היה זה בימי מלחמת העולם הראשונה. השלטון התורכי ציווה על יהודי תל־אביב לפנות את העיר ולהגר לפנים־הארץ, לכפר־סבא, לחדרה ולזכרון־יעקב. בלב כבד יצאו היהודים את העיר העברית הראשונה ובאו לכפר־סבא. פה הוקמו סוכות אקליפטוסים, בהם שוכנו המהגרים מתל־אביב ויפו. ליד החורשה הועמדו סוכות מיוחדות ששימשו בית־ספר לילדי־המהגרים. החיים היו קשים, רעב ותחלואה. חיילים תורכים שהתהלכו בלויי־סחבות, מלוכלכים ומזוהמים, רעבים ללחם, היו משתוללים וגונבים מהמהגרים מכל הבא לידם. הוועד הציבורי שהוקם במיוחד לטיפול במהגרים, עשה עבודה רבה, אך קשה היה לו להשיג חיטה, ועל־כן לא היה לחם, והמהגרים אכלו “דורה”, מאכל תרנגולים ותרנגולות. מדורה זו טחנו קמח שממנו אפו לחם שחור, שגרם למחלות טיפוס־הבטן וטיפוס הבהרות. המהגרים היו מוכרים תכשיטיהם לערבים כדי לזכות בפיתה ערבית להחיות נפשם. האווירונים הבריטיים היו מפציצים את הצבא התורכי, אך לא אחת החטיאו מטרתם, והפצצות פגעו בסוכות המהגרים ורבים מהם נהרגו. עברו ימים קשים, יום יום ופגעיו, לילה לילה ואסונותיו.

כשהגיע ראש חודש ניסן, התכנס ועד המהגרים לישיבת חרום. ישבו חברי הוועד על המדוכה ודנו כיצד לאפשר אספקת מצות לפסח למהגרים. הדבר היה כרוך בהוצאות כספיות גדולות. ואם כבר יימצא הכסף, כיצד תבוא החיטה מקלקיליה או מתול־כרם? המשמר התורכי הצובא על כפר־סבא, לא ירשה הבאת חיטה. עשו חברי הוועד ימים כלילות עד שהצליחו להשיג שלוש מאות נפוליונים זהב לקנית חיטה לאפית מצות. השמחה היתה גדולה, אך במהרה הועבה, כי לא נמצא האיש שיסכן נפשו לעבור לתול־כרם. ישבו חברי ועד המהגרים שוב בישיבות חרום, טיכסו עצה ודנו במצב בכובד ראש. מצב זה נמשך ימים אחדים, עד שנודע הדבר לר' יצחק פרלקוורט, יליד יפו, שאף הוא הוגר לכפר־סבא. הוא התייצב בפני ועד המהגרים והתנדב למלא שליחות־המצוה.

ר' יצחק ידע השפה הערבית על בוריה. הוא דיבר בשפה שוטפת, לפי כל כללי הדקדוק הערבי. הוא קיבל לידיו את שלוש מאות הנפוליונים זהב, תפר אותם בחגורה מיוחדת וכרך אותה מסביב לגופו. לקח עמו בקבוק קוניאק וכמה קופסאות סיגריות ויצא לדרכו.

השלטון התורכי בימים ההם היה רקוב מהמסד עד הטפחות, שלטון שהתקיים על קבלת שוחד. וזה היה בלי כל ספק עוגן־ההצלה היחידי של הישוב היהודי בארץ. השלטון היה גוזר גזרות חדשות לבקרים, ומנהיגי־הישוב היו מבטלים אותן בעזרת שוחד. ר' יצחק ידע שאסור לו לצאת בידים ריקות, וכי נוסף לידיעת השפה הערבית יש צורך בשיחוד.

ר' יצחק היה בנו של ר' משה חיים פרלקוורט, מנכבדי יפו, אשר היה ידוע בפי תושבי יפו היהודים בכינויו “ר' משה חיים בעל התהלים”. ר' משה חיים היה אוסף מדי שבת את ילדי נוה שלום שביפו, לבית־הכנסת תלמוד תורה “שערי תורה” וקורא עמם תהלים פסוק פסוק. בכל ראש חודש היה עורך מסיבה לילדים ומעניק להם פרסים: מחברות, עפרונות, מוחקים, קלמרים וכדומה. בכל בוקר עם עלות השחר היה ר' משה חיים עובר ברחובות היהודים שבנוה־שלום ומעורר לקום לעבודת הבורא.

ר' יצחק ירש מאביו את הנטיה החזקה לעסקנות ציבורית. ובהיותו עסקן ציבורי מובהק, החליט לחרף נפשו, ובלבד שעדה שלמה לא תשאר בלי מצות לפסח. כשיצא ר' יצחק לדרך, חבוש כובע פקק גדול, תיקו בידו, ליווהו חברי ועד המהגרים וברכוהו שהשם יצליח דרכו.

כאשר הגיע ר' יצחק אל מחוץ לכפר־סבא, לא רחוק ממשמר הצבא התורכי, נורו עליו יריות אחדות, וקרה הנס שהכדורים עברו מעל לראשו, ורק כדור אחד פגע בכובע הפקק, ועברו. הוא הרים ידיו וקרא בערבית צחה, שהוא נשלח את המפקד ורצונו לדבר עמו.

ר' יצחק הובא אל המפקד, שהסתער עליו בצעקות, בחרפות ובגידופים. הוא רקע ברגליו וקצף יז מפיו: “איך הרשית לעצמך לעבור את הקו? הרי התחייבת בנפשך, ומי יודע אם אינך מרגל לטובת האויב”.

ר' יצחק לא איבד עשתונותיו, פנה אל המפקד בשפה ערבית נמלצת, ותוך כדי דיבור הגיש לו קופסת סיגריות, דבר נדיר בימים ההם. עיני המפקד נוצצו מרוב שמחה. הוא קיבל את המתנה, ומיד שינה קולו, ופנה אל ר' יצחק כידיד מכבר והזמינו לשבת. ר' יצחק סיפר למפקד על החג המתקרב ועל הצורך בחיטה לאפית מצות. דפק המפקד ביריעה וציווה על השמש (שומר הסף) להרשות לר' יצחק להמשיך דרכו לקלקיליה. עייף ויגע הגיע ר' יצחק לקליליה. קנה אצל הערבים את החיטה הדרושה, שהוטענה על גמלים אחדים. יצא ר' יצחק עם שיירת הגמלים בלב פועם, נפשו הומיה, ושפתיו ממללות לבורא העולם שיעזור לו להביא החיטה לתעודתה.

כשהגיע ר' יצחק עם שיירת־הגמלים אל משמר־הצבא, ניגש אליו “זאבט” (קצין) תורכי ובאלה שבידו היכהו בראשו עד זוב דם. ר' יצחק לבש עוז, וקרא לזאבט: “הזהר, כי אני ידידו הוותיק של המפקד, וסופך יהיה מר”. ה"זאבט" חרק שן והסתער שוב להכותו, אך ר' יצחק קרא בכל כוחו בשם המפקד. ה"זאבט" לא נרתע, עמד ובעט בר' יצחק שלא הרפה לצעוק “הביאני אל המפקד”. חשב רגע ה"זאבט" ובעודו מהרהר, תקע ר' יצחק לידו קופסת סיגריות. ה"זאבט" נתרכך, העביר ידו על חזהו וביקש סליחת ר' יצחק על שהיכהו. הרפה מר' יצחק וניגש אל הערבי המוביל את הגמלים, צעק עליו, ואף סטר לו על לחייו. הערבי הוריד ראשו וביקש רחמים מה"זאבט" שבעט בו וקיללו קללות נמרצות. ולולא ר' יצחק שתקע בידי ה"זאבט" עוד קופסת סיגריות, מי יודע מה היה סופו של הערבי. ר' יצחק ביקש מה"זאבט" שיביאו בפני המפקד. הסכים ה"זאבט" בתנאי שר' יצחק לא יספר למפקד שה"זאבט" היכהו. כשראה ר' יצחק את המפקד ופניו זועפות, מיהר והוציא בקבוק קוניאק והגיש למפקד, באמרו: “הייתי בקלקיליה וקניתי עבורך בקבוק זה. שתה ממנו להנאתך ולבריאותך”. המפקד האיר פניו וחייך מרוב אושר. הוא פנה אל ה"זאבט" ואמר לו בקול פקודה: “תלווה את האדון הזה עד כפר־סבא והזהר והשמר לך, אם יפול משערות ראשו ארצה, ועליך לדאוג שהחיטה תגיע בשלמות לתעודתה”. ה"זאבט" קד קידה, עמד דום ואמר: “אדוני המפקד, על ראשי ועל עיני”.

כשהושיט ר' יצחק ידו למפקד להודות לו ולהפרד ממנו, שאלו לפתע בקול רך ונרגש: “הגד לי, ידידי, מה הפצע שבראשך? האם פצע אותך אחד מאנשי? אם כן, אמור לי מיהו ויבוא מיד על עונשו”. ר' יצחק השיב: “לא, איש מאנשיך לא היכה אותי, נפלתי בדרך ונפצעתי”. “השם יסעדך”, השיב המפקד. ה"זאבט", שהקשיב לדברים, הסתכל מלכתחילה בפני ר' יצחק במבטים מעוררי חמלה, אך כששמע את התשובה שבפי ר' יצחק רווח לו.

ה"זאבט" קיים את הפקודה, הוא ליווה את ר' יצחק ואת שיירת הגמלים עד כפר־סבא. כשנכנסה שיירת הגמלים ובראשה ר' יצחק, כשעל גבי הגמלים שקי החיטה, נפל ראש המהגרים על צווארו של ר' יצחק, נשקו ובכה מרוב גיל. כל אחד מחברי הוועד והקהל הנוכח לחצו את ידי ר' יצחק.

עייף ויגע הגיע ר' יצחק לסוכתו, כשבגדיו מאובקים, ראשו פצוע, רגליו כושלות מרוב עייפות הדרך, אך לבו היה עובר על גדותיו משמחה, שזיכהו הקדוש ברוך הוא למלא שליחות המצוה בשלמות, ושחג־החרות לא יושבת ועדת היהודים המהגרים תאכל מצות בפסח