתיכות¹²⁶, כלומר 120–100 לבנים או פרח וחצי לכל היותר. המלבוש היה בצבע סגול (מוראדו בספרדית) ומחירו בהשוואה למחיר אמה אחת של ארג ויניציאני יקר לא היה גבוה ואינו יכול לשמש דוגמה למחירי המלבושים מארג יקר.

לשם השוואה נציין שבית בצפת נמכר ב־150 זהובים¹²⁷, כלומר 12.000 לבנים. במחיר זה אפשר היה לקנות עשר חתיכות (אגדים) של ארג מוכן או לצבוע 120 חתיכות ארג בצבע אדום או ירוק; מחיר קילוגרם חטה היה חצי לבן בשנת 1525 ושבע עשיריות של לבן בשנת 1572¹²⁸.

על שכר העבודה אין לנו ידיעות. עבודות סייומת ב"פרינסה" (“תיקון” במכבש") עלו 4–3 פארה (חתיכות) ליחידה של קריזיאש. בשאלוניקי קיבל אורג 27–24 לבנים בעד אריגה יחידה כזו, ושכרו של אורג באירופה היה בדרך כלל קצת יותר גבוה משל אומנים אחרים. אם נותן מחיר זה ענין גם לצפת, הרי ששכר אריגה היווה רק כ־14% ממחיר הארג “הלבן” בשוק ופחות מזה (8%־10%) לאחר צביעתו. ערכו הממשי היה 35–30 ק"ג חטה. יתכן ותמורת שכר זה צריך היה לעבוד קשה יותר משבוע. ואם שכר זה קיבל אורג־אומן בצפת, פירושו של דבר ששוליותיו ועובדים אחרים קיבלו פחות ממנו. כדי לקיים עצמם נזקקו, איפוא, העובדים בתעשית הבגדים לשנים־שלושה מפרנסים במשפחה. לעומת זאת מחיר גבוה שולם עבור צביעת האריגים¹²⁹.

התעשיה בצפת הכניסה סכומים גדולים לאוצר המדינה ואף השליטים המקומיים באו תמיד בטענות, סחטו כספים ותבעו שלמונים בכל מיני דרכים. ההכנסות הרשמיות של המדינה מצפת נערכו ב 10.000 פלורינים שהם חלק שביעי של ההכנסות מארץ־ישראל כולה¹³⁰. כדאי לציין שברשימת הכנסות מחבל חלב לשנת 1583–4 תופש מקום שני בגודל ההכנסות “מכס מאריגים של הסוחרים הפרנקיים (האירופיים) יחד עם המכס מאריגי צפת”¹³¹. החוקרים הצרפתיים שהביאו ידיעה זו, העמידו ליד צפת סימן שאלה, כי לא היתה מובנת להם סמיכות פרשיות זו.

יב. היקפה של התעשיה

מקורותינו העבריים אינם מלמדים אלא על משקלה של תעשיית הבגדים בחיי העיר. לעומתם יכולים אנו להיעזר בדפתראות התורכיים שעם שהם לקויים בחסר בתקופת העליה ומפריזים במספריהם בזמן הירידה, יש בהם כדי לסייע לנו בקביעת המספרים לגבי נתוני־יסוד של תעשית האריגים. הנתונים המעטים שבכוחם ליתן מושג כלשהו על האוכלוסיה היהודית בעיר הם מספר הגברים חייבי מס הגולגולת ותשלומי מס השחיטה. ואילו שאר המספרים נוגעים להכנסות הרשות מתשלומים אחרים: חכירת (או החזקת) המצבעות, דמי החותם הממשלתי (תמע’ה) הניתן לכל “חתיכה” לציון כושרה מבחינה איכותית וכנראה גם פיסיקלית, וכן הכנסות המארגות. על מס הלבד אין כל פרטים.

הנתון החשוב ביותר, מספר האנשים שעסקו בתעשיה זו, לא נוכל למצוא. הוטל מס על מארגות, דבר המלמד שלא כטוויה שנעשתה בבית בידי נשים העוסקות במשק ביתן, היתה מלאכת האריגה נעשית מחוץ לביתו של האורג¹³².

ברשימת ההכנסות משנת 1525–6 נרשמו 17 בתי אריגה¹³³ בכפר עין־זיתים. בכל בית אריגה היו שנים־שלושה או יותר נולים, ודמי השכירות וכן המס, 40 אקצה לשנה, היה מתחלק בין כמה שוכרים. אין אנו יודעים גם מה היה מספרם של בתי המלאכה בעין־זיתון לאחר התאריך הנ"ל, ואין כל מספר למארגות בעיר עצמה.

אווליה צ’ליבי כתב בהפלגה שבזמנו (כנראה שנת 1649¹³⁴) היו בצפת שלושים מארגות, תחת 3000 בעבר. כך הצטיירה העיר בעיני התושבים אחרי 60–50 שנה. אף מספר היהודים שהיו בה, יותר מ־70.000, הוא מוגזם.

כמה פרטים נוכל ללמוד מהתפתחותם של מפעלי הצביעה, שעליהם יש בידינו המספרים הבאים¹³⁵.

הכנסות הממשלה (באקצה, לבנים) מדמי חכירת המצבעות בצפת ועין זיתים:

לגבי שנות 1533–9 צויין בפירוש שאחת מהמצבעות בצפת היתה לצ’וקה. משנת 1556 יש לנו פירוט של דמי החכירה ממצבעות עין זיתון (600 מהמצבעה הרגילה ו 800 מהמצבעה לצ’וקה). בצפת עצמה, אין לדעת איך התחלקו ארבע המצבעות, אבל מחלוּקת ההכנסה אנו למדים, שצובעי צ’וקה שילמו אלף והשאר (1236) בא מצובעי קומאש סתם. יוצא, איפוא, שעבור הזכות להחזקת מצבעות לצ’וקה שילמו בשני המקומות 1800 ועבור הפעלת המצבעות לקומאש 1836 אקצה.

בהשוואה לשנת 1525–6, חלה עלייה של פי שלושה וחצי במשך שלושים שנה. גידול זה אינו משקף את המציאות, וודאי שאינו תואם את העלייה בממדי הייצור, על אחת כמה וכמה אם נביא בחשבון גם אפשרות של צביעה מחוץ למצבעות הכפופות לרשות, והנוהג למכור ואף לייצא ארג לבן.

הבאנו למעלה¹³⁶ דברי דוד די רוסי שבשנת רצ"ה ייצרו בצפת 15.000 קריסיאי. לפי קצב הגידול ובמונח שהמצבעה בעין־זיתים פעלה והתרחבה, יש לאמוד את מספר הקריסיאי שנארגו בשנת 1555–6 ב־24.000 יחידות. לשיא הייצור הגיעו בשנות 1570–1565. יש, איפוא, מקום להנחה שהפיקו קרוב ל 30.000 יחידות קריסיאי בשנה, אם לא חל שינוי בסוג האריגים הנדרשים וכמותם.

כל שידוע לנו על הצ’וקה הוא מדמי החותם, פארה אחת לכל פאסטב (50 ארשין, אמות תורכיות של 68,75 ס"מ) של קריסיאי ושני פארה לכל פאסטה של צ’וקה רחבה. בשנת 1555–6 גבו 12.000 לבנים (שהם 150 פרחים) עבור החכרת הזכות להטבעת החותם. לפנינו משוואה עם שני נעלמים. אלא שיש עוד נעלם שלישי, והוא כמה גבה חוכר החותם. אם נניח כי התשלום לממשלה היה מחצית ההכנסה (שאם לא כן לא היתה כדאית הטרחה במדידת האריג, בדיקתו וודאי גם ההוצאות ל"דורונות" לקבלת הזכיון), הרי נוכל להגיע למספרים הבאים באותה שנה החתימו 600.000 אמה ארג צר (קריסיאי) או 300.000 אמה ארג רחב (צ’וקה). למעשה, היו אלו אף אלו. יש להניח שלפי אורך הארג ובלי להתחשב ברוחבו, כשני שלישים היו האריגים הצרים. אומדנה זאת מבוססת על “יחסי הכוחות” במצבעות. הייצור גבר, איפה, (משנת 1555–6 עד שנות השיא 1570–1565) ב־25% לפחות, לפי זה יצא שבשנות השיא נארגו 750.000 אמה של קריסיאי או 375.000 מהארג הרחב. לא רחוקה מן האמת הקביעה שאז היו מייצרים כ־400.000 אמה אריגים צרים וכ־175.000–150.000 רחבים. לצורך זה נדרשו לפחות 500 נולים.

כמות זו של אריגים הצריכה לא פחות מ 300 טון צמר (2.500–2.000 שקים) לשנה, והמחיר ששולם בעדו היה כ־200.000 פלורינים. הערך המוסף שנוצר תוך הכנת הארג הגיע ל־300.000 פלורין¹³⁷. אם נוסיף על זה את מחיר הצבעים ודמי התיווך, הרי ערך התוצרת השנתית לפי מחירי השוק הגיע ל־600.000 פלורין, פי שמונה ויותר מההכנסות הרשמיות של המדינה התורכית ומנגנונה מארץ־ישראל כולה¹³⁸.

קשה ביותר להעריך את מספר האנשים שהעסיקה תעשיה זו ביחוד אם נביא בחשבון אפשרות שחלק מהצמר הובא טווי. בתקופת השיא עסקו 7,500–5.000 גברים, נשים וטף, ו־6.000–4.000 בראשית הרבע השלישי של המאה הט"ז. במשפחה עבדו לפי המקובל באותם הימים לא פחות מ 3–2 אנשים; בצירוף העיסוקים בענפי פרנסה אחרים (כרבע מהאוכלוסיה) יהיה אומדן מספרם של היהודים בצפת 20.000–17.000 נפש. דברי ר' זכריה אלצ’אהרי שבצפת היו 14.000 נפש, היו באמת “רחוקים מסלף”¹³⁹. ח"י אלף יהודים שהוא רוב מכריע באוכלוסיתה של צפת שמנתה כ־25.000 נפש. אלה היו פניה של צפת בימי תפארתה. למספר דומה נגיע אם ננתח את נתוני מס־השחיטה. כשלושים אלף יהודים היו בשאלוניקי בראשית המאה הי"ז¹⁴⁰, והיא היתה אז עיר ואם בישראל בכל המובנים, וקרוב לוודאי הקהילה הגדולה ביותר בישראל.

יג. השקיעה וסיבותיה

דעה מקובלת היא שירידתה של צפת באה עקב תלאות מקומיות כגון בצורות, מגפות, הרעת מצב הבטחון בשל התמרדויות מקומיות, ביחוד עקב התקוממות של פאח’ר א־דין. כל אלה בכוחם לעכב התפתחותה של תעשית האריגים או לגרום להפסקות אבל לא להכחידה כליל. גם בתקופת העלייה והפריחה היו שנות בצורת, מחסור בתבואה והאמרת המחירים; לא חסרו גם מגיפות שאילצו את התושבים להימלט מן העיר. ניתן היה להתגבר עליהן אלמלא השפעתם של כוחות חיצוניים.

בראשיתו של הזמן החדש פקדו את אירופה והמזרח הקרוב תהליכים היסטוריים־חברתיים שעשקו את צפת, ומנעו מתעשיתה להתפתח ונמצאה שוקעת.

אותם הגורמים האוביקטיביים שהצמיחו את תעשית הבגדים בצפת הם הם שהביאו לחורבנה. השווקים בעולם היו מלאים והוצפו באריגים טובים ויקרים שהובאו ממדינות שלא הירבו לסחור עם תורכיה בעבר. כל מרכזי התעשיה הישנים של אריגי צמר משובחים באגן ים התיכון נפגעו. גם תעשיתה של שאלוניקי התחילה לרדת, אלא שמעמדה המיוחד בהספקת הארג לצורכי כוחותיה המזויינים של תורכיה מנע את הידרדרותה. גורל זה נפל גם בחלקן של ערי תעשית הצמר שבאיטליה ופגע קשות בסחרה של ויניציאה וכן דילדל את תעשית אריגי הצמר בספרד¹⁴¹.

גרמו לכך לא רק הפער בין הביקוש וההיצע וירידת ערך הכסף שהתחילה בספרד (שגרמה לכך שארג המיוצר בפלאנדריה מצמר מארינו ספרדי נמכר בספרד יותר זול מארג מקומי מאותו צמר ואיכות)^142•, עברה על פני אירופה והגיעה לבסוף גם לתורכיה. הסיבה העיקרית היתה הופעת פנים חדשות בייצוא ההולך וגובר של אריגי צמר לכל מקום ולמרכזו ומזרחו של ים התיכון בפרט. פיתוח תעשית הצמר בצרפת גבר בימי קולבר; שייטות קבועות הובילו ארג טוב לנמלי איזמיר ואיסכנדרון במקום אניות הצמר הבודדות לצפת. חוזים מיוחדים בין צרפת (החלו משנת 1535–6) ותורכיה הבטיחו זכויות מיוחדות (ראשיתן של הקאפיטולציות) לראשונה, ומימושם הביא לדחיקתן של ויניציאה וערים אחרות באיטליה, משווקי תורכיה. בלאוו הכי נכרת “מטה לחמה” של ויניציאה עקב גילוי הדרך הימית להודו והעברת נקודת הכובד במסחר הימי לאוקיאנוס האטלנטי. נמצאה האפשרות לביא סחורות מהודו ללא תיווך הדינות המוסלמיות והובלתן לאירופה על־ידי סוחרי וספני ויניציאה.

ברם, הכוח העולה שהתגבר על כל אלה ששיווקו וסחרו באריגים במזרח היתה אנגליה. שוב לא היתה מדינה המספקת צמר גולמי טוב, או תוצרת מעובדת למחצה למדינות זרות. היא הפכה למעצמה ימית בעלת צי מסחרי השולט בימים ומביא את מוצרי התעשיה של המטרופולין לכל מקום. הברית שנכרתה בין אנגליה לתורכיה בימי אליזבת הראשונה גרמה להקמת החברה האנגלית לליוואנט לסחר מונופולי עם תורכיה (בשנת 1581. חזרה ואורגנה ביתר עוצמה בשנת 1606) ולהחדרתם של אריגי צמר המעולים והרחבים, לתוך תוכה של תורכיה¹⁴³. בשל כך כבשה בריטניה את גיברלטאר בשנת 1704, כדי להבטיח מעבר חופשי למוצרי הצמר שלה לגמלי תורכיה¹⁴⁴.

הזעזועים הכלכליים הראשונים נתגלו כבר בשנת של"ד (1574), מששוב לא הצליחו היבואנים למכור את הצמר במחירים גבוהים, ושנה לפני כן לא נמכר הצמר במזומנים, אלא הוחלף בבגדים¹⁴⁵. בשנת 1576 הוצא צו להעביר אלף יהודים “עשירים” לקפריסין. גזירה זו גרמה לעזיבות וסחיטת כספים על־ידי הרשות. בשנה זו בא המפנה לרעה. דעה זו הובעה גם קודם בענין ירידתה של צפת ולאו דווקא בקשר לתעשיה¹⁴⁶.

קשיים ראשונים בשיווק התוצרת גרמו לירידת המחירים, כלומר למיעוט הריווח. הסוחרים המירו מסחר זה באחר ואף עקרו מצפת. התעשיינים שלא השקיעו את הונם שלהם בתעשיה ולא היה להם ממי לקבל תמורתו, היו מסתפקים במעט ומחפשים דרכים להוזיל את הייצור. ברם, כיוון שכגורל התעשיה היה גורלה של הקהילה בצפת, נקראו קהילות הגולה לעזרה, לשלוח צמר “כדי להחיות את בעלי האומניות”¹⁴⁷. ואם כי היו גם משלוחי צמר למכירה בעיר, הרי לא היתה כמותם גדולה¹⁴⁸.

תחילה יצאו הסוחרים העשירים שמסחרם נצטמצם מאד, ואחריהם האומנים שנשארו בלי עבודה. רבים עקרו לשאלוניקי¹⁴⁹. אף “בעלי התורה” עזבו את העיר ונשארו מתי מספר דבקים בצפת ומספר ניכר של דלים וקשישים, אשר לא היה בכוחם לרדת לחוץ לארץ. בקושטא ובויניציאה, ואחר כך גם במרכזי גולה אחרים נתרכזו המאמצים לסייע ליחידים הנחשבים לעניים (בשנת שס"ד הגיע מספר ל־1200)¹⁵⁰.

בתעשיה הוסיפו לעסוק אלה שכושרם ומומחיותם הגבוהה איפשרה להם להתקיים בתנאים קשים. עם ההפחתה בכמות חלה (כבשאלוניקי ובאיטליה) גם ירידה באיכות, כדי לעמוד בהתחרות ולא להעלות את המחירים בזמן שערך הכסף ירד. בזמנו של אווליה צ’ליבי היתה צפת ירודה מגדולתה, שווקיה שוממים ורוב החנויות היו נטושות¹⁵¹; שלושים בתי מלאכה פעלו בה ותוצרתם הבטושה (כולל שטיחי תפילה למוסלימים) היתה מפורסמת “בכל העולם הנושב”¹⁵². מדבריו של צ’ליבי משתמע שבזמנו היתה התעשיה בצפת כחמישית גודלה בתקופת הפריחה.

המאורע האחרון הידוע לנו בענייניה של התעשיה בצפת, קשור בעובדיה אלפנדרי “ראש האוּמנים”, אשר הרשות תבעה ממנו כסף רב ולא נענה ובשל כך פשט את הרגל, ברח למצרים ומשם למערב החיצון, נשדד ונרצח בדרך, סמוך לפני שנת תכ"א¹⁵³. הוא היה כנראה יצרן שהצליח לעלות מתוך המקצוע ולכלכל את מפעלו ביד תקיפה. מאז תמו הידיעות על בגדי צפת.

תעשית הבגדים בצפת, טיב המוצרים שסיפקה והממדים הגדולים שהיו לה, לא היה להם אח וריע בארץ־ישראל עד סוף השלטון התורכי. כוח החיוניות של האומנים שהחזיקו בה שלושה־ארבעה דורות היה מפליא ומיוחד במינו.