אני זוכר ביקור אחד בגלריית טֵייט בלונדון. עברתי במהירות משועממת דרך אולמות רבים שעל קירותיהם תמונות רבועות של מלבנים ומשולשים בתחכום גיאומטרי צפוי ומייגע, מין מונדריאן סוג ג'. התמונות לא צעקו מן הקירות, לא זינקו מן המסגרות, לא הודיעו: אנחנו פה. אבל פתאום, בבת אחת, מצאתי את עצמי במקום אחר. הקירות רטטו פתאום כמו אבר מלא דם. החיים געשו על הקירות. שפשפתי את עיני והסתכלתי שוב. מה נשתנה האולם הזה מכל אולמות הטייט שעד כאן? גם כאן ריבועים ומלבנים, חלקם שחורים, חלקם בורדו, חלקם טורקיז. לכאורה, לא שונים ממאות המבנים הגיאומטריים שהפילו עלי שעמום. אלא ששם, בפרוזדור, היה מוות; כאן, בטרקלין, היו חיים.

זה היה מארק רות’קו. אם תשאלו אותי מה נשתנו המלבנים של רות’קו מכל שאר מלבנים שבטייט, לא אדע להשיב. צריך מומחה גדול ממני. בשבילי, כל מה שהיה אז ברות’קו הוא חיים – כל מה שהיה בו וכל מה שהיה צריך להיות בו כדי שייגע בי. ההבדל הזה, בין אמנות חיה ומתה, הוא ההבדל המכריע, והוא מסתורי.

המפגש עם פאול צלאן היה כמו כניסה לאולם של רות’קו. אחרי אולמות־אולמות, כרכים־כרכים של שירה לא־נוגעת, פתאום הכל רטט, חי – וסבב סביב המוות. צלאן מצטט פעם את “לנץ” שכתב גיאורג ביכנר בן העשרים ושתיים: “התחושה שביצירה יש רוח־חיים עליונה על היופי והכיעור, והיא קנה־המידה היחידי בענייני אמנות”. איזו תעוזה נהדרת של גאון בן עשרים ושתיים; לסלק כל שיקול אסתטי לטובת רוח החיים.

את צלאן פגשתי – בעצם רק ראיתי, כי לא זכיתי להחליף אִתו אף מלה – בערב קריאה בבית־העיתונאים בירושלים, בביקור היחידי שלו בארץ, חודשים מעטים לפני שקפץ לַסֵינה. תמונת הזכרון: איש הדוּר בחליפה כהה, קורא את שיריו בקול עמוק, בבטחון שקט. לא התחלתי לנחש איזה שבר הסתתר מאחורי החזות הבוטחת. כעבור ימים רבים שמעתי על הבדידות והדכאון שהסתיר בווירטואוזיות השמורה לאנשים חולים מאוד.

שתי ציטטות מימיו האחרונים –

אחת מתוך היומן של קפקא, במכתב לאילנה שמואלי, שבוע לפני מותו:

ועל שולחן הכתיבה, לאחר שהתאבד, ביוגרפיה של הלדרלין, פתוחה בדף ובו משפט אחד מודגש:

את השלושה – צלאן, קפקא, הלדרלין – אימצתי לי לאחים בתקופות שונות בחיי. אבל הקשר ביניהם אמיץ יותר מן האימוץ הפרטי שלי. צלאן עצמו חש קִרבת אחים גדולה גם לקפקא וגם להלדרלין. והקרבה, נדמה לי, היא קרבה לאנשים יותר מליצירה. או קודם ליצירה ואחר־כך, ובעיקר, לאנשים. רק באנשים אתה מתאהב באמת.

לא שאין קשרים עמוקים בין היצירות. הכוח המהמם של שירי צלאן שונה לגמרי מן הכוח של קפקא, אבל גם קרוב אליו. שניהם סוריאליסטים, אבל בלי ההצטעצעות הסוריאליסטית. הסוריאליזם שלהם רציני עד מוות. האפשרות לחשוב מחשבה מטורפת עד הסוף, כמו בגלגול לשרץ, ניתנה גם לצלאן:

ההלוצינציה הזוועתית של המגף המלא עיסת מוח, עומד בגשם ועוד מעט יתחיל לצעוד, מתקבלת על דעתי יותר מאלף אימאז’ים שפויים. המגף ממולא במוח כדי שיצעד מעבר לגבולות. עכשיו הוא עומד עדיין בגשם, מוצלף סגריר, אבל מחר ייצא לדרך, ואז יהיה הילוך גדול אל מעבר לגבולות שהוצבו לנו: אל אמא ואבא שמתו בשואה? אל מה שאי־אפשר לחשוב אותו? מה שמתגלה רק למוח שנפרד מן האדם והיה למגף מהלך? אל “הטהור, האמיתי, הבלתי־ניתן־לשינוי”?

החלום על הילוך מעבר לגבולות הוא חלום של איש שבור. לפעמים אני חושב שזהו תנאי בל יעבור כמעט למי שאני מאמץ אותו לאח: שיהיה איש שבור. רק מתוך השִבָּרון באה החמלה. אנשים שלמים בנפשם חסרים את תודעת השבר שתאפשר להם לדמיין את השבר של האחר. כך הדיוקן הקטן, שובר הלב, של אלזה לסקר־שילר שלאה גולדברג משרטטת בפגישה עם משורר. היא חוזרת מפגישה מדוכדכת עם אברהם בן־יצחק. הם דיברו על “מעשי ידי האצ”ל להתפאר", ועל “ההרגשה הנוראה של חורבן שהיתה אז בלבבות אלה היודעים כיצד פאשיזם מתגלה – גם אצלנו.” (מה היו בן־יצחק ולאה גולדברג מרגישים כאן עכשיו, בירושלים של 2003?) כך היא נכנסת לבית־הקפה ‘זיכל’, ורואה את אלזה לסקר־שילר יושבת ליד אחד השולחנות:

אין ספק: לאה גולדברג עושה לעצמה עוול; אולי באירוניה מסוימת, אבל גם ברצינות מיוסרת. לא רק שלא חטאה לאמת, לא רק שלא עשתה שקר בנפשה, אלא גם חיים “נורמליים” לא חָיְתה. גם היא עצמה מפקפקת בנורמליות של חייה כשהיא שׂמה “נורמליים” במרכאות. וגם לי יש דיוקן קטן בראש, לא של לסקר־שילר אלא של לאה עצמה. יום חורף סוער, מטחי רוח קרה, אני עובר ברחבה לפני בניין המִנהלה בקמפוס גבעת־רם של האוניברסיטה העברית. שם אני רואה את לאה מסתובבת אנה ואנה, כנראה בציפייה למישהו שאיחר לבוא. על פניה קוצר־רוח ועלבון, משהו מן העלבון שהיה בה תמיד, עלבון על חייה בכלל. שלא כמוה, שניגשה אחר־כך ללסקר־שילר ונתנה לה זר סיגליות, לא התקרבתי. אבל בלבי אמרתי: בעצם היא גלמודה לא פחות מלסקר־שילר. לא אביונה, לא מנודה, לא מטורפת כמוה, אבל גלמודה. את העוצמה של שיריה האחרונים קנתה לה במחיר כבד.

משני השברונות האלה נמתח קו ישר לצלאן: גלמוד, מטורף – ומנודה, ודאי בעיני עצמו. חליפת המכתבים שלו עם נלי זק"ש, נפש פרנואידית לא פחות ממנו, היא דיאלוג של שתי נשמות אבודות, אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי. הרוך על גבול הרפיסות של שתי הנשמות החבולות האלו, שניים המבקשים לכבוש את ראשם זה בזה מפני השדים הרודפים אותם, אבל הם רחוקים גיאוגרפית ולא מעיזים להתקרב, וכשהם מתקרבים סוף־סוף אחרי שש שנים תמימות של חילופי מכתבים, הרי זה לכמה ימים בלבד, בציריך ובפריז: מחזה קורע לב. אבל לא די במה שלאה גולדברג תיארה כבדידות מטורפת כדי להסביר את הגדוּלה. צלאן וזק"ש חולקים גורל דומה אבל לא גדוּלה דומה: היא משוררת בינונית, הוא משורר ענק.

“כשאנחנו סובלים אנחנו חדלים להשתייך למישהו חוץ מאלוהים; לכן ידידינו זונחים אותנו”, היא כותבת לו. זה סוג הנחמה שמצאו זה בזה. גם כאן חוסר סימטריה: היא שייכת לאלוהים, הוא לא.

נלי זק"ש מתה ביום שבו נקבר צלאן, 12 במאי 1970. מנהל מכון גיתה בשטוקהולם סיפר לה על ערש דווי שצלאן מת. לדבריו, מִלמלה משהו על זה שלא היה צריך ללכת לפניה.

בינואר של אותה שנה, כשחליפת הכתבים צלאן־זק"ש כבר דעכה וכל אחד מהם כבר התכונן למותו, עשיתי שירות מילואים בשארם א־שייך. הייתי שייך ליחידה שהצניחה אספקה ממטוסים, אבל למרות ההילה הרומנטית של צניחה ומטוסים, הייתי סַבּל. גם אז, במרחבי סיני, עבדתי בסבּלוּת, ארזתי והטענתי, אבל בין אריזה להטענה התפעמתי ממשטחי המדבר הריקים שאבנים עגולות גדולות היו פזורות עליהם פה ושם, כעין גן יפני ענק. שם נודע לי שלאה גולדברג מתה. הכרתי אותה משנות ילדותי. מינה לנדוי, ידידה קרובה שלה, גרה בביתנו בקומה השנייה, וכשלאה – בתל־אביב הטרום־טלפונית – באה לבקר אותה ולא מצאה אותה, היתה משאירה אצלנו ד"ש. לימים סיפרה לי שהיה לי אז חלום אחד: להיות שוטר (ואני לתומי חשבתי שהייתי ילד יותר מקורי). כל מה שידעתי הוא שגרה ברחוב ארנון, הסמוך לרחוב שלנו, וחיברה את “אורי־מורי” שב’דבר לילדים'.

כשהתחלתי לקרוא שירים, חנה סנש ופרחי אש, היתה על הפריחה אחת ההתלהבויות הגדולות שלי. את “אוּלַי פֹּה נִגְמֶרֶת דַּרְכִּי / עַל הַסַּף הַשָּׁלֵו” ידעתי בעל־פה. אין ספק שהקשר בין השירים והדמות הגבוהה והבודדה שהכרתי הוסיף שמן למדורה הלירית שלי. היה משהו מסתורי באשה הזאת, שמורי בתיכון יעקב בהט סיפר לנו שהיא מכוערת ואני לא הבנתי מדוע. דמותה כפי שצייר אותה אריה נבון, צמה לראשה והיא משקה את העציצים בחלונה ברחוב ארנון, מילאה אותי סקרנות וניחושים. ומעבר לרחוב ארנון השתרע ההינטרלנד האירופי שלה, שהרהיב אותי בהרצאות שנתנה ב’מועדון לתרבות מתקדמת' ברחוב נחלת בנימין, על הקומדיה־דל־ארטה ושאר נפלאות העולם הגדול. היו גם לחשושים על אהבות נכזבות שהיו או לא היו. “מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּחַדְרָהּ / יוֹתֵר מִפֶּרַח אֶחָד”, יכתוב עליה ט. כרמי אחרי מותה.

מאחר שהיתה מאנשי ‘ספריית פועלים’, ומאחר שדוד הנגבי, עורך ההוצאה, נתן לי את עבודות התרגום הראשונות שלי, ראיתי אותה כמה פעמים במשרדי ההוצאה ברחוב אלנבי. בהזדמנות אחת נתקלתי בה יוצאת חצי מתייפחת מחדרו של הגזבר, קיבוצניק מרושע שמירר כנראה את חייה. אבל פגישה אחרת זכורה לי הרבה יותר.

כמו בני גילי שנכבשו לקסמי שירת אלתרמן־גולדברג, ירקתי גם אני כעבור זמן לא רב לבאר שממנה שתיתי. על משקל דברי אליוט על המין האנושי, שאינו מסוגל לשאת יותר מדי מציאוּת, הייתי אומר שלא יכולתי לשאת יותר מדי רגש. התייחסתי בבוז לשירים שהסעירו אותי שנה־שנתיים לפני כן.

כבר הזכרתי את מורי יעקב בהט הזכור לטוב. כשכתבתי לו חיבור נלהב על פרחי אש של גורי, שהיה מעביר בי צמרמורת של עונג נוגה, הוכיח אותי על פני: הרי זה אלתרמן טהור. מיד כתבתי גרסה מתוקנת של החיבור, ובה האשמתי את גורי שהוא אלתרמן טהור. שורות כגון

שורות כאלו עוררו בי הרבה יותר מדי רגש. לא יכולתי לסבול אותן.

מתוך אותו דחף גם כתבתי אחת מרשימות הביקורת הראשונות שלי: רשימה ב’משא' על ברק בבוקר של לאה גולדברג. הרשימה לא היתה בלתי מתקבלת על הדעת. היתה בה הרגשה נכונה שלמרות דבריה של המשוררת עצמה, אין בשירים אלה ויתור אמיתי על ה"תפארת", כי מה שהיא רואה כוויתור כזה והסתכלות לָאמת בַּפָּנים, בניגוד לטלית של תכלת שאחרים עוטפים בה את המת, לובש בעצם פוזה פומפוזית מאוד:

אבל את ההרגשה הנכונה הזאת ביטאתי בחוסר־טַקט אופייני לאנשים צעירים, שאולי כבר ניחשו סבל מהו, אבל יש להם דעות פסקניות מאוד בנידון. “האוּמנם מסתכלת היא”, כתבתי בעברית שלא היתה נעדרת פומפוזיות משלה, “בדברים כהווייתם? האם הַכּריעה, השפתיים הרועדות הצמודות ליד הקרה, והצוואר המושט לעול אינם כחל וסרק? האומנם באה כאן לידי ביטוי אחרון האירוניה המרה עד לבלי נשוא של האכזבה, הריקנות הטופחת על הפנים ואינה מניחה לך אפילו להתעטף באִצטלת גיבור?” רק מי שלא ירד עדיין לעומקן של אכזבה וריקנות מסוגל לדרוש “ביטוי אחרון” שלהן.

נכון שגם היום לא היו השפתיים הרועדות המוצמדות ליד הקרה מתקבלות על דעתי, אבל היום הייתי חושב ששירה לא מוכרחה להביא ל"ביטוי אחרון" את מה שהוא “מר עד לבלי נשוא”. הייתי אומר אולי להפך, ששירה מאפשרת לסבול דברים שמחוץ לשירה הם בלתי נסבלים. ומכל מקום לא הייתי מעז להסב את תשומת־לבה של לאה גולדברג ל"עובדה" שחיֶיה רצופים אכזבות והריקנות טופחת על פניה.

למרבה הפלצות פגשתי אותה שוב במשרדי ‘ספריית פועלים’ כמה ימים אחרי פרסום הרשימה ב’משא'. “מאוד לא ישרה רשימתך בעיני”, אמרה לי ישירות ובלי היסוס בעברית הנאה של בוגרי הגימנסיה העברית בקובנה, ואני התפללתי שהאדמה תפער את פיה ותקבור אותי תחתיה. היא המשיכה בלי רחמים ואמרה שאילו בדקתי דברים לאשורם, הייתי נוכח לדעת שהסונטות שלה אינן “אפוליניות לגמרי”, כמו שכתבתי, ואינן מתאפיינות ב"חוסר חספוס המיישר את כל ההדורים", אלא שהיא עושה בהן וריאציות וניסויים. פלטתי מה שפלטתי, אבל נדמה לי שהיא לא שכחה לי את הרשימה הזאת.

עשר שנים אחר־כך, ברשימה על עם הלילה הזה ב’אמות', כתב־העת של שלמה גרודזנסקי, ניסיתי – ואולי כלל לא ידעתי שניסיתי – לתקן את המעוות, וזאת בעזרת מובאה מדברי סי־אס לואיס, האנגלי החכם, אשר מחה פעם נגד “אותה ביקורת חבלנית המבקשת לשבּח סוג הצטיינות אחד מתוך שהיא פוסלת סוג הצטיינות אחר”. התחלתי להבין שיש מקום בעולם גם לקסמי על הפריחה ופרחי האש, ולא רק לאירוניה היבשושית שהתחילה להשתלט עלינו באותו זמן. אבל גם לאה עצמה עזרה לי לתקן את המעוות: בעם הלילה הזה עשתה תפנית ברורה. אמנם ידעה שהדור החדש “רוֹצֶה אוֹתָהּ הַיּוֹם לִקְבֹּר”, והציעה לעצמה שלא לנסות “לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר”, אבל בכל זאת ניסתה ללכת עם הדור. דווקא השילוב בין הניגוניוּת הישנה והבוטוּת החדשה הוליד שירים עזי־ביטוי.

לבסוף חתמה את חייה בשני השירים החזקים מכל מה שכתבה מימיה. את “מחר אני אמות” ואת “וזה יהיה הדין” כתבה בבית־החולים כמה ימים לפני מותה. ודווקא על סף המוות נעלמו השפתיים הרועדות והיד הקרה, ונשארו חיים, חיים של כעס או כעס חי על אלה שיישארו אחריה, שצודקים תמיד, שיבואו לחלוק את הכבוד ולחלק את השלל. השיר “מחר אני אמות” נגמר אף הוא בהילוך:

גם היא, כמו המגף של צלאן, כבר התכוננה להילוך הגדול. הרבה מעבר לגבולות שהוצבו לנו.