תמונה דרמטית מחיי אנצו סרני לפני הוצאתו להורג

הנפשות:

אנצו

נזיר א'

נזיר ב'

הזקיף הנאצי

המקום – תא צר של עצירים פוליטיים במחנה-ההשמדה במילדורף (המסונף חדאכאו) בשלהי הקיץ 1944. קירותיו של התא בנויים כלונסאות-ברזל, דרכם יכול הזקיף המסייר בפרוזדור לראות מדי עוברו כל הנעשה בפנים. בתא עצורים השלושה: שני נזירים איטלקיים ואנצו סרני, המכונה בפי כל עצירי המחנה “הצנחן” ובאורח רשמי “קאפיטן בארדא”, לפי ניירותיו שנפלו בידי שוביו הנאצים בעת היתפסו, אחרי צניחתו. השלושה לבושים בגדי עצירים מפוספסים, בלויים, שני הנזירים יושבים על דרגש השינה התחתון, אנצו מתהלך בעת שיחתם אנה ואנה, במידה ושטחו של התא מרשה זאת. הם שקועים בשיחה, המשתתקת ועוברת ללחש מדי הישמע צעדי הזקיף מעבר לקיר הכלונסאות. אנצו – כדרכו – מדבר בהתלהבות, תוך גסטיקולציה ערה, ואילו הנזירים נראים מדוכאים, ואך עם להטו של אנצו גוברת והולכת התענינותם בנושא השיחה ¹

אנצו לא, לא, אל תאמר כזאת. האלהים אינו אלא שם כולל להמרת הכוח הקיים, הגלום, לכוח פועל. להמרה זו רגילים לקרוא “בריאה”, יצירת יש מאָין, אך מהאין המדומה – – –

נזיר ב' מדומה? לא, לא, אינך אלא טועה. ולמעשה, הנקודה הזו היא המפרידה בינינו, המאמינים באלהים המוחלט, הכול-יכול ובינך, המנסה להלבישו פירושים על פירושים שונים. זהו! כרגע הוברר לי הדבר בירור יתר: כאן מוקד השוני שבהשקפותינו לפי אמונתנו האָיִן, – המדומה לפי דבריך, – אָיִן ריק מכול הוא, ממש – אָין, עד מגעו הבורא של האלהים.

אנצו יתכן, יתכן מאד כי כאן – לכאורה – מתגלע השוני שבהבנותינו את עיקרי הבריאה; אך משוכנע אני כי עוד נצליח ללבנן עד כדי איחודן למושג המתקבל על דעת שלשתנו. נסו נא להבין: לפי דעתי מגעו של הבורא, – כל בורא – (רואה הבער הרתיעה בפניהם של חבריו, מחייך ועושה תנועה מרגיעה בידו) לא, לא, אל נא תיבהלו, חישבו אל את מחשבתכם בבהירות – והרי תודה כי יש בוראים למכביר, גדולים וקטנים, כל אחד לפי מתכונתו לפי כושרו ויכולתו.

נזיר א' אצלי, הבריאה – פירושה אחד, אחד ויחיד – –

אנצו כל בריאה היא בריאה, – – – היא גאולת הכוחות הרדומים-אך-קיימים, המצפים למגעו של הבורא, כדי להשתחרר מתרדמתם, ובשחרור זה מקור אושרם של השניים, גם של הבורא גם של הברוא – – (נשמעים צעדיו של הזקיף, השיחה נפסקת עד התרחקו. אחרי שתיקה מתחיל אנצו את דבריו בלחש) הזוכרים אתם את תמונתו של מישל אנג’לו, “בריאת האדם”?

הנזירים ודאי, כן – – –

אנצו הרי האדם בה ממש מסמל את האָין המדומה, אשר הזכרתי. האם שמתם לב כי האדם כבר קיים, קיים בשלימותו, יפה וחזק, אך רדום, בכל רמ''ח אבריו רדום, כאילו נטול כל כמיהה להתעורר; ואך בקצה אצבעו המורמת, – כמו בכוח משיכתה ההיפנוטית של יד הבורא אפשר לחוש את כל הגלום העלול להתעורר. נקודת השריפה, רטט העתיד כולו, אצור בנגיעה מופלאה זו, זיק ומוקד של כל החיים – – –

נזיר ב' נאה ונאמן תאורך, קאפיטאנו, אך האמנם אינך חש בסתירה שבדבריך?

אנצו סתירה?

נזיר ב' כן, בלי ספק סתירה. לפי אותה תמונה עצמה, הניצוץ האלהי הוא המעתיר על האין, על החומר הבזוי, הנטוש לרקבון ולתולע, מהנשמה האלוהית האל-חומרית, הוא המעלה את הגוף הסרוח הדומן האדמה ומעלה אותו לדרגת אדם-יציר-האלהים.

אנצו (בחיוך של נצחון) הלא משל הוא, משל ותו לא! תנסה לצעוד אתי עוד צעד אחד קדימה, צעד אחד בלבד, – כי אז תבין: כל בָרוּא יכול להיות בוֹרֶא, וכי אין גבול לבריאה, כפי שאין גבול לכוחות הטמירים, המצפים להיגאל ממנוחתם – – –

נזיר א' לא, כי עם בריאתו של ישו שלמה הבריאה. ואילו קוימו מצוותיו, היתה האהבה שולטת בכול, וחיינו היו חיי-שמים עלי-אדמות – – – (צעדים של הזקיף מפסיקים דבריו).

הזקיף אלה, כמו נשים זקנות, מדברים ומדברים. שקט שם. עצלנים בני עצלנים. בפה כוחם גדול. נראה אתכם מחר על יד החפירה. (פוסח בקללה, דופק בקת הרובה על הכלונסאות. רגע של שתיקה.)

נזיר א' (בלעג מר) אהבה – אהבה – חיי שמים עלי-אדמות – – – ההה

אנצו (בכוח) כן, בודאי היו אלה חיי שמים עלי-אדמות. אך האנושות מורכבת ומגוונת היא, אין היא מסוגלת לקבל בשורה אחידה כזאת בבת אחת. תהליך הוא, תהליך שיש להצעידו; וכל הנביאים, כל אחד מהם נתן את חלקו לקידומו של התהליך הזה – גם ישו'. (לאות התנגדותם של הנזירים) כן, כן, מה לכם רתיעה זו? הלא תודו, ידידי, כי הוא לא היה קטן אך גם לא גדול מהם – –

* * *

נזיר ב' (בהתנגדות ניכרת) כך אתה סבור – – –

אנצו (בלהט, נכנס לתוך דבריו) כן, כן, אני יודע זאת. ומההנחה הזו אני רוצה להתחיל בהוכחות למסקנותי, לסתור, – או יותר נכון להרחיב את תחומי הבריאה. ישו, ככל נביא גדול בדורו, נבדך מיתר בני האדם בכך שנטל על עצמו עול האחריות לכלל, קיבל על עצמו את הבריאה מהיש הרדום – כפי שאני מגדיר זאת, או – להפיח בו את הזיק האלוהי, לפי הגדרתכם-אתם. אך בעיקרו היינו-הך הוא. וכאן אני מגיע לעיקר דברי: אני אומר כי כל אדם החש כי משום-מה הוא ולא אחר אחראי לנעשה סביבו, וכי עליו ולא על אחר לנסות לתקן, לשנות, להשכין את הרצוי והטוב בעיניו בזולת, אף הוא הינו כאחד הנביאים או כישו. ויקטור הוגו, למשל, או דאנטה, או דוסטויבסקי וטולסטוי, גם רומין רולאן, – פעלו בהם אותם כוחות. הם הטילו על עצמם את האחריות לקורה בעולם, ואף נשאו בה, מי ביסורים גדולים, מי בקטנים, ומי אף בהנאה אלוהית. ובהתערבות זאת בסדרי העולם – אשרם. והאושר הזה אינו תלוי כלל וכלל במידה של התענגויות מתקתקות מקובלת, כי אם אך ורק בהפעלת ההתערבות הזאת, שהיא מנת חלקם האלוהית, או הנבואית – – –

נזיר א' (נדהם) אמור, קאפיטאנו, האמנם באת לנסותנו, לפחות אותנו להרהורי עבירה?

נזיר ב' אחת מהשתים: או כי אתה גם אתה ניחנת באותו הזיק, – או כי חילול הקודש בדבריך – – –

אנצו לא זה ולא זה. הקשיבו נא היטב, ידידי, וענו לי. האמנם אף כאן, בשאול זו אשר יצרה הטומאה עצמה בגילומה, – האמנם עדיין תחָפשו גאולה במופלא מכם, שאינו שוכן בכם עצמכם? שאין לכם שליטה עליו? ראו, אני פה, דוקא פה, למדתי ואף הבנתי מהו מקורו של האושר – – – (צעדי הזקיף מתקרבים, השיחה נפסקת במתיחות עילאה)

הזקיף החרישו, טינופת (דופק ברוגזה ברובהו לאורך כל הכלונסאות, מתרחק בריטון)

נזיר ב' איך, איך אמרת? מקורו של אושר?

אנצו (עדיין בלחש, אך שיחתו סוחפת את שלשתם וקולם הולך וגובר) פשוט בתכלית הפשטות: תעודתו של האדם, של כל אדם, היא לנצל הכוחות הטמונים בו עד תומם. וזהו המפתח היחיד לאושר האמתי, בין אם יושג תוך הרגשת שמחה-של-יצירה או ביסורים. גם השמחה וגם היסורים הם אך ורק תופעות-לוואי שאינן משנות את אושר-ההפעלה של היכולת כולה. (בחיוך) כדי לשׂבֵר את האוזן, החקלאי שבי ימשיל לכם משלו: האם חשבתם אי פעם על געגועיו של קרקע-בור?

נזיר א' קרקע-בור? געגועים? געגועיו של קרקע-בור?

נזיר ב' מה לאלה ולאושרו של אדם? לְמה כונתך?

אנצו קרקע-בור, אשר לא עוּבַד, הרי האלהים נחנק בו, בכל טפח עפרו. אין לכם חקלאי נאמן אשר לא ירגיש כזאת בראותו חלקת אדמה שלא נחרשה, שלא נזרעה. אמנם נכון הוא כי לשם כך עליה לעבור מצבי מכאוב ויסורים שונים, עליה להיפלח, להיקרע לנירים נירים, ויתכן כי עצם ההצמחה מחובה מלווה היא מאמץ ואף מכאוב, אך בלעדי העלאת היבולים אין היא מגיעה לסיפוק ולפורקן; והרי זה העיקר. (בחיוך) גם לאדמה נשמה. אל תתפלאו, גם האדמה עלולה לכאוב. גם היא שואפת לשחרור הכוחות בהם הוטענה. כל הכוחות מיסודם נכספים להתפרקות.

נזיר ב' (בנדהם מעצם הגילוי) אני – אני הבנתי. כן, כן, הבנתי. כונתך לגאולתם של כוחות האלוה הקיימים ככל יצור שבעולם ומשוועים לבטוי. הבנתי. הלא זוהי הנהייה הנצחית להתגלות. (אל נזיר א') מה תאמר אתה? הרעיון הוא – גאולת הכוחות האלוהיים הצפונים בכול, – גאולה, אף תוך יסורים. זהו; בדיוק נמרץ; הבנת? בכך ניתן לך פירוש בהיר ביותר לסוד האפוקליפסה. (אל אנצו) הפלאת חשוב, הפלאת הסבר, קאפיטאנו. איך אמרת? ביסורי החריש והפילוח, במכאוב הכרייה והצמיחה נגאל הקרקע משלוות המוות – – –

אנצו (נכנס לתוך דבריו, כאילו קורא, זועק ומשווע) לוא אך יתגלה כוחו, לוא אך יתגלה – כן, זוהי המטרה. לכך, לכך נתכוונתי. (בראותו אותות תמהון בעיני הנזיר א' פונה אליו) העוד תחמה, ידידי?

נזיר א' לא, לא תמהון הוא זה, כי אם תהייה, תהייה לגילוי הפשוט והגדול כאחת. רפואה, רפואה היא לנו, ביאושנו, קאפיטאנו, רפואה ועידוד. אך איך, איך ידעת לעודד, להעלות אמונה אפילו פה, בגיהנום זה על אדמות?

אנצו (צוחק) פה? המחשבה בכל מקום חופשית היא, למחשבה אין כבלים ולא גבולות, ולרחף בה אפשר גם כאן. (בחיוך) וביחוד – כשיושבים עם שני חברים כמוכם, להם נהירים כל שבילי הפילוסופיה והדת, – ממש תענוג הוא. תענוג לשוחח אתכם. (מנמיך קולו למישמע צעדיו של הזקיף הקרב. הצעדים עוברים תוך רעש דפיקות מקלו המועבר על כלונסאות התא)

נזיר ב' (אחרי רגע שתיקה) הוא עבר. תוכל להמשיך, קאפיטאנו; אושרו של אדם, אמרת קודם – –

אנצו (בחיוך) לא רק של אדם; לי נדמה כי כאדם כן גם חיה, ואף כל חפץ דומם – – (רואה בתמהונם של שני שומעיו) כן, כן, גם כל חפץ דומם, טוען הוא כוח מסויים ושואף לפירוקו – –

נזיר א' האם, – האם לא הגזמת במקצת? גם חפץ דומם – שואף?

אנצו לא, לא הגזמתי. אין לי ספק כי גם כל חפץ דומם. תאר לעצמך – אבן, אבן על ראש ההר; הרי שיש בה כדי לעורר שלגונות סוחפים, אדירים, בעצם היותה במקום שהינה. או, למשל, קפיץ, – כן, קפיץ מתוח; האין הוא אחוז יסורים איומים ושאיפה עצומה להתפרק ממתיחתו? מה מאד נכסף הוא להרפייה. ומשיפורק – יבוא על סיפוקו, יגיע למצב שאפשר לכנותו “אושר”. ואם חפצים דוממים, בלתי מסובכים בגוני-רגשות כן, הרי שכל היצורים החיים על אחת כמה וכמה. כי תבינו, הכוח ההיולי הזה אינו אלא סוד החיים עצמם, הרוח שבהם.

נזיר ב' כן, בלי ספק היא גילומו של אלהים בם, – בכולם – – – –

אנצו אני מקבל גם הגדרה כזאת. תכנה את תמצית החיים הזו כאשר תכנה, אך למעשה השם אינו משנה את העיקר. אולם דבר אחד ברור הוא: אסור, אסור לבזבזה, לחנקה, את התמצית הזאת; יש להוציאה מתרדמתה, להפעילה, גם תוך מאמץ על-אנושי. כי אם לא כן, אין החיים ראויים להיקרא חיים.

נזיר א' (במרירות) רוצה לומר כי גם פה, גם פה, בגיהנום הזה, יש מקום להפעלת הכוחות האלה?

אנצו (בעוז) ודאי, דוקא פה, ואולי אף יותר מאשר שם, מקום בו יוכלו הכוחות האלה לנובע, כמאליהם – – –

נזחר א' (בחוסר אימון) איך, איך אפשר פה? כשכל מבואות העולם נעולים לפניך? כשהשטן עצמו מהלך כאן סביבך ברגלים פשוקות, כאילו כל הדרכים נפתחו לרווחה לפניו בלבד? מה, מה תוכל לעשות בם? פה, במקום אשר אף לשקוע בתפלה אלמת לא ניתן לך?

נזיר ב' באמת, איך?

אנצו הקשיבו נא, ידידי, אספר לכם משהו, אולי יהיה בדברי כדי להסביר, – אם כי ודאי תתמהו לשמוע – – – (רגע של שתיקה מתוחה) התדעו, אוצר היה בידי, אוצר נדיר מאד במקומנו זה, אוצר שרוב העצירים, – אפילו אתם השניים –, היו מתקנאים הי, אילו ידעו – – –

הנזירים אוצר?

אנצו (בחיוך) כן, ממש אוצר: אמפוּלה של ציאנקלי, שיש בה כדי לשחרר כהרף עין את נושאה מכל מכאוב מיותר. (הנזירים נרתעים) כן, כן, יודע אני: עדיין מכריזים אתם: חטא הוא. אך אין הכרזתכם אלא מהפה ולחוץ, ידידי. יש בכוחה של אמפוּלה כזאת לפתות גם אתכם, כן, כן, לא תכחישו זאת. ראיתי אתכם, את שניכם, במצבים שונים ביותר, – לא אחת ולא שתים – – –

נזיר ב' (מרכין ראשו מבוייש) אני מודה, צדקת, קאפיטאנו, צדקת.

אנצו ומדוע זה, נחשו נא, מדוע לא גאלתי עצמי בה, באמפולה קטנה זו? מדוע? הלא בבירור ידעתי כי לא אצא עוד חי מכאן, אני, הצנחן, וכפי שהם קוראים לי – “המרגל”. – הרי הדבר ברור, ברור לכלנו; ובכל זאת לא השתמשתי בה. מדוע? לא מרתיעה מפני המוות; המוות מתוק הוא לעומת כל הנסיונות, בהם ידעתי כי אתנסה פה, וּכבר נתנסיתי, וכי אין לי מהם מנוס. אם כן, הקשיבו נא ואומר לכם מדוע: כי גם פה, גם פה היו לי תפקידים, (לתמהונם של השניים) כן, כן תפקידים, תפקידים שאיש לא פירשם לפנַי, איש לא הכתיבם לי, – אני עצמי ידעתים. עדיין בליעת האמפולה היתה בחזקת מותרות; עוד לא הרשיתי לעצמי פתרון קל כזה.

נזיר א' תפקידים? תפקידים – אמרת?

אנצו כן, כל עוד היה בעצם הופעתי פה, בין אנשי המחנה, משום בשורה, כי עוד קיים מחוץ לחומותיו עולם אחר, וכי יש למען מה להמשיך, אף בקיומם העלוב פה, בעינויי המחנה האיום הזה, – כל עוד יכלתי לעודד את אלה אשר רוחם נשברה בהם כמעט כליל, ולוא אך אחד מהם, – אסור היה לי – –

* * *

נזיר ב' הבנתי. כי אכן גם פה, בתא הזה, גם לנו לשנינו בישרת, גם אותנו עודדת – –

נזיר א' גבורה, גבורה היא – – –

אנצו לא, בהחלט לא. אין כל גבורה בכך; לא ולא האמינו לי. יש בדבר מקורו של אושר, של אושר גדול. כל הסבל הכרוך בפירוקו של הכוח הזה אינו עומד בכל השוואה עם מידת הסיפוק בעת גלותך אותו. ואם תשקלו היטב מה עדיף, הרי שבלי ספק לא תוותרו על הסיפוק הזה, לא תסכימו לבזבזו לריק, חס וחלילה – – –

נזיר א' אמור נא, אמור, קאפיטאנו, מניין לך מקורות כה עמוקים של אמונה ברה וכבירה זו? לך, דוקא לך, שהנך – (מגמגם) ש – הנך –

* * *

אנצו (בצחוק עליז) שהנני יהודי? זאת רצית לומר?

נזיר א' אודה ולא אבוש: כן. שהרי אנחנו, – אנו נצטווינו להאמין, – ואילו –

אנצו (בצחוק נכנס בתוך דבריו) ואילו אני, שיהודי הנני, – איש לא כפה עלי אמונה – – –? (צוחק) הקשב ואומר לך: (בכובד ראש, כמתוודה) מעודי, מעודי זכיתי כי משום-מה כל חיי לא היו אלא פירוקם המתמיד של הכוחות שניתנו בי, – ביודעים או שלא ביודעים, – כל יום וכל רגע; ולאו דוקא תוך הנאה רגעית, תוך מתיקות וצהלה. אך מי זה אמר כי אלה הם סימני-הכר יחידים לאושרו של אדם? לא היה ולא נברא. כי אך ורק השחרור של המרץ שניתן לך, אף אם הנך נשרף כלך אתו ביחד, – אושר ייקרא. קראו לכך “אמונה”, קראו לכך “אלהים”, – הינו-הך; לי ברור הוא כאורו של יום זהו האושר ואין אחר בלתו. ואני, באורח פלא, זכיתי לאושר זה במידה גדושה; גם כאן: בפגישות עם הנידונים למוות, כמוני, כשליחו של העולם החופשי שלא נחרב עוד ולא ייחרב. גם פה, בתא הזה, בשבתי אתכם, עם שניכם, זכיתי לאושר זה. ואפילו בפגישתי עם הזקיף השחצן, אשר תחלה סטר על לחיי, ואחרי שיחתי אתו בוש והגיש לי סיגריה, לפייס אותי ולרצותני; גם בו זכיתי לגלות שמץ של מה שראוי להיקרא “אדם”, והרי שגם בכך מצאתי זיק של אושר. ועל כן, תבינו, כל עוד יש בי כוחות להפעילם, אסור לי לבזבז אותם, להחניקם באיבם, כי מתן עליון הוא. ועל כן לא בלעתי את טיפות האמפולה, המפסיקה שריפה קדושה זו ומצלילה אותך במתיקותו של המוות והחידלון. וזאת אני יודע: אם בכלל קיים המושג המציאותי של “אדם מאושר” – הרי שאני הוא.

נזיר ב' כעת, רק כעת תפסתי כל כוונת דבריך, תמצית תורתך. סרו, סרו כל ספקותי ולא יבואני עוד. אתה, אתה פיענחת את מקור האמונה, את סודה, הנתפס אך בחוש; והנה אתה ידעת, אתה נתת בטוי לניחושינו, לתחושתנו העמומה של המרץ האלהי אשר בנו, ועוררת כוח להיאבק על קיומו. בכול, אפילו בחפץ דומם ובחיה תמימה אותו מצאת, כתוכן עליון בם. (מחבק את אנצו) ברוך תהיה. זהו הרגע הנעלה והמאושר בחיי. ודוקא פה, בגיא-צלמוות זה, למדתי, ומפיך למדתי, קאפיטאנו. (נשמעים צעדיהם של אנשי המשמר, וחריקת מפתח בדלת התא).

הקול (מעבר לדלת התא) קאפיטאן בארדא, לחקירה. מיד.

אנצו (מתישר מלוא קומתו, מתקן מראה לבושו) כן, אני בא. (לוחץ ידי הנזירים) היו שלום, ידידי. (יוצא)

נזיר ב' אלי, אלי, עתה? דוקא עתה? ברגע הגדול הזה? מה נוראים משפטיך.

נזיר א' מי יודע, מי יודע, אם עוד נזכה לראותו אי פעם. לבי מנבא לי רעה – – – (כורע על ברכיו ביאושו)

נזיר ב' ובכל זאת, אל תחשוש; הלא שמעת, מפיו שמעת הבשורה. בכל מקום, בכל אשר יימצא, כוחו הטמון יפעל בו, לא יכזיב. לא, כזה לא יאבד, אף בגוב האריות לא יאבד, כל יסורים לא יוכלו לו.

מסך

ממסאב, ממסאב, הו, ממסאב¹, – מדוע, מדוע עשית כזאת? כיצד זה בגדת בי ככה? איך, איך יכולת? ומדוע? הן אני כל רעה לא גרמתי לך, כל רעה – –, ואת – –, הו, ממסאב – –.

אך תראי, אני עוד אמצא אותך, – כן, כן, אני עוד אפגוש אותך, אני עוד – –

טיפש, טיפש אני! איך אמצא אותה בין כל הממסאב הלבנות האלו, הלבנות כמוה? איך? האמנם אדע להבחין פניה?

השערות שלהן כמו – כמו – סיבי הסיזאל, כן, בדיוק כמו סיבי הסיזאל, מבהיקות, נוצצות בשמש. עור פניהן לבן, כל תווי־פנים לא תבחין בלובן המשונה הזה. לכולן, לכולן אותן הפנים. דומות הן זו לזו כמו – כמו פרחי הלוטוס הלבנים אשר על פני האגם, לרגלי המפל הגדול. שעות על שעות אוכל להביט בהם, בפרחים הלבנים האלה, ולא אבחין בין פרח לפרח. כן, כל הממסאב האלו, כמו אחיות תאומות, בנות אֵֵם אחת, כמו אחיות תאומות. לכולן אותן הפנים, אותן השערות, אותן העינים החדות, המכחילות למרחוק. ואיך אכיר אותך, ממסאב, איך אכירך בין כולן?

כולכן מתהלכות ברחובות כמו אדונות־העולם; לא תבטנה שמאלה ולא ימינה, כלום, כאילו לא איכפת לכן, כלום! ואם יקרה כי תשלחנה עין בנו, הנכן מסתכלות – כאילו – כאילו לא בני־אדם רגילים אנחנו, כאילו לראווה הוצגנו. ואיך אתן נושאות את עצמכן, גבוהות ורזות, על אותן הנעלים המשונות לרגליכן הדקות כמו כרעי־עגורים, רגליכן המבהיקות בלובנן. לא, אי אפשר להבדיל אין אחת למישנה.

בודאי, בודאי לא אכיר אותך בין כל אלו, ממסאב.

ואולי – אולי גם את אינך מבדילה בין פנים לפנים, הזרים לך, הפנים השחורים, וכולנו, כולנו נראים גם לך דומים זה לזה, אחים־תאומים, כמו לנו הפנים הלבנים. אולי לא בך האשם, – וכל זעמי עליך זעם־חנם הוא. ואולי אף נתכוונת לקרוא לי, באמת נתכוונת, כאשר הסתכלת בנו, בחבורת הנערים, אך לא הבחנת ביני ובינם – –. אולי – –. ושמא חששת לקרוא לי מבין אלה, פן כל החבורה הפרועה הזו תעוט עליך ועל מכוניתך, ואת לבדך – –. אולי – –.

אך אתה מה אעשה? איך אשא חרפתי?

הלא זה היה נורא, נורא! עולמי נטרף בראותי מכוניתך האדומה זזה ממקומה ונוסעת, באמת נוסעת. לא, לא האמנתי למראה־עיני. אך היא באמת התרחקה תוך טרטור, העלתה ענן אבק סמיך, שכמעט כיסה אותה מפני, ניתרה ממקומה וגלשה לה במורד, הגבעה, – בלעדי! גלשה לה, כאילו אינני קיים. זינקתי ממקומי ורצתי, רצתי אחריה כמטורף. צללתי בתוך האבק הדביק, המחניק. מתנשף מריצה ומחימה. עוד גחנתי למטה ובשני אגרופי גרפתי גושי עפר ואבנים, לידות אותם בך, בך – הממסאב.

האבק כיסה את קרעי־בגדי, את גופי, מילא עיני הלחות, את פי, עמד בגרוני כמו אבן עגולה, לא לבלוע ולא להקיא. אך אני לא הרפיתי, כמו רדוף קול צחוקם הלגלגני של הנערים שראוני בבזיוני. הו, לבושה הזאת!

ממסאב, איך יכולת לעשות לי כזאת? האינך בן־אדם? האם אין לך לב בחזה הלבן שלך? האמנם שכחת את שירותי, ונסעת כאילו אני לא־כלום.

והלא את, את היא אשר פנית אלי בבקשתך, את עצמך. ואני נעניתי; הו, ובאיזו שמחה נעניתי לך, ממסאב. בתחלה אף על כל שכר לא חשבתי; בהתפעלות ובגאוה אצתי לעזור לך.

זכרי נא, אני אך עמדתי לי ליד הניומבה² ואת, את היא אשר ניגשת אלי בשאלתך, את – ולא אני! אני מאומה, כל מאומה ממך לא בקשתי.

עמדתי לי בחוץ, לשאוב מעט אויר צח. עיני מצמצו עדיין בצאתי מאפלולית ביתי אל שפע האור שבחוץ. באזני שמעתי עדיין קול תחנוניה של אמי: הבא לי מעט מים, בני, מעט מים! לא עניתי לה מאומה, אך בלבי אמרתי כי אמנם ארד למעיין ואביא לה מים. היא שוכבת שם חלשה ועייפה, עם תינוקה החדש, ואיש אינו על ידה להשקותה מים. אשת־אבי השניה יצאה עם שחר לעבוד בשאמבה³, והיא תחזור אך עם חשכה. ואבי רחוק; אולי אף אינו יודע על התינוק החדש. באמת, בלב שלם נתכוונתי להביא לאמי מים. אך לפתע הופעת את, את, הממסאב. מכוניתך האדומה נעצרה לפני מיפנה־הדרכים, מקום בו נעצרות תמיד מכוניותיהם של הואזונגו⁴, כשפניהם אל המפל הגדול. אני עמדתי והסתכלתי בך ובמכוניתך. בלבי אמרתי: נראה אותה, – נראה איך זו תמצא דרכה! ולא זזתי ממקומי.

ראיתי אותך מאחורי ההגה, מפנה פניך הנה והנה, בתמיהה כשואלת, באיזו משתי הדרכים לכוון רכבך. והנה בי נתקל מבטך הכחול, השונה כל כך ממבט בני־עמי. כחול וחד, ולא־מלבב, אך מושך, מאד־מאד מושך בזרותו. כמו רתוק אל מבטך זה סומרתי אל מקומי, ורק עיניך ראיתי, רק עיניך.

אולם את, כמו מפקפקת, בי הבטת; ודאי חשבת אותי לילד, ילד אשר לא ידע לענות לך. אך, משלא נגלה אחר לפניך, זולתי, יצאת בכל־זאת מהמכונית וניגשת אלי. כמו אחת פלאית עמדת לידי, ואני נתפעמתי; כה קרוב היה ראשך המבהיק בלובנו ליד ראשי, ריחך כמו ריח־הפרחים ביער. המום ואילם עמדתי לפניך, הדיבר נתקע בגרוני.

הו, ממסאב, ממסאב – –.

והיא – שאלה אותי משהו בשפתה, ומשראתה שאין תשובה בפי, ניסתה לתרגם דבריה לסואהילית רצוצה. אך הלא אני ידעתי, גם קודם לכן כה היטב ידעתי, לאן פניה מועדות; שכן כל הואזונגו נהייתם היא למראה המפל הגדול.

ואיך לא אדע הדרך? הרי כל פרנסת אמי מאלה הואזונגו, הקונים מרכולתה מידי, שם ליד המפל הגדול. הו, המפל הגדול!

ודאי שידעתי, הו, מה מאד ידעתי הדרך הזאת! מדי שבוע בשבוע עובר אני בה, תוחח בכפות רגלי עפרה האדמדם והרך, שעות על שעות. ובידי הסלים והמפיות הצבעוניים, הקלועים בידי אמי. או, כן, גאה אנכי, מאד גאה על מרכולתה זו של אמי, אילו סלים חמודים יודעת היא לקלוע! ואיך היא יודעת לצבוע את סיבי־הסיזאל הצחורים בכל הצבעים הנפלאים של עסיסי־הגרגרים השונים אשר ביער. כל גרגר וצבעו המפליא והנפלא אמי יודעת. יש ומגרגר שחור צבע אדום כמו דם היא סוחטת, וצבע ירוק מגרגר צהוב, ואנו, הילדים, עומדים דרוכים מעליה, – מה יצא מגרגר זה? ומה מזה? אך היא יודעת אותם, מכירה את כולם ואינה מופתעת; גרגר גרגר וצבעו־שלו לסליה, חמדה לעינים!

כל הנערים מתקנאים בי בשל יופיים של סלי־אמי. מוטב היה לי לעשות לבדי את דרכי זו אל המפל הגדול, בשבילי־היער, ולא להצטרף אל חבורתם של הפוחחים האלה. לא, לא טובה חברתם! אך רחשו של היער האפל מפיל את אימתו עליך, באין איש עמדך. כולנו פוחדים כמוני כמוהם, על־כן, מדי שבוע מתאספים אנחנו טרם אור יום יהל, ליד המעיין, נער נער וסליו על כתפו. בקנאה מביטים הם על סלי: קליעתם נקיה, מדויקת, צבעם זוהר. מה מאד הייתי רוצה לפרוש מחבורתם הפרועה, השולחת רוע־מבטיה אל יפעת רכושי. אך מה אעשה, אל מי אצעק, אם להקת הבאבונים השחצנים תחמוד לה לצון ותחטוף מידי את סלי, המושכים עיניהם אל צבעם העליז? ולוא אף אצעק, מי יענה לי ואני שם לבדי? על כן מצטרף אני אליהם, אך חששותי עמדי.

למעשה, כולנו מתקנאים. כולנו סוקרים בעין בוחנת מרכולתם של האחרים, מעריכים בלב עכור, אם יעלה הריווח שלהם על שלנו. גם אני, בראותי ביד אחד הנערים סל המושלם בקליעתו, בצבעיו, בוערת בם בי קנאתי, ומרה חמתי.

ופעם אחת קרה, כי חטפו מידי אחד מסלי. סל קטן ויפה היה זה, יפה להפליא. אדום וירוק עם בליטות צהובות. ודוקא הבליטות האלו, מעשה מיוחד של ידי אמי, היודעת לשלבן לתוך הקליעה הרגילה, – הן־הן אשר העלו זעמם. ראיתי אותם מביטים בסלי המיוחד הזה, מתגודדים ביחד, זוממים משהו בלחישות מפה לאוזן. לבי ניבא לי שואה. ניסיתי להסתיר את הסל ההוא, אך לשוא. השואה באה ובאה מיד. הם זינקו לפתע, חטפו את פאר גאותי זה, תוך צחוק קולני ומרושע. נאבקתי עמהם, אך מה אני האחד מול כולם? ואף לא אחד מהם פנה לעזרי, אך לא אחד! כולם ששו לצערי, כולם התנכלו לי. הם סחטו מיץ שחור ונודף ריח רע מתוך גרגרים חומים אשר ליקטו בזממם, ולכלכו את סלי. “הא לך את סלך!” – קראו, בזרקם אלי את הסל המחולל, – “מכור, מכור אותו, במאה לירות מכור את סלך המטונף!” דמעות בערו בעיני, אך לא הנחתין להיראות לפרחחים האלה. בעטתי בסלי, בכל כוחותי בעטתי בו, ונזרק למעלה, אל בין השיחים הסבוכים. ובכל זאת, – גם אז, גם אז לא נטשתי חבורתם, גם אז. אף אם צחקו לי, לי ולעלבוני, לא העזתי. התביישתי – אך פחדתי. כמו כפות נגררתי אחריהם, פליטת־סחורתי המוכלמת על שכמי.

ודאי שאני יודע, ועוד איך אני יודע את הדרך הזאת!

הבינותי, היטב הבינותי שאלתה של ממסאב. שכחתי עולמי, כל ביתי צלל כמו בשאול; לא התינוק החדש, ולא אמי הצמאה –, כולם כמו לא היו קיימים עוד. רק אותה ראיתי. את הממסאב. הנדתי תנודת־הן את ראשי ועליתי למכונית האדומה. ישבתי לי ליד הממסאב. היא אחזה בהגה בשתי ידיעה הלבנות, וזזנו ממקומנו. בפליאה הסתכלתי בה הגוחנת מעט קדימה וחותרת דרך היער העצום הזה בעוז, בלי היסוס, כמו חותכת אותו במכוניתה, כמו פולחת אותו לשנים. והוא נסוג לפניה, כמו נכנע, ואינו מפיל עוד אימה ולא פחד.

מין עליזות אחזה בי למראה היער הקודר, הנרתע מפני הממסאב, ושוב אינו אותו יער. עציו הענקים ושיחיו העבותים אצים להם אחורה, מפנים לממסאב דרך בהכנעה מגוחכת. הו, מה מאד רציתי להתקל עתה בחבורתם של הנערים, כשהם גוררים רגליהם העייפות בדרך, שבה אני דוהר עם ממסאב. חבל, חבל שלא ראוני בדהירה הגאה הזאת! אני אשר מעולם לא חייכתי אליהם בחביבות, ודאי הייתי מברך אותם בצהלה ומנפנף ידי אליהם, כמו אל ידידי הטובים ביותר. חבל שלא נקרו לנו בדרכנו, בהליכתם זו האיטית, הנשרכת בין עצי היער.

חפז היער לקראתנו, ואני הבטתי בו תמיה, בו ובממסאב שלידי.

ארוכה, ארוכה הדרך אל המפל הגדול, בעת הליכה; צעד אחר צעד מודדות הרגלים את אורכה. והנה, בזו המכונית, הדוהרנית, נסוגה היא במהירות כה עצומה, כמו נבלעת מתחת לגלגלים. הנה כבר המקום, בו בעטתי אז בסל המלוכלך. ואנו נוסעים ונוסעים. איך זו הממסאב אינה חוששת כלל לכל סכנה! נוסעת לה לבדה, בלא כל הרהור בלבה. והרי אני גבר! ובודאי חזק אני ממנה. ורק עצים סבוכים מימין ומשמאל, ובהם אופל־עד. והיא אינה מפחדת. נוסעת לה בשקט ובביטחה, כאילו כל העולם שלה הוא.

איזו פתיה היא! אף אינה משערת כי כבר מרבקים את חמש הפרות שלי, מוהר־מיקנה תמורת כלתי. אני, אני עצמי מוליך חמש פרותי למרעה בימים, שבהם אינני נשלח עם סחורתי אל המפל הגדול. אני מחפש להן את המרעה הדשן ביותר, הדשן והלח ביותר; רעינה, רעינה, פרותי, למען תיף כלתי, מחירכן! ובלילות אני חולם עליה, על כלתי זו המצפה לי בניומבה של אביה, מצפה להישלח אלי, אך אלי! שמנות תהיינה, שמנות ועגולות, חמש פרותי!

וזו הממסאב מאומה אינה יודעת; נוסעת ונוסעת. ואך לעתים רחוקות מפנה אלי פניה, כמו נזכרת לפתע בקיומי, או כאילו רוצה לשאול, אם רב עוד המרחק אל המפל הנכסף. ואני מניע ראשי תנועת־לאו: לא, לא רחוק הוא. כי איך יכולה עוד להיות דרך ארוכה לפניה, בדהירה שכזאת? עוד קבוצת עצים מודעת, ועוד אחת, עוד בקעה וגבעה, ירידה ועליה, ועוד גשר מעל לפלג צונן, והמכונית אך מזמזמת לה זמזום עליז ודוהרת בנחת.

כשהממסאב גוחנת מעל להגה, שתי ברכיה הלבנות מגיחות מתחת לשמלתה הקלילה, עגולות, נוצצות, חלקות, כמו – כמו שתי יונים לבנות. ויש רצון, רצון עז, ממש תאוה, לגעת בהן, בשתי היונים הלבנות האלו. אני עוצם עיני, לבל אראה אותן, אך גם כשעיני עצומות, הברכיים הלבנות זוהרות לפני ואין מנוס מהן. לחיי בוערות, אני חש כל דמי עולה בגלים ומכה כמו בתוף ברקותי הלוהטות. נדמה, עוד מעט ויפרוץ בעד עורי המתוח, החוצה, החוצה. מה לעשות? לגעת? לא לגעת?

היא עצרה מכוניתה לפתע והפסיקה הרהורי. שואלת לגילי. מה היא חושבת לה? שתינוק כאן לפניה? היא נוטלת ידי בידה, (מה שונות הידים בשחורן ובלובנן – ואני תמיה: האמנם ידי שחורה כל כך?), והיא סופרת על פי אצבעותי: אחת, שתים, שלוש – ועד חמש, וחוזרת כסדרן של האצבעות אחורה: שש, שבע – ועד עשר. כאן מפסיקה ספירתה ומביטה בי כשואלת: בן כמה? נעלבתי. ברוגזה עניתי לה: “קומי־נא־טאנו!”⁵, והראיתי לה חמש אצבעות מפושקות של ידי השניה.

– מה?! – שאלה בתמהון, – חמש עשרה?

– כן! קומי־נא־טאנו! – זעקתי ברוגזה ובגאוה גם יחד.

– האמנם? חזרה ושאלה, – פיפטין? פיפטין, – אמרה בהדגשה באנגלית, כמצפה שאחזור על דבריה, כאילו מורתי היא. התעקשתי ולא חזרתי. הוצאתי ידי מידה, כי חשתי – עוד מעט ותישרף ידי במגעה החם והחודר עד עומק עצמותי. היא הנידה ראשה כמאוכזבת, החזירה ידיה אל ההגה ושבנו לנסוע.

אך הנה שוב הברכיים האלו! איך אשא מראן? הן כופתות את עיני אליהן כמו בחבלי־קסם. לוּא אך לגעת בהן, נגיעה קלה, אך להחליק עליהן בלחיי! או בשפתי הצורבות! הנה־הנה כבר הרכנתי ראשי אליהן, כבר כמעט ושחותי למטה, למטה, אל ליבנת הברכיים, – אך היא שוב עצרה המכונית ונגעה בידה במצחי, במבע של דאגה. כסבורה היתה שחולה אני, עומד להתעלף פה, לצדה. הוציאה מתוך סלה בקבוק יפה ונוצץ, לראשו מוברג ספל אדום. סובבה וחזרה וסובבה את הספל. פתחה את הבקבוק ומזגה מתוכו משקה בהיר ומהביל. הגישה הספל אל שפתי, אך מגע שוליו החמים מאד צרב את שפתי והרתיע ראשי אחורה, ומעט מהמשקה נשפך על ברכיה. היא זעקה מתדהמת הכאב, ובו ברגע הפכה ליבנת ברכיה לסומק בוהק ומכוער. היא שפכה ברוגזה את שארית המשקה מן הספל החוצה וניגבה במטפחת הדקה את ברכיה. בלא משים פרצתי בצחוק. הההההה, היכן, היכן הוא הלובן שלכן יונים חמודות? היכן הוא? הן, העור השחור שלנו עשוי לעמוד בנסיונות קשים מאלו ולא יכזיב! חלשה את, ממסאב, חלשה ומגוחכת. מה מאד מגוכחת את בברכיך האדומות, הרכות! שחור־עורנו טוב יותר, בטוח יותר, לא יסגור לראווה רחשי כאבנו, בצבעו האחיד שאינו משתנה. טוב, הו מה טוב, כי כלתי אשר יקנו לי, ברכיים שחורות לה, עזות וקשות, לא כשל זו, הממסאב.

ברוגזה ניכרת חזרה לנהיגתה. מעתה שוב לא זיכתה אותי במבט חביב ורך. נסענו בשתיקה, איש איש מכונס בתוך עצמו. לי לא קסמו עוד תלתלי ראשה הבהירים ולא ברכיה, הוורודות עתה בוורדיותו של חזיר צעיר. לא חן להן ולא נועם. אף לגעת בהן לא נתאוויתי עוד.

הדרך אצה וחמקה במהירות. הנה אנחנו כבר מגיעים אל המעלה האחרון, מאחוריו לפתע יתגלה המפל האדיר והאגם שלמרגלותיו. עוד מעט, עוד מעט ונראה אותו בכל הדרו. הנהו!

קריאת התפעלות פרצה מפיה. היא עצרה את המכונית והסתכלה במפל ללא־זוע.

ליד מעקה המיצפה, אשר ממול המפל, עמדה חבורת הנערים לבושי הבלואים, ובידם מרכולתם, מפיות וסלים הקלועים צבעונין. כולם, כמו להקת צפרי־טרף, עטו אל מכוניתה של הממסאב, אך בראותם גם אותי בה נרתעו מופתעים. נעמדו במעגל רחב, במרחק־מה מאתנו, ולא העזו עוד לקרוב, להטרידה.

והיא גם לא ראתה עוד לא אותם ולא אותי; כמו מוקסמת ירדה שפי למטה, למטה, עד לחלקת הדשא הירוק שעל שפת האגם, למרגלות המפל. הסתכלה והסתכלה בו ולא גרעה ממנו עין.

גאה הייתי, גאה עד מאד, – כאילו אני הוא אשר הצבתי פה את המראה הנאדר הזה, כאילו המפל שלי הוא, ואנכי הזרמתי עוצמתו, למען הדהימה, את הממסאב שלי. הבטתי בה ולא ידעתי מה אעשה; הארד אחריה ואעמוד לידה? או אולי אגש אליהם, אל הפרחחים האלה, ואעמוד אתם ליד המעקה? ברורות ראיתי בעיניהם אותות פליאה והוקרה כלפי. שהרי במכונית נסעתי, ליד הממסאב ישבתי לי, כמו גבר, כמו אחד הואזונגו!

לא, לא הלכתי אחריה. אל המיצפה עליתי, פניתי עורף לנערים, הבולעים בעיניהם כל אחת מתנועותי, נשענתי על המעקה והבטתי בה ובמפל הגדול.

הו, המפל הגדול! הרי מדי שבוע פוקד אני אותו, מדי שבוע בשבוע. ועם זאת, – אף אם אינו משתנה, תמיד, תמיד חדש הוא. שעות על שעות יכול אני להביט בו מבלי לזוז ממקומי. לא אבין בעצמי מה קסמו, ומה קסמן של טיפות־מימיו המתנפצות לאבק זוהר ומבהיק בכל צבעי הקשת, ומשתנה מדי רגע. והרעש המרעים ומהמם, – מה יופי בו? לא אבין. אך נמשך אני אחריו ותמיד קשה עלי הפרידה ממנו. על כן לא התפלאתי על תדהמתה של ממסאב.

לאט חזרתי להרהר בנסיעה המשונה שלי, וגם בריווח העשוי לסיימה. מעניין מה היא תעניק לי: אולי אפילו לירה שלימה? בודאי, בודאי ביד נדיבה תנהג בי. שהרי לא אני בקשתיה לקחת אותי עמה: אני אך נתבקשתי להורות לה את הדרך אל המפל הגדול. ודאי שכר נאה צפוי לי תמורת שרותי זה.

מה, מה אקנה לי בכסף הרב? חולצה. כן, חולצה צבעונית, עם ארבעה כיסים, שנים על חזי, משמאל ומימין, ושנים על מתני, מזה ומזה. הו, מה אשתעשע בצלצול הפרוטות בכיסים שעל מותני! שתי ידי תמיד נתונות בתוך שני הכיסים ומצלצלות, מצלצלות בלי הרף. מה עוד, מה עוד אקנה לי בכסף הזה? נעליים. כן, כן, נעליים! ולא עוד אֵשחק רגלי בחלוקי האבנים ובקוצים הדוקרים. כן, בלי ספק, נעליים. לא אלך עוד כמו אלה, הקרועים ויחפים, אלה העומדים פה לידי.

הו, ועוד נסיעה אחת נכונה לי, במכונית האדומה! אסע עם הממסאב עד ביתי, עד מיפנה־הדרכים, שם עליתי למסעי המופלא.

אחד הנערים ניגש אלי, בהכנעה ובהיסוס נגע בגבי.

– מה רצונך? – זעקתי אליו בקוצר־רוח ובאי־רצון, – הנח לי עתה!

– אוהו! אדון גדול! במכוניות נוסע! – צפצף זה בזעם וחזר אל החבורה. הם התלחשו זה עם זה, וכעבור רגע ניגשו אלי בצוותא.

– מי היא? – שאל הנועז שבהם.

– ממסאב, ממסאב שלי. – עניתי בגאווה.

– והיא תשלם לך?

– בודאי! ועוד איך!

– כמה?

– הו־הו! אל תשאל!

– ואתה גם תחזור אתה במכונית הזאת?

– ומה חשבת? בטח!

– תקח אותי! – בקש אחד הקטנים אשר לא ידע עדיין גאווה מהי.

– טיפש! – עניתי לו, אך הוא לא הרפה.

– אני סל אתן לך, היפה שבסלי! תקח אותי במכונית! – התחנן הזאטוט.

– אי אפשר! – פסקתי בחומרה, – איך אינך מבין זאת? ולי בכלל אין צורך בשום סלים שבעולם!

השתתקו הנערים ויחד הבטנו בממסאב ובמפל, הכובש כתמיד את מבטינו. אך עתה, כשהיא שם יושבת למטה, ללא זוע, כמו עשויה מאבן, קסמו עולה בעינינו ללא שיעור. הנהי קמה. לאטה היא עולה, פונה למכונית הריקה, פותחת הדלת, הארוץ אליה?

לא! שהרי היא תקרא לי, היא מיד תקרא לי. יראו הנערים בכבודי הרב. זקוף אני עומד פה, בין הנערים, לקריאתה מצפה. אך מה זה? היא שולחת מבטה בנו, כסוקרת פני כולנו, אך אינה מתעכבת על פני. האם לא הכירה אותי ביניהם? היא עולה למכונית. אולי, אולי בכל־זאת אזנק אליה? אולי אזכיר לה את קיומי הדל, קיומי הנעלב? לא, לא, אין צורך! אני לא אשפיל עצמי בפניהם. היא לא תעזוב אותי כאן, לא יתכן. והרי עליה לשלם לי, לשלם לי הון־תועפות, לשלם בעד המראה הזה. חולצה – נעליים – ומשהו עוד בשביל התינוק החדש – –

היא כבר בתוך המכונית. עוד מוציאה ראשה, מציצה במפל הגדול. כן, כן, כעת, כעת היא תקרא לי. כעת היא תביט בי. עתה בא הרגע. מה טיפש אני שלא אמרתי לה את שמי; איך, איך היא תקרא לי, בידה הלבנה. ואני ארוץ כמו חץ מקשת ארוץ, אעלה למכונית, אשב לידה ונסע. נסע ומיד ניעלם מעיני הפרחחים בין עצי היער האפל.

אך מה זה? לא יתכן! קול טרטור ההתנעה התריע באויר, ואף החריש רעשו של המפל. האמנם? לא! אי אפשר! היא לא תזוז מכאן בלעדי! לא! אני פוסע צעד אחד קדימה מבין שורת הנערים, המצפים כמוני עצורי־נשימה ומביטים במכונית הניעורה לחיים. ופתאום צחוק פרוע פורץ מפיהם. המכונית האדומה קרטעה קמעה וזזה קדימה.

והיא לא קראה לי. אף לא סימן שלחה לעומתי, אף לא סימן – .

זינקתי אחרי המכונית שהשאירה אחריה ענן של אבק סמיך ואפור.

[קניה, מאי 1963]

(לאחי יעקב ז"ל)

הזמן: אחד הלילות בשנות 1920–1921, בימי העליה השלישית.

המקום: בין סלעי הרי אפרים, בקרבת מחנה העבודה של החלוצים.

הנפשות

חנה, בת 18

יעקב, בן 19

חנה אתה רואה? טעינו. לא מכאן יצאנו הבוקר.

יעקב אל תדאגי; כל הדרכים מובילות אל המחנה שלנו­ – –

חנה אך לא כולן קצרות ביותר.

יעקב אם כך מה? נחזור קצת יותר מאוחר; זה הכול.

חנה זה הכול? אתה אומר: זה הכול? ושיחת הקיבוץ? ו­ – הרגלים שלי? כבר בולי עץ יש לי ולא רגלים­ – –

יעקב אל תגזימי, – לא נורא. אפילו ננוח מעט, בעוד שעה־שעתיים נגיע.

חנה נאחר לשיחה.

יעקב את רואה השביל הזה? בו נמשיך לטפס ולא נאחר­ – – –, תראי.

חנה אבל כבר מחשיך.

יעקב גם בחושך נגיע; לשבילים יש חכמה משלהם; אם נציית להם ­– נגיע. ועיניך המבריקות – בהן תאירי לנו הדרך.

חנה (צוחקת) נגיע, נגיע, אך השאלה לאן.

יעקב אני בטוח שהשביל הזה מוביל ישר למחנה שלנו.

חנה אך הוא כל כך תלול; באמת, אין לי כוח – – –

יעקב בואי, תני לי יד, אעזור לך לטפס.

חנה אולי בכל זאת היה יותר נכון ללכת בדרך הראשית, אפילו היא ארוכה יותר – – –. בה בודאי היינו מגיעים למחנה –

יעקב לאו דוקא. הלא המחנה שלנו על ראש הגבעה. והדרך הראשית ארוכה ונפתלת. בשביל נחסוך שעות של טיפוס. ובכלל, בדרך הראשית יש ערבים; לא נעים לפגוש בהם בלילה, וביחוד ­– –

חנה (מפסיקה אותו) ביחוד? מה ביחוד? שאני נערה? זאת רצית לומר? תיכף תראה ותיוכח – –. אינני פוחדת משום ערבי. (נאבקת ביעקב)

יעקב (בזעקת כאב) חנה! מה את עושה? כמעט והפלת אותי. והיד – עוד מעט ושברת אותה – –

חנה (בגאוה) אתה רואה? זהו. לא חנם למדתי את הג’יאו־ג’יצו; אותך כמעט הפלתי, אבל ערבי אם אך יעיז לקרוב אלי – – איננני מקנאה בו. אינני פוחדת משום ערבי.

יעקב גבורה שלי. ובכל זאת מוטב ולא נפגוש בהם, ולא נזדקק לג’יאו־ג’יצו שלך. אני גם על המקל שלי אינני סומך במקרים כאלה. אני מעדיף שלא להזדקק לו.

חנה (שרה בשובבות) בַּמֶה תְגַרשֵׁם? בָּחוּר טוֹב שֶלִי? בַּמֶה תְגַרְשֵׁם, חָבִיבִי שֶׁלִי? (בקול בס מעושה) בַּמַקֵל, יַלְדָתִי, בַּמַקֵל תַמָתִי, בַּמַקֵל נִשְׁמָתִי, יוֹנַת חֵן שֶלִי, וכו'

יעקב (מצטרף לשירתה, צוחקים)

חנה טוב, נלך בשביל הזה; הוא נראה די רווח. אבל, הקוצים! אל אלהים גדולים, איזה קוצים! ואני רק בסנדלים – –

יעקב גם אני. צריך להתרגל. אל תתפנקי. הערבים בכלל הולכים יחפים, אפילו סנדלים אין להם, ואנחנו –

חנה יודעים, יודעים התיאוריות שלך – –, יודעים בעל פה. ‘עלינו לחיות כמו עם־הארץ’. ובכל זאת, אילו היו לי עכשיו נעלים גבוהות – היה דוקר פחות.

יעקב מה זה חשוב – פחות – יותר, – לא נורא; עלינו להתרגל לכל קושי – –

חנה אם הוא הכרחי. אתה רואה, כבר חושך. ופה, בארץ האכזרית הזאת, אין בכלל שעת דמדומים. זה נורא. השעה הרכה והיפה ביותר. שם, אצלנו –

יעקב עדיין לא נגמלת מזה? ‘שם אצלנו’? עד מתי זה ייקרא ‘שם אצלנו’? אינך מבינה שבאנו הנה, וחסל? כאן זה ‘אצלנו’ ולא שם.

חנה ואתה, יעקב, עד מתי תטיף? אי אפשר להזכיר את היפה שהיה לנו שם? אסור? הלא תודה בעצמך – –

יעקב שום דבר לא אודה; לכל ארץ יש יופי משלה. שם היו לך דמדומים, לחלום בהם כאוות נפשך, ופה יש לך מציאות ברורה תחת השמים הגבוהים, הבהירים האלה, ללא ענן אחד מעיב את תכלתם.

חנה ואני אוהבת דוקא קצת עננים על פני התכלת, ולא תכלת מושלמת כזאת. ובכלל, מניין לך שגם בחורף השמים בהירים הם? בלי ספק בעונת הגשמים – אין הם יורדים מתוך התכלת הצרופה הזו.

יעקב נחכה ונראה. אינני אומר שכאן אין בכלל כל מגרעות, אבל גם שם – –

חנה יער כמו שם אין כאן; רחב, ירוק וריחני כזה – – –. הה, יער! ודשא רך וגבוה – ראית כבר דשא כזה פה, בארץ הזאת? דשא שאפשר להתגלגל עליו, כמו סייח צעיר. אתה זוכר? אוי! נדקרתי! שם אף פעם לא ראיתי קוצים כאלה! הנה! ראה איך נדקרתי!

יעקב (צוחק) פה האדמה מגינה על עצמה. אכזרית היא לגבי האכזרים המעליבים אותה, הדורכים עליה בלי אהבה – –

חנה אני? אני אכזרית? ומה עשיתי לה?

יעקב זהו; שעוד לא עשית כלום למענה. כל טובה לא עשית לה. חכי, עדיין אין לך כל זכות להתלונן עליה – –

חנה ולך?

יעקב גם לי לא; אך אני אינני מתלונן. אני אנסה לפצות אותה על כל ההזנחה הזאת שצימחה בה קוצים כאלה. אני­­ –

חנה (בטרוניה) אתה! אתה! תמיד יש לך הוכחות נגדנו – –

יעקב (משועשע) נגד – נו? ומי זה ה־נו הזה?

חנה נגד כולנו, וביחוד נגד הבנות – –

יעקב הפעם אני מדבר אך ורק אליך, חנה, אליך בלבד.

חנה הה, סוף סוף זכיתי לטענה אישית; גם זו לטובה.

יעקב זכות גדולה, מה?

חנה בודאי. מאדם חשוב כמו יעקב – –, האדם הנעלה מכל פניה אישית – – –

יעקב כך את סבורה? בלי פניה אישית? תיכף תראי. (נושק לה)

חנה (מתלעלעת מהנשיקה) אה, יעקב! מה אתך? פה? בחושך הזה?

יעקב אלא מה? לאור השמש? ואולי שם, על גל החצץ, בפטיש ביד, בין כל החברים – –? שם את רוצה שאנשק לך?

חנה לא פה ולא שם. אני בכלל לא הייתי מוכנה לנשיקה הזאת. מה פתאום? אני – עוד לא – אוהבת אותך – –

יעקב עוד לא? אם כן, בואי, תני גם את נשיקה, ואז – –

חנה ואז? מה אז?

יעקב אז – תאהבי אותי גם את.

חנה גם? ומי עוד אוהב אותך?

יעקב לא נתכוונתי למי עוד אלא לי עצמי, כי אני, אני אוהב אותך, ומזמן, מזמן, עוד שם –

חנה (נדהמת) שם!?

יעקב כן, שם, עוד שם אהבתי אותך מכל הבנות – –

חנה באמת? יעקב! אתה – אתה אהבת – – –

יעקב כן, כבר שם­ – –

חנה (עדיין נדהמת) אתה? המדריך המהולל? שרק דברים שברומו של עולם מעסיקים אותו? הנישא מכל מיני שטויות כאלו; אתה? ולא התבישת?

יעקב אמנם התבישתי, ולכן גם לא גיליתי לך, ולו אף ברמז קל – – –. אבל כאן, בארץ, הלא לחיות באנו, חיים של ממש –

חנה ומה ראית דוקא אותי?

יעקב זה כבר קשה להסביר, אך באמת – דוקא אותך­ – –, חנה, חנה’לי­ – – (בהיסוס) שלי?

חנה לא! לא שלך ולא של שום איש. ועכשיו עלינו למהר. הלא שיחת הקיבוץ הערב. ואיך תתנהל השיחה – בלעדיך?

יעקב את מגזימה – –. תיתכן שיחה גם בלעדי– – –.

חנה לא נעים. ואני בטוחה שנאחר.

יעקב (בצחוק) אבל זה כדאי. תני לי יד, ילדה. (צועדים רגע בשתיקה)

חנה (בבהלה) מה זה היה? צעדים – – –, שמעתי צעדים– – – (מקשיבים)

יעקב מה הבהלה? הלא הג’יאו־ג’יצו שלך יעמוד לנו למגן, לא?

חנה בלי צחוק. שמעתי משהו חשוד– –. הקשב – – – (נשמע רשרוש) זהו! שמעת?

יעקב שום דבר – – – רחש־רוח בשיחים.

חנה בפירוש שמעתי משהו – –. שקט!

יעקב זה הלב שלך דופק ככה – – (מחקה קולה) בפירוש שמעתי – – – הההה

חנה הקשב – – מישהו בוכה – – (ילל תנים מרחוק) איזה בכי מחריד – –

יעקב רוח בין סלעים – –

חנה לא, זהו בכי – –. מי יכול ככה לבכות – – בילל כזה?

יעקב תנים, בלי ספק – תנים.

חנה יעקב, אני פוחדת – –.

יעקב (אוסף אותה אליו, שר) בואי הנה ילדתי, בואי הנה תמתי, בואי הנה נשמתי, יונת־חן שלי – וגו'

חנה שששש – אולי לא כדאי לשיר כעת – – –. חושך איום כזה – ואנחנו רחוקים ­– – –

יעקב רחוקים? ממה? ממי?

חנה אינני יודעת. נדמה לי כי עכשיו אנחנו שנינו לבד בכל העולם, בכל העולם כולו – – –

יעקב אם כן, בפני מי יש לפחד?

חנה פחד להיות לבד – –

יעקב אבל את אינך לבד – – – את אתי, לא? בואי, יותר קרוב – – (נושק לה)

חנה יעקב! לא עכשיו! בבקשה! אני – אני באמת מפחדת – – בוא נרוץ.

יעקב נרוץ? איפה ההגיון שלך? פה את אומרת: קוצים, סלעים, אבנים –, חושך – ופתאום: נרוץ.

חנה טוב, נלך, אבל מהר. כבר הייתי רוצה להיות במחנה שלנו. האהל שלי חם ושקט – –. מה השעה, יעקב? מענין מה השעה.

יעקב אינני רואה. אבל, בערך – לפי דעתי – שבע – שמונה –

חנה (בלעג) תשע, עשר – זהו. לשיחה כבר לא נגיע.

יעקב לשיחה – מילא, אך לעבודה, עם שחר אנחנו מוכרחים להגיע – – זה לא צחוק.

חנה (בבהלה) יעקב! מה אמרת? לעבודה? אתה חושש ש –

יעקב אינני חושש כלום, אך ברור כי עד חמש בבוקר עלינו להיות ליד ערימות החצץ שלנו, בכביש – –; לשם אסור לאחר – – –, זו לא סתם שיחה־סתם, זוהי עבודה – – –. הלואי ו – –

חנה זה לא יתכן. יעקב, עלינו למהר.

יעקב הלא אנחנו ממהרים. אבל, השביל הזה – – מי יודע –

חנה אתה סבור שבאמת טעינו? איזה לילה איום! מה נעשה?

יעקב ננסה להתקדם איכשהו – –. אין לנו ברירה אחרת. אולי נמצא את הדרך. יש לנו עוד הרבה זמן; כל הלילה לפנינו.

חנה ואולי, אולי השביל הזה מוביל אותנו בכוון הפוך – –

יעקב אני בטוח שלא; הלא פנינו מהדרך הראשית בכוון אל ראש הגבעה.

חנה השאלה היא אם זו היתה הגבעה שלנו.

יעקב לפי כל הסמנים – כן. על פי ההגיון אנחנו לא נמצאים במרחק רב מראש הגבעה. עוד חצי שעה – שעה – –, אל תדאגי, נגיע.

חנה ומה יהיה אם נאחר לעבודה, אם לא נמצא הדרך עד השחר?

יעקב לא יכול להיות. עם האור הראשון נבחין ונדע היכן אנחנו, ואז נרוץ ישר לעבודה.

חנה לא! לא! אי אפשר! כולם יראו!

יעקב (צוחק) אם כן מה? יראו? שיראו!

חנה לא, לא, לא! כל המחנה ידבר – –

יעקב שידברו! מתבישת? עשית עוול למישהו? בואי, בואי אלי – חמודה – –

חנה לא, אינני רוצה. עלינו להתקדם. בוא!

יעקב אוהו! עכשיו את כבר יודעת את הדרך! טוב, טוב, אני הולך. אבל כעת את מובילה.

חנה טוב, אנסה. החזק את ידי. (מתגלגלת למטה) איפה אתה? עזור לי לקום? התגלגלתי מאיזה סלע חלקלק – –. למה לא החזקת בי?

יעקב איפה את בכלל? אינני רואה אותך – – –. זה באמת לא פשוט – –

חנה אתה רואה? גם אתה, הבטוח בעצמך כל כך, – גם אתה, – – –. אני פה, עזור לי לקום. הסתבכתי פה בין הקוצים האלה. יש לך גפרורים?

יעקב לא. אבל אני כבר פה, על ידך. היאחזי בי. ככה.

חנה אוי! הרגל! לאט־לאט! היזהר! זה כואב!

יעקב בלי רחמים! בבת אחת מישכי את הרגל מתוך הקוצים!

חנה אינני יכולה; תעזור לי.

יעקב (מושך אותה) ככה – זה בסדר?

חנה (בקול בכיני) כ – כ – כ – כן, נניח שזה בסדר, – – – פחות – או – יותר – –

יעקב אני מקוה שיותר, ולא פחות. בואי, ננסה שוב להתקדם. תני לי יד. ככה. את צולעת?

חנה קצת.

יעקב אתמוך בך. ככה טוב יותר?

חנה בערך. איזה חושך! מה נעשה?

יעקב מה נעשה? נלך, עד שנגיע; וזה הכול.

חנה לעולם, לעולם לא נגיע. הלילה הזה לעולם לא ייגמר.

יעקב חנה! באמת, לא שיערתי שאת כל כך חלשה. מיכשול ראשון – ואת – –

חנה תודה רבה. מיכשול ראשון – – – וגם אתה אינך כל כך בטוח – – –

יעקב אבל אינני רוטן.

חנה אתה מעמיד פנים. סוף סוף גם אתה נבוך, ולא מעט.

יעקב חנה, מוטב ונתרכז על כיוון הדרך; זה חשוב כעת. איפה הדובה הגדולה? מיד. הנהי, שם, את רואה? לפיה נוכל לקבוע את הכיוון. הנה שם כוכב הצפון. זהו. ועלינו ללכת מזרחה, ישר מזרחה.

חנה כן, מן הים מזרחה. האם כך הלכנו כל הדרך?

יעקב כן, בלי ספק. פה, לא רחוק חייב להיות המחנה שלנו. העליה הזאת לראש הגבעה מוכרחה להיגמר פעם והרי אנחנו כל הזמן בעליה.

חנה שום דבר לא ייגמר, לא הלילה הזה ולא החושך הזה – –

יעקב חנה, חנה, את מאכזבת אותי. כזאת לא הכרתי אותך.

חנה (נעלבת) אם כן, עכשיו אתה מכיר אותי. אתה יכול להתחרט עוד. אל תתמוך בי; אין לי צורך בעזרתך. אוכל ללכת לבד.

יעקב בבקשה. כרצונך.

חנה (בבהלה) אוי ואבוי! אל תזוז ממקומך! אף לא צעד אחד! היזהר! קרב אלי בזהירות רבה; שלא תזיז אבן!

יעקב מדוע? מה פתאום?

חנה הנה, לפני רגע נתקלתי באבן גדולה, והיא התגלגלה למטה, ולא שמעתי צליל נפילתה. שם תהום! זו בלי ספק איזו תהום. האבן נפלה לאיזה מעמקים – מי יודע לאן.

יעקב תהום? אין פה שום תהום! אני מכיר היטב את כל הסביבה של המחנה שלנו; טוב, יש סלעים, בקעים, אבל תהום? אף פעם לא נתקלתי בשום תהום.

חנה ואני אומרת לך, אנחנו עומדים על פי תהום. בוא, ננסה, נזרוק עוד אבן אחת, בכוונה, ונקשיב – – –

יעקב בחיי, את פתיה קטנה, ואפילו לא כל כך קטנה. בואי, נתקדם.

חנה (בבהלה) יעקב, אף לא צעד אחד! לא אתן לך! תעמוד!

יעקב ואני דוקא קופץ לתוך התהום שלך! אל תחזיקי בי!

חנה אתה שוב רוצה בתרגיל הג’או־ג’יצו שלי? בבקשה! אני לא אתן לך לזוז. תחילה זרוק לניסיון אבן, ונראה – – –

יעקב אם את מתעקשת ככה – אנסה – – –

חנה ואם לא נשמע צליל נפילתה לא תזוז?

יעקב לא, לא אזוז. (זורק אבן) באמת, צדקת, לא שמעתי היכן היא נעצרה – – –, משונה. זרקתי אותה ולא נשמע כל צליל – – –. אולי, אולי הצדק אתך – – –.

חנה שב, שב פה, על ידי. נחכה עד אור הבוקר. אין לנו ברירה אחרת. שב, קרוב אלי. אני מפחדת.

יעקב ככה. הישעני עלי. אולי תירדמי קצת.

חנה חס וחלילה. אסור, אסור לנו להירדם פה. בתנועה אחת לא זהירה אנחנו שם, למטה, ומי יודע לאיזה עומק נידרדר. אסור לנו להירדם.

יעקב טוב, אז לפחות חבקי אותי.

חנה לא, לא! הנה שמעת? שוב התגלגלה אבן מתחתי ולא שמענו כל צליל. זה נורא! כפי הנראה אין המקום שמתחתנו מוצק ביותר. אסור לנו לזוז. שב בשקט. היזהר מכל תנועה מיותרת.

יעקב אוי, את מגזימה, חנה, באמת, את מגזימה. השעיני את ראשך עלי ותנוחי. אני אשמור עליך.

חנה ולא תירדם? אתה מבטיח שלא תירדם?

יעקב מבטיח.

חנה איזה לילה איום!

יעקב טוב, טוב אתך גם הלילה היום הזה.

חנה אני כל כך עיפה.

יעקב נסי להירדם. עצמת עיניך?

חנה כן. אבל אתה באמת לא תזוז?

יעקב לא. לא אזוז. אחרי ככלות הכול אינני רוצה להידרדר לתהום, באם ישנה כזאת.

חנה (נעלבת) ואתה עדיין מפקפק? אינך משוכנע שאנחנו כאן על פי התהום?

יעקב משוכנע, לא משוכנע – –, אך אני הלא סיירתי את כל הגבעה שלנו, ושום תהום לא גיליתי בה –

חנה ואם זו בכל זאת איננה הגבעה שלנו?

יעקב לפי כל החישובים שלי זוהי הגבעה – – –

חנה ואם לא?

יעקב הלא נכנעתי; אני יושב כאן ואינני זז, כאשר הבטחתי, ניוכח עם אור הבוקר.

חנה טוב. נראה. אני – – – כל – – כך עייייייפההה – –הההה (מפהקת)

יעקב תישני, תישני, ילדתי – –. (בלחש) חמודה שלי – – – הההה (מפהק גם הוא) חנה – – – חח – – – נננההה (נשמעת נשימתם של השניים בשנתם) (יללת תנים רחוקה, רשרוש הרוח בין השיחים)

יעקב (קופץ למטה וצוחק צחוק גדול) ההההה

חנה (מתעוררת בבהלה) יעקב! היכן אתה? ומה הצחוק? אל אלהים גדולים! יעקב, מה הצחוק הזה? האם נטרפה דעתך בלילה האיום הזה? יעקב!

יעקב חנה! חנה! בואי, קפצי לתהום!

חנה (מתאוששת מתדהמתה) יעקב! מדוע לא הערת אותי כאשר –

יעקב זה קרה רק כרגע – – ומיד קראתי לך, כמובן – –

חנה (צוחקת גם היא) תהום – – – הההה

יעקב תני לי יד וקפצי! ככה. ועכשיו דעי לך: שתי נקמות נקמה בך הארץ הלילה – – על שהעללת עליה עלילות שוא – –

חנה עלילות שוא? אילו עלילות שוא?

יעקב אמרת שאין כאן דמדומים?

חנה כן, אמרתי; ומה?

יעקב הנה באו הדמדומים והחושך נשבר. ובדמדומים ראיתי את מהותה של התהום שלך – –; ומהי? דשא, זו העלילה השניה שהעללת; דשא אמתי, כפי שתארת אותו בגעגועיך. והדשא הוא הוא אשר הכהה את צליל נפילתה של האבן אשר נידרדרה. את רואה? פנה מוצלת, ובה נשמרה אך מעט רטיבות – וכבר היא מדשיאה דשא. כל הפחדים של הלילה לא היו אלא נקמה בך – – (צוחק)

חנה דשא! דשא, באמת! ורך כל כך ודשן – – תענוג. הההה. ושם המחנה שלנו. כל כך קרובים היינו אליו. הההה. ומה השעה?

יעקב ארבע. בואי, נרוץ למחנה. עוד איש לא קם עדיין.

חנה איזה מזל! ולא ידברו בנו.

יעקב ידברו, ידברו, ועוד איך ידברו! אם אספר להם על התהום – –

חנה יעקב! אתה לא תספר!

יעקב תסתמי לי את הפה?

חנה (צוחקת) כן.

יעקב איך? (חנה צוחקת) ככה – (נושקת לו)

יעקב אם כך – אין עוד ברירה אלא –

חנה לרוץ למחנה ולשתוק.

סוף