יקוב החוק את הרוח / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פעם היינו “העם העברי העצמאי בארצו”. כך הוגדרנו ברגע לידתנו במגילת העצמאות. הגיע הזמן שנחזור להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות. מגילת העצמאות היתה הכרזה על עצמאות המדינה וגם על עצמאות העם שהקים אותה. אבל עצמאות העם העברי בארצו נשללה על-ידי חוקי הכנסת מאז ונותרה רק מדינה עצמאית, בלי עם עצמאי. נשארה המסגרת בלי התוכן. הגוף בלי הנשמה. הנשמה עדיין קיימת, אבל היא עדיין מפרפרת, מרחפת ומחפשת את מקומה. נמאס לה כבר לתעות בתפוצות הגולה היהודית אשר בארצנו, כאילו היתה עוד קהילה אחת מני רבות, ואולי הגרועה שבהן משום שהיא היחידה הנתונה כולה לשלטון הרבנות האורתודוכסית, החרדית הקיצונית, הגלותית עד לשד עצמותיה, הפוגעת בזכויות האזרח של תושבי ישראל ושוללת בפסקי ההלכה שלה את קיומנו כעם עצמאי במדינתו הריבונית.

עבריות. את המדינה הקימו “נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית”. לא נציגי “היישוב היהודי”. ההבדל היה מודע ומכוון. בטיוטה שחוברה על-ידי צבי ברנזון, שופט בית המשפט העליון לעתיד, נכתב שההכרזה על הקמת המדינה תיעשה על-ידי “נבחרי התנועה הציונית והיישוב היהודי”. בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון וערך שינוי כפול בנוסח הזה – שינוי של שם ושינוי של סדר החשיבות והקדימות. “היישוב העברי” ולא “היישוב היהודי”. והיישוב העברי קודם לתנועה בציונית. הכל בכוונת מכוון. אמנם נאמר במגילת העצמאות כי תוקם “מדינה יהודית בארץ ישראל” והיא “אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים”. אבל קיימת ההבחנה הברורה בין המקים לבין המוקם, בין הנותן זכות לבין מי שזכאי לקבל אותה. בין השלם, שהוא העם היהודי לתפוצותיו, לבין החלק מהשלם, שהוא העם העברי העצמאי בארצו. הוא אמנם קיים למען השלם, אבל נפרד ממנו בהגדרת זהותו העצמית, בלשונו ובתרבותו, בזכויותיו ובחובותיו, בעברו ובעתידו.

כל זה בא להזכיר את הנשכחות שמדינת ישראל הוקמה על-ידי ישות לאומית נפרדת בלשונה ותרבותה והגדרת זהותה, שנוצרה בארץ-ישראל מאז תחילת היישוב החדש והיא חלק מהעם היהודי, אך אינה זהה איתו (האם יש צורך להזכיר כי כולנו היינו פעם “עברים” בארצנו? הגימנסיה העברית הרצליה, הגימנסיה העברית רחביה, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון העברי בחיפה וההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, וכי בשנות המאבק היתה מטרתנו “מדינה עברית”?). העצמאות שהוכרזה לא הוענקה ליהודי ארצות הברית, שעצמאותם היא אמריקנית. וכנ"ל יהודי צרפת ובריטניה וכל יתר יהודי התפוצות. העצמאות היא של “היישוב העברי”, ההופך להיות מכאן ואילך “העם העברי העצמאי בארצו” כפי שקובעת מגילת העצמאות כעדות היסטורית שעליה חתומים כל חברי מועצת העם.

חוקתיות. אופייני הדבר שהגדרה נשכחת וזנוחה זאת, “העם העברי העצמאי בארצו”, מופיעה במגילת העצמאות בהקשר החשוב ביותר לגורלה של המדינה ולעתידה, השלום, השכנות הטובה ושיתוף הפעולה עם המדינות השכנות ועמיהן. וכך נאמר בה: “אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו”. ככה זה היה. זו עובדה היסטורית שאי-אפשר לבטלה לא בחוקי הכנסת ולא בפסיקות של בית המשפט העליון. את עובדות העבר אי-אפשר לשנות. והכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הקובע כעובדה שמה שהיה לא היה. היא יכולה רק לקבוע שמה שהיה יחדל להיות בעל תוקף מחייב להבא. היא יכולה לבטל גם את שמה של מדינת ישראל, את דיגלה ואת שפתה הרשמית. היא יכולה לעולל הכל, או כמעט הכל. אלא אם כן תקום רוח של מרי ומרד נגדה ונגד חוקיה.

מה חבל שבית המשפט העליון לא עמד בפרץ כאשר ניתנה לו ההזדמנות לכך, כמה פעמים. חבל שהוא לא “ראה את הנולד” ולא העניק שיניים חוקתיות כלשהן לשום חלק ממגילת העצמאות, בהיעדר חוקה ועד לכינונה. כך נשארה מדינת ישראל פרוצה ומופקרת לכמה חוקי הכנסת, אשר עשו פלסתר את מגילת העצמאות, ביטלו את זהותה הלאומית של מדינת ישראל, פגעו בחופש המצפון של אזרחיה ובייעודה של ישראל כארץ מקלט ששעריה פתוחים לרווחה, לכל יהודי השרוי במצוקה והנתון

להפליה ולרדיפות בארץ מוצאו בשל יהדותו. בית המשפט העליון קבע, כי מגילת העצמאות “מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו, אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם”. ובהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי “תוקפה המשפטי (של מגילת העצמאות) הוא בכך שיש לפרש כל הוראת חוק לאורה, ועד כמה שאפשר בהתאמה עם עקרונותיה המנחים ולא בניגוד להם. ברם, כאשר קיימת הוראה מפורשת של הכנסת, שאינה משאירה מקום לספק, יש ללכת על פיה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שבהכרזת העצמאות”.

פירצה רחבה, וכמעט בלתי מוגבלת זאת, איפשרה את הקביעה כי “חוק המדינה, אשר מסר את עניני הנישואין והגירושין של יהודים בישראל לשיפוטם של בתי הדין הרבניים, והורה שנישואין וגירושין כאלה יערכו לפי דין תורה, עדיף על עקרון חופש המצפון”. חוק זה, יחדד עם שאר חוקי “מיהו יהודי”, כגון חוק מירשם התושבים וחוק השבות, יצרו מצבים של הפלייה לרעה של יהודים מסוגים שונים. הללו נתונים לפסיקות נוקשות וקשוחות של דיינים, שהם בעלי חינוך והשקפה חרדיים ואנטי-ציוניים. עד שאתה שואל: מה לנו ולהם? מי זה מסר אותנו בידם הקשה והרעה? חוקי “מיהו יהודי” שללו את זהותנו הלאומית העברית שהיתה קיימת במציאות ואף ניתן לה ביטוי, כאמור, במגילת העצמאות. ואולי היה בית המשפט העליון יכול להיאחז בה כסייג חוקתי אפשרי לגבי חוקי “מיהו יהודי”. ציונים אלה הכפיפו את זהותנו הלאומית בארצנו ובמדינתנו לזהות הדתית הגלותית, אשר לפיה אין כל הבדל בין יהודי שהוא אזרח ישראלי החי במדינתו והוא בן ללאום העברי לפי שפתו, תרבותו והגדרתו העצמית, לבין יהודי שהוא אזרח מדינה זרה ושייך לפי הכרתו והגדרתו לעם הרוב של אותה מדינה. כולם יהודים לפי ההלכה הנקבעת על-ידי הרבנות והפירוש שהיא נותנת לדיניה. כמה מזכויות האזרח היסודיות בישראל נקבעות ונשללות על-ידי הרבנות ולא על-ידי הכנסת. מה שפר חלקם של יהודי ארה"ב, בריטניה וצרפת, ואפילו גרמניה המערבית, לעומת חלקם המקופח והעשוק של אזרחיה היהודים של מדינת ישראל. אבסורד שהגיע הזמן לשים לו קץ.

שוויוניות. חוקי “מיהו יהודי” מאפשרים לפגוע בזכויותיהם של עולי אתיופיה כיהודים וכבני-אדם ולהפלותם לרעה בצורה חסרת רחמים על-ידי הרבנות, שאינה מאפשרת לרבים מהם להינשא ונוהגת תמיד לחומרא ולא לקולא. ומי יודע? אילו היתה מדינת ישראל קיימת לפני השואה, לא מן הנמנע שמי שנרדף על-ידי הנאצים כיהודי על-פי חוקי הגזע שלהם ואינו יהודי על-פי ההלכה, היה מופלה לרעה על-ידי הרבנות של ימינו, אילו היה מנסה לחפש מקלט במדינת ישראל. זה מה שקורה גם לרבים מעולי רוסיה ולחלק מהנושרים שמדירים את רגליהם מארץ המקלט שהפכה לארץ גזרה רבנית. וכך גם יהודי ארה“ב, שאל משפחתם הסתפחה מי שהתגיירה בגיור רפורמי. אילו היתה המשפחה הזאת, שבארה”ב היא משפחה יהודית לכל דבר, עולה לארץ היו בניה נרדפים כ“גויים” וכאזרחים מסוג ב' במדינת היהודים.

להזכירנו כי לא רק ערביי ישראל חשים שהם אזרחים מסוג ב'. וזאת בניגוד להתחייבות הכלולה במגילת העצמאות על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע או מין. את המעוות הזה חייבים לתקן. ואם לא עכשיו אימתי. דומה כי משהו קורה לנו לקראת שנת הארבעים להקמת המדינה. רוח חדשה החלה לפרוץ מתוך הנהנתנות החילונית, המתירנית והראוותנית של העיר העברית הראשונה בעולם – הלא היא תל-אביב, הטובלת ברנסנס תרבותי שופע שלא היה כמוהו. הולכת ומתגברת בארץ רוח של מרי ומרד נגד שלטון הכפייה הרבני-חרדי. מי יודע? אולי עומדת להיוולד מחדש העצמאות הלאומית שלנו שנשללה מאיתנו מאז שכוננה עצמאותה של מדינת ישראל. שנת הארבעים להקמת המדינה, תהיה שנת לימוד מגילת העצמאות בבתי הספר. ואכן, הגיעה השעה לא רק ללמוד את מגילת העצמאות, אלא גם להחיותה מחדש, ככתבה וכרוחה, להעניק לה שיניים חוקתיות מחייבות, כדי שתוכל לקום על רגליה ולהתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.

23.9.87