ממסאב, ממסאב, הו, ממסאב1, – מדוע, מדוע עשית כזאת? כיצד זה בגדת בי ככה? איך, איך יכולת? ומדוע? הן אני כל רעה לא גרמתי לך, כל רעה – –, ואת – –, הו, ממסאב – –.
אך תראי, אני עוד אמצא אותך, – כן, כן, אני עוד אפגוש אותך, אני עוד – –
טיפש, טיפש אני! איך אמצא אותה בין כל הממסאב הלבנות האלו, הלבנות כמוה? איך? האמנם אדע להבחין פניה?
השערות שלהן כמו – כמו – סיבי הסיזאל, כן, בדיוק כמו סיבי הסיזאל, מבהיקות, נוצצות בשמש. עור פניהן לבן, כל תווי־פנים לא תבחין בלובן המשונה הזה. לכולן, לכולן אותן הפנים. דומות הן זו לזו כמו – כמו פרחי הלוטוס הלבנים אשר על פני האגם, לרגלי המפל הגדול. שעות על שעות אוכל להביט בהם, בפרחים הלבנים האלה, ולא אבחין בין פרח לפרח. כן, כל הממסאב האלו, כמו אחיות תאומות, בנות אֵֵם אחת, כמו אחיות תאומות. לכולן אותן הפנים, אותן השערות, אותן העינים החדות, המכחילות למרחוק. ואיך אכיר אותך, ממסאב, איך אכירך בין כולן?
כולכן מתהלכות ברחובות כמו אדונות־העולם; לא תבטנה שמאלה ולא ימינה, כלום, כאילו לא איכפת לכן, כלום! ואם יקרה כי תשלחנה עין בנו, הנכן מסתכלות – כאילו – כאילו לא בני־אדם רגילים אנחנו, כאילו לראווה הוצגנו. ואיך אתן נושאות את עצמכן, גבוהות ורזות, על אותן הנעלים המשונות לרגליכן הדקות כמו כרעי־עגורים, רגליכן המבהיקות בלובנן. לא, אי אפשר להבדיל אין אחת למישנה.
בודאי, בודאי לא אכיר אותך בין כל אלו, ממסאב.
ואולי – אולי גם את אינך מבדילה בין פנים לפנים, הזרים לך, הפנים השחורים, וכולנו, כולנו נראים גם לך דומים זה לזה, אחים־תאומים, כמו לנו הפנים הלבנים. אולי לא בך האשם, – וכל זעמי עליך זעם־חנם הוא. ואולי אף נתכוונת לקרוא לי, באמת נתכוונת, כאשר הסתכלת בנו, בחבורת הנערים, אך לא הבחנת ביני ובינם – –. אולי – –. ושמא חששת לקרוא לי מבין אלה, פן כל החבורה הפרועה הזו תעוט עליך ועל מכוניתך, ואת לבדך – –. אולי – –.
אך אתה מה אעשה? איך אשא חרפתי?
הלא זה היה נורא, נורא! עולמי נטרף בראותי מכוניתך האדומה זזה ממקומה ונוסעת, באמת נוסעת. לא, לא האמנתי למראה־עיני. אך היא באמת התרחקה תוך טרטור, העלתה ענן אבק סמיך, שכמעט כיסה אותה מפני, ניתרה ממקומה וגלשה לה במורד, הגבעה, – בלעדי! גלשה לה, כאילו אינני קיים. זינקתי ממקומי ורצתי, רצתי אחריה כמטורף. צללתי בתוך האבק הדביק, המחניק. מתנשף מריצה ומחימה. עוד גחנתי למטה ובשני אגרופי גרפתי גושי עפר ואבנים, לידות אותם בך, בך – הממסאב.
האבק כיסה את קרעי־בגדי, את גופי, מילא עיני הלחות, את פי, עמד בגרוני כמו אבן עגולה, לא לבלוע ולא להקיא. אך אני לא הרפיתי, כמו רדוף קול צחוקם הלגלגני של הנערים שראוני בבזיוני. הו, לבושה הזאת!
ממסאב, איך יכולת לעשות לי כזאת? האינך בן־אדם? האם אין לך לב בחזה הלבן שלך? האמנם שכחת את שירותי, ונסעת כאילו אני לא־כלום.
והלא את, את היא אשר פנית אלי בבקשתך, את עצמך. ואני נעניתי; הו, ובאיזו שמחה נעניתי לך, ממסאב. בתחלה אף על כל שכר לא חשבתי; בהתפעלות ובגאוה אצתי לעזור לך.
זכרי נא, אני אך עמדתי לי ליד הניומבה2 ואת, את היא אשר ניגשת אלי בשאלתך, את – ולא אני! אני מאומה, כל מאומה ממך לא בקשתי.
עמדתי לי בחוץ, לשאוב מעט אויר צח. עיני מצמצו עדיין בצאתי מאפלולית ביתי אל שפע האור שבחוץ. באזני שמעתי עדיין קול תחנוניה של אמי: הבא לי מעט מים, בני, מעט מים! לא עניתי לה מאומה, אך בלבי אמרתי כי אמנם ארד למעיין ואביא לה מים. היא שוכבת שם חלשה ועייפה, עם תינוקה החדש, ואיש אינו על ידה להשקותה מים. אשת־אבי השניה יצאה עם שחר לעבוד בשאמבה3, והיא תחזור אך עם חשכה. ואבי רחוק; אולי אף אינו יודע על התינוק החדש. באמת, בלב שלם נתכוונתי להביא לאמי מים. אך לפתע הופעת את, את, הממסאב. מכוניתך האדומה נעצרה לפני מיפנה־הדרכים, מקום בו נעצרות תמיד מכוניותיהם של הואזונגו4, כשפניהם אל המפל הגדול. אני עמדתי והסתכלתי בך ובמכוניתך. בלבי אמרתי: נראה אותה, – נראה איך זו תמצא דרכה! ולא זזתי ממקומי.
ראיתי אותך מאחורי ההגה, מפנה פניך הנה והנה, בתמיהה כשואלת, באיזו משתי הדרכים לכוון רכבך. והנה בי נתקל מבטך הכחול, השונה כל כך ממבט בני־עמי. כחול וחד, ולא־מלבב, אך מושך, מאד־מאד מושך בזרותו. כמו רתוק אל מבטך זה סומרתי אל מקומי, ורק עיניך ראיתי, רק עיניך.
אולם את, כמו מפקפקת, בי הבטת; ודאי חשבת אותי לילד, ילד אשר לא ידע לענות לך. אך, משלא נגלה אחר לפניך, זולתי, יצאת בכל־זאת מהמכונית וניגשת אלי. כמו אחת פלאית עמדת לידי, ואני נתפעמתי; כה קרוב היה ראשך המבהיק בלובנו ליד ראשי, ריחך כמו ריח־הפרחים ביער. המום ואילם עמדתי לפניך, הדיבר נתקע בגרוני.
הו, ממסאב, ממסאב – –.
והיא – שאלה אותי משהו בשפתה, ומשראתה שאין תשובה בפי, ניסתה לתרגם דבריה לסואהילית רצוצה. אך הלא אני ידעתי, גם קודם לכן כה היטב ידעתי, לאן פניה מועדות; שכן כל הואזונגו נהייתם היא למראה המפל הגדול.
ואיך לא אדע הדרך? הרי כל פרנסת אמי מאלה הואזונגו, הקונים מרכולתה מידי, שם ליד המפל הגדול. הו, המפל הגדול!
ודאי שידעתי, הו, מה מאד ידעתי הדרך הזאת! מדי שבוע בשבוע עובר אני בה, תוחח בכפות רגלי עפרה האדמדם והרך, שעות על שעות. ובידי הסלים והמפיות הצבעוניים, הקלועים בידי אמי. או, כן, גאה אנכי, מאד גאה על מרכולתה זו של אמי, אילו סלים חמודים יודעת היא לקלוע! ואיך היא יודעת לצבוע את סיבי־הסיזאל הצחורים בכל הצבעים הנפלאים של עסיסי־הגרגרים השונים אשר ביער. כל גרגר וצבעו המפליא והנפלא אמי יודעת. יש ומגרגר שחור צבע אדום כמו דם היא סוחטת, וצבע ירוק מגרגר צהוב, ואנו, הילדים, עומדים דרוכים מעליה, – מה יצא מגרגר זה? ומה מזה? אך היא יודעת אותם, מכירה את כולם ואינה מופתעת; גרגר גרגר וצבעו־שלו לסליה, חמדה לעינים!
כל הנערים מתקנאים בי בשל יופיים של סלי־אמי. מוטב היה לי לעשות לבדי את דרכי זו אל המפל הגדול, בשבילי־היער, ולא להצטרף אל חבורתם של הפוחחים האלה. לא, לא טובה חברתם! אך רחשו של היער האפל מפיל את אימתו עליך, באין איש עמדך. כולנו פוחדים כמוני כמוהם, על־כן, מדי שבוע מתאספים אנחנו טרם אור יום יהל, ליד המעיין, נער נער וסליו על כתפו. בקנאה מביטים הם על סלי: קליעתם נקיה, מדויקת, צבעם זוהר. מה מאד הייתי רוצה לפרוש מחבורתם הפרועה, השולחת רוע־מבטיה אל יפעת רכושי. אך מה אעשה, אל מי אצעק, אם להקת הבאבונים השחצנים תחמוד לה לצון ותחטוף מידי את סלי, המושכים עיניהם אל צבעם העליז? ולוא אף אצעק, מי יענה לי ואני שם לבדי? על כן מצטרף אני אליהם, אך חששותי עמדי.
למעשה, כולנו מתקנאים. כולנו סוקרים בעין בוחנת מרכולתם של האחרים, מעריכים בלב עכור, אם יעלה הריווח שלהם על שלנו. גם אני, בראותי ביד אחד הנערים סל המושלם בקליעתו, בצבעיו, בוערת בם בי קנאתי, ומרה חמתי.
ופעם אחת קרה, כי חטפו מידי אחד מסלי. סל קטן ויפה היה זה, יפה להפליא. אדום וירוק עם בליטות צהובות. ודוקא הבליטות האלו, מעשה מיוחד של ידי אמי, היודעת לשלבן לתוך הקליעה הרגילה, – הן־הן אשר העלו זעמם. ראיתי אותם מביטים בסלי המיוחד הזה, מתגודדים ביחד, זוממים משהו בלחישות מפה לאוזן. לבי ניבא לי שואה. ניסיתי להסתיר את הסל ההוא, אך לשוא. השואה באה ובאה מיד. הם זינקו לפתע, חטפו את פאר גאותי זה, תוך צחוק קולני ומרושע. נאבקתי עמהם, אך מה אני האחד מול כולם? ואף לא אחד מהם פנה לעזרי, אך לא אחד! כולם ששו לצערי, כולם התנכלו לי. הם סחטו מיץ שחור ונודף ריח רע מתוך גרגרים חומים אשר ליקטו בזממם, ולכלכו את סלי. “הא לך את סלך!” – קראו, בזרקם אלי את הסל המחולל, – “מכור, מכור אותו, במאה לירות מכור את סלך המטונף!” דמעות בערו בעיני, אך לא הנחתין להיראות לפרחחים האלה. בעטתי בסלי, בכל כוחותי בעטתי בו, ונזרק למעלה, אל בין השיחים הסבוכים. ובכל זאת, – גם אז, גם אז לא נטשתי חבורתם, גם אז. אף אם צחקו לי, לי ולעלבוני, לא העזתי. התביישתי – אך פחדתי. כמו כפות נגררתי אחריהם, פליטת־סחורתי המוכלמת על שכמי.
ודאי שאני יודע, ועוד איך אני יודע את הדרך הזאת!
הבינותי, היטב הבינותי שאלתה של ממסאב. שכחתי עולמי, כל ביתי צלל כמו בשאול; לא התינוק החדש, ולא אמי הצמאה –, כולם כמו לא היו קיימים עוד. רק אותה ראיתי. את הממסאב. הנדתי תנודת־הן את ראשי ועליתי למכונית האדומה. ישבתי לי ליד הממסאב. היא אחזה בהגה בשתי ידיעה הלבנות, וזזנו ממקומנו. בפליאה הסתכלתי בה הגוחנת מעט קדימה וחותרת דרך היער העצום הזה בעוז, בלי היסוס, כמו חותכת אותו במכוניתה, כמו פולחת אותו לשנים. והוא נסוג לפניה, כמו נכנע, ואינו מפיל עוד אימה ולא פחד.
מין עליזות אחזה בי למראה היער הקודר, הנרתע מפני הממסאב, ושוב אינו אותו יער. עציו הענקים ושיחיו העבותים אצים להם אחורה, מפנים לממסאב דרך בהכנעה מגוחכת. הו, מה מאד רציתי להתקל עתה בחבורתם של הנערים, כשהם גוררים רגליהם העייפות בדרך, שבה אני דוהר עם ממסאב. חבל, חבל שלא ראוני בדהירה הגאה הזאת! אני אשר מעולם לא חייכתי אליהם בחביבות, ודאי הייתי מברך אותם בצהלה ומנפנף ידי אליהם, כמו אל ידידי הטובים ביותר. חבל שלא נקרו לנו בדרכנו, בהליכתם זו האיטית, הנשרכת בין עצי היער.
חפז היער לקראתנו, ואני הבטתי בו תמיה, בו ובממסאב שלידי.
ארוכה, ארוכה הדרך אל המפל הגדול, בעת הליכה; צעד אחר צעד מודדות הרגלים את אורכה. והנה, בזו המכונית, הדוהרנית, נסוגה היא במהירות כה עצומה, כמו נבלעת מתחת לגלגלים. הנה כבר המקום, בו בעטתי אז בסל המלוכלך. ואנו נוסעים ונוסעים. איך זו הממסאב אינה חוששת כלל לכל סכנה! נוסעת לה לבדה, בלא כל הרהור בלבה. והרי אני גבר! ובודאי חזק אני ממנה. ורק עצים סבוכים מימין ומשמאל, ובהם אופל־עד. והיא אינה מפחדת. נוסעת לה בשקט ובביטחה, כאילו כל העולם שלה הוא.
איזו פתיה היא! אף אינה משערת כי כבר מרבקים את חמש הפרות שלי, מוהר־מיקנה תמורת כלתי. אני, אני עצמי מוליך חמש פרותי למרעה בימים, שבהם אינני נשלח עם סחורתי אל המפל הגדול. אני מחפש להן את המרעה הדשן ביותר, הדשן והלח ביותר; רעינה, רעינה, פרותי, למען תיף כלתי, מחירכן! ובלילות אני חולם עליה, על כלתי זו המצפה לי בניומבה של אביה, מצפה להישלח אלי, אך אלי! שמנות תהיינה, שמנות ועגולות, חמש פרותי!
וזו הממסאב מאומה אינה יודעת; נוסעת ונוסעת. ואך לעתים רחוקות מפנה אלי פניה, כמו נזכרת לפתע בקיומי, או כאילו רוצה לשאול, אם רב עוד המרחק אל המפל הנכסף. ואני מניע ראשי תנועת־לאו: לא, לא רחוק הוא. כי איך יכולה עוד להיות דרך ארוכה לפניה, בדהירה שכזאת? עוד קבוצת עצים מודעת, ועוד אחת, עוד בקעה וגבעה, ירידה ועליה, ועוד גשר מעל לפלג צונן, והמכונית אך מזמזמת לה זמזום עליז ודוהרת בנחת.
כשהממסאב גוחנת מעל להגה, שתי ברכיה הלבנות מגיחות מתחת לשמלתה הקלילה, עגולות, נוצצות, חלקות, כמו – כמו שתי יונים לבנות. ויש רצון, רצון עז, ממש תאוה, לגעת בהן, בשתי היונים הלבנות האלו. אני עוצם עיני, לבל אראה אותן, אך גם כשעיני עצומות, הברכיים הלבנות זוהרות לפני ואין מנוס מהן. לחיי בוערות, אני חש כל דמי עולה בגלים ומכה כמו בתוף ברקותי הלוהטות. נדמה, עוד מעט ויפרוץ בעד עורי המתוח, החוצה, החוצה. מה לעשות? לגעת? לא לגעת?
היא עצרה מכוניתה לפתע והפסיקה הרהורי. שואלת לגילי. מה היא חושבת לה? שתינוק כאן לפניה? היא נוטלת ידי בידה, (מה שונות הידים בשחורן ובלובנן – ואני תמיה: האמנם ידי שחורה כל כך?), והיא סופרת על פי אצבעותי: אחת, שתים, שלוש – ועד חמש, וחוזרת כסדרן של האצבעות אחורה: שש, שבע – ועד עשר. כאן מפסיקה ספירתה ומביטה בי כשואלת: בן כמה? נעלבתי. ברוגזה עניתי לה: “קומי־נא־טאנו!”5, והראיתי לה חמש אצבעות מפושקות של ידי השניה.
– מה?! – שאלה בתמהון, – חמש עשרה?
– כן! קומי־נא־טאנו! – זעקתי ברוגזה ובגאוה גם יחד.
– האמנם? חזרה ושאלה, – פיפטין? פיפטין, – אמרה בהדגשה באנגלית, כמצפה שאחזור על דבריה, כאילו מורתי היא. התעקשתי ולא חזרתי. הוצאתי ידי מידה, כי חשתי – עוד מעט ותישרף ידי במגעה החם והחודר עד עומק עצמותי. היא הנידה ראשה כמאוכזבת, החזירה ידיה אל ההגה ושבנו לנסוע.
אך הנה שוב הברכיים האלו! איך אשא מראן? הן כופתות את עיני אליהן כמו בחבלי־קסם. לוּא אך לגעת בהן, נגיעה קלה, אך להחליק עליהן בלחיי! או בשפתי הצורבות! הנה־הנה כבר הרכנתי ראשי אליהן, כבר כמעט ושחותי למטה, למטה, אל ליבנת הברכיים, – אך היא שוב עצרה המכונית ונגעה בידה במצחי, במבע של דאגה. כסבורה היתה שחולה אני, עומד להתעלף פה, לצדה. הוציאה מתוך סלה בקבוק יפה ונוצץ, לראשו מוברג ספל אדום. סובבה וחזרה וסובבה את הספל. פתחה את הבקבוק ומזגה מתוכו משקה בהיר ומהביל. הגישה הספל אל שפתי, אך מגע שוליו החמים מאד צרב את שפתי והרתיע ראשי אחורה, ומעט מהמשקה נשפך על ברכיה. היא זעקה מתדהמת הכאב, ובו ברגע הפכה ליבנת ברכיה לסומק בוהק ומכוער. היא שפכה ברוגזה את שארית המשקה מן הספל החוצה וניגבה במטפחת הדקה את ברכיה. בלא משים פרצתי בצחוק. הההההה, היכן, היכן הוא הלובן שלכן יונים חמודות? היכן הוא? הן, העור השחור שלנו עשוי לעמוד בנסיונות קשים מאלו ולא יכזיב! חלשה את, ממסאב, חלשה ומגוחכת. מה מאד מגוכחת את בברכיך האדומות, הרכות! שחור־עורנו טוב יותר, בטוח יותר, לא יסגור לראווה רחשי כאבנו, בצבעו האחיד שאינו משתנה. טוב, הו מה טוב, כי כלתי אשר יקנו לי, ברכיים שחורות לה, עזות וקשות, לא כשל זו, הממסאב.
ברוגזה ניכרת חזרה לנהיגתה. מעתה שוב לא זיכתה אותי במבט חביב ורך. נסענו בשתיקה, איש איש מכונס בתוך עצמו. לי לא קסמו עוד תלתלי ראשה הבהירים ולא ברכיה, הוורודות עתה בוורדיותו של חזיר צעיר. לא חן להן ולא נועם. אף לגעת בהן לא נתאוויתי עוד.
הדרך אצה וחמקה במהירות. הנה אנחנו כבר מגיעים אל המעלה האחרון, מאחוריו לפתע יתגלה המפל האדיר והאגם שלמרגלותיו. עוד מעט, עוד מעט ונראה אותו בכל הדרו. הנהו!
קריאת התפעלות פרצה מפיה. היא עצרה את המכונית והסתכלה במפל ללא־זוע.
ליד מעקה המיצפה, אשר ממול המפל, עמדה חבורת הנערים לבושי הבלואים, ובידם מרכולתם, מפיות וסלים הקלועים צבעונין. כולם, כמו להקת צפרי־טרף, עטו אל מכוניתה של הממסאב, אך בראותם גם אותי בה נרתעו מופתעים. נעמדו במעגל רחב, במרחק־מה מאתנו, ולא העזו עוד לקרוב, להטרידה.
והיא גם לא ראתה עוד לא אותם ולא אותי; כמו מוקסמת ירדה שפי למטה, למטה, עד לחלקת הדשא הירוק שעל שפת האגם, למרגלות המפל. הסתכלה והסתכלה בו ולא גרעה ממנו עין.
גאה הייתי, גאה עד מאד, – כאילו אני הוא אשר הצבתי פה את המראה הנאדר הזה, כאילו המפל שלי הוא, ואנכי הזרמתי עוצמתו, למען הדהימה, את הממסאב שלי. הבטתי בה ולא ידעתי מה אעשה; הארד אחריה ואעמוד לידה? או אולי אגש אליהם, אל הפרחחים האלה, ואעמוד אתם ליד המעקה? ברורות ראיתי בעיניהם אותות פליאה והוקרה כלפי. שהרי במכונית נסעתי, ליד הממסאב ישבתי לי, כמו גבר, כמו אחד הואזונגו!
לא, לא הלכתי אחריה. אל המיצפה עליתי, פניתי עורף לנערים, הבולעים בעיניהם כל אחת מתנועותי, נשענתי על המעקה והבטתי בה ובמפל הגדול.
הו, המפל הגדול! הרי מדי שבוע פוקד אני אותו, מדי שבוע בשבוע. ועם זאת, – אף אם אינו משתנה, תמיד, תמיד חדש הוא. שעות על שעות יכול אני להביט בו מבלי לזוז ממקומי. לא אבין בעצמי מה קסמו, ומה קסמן של טיפות־מימיו המתנפצות לאבק זוהר ומבהיק בכל צבעי הקשת, ומשתנה מדי רגע. והרעש המרעים ומהמם, – מה יופי בו? לא אבין. אך נמשך אני אחריו ותמיד קשה עלי הפרידה ממנו. על כן לא התפלאתי על תדהמתה של ממסאב.
לאט חזרתי להרהר בנסיעה המשונה שלי, וגם בריווח העשוי לסיימה. מעניין מה היא תעניק לי: אולי אפילו לירה שלימה? בודאי, בודאי ביד נדיבה תנהג בי. שהרי לא אני בקשתיה לקחת אותי עמה: אני אך נתבקשתי להורות לה את הדרך אל המפל הגדול. ודאי שכר נאה צפוי לי תמורת שרותי זה.
מה, מה אקנה לי בכסף הרב? חולצה. כן, חולצה צבעונית, עם ארבעה כיסים, שנים על חזי, משמאל ומימין, ושנים על מתני, מזה ומזה. הו, מה אשתעשע בצלצול הפרוטות בכיסים שעל מותני! שתי ידי תמיד נתונות בתוך שני הכיסים ומצלצלות, מצלצלות בלי הרף. מה עוד, מה עוד אקנה לי בכסף הזה? נעליים. כן, כן, נעליים! ולא עוד אֵשחק רגלי בחלוקי האבנים ובקוצים הדוקרים. כן, בלי ספק, נעליים. לא אלך עוד כמו אלה, הקרועים ויחפים, אלה העומדים פה לידי.
הו, ועוד נסיעה אחת נכונה לי, במכונית האדומה! אסע עם הממסאב עד ביתי, עד מיפנה־הדרכים, שם עליתי למסעי המופלא.
אחד הנערים ניגש אלי, בהכנעה ובהיסוס נגע בגבי.
– מה רצונך? – זעקתי אליו בקוצר־רוח ובאי־רצון, – הנח לי עתה!
– אוהו! אדון גדול! במכוניות נוסע! – צפצף זה בזעם וחזר אל החבורה. הם התלחשו זה עם זה, וכעבור רגע ניגשו אלי בצוותא.
– מי היא? – שאל הנועז שבהם.
– ממסאב, ממסאב שלי. – עניתי בגאווה.
– והיא תשלם לך?
– בודאי! ועוד איך!
– כמה?
– הו־הו! אל תשאל!
– ואתה גם תחזור אתה במכונית הזאת?
– ומה חשבת? בטח!
– תקח אותי! – בקש אחד הקטנים אשר לא ידע עדיין גאווה מהי.
– טיפש! – עניתי לו, אך הוא לא הרפה.
– אני סל אתן לך, היפה שבסלי! תקח אותי במכונית! – התחנן הזאטוט.
– אי אפשר! – פסקתי בחומרה, – איך אינך מבין זאת? ולי בכלל אין צורך בשום סלים שבעולם!
השתתקו הנערים ויחד הבטנו בממסאב ובמפל, הכובש כתמיד את מבטינו. אך עתה, כשהיא שם יושבת למטה, ללא זוע, כמו עשויה מאבן, קסמו עולה בעינינו ללא שיעור. הנהי קמה. לאטה היא עולה, פונה למכונית הריקה, פותחת הדלת, הארוץ אליה?
לא! שהרי היא תקרא לי, היא מיד תקרא לי. יראו הנערים בכבודי הרב. זקוף אני עומד פה, בין הנערים, לקריאתה מצפה. אך מה זה? היא שולחת מבטה בנו, כסוקרת פני כולנו, אך אינה מתעכבת על פני. האם לא הכירה אותי ביניהם? היא עולה למכונית. אולי, אולי בכל־זאת אזנק אליה? אולי אזכיר לה את קיומי הדל, קיומי הנעלב? לא, לא, אין צורך! אני לא אשפיל עצמי בפניהם. היא לא תעזוב אותי כאן, לא יתכן. והרי עליה לשלם לי, לשלם לי הון־תועפות, לשלם בעד המראה הזה. חולצה – נעליים – ומשהו עוד בשביל התינוק החדש – –
היא כבר בתוך המכונית. עוד מוציאה ראשה, מציצה במפל הגדול. כן, כן, כעת, כעת היא תקרא לי. כעת היא תביט בי. עתה בא הרגע. מה טיפש אני שלא אמרתי לה את שמי; איך, איך היא תקרא לי, בידה הלבנה. ואני ארוץ כמו חץ מקשת ארוץ, אעלה למכונית, אשב לידה ונסע. נסע ומיד ניעלם מעיני הפרחחים בין עצי היער האפל.
אך מה זה? לא יתכן! קול טרטור ההתנעה התריע באויר, ואף החריש רעשו של המפל. האמנם? לא! אי אפשר! היא לא תזוז מכאן בלעדי! לא! אני פוסע צעד אחד קדימה מבין שורת הנערים, המצפים כמוני עצורי־נשימה ומביטים במכונית הניעורה לחיים. ופתאום צחוק פרוע פורץ מפיהם. המכונית האדומה קרטעה קמעה וזזה קדימה.
והיא לא קראה לי. אף לא סימן שלחה לעומתי, אף לא סימן – .
זינקתי אחרי המכונית שהשאירה אחריה ענן של אבק סמיך ואפור.
[קניה, מאי 1963]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות