מיהי זו שמעמידה כל הזמן קטעי עולמות הזויים? הפעם זה במרפסת. אל השולחן הלבן מוצמדת מודעה כתובה במין תערובת מוזרה, אנגלית שגויה מתחלפת בצרפתית קלוקלת, מתחנחנת בשגיאות, שתרגומה בערך כך:

אמנם, שירת השגיאות איננה בשיאה כאן.

כאשר השוגים יוצרים מלים חדשות מפְּעלים קיימים, כאשר המלים מצורפות זו לזו בצירופים מפתיעים בשל מאמצי השוגים ליצור צורות דקדוקיות שהם מדַמים כנכונות, ובעודם מחסירים את אלו השגורות והידועות, יחד עם חן הילדות שמתלווה לפעמים לשגיאות כתיב, והצליליות המיוחדת למלים מהופכות – אז מתרקם מבט אחר ומחודש על השפה, מבט שיש בו מרעננות השירה, שירת השגיאות.

אבל לא רק במלים דוברת אלינו הכותבת; על השולחן הלבן היא ערכה צלחת עם צדפות שבורות, גביע מעלה אבק וצדף בתוכו, עלים יבשים, ענפים מתפוררים, צלוחית עם ציפור של עץ, מנסרת זכוכית שבורה מנטיפי הנברשת, פסלון חרסינה שבור…

המלים “לא להפריע” חוזרות שוב ושוב, כי המבט הזר יכול בקלות להרוס את “ביבר הזכוכית” שבנתה כאן, את המֵיצב של חלומהּ.

עכשיו היא עצמה מבט אחר. היא מהצד השני של הדברים. משתרעת על ספסל ברחוב, נשענת לאחור, פשוקת רגליים, כבר אחרי סוף העולם, לא אכפת לה כלום, היא בארץ זרה. מעכשיו תמיד תהיה בארץ זרה. פה ושם תהיינה מובלעות, כמו אחוזת הקיץ/“ביבר הזכוכית” שסידרה לה במרפסת. המבט הזר מעליב אותה, הוא יורד עד תחתית חורבנה, וחורבנה גדול. עֵדוֹת שתי שיניה הקדמיות החסרות. היא לא נרתעת מהמבט, על עלבונה הפנימי היא משיבה בחרפות למסתכלים, נושאת את חורבנה בגאון, אפילו בחוצפה מקוממת. כל דבר עטוף אצלה במשהו אחר, שכבות־שכבות ורבדים־רבדים של משמעות, של חיים אחרים.

מתילדה מתחילה בפיזיקה. גמרה בהצטיינות. אחריה בא תיאטרון הרחוב. בעיר מולדתה (לא ברור אם בהונגריה או בטרנסילבניה) בסמטה העתיקה שהזכירה לה את מונמרטר מציורי אוטרילו, זו שלאחרונה נפתחו בה בתי־קפה ותיאטראות זעירים, היא יושבת עוטה שׂק מעודן (היוּטה הזאת שאפשר לעשות בה הכל בתיאטרון נודד) מקושט באותיות גזורות בחוכמת ידיה, מאופרת בצלליות של כחול־אפור מסביב לגלגל העין שגם כך הוא בולט בהגזמה, ואוחזת בידה תפוח – לאסוף נדבות “למען יחיה התיאטרון”!

כיום היא מכינה לוחות קרטון שהיא מכריזה בהם על המנקה הטובה בעולם. היא עדיין מספר אחד במשהו, על־פי תואר שהעניקה לעצמה – המנקה הטובה בעולם.

בחדר שלה היא יכולה להתגולל בין קליפות אגוזים וקלמנטינות, מתפלשת בהמון פרוספקטים של החיים הטובים, של המסעדות המפוארות, התערוכות, ההצגות והקונצרטים. היא יכולה להריח, לשמוע ולראות את אלה באותיות ובתמונות, להגיע אליהם דרך מנהרה שידועה רק לה, לחלום על יופי והידור בדרכה היהירה. גרבי ניילון מבית־אופנה ידוע, אריזתם לא נפתחה מעולם. הם יפתחו לה שער לעולם של יופי והדר. כשם שהפכה את המרפסת לגן ארמונה, את החדר שלה היא הפכה לרחוב עם גרפיטי.

מן הפְּנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים. מתילדה גברת אשליה.

על הקיר מעל המיטה היא כתבה באותיות ענק בכמה צבעים: ג’פרי, מונטריאול, קוויבק, רחוב רוזמונדה.

האותיות הענקיות שהיא מתכנסת בצִלן, הן הדבר הממשי היחיד שנותן לה מחסה. ג’פרי הוא מושא הגעגועים, ואפילו כתובתו מפזרת שושנים על שמו. הוא מוקף סמלי אצולה שרשמה בגירים צבעוניים, כל מיני חבצלות ועלי תלתן, שהרי ז’ופרואה הצרפתי הוא נצר לשושלת דוכסי אנז’וּ, ואלה צריכים להיות סמלי האצולה הצרפתית, לדעתה. היא קוראת את סטנדאל. בקוויבק מדברים צרפתית, ואת צרפת, את הצרפתית, היא מעריצה. תרבות צרפת וספרות צרפת – על הגזע הזה משתרגים דמיונותיה וערגותיה. הרי היא גבירה צרפתייה, לא מתילדה אלא מתילד, גם אם הצרפתית שלה רצוצה. כל האצילוּת שבאצילים מצרפת באה. מתחת לשמו של ג’פרי הדביקה על הקיר את תמונת הבחור היפה ממפעל הפיס, זה עם הכלב הדלמטי. אני מדמה לשמוע אותה צועקת: “ג’פרי קיים, קיים. הוא באמת היה! גם אם תליתי מתחת לשמו את הבחור היפה ממפעל הפיס, זה לא אומר שהוא לא היה ולא נברא!”

על קיר אחר עוד תמונה. האוּמנם זו היא בעלומיה? מקרוב נראה שזהו עוד גזיר עיתון. אשה צעירה, אדמונית, יושבת על כיסא ומגש האוכל על ברכיה, לידה גבר כורע במסירות, להגיש לה משהו? כך היתה רוצה לראות את עצמה? בתנועה של ציווי? נזכרתי. משהו מוּכּר. זהו צילום מהסרט “טיטאניק”. ומתחת לו כתְבה:

כמעט כמו כלת שודד הים של ברכט.

עדיין נרתעת לכתוב “מלים גסות”, אבל לצייר את מחשבות הזימה שלה – זה כן – בקווים בטוחים ויפים, ודווקא על תוכנייה של קונצרט… ובכן, יש גם לודוויג והוא מצטרף לכל האחרים: לקריאות התרנגול שלה השכם בבוקר, “איציק, איציק”, ול"אלכס" משיחות הטלפון ליעדים הבינלאומיים המדומים (הטלפון הרי חסום בגללה). כשהיא אוחזת בטלפון כילדה במשחק היא מודיעה שהיא כריסטינה, שחקנית, מוקפת אנשי מאה־שערים, היהודים הרוסים האלה… אל “אלכס” הדמיוני היא פונה בעניין זכויות האדם שלה. היא אוהבת לרכוב על הגל של זכויות האדם עוד מימי התיאטרון הנודד. עניין הזכויות לא בא אלא להפגין את נוכחותה, את תובענותה, אפשר לומר – זכויות כשהן לעצמן, בלי אהבת האדם. היא גזענית נוראה, ובין כל השֵדים שלה העומדים לפקודתה לא ייעדר מקומו של השד “העדתי”, המספק לה דלק לשנאתה. היא מתכחשת לעברית, לא תגלה שקלטה מלים עבריות, אבל באותיות לטיניות נאות היא כובת: “מרוקאים זבל”, ולשומר המשרד שהיא מנקה, מיטיבהּ ואיש חסדהּ – מרוקאי – היא אומרת ביידיש: “מיתה משונה זאלסטע כאפן היינט ביי נאכט” (מיתה משונה שתחטוף הלילה). את המלים האלו היא מטפטפת לאט־לאט כשהיא מדפדפת בספר הטלפונים כאילו לתומה, כדי שלא יחשוד בתוכן דבריה. את חדרה מילאה בספרי טלפונים מכל הסוגים ובכתובות רבות שיושיעוה לעת צרה, וכך נראה לה שהיא פורשׂת את רשתה על אנשים רבים ככל האפשר. גם כובע של שוטר שהשיגה איכשהו תלוי שם על מסמר. הוא עשוי להועיל לה יום אחד, כאשר אולי תשחק בשוטרים וגנבים. נראה ש"זכויות האדם" הועילו לה כאשר ניסתה להגר לקנדה, למחוז קוויבק האהוב, וקיבלה המלצה שהיא סובלת מרדיפות ועלבונות בשל אמונתה. אמונתה… גם זו עטופה בשכבות. אל איקונין הבתולה השחורה הצמידה ז’ורנל באטבים להסתירה, ועל הז’ורנל הצמידה ציור של עלמה זהובה (הזהובה מסווה את השחורה?) ושם כתבה את המלים – שוב בצרפתית, כנראה ציטָטה:

ובשפתה הוסיפה: למה ליליה? נאה לה לעבוד את העלמה הזהובה, ולא נראה שפצעיו של ישו, בן עַמה, מעוררים בה רגשה וחמלה.

יותר מכל היא שונאת יהודים, את מוצאה ואת משפחתה. “טינופת יהודית,” היא מסננת בין שיניה בשפתה (יש מי שמבין). אפילו כשאינה מתכוונת להביע שנאה, היא פורצת מתוכה כבדרך אגב: “הוא יודע צרפתית טוב מאוד, אף־על־פי שהוא יהודי…”

ממחוז חלומותיה, קוויבק, גירשו אותה. זה קורה לה שוב ושוב. כמו חיה היא נאחזת במקום שלא מגרשים אותה, מנצלת כל סדק של חולשה להיכנס בו. עד שיצוץ טִבעה האמיתי, והיא שוב תיזרק להוויה חדשה. מכמה ארצות בעטו אותה?

את ארץ מוצאה הס מלהזכיר. נגזר עליה לחזור הנה, לארץ של אמה, אמה בעלת השם היהודי גננדיל. את אמה המתה היא אוהבת, שומרת את שיניה התותבות בארנק סגור. ואבא – ההיה זה אבא שלה, או רק נתן לה את שמו – מיטלמן? תמונתו על הקיר – פרצופו הושחת במים – ושמא זוהי רק הזנחה קשה, כמו זו שבבגדיה. אבל החזה עם המדליות נשאר שלם. גיבור מלחמה. מה שנותר מפניו יהודי מאוד, וגם שמו – יוסף (כל היוספים יהפכו אצלה יוסף ויסרייונוביץ'…) אבל האיש שאִתו היא נראית בתמונת ילדותה הוא קשוח, מגוּדל, גויי, לא דומה לאותו יהודי. אם כן, מה פשר החידה? צילום של מצבת קברו ולידה מצבה שנחתכה מן הצילום. לא מעט דמויות מהצילומים נחתכו כאן בחמת זעם, מתוך טינה רותחת וחיסול חשבונות העבר. השערות לסיפורים: סיפור א': היא נולדה לאב נוצרי, אמה לא נישאה לו, ומיטלמן היהודי נתן לה את שמו. סיפור ב': מיטלמן הוא אביה האמיתי, והוא עזב את אמה והתחתן עם אשה אחרת, זו שמצבתה נחתכה מהצילום. סיפור ג': אמה עזבה את מיטלמן למען האיש האחר, המגושם. ושמא האיש בעל הפנים היהודיות השתנה כליל ונהפך לאיש מגושם. ואולי היא מספרת שהיה נוצרי בגלל שנאתה ליהודים.

הילדה שאינה מחייכת לעולם, ולה צווארון התחרים היפה ביותר בכיתה, כי היא בבת העין של אמה. עוד תמונת משפחה שחוקה לגמרי – ילדה מגודלת, מגושמת, שיניה הקדמיות, אלו שאחר־כך יִישרו מפיה, בולטות. היא אוהבת לספר על יופיה המדהים, אבל כאן היא עומדת בתוך שורת פעוטות בגופיות, כולם קפאו בתנועת בלט מסורבלת.

ריח טיגון חזק העלה אותה באוב, עם מאכליה השמנוניים, מרק העטלפים שלה, עיני הצפרדע הקרות שלה, משמניה בחלוק המשי המהוה. מי היה מעלה בדעתו שאת “ביבר הזכוכית” הציבה במרפסת אשה כמוה, היפוכו של היצור השברירי של טנסי וויליאמס. נכנסת למטבח ומתיישבת לצייר את הקריקטורות הארסיות שלה עם הרמזים המיניים. כאילו ילדה שמגיבה על כל דבר בעפרונות צבעוניים, ילדה מגודלת ודוחה. מתילדה גברת צבעים ושלילה.

עציץ הקקטוס מצטייר לעיניה כרקדנית דרום־אמריקאית, היא הלבישה לו ראש עם מגבעת ממכסה של בקבוק ויד ממגב עם פתק “שבת שלום” לעגני ומתריס כשהוא שלוח ממנה. באמבטיה היא משיטה סירה של נייר מתחכמת שכתוב עליה Citizen ship. האזרחות מאוד מעסיקה אותה אבל סירת האזרחות שלה נסחפת, כי לא תהיה כבר אזרחית בשום מקום. הארץ שאנחנו אוהבים, בעיניה הקודחות היא ארץ אבדון שורצת תנינים ומפלצות הפוערות לועות איומים עם מלתעות ושואלות: “איך בארץ, טוב?” (באותיות לטיניות ולא עבריות, כמובן), והתשובה, כמו תשובה על סיסמה ידועה: “בסדר, סבלנות.” (גם זה באותיות לטיניות).

בין חוברות “אמנסטי” מתגוללת גם הזמנה חגיגית: “הנכם מוזמנים לחנוכת הכלבייה החדשה בכפר הזית”. אנשי הכפר הזה ידועים באהבתם לזית. ומה למתילדה ולכלבייה החדשה? הקִרבה לשורש־הנפש הזאבי של הכלבים. גם אם ההזמנה השתרבבה לשם במקרה, בין כל העלונים, התוכניות והחוברות שמתילדה קיבצה, הרי מקומה של ההזמנה שם, בין כל העולמות ההזויים. “חנוכה” זו אינה חנוכה של המכבים ולא של החשמונאים, זוהי חנוכת השורש הזאבי בכלבים ובבעליהם. לְמה מייעדים את הכלבים הנלבבים – לשמירה או לשיסוי? לוחמים טבטוניים שמכנים עצמם בשם “הזאב” או “הדוב” מקיפים את מתילדה בלילה; בחלומות הביעותים שלה עדיין משסים בה כלבים כביהודייה. היא “בעייתית” כמו ה"בעייתי" ההוא שמתקרא “הזאב” ורוצה למשוך בני־אדם הנתונים למרותו אל תוך העיגול של הגיהנום הפרטי שלו, כאן על פני אדמות. מתילדה מכירה את סיפורי האלים הצפוניים. בדמדומי האלים, בסוף העולם, יפרוץ הזאב מכלאו בבטן האדמה ויבלע את השמש.

כל חפץ שנכנס לעולמה מקבל משמעות מיוחדת. אפילו בובת צמר פשוטה, שקנתה בקיוסק והלבישה על ידית הדלת לחדרה, נהפכת אצלה לבובת כשפים אפריקנית השומרת על החדר ומסמנת “עצור” לפני הדלת. היא נכנסת לחדרה, ומרגע שהיא נכנסת לשם מתחיל בוקע מהחדר קולו של ז’אק ברל ב־ne me quitte pas שלו, חוזר ושר בלי הרף אל תעזבי אותי. אל תעזוב אותי – זאת התפילה שלה לאלוהים. שירו של ברל כ־ממעמקים קראתיך, הושיעה נא.

הילדה של השכנים חושבת שכאשר היא רוצה לצעוק היא לוחצת על הבובה וזו מייללת או מצפצפת; אבל מסתבר שזוהי רק ציפור קטנה יושבת אצל מתילדה בכלוב ומצפצפת. האהבה שלה לציפורים. עולם בלי ציפורים הוא קשה מנשוא בשבילה. אגדה שסופרה על עולם כזה מעוררת בה חלחלה. “קַש לקֵן” – היא רשמה במסתוריות בתוך ספר. השכן תרגם את המלים. המלים שלה נשמעות הרבה פעמים כאיזה מסר שיש ללכת אחריו, מעין “עקוֹב אחרַי” במשחק צופי, או משפט של שיר שמצביע לכיוון כלשהו ופעמים אף מנחה בכיוון זה.

“קַש לקֵן” –כאילו היא ציפור שרושמת מה עליה להכין. ציפור כבדה שכמותה! בכל מקום שבו היא נמצאת עליה לאסוף קש לקן, בכל מקום עליה לבנות קן. המלים שנרשמו ליד הצילום של מרילין מונרו וארתור מילר אולי מורות שעל האוהבים להביא קש לקן שלהם. ההקשר הוא בעולמות ההזויים שלה.

כל הדמויות הללו – ג’פרי, לודוויג, איציק, אלכס, כמו קנטאורים שחציָם סוסים וחציָם בני־אדם – הם ילודי הדמיון למחצה או שיש להם עגינה באחד המחוזות העלומים של חייה. אכן, יש לה הרבה חיים במקומות שונים – וקשרים! דמיוניים, אולי, אצל זו שלא עונה אפילו לברכת שלום ועיניה מזוגגות, לטושות, קרועות לרווחה. אולי היא מתקשרת אלינו באמצעות אותן שיחות טלפון דמיוניות ליעדים בינלאומיים, שיחות שבהן היא מתייחסת אלינו כאֶל “הם”, בגוף שלישי, אולי השנאה והחרָפות שלה אינן אלא חיבוק?

היגונות שלה מוכנים להסתפק בניחומים של כומר, מרסל מקוויבק (עוד שֵם אחד), ניחומים קלים שאינם עולים במאום, עצות נבונות בעיניה: אם כבד לך על הלב, לכי לכנסייה ושבי לבדך בכנסייה הריקה מאדם – לא כדי להתפלל, אלא פשוט לשבת. את יכולה לחשוב או לא, לבכות או לא. כמה פשוט – לחשוב או לא, לבכות או לא.

מרסל גם אמר לה שיש לה מלאך שומר עליה ואסור לה לגלות את שמו לאיש, וכי לא ישַלחו אותה מקנדה, אין להם הזכות לעשות זאת, הם לא יכולים לעשות את זה. אבל גירשו. אולי לכן כל־כך חשוב לה להיאחז במפתח. היא מצאה את מפתח הבית שנשכח ונתנה אותו לבני הבית. המאורע הקטן הזה צמח בעיניה לממדי ענק, כמו אותיות הענק שהיא חוסה בצִלן. המפתח עבר מיד מן הממש לממלכת הצְלָמים והקרטון. היא גזרה מקרטון מפתח גדול כמידת פחדיה, כתבה עליו בצרפתית שלה “המלאך השומר”, ותלתה אותו ליד הדלת. עכשיו הוא אבי אבות המפתחות, המפתח האב.

אבל המפתח הגדול אינו יכול להגין עליה מעוד גירוש. רשעותה השוצפת אינה מתקבלת אצל השכנים כמעשה קונדס: קליפות הבננה שהיא שׂמה לפני דלתותיהם, גלילים של נייר טואלט שהיא מדביקה לידיות הדלתות, פירורי הלחם שהיא מפזרת במגירות המשרד שהיא מנקה – בשביל עכברים לא נראים או שמא מקקים, המים שהיא שופכת שם על הכסאות לפני שיבואו הלקוחות, כדי שיירטבו אחוריהם בלי משים בשעה שיישבו על הכסאות, כתובות הנאצה – היא מפחידה את הילדים, אבל גם משעשעת אותם – יהיה משעמם בלעדיה. מנסָה להעביר את רוע הגזירה. מתוך הסחי והאשפות של חדרה היא מכריזה בהדרת כבוד שאסור לצעוק עליה כי היא אשה משכילה יותר מאלה שצועקים עליה. אצלה נמצאים סכיני המטבח הגנובים, הקַלָטות. את באך ואת ז’אק ברל בייחוד היא שמעה מהטייפ שניכסה לעצמה, כמו כל דבר שהשאילו לה רק לזמן־מה.

אל השומר טוב־הלב היא פונה בלי הרף בבקשות טורדניות מוזרות, מטילה עליו כל מיני מטלות – שיקנה לה עיתון כדי שתוכל לראות עוד ועוד כתובות של דירות – מין עיסוק שיכול להימשך לנצח. לבסוף באה עונת הנדידה לציפורים. אמנם בעורמתה היא אינה אורזת את חפציה, אולי תוכל לשוב ולהיאחז בַּמקום בשעת רצון. הרי ידוע כבר שהיא חודרת כמו חיה למקום שממנו לא יגרשו אותה. הפעם היא טעתה. זרים נוגעים בחפציה ואורזים אותם. הבובה כבר אינה שומרת הסף, והחדר נפתח כספר החיים. מישהו מתבונן בחיַיִך, מתילדה.

יום אחד היא מגיחה מאכסניה מצחינה לפועלים זרים בעיר העתיקה בירושלים ומכריזה שהיא בהריון, ומוכרחה להתרחץ. מבוקשה ניתן לה.

האם היא באמת בהריון? האם היא באמת יכולה לגנוב אדם מהרִיק, לרמות את החיים הלא־הזויים כאילו גם היא שייכת אליהם? האם היא באמת רוצה לגדל ילד – עם כל המהמורות, העדינויות, הקשיים, ההתנגשויות – האם היא תוכל להחזיק בפיקדון יקר כזה? לא, בוודאי לא תוכל להערים על החיים.

אחר־כך נעלמה. ושוב הופיעה עם בחור אמריקאי חובש־כיפה, קרון צמוד למכוניתו, לקחת את חפציה. גם ההריון היה מדומה. יודעת להתרפס, לשקר לכל מיני בעלי רצון טוב. כל יום היא מטילה את קוביית הגורל כדי לשרוד, הקובייה עם עלה התלתן. הנה – שוב צלחה את היום – דילגה מענף לענף.

כמעט כל לילה, ברבע לפני חצות, היא יורדת מהאוטובוס ליד בית־המלון, תרמילה על כתפה כחתולה המתגנבת למלאכת הלילה, היא יושבת על הגדר ומשחרת לטרף. היא רזתה, שׂערה, היפה עדיין, חפוף ומתבדר על כתפיה. היא רואה ממול רכב שירות, משהו בטחוני, או מעין גורר – והיא חוצה אליו את הכביש, מנסה אליו דבר, הן צריך למצוא מקום ללון הלילה.

כמו בלאנש דיבואה מ"חשמלית ושמה תשוקה" היא צריכה לסמוך תמיד על טוב־לבם של זרים. אמנם אין בה דבר מהמוצא האצילי של בלאנש. טנסי וויליאמס… איך היא ביימה את המרפסת! וכמו ב"ביבר הזכוכית", גלגולי גורלה מוליכים אותה בכל פעם לחיים לא נודעים. היא חושבת שזה המלאך השומר, לא ינום ולא יישן, הוא יושב על כתפה השמאלית ושומר… היא יכולה לשחק את כריסטינה, אבל אמה האוהבת היתה גננדיל – ויש מי שזוכר לה את חסד אמהּ, דואג למצוא לה עבודות נקיון, וכשאין לה בית – לתת לה נדבת כסף להתרחץ במקווה דווקא. עכשיו היא שוב אצל היהודים. מאריכה לשבת בתוך מים רבים וחושבת: מה יהיה אתי? מה יהיה אתי?

בין דמויות של צל ומקרי היומיום שנהפכים לדימויים היא פוסעת, כמו על מכיתות זכוכית, בשביל תלול משלהּ, ולמטה התהום.