במעבדה כימית עובד איציק. חומצה באה על מלח והמלח מתחיל מבעבּעַ. חומצה באה אל פנים הנפש והנפש מתחילה מבעבּעת. ככה מהרהר איציק במעבדה כימית. שני חודשים עובד הוא כאן, שני חודשים, ולא עשה כלום, כל ה"שומעים" גמרו כבר את חוק לימודיהם בסֶמֶסְטֶר זה, אבל הוא, איציק, לא הגיע אף למחצית עבודתו. חומצת־מלח הנהו יוצק על ידו – דַיִי! ויוצא.
איציק מטייל. לילה. חושך. עד לשפת הנהר יורד הוא. מבוֹא רואה איציק לפניו. במחשבותיו צולל הוא. שני בני־אדם מתקרבים. מתקרבים ונכנסים לניקרת התעלה. איציק אחריהם. את חומצת־הכּחֵלת לקח אתו בצאתו מן המעבדה. בצלחתו טמן. הם נכנסו לתוך תעלת העיר ואיציק אחריהם. שעה קלה הלכו. הוא אחריהם. את הצלוחית הוא, איציק, אוחז בידו, מחזיק בידו, לוחץ בידו. השניים הרגישו בו; עמדוּ. וגם איציק עמד. התחילו מתלחשים. איציק הבין.
“בולשת, בולשת!” – קראו.
“לא, אינני כלב המשטרה!” – השיב איציק – “אני אדם כמותכם מבקר בתי־אוכל וקלוֹן כמותכם. בקשה אחת לי אליכם, שִמעוּ לקוֹלי. שמעו לי, בני־אדם, הקשיבו! כאן יש לי בידי צלוחית קטנטנה ובה חומצת־הכּחֵלת. קורטוב מזה יעביר לעבר השני. הנהוּ. טלו הֵימֶנִי, טלו. למה לכם חיים? למה תוסיפו בקר בתי אוכל וקלון? שׁוּרוּ! הנה הצלוחית. כאן!” – כרע איציק לפניהם – “קחו” – גמגם – "קחו מידי את הצלוחית. שתו את המזיגה. זו תעבירכם לעבר השני, לפרדס השלדים המלבינים לאור “שמש”.
על ברכיו זחל לפניהם איציק, ביקש רחמים, אבל הם ברחו מפניו. ועוד זמן רב זחל על ברכיו בתעלת העיר, מבקש רחמים; מבקש, כי צלוחית חומצת־הכחֵלת, הרוֹש המסוכן, תנטל מידו; ביקש, כי יעברו את הגשר הצר המוביל אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש.
זמן רב שהה איציק במצבו זה, כורע על ברכיו, בעיניים מתחננות, מבקשות רחמים. אחרי כן קם, ניגש אל הפנס הקרוב, ועוד הפעם קרא את האיגרת אשר הביא לו בבוקר הדואר. “מרדכי מת” – כתב לו מישהו ממכריו – “אין איש יודע את סיבת מותו וגם מחלתו נסתרת מדעת הרופאים, לא ידעו”. – כזאת כתב לו מישהו ממכריו. אני יודע את סיבת מותך, לוחש איציק, אני יודע, אני מסרתי לך את כוס התרעלה. ואתה נטלת. לא ברחת מפני כשני אלה! – כאן רמז באצבע על ניקרת התעלה. אני הגשתי לך את הכוס. את נפשי רציתי להציל, ואותך העברתי אל העבר השני, אל גיא הרוח המלטף.
סע לשלום, חבר, סע לשלום!
אני מסרתי לך את כוס התרעלה…
*
ביפו הכיר איציק את מרדכי. שניהם ישנו לילה אחד באוהל, על יד בית הלינה לפועלים. באוהל הזה לנו כל לֵאֵי העבודה, כל המתעצלים, כל אשר רצו לשוב, לשוב לגולה, אשר לעגו לארץ־ישראל, ל"פלשתין". “פלשתין” – אמרו – “א פַיֶיר זוּכט דִיךְ, אש בעצמותיך!” – באוהל הזה הכיר איציק את מרדכי.
בלילה שב איציק מיפו אל האוהל. ובאוהל לא היה איש. רק בפינה ראה איזה גוש מתנועע. ניגש, והנה בן־אדם לפניו. עיניו עמוק בחוֹריהן, פיו שרוף ומבטו תועה בשדות לשונות אש. והאיש שכב, לעס, ומזמן לזמן גניחה משונה התמלטה מבינות לשפתיו הדקות.
“מה אתה לועס?” – שאל אותו איציק.
“את המכאוב אני לועס, את מכאובי שלי”.
ומאותו הרגע הרגיש איציק סימפטיה עצומה אליו. ולא יסף עוד לשאול למעשיו, רק לשמו שאל.
“מה שמך?”
“מרדכי”. (הוא בטא: מוֹרֵד – חַי).
ועיני מרדכי התועות לא בּיעתוּ את איציק. הוא רק ישב, הסתכל בלוֹעֵס. בלילה העמוק שכבו שניהם לישון. איציק שוכב על יד מרדכי ומרדכי על יד איציק. איציק מרגיש בגוויית רמש. היא רומשת עליו, גווייה קרה, לחה, פיגול!… הוא מתעורר, מתבונן, רואה כי יד מרדכי מגפפת את גופו. רק יד מרדכי – ותו לא.
בלילה הזה נדדה שנת איציק. פעם כפעם קם משנתו. הנה עתה התנמנם. את עיניו הוא פוקח והנה אור באוהל. מה קרה? גנבים? ערביאים?! לא. שם בפינה יושב מרדכי על גיבוב סמרטוטים ותופר, תופר סמרטוט ומנתק את התפור.
“מה אתה עושה?” – שאל אותו איציק.
“את נשמתי הקרועה אני מטליא” – ענה לו מרדכי.
ואיציק ישב אצלו בלילה, הסתכל במעשהו, את נשמתו הקרועה עזר לו להטליא. בלילה הזה לא ישן איציק. מן הנמנע היה לישון.
למחרת סיפר מרדכי את קורות חייו. יהודי היה, ולא רצה להיות יהודי.
“היהודי, הבהמה הטמאה הזאת!” – קרא מרדכי – יהודי הנמבזה! וכאן בארץ־ישראל יש בה אך ורק מרי־נפש".
ומרדכי מתחיל מטיף על ארץ־ישראל ועל היהודים מרי הנפש אשר באו הנה כדי לקנות מרגוע לנפשם הדואבת.
כזאת ההטפה.
אבל איציק לא שמע. הוא ידע כי כל הדברים האלה נאמרו כבר הרבה הרבה פעמים. הוא ידע כי כל האמור מן ההכרח טיפשי הוא. פשוט – חשב – מן הנמנע לגלות חוכמות, הכל טיפשי. הכל טיפשי. ולוֹ – ממשיך מרדכי – היתה אשה. עכשיו אין לו עוד. היה לו ממון. ואין לו עוד. היו לו רֵעִים, ואין לו עוד. אך היא, סוליקה, היא היחידה נשארה לו, היא סוליקה. והוא מזמר את המילה הזאת במין חיבה יתרה, עד שאיציק לא העיז לשאול, מי היא סוליקה זאת, יצור בשר או יצור הזיָה.
כל היום הזה טייל איציק ברחובות תל־אביב. נכנס לספריה ויצא. לא יכול לשבת במקומו. השם סוליקה רדף אחריו.
כן. איציק אהב את מרדכי. את היהודי הזה, בעל העיניים התועות, אשר הרפתקאות רבות עָדוּ עליו בחיים, ואשר חזר עליו הגלגל ועמודֵי מצבו התרופפוּ. הוא אהב אותו. ואת סוליקה לא ראה עדיין.
ברחוב הרצל טיילה סוליקה לפנות ערב. ברחוב הרצל, הרחוב למטיילים בתל־אביב. לפנות ערב טיילה סוליקה ברחוב הרצל ואיציק אחריה. היא טיילה וכל עובר־ושב עמד להביט ולהסתכל בה, כה יפה היתה סוליקה. החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות. סוליקה – לחש איציק – סוליקה. בעקבות סוליקה נגרר איציק.
“איזה טיפש הוא מרדכי זה” – מספר איציק לסוליקה – “ועיניו תועות, עיני מרדכי תועות, כעיני שוטה, כעיני משוגע, כעיני איש שיצא מדעתו.”
וסוליקה שומעת.
“אין זאת כי טיפש הוא מרדכי” – אומר לה איציק לסוליקה.
אבל סוליקה לא האמינה לאיציק. אללי! סוליקה, החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות, הבינה את מזימותיו. כן, כן. סוליקה הבינה הרבה, הרבה דברים, ואת מזימות איציק גם כן הבינה. “אשה היתה למרדכי” – מספר איציק – “אשה ובנים, והוא עזב אותם, שבק, ברח. לארץ המקלט ברח, לארץ־ישראל, לארץ החלכאים, העלובים, הבטלנים, הרצוצים, השסועים על ידי הגלגל הגדול. והוא מרדכי, היתה לו אשה, והלה שבק אותה, ברח. ממון לא נתן, לא השאיר לה. איש שכמותו. בריה מדולדלת שכמותו!”
אבל סוליקה שותקת. היא, סוליקה, חכמה היתה. אללי!
לא עלה לאיציק להשפיל את מרדכי בעיני סוליקה. להפך, סוליקה עזבה אותו. נפרדה ממנו, הלכה לה. והוא נשאר לבדו ברחוב הרצל. הוא מטייל שם לבדו, בלי סוליקה, כי הלכה ממנו סוליקה.
ואני צוחק ולועג לאיציק. לוחש אני לו: “איציק, כּריתָ בּוֹר ותיפוֹל בו” – אני מלגלג וצוחק בקול. נוח לי בצר לו, לאיציק, צר עד כדי חניקה. באותו רגע צוחק אני, לועג אני, ולבי סחרחר כלב שיכור. – “איציק” – לוחש אני לו – “איציק, רע לך, איציק, אבל לי טוב” – צוהל אני. ומי אני? אני – איציק.
אל מרדכי הלך בלילה ההוא האוהלה. שם ישב מרדכי. תפר. את טלאי נשמתו הקרועה הטליא. אל מרדכי ניגש בלילה, כרע לפניו, כרע, התוודה:
“סלח לי, מרדכי, סלח לי! אני, איציק, לי לשון מלעיזה עליך, סלח לי! אנוכי, לי גוף בריא, ואתה, לך גוף חלש, סלח לי! אנוכי, לי מוח מיושב, ואתה, מוחך יִדאֶה בינוֹת ללשונות אש לוהטות, סלח לי! לי עיניים רגילות, ועיניך תועות, סלח לי! אני תפוס ביצרי, ואתה מטליא את קרעי נשמתך, סלח לי!”
וזמן רב כרע לפניו, לפני מרדכי, ביקש את סליחתו, על אשר הוא, איציק, בריא, וכל החוֹלי וכל הצרה והיגון נפלו בחלקו של מרדכי, וכל הלילה ישבו שני הגברים על ערמת סחבות. האחד תפר והטליא, והשני ישב, הסתכל במעשהו, עזר לו בעבודתו, ומעיניו נשרו דמעות.
איציק עקר את דירתו. האדוקים העניקו לו מקום במלון “ממזרח אור”. על שפת הים היה מלון זה. זוהמה היתה בחוץ ובפנים. בחדר אחד ישנו כל האורחים, חלוצים, אשר באו ארצה־ישראל ולא מצאו עבודה. כל החלוצים מצאו, אבל אלה לא מצאו. על חשבון הכלל חיו באכסניה “ממזרח אור”. ערב היה משנכנס לשם איציק, כל האורחים שכבו אפרקדן על מיטותיהם שקועֵי שיחה. איציק נכנס, חיכה, לאוכל חיכה. חודש ימים כבר לא טעם חמין. פרוסת לחם ביום הספיקה לו, אבל עתה בא לכאן, רצה לאכול פעם כדבּעִי. המשׂיחים לא הפסיקו את שיחתם. מיהו איציק כי ידריכם מנוחה. הם – עִם ראש וועד־הצירים עצמו דיברו, פנים אל פנים.
“דיברתי אתו” – מספר האחד – "אתו, עם יושב הראש. נכנסתי וטענתי: מי הובילנו לכאן? אתם. ואתם אחראים לעבודתי. עבודה אין לי עתה ועל כן עליכם לפרנסני. כזאת השמעתי. ואם לא אקבל כסף די מחיתי, את כל החדר אהפוך, את הזגוגיות אשבֵּר. בשרפרף אשר עמד לרגלו אחזתי, למען יראה בעליל, כי לא לארבע הרוחות כוונתי. והוא, הוא נבהל ותיכף ציווה לתת לי שלוש לירות.
בפינה יושב לו זקן, מספר, והצעירים מקשיבים.
“פורט־סעיד!” – הוא מתלהב – “שם אתה חי. חיי מלך אתה חי. מה פה בפלשתין, מה כאן? שם, בפורט־סעיד, שם, נכנס אתה לבית־קהווה ובעד מחצית הגרוש לוגם אתה קהווה ערבית ותזמורת ערבית אתה שומע וערביות שׁרות אתה סופג… שם בפורט־סעיד!”
מהם שכבו על מיטותיהם. על פולין סחו ועל כלות עשירות. לזאת מאה אלפים נדוניה, לזאת כפליים. והוא, הוא, המספר, לא היה צריך אלא להושיט את ידו והיה נכנס אתה בברית־נשואין וקונה אותה ואת כספה. אבל הוא, הטיפש, נסע ארצה־ישראל. טיפש היה. מה לו ומי לו ב"פלשתין", אַ פַיֶיר זוכט דִיךּ, אש בעצמותיך!"
עד חצות שכבו, חלמו חלומות כיצד אפשר להשיג ביקור בבתי־אוכל וקלון. על ממון סחו. “ממון זהו דבר יקר” – אמרו. ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך אתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן, ובים התחילו מתרחצים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההוֹמֶה וסוליקה שרה שיר אבדון: “את עיניך אנקר” – שרה סוליקה – “ולא יהיו לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוֹץ, ולא יהיה לך עוד דם!” – כזאת שרה סוליקה, ורקוֹד רקדה, ריקוד מפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא.
ואורחי “ממזרח אור” יצאו להביט במחזה הנפלא הזה איך רוקדים לאור הירח בחצות הלילה. הציצו בעד סדקי הקרשים. “אין זאת כי ריקודי נימפות היא רוקדת” – אמרו – ראינו כבר דברים כאלה בראינוע".
*
את מרדכי אהב איציק. היה אצלו לפני זמן מה. ויחדיו ישבו בלילה, שתקו ולא דיברו דבר. רק הוא, איציק ידע כי הוא אוהב את מרדכי. ככה מהרהר הוא בלילה ואינו יכול לישון.
החוצה יצא. הלך בלילה עמוק מיפו לתל־אביב. שחור היה הלילה באין סהר, ושוּלֵי כתפיָתו ריחפו בנשוב הרוח. ואני פתחתי:
“איציק” – לחשתי – “איציק… סוליקה מתאכסנת במלון הידוע ברחוב יהודה הלוי וחלונה פתוח” – בלילה לחשתי אני באוזניו, והכתפיָה ריחפה באוויר ולב איציק היסס. – “איציק” – חוזר אני – “שם בחדרה, אולי עוד מי זולתה, זולת סוליקה. שם, בחדרה, אולי גם מרדכי. במיטה שוכבת סוליקה, ועל ידה מרדכי” – לוחש אני – “על יד סוליקה שוכב מרדכי, איציק” – חוזר אני – “ומרדכי אינו מלובש, מרדכי שוכב עירום, והיא, סוליקה, היא עירומה. שוכבים… אינם שוכבים בלי נוע. לא! הם חובקים איש את אחותו. הם נושקים איש לאחותו. איציק” – הטלתי בו את ארסי – “והם אוהבים איש את אחותו. והיא, סוליקה, נושקת לו למרדכי”. – ושולֵי הכתפיָה ריחפו באוויר, והלילה היה שחור. – “עוד מעט, ימים מעטים יעברו, וסוליקה תתעבר, בטנה תצבֶה. עוד מעט ומרדכי קטן יתרוצץ בבטנה, בבטן סוליקה.”
ואיציק אָץ־טס מיפו לתל־אביב. שערותיו סמרו וזיעה קרה זלפה מעל מצחו בלילה העמוק. והכתפיה ריחפה באוויר בנשוב הרוח.
דרך החלון נכנס לחדר סוליקה. בלאט, בלאט, התגנב. ראשו הכניס תחילה ואחר כך את גופו. ישב על אדן החלון, חיכה. אין קול. רק נשימת ישנים נשמעה. על בהונות רגליו ניגש איציק אל מיטת סוליקה ולבו מהסס.
על מיטה לבנה ישנה סוליקה. ישֵׁנה ולרגליה ישן מרדכי. מלובש ישן מרדכי לרגלי סוליקה. וחבצלות לבנות כיסו את מיטת סוליקה.
“סוליקה” – לחש איציק. כרע על ברכיו. – “סוליקה ומרדכי” – לחש – “כן, ומרדכי”. – והוא נשק את העפר בו דרכו כפות רגליהם.
בלאט יצא איציק דרך החלון בלילה.
בלילה ההוא טייל ברחובות תל־אביב, עד עלות השחר טייל, ולא פגש בו איש, והוא לא פגש באיש, זולתי בי, רק בי, באיציק, פגש איציק באותו לילה. ועלי הניף את אגרופו בלילה ההוא ברחובות תל־אביב.
*
בירושלים מתהלכים איציק ומרדכי.
“סוליקה תבוא למערת איברהים” – מודיע מרדכי לאיציק ושניהם חותרים אל מערת איברהים – “סוליקה” – לחש מרדכי, וקולו סלד ושיניו קססו את שפתיו.
איציק ומרדכי עברו את הסימטות הצרות במאה שערים, יצאו אל מחוץ לעיר ובקִרבת שער דמשק הגיעו למערה. דפקו בדלת ברזל, פתח להם ערבי, נכנסו. גדולה היתה המערה, כאן חנו שודדים ובראש גדודם מרדכי – הירהר איציק בצחוק. מבלי משים צחק. ואיציק יצא מבלי הגיד מילה למרדכי, ואת דלת הברזל הגיף אחריו. נעל אותה.
והנה סוליקה באה.
“מרדכי עלה על ההר” – הודיע איציק.
אבל מרדכי לא עלה על ההר, כי אם במערה היה, מרדכי אסור ישב במערה, ואיציק וסוליקה עלו על ההר.
“זהו ההר” – ביאר איציק לסוליקה – " ומכאן השליכו אולי את השעיר לעזאזל, באמת כאן השליכוהו, ושם נופצה גולגולתו".
וסוליקה מביטה עליו בעיניה הגדולות, והוא חובק את סוליקה ונושק לה על פיה, והיא אינה מתנגדת. כן, סוליקה גם היא נשקה לו, לאיציק, והוא מרים אותה, מניפה תנופה קלה ומשליכה במדרון. וסוליקה נפלה. ובשמלתה הלבנה שכבה כחבצלת גדולה בתחתית המדרון. ואיציק ישב על ראש ההר, שמח, צוחק.
“אבד לי כל זרעי אחרַי” – הירהר – “זרעִי שלי יוצא רחם סוליקה” – הירהר איציק בצחוק – “סוליקה” לחש, וכל גופו סלד בצחוק.
כעבור שעות הרבה קם איציק ממקומו, אל המערב הלך, פתח למרדכי. קרא לו:
“בוא!”
אבל מרדכי לא זז. מרדכי ישב ולעס, את המכאוב, מכאובו, לעס מרדכי. ואיציק רמז לו באצבע, לחש:
“בוא, בוא!”
ומרדכי קם, בעקבותיו הלך. ודומם עלו על ההר. על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי. ולא דיברו דבר. רק בראשם נענעו פעם בפעם. ומרדכי ישב, חדל ללעוס, ישב, שתק.
על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי מחרישים. לפנות ערב ירדו לתחתית המדרון לראות את סוליקה. והיא – דעתה צלולה ועיניה חיות. כן, היא חיתה, ואיציק לא ידע. והנה הרימה את ראשה, נשקה לאיציק בידו, לחשה לו:
“תודה”.
לחשה ואת נשמתה נפחה.
שעות רבות ישבו איציק ומרדכי על יד גוויית סוליקה. ואחרי כן נטלו שניהם את הגווייה הלבנה, טענוהָ על שכם שניהם, ואל בית־הקברות הלכו לקבור את סוליקה.
איציק ומרדכי יחדיו נשאו את גוויית סוליקה.
*
“אני הגשתי לך את כוס התרעלה” – לוחש איציק ורגליו פַּקוֹת בעומדו על יד תעלת העיר. ואור היום לא הפיץ את החשכה אשר היתה לפניו. כן, לפני איציק רבצה חשכה איומה.
“סע לשלום, אחא” – לחש – “סע לשלום, אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש”.
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות