משנכנס הנער ולדימיר לגימנסיה העברית, מצא ביום הראשון להכנסו את סביבתו החדשה זרה ומוזרה לו. הוא דיבר רק רוסית, עברית ידע אך מעט. בלב כבד נכנס לגימנסיה מלא דאגות. הוא עלה עם הוריו וסבתו – אם אמו – מרוסיה, שם למד בגימנסיה רוסית והצטיין בכל המקצועות, וביחוד במתמטיקה; אך, ברוסיה לא למדוהו תורה, ואפילו להתפלל לא ידע, על כן דאג וחרד הנער, איך יוכל להתגבר על המקצועות העבריים, כדי שלא יפגר בלימודיו ויוכל להתקדם עם הכיתה. בהרגשת בדידות ומועקה נכנס לכיתה ובלב פועם והולם התיישב על מקומו בספסל, כשעיניו נטויות למורה ואזניו כאפרכסות. דממה היתה בכיתה, הושלך הס. ולדימיר הרגיש שעיני כל התלמידים נשואות אליו.
לפתע הופסקה הדממה. המורה פנה אל ולדימיר ושאלו:
– מה שמך, נער?
– ברוסיה קראו לי ולדימיר, אך פה בישראל רוצה אני בשם עברי – השיב הנער.
– אם כן – אמר המורה – מעתה תקרא זאב.
– תודה, אדוני המורה – קרא זאב ברגשי שמחה וסיפוק.
אחר מכן פנה המורה אל תלמידי הכיתה ואמר:
– היום קיבלנו תלמיד חדש וחבר טוב, שבא מגלות קשה, מאחורי מסך הברזל; שם נרדפים היהודים על יהדותם וציונותם. נקבלהו באהבה רבה, נקרבהו ונעזור לו להקלט בתוכנו, לבל ירגיש עצמו בודד ומבודד בינינו. אנו עומדים עתה בימות ניסן ובהתקרב חג האביב, חג החרות, זכור נזכור, כי גרים היינו בארץ מצרים, וכמה רע להיות גר. ברם, זאב אחינו הוא, עצמנו ובשרנו. לא לארץ נכריה היגר, כי אם חזר אל עמו ומולדתו. נוכיח לו, שאנו יודעים לקבלו בזרועות פתוחות, כאחד הבנים השבים לחיק הורתם.
התלמידים הקשיבו קשב רב לדברי המורה. וזאב, על אף העובדה שלא ידע עדיין להתבטא בעברית, הבין יפה את דברי המורה שעודדו וחיזק לבו והפיח בו רוח של תקוה טובה לבאות.
בן שלוש היה זאב, כשהוריו בפולניה, בימי השואה ההיטלראית, מסרוהו לאשה פולניה, שהסכימה להסתיר אצלה את הילד, לגדלו ולחנכו עד יעבור זעם. הדבר היה כאשר הסיעו הגרמנים הנאצים ילדים בקרונות־הרכבת לכבשני האש ותאי הגאזים. היא קראה לילד ולדימיר ועל לוח לבו תלתה צלב, למען ידעו החיילים הנאצים שנוצרי הוא ואין לנגוע בו לרעה.
שנים אחדות חי זאב כילד נוצרי, ומכל יהדותו ידע רק מלים עבריות אחדות והן: “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד”, שאביו לימדו היטב, עד שהיו שגורות בפיו.
– ילדנו היקר – אמרו לו אביו ואמו האומללים – אתה תהיה אצל הדודה סופיה עד שנשוב לקחת אותך… הדודה סופיה היא אשה טובה ותשמור עליך.
בכה הילד ובכו ההורים, אך לא היה זמן להשתהות. הם נפרדו מילדם היחיד והלכו לקראת הגורל הקשה והמר, מבלי לדעת אם יזכו עוד לראות את בנם מחמדם.
במרוצת השנים שכח זאב שיהודי הוא ובן להורים יהודים. הדודה לקחה אותו לכנסיה בכל יום ראשון ולימדה אותו להתפלל ולהצטלב.
אביו של זאב היה איש חזק ובעל־שרירים ונלקח על־ידי הנאצים למחנה־עבודה. הודות לכך נשאר בחיים. הוא עבד בכל העבודות הקשות והמפרכות והתפלל לשם שיוכל להחזיק מעמד. יום אחד נשלח עם עוד יהודים חזקים ובעלי שרירים לחפור בורות, שבהם אמרו הנאצים לזרוק יהודים חיים, שכוחם תם מלעבוד, ולכסותם באדמה. יצא לעבודה זו אביו של זאב, כשלבו בכה בקרבו מרוב צער: איכה יחפור בורות לקבור־חיים אחים ואחיות? ברם, לועי הרובים המכוונים אל העובדים החופרים אילצום לחפור, אחרת, ידעו, כי ירה יירו. והנה קרה הנס הגדול שלא שיערוהו. הבורות היו מוכנים ולפני בוא השמש הובאה קבוצת גברים ונשים על מנת לקברם חיים. ביניהם ראה אביו של זאב את אשתו, כחושה היתה ומצומקת מרעב ותחלואה. לבו נמס בקרבו ועיניו זלגו דמעות. אותה שעה התקרבו החיילים הרוסים בסערה והחיילים הנאצים ברחו ולא הספיקו לבצע מזימתם. היהודים שוחררו מאימת הנאצים וכל עוד נפשם בם הגיעו אל הגבול הרוסי. כעבור זמן, כששוחררה פולניה מעול הנאצים, קיבלו ההורים בחזרה את ילדם מהפולניה הנוצריה הישרה ונשארו לשבת ברוסיה עד עלותם לארץ.
קשים היו צעדיו הראשונים של זאב בארץ. ברם, הוא שמח על היותו בחברת החברים התלמידים שהראו לו חיבה רבה. הוריו לקחו לו מורה פרטי שעזר לו להכין שעוריו במקצועות העבריים ואף לימדו את השפה העברית. בהיות זאב בעל כשרונות התקדם גם בלימודיו העבריים. יותר מכל המקצועות משך את לבו לימוד התנ"ך. הוא למד את הנביאים “ירמיהו” “יחזקאל” ו"עמוס". לבו היה נפעם מחזון הנביאים. באחד הלילות, כשישב והכין שעוריו בתנ"ך, קפץ לפתע משולחנו וניגש אל אביו, נשקו וחיבקו:
– אבא – אמר בהתרגשות – לא ידעתי שהעם היהודי הוא עם כה גדול בתרבותו, שנתן לעולם כולו נביאים כאלה, אנשי חזון, שירה ופיוט; אבא, אני גאה שהנני בן לעם היהודי… אני מודה לך שהבאת אותי לישראל…
ימי הפסח קרבו ובכיתה למדו הלכות פסח, עסקו בהגדה.
לנער זאב נפתח אופק חדש שלא ידעו. בקשב רב הקשיב להסברות המורה על ליל הסדר ועל מנהגיו. הוי, כמה היה רוצה זאב לחזות בליל סדר ולהשתתף בו. הוא בא אל אביו וביקשו שיערוך סדר בביתם, אך אביו השיב לו בגילוי־לב שמעולם לא ערך בעצמו סדר ואינו יודע כיצד עושים זאת. התהלך זאב עצוב ונכה־רוח.
והנה באה לו הישועה וההצלה מצד שלא חלם עליו. אחד מחבריו הטובים בכתה, עוזי, בנו של המורה, לו שח כי היה רוצה להשתתף בסדר, נתרגש מדברי זאב, ניחמו וביקשו שלא יצטער, הוא ידבר עם אביו ויבקשו לארח את זאב בביתם בליל הסדר. ואמנם אביו של עוזי הסכים. בערב החג בא זאב לבית עוזי והלך עם עוזי ואביו לבית הכנסת. למראה האורות והאנשים בלבוש חג, ולשמע תפילת החזן היה נפעם. ליד השולחן הערוך המואר נרות ישב זאב כחוזה בהקיץ. הוא לא גרע עין מאביו של עוזי, הסתכל הסתכלות עמוקה בטכס, שם לבו לכל פרטי־הפרטים; ביקש להסביר לו דבר פתיחת הדלת לאליהו הנביא והסבר ל"שפוך חמתך"; הקשיב לשירת ואמירת ההגדה ולבו עבר על כל גדותיו מרוב רגש. היה זה ליל הסדר הראשון בחייו. בתום הסדר חזר זאב לבית הוריו, לאחר שהודה מקרב לב למארחיו, בהבטיחו שלא ישכח ליל נעים זה כל ימי חייו. בהגיעו הביתה, לא יכול היה לעצור ברוחו ובהתרגשות רבה סיפר לאביו ולאמו את כל אשר ראה ושמע ותאר כל מהלך הטכס החגיגי. כשסיים דבריו הנרגשים ניגש אל אביו, שוב נשקו וחיבקו ואמר: – אבא, רק עתה אני מרגיש, שאני קצת יהודי, ועלי עוד להשתדל הרבה להיות יהודי שלם… ועיניו דמעו חרש. היו אלה דמעות שמחה בליל הסדר הראשון בחייו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות