לָשׁוֹן אַחֵר, / נידאל מהאג’נה    🔗

וּמָה אִם אֶלְבַּשׁ אֶת מוֹתִי

בְּפָנִים רֵיקוֹת

וְאֵצֵא לָעֲבוֹדָה כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹלְחִים:

עַל פִּי מֶרְחַק הָעֲבוֹדָה מִן הַתּוֹצָר

לְלֹא גְּמוּל

לְלֹא דַּעַת

מְפַרְנֵס אוֹתְךָ מְקַלֵּל

אֶת פָּנַי בְּפָנֶיךָ נוֹשֵׂא בְּתוֹכִי אֶת סַכִּינְךָ

שֶׁהָיְתָה מַשִּׂיגָה אֶת צַוָּארִי

אִלְמָלֵא דִבְּרָה הָאֵם מִן הַסְּבַךְ

לְהַכְבִּיד אֶת פִּיךָ בַּמַּאֲכֶלֶת

לַהֲמִסָּהּ כְּסֻכָּרִיָּה בֵּין שִׁנֶּיךָ

לְדַבֵּר עַד צֵל הַסַּכִּין עַל הָאָרֶץ

לַעֲנוֹת עַד חֲתִימַת שְׂפָתַי

בִּלְשׁוֹנְךָ עַל זֵכֶר הַצֵּל

עַל פִּי הַמְּאוּרָה אֲנִי מְתַרְגֵּם

לִלְשׁוֹנִי אֶת קִלְלַת הָאֵם שֶׁקַּרְנֶיהָ

נִשְׁבְּרוּ בְּסַכִּינְךָ אַתָּה

שֶׁיָּדַעְתָּ לְהַקְדִּים לֶהָרִים אֶת קוֹלְךָ

שָׁלַחְתָּ אֵלַי לְפַטֵּם אוֹתִי בִּיעָרוֹת

לְלַמֵּד לְךָ בְּזַעֲמִי

לְהַחֲזִיר לְךָ נְבוּאוֹת שֶׁשִּׁכַּנְתָּ בִּי

צֵידָה לְיָמִים

שֶׁצְּעָדֶיךָ יִסְתַּבְּכוּ בְּקוֹלָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה

וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מוֹצָא מִמַּעֲנֶיהָ

לִזְחֹל עֲלֵיהֶם כְּנָחָשׁ

לְפַתּוֹת אוֹתְךָ לְהַבִּיט לְאָחוֹר

אֶל הָעִיר הַבּוֹעֶרֶת בְּאֵשׁ מְטוֹסֵיכֶם לִהְיוֹת

נְצִיב מֶלַח עַל הַמִדְבָּר הַזֶּה

מוּל פָּנֶיהָ הָרֵיקִים שֶׁל הַשְּׂרֵפָה

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ אֶלְבַּשׁ אֶת מוֹתִי

וְאֵצֵא לָעֲבוֹדָה כְּדֶרֶךְ

הַסְּלִיחָה לְהַנְבִּיט אוֹתְךָ

מִשֹּׁרֶשׁ הַלָּשׁוֹן הַכְּרוּתָה עַל סַכִּין

שֶׁקִּדַּשְתָּ בַּמִּלָּה לַחְקֹק

בִּבְשָׂרִי אֶת גֵּרוּשְׁךָ מִן הָאָרֶץ הַזּאֹת

לָבוֹא עָלֶיהָ לִפְנֵי צִלְּךָ

שְׁמִי הוּא הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה

בָּעִבְרִית שֶׁלִמְּדָה אוֹתְךָ לַחְתֹּךְ

מִשְּׂפָתַי אֶת שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

אַלְלָהֻ אַכְּבַּר

אֲנִי מְבַקֵּעַ אֶת שְׁמִי

לִשְׁתֵּי הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת בִּשְׂפַת אִמְּךָ

שֶׁלֹּא הִנִּיחָה לְךָ לַעֲלוֹת הַשָּׁמַיְמָה

שֶׁעוֹלְלָה אֶת נְבוּאוֹתֶיךָ בַּעֲפָרוֹ שֶׁל הַשֵּׁם

הַמְסֻפָּר בִּתְלוּלִית גַּבְּךָ

בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מַפְקִיר אֶת מִטּוֹת יְלָדֶיךָ

וְרוֹכֵן עַל מְקוֹם קְבוּרָתָהּ שֶׁל עָרְלָתִי

כְּמוֹ לִנְשִׁיקָה אֲנִי שׁוֹמְרוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק

שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵינְךָ יָכוֹל לְפַעְנֵחַ אֶת חֲתִימַת גְּחוֹנְךָ עַל הָאָרֶץ

אֵינְךָ יָכוֹל לִקְרֹא עוֹד בְּשִׁמְךָ

כְּשֶׁבְּתָרֶיהָ שֶׁל הַמִּלָּה חוֹבְשִׁים אֶת פִּיהָ שֶׁל הָאֵם וְהַסַּכִּין

נִשְׁמָט מִפִּי לִלְשׁוֹנְךָ לֶךְ־לְךָ

מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ כִּי לְךָ אֶתְנֶנָּה

שְׁאַל בְּאֶרֶץ־נוֹד עַל עִקְּבוֹת שְׁתִיקָתָהּ

פַּסֵּל אֶת סֵרוּבָהּ בְּכַפּוֹת דַּחְפּוֹרִים

נְחַל אֶת עָרְלָתָהּ בַּסַּכִּין

שֶׁמִּשְׁכַּנְתָּ בִּלְשׁוֹנִי אֲנִי חוֹתֵךְ אֶת שְׁמִי

לְהַחְרִיד אֶת בָּבוּאָתְךָ מִן הַמַּיִם בְּשָׁכְבִי תַּחְתָּם

וְהָיָה שְׁמִי מַ־יִם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ

מַ־יִם אֲנִי מְלַמֵּד אֶת לְשׁוֹנִי

לְהַכּוֹת בַּמַּיִם שָׁנִים

שֶׁל בַּצֹּרֶת

לִמְנוֹת בָּהֶם הֲבָרוֹת

בִּמְקוֹם לְהַעֲלוֹתָם מִן הַבְּאֵר מָה

אִם תְּלַמֵּד אוֹתִי לְנַגֵּן כְּנֶגֶד

הַמַּיִם שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי לִשְׁאֹל

לְהַסְתִּיר אֶת שְׁמִי

מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם לִסְתֹּר

אֶת פָּנַי בַּעֲנָנִים

שְׁחוֹרִים יְכַסּוּ לִי רְעָלָה

יַצְמִיאוּ אֶת קוֹלִי

סֶדֶק לְסֶדֶק

יְנַגֵּן אֶת פָּנֶיךָ לַסֵּתֶר

מַיִם לְמָה

אִם לֹא יִרְחֲצוּ עוֹד אֶת פָּנַי וּמָה

אִם לֹא יֵדְעוּ לִקְרֹא בִּשְׁמִי

כְּשֶׁאֲחַלְּקֵם עַל לְשׁוֹנִי הַיְבֵשָׁה וּמַ־

יִם יִתְגַּדַּל שִׁמְךָ כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

וְיִתְקַדַּשׁ עַל כָּל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל

לִסְפֹּר אוֹתָם וְאִם לֹא שֶׁמָּא

בְּעָנְיָהּ מִמַּעַשׂ לְשׁוֹנְךָ תְּצַיֵּר לִי

בְּזָוִיּוֹת עֵינֶיךָ הָרֵיקוֹת

אֶת זִכְרוֹ שֶׁל אָבִי

רוֹכֵן עַל מִטַּת יַלְדוּתִי נוֹשֵׁק לִי

אֵיךְ נֶאֶסְפוּ פָּנָיו אֶל שְׁיָרֵי

פָּנֶיךָ כְּמוֹ עֲנִיִּים עִם רֶדֶת עֶרֶב אֶל הַשּׁוּק

“לַיְלָה טוֹב” בְּעִבְרִית

אֲנִי אָקִים אֶת זִכְרוֹנִי

מִן הַסִּימָנִים שֶׁחָרַשְׁתָּ עַל הָאֲדָמָה

אָשִׁיב אֶת פָּנַי

מֵחֶלְקֵי מַסֵּכוֹת שֶׁנֶאֶסְפוּ

לְאַחַר שֶׁהָעִבְרִית רָעֲמָה בְּפִיךָ

וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ לַעֲנוֹת לִקְרִיאָתָהּ

לִמְדֹּד בְּעֵינֶיךָ

אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין שְׁנֵי קְרָעָיו שֶׁל שְׁמִי

אֶת פָּנֶיךָ הָרֵיקִים כְּדֶרֶךְ

הַסְּלִיחָה אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם

כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב

וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַּם אֲנֹכִי לְבֵיתִי

אַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְאֶחְבּשׁ אֶת חֲמוֹרִי וְאֶקַּח

אֶת שְׁנֵי נְעָרַי אִתִּי וְאֶת יִצְחָק בְּנִי

וָאֲבַקַּע אֶת שְׁמִי וְאָז אֲבַקְּעוֹ בַּשֵּׁנִית

וְאֶהְיֶה מְבַקֵּעַ אֶת שְׁמִי כָּל הַיָּמִים

וְאֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לְךָ הָאֱלֹהִים לֹא אֵלֵךְ

וְאֶת הַסַּכִּין שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּפִי לְמִשְׁמֶרֶת לֹא אָשִׁיב

וְלֹא אַנִּיחַ לְךָ מִן הַקְּרִיאָה

וְלֹא אַחֲזִיר לְךָ בַּשְּׂרֵפָה

יְעָרוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּשְּׁתִיקָה

כִּי הַמִּלִּים יַחְנוּ גַּם הַלַּיְלָה בְּעַנְפֵי הָעֵצִים הָאֵלֶּה

וּנְבוּאָתְךָ הֻגְשְׁמָה עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּתְּנָה

וְהֶהָרִים עֲיֵפִים יוֹתֵר מִקּוֹלְךָ:

קְרָא בְּשִׁמְךָ וְתִרְאֶה

כַּמָּה עֵצִים מַקִּיפִים אֶת הַמַּחְסוֹם הַזֶּה

שֶׁבּוֹ אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בִּשְׂפַת הָאֵם

שֶׁתַּנִּיחַ לִי לְהוֹבִיל

אֶת הַיּוֹלֶדֶת לְבֵית הַחוֹלִים –

הערת המתרגם לשיר “לָשׁוֹן אַחֵר”    🔗

נידאל מהאג’נה, משורר פלסטיני, נולד בשנת 1970. השיר המובא כאן טרם ראה אור בלשון המקור.

בקיאותו של מהאג’נה במקורות העבריים ניכרת היטב בתיבת־התהודה העשירה הנפתחת בשיר שלפנינו (הטקסט שופע ארמזים מקראיים והדים ליצירות של הספרות העברית החדשה, ובראשן הנובלה “מול היערות” של א.ב. יהושע ואולי אפילו השיח הביקורתי שהתפתח סביבה). לכאורה, השיר נבנֶה סביב פנייה לנמען ישראלי מובלע; אבל עד מהרה הלשונות נבללות והקולות מתמוטטים זה לתוך זה. מראשיתו השיר מרַתֵך באופן נועז וחידתי את הבחירה בהתאבדות שאהידית עם אופק של סליחה, את רגע המוות עם שגרת העבודה (וּמָה אִם אֶלְבַּשׁ אֶת מוֹתִי / בְּפָנִים רֵיקוֹת / וְאֵצֵא לָעֲבוֹדָה כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹלְחִים"). ניתן לתאר את הטרִיפה הזו כאקט של אלימות, אבל נדמה שהשיר מציב שאלה על האלימות הכרוכה דווקא בבנייתן של גדרות ובתחזוקתם של גבולות.

במוצָאו, “לשון אחר,” של מהאג’נה חוזר אל “הטראומה של הלשון הקרועה” כדי לקרוא בה מחדש. מול התשתית הניצבת ביסוד הנובלה של יהושע – הערבי שלשונו נכרתה “מדבֵּר” לבסוף באמצעות מעשה ההצתה – מתעקש מהאג’נה: “וְלֹא אַחֲזִיר לְךָ בַּשְּׂרֵפָה / יְעָרוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּשְּׁתִיקָה”. כנגד ה"שתיקה" הזאת, שהספרות העברית מיהרה לתרגם אותה לפיגועי טרור ולהיתרי חיסול, מציע מהאג’נה מהלך הפוך: הוא מעתיק את האלימות של פיגועי הטרור או של התקפות הצבא אל מציאותו הלשונית של השיר. מהאג’נה מַפגיע בנו במלים נהרסות, מותח את האלימות למחווה הנִכפּלת בעצמה, מִשתַבֶּרת ברסיסיה־שלה: “וָאֲבַקַּע אֶת שְׁמִי וְאָז אֲבַקְּעוֹ בַּשֵּׁנִית / וְאֶהְיֶה מְבַקֵּעַ אֶת שְׁמֵי כָּל הַיָּמִים”.

האקט הבלתי ניתן למיצוי – לניכוס, להקבעה, למִשמוּעַ אחרון – פועל בראש ובראשונה כנגד יציבותו של הקול המוליך אותו. השֵם המתרבה אובד ברישומו; אברהם נושא את מבטו אל הכוכבים ומאבד את דרכו אל המִלה. כנגד האלימות המקדשת את נתיניה בחתימתו של המעשה הסופי – המוות, שאינו מותיר אחריו אלא שֵם, חתום במסגרת השחורה של ההכרה הלאומית – מעשה השיר מתעה את היד הרושמת את הרסנוּתוֹ במבוכיה של חתימה שאינה נשלמת לעולם.

“לשון אחר,” מבקש להמיר את האלימות הסופית של מעשה ההקרבה באלימות האינסופית של ביקוע עצי העולה: “וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי־הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל־יִצְחָק בְּנוֹ” (בראשית כב 6). מהאג’נה שׂם עלינו את עצי העולה, ומכאן ואילך אין לו אלא רגע אחד, אחרון, שאותו הוא מבקש להאריך לאין מידה; מלה אחת, אחרונה, הנמתחת לבלי גבול, מתבקעת לגשם של שבבי נסורת; שֵם גדול לאין שיעור, שאינו גדול דיו כדי להכיל את עצמו. זו עבודת השֵם: מלאכת הפרידה ממנו, מצוות שִכחתו על פתחי כל המעשים. כשעציה הנבקעים של הלשון לא יחזירו לאברהם וליצחק דבר מלבד שמותיהם המסתבכים לבלי הפרד, דבר מלבד בבואת פניהם הריקים; כאשר לא יהיה עוד בדרך להר המוריה מישהו שבכוחו לסלוח למישהו אחר – אז לא תהיה אלא סליחה.