התגודדו עננים כבדים דלוחים על פני העיר, על פני הכיכר הגדולה, הריקה. הלכו לאיטם בדליחותם־כעורים. קמה רוח צפונית לעומרם זה על גבי זה, דילוח על גבי דילוח. צילם הכבד מוטל היה – ונע – על פני הכיכר בה עמדתי. בצילם עמדתי, בדליחותם האפורה. יונים מגושמות מכוערות, כנפיהן משחירות קטנות, מדובללות, מקורן מעוקם, סיעת עורבים שוחרי טרף. כל הפגרים כבר נטרפו, נאכלו עד לעצמות, עד לעפר ואפר, ואין במה לנבור עוד. אין עוד פגרי יהודים במקום זה. לא נותרו אלא יהודי־אבן, יהודי־ברונזה, יצורי־יצוקי פסל ענקיים בודדים אחרונים שהוצבו על הכיכר לזכרון עולם, בכיכר שוממה, מצבת חורבן בתוך העיר החדשה הנבנית סביבם. ענק־ברונזה מזוקן כורע־נופל, גיבור צעיר תומך בו – גיבורי יוון הלוחמים, הנופלים על אדמתם. זר־פרחים יבש ענוד היה על צווארו של הכורע, רוח רשרשה בו, הוא השמיע חריקת ברזל. זר הקוצים על צווארו של הקדוש. צרור פרחים טריים מוטל היה למרגלותיו של הפסל. אכן יש בעלי זיכרון הדואגים לפרחי המצבה. מתוחים שריריהם של הלוחמים, איתנה עמידתם. באין מסורת פיסול בישראל, נזדקק הפסל (ראפּופורט) בקלאסיקה לא שלנו לביטוי הגבורה. אולי כאן דווקא המצוה העתיקה ‘לא תעשה לך פסל’ ניצבת במקומה. עיצוב סמלי מופשט, היה דומני הולם יותר. אך בשביל הזרים השוכחים הנבנים על הגיטו, בשמחה של מתיישבים חדשים, בשבילם אולי קבוצת לוחמי מורדי הגיטו כאלה מובנים יותר. אך האם יש כאן מקום להבנה, האם יש ערך למלה זו? הנה על אף הרוח והעננים, על אף קרבת הסערה ביום קיץ, סיעת ילדים בהירי־שער שיחקה כאן, כרגיל כנראה, כדרכם תמיד כנראה, בעליזות, בריצה סביב האנדרטה, במשחק של מחבואים וריצה ותפיסה. אחד התיישב כרוכב על כתיפיו של היהודי המזוקן, הענק הכורע, התיישב כרוכב על סוסו. אחרים רצו סביב, התחבאו מאחורי גביהם של יצוקי מתכת, סובבו את המצבה בריצה. הם מיהרו לסיים את משחקם בטרם ירעם הרעם ויברק הברק וישטוף המטר. ואמנם, הם הלכו וקרבו – הברק, הרעם, המטר, הסערה. הנער שישב על כתפי הכורע, הנה התיישב על ברכיו, הנה הצמיד את אוזנו הקטנה אל אוזנו הגדולה של הענק, האבנית־הפלדית. היצמדות זו היבהילתו. הרעישתו. הוא קפץ מבוהל ונפחד ואטם את אוזנו שלא לשמוע את הרעש שעלה אליו מאוזנו של ההוא. כמו בקונכיה, האוזן הרגישה שומעת את רעשו של הים הרחוק, כן שמע הנער בהיר־השער הזה איזה רעש רחוק שהדהימו ומילא אותו בבת אחת פחד ורעש אדירים. אוחז בידיו את אוזניו, מבוהל רץ הוא מפני היהודים – הכורע והעומדים על ידו. האמנם זו בפעם הראשונה שהוא שיחק משחק כזה, בפעם הראשונה הקריב אל אוזנו האבנית־הפלדית של היהודי? אך הפעם, בשעה ערבית זאת, ברוח סוערת זאת, הורעש עד לפחד וריצה מבוהלת מכאן. חבריו נפחדים מפחדו־בריחתו, סיימו את משחקם ונסתלקו מהר מן המקום הנורא למשחקים, שעתה עמד חשוף בפני הסערה. נשארתי במקום לראות בפעם היחידה את הכול. היתה כיכר שוממה ריקה מאדם, אך ממול עמד קיר הרוס עם חור כחלון, כעין זכר לחורבן יחיד, לחורבן הגיטו. לעת עתה עוד עומד כאן זכר יחיד, מצבה יחידה ליישוב, לעם ההרוג שישב כאן מאות שנים.
ומאחריו וסביבו גדלה העיר.
טיפות ראשונות של גשם החלו יורדות קצובות בודדות, ביקשתי לי מחסה מעבר לכיכר ברחוב, אחד הרחובות שנבנו במקום הגיטו היהודי. כאן שקטה הרוח והחיים התנהלו בסדרם של פרברי הבירה. עקרות־הבית הלכו עם סליהן אל החנויות הממשלתיות ומהן הפתוחות בשעות הערב. פגשתי שיכורים, כבר שיכורים ראשונים, ליד חנויות המשקאות. פתאום נדף ריח של פריחה. המשכתי ללכת. מן אחד החלונות עולה קולו של תרגיל־כינור ילדותי, נדלקו המנורות בבתים רבי־הקומות – שיכון פועלים חדש עם גזוזטראות קטנות החוצה, עם וילונות בחלונות ועציצים על המעקות. הכול כפי שנבנה יישוב חדש המבקש להתערות במקום החדש, לחיות חיים כיושנם, כאילו לא קרו אימים במקום זה. לא נורא המקום הזה, אמרו הבתים, האנשים שפגשתי, העצים שנתנו ריח קיצי. אשה זקנה עמדה בצל איזה כוך ומכרה צרורים קטנים של פרחים הדומים לסיגליות. ירדו טיפות גשם גדולות, דמעות בודדות – אהוי, הלוואי אבני־סקילה – אך נמחו מיד. הסערה נתבטלה, העננים הלכו, נמהרים עברו על העיר והרחיקו אל האופק. אי משם הרחק, נשמע הד של הרעם, אך דומני רק אני שמעתיו. הדמדומים הארוכים שבארץ זו הורידו משהו, ונפתח ערב רך אביבי. נזכרתי בדברי המשורר הצרפתי, פול אלואר, שרשם לאחר ביקורו בחורבות הגיטו מיד אחר המלחמה: כאן צריך הכול לבנות מחדש. מן היסוד, אחרת חורבן וקץ לכול. הכול מחדש. אחרת. הנה הם החיים האחרים. אחרים בלעדי היהודים – ההבדל האחד היסודי. הרעש עבר בלי הדהוד. האדמה, הגלידו פצעיה. רציתי לדעת מה הביא עמו אל ביתו, אל הוריו אותו הנער הפולני שהורעש. האם עדיין רועד תוף אוזנו הקטנה? האם בלילה תעירוֹ משנתו? בוודאי גם זה נשכח. שכיחות החיים, שכחת החיים הפחידוני. אך מה פחדי, מה ערכו ולאן הוא יוליכני. פחד קטן שבחלום, כי לא אמצא את הדרך חזרה, לא אצא מתקומה זו שלאחר החורבן, מן הנכרוּת החיה הנבנית קומה אחר קומה, נוטעת שדרות אילנות. האנושי הארור, היודע פחדים וחמלה עצמית ועקרות, עקרות הזעם או הנקמה. הערב ניגן תרגילו הכינורי, מפוחית־פה הפיחה רוח חיים. מרחף באוויר הכינור היהודי. לא נשתנה כלום, אתה אומר, לא כאן, גם אצלנו אך במקום זה אפסות הקיום ברציפותו ההיסטורית נראית באווילותה. מצאתי בלי קושי מיוחד את הדרך אל בית מלוני. כרגיל בערבים, באולם האורחים הגדול ניגנה תזמורת ג’ז ולנגינתה סובבו זוגות זוגות בנות־המקום עם תיירי־חוץ. הכול היה מחופש היטב, מאופר, ומטופח כזב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות