“ההזדמנות קצרה כמו חלום, ולעולם לא תחזור.”
(האיני־יודע־מה והכמעט־כלום)
“סוף כל סוף, טוב לחיות.”
(מי אני)
“האור שעליו אנחנו מדברים הוא האור המוטל בספק והדו־משמעי שהעצמיות הבלתי נתפשת מקרינה, כלומר האיני־יודע־מה, שהוא כמעט־כלום.”
(פילוסופיה ראשונית)
הֶגֶל אהב להמשיל את הפילוסוף לינשוף: כשבני־האדם המותשים מקרבות היום ישנים על מיטותיהם, הוא פוקח את עיניו לרווחה ועורך את מאזן ההפסדים והנצחונות של התבונה המפלסת את דרכה בנפתולי הדיאלקטיקה, וכותב את ה"סיסטֶמה" המסכמת את תולדות הרוח. כך חי הפילוסוף למפרע, ושעתו היפה היא השעה שאינה לא יום ולא לילה, כשהתבונה האוניברסלית הדוהרת על סוּסהּ כבר הגיעה לאורווה.
ולדימיר ינקלביץ', שנולד ב־1903 בצרפת לזוג מהגרים יהודים ילידי רוסיה, פיתח את הגותו המאוד לא־הגליאנית כמעט במחתרת. אמנם הוא שכה לתארים שהאוניברסיטה מעניקה לבניה המוכשרים, הוא כתב תזה על “שֶלינג ואודיסֵאַת התודעה”, קיבל את ברכת הדרך מפי הפילוסוף המהולל־אז (!) אנרי ברגסון כשהגיש לו את הספר שכתב על הגותו, ואף זכה לקתדרה בסורבון ולקהל מעריצים נלהב. עם זאת, כמה שונה היה גורלו מזה של ידידו עמנואל לוִינס! זה האחרון, עם כל מקוריותו הגאונית, מזוהה עם התנועה הפנומנולוגית שאותה ייסדו אדמונד הוּסֶרל ומרטין היידגר, ולפיכך שמור לו מקום של כבוד בפנתיאון של הפילוסופים עטורי התהילה. ייחוסו הפילוסופי של ינקלביץ' מעורפל הרבה יותר. הוא היה תלמידו ופרשנו המובהק של ברגסון, אבל הוא היטה את ההגות הוויטָליסטית והכמעט־מיסטית של ברגסון לכיוון מוסרי ברור. בספרו הגדול על המידות הטובות והאהבה, כל התפישה הברגסונית את הזמן כשזירה של הֶמשכיוּת (la durée) עם רגעי יצירה משמשת כמפתח לפרשנות לוהטת על “המידות הטובות” המתחלקות בין “מידות ההמשך”, המחייבות מאמץ והתמדה, ל"מידות ההבזק", המצטמצמות לכדי הרף־עין. כך משמשת האהבה מקור הן לנאמנות והן להכרעה האמיצה. עם הספר הזה, שנשאר זמן רב ללא דורש במחסני המו"ל, כמעט קבר ינקלביץ' את הקריירה האקדמית שלו.
שוו בנפשם, פילוסוף פריזאי כותב בשנות החמישים למאה ה־20 ספר על “המידות הטובות”, והספר שופע ציטוטים מכתבי הקודש (ביוונית), מהוגים ספרדים ורוסים שאיש לא שמע עליהם מעולם, ואף מן ה"מוּסרנים" הצרפתיים כמו לָה רוֹשפוּקוֹ! אבל שם הספר מטעה: זה ספר על האדם, לא פחות “קיומי” מספרי ה"אקזיסטנציאליסטים" ולא פחות “פנומנולוגי” מספרי הפנומנולוגים. אבל אלה וגם אלה אינם מוזכרים בספר, והיעדרות זו אומרת דרשני.
בשנות החושך ינקלביץ' לא נלקח בשבי כמו לוִינס, ולא היה חופשי בפריז, כותב ספרים ומחזות כמו סארטר. הוא הסתתר באזור הדמדומים של לוחמי המחתרת וחי מרגע לרגע, מחכה לעלות השחר. הוא מספר:1
יום אחד, בכיכר אסקירול, חשבתי שהכל נגמר. הגרמנים כיתרו את הכיכר. הייתי הולך אנה ואנה, בלי לדעת מה לעשות: בכיסי היתה רק תעודת זהות שזיופה בלט לעין… ואז ראיתי מאן־דהו קורץ לעברי. הלכתי אחריו, הוא לקח אותי לפִרצה שדרכּה נמלטו כולם לעיני השוטרים הצרפתים.
הרי לנו כבר משל להגותו של ינקלביץ': כיכר סגורה, מצב ללא־מוצא, ופתאום, קריצת עין של עובר אורח, ובריחה לעיני השוטרים. פעמים רבות דימה ינקלביץ' את הפילוסופים לפַקחים המציבים לפנינו ברירות קשוחות ובלתי אפשריות: יש ואין, l’être e le néant,2 הוויה וזמן.3 אשרי מי שימצא את הפִּרצה, את “השלישי המוצֵא”, ויהיה חופשי לחשוב מחוץ למושגי המסורת, גם אם תעודת הזהות הפילוסופית שלו אינה ברורה…
אחרי השחרור חזר ינקלביץ' להוראה ולשולחן הכתיבה, אבל הוא היה לאיש אחר: בכתביו הרבים (כעשרים ספרים ואינספור מאמרים) ובהרצאותיו לא מופיעים עוד השמות הגרמניים שהיו שגורים בפיו, לא גתה ולא ברהמס, לא הוסרל ולא היידגר. ינקלביץ' עשה את הבלתי אפשרי: הוא כתב, במחצית השנייה של המאה ה־20, פילוסופיה בלי סובייקט טרנסצנדנטלי (קאנט), בלי רדוקציה פנומנולוגית (הוסרל) ובלי הבדל אונטולוגי (היידגר). כאילו לקה האיש במחלת השִכחה בגלל זכרונו המדמם יומם ולילה. ספריו על “הסליחה” ועל ה"בל־יכופר" עוררו ויכוחים סוערים, ורבים לא סלחו לו על התעקשותו לא לסלוח. כך גזר ינקלביץ' על עצמו גזירת בדידות פילוסופית קשה שעה שצרפת היתה עסוקה בפרשנות כתבי ניטשה, הוסרל והיידגר. הוא לא שכח שנרדף כיהודי, גם אם זהותו היהודית היתה בעיניו תעלומה. הוא גדל אמנם מחוץ לכל מסורת, ונהג לצטט מפסוקי התנ"ך בתרגום היווני, אך גם בשעות הקשות ביותר בחייו לא התכחש למוצאו, ואף כתב כמה מסות מרתקות על משמעות הזהות היהודית, בהתאם לגישתו הפילוסופית עשירת הנוּאַנסים.
לו רציתי לסכם כאן את משנתו הפילוסופית של ינקלביץ', זו המלה הראשונה שהייתי בוחר בה: נוּאַנס. המילון מציע כמה אפשרויות: גוון, צל, רמז, הבדל דק… בצרפתית, המלה נגזרת מן הלטינית nuba, ענן. כל הגותו של ינקלביץ' היא נסיון לכבד את ההבדלים הדקים ביותר, והיא מוליכה אותנו אל מה שהמושגים והמלים אינם מסוגלים להביע: אל ה"איני־יודע־מה" ואל ה־"כמעט־כלום".
ה"כמעט־כלום" הוא נוּאַנס־הנוּאַנסים, לא “יש” ולא “אין”, לא חפץ ולא מושג, לא מצב נתון ולא מערכת יחסים. כמו נקודת הצבע המשנה את כל התמונה, כמו הצליל הדק ביותר, הוא הכל – ולא־כלום… האם אין הוא משל לאדם עצמו? ינקלביץ' היה אוהב לצטט את פסקל, המתאר את כדור הארץ ביקום האינסופי כ"נקודה דקה מאוד… קו בלתי נתפש בחיקו העצום של הטבע".4 המחזאי אריסטופנס, כשרצה ללעוג לסוקרטס, כתב סאטירה בשם “העננים”. בוז למי שהולך בין בני־האדם וראשו בעננים… אבל ינקלביץ' לא שכח לרגע שהוא “יושב בתוך עמו”, עַם הנרדפים. ולמרות מעורבותו ומאבקיו הבלתי פוסקים למען הצדק – ואולי בגללם – כיבד את הענן, כאילו זכר את המקרא: “וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן” (שמות טז 10).
כמראה הקשת בענן, וכנקישת הקשת במיתרי הכינור, כך נכתבת הגותו של ינקלביץ'. זו אינה הגות אנטי־הגליאנית כהגותו של לוִינס; היא פשוט “מצפצפת”: היא מתעלמת מדרישתו הנמרצת של הגל להביא את הניגודים לכדי השלמה, ל־Aufhebung (העלאת הניגודים לכלל סינתזה). ההגות ההגליונית היא הגות סינופטית, נאמנה לשאיפת הפילוסופיה לראות את פרסקת־העולם, ואילו הגותו של ינקלביץ' היא מוזיקלית ברוחה ובסגנונה. ינקלביץ', שהיה בעצמו פסנתרן, כתב כעשרה ספרים על מלחינים ועל נושאים מוזיקליים, ומתוכם שבעה על “המוזיקה והשתיקה”. על־פי ההגיון המוזיקלי, דבר אינו חייב להתבטל בהיפוכו, ובכלל אין Aufhebung במוזיקה. כל צליל נשמע ונשמר בייחודיותו, כל תו מיוחד ומפעים את שומעי היצירה כמכלול מושלם. כאן ההגות “נשמעת” כמו ששומעים רַוול או דֶבּוּסי, ולכולם אין היא מגיעה למלה “סוף”. בעמוד האחרון של פילוסופיה ראשונית נאמר: “ככלות הכל, יכולים לחיות בלי ה’איני־יודע־מה' כשם שיכולים לחיות בלי פילוסופיה, בלי מוזיקה ובלי אהבה. אבל לא כל־כך טוב”. לא כל־כך טוב, pas si bien… – איפה הפסקנות המנצחת של הגל והיידגר? לא כל־כך טוב, זה כל ההבדל?
אבל זו גם אינה ספקנותו המלומדת של דֶרידָה. הענן אינו מסתיר את האור; הוא מבליט אותו. ינקלביץ' ידע, בחייו ובהגותו, להבדיל בין טוב לרע, ולא נפל בפחי הסופיסטיקה יותר משנלכד בתחבולות הדיאלקטיקה. ה"כמעט־כלום" היה נר לרגליו.
איש הנוּאנסים וה־chiaro-obscuro הוא אחד מאנשי הלילה המועטים בהגות הפילוסופית של סוף המאה הקודמת. הפילוסופים הגדולים, מבַשרי ה־Aufklarung, כתבו בהגותם שירי הלל ל"יום הגדול" שבו יסגוד העולם כולו לצווי התבונה, ואף ניסו לקרב את בואו. התבונה אכן שוקדת על מלאכת היום, וינקלביץ' אהב לקרוא לה בשם פֶּנלוֹפֶּה – רעיתו הנאמנה של אודיסיאוס, שכמו אשת־החיל בסוף ספר משלי, שילחה ידה בכישוֹר “וכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ” (משלי לא 19).
אבל היום הוא רק צִדו האחד של מטבע החיים. בזכותו אנחנו מבדילים בין דבר לדבר, אך הוא זה המחדד את ההבדלים, ומשהוא מנסה לגרש את הצל, הוא גם נוטה לפגוע בצלם האדם, שהרי אין צלם בלי צל. לא בכדי מדבר המקרא על כניסת האורח תחת “צל קורתו” של בעל־הבית…
אמרנו: האיני־יודע־מה אינו מושג או חפץ; הוא כמו קורת גג, צל, שתחתיו אפשר “לפתוח שולחן” ולהקהות את ההבדלים בין דבר לדבר ובין אדם לאדם, בלי לנסות לבטלם.
כמו בציורי שאגאל, ינקלביץ' מטייל בלילות על גגות העיר הרדומה. הוא לא ינשוף, הוא כנר על הגג. והוא מספר:5
יהודי פגש איכר אחד בדרך. שאל האיכר את היהודי: יהודי, לאן פניך מועדות?
והלה ענה לו: לקייב.
לקייב, תמה האיכר, הרי קייב רחוקה שלושים מיל, ואתה הולך לבדך, ברגל, על הכביש… ומה תעשה בקייב?
כלום, השיב היהודי, אבל לבטח אמצא שם מישהו שיחזיר אותי…
הפילוסופים משבחים את האירוניה. אבל כפי שמזכיר לנו ינקלביץ' בספר הנושא שם זה, הם בדרך כלל מתעלמים מן ההומור. האירוניה סוקרטית, ואילו ההומור דומה לַיהודי ההולך לקייב, וגם לאֶרוֹס ההולך יחף במשתה לאפלטון. הוא פשוט “מי שהולך”.
ואני שואל: לאן פניך מועדות, ולדימיר ינקלביץ', לאן אתה מוליך אותנו לצלילי חלילך הקסום? הוא לא הגל ולא סארטר, ולכן הוא לא יודע, והוא לא דֶרידָה, ולכן הוא יודע. הוא יודע־ולא־יודע. כיצד לא לחשוב על צ’רלי צ’פלין? ואכן, ינקלביץ' מתוודה:6
…חשבתי עליו פעמים רבות… גם אם שמו לא מופיע ברשימה הביבליוגרפית לבחינות ההסמכה לפילוסופיה!
געגוע קל שבקלים, המתעטף בצעיף של רוך, זו הגדרת ההומור אצל צ’פלין, המסתיר כמה גרגרי מרירות, אבל אף פעם לא עד כדי העוויית לעג…
בסוף הסרט רואים את צ’פלין מתרחק על הכביש ונעלם באופק הרחוק. רואים אותו מאחוריו, מדדה, והליכתו המהוססת מעוררת בנו רצון לחייך ולבכות. לאן הולך הנודד? זה לא מצעדו הצוהל של מי שבוטח ב"אני מאמין" שלו, אלא זו הליכתו של מי שאינו הולך למקום מסוים, או, בכל מקרה, של מי שהולך תמיד רחוק יותר…
ללמדנו: גם צ’פלין נבלע בענן…
כמו היהודי מאוקראינה בדרכו לקייב, הוא הולך בלי ללכת, לא כאן ולא שם. ההרפתקה שעליה סיפר הסרט לא מסתיימת בנצחון האידיאל וההרמוניה האוניברסלית; היא משאירה אותנו בשולי הדרך, כלשונו הנפלאה של רילקה, “אי־שם בלא־מוגמר”.7
לא כאן, ולא שם: האם ינקלביץ' אינו מחייך כאן אל עבר מישהו שאינו מוזכר בכתביו, אל הוגה Da sein, שפירושו היות־כאן, או היות־שם, ובכל מקרה, היות במקום מסוים, במוגמר? במקום ה־Da ההחלטי, החורץ לאדם את גורלו, וגם מפקיר אותו לגורלו, מציע ינקלביץ' את הלא־מוגמר, l’inachevé, בדומה לאינסופי בכתבי לוִינס. הלא־מוגמר אינו מושג או עצם, הוא “שום־דבר”: הוא כולו פועַל, כמו “לך לךָ” או “לכי לךְ” בשיר השירים, כולו הזמנה לצאת לדרך. בדרכנו לקייב, לפריז או לירושלים, גם ובמיוחד כשהדרכים בחזקת סכנה, נוכל תמיד למצוא בן־לוויה. וכפי ששואלים החכמים (תלמוד בבלי, סוטה מ"ו): “מדוע כשנמצא חלל מוטל בדרך חייבים זקני העיר לומר: ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו’? אלא: לא בא לידינו, ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו, ופטרנוהו בלא לוויה”.
זו, כנראה, חובתו של המורה ל"מידות טובות ולאהבה", גם אם אינו יודע לאן בדיוק תוליך הדרך, ללוות אותנו, עם שיחת חולין של תלמידי חכמים, שגם היא צריכה תלמוד, מפה לשם, בימים ובלילות, ואף לאחר מותו.
כפי שאומר ינקלביץ' בפרק המובא להלן, כשהעפרוני שר את שירת היום, אין שומעים עוד את סלסולי הזמיר. רבים העפרונים, אך הזמיר בודד. לרגע, נַטֶה לו אוזן, ונשמע.
הספרים שהוזכרו במאמר:
1. האיני־יודע מה והכמעט־כלום
Le Je-ne-sais-quoi et Presque-rien, Paris, Seuil, 1980
2. פילוסופיה ראשונית
Philosophie première, Paris, P. U. F., 1986
3. המידות הטובות והאהבה
Les vertus et l’amour, Paris, Flammarion, 1986
4. גיא סוארז: ולדימיר ינקלביץ’ – מי אני?
G. Suares: V. Jankélévitch, qui suis-je?
5. כתב־עת ובו מאמרים של ו. ינקלביץ' ועליו:
L’Arc: V. Jankélévitch, 1970
6. ו. ינקלביץ' ובֵּאַטריס ברלוביץ: אי־שם בלא־מוגמר
V. Jankélévitch et Béatrice Berlovitz: quelque part dans l inachevé, Paris, Gallimard, 1978
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות