נידאל מהאג’נה, משורר פלסטיני, נולד בשנת 1970. השיר המובא כאן טרם ראה אור בלשון המקור.
בקיאותו של מהאג’נה במקורות העבריים ניכרת היטב בתיבת־התהודה העשירה הנפתחת בשיר שלפנינו (הטקסט שופע ארמזים מקראיים והדים ליצירות של הספרות העברית החדשה, ובראשן הנובלה “מול היערות” של א.ב. יהושע ואולי אפילו השיח הביקורתי שהתפתח סביבה). לכאורה, השיר נבנֶה סביב פנייה לנמען ישראלי מובלע; אבל עד מהרה הלשונות נבללות והקולות מתמוטטים זה לתוך זה. מראשיתו השיר מרַתֵך באופן נועז וחידתי את הבחירה בהתאבדות שאהידית עם אופק של סליחה, את רגע המוות עם שגרת העבודה (וּמָה אִם אֶלְבַּשׁ אֶת מוֹתִי / בְּפָנִים רֵיקוֹת / וְאֵצֵא לָעֲבוֹדָה כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹלְחִים"). ניתן לתאר את הטרִיפה הזו כאקט של אלימות, אבל נדמה שהשיר מציב שאלה על האלימות הכרוכה דווקא בבנייתן של גדרות ובתחזוקתם של גבולות.
במוצָאו, “לשון אחר,” של מהאג’נה חוזר אל “הטראומה של הלשון הקרועה” כדי לקרוא בה מחדש. מול התשתית הניצבת ביסוד הנובלה של יהושע – הערבי שלשונו נכרתה “מדבֵּר” לבסוף באמצעות מעשה ההצתה – מתעקש מהאג’נה: “וְלֹא אַחֲזִיר לְךָ בַּשְּׂרֵפָה / יְעָרוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּשְּׁתִיקָה”. כנגד ה"שתיקה" הזאת, שהספרות העברית מיהרה לתרגם אותה לפיגועי טרור ולהיתרי חיסול, מציע מהאג’נה מהלך הפוך: הוא מעתיק את האלימות של פיגועי הטרור או של התקפות הצבא אל מציאותו הלשונית של השיר. מהאג’נה מַפגיע בנו במלים נהרסות, מותח את האלימות למחווה הנִכפּלת בעצמה, מִשתַבֶּרת ברסיסיה־שלה: “וָאֲבַקַּע אֶת שְׁמִי וְאָז אֲבַקְּעוֹ בַּשֵּׁנִית / וְאֶהְיֶה מְבַקֵּעַ אֶת שְׁמֵי כָּל הַיָּמִים”.
האקט הבלתי ניתן למיצוי – לניכוס, להקבעה, למִשמוּעַ אחרון – פועל בראש ובראשונה כנגד יציבותו של הקול המוליך אותו. השֵם המתרבה אובד ברישומו; אברהם נושא את מבטו אל הכוכבים ומאבד את דרכו אל המִלה. כנגד האלימות המקדשת את נתיניה בחתימתו של המעשה הסופי – המוות, שאינו מותיר אחריו אלא שֵם, חתום במסגרת השחורה של ההכרה הלאומית – מעשה השיר מתעה את היד הרושמת את הרסנוּתוֹ במבוכיה של חתימה שאינה נשלמת לעולם.
“לשון אחר,” מבקש להמיר את האלימות הסופית של מעשה ההקרבה באלימות האינסופית של ביקוע עצי העולה: “וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי־הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ” (בראשית כב 6). מהאג’נה שׂם עלינו את עצי העולה, ומכאן ואילך אין לו אלא רגע אחד, אחרון, שאותו הוא מבקש להאריך לאין מידה; מלה אחת, אחרונה, הנמתחת לבלי גבול, מתבקעת לגשם של שבבי נסורת; שֵם גדול לאין שיעור, שאינו גדול דיו כדי להכיל את עצמו. זו עבודת השֵם: מלאכת הפרידה ממנו, מצוות שִכחתו על פתחי כל המעשים. כשעציה הנבקעים של הלשון לא יחזירו לאברהם וליצחק דבר מלבד שמותיהם המסתבכים לבלי הפרד, דבר מלבד בבואת פניהם הריקים; כאשר לא יהיה עוד בדרך להר המוריה מישהו שבכוחו לסלוח למישהו אחר – אז לא תהיה אלא סליחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות