בן י"ח ברחתי מִבית אבא. ועתה הנני בן כ"ב. מתגורר אני בעליה במחוז הפועלים ועוסק אני… נא, נניח לעת עתה את השאלה האינטימית הזאת. הלא רציתי לספר כאן רק על דבר בריחתי.
המעשה היה כך: אין הבנה בין הדור הזקן והצעיר. עובדה ידועה ומעציבה. אין בידי אבא להבין לנפש בנו ולהיות לו ידיד נאמן בכל צרה. וגם אבא שלי היה זר לי, שוֹנאִי ממש. הנה, בביתנו לא היתה כל חתולה. לכל חברַי, החל מבני י"ב ומעלה, נקנו חתולות, ורק לי, רק לי – לא. אכן באתי עם אבא במשא ומתן רציני מאוד.
“הנה” – אמרתי – “נכנסתי כבר לפרדס החיים ומבין אני כבן־אדם בוגר את העולם והליכותיו; עתה דורש אני ממך, כי תואיל לבוא אתי בדברים. כגבר אל גבר נדבר. הנה אשאלך אבא: האם אפשר לחיות בלי מאכל כלשהו?”
“לא” – ענה אבא.
הקדמתי מצאה חן בעיניו: נוכח לדעת, כי חנני אלוקים בפה – לא לאכילה בלבד. ואני המשכתי.
“האפשר להתקיים בלי שתיה?”
“לא” – היתה תשובתו.
“האם אפשר להתקיים בלי מיטה ומחראה?”
“מה!” – צרח אבא מתכרכם.
“מה סבור אתה” – עניתי במתינות, אם כי חוֹטֵם קצת – “כי תמול נולדתי? הן כבן ח' ידעתי כבר את כל אלה, ועוד דברים רבים, אשר בשומעך תתכרכם עוד יותר. ובעניין החתולה – הנה דע, כי בלי חתולה, איני יכול להתקיים. חתולה אני דורש, ודווקא חתולה לבנה בלי תערובת צבע. אתה אינך מתקיים בלי מאכל ומשתה, מיטה ומחראה וכדומה ואני – זקוק לחתולה, ובה כרוכים חיי. ואם עד מחר לא תקנה – מובטח אתה, כי רגלי לא תדרוך על סף ביתך. דע! חתולה לבנה ובלי תערובת צבע אחר”.
וצחוק אבי מרעיש חדרֵי מוחי ענני, פושט בכל חלל נשמתי התוססת־הצעירה, צחוק מעליב־מעָרה; את הצחוק הזה לא אשכח עד יום מותי…
חתולה לא קנו, ואני יצאתי את הבית. חשָׁבוּני אמנם למת. את גוויתי מצאו על שפת הנהר וקברוה. בכֹה בכו עלי – גם אבא – וספוד ספדו. ואלה דברי המספידים:
“משוש לבו ומחמד נפשו, מיהר מלאך־המוות לתופשו, נשמה יקרה, אמיצה וברה, צופה מעמקים, חוקר אלוקים, לא מצא סיפוקים בכל תורות ולימודים, וַיֵלך עם הנעים והנדים וכו' וכו'”.
ואבא עמד מנענע בעוד עיניו זולגות דמעות. זכוֹר זכר וודאי את שיחתנו האחרונה על דבר החתולה הלבנה בלי תערובת צבע אחר…
עתה מתגורר אני במחוז הפועלים.
פעם קרני מקרה ועשיתי חשבון־נפש את נפשי החיוורת. התחלתי משוחח אִתה על דבר מהותי ועתידי הקרוב: “הנה אהיה מוֹחֵץ־זבובים” – הדגשתי אני – “מי שחרז הראשון” “לב – כאב” הרי גאון היה לדעת הסופר הגרמני הידוע, וגם מוחץ־הזבובים הראשון, גם הוא גאון יהיה, למעלה מכל ספק. “דעי” – ביארתי לנפשי החיוורת – “לא היה לפני מוחץ־זבובים, לא במזרח הנרדם ולא במערב העֵר…” – והחתולה הלבנה אשר בגללה יצאתי מבית אבא, החתולה הזאת התחילה רודפת אחרי, מדריכתני מנוחה, נראית בכל כנף־מחשבה מנצנצת. תמיד ראיתי לפנַי חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר…
אני גְאוֹן מוֹחצי־הזבובים, אשר כל ימי חיי נשאתי נפשי לחתולה לבנה, ואשר אהבתיה בכל להבת נפשי התוססת – טיילתי ברחובות. עד היום ההוא לא טעמתי טעם אהבת נשים, כי עזה בקִרבי האהבה לחתולה הלבנה שמעודי לא ראיתיה. ובאותו היום הציק לי רעבוני, כי אזלו פרוטותי האחרונות, וגם תומך נדיב לא מצאתי. “הנה” – ביארתי לנפשי החיוורת – “אם אין בני אדם רוצים לפרנס את גאוניהם, מוטב שיגנזו אוֹרם בְּקִרבם ולא יורוּ דרך בעמק הבכא הזה”. “עמק עכור” – חזר אחרי קול משונה. (כנראה, היה זה קולי שלי החוזר.)
ברחובות אפורים, בסימטות צרות תעיתי ולא מיהרתי הביתה, כי בעלת ביתי נשׁלתני מדירתי מחמת היותי במצב בלתי־פּוֹרֵעַ. אולם השוערת הרחמניה הכניסתני לעליה והציעה לי מִזרן, כי נכמרו רחמיה עלי, על עלוב שכמותי, “ממזר בלי אב, בלי אֵם” ובלי שֵם, בקיצור – מחוסר־כל. הלילה עמוק היה ואני כּוֹננתי פְּעמַי לרחוב שלי – והנה נשמע יְלל מתחנן. פניתי אחורנית: הַיְלֵל נִשְׁנָה. הסתכלתי מסביבי: עֵינִי הבחינה גוש לבנוּנִי מתנועע. הגוש התקרב. שתי נקודות יקדו מלפניו. הגוש המתנועע לא הבהילני: הרי אין זה יוצא מגדר המציאות. אולם הנקודות הלוהטות… לא! לא אשכחן עד עולם. כמוהן לא היו ולא תהיינה עוד! הגוש התקרב: חתולה עמדה לפני.
כשׁבן־אדם נושא את נפשו לדבר רחוֹק המציאות וכשפתאום נמצא הנשוא לפניו – אין, כנראה, אסון גדול מזה. וגם אני לא קרני אסון גדול כאסוני. הנה עמדה חתולה לבנה, מבלי תערובת צבע אחר, לפנַי. אילו קניתיה, למִצער. אילו השגתיה באיזו דרך שהיא. אילו… לא הייתי נדהם כלל. אילו שחורה היתה, או מנומרת, או… אבל דווקא לבנה, בלי תערובת צבע אחר… כבד מנשוא היה האסון! כי מה לי עוד תחת השמש? למה אשא את נפשי ולמי תסיסתה אקדיש?
אחזתי בחתולה. תחת בית שחיי תפסתיה. לדירתי!
בּלאט־בלאט עברתי על כל המעלות המובילות לעליָתי (לבל תשמע השוערת הרחמניה) ואת דלת הברזל נעלתי אחרי. את החתולה הרבצתי על המזרן – מה נוצצו עיניה! עוֹלם לַהַב יוקד! להב כזה לא ראיתי ולא אראה עוד בחיי. כי נוצצות עיני חתולות – יודע אנוכי וידוֹע ידעתי גם אז, אבל עיניים כאלה לא היו אף לאחת מהן. והנה התחילה מחשבה טוֹרדת מנסרת גלגלי מוחי: שמא לא מאהבה תלהטנה העיניים? שמא מרעבון?… ואני לתומי חשבתי, כי מרוב אהבה, רק מרוב אהבתה אותי, להטו עיניה. אל הכוננית ניגשתי, שם התגנדרה “קובּעת וֶנֶציה”, מתנת השוערת הרחמניה שלא שיערה את ערכּה. את אולרי פתחתי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, את עוֹרקַי ביתקתי ואמלא את הקובעת מדמי האדום. את דמי הגשתי לחתולה, והיא היטתה את ראשה ולאיטה ליקקה את הדם, דמי האדוֹם. אז הבינוֹתי: לא מרעבון להטו עיניה, רק מרוב אהבתה אותי. קורבן־דמים הקרבתי לחתולתי, ועתה ניגשתי לגבות את חובי, כי אין מקריבים חינם! את להב אולרי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, קֵרבתי לראשה, והיא (הבינה לרֵעי!) הרכינתוֹ אל ברכַּי. את עינה ניקרתי תחילה, את עינה האחת. ואחר – את השנייה. מנקר במתינות, בכובד־ראש. את עיניה הלוהבות. והיא לא השמיעה קול. חתולה כזאת לא תהיה עוד בעמק העכור הזה. ומי יוכיח עתה, כי לא מאהבה ללא גבול להטו עיניה? ומי יבין לעמקי נפשי ולמסתוריה? מי יחקור את כל אלה? ואני את גולגוֹלתה התחלתי מנסר. במתינות. בכובד־ראש. והיא לא הוציאה קול. ועל פני הרגשתי את להט עיניה המנוקרות. בנפשי פשט נוגה מזהיר מחליק במסילות אין הסוף.
עתה אתהלך ברחובות הקריָה ואצחק לבני־אדם ולהֶמְיָתָם. חיי שקט ואושר היו צונחים עלינו: “יושבים ישישים לנוח, עלים קוטפים מן ה’לוח” – כדברי הפייטן. אולם אני, שחטתיָה. מרוב אהבה את חייה קיפחתי.
הה, האוהב! הנה אשר אהבת – קום הרוג! טבח! נסר! השמד! כי הנה אני תועה ברחובות מאפירים וּבְקִרבִי יזהיב כל, ורסיסי אוֹרִי ניתכים, ניתכים על גדותי לבלי הרף: כה עצום טמיוני אשר רכשתיו.
אכן! אהוֹב אהבתי את חתולתי הלבנה בכל להב נפשי הצעירה. ולא אחדל מאהבה עד יומי האחרון.
והנשים – נשים אינני סובל כל עיקר.
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות