מודעה

כל אדם שינסה לגלות בסיפור־המעשה הזה מניע — ייתבע לדין;

כל אדם שינסה להפיק ממנו מוסר־השכל — יוגלֶה;

כל אדם שינסה למצוא בו עלילה — יִיַרֶה.

מארק טוויין, הרפתקאותיו של האקלברי פין

 

1. אני שוב פה, על ארבע    🔗

29 בינואר, 1985

אמת, אני שוב פה, על ארבע, נכנע גם לתנאי הבלתי־נסבל הזה שלך, למרות שבכל הנוגע לי, תן לי לומר לפני שאני פותח את הפה, אתה בטעות עקרונית: לי קשה לדבר?! לי?! לדבר?! אם הטבע מסוּוג לדומם, צומה, חי ומדַבר, אני המדבר העליון, בקצה השפיץ. כתריאל לויתן, שבלבי אני קורא לו גם היום אבא, אהב לומר בהטעמה הרוסית הכבדה, שאף אחרי שהתמוסס במוחו כל השאר, לא אבדה מדיבורו: “אסף, כבר אצל ינַה בבטן התחיל לדבר, וככה גם יצא, עם פה פתוח, דיבר ונָלַד, נָלַד ודיבר.” ביום שלישי שעבר שתקתי מסיבה אחרת לגמרי. הן לדבר אני מסוגל נוֹנסטופּ, מפה ועד לפנסיה שלך, אלא שלא היה לי מושג מאיזה קצה להתחיל, על מה לפסוח, מה חיוני, במה אתה מעוניין ואיפה אני יושב ומקשקש. לכן ביקשתי איזשהן שאלות מנחות, לא שום חקירה נוקבת־תהום, לא להשתטות ביריות בחושך. הלא רוזה, בינינו, סיפרה לך ודאי בפרטי־פרטים עלי, עליה, על עשר השנים עד שהתגרשנו ועל כל השנים מאז. אז בוא נתחיל, כמו שאומרים בתיאטרון, in medias res, יאללה, נו!…

לא, אז לא! הלא מראש נכנעתי, אבל ניסיתי שוב להבקיע לתוך שׂכלך הישר, לומר לך: לי, עם דיבורים, אין בעיה! אגב, סתם מעניין: מפי רוזה, הנעולה כמו פוֹרט נוֹקס, שמעת שאני הוא הסגור?! רוזה היתה מקניטה אותי ואומרת, שאני מתפרנס מפטפוט. “באותיות זהב ארקום על רגלך: ׳זה אישל מדבר׳,” נהגה לומר. אגב, מה זה, “זה אישל מדבר”, סיפרה?…

רק מִלה אחת: כן?! לא?!…

שמַע איזו שתיקה מכסה אותנו כמו שק כשאני רק סוגר את הפה. הלא כבר שישה חודשים כמעט אני כלוא באי־הדיבור, ומפני שיותר אני לא מסוגל לעמוד בו זחלתי אליך הבוקר על ארבע. את הבית בסמטת חללי ניסן אחת, לפחות את החצי של רוזה, אתה מכיר. אתה יכול לשתוק עד שתתפוצץ, אבל שנים אני שומע מרוזה: פה הוזמנה היא לביתך, שם היית אתה אצלה. אין סודות. אז איזה אסון פסיכולוגי היה מתרחש אילו השמעת כמה הגאים עובדתיים, “כן, ביקרתי,” “כן, את החצי של רוזה אני מכיר,” הה?

! אתה יודע מה, שק בתחת!… איזה מין אני־לא־יודע־מה אתה?! גם לא מגרש אותי החוצה גם לא פותח את הפה. רוזה, האדם הקשוב ביותר בעולם הסתום הזה, שכנעה אותי שלא תנתק לי שום אונה במוח, לא תיתן לי שוק חשמלי, רק פשוט נשוחח. אני לא בדיוק אידיוט ולא ציפיתי ל־" Ich und Du״ בּוּבֶּריאני, אבל גם לא שאשב פה ואטרטר מונולוג חסר־תהודה עד בוא יום אדוני הגדול.

או־קיי, יהי נא כן. לפחות בזה אני חבר־כנסת, מדבר אל הרשמקול ואל שממית אחת על התקרה. בכניעה כמו בכניעה. וכיוון שדווקא כדי לדבר ולדבר אני פה אצלך, אין לי תנאים. אם זה מה שאתה רוצה – זה מה שתקבל. מאז יום שלישי שעבר איימו המלים ממש לפוצץ אותי מבפנים. אני מדבר, מכאן שאני קיים. אגב, נוח לי להאמין, שבאמת רק תודות לאיזו מקריות מוצלחת התפנה לך הבוקר חור של שעה בשבילי. אבל אם זו לא פקודה, ששתלת לתוכי כשהייתי תחת היפנוזה, איך זה קרה שבדיוק בעשר אפס אפס עמדתי מול הדלת הזאת?!."

לא־לא, אני לא מצפה למענה, לא להנהון, לא לעִפעוף, אפילו לא ל"טיק". זה הכול ריטוריקה. אז אני אומר או־קיי בפעם השנייה ויאללה– קופץ למים הקרים, חה־חה־חה! אתה לא מתאר לעצמך עד כמה, במקרה הזה שלי, המים האלה פרוידיאניים!…

כל השבוע אני עובד על מה שחשוב לי לומר לך הבוקר, אבל מאיזה קצה של הפלונטר מתחילים?! את בית לויתן, לפחות את החצי של רוזה, אתה מכיר היטב, אבל אפילו לי עצמי התגלה פרט מרכזי בקורות הבית רק בזמן האהרון ממש. אבי – בכל פעם מחדש אני מזכיר לעצמי לקרוא לו כתריאל לויתן – בנה את הבית, בנה ממש, כקבלן, לקראת עליית הוריו ואחותו הבכירה, ז׳ניה, מברלין. הבית נועד לשמש משפחה אחת – הורים זקנים ואח ואחות לא־צעירים, שלשניהם היה ברור כבר אז שמשפחות משלהם לא יקימו. פרק ראשון זה הוא כמובן מאליו מחוץ לתחום זיכרוני ועד לזמן האחרון גם לא סופר לי על כך דבר. אצלי לא היתה ז׳ניה מעולם חלק מהחיים בבית לויתן. רק בזמן האחרון שמעתי את כל הסיפור, גם שבין לידתי לברית עזבה ז׳ניה בטריקת־דלת את בית־המשפחה, שצורתו המקורית לא זכורה לי מפני שעוד לפני שמלאה לי שנה, חצה אותו כתריאל, אבי, ממש באמצע. כל חיי יש לנו סלון ארוך וצר כקרון רכבת – וסלון כזה מעבר לקיר, אצל סבא וסבתא – ולא היתה לי כל סיבה לתהיות ארכיטקטוניות. לחיפאים כמוך לא אומר דבר בית־המרקחת של ז׳ניה ושפרה מול מוגרבי, אבל תל־אביב שלי רחשה סיפורים על צמר הרוקחות הזקנות הגרות יחד, הולכות יחד לקולנוע ולקונצרטים, משחקות זו עם זו במטקות בשפת־הים. לדירתנו לא נכנסה הדודה ז׳ניה אפילו פעם אחת, ואצל סבא וסבתא היינו נפגשים ב"סדר", אולי עוד פעם־פעמיים בשנה, וגם אז היו ז׳ניה ושפרה נושפות ושורקות עם התה הרוסי הרותח, פותחות בקושי את הפה. כשעשו לי בר־מצווה, היה כתריאל בן חמישים ושש־שבע, אבל גילו לא העסיק אותי. אולי מפני ששפע מרץ וחום, מחסי ומגיני, אולי מפני שרק בחודשים האחרונים, בחדר שממנו עברתי לפני עשרים שנה אל מעבר לקיר, התחלתי לבדוק מחדש את חיי. פעם ראשונה בחיי מנהל אני שיחות עם אמי, וכך גם נודע לי מפיה על הקיר שבנה אבי לאורך הסלון, הפך את הבית לשתי דירות זהות.

כתריאל לויתן, עד אז רווק מושבע, קבלן אמיד, ותיק בארץ וחבר של כל הגדוילים, פגש יום אחד – סיפרה אמי – מעפילה ייקית צעירה, פיאונה שטראהל. הוא הציע לה שתשנה את שמה ליונה ותעשה חיים משוגעים כאשתו. למרות שבאה מהבוהמה הברלינאית, לא דיברה עברית והיתה צעירה ממנו לפחות בשבע־עשרה שנה, התאהבה גם היא, לדבריה, ברווק הרוסי הנדיב. מיד אחרי שנישאו התחלתי אני לצמוח בבטנה. ז׳ניה היתה משוכנעת שהגרמנייה הקטנה והמושחתת נשאה עיניה לרכושה של משפחת לויתן חשוכת־הילדים, סיפרה לי עכשיו אמי, ולכן גם הזדרזה כל־כך להיכנס להיריון. איך זה לא מצאה השחקנית הברלינאית לשעבר שפה משותפת עם סבא וסבתא לויתן ועם ז׳ניה, שמאז המהפכה, יותר מחמש־עשרה שנה, חיו בברלין? הלויתנים, היא טוענת, גרו בברלין, אבל המשיכו לחיות ברוסיה הישנה ולחלום על ציון החדשה. אורח־חייהם ודעותיהם של ברלינאים צעירים כמותה היו זרים להם, ומה שידעו מילא אותם תיעוב. בהתחלה דווקא קיבלו אותי אבא ואמא לויתן מאוד יפה – סיפרה אמי – שמחו, אני חושבת, שיהיה המשך לשם לויתן. רק ז׳ניה לא קיבלה את האשה הזרה שנכנסה בינה לבין אחיה הצעיר, ובזה שעזבה את הבית העבירה לצדה גם את הזקנים. מהר מאוד נאלצה אמי להעמיד את כתריאל לפני הברירה – היא או הוריו ואחותו. אז הביא את פועליו, שהגביהו קיר של בלוקים באמצע הסלון וחצו אותו לשני קרונות ארוכים וצרים. לאשתו הצעירה בנה מטבח וחדר־אמבטיה נפרדים. גם הפרדה מוחלטת זו, אמרה אמי, לא הרגיעה את ז׳ניה. היא לא שבה להתגורר בדירת הוריה, אלא עברה לגור בדירה שחילקה עם המכשפה השנייה, פראוליין שפרה. “הן היו לסביות?” אמי הגיבה בשיעולי־צחוק חנוקים, אכולי עשן: “נורמלי בכל אופן לא היו שניהם, זה בטוח!”

דגם זה, אני לא צריך לספר לך, חוזר על עצמו בבית לויתן: אשה זרה דוחקת את רגלי בן־הבית. מהבית הסתלקה דודה ז׳ניה כשנולדתי אני ומהעולם הסתלקה כשנכנסה בתנו הדס לגן. מי מחזיק היום בשני החצאים של בית לויתן? פיאונה שטראהל ורוזה בלאנק. האחרון לבית לויתן, כתריאל, מתפורר באטיות נוראה ב״נווה חבצלת". על הסיפור שלי, גם על הסתלקותי מהבית, גם על ששת החודשים האלה אצל אמי, נדבר עוד הרבה. בכל אופן, בלי כל קשר למה שבטח פִּמְפמה בו את ראשך מנהלת חטיבת־הביניים, הגברת ורדה — לא אני דחפתי את נישואינו לסמטת ה"או־או", או אביק סער או היא, ולא אני, רוזה ישנה בחדר־המיטות שבנה כתריאל לויתן להוריו. אבל זה בקושי דף בספר הפספוס הגדול של חיי, שכתבתי במו־ידי, מא׳ עד ת׳…

שיעול־הסיגריות שלך מחמם לי את הנשמה יותר מכל נחמה. התמכרותנו ליצֵר־כליה משותף, משפילה אותך למעמקי, מגביהה אותי למרומיך…

אה, לפני שאני שוכח שוב: נסיבות שובי לחצי השני של בית לויתן די היה בהן לשבור את גבו של גמל, לא רק של חמור קטן כמוני. רוזה גרושתי מעבר לקיר, בדירת לויתן, במיטתי, שרי פרודתי מאחורי מנעולים חדשים בבבלי, בדירת לויתן, במיטתי, בתי ונכדי באטלייה שיאיר תומר העמיר לרשותי, ואילו אני תקוע עם אמי בחדר־ילדותי. הלא גם אשתו הצעירה של אבי היא כבר בת שבעים. עד שהתמוטט פתאום, עשה הוא את הקניות, השגיח על העוזרת, אפילו בישל. עכשיו מוציאה היא אותי מהמיטה, מכריחה אותי לאכול, סוחבת אותי פעמיים בשבוע ל"נווה חבצלת". אמי דוחפת אותי מכאן, רוזה משם, שרי בכיוון שלישי. גם השם שרי לויתן, אני בטוח, אינו זר לך, הה?!…

שרי לא ביקשה גט, רק החליפה דלת כשהייתי בעבודה. עוד הבדל: מרוזה יש לי כבר נכד, התינוק של הדס, ומשרי בן קטן, עוד לא בן עשר. אלה הם חיי: מאחורי כל קצה־חוט מסתתר פלונטר, ואני, מכף־רגל ועד ראש, בתוכו. רוזה, גם כסמינריסטית קטנה מחדרה, היתה אישיות. הכול היא מנווטת בחוכמה עדינה כל־כך, שאפילו אני כבר משוכנע, שלא היא יזמה את ביקורי אצלך. האם סיפרה לך, שלפני שכבלתי את עצמי אל אביק סער, ראיתי את ייעודי האמיתי, הכמוס, בספרות? כל עולמי, מיום שאני זוכר את עצמי, היו המלים. לא מלים כמו בנאומים שכתבתי לאביק סער. גם לא כמו בפרקי הזיכרונות שכתבתי בשמו, “פנינה ספרותית נדירה בנוף המשמים של זיכרונות גנרלים,” כפי שכתב אחד המבקרים הנלהבים. גם לא מיליוני המלים, ששִׁיחַתי בעשרים שנות מאמצי לבנות את דימויו של אביק סער כמנהיג לאומי עתידי באוזני עורכים, כתבים ומראיינים, טוראי־הגות וטוראי־רכילות, שדרנים מקומיים ובינלאומיים, מלים שנהפכו בתוכי למערכת אוטונומית, כמו הנשימה. במלים אני מתכוון לא לגשר שבניתי לקריירה של אביק סער, אלא לדיבוק הפרטי של אסף לויתן.

לכל אירוע שציפו בו לילד שישמיע איזה נאום מרשים, החל בכיתה ה׳, שלחו המורים אותי. כבר אז חזה לי כתריאל לויתן עתיד מזהיר אפילו יותר משל גרוזנברג, סניגורו הנערץ של בייליס. רק אל בן־גוריון אהב להשוות אותי. בשנה ההיא, ימי מלחמת השחרור או קצת אחריה, היה גיבורו של חיים סירוטה, אביו של אביק סער, לא בן־גוריון אלא הדוקטור. מאוחר יותר הבינותי שהתכוון למשה סנה, “שנואם יותר טוב מבן־גוריון ומבגין, ואפילו את ז׳בוטינסקי ואת טרוצקי יחד הוא שם בכיס הקטן.” אבי היה מתמלא זעם על חברו הטוב, המעז לעשות השוואות כאלה, ועוד להעמיד “איזשהם נואמים על פלטפורמה אחת עם בן־גוריון. מלים אצל בן־גוריון זה לא חזנות, זה בַּאלַאמינות, זה שוַוייס־אַפארַט. המלים שלו שוברות אבנים, חותכות ברזל. אצלו נאום זה מפעל!” גם מהמלים שלי ציפה כנראה לעוד צה״ל, לעוד מדינת־ישראל.

לא כן אמי הייקית. בת שמונה־עשרה היתה כשפתח לה כישרונה הטבעי “איינע גלענצענדע קאריֶירֶה” על בימות ברלין ומסכיה. יותר מארבע שנים עברו קודם שתפסה עד כמה אבוד הכול. וכשהציעו לה אז כמה ידידים מעולם הבמה והמוסיקה “אוונטורה”, סיפרה לי, הפלגה לפלסטינה ב"אוניית פירטים", הצטרפה אליהם בהתלהבות. רק בתל־אביב הבינה, שאצל “דיזה רוסן אונד דיזה פולאקן,” ו"בלי אחת מלה עברית" עליה לשכוח מהבמה. ארבעים וחמש שנים נאלצה להסתפק בנאמנות ל"היינה צירקל", חוגו הרוחני של בעל החנות המפורסמת בבן־יהודה פינת חברה חדשה.

אמי מאמינה בהורוסקופים, במזל הרע ובמזל הטוב, בגורל, במה לא. בהמלצתו של פישברון, נעשתה מלצרית ב"עטרה" שליד ״מוגרבי״, לא היססה רגע. איך לא להאמין ב"שיקזאל״ – הציגה לי לא פעם שאלה ריטורית – אם שם מצאה את הגבר, שהציל את חייה? ובכל־זאת הפליאה אותי עוד לפני שנים היענותה המהירה להצעת הרווק הרוסי, הזקן ממנה בשבע־עשרה שנה. אותו “שיקזאל”, חשדתי, היה לא חץ מקשתו של ארוס, אלא דווקא החלטה מפוכחת להימלט מגורלה. היא ראתה מה קרה להרמן פישברון עצמו. בברלין היה דמות נודעת, רופא, מבקר נערץ על משוררים וסופרים צעירים ואספן נלהב של ספרים ותקליטים. למזלו, אמרה אמי, הצליח להוציא את ספרייתו הענקית, שאת מחציתה מכר כאן בחצי־חינם ומהשאר פתח את ״פישברון – ספרים" בבן־יהודה פינת חברה חדשה. בדירת־הרווקים שלו מאחור מתכנס בכל יום שלישי בשבוע, כבר יותר מארבעים שנה, ה"היינה צירקל". כתריאל, אבי, לא רק השלים עם נאמנותה הקנאית של אמי כל השנים האלה להרמן פישברון ול"צירקל", אלא, סיפרה לי עכשיו, תמך בסתר באחדים מחבריו הדגולים שהגיעו בארץ עד פת לחם. איך הגענו ל"היינה צירקל"?…

לזיכרוני חזרה פתאום תמונה, שאני לא יודע מה תעזור לך: עד שנכבשה יפו, היו צלפים יורים מהמינארט של חסן בק ישר לאורך הירקון לתוך תל־אביב. איך אני זוכר את זה? מפני שחיים וחיה סירוטה, שגרו מהצד השני של אלנבי, עברו לביתנו. הם קיבלו את החדר שלי, ואותי השכיבו על הספה בסלון. חיים סירוטה היה גבר גדול וחזק, שאבי פגש על ה"סוואסטופול", בהפלגה מאודיסה. כעבור שנים אחדות שבו ונפגשו בתל־אביב. סירוטה היה ג׳ורע מאכער, וכתריאל לויתן עבד זמן־מה אתו. במשך השנים נהפך אבי לקבלן מצליח, ואילו סירוטה נקבר במפולת־בור, שרק בנס חולץ מתוכה חי. אחרי זה לא הניחה לו חיה, בשום פנים ואופן, לחזור לחפירת־בורות. בעזרת אבי, פתח חנות בפינת הירקון־גאולה. עכשיו עומד שם הכול בהתפוררות, הירושימה, אבל עד למלחמה היה זה מסלול ביקוריו של אבי, לאורך הירקון, אצל סירוטה וחיה. בבית־האבות שאבי דועך בו עדיין באטיות משפילה, מת סירוטה לפני חודשיים, חמישה חודשים אחרי בנו…

אוה, זה מה שרציתי לספר –על צעדי הראשון בוויאַ־מילולוזה של חיי, חיבור שכתבתי בכיתה ה' ושעשה רושם כביר. יום אחד לקח אותי כתריאל לויתן לשפת־הים, לצפות בגדוילים של המדינה החדשה בבואם לישיבת הכנסת. אני רואה ילד בן עשר על כתפי גבר גדול, קרחתו ממורקת כמו טס נחושת. שוטרים דוחפים את הקהל לעבר מעקה־הברזל של הטיילת ואיש גוץ בחליפה בהירה פוסע בזריזות לעבר איזה בניין. פתאום מגביה הגוץ את ראשו וקורא אל כתריאל לויתן, ״מה אתה עושה פה?!״ – ומבין ברכי עונה קולו העבה של אבי: “מראה לילד את בונה המדינה, שיזכור אותו לנצח!” מבטו של הגוץ משפד אותי, קולו כמו קפצונים: “הבתים שבנית אתה בתל־אביב הראה לו. כמו סבא שלך תהיה, ילד! הוא בונה המדינה!”

את הרגע ההוא תיארתי בחיבור, שהמנהל אמר לי לקרוא בעצרת בית־הספר וגם שלח ל"דבר לילדים". רק את סבא שיניתי לאבא. שוב ושוב הייתי קורא את החיבור ישר מהעיתון באוזני ידידיו של כתריאל לויתן, שכל שבת לפנות־ערב היו שותים אצלנו תה, בחורף בסלון ובקיץ על הגזוזטרה, מול הים. ככה יצא לי כבר אז שם של כותב. כך גם בתיכון. כבר בשליש הראשון נבחרתי, יחד עם עוזי זינגר, למועצת המערכת של עיתון התלמידים. ב־י״א נהפכנו שנינו לעורכיו. דבר ראשון שינינו את שמו ל"ירכון", צירוף של “ירחון” ו"תיכון". מדי חודש פוצצנו בו סיפור, שהסעיר את כל התיכוניים ואת משרד־החינוך. אז כבר היינו תאומי־סיאם, עוזי ואני. יחד הלכנו לנח״ל ועל שנינו יחד הטיל המפקד אישית לעשות עיתון, “שכל הנוער ימות עליו”. מהר מאוד מת עליו הנוער עד כדי כך, שכמו טילים הועפנו חזרה לגרעין. באוניברסיטת תל־אביב כבר הלך שמנו לפנינו ובאופן הטבעי ביותר נבחרנו לעריכת עיתון הסטודנטים. אחרי שניים־שלושה גליונות של ״זרנוק״ – זה היה השם שביטא את כיוון השינוי – הגיעו השערוריות שעשינו עד לכנסת. אם תעיין בדברי הכנסת מלפני עשרים ושתיים־שלוש שנים תמצא שם יותר מפעם אחת את הכינוי “זרנוק הרעל”. כל העיתונות היתה מלאה אז מאמרים על “דור הזרנוק”, אתה בטח זוכר…

לא אותך, אדוני, את השממית השקופה, פה, מתחת לתקרה, אני שואל: “את זוכרת?… תרימי קצת את קולך, שׂממיתיניו!… אַת זוכרת את ציד המפלגות על כל סטודנט יעיל־פעיל?” שקט־שקט־שקט…

למה לי אותך, שׂממיתקל׳ה?! את רוזה פגשתי בעצם הטאראראם פחות ממאתיים מטר מהבית. לפני השקיעה ירדנו, עוזי ואני, למשחק מטקות ולשחייה קלה. על שפת־הים עדיין היה הכול מתפורר ומסריח, ורוב התל־אביבים העדיפו לברוח לתל־ברוך, להרצליה, להרחיק עד מכמורת. שתי הילדות היפות, שישבו להן לבדן על כיסאות־נוח – חלוצות־סנדלים, שמלותיהן חושפות חצי־ירך – קפצו לנו ממש לתוך העיניים. מהמבט הראשון, לא יודע למה, ננעלתי על הקטנה, עור חלבי ופני חוץ־לארץ. עשינו את כל הקונצים הרגילים עד שהוצאנו מפיהן כמה מלים: הקטנה היא חדרתית והגדולה מאיזה מושב בדרך לפרדס־חנה, שתיהן סמינריסטיות, מתגוררות מראשון עד שישי קרוב לסמינר, ללווינסקי, ותל־אביבים מפחידים אותן מוות. ניפחנו נוצות להודיען שאנחנו לא פושטים, אלא משורר ומספר, ולא סתם סטודנטים, עורכי “זרנוק”. החדרתית הדקיקה והמושבניקית העבה לא שמעו שמעל דוכן הכנסת נאמו נגד צמד שחקני המטקות שלפניהן.

אחרי עשרים שנות מאמץ ליהפך לוורדה לויתן, לא מיהרה מנהלת חטיבת־הביניים, אני מוכן לבלוע את נעלי, לספר לך על קארולינה ושעיה בלאנק, אביה ואמה. אל דאגה, הנה העובדות העיקריות: בשעת־השקיעה ההיא על שפת־הים, היתה רוזה בקושי שתים־עשרה שנה בארץ. משער־העלייה נשלחה המשפחה למעברת בנימינה. בשנים הראשונות היה שעיה בלאנק מרוכז כולו במאמץ להבטיח לפחות לרוזה ולשני אחיה הצעירים התחלה טובה. התושייה שלו היא סיפור לעצמו. פה אסתפק בשורה התחתונה: כשהגיעה רוזה לתיכון, כבר היתה להם חנות גדולה בין השוק לתחנת “אגד”, ומעליה דירה מסודרת. את אחיה הכניס האב לחנות מיד אחרי היסודי, ודווקא את רוזה, אם מפני שהצטיינה בלימודים אם מפני שקיווה שחתן ממשפחה חשובה יפטור אותה מהגיוס לצה״ל, שלח לתיכון. בגמר התיכון הלכה לצבא. אתה יודע למה, אבל עכשיו תשמע אותי: רוזה, עד היום, לא תודה בזה, אבל לצבא התגייסה מפני שרק כך יכלה להינתק באופן מכובד מעולמה הסגור של משפחתה ומהמחנק במושבה. ואף־על־פי־ כן, לך זה לא יישמע מוזר, עד היום היא בשר מבשרם של הבלאנקים.

הדבר שממנו ברחה הוא שמשך אותי בה כל־כך, אם לומר את האמת. איזה הבדל היה בינה לבין חברותי התל־אביביות, שממש זחלו לי לתוך המכנסיים. רוזה היתה רכה, משפחתית, ומצד שני הניעה אותה התשוקה לא סתם להצליח, אלא “להפיק מעצמי את המירב” כדי לעשות “דברים חשובים”, “לתרום לחברה”. גם אני הייתי קצת כזה, אבל אסטרונאוט, ואילו רוזה היא נפש בריאה בגוף בריא, אלופת הדבקות במטרה. כבר אז ראתה עצמה מנהלת, מפקחת, יותר. אולי תערוך אתה מחקר על אלה שנולדו בין 38׳־39׳ לבין 45’־46', תבדוק מה מייחד את “דור הזרנוק”, אם יש מוצר כזה, איך התברגו או לא לעמדות שבני־דורי תופסים היום? אגב, זמננו תם? גמרנו?!…

בי לא איבד העולם סופר גדול – אבל אתה מלכם המבוזבז של פרצופי ה"פוקר". ומה עוד, נוסף על פרצוף מנצח, יש לך למכור?!…

הצדיק מתעטף בשתיקתו, ומה שלא אחליט, הכול על ראשי, הה?!…

טוב, אם עושים פסח בנשמה, אז קדימה הפועל! אפילו תתחנן שאפסיק – אני את הפה לא סוגר! ארבעים וחמש שנים, שמונים מערכות, כל ״אלה הם חיי״, במכה אחת. אז מה קודם – הסרט, או הביקורת?…

חשבתי, אולי נתחיל מיום רביעי, 27 ביוני, צהריים, כך וכך אצבעות של חברי מרכז מסוף המרתון. את כל הקצוות כבר קשרנו. אני בדרך לשיחת־הריכוך המיליון עם עוד כמה אצבעות. הוצאנו ביטוח מקיף נגד כל טריק אפשרי. הפעם לא יישנו הלכלוכים של 81׳ ו־77', כשברגע האחרון הועף אביק סער שוב עשירייה שלמה לאחור. אם יתאמתו התחזיות ומנצחים בגדול, אז אחרי עשרים שנה של כמעט ואו־טו־טו, הולך אביק לממשלה ואתו, מאוד בפנים, אני. וזה – מודגש – באמצע הפלונטר הכי־מפלונטר בחיי: פעם ראשונה בחייו קיבל השחקן של הדס תפקיד אמיתי, בקאמרי, רוב השבוע הוא בתל־אביב והמסכנה, בסוף היריונה, תקועה לבדה בבאר־שבע. עם רוזה, גם אם ישלמו לה, לא תגור. מאותה שנאה, השד יודע למה, אפילו מעבר לקיר, אצל סבתה, לא תגור. פעמיים ביום משדלות אותי רוזה ואמי, שאפנה להדס ולשחקן שלה את האטלייה של יאיר תומר ואעבור זמנית לחדר־ילדותי. בקיצור, זה מצבי ב־27 ביוני, ורק אם יצורף אביק לממשלה החדשה, יתהפך בן־לילה הכול לטובה: אני אהיה המנכ״ל שלו. לא רק מפני שהוא הגון. מפני שבעשרים שנותי אתו לא פישלתי בגדול אפילו פעם אחת, וטוב ונאמן ממני לא ימצא. איך שלא יהיה, בבוקר ה־27 ביוני חשנו, אביק ואני: The sky is,the limit

אמנם, בגלל העבר הזהרתי את עצמי – לפנינו מרתון כפול. מיד אחרי המרכז מתחילה מלחמת הבחירות, והכול מותנה בזה, שלמפלגה יהיה מה לחלק! כדי שהחדשות יתחלקו היטב בין כלי־התקשורת לסוגיהם ולמדרגותיהם, כונס המרכז לשעה שש. הספירה לאחור היתה ל"מבט". את הפסקה החזקה ביותר בנאומו שמר ראש המפלגה לשידור החי, ישר למיליון בתי־אב. זה הבשר. את העצמות השארנו לרדיו ולעיתונים. לא מדויק: רגעי “גרנד אופרה” יובטחו לעם היושבים בליל שבת נוכח התיבה האלקטרונית וצופים ב"יומן השבוע". לחימום הלב ושימון הנשמה, תיפתח הישיבה במקהלת שלושת העמקים ובתזמורת החליליות של מושבי הנגב. אחריה יעלו ויבואו אח״מי חו״ל, בהם מנהיגי מפלגות־אחיות, שני ראשי־ממשלה וארבעה ראשי האופוזיציה בארצותיהם, שירוממו את רוח אלפי הצירים והמממנים למיניהם ויכשירוה לסרט ״היום, 28 ביוני 2000״, שאת הנשמה הוצאתי עליו וגם הוא, ככל מה שעשיתי עשרים שנה בעילום־שמי, ייזקף לזכות אביק. הכול חושב עם סטופר ביד. באמצע התשואות הסוערות יודיע יו״ר הנשיאות, שבתשע אפס אפס יתחיל ראש המפלגה את נאומו. כמו בכישוף ישתתקו אלפי הצירים והאורחים, יזדקפו איש איש בכיסאו, כאילו מיליון הבתים יראו אותו חי בשידור מהיכל התרבות… קו־קו־רי־קו!… סיפור מפלגתי כזה יכול באמת להרדים, אלא שכאן הפנינה החבויה בצדפה. לניצחון הצפוי לא היה כבר הטעם של פעם, אבל הוא היה תקוותי האחרונה. אם אעלה לירושלים כעוזרו המיוחד של שר החוץ, כיועץ התקשורת של שר המשטרה, כמנכ״ל משרד־השיכון, רכב צמוד, נהג, תנאים ייחודיים, מר אסף לויתן, הבטחתי קודם־כול דיור להדס ולשחקן שלה. אולי משום שבעתידו של אביק סער נאחזתי עכשיו כמו בקש אחרון, זהר כל־כך הים מחלון האטלייה של יאיר תומר. כעשרת האלפים של כסנופון כמעט צעקתי, “טַלטה, טַלטה,” וכשההזרתי מבטי לקו־הרכסים הרחוק, לעבר ירושלים, כמעט קראתי, כספּני קולומבוס, “טרה, טרה.” אתה עוקב?."

הסוף ידוע לך: אם בקרש צף נאחזתי – לא הגעתי ליבשה. אם את מדבריות פרס ואסיה הקטנה חציתי – לא הגעתי לים. רק עוד שאלה קטנה, שכיוצא מהכלל, אני דורש עליה מענה. גם הבוקר, כמובן מאליו, אמרת לי: “שלום, אישל.” מקפדן מחמיר כמוך ציפיתי לברכה פורמלית: “שלום, מר לויתן.” לכל היותר, “בוקר טוב, אסף.” מה פתאום, אישל? אני חבר שלך? ובכלל: מה זה, אישל?: מי זה, אישל?!…

 

2. מה זה אישל? מי זה אישל?    🔗

5 בפברואר, 1985

אכפת לך אם גם היום אשים את ה״סוני" על השולחן? לרגע אפילו חשבתי, כמו בבדיחה ההיא, לשלוח לך ב״ספיישל" רק את הקלטת ולחסוך לשנינו את כל הזמן המבוזבז הזה, מה אתה אומר?… לא אומר!… איך שלא יהיה, אצלי במוח מאורגנת דרשת־השבוע ככה, שלחיצה אחת Shootn! נו?!…

אם לא, אז אני מתחיל ישר מהשאלה, שעליה עשיתי את ה־cut ביום שלישי שעבר: מי זה אישל, מה זה אישל, הה?!… אז ככה: אישל זה בסך־הכול חוכמה, שהפליץ עוזי זינגר לפני עשרים שנה, ותראה מה קרה: אתה עצמך, בין כל הפרטים, מילאת בכרטיס: השם – לויתן, פרטי – אסף. והנה, למרות הכרטיס ולמרות יום שלישי שעבר, אתה מקבל אותי עכשיו שוב ב״בוקר טוב, אישל!" גם ראש של פסיכיאטר, מסתבר, פגיע לפסיכולוגיה. מעניין, לא?!…

אל תגיב! המונודרמה הזאת היא שלי, אז אני אסביר לך, למה קיבלת אותי ב"בוקר טוב, אישל". כי אפילו רוזה –ורק אלוהים יודע ועד כמה פעמים נפגשתם ומה לא סיפרה לך עלי – קוראת לי עד היום, גם כשהיא כועסת, רק אישל. על זה אוסיף לך עוד משהו: לי, משום־מה, אף פעם לא היה כינוי, לא בבית־הספר ולא בנח״ל, לא אסי ולא ספי, לא סאמבו ולא ג׳ינג׳י, לא לויתן ולא ג׳ירפה. אסף, במלעיל, כך קראו לי כולם, תמיד. גם רוזה. כאסף הכירה אותי וכך קראה לי, לפני ואחרי שהתחתנו. בלי משים, כמו כולם, ועוד אספר לך בהרחבה איך זה התגלגל, עברה מאסף לאישל. מדהים הרבה יותר: הלא כבר עשר שנים אנחנו גרושים, ולפני, ובדרך, ואחרי, עברו בינינו דברים די קשים, והיא – רק אישל. עובדה, למרות כל הידוע לך, פולט אפילו פיך, כמו מאליו, “בוקר טוב, אישל!”…

לא רק אתה, אדוני, לא רק אתה! אינך משער עם כמה אנשים, מקריית־שמונה עד דימונה, קשרתי בשנותי עם אביק סער קשר כזה או אחר, כמה אלפים משוכנעים שזה שמי, אישל. מפני שפתאום התאהבו בו זונות־הצמרת, אתה חושב, הכניסה הוועדה המסדרת את אביק, בסך־הכול לפני חצי שנה, לעשירייה הפותחת?! בחייך! זה היה רק מפני שה־roots grass, חברי־המרכז מהמקומות, טרפו לזונות את כל הקלפים! כשנעניתי לפנייתו של אביק ובאתי לעזור לו, הוא עמד אז בראש מטה הבחירות, היה ברור לשנינו, שאני נשאר אתו רק עד לספירת הקולות, לכל היותר עד שאראה אותו ליד שולחן הממשלה החדשה, דוחף את שינוי החיים בארץ מן היסוד. אמנם, קובי בר־זכאי, אז בראשית דרכו כעורך “ישראל”, עודד אותי מאוד לעבוד שנה עם אביק, אבל כהשקעה לטווח ארוך במנהיג־העתיד של המדינה, שתניב במשך השנים הרבה “סקופּים” לעיתון. זו היתה גם תקוותי, כמובן. הלא בשנה ההיא, כל שבת, פוצצנו, עוזי ואני, סיפור פוליטי. על חלומי הכמוס באמת לא היה מושג לא לבר־זכאי ולא לאביק. בסתר לבי האמנתי, שמתוך השנה הזאת יצמח סוף־סוף מה שרציתי לעשות מילדותי, לכתוב סיפור, לא, רומן גדול, פוליטי, הברתי, משהו על הקורה באמת שם, אם אתה מבין למה כוונתי ב"שם", מאחורי הפרגוד, בקרב האנשים החותכים את גורל כולנו. הלא זה מה שמן ההתחלה משך כל־כך את בנו של כתריאל לויתן אל בנו של חיים סירוטה, כפי שהבנת בוודאי מעצמך…

היום זה הכול חלב שפוך. למעשה קרה הכול אחרת – עיתונאי חדלתי להיות ורומנים לא כתבתי. הבן־יחיד של כתריאל לויתן, כוכב עולה בעמודים המרכזיים של “ישראל”, הפך עצמו לנושא־כליו הנצחי של גיבור־ילדותו. פוליטיקה, גילה מהר, זה לא קרב־הכרעה, שמנצח בו, צ׳יק־צ׳אק, האביר הלבן את האביר השחור, מביא את המשיח ומתיר לנושא־כליו לשוב חרש ובצניעות למערכת “ישראל”. פוליטיקה, אדוני, זה מסע־שרידות בלי קו־פיניש, ובמקרה העצוב שלי – מרתון של עשרים שנה. כפול שלוש מאות שישים וחמש יממות. כפול כך וכך ישיבות, נסיעות, טלפונים, ספלי־קפה, בריתות, חתונות, עוד “דיל”, עוד אשליה, עוד טיפוס, עוד נפילה, עשר ביום. עשה חשבון: שבעת אלפים ושלוש מאות ימים, מאה אלף ישיבות, אסיפות, פגישות, נאומים, מיליוני לחיצות־ידיים, דיבורים, דיבורים, דיבורים. מיליארד מלים לא כדי לחשוף אחת ולתמיד את סוד היקום הנברא, את מחשכי הטבע האנושי, אלא כדי ללקט אצבעות, עוד ועוד אצבעות בעד המפלגה, כלומר בעד אביק סער. אתה, בסך־הכול, מעוניין רק באצבע, אבל אל האצבע לא תגיע אלא דרך הלב, הרוח, הכיס, הנפש. קדחת לתוך שורש־נשמתו של אדם, הוא שלך לחיים ולמוות. זה, ציד־נשמות, ניתור לא־נפסק מאמבטיות־סנטימנטים מהבילות למקלחות־תועלת קרות כקרח, היה עיקר עיסוקי עשרים שנה.

שמע סיפור: יום אחד, אגב שיחה עם איזה מוישבניק קשיש מאחד ממושבי־העולים בצפון, מאכער מרכזי במועצה האזורית, מעיר פתאום היהודי שהתמוטטות הלול לא מטרידה אותו אישית מפני שממילא אין לו עוד למי להוריש את המשק ועכשיו אין לו אפילו כתף לבכות עליה. כך התגלה לי פתאום סיפור־חייו של אותו “איש חזק”. הוא ואשתו ניצולי־שואה, שניהם איבדו בן־זוג וילדים ומנישואיהם המאוחרים יש להם בן אחד בלבד. היריונותיה האחרים של האשה הסתיימו בהפלות, ועכשיו – אחרי שקם הבן הזה וירד לאמריקה – היא לגמרי “מסוידת”. הוא מחזיק בביתם אשה, שכל תפקידה להשגיח שלא תלך לאיבוד. מה עושה הבן באמריקה, שאלתי. הילד הזה, אמר לי ראש המועצה, היה “יקר מפנינים”, מוישבניק עד לשד־עצמותיו, ואיזה יהודי, איזה פטריוט: למרות שבתור בן יחיד, ילד של אבא ואמא עם היסטוריה כזאת, לא הסכימו לקחת אותו ליחידה קרבית, הפך ממש את העולם. מה זאת אומרת, דווקא בגלל זה התגייס למשהו הכי סודי והכי מסוכן. אם אתם יצאתם חיים מהשואה אז אני אחזור בשלום מצה״ל, היה צוחק. הוא נולד בדיוק כשאישרו להם את המושב, סיפר האיש, בחמישים ושתיים, קיבל קצין ממש לפני יום כיפור, עבר דברים נוראים, עד היום אנחנו לא יודעים הכול, וברוך השם באמת חזר בלי סריטה. בגוף. בנשמה קרה לו משהו לא־טוב, לא מושב, לא צה״ל, לא המדינה, רק אמריקה. קודם אמר, שייסע לטיול. אבל כבר כמעט שלוש שנים, יושב בשיקגו, מוכר שם שמאטעס, טלוויזיות, וידיאו. אפילו כשכתבתי מה קרה לאמא שלו, נשאר אבן. לא חושב לחזור. אז אכפת לי מכל המשק, שהכנסתי בו יותר מעשרים וחמש שנים, אומר האיש. אני הייתי אז אחרי משבר גדול, אתה מכיר את הסיפור, הסתבכתי עם שרי וכשנכנסה חזק להיריון לא נשארה לי ברירה, התגרשנו סופית ואני התחתנתי עם שרי. את הנסיעה, סיור־לימודים למנהיגים צעירים, סידר לי אביק, דרך השגרירות, שאצא קצת מהלחץ. לא תאמין, דוקטור, פחות מחודשיים אחרי השיחה עם המוישבניק ההוא אני בשיקגו. היה לי הטלפון של הבחור, ולמרות סדר־היום הלחוץ תפסתי אותו, לא מאסתי בשום טריק מלוכלך ולא הרפיתי ממנו עד שנשבר וחזר למשק. מאז, אני נשבע לך, מספיק היה שאומר בטלפון, “זה אישל מדבר,” כדי שהזקן יילך בשביל אביק באש ובמים. אגב, גם הבן נהפך ל"גרופּי" שלי ומיום שמת הזקן, שנה לפני הבחירות האחרונות, היה גם הוא בשביל אביק על החיים ועל המוות. לא מארקס ולא בורוכוב, לא ברנר, לא ברל ולא “סוציאליזם בימינו” – מי זוכר היום שזו היתה הסיסמה של בן־גוריון?! – לא קשקושים, משהו שיורד ישר ל"קישקעס", זה פוליטיקה, זה מה שעשיתי עשרים שנה. ככה הצטברו אלפים־אלפים, שהצירוף “זה אישל מדבר” חולל אצלם נפלאות. אתה מגחך?!… אני מחליט להתעלם מהבהוב הרשע מתחת למשקפיך. אולי זה יזקוף לך איזה גיד: עשרים שנה עסקתי במין אוראלי בדיוק כך, עבודת־פה! כל הימים ללקק, לנשק, ללטף, לקסום, להחניף, לאיים, להדליף, להאכיל ב"לוקשים", ולעולם לא כדי לקדם את עצמי! בזה נשארתי ייקה פוץ אמיתי, בן נאמן לאמי. למנהיג־העתיד, אביק סער, ניהלתי את הבמה, שימשתי לו לחשן, תאורן, פרסומאי, מרים המסך, מוכר הכרטיסים. יותר מזה: מרגע שנכנס הוא לטווח אפקטיבי של מצלמה או מיקרופון, הייתי אני נבלע בצל, נמוך מעשב, אילם כאבן. איש־פיפיות אני מטבע־בריאתי, פה אחד לעולם לא נסגר, פה שני לעולם לא נפתח, ומכאן תבין: פשוט וקל זה לא היה לי. המנוסים ידעו: גם אם בטעות צדה אותי המצלמה, אני בחוץ, מיסטר אנונימוס. אבל קרה לא פעם, שבהנחה שמסאז׳ קטן לא מזיק ולרוב הוא גם מועיל, היה יוזם איזה כתב חדש קצת פרסום גם לי. פתאום הייתי קם בבוקר ובעיתון, מתחת לתצלום־שני־טורים של אביק סער עושה ככה וככה, “משמאל לימין: ח״כ א. סער, פרופ׳ ג. אפרסמון, י. אישל”…

תפקידי, נכון, היה לדבר נון־סטופ, אבל באותה מידה לשמוע. מפלגת האנשים המחפשים אוזן שומעת – לא הליכוד, לא המערך – היא הגדולה בארץ. ושלא תיפול לשום טעות. במדינה שכולה נפשות עקורות, נהפך כל אפארטצ׳יק, שתמונתו הוקרנה בטלוויזיה, לחתיכת־ייחוס. הרי הגיבור האמיתי של המאה הציונית, המפתח להבנת הישגיה וכישלונותיה, הוא היתום. זהו נושא מרתק לעצמו, אם כי מראש ידועה לי תגובתך על רעיון מזהיר זה: לא הסכמה, לא מחלוקת – רק עוד שתיקה. אילו יכולתי להתיר עצמי מהשיתוק, הכופת אותי זה יותר משישה חודשים, זה הרומן שהייתי כותב. בראשי כבר יש לו שם – “בית־היתומים”. שמע, במקום המונודרמה שלי, בוא נכתוב אותו יחד כמין צירוף של בדיה היסטורית ותעודה פסיכואנליטית, מה אתה אומר, הה?:… “בית־היתומים”, איזה שם, הה־הה־הה!…

קלל, צעק, צחק, גהק, שהק, תקע נוד, רק שאשמע איזשהו קול, דונערוועטער, יופטפאיומאאאט!…

די! נשבר לי: אני הולך!…

שלום, הלכתי, שלום, חזרתי:…

ככה ישבת וחיכית לי?! בסוף עוד יתגלה, שהפקודה ההיפנוטית ששתלת לי בראש היא שהחזירה אותי, הה?!… הלא דרך החלון יכולת לראות אותי יוצא מהחצר, חוצה את הכביש ועומד ליד גדר הפרדס, בתחנת האוטובוסים…

בכל־זאת, אם ישבת וחיכית, סימן שלמרות הכול לא נואשת ממני. אז שמע, על ספרנו המשותף, “בית־היתומים”, אני עוד לא מוותר, אבל בוא נחזור אל מה שדיברנו עליו… אגב, הרבה לפני שגיליתי את הפלונטר שלי עצמי, הגעתי למסקנה הזאת: הפוטנציאל המוזנח של הפוליטיקה הישראלית הוא היתום בחיפוש אחר אביו האבוד. לקח לי שנים להדליק לזה את אביק. בסוגריים: גם אביו היה יתום. במלחמת האזרחים ברוסיה שחטו הלבנים את כל משפחת סירוטה, ורק חיים לבדו ניצל. את כתריאל לויתן פגש על סיפון ה"סוואסטופול", בדרך ליפו. אבל עכשיו אני מדבר לא על סירוטה אלא על אביק, שהיה לו אבא והיתה לו אמא, ואף־על־פי־כן, כשהיה בקושי בן שש־עשרה, ברח לנוטרות ויותר לא שב. את צה״ל עזב כאלוף־משנה, מיועד לצמרת השלטון. נכון, כל השנים דאג להוריו, ואת אביו אשפז באחרית ימיו ב"נווה חבצלת" – ככה הגענו לשם גם אנחנו – אבל רגשית, אני מוסמך לקבוע אחרי יותר מעשרים שנה במחיצתו, היה יתום. לעניות דעתי הבטלה ומבוטלת, לא סגר את החשבון עם אביו, שרק אחרי שחולץ חצי־מת מאיזו ג׳ורה פתח בעזרת כתריאל לויתן מכולת קטנה בין גאולה לחסן בק, לא סלח לו את כישלונותיו עד יומו האחרון. תיאוריית היתומים שלי היתה מוציאה את אביק מכליו – ״נכנס לך איזה ג׳וק לראש:״ – אבל מרגע שתפס הפוליטיקאי שבו, כי בהשתתפותו בבריתות ובחתונות הוא קונה את לבם של מי שיתמותם שונה מזו של יתומי הציונות הקלסית, לא היה גבול ללהיטותו. שנים התרוצצנו בשיכונים, בעיירות, במושבים החדשים, זרענו, עידרנו, סייענו, טיפחנו רשת, שהחלה להפיל את פחדה על זונות־הצמרת. זאת אומרת, כאילו. כשלושים שעות לפני המרכז, ממש בדרך נס, גילינו שאביק סער יועף גם הפעם כמו טיל מהעשירייה הפותחת. לזה עוד נשוב. פה אני מדבר באלפים, שאת לבם פתחו המלים: “זה אישל מדבר.” מה זה אישל?! סוף־סוף הגעתי לכינוי, שעוזי התיז עלי כמו חרא. ברור?:…

הנה, שוב אני קופץ מעניין לעניין, אבל איך אפשר שלא להקדים כאן כמה מלים על עוזי, חברי – היום זה כבר סופי – היחיד. זינוקו לצמרת העיתונות הוא בעיני חידה גדולה. ולא מתוך זלזול. בדיוק להיפך, עוזי היה מאז ומתמיד אמן המלה הכתובה. לא רק כמשורר. כל שורה עיתונאית שלו היה משחיז כחלף של שוחט. בעל־פה, בוויכוחים, בנאומים, לאורך כל הדרך, מאז החמישית, נכון, הייתי אני המלך. בזה היה לעוזי, מההתחלה, קושי גדול. מקורו, לדעתי, אינו בזה שעברית לא ידע עד גיל שלוש־עשרה אלא באישיותו. זה שהפולנית יושבת לו עד היום על ההיגוי העברי, דחק אותו בוודאי עוד יותר לעבר הכתיבה, אבל הוא לא היה פחות מופנם גם אילו נולד בתל־אביב. אנחנו חברים מהיום הראשון בתיכון חדש, כשהתחלנו לרכוב חזרה הביתה, שנינו באותו מסלול עצמו. בפינת סמולנסקין־בן־יהודה בלם את אופניו ואני ממש אחריו. נעמדנו והתחלנו לדבר, ולא הפסקנו. כבר אז, אני חושב, סיפר שמאז עלייתם, שנתיים קודם, הם גרים בדירת סבו וסבתו, שהגיעו הרבה לפני המלחמה. קבענו להיפגש באותה פינה בבוקר ולרכוב יחד לתיכון. לא תאמין, ארבע שנים, בוקר בוקר, רכבנו יחד הלוך ושוב. מאז עברו, כמה, שלושים שנה, יותר, ועדיין אנחנו חברים. איך זה? מההתחלה חיבר אותנו דבר והיפוכו – גם הקרבה המיידית גם השוני הרב, שנשאר בינינו כל השנים. בתיכון, נכון, הייתי אני מלך המלים אבל גם אז ידעתי: עוזי הוא המשקל הכבד. אגב, בשם־העט י. זר התחיל להשתמש רק כשהוברר לו, שכל החיים ייאלצו העיתונאי המתמחה בפוליטיקה הישראלית והמשורר המופנם להתחלק באותו גוף. סוד היוד בשם־העט ידוע רק לי – כבר בדרך מנמל חיפה לבית בסמולנסקין בחרו הדודים הוותיקים שמות עבריים ליז׳י ולהלינקה, וכבר למחרת נרשמו בבית־הספר כעוזי ואילנה. הויסאאאאה!… לאן הגעתי?!…

הה, עודני בתוך הסוגריים. מצטער, אבל איך אכנס לפרשת אישל בלי לרמוז לפחות על מרכיבי התשתית – צירוף יפה, לא?! – של השתעבדותי לאביק סער. המגע הממשי בינינו נוצר בערב “זרנוק באוזן”, אבל ברשותך – או שלא ברשותך, ממילא אין הבדל – שתי מלים על מה שליווה אותי ממש מראשית הזיכרון:

חיים סירוטה – כרס ענקית ופנים שכאילו קולף מעליהן העור – והסיפורים על חילוצו חצי־מת מהג׳ורה והחנות שאבי, כתריאל לויתן, סידר לו בגאולה, פינת הירקון, ליוו אותי מלידתי. כשהתחיל המאבק נגד האנגלים היה אבי גורר אותי אל סירוטה בכל פעם שהודיע הרדיו על נפגעים, לבדוק אם ניומקה בסדר. הייתי אז בן שש, שבע, אולי שמונה. בוודאות אני זוכר, שבכל שיחה עמד במרכז סרז׳אנט הגאפירים, ניומקה, לא אביק, ואוזני קלטו לחשים שקשרו את שמו במה שהודיע הרדיו על הורדת מעפילים, פיצוצים, כל מיני פעולות נגד האנגלים. בזמן ההצבעה על המדינה הייתי בן שמונה וחצי – רק שמונה, אני יודע היום, אבל זה סיפור – ישבו אצלנו בסלון סבא וסבתא, חיה וחיים סירוטה ועוד הרבה אנשים, וברדיו החזק שקנה אבי מאיזה אמריקני, האזינו לגלים הקצרים ישר מהאו״ם. בגלל מיקומה, היתה החנות של סירוטה, ממש מרגע שהתחילו הצליפות מיפו, למטרה קבועה. ויום אחד – מתי ובאילו נסיבות אינני זוכר, רק זאת, שבגלל היריות נאלצו לסגור את החנות – הכניס אבי את חיים וחיה סירוטה לחדר הקטן שלי, ואני עברתי לישון בסלון. על ניומקה דיברו עכשיו סירוטה ואבי בקולי־קולות, ואז תפסתי שהוא לא היה סתם סרז׳אנט גאפירים, אלא מפקד גדול בהגנה. כשנכבשה יפו חזרו סירוטה וחיה לחנות ולדירת־החדר מאחור. האנגלים עזבו, היתה מדינה, ואת סירוטה אני רואה שוב בפתח החנות, מספר לכולם על נסיו ונפלאותיו של בנו, שהיכה את המצרים שוק על ירך בנגב, הרבה אחרי גדרה. נדמה לי, שכבר אז החזיק עיתון עם תמונה של קצין, שתחתיה היה כתוב, רב־סרן אבינועם סער, כובש גבעה שבע־אפס־ארבע, אבל יכול להיות שלתוך זיכרוני חדר המספר מהזיכרונות שלפני כמה שנים כתבתי במקומו ופרסמנו בשמו גם בעיתון גם בצורת ספר.

את אביק עצמו ראיתי רק אחרי שקמה המדינה. זאת אומרת, כמעט. את התאריך המדויק קל לקבוע – יום טיבוע “אלטלנה”, כמה מאות מטרים מהבית בסמטת חללי ניסן. מסביב תפסו עמדות חיילים רבים, לא אנגלים, שלנו. ופתאום גם נשמעו כמה יריות. אמי נכנסה לפניקה, ואילו כתריאל לויתן, אבי, היה שליו כתמיד. את סבא וסבתא, שחלונות החדר שלהם פנו אל הים, וכן את אמי ואותי, הוריד ל"סליק" הגדול, שעצם מציאותו מתחת לרצפת חדרי נודעה לי רק אחרי שעזבו האנגלים. על ה"סליק" ועל עניינים שונים הקשורים בו עוד אספר לך את הסיפור לא הבוקר. פה אני מדבר על אביק. אז כבר נפתח ה"סליק", צה״ל הוציא את הנשק, ואת המחסן מאחורי הבית ניקה אבי מחומרי־הבניין והכלים, שהסוו את פתח־הסתרים. רק מחשש כדור תועה הוריד אותנו כתריאל לויתן לבטן האדמה, אבל הכניסה נשארה פתוחה. כשעלה הוא, רצתי אני אחריו. אמי טיפסה גם היא בעקבותינו, צורחת ומייללת מדאגה לי, אלא שלמזלי התחדשו בדיוק אז היריות, והיא מיהרה לרדת אל סבא וסבתא.

זו היתה החוויה הקרבית הראשונה שלי, ולמען האמת – לכך עוד איאלץ לשוב – גם האחרונה. עלי אסר אבי להוציא את האף מחדרי, ואילו הוא נצמד למשקוף הדלת והציץ החוצה בעד סדקי התריס המוגף. בעצם המהומה, הזכורה לי כמלחמה גדולה, השמיע צעקה נרגשת: “ניומקה!” את עצמי אני רואה רץ לעברו, ואותו שומע רועם, “על רצפה, אידיוט,” ממש מפיל עלי את גופו הענק. הרבה יותר מאוחר, כשנגמר הכול וירדנו לים, ראיתי את האונייה הנטושה. לא את ניומקה.

הנה כך, שם בלי גוף, כמוהו כגיבורי הספרים, שאז התחלתי לבלוע, נשאר בתודעתי. לא בדיוק. פגישה אחת טבועה בי, ספק זיכרון ספק תמונת־דמיון. זה היה, היום אני יודע, ביום העצמאות השני. אמי, כמו תמיד, היתה בים, אולי שכבה במיטה עם שטפן צווייג, ואילו אבי יצא לרחוב, זרועי לפותה בין אצבעותיו. הגלידה שקנה ליד בית־המרקחת של הדודה ז׳ניה נוזלת על אצבעותי והצפיפות הודפת אותנו מהמדרכה לכביש השחור מאדם. ג׳יפים וקומַנדקרים זוחלים כמו צבים, צופרים בקולי־קולות. ופתאום, אל ג׳יפּ כזה, קורא אבי: “ניומקה, צ׳ורט!” בראשי מצולם הרחוב, כאילו אני יושב וצופה ביומן “כרמל”. החייל שמימין לנהג, מעיל־הסוואה ומגבעת אוסטרלית, קופץ החוצה. כתריאל לויתן מחבק אותו, נוגע בכותפות ושואל:

“מה זה פה אצלך, ניומקה? קפיטן, פולקובניק?!”

ניומקה צוחק ולתימהון המעגל הסוגר על הג׳יפּ, מסיע אותנו עד לים. אני יושב כמו מלך, רק מתפלא, אחרי מה שסיפר סירוטה על הסודנים שבשיניהם תלשו את אוזני הגדוד, שאוזני ניומקה שלמות.

קרוב כל־כך אליו הייתי רק אז, אבל על מוצאותיו שמעתי יותר ויותר. כשהציפו השיטפונות את המעברות ומגיפת שיתוק־ילדים והמחסור והאבטלה לא ירדו מהכותרות – אז כבר למדתי ב־ח׳ – עלה לראש החדשות שמו של סגן־אלוף אבינועם סער, מפקד בסיס גדול אי־שם, שאימץ מעברה סמוכה, הפעיל את כל חייליו וארגן מתנדבים, שגרו באותם אוהלים כמו העולים. ראשונים התנדבו חיים סירוטה, שהצנע חיסל את חנותו ואבי, כתריאל לויתן. בכתבת־ענק ב"דבר השבוע" שובצו תמונותיהם בצד תמונתו, ואפילו בן־גוריון, שבנאום בכנסת העלה על נס את סגן־אלוף אבינועם, לא שכח את כתריאל לויתן. רק על חיים סירוטה פסח משום־מה. על מה, בכלל, אני מדבר, דוקטור?!… איך הגענו למעברות?!…

הזהרתי אותך, זה מה שיקרה, התחננתי לפניך, כוון אותי, הצג לי שאלות מנחות, ותראה עכשיו בעצמך. נו, אולי בכל־זאת?!… אסתדר לבד, Thank you very much. זה היה ככה: כדי לענות על השאלה, מה זה אישל, מי זה אישל, הייתי חייב להקדים שתי מלים על עוזי זינגר, חברי היחיד, אפשר לומר, גם להסביר שלא רק משום שהנחיתי ערב “זרנוק באוזן” עם אלוף־משנה במילואים אביק סער, נדלקתי עליו בלי חשבון, בלי שכל. מכאן אפשר כבר לפסוח על עשור שלם ולהיכנס ישר לאולם “בר־שירה”, שהיה מפוצץ מסטודנטים בערב ההוא. בדרך־כלל נחשבתי בעימותים האלה למלך החיות. אבל בעימות עם אביק סער שבתי אני להיות הילד של כתריאל לויתן, והוא גיבור ילדותי. מאבקי־הירושה עמדו אז להסתיים, על־פי כל הסימנים, בחיסולם ההדדי של הטוענים העיקריים לכתרו של בן־גוריון. המועמד הטבעי היחיד בדור שלאחר הדיאדוכים, כתבו בעיתונים, הוא אבינועם סער. התפתחות זו תוארה כבלתי־נמנעת, והיא שהקיצה כנראה בנפשי– אולי תגלה גם לי יום אחד מה אתה חושב – הזיות־גדלות, שכל השנים נמנמו בחביונה. לא כנראה – בטח! בדמיוני המשולח רכבתי על כתפו של אביק סער כמו על סוס־פלאים למרומי השלטון. זה נשמע אינפנטילי, אבל זה היה הרבה לפני ששת הימים. אז ידע עדיין כל ילד לא רק את עלילות חטיבתו של אביק ב"קדש" אלא כל שלב בקרב־הגבורה שניהל גדוד “סער” בתש״ח על גבעה שבע־אפס־ארבע. והנה פה, על במת האודיטוריום, יושבים אביק האגדי ואסף לויתן, שאיכשהו החמיץ את כל המלחמות, מרפק אל מרפק… רצית להעיר?!… אולי בכל־זאת?!… אז לא. עם גורל לא מתווכחים, היה כתריאל לויתן מנחם אותי, ונכון שלעולם הביא אותי גורלי באופן שאיחרתי גם לתש״ח וגם למלחמת סיני. אמנם, בששת הימים צירף אותי אביק למטה חטיבתו, אבל החטיבה נשארה ברצועת עזה והועסקה בתפקידי משמר, ויריות שמענו כולנו רק באימונים. ביום הכיפורים לא ניתן לאביק כל פיקוד־חירום, ואני, שהייתי בקושי בן 34, נשלחתי עם קאקרים זקנים למעלה אדומים, לחסום בגופנו את הטנקים הירדניים. כשמדברים על יום הכיפורים, אני משפיל את עיני: הגדוד שלנו היה בית־הבראה. נכון שאני לא אשם בזה, שאיכשהו פסחו על השנתון שלי כל המלחמות, אבל את סערת־רגשותי בערב ההוא, כשאביק עצמו היה פחות מבן ארבעים ואני בקושי עשרים ושלוש, לא קשה לראות. רק עוד זה חסר לי, אמרתי בלבי, שלחיים סירוטה ידווח: “את הזיבעלע, שהייקית ההיא ילדה לכתריאל אחרי בלותו, אתה זוכר? הרג לי אסיפה היוסף הזה… אוסיפ?:… אסף, אמרת? הבתים שבנה, תגיד לכתריאל, יצאו יותר מוצלחים מהאסף שלו.”

אביק סער, דוב אדמוני וחם בחולצה לבנה, קצר תשואות סוערות. ואני לא מתבייש להוסיף – הרבה בזכותי. קצר מאור החזקתי את החיות, ואביק ראה את זה היטב. בדרך למכונית לא הפסיק להתרגש מהפגישה עם הילד של כתריאל לויתן ולהדגיש כמה התרשם מהסמכותיות שהפגנתי. אנחנו צריכים לקיים, ובקרוב מאוד, הדגיש, שיחה רצינית. “אני אטלפן אליך,” חזר והבטיח אגב התנעת מכוניתו.

עברו ימים ושבועות, ואין קול ואין קשב. שתיקתו כאבה. לא נעלבתי, לא שמרתי טינה, הייתי כאוהב, שחיוך אחד, טלפון אחד, מרפא את כל פצעיו, מתיר את כל נדריו. על כך שזו היתה רק ההתחלה, מעיד סופי. לפני החגים, מצלצל פתאום הטלפון. בשש בבוקר. בשעה כזאת, חוץ מאשר בטירונות ובשל״ת, אני בחיים שלי לא קמתי. כתריאל לויתן, אבי, היה אז כבן שישים וחמש, יותר, ועדיין גלגל פרוייקטים חדשים, קם כל בוקר, כמו כל החיים, לעבודה. במלחמת־העולם היה בכל ה"מידל איסט", מתל־אל־כביר ועד עבאדאן, בנה “באראקס”, סדנאות, ביצורים, שדות־תעופה. בימי העלייה ההמונית הקים צריפונים, פחונים, בדונים, כל מה שנדרש. שום עבודה לא דחה משום שהיתה רחוקה מדי, לא מספיק משתלמת, קטנה עליו. יצא לך פעם, לפני שנגמר, להחליף אתו כמה מלים?."

עד היום רואים מאיזה עץ חזק הוא עשוי. רק שהוא הולך ומתייבש. כל השנים היתה אמי גונבת ממנו שנים ומוסיפה אותן לעצמה, וככה עד היום. הוא יליד 1897, “מהמאה התשע־עשרה,” כפי שאהב להרגיש. את שיחות־הנפש שניהל אתי בגמר התיכון, היה פותח ב"נו, אני כבר פורט עשירייה שביעית." זו היתה מין התפנקות. האמת היא, גם כשהתחיל לפרוט את העשירייה השמינית, היו לו עדיין כוח של שור ומרץ של עשרה כמוני. כשכתריאל לויתן בונה, היו אומרים הארכיטקטים, אנחנו ישנים בשקט. רק מרגע שתפסו ספקים, נהגים, פועלים, שזיכרונו בוגד בו והוא מסרב להודות בכך ומעמיד פנים שהכול כתמול שלשום, התחילו להגיש חשבונות מזויפים, לרמות בלי בושה, לגנוב בלי רחמים. שבשיחותיו אתי בשמינית ובצבא הניע אותו הפחד מסוף כזה, תפסתי רק כשבחיי התמוטט הכול. את הידע והמוניטין שצבר בעשרות שנות בנייה השתוקק למסור בעודו במלוא כוחו לאחרון לבית לויתן, אם תסלח לי על הביטוי. בכל דרך שידל אותי להיכנס לעבודה ישר מהצבא או אחרי הטכניון. “לא חשוב אינג׳ינר לְמה, רק שתחזיק חזק את המקצוע.” כל פרט חישב, כאילו בנה בית. “לי יש עוד עשר שנים, אולי חמש־עשרה, זמן מספיק להעברה מסודרת של הכול. הלא אני בונה כבר יותר מארבעים שנה, אבל המדינה, שמע ממני, אוסיה, רק מתחילה להיבנות. מה שמחכה לך בארבעים השנים הבאות הוא ממש בלי גבול.” איך הגענו לפירמה לויתן ובנו?…

אה, הטלפון של שש בבוקר! אמי, כמדי בוקר, בקיץ ובחורף, כבר טבלה בים, היא והרמן פישברון. אבי היה ממש בדלת, נחפז להקדים באתר־הבנייה את מנהל העבודה, את הפועלים, את אלוהים בעצמו. אבל כשמעבר לקו שמע את אביק, לא זז, כולו נרגש ומתוח. “מה יכול ניומקה לרצות ממך בשש בבוקר?” שאל עוד לפני שהורדתי את השפופרת. לא סתם השתוקקתי לעבוד אתו. מילדותי היה ניומקה סירוטה שם דבר, אולי לא יגאל אלון, יצחק שדה, שמעון אבירן, אבל בעיני אבי היה כמעט כאחד מהם. אני עצמי התקשיתי להאמין במה שדיווחתי לאבי:

“סתם הזמין אותי לכוס־קפה.” למרות כל ערבי “זרנוק באוזן” ומעורבות, בכל המהומה סביב פרשת לבון, טלפון כזה בשש בבוקר, הזמנה לטט־א־טט עם קליבר כזה, “היום בחמש בקפה לייזר,” הכניסה אותי להלם. אפילו בעיני אבי, כתריאל לויתן, שבשבילו כל הגדוילים היו אנשים, שכבר אז, בשישים וכמה, הכיר איזה ארבעים שנה, ראיתי תדהמה והתפעלות.

בדיוק כך, גם בלבי, תדהמה והתפעלות. אם את זה לא תבין – לא הבנת כלום. ברבע לחמש כבר עשיתי הקפות על הוֶוספה בין התערוכה לנמל, שלקפה לייזר אכנס על הרגע. אביק, לא תאמין, הקדים אותי. זה היה מין חור, ממש בשער הנמל, חנות פינתית שהפכו אותה לספק מסעדת־דגים ספק בית־קפה, והוא ישב שם לבדו ליד משהו כמו לוח־שח על ארבע רגליים.

“אל חביבה התחלתי לבוא כשמוניתי לפקד על הנמל ויריד המזרח, שהיה בו גם מפעל סודי של התע״ש,” לחש מעבר ללוח־השח, מצחו ממש נוגע במצחי, בוחן את עיני הנטועות בשדיה האדירים של בעלת העסק, דבר כזה לא ראית, סיפון של טנק בחולצת־טריקו אדומה מעל לדלפק־הנירוסטה כמו מאחורי עמדת־ירי. “פה היתה אז ׳תנובה׳, והפועלים והנהגים היו באים גם לאכול וגם לבלוע את ה׳תנובה׳ הפרטית של חביבה, שהיתה אז צעירה באיזה שש־עשרה שנה. את הפיקוד קיבלתי בדיוק כששב לייזר מהשבי, ואפילו הספקתי להשתתף בחופה. לייזר היה בפלוגת ה׳סטוואדורים׳, שתפעלו לאנגלים את נמל פיריאוס. אבל כשפלשו הגרמנים, תפסו הנבלות כל אונייה שיכלו, ברחו מיוון ואת המתנדבים שלנו פשוט הפקירו. למזלו, יצא לייזר חי גם מארבע שנות השבי בגרמניה. להתחתן חשבו עוד לפני ההפלגה ליוון, אבל לא הספיקו. כשחזר, מצא תיכף מנוחה בין שני הריה. על מה שעבר בעמקיה בחמש שנות היעדרותו סיפרו רק חיוכים כבושים מתחת לשפמי הוותיקים. להיפך, באופן טבעי התחילו לקרוא למקום קפה לייזר, שיהיה סדר. אני בחרתי בקפה ככיסוי מצוין, גם לקשר וגם כמין מפקדה. כשגילו האנגלים את מפעל ה’סטנים', ניהלתי מהשולחן הזה, בעזרת החברה מהנמל, את מבצע החילוץ. ממש מתחת לאפם הצלחנו להוציא כמעט הכול. עד היום, בשעות מיוחדות, אני אוהב לשבת פה.”

אביק דיבר ודיבר. קצת מאוחר יותר הגיע גם לייזר. במובן מסוים, למרות שאצלו בלטה הכרס, לא החזה, נראה כאחיה של חביבה. גם הוא ממש רקד סביב אביק, אבל בלא אבק של חנופה או התבטלות. חיבר אותם געגוע משותף, שלבֵניו היו מעמדו של אביק כמפקד וקפה לייזר כמפקדתו. הבנתי מדוע בחר דווקא בחנות הדחויה הזאת – שלא היתה גדולה מהמכולת של הוריו – לשיחתנו הראשונה. אבל האמת היא, שקצת התאכזבתי. על הווספה, בדרך לנמל, כבר דמיינתי מי־יודע־איזה תפקיד עומד הוא להציע לי. והנה, לא דובים ולא יער, רק עוד ועוד זיכרונות על התקופה ההיא ועל המעבר למסגרות צבאיות ממש, חוקים, פקודות, דרגות, כל מנגנוני הכפייה של מדינה. החמיאה לי מאוד הנימה האישית־מהורהרת של דבריו באוזני בחור כמוני, צעיר ממנו באיזה שבע־עשרה שנה. זה לא היה וידוי, אבל נגעה אל לבי קנאת איש מרכזי כמותו, אלוף־משנה, בעוד שנה חבר־כנסת, אולי שר, במה שזוכה לו סטודנט מושתן כמוני, ואילו הוא לא ידע מעוֹדוֹ – נעורים חסרי־דאגה.

“הלא אני, את בית־הספר עזבתי לפני שגמרתי ארבע־עשרה, מדים לבשתי לפני שמלאו לי שש־עשרה ורק לפני ארבע שנים פשטתי אותם! לאוניברסיטה שלח אותי צה״ל כשהייתי בן שלושים ושתיים, אבל עד שעשיתי את הבגרות הזעיק אותי דיין חזרה. התחילו ההכנות לקדש.” בפשטות הודה, שברח לנוטרות והשתלב במנגנון ה"הגנה" לא רק מתוך ציונות אלא מפני שרק בדרך זו יכול היה לעצב לעצמו גורל שונה משל אביו, ולרגע אחד נדמה היה לי, שאני מייצג בעיניו את חברו המצליח של אביו, כתריאל לויתן. כעל פרשת־אהבים התרפק על שנתו האחת כסטודנט, כאילו שם, במקום שעומד אני, החיים האמיתיים. בלי משים, נכבשתי לחולשה בלתי־צפויה זו של גיבורי, שהפכה אותו לא רק לאנושי יותר, לזקוק יותר לעזרתי, אלא פתחה במהירות גם את לבי.

גלגול שלם לפני שהתמלאו סביבות הנמל הנטוש מזללות ופאבים ומחסניו המיותרים חרסינה ושיש איטלקיים, מצאתי עצמי משתף את אביק סער, בחנות הנידחת ההיא בהכרעות החשובות שלפני…

לא תשאל, איזה הכרעות?!." אל תשאל. זה ממילא חלק מה- script. בעריכת “זרנוק” יכולתי להמשיך רק כל עוד הייתי סטודנט, וכיוון שהתקשיתי להחליט אם אני נשאר באקדמיה או עובר לעיתונות, סחבתי את גמר הבי.איי. עוד ועוד. רק על דבר אחד הסכמנו, רוזה ואני, שבט״ו באב, אחרי שתגמור את הסמינר, אנחנו מתחתנים. את זרע הפירוד זרעה בינינו כבר אז שאלת הבחירה בין פרופסור באקשיץ לבין עוזי זינגר…

על מה אני מדבר, אתה עוד זוכר? כשאתה ישבת בפיטסבורג על הדוקטורט – המקור שלי היא רוזה – נוצרה פה, בלשונו של עוזי, חברת “הצריכה והצריחה”. השילומים, המגביות, המלווים, מה־לא, הפכו פה הכול מן היסוד. מראיית כל “לוקסוס” כעבירה ו"והצנע לכת" כמצווה גדולה, לא נשארה אבן על אבן. הבנקים חמצנו את המדינה. ההון האדיר שזרם לארץ סיים את מסלולו בכיסיהם של חקלאים, תעשיינים, מנהלים, קבלנים, מתווכים, סוחרים, כל־אדם, צעק והתחנן שיקנו בו משהו. ועוד משהו. ועוד משהו. ולמה, תגיד לי אתה, לא ייהנו גם היהודים הדחוקים בין ים לבין מדבר וסופרים את הימים בין מלחמה למלחמה, מחלק מהלוקסוס, שמתפלשים בתוכו כל הרוצחים האלה בגרמניה, למשל? למה?! לא מגיע לנו?! זה כסף גנוב?! ניקח אותו לקבר?! ולמה שלא יראו כולם, שאנחנו שוב חיים בכל הכוח, יראו ויתפוצצו, הה?!…

פה, דוקטור, מותר לך לשתוק. בעשרים שנה הקדים אותך, בתיאור עולם הצריכה והצריחה, בעל The Hidden Persuaders. קיבוצניקים שנשלחו לאמריקה להביא חלוצים, חזרו כשליחי Madison Avenue. ראשון קרא את ההורוסקופ של המדינה קובי בר־זכאי, העורך החדש של ״ישראל״. ב- face-lift מחוצף הלביש על זהותו המַשְׁמִימָה של העתון הבעל־בֵיתי חזות של “הולכים עם ורוצים להרגיש בלי”, הפך אותו לאוריו־ותומיו של הישראלי החדש, נפוח הכסף והפנאי. בשפה ברורה ובכל הקיצור אמר “ישראל” המחודש לישראלי החדש מי in ומה out, מה לובשים, איפה אוכלים ועם מי נפגשים, עזר לו לדבוק בטובים ולצלוב את הרעים, בחר לו את היפים והחכמים, החליט במקומו על איזה ספר לדבר החודש, עם איזה גיבור להזדהות השבוע, ממי וממה להתנער כמו ממלאך־המוות.

אגב, אתה לא שאלת, ואני עונה: כמובן! באיזה עיתון, אם בכלל, טמון העתיד, הבינונו היטב, עוזי ואני. הצרה עם שנינו היתה, שנקרענו בין שאיפות סותרות, וכן גם זה, שלאמיתו של דבר אנחנו שונים מאוד זה מזה. קח אותי, למשל: מאז החיבור על בן־גוריון ועד היום, אני מודה, לא יצא מתוכי “דיבוק הכתיבה”, אבל בכל צומת גבר עליו צורך אחר, “זמני”, אבל בוער יותר. הסיפורים הבודדים שפרסמתי, שלושה ב"זרנוק", עוד שניים־שלושה בכתבי־עת, הרעישו את העולם, ודי היה בזה כדי להרתיע אותי, אם כי, “יום אחד,” חיזקתי את נפשי כל השנים, “אגשים את חלומה של אמי, אכתוב כמו שטפן צווייג.” זמנית, תמיד זמנית, שימשו אותי המלים לכל השאר, אם כי שלא מדעת נעניתי לפנייתו של אביק סער – אני משוכנע בזה – בהשפעת מה שאמר אבי על בן־גוריון, שאצלו “נאום זה משהו גיגאנטי, זה מפעל.” לא כן עוזי, שמהרגע הראשון היו לו בעיות אחרות. בשלוש מדירות הבית בסמולנסקין גרה המשפחה ואת ההכנסה מהשכרת שלוש הדירות הנותרות הפך החוק להגנת הדייר לבדיחה עצובה. הפרדס יבש בשנות המלחמה, ומה שלא עבר לחזקת שני הדודים שעלו עם סבו וסבתו לפני המלחמה ולא בזבז אביו במאמציו להתבסס בארץ, אכלו נסיעותיה החשאיות של אמו, אחרי כל ניסיון־התאבדות, לשווייץ. אגב, אין לך במקרה פציינטית בשם פרדריקה זינגר?… לא ציפיתי לתשובה, אם כי בארצנו הקטנטונת זה לא בלתי־סביר! ומה אינו אצלנו בתחום הסביר?! אביו של יֶז׳י היה קומוניסט מנעוריו, עובד בכיר במנגנון הממשלתי, ועד לערב הנסיעה אפילו לא העלה הפולני הקטן אי־פעם על דעתו, שהם יהודים. המשפחה עמדה לצאת לאיזו קייטנה בהרים, ובלי כל התראה, כשהמזוודות כבר היו ארוזות, גילה אביו ליז׳י ולאחותו הקטנה, הלינקה, ששם־משפחתם האמיתי זינגר, שסבם, סבתם ודודיהם חיים בישראל מלפני המלחמה וכי בתוך שעתיים הם עוזבים את פולין לעולמים. ןז׳י היה אז בן שתים־עשרה, ומהלומת־פתע כזאת היתה משאירה חבלות גם בנפשו של ילד פחות מופנם ופגיע. וכבר סיפרתי לה שבמונית מחיפה לתל־אביב שינו דודיו את שמו מיז׳י לעוזי. בקיצור, הסיפור שלו שונה מאוד משלי, וגם הצורך להתבסס במקצוע, שישחרר אותו מהר ככל האפשר מתלות כלשהי בהוריו, היה אצל עוזי ממשי מאוד, הייתי אומר בוער. לגמרי לא כמו אצלי, שב"כן" קצר אחד הייתי נהפך בן־לילה למחצית הפירמה “לויתן ובנו”. משותפת לשנינו היה רק אותה פעימה פנימית לא־מרפה: מה אנחנו עושים עם חיינו? מה, מה, מה?…

אין עדות מוחצת יותר לסערה שכובש בתוכו עוזי כל השנים מהקושי שיש לו, אדוני, גם לאחר כל הצלחותיו הפנומנליות כעיתונאי וכמשורר – לקום ולדבר בציבור. ואני מדבר לא על אלתורים בעל־פה! אפילו כשהוא קורא מהספר, נתקעים לו שיריו בגרון. לעיתונאות התמכר כמו לסמים, ומההתחלה – הן מהחמישית אנחנו יחד – היה הטוב מכולם. ועם זאת, לאיזון פנימי לא הגיע אלא אחרי שהפסיק לכתוב לגמרי, אני מדבר על כתיבתו העיתונאית, שזיכתה אותו בעשרות אלפי מעריצים – והיה למשנהו של קובי בר־זכאי, ראש החדשות ב״ישראל". מאז הוא כותב את מיטב שיריו. גמרנו עם הזכוכית הצבעונית – רק יהלומים! הוא כאילו ההצלחה, אני כאילו הכישלון, הוא היציבות ואני התוהו. תשאל אותי – מגורל אמו הצילה אותו הזכוכית הצבעונית, העיתונאות! מי שלא מכיר אותו עד לתהומות, חושב שהקוקו הוא אני, ועוזי היפוכי. אבל פטפטן כמוני, מי כמוך יודע, מוכרח להיות בריא! לקליניקה שלך אולי לא יגיע, אבל דווקא הפוטנציאל של עוזי הוא על הספה הזאת!…

בלשונו של שעיה בלאנק, חותני לשעבר, הגעתי ל"עלינו" לפני שאמרתי “מודה אני”. תן לי לפתוח ברגע שקובי בר־זכאי מציע לנו דף שבועי וחירות גמורה. עוזי נדלק על המקום: “יאללה, אסף. הולכים על זה. מחר.” אמנם, אני מת לדעת מה סיפרה לך רוזה עכשיו על עמדתה אז, אלא שאתה, כמו שאומרים, מחפש את ההבדלים ולא תגלה לי, אז אגלה אני לך!… רוזה העמלנית והשאפתנית – אני מבין היום – לא היתה מסוגלת לתפוס, שראש כמו שלי אפשרי בכלל. רק שיר אחד ידעה: “אדם מוכשר כמוך, אסף, צריך לפנות לפעילות ציבורית לא דרך כל מיני עסקנים אלא כאיש בלתי־תלוי, אקדמאִי למשל. האמת היא שנועדת להיות, אל תצחק לאבא שלך, פרקליט גדול, אבל אם כבר בחרת במדעי המדינה ואם פרופסור באקשיץ מקרב אותך, קפוץ משמחה. אחרי שתקנה לך שם כפרופסור לויתן, ירוץ הקובי בר־זכאי הזה אחריך, אם כי במקום לקשקש בעיתונים, כתוב סיפורים.”זה מה שאמרה גם לך, או רק קוננה עלי, שבמקום שאקדיש את עצמי לספרות – והיא, רק היא, באמת אהבה את סיפורי – זניתי אחר אביק סער, הה?!…

יש משהו קומי בזה, שבסוד ההצעה של “ישראל” הכנסתי אז את אביק סער, שדווקא אותו שיתפתי בדילמה: באקשיץ או בר־זכאי? הוא האזין לי בקשב רב, השמיע אפילו איזו אלגיה על היעלמותו של “האינטלקטואל נטו” מהפוליטיקה, הזכיר את כל הסופרים והעיתונאים הדגולים שהנהיגו את הציונות, מלילינבלום ואחד העם והרצל דרומה, ופתאום, כאילו דרך־אגב, הוריד את הפצצה:

“הימשכותך למעורבות ציבורית לא רק מובנת לי, אלא אני מודה באשמה: פניית קובי אל שניכם היא קצת ביוזמתי.”

ביוזמתו, אך גם תודות לצירוף־מקרים מוצלח, הוסיף, בתגובה על פליאתי. כמה ימים אחרי שאירחתי אותו ב"זרנוק באוזן", התלונן באוזניו קובי בר־זכאי, שבנרות הוא מחפש לעיתונו כוח צעיר, שיהיה גם צייד־חדשות, גם בן־אדם וגם with-it. אמנם, בירכתי מוחי צלצל איזה פעמון אזהרה, אבל החניק אותו הסיום המתוק: “סיפרתי לו עליך, על החבר שלך, על ׳זרנוק׳. הנה, אמרתי לו, יש. הגבר, מסתבר, קנה את הרעיון…”

הללו, יווו־הווו!… זה אישל מדבר!… אתה עדיין אתי?!… לי יש לשון בלי ברקסים וראש ספיראלי – סיפור מגלגל סיפור, עניין מזכיר עניין, ואם לא תגיד, ״אישל, stop, הגענו לקאמצ׳אטקה!״ – לא יהיה לפטפוט הזה סוף!… דרך־אגב, לאן נעלמה השממית?… לא פלא, גם לה נמאס ממני. באתי הבוקר בהחלטה נחושה להתרכז אך ורק בכינוי הזה שנדבק בי כמו חתיכת חרא, וכבר יותר מחמישים דקות מסתובבת לי הלשון על ריק ולא מגיעה לעניין. בשביל להסביר למה, לא צריך להיות פסיכולוג גדול. בכלל, תשמע איזה טריקים עושה לנו הזיכרון. אני חוזר לשאלה מאוד שאלתית: האם פנה אל שנינו קובי בר־זכאי מפני שהיינו טובים מאוד, או בגלל איזו יד־רוחצת־יד, אביק מדבר עם בר־זכאי וצ׳יק־צ׳אק מוזמנים שנינו לעבודה!? מקריות גורלית כזאת נשמעה לי יותר מדי מוצלחת כבר אז. מצד שני: מה קרה?! מנהיג אמר לעורך עיתון מלה טובה על עיתונאי צעיר?! מה מפליא ומה פגום כאן!? אני עצמי, עשרים שנה, עשיתי אלף “שירקעס” יותר גרועים. היום, נכון, אני יודע: זה היה צומת־הגורל של חיי. אבל כשעוזי שב ולחץ עלי להיענות ל"ישראל", אמרתי: ״מהחמישית אנחנו יחד. אתה הולך – אני אתך!" הוא לא שאל מה קרה מאז שיחתנו הקודמת, ואני לא הזכרתי את אביק. בכל אופן, יחד הצטרפנו ל"ישראל". אלא שעוזי הוא היום לא רק ראש החדשות. מאז עבר קובי בר־זכאי ניתוח לב פתוח הוא בפועל numero uno, ואילו אני בקושי הוצאתי שם שנה. לא תשאל למה!?… אז בלי שתשאל: נתקע לי לראש, שאת הסדרה שבמכה אחת הזניקה את שנינו לליגה הלאומית, ״שולחן הממשלה 1984״, יזם בר־זכאי. עוזי מטלפן אלי עכשיו כל יום. שאלתי אותו מה הוא זוכר, אז הוא אומר: לא דובים ולא יער. לדבריו, יזמתי דווקא אני את הסדרה ובר־זכאי רק נתן לנו “קארט בלאנש”. עוזי גם זוכר איך נימק את תמיכתו העיוורת: אילו ידע את סוד הצלחתנו, לא היה שוכר אותנו. בטלפון חיקה את אִנפּוּפו של בר־זכאי: "איך תעבירו את כל קוראי ׳זרנוק׳ אלינו – זה ה-bloody buisness שלכם. אבל אם לא תצליחו, ה-bloody buisness שלי יהיה לנפנף אתכם, fair enough?!״…

מה חשוב מי הגה סדרה, שכבר לפני עשרים שנה עטפו בה קרפיונים?! – היה שואל כאן אדם סביר, כלומר: לא אתה. ובְכֵ־י־יְ־ן, זה חשוב מפני שזו הסדרה שהפכה את חיי. אחת בשבועיים־שלושה, עם שחר, היה אביק מזמין אותי ל"קפה לייזר". קשה היום לתאר איך הלכה נפשי ונקשרה בו. הן בתחילה לא היתה לשיחותינו כל תכלית זולת הדיבור עצמו. ולא, כפי שעלול אתה לחשוב, שהוא דיבר ואני שתיתי בצמא כל מלה. לא. היתה בו אז סקרנות שלא ידעה שובעה כלפי המתרחש בסביבתי, ובעיקר בשכבת בני דורי, שבה – הבינותי יותר מאוחר – מיקד את תקוותיו. אני הייתי הסיסמוגרף שלו לבני העד־שלושים. בכל פעם, שלראש החדשות עלה שם חדש, אקדמאי שמחקרו הרים גל בעיתונות, מספר שאשתו, גדוּלָה, התפעלה מרומן ראשון שפרסם, משורר שבכורתו שרית (אז היתה כבת חמש־עשרה) ״משוגעת״ עליו – ציפה שאדרג את מעמדם בקרב הדור הצעיר, שאתמצת על רגל אחת כל מה שראוי לו לדעת עליהם ועל יצירתם, שאמליץ על אלה שחשוב לו להכיר, לקרב, להשקיע בעתידם. אגב, גדולה היא אשה מעניינת בזכות עצמה, ואם כי במרוצת השנים עבתה, שערה הבלונדי נעשה נחושתני ועכשיו היא מדברת אולי מעט יותר מדי, מאפיינים אותה עד היום אותו נועם כבוש ואותה סקרנות נלהבת, שהרשימו אותי בפגישה הראשונה אתה, כשלפי חשבוני היתה בקושי בת שלושים ושבע. פה אני מזכיר אותה אך ורק בהקשר מאוד מסוים, שאני מסופק אם גם הוא שייך למה שאתה רוצה לשמוע מפי, אם כי גם אביק העסיק אותי בו, אפשר לומר, משיחתנו הראשונה בקפה לייזר ועד לערב האחרון במרכז: המחברות השחורות של גדי בן־ורד. איך פתאום הגיע אביק לפרשת חברו גדי בן־ורד, שבקרב האחרון של גדודו במלחמת השחרור אבד בסופת־חול בג׳יראדי ולא נמצא עוד, אני לא מצליח להיזכר. יותר מזה, המחברות עצמן לא התגלו אלא אחרי ששת הימים – וזה סיפור שאכנס לתוכו לא עכשיו ורק אם תבקש זאת במפורש: – ואילו כשדיבר אתי על היעלמותן, כחמש־עשרה שנה אחרי שנעלם גדי בן־ורד עצמו, לא היה לו כבר כל יסוד לתקווה, שיום אחד ישובו אליו – ומאמריקה: על משפט אחד היה אביק חוזר בכל פעם שהזכיר את המחברות השחורות של גדי בן־ורד, “כולם היו מאוהבים בו, כולם, החיילים שלו, אני עצמי, שלא לדבר על הבנות. אילו נשאר בחיים היה לבטח רמטכ״ל, ראש־ממשלה, ואולי המשורר הלאומי.” במלה אחת לא הזכיר בשיחה הראשונה ההיא את גדולה קופר, אשתו לעתיד, ששירתה אצלו בגדוד. על נוד סנטימנטלי כמוני עשה רושם עצום עיסוקו האובססיבי של אדם במעמדו של אבינועם סער בזכרו של חבר אחד ובגורלן של כמה מחברות שהורות ומה שרשם בהן מדי יום ביומו, אולי יומן־מלחמה, אולי שירים, או דברי הגות. בכל זה נזכרתי עכשיו מפני שאני חוזר ושואל את עצמי במה כבש אז אביק סער עד כדי כך את לבי. זה ששיתף אותי בזיכרון פרטי צורב כזה, היה בוודאי אחד הגורמים. תרצה לשמוע על גלגולי המחברות השחורות בעשרים שנותי עם אביק?…

קשה לי מאוד לדבר ככה אל הקיר, דוקטור!… זה מעניין אותך או לא?!…

לא – אז לא. נעבור לנושאים הכלליים, שבפגישותי עם אביק סער, כמו עם כל מי ששוחחתי אתו לצורך עבודתי, היו העיקר: אביק הזין אותי במידע יקר־ערך, גם באותם עניינים, שעד אז היו רחוקים ממני מיליון שנות אור. הצלחת הדף שפוצצנו כל שבת ב"ישראל", נשענה על בקיאותנו ב"עניינים". בזה גם מתחיל סיפור־חיי. “מידע הוא כוח,” לא נלאה אביק מלומר. ואכן, אוצר בלום היה, וכל מה שסיפר, עוד ועוד עובדות, כאילו קירב לאמת האובייקטיבית את ״שולחן הממשלה 1984״. היום זה מצחיק אותי: כל המחלוקות הנוראות שעליהן רגזה הארץ, נשכחו מזמן. מי זוכר היום מה רצה צד א׳ ועל מה יצא קצפו של צד ב׳? “האמת” היתה אז בעיני כל מה שאביק סער היה בעדו. ״השקר״ – כל מה שהיה נגדו. בהתקשרותי הרגשית אליו היו לא העובדות העיקר. כאילו הצצתי אל מאחורי הפרגוד חשתי בצאתי מ״קפה לייזר״, מסומם ולא מ״נאפס", insider אמיתי!…

ושלא תטעה, ידעתי הסתבכויות ארוטיות, אבל רק עם המין האחר, שלא תמיד היה בהכרח יפה. את אביק סער מנהיג העתיד עבדתי בכל נפשי ובכל מאודי ואת הדימוי הזה טיפחתי מתוך שכנוע פנימי שאין טוב ממנו. אילו התעורר בלבי חשד כלשהו, שאינני אלא פיון על לוח־השח שלו, יום אחד נוסף לא הייתי נשאר אתו!

את פרק הפתיחה של ״שולחן הממשלה 1984״, שאביק סער היה גיבורו הראשי, פרסמנו בלחצו של קובי בר־זכאי לפני שהיה בידינו אפילו עוד סיפור אחד שתחקרנו עד הסוף. אבל מה – הפיצוץ היה אדיר, ומיום שישי בבוקר לא הפסיק הטלפון לצלצל. כל מטלפן התאמץ להוכיח, ש"האמת המלאה" על אביק סער אינה ידועה לנו, ואגב כך היה מרים עוד פרגוד, תורם עוד קמצוץ, פותח עוד ערוץ. בהשוואה לפוליטיקאי הנלחם על שתי שורות בעיתון, זאב רעב הוא כלבא שבוע. בן־שבת נהפכנו עוזי ואני לסופר־סטארים. לא נותר לנו אלא לרקד בזהירות בין עסקני כל המפלגות, ומדי שבת לפוצץ סיפור.

השנה ההיא, שנפתחה בהתאהבותי בסמינריסטית הקטנה, היתה –התברר לי מאוחר מדי – הנפלאה בחיי. כבר אז היה ברוזה משהו רציני להבהיל, אבל גם אותה צחות תמה, שקרנה מעיניה האזוביות, אותו קול, שנשמע עולה מגרונה של אשה גדולה לא מגרון נערה קטנה ושברירית. יום־יום ארבתי לה על הווספה מול לווינסקי, מפתה אותה להצגה, לסרט, מסיע אותה עד בית בלאנק בחדרה. בט״ו באב ערכו לנו שעיה וקארולינה בלאנק וכתריאל ויונה לויתן את חתונת השנה, ובשובנו משבוע־הדבש בהרי הגליל, התמקמנו מעבר לקיר, בדירת סבא וסבתא לויתן. את “ישראל” הפך המדור של עוזי ושלי לשיחת־הסלונים של לילי שבת ואותו ואותי לאלילי־הנוער. רוזה מילאה את חיי במשהו שלא היה מעולם בין אבי לאמי. היא היתה כולה ציפייה לאמהות, והתקדשותה לרגע הזה דבקה איכשהוא גם בי. היום אני מדייק ואומר: זו היתה השנה הטובה בחיי.

ואז, נחש מה, מזמין אותי אביק סער ללשכתו במפלגה ובלי הקדמות, לא מבקש, דורש, “דוגרי, שתקדיש שנה אחת, לא לי, גם לא למפלגה, למרות שאין מסגרת אחרת – למדינה.” אני נדהם, מתחיל לגמגם: "אני עדיין חדש בעיתון, לפני פחות משנה התחתנתי, אשתי קרובה ללדת, לעוזי ולי יש ׳ביי ליין׳ משותף – "

אבל אביק אפילו לא שומע, רק מניח את זרועו הגדולה על כתפי, אצבעותיו ננעצות בבשרי והוא מסכם: “שנה כזאת, אסמַע מיני, תצמיח לך כנפיים. שנינו נעבוד יד ביד, כמו צמד שוורים.”

הדימוי הסעיר אותי כל־כך, שרק כעבור זמן תפסתי מה הפריע לי בו: איך עובדים שוורים יד ביד?! כחייל ממושמע, כמעט בצעקה, עניתי: “כן, המפקד!” זה היום –אם כי לי נודע הדבר רק לפני שישה חודשים – שבו איבדתי את עצמי לדעת. פה הצומת. פה מצטלב הכול. רק רוזה, באיזו אינטואיציה עזה, כאילו חזתה הכול, שינתה בבת־אחת את טעמה. הן בכל כוחה התנגדה להצטרפותי ל"ישראל", אבל כששמעה מה דורש ממני אביק, התחילה לשיר את תהילתי העיתונאית. זה לא היה תכסיס בלבד. רוזה לא היתה מסוגלת לזה. גם רומנים כבר לא אכתוב, אבל אילו כתבתי עליה ועלי רומן־אהבה, הייתי קורא לו: הבלון הדו־רגלי. רוזה נטועה בשתי רגליה באדמה, אני הבלון המלא אוויר חם. אמרת לי לדבר על הכול, איך, כמה ובאיזה סדר שארצה, אז שמע: גם עם שרי, פרודתי, חייתי יותר מעשר שנים, אבל גם אחרי כל מה שקרה לפני, במהלך ואחרי גירושינו, רוזה היא האחת והיחידה שלילה אחד לא הפסקתי לחשוק בה, שרק לה אני מקנא כמשוגע עד היום. בחדר־ילדותי, מעבר לקיר, כל הלילות האלה, משגעת אותי מחשבה אחת, שבמוחי היא – כל האמת – מאוד לא פרלמנטרית: איך זה, דוקטור, לזיין את מנהלת חטיבת־הביניים, ורדה לויתן?…

 

3. ורדה שלך, רוזה שלי    🔗

12 בפברואר, 1985

בכל פעם שנזכרתי איך שברת לי – כמעט – את הכיסא על הראש, ממש הציף אותי האדרנַלין. תודה, דוקטור, תודה, עשית לי את השבוע! אם אפילו מתוכך הצלחתי לשחרר חמת־רצח, עוד בחורנו חי! את הפגישה פשוט אי־אפשר היה לגמור יותר חזק – אתה מזנק, תופס את הכיסא בשתי ידיך מגביה אותו כמו ספר תורה, שיא הדרמה!…

את הסיאנס השלישי, כמחווה שכנגד, אני מקדיש לרוזה. למה? רוזה, גיליתי דווקא בחודשים האלה מעבר לקיר, נשארה רוזה. מצד אחד – לך זה מוכר ודאי מהמגע עם תלמידיה – היא מאוד אינטואיטיבית: הן מה שלקרשים הפיל אותי רק עכשיו, חזתה בדייקנות לפני עשרים שנה. אלא מה? את האינטואיציות שלה הכשילה חולשת־נפשה הנהדרת: הלא רוזה היא קודם־כול אדם נותן, ודבר שני – עד היום לא נרפאה מאותו תום קרתני, המזהה השכלה עם מידות טובות, קולטורה עם מוסר. חולשת־נפשה היא גם שהפילה אותה ברשתו של חרא כמוני ועכשיו, חוששני, ברשתך. נפלה, הה?!…

אני לא מתגרה בך מחדש, ואל תגביה כיסא. ברצינות: רוזה הלכה שבי אחרי אסף לויתן מסמטת חללי ניסן אחת. בלבה לא היה צל של ספק, שכמו טיל יזניקו אותי לשוני המחַשמלת וקסמי המַגנטי לפסגות הנישאות ביותר, אם לא למעלה מזה… או, כמה חבל, שמהרגע הראשון לא היה לה שכל להעמיד הכול על או־או, או שאני ממשיך אצל פרופסור באקשיץ והיא נשארת אתי, או שאני בוחר בקובי בר־זכאי – אבל בלעדיה! אילו הכניעה אותי לפני עשרים שנה, הייתי מנצנץ מזמן כיהלום של הראג’ה, פרופסור, רקטור, אולי אפילו שגריר, ולא כמו שאני נראה היום, על הפנים…

כלומר, ציירתי פה תמונה מאוד לא מדויקת. ריב גלוי ראשון פרץ אמנם בין רוזה לביני רק כשיצאתי לחופשה ללא תשלום מ"ישראל" והלכתי אל אביק סער, אבל גם עד אז לא הלכה אחרי בעיניים עצומות. יותר מזה: למרות שכרכרתי סביבה כמשוגע – ניסתה כבר בראשית היכרותנו לנתק מגע. “הלב מזהיר אותי,” נימקה שוב ושוב את סירוביה להיפגש אתי, “שכמו שנדלקת, אני לא מבינה למה, ככה גם תכבה, אני לא יודעת מתי.”

אני הוא שלא הרפיתי ולא נעלבתי, אלא המשכתי לארוב לה מול הסמינר. בערב שבו הכניעה חולשתה את האינטואיציה שלה, התחברנו כמו ריצ’רץ'. רוזה, בלי נישואין ובלי התחייבויות, הלכה עד הסוף. כמה היתה התנהגותה אז תמצית מהותה – אם היא אוהבת אותי ואני אותה, הרינו כאילו קודשנו במאה טבעות. לא שום מתירנות. שכח את השטויות שפלטתי על זיונים! בדיוק להיפך: לא היה גבול לביטחונה המתמסר באהבתי. למסמר את יחסינו בברית־נישואין, להשתכן מעבר לקיר, בדירת סבי וסבתי, נחפזתי אני. מה שני השדים הקנים שם מאחורי משקפיך?! דברי לא מסתדרים עם מה שמספרת לך רוזה, הה?!…

על רוזה, אומר לך מיד, לא אכעס אפילו תשמיע באוזניך אני־לא־יודע־מה, אם כי היא, מטבעה, פשוט לא מסוגלת להשמיץ, לא אותי, לא אותך, לא אף־אחד! איזו אשה בעולם, חוץ מרוזה, עשר שנים אחרי שהכנסתי להיריון את שרי, התחתנתי אתה, גרתי אתה עד שזרקה אותי מהדירה שהוצאתי מכתריאל לויתן, היתה רוצה לדעת ממני, יותר מזה, משפיעה עליך לבלוע כל עלבון שאני מטיח בך?!…

גם בשחוק יכאב לב, האמן לי; על מה שעברה אתי עד לפיצוץ, שלא יכלה יותר ואמרה, “או אביק סער או אני!” לא סיפרה לך רוזה, אם אני מכיר אותה, מלה אחת – אבל מיום שהתחלתי בעבודה עם אביק, היה הכול במהומה מתמדת, ימים ולילות היינו על הכבישים, שבים בשתיים־שלוש בבוקר, לעתים קרובות נשארים ללון בירושלים, בצפון, באיזה קיבוץ בנגב, פה ושם נותנים קפיצה לחו"ל. אתך ודאי לא אתחזה כיוסף הצדיק: נשות פוטיפרע ממלאות את העולם, ואיך לא נכנסים אתן למיטה?" רוזה – במה אשָבע?! – היתה ועודנה אהבת־חיי, וכזאת תהיה עד נשימתי האחרונה, אבל הסתבכתי פה ושם בארץ־ישראל וגם בחו"ל, ורוזה, החכמה בנשים, ידעה, ידעה, ואף מלה לאישל, אפילו לא בימים המרים שבין צאתי את הבית בסמטת חללי ניסן לבין כניסתי עם שרי לדירה בבבלי. לא רק מפני שרוזה על דברים כאלה שותקת. מפני שעד היום, אל תיפול לי עכשיו מהכיסא, אני בן־זוגה, היא בת־זוגי. אנחנו, דוקטור, משני עברי הקיר, מחוברים במשהו חזק יותר מדבק נגרים.

על בית לויתן שמעת ודאי הכול מפי רוזה. כתריאל לויתן – מדוע לא אקרא לו עד יומו האחרון במלה, שראשונה יצאה מפי, אבא ­– היה תמיד עולם אחד, אמי עולם הפוך. ארבעים וחמש שנים חיו זה מחוץ לזה, לא שום מריבה גדולה, לא צעקה מתבקשת אחת: “מה לעזאזל עושם שנינו יחד?!” בששת החודשים בחדר־ילדותי, דווקא אחרי מה שנודע לי על נסיבות התקשרותם, גיליתי משהו רומנטי מאוד, שלא כבה כל ארבעים וחמש השנים בזוג בלתי־אפשרי זה, לא מת גם היום. כשהיא לבדה בבית לויתן הוא לבדו ב"נווה חבצלת".

בכל הנוגע לאבי, אין לי בזה צל של ספק. הן עד שהתמוסס מוחו עבד את אמי כאילו שמה זורח רק היום בשמי ה"תיאטר" וה"קינו" של ברלין. עד לפני שנה היה אומר פתאום, “הנה הגארבו שלי,” או “כמה אלגנטית הברגנר שלי”. אותה אינני זוכר מרעיפה עליו ביטויי אהבה. בכלל, הרבה לא ישב בבית – קודם התגלגל ב"קאמפים", אחר־כך במעברות, בעיירות החדשות, בתל־אביב עצמה, כל השנים באמצע איזה פרויקט, קם בחושך וחזר בחושך. ובכל־זאת אני שומע את קולה הצרוד מאינסוף סיגריות ממֵס את לבו במלה האחת, “פאפא”. אגב, באמת התייחס אליה כאילו היה אבא שלה. כל השנים עשה את הקניות, בחר בעוזרות והדריך אותן בניהול משק־הבית. היה לו שם של קבלן קשוח וקפדן, אבל על אמי לא הרים קול אפילו פעם אחת. לא על זה שכל השנים אין לו בעצם עקרת־בית, ולא על דבקותה בהרמן פישברון וב"היינה צירקל". ולמרות הרושם שאתה עלול לקבל, קשורה אמי אליו עד היום קשר מיוחד, אמיץ מאוד, והיא שמאלצת אותי להסיע אותה לפחות פעמיים בשבוע ל"נווה חבצלת" ולשבת שעה עם “פאפא”, שכבר חודים הוא בקושי מזהה אותנו.

שונה לחלוטין היה הבית של הבלאנקים בחדרה, שמהר מאוד אימצו אותי אל לבם והפכוני לבן־בית. כך אביה וכך אמה. פליאה והערצה מילא אותי מההתחלה האב, שעיה, בכל פעם שישבתי והאזנתי לקורות חייו, חזרה בלבי החידה: איך הצליח בחור צעיר וצר־אופקים כל־כך, כפרי פשוט כמותו, להציל את אשתו ואת ילדתו הקטנה מידי הרומנים, הגרמנים והרוסים גם יחד? מה שהיה שם יישאר לנו בארץ אפוף סוד עולמים. אבל את ישראל של ראשית שנות החמישים, ימי עלייתם, זוכר קצת אפילו אני. פחות משלוש־עשרה שנה היו בארץ כשהתחלתי לבקר אצלם, וכבר אז היה העסק המשפחתי שלהם שווה לא מעט. מהדירה שמעל לחנות הכלבו הגדושה, קרנו חיוניות ושמחת־המעשה. את הצלחתו תלה שעיה בלאנק בחסדי שמים ובמזלו הטוב, אבל סיבות ארציות יותר עלו מסיפוריו: מרגע שעברו משער־העליה למעברת בנימינה, גילה תושייה מדהימה. שישה ימים עשה מה שציוו עליו, ניכש עשבים וחפר גומות, ולמחרת השבת קם ויצא לשוט בארץ, נסע ממקום למקום, מחפש קרובי־משפחה ו"לאנדסמאנים", לומד את חוקי העולם המוזר, שלתוכו נזרק. “הכל היה פה אז על שחור. במחירים של דב יוסף מכרו רק משוגעים, מי שלא רצה לשלם יותר אכל את התלושים. בשביל ביצה וכנף־עוף לילדים, מכרו אמהות את העולם הבא. אותו דבר המשָׁקים, רצו מחיר טוב, שיהיה להם ממה לחיות. ואני רצתי עם הסחורה,” ברגל, באוטובוסים, אחר־כך בדו־אופן עם חמורצ’יק, על וספה עם סירה, בהערמה חצופה על גייסות של פקחים, בתנועה מתמדת, הבטיח לחם לקארולינה ולשלושת הילדים – חיים ויהודה נולדו אחרי המלחמה – גם חסך משהו לעסק, שגדל משנה לשנה עד שהיה לכלבו המפורסם של בלאנק ובניו מול תחנת האוטובוסים הישנה של חדרה.

עד היום היתה רוזה נפגעת אילו שמעה אותי, אבל זו האמת: כבר בביקורי הראשון, zum anschauen, צחקה אמי, ראיתי שרוזה קרועה בין דבקותה בהוריה לבין מה שהשתנה בה בתיכון, בצה"ל, בסימינר. תקן אותי אם אני טועה: עד היום הזה היא בורחת מהכלבו של בלאנק, מקפידה על זהותה כמנהלת חטיבת־הביניים, ורדה לויתן מסמטת חללי ניסן אחת. אבל בתוך־תוכה, עד היום, כמו אצל שעיה וקארולינה בלאנק, לב החיים הוא המשפחה. ומשפחה היא ילדים. את ביתנו ראתה רוזה מתמלא בילדים, ועם בת יחידה, הדס, היורדת גם היא לחייה, כפי שאתה יודע בוודאי לא פחות ממני, נשארה רק באשמתי. חטיבת־הביניים של רוזה לויתן היא הטובה בעיר לא רק בזכות כישוריה, אלא משום שהיא אוהבת ילדים. ואצל רוזה אהבה היא נתינה, תמד נתינה.

ליונה לויתן, לפנים פיאונה שטראהל, הגיע פרס ישראל לאנטי־באלעבוסטע מושלמת. את רוזה, לעומתה, מילא הבית בסמטת חללי ניסן אושר, והיא הפכה אותו לבונבוניירה. שנת־הלימודים נפתחה שבועיים אחרי שנישאנו. להוראה התייחסה ברצינות מפחידה, השקיעה שעות בהכנות כל שיעור, ובכל־זאת התמסרה לטיפוח דירתנו, הקפידה על הפרט הכי קטן, וילונות, תמונות, שטיחונים, נייר צבעוני לארונות־המטבח, מצאה עוד ועוד פיסות־ריהוט מיוחדות בחנויות השמאטעס של יפו. באהבה מיוחדת צעצעה את חדר־השינה, מיטה כפולה עם לוח־ראש, שני ארונות לילה, שולחן טואלט עם ראי סגלגל ובעיקר, ארון שש דלתות, קיר שלם, מהתקרה עד לרצפה, עץ אגוז, אולי פוליטורה בגון־האגוז, הרגני נא הרוג, עוד אחת ממתנות־החתונה ששמטירו עלינו שעיה וקארולינה בלאנק. את חדר־השינה שלנו לא זנחה גם אחרי שנולדה הדס, שגם את כל רהיטי חדרה התעקשו הבלאנקים לממן. בארון היה תמיד הכול מכובס, מוכחל, מעומלן, מגוהץ. מקופל בקפידה, מקושר בסרטים תכולים וּורודים, מדיף ריחות נעימים של “לוקס”, “פאלמוליב” וכל בושמי פאריס, שהקפדתי להביא במסעותי. המטבח בהק גם הוא, המקרר מלא, השולחן ערוך, התבשילים ערבים לחיך והסירים, מערכות הצלחות והסכו"ם ממורקים ומוכנים תמיד למסדר המפקד. מאחורי הבית היה אותו מחסן, שהסווה בשעתו את הכניסה ל"סליק". כל השנים רק צבר לכלוך, אבל לבקשת רוזה שלח אבי פועלים, שתיקנו וחידשו הכול, אצל נגר הזמינה ארונות ואת המחסן וה"סליק" יחד צירפה למזווה, חדר־עבודה ובית־צעצועים עתידי להדס. הכול הבהיק יותר מבית־המרקחת של הדודה ז’ניה. לא רק כתריאל לויתן מת עליה, אפילו אמי הבלגניסטית, לא תאמין, נהפכה למעריצתה. לא, לא שכחתי: מה עם אישל?! טיפת סבלנות, וכל הסיפור יתחבר!…

נכון, בהתנערותי מחסותו של פרופסור באקשיץ ראתה רוזה טעות איומה, אבל כל פרק נוסף ב"שולחן הממשלה 1984", שהתפרסם בגליונות השבת של “ישראל” מתחת ל"ביי ליין" של עוזי ושלי שינה משהו ביחסה לעבודתי העיתונאית, כל טלפון של מישהו מהאישים שראיינו, או שביקשו להתראיין, קירב אותה – זו הפרשנות שלי, ואם אני טועה, תקן אותי ביום שתפתח סוף־סוף את פיך – צעד קטן נוסף ללב מה שבדמיונה היה ישראל האמתית. כמו שאומרים הגששים: כאילו. כאילו קירב. כאילו אמיתית. מכאן תבין אולי מדוע זעמה כל־כך כשבאתי וסיפרתי לה על כוונתי להיענות לאביק סער לצאת לשנת חופשה ללא תשלום כדי לעבוד אתו.

“אתה פשוט משוגע,” התפרצה בלשון ובטון בלתי־מוכרים לי אצלה עד אז, “הלא היום עושה אביק סער שמיניות באוויר רק כדי שתזכירו אותו אצלכם במדור. ביום שתימחק מה’בַיי לַיין', תיהפך לשמשון בלי מחלפות, והוא ינער אותך מעליו, ובצדק: בטרם תסתיים שנת החופשה ישכחו הקוראים שאי־פעם היה בְצד עוזי זינגר גם איזה אסף לויתן. ולמה ישלם אז קובי בר־זכאי שתי משכורות תמורת סחורה שקונה משכורת אחת? אתה הופך את עצמך לצל, לזנב, לקירח מכאן ומכאן!”

לי צומחות מלים על הלשון יותר מהר משיער על הלחיים. מיד ניפחתי לה תיאוריה שלמה: “רק מחוסר דמיון אינך מבחינה בציפורים מצייצות לנו על כל העצים, מתרפקת על הציפור ביד. קודם זה היה באקשיץ, היום מה שרק אתמול ראית כביצה עיתנאית. אביק הוא ה’טוטו' שלי, ואם לדבר תַכלעס, השקעה כזאת מזדמנת פעם בחיים! לפני שאהיה בן שלושים וחמש, יהיה אביק ראש הממשלה, מינימום שר הביטחון, שר החוץ. השנה הזאת אתו, תאמיני לי, תוסיף לי אצל קובי בר־זכאי רק פלוסים. בכל מקרה, אני פותח לי עוד אופציה. אם תתממש, The sky is the limit. רוזיטה!”

נו, למרות שרוזה עצמה הצהירה לא פעם, שאולי בכל־זאת צדקתי אני, ידוע סוף הסיפור. אגב, היה עוד משהו: גם אם על כל השאר דיברה, על ההיריון – את כל פרויד אני בולע! – אף לא הגה. אמת?…

לא חשוב. נישאנו בהסכמה אילמת, שעד שלא נתבסס קצת שנינו, רוזה בהורָאה ואני בעיתון, לא יהיו לנו ילדים. דירת־חינם בצנטרום – יש. שתי משכורות – יש. נוסף על כך היו קארולינה ושעיה בלאנק מוכנים, רק שלא תיבוש ולא תיכלם בפני נכבדי תל־אביב, לכסות את בתם האהובה בכסף. בתמורה ביקשו אך ורק נכדים – הרבה ומיד. אלא שדווקא לזה לא הייתי אני, לא אז ולא אחר־כך בשל. את שתיקותיה של רוזה קראתי כתמימות־דעים. באותה אינפנטיליות פירשתי גם את עצירת הווסת אצלה. הבריחה הפשוטה ביותר מכל החלטה מעשית היא להכחיש, חודש אחרי חודש, את עצם ההיריון, לטעון ש"זה בטח משהוא אחר". זה יכול להיות קשור, קראתי במקום כלשהו, לעבודה, למתחים, ל"כל מיני דברים". בכל אופן, ילד חסר כעת לשנינו, סיכמתי גם בשמה של רוזה, בדיוק כמו חור בראש. אבל אם זה בכל־זאת היריון, אמרה מה שבאוזני נשמע כנימוק מכריע בעד הפסקתו, צפויה הלידה בראשית הקיץ, מפתיחת השנה תיאלץ להיעדר והיא עלולה לאבד את משׂרתה בבית־הספר היוקרתי, שקיבלה גם בזכוּת הצטיינותה בסמינר, אבל בעיקר תודות למחלתה הפתאומית של אחת המורות. אחרת היו נותנים לה ללמוד להתגלח על ילדי צפון תל־אביב?!

שרוזה ציפתה בעצם שאפרוץ בתרועות־שמחה ואצעק, אני רוצה בילד, ולעזאזל כל היתר," תפסתי מאוחר מדי. באיוולתי, עשיתי כל טעות אפשרית, מלמלתי ש"אם העבודה בבית־הספר הזה חשובה לך, עלולה להיות פה בעיה," ממש הטלתי את עוכר־השמחה, העובּר, לפתחה. בכל־אופן, ההחלטה הסופית היא שלך," תגובה מנוכרת זו שלי היתה, חוששני סדק עמוק ראשון ביחסינו. אם כי עוד עשר שנים נהדרות חיינו יחד. אגב, רוזה שאלה רק זאת, איך מוצאים גינקולוג שלא יעקר אותה. “עם אמי אין לי מה להתייעץ, אם רק תשמע שאני הולכת להפיל – תמות במקום.”

בעניינים כאלה, אמי היא הכתובת," אמרתי לרוזה. “לה הספיק בן אחד, וגם נכדים הם לא בראש שלה. ב’היינה צירקל' יש רופא־נשים, פרופ' ברתולד הרטמן. אמא אומרת אמנם שבאמת גם הוא משורר, אפילו יותר כמו הרמן, חברו מהאוניברסיטה, אבל אני יודע שהיתה פציינטית שלו, עברה אצלו איזה ניתוח. בכל פעם ששאלתי מדוע אין לי אחים, היתה פורצת בצחוק אם, כאילו שמעה בדיחה עולמית.”

בכל אופן, לפנות־ערב הלכנו שלושתנו לקפה “ברזיל”, רוזה הכניסה אותה בסוד חרדותיה. את אמי לא מילא הסיכוי שתהיה סבתא כל התרגשות, אפילו לא ניסתה להניע את רוזה מביצוע גרידה. אדרבה, שלא כדרכה, היתה תכליתית ויעילה. ישר מבית־הקפה טלפנה לקליניקה של פרופ' הרטמן, שגם באוזני רוזה הפליגה בשבחי שירתו, הכתובה “גרמנית נקי, כמו לפני היטלר”, הוסיפה שהוא גם “בן־אדם יפה מהכלל”, אחד משיבושיה המקוריים, שרוזה ואני הפכנו לצופן פרטי. תגובתו היתה באמת “יפה מהכלל”, ביקש שרוזה עצמה תיגש לטלפון, שאל אם עשתה “פרוג טסט”. לפני שמחליטים משהו, העיר בהומור גינקולוגי, “כדאי לברר אם יש מה לגרד.”

היה. להפתעת שנינו, שידל אותנו הפרופסור בהתרגשות לא להפסיק את ההריון, אלא לקבלו בשמחה ובברכה. אבל רוזה חזרה בעקשנות על משפט אחד, שמאוחר מדי ירדתי לסופו: “אני מצטערת, זה מה שהחלטנו.” מפחד האבהות הפתאומית הזאת. המשכתי אני לשתוק, כאילו ב"החלטנו" הפכה אותי רוזה לנכנע לרצונה. פרופ' הרטמן ניסה שוב ושוב, באותה עברית עילגת, לחדור לתוך לבנו. פתאום חדל, אמר משהו כמו “אין לי רשות לכפות נשמה חיה על זוג שאינו בשל להורות,” קבע מועד לגרידה ונתן לנו להבין שזמנו יקר והוא מבקש שנלך. הגיע היום, כבר עמדנו לצאת אליו לקליניקה, ואז אמרה רוזה במפתיע, אך בנחרצות שקטה, “אני לא עושה הפלה, וכל השאר לא מעניין אותי.” זה מפנה דרמטי, הה?!…

לא ציפיתי לתשואות, אני פשוט ממשיך: בעודי מנסה להתרַשת מחדש עם רוזה, לשדר לה שאני שמח בהחלטתה, הפילה אמי לקרשים את שנינו: “אי־אפשר ככה, ברגע האחרון, לא בא בחשבון התנהגות כזה.”

בסך הכל הייתי בן עשרים וכמה, מאוהב ברוזה. מבין ששגיתי מאוד, מבוהל, אך לגמרי לא אומלל, אולי אפילו שמח בהחלטתה, מנסה לתקן מה שחששתי שאין לו תקנה. זכור לי היטב שעד דברי אמי הגבתי בחימה, כמעט באלימות, ואילו לרוזה עשיתי הצגה שלמה של מחויבות אבהית. רק הרבה יותר מאוחר הבשילה במוחי המחשבה שבהשלמת ההיריון מקדימה רוזה מעין תרופה למכה, שבאינטואיציה שלה צפתה חודשים רבים לפני שאביק בכלל פנה אלי. היום כולי תודה לרוזה על נפשה הטובה ולבה האמיץ. הלא רק בזכות החלטה ההיא מחברים אותנו בת ונכד. לא כך, אדוני היקר, חשתי ונהגתי לפני עשרים שנה. כשיצאתי לשנת חופשה ללא תשלום היתה לרוזה התפרצות היסטרית, שלמען האמת, רק עצבנה אותי.

“גם את אמרת, שלכנסת ולממשלה צריכים להיבחר לא כל־מיני חארות, אלא אנשים כמו אביק סער. אז אם הוא מבקש ממני, ‘אסף, תן לי רק שנה אחת,’ את רוצה שאגיד לו ‘לא’?!”

את צליל־הפח של התחכמותי שומעות היום גם אוזני, אבל אז לא היתה זו פוזה שקרית – אם כי היתה, כן, מחשובת היטב במוחי הצונן. בנפשי הפַנטַזיורית לא עשיתי שקר. היה דבר־מה אחר, שאולי נקדיש לו, אם שנינו לא נישבר קודם, סיאנס מיוחד. בתוכי שוכנים קבע כמה אנשים, וכל אחד מהם בעל־בית שלם עלי. השתלטן היה, לא אכחד, זה שכמו הרצל וז’בוטינסקי, בן־גוריון ודוקטור סנה, יכשף את עם ישראל במלים ויוליכו קוממיות לעבר השמש העולה. מול התפרצותו של אביק סער הממשי לתוך מה שעד אז היה הזיה חסרת־סיכוי, לא יכול היה בעל הזיות־הגדלוּת שבתוכי לעמוד. אלת המזל, כמוה כאלת הצדק והמשפט – מנחמים זה את זה כל המחמיצנים – היא פשוט עיוורת, לא מבחינה בהם. אדוני, עיוור הוא הטמבל, שהמזל התיישב לו כמו ציפור על כף־ידו, והוא לא ראה. אני ראיתי. לרוזה אמרתי: “כרטיס כזה מגרילים רק פעם בחיים. אני אוכל את הכובע שלי אם בעוד עשר שנים הוא לא Numero uno. אני מתנחל בתוך ה־ כ horse`s mouthשאחזור, אם אחזור, אהיה מכרה־זהב לקובי בר־זכאי.”

בתחילה האמינה כנראה רוזה, ש"הם כולם מחליפים את העוזרים שלהם כמו גרביים, וגם אותך יזרוק לפני שתיגמר השנה." אבל כשגמרתי שנה שנייה, ואביק הפציר בי להישאר אתו גם שנה שלישית, נדמה היה לי, שרוזה גאה בהצלחתי. “נדמה” היא המלה האופרטיבית. הייתי אטום לכל האותות, אפילו משפט שצריך היה לפעול עלי כמו נפץ על רימון, אך לשווא חזרה עליו שוב ושוב:

“ממילא אתה כל הימים עם אביק, אז למה שלא תעבור לגור אתו?”

גם אתה חושב שהיה משהו מ"נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" ביחסי אל אביק? ואולי שימש לי מה שקראה רוזה סורוגאט – קצת אב קצת אח בכור? כשתאזין סוף־סוף לטייפים, יתברר לך כמה מגוחכת שתיקתך הנפוחה. הן את פלונטר חיי כבר ניתחתי לי בעצמי, בשוכבי שם לבדי בחדר־ילדותי, עד הסוף. רק בסוגריים; גם את הגסויות שלי בעניין מה שהולך, או עומד, בינך לבין רוזה…

הנה, ראית, כשאני אתך, משלח פי כל רסן – סלח לי שוב, אחורה וקדימה. מצד שני, אם אמנם מתנהל ביניכם רומן חשאי, שתדע, אני מתדהמה לא אשתבץ. אתה, אני מבין, קרוב יותר לגילו של אביק, ואילו אשתך בגילה של רוזה, שאגב, מדברת עליה רק טובות. “ברגע שנכנסים אליהם הביתה, רואים שחיה בו משפחה מאושרת!” צ־צ־צ!…

טוב, זה שהאשה צעירה וחתיכה – “נאה מאוד”, בעברית של רוזה – אינו מונע מה שמכנה אמי “איין זיייטען שפרונג”, חפוז מהצד. זה אינו מוציא את זה. עם רוזה, אני משוכנע, השתלשל לו הכול, בלי משים, באופן טבעי, מה גם שהסיטואציה עצמה היא מעין פרובוקציה תמידית – פגישות סדירות פה בקליניקה עם אשה לבדה, גרושה מגיל שלושים ושתיים־שלוש, מושכת מאוד, גם נמשכת בדיוק לגבר כמותך, פסיכולוג קליני מכובד, פרופסור דוקטור – ושניכם לא עשויים מעץ, אז מתחַרמנים ו – הופּ! – על הספה הזאת!…

אה־אה, שוב סליחה! על נוכחותה המגרה של רוזה דיברתי מתוך נעלי. רק שאצלי, הקיר החוצה את בית לויתן הוא הפרובוקציה. לולא גירשה היא אותי, ממש בכוח, מהדירה ההיא, בחיים שלי לא הייתי נפרד מרוזה, אפילו לא בגלל ההיריון של שרי. שריפות נגרמות – זיונים פשוט קורים. מאז הגלולה, כל היריון כזה דינו דין שריפה. הוא נגרם. בטח במקרה של שרי, שהיתה אז – כיוון שזרקה אותי מהדירה שנתן לנכדו כתריאל לויתן, אבי, אגיד לך דוגרי – בפניקה איומה. כמו כל הבחורות שעברו את העשרים וחמש במלחמת יום כפורים, זה מה שהלך אז בראשה: פַּיס כמוני לא מזדמן כל יום, ישר ללשכתו של אביק, אם תתמהמה – תקדים אותה אחרת. היא צדקה מאוד. בנסיבות אחרות הייתי לוח אותה לגינקולוג, לא לרבנות. אבל בשנה ההיא היתי גולה בעיר־מולדתי, את חצי־הבית שלי עזבתי, ואילו אבי הזדהה עם רוזה עד כדי כך, שהצהיר כי אם אינני חוזר אליה, גם בחדר־ילדותי אין לי מה לחפש. הקרע עם עוזי – שוב לא אספיק הבוקר להרחיב את הדיבור על פרשת אישל – אף הוא טרם התאחה לגמרי. רוזה סיפרה לך בוודאי, שבגלל היריונה של שרי באתי אליה והצעתי שנלך לרבנות ונתגרש. זה נכון, אבל עשר שנים היא נאחזת בתוצאה, מתכחשת לסיבה. למיטתה של שרי דחף אותי רק דבר אחד, ה"או־או" שלה – או היא וחיים יחד, או אביק ופירוד. הלא בחצי־הבית נשארו היא והדס – על דעתי לא היתה עולה כל אפשרות אחרת, אפילו לא פחדתי מזעמו של כתריאל לויתן! – ואילו אני התגלגלתי כך שנה שלמה עד שנָחַתִּי בדרך הטבע בדירת מזכירתו החדשה של אביק. ואף־על־פי־כן, זאת אומר אני לך היום, כעבור עשר שנים, אילו רמזה לי רוזה גם ביום ההוא, שבאתי והסברתי לה מדוע אני מבקש גט, שהיא מסתלקת מהתנגדותה לעבודתי עם אביק ורוצה להציל את חיינו המשותפים הייתי המאושר באדם. לרגע לא היה עולה על דעתי להתחתן עם שרי. מה, רק בגלל זה שגרמה שריפה, רק בגלל שהכניסה עצמה להיריון?!..

“והוא עוד העז לקרוא לרוזה זונה!” – אומר אתה עכשיו בלבך, נכון?!…

אני בטוח, שכך אתה חושב, ובצדק! מדוע מותר היה לי להכניס את שרי להיריון ולהתחתן אתה, ולרוזה אסור היה לעשות ככל העולה על רוחה?! הלא כשנתתי לה גט היתה בקושי בת שלושים ושלוש, ובחזותה, מעמדה ועם רכושם של שעיה וקארולינה בלאנק, היתה מוצאת בעל ראוי לה ויולדת – הן זו היתה תשוקתה – עוד שניים־שלושה ילדים. עד היום, אני אומר לך את כל האמת, אני מת עליה. זה שהעלתה קצת בשר ועיניה האזוביות אינן נחבאות כל־כך מאחורי ריסיה הארוכים, רק עשה אותה ליותר מושכת. ואם כבר סטריפ־טיז, אז עד הסוף: בחודשים האלה מעבר לקיר לא רק חשקתי בה, אלא גם ניסיתי. ויותר מפעם. יותר מעשר פעמים. מה טבעי מזה, אמרתי לה, שאשכב במיטתי, אשכב אתך. גירושי מגן־העדן היה עונש, אבל גם מאסר עולם הוא בפועל רק חמש־עשרה שנה, ואני, על מה, נענש זה אחת־עשרה שנים?! אני בשלי, רוזה – חביבה, דואגת, סבלנית – הכול נכון, רק אל־תגע־בי! אני בחדר־ילדותי, רוזה במיטתנו הזוגית ובין שנינו הפרברסיה הזאת, הקיר. כלומר, כך מצויר כל זה בדמיוני, אלא אם אגלה פתאום, שבבקרים אתה יושב ומאזין לווידויי ובלילות אתה דופק מעבר לקיר את אשתי. האמת: לך היא נותנת!?"…

הו, שלום רב שובך, שממיתי שם למעלה, בפינת התקרה, אם שממית הוא שמך הנכון, יוהווווו!…

בראשי מצטלצל משהו מביאליק, “קורי שׂממית וטיח קיר תפל.” ואם אני זוכר את פירושו של המורה, שם הכוונה לא למאזינה השקופה שלי אלא לעכביש. עוד שורה חוזרת לזיכרוני: “כי שש שנים מאז הסב פניו אל־עבר הקיר במקצוע האפל”. מקצוע האפל, אדוני, שלי או שלך, חה־חה־חה!!!…

שממית, שממית שעל הקיר, מי המבדח בכל העיר? הה?!…

אני אגד לך מי: אישל! אישל!…

סוף־סוף הגענו לפרשת הכינוי הזה, שכמו שחין דבק לבשרי, היום כבר מאוחר, אבל בסיאנס הבא, אני נשבע, אפסיק להסתובב סבי הזנב, אתגבר כארי ואגש ישר לעצם העניין, אם ירצה השם…

 

4. “הוא ניאף וקרא עיתונים”    🔗

19 בפברואר, 1985

את “הנפילה” קראת?…

הלא בלילה לא פסק הגשם, וכל פעם חשבתי, שעם הברק הבא יתבקע הבית כמו אבטיח והוא ייבלע בבטן הים המתפרץ לרחוב הירקון. והנה הבוקר, בעד הסדק ששרד בין בתי־המלון, נראה צח ומצוחצח כל־כך, לא גל, לא עננה, עד שהתחלתי לפקפק אם אמנם התפוצצו הרעמים וחתכו הברקים, ואולי לא היו הדברים מעולם…

מצד שני, הנה הספר, שקריאתו העבירה לי איכשהו את ליל־הבלהות הזה. בתגובה על משפט אחד של קאמי, לא שלי, תואיל לזכות אותי ?!…

לא?! גם לא רמז עקיף, שבעצם אתה מת לשמוע, לא תשדר, הה?!… אז יש לי חדשות בשבילך: לא בציפייה לאות־חיים בפרצוף־הקרש שלך, אני שותק. באחורי ראשי ממשיך לטרטר התקליט השבור, שלוש המלים החוזרות, “אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות.” הנה המשפט, שגם בלי תגובתך יחזיק מעמד. שמע את קאמי:

“לפעמים אני מהרהר במשפטם של היסטוריוני העתיד על דורנו. לאדם המודרני יספיק משפט אחד: הוא ניאף וקרא עיתונים.”

כמו אזמל, ישר לתוך העצב הנגוע, ננעץ בי אמש, בשוכבי מאובן במיטת־ילדותי. ושוב לא יכולתי להינתק מהווידוי כולו. ברגע מסוים כן נרדמתי כנראה – משנתי הקפיץ אותי איזה סיוט, דרך התריס המוגף השקיטו אותי קולות־היום ועוד לפני שפתחתי אותו וצחותו של הבוקר רחצה את עיני, תפסתי, שדווקא “הנפילה” היה מלאך־השינה שלי.

לא תאמין: כששבה הבוקר אמי מטבילת־השחר עם הרמן פישברון, כמנהגם זה ארבעים וחמש שנים. קיץ וחורף, אפילו ב־19 בפברואר, חיכה לה על האש הקפה, שפעם ראשונה הרתחתי אני לה. גם לקליניקה הקדמתי, ואפילו בפרדס הספקתי לטייל קצת. איך זה לא הבחנתי בו עד היום, הלא הוא ממלא את החלון! אילו כתבתי אוטוביוגרפיה, חשבתי לי, זה היה המוטו – לא, שם הספר! – “הוא ניאף וקרא עיתונים”!…

אגב, מעניינת תשובת לרמונטוב למבקרי גיבור זמננו, שקאמי מביאה בראש ספרו:

“היו שנפגעו במלוא־הרצינות ועד עומק־נשמתם מהפיכת איש בלתי־מוסרי לגיבור זמננו… אחרים הבחינו בחריפותם כי־רבה, שאת עצמו ואת מכריו תיאר המחבר… אכן, גיבור זמננו הוא דיוקן, רבותי, אך לא של פרט: זהו מצבור מידותיו המגונות של דורנו במיצוּין.”

על קאמי מוכן כבודו להגיב?!…

שתיקת הלווייתן הגדול נוכח הסרדין המפרפר, אי־אי־אי!…

מה היה נגרע מיוקרתך הקלינית המזורגגת, אילו פרצת למשל ב"יווופיייי" ספונטני?! או אילו היו הגרוש של רוזה והחבר של ורדה מעשנים בצוותא סיגרייה אחת ומקדישים רבע שעה לסתם קצת small talk, קצת לרמונטוב, קצת פריחת ההדרים, שהשד יודע מה לה פה עוד לפני פורים, הה?! כל שישי היינו, עוזי ואני, אוכלים צהריים ב־joint של חַאפרים וזונות בתחנה המרכזית, שלא פעם, כפי שעוד תשמע, שימש אותנו גם להדלפות של לפני־סגירת־הגיליון, מפני שזה קפיצה אחת מבית 'ישראל", אבל צהרי שישי היו רק לנשמה, שום ביזנס…

עוזי הוא כיף אמיתי. למרות עשרים שנותיו בזבל העיתונאי, הוא ממשיך לקרוא כמו משוגע וכל מה שהוא קורא חי בזיכרונו, שולף את הציטטה המושחזת ביותר, בהקשר המדויק ביותר, נוֹעֵץ אותה ישר לתוך מפתח הלב. משפט אחד כזה ניתק אותי כמעט מ"השעבוד הנוירוטי", בלשונו, לאביק סער. סטנדאל, אמר עוזי, כתב על אביק ועל דומיו, רדופי־הכוח: “לעולם אינם נוגעים עד הלב, אלא אם כן ימעכו אותו.” לא רק את לבי מילא משפט קטלני זה פחד. באלימות הדף עוזי עצמו כל השנים את חיבוקי־האהבה של הנדחפים לכותרות, “זונות־הצמרת”, בלשונו. אגב, ספרתי לך שהוא מטלפן כל יום? ביום שלישי הוא מתקשר לפני תשע, לא מרפה עד שהוא בטוח, שאני בדרך אליך! הבוקר נעצתי לו לתוך לבו חרב דמשקאית, את הציטטה הזאת על גיבור דורנו..

מדוע פעורות עינַייך מאחורי העדשות העבות, סבתא יקרה?!…

סלח לי על שבכל מיני עלבונות, ניסיתי שוב לחמוק מסיפור המרתון המחורבן בעולם, ריצתו של אישל, קצת לפני אביק סער, ככָרוֹז, קצת אחריו, כזנב. אני מתחיל:

כשהתחלתי לרוץ אתו, היה צעיר בחמש־שש שנים ממני היום, אבל הפרקים העיקריים בביוגרפיה שלו, זה ברור היום, היו מאחוריו: את מלחמת השחרור גמר כסגן־אלוף. ערב מבצע קדש, כשהיה בסך־הכול שלושים ושלוש, עם הפיקוד על חטיבת חי"ר מילואים, הוענקה לו דרגתו הסופית, אלוף־משנה. אבל בראשית המרתון, ובעיני “פישער” חף מכל ביוגרפיה, כמוני, היה אביק בן הארבעים כמו הילארי ערב כיבוש האברסט. מה כישף אותי בו? התנועה המתמדת, מהטלפון של שש בוקר עד לשיבה הביתה, בשתיים, שלוש בלילה, מאיזה חַארת־אל־טַאנַאק. עוד קפיצה לאצבע הגליל, שהמלחמה על המים הדגירה בה אז את ששת הימים. עוד שיחה לעומק עם קבוצת מדענים במכון ויצמן. עוד עלייה מבאר־שבע לדימונה, ירידה לסדום וטיפוס למחנה ההקמה בערד. עוד בוקר בנמל אשדוד. עוד צהריים בכנסת. עוד ישיבה בבית־ברל. עוד חוג־בית בהרצליה. עוד ועידה. עוד מרכז. עוד מזכירות. עוד לשכה. עוד טלפון בשש אחרי שבקושי נרדמתי בשלוש. אני, שעד אז, בחיים שלי לא ראיתי קצב כזה, לא חלמתי על מעורבות כזאת בכול־מכול־כול, פשוט הלכתי שבי אחריו…

ועם זאת, כל האמת: שנים הציקה לי ההרגשה, שכבר אחרי 65', שאפילו סגנות־שר, או לפחות ראשות של איזו ועדה משנית בכנסת, לא קיבל, נגמר הספור של אביק. לא כן רץ המרתון עצמו. יום אחרי שהשביע אשכול את ממשלתו, חזר אביק לתפקד כמי שכל החיים האמיתיים לפניו, את חובותיו כ־back bencher דחס אל בין פעילויותיו הקודמות וגם להן התמסר בעקשנות של ארך־נשימה. רק במסעותינו האינסופיים, בלילות, היה משחרר מתוכו מה שכל פוליטיקאי גדול קוֹרַץ ממנו – האַקטיור. במענה לשאלה שלא הצגתי לו, חזר וחיקה את אשכול באותה שיחה גורלית. פעמים אחדות הספקתי לשמוע את אשכול בפורומים סגורים, בחיקוי של אביק ממש עלה מאוב: “אני כולי פייצע וחבורה ומכה טרייה. וצווישן אונדז גערעדט – המערך עם בַרנצ’וק ופייקוביץ' איז נישט נאר ששון ושמחה, ולנוסיה אני דוקטור עוד מהימים שהיינו שנינו שליחי המפלגה בתל־אביב – אבל העסק עם בן־גוריון זו טרגדיה כפולה ומכופלת – לתנועה, לעם, למדינה. על אלה אני בּוֹכיָיה. אמנם, זה שאבו־ג’ילדה וטליראן, למרות הפרופיסורצ’יקים והקולונלים, קיבלו בבחירות אַ פַייג, יש בו נחמה פורתא, אלא מה? החבר’ה האלה הם כמו כוֹי, מה זה כוֹי, סירוטה, אתה יודע? ‘כוי בריה בפני עצמָה היא’ אמר ר' יוסי, ובתוספות כתוב: ‘כוי הוא דג המטפס על עצים’, פארשטייסט שוין?! – על קירות חלקים יטפסו ומנוח לא יידעו עד אשר יכבשו את המלכה בארמונה! נגד מחבלים קטנים אלה אין עצה ואין תבונה זולת ממשלה רחבה, מלה הגזורה משמה של הגברת מיריחו, רחב… מעשה המרכבה של ממשלה רחבה פירושו לזנות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, להעניק פרוסת לייקעך לזה, חופן צימוקים לזה, לחלק תיקים, לשריין תקציבים, להוריד מטר של כיבודים. למה לדבר על דגי־הרקק: וגולדה שתחיה, מאוּשָׁרָה מזה ששר החוץ הוא שקספיר והיא פנסיונרית ברמת־אביב?! אתה משער, מה פירוש הדבר הזה בשבילי?!… ובכן, שמע נא, לך עומדת זכות אבות – הלא את חיים סירוטה פגשתי עוד בשנת עשרים ושתיים, כמדומני – השקולה כנגד כל הנצורות שעשית אתה ואין לי ספק שעוד תעשה. על דורך אפשר לומר: שלך שלך – ושלי שלך. עוד מעט יסתלק דורנו לעולם שכולו טוב וממילא יישאר כל הגעשעפט הזה לכם, און ברעכט זיך קאפ אין ואנד. רק אל נא בחופזך!… רק גולדה?!' ואם נגזר מן השמים, שלוי בן דבורה יהיה שר הבטחן ויגאל אלון שר הקליטה! אתה רוצה לדעת מהו היפוכו של השכל הישר – קואליציה כזאת, שור וחמור! מי נביא ויידע מה עוד תאלץ אותי הבוכהלטריה הקואליציונית לעולל! בכל־זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים. וראה באיזו גדלות־נפש קיבל יגאל הכרח בל יגונה זה! הוא השאור שבעיסה, נאמן הנאמנים, ואחריו, אבינועם יקירי, אין לי איש זולתך. בקשתי שטוחה לפניך, כפי שאוהב לומר לחסידיו האדמו”ר ממרחביה, ר' מאיר האדום: הבט לברית, ואל תפן ליצר!…"

את המונולוג הזה לא בדיתי מראשי, אם כי שיפצתי אותו בוודאי פה ושם במשך השנים. רק בסוגריים: סיורינו ברחבי המדינה נועדו כמבון גם ל־ image building, הלא הג’וב שלי היה לדחוף לכלי־התקשורת כל פיפס של אביק. אילו לא הצלחתי כל־כך בשנה ההיא, אולי היו ניצלים חיי, אבל מי חזה את ששת הימים, שטרפה את כל הקלפים – ואם לא הספיקה היא, קם אשכול ואחרי פחות משנתים הסתלק לעולם האמת. “טעות חיי היתה,” טען אביק בתוקף גובר והולך, “שבשנים הרזות של גולדה לא רצתי מספיק לרמת־אביב.” גורלו, חשבתי לא אחת כבר אז, נחרץ מסיבות רציניות יותר, אם כי אפילו את עצמי הצלחתי לשכנע, ש"זה לא בדיוק כך": מה היה נותן לה מח"ט ממלחמה רחוקה כשכל גיבורי ששת הימים, דיין, בר־לב, רבין, דדו, שלא להזכיר את גלילי ויגאל, סרו לפקודתה? אל"מ סער, Big deal"…

“אם ככה, אם ראית שאתה קובר את עצמך יחד אתו באדמה,” היה אדם סביר משסע אותי כאן, “למה לא שבת כל עוד נפשך בך למערכת ‘ישראל’?” אגב, ה"ביי ליין" המשותף עם עוזי לא היה עניין של חיים ומוות בשבילי. בכל רגע יכולתי להיכנס בשער רחב וגבוה הרבה יותר – לומר “כן” וליהפך לשותפו ויורשו של כתריאל לויתן, אבי, לתחיל סוף־סוף לעשות משהו בחיים. למה למרות כל האמור לעיל, מציג אני ריטורית את השאלה, שהעבודה שלך היא לשאול אותי, למה בכל־זאת דבקתי באביק, הה?!'…

כדי לרצות את אביק, אולי לעייף אותו, הרעיפו עליו כיבודים. הלא כל מי שדוכסי הפוליטיקה הישראלית והלורדים שלה חפצים ביקרו, זוכה אצלנו לנחלה קטנה, ואם אינו מתמנה ליו"ר של קורטוריון עושים אותו חבר בדירקטוריון, בוחרים בו לכהונת־כבוד כלשהי שהונורַריום צנוע בצדה, מצרפים אותו למועצה מייעצת, המתכנסת פעם בשנה, שומעת נאום ומתפזרת, העיקר – טיפת כבוד, כבוד, כבוד. כיבודים כאלה המטירו על אביק, שכמו קני־תותח צבר אותם לקראת איזשהו קרב עתידי. כבר אז הייתי בראש ובראשונה פשוט “מכור” לאביק ולמערכת, שפעל בה עד הסוף במלוא השוונג – חבר־כנסת מכובד, יושב בוועדותיה, חבר מרכזי במוסדות המפלגה, יושב בכל ההתייעצויות, הדיונים, הדיווחים המסווגים וכל מקום שאביק יושב בו – אני צִלו. בכל פעם שציווה עלי שכלי לחזור לעיתון או להצטרף בעוד מועד למשרד הקבלני של אבי – אל נשכח, שכבר אז, בשנתי השלישית או הרביעית עם אביק, חצה כתריאל לויתן את קו השבעים – קנה מחדש את נאמנותי באמירה המשווה אותי אליו, “אנחנו צמד שוורים,” ושוב חשתי כמי שזכה באות הגבורה והוא עורק מהחזית…

זה נשמע שמוֹקי, צבוע, אבל גם אחרי שהכרתי את מטבחי־הפוליטיקה מבפנים ואת גיבורי־נעורי ראיתי מבשלים וטובחים בבגדים צואים ובידיים מזוהמות; גם אחרי שגיליתי כמה רדופי התאווה בעלת־אלף־המסיכות הם כולם – עוד כוח, עוד כבוד, עוד אני־אני־אני; גם אחרי שנקעה נפשי מימים ולילות של טיפוח דימוי עצמך ו/או דימוי הבוס שלך, ניתוץ צלמי היריבים האמיתיים והמדומים שלך ו/או של הבוס שלך – הוויה, שעד מהרה הייתי לבשר מבשרה; גם אחרי שלא יכולתי עוד לשאת את שיחם הריק ואת שיגם התפל; גם אחרי שמראה “ניצבי” הדמוקרטיה – אצבעות עולות ויורדות במצוות נותני־לחמם, נפשות כבויות שבאיזה שלשום נשכח היו אולי לפידים מאירים, אך היום שרדוּ מהם רק פיח וצחנת דלק שרוף – מילא אותי פחד־מוות; גם אחרי כל אלה התקשיתי להתנתק במכה אחת מהשמות, שעד לפגישתי עם אביק היו כוכבי שמים רחוקים והנה הם, “שלום אישל,” “מה דעתך אישל על זה,” “מה דעתך אישל על ההוא.” לא פשוט, דוקטור, לא פשוט. מ"שאכטה" ל"שאכטה" התמכרתי יותר לסם המשכר – היום מעורבים אביק ואני בכול, ומחר, אינשאללה, מנהלים הכול…

כלומר, אני לא הייתי רץ המרתון. אצלי היה הכול, עשרים שנה, זמני – עוד חודש, עוד שנה, רק עד שנתפוס את הגחלילית הזאת שבהישג־יד: הבחירות הבאות לכנסת, הישיבה הבאה של המרכז, כינון הממשלה הבאה… החיים האמיתיים שלי, נהגתי להדגיש באוזני כולם, אמרתי גם לעצמי, הם משהו אחר לגמרי. מי יאמין שכך, בלי משים, היה המירוץ קצר־הנשימה אחר הגחלילית למרתון. סוף־סוף צדנו את הגחלילית, אך כשפתחתי את כף־ידי הקמוצה, נחה עליה תולעת מתה…

אמת, החוטים, שלפני שישה חודשים הייתי מרקיד בהם חצי־מדינה, לא ישיגו לי היום אפילו קיוסק, למזלי, אני יכול להרשות לעצמי להירקב בשקט על אחד המגרשים הכי־יקרים בעיר, שכמו כל שאר נכסיו של כתריאל לויתן, יהיה אחרי מאה ועשרים שלי… א־פרופו קיוסק. אם לא תחנוניה של רוזה, צריך היה להבריח אותי מהפוליטיקה גורלו של יהודה כיבושי. שוב אני כאילו יורד ל"באנקט", אבל תיכף תראה שגם זה בלב ה"פאזל": באחד מסיורינו הראשונים יחד בדרום העיר, התעקש אביק סער, למרות שהיינו די רחוקים משם, “לשתות משהו קר” דווקא באיזה קיוסק בקצה יהודה הלוי. חיברתי אחד ועוד אחד, ועל טמטומי אני משלם היום בריבית דריבית, צמוד לחיי.

ה"טמפו" המתוק התגלה מיד כתירוץ לשיחה עם יהודה כיבושי, זה היה שמו המוזר של הקיוסקאי הזקן, שהיה מעודכן להפליא בכל תהפוכות הפוליטיקה המפלגתית. כל הערה על ראשי המדינה הקדים ב"האקטיור הזה צריך היה להישאר ב’אוהל'". או “בבאנקרוטים התמחה הפיננסיסט הזה ב’המשביר המרכזי'”, “עם דוויד’ל גרין עבדתי בפתח־תקוה. רעדן האט ער געקאנט בעסער!”

רק אחרי שנפרדנו, אמר לי אביק בחיוך, שבפרוטוקולים של מוסדות ההסתדרות מייסדה ועד סוף שנות העשרים, אין דיון בלי יהודה כיבושי, מתגליותיו הראשונות של ברל, מלפני כיבוש האנגלי. מרוב התפעלות מהחלוץ הצעיר, שכאחד האבירים הפך את רעיון כיבוש העבודה העברית לשמו, אימצו ממש אל לבו, שיתפו בלבטיו, הועידו לגדולות. יותר מעשר שנים היה כיבושי דמות בולטת בציבור הפועלים, חבר הוועד־הפועל ושותף לכמה מהמפעלים הגדולים שיזם ברל. עד שיום אחד קרה נחש מה…

מה שקורה בחלוף האהבה: ברל הביט ביהודה כיבושי, תהה מה משך אותו כל־כך בבחור הזה, המבין בעניינים שהפקידו עליהם כ"דוב באיטריות", ובן־לילה – ככה, בלי רחמים – ניתק כל קשר עם כיבושי, אפילו לבירור סירב להיפגש אתו, התכחש לו. בבחירות לא נכלל עוד כיבושי ברשימות המועמדים. כשם שדרך כוכבו – כך כבה, פתאום. בשנות השלושים גדל היישוב פי שלושה ויותר. לחדשים היה יהודה כיבושי אלמוני גמור, ומלב הוותיקים נשכח עד כדי כך, שאפילו חיים סירוטה האמין, שירד לקנדה. רק אחרי שנשא כיבושי לאשה אלמנה, שהקיוסק ליד “עדן” היה הנדוניה שלה, נודע לסירוטה שכל השנים התגלגל בארץ. היום אולי מת כבר באמת, ככל העלייה השנייה, אבל גם לפני עשרים שנה, כשלקח אותי אביק אליו, היה חשוב כמת. בכל הזדמנות שאלתי את זקני המפלגה מה אומר להם השם יהודה כיבושי. הרצפלד זכר אותו, אך משום מה הוסיף, ש"התאבד או נרצח במאורעות." פה ושם אמרו עוד כמה ישישים, שהשם זכור להם, אבל מנין לא זכרו. הרוב לא שמע על יהודה כיבושי, או שכח אותו מזמן.

מדוע גרר אותי אביק לקיוסק של כיבושי? אין לי מושג. מעניין יותר, שלמרות שהייתי די מזועזע, אפילו החלטתי להימלט מיד מאביק ומהפוליטיקה, הדחקתי מהר מאוד גם את הזעזוע הזה ובכל פעם שעלה באוב הזקן מוכר ה"טמפו" ובשבט־לשונו היכה את מנהיגי האומה, גירשתי אותו בכעס מזיכרוני. מה פתאום נזכרתי בכיבושי?! כל החלב נשפך כבר ממילא. עברו עשרים שנה, אנחנו לפני המערכה האחרונה – אישור הרשימה לכנסת. אביק מוברג היטב בעשירייה הפותחת, אולי אפילו בכוורת – הפעם סגרנו הכול פיקס מכל הצדדים, מלמעלה ומלמטה. והנה, בצהרי יום רביעי, בלובי של ה"דן", חודר שבר־משפט לאוזנה של ניקי אזולאי ומפעיל במוחה מנגנון־אזעקה. אתה תופס, רק מפני שבמקרה התיישבה ניקי בפינה ההיא ולא אחרת, התגלה ברגע האחרון, שלושים ושש שעות לפני פתיחת המרכז, ששוב נמכר יוסף לישמעאלים.

בירוניקה אזולאי – זו תשובת לשאלה שמקומה כאן וגם אותה לא תשאל – היא לבו של ה"לגו" שאגיע אליו, אני מקווה, ביום שלישי הבא. הבוקר, רק מפני שהמלה המתבקשת האחת – “חתיכה” – מחמיצה את הרושם הראשון שמשאירה בירוניקה על כל רואיה, שתי מלים בלבד, ועל רגל אחת: סמך־טיתית גזעית. לבושה היטב, עדין במה שהביאה מלונדון. שלוש שנים בשגרירות. כעובדת מקומית. אצל הציר הכלכלי, קרוב־רחוק, דני רופא. מוצנעת פה – סיפרה לי רק לפני חצי שנה ניקי עצמה – טרגדיה מזמן אחר: נישואי לילה אחד לדודן מהענף הלונדונאי של משפחתה. כדי להסתיר את הפרשה, פעלה המשפחה כולה לדחיית שיבתה, ולא לירושלים. לכן הפגיש אותה דני רופא עם אביק עוד בלונדון. אחרי שיחה קצרה לא היתה זקוקה אצלו לשום המלצות נוספות. בירוניקה אזולאי היא בהחלט משהו, ואילו הייתי חופשי מרוזה, ואילו נתת אתה סיכוי סביר לשפיותי – זו הבחורה שאתה הייתי מבלה בשמחה את שארית חיי. ההבדל בין ניקי לשרי הוא לא בשבע השנים שביניהן. גם לא לונדון. הן שני עולמות שונים, בדיוק כמו שרוזה שונה משתיהן. הפרטים – הבית הירושלמי, ליטוש של שנות לונדון והשגרירות – מבליטים את הבדלי־האישיות, לא עושים אותם. בפרט אחד בלבד, בחרדת הרווקות, דומה ניקי לשרי שמלפני עשר שנים. כלומר, הבחנתי בזה ממש ביומה הראשון של ניקי אצל אביק, אם כי כבר אז ברור היה, שניקי – להבדיל משרי – לא תזחל לי לתוך המכנסיים ולא תסחט ממני חתונה. אין מספר לסודות המפלגתיים והממלכתיים, שאביק שיתף אותי בהם במרוצת השנים. בסוד נישואיה הראשונים של בירוניקה אזולאי לא שיתף אותי. רק מפיה נודע לי, שכבר בלונדון, למרות שגם שמו של בעלה היה אזולאי לכן קל היה להעלים את גירושיה, סיפרה גם זאת לאביק כדי שיידע את מי קיבל לעבודה. אפילו פרט קטן כזה מאיר את קסמו המשעבד כל השנים האלה, מגלה גם לא מעט על ניקי. יושבת לה בחורה ב"דן", סתם לכיוף קצר של הפסקת־צהרים, בהבזק נסי אחד נחשף כל ההבדל בין סוחרי־הסוסים של המפלגה לבין סמך־טיתית דרוכה היטב. ועכשיו, אנא, שמור רגע בזיכרון את ניקי אזולאי ואת הסוד הגדול שקלטה אוזנה, רק כדי לסגור סוף־סוף את השאלה, הבורחת לה איכשהו שוב ושוב: מה זה אישל?! מי זה אישל?!…

ובכן, אנחנו חוזרים עשרים שנה אחור, לפרשת־המים בחיי עם רוזה, מריבת הקיץ על אביק. אז טרם הבינותי, שכל מריבה כזאת מפרישה חומצה שכל תא שהיא ממיתה ברקמת האהבה, מת לעולם. כיוון שבסופו של דבר הודתה כאילו רוזה בצדקתי, לא הבחנתי ברקמות ההרוסות. לא כן עוזי זינגר. היתה לי אשה, הייתי בעל חצי־בית, כמעט אב. אבל ה"ביי ליין" המשותף מעל פצצה שפוצצנו עוזי ואני בכל יום שישי ב"ישראל", הקנה לשנינו – לעוזי יותר מאשר לי – תחושה שבין תאומי־סיאם לא יפריד שום דבר. לעולם.

כך היה גם ביום שהסדרתי את יציאתי לשנת חופשה מהעיתון, כדי לעבוד עם אביק. בצהריים, כמדי יום שישי, הלכנו שנינו לסטקייה של יחזקאל. עוזי ראה אותי בצאתי מחדרו של קובי בר־זכאי, אבל מלה לא אמר הממזר, ואני פחדתי לגלות לו, שהפוּר נפל. הן את הימשכותי לעבודה עם אביק “דיסקַסנו” כל־כך הרבה פעמים עד שמתוך שינה יכולתי לדקלם כל נימוק של עוזי נגד עיתונים “החוצים את הקווים” ומשרתים מפלגות, בייחוד נגד המשכירים את מקצועם לפוליטיקאים. “תסתכל על אבי,” הרבה לנפנף בגורל אביו, שהתחיל גם הוא כמשורר ועיתונאי, כאילו יש צל של דמיון בין העבודה עם אביק לבין הקומוניזם, ששירת אביו במחתרת, בגלות הסובייטית בפולין החדשה, רק במזל לא סיים את חייו בכלא אלא הותר לו לצאת לישראל.

באותו יום שישי ריכלנו על הכול, רק לא על שיחתי עם קובי בר־זכאי. עוזי שאל אם נבוא בערב למסיבה על הגג של שרהל’ה אגוזי. גם לפני שכרסה היתה בין שיניה, שנאה רוזה את “הלילות הגדולים” על הגג של שרהל’ה, ולרוב הייתי מטפס לבדי שבעים מדרגות “לפגוש את החבר’ה”, “בשביל קשרים”, “לשמוע מה הולך” ושאר תירוצים חבוטים. “הלילה בטח לא נבוא”, אמרתי לעוזי. “החום הורג אותה, אמש הרגישה לא טוב, ובמצב כזה, בסוף השביעי, להשאיר אותה לבדה בבית, קצת לא נעים.”

“אתה בהחלט צודק,” ענה חברי הטוב, ובחיוך פולני הוסיף: “גם אתנצל בשמך גם אייצד אותך מכל הבחינות.”

חזרנו על הטוסטוס שלי, וכמו מאז החמישית השתהינו עוד שעה ארוכה בפינת בן־יהודה סמולנסקין וקשקשנו. לפני שנפרדנו, הסכמנו בינינו, שבבוקר נחכה לו בביתנו עד תשע, ואם לא יתעורר עד אז, נרד רוזה ואני לים לבדנו שיחפש אותנו שם.

אלא שפתאום, קרוב לחצות, השתלט עלי השד. הלחות העיקה יותר מבלילה הקודם. עד סוף שנת־הלימודים התעקשה רוזה לעבוד כרגיל וגם את משק־הבית ניהלה לבדה. ביום שישי היתה סחוטה לגמרי, וממילא שכבה לישון די מוקדם. כמה יכול בחור בן עשרים וחמש לשמוע את תל־אביב קוראת לו מכל החלונות הפתוחים, לשבת שטוף־זיעה בבית ולקרוא עוד ועוד עיתונים? נכנסתי לחדר־השינה, רכנתי על רוזה ובלחישה שאלתי אם היא ישנה.

“חצי־חצי.” השיבה בקול לאה.

“אני יורד לים לאיזה חצי שעה.”

“אם אתה יוצא, אז למה שלא תקפוץ בכל־זאת לגג של שרהל’ה,” קראה את מזימותי וטיהרה אותן מראש.

“בשעה כזאת?!”

“שם זה אף פעם לא מאוחר. לך, חביבי, אני ממילא ישנה.”

“אולי אעלה לכמה רגעים, שלא תחשוב שנשפי־הגג שלה הם מתחת לכבודנו. אגיד שלום לכולם, אתפוס קצת בריזה ואחזור.”

“תלך, תלך לפחות אתה.”

אפילו באפלולית החדר ראיתי היטב איך מכסה העצב את פניה. המשכתי לנזוף בעצמי, ולא רק על כוונתי להשאיר את רוזה לבדה בבית. את עצמי הזהרתי מראש מהמסיבה, שידעתי בדיוק איך יתגלגלו בה הדברים, אבל גם מה מושך אותי כל־כך לגג של שרהל’ה, המוני האדם והציפייה לתגובות על דיוקנו של השר יהויקים סגל, שפוצצנו הבוקר, אולי “גראנד פינאלה” של ה"ביי ליין" המשותף, עוזי זינגר ואסף לויתן. כלומר, מה פה נורא כל־כך, אמרתי לעצמי, אעלה לעשר דקות, אחליף כמה מלים, אלגום כוסית או שתיים, ואם יבוא הרע מכול, אתפס מזמוז זמין. לא שום דבר דרסטי בשים לב למצבה הביולוגי של רוזה. המיני לי, שמזימתי השקופה, שם על הקיר, רק להוציא קצת את הגז שהצטבר בתוכי ומאז הבוקר. הכול חבר יחד, שימש את השד שבתוכי. קמתי והלכתי.

ראשון זיהיתי על הגג את עוזי, ובלבי חזרתי: “אף מלה אתו על השיחה עם קובי בר־זכאי!” אבל אחרי אותה כוסית ראשונה, ושנייה, אולי שלישית, שמעתי את קולי מגלה לעוזי – ואני מאזין לו אין־אונים – שהבוקר גמרתי עם בר־זכאי. “מהשבוע הבא ה’ביי ליין' כולו שלך, חביבי!”.

במלה ארסית אחת, נעוצה במקום כואב ביותר, מסוגל עוזי להרוג פיל. לא כך הגיב הטוב בחברי על מה שפלט פי השתוי. לא מיד. המשכנו שנינו – אם אינני טועה, הלא זה קרה לפני עשרים שנה – לשתות ולהתלוצץ. מבעד לערפל פסק מוחי: “עמדתי בהצלחה במבחן הקשה ביותר – השיחה עם עוזי.”

ה"קפיצה לעשר דקות" לגג של שרהל’ה, התארכה עוד ועוד, הקוניאק שתחילה הצמיח ללשוני כנפיים, זיגג א עיני, הלך והתקשה כבטון בכל איברי. כבר מזמן שקעתי תחתי בפינה רחוקה של הגג, רואה־לא־רואה איך מזדהר האופק מעל לים, ופתאום אני תלוי באיזו נערה לא מוכרת שנחתה לצדי על מצע גומאוויר, נאחז בה – מנמקת לתוך חזה לשוני המשותקת – שלא לצלול כמו נוד במים אדירים. זה הרגע, דוקטור, שים לב.

תחילה, כמו מעבר לקירות עבים, שמעתי את עוזי מכריז בקולי־קולות: Ladies and Gentlemen of the Press", חברים וחברות! יש לי חדשות רעות, וחדשות טובות!" ועם הקול, בעד מסך־הערפל שבעיני, מתנדנד מולי עוזי עצמו כפורפירה נופלת, כל הגה רועם בדממת הגג שהתאבן: “בדמי ימיו נאסף חצי ה’ביי ליין' שלי אל עמיו! היה אסף ואיננו עוד!… א־ליי הוווופ!… חדשות טובות: המת קם וחיה, והנה הוא כאן בגלגולו החדש, העסקני, הממלכתי, אישיות נכבדה, וי.אַיי.פי. הוד מעלת האיש של! בוקר טוב, איש־של! אסף מת – יחי אישל! כולם יחד: איש־של!… איש־אל!… אי־של!… אישל!…”

הסתכלתי בשעון. חמש דקות חיכיתי – אולי עכשיו, לפחות, תשאל, תנחם, כמו בבלאדות הסקוטיות תהגה: הה, אישל, הה'… אבל להיות בן־אדם זה לא חלק מהתפקיד שלך, כוס־אוחתק, דוקטור"…

טַייב, אם חיכית להמשך – בלילה ההוא לא קרה יותר כלום. בשחר אותה שבת לא שיערתי איזה פוטנציאל־רעל טמון בלשונו של עוזי. זה כאב לי, אבל לרגע לא היטלתי ספק בדבריו, שאילו העלה על דעתו איזו תפוצה תהיה להברקתו האכזרית, את הלשון היה חותך לעצמו. סגנון־הזבל טרם התחפש אז ל־New Journalism. המושג עצמו, אני חושב, נולד – או נחת אצלנו – שנים אחר־כך, אבל ראשית פריצתו מהצהובונים לעמודי־הפיתוי של מכובדונים היתה אז. קובי בר־זכאי ו"ישראל" היו, למען האמת, נושאי־הדגל.

עבר שבוע ועל שני עמודי המגזין של “המדינה” נמרח הסיפור כולו שכותרתו צעקה: “מת הצמד זינגר־לויתן – יחי אישל!” ומתחת לה עיקרו של הסיפור, שפרסומו גם סגר בהזדמנות חגיגית זו חשבון עם הקונקורנט, “ישראל”:

“על הגג המפורסם של שרהל’ה אגוזי תקף עוזי זינגר את אסף לויתן על בגידה בו ועל חציית הקווים לטובת אביק סער, שה’ביי ליין' המשותף שלהם הכתיר לראש־ממשלת שנות השמונים. לאוזני הבוהמה הנדהמת. הדביק חבר־ילדותו כינוי, שעבר כמו אש את כל תל־אביב: אישל! האיש של מה־שמו! המה־שמו של האיש! אישל!”

אילו נהגנו כשני אנשים סבירים, היית אתה מציג לי במקום זה שאלה פשוטה: אם זעזעו אותי דברי הטוב בחברי עד כדי כך, מדוע לא נשארתי במערכת “ישראל”? אבל אם אין מדובר פה אלא באיזו הפלצה גסה של עוזי בניפוחה המכוון ביומון מתחרה – למה רגשו גויים? הן בעבודתי עם אביק התמדתי עד הסוף המר. מה אני מבליט איזושהי כתבת־רכילות מלפני עשרים שנה, מחטט בה כאילו באמת שינתה את מהלך חיי? שאלות טובות, הה?!!…

לשממית שעל הקיר, לא לך, הצגתי שאלות שאני מציג ומשיב לעצמי – אף פעם לא “או־או”, תמיד “yes and no”. אחרי ההלם הראשון טלפנתי ישר אל אביק. הוא לא שמע כלום, הלא אותו עניין רק מה שכתבו עליו. קראתי לו את הכותרת וכמה מהשורות הכי־כואבות בכתבה, וחתמתי בהצהרה נסערת: “תחשוב שאני שפן – אני לא מסוגל, לא מתאים, נשאר בעיתון”.

פשוט זה לא היה: פה כבר אושרה לי החופשה. אביק בנה על עזרתי במערכת־בחירות קשוחה. שהבוץ משמש בה למה שהאבירים עשו בחרבות וברמחים – ואני, אחרי יריקה אחת בעין, מודה בתבוסה! משך השנים הצעתי גם אני לאחינו המתלוננים לעבור מפוליטיקה ל־ slapstick, מבוץ לקצפת. לא כך חשתי בבוקר ההוא, מה גם שאביק לא ניסה אפילו להישמע מופתע מהכינוי שהדביקו לי על כל הפנים, אישל:

“את החכמה הדבילית הזאת מכרו לי כבר שלשום במזנון הכנסת. אז אני אומר לך: אישל זה הרבה יותר טוב מאוטיסט. קוקסינל. אבו ג’ילדה.”

“תודה רבה, לא עם העור שלי!” הסקתי אני את ההיפך. תראה את הפרובינציה: צעד אחד עוד לא עשיתי, הבוקר אנחנו מפרסמים את הבומבה של השנה, וכבר אומרים, גם לך בפנים – איך קוראים לחרא שהולך להיות הדובר שלך, אישל?!…"

“ההשמצות הן ההפרשה של הפוליטיקה, אסף, בחייך! בוא נאכל צהריים, נדבר בשקט!”

עד היום לא מפסיק עוזי להשתומם: מה כישף אותי לחיים ולמוות בקולונל הזה? הנה, יש לך, רגע קלאסי! אני רותח, זורק לו את הגט בפנים, ואילו אביק – לא מנסה לדבר על לבי, צוחק, מזמין אותי לצהריים:

“יש אמנם היום לשכה, אבל שיקפצו כולם! שתים־עשרה, אחת, מתי ואיפה שנוח לך. אחת ב’פיראוס'?!”

פעם ראשונה הזמין אותי אז לא לחור של לייזר ליד הנמל אלא ל"פיריאוס", שלפני עשרים שנה, בעיקר בחמישי־שישי, כשהממסד יורד לתל־אביב, היתה מאוד in אצל ח"כים, אלופים, מנכ"לים ומודלפי העיתונות, כל צבא מגישי הקבלות. לשם גם הזמין את עוזי ואותי קובי בר־זכאי, לסעודת ההתקבלות לעיתונו.

ביום השישי ההוא לא נותר בשני מפלסי המסעדה שולחן פנוי אחד, כל העיניים, כך חשתי, היו נעוצות במושא הכותרת “מת הצמד זינגר־לויתן – יחי אישל!” בעל המסעדה בכבודו ובעצמו הזדרז לערוך לאביק ולי שולחן נוסף במפלס העליון, בנקודה שבה ממש נאלץ כל נכנס וכל יוצא לחלוק כבוד לאביק. שבאותם ימים גאו מניותיו – לא מעט בזכות ה־ build up שעשינו לו – כמנהיג העתיד. בכוחן המהפנט של שתיקות סמכותיות, אדוני האילם, יודע אביק סער להשתמש לא פחות ממך, אבל לא זה היה לו גם סודם של מאור הפנים, המחוות הקטנות והפעלת כישרון החיקוי הטבעי שלו. הצרה היתה, שחסך את קסמיו אלה כאילו היו תחמושת נדירה, והוא לא הפעילם אלא כלפי מטרות חשובות בלבד.

לא כך ראה את אביק סער, באותו יום שישי ב"פיריאוס", אסף לויתן בן העשרים פלוס, בפנים, למרות החום הכבד והארוחה הדשנה – וודקה, מוסקה, עגל בתנור, יין אדום – היה צונן ונעים, ובצמא בלעתי את סיפוריו של אביק הן על כמה מהסועדים והן על כל מי ששמו נזכר בשיחתנו בהקשר זה או אחר. אפילו אז הבינותי, שכל זה נועד להביא אותי לזה, שאחזור בי מהודעתי הטלפונית, אבל לעצם־העניין עבר רק עם הקפה והבאקלווה:

“אתן לך עצה, שבכל פעם שצץ איזה שד – ואני מדבר על הממזרים בני־הנידות, שהפוליטיקה היא מרחב־מחייתם הטבעי, נחשים, עקרבים וכל שרץ ורמש למינהו – אני משיא לעצמי. איזו עצה? לא לחכות רגע, אלא מיד לקפוץ עליו חזרה ולשרוף לו את הזנב. עקב־אכילס של השדים, תזכור טוב, הוא הזנב.”

הדימוי המוזר הצחיק אותי: “זה נשמע מעולה, אבל איך שופרים לשד את הזנב?”

בעברית בסיסית: אישל, הכינוי הנבזי שהמציא חבר שלך, הוא לחש־נחש, רך, ערמומי, אתה יותר מצודק – הוא קליט מאוד, מחלחל כארס. שמע לי: אתה רוצה להישאר בעיתונות – סאחתיין! אסתדר איכשהו. השיחה שלנו מתנהלת עכשיו במצב נתון. הכינוי נטבע בך, ומהנזק שהוא עלול בהחלט להסב לך תשתחרר רק אם לא תיסוג, אלא תתחיל להכות קדימה, חצוף, מדהים, תקפוץ על השד מיד, היום, ותשרוף לו את הזנב, תהפוך את אישל לתואר כבוד. אתה עוקב אחרי, אסף?"

"אתה חושב, שאני צריך לעבוד אתך – "

“אני מאוד רוצה אותך, אבל לא זה העניין, האמן לי. תרצה לעזוב בעוד חצי שנה, בעוד שלושה חודשים, אפילו בעוד חודש – תפאדאל, לא יהיה כהוא־זה בלבי עליך! אבל ביום ראשון, בבוקר, אתה מתייצב, אומר, ‘בוקר טוב, קוראים לי אישל,’ מתיישב ליד הטלפון, מחייג ומציג את עצמך, ברצינות תהומית, במלים: ‘זה אישל מדבר.’ כיוון שאני יודע כמה מהר תתחיל עבודתך להניב תוצאות, זה יהיה האות: אישל יזוהה עם עבודתך, עם הישגיך, ייהפך לשם־חיבה. שמע לי, אפילו תחליט לא לעבוד אתי, מהרגע אתה אישל, שם מהסרטים…”

יום שישי. צהריים, “פיריאוס”. מקנחים בקפה ובַקלַאוָוה. עוד לפני שעיכלתי את הצעתו הפרועה, עובר על פנינו אחד המשדרים אותות סטאטוס. לוחצים יד, מתבדחים. לפעמים סוגרים עניין – ניגש אל אביק, ממש נופל על צווארו, אביק, לתדהמתי, אומר:

“אישל, ידידי הצעיר”

זו היתה רק ההתחלה. אביק ביקש עוד קפה. חיכה לשני, שלישי, רביעי. הציג אותי שוב ושוב כ"אישל, ידידי הצעיר". עוד לפני שקמנו ללכת, חשתי שאני חוזר ונהפך מג’וק לבן־אדם. הקפדתו להציג אותי לפני כל אח"מי פיריאוס" כאישל, חוללה איזה פלא, ובצאתנו לרחוב מוכה־החמה של צהרי שישי, נשמע גם באוזני לגמרי אחרת.

לא חיכיתי ליום ראשון. בשישי־שבת טלפנו רבים כדי לבטא הזדעזעות כנה או מעושה מהכתבה הנבזית. כולם שמעו אותי מזדהה:

“ערב טוב (או: בוקר טוב, צהריים טובים). זה אישל מדבר.”

ותוך התעלמות מקולם הנשבר של המנחמים אותי באבלי ואומרים, “שים זין על החארות האלה, אסף” הייתי מעיר ברצינות תהומית:

“לא, אישל, זה אישל מדבר!”

כך גם הצגתי את עצמי ביום ראשון, במטה של אביק:

“בוקר טוב, קוראים לי אישל ומהיום אעבוד עם אביק סער.”

וזהו. תחילה הקפדתי, בעקשנות של פרד, לפתוח כל שיחת־טלפון נכנסת ויוצאת בשלוש מלים אלה, “זה אישל מדבר.”

מתי נהפך אותו כינוי –גנאי לסמלי המסחרי, אין לי היום כל אפשרות לומר. פתאום מצאתי את עצמי מזדהה בטבעיות ב"זה אישל מדבר", ועד ליל המרכז הגורלי ידוע אני בציבורים שבקרבם פעלנו, אביק ואני, אך ורק כאישל.

בלי־משים נסוג אסף לויתן לתעודת הזהות, לרשיון הנהיגה, לפנקסי החבר, לחשבון הבנק, הגט לרוזה, הכתובה לשרי, תעודת־הלידה של ירון, הן לא סתם איש־תקשורת של אביק הייתי. יומם ולילה, עשרים שנה, הייתי מחובר אליו, עושה כמעט הכול – עלי תרגל את מהלכיו, בי נועץ ואותי הפעיל לשליחויות ציבוריות ואישיות עדינות. ככל שהתבצר מעמדו, כן גדל מספר האנשים, שאישל היה להם אות־תחנה. אם יש את נפשך לדעת איך התמכרתי לאביק סער, על הצלחתה המדהימה של עצתו לשרוף את זנבו של השד חשוב.

את חבורת־הגג של שרהל’ה אגוזי נשא מזמן הרוח. בארץ כולה קם דור שיודע אך ורק את אישל, צלו של אביק סער, לא את אסף לויתן, חצי ה־byline. הכינוי המבזה הפך לנכס יקר־ערך בעזרות־השלטון. אילו נשארתי אסף, מי היה מבחין בי בהמון העוזי’ם והיוסיים, האהרל’ך והיענקל’ך, המיקי’ם והאיציקי’ם, המסתופפים סביב ראשי ישראל וזקני העדה?! בכנסת, במפלגה, בבית סוקולוב, בסניפים הנידחים ביותר, היה רק אישל אחד ויחיד, עבדך הנאמן. אחת היא לי מה תכתבו עלי, אמר הארי טרומן, כל עוד אתם מאייתים נכון את שמי, נכסו העיקרי של הפוליטיקאי. עובדה: אפילו אתה, גם הבוקר, קיבלת אותי שוב ב"שלום, אישל." כמו שנהג המורה שלנו למתמטיקה לכתוב מתחת להוכחה של תיאורימה גיאומטרית – Q.F.D., הוּכַח מה שבאנו להוכיח. אני גמרתי. אפשר להתחיל.

 

5. שם גנוב משטפן צווייג    🔗

26 בפברואר 1985

אז זהו, מתחילים ישר מיום רביעי, גומרים בשחר יום ששי – אמי והרמן פישברון עולים מהים, ממש ניגפים באדם המוטל על פניו בחול לחוּך־הגלים. ב"אַווגן בליק" הראשון, מספרת אמי, עוד לפני שהם הופכים אותו על גבו, היא צועקת, “מַיין אַרמֵר אזַף” – ומתעלפת. אחרת זוכר את הרגע ההוא הרמן פישברון, ידיד־חייה הדק והמצומק. אינסטינקטיבית, כאילו לא עברו ארבעים וחמש שנים מאז נטש את המדיצינה, כרע בחול על ברכיו הגרומות, לראות אם הטובע, שגלי־החוף לקקו את ראשו והחליקו חזרה לים, עודנו חי.

“בריא כמו אוקס!” פסק, בכל פעם שחזר על כך, הסתדק על פניו מוכות השנים והשמש אותו חיוך: פיאונה, אמרתי, תחכי בבקשה עם ההתעלפות עד שנביא את אזַף הביתה, באמת זה תיכף השפיע."

כמה משוגעים צעירים, שקיבלו גם הם בטבילה את זריחת היום כמעט־ארוך־בשנה, נשאו אותי לחדר ילדותי בסמטת חללי ניסן 1. רק שם השמיע פישברון מה שאמי חוזרת עליו מאז עד לעייפה:

“סתם מקרה, דווקא איפה פיאונה ואני שוחתים כבר ארבעים וחמש שנים, בדיוק לפני ה’דן' זורק הים את אסף?! אם על קומבינציה כזה כוח עליון מפַקד, זה יכול בהחלט את האדם לבית־הכנסת לדחוף, אבל מפני בכל המקומות שרק הליבער גוט יכול היה להציל יהודים, הוא עשה שום דבר, מקרה זה מזמין נגדו דווקא כעס גדול, לא אמת?!”

שם הסוף – גם של היממה, גם של אישל. אבל הבוקר, באופן מסודר מאוד, אתחיל מצהרי יום רביעי. כל השבוע ארגנתי לי בראש את השעה הזאת והיום יש לי כבר לא רק מוטו, אתה זוכר, “הוא ניאף וקרא עיתונים”, אלא גם בומבה של שם, “עשרים וארבע שעות בחייו של אישל”, גנוב מצווייג. אין ספר שלו, שאמי לא קראה, “למרות האטמוספירה בברלין היה אחר מאוד מווינה, בוודאי מה שנוגע להרמן. אצלו רומנים, ליריקה, דרמה, כל משהו חדש באמנות, זה היה ברלין. הרמן אף פעם אומר, שטפן צווייג, ארתור שניצלר, רק ‘דער שטפן צווייגט נישט’. או ‘איין וינער שניצלר’.”

ממש מאליו התארגן לי המונולוג סביב מלה אחת, ששימשה לו ציר חזק – הממסד. עשרים וארבע שעות בחייו של אישל עם. הלא בקרב על הרשימה פתחנו שניקי אזולאי עלתה על האינטריגה נגד אביק. בפועל היה משך העלילה לא עשרים וארבע, ארבעים שעות, אבל כמו בטרגדיה קלאסית – פתיחתה בצהרי ה־27, כל התהפוכות עד לכיבוש האברסט, ההצבעה במרכז, סיומה בשחר ה־29, שבגזירת גורל מטומטם, בום־טראח, יורד המסך על חייו של אישל עם הממסד. נשמע בסדר?!….

כאילו בסדר!… כשם שהיממה היתה בעצם ארבעים וכמה שעות, אישל הוא הפלונטר כולו. אפילו בשביל רוזה, מי כמוך יודע, אני אישל. בכל פעם שקראה לי אסף, ידעתי – שוב איזה “ברוך”, כמו אותו טלפון בהול, שהזעיק אותי בבוקר יום חמישי מחדרו של אביק סער: “מוכרחים להוציא את הדס מבאר־־שבע, היום, אתמול! לך היא שומעת, אסף – שלפחות עד שיתברר אם רן ממשיך לשחק בתל־אביב, יתגוררו אצל סבתא שלה. תסביר לה, אסף, תעשה לסבתא שלה רק טובה, תקל עליה את הבדידות. הלא סבתא שלה עצמה תגיד לה, אסף, היתה שחקנית והיא מרגישה מאוד קרובה אל רן. מוכרחים להעביר את הדס לתל־אביב. ואם בשום פנים לא תסכים לגור אפילו מעבר לקיר, למצוא מיד דירה שתתאים גם לתינוק. אתה חייב, אסף, לנסוע אליה, להביא אותה אתך…”

“ב”חייו של אישל עם הממסד", התכוונתי to make a point. את אישל הולידה כניסתי לממסד, אבל היפלטותי מתוכו לא התירה את הפלונטר, חוט בתוך חוט בתוך חוט, אני הגבר המשתגע פה מולך. מה זה חוט בתוך חוט? הנה חוט אחד: ביום החמישי הארור ההוא, אחרי “בחצי היום” ולפני פתיחת המרכז, ישר מתהומות הסניליות, הנחית עלי כתריאל לויתן את בשורת־החסד, שלא הוא אבי. החוט הזה לבדו שקול נגד פלונטר שלם, והיום לא אנסה אפילו לאתר את קצהו, וכבר אמרתי לך, הכול מאורגן היטב בראשי והבוקר אפתח בהרצאה מסודרת. כאן אני רק מדגים את סביכותה של הפקעת. ניקח רק עוד חוט אחר, לדוגמה בלבד, מבוקר יום החמישי ההוא, אחרי הטלפון של רוזה, שהטיל עלי את הטיפול בהדס, התקועה שם בסוף השביעי, בבאר־שבע. בקושי הורדתי את השפופרת, ושוב – גלין, גלין! דררררר, דררררר! – על הקו הפוסטמה, שרי!…

אגב, אני לא חושב שסיפרתי לך איך הגעתי לאטלייה של יאיר תומר. הנה לך עוד דוגמה איך כל חוט בסיפור הזה מוצא פלונטר שלם. אני דבק בהחלטתי לדבר הבוקר באופן מסודר, לנוע מצהרי ה־27 עד לשחר ה־29, אבל פשוט אי־אפשר להמשיך בלי לספר בשיא הקיצור, בשתי מלים, איך הגעתי לאטלייה הנהדר הזה. עיתונים אתה לא קורא, אבל מסיפורי רוזה על התמונות המכסות את קירות ביתך הבינותי כבר, שאת יאיר תומר לא צריך להציג לך. מצד שני, ממה שתלוי אצלך פה בקליניקה קשה מאוד לדעת אם אלה עבודות של מאושפזים או שזה טעמך האמנותי. בכל־אופן, יאיר תומר, שאפילו בניו־יורק הוא היום שם־דבר, היה הגרפיקאי שלנו גם בעיתון הנח"ל וגם ב"זרנוק". עוזי, שלא כמוני, האמין בכישרונו של יאיר ממש מהרגע הראשון, וגם ב"ישראל" דחף אותו בהתלהבות כל השנים. האם בזכות זה היה יאיר תומר מפקיד את המפתחות האטלייה בידיו לשנתיים ויותר אילו לא היה numero duo אדיר־השפעה אלא רק סתם המשורר י. זר?!… חשוב העיקר – כשנסע לניו־יורק, נתן את המפתח לעוזי, שהרבה לבקר באטלייה לא רק כסגולה נגד פריצות אלא פשוט כדי לבלות בחברת תמונותיו של יאיר האהובות עליו כל־כך. פה, ודאי כבר ניחשת, נכנס אני אל בין התמונות, שמע סיפור!…

לילה אחד, קרוב לאחת, אני חוזר הרוג מאיזה סיור בלבנון, מכניס את המפתח לדלת. לא נכנס. מנסה שנית. לא נכנס. לא נעים להעיר את שרי ואת ירון בשעה כזאת, אבל אחרי ניסיון שלישי ורביעי, דפקתי בדלת. אין תגובה. דפקתי יותר חזק. שום דבר. כזה מטומטם הייתי, שעדיין לא הבחנתי שהדלת הישנה הוחלפה בפלדלת! “שרי”, לחשתי בקול רם יותר ויותר, “שרי, שרי” לשווא.

פתאום שמעתי את קולו של ירון: "אמא, אמא, דופקים בדלת. "לא הספקתי להצטער על שהערתי אותו. בבירור שמעתי את שרי מהסה אותו בגערה: “תשכב בשקט, תשכב בשקט אני אומרת לך.” חשבתי ששרי, כמוני, מקווה שירון ישוב ויירדם וכבר היא פותחת לי. כלום, הגה לא נשמע. הדלת לא נפתחת. ושוב נשמע ירון, שאז היה בן שמונה, קצת יותר, ממש מתחנן, “אמא, למה את לא פותחת? זה אבא?” ומעל לקולו הילדותי צרחותיה של שרי, “אני לא פותחת: אין לו מה לחפש פה יותר!” מירוץ רגליים יחפות, רהיטים נחבטים, מישהו מנסה לפתוח את הדלת ובקולי־קולות אשתי: “גם לבית־מלון לא באים באחת בלילה! גמרנו עם הסיפור הזה! לך לאמא שלך!”

כל תחינותי שתניח לי להיכנס לדירה – ולו רק כדי להימלט מעיני השכנים שצעקותיה הוציאו לחדר־המדרגות – לא הועילו. בדממת השעה ההיא נדמה היה לי שאת כל בבלי מעירות הצרחות:

“גמרנו עם הסיפור הזה! לך לאמא שלך!”

מבויש ואובד־עצות נמלטתי לרחוב. למזלי, נשארו גם מפתחות הסובארו בצרור שבכיסי! רק מפני שאפשרות זו נשמטה כנראה ממוח־הציפור של שרי, מצאתי את המכונית במקומה הקבוע. התיישבתי בסובארו ולאטי נסעתי העירה, תוהה מה אני עושה בשעה כזאת. כל השנים היה לי מפתח לדירת ההורים. ולכאורה יכולתי פשוט לנסוע ישר לסמטת חללי ניסן, להתגנב בחשאי לחדר־ילדותי ולשכב לישון. אבל אפילו לא תתעורר אמי בבהלה תציק לי בבוקר בשאלותיה. מה שהיא קוראת ברומנים, היא מחפשת גם בחיי הטיפשיים. כשהצגתי את שרי לפני הורי, קראה לי אמי למטבח ובבוטות ייקית פסקה:

“זה בחורה לא רוזה! היא יש עיניים של כסף, אזף!”

ועוד משהו: אם אבקש מקלט משרי אצל אמי, אשדר את תבוסתי גם אל רוזה, מעבר לקיר. נשאר לי עוזי, רק שהוא חולה, או בחו"ל, אינו נמצא באחת במערכת־הלילה. את העמוד הראשון לא יוצקים לפני שהוא מאשר את הכותרת הראשית. חייגתי מהטלפון הציבורי הראשון, ותוך כדי גמגום שמעתי את ראשו הפולני רץ עשרה מהלכים לפני – חוסך לי אפילו את הבקשה ללוו אצלם, כלומר להכניס את סיגלית והילדים בסוד מה שעוללה לי שרי.

“הלילה תישן באטלייה של יאיר, ואני מקווה שלא רק הלילה. בוא ניפגש בכניסה לבית, למטה. אני מנסה לתפוס את יאיר בניו־יורק. הוא לא רק יקנה את הרעיון, עוד ישלם לך שכר־השגחה. הוא השאיר שם אוצר גדול.”

וזהו: שעה אחרי שגירשה אותי אשה שנייה מדירה שבנה כתריאל לויתן, הייתי מסודר. כשנעלתי אחרי את דלת האטלייה החלטתי: קחי את הדירה. קחי חצי משכורת. Never more! אתך אני נפגש רק ברבנות! את שרי אתה לא מכיר – את הדלת החליפה רק כדי להפגין את שליטתה עלי. לבית לויתן, ידעה, לא אלך, ובזה צדקה. אחרי לילה אחד, אמרה בלבה, אנשק לה את הרגליים, ובזה עשתה הפוסטמה את טעות חייה. הן אילו לא זרקה אותי היא החוצה במו־ידיה, הייתי נשאר אתה עד המוות. כזה אני – סמרטוט. ורוזה – היה עולה על דעתי לעזוב את הבית ולהתחתן עם שרי, אילו לא העמידה היא הכול על “או אביק או אני”?!

נחזור לבוקר יום החמישי הוא, ה־28. ברגע ששרי תפסה, שאני אליה לבבלי לא חוזר, ניסתה כל טריק בעולם כדי להעלות אותי מחדש בחכתה, ולעמוד בפיתוייה, במצבי, היה מאוד לא פשוט. אגב, דוקטור, שרי היא חתיכה אמיתית בניגוד גמור לרוזה, שאותה אתה כן מכיר, יודע – חסרת בושה, מצפון, כל מעצורים. לא די שזרקה אותי מהדירה, שרשם כתריאל לויתן על שם אחרון הלויתנים, ירון בני, אלא כל בוקר היא מטלפנת, חשה כנראה, שבקרוב מאוד אירש את כל רכושו הנעלם של כתריאל לויתן, ממשיכה להמציא מטלות, להפעיל את קסמיה: “ירון מסכים ללכת לרופא־שיניים רק אתך!… התפוצץ צינור במרפסת המטבח. אתה מוכרח לבוא מיד!”…

אלה רק שני חוטים בפלונטר, לשניהם אין כל שייכות ל"חייו של אישל עם הממסד", שבוודאות אפשר לומר עליהם רק דבר אחד: האקדח שהבטיח אקשן בצהרי רביעי, הפסיק לירות בשחר שישי. כל השאר – ספקולציות. זה, שממיתל’ה שם על הקיר, ברור?!…

ובכן, כדי לא להתרוצץ פה גם הבוקר אַ־הין א־הער דרך כל ארבעים וארבע וחצי שנותי, אני מדבר אמנם על כל הפלונטר, אבל מתחיל בצהרי ה־27 בלובי של ה"דן" וגומר בשחר ה־29 עם הפנים בחול. במעצור אנסה לטפל כמו שלמדנו בצבא:

“לא יורה!” חולץ, דורך, לוחץ.

“לא יורה!” מחליף מחסנית. “לא יורה!” מפרק מחפש מחוט’ל הפוך, שחוק, שבור, הנוקר, קפיץ, זיז, פין, תֶפס, אחז. שגֶם. משהו שבאמצע החיים הפך אותי לגרוטאה!

“לא יורה!”…

אני מתחיל.

לא מיום רביעי בצהריים, לא מהגילוי של ניקי.

משעה לא־מסוימת בשנתי הטרופה, כבר אחרי שעוזי ואני שילחנו את מכת־הנגד המקדימה, שאולי כבר מתפוצצת לכל החארות בפנים.

לא, מרגע שהתחיל לנסר הטלפון. פתאום היתה ודאות מבעיתה: אם ארים את השפופרת, תשתחרר קטסטרופה. הן ידוע לי בדיוק מי שם תמיד בשש בבוקר, זה עשרים שנה. בצד השני של הקו – אביק סער. רק הוא. למרות שכאילו זה עתה נפרדנו. עוזי שב למערכת, להכניס את הידיעה לעמוד הראשון, ואני נסעתי אל אביק, לנווה מגן. כולם חיכו לי על סיכות – גם גדולה, שהגישה לי מיד מרק מלפפונים קר, גם ניקי, גיבורת האירוע. סיפרתי להם, שעוזי הולך לתת סיפור spead גדול בעמוד הראשון, אולי אפילו כותרת ראשית. ליתר ביטחון, נתתי קצת אחרי אחת צלצול לעוזי. הכול פיקס. רק אז נפרדנו מאביק מגדולה ב"לילה קצר, אבל טוב מאוד" נסענו לנו, ניקי באוטוביאנקי, אני בסובארו. אם גם הבוקר מטלפן אביק ולא מרפה. יש קטסטרופה. ומפלט מפניה יימצא לי רק במצולות השינה. אבל איך בכלל אני ער כל־כך? כבר התעוררתי, או שעדיין לא נרדמתי?!…

הן גם בשתיים, אחרי שהשתטחתי סוף־סוף על המיטה, לא הניחו לי התרגשויות היום והלילה להירדם. מוקף בשמנים גדולים, שיאיר לא סחב אתו לניו־יורק, מוצף באור החוזר מהים, חשתי בתוכי מין דריכות שקופה, שאולי אליה מתכוונים המסטולים במלה “הַיי”. כמעט שנה אני באטלייה של יאיר, ברחיפה כזאת לא עליתי אפילו פעם אחת את שבעים המדרגות. חשתי כאילו רק היום מזמין בנו של חיים סירוטה את בן העשרים וארבע למסע לעננים.

לא בדיוק. האל.אס.די. שלי הוא הטיל שהספקתי להכניס לנבלות של הוועדה המסדרת רגע לפני שתים־עשרה. בעמוד הראשון של “ישראל” טמונה פצצת הזמן שלנו, לא זו שתכננו הם לפוצץ – הצבעה על עשירייה מובילה בלי אביק סער ועם יוסל קופצ’יק במקום החמישי. במערכות העיתונים והרדיו מתרסק ברגעים אלה ה"סקופּ", שעוזי ואני בישלנו. מעתה ועד להצבעה לא תרד התקשורת מהסקנדל, שרק צירוף של מזל וחריפות – לעוזי גיליתי. שניקי היא המקור – חשף רגע לפני שתים־עשרה: העסקה האפֵלה בין יוסל קופצ’יק, ראש אפר"ת, לבין דוקטור גדליה בולוטין, יו"ר הועדה הגוזרת מי לחיים ומי למוות ברשימה לכנסת. למלא את ה"סקופּ" של ניקי בבשר עיתונאי, עזרה לי היכרותי האינטימית עם הנפשות הפועלות ועם ה־ catch as catch can המפלגתי. פה, דוקטור, הלא זה שייך לא לפסיכיות הפרטית לשלי, זה הפרצוף הכללי, גם שלך, היה עליך לשסע אותי בשאלה: מי זה דוקור גדליה בולוטין?! מי זה יוסל קופצ’יק?!…

שאלת משהו?…

אתה יודע מה מזכיר לי הפרצוף שלך? פתיחות של בית־מרקחת סגור בליל־שבת!! שום כלום, הה?!…

לא חשוב, אתה בשלך ואני בשלי – אדבר, אדבר, אספר לך בהתנדבות מיהו דוקטור גיליוטין, כפי שקוראים לדוקטור בולוטין. בזכות מה יושב הישיש החירש הזה מי־זוכר־ממתי כראש ה"גיליוטינה"? נו, באמת – הלא הוא הישר, המכובד והוותיק בחברינו! בפתיחת כל מרכז מקפיד יושב־ראש הישיבה לספר, ש"כבר בוועידת פתח־תקוה, ב־1924, ישב הדוקטור, שכולנו מאחלים לו עוד הרבה מרכזים, בראש הוועדה הפרסונלית העליונה", מעלה על נס את צניעותו המופלגת ומדגימה בתשובתו לבן־גוריון, שאחרי מות בן־צבי הציע לו את הנשיאות:

“מה אתה מחפש בבוץ, כשלכולנו מאירים כוכבי בוקר!”

רוסית, גבירתי השממית שעל הקיר שומעת?!… לא?!…

וּבְכֵיְין, “בולוטה” ברוסית זה בוץ, ‘כוכבי בוקר’ הוא אחד מספריו של זלמן שז"ר. בשעשועי־לשון זה רומזים יושבי־הראש המתחלפים לכל מרכז, שרק בזכות צניעותו של בולוטין נכנס שז"ר לצריף־הנשיא ברחביה, אי־אי־אי! כל הנהגה זקוקה לפיגורה הזאת – סמל ניקיון –הכפיים ובור־הלבב, נאמן המפלגה זה שישים שנה, דוקטור גיליוטין החירש כמו קיר. מתחת למטריית יוקרתו פעלו הפוליטיקאים המעשיים ממרכז למרכז, עד לפאשלה של צהרי אותו יום רביעי…

נשוב ליוסל קופצ’יק, שניקי צותתה במקרה לשיחתו עם דוקטור בולוטין. אחוזת פניקה פרצה ללשכה ובאצבעה כסופת הציפורן קראה לי אחריה לחדר של אביק. כאילו זו 1984 של אורוול, לא של הלוח, שרבטה משהו באין אומר קירבה אל אביק את הדף, שקראתי במהופך:

“שמעתי משהו פצצתי, אבל אספר לכם בחוץ, לא פה.”

אפילו סימן קל ביותר של שגעון־הרדיפה המאפיין פוליטיקאים לא גילתה ניקי עד אז ולכן גם עשתה התנהגותה הקונספירטיבית רושם על אביק ועלי. למרות שמש־הצהרים ירדנו אתה שנינו לשפת־המים, פוסעים על החול הלח ומאזינים לסיפורה המדהים:

"אני לוגמת לי להנאתי קפה פילטר, מעשנת קנט', עוקבת אחרי ג’יגולו העובד קשה על איזו תיירת מקומטת, ממש כאילו משום־מקום, אני קולטת פתאום קול מוכר מאוד, שיוף בנייר־זכוכת, עברית ויידיש יחד כמו מצה ומרור, תשמעו היטב:

" ‘וככה אתם חושבים להחזיק את אלף הטעחעסער של המרכז דבוקים לכיסאות, לא להשאיר אפילו רגע פנוי אחד להפיכת היויצרעס ברגע אחד, בלי שיידעו מהחיים שלהם, מו־מה, יצביעו בעד הרשימה כולה, על קרביה וכרעיה, פארשטייסט, דאקטער בולוטין?!’" ניקי אוהבת לנפנף ביידיש שקלטה מהאוויר הירושלמי. “אפילו לסובב את הראש לא הייתי צריכה,” המשיכה. “בקושי שנה אני עובדת במפלגה, ואת קול־הפומפייה של קופצ’יק אני מזהה מתוך שינה. את ראשך בא לדרוש מדוקטור גיליוטין, ורק כך נודע לי שאתה כבר ערוף!!”

שוב אני סוטה, אבל בלי שתדע לפחות משהו על קופצ’יק, לא תבין מה התחולל ביממה ההיא. את הפרינציפּ תפס קופצ’יק עוד לפני שירד בנמל חיפה שנים רבות לפני שהיכרתי אותו אני. הוא נולד מאכער, תמיד מדבר בשם, תובע בשם, מתמקח בשם, מאיים בשם ומתפשר בשם, בכוחו לשלהב אנשים ובכוחו להרגיעם, להקנות תחושת ביטחון לדבקים בו ולמלא חששות את המבקשים להתנתק ממנו. עוד באונייה, בדרך לארץ, ארגן קבוצה, שהפך את עצמו לדוברה ומנהיגה. כך בשער־העלייה. כך כשהגיע לבאר־שבע. אין מפלגה שיוסל קופצ’יק לא עשה בה איזשהו פז"ם, וכל גלגול הקפיץ אותו טיפה יותר גבוה. בסיור הראשון של אביק בבאר־שבע שאליו התלוויתי, כבר היה קופצ’יק חבר־כנסת, שמצודתו פרושה מדימונה עד קריית־שמונה. בכל פעם מחדש מחקו אותו כולם מספר החיים הפוליטיים, אמרו שהוא גמור, לא־רלוואנטי, שריד אחרון של דור־מעברות, לפני כל בחירות היה שב ומקים מפלגה – רע"ם, רשימת עולי המעברות, מג"ן, מפלגת הנגב, תעוז"ה, תנועת עוסקים זעירים ועכשיו אפר"ת, ראשי־תיבות של – לא מצליח לזכור מה. רק יוסל קופצ’יק, ככוכב הציר, נשאר קבוע במקומו, בראש. עד כאן הכול ברור?…

כאן באה קפיצה אחת נוספת לאחור – איך בכלל החלו קשריו של אביק עם פרופסור פנחס ברזילי ואיזה תפקיד מילא לפני שבע שנים אותו יוסל קופצ’יק, שבצהרי ה־27 גילתה ניקי אזולאי את האינטריגה שרקחה אתו עכשיו מאחורי גבו של אביק הצמרת־שבצמרת. כבר אמרתי לך, אותי רצה בקרבתו קודם־כול משום ששימשתי לו סיסמוגרף לצעירים, והן אצלו היתה “מפלגת המחרתיים” ממש עיקר־אמונה. “רק ‘נביעה חדשה’.” אהב לומר, “נותנת סיכוי כלשהו למפלגה להגיע לשנת אלפיים, רק היא תחזיר לה אולי משהו שמקפידים עליו מאוד בצה”ל, קצת דם צעיר, חיוניות שיש רק בנעורים. תסתכל פה סביב על כל פוחלצי השלשום המופקדים על נושאי המחרתיים." דבקותו בזה דווקא, הבינותי כעבור שנים, שפעה מההתחלה שלו עצמו, כשהעלה בי.ג’י. על נס סגן־אלוף בין שלושים וסימן אותו למנהיגות. היתה גם אותה נחיתות שכבר הזכרתי, כלפי אקדמאים. צערו על שאחרי “קדש” לא השלים את הבי.אי., אולי את המסלול כולו, עד פול־דוקטור, גבר משנה לשנה. לצעירים נמשך בציפייה, שנעוריהם ולמדנותם ידבקו גם בו. זה הקרע לחיזוריו אחר פרופסור פנחס ברזילי ולפרשת מג"ז. השם ברזילי אומר לך משהו?…

כבר לפני שמונה שנים ניבאו, שבפרס הנובל הראשון במדעים יזַכה את ישראל פרופסור פנחס ברזילי, שאז היה בן שלושם ושתיים־שלוש. אביק התארח אצלו באוניברסיטה. די נבהלנו כשהתחיל לשיר “ההרים ברקדו – רקדו כאילים, גבעות כבני־צאן, כבני־צאן, כבני־צאן.” בזה רצה להמחיש, אמר, את הקרבה המדהימה בין אמונת הקדמונים בנשמת הדומם, ב"אבן מקיר תצעק", בהרים הרוקדים כאילים, לבין המדע העתידי. אילו קם לפני הפיסיקה הגרעינית אדם וטען, שחומר מסויים, המשמש לצבע האוקר, כולא בתוכו אנרגיה שבכוחה להפוך עיר כהירושימה לעיי חורבות, היה כל העולם המדעי מתפוצץ מצחוק. והנה, על פצצות אטום ומימן וטיסות לכוכבים אחרים, מדבר כבר היום כל ילד, אמר ברזילי. זאת רק ההתחלה. בעתיד יימחה מתודעת כל אדם הגבול המדומה בין הדומם לצומח ולחי, בין המדע לאמנות, בין חומר לרוח, בין הטבעי לעל־טבעי, בין הקוסמוס האינסופי לראש־הסיכה, החור השחור. הפרופסור, דווקא מפני שנראה צעיר אף מגילו, חזות של כדורסלן, לא של מפצח האמיתות הנצחיות, עשה עלינו רושם עצום, אבל עד הסוף לא הבינונו מכל דבריו אפילו מלה אחת.

לביקור אצל פנחס ברזילי דחפה את אביק תהילתו בפי כל מדען צעיר ברחובות, ירושלים, חיפה ותל־אביב. ויותר מכול כתבה ב"טיים" על נביא ה־sciligion (צירוף אופייני לשבועון, משהו כמו מדע־מונה" או “מד־אמונה”), ילד־הפלא של אוניברסיטת המדבר על־שמו של בן־גוריון. אחרי אותה פגישה התחיל אביק לחזר במשנה מרץ אחרי פנחס ברזילי. ישב אתו שעות במאמץ להבין את הגותו ואם כי ברגע־חסד הודה באוזני, ש"הבחור הזה מטמטם לי את הראש", הטביע אותו בסופרלטיבים ולא הניח לו עד שהסכים ליהפך לסמן הימני של “דור המחרתיים” הנזכר לעיל בצמרת הרשמה לכנסת “פנחס ברזילי בצמרת מדבר יותר מאלף נאומים. צירופו לצמרת הוא המסר שלנו למצביעים הצעירים: מחרתיים עכשיו”.

ואכן, לפני שבע שנים הוצב פרופסור ברזילי במקום שיועד כבר אז לאביק סער. אביק אהב לומר, שלפעילות במפלגה נקרא על־סמך ביצועיו כמפקד, מארגן ומנהיג של בני־אדם, לא הסתיר את שאיפתו להגיע ל"טופ" ומעודו לא העמיד פנים כאילו בפוליטיקה הוא עוסק “כמי שכפאו שד”, רק מתוך כניעה ל"דין תנועה". לכן הוסיף לו פינוי מקומו הבטוח לגאון הצעיר הרבה נקודות. אתה יודע מה, גם אצלי. כבר אז, דוקטור, הייתי גם אני על סף הארבעים, מקצוען התוהה עד מתי ימשיך כך לאונן על זנב ה"סוס", הרץ ורץ ואינו מגיע. לשנייה אפילו כעסתי עליו בשל הג’סטה הזאת, שעשה גם על חשבוני: “הגבר קצת הגזים הפעם,” אמרתי לעצמי. “לאביק זה עלול להתגלות כבַיי־בַיי לנצח לשולחן הממשלה. לי – לכיסא המנכ”ל או למושב בכנסת." אבל אחרי אותה שנייה נבזית, החייתה בי הג’נטלמניות החזונית שלו את הרגשות הנאצלים, ששנים קודם הסעירו את העיתונאי המתחיל ודחפוהו לזרועותיו בשתי מלים:

“כן, המפקד!”

אכן, נשארתי נאיבי, אבל במובן שונה לגמרי. לא רק אני, גם אביק. טוב, מי היה מתאר לעצמו, שהמאבק על שיבוץ פרופ' ברזילי הצעיר בהרכב הפותח, יתפרש שם למעלה כתרגיל ערמומי: כוויתור זה משדר אביק סער למפלגה – לא, לעם ישראל כולו – שבניגוד לכל נמושות הצמרת־שבצמרת, הוא לא “נדבק לכסא”! הוא מגיש אותו לצעיר טוב ממנו!!!… כלומר – בקריצה להמונים – להנהיג את המפלגה לקראת “ישראל של מחרתיים” מתאים רק הוותרן הזה, הבנת אותי, ברוך?!…

שכך אמנם פורש שם למעלה המחווה האצילית של אביק תפסנו רק ממש בפתיחת המרכז, שנקרא לאישור הרשימה ההיא. בפואייה של היכל התרבות קיבל כל חבר־מרכז תיק מהודר מלא חומר, אבל לפני כן, בחוץ, דחפו מיני טיפוסים לידי הנכנסים גיליון כרומו, רובו תצלום ממוקד היטב, מחוכם מאוד. היית מוכרח להתבונן בתצלום, ובמבט הראשון הזה עבר כל המסר: סלון. מסיבה משפחתית? לא, חוג־בית. השמן במרכז הסלון, שׂיבתו שופעת, גבותיו סבוכות, מבין שפתיו העבות בוהקות תותבות־החרסינה, אצבעותיו הנקניקיות פשוטות, השמן הזה הוא הסיפור. מה הסיפור?! מי האיש?!… אה!…

לא מי שאתה חושב, למרות שכל היודע כמה בנלי ובלתי־משתנה קרקס־ההפתעות הזה, אינו זקוק לדמיון: השמן במרכז התצלום הגורלי ההוא היה באמת ח"כ יוסל קופצ’יק, שב־73 נכנס לכנסת כראש מג"ן. חוג־בית שבתצלום היה מטעם מפלגתו החדשה תעוז"ה, שזמן קצר אחרי אותו ערב הפכה למחצית “תמורה ותעוזה”. אבל לא הוא האיש, לא הוא הסיפור. בכוח נמשכת העין אל טבעת אדומה סביב ראש הצעיר היושב לימין קופצ’יק, פרופסור פנחס ברזילי. מהטבעת שלוחים חצים לקצות גיליון־הכרומו, משפט בוטה בראש כל חץ: “הפרופסור מבאר־שבע – מושך הקולות הגאוני של תעוז”ה": “ברית קופצ’יק־ברזילי, נזיד של תעוז”ה ותרמית": “המחרתיים שמבטיח ברזילי לנו – ניתנים היום לקופצ’יק.” והיה עוד טקסט, משהו כזה: “חוג־בית עם ח”כ יוסל קופצ’יק בווילה מפוארת בבאר־שבע. לימין קופצ’יק, פרופ' פנחס ברזילי (מוקף בטבעת אדומה). חבר יקר, הסתכל שנית בתצלום וענה לעצמך: להצביע נגד המפלגה, או בעדה?"…

נאיבי־נאיבי, אידיוט לא הייתי גם אז. כרומו כזה, עיתוי כזה והעיקר – התעלמות כזאת מחלוקת הגיליון באלפיו, אמרו הכול: מישהו שם למעלה החליט לרוצץ את ראש המתיימר הזה, במרכז ומיד. במושב עמד ברזילי לשאת נאום קצר, שצריך היה להצדיק את הזנקתו לצמרת. אבל אל הבמה לא הגיע, ובאולם לא נראה. לא קשה היה לשער, שלמקרא השמצת־הכרומו הבין, שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה לפני שנפתחה, נכנס למכוניתו וחזר לבאר־שבע. האמת היא, שגם אביק היה המום: מה בכל־זאת עשה בחוג־הבית של קופצ’יק המגעיל? לא תאמין, אבל אז לא ידענו אפילו אנחנו, אביק ואני, שאשתו, תקומה, היא בתו של יוסל קופצ’יק. על מה לא שוחח אביק עם ברזילי?! על הכול – חוץ מאשר על פרט ביוגרפי זה. אילו ידענו שהוא חתנו של קופצ’יק, היה לנו מה לומר למרכז הנסער. במצב שהתהווה יכולנו רק לסמוך על ההתרשמות מאישיותו של ברזילי, שאצל שנינו לא התיישבה עם מועמדות לצמרת מפלגה אחת ותמיכה פעילה במפלגה שנייה. לבנו אמר לנו, שמשהו פה שקרי, אבל להפריך אותו יוכל רק ברזילי עצמו, הערב, מעל במת היכל התרבות.

לקחתי על עצמי למצוא אותו, “אפילו מתחת לאדמה”. אבל איפה מתחילים לחפש? בביתו בעומר לא הרים איש את הטלפון. באוניברסיטה לא ידעו כלום. סניף המפלגה נסע לתל־אביב. בינתיים רצה הישיבה החגיגית קדימה, טקסים, ברכות, מופע, נאומים, הנה מגיע תורו של דוקטור גדליה בולוטין – והילד איננו. זהו. כך הווה. מערכת־ההגברה מעכה את קולו של בולוטין, היו"ר חזר עלהמשפט הקובע:

"הרשימה היא זו שבתיקי החברים. אקרא את שמות עשרים המועמדים הראשונים. נא לשים לב לשניים־שלושה שינויים קלים. "

תשואות –ההסכמה הקצובות אישרו פה־אחד את העשרים. היעלמותם של פנחס ברזילי מהעשרת הראשונה ושל המשורר יוסי תקוע ומרסל אביטל, ראש המועצה האזורית מרומים, העשרת השנייה, טבעה בתשואות. אביק עצמו טופל באכזריות מבוקרת היטב. למקום שפינה לברזילי לא הוחזר, אפילו מקומו בכנסת היוצאת לא נשמר לו, אבל הוקצה לו מקום בטוח קרוב לזנב הרשימה. המסר היה חד וחלק: לנו לא ימליך פה אביק את מלכי מחרתיים. משקלו היום, וגם מחר, איננו עוד כמו לפני התרגיל הכושל עם הפרופסור מבאר־שבע. שיידע מאיפה משתין הדג.

תהפוכת־הפתאום לא רק השפילה את אביק, אלא גם היתה חסרת־פשר. לאן זה נעלם ברזילי בלי התראה, בלי התנצלות, ממש כאילו בלעה אותו האדמה? מראשית הערב הייתי בתנועה מתמדת, יוצא לפואייה, חוזר לאולם, מחייג לשווא לכל מספר שעל בראשי. שום אחיזה. רק ממש לפני “התקווה”, ראיתי אותו פתאום מולי במדרגות הרחבות, מבטו מפוזר, חולצתו הלבנה מוכתמת, מספר על מוצאותיו בחמש השעות האחרונות לגמרי לא מה שדימיתי – לדבריו לא היה, לא ברח, לא ידע כלל על גיליון־הכרומו שהצגתי לו – אלא – פשוט נתקע עם הרנו שלו בין בית־קמה לקריית־גת. סיפור מהתחת, אמרתי בלבי, אבל ראיתי איך התעוות כולו ברגע שקלט את הטקסט.

“חולי־נפש,” לחש כמו לעצמו, “קופצ’יק הוא חותני!”

שמעת?! רק עכשיו מתחיל הסיפור! הווילה, שחוג־הבית התקיים בה, היתה של אלפרדו גוטשאלק מ"רהיטי אַלגו" – הפלונטר של עם ישראל! – פשוט בן אחות אביו של יוסל קופצ’יק. גוטשאלק וקופצ’יק, כל אחד לחוד, יצאו חיים מהמלחמה. קופצ’יק עלה לארץ. גוטשאלק הפליג לארגנטינה. יותר מעשרים שנה לא שמעו זה על זה, היו עסוקים בשיקום חייהם – זה בבאר־שבע, בעסקנות, זה בבואנוס־איירס, במסחר ומאוחר יותר בתעשיית רהיטים. רק אחרי ששת הימים איתרו איכשהו זה את זה, התבשמו זה מהישגיו של זה. גוטשאלק היה גאה מאוד בבן־דודו, החבר בפרלמנט של ישראל, וקופצ’יק קירב לאוניברסיטה את הארגנטינאי העשיר, שתרומתו זיכתה את פנחס ברזילי בקתדרה על שם אלפרדו גוטשאלק. כוחו הפוליטי של קופצ’יק נשען על אלפרדו דודנו, שהעניק לבירת הנגב את “רהיטי אלגו” האופנתיים, מימן את מכון גוטשאלק בבית־הספר לרפואה ובנה את הווילה המפורסמת בעומר, שבינה לבין ביתו בבואנוס איירס חילק מאז את ימיו. מה יש ליקיר הנגב – כבוד זה הֵמס ממש את לבו – לעשות בעומר? להתבשם מח"כ קופצ’יק ומפרופסור ברזילי ולארח את כל המי ומי בווילה שלו.

“יכולתי להיעדר מערב לכבוד חותני?! לירוק בפני מי שעל שמו קרויה הקתדרה שלי?! מה קרה?”

אתה בטח חושב בלבך: או־קיי, נקבל כעובדה צירוף־מקרים תמוה בלתי־סביר זה, הרנו שובקת לה חיים באמצע הנגב בדיוק כשפה נרקמת אינטריגה, שהיא עצמה לא מתקבלת על הדעת. נגיד! אבל שעות, מונית אחת, לא עוברת?! שום נהג לא נעצר?! אפילו איחר ברזילי שעתיים, היה עולה לבמה, מקדים כמה משפטים על הקשר המשפחתי שלו עם חותנו יוסל קופצ’יק, מספר על תרומת ניצול השואה אלפרדו גוטשאלק לפיתוח באר־שבע והאוניברסיטה וקורע בזה את השמצת־הכרומו לגזרים! את כל המרכז היה סוחף! זה רצית לשאול?!…

שוב מבט־הדג הזה שלך מאחורי המשקפיים. אתה חושב, שכל זה פשוט בלתי־אפשרי, הה?! אישל הרבה יותר מטורף מכפי שהוא נראה ונשמע, מוכה פרנויה – זה מה שאתה חושב, הה?!… אז זה שאני משוגע, לא צריך לחפש הוכחות. שפויים ממני היו משתגעים רק מכל הטלפונים של שרי וניקי ועוזי, ההצצות של רוזה והדס והביקורים ב"נווה חבצלת" שאמי כופה עלי פעמיים בשבוע. צרף לזה את העובדה, שכל שאר הזמן אני מחבר בראשי את המונולוגים של יום שלישי, שאני משמיע בחדר הזה באוזני אף־אחד. אגב, איפה השׂממית? אפילו אותה הברחתי?!…

כדי להכביד עליך עוד יותר, דוקטור, בוא נגיד שפה ושם אני בודה איזה סיפור ממוחי הקודח, פה ושם אני קצת מנפח. יש לי בכלל איזו בעיה – בלי משים מסתגלים להם דברי לשומע. עם פסיכולוג, נגיד, אני מדבר באופן פסיכולוגי, שמת לב?… אבל על זה אני רוצה לדבר בנפרד. לעניין שאליו אני חותר בפרשת ברזילי־קופצ’יק, לא היה לי צורך להמציא את הסיפור ברנו המקולקלת. גם השמצת־הכרומו לא נחוצה לי. מקריות תמוהה זו אני מזכיר פשוט מפני שאלה העובדות. חשוב רק הנימוק שניתן למחיקת ברזילי מהרשימה – השתתפותו בחוג־הבית לקופצ’יק. היטב אני זוכר במה סיכם חוויה ברוטלית זו בחייו:

“גם בפוליטיקה, מסתבר, טעון המקרי בפוטנציאל של הבלתי־נמנע. ואולי מקרה מטומטם זה, שחסם את דרכי לפוליטיקה, אינו אלא יד גורלי המדעי?”…

מבריק מאוד, הה?!.. אבל סטייה ארוכה זו, כפי שעוד תגלה, היא בלב־לִבה של היממה שבה אני מתרכז, מצהרי ה־27 עד שחר ה־29. וקודם־כל, בה טמון אולי ההסבר להתעקשותו של אביק לחזור לראש – אם אתה רוצה – הערימה. אביק היה פייטר גדול, ובמצבי מצוקה היה קורא לי בקול מתוך חוברת מתפוררת, "חוכמת המלחמה' של סון טצו. כמין השבעה היה שב ומצטט מהחוברת מה שבעיני אביק היה גם תמצית הפוליטיקה: “מושכל־ראשון צבאי הוא, שלא להתקדם נגד האויב במעלה ההר, ושלא לעמוד נגדו כשהו בא במורד ההר.” זה, וחוק נוסף של סון טצו: “איזהו מצביא משכיל־בהתקפה, שיריבו אינו יודע על מה יגן. איזהו משכיל־בהגנה, שיריבו אינו יודע מה יתקיף.”

לקראת ישיבת ה־28 ביוני היינו בטוחים שנינו, סגרנו הכול עד לבורג האחרון. והנה, רק בזכות ניקי אזולאי, ממש בחמש לפני שתים־עשרה, נחשפה המזימה שנרקמה – עם מי, פור־פַאק־סייק?! – עם יוסל קופצ’יק! בשבע השנים שחלפו לא רק הספיק לעבור למפלגה, יחד עם מושבו בכנסת, אלא לרכז סביבו את חוג אפר"ת, כמה עשרות אצבעות, שבמצב כמו זה הן נהפכות ללשון־המאזניים. לעשירייה המובילה יוכנס מחר אויב העם לשעבר, יוסל קופצ’יק, שכאילו על התמיכה בו הוצא מתוכה לפני שבע שנים פרופסור ברזילי, חתנו. אז ויתר אביק סער על מקומו לטובת ברזילי. עכשיו נזרק אחורה לטובת קופצ’יק. אגב, ראית ב"הבימה" את הפרודוקציה החדשה של “ידיים מזוהמות”?…

אל תשמיע הגה. עפעוף אחד – כן. שני עפעופים – לא…

נמאסת עלי, לא חשוב. מקצוען פוליטי, במקרה זה קומוניסט שכרת ברית עם אויב המפלגה, אומר במחזה לאידיאליסט מזועזע משהו מעין זה: אני מכיר את החבר’ה מהמפלגה. הם כמוני, לא כמוך. הם התנגדו להסכם רק מפני שלדעתם העיתוי לא נכון, זה הכול. שום דבר לא עקרוני, חוץ מהשלטון. זה הכול ידיים מזוהמות, אומר סארטר…

שוב: צהרי ה־27, לפני – מה היום, ה־26? – בדיוק לפני שמונה חודשים. את לוח־הזמנים שדחסו כדי לא להשאיר סדק למכת־נגד, הפכנו לנבילות לבומראנג. אם ככה, אז יאללה, לתוך הדם החרא, ועד הסוף! גם כלפי תומכיו הרבים של אביק במרכז קיימנו דממת אלחוט, אפילו לעוזי רק רמזתי בטלפון, שיש סיפור שיפוצץ את המדינה וביקשתי שנפּגש בערב בסטקיה של יחזקאל. עוזי ידע, שלעולם לא אמכור לו לוקש, ואני – שלא ישים לי ברגע האחרון שום ברז. אני דברן בלתי־נלאה, ואילו עוזי מסוגל לשבת לילה שלם, אם אין לו סיבה חשובה לומר משהו, לא לפצות פה כל המסיבה. מעודו לא מעל באמונו של מה שקוראים “מקור”, לכן קנה לעצמו מעמד של בנק שווייצרי. במוחו מפקידים אנשים ידע מתוך ודאות, שבשום נסיבות לא יסיגר אותם. עוזי לא רק צבר מידע, אלא הוא יודע את סוד העיתוי, כשהוא מפוצץ סיפור, רועדת ירושלים. כך נהפכתי אני לדובר הכי ותיק במערכת, ואילו עוזי לסקופּר הגדול של המדינה, “נומרו דואו” ב"ישראל". הוא הרבה יותר. היום אני לא קורא כמעט שירה, אבל בחודשים הארוכים האלה קראתי לאט־לאט את ספרו החדש של י.זך – יז’י זינגר – “כמו קיפודים”, בכל שיר טמון צופן לסתומות חיי, עד שהרבה פעמים נדמה לי, שעוזי ואני, בצירופים מתחלפים, חסמב"ה שלמה…

מדיווחה היבש של ניקי אזולאי, כמו משקית של אבקה, בישלתי סיר מלא נזיד דשן. כך, ידעתי, רעם יוסף קופצ’יק לתוך אוזנו החירשת של בולוטין:

“למנוולים אני מאמין אם הם מבטיחים לרמות, לא אם הם נשבעים לאמת. חוץ מדוקטור בולוטין. רק אם הוא נותן לי תקיעת־כף, שאני מספר חמש, לא הולכות האצבעות של אפר”ת, אן־בלוק, למישהו אחר, תיכף תשמע מי. תקיעת־כף של דוקטור בולוטין, בשבילי, זה יותר מזהב, בטח יותר מהשטרות־על־הקרח שקיבלתי מההם שם למעלה. זה בשבילי בדיוק כאילו קיבלת מלה מדוקטור הרצל, ממשה רבנו. בשבילי אתה לא רק היושר והצדק, אתה היום, איך אומרים זה בעברית, עומד בגיל שאנשים טשעפען זיך נישט מיט בעל אלף העיניים, לא נשבעים סתם. אם אתה אומר לי פה עכשיו, למשל, תקיעת־כף אין לי שום אפשרות לתת, לא יהיה לי נגדך, זאל איך אזוי געזונט זיין, שום כעס בלב. מכרו אותי למצרים, כמו האחים את יוסף – מכרו. רק תספר להם שם בדיוק מה אמר לך פה, עכשיו, יוסל קופצ’יק. את יוסל קופצ’יק, תגיד להם, פיהרט קיינער נישט אין בוד אריין. מאה האצבעות, אולי מאה וחמישים, שיש לחוג אפר"ת, יתנו לו כבוד ותודה בכל מקום. אני יושב ברוך השם בכנסת הזאת, ישבתי בעזרת השם בקודמת ובאלו שלפניה, ואם ירצה השם אשב גם בבאה. אנחנו התפרצנו למפלגה?! הם התחננו. הם חתמו לנו: יוסל קופצ’יק מקום חמש. אמת או לא?! פתאום מוציאים מהנפטלין את סער, בבקשה! לי, נגד סער, אין חס ושלום טענות. בדיוק להיפך! אם הייתי אני הממליך מלכים במפלגה, היה כבר מזמן לא מספר חמש, מינימום שלוש. הנה, עשינו עסק: אני בעצמי הולך אל סער, אומר לו, אתה העתיד של עם ישראל, זה מה שחשוב לאפר"ת, נותן לו את המאה וחמישים אצבעות שלנו במרכז ומה שיהיה עם יוסל קופצ’יק – גאט איז א פאטער!"…

בג’ונגל כמו בג’ונגל, צחקתי בלבי הרבה אחרי שתיים, במיטתו של יאיר. דוקטור בולוטין נכנס לפאניקה, אם כי על־פי ההיגיון הנורמלי, לא היה כל פגם בגילוי סודה של הוועדה הפרסונלית העליונה. אדרבה, אמר בוודאי, כוונתי היתה דווקא למנוע שבגלל סוד שמלכתחילה צריך היה קופצ’יק להיות בתוכו, ימליך הוא את סער, שלמענו הוצא מהעשרת הפותחת, לכבות שריפה גדולה! מי יכול היה לחשוב, שבמו־פיו יכרה קופצ’יק בור עמוק כזה לעצמו?!…

גם אם לא כך יצדיק בולוטין את פטפטנותו, זה שדיברו בקולי־קולות מוכיח שלא הבחינו בניקי, אבל מה זה חשוב עכשיו, חייכתי בחושך למלאך־השינה: את ה"שטרונגול" שהכנסנו, כבר לא יספיקו להוציא. הערב לא יהיה לאיש ראש למצעד הדגלים, למקהלת הקיבוצים, למפלגות האחיות מחו"ל, גם לא לסרט שאת נשמתי שיקעתי בו, “היום, 28 ביוני 2000”. הכותרת של “ישראל”, שתטורטר מבוקר ועד ערב על כל הגלים תקרע את האינטריגה לגזרים. בתשואות רמות יצרף המרכז את אביק סער לעשרת בני־המן שבראש הרשימה. לו אני אחד התככנים שזממו לקבור אותו הפעם סופית, הייתי מברר עוד הבוקר את זכויות הפנסיה שלי. סה לַא וי, חברים. בישלתם – אִכלו! במחשבה מתוקה זו, אני משער, גם נרדמתי, ואליה גם החזיר אותי הטלפון. בחושך מצאו אצבעותי את השפופרת, ואוטומטית, בחיך של עץ, חרחרתי: “זה אישל מדבר,”

בלי “בוקר טוב”, היכה הבריטון של חיי: “מה קרה?!”

מתי הספיק אביק לראות עיתון? כשגמרתי לתאר את קנוניית קופצ’יק, ידעתי: אפילו בלי לבקש תגובה מ"הצד האחר", שהתככנים לא עברו מיד לכוננות ג', נוטל על עצמו עוזי את מלוא ההימור, הולך לפרסם את הסיפור. התחבקנו, כמו לפני קרב. עוזי שב ל"ישראל", ואילו אני נסעתי לביתו של אביק בנווה מגן. לא רק אביק, גם גדולה היתה ערה וגם ניקי חיכתה לבואי. סיפרתי, שעוזי ייתן סיפור spread אדיר בעמוד הראשון, אבל בנשימה אחת גם הזהרתי את אביק – עד שהעיתון לא ייצא לרחוב, עלול עדיין הכול להתהפך. נגיד שלמרות מחלתו, מחליט פתאום קובי בר־זכאי להציץ, נבהל, מתחיל לברבר על החובה לתת “הזדמנות הוגנת” לצמרת־שבצמרת ובטלפון אחד מחסל לנו את כל התרגיל. אבל אחרי שעוזי אמר לי בטלפון, שהעמוד ירד ליציקה, יצאנו לנו שנינו בשקט, ניקי לאוטוביאנקי, אני לסובארו, היא לשיכון ל', אני לאטלייה של יאיר. ידעתי שטרם התאוששה מלונדון, מאוהבת באביק, מחבבת אותי, ומאז טרקה שרי בפני את דירתנו בשיכון בבלי, הציקה גבריותי גם לי. אם תאמר עכשיו, “אתה רוצה לשתות אצלי קפה?” יחזור בדיוק מה שבנסיבות דומות סיבך אותי לעשר שנים עם שרי. נשארתי עומד ליד האוטוביאנקי גם אחרי שהתיישבה וסגרה את הדלת. היא פתחה את החלון ושאלה אם רציתי לומר משהו.

“הייתי שותה קפה” אמרתי “אבל נורא מאוחר.”

“אם את מאוד צמא, בוא, תעלה לכמה רגעים.”

נתקפתי פניקה, ברחתי לסטודיו של יאיר הרבה אחרי שתיים, עם כאב ביצים, נכנסתי למיטה. אכן, אצל יאיר תומר במיטה אני. הלא פי אלף נעים, קריר ומאורגן היה אילו עליתי אמש אל ניקי. רק פחד הטלפון של שש אפס אפס הכריע. אילו דמם הטלפון אצלי, היה אביק מחייג אל ניקי: “אלף סליחות. אישל לא בבית. אולי נתן לך מספר?” היה שואל – מאזין לנקישת שיניה ולשקשוק ביצי.

“מה קרה מה?” החזרתי לו עכשיו שאלה, להודיע שאני במיטתי.

“הידיעה הזאת תיכנס מלה במלה, הבטחת, את המדינה תרים –”

"עוזי, אתה רוצה לומר – "

“אמרתי. מלה אחת לא הכניס המנוול לעיתון.”

גרוני אכול עשן וחמיצות, לשוני באקלה יבשה, וגם האוטומט המטומטם, “קריאתך נרשמה והיא תבוצע בתוך רבע שעה.” לא צלצל בחמש. הסיפור הוא פצצה. גם שהאינפלציה משתוללת, בלבנון אנחנו עד הנחיריים, יש עוד חדשות בעולם. אז לא כותרת ראשית, או־קיי, אבל ארבעה טורים שווה סיפור כזה גם אילו לא היה עוזי, שלושים שנה, הטוב בחברי. מבוהל זינקתי מהמיטה. רגע, איפה הטלפון?…

ורק אז, דוקטור, תאמין לי, תפסתי שהפעם היה הצלצול רק במוחי המסויט. הסדין הזוהר הוא חלון הסטודיו, שמי שחר־הקיץ ורקיע הים החיוור. מה טוב, שרק בחלום נכנסתי כמעט למיטתה של ניקי אזולאי. רק עוד ניקי חסרה לי לקומפוט! אם אצליח להירדם מחדש, אישן פה לבדי עד לצלצול המעורר…

 

6. היום ההוא, החצי הראשון    🔗

5 במארס, 1985

ככה זה לא יילך – פעם בשבוע אני בא, מדבר שעה, הולך, חוזר ומדבר אל הקיר, ושום דבר לא זז. היה אצלי אתמול עוזי. הביא לי ספר על חבר’ה כמוני, שחצי־חיים שיחקו אנאליזה עם חבר’ה כמוך. מה פלא, שאצלי, אחרי חמישה שבועות, אין סימן של התקדמות. הלא ככה אני יכול לרוץ סביב זנב־השד עד שתצא נשמתי, באמצע המשפט. זה לא רק בוקר יום שלישי. זה שבעה ימים ושבעה לילות – או שאני מאזין לטייפים של “סֶשְנס” קודמים, או מרכיב, מלה־מלה את ה"סֶשְן" הבא. ואז, כשעם כל המונולוג בראש אני מתיישב פה מולך, מה קורה? הנה, ביום שלישי שעבר באתי מתוכנן לארבעים השעות, מצהרי ה־27 עד שחר ה־29, ממש קלאסי: אחדות הזמן, אחדות הזה, אחדות ההוא – מתחיל עם הפצצה של ניקי אזולאי, גומר מול ה"דן", במקום שהתחלתי להגיח בו מרחמהּ של פיאונה שטראהל, רק עם הפנים בחול. אגב, מאוד יפה מצדך, שבתום השעה לא שיסעת אותי אלא נתת לי לדבר עד הסוף, אבל כשהסתגרתי מחדש בחדר־ילדותי, מאזין שוב ושוב לדברים שהשמעתי בפועל, פשוט לא האמנתי למה שיצא: מישמַש אחד גדול, סיפור מפה, סיפור משם, רק הדברים שבהם החלטתי להצטמצם הפעם, העיקר – אינם! הן לא רק לשחר יום השישי, אפילו לבוקר יום החמישי הארוך והנורא, לא הגעתי. ואתה עצמך, מהקַלֶטֶת של יום שלישי שעבר, תשעים דקות, קיבלת איזו תמונה על היממה האחרונה בחייו של אישל?! קיבלת?!…

קדחת קיבלת, לא תמונה! וזאת הסיבה, דוקטור, שהבוקר אני מורד באסוציאציה החופשית, ופה, אצלך, בקודש־הקודשים, הולך לאכול חזיר, לקרוא מהנייר, ישר לתוך המערכת שלך וה"סוני" שלי, שִחזור תמציתי של אירועי ה־28, שפעם אחת ולתמיד תמצא את ידיך ואת רגליך בסיפור חיי המפלונטרים. את ה"סֶשְן" שעבר, אני מזכיר לך, בזבזתי בסיפור הסיוט שהיה לי בלילה שבין ה־27 ל־28. עוזי זינגר לא עמד בדיבורו, הידיעה על הקנוניה עם קופצ’יק לא התפרסמה ויחד עם עולמו של אביק סער חרב סופית גם כל עולמי. אינני זוכר חלום שהכניס אותי לחרדה מוחשית כל־כך. ממש קפצתי מהמיטה. הטלפון לא היה בידי ומחלון הסטודיו עד סוף העולם נמשך ים אפל ומכוכב של ראשית תמוז. רק אז שקעתי בשינה. הבוקר, אדוני, אפילו לא התחיל! מה שאני מקליט מעכשיו הוא המציאות. הידיעה לא רק נכנסה לעיתון, אלא הפיצוץ היה מעל ומעבר. מתישהו לפני שש התחיל הטלפון לצלצל, לא הפסיק, רדף אותי מהאטלייה ללשכה, משם לקול ישראל, מצא אותי אפילו בבית לויתן, כשבאתי להסיע את אמי ל"נווה חבצלת".

ראשון המצלצלים היה חיים שריד מ"הבוקר הזה".

“מה קורה שם אצל סער בבית?!” פתח ישר בצעקות, כאילו את הקו חסמתי לו אני. הוא כועס עלי באמת, אמר, לא מפני שאצל אביק תפוס, אלא “בגלל שזה היה מהאינטרס של אביק לפוצץ אצלנו ברדיו את הסקופּ הזה, לא לבזבז אותו על החבר שלך, זינגר. את החשבון אתך אסגור בהזדמנות אחרת. אליך אני מטלפן מפני שלעם ישראל חשוב שאביק ישתתף בממשלה. ה־item המרכזי במהדורת הבוקר הוא: מכירת אביק סער ליוסל קופצ’יק. מוכנים לתת לו כמה זמן שירצה, אבל אם לא נגיע אליו – הוא פשוט לא יהיה!”

“אם אני לא משיג אותו תוך חמש דקות בטלפון,” הרגעתי את חיים שריד, “אני טס אליו במכונית ומביא אותו לאולפן, חי או מת. גם אתם, אצלנו, top priority.”

בקושי הנחתי את השפופרת – “גלין־גלין,” ומעבר לדלת צהלת קולו של מי אם לא אביק סער:

"התנפלות כזאת של התקשורת בחיים לא היתה לי! ודע לך, לכולם, טלוויזיה, רדיו, כתבי־חוץ, לכל מי שטלפן, אמרתי: סליחה, ריאיונות – אך ורק דרך אישל. אני, אחרי מה שקורה הבוקר, בלעדיך עם התקשורת לא מתעסק. אתה תמיד מאה אחוז, אבל את מבצע־החילוץ הזה, תגיד גם לעוזי, לא שוכחים. עכשיו ב': לפנינו עוד יום־קרב לחוץ מאוד. הנבילות ינסו להכות חזרה, ואסור שעד להצבעה ממש ירימו את הראש לרגע. אז, אם יימשך המומנטום הזה, רק אז, נתלוש להם את הביצים אחת־אחת. אישל, נפגשים בלשכה, נגיד בשש־שלושים, הה?…

“אני כבר בדרך, ותן אתה צלצול לניקי… רק עוד מלה! ריאיון אחד, ל’בוקר טוב, ישראל', כן נתתי. זה בשמונה וחבל להחמיץ. עשיתי בסדר, הה?”

זמרת־השחר של אביק אמרה מה שחשתי בתוך־תוכי גם אני: מרתון עשרים השנה, סוף־סוף, נהפך מטירוף למציאות. הטלפון פשוט לא הפסיק לצלצל. לכל שדר, כתב, מראיין או פובליציסט, בהנחה שכל המרבה הרי זה משובח, הִקצֵינו לפחות כמה דקות. בכיס היה לנו ממילא “מבט” מורחב בשידור ישיר מהמרכז, וכן גם ריאיון ב"ערב חדש", שאביק הבטיח לצלות בו את חורשי־המזימה עם קופצ’יק ובאש הזאת לחמם את אלף האצבעות של חברי־המרכז. טאקטיקה שונה הפעלנו כלפי העיתונות הכתובה. לקראת ההצבעה לא היתה בה כל תועלת, אבל עיתוני השבת מתאימים בול להקרנת דמותו של מנהיג־העתיד. לפנינו היו שתים־עשרה שעות עד להצבעה, ואותן יכולנו למלא רק דרך הרדיו. ביום ההוא היה אביק על כל גל. היה לו שיגעון של כיסוי, שעד שהתפוצצה פרשת קופצ’יק לא היה מקבל אפילו בחלום. מהזיכרון שִחזרתי את כל מהלך הבוקר ההוא, ואני מקליט פה ישר מהדף:

06:30 – בלשכה. תיאומים. טלפונים.

07:00 – “הבוקר הזה”

07:25 – חזרה בלשכה. ריאיונות עם שלושת ה"אסים" של העיתונות לעיתוני השבת.

08:30 – פגישות עם פובליציסטים בכירים, לציטוט ולייחוס.

09:30 – התייעצות עם תומכי אביק, שהתקבצו מאליהם בעקבות הכותרת ב"ישראל" ושידורי הרדיו. ההתייצבות – מאתיים אחוז. מריחים כוח. התחושה – ניצחון סוחף.

09:50 – בלי הודעה מוקדמת, מופיע יוסל קופצ’יק. מבטיח “מאה וחמישים” אצבעות של סיעת אפר"ת, “רק בשביל טובת המפלגה והמדינה!”

10:00 – בשיחת־טלפון ארוכה לבאר־שבע, נענה פרופסור ברזילי לאביק, מסכים להיכלל ברשימה לכנסת ולדבר הערב.

10:20 – “שיחת נפש” עם הצמרת־שבצמרת. במאמץ נואש לנצור את פיו של אביק, ניתנת לו התחייבות בכתב על מיקומו ברשימה, תיק בממשלה הבאה לו, סגנות־שר לברזילי וצ’ופרים שונים לראשי סיעתו. לוותר על טריומפ במרכז אינו מוכן: “אַ פַייג עכשיו! שלום אחר־כך!”

11:30 – ריאיון ל־NBC. הכתב פותח במלים: “הסתכלו היטב. ייתכן שאתם רואים עכשיו את ראש־הממשלה הבא של ישראל.”

12:40 – ל"בחצי היום", לריאיון חי. “לא מאמין בטלפונים!”

אוי־אוי־אוי, רק עכשיו אני שם לב, הלוח אמנם גדוש, אבל בלי כל הטלפונים הפרטיים, שרדפו אחרי ממקום למקום, לא תקבל מושג נכון על יום החמישי ההוא.

ראה, פה אני מוכרח להקדים ולומר משהו – לא וידוי, גם לא ניתוח פסיכולוגי של אישיותי, אולי הצצה קלה לתוך איזו מהות הטבועה בי כנראה מלידה. לי עצמי לקח זמן רב לתפוס, שהמערכת הפנימית שלי מובנית ככה, שבלי משים, אני מסתגל לכל מצב, תפקיד, אדם, מה שמכנים בזלזול – קמליון, זיקית. עד שלא נפל עלי בשנה האחרונה כל הבית, הייתי ישן כמו תינוק גם ב"הילטון" גם בשק־שינה, מתענג באותה מידה מניגוב חומוס ב"תקווה" ומסטייק פילה במסעדה היקרה ביותר בעיר. כושרי להיטמע לתוך כל סביבה, לשדר בכל גל, להתקבל על דעת כל אדם, להשתנות כל רגע ולהישאר תמיד, בטבעיות רפויה, כל־כולי, אני – זה הנושא, שבו תצטרך לדעתי להתרכז, דוקטור, אם אי־פעם תתחיל גם אתה למלא תפקיד קצת יותר פעיל ב"סשנס" החד־סטריים האלה, הה?!…

בינתיים, אתה אומר, בעשרים־שלושים השנים הבאות, ממשיכים כמו עד עכשיו – אני החי, אתה המאובן. טוב, אז תשמע לאיזה הסבר הגעתי אני בחודשים הארוכים האלה בסמטת חללי ניסן אחת. אני מחליף את צבעי עם כל סביבה משתנית, מסתגל בן־רגע לכל בן־שיח, אבל בניגוד גמור למה שמקובל לומר, מתוך התנשאות ובוז, על אישיות קמליונית, האמן לי: בלי־משים, מאלי, אני משתנה עם המציאות, עם סביבתי. הקמליון מסתובב עם רשת־הסוואה צמודה. אצלי זה משהו אחר, פנימי, הלוואי ואמרת לי אתה מהו, אבל כזה אני.

תראה, כך אני מדבר היום, אחרי השבר. לא כך בבוקר ה־28 ביוני, כשאיזו רוח חדשה מתחה פתאום את מפרשינו. הן בעשרים שנותי עם אביק הלך והשתנה הכול בלי־הרף, לבלי־הכר. מי בעצם אינו, כך או אחרת, קצת קמליון? גם מי שדבק במה שנדמה לו שהוא פנימי ביותר, משתנה כל הזמן. הן אחר ככלות הכול, את אביק סער שירַתִּי כל השנים האלה לא מאונס, מתוך הזדהות מוחלטת – שהשתנתה, אמת, בכל מצב משתנה, התהפכה עם כל אדם, אמת – הזדהות, אולי חושב אתה עכשיו בלבך, קמליונית, עם הדיבוק של חייו, ראש האברסט.

מה פירוש, הזדהות קמליונית? הייתי מודע היטב לגבולות סמכותי כעושה־דברו של אביק וכל השנים הקפדתי שלא לחרוג מהם. בתפקיד כשלי נדרשת תמיד גמישות־תגובה מְרַבית, אבל לא אחת, ובאין אפשרות להתקשר אתו, נאלצתי להגיב מהמותן, בצ’יק אחד, על התפתחות בעלת פוטנציאל־נזק בלתי־הפיך, לאלתר הערכות, תחזיות, סיפורים שלמים, הכול בשמו. היתה ודאי גם לי פה ושם מעידה קשה, אבל מעודו לא קרא אותי לסדר, אפילו פעם אחת לא טען שלא דייקתי בהצגת איזו עמדה שלו, שטעיתי בפירוש איזו כוונה, ודאי לא שהכשלתי אותו. ולא רק משום שאביק סער היה בכלל “לארג'” למקבלים את מנהיגותו, ג’נטלמן, וכלפי אישית יותר מאח בוגר, יותר מאבי, כתריאל לויתן. נגיד ככה: לסדר לא קרא אותי מפני שגם במצבי־הלחץ הקיצוניים ביותר תפקד התוך שלי, בטבעיות רפויה, כאילו אני הוא אביק סער. כשדיברתי בשמו, הייתי, פשוט, הוא! אני קמליון, אמת ויציב. אבל העיקר הוא לא אני, אלא מה שנקלעתי לתוכו. בדרך מההתחלה לסוף נהפכתי מבן עשרים וארבע, נושא־כליו של המשיח, לבן ארבעים וארבע, גרוש ומגורש, תקוע בפינת חוסר־האופציות.

אבל בוא נחזור לעניין, שלמרות כל נדרי סטיתי ממנו שוב, בוקר ה־28. אני רק מקווה, שהלוח, מהטלפון הראשון של חיים שריד ועד לריאיון ל"בחצי היום", מקל עליך עכשיו לרוץ אחרי הזיגזגים שלי. לא תאמין: ללשכה הגענו שלושתנו כמעט יחד, בשש וחצי, וכל הטלפונים צלצלו יחד כמקהלת הצרצרים הלאומית. אביק ואני הסתגרנו בחדרו, ניקי, לפי הנחיותינו, עסקה בתיאומים, נכנסה ויצאה בלי־הרף עם פתקים, ואביק ואני הורינו לה איך לטפל בהם.

ממש לפני שיצאנו ל"הבוקר הזה", שלוש דקות במכונית מהלשכה, נתנה ניקי לידי פתק אישי: רוזה מבקשת שאתקשר אליה מיד לחטיבת־הביניים. רוזה ממעיטה בטלפונים למשרד, וכיוון שכשעברתי על העיתונים נפלה עיני על ידיעה שביום שישי מסתיימת שנת־הלימודים, לא צריך הייתי להיות חכם גדול כדי להבין, שפנייתה דחופה באמת. כל הפוליטיקה היא בעיני רוזה ביטול־זמן אחד גדול, וגם בבקרים פחות עמוסים היא בקושי פותחת עיתון. הטלפון הזה – נתקפתי פתאום גם אני בהלה – קשור להדס. מי יודע אם לא קרה משהו להיריונהּ!

אמרתי לאביק שאני עושה רק שיחה אישית דחופה אחת וכבר אנחנו טסים לאולפן. מחדרי חייגתי את המספר החקוק בזיכרוני וכששמעתי, שלא קרה כל אסון להדס, ממש הוקל לי. לא לרוזה.

“אני מטלפנת,” אמרה, “מפני שאני מאוד מודאגת. גם במשפחות יציבות יש הרבה משברים בחודשי ההיריון. ופה שום דבר אינו יציב. רן יושב בתל־אביב, משחק בתיאטרון, פורח כולו, תשאל את אמא שלך, הם שניהם זוג מהשמים, והדס תקועה בבאר־שבע, קשה לה, אין לה כסף, אתי היא ברוגז, בבית לויתן היא מסרבת לגור אפילו זמנית. מוכרחים להעביר אותה מיד לתל־אביב, למצוא דירה שתתאים להם גם אחרי שיוולד התינוק. אתה חייב לנסוע אליה, לדבר אתה, להביא אותה אתך”.

אני – כיאה לקמליון – הזדהיתי מיד כולי עם דברי רוזה. מוחי היוצר התחיל להפריח פתרונות־בזק, שהיו מחוברים כולם, כך או אחרת, למפנה הצפוי גם בגורלי כשיוקפץ אביק לנבחרת הלאומית. רק לחץ הזמן גבר אצלי על הפיתוי לגלות לרוזה מיד, שבתוך חודשים אחדים אהיה ודאי המנכ"ל אצל השר אבינועם סער, אולי ח"כ אסף לויתן, מכל מקום בדרך הנכונה לפסגות רמות מאלה, לומר לה מה שהיה על קצה־לשוני: “את ואני שייכים זה לזה, ואחרי שגם חיי עלו על מסלול ההצלחה, הגיע הזמן שנשוב לחיות יחד. פתחי לי אַת את הדלת והלב, ואני מפנה את הסטודיו להדס ולרן.”

התאפקתי, אך לא רק משום שאביק עמד בדלת חסר־מנוחה, אלא גם מחשש שאם לא אנסח את דברי בקפדנות, אלא אזרוק משפט וארוץ לרדיו, עלולה רוזה לפרש “חבילה” כזאת כסחטנות. כך קורה לי אִתה תמיד, בלי־משים אני מוצא עצמי מדבר עברית גבוהה, חושב בראש של פסיכולוג, כולי על בהונות. רק זאת אמרתי:

“בעוד כמה דקות מתראיין אביק ב’הבוקר הזה', ואנחנו ממש בדלת. בגמר השידור אני מטלפן אלייך. יש לי אפילו כמה פתרונות חלופיים, בהם גם סידור מיידי אחד, אבל על הפרטים עוד נדבר. אם תצליחי להתפנות לרבע שעה, האזיני לרדיו. תשמעי משהו מעניין”.

כך, במשפטים אליפטיים, רמזתי על מה שבראשי כבר סגרתי עד הסוף. ואגב, שלא יישאר צל של ספק גם בלבך: רציתי לשוב ולשאת אותה לאשה, בסופו של דבר גם אתחתן אִתה מחדש, ואם רק כדי לדחות ככל האפשר את הבלתי־נמנע, אתה ממזמז עד אין קץ את שיחות השבוע שלנו, חבל על כולנו. אני צודק, או לא?!"…

אבן היתה נסדקת, אילו ירקו עליה כל כך הרבה. לא חשוב. נחזור אל הבוקר ההוא, הדרך לאולפן, החזרה ללשכה, כשכל אותה עת, במין ערוץ מקביל, אני מגלגל בראשי פתרונות דיור נוספים, כולם זמניים, שהרי במוקדם או במאוחר נירש את נכסי כתריאל לויתן, נושא שאדרש אליו אולי עוד הבוקר, ואז, כפי שרמז מנהל־הבנק לאמי ולי, יהיו כולם מסודרים עד מעל לאוזניים. פתרון אחד הזכירה רוזה בטלפון, שאת הדירה שלה תפנה להדס ולרן והיא תעבור לגור עם אמי. הוא לא היה מעשי משום שהדס עמדה על סירובה לגור בבית שבסמטת חללי ניסן אחת, ובכל־זאת חשתי ממש כאב חד, כאילו בהעלותה את ההצעה חתכה רוזה את החוט האחרון בינה לביני.

שמע, רק הרגע עלה בדעתי, שהצעתה זו של רוזה היא שהצמיחה מה שבזיכרוני נולד בראשי, שגם אם לא תקבל אותי רוזה מחדש לדירתנו המשותפת, אפנה להדס ולרן את הסטודיו של יאיר תומר, אלא שאעקור לדירה שבה נולדתי, מעבר לקיר. ראה איך משחקים בנו החיים…

כל זה נקבר – מה הפלא – מתחת לאירועים שבאו דחופים בזה אחר זה כל הבוקר. רק דוגמה אחת: ללשכה חזרנו באיחור של שתיים־שלוש דקות. את הריאיונות הבלעדיים לשלושת ה"אסים" – עשרים דקות אישיות נטו לאחד, תיאמה ניקי, והראשון כבר ישב וחיכה. אביק התנצל ומיהר להכניסו לחדרו. לי רמזה ניקי שאשתהה, ותחבה לידי כמה פתקים עם טלפונים אישיים בהולים, בהם משרי פרודתי, ש"בחצי־השעה האחרונה" – הוסיפה – “הספיקה לטלפן שלוש פעמים, ואם לא תחזיר לה מיד צלצול, היא מתייצבת לך עוד מעט פה בלשכה”.

בכל פגישה עם איש־תקשורת, רצה אביק בנוכחותי, וגם אני עצמי הייתי מעוניין בזה, אבל כיוון שלא היתה שעה שלא התעורר בה משהו שהצריך טיפול מיידי, יצאתי ונכנסתי באופן הטבעי ביותר. כך עשיתי גם אחרי שהזהירה אותי ניקי מפני ביקור־פתע של שרי – ליוויתי את ה"אס" לחדרו של אביק, האזנתי עשר דקות לשאלות ולתשובות, יצאתי לי חרש, עברתי לחדרי וחייגתי אל שרי.

שנותיה כמזכירתו של אביק וכאשתי, התברר לי כבר במשפט הראשון, טבעו בה בכל־זאת את רישומן. אולי האזינה היא עצמה לריאיון עם אביק ב"הבוקר הזה", או אולי העמיד אותה מישהו מיד על משמעות הסנסציה הזאת לעתידי. אינך משער, דוקטור, איזה טריקים חבוטים מסוגלת שרי לדלות מהנפטלין ועד כמה הם עדיין ממשיכים לעבוד עלי. עשר שנים קודם, מתוך דבקות במטרתה ובעזרתי הפעילה, הכניסה את עצמה להיריון ואת שנינו אל מתחת לחופה. עכשיו, כאילו עודנו ישנים במיטה אחת, ולא היא זו שהשאירה אותי מאחורי פלדלת חדשה, אמרה שרק “אהבה בוערת” ו"קנאה עיוורת" דחפו אותה להתנהג כמו מטומטמת, ש"אף פעם לא תאמין לי, אני יודעת, שרק מהרצון להחזיק אותך, הגעתי לטיפשות כזאת," למרות שכל לילה חיכתה לדפיקה בדלת, לשמוע אותי אומר ש"באתי להתפייס." וגם בזה לא הסתפקה. הלא יש לנו ילד, ירון, שכל השנה השתמשה בו לסחיטות ממני ומאמי. שרי ציטטה את הפסיכולוגית, הקובעת שהילד סובל רק מזה שאין אב בבית. מחר מחלקים את התעודות, והיא ממש מתחננת לפני שאבוא לבית־הספר, “רק כדי שירונצ’יק יוכל פעם אחת להתפאר באבא המפורסם שלו, שהולך להיות מנכ”ל, או חבר־כנסת." כדאי, הוסיפה, שאציץ גם הערב, “אפילו לרגע, שהילד יירדם עם אבא על ידו.” מי היה מאמין, שאשה שחייתי אתה עשר שנים, אֵם בני, תהיה עד כדי כך חסרת־בושה, כזאת פוסטמה?! אתה היית מאמין?…

אבל העיקר, אני רוצה להדגיש, היה לא בה, אלא בי. שרי, גם בבוקר ההוא, ראשי באלף ענינים אחרים, בחדר הסמוך יושב אחד ה"אסים" ואני יודע שכל מלת־חיבה שלה היא שקר וכזב וכל כוונתה לתפוס טרמפּ על המזומן בקרוב מאוד לאביק ואתו גם לי, גם בבוקר ההוא, בטלפון, עוררה בי את כל אותם החשקים הנושנים, ממש כמו לפני עשר שנים. אל תצפה ממני לפירוט סגולותיה הסקסיות של שרי, ולא הן ליבו של מה שמהותי הקמליונית נענתה לו בבוקר ההוא, ברבע לפני שמונה. התאמצותה הפתאומית לשוב ולכבוש אותי, היתה העדות הממשית הראשונה לכל עוצמת התמורה בהתייחסות לשני losers כרוניים, שהספיקו לחולל כותרת בעיתון אחד וחדשות הבוקר ברדיו. אילו נמצאתי אז קרוב יותר לשיכון בבלי ואילו לא נכנס בינתיים ללשכה ה"אס" השני, הייתי עולה אליה מיד – אם יש את נפשך לדעת מה באמת עוררו בי שקריה המתוקים – ולו רק כדי למַסְמֵר את העובדה, שאכן, שוב דרך כוכבי…

והיה עוד היבט לשיחה עם שרי. כשהבינותי שהיא מציעה לי בעצם לשוב לדירתנו המשותפת בבבלי, לא יכולתי להימנע מאיזו תחושה של היחלצות גם במובן הפשוט הזה – פתאום מתרבות האופציות, לפני שעה הן עלו במגומגם בשיחה עם רוזה ועכשיו נפתחת אפשרות נוספת, אני חוזר לבבלי, הדס ורן משתכנים זמנית באטלייה של יאיר תומר, ואם אמנם אשתבץ היטב בצמרת־המנגנון, אעקור עם שרי וירון לדירת־שרד בירושלים, ואילו הדס ורן יחכו בבבלי לירושתו של כתריאל לויתן…

תן לי להזכיר לך: לא על רוזה, לא על הדס, לא על שרי אני מדבר. על אותו בוקר גדוש, כשפתאום העולם כולו אחר, תוסס, מאיר־פנים, משהו מעין “החיים מתחילים בגיל” – איזה בדיוק? – אצל אביק סער בשנתו השישים ושתיים, אצלי בשנתי הארבעים וחמש, על אלה עלץ לבי. וב"מאיר־פנים" דוקטור, כוונתי בדיוק לזה: צריך היית לראות איך התקבל באותו בוקר אביק, וקודם־כול על־ידי המחנה שלו עצמו. מאור־פניהם של חבריו רק הבליט את הקרירות הבלתי־ניתנת־למדידה אך הממשית מאוד שהדיפו עד הבוקר אפילו הם. לא שהיו חס־ושלום מעורבים בקנוניה שנרקמה עם יוסל קופצ’יק מאחורי גבו, אבל בסחר־הסוסים הזה לוחש איזשהו חוש שישי לכל הסוחרים המיומנים איזה סוס מתחיל לצלוח ואיזה סוס קרוב לצלוע. לזיכרוני חזרו איפוקם הצונן בשבועות האחרונים, הקושי להפעילם למען אביק, אפילו לזמן להתייעצויות אותם עצמם. התנפלותם הספונטנית על לשכתו בבוקר ה־28, פרצי־ההערצה ושבועות־האמונים, היו עדות מוחצת למעמדו החדש של אבינועם סער, שחדל לצלוע וחזר לצלוח.

וכך היה במעלית, כך בצאתנו מלשכתו, כך בכניסה ל"שיחת־הנפש" עם הצמרת־שבצמרת, כך באולפני “קול ישראל”, כך בכל רמזור. שמע, כשמי כן הייתי עשרים שנה, האיש שאצבעו אינה משה מדופק־ההמונים, אישל. אז תן לי להצהיר באוזניך: פיכס עליהום, ההמונים! אגב את “יוליוס קיסר”, הסרט עם מרלון ברנדו, אתה זוכר? רק תגיד אם ראית את הסרט, לעזאזל!…

בטח ראית! ואם לא, למדת את המחזה, כמוני, לבגרות. למה שווים ההמונים, תפס כבר שקספיר – לתחת. במערכה שלוש, תמונה שתיים, ישנו כל סיפור ההמונים המחליטים, הדמוקרטיה. בתיכון, באנגלית, גם שיחקתי את אנטוניוס, את שליטתו בחיה המטומטמת וההפכפכה. בבוקר ה־28, כשכל אלה שבשנים האחרונות חדלו לזהות את אביק, חייכו אליו פתאום שוב מכל מכונית, מהמדרכה, עצרו אותו, לחצו את ידו, התגודדו סביבו, המטירו עליו “כל הכבוד, אביק!”, “הלב שלנו אתך!” “חתכת אותם ברדיו!”, “אני מצביע אביק!” – לא הרפּה ממני מה שאומר אנטוניוס בסיום התמונה הגאונית ההיא: Fortune is merry, and in this mood will give us anything. שום דבר לא ביטא ביתר דיוק מה שהלך והצטבר בלב שנינו בצאתנו לאולפן החדשות, למשדר “בחצי היום”: אלת־המזלות שמחה, הללויה – הכול אפשרי.

גם רוחי שלי היתה טובה עלי, ובין שתי ריצות עניתי לעוד טלפון עקשני אחד – של אמי. בכל שני וחמישי הייתי מסיע אותה ל"נווה חבצלת", אל כתריאל לויתן, אבי. בגלל הקנוניה עם קופצ’יק, שניקי חשפה ביום רביעי, המאמצים שנאלצתי להשקיע עד אחרי שתיים בסיכולה והיום והערב הארוכים שלפני, חשבתי שלא נורא אם השבוע נזיז את הביקור ביום אחד. עוד לפני שיצאתי מהאטלייה, קצת אחרי שש, התקשרתי אל אמי, שבדיוק אז שבה מהטבילה עם הרמן פישברון, סיפרתי לה על המרכז ועל העומד לקרות בו, הצעתי לה לצפות בטלוויזיה, שהערב ייראה בה בוודאי הרבה מאוד אביק, אולי גם אני, הסברתי לה מדוע קשה לי מאוד להסיע אותה בשלוש ושלושים להרצליה וחזרה, הדגשתי שהדחייה היא בסך־הכול ביום אחד, אפילו הבטחתי שאקח אותה הפעם גם ביום שישי וגם בשבת, שרק תהיה שקטה.

קל להגיד. כולנו עבדי הרגלינו, אבל זקנים רואים כנראה בשיבוש הרגליהם הקבועים חתירה נגדם, כמעט קשר על חייהם. באמצע הריאיונות שנתן אביק לשלושת ה"אסים", הזעיקה אותי ניקי פעמיים לשיחות עם אמי. אני בשלי, אמא בשלה. הסדר הקבוע היה, שבימי חמישי אני בא קרוב לשתיים, אוכל אִתה צהריים – מיום שאושפז אבי, כתריאל לויתן, התחילה פתאום לבשל! – ובשלוש ושלושים יוצאים ל"נווה חבצלת". כשאמרתי לה, שהיום לא אוכל להתפנות, הטרידו אותה שתי שאלות: האחת, מה תעשה עם האוכל, שבישלה במיוחד כבר אתמול? האחרת, ממילא אני צריך לאכוֹל, אז גם אם לא נוסעים להרצליה, למה שלא אוכל היום אצלה? תחילה עניתי לה: לא! אבל מיד אחר־כך טלפנה גדולה.

גדולה, שבניגוד לכמה וכמה נשות־מנהיגים, אף־פעם לא התערבה בסדר יומו של אביק, לי למשל לא נתנה עצות, לא באה אלי בטענות, בכלל טלפנה מעט מאוד ללשכה, דיברה אתי ארוכות באותו בוקר, סיפרה לי שכבר שוחחה עם אביק ושהבטיח לה, שמיד בתום הריאיון ל"בחצי היום" ייסע ישר הביתה, למנוחה קצרה. ממני ביקשה, שלא אניח לו לחזור בו מהבטחתו. בלילה, אמרה, ירד שוב ושוב מהמיטה, פתח את המזגן, סגר את המזגן, טען שאין לו אוויר, לא הצליח להירדם. בקיצור, כדי שלמרכז הגורלי הזה יגיע לא עייף מדי, הוא חייב לישון לפחות שעתיים. גדולה השתמשה במלה “עייף”, נזכרתי כשבחודשים הארוכים בחדר־ילדותי חזרתי ושִחזרתי את היממה האינסופית ההיא, אבל קולה אמר דאגה. זה שהפצירה ושבה והפצירה בי לא לתת לו להתחמק, היה מאוד לא אופייני לאיפוקה המסוגר של גדולה. וגם אביק עצמו – אמנם משמעות לבש כל זה רק לאחר מעשה – לא ניסה כלל לבטל את הנסיעה לנווה מגן. זה היה יום של מתח רצחני, ותפקודו של אביק – עם ראשי המחנה שלו, עם העיתונאים, גם רוח־הקרב שגילה כלפי הצמרת־שבצמרת – היה ממש מעולה, super, אבל אחרי שדיברה אתי גדולה, נדמה היה לי שיש איזו ליאות בדיבורו, אפילו שכאילו תפח בן־לילה. פתאום ראיתי כמה הוא דומה לחיים סירוטה של ילדותי, אותן עצמות רחבות, אותו גוף גדול, אותו עור שלוק, זרוע־נמשים, אותן אצבעות גסות, אפילו אותו עורף־איכרים קמטוטי. רק לא זֵכר לכרס הענקית של אביו. שום דבר בחזותו השמורה היטב של בן השישים פלוס לא העיד על הקפיצה הגדולה, שעשה בנו של חופר הבורות, עברה המחשבה בראשי כשהבחנתי פתאום, מעל לחגורת מכנסיו הגזורים היטב, לא בכרס ממש, אבל בכל־זאת לא רק עצמות ושרירים. גם לא זה שבצאתו מהאולפן חזר ואמר, שהוא נוסע לנווה מגן, מציע שנעשה “סינכרוניזציה של השעונים” – אביק מת על הביטוי הזה גם כשלשנינו כבר היו שעונים דיגיטליים – וניפגש בלשכה בארבע ושלושים.

אני עצמי הייתי הרוג, ומיד אחרי שדיברה אתי גדולה, התקשרתי מחדש עם אמי.

“מוטיליין, אני אצלך בין אחת וחצי לשתיים, אוכלים צהריים ונוסעים להרצליה.”

אחרי כל הפעמים שאמרתי לה “לא”, היתה עכשיו מבולבלת לגמרי, לא לבושה לנסיעה, ערוכה נפשית לדחייה ליום שישי, טוענת מצד שני שעד מחר יתקלקל האוכל שבישלה. בכעס פתאום אמרתי:

“אז דפקי על הקיר והזמיני את רוזה!”

אמי, שמעודה לא הצטיינה בהומור, אמרה שתזמין אותה מיד ותערוך את השולחן לשלושה.

“תפסיקי לעשות שידוכים, מוטי! גם משרי אני עומד להתגרש!” הגבתי חצי בצחוק חצי ברצינות.

אני מספר לך על מהלך הדו־שיח משום שמשפט אחרון זה שלי היה ראשיתו של פינגפונג משונה, שבתוך שעתיים ומשהו, ב"נווה חבצלת", התחוור פתאום מובנו.

לשמע הבשורה על גירושי הבאים אמרה: “הבייבי שלי צריך אשה.”

ואני הכיתי חזרה: “לבייבי שלך, מוטי, מלאו ארבעים־וחמש!”

“עוד לא. יום הולדת שלך רק בדצמבר.”

עכשיו נדהמתי ממש: “יש לך רק בן אחד וגם את יום ההולדת שלו אינך זוכרת. 17 במאי. לפני יותר מחודש.”

העניין הזה נתקע בראשי, אבל שוב הכריע השעון. צריך היה לרוץ לאולפן.

“באחת וחצי את מוכנה. בשלוש בהרצליה ובארבע חזרה בבית. קורץ אונד שארף!”…

הערת המטפל

שיטתי הבלתי־מתפשרת היא, שבראשית הדרך אני קובע את הכללים. אחד מהם – פגישה (“סיאנס”, בלשונו העוקצנית של א') לא תימשך יותר משישים דקות. מניסיוני אני יודע, שהמטופלים נוטים להשתתק בתום השעה, ואפילו הרבה לפני־כן. על השולחן ניצב שעון, אך גם כשהמטופל מאריך, אינני מפר את שתיקתי, יודע שיסיים מאליו.

במהלך הפגישה אין להיכנס לחדרי, אין להעביר שיחות־טלפוֹן ופתקים. האיסור מוחלט, אבל מובלעת בו הנחה, שנסיבות קיצוניות יפרצו גם גדר זו. כך היה בפגישה השישית עם א'. מכיסאי ראיתי את הדלת נפתחת לאט, ואת עוזרתי המצוינת, הגב' עמליה שדה, נכנסת חרש על סוליות האדידס. מבטי הזדגג בתדהמת־זעם, אבל מנחישותה הלא־מתנצלת ראיתי מיד, שבפיה מסר שבאמת אינו סובל דיחוי. היא הגישה לי פתק: מבקשים שאסף לויתן יבוא מיד ל"נווה חבצלת". אביו במצב קשה מאוד. הטלפון היה של ורדה לויתן.

הפסקתי את א'. עוד בטרם הגעתי למסר עצמו, השתנתה הבעת־פניו, כאילו איזו אימה פנימית איבּנה אותם. הספקתי לומר רק, "סלח לי, אישל, יש פה איזו הודעה דחופה בשבילך – "

“מה, מה קרה?… מישהו מת!.. מה אתה שותק?!”

והן כלל לא שתקתי, רק השתהיתי, כפי שמתבקש ברגע כזה. גם את המסר עצמו העברתי בניסוח מרוכך במקצת: “מבקשים שתבוא מיד ל’נווה חבצלת'…”

“הוא מת!.. הוא מת! על כולם חשבתי, על התינוק של הדס, על ירון, רק לא עליו!”

“זה לא המסר, אישל. הנה הפתק: מצבו קשה מאוד.”

“הוא מת. הוא מת. הלוואי שכבר מת. איזה צורה יש לגבר הזה, לעץ הזה, סמרטוט, סמרטוט סנילי, זה מה שנשאר מאבא שלי!”

מתוך התעתיק אני מביא גם את ההתפרצות הספונטנית הזאת, שכל מלה בה, חשתי כבר אז, חושפת עולם מלא. זו התערבותי היחידה.

“רוץ, אישל, רוץ,” אמרתי לו.

א' עמד, פניו בחלון הפתוח אל הפרדס, גבר גבוה, שבחצי־השנה האחרונה תפח והחוויר, באצבעותיו לוחץ על עיניו, לעצור את הדמעות. ידעתי מה מתבקש ברגע זה לשאול, אבל לעולם איני שואל את המטופל.

“לא היה לי אבא אחר. לא חסר לי אבא אחר,” בכה לתוך החלון, ובלי להביט בי – יצא מהחדר.

עד כאן אני, המטפל.

 

7. לא אבי, כן אבי    🔗

19 במארס, 1985

לפני הכול, תודה. היטב ראיתי איך התאמצת להיעלם מאחורי קומץ־המלווים, אבל בהלוויה הזאת, גם לגמרי מאחור היה השורה הראשונה. עם רן של הדס ועם חותני לשעבר ושני אחיה של רוזה, חיים ויהודה, הגענו לחצי־מניין גברים. תוסיף את עוזי זינגר, זקן נורדי חסר־שפם, קסקט עור ודאפל־קואט, שהוא לובש לא בגלל הקור, בגלל הכרס, המזדקרת לו בשנים האחרונות – אותו בטח זיהית. אולי גם את השלד הארוך שהיה צמוד אליו, ברט צרפתי, מעיל־גשם, צעיף משובץ, מטרייה שחורה כמשענת – זה מה ששׂרד מקובי בר־זכאי, העורך המהפכן שפתח לנו את דפי “ישראל”. בתוך שנה אחת נהפך לחורבה מהלכת. למסכן, שלא יוצא עכשיו כמעט מהבית, הפך עוזי את ההלוויה של כתריאל לויתן ליום־שדה, עם הסעה door to door. ואת זהותם של שני הגברים הנותרים לא נאלצת אפילו לנחש – הרמן פישברון וברתולד הרטמן. בזה שבאת לא רק ריגשת אותי, ולא רק שידרת לי שאתה חי, אלא אתה זכית במצווה, היית העשירי למניין…

טעות, סליחה, שכחתי?! הלא היתה גם גדולה, היא ושרית וחגי חתנהּ! השתתפותה נגעה ללבי לא פחות. הלא אני, בהלוויה של אביק, פיסית ונפשית, לא הייתי מסוגל להשתתף. יותר מזה, עד היום, גם אחרי שקמתי מהשבעה, אצלה בנוה מגן לא הייתי. עד עכשיו אין לי מושג איך בכלל נודע לה, שכתריאל לויתן מת. אולי מהעיתון. ב"ישראל" דאג עוזי למודעה, ואילו ב"דבר", שבאופן פרינציפייוני התעקש כתריאל לויתן לחתום עליו חמישים ושש שנים אחרי שנזרק כבורז’וי מההסתדרות, הכנסתי אני בשם המשפחה מודעה גדולה, ארבעה אינטש על ארבעה טורים. בכל־זאת! כתריאל לויתן עלה על סיפון ה"סוואסטופול", יחד עם חיים סירוטה עבד במגדל, חפר אתו ג’ורות בתל־אביב, כל הגדוילים של ההסתדרות וההגנה היו מכריו האישיים. המודעה לא נועדה רק למלא את משאלתו הכמוסה – באמצעותה, חשתי, אני מתקן איזה עוול. לא שנוסף על גדולה, שרית וחגי, הביאה לקברו אפילו אדם אחד! אבל למי בעצם ציפיתי? את פניו קיבלו בוודאי בשמחה ובכבוד כל חבריו הטמונים בטרומפלדור ובנחלת־יצחק ובקריית־שאול ובחולון, רואים ואינם נראים. המבקש לעצמו הלוויה המונית, שלא יחיה עד שמונים ושבע־שמונה. או־או. את אביק, סיפרו, ליוו אלפים. גם בגלל הנסיבות, הטלוויזיה, הדרמה, אבלם של מי שאת מנהיגותו זיהו עם הסרט שרומם את המרכז לאחד מרגעי־השיא של הערב – הסרט שלי – ומצפונם הנוקף של מי שמותו הפתאומי הפך את האינטריגה המכוערת שלהם גם למיותרת. גם מפני שמת בטרם עת. מי שרוצה קהל אופטימלי, שימות כמו אביק.

כן, אבל לא על זה באתי לדבר אתך הבוקר, למרות שתודתי לך היא תודה – לא על שהיית עשירי ולא על שהיית האחד־עשר למניין! לא רק כתריאל לויתן, גם סבא, אביו, הזכור לי רק כזקן מופלג, לא החשיב את הריטואלים האלה, בלשונו, התקומם נגד המלה “חילוני” ועוד ברוסיה ראה עצמו כ"יהודי לאומי וחופשי". “קדושה רק העבודה למען ציון,” נהג בנו לצטט אותו בחיוך אילם. על שבאת להלוויית האיש שהיכרת רק מהמונולוגים שלי, אולי קצת גם מפי רוזה, אני מודה לך. מאז אותו יום רביעי, אתה בעיני אדם חי. בשובנו מההלוויה, כבר היו הרחובות מלאים בילדים שהתחפשו לכבוד פורים, ואני אמרתי בלבי, שרק אדם אחד הסיר דווקא היום לרגע את המסכה שעד עכשיו הסתתר מאחוריה – אתה. מאז אני רואה אותך בפנים גלויות, אחד מקומץ העדים לקבורתו של אחרון הלויתנים בקרקע שרכש בנחלת־יצחק לכולנו. אפילו אם לאמיתו של דבר באת מהצד של רוזה, אני מודה לך. למרות שתיקתך האורבת, אני רואה אותך גם עכשיו עומד אתנו, שומע פתאום את השאלה, שאינך משמיע בקול:

מדוע לא התייצבתי פה אצלך ביום שלישי שעבר, ועד לרגע זה אפילו לא התנצלתי?

ואם החלטתי לא לבוא, תהיה שאלתך השנייה, מה הביא אותי הבוקר, בעשר אפס אפס, לדלת הזאת?

מי כמוך יודע: הלא יותר משישה חודשים נדרשו לי רק כדי להגיע בפעם הראשונה אליך פה. וגם כשסוף־סוף התחלתי במונולוגים הארוכים אל השממית שעל הקיר – חרף הצהרותי ש"אני הוא המדבר העליון", “אני מדבר, מכאן שאני קיים”, כל ה־crap הזה – אל העיקר לא הגעתי. עד הרגע לא. כל יום שלישי התייצבתי כאן ושישים דקות, תשעים דקות, היקפתי את זנבו של השד, ואילו מה שבער לי לדבר על אודותיו עודנו נעול בשבעה מנעולים. רק היום, למרות שזה נשמע נורא, אני יודע: שבועות המשכתי לדרוך במקום, מחכה למותו של – איך לקרוא לו, אבי, לא אבי, כן אבי – כתריאל לויתן.

לפני שלושה־עשר יום נקבר בין הקברים הישנים והאילנות הרמים של נחלת־יצחק, האחרון בלויתנים האמיתיים, והייתי בטוח שזהו זה, אין לי עוד צורך בפטפוט הזה ולעולם לא אשוב לחדר הזה. מאה פעמים הרגשתי, שהפלונטר לא סתם הותר, מעודי לא הייתי כפות בתוכו, ומאה פעמים ואחת שב והיכה אותי השיתוק. סיפור קטן אולי ימחיש לך את כל גודל הסבך הבלתי־פתור הזה:

כשלחצה עלי רוזה, לפני יותר מעשור שלם, לבחור בינה לבין אביק, גרר אותי כתריאל לויתן לחדר־השינה שבחצי השני, באחד מדפיו של איזשהו כרך גדול שנשא אותו הראה לי את צופן הכספת הקבועה בארון הבגדים ו"לכל מקרה, אף פעם אי־אפשר לדעת" – תרגלנו את פתיחתה וסגירתה. היה זה ניסיונו הנואש האחרון להפקיד בידי את מפעל־חייו ולמנוע את הפירוד ביני לבין רוזה, “המזל הכי־גדול שהיה לך בחיים, אוסיה.” מאז, לא תאמין, שכחתי את כל הסיפור, ורק כשלפתע־פתאום נאלצנו לאשפז את אבי באיזה מוסד סיעודי הזכירה לי אמי את עצם מציאותה של הכספת ואת דברי אבי, ש"אזף יודע, והוא כבר יפתח את הכספת וימצא הכול, לא לדאוג."

את “גרֵיטה גארבו” עבד כתריאל לויתן עד ליום שהתמוסס מוחו, אך את צופן הכספת לא גילה לה. עם דבקות אשתו בהרמן פישברון ובכל ה"היינה צירקל", השלים כל השנים, אבל בלבו קינן כנראה עד הסוף איזשהו חשד, שאם תהיה לה שליטה על הסודות הצפונים בכספת, תגלה הכול לפישברון וחסידיו והם עלולים להשאירה בעירום ובחוסר־כול. הסבר טוב יותר אין לי. כשהתמוסס פתאום מוחו סיפרה לי, כי בכל פעם שאמרה לו מתוך חרדה, “שתינו לא נהיים יותר צעירים,” היה חוזר ומרגיע אותה ב"אזף יודע, לא לדאוג."

על פתיחת כספות לא רציתי אפילו לשמוע, אם כי אני זוכר, שאינסטינקטיבית אפילו ביטאתי את פליאתי על מה שכאילו אמר אבי לאמי: “איזה כספת?! על מה את בכלל מדברת?! לא שמעתי דבר כזה, אבל עכשיו זה גם לא חשוב! אנחנו מיד ניגשים פה לבנק, מדברים עם אדון מנובלה ונותנים לו הוראה, קודם־כול להעביר ישר מאחד הפיקדונות של אבא, חודש־חודש, מה שתעלה החזקתו ב’נווה חבצלת'.”

לתדהמתנו, הודיע לנו אדון מנובלה בנימוס ובתקיפות, שבלי צו־אפוטרופסות, ואחרי מאה ועשרים בלי צו־ירושה, יעבור עבירה פלילית אם ימשוך מפיקדונותיו של כתריאל לויתן אפילו אגורה אחת. אדון מנובלה הוא לא רק בנקאי קפדן, הוא גם מחזיק בראשו את כל הפיקדונות, ומיד אחרי מפגן הסולידריות המחמירה, העמיד את שנינו על מצב חשבונה של אמי – שבמובן זה היא עד היום אותה אקטריסה בֶרלינָאִית חלושה, פיאונה שטראהל, אדוני, וְעד לרגע ההוא פשוט לא ידעה, כי הסכומים שהפקיד במשך השנים האדון כתריאל בקרנות גמל ובחשבונות חיסכון, בצמודי מדד וצמודי מט"ח, הכול על שם הגברת יונה, יספיקו למימון החזקתו ב"נווה חבצלת" עד מאה ועשרים ולחיי כבוד ורווחה לגברת יונָה עד זקנה ושיבה.

ואכן, עד לפני שלושה־עשר יום לא היה גם לאמי כל מניע לחזור לעניין הכספת. היא לא רק זרוקה, בוהמיינית יותר מכולנו, אלא – גם היא – מעל לשבעים. כל הכבוד לה! את כל המוקשים שסגרו עליה – כתריאל לויתן שנהפך לצמח, הדס והבעיות שלה, שרי וניסיונותיה להבקיע מחדש למרכז הבמה, רוזה ואני משני עברי הקיר – את כל אלה עקפה בתקופה הקשה הזאת בחיי כולנו בחוכמת־לב ובגמישות של דיפלומט.

לכאורה, כלאתי את עצמי אני, פיסית ונפשית, בחדר־ילדותי, לא מסוגל לקבל אפילו החלטה מעשית פשוטה, לחזור לאטלייה של יאיר תומר. רק בשלושה־עשר הימים האחרונים התחלתי פתאום לתפוס, שזה לא רק אני, שאמי, היא שעשתה ככל יכולתה להאריך עוד ועוד את שהותי בסמטת חללי ניסן אחת. לא רק בשל האופן שבו מצאו אותי, היא והרמן פישברון, בשחר ה־29 ביוני, “חצי־מת”, בלשונה. וגם לא רק מפני שכתריאל לויתן, שארבעים וחמש שנים שחרר אותה מכל אחריות, יצא את הבית הזה לבלי שוב, ומעתה אמלא את מקומו אני. היא ראתה אותי נשאר בבית לויתן סופית, רק שב ועוקר מחדר־ילדותי אל מעבר לקיר, למיטה המחכה לי שם יותר מעשר שנים, לצִדה של רוזה.

לא, מסיבה הרבה יותר פרוזאית: מיד אחרי שנישאתי מעולף לחדר־ילדותי, כעבור שבוע, אולי אפילו פחות, נכנסו הדס ורן לאטלייה של יאיר תומר. שם גרים היום שלושתם, גם נכדתי בת ארבעת החודשים, גלית. כלומר, את הקשר אתך יזמה אמנם רוזה, אבל אם תצליח מהר מדי ופתאום יקום אסף בבוקר, ושמח וטוב לה יחזור לאטלייה של יאיר תומר – לאן תלך הדס?! מה יקרה לגלית?! המסקנה, אומר הראש של סבתא־רבתא יונה, בעצה אחת עם סבתא רוזה: האינפנטיל שלהן, סבא אסף, חייב להישאר בחדר־ילדותו, תפסת את זה, דוקטור?!…

זאת פסיכולוגיה: הניגודים יוצרים שיגעון של הרמוניה! לעיקר לא הייתי מסוגל להגיע כל עוד כיסה אותי צִלו החי של כתריאל לויתן. לעניין הכספת שבה אמי למחרת ההלוויה, ברגע שיצאה הדס עם התינוקת, לרחוב המלא ילדים מחופשים, פורים אמיתי. בסלון דמוי־הרכבת, במעין שבעה, ישבנו: אני, אמנם יתום, אבל לא שלו ובכל־זאת שלו; אמי, שכל המנהגים האלה זרים לה; רוזה, שאביה ואמהּ חיים ושלמים ובסך־הכול אינה אלא גרושתי. שרי כבר היתה וכבר נעלמה עם ירון, שהתחפש למשהו שקרא לו נינְג’ה, לוחם יפאני נוראי. בבת־אחת, כאילו נחלץ פקק, עלתה עלי אמי:

“תיכף מיד צריך סַדר דירה בשביל הדס ותינוקת מתוק שלה. כמה יכולה היא יטַפסת עם גלית על הידיים שבעים מדרגות, למעלה, למטה?! ומה אם דער יאיר בא מניו־יורק, רוצה האטלייה חת־שתיים, בזמן פה בסייף דירות, מגרשים, כסף. תיכף עכשיו אתה פותח הסייף, אזף!!”

הפעם נכנעתי לאמי ופניתי לחדר־השינה. גם כשהחל מוחו להתמוסס, לבש כתריאל לויתן מדי בוקר את בגדו הישן ויצא לסובב באתרי־הבנייה, במשרדים, בבנקים, עובד, עובד, ממש עד שאושפז ב"נווה חבצלת". אלה היו חייו. אמנם, מחסור לא ידענו אף פעם, אבל משום שאת הקניות עשה הוא וחיינו ככל משפחה תל־אביבית מצויה, שום ראווה, שום גינוני עשירים, לא היה לי צל של מושג על היקף נכסיו ושוויים. עכשיו זה כבר לא משנה, אמרתי לעצמי, ממילא אין יורשים אחרים, אך בו־ברגע תפסתי: איך אפתח את הכספת אם הצופן לא ידוע לי ואין לי מושג באיזה ספר צפונות שש ספרותיו.

אחרי שציטטה אמי מה שחזר ואמר לה – “אזף יודע, לא לדאוג!” – חזרה לזיכרוני תמונה מלפני עשר שנים ויותר, כתריאל לויתן מראה לי ספרות שרשם באחד מדפיו של איזה כרך גדול. פאר הסלון היה קיר־הספרים – כל מה שגרר סבא מרוסיה לברלין ומשם לכאן, ספריות שלמות, שחתם עליהן אבי בשישים וכמה שנותיו בארץ, הרומנים הגרמניים של אמי, בעיקר אלה שרכשה בחנותו של הרמן פישברון. באיזה מכולם רשום הצופן? בראשי נתקעו משום־מה כתבי טולסטוי ברוסית, כרכי ה־Brockhaus, הלקסיקון לזואולוגיה, הקונקורדנציה של מאנדלקרן, אחד מאלה. משנכשלו מאמצי לאתר את הצופן האבוד באחד מאלפי הדפים, חיכיתי עד שיצאה רוזה לחצי השני של הבית ורק אז גיליתי לאמי את האמת המרה: לא זוכר כלום!

אמי, מעודה לא היתה להוטה אחרי רכוש, אבל הפעם נכנסה ממש להיסטריה. לכאורה, רק מדאגה לעתידָן של נכדתה ונינתה החרידה אותה המחשבה, שכל רכושו הנעלם של כתריאל לויתן יישאר קבור בכספת. עם כולנו רצתה להיטיב, זה נכון, אבל במוחה הילדותי, אם תשאל אותי, היה בעיקר רן, שעם הצלחתו המטאורית בעונה הזאת ב"קאמרי" הזדהתה כאילו היא עצמה חזרה לבמה. בדמיונה, אני משוכנע, כבר ראתה את רן מייסד את תיאטרון לויתן, אולי אפילו קורא לו תיאטרון פיאונה שטראהל. בכל אופן, דמעות כמו אלה ששפכה על הצופן האבוד, לא הזילה גם על קברו של כתריאל לויתן.

לא קרה כל אסון, הסברתי לה, וגם אם יבוא הרע מכול – מומחה יפרוץ את הכספת ושלום על ישראל. כלום לא עזר, היא נאטמה מפני כל טיעון הגיוני, ופתאום קמה ורצה החוצה, אתה משער אל מי – אל רוזה. מה שנודע לה אצל רוזה היה מצחיק באמת, ואת החיוך הממזרי מתחת לעדשות העבות אני קולט היטב. גם את זה סיפרה לך רוזה, הה?!…

גם את הסוד הנורא הזה לא תגלה! עד הסוף תחקה את טכניקת המרתפים המפורסמים – הנחקרים נדרשים לספר שוב ושוב מה שכבר ידוע לחוקרים, אולי יעלו על איזה מוקש זעיר. בבקשה! תוכל לערוך השוואה בין נוסח אסף לנוסח רוזה. כשסיפרה לה אמי בקול־בוכים על ה"קטסטרופה", הגיבה רוזה ברעמי צחוק:

“לא רק את שם הספר שכח אישל, אלא גם שכל מה שסיפר אבא לו, גילה ליתר ביטחון גם לי. אישל צריך היה לדעת, שאם לו גילה את הצופן של הכספת, עשה את כל זה גם אתי.”

וכדי לעצור מיד את דמעות אמי, חזרה לסלון שמעבר לקיר ומקיר־הספרים שלפה ישר את כרך כ"א של האנציקלופדיה העברית, פתחה אותו בערך לוויתן ו־sure enough בתוך תרשים של דג היו רשומים שלושה צמדי ספרות, 52־38־25.

כתריאל לויתן, אמרה אמי בסערת־רגשותיה לפני הכספת שפתחתי לעיניה כקוסם, דולה מבין פנקסים, מסמכים וחשבונות־בנק, צוואה נוטריונית מפורטת ומושיטה לה בקידה קלה, “תמיד הוא אומר לי, רוזה’ליין היא יותר מאשה של אזף, יותר מילד שלנו, היא המזל של כולנו, תגיד זה בעצמך, אזף!”

בזה, אם אתה רוצה, מקופל כל הסיפור. לרוזה לא חשש כתריאל לויתן לגלות סוד שעד שהתמוסס מוחו, שמר מפני אמי! עוד יותר: את רוזה, אם להגיד את האמת, הכניס בסוד הכספת מפני שעלי פשוט לא סמך, ובתוך־תוכו ידע שיקרה בדיוק מה שקרה, אשכח את הצופן, את הספר, שיש בכלל כספת. אבל סגולתה המקסימה ביותר של רוזה, המתגלית בסיפור הצופן, היא שתיקתה הזוכרת והנאמנה. עשר שנים לא השמיעה הגה, לא רמזה שידוע לה משהו, אבל כשעמדנו כולנו חסרי־ישע, ניגשה היא פשוט לארון הספרים, שלפה בחיוך סגור את כרך כ"א ופתחה אותו בערך לווייתן. זאת רוזה.

כן, אבל הבוקר באתי לדבר רק על מה שסוף־סוף הגעתי אליו כששיסע אותי לפני שבועיים הטלפון של רוזה, והנה שוב אני מדבר סחור־סחור, חוזר ורץ סביב זנבו של השד. ובכן, הנה הנסיעה ההיא, ב־28 ביוני, ל"נווה חבצלת", הנה המים הקרים:

עד שנגמר הריאיון ל"בחצי היום", אביק נסע לנוח בנווה מגן ואני טסתי לסעודה עם אמי בסמטת חללי ניסן אחת, ועד שהגעתי אִתה להרצליה, כבר היה שלוש, כלומר נשאר לי כל הזמן שבעולם לשבת עם אבי חצי־שעה, מקסימום ארבעים דקות, להחזיר את אמי הביתה, לרוץ לאטלייה של יאיר, לבדוק את המזכירה האוטומטית – בעצם, שיקפצו עכשיו כולם – להתקלח, להחליף בגדים, להתייצב בארבע ושלושים אצל אביק בלשכה, להתלוות אליו להיכל התרבות ולהתמסר בכל המרץ לקשירת אלף הזנבות הנותרים. לתאר את “נווה חבצלת”, או לפסוח על הליטרטורה?…

או־קיי, אני מתאר! המוסד ממוקם בווילה דו־קומתית־וחצי, שחבצלת ושמשון, בעלה, שכרו מיבואן של שיש איטלקי, חרסינות ופסלוני־גבס, שעבר לארמון משיש איטלקי, חרסינות ופסלוני־גבס בהרי אפרים ואת הווילה הזאת העביר לרזרווה. מעל לשער החצר, על כרכובים בחזית הווילה ובין השיחים והעצים בחצר פזורים נשרים, אריות, אפרודיטות וקופידונים, סכנת־חיים לישישים החומקים החוצה, למרות שהמפתחות הם בידי האחראי למשמרת, ול"מבריאים", כפי שקוראת להם חבצלת, מותרת היציאה רק בליווי צמוד של קרוב־משפחה.

ה"מבריאים" נחלקים לשתי קטגוריות: קומת־הקרקע, ה"אנקס" וקומת־הביניים, הן לאלה שמצבם הגופני והמנטלי מאפשר להם לנוע, לשמש את עצמם ולקיים קשר עם הזולת. בקומה־וחצי העליונה מאושפזים אלה, שגופם אינו נענה להם, צריך לטפל בצורכיהם, אינם יוצאים מחדרם ובמקרים הקשים יותר אינם יורדים מהמיטה והם בדרגות שונות של דעיכה. ל"נווה חבצלת" באים לא להירפא, לא להחלים, לא להתפרק מאחריות. אין מקום עצוב מ"נווה חבצלת", כולו חולי והתפוררות, כולו סוף. כשנתיים, פעמיים בשבוע, ישבתי בחברת הממתינים למוות.

בכמה מהם צפיתי מהצד מיום בואם ועד היעלמותם, ולא היה לי כל צורך לשאול לאן. כמעט שנתיים רודפים אותי פני אינגה קלאצ’בסקי, היפהפייה מהשמנים המפורסמים של קלאצ’בסקי משנות העשרים והשלושים. אחת בשבוע נגרר הצייר הישיש ל"נווה חבצלת", מביא מזוודה מלאה ולוקח את הבגדים, שאינגה שלו לבשה ופשטה, טינפה וקרעה במשך השבוע. רק לה התירה חבצלת תצוגת יופי נמשכת מהקומה השנייה לקומת הקרקע וחזרה, ההוד שובר־הלב של הילוכה מפריח חיוך אפילו בפני מי שמוחם כבר מעומעם־למחצה. זמן־מה, טוענת אמי, היו גם הקלאצ’בסקים חברים ב"היינה צירקל", ואולי באמת עורר מראה איזשהו זיכרון במוחה הכבוי של פראו קלאצ’בסקי, שכן ברגע שנפתחה לנו הדלת ועמדנו בפתח, מיהרה לרדת במדרגות, בפיה טקסט אחד:

“מוטי, מאן גיבט היר קיין ברוט. איך האב קיין ברוט, מוטי, ביטע, מוטי…”

מי יידע מדוע התחננה ללחם ומה בפני אמי הֶחיה בה את אמהּ שלה? מעמד זה זעזע אותי בכל פעם מחדש, הִקשה עלי שבעתיים את הצפייה בשני החברים המתפוררים, אבי וחיים סירוטה. פעמיים בשבוע, בהיפתח הדלת, קיבלה אינגה קלאצ’בסקי את פנינו בתחינתה הנואשת. כך עד שבאחד הימים פתחה לנו את הדלת חבצלת עצמה, שמשום־מה הטריד אותי הניגוד בין תלתלי הפלטינה שפיארו את ראשה לבין ריסיה השחורים, וזה בטרם הרגיע אותי חיוכה הדק: “מהיום תוכלו לעלות בשקט. את איך האב קיין ברוט לקחו הלילה.”

לולא הפלונטר של חיי, הייתי לוקח את אבי מיד. אבל לאן, ייסרתי את עצמי, לאן?! בית אמיתי – זה היה לפני שהחליפה לי שרי את הדלת – לא לי גם אז, ולכן רק נשכתי את בשרי. אבל בכל פעם שצלצלתי בדלת הווילה, ציפיתי שחבצלת תבשר לי בחיוך דק:

“בלילה לקחו את השק המתפורר.”

ל"נווה חבצלת" הכנסנו אותו רק כשהתחיל לצאת בלילות “לראות מה קורה בבתים שלי,” עד שלא פעם ולא פעמיים הזעיקה אמי את רוזה ואותי, ואנחנו את המשטרה. לא רק משום שמנהל־הבנק התנה את הפשרת פיקדונותיו של אבי בצו אפוטרופסות, העדפתי מוסד זול יותר, שלמימון אשפוזו בו יספיקו הפיקדונות הרשומים על שם אמי. גם לא משום שאילו היתה ההחלטה בידי כתריאל לויתן עצמו, היה אוסר “לשרוף את עמל־חיי בשביל איזה חתיכת לוקסוס,” מצווה להשאיר ככל האפשר יותר לאשתו “הצעירה”. ב"נווה חבצלת" בחרתי בראש וראשונה מתוך התחושה, שאת חייהם בארץ מן הראוי שיסיימו הוא וחיים סירוטה, חברו להפלגה ליפו, על סיפון ה"סוואסטופול", בדיוק כמו שהתחילו אותם – יחד. גם לגליל עלו יחד, ושנתיים־שלוש אחרי שהלך סירוטה אחרי חיה לתל־אביב, שבו וחפרו יחד ג’ורות בחצרות תל־אביב החדשה. כמה חודשים, עד שנולד אבינועם, היה אפילו “פרימוס” בחדרם שבשולי נווה צדק. דווקא דוקטור בולוטין הנצחי סיפר לי, שבראשית שנות העשרים היה כתריאל לויתן “ההיפך משתקן, עוף רבולוציוני מוזר, לא עוף, זאת אומרת – פרד, גם אנרכיסט גם ציוני עקשן! בכל אסיפה היה קם ומטיף לאיניציאטיבה עמלנית. את הרבולוציה העברית יחוללו לא ביורוקרטים ברובשקות של משי, רק עמלים, שקמים בחושך ובונים, בונים היטב, בזול ומהר!” פה אני לא הולך לחזור על סיפור שישים השנה בחייהם של השניים. אני רק מסביר מדוע כפיתי ממש על אמי ועל רוזה, שבצדק טענו כי רכושו מזכה אותו ליהנות מהתנאים הטובים ביותר, את אשפוזו ב"נווה חבצלת". גם את מסעם האחרון בארץ, חשבתי, ירצו ודאי אבי וסירוטה לעשות “על אותו סיפון”.

בזמן הראשון ניתן לחיים סירוטה בקומת הקרקע של “נווה חבצלת” – ואני התלוויתי לא אחת לביקוריו של אביק אצלו – חדרון נפרד, בעצם מרפסת שסגרו אותה בחלונות מחוּפִים בווילון צבעוני. בחדר היה מקום למיטה צרה, ארון לילה ושני כיסאות, אבל אז נעזר עדיין בהליכון, הִרבה לשוטט ובכוכו הצר היה רק ישן. “לוקסוס כזה,” היה מחייך ברגעים הבהירים, “לא היה לִי בארץ שישים ושתיים שנה.” עוד לפני שאִשפזנו את אבי עבר סירוטה מהליכון לכיסא־גלגלים. מעכשיו, ידענו, יהיו קירות החדר גבולות עולמם, ולכן שוב לא היתה חשיבות לקומה. העיקר שיתחלקו בחדר, שיימצאו זה בחברתו של זה. מהר מאוד ראיתי, שגם לשהותם בחדר אחד אין עוד כל חשיבות. כלואים בתוך עצמם היו, וגם ברגעי הצטללות גמורה הדהימה אותי האדישות, אפילו מורת־הרוח האילמת וחשוקת־השפתיים, שגילו זה כלפי נוכחותו של זה. שק ריק על כיסא־גלגלים, לגמרי אַאוט, מבטו זגוגי, משׂפתו המשורבבת נוטף ריר, זה כל מה שנשאר גם מאבי.

לולא עיקשותה המנדנדת של אמי, לא הייתי בא אליו ל"נווה חבצלת", מעדיף לזכור אותו כגבר, שעד שמונים וחמש היה קם בחושך, לובש בגד ישן ויוצא לאתרי־הבנייה, העמלן לנצח. ממילא לא זיהה אותי. מהאיש, ששתקנותו הכריזה, “החיים בארץ הם קודם־כול נעשה, יותר מאוחר נשמע, ובשום מקום בתַרה לא כותוב, נדַבר,” לא שרד אלא הבריטון הרוסי. אפילו אמי, שבעברית־הגרמנית החד־פעמית שלה עִדכנה אותו בלי־רתיעה בכל חדשות המשפחה, התמלאה בהלה בכל פעם שרטטו שפתיו: אלהים יודע מה יפלוט הפעם!

וכך, זה ליד מיטתו וזה ליד מיטתו, ישבו שניהם גם ב־28 ביוני. סירוטה בעל־הגוף וסמוק־העור, שאחרי מותה של חיה אהבו הוא ואבי לרדת למרתפו של יודל בוראקס באלנבי, קרוב לים, לשתות בירה מהחבית בביצים קשות, מלפפונים כבושים ונתחי־מַטיאס, היה מכווץ עכשיו בכיסא־הגלגלים, שקית־השתן של הקטטר מחוברת לחלוקו בסיכת־ביטחון, ראשו שמוט וביידיש מהולה עברית וערבית פולט לתוך חזהו, כאילו עודנו עומד ומוכר בחנות, שברי־חשבונות:

“אכט און צוואנציג… שיהיה חצי־שק… א קליין פעסל ‘מגד’… בידַאק – קוַויֵיס, לַא – לַא!… נאך פינף חלעס, זאל זיין… כולם זה ערב שבת, קראסאביצה… פיהר און דרייסיג…”

ושני מטר ממנו, לא שומע, לא רואה, יושב אבי. כשנולדתי, היה בגילי היום, פחות שנה־שנתיים. כל כמה שלא אאמץ את ראשית זכרוני, אני רואה אותו בן חמישים, יותר, קרחתו נחושת עמומה, גבותיו הזקורות חוסות על עיניים שהשמש היכתה בהן בלי־רחם, תמיד מגיע מהחוץ, תמיד בונה איזה בניין, בגדיו ונעליו מדיפים ריח עוקצני של סיד ומלט. אני רואה אותו, בנוח עליו הרוח, רוכן אל כיסא, פוער פיו, נועץ את שיניו אכולות הטבק במסעד של כיסא, מניפו בבת־אחת, ארבע רגליו בשמים. ועכשיו מה? עכשיו הוא שק של צואה ושקית של שתן וקטטר, וחברו למסע מאודיסה שק של צואה ושקית של שתן וקטטר.

רק אמי, כל הדרך להרצליה וגם שם בחדר, לא שתקה רגע, נחושה בהחלטתה להטליא מחדש את קרעי חיי ולהושיב אותי בטח מעבר לקיר, עם רוזה. בכול היו אבי ואמי שתי פלנטות רחוקות, אבל בכל הנוגע לרוזה היו לב אחד, מוח אחד. כל יום שני וחמישי היו מסכימים ביניהם, שרוזה היא הצעד המוצלח היחיד שעשיתי מעודי, הפיס הגדול של חיי, וגם כשאיימה היא עלי בגירושין אם לא אפרד מאביק סער, היו אוטומטית לצִדה.

“מספיק שנים נתת על כלום, ואחרי יום כיפור איז די גאנצע מפלגה א טויטע זאך,” דיבר אבי אל הגיוני וכדרכו ברגעים מיוחדים, קרא לי אוסיה, הזכיר את הפגישה הרחוקה ההיא עם בן־גוריון על שפת הים, לפני המשכן הזמני של הכנסת: “איזה חיבור נהדר כתבת על מה שאמר בן־גוריון על הבתים שבניתי בכל הארץ. עכשיו הזמן להתחיל סוף־סוף בעבַדה רצינית, אוסיה, אתה אפילו לא שלושים וחמש, נו, כתריאל לויתן ובנו, מה אתה אַמר?!”

אך כשהתברר לאבי, שבכל אהבתי את רוזה, לא אוכל ולא ארצה להפנות לאביק את עורפי דווקא כשיצחק רבין הוא ראש־הממשלה ויגאל אלון שר החוץ, כשהדור שלזֵכר טובי בניו דקלמנו שנה־שנה את “מגש הכסף”, מקבל סוף־סוף לידיו את מדינת היהודים, איבד פעם ראשונה את עשתונותיו:

“אז אני מַדיע לך, פה בבית לויתן נשארת רוזה, ואם כל החיים שלך זה קשקושים בשביל דעם אויסגעקלאפטען בעזעם, אז פַדזַ’לסטו, חפש במפלגה גם מיטה!”

אמנם, למרות כל אלה, כשנולד ירון ואני בלעתי את כבודי והלכתי אל אבי, לא שאל, לא חקר, ואחרי נצח קם, יצא לחדר־השינה וחזר עם מפתח “ייל”:

“ללויתן קטן כזה, שיחיה פה אחרי כולנו, אני שומר כבר שנים דירה בבית שבניתי בבבלי. מה אשם הנכד שלי, שאבא שלו אידיוט?!”

אגב, ורק בסוגריים: מאז לא היה לי ספק, שדירה כזאת ממש מחכה באיזשהו מקום בעיר גם להדס. את יום הולדתו השמונים וחמש חגגנו כולנו קצת אחרי שגמרה את הטירונות והוצבה בבאר־שבע, ואילו לא גררה אִתה, כ"עונש נוסף" לכולנו, לרוזה על ש"גירשה את אבא מהבית", לי על נישואי השניים, את השחקן שלה, היה ודאי מוסר לידיה באותו מעמד את המפתח. אבל כשאמרה לו, שרן אלול, אותו צעיר רזה ושעיר, הוא שחקן, התחבר בתודעתו לעסקנים, מטיפי המוסר, מכבירי המלים, הולכי־הבטל, שבפיו היו כולם – פרט לגארבו שלו, לברגנר שלו, אמי – “אקטיורים!”, כך שיערתי כל הזמן, חזר בו.

כיוון שבתוך שבועות אחדים החלה הידרדרותו, אבד במוחו המתפורר של אבי גם סודה של הדירה המחכה להדס אי־שם בתל־אביב.

אבד – עד לפני שנים־עשר יום, עד לסיפור הצופן. תודות לרוזה נפתחה הכספת, ובין השאר אכן נמצאה דירה בתוכנית ל', רשומה שנים על שם הדס לויתן. כל זה דרך־אגב, אמרתי, נכון, אבל איך זה פתאום אני שוב סביב זנבו של השד, לא מגיע לעימות־חיי עם האיש שעד ל־28 ביוני 1984, בשלוש אחר־הצהריים, היה פשוט אבי, כתריאל לויתן?!…

אני כן קרוב, נדמה לי, והיגיון ה־aside בעניין דירתה של הדס דווקא מוליך ממש ישר למה שעמד לקרות מיד אחר־כך. לאמי, אגב, מגיע שאעשה אִתה קצת צדק: הן בלי הפסק היא מדברת בפגישותינו החצי־שבועיות משום שזו האפשרות היחידה שיש לה לשוחח אתי ולעשות משהו לחיזוק סוכת משפחתנו הנופלת. באותו יום חזרה – אמנם שוב ושוב, עשרים פעם – רק על מה שמפניו הזהירה אותי רוזה השקולה בבוקר: רן הוא כבר בלב כל ה־action התל־אביבי, וחודשים לפני הפרימיירה מתחילים לבנות אותו כתגלית העונה, ואילו הדס, שאו־טו־טו היא יולדת, תקועה שם לבדה בבאר־שבע. מצב כזה הוא מרשם בדוק למשבר! אם רוזה ככה, מה פלא שאמי, למן הרגע שישבתי לבלוע את סעודת־הבריאות שבישלה לי ועד שהתיישבנו מול אבי וחיים סירוטה, לא סגרה את פיה לרגע. בעשרים וריאציות, שידרה לי ש"אתה מוכרחת, אזף, לעשות משהו רדיקל תיכף מיד," רמזה שאילו חזרתי מיד אל רוזה היה הכול נפתר מאליו, ואם זה קצת מוקדם מדי, אוכל להתגורר באופן זמני, עד שאעבור עם אביק סער לירושלים, בחדר־ילדותי. לא רק בו. הדירה גדולה וריקה. בכל־אופן, אם אני עובר מחר תוכל הדס להגיע “אפילו כבר בשביל שבת” ומיד להיכנס עם רן לאטלייה של יאיר תומר. בכל ביקור נהגה אמי לאחוז בידו של אבי ולהגיד ישר לתוך אוזנו את החדשות האחרונות, וכך עשתה גם ב־28 ביוני, חזרה על פרשת הדס ורן ו"הקאמרי" והאטלייה, בישרה גם לו גם לחיים סירוטה, שהיה כבוי לחלוטין, על מי שאין הרדיו מפסיק לדבר בו “הניומקה שלך, אתה יודע, שיהיה מיניסטר, ואזַף שלנו, פאפא, מנכ”ל, אולי חבר־כנסת, יגור ב’קינג דייוויד', ב’הילטון'… אתה שומעת זה?!" ואז התחיל אבי לדבר. אות ראשון להתפוררותו היה התערערות שיניו, שכל השנים היו קבועות כמסמרי פלדה בלִסתותיו. קצת אחרי בואו ל"נווה חבצלת" בדק אותו רופא שיניים, שציווה לעקור מיד את כולן. איימתי שאפצפּץ לו עצמו את שיניו, שאגיש נגדו משפט, מה לא, אבל מומחים שהזעקתי אמרו לי, שבזה ניצל אבי מצרה קשה יותר – אולי ממוות. לבי נשבר למראהו, וחרף בעיות סבוכות של חניכיים ושל לסתו השמאלית, שנשברה עוד ברוסיה, הצלחנו להתקין מערכת שיני חרסינה בוהקות, פי אלף יפות מאלה הצהובות והמעוקמות שנעקרו, אבל כמעט תמיד מצאנו אותו בלעדיהן. חבצלת ושמשון נשבעו לנו, שהוא פשוט עוקר מפיו את המערכת.

כך ישב גם ביום החמישי ההוא, לפני כתשעה חודשים, שפתו העליונה פשוט נעלמה, כאילו ינק אותה פנימה, ואילו התחתונה משורבבת ושני חוטי ריר נוצצים כקורים בזוויותיה. בדרך־כלל יצאו מפיו מדי פעם צירופים סתומים, שפה ושם פרחה ביניהם איזו תגובה ישירה ובהירה להפליא על מה שאמרנו לו, או דיברנו בינינו, אבל הצטללות זו היתה כמין הבהוב מתחבר ומתנתק – מהר מאוד היו שבים אותם מלמולים מעורבלים ומוחו היה אובד מחדש בערפל.

והנה, ב־28 ביוני, קצת אחרי שלוש, כשהחום עילף גם אותי וממש נלחמתי בשמורות עיני הנעצמות, הזדקף אבי לפתע־פתאום בכיסא הגלגלים, כמי שבזה הרגע קלט את ה"אס.או.אס." של אמי והריהו מתאזר “לעשות תיכף ומיד משהו רַדיקל,” מוחו נאבק עם שפתיו, הן רוטטות ומסרבות בינתיים להיכנע לרצונו ולומר משהו. רק לאחר רגע ארוך־ארוך שבמהלכו הזדעזע כל גופו כאילו מתנהל בתוכו מאבק־איתנים עם איזה “דיבוק”, רעם פתאום הבריטון המוכר נגד ז’ניה אחותו, שמתה לפני שנים רבות, מדבר בטונים תקיפים, נסערים. בזיכרוני שלי לא היתה הדודה ז’ניה מעודה מדיירי הבית בסמטת לויתן אחת, וכבר סיפרתי לך שבעצם עזבה בטריקת־דלת מיד אחרי נישואי אבי ואמי, ומאז התרחבה השותפות בינה לבין שפרה מבית־המרקחת גם לדירה משותפת. עד שמתו סבא וסבתא, היינו נאספים אצלם בפסח, אולי עוד פעם־פעמיים בשנה, אבל כל קשר אחר לא קיים עוד כתריאל לויתן עם אחותו. ופתאום – מונולוג כזה!

ודאי ראית הרבה אנשים במצבים כאלה, אולי קשים מאלה. אני לא דוקטור. לא פסיכולוג. אני, ב־28 ביוני, קצת אחרי שלוש, הייתי בנו של כתריאל לויתן. אין לי כל אפשרות להעביר אליך מה שקרה לי במעמד ההוא ב"נווה חבצלת": על כיסא אחד יושב חופר הג’ורות חיים סירוטה, זומבי אדמדם־גווילי, לא מזהה אף אחד, לא שומע, לא מגיב אפילו על מה שצעקה אמי לתוך אוזנו על ניומקה שלו, ועל הכיסא האחר סוגר אבי בבריטון רועם, מתוך פה חסר־שיניים, חשבון ישן עם אחותו המתה, וכל זה עוד לפני הפיצוץ האמיתי.

מלידתי היטלטלתי בין הרוסית־יידיש־עברית של משפחת לויתן לגרמנית של אמי והרמן פישברון, אוזני ומוחי למדו להבקיע דרך כמה סדקים צרים, מלה, צירוף, הֶקשר, לתוך שיחה שלמה. כך המונולוג הרוסי הזה, שהיה משובץ מלים, ביטויים, משפטים שלמים ביידיש ועברית, עד שפשוט הבינותי על מה היתה צעקתו. את מה שעד אז כיסה כפרגוד על עברי, בכל־אופן, שיסף כמו בחרב, חשף, ממש עד לרגע־ההולדת, את מיהותי האמיתית:

“אם נרות חנוכה לא היו דולקים, בשביל נס כפול כזה, ז’ניה, צ’ורט, על ברכיים הייתי אומר תודה! בליל המולד, ישר מהים, אשה כזאת ותיכף ילד, ואַת עוד ועוד ועוד ועוד עם כל הגיפט בפה! לא לבחור צריך לי, לברך צריך גם לי גם לך, ז’ניה! לא בין הם ואת זה – הם בשביל כולנו שמחה כזאת, תינוק, בשבילי, בשבילך, לויתן!”

בחודשים אלה בחדר־ילדותי ערכתי שוב ושוב ציד על כל מלה שצעק כתריאל לויתן באוזני אחותו המתה לפני ששקע ולא התעורר עוד עד צאתנו, לא רצף עברי כזה, גם לא עם כל השיבושים הכמו־רוסיים! שתיים־שלוש מלות־מפתח, לא יותר הספיקו לפיצוץ, שהאיר מה שבמרתף־הכרתו של הילד אסף, של הנער, של הגבר הצעיר, היה טמון כנראה מן ההתחלה:

מה סוד זיווגם הבלתי־אפשרי והלא־נדבק־לעולם של השחקנית הברלינאית הזרוקה פיאונה שטראהל והקבלן המזדקן והקפדן, הרווק הרוסי כתריאל לויתן, שהתאים להם יותר לאמץ זה את זה לאב ולבת?! לפי כל חשבון ילדה אותי אמי כשהיתה אולי בת עשרים ושש־שבע, במלוא פוריותה, ואבי, עד לאחר שמלאו לו שמונים וחמש, שפע חיוניות בלתי־מצויה. למה אין לי אח קטן? למה אין לי אחות?

אינסוף שאלות עלו פתאום מהמרתפים, הזכירו לי מתי בילדותי, או בנעורי, נולדו. הנה אחת: גם בליל־הסדר, כשמקבל אסף מתנות תמורת האפיקומן, מהדודה ז’ניה לא קיבל אף פעם מתנה, לא קיבל אף פעם נשיקה. למה? למה? שאלות כאלה, שבורא דמיונם המוזר של ילדים, מגלים הם לא אחת בבגרותם, הן פשוט חסרות־שחר. בשנתי הארבעים ושש גיליתי אני, שהמציאות מוזרה גם מדמיונו של אסף הילד.

ראשי לא היה עוד במרכז העומד להיפתח בתוך פחות משלוש שעות. התחת שלי בער. מה ששחרר פתאום מתהומות הסניליות האיש שעד לרגע זה אינני מסוגל שלא לקרוא לו אבא, לא סתם, כמו שאומרים במקרים כאלה, היכה אותי בהלם – שם איקס גדול על מי שעד לרגע זה היה אני. אצלי בראש, כמו בגמר הפסקת־חשמל ארוכה, הוצף הכול אור. דוקטור, דוקטור, אתה יודע על מה אני מדבר?!…

ואולי אתה פשוט לא יודע, השד יודע! בשיחה הקודמת סיפרתי לך על שיח מוזר שניהלתי עם אמי כמו דרך־אגב שלוש שעות לפני המונולוג של כתריאל לויתן, זה אצלך על הטייפּ. שוחחנו בטלפון, ואמי אמרה לי משהו מעין, “הבייבי שלי צריך אשה.” כדי שתפסיק לשדך לי בכל שיחה את גרושתי – וזכור את היום, ה־28 ביוני 1984, עניתי לה: “לבייבי שלך, מוטי, מלאו ארבעים־וחמש!” ואז, לא הבנתי מה פתאום, תיקנה אותי ואמרה, “יום הולדת שלך תהיה רק בדצמבר.” אני, אידיוט שכמוני, ראיתי בטעות הזאת הוכחה נוספת שמלידָתי היתה לא אם, אלא טיפוס נרקיסי, העסוק רק בעצמו ובדומיו, ה"היינה צירקל", וכך גם אמרתי לה: “יש לך רק בן אחד וגם מתי נולד הוא את לא זוכרת. מלאו לי ארבעים וחמש בדיוק לפני 42 יום, ב־17 במאי.” אבל מה, מיהרתי מאוד, היינו בדרך לאולפן, הכול היה צפוף מאוד, כל רגע הופצצתי בעניין אחר והטעות הזאת שלה כביכול לא חזרה לתודעתי אלא כששמעתי מפיו של אבי, “בליל המולד, ישר מהים, אשה כזאת ותיכף ילד.” שום טעות, דוקטור! זה אני, ב־24 בדצמבר, בחנוכה, ישר מהים, עם אמי, כבר מחוץ לבטנה, או עדיין בתוכו, כמין נס כפול, מופיעים בבית שבסמטת חללי ניסן אחת. כלומר, בשביל לדעת את העיקר לא זקוק הייתי לזמן. שמעתי, וידעתי: כתריאל לויתן הוא לא אבי. אמי הביאה אותי משם. היא היתה לבדה. כל היתר לא היה ולא נברא.

וכל זה, אתה מבין, קצת אחרי שלוש, אנחנו בהרצליה, בעוד שעה ומשהו עלי להתייצב אצל אביק. הערב יוכרע לא רק עתידו הפוליטי של אביק סער. על כפות־המאזניים מוטל כל הפלונטר של חיי. עשרים שנה לא יצאנו מהמרתון, שוב לא זוכרים למה ולאן, ובכל־זאת, בלי אוויר, בלי רגליים, מתנודדים כשיכורים, לא מפסיקים לרוץ, נוע, נוע – והנה, בעוד כמה שעות, הפיניש, מדליית הזהב. מה אני עושה נוכח מה שהתיז פתאום אבי בפני?! מה?! סצינות?! פה?! בקומה השנייה של “נווה חבצלת”, בין חיים סירוטה לכתריאל לויתן?!…

לא אני! אני, רחוֹץ ולבוש, מתייצב בארבע ושלושים אצל אביק בלשכה, לא מפסיק לרוץ, לא עד שנעבור את קו־הפיניש. ניצחון עכשיו – כל השאר אחר־כך. כמעט בכוח החזרתי את אמי הבוכייה לסובארו המלוהטת וכמשוגע טסתי חזרה לתל־אביב. בשל הפער העצום בינה לבין אבי, נראתה לי אמי כל השנים צעירה מאוד, אבל גם היא כבר עברה את השבעים, אשה זקנה, עקורה, עכשיו גם מבולבלת, מבוהלת, מקדימה הצהרה לכל גילוי נוסף:

“אתה יודע, בובי, אתה מוכרח יודע, איך כמה מרגע אתה נולד, אזף, אתה בן שלו. הלא מהים, עם שמיכה כמו מיטה, ואתה כבר קורע לי כל הגוף, רצו אלה לקחו אותנו בסירה, הביאו אותי ישר איפה מאז, תמיד, גם היום, חדר שלך. ואני, אז, הלא ידעתי שום דבר, איפה האונייה, מה זה בית לויתן, הלא הכול ב־geheim, בלי אנגלים יודעים, בחושך, בגשם. אתה מוכרח יודע, בוביליין, איך בשביל פאפא, כל החיים שלו, עם כל הלב, היה רק אתה, וזה גם מה היה לי אומר: מה יישאר מהמשפחה לויתן? רַק ואַך אזַף ואזַף!”

וכך, עוד בטרם נחתה בפתח בית לויתן, ביררה לי אמי כמה מן העובדות העיקריות על אותו לילה רחוק, שבו ילדה אותי, אפשר לומר, בין אוניית המעפילים לבית לויתן.

“ומה זה על הברכיים, אמא? מנין קפץ לו כריסמס לתוך הסיפור?” נטפלתי לפרט, שמשום־מה הטריד אותי יותר מכול. “הלא יום הולדתי, כל השנים, היה ב־17 במאי! ועל־פי הלוח העברי בכ”ט באייר. לכן גם היתה ההפטרה שלי, ‘ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנכי לא אשה, ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה’…"

ביזט דאך גאנץ פערריקט, אזַף! איך אתה מדבר את אמא שלך?"

“גם כל הנאומים שהשמיעו אז! הלא זה היה בזמן שאבא וחיים סירוטה התגייסו לעבוד במעברה, ליד הבסיס שאביק פיקד עליו. מישהו מהגדוילים אפילו אמר, אני זוכר מצוין, אסף יקירנו נולד ביום שפרסמו האנגלים את הספר הלבן, ולמצוות הוא נכנס כשהעולים באים ובאים למדינת ישראל העצמאית, ככתוב בהפטרת השבוע, ‘וארשׂתיך לי לעולם, וארשׂתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים’…”

"אזַף, אתה שמעת מה פאפא אמר – "

“פאפא הוא לא אבא, זה מה ששמעתי. מתי נולדתי?”

“בלילה 24 בדצמבר”.

“ואיפה?”

“בזמן הורידו אותנו מהאונייה, באמצע הגלים, בחושך, בגשם. בטח מההתאמצות, מהפחד, מפני בכל מקום היו האנגלים, התחילו המים נשפכו לי על הרגליים, והבטן כמעט נקרע מקראמפן נורא. בקושי הורידו אותי מהסירה לחול, שמו בשמיכה, בפה הכניסו פקק־משהו, לנושכת חזק בשיניים ולא צועקת, וככה מהר־מהר רצו עד באו איזה בית. במקרה האנגלים עושים חיפוש, אמרו, אני האשתו של בעל־הבית. והיתה שם גם אשה, דיברה טוב מאוד גרמנית, והיא עשתה כל מה צריך, מאוד פרופסיונלי, בשביל הלידה. וזהו.”

“ואחרי שילדת?”

“אני נשארה שם עוד קצת זמן, בגלל האנגלים ובגלל מה אני עושה עם תינוק. יום אחד אני אומרת, די, תודה רבה, אבל כתריאל לויתן, זה בעל־הבית, בשום אופן נותן אני הולכת, תיכף במקום הציע אנחנו מתחתנים. לא כמו היה עד אז, אנחנו כאילו נשואים, מה קראו פיקציה, רק באמת, לכל החיים. תיכף אני ראיתי, כתריאל לויתן איש טוב מן הכלל, אני פה יודעת אף אחד, יוצאת מהדלת, הולכת לרחוב הירקון או לבן־יהודה, ומה? מה עושה בפלשתינה עם תינוק?”

“ואיפה היה אבי?”

"מדאכאו שלחו לי בדואר, על חשבוני, קופסה עם אפר, מה נשאר מיואכים. ואז הרמן פישברון וברתולד הרטמן, שניהם חברים מצוינים מאוד של יואכים, שדיברו עם איזה שליח בקיבוץ־הכשרה, שאז עוד היה לא רחוק מברלין, השפיעו גם אותי לנסוע עם הבטן לבראטיסלאבה, משם על הדוֹנָאוּ עד הים, והלאה, כמו פירטים, לפלשתינה – "

אמנם, גם יותר מארבעים וחמש שנים אחרי נחיתתה מול ה"דן", העברית של אמי עילגת ומצחיקה כתמיד, אבל על מה שקרה מאז מוצאי ה־24 בדצמבר דיברה בפשטות, בלי היסוס, כאילו מעולם לא היתה לה עם האמת על זהותו של בנה היחיד כל בעיה.

"אז מדוע פשוט לא סיפרת לי את כל זה – "

"בשביל מה, מיין קינד? אז, בזמן האנגלים, היו מוכרחים תיכף מיד לזייף משהו. הבית שלנו, זה אתה יודע, היה מרכז של ההגנה וכל תל־אביב היה חברים טובים של פאפא, סידרו משהו מאיזה תעודה של ילד, שהיה כתובה, נולד ב־17 במאי, בתל־אביב – "

“שם הילד היה אסף?”

“איזה ילד?”

"מהתעודה שזייפו – "

"אני לא יודעת תעודות. אזף זה שם, שפאפא, תיכף מיד, עוד לפני התעודות, לפני עשו לך ברית, נתן – אזף. כבר בלילה ההוא אמר, שם תינוק זה יהיה אזף – מפני מן הים אזפנו אותו – "

“אספנו, אמא, לא אזפנו.”

“אמא שלך ייקה, ואתה יודע טוב מאוד מה היא אומר, אזף!”

“ורישום הנישואים שלכם זויף בהתאם?”

“הלא אי־אפשר יהיה בן לפני חתונה, בובילַיין. די, היום כל שאלות זה כבר לא חשוב. יותר חשוב נדבר מהדירה להדס ורן…”

ובכל־זאת, כל אותה עת התהפכו גם “שאלות כבר לא חשוב” אלה בראשי. בבת־אחת גם התיישר לו כל סיפור־חיי וגם נעשה סתום פי כמה. כל השנים ידעתי, שבתוך־תוכו מאוכזב כתריאל לויתן מבנו־יחידו, סבור שחיי אינם אלא בועות, אבק פורח, לא כמו שקרא למלים של בן־גוריון – “בּאלַאמינות”. אבל אם לא בנו של כתריאל לויתן אני, מה פלא שכל נטיות לבבי שונות כל־כך משלו? מצד שני, את שמו שמעתי עכשיו לראשונה, יואכים כך וכך (אפילו לשאול את אמי אם שטראהל הוא שם־נעוריה, או שם בעלה, עוד לא הספקתי אז)?!

כל מה שלמדתי עליו הוא, שהיה ידידם הקרוב של הרמן פישברון וברתולד הרטמן ולכן צירפו השניים את אלמנתו ההרה ל"אוניית הפירטים", שהפליגה כבר אחרי פרוץ המלחמה מבראטיסלאבה לשפך הדנובה ולפלשתינה? אבל האם באמת היה רק סתם מוסיקאי, כפי שנדמה היה לי שאומרת אמי, או לדאכאו נשלח באשמת היותו – מה? יהודי? קומוניסט? כל אלה הן, כמו שאומרת אמי, “שאלות כבר לא חשוב”, אבל אם אינני בנו של כתריאל לויתן, שבלבי אני קורא לו עד לרגע זה אבא – מי היה אבי?

יותר מזה. הן רק מתוך סניליות פלט כתריאל לויתן את האמת, שארבעים וחמש שנה טרחו כולם להעלים ממני, לדבוק בגרסה השקרית, שאבי הוא כתריאל לויתן וכל זה. נניח שרק מפחד האנגלים בדו את הלידה שלא היתה, אפילו הקדימו אותה ביותר משבעה חודשים. הלא האנגלים עזבו את הארץ לפני שמלאו לי תשע. מה הפריע להם, בקום המדינה, לגלות לי, שאבי היה מוסיקאי יהודי, שנרצח בדאכאו לפני לידתי, שמשום כך הגיעה אמי לבדה לחוף תל־אביב, שבלילה ההוא כרעה ללדת ומיד אחר־כך אימץ אותי כתריאל לויתן לו לבן?! מה פשוט, נכון ויפה יותר?! הלא ליתומי כל העולם לא יכולתי לאחל אבות טובים יותר מכתריאל לויתן!

כמה נסענו מ"נווה חבצלת" לסמטת חללי ניסן? עשרים רגע? אמי בכתה והסבירה, ואני שאלתי עוד ועוד, מתקשה להתגבר על איזו תחושה עמומה, שגם בגרסה החדשה לא הכול חלק. יכול להיות, שמשום שארבעים וחמש שנה הקנו היא וכתריאל לויתן אמינות מוחלטת לשקר גמור, לא הייתי נותן עכשיו אמון בשום גרסה. זה מסביר בלי־ספק חלק מחשדנותי, אבל אין בו כדי לסלק את מה שמנקר בראשי, דוקטור, עד לרגע זה: אם אמנם היה אותו יואכים כך וכך איש־סגולה ממעלתם של חברי ה"היינה צירקל", הלא יש משהו מפלצתי בהשכחת עצם קיומו ובניתוקי המוחלט מזכרו! התנהגות כזאת מצד אמי ומצד הרמן פישברון פשוט לא התקבלה על דעתי. ואם גם זו אינה אלא בדיה, שרק מתוך פניקה ממציאה אמי ברגע זה ממש – מהי האמת?! התבונן בי היטב, ומעצמך תבין מה חולף פתאום בראשי כשאני עומד למשל מול הראי ומתגלח.

לא חשוב?!

אמנם, כך פעלתי, כאילו אין עוד לכל אלה משקל בהווייתי העכשווית. את אמי הורדתי בסמטת חללי ניסן אחת, דהרתי לאטלייה של יאיר, התקלחתי בחמים ובקרים ולבשתי את חולצת הפשתן התכולה, כדי שאם תתמקד איזו מצלמת טלוויזיה גם בי, איראה just right.

בלבוש חג, רחוץ ונרגש, אך באיחור של חצי שעה, טסתי ללשכה ומשם, עם אביק, שאיחר גם הוא, ופעם ראשונה, להפתעת כולנו, התלוותה אליו גדולה – לסוף המרתון, למרכז. שני קולות לא שתקו בראשי לרגע. הקול האחד: “זהו זה! הערב, בשידור ישיר, יראה עם ישראל את אביק סער מציב רגלו בראש האברסט. עשרים שנה, אבל היה שווה!” האחר: “מדוע התאמצו כל־כך כל אלה היודעים את האמת, למחות את זכרה? מה נורא כל־כך באמת הזאת?”

אלא שבינתיים כבר הגענו להיכל התרבות ומיד הקיפו אותנו החברים הישנים והחסידים החדשים, ומאותו רגע ממש נישאתי מגל אל גל, מאדם לאדם, מדבר, מתחבק, מתלחש, מזרז את המהססים לתת את קולותיהם – כל קול ייזכר! – בעד אביק סער, מתגודד עם העיתונאים, רוחץ עד צוואר בבוץ המפלגתי, כל־כולי בסיפור הענק, המוכרח להתפתח הערב בדיוק לפי התסריט שכפינו בתרגיל המזהיר על הצמרת־שבצמרת, ואם כך יהיה, מתחיל הסיפור הזה להתגלגל על אמת רק ממחר.

 

8. המחברות השחורות של גדי    🔗

20 ביוני, 1985

ערב טוב. נורא יפה מצִדך, שעל הטלפון הבלתי־צפוי שלי הגבתָ בנכונות חמימה כל־כך והזמנת אותי לביתך. אז הנה, תוך שתי דקות אני פה. שבועות, זאת האמת, אני אומר לעצמי: “אסף, ככה – בלי הסבר, בלי שלום, בלי תודה – לא נעלמים! טלפן אליו, דבר אתו, גמור כבן־אדם מבוגר!” וב"גמור", דוקטור, אני מתכוון לחיבור הסמוי שלי אליך, שאותו באתי לנתק סופית. עם הסיאַנסים עצמם גמרתי מזמן. אתה פשוט לא נחוץ לי יותר!…

נכון, שעד היום לא השתחררתי מאיזה חשד, שלתוך מוחי שתלת פקודה היפנוטית: “כל יום שלישי, בעשר אפס אפס, אתה אצלי בקליניקה.” על מה מבוסס החשד? תראה, ביקורי האחרון אצלך שם היה אחרי שקמתי מ"השבעה", לפני כמה, שלושה חודשים?!… ובכן, מאז, מדי יום שלישי, בעיקר בין תשע לעשר, הייתי ממש נאבק בדחף לקום ממש בזה הרגע, לטוס אליך, להתיישב מול הוד־אילמותך ולהזרים לתוך הטייפים שלך ושלי עוד שישים, שמונים, תשעים דקות של דיבורים. אפילו שלשום כמעט הזניקה אותי הפקודה השתולה שלך, וגם בפעם הזאת גברתי עליה בכוח־ההחלטה שלי. אז כבר בדלת אני רוצה להסיר ספק בעניין הטלפון הזה: סיפור המונולוגים הארוכים נגמר! טלפנתי, כמעט ספונטנית, אפשר להגיד, פשוט מפני שממילא נמצאתי בין אפקה לבין המקום, שאני נוסע אליו מאוחר יותר, נוה מגן…

אוי ואבוי, מההסבר המטומטם שלי משתמע, שרק כדי להעביר חמש דקות בין שני אירועים נכבדים הזמנתי את עצמי אליך לקפה! בדיוק להיפך, האמן לי: כל החודשים האלה לא נתן לי מנוח אופן התנתקותי ממך. אם נרתעתי מביקור בקליניקה, זה רק מרוב פחד, שגם את פרידתי הסופית תהפנט אותי שם אצלך להפוך לעוד מונולוג אינסופי. וזה – בשום פנים ואופן לא! לעולם לא!…

לכן, כבר פה חשוב לי שתדע: בינינו לא נותר שום unfinished business, אמרתי הכול, ואין לי צורך באיזה פינאלה טִקסי, שבו יחתוך אותי סוף־סוף פיך האלוהי לחתיכות זעירות ויאחה אותי מחדש לשלימוּת בריאה ומפויסת. באתי לבשר לך: חזרתי לחיים! בחודשים שלא נפגשנו, בצ’יק אחד, השלמתי פרוייקט, שהזנחתי מיליון שנה. אגב, כך גם נולד אצל רוזה – “אלא במוחו של מי?!” אתה אומר עכשיו בלבך – הרעיון, שאצלצל אליך הביתה. הלא היום סוף־השנה, בבוקר חילקו אצלה בחטיבת־הביניים את התעודות ובשבע היא שוב צריכה להיות שם, למסיבת הסיום, אז פשוט הקפצתי אותה שעה קודם. בדרך דיברנו על זה, שבדיוק ליום־השנה הצלחתי לגמור את התקנת המחברות השחורות של גדי, זה גם השם שאני מציע לספר – ודווקא על הסיום הזה, אמרתי לרוזה, היה לי חשק לספר לך. שתדע! אז כשאמרה “למה שלא תטלפן אליו, עכשיו?!” – חשבתי שזה רעיון מעולה, תיכף גם אספר לך למה, אלא שאני לא רוצה לשפוך הכול כמו שק תפוחי־אדמה, כפי שאהב לומר אבי, ישר בדלת…

תודה־תודה, איזה יופי של בית!… כל שתי הקומות שלכם?!… והחצר הרעננה, ביום בוער כזה! ואיזה שקט אלוהי! זאת אפקה – לגור בפנים ולהרגיש בחוץ! אני אמנם חיַית בטון ומלט. ההַאביטַט שלי הוא הצנטרום של הפיילה, הירקון־דיזנגוף, פרישמן־גורדון. אבל אחרי עשר השנים בשיכון בבלי – האטלייה של יאיר, אגב, גם הוא גבוה מעל לרעש – היתה השנה הזאת בסמטת חללי ניסן כמו לתפוס שלווה בין הַתוף לַמצילתיים. עם כל הירושה בכספת – שתנאי חלוקתה בין יורשי כתריאל לויתן הם, אגב, סיפור לעצמו – אל תתפלא אם יום אחד תגלה, שאת חיי אני מסיים פה, הפציינט מול המטפל, בווילה באפקה…

איזה אוסף־אמנות נהדר, משהו־משהו… אמנם, אחרי כל ביקור היתה רוזה מדווחת בהתפעלות על ביתכם ומונה את שבחי תכולתו, אבל מראה־העיניים הוא מעל ומעבר!… אני לא מאמין, “ילדי ביירות” של יאיר תומר?! גם “מי זה בא מאדום”?! אצלו באטלייה תלויים עוד שני שמנים מהסדרה, גם הם חזקים מאוד, אבל אותם משום־מה לא לקח לניו־יורק!… אתה באמת נוכל לא קטן! כל הזמן ידעת אצל מי מצאתי מקלט, ואף לא הגה! אגב, יאיר לא היה גם הוא, במקרה, פציינט?!…

נחזור לרגע אל רוזה. “מה אתה מתלבט כל־כך?” אמרה. טלפן אליו. אם הוא בבית, ופנוי, אפילו ישמח. תגיד לו, שאתה רוצה לקפוץ לרגע, רק להגיד שלום." אכן, כך הגבת, בשמחה, ואני באמת לא אגזול מזמנך יותר מרגע. זה בדיוק מה שהיה דרוש לי, לא עוד מונולוג ארוך בקליניקה, אלא להיפרד באופן מבוגר, להציב נקודה…

זה חדר־העבודה?! פססס… ספרים, ספרים, ובכל־זאת כמה הכול במקומו, תואם, בית יפה, הדגישה רוזה, שגם אצלה הכול under control, טיפּ־טופּ, לא להאמין, שגרה שם גרושה, עשר שנים לבדה. ומי אצלכם אחראי לחמימות המצוחצחת הזאת, הדוקטור או הגברת?…

“נו־נו־נו, אסף!” אני נותן לעצמי מיד נזיפה חמורה. הערב אין לי כל סיבה לפרובוקציות. אני פה לא לפגישה טיפולית. בדיוק להיפך: כדי לנתק סופית איזשהו חיבור לא כל־כך סמוי. ואם לומר את כל האמת: לעיקר – אתה יודע טוב ממני – לא הגעתי. אמת או לא?!…

אתה לא בעבודה, ואני לא בטיפול – אז מה אתה שותק היום?!…

קצת מוזרה בעיני הפעם השתיקה הזאת, המשדרת לא בדיוק מה שציפיתי לו, אבל אם זה המשחק, וכל עוד לא ניתק החוט האחרון, אלה כלליו – יהי נא כן, וטוב לי כך. אז כמו תמיד, מה?!…

הפעם אהיה מאוד קצר. את שארית היממה ההיא, עד לרגע שעמדנו בגג העולם ועד לצניחתי לים המוות, אצמצם לכמה משפטים סכימטיים, נגמור איש־איש את הסיגרייה שלו – תודה גם על הבירה הצוננת! – ונצא לנו חרש זה מחייו של זה, עשינו עסק?!…

ובכן, רק לרענון הזיכרון:

ב־28 ביוני אני שב לתל־אביב עם אמי ועם הידיעה, שאינני אסף לויתן אלא אסופי, בנו של איזה יואכים זונטאג, נזכרה אמי לגלות לי בשנתי הארבעים וחמש. שטראהל הוא שם־נעוריה, ענתה לשאלתי, ובגלל ה־renomme’e שלה בתיאטרון ובקולנוע דבקה בו. אם אמנם לא המציאה ברגע זה שקר חדש, אמרתי בלבי. אל תקנא במי שמוצא עצמו בגילי תלוי בסימן־שאלה מבהיל כזה. ומה אם הסיפור האמיתי הוא, שכדי להתנקות מ־rassenschande ניער מעליו בעלה טהור־הגזע של פיאונה שטראהל אותה ואת בנו, זה שבין סיפון ה"ליאופרד" לבית לויתן הגיח מבטנה, אני?!…

זו המהומה שמילאה את נפשי בצאתי עם אביק ועם גדולה לחדריו האחוריים של הבניין, שבהם כבר סיימו ראשי המחנות לבשל את החלטות המרכז, שטרם נפתח. מכל עבר נוהרים חברי־מרכז, אורחים למיניהם וכל העדה הגדולה של התקשורת, שהפיצוץ הבוקר ב"ישראל" והשידורים שלהם עצמם, מילאו אותם ציפיות גדולות לדרמות מסעירות אפילו יותר במהלך המרכז. כמו מאלי נגרפתי לתוך הרתיחה, שהייתי מראשי מחותניה, אבל כל אותה עת לא הרפּה ממוחי אפילו לרגע צקצוקו המשגע של ה"ביפּ־ביפּ": אני לא בנו של כתריאל לויתן, לא בנו, לא בנו, לא בנו…

למה צקצוקו המשגע של ה"ביפּ־ביפּ"? לעסקי־הקבלנות השתוקק אבי לצרף אותי לא רק כדי שיהיה המשך לַפירמה. משנות העשרים נשא בלבו עלבון עמוק – הוא, כתריאל לויתן, הוצא מההסתדרות בתור “בורז’וי”, מנצל־פועלים, קבלן! כל מה שעשה מאז נבע מהעלבון ההוא. עד שהתמוסס מוחו המשיך לבנות עוד ועוד, התנהג כאילו עודנו חלוץ, פועל חרוץ ומצליח. כל השבוע הסתובב בבגדי־עבודה, ובביתנו אסר על כל סימן של עושר. התוצאה היתה כמובן הפוכה – הוא לא בזבז, רק צבר עוד מגרשים, עוד דירות, עוד חשבונות־חיסכון וקרנות. כשבנה את הבית בסמטת חללי ניסן אחת, הכשיר אותו מראש לצורכי ה"הגנה", סיפרתי לך למשל על ה"סליק" שמתחת לחדר־ילדותי, ולא במקרה הובאה פיאונה שטראהל – ואני, חצי בפנים חצי בחוץ – ישר לשם. בוּזוֹ ל"קשקשנים" – כלומר, אלה שהוציאו אותו מההסתדרות, ראשי המדינה – התבטא הן בשתיקותיו והן בשידוליו, שאעבור מחיים של דיבורים לבניית בתים, אבל אם יגביה גם אותי אביק סער לצמרת, ידעתי כל השנים, אעניק לאבי היחיד והמיוחד את המתוקה בנקמות: ניומקה של חיים סירוטה ראש־ממשלת ישראל, ואוסיה שלו יד־ימינו! לא, לא נקמה – צדק פואטי! כך צריך סיפור־חייו להסתיים – בני השניים שנפגשו על סיפון ה"סוואסטופול" בלשכת ראש־הממשלה בירושלים! עכשיו זה אולי יקרה, אבל הוא כבר לא יודע מהחיים שלו, ואני בכלל לא בנו, הבנת אותי, דוקטור?!…

לא רק זה. אני מדבר אתך, אל תשכח, על יום חמישי, חמש וחצי, המכונית של אביק נעצרת בכניסת התזמורת של היכל התרבות. בהבל־פי השדרים, בתוך עשר שעות, נהפך אביק ממפסידן כרוני למלך המרכז, שייפתח בטקס רב עם סגירת ה"דיל" האחרון. מרגע שחנתה המכונית, אפפה אותנו אווירת־הניצחון כענן־הכבוד. מכרים ותיקים וזרים גמורים התפרצו לברך את אביק, להיחרת בזיכרונו. בהשפעתם המסחררת של הקולות המתחרים על לבי וקוראים, “אישל, אישל,” חשתי גם אני, אבל אפילו על הקולות האלה גבר ה"ביפּ־ביפּ":

“אתה מליל המולד, מסיפור ה’ליאופרד'! מה לחשבון שישים ושלוש השנים של כתריאל לויתן ולבנו של איזה יואכים זונטאג! למה זונטאג?! ומה אם יום אחד יסיר מוחה המתמוסס של פיאונה שטראהל את הלוט מעל לאיזשהו טהור־גזע אלמוני וּתגלה שגם לא זונטאג אלא דווקא הוא אביו האמיתי של האסופי, אסף.”…

הגזמתי, אני יודע, הגזמתי מאוד! גם הזזתי שעות קדימה מה שרק הרבה יותר מאוחר בלילה עתיד היה להכריע אותי. בכלל – שמת לב? – בלי שהרגשתי, אני עד מעל לברכיים בתוך עוד מונולוג! והלא אליך הביתה, לרגע, באתי במיוחד שלא לדבר! אני לא יודע, דוקטור, להמשיך או לא?!…

שתיקתך משדרת נימוסים – או שגם בבית אתה בעבודה? מהטלפון שלי הופתעת, או שגם את הביקור הספונטני הזה תִזמרה, בתיאום אתך, הגברת ורדה?!… ואשתך, אולי אני משוגע, אבל האם רק במקרה לא רואים אותה?! היא לא בבית?!… קיבלה התראה?!… מיהרה להסתלק?!… סגורה שם למעלה, בקומה השנייה?!…

שתיקתך הנמשכת לא זקוקה לעוד סימנים מעידים. שוב כאז אתה מולי, לא יוזם, לא מחליט, לא ממליץ, לא משלם. אני כאילו הזמנתי את עצמי, ובידי גם כאילו הבחירה: לגמור את הסיגרייה, לרוקן את הכוס וללכת, או להמשיך. ובכל־זאת, הושבת אותי פה, בחדר־העבודה הממוזג, סגרת את הדלת וחזותך היא של מי שמראש שִריין את כל הזמן שבעולם ל"סֶשְן" האחרון של אישל. אני חושב שתפסתי את הרמז, ואני מודה לך על חסדיך הקטנים. רק עוד משהו לפני שנתחיל:

מאז נשאו אותי חזרה, בדיוק לפני שנה, מטושטש לחלוטין, לחדר־ילדותי, לא העז איש – פרט לעוזי, ניקי, רוזה – להיכנס לתוכו. גם לא אמי. אל אמי, אל הדס ורן, כשפעם ביובל היו מגיעים עם התינוקת, בטח אל הפוסטמה, שרי, שכמִתקן־פריצה לתוך ירושתו של כתריאל לויתן, היתה מביאה אִתה את הילד האחד שיישא את שמו, את ירון המסכן שלי, הייתי אני יוצא ויושב אִתם בסלון. לפני שלושה חודשים, כשחזרתי בבת אחת לחיים וישבתי להתקין את המחברות השחורות של גדי, עשיתי קודם־כול ניקיון יסודי, זרקתי את כל השמאטעס שהצטברו במשך תשעה חודשים והסריחו את החדר. כך גם עליתי פתאום על איזה גזר־עיתון, שבמבט לאחור אין לי ספק, שלביקורי הראשון אצלך בקליניקה, דחף אותי גם הוא, לא רק עורמתה הרכה של רוזה.

הנה הוא. עכשיו אני לא זז בלעדיו, נושא אותו בארנק, יחד עם תעודת־הזהות ורשיון הנהיגה. אתה רואה – “העיר”, 4 בינואר. שיחה עם פסיכולוג מסטנפורד, שכדי להוכיח שכל השיפוט של המומחים הגדולים לנפש האדם שווה לתחת וכולו מותנה בנסיבות, הלך ואשפז את עצמו כמשוגע באיזשהו מוסד מפורסם. פה הוא מספר מה קרה – אפילו תלמידתו לשעבר, שישבה מולו וחקרה אותו שעה וחצי, לא זיהתה במשוגע שלפניה את הפרופסור שלה. בקושי נחלץ מבית־המשוגעים. רק החולים, אמר, “הכירו מיד שמשהו חשוד. הם העיפו בי מבט אחד ואמרו: אתה עיתונאי, או פרופסור…”

את גזר־העיתון לא הבאתי לך כפרובוקציה. חס ושלום. דווקא אם גם על זה לא תגיב – אדע שאתה במיטבך. כשעליתי עליו עכשיו מחדש, תהיתי אם במקום לבוא אז אליך – אני מדבר על הביקור הראשון, ב־22 בינואר, כשישבנו שנינו ושתקנו – לא הייתי מיטיב לעשות אילו ביקשתי סעד אצל הפציינטים שלך. הם היו מבחינים מיד, שאישל לא חולה, אלא מי שאי־פעם היה עיתונאי, אולי מי שלפני עשרים שנה ראה בו פרופסור באקשיץ יורש אפשרי…

איפה עמדנו?!… אני חוזר לחמש ושלושים, בכניסת התזמורת: אביק, גדולה ואני, נכנסים למטה המרכז, שאולתר באגף האחורי. את גדולה ואותי מוליכה ניקי לחדר ששִריינה לאביק, כיאה למעמדו החדש. אביק עצמו מסתגר מיד עם הצמרת־שבצמרת, לוודא סופית שכל מה שסוכם בבוקר מוסמר כהלכה. יותר מכל מעסיקה אותו בשעה זו פרשת פרופסור ברזילי, שאם אתה קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה אינך יכול לשכוח אותו לרגע. לא כך היה ביום־התהפוכות ההוא. אז העמיד אביק בראש תנאיו את שיבוצו של ברזילי במקום ריאלי לכנסת. ובזה לא הסתפק, אלא דרש התחייבות בכתב, שימונה לסגן־שר בכל ממשלה, שהמפלגה תשתתף בה. התקבלה גם דרישתו, שישונה סדר־הערב ויוקצו לברזילי עשר דקות להרצאה קצרה על האלף השלישי. אותך אולי זה מצחיק, אבל בעיני אביק היתה עמידתו של ברזילי על הבמה, סמל חד כתער לניצחונו על מבקשי נפשו:

“ודאי שחשוב גם מה שיאמר, אבל העיקר הוא הכבוד שיחלוק המרכז הזה לאיש, שאת דמו שפך לפני שבע שנים. ולא רק את הדם שלו. המרכז שיאכל הערב את ברזילי – יאכל אצלנו הכול.”

בשיחה טלפונית, שניהל אביק בחדרי בשעה שבחדרו ישבתי אני עם יוסל קופצ’יק, הפעיל על ברזילי עצמו הנמקה שונה מעיקרה:

“תיקון העוול חשוב, אבל אליך אני פונה מפני שאתה דרוש למפלגה ולמדינה. אם בכנסת, ואני מקווה שגם בממשלה, יישב אתנו פרופסור פנחס ברזילי, יידע כל ישראלי עם מי העתיד – אתנו.”

ברזילי לא שׂשׂ אמנם “לעבור עוד חוויה טראומטית”, אבל את ה"הן" השמיע מהר מהצפוי, סיפר אחר־כך אביק בחיוך. קופצ’יק, ב"דיל" שהציע לנו כמה שעות אחרי שהשכבנו אותו על הפנים, לא כלל את חתנו, לא הזכירו אפילו ברמז. לכן גם הסתיר אביק מפני קופצ’יק עד אחר־הצהריים את דבר שיחתו עם חתנו. רק לי שיגר, בשובו לחדר, שלוש מלים: “הגבר אמר כן.”

אגב, שאלה מעניינת, שמהמקום שאני עומד בו עכשיו, ביום־השנה, היא אפילו קצת משעשעת, ודאי לא מכאיבה: מדוע נענה ברזילי בקלות כזאת לפנייתו של אביק?

באותן שבע שנים נהפך מילד־פלא, שהחוזים בכוכבים ראוהו קוטף לישראל “נובל” ראשון במדעים, להבטחה שלא התממשה. היום נדמה לי, שהטלפון של אביק הגיע ברגע של אמת, וברזילי נאחז בו כמו בנס־גדול־היה־פה. אגב, ברזילי, כידוע – אולי לא לך, פה בחדר אני רואה רק ספרים, לא שום עיתונים, גם לא של היום – נכנס לכנסת, הוא וחותנו, קופצ’יק. בכל פעם שאני פותח את הטלוויזיה הוא שם, משמיע בקול רווי־מסתורין צירופים עתידניים. עם ישראל מת עליו. זה מה שנשאר מכל התרגיל המזהיר שלנו.

אבל עודנו ב־28 ביוני. לפני שש.

אחרי שישים שניות בחדר, עליתי לבמה דרך כניסת הנגנים. הקיר האחורי – יריעות תכלת־לבן. במרומים – כרזות על המדינה, העם, המפלגה ואתגרי העתיד. לפני שולחן הנשיאות – סידורי־פרחים יפהפיים. פינת העיתונות מאוישת היטב – עורכים, כתבים, פרשנים, שלא לדבר על ליצניה, חרזניה ורכילאיה. בתוכם, עטור בזקנו הנורדי גלוח השפם, איתרתי לשמחתי את ממליכו האמיתי של אבינועם סער, חברי האחד והיחיד, עוזי זינגר.

והנה, בו־ברגע נדד מבטי למרכז האולם, שורה ראשונה.

“תתייחס לכל המרכז הזה כאל התיאטרון הלאומי,” טרטרתי כל היום, גם בדרך להיכל התרבות, באוזני אביק, והוא הבטיח שידבק בעצותי. “הערב יעל המסך על בכורת־חייך. לא רק באולם יבחנו בלי־הרף את כוחך ואת מעמדך. הטלוויזיה תכניס אותך למיליון בתים. אנחנו צריכים לתכנן כל צעד, כדי שכל frame ימחיש מיד, בלי מלים, שעכשיו אתה הצמרת שבצמרת. צריך לחשב מאיזה כיוון ובאיזה עיתוי אתה נכנס לאולם. אתה לא מצטנע, לא נבלע, עם כל מאה־מאתיים מכובדי־המשנה, נפשותיה המתות של המפלגה, אי־שם מאחורי שולחן־הנשיאות. הפעם אתה חוצה לאט את הבמה, הולך ישר למקום שהטלוויזיה מבינה, שאותו מצלמים – שורה ראשונה באמצע, בגרון הצמרת־שבצמרת.” הכול יוצא מהכלל, אבל על זה שפשוט יחטפו לנו את כל מרכז השורה הראשונה, לא חשבתי. ראיתי – ועיני חשכו! במתכוון ממשיכים שם מאחור להחזיק את אביק, וכאן כבר עשו את העבודה: את תריסר הכיסאות, 26 עד 37, ממלאים ישבני שלישיה ועוזריה של הצמרת־שבצמרת. מדאיג פי מיליון, ארבעה־חמישה הם מהגורילות של יוסל קופצ’יק! ב"מבט" הערב וב"יומן" מחר יראה עם ישראל, שאביק סער הוא בכלל לא הצמרת־שבצמרת, הוא הועף מתוכה סופית עוד לפני שנפתח המרכז! אני שומע היטב, דוקטור, מה תהיותיך: מה הורג לי אישל את הערב בתפלוּת המפלגתית הזאת?! מה כל זה חשוב?!…

אתה צודק! לא אילו אישל של ה־28 ביוני, קצת לפני שש, היית אתה! משום שאתה סירבת להנחות אותי, החלטתי אני להצטמצם בתמצית חייו של אישל, בעשרים וארבע השעות הארוכות ההן. לאישל, מה לעשות, אין סיפור אחר, והערב – הלא בשביל זה אני פה – אני מתיר את החוט האחרון של הפלונטר. שעון החול מתרוקן, שעת החול קרבה. תן לי עוד כמה דקות, עוד שתי מלים, או־קיי?…

ובכן, הרגע ההוא: אני מבין היטב מה פירושה של חטיפת השורה הראשונה מתחת לישבנו של אבינועם סער! מבוהל אני סב על עקבי, ממש מסתער על כניסת הנגנים, בתוך־תוכי צועק: “קשר! קשר!” ושם, במסדרון הצר, ישר מולי, פניו ברות כחמה, כרסו הגדולה לפניו, קרב ובא אלוף הרודיאו המפלגתי, יוסל קופצ’יק. אינני יודע איזו משמעת־ברזל עצרה אותי מנעיצת צפורני באיש, שהבוגדנות היא עצם טבעו, ורק בשפתיים חשוקות לחשתי:

“מה קורה שם בשורה הראשונה?”

בגלל משמניו, נראה קופצ’יק נמוך מגובהו. רק כששילב את שרוול הבלייזר השחור בזרועי וכרסו הגדולה היטתה אותי חזרה לעבר האולם, ראיתי שאינני גבוה ממנו. כמו בלובי של ה"דן", לתוך אוזנו החירשת של דוקטור גדליה בולוטין, רעם:

“יוסל קופצ’יק לא רודף אחרי הכבוד, ולא בורח. מיינע מענטשן מחזיקים שם פיהר פלעצער, ולא יזוזו עד שיבוא אביק, ופנחס, ורבּ אישל ואני, וכל השונאים שלנו שיתפוצצו!”

אותך משעממת בצדק המדמנה המפלגתית הזאת, ואילו אני חשתי באותו רגע כטובע שנמשה מתוך לב האוקיינוס. בתוך־תוכי חיכיתי כנראה כל היום לאיזושהי מכת־פתע מצד הצמרת־שבצמרת, והרקורד של יוסל קופצ’יק הוא כזה – שהכול היה עדיין אפשרי. אבל אם נאמנותו היא כזאת, שלא סמך לא על נסים ולא על אישל והורה לגורילות שלו לתפוס לארבעתנו מושבים בשורת הצמרת־שבצמרת, ידעתי: הצעד האחרון נעשה. אנחנו בגג העולם.

פרט אחד שמרתי גם אז בסוד מקופצ’יק, שבמקום השמור לי, לימין אביק, אושיב את גדולה. זה לא רק מגיע לה. היא אף פעם לא באה לאירועים כאלה, וכשראיתי אותה מגיעה ללשכה עם אביק, לא רק הופתעתי. במוחי עברה המחשבה, שבואה קשור למה שסיפרה לי בטלפון, זה שעד הבוקר הסתובב אביק ער, לא הצליח להירדם, אבל שיקרה מה שקרה בתוך כמה שעות?! מי העלה אפילו על הדעת אפשרות כזאת?!

בהתרגשות אמיתית חיבקתי את קופצ’יק, והלכתי לשבת עם עוזי זינגר. לא, לפינת העיתונות הלכתי כדי להפגין את קומי מן המתים, אני, שמדליית־הבוז שהעניק לי עוזי, נהפכה שוב למצרך־החודש! היום אני אומר לך סוף־סוף, דוקטור, את כל האמת: שנים לפני ה־28 ביוני ידעתי, שהסוס שלי, אביק, דוהר מטה, מטה. בפוליטיקה, יותר מבספורט ובבידור, כוכב־הערב הוא הפחות־מאפס של הבוקר־שלאחרי. ראיתי סביבי רבים מאלה ששנים לא הבחינו בי, אפילו לא אמרו שלום, אלא אם ננעצתי בין עיניהם, ועכשיו, פתאום, שמחה וששון, קוראים “אישל, יש לך רגע בשבילי?” “אישל, אני כותב עליך פרופיל,” אישל ואישל, כולם חברים בנשמה, מתנפלים על צווארי, לא בוחלים בטריקים הזולים ביותר כדי לחבב את עצמם עלי, מתעלמים בכיף מהזרג שהכנסתי להם, הסקופּ לעוזי. הן מהבוקר אישל הוא בזינוק אדיר לצמרת, ולמזנקים מעלה נאווה תהילה, הללויה…

אני מנסה לקרב אותך אל תחושותי ברגעי־השיכרון ההם. כך אולי גם תבין טוב יותר מה קרה בתוכי כשפתאום נגמר הכול, את השבר. ואם כי בתוכי התרוצץ גם ההיפך – הלא אך שעתיים קודם חזרתי מ"נווה חבצלת” – מילא אותי המעמד, שהתנהל כולו על־פי התכתיב של אביק סער, כן, שיכרון! כשהופיעו אביק סער, פנחס ברזילי ויוסל קופצ’יק, מכּניסת הנגנים, חוצים באִטיות את הקצה השמאלי של הבמה וצועדים ישר לאמצע השורה הראשונה, אפשר היה לחתוך את האוויר. אפילו נשימתי נעצרה לשמע התשואות, שפוצצו את ההיכל כולו ברגע שנראה אביק על הבמה ולא נפסקו עד שישב. כן, אביק היה גיבור המפלגה. סוף־סוף. גם התוכנית לחימום הלב ושימון הנשמה, פעלה היטב. מקהלת שלושת העמקים הציתה אש בנפשות אלף חברי־המרכז ואלף וכמה מאות האחרים, וחליליות הנגב הֵמסו כל לב. עלו ובאו אח"מי חו"ל, ובראשם שני ראשי־ממשלה וארבעה ראשי אופוזיציה. כך סרטי, “היום, 28 ביוני 2000”, שזיכה את אביק בנקודות נוספות.

אכן, הכול חוּשב עם סטופר ובוצע בדייקנות של שעון דיגיטלי. השיא היה שיא, השיכרון – שיכרון.

ובכל־זאת, כבר אז, כשחצה אביק את הבמה, גדול, הסומק הטבעי של פניו צהבהב כמו הפאנלים של הקיר מאחריו – אורן פיני, משהו כזה – גזרתו כלל לא של חיים סירוטה, ששנים של חפירת־בורות, לחמים שלמים ודליים של מים, ניפחו את בטנו – חשתי שתי מכות־חשמל קלות. האחת – גדולה לא התלוותה אל אביק, לא הגיעה אל השורה הראשונה ועל הכיסא נשאר לשבת הגורילה. מה עשיתי?! מרוב שמחה בעוזי שכחתי להושיב את גדולה ליד גיבור־הערב. עכשיו, כשהכול רץ קדימה, תקועה היא שם מאחור, ואני לא יודע מה עושים!

את מכת החשמל השנייה נתן לי מראו של אביק. אדם, שאתה נמצא במחיצתו עשרים שעות ביממה, אתה מפסיק לראות. אפשר לומר, שגם ברגעים האחרונים ההם השתמר בחזותו אותו משהו שכבש אותי בילדותי – זקוף, מוצק, מה שבדמיון בנו של כתריאל לויתן הצטייר כקצין־קוזקים – אבל פתאום ראיתי על הבמה אדם זקן. לא שכבר אז ניבט מעיניו המוות, מי בכלל חשב בכיוון הזה!…

את תגובת־השרשרת גִלגל גירוי שונה לגמרי. כשהתחיל הכרכור סביבי, תפסתי לא רק שעברו עשרים שנה מיום שיצאתי מהעיתונות לשנה אחת, אלא שמאז אני ממשיך לדרוך במקום. קובי בר־זכאי לא מתפקד כבר זמן רב, ובכל המובנים, פרט לתואר, עוזי הוא העורך הראשי של “ישראל”. כך כל בני־דורי, שנשארו בעיתונות ולא עלו בינתיים בתחומים אחרים, בספרות, במנהל, בפוליטיקה. פינת העיתונות היתה מלאה בני שלושים־מינוס, כמונו בזמן שקובי הקפיץ אותנו ישר לראש. ולא רק התקשורת נראתה לי כבושה בידי בני־תשחורת. כך רל"שי, שלישי ושמשי המנהיגים לסוגיהם ולמיניהם. בקלות יכולתי להיות האבא של רובם. אלה שמצאתי בבואי אל אביק, בני־גילי, ישבו בשורה הראשונה והשנייה, מנכ"לים, ח"כים, יו"רים, ומזכ"לים, גם שניים־שלושה שרים. דובר בשנתו הארבעים וחמש, פילח כאב את נשמתי, יש רק לאביק. אישל, אמרתי לעצמי במרירות, יש רק אחד.

זה, דוקטור, היה הגירוי. בעיניים אלה ראיתי כנראה פתאום גם את זקנתו של אביק. אילו לא מת – הוא נולד בשבעה באוגוסט 1923 – היה היום כמעט בן שישים ושתיים. אף פעם לא היה נסיך־כתר, מועמד טבעי, מגיל אפס, לשורה הראשונה. ובצעירותו בטח לא. אבינועם סירוטה לא נמנה מעודו עם הליגה הלאומית, משה דיין ויגאל אלון, גם לא עם הארצית, יצחק רבין ושמעון פרס. אלה כולם היו לפיגורות ממלכתיות בגיל שלושים־פלוס־מינוס. לא בנו של חיים סירוטה. עשרים ושש שנים חי בציפייה לצמרת־בעוד־רגע, במתח האו־טו־טו. הן לולא מה שקלטה במקרה ניקי ופרסם בגדול עוזי, היה מוצא את עצמו גם בסוף הערב הזה, בפעם המי־יודע־כמה, מאחורי הגדר. עוזי ואני התבוננו בו בחצותו את הבמה לאט־לאט, גורר בכבדות את רגליו, הוא ראשון, קופצ’יק מעט מאחור וברזילי שומר מרחק, גג היכל התרבות מתרומם מתשואות, והכול – פארסה בתוך פארסה – למה ומדוע?!…

אך ורק בגלל מה שפורסם הבוקר בעיתון וטורטר מאז על כל הגלים, שוב ושוב: אביק סער מלך ישראל! האולם כולו – לתימהוני, גם פינת העיתונות – הריע. אופרת־סבון: ה־underdog רוכב. רק אני חשתי כאב גופני ממש: גבר זקן, עייף, משתרך בכוחותיו האחרונים לשורה הראשונה, לא עוד במטרה להפוך את המדינה, רק כדי לגמור את המרתון כאילו בכבוד. אביק סער, אמרתי בלבי, לא פותח עכשיו פרק חדש, עיקרי. ברגע שתמסמר ההצבעה את ניצחונו, תתמלא משאת־חייו.

כל זה, והרבה יותר, עבר כמכת־חשמל במוחי. אגב, בתוך כל המהומה צדה זווית־עיני את ניקי עומדת בדלת שמשמאלי, רומזת לי לצאת אליה. אבל לפני שאמשיך, רק עוד מלה על תגובת־השרשרת. אם כבר, אז עד הסוף. הלא אידיוט גמור אני לא: בממדיו האמיתיים ראיתי את אביק הרבה לפני הערב ההוא. שנים לא מעטות חזרתי ושאלתי את עצמי: איך זה הלכתי פעם שבי אחריו? מה מצא הסטודנט בעל לשון הזהב, אסף לויתן, באיש מרובע, כבד ועמום זה? ובעד מה לעזאזל נלחמנו אז כולנו? ונגד מה? ונגד מי? בין אילו דרכים חברתיות, מדיניות, מוסריות ניטשה אז המלחמה הגדולה? ואילו מהן ניצחו? ואילו הובסו? כבר לפני שנים, זאת האמת, לא נשארתי לעבוד עם אביק אלא בציפייה שבסופו של דבר, איכשהו, אצא מהמלכוד, שכאשר יגיע הוא לצמרת, ימצא גם לי עיסוק מכובד, שבעיני עוזי, בעיני אבי, בוא נדבר אמת עד הסוף, בעיני רוזה, יצדיק את הצעד המטומטם שעשיתי לפני יותר מעשרים שנה. כסף, אתה יודע, לא היה אף־פעם הבעיה שלי. מזמן ידעתי שעלי להיסוג מהחיים האלה, אבל לסגת, ציטט אביק איזה גנרל רוסי, אפשר רק קדימה…

בכל־אופן, גם אם כל זה לא היה חדש, והצלחתנו היתה דרושה לי כדי לפתור את כל הפלונטר של חיי – להשתחרר מלחצה של שרי, לפנות את האטלייה להדס, אולי לשוב בכבוד אל רוזה, אולי לפתוח דף חדש לגמרי עם ניקי אזולאי – כשראיתי את אביק, איש זקן, משתרך לשורה הראשונה, וקופצ’יק מושיעו וגואלו אחריו, נפתח בי איזה פורונקל קטן. שמעתי את התשואות והבטתי סביב־סביב – צד אגב כך את חיוכו הסגור של עוזי – ובלבי תהיתי: מי מכל אלה השרים והח"כים, המנכ"לים והיו"רים, המזכ"לים והדירקטורים, ראשי־המועצות והסניפים, הדוברים, העוזרים ושאר כל המאכערים פה, הם המנצחים באותן מחלוקות? ומי מכל אלה הם המובסים? ומי פה, מכולם יחד, שומר בראשו, ולו רק כזיכרון רחוק, את הרעיונות שעליהם פור־התפוררה הארץ?!…

על כל העניינים העמוקים האלה חשבת אגב מכת־חשמל קטנה אחת?! – צריך היית לשאול פה, וכמובן, לא תשאל – ואתה עוד מצפה שזה גם יתקבל על דעתי?!…

הערב באתי להיפרד. מכל הסיפור. בדרך הורדתי את רוזה בחטיבת־הביניים, אמרתי לך, אבל לא לאן נסעתי אני משם. ממך אני נוסע אל גדולה, אמרתי לך, להראות לה את המחברות השחורות של גדי, אבל לא מדוע דווקא היום. כל הזמן דיברתי על יוני 1984, החל בצהרי ה־27 וכלה בשחר ה־29. ואכן, על־פי הלוח הכללי התמוטט אביק ביום חמישי, ה־28, שעה קלה אחרי שנספרו הקולות, והתשואות אילצו את דוקטור בולוטין להזמין את אביק לבמה. בחוסר־חשק נענה, עלה, קד קידה ופנה לרדת שוב לאולם, אך כמו בציפייה להדרן, לא נפסקה הקריאה הקצובה, “רוצים את אביק,” “רוצי מֶת־אַביק,” “רוצי־מֵת־אַביק,” עד שניגש אביק למיקרופון, אמר, "דוקטור בולוטין, נשיאות נכבדה, חברים וחברות, גדולה, אני רוצה – "

ראיתי את אביק עומד פעור־פה, לא משמיע אפילו איזשהו קול, מתנודד, מגשש באוויר, פתאום פשוט מאבד את שיווי־המשקל וצונח. לא אני לבדי, אלפי אנשים ראו את הרגע הנורא ההוא, השקט נהפך לדממת־מוות והדממה למהומה. מכל קצות הבמה רצו אנשים לעבר המיקרופון ובכניסת הנגנים נשאוהו לאחור. וזהו. קצת אחרי אחת־עשרה, ביחידה לטיפול נמרץ של “איכילוב”, מת אבינועם סער. לזה עוד אשוב.

פה אני עוד הרבה קודם, בראשית הערב, מסביר מה אני עושה בסביבה הזאת דווקא היום ומה עניין המחברות השחורות של גדי. קודם־כול, מדוע היום? כאן נכנסים לתמונה השבת והלוח העברי. לא צריך להסביר באיזה הלם הוכו כל מי שהתארגנו סביב מנהיגותו של אביק, ולא פחות מזה יריביו, אולי גם בגלל ייסורי־כליות. בכל־אופן, הצמרת־שבצמרת, שהגיעה עוד בלילה לבית בנווה מגן, סיכמה עם גדולה, שההלוויה תידחה ליום ראשון. אני, כידוע לך, הייתי לגמרי out אחרי שמצאו אותי אמי והרמן פישברון מול ה"דן", אני עצמי לא זוכר כלום, אבל על־פי הסיפורים השתתפו אלפים בהלוויה. בכל־אופן, אם תציץ בלוח היפה הזה שלך פה על השולחן, תראה – היום ראש חודש תמוז, יום השנה להלוויה. אבל היום, באזכרה, לא השתתפתי. במתכוון הגעתי אחרי שהתפזרו כולם, גם שלא לראות כמה מעטים טרחו לבוא, גם שלא להיתקל באלה שהגיעו. אותי כל עולמו של אישל לא מעניין יותר. באתי אך ורק להיפרד מאבינועם סער, ביחידות וסופית. ואת המחברות השחורות, שעליהן רציתי לספר גם לך, למסור לגדולה.

ובכן, כפי שאמרתי קודם, ראיתי את ניקי עומדת בדלת הפתוחה כדי סדק, רומזת שאצא אליה. החלקתי החוצה, ולפני הכול סיפרתי לה אני, שבמקום לקחת את גדולה ולהושיב אותה ליד אביק, התיישבתי לפטפט עם עוזי. “היא נשארה שם בחדר?”

“בדיוק בשביל זה קראתי לך,” אמרה ניקי. “את הכיסא שלך כבר מכר לה קופצ’יק, אבל היא לא רצתה אפילו לשמוע. גדולה לא אומרת מה מדאיג אותה, אבל היא מבקשת שתיצמד לאביק, ולא תזוז ממנו.”

חרדתה המפורשת של גדולה, וזה אחרי שגם לי נראה אביק זקן ועייף, דבקה בי. בלי חוכמות חזרתי לאולם, צעדתי למרכז השורה הראשונה, הקמתי את הגורילה והתיישבתי במקומו. אביק ישב שלוב זרועות, ראשו מוטה באלכסון לאחור, עיניו נפקחות ונעצמות, פניו החתומות מגיבות לפתע על איזה משפט באחד הנאומים הפולחניים החלולים ושוב הן נאטמות. לך דע, אמרתי בלבי, פוזל אליו בגניבה, שלא להיראות אידיוט, לך דע.

עד לאחר נאומו של היושב־ראש, ששולב היטב לתוך “מבט לחדשות” ונראה ונשמע במיליון בתים, לא היה בהתנהגותו של אביק שום דבר מדאיג, מחוץ אולי לאיזו שתיקה פסיבית, מאוד לא־אופיינית. אחר־כך התחילה המהומה הרגילה, כשעל הבמה נואמים, בחוץ מצביעים וכל האלפים נכנסים ויוצאים. וגם בשלב הזה לא הבחנתי במשהו חריג בהתנהגותו. ואז התחיל אותו חלק מהנוהל כרגיל על־ידי דוקטור בולוטין הנצחי, וכרגיל הקדים יו"ר הישיבה וסיפר בפעם המיליון מה השיב דוקטור גדליה בולוטין, כשהציע לו בן־גוריון, אחרי פטירת הנשיא בן־צבי, את נשיאות המדינה. ואז נרכן אלי פתאום אביק ושאל:

“מתי אתה גומר סוף־סוף את עריכת המחברות השחורות של גדי?!”

לולא מה שקרה, לא הייתי זוכר את הרגע ההוא. יצא כך, שחילופי־דברים אלה היו האחרונים בין אביק לביני, ואולי מסיבה זו נשארה פרידתנו הפתאומית קשורה בזיכרוני למה שבלבי קראתי כל השנים, “הצד המואר של אביק סער”.

פה אין לי כל כוונה להיכנס לתיאור מפורט של המחברות השחורות, שבעיקרן הן יומן שכתב גדי בן־ורד בהתמדה החל ב־30 בנובמבר 1947, כשמתוך אולם ההרצאות בהר הצופים נקרא לשירות פעיל עם מחלקת החי"ש שהיה מפקדה ועד להיעלמותו כעבור שלושה־עשר חודש בדיונות של פתחת רפיח. זהו רק חוט אחרון בפלונטר של חיי.

אבל כדי שתבין על מה בכלל אני שח, הנה עיקרי העובדות, והראשונה שבהן: בזיכרונו של אביק המשיך גדי בן־ורד להתקיים כתמציתה של הוויה, שגם אחרי שסגרתי את פרשת המחברות השחורות, אינני יכול לומר, שהתפעלתי ממה שמגלות עליה המחברות.

בכל־אופן, על רגל אחת: אם כי אביק נולד ב־7 באוגוסט 1923, ואילו גדי בן־ורד ב־17 בספטמבר 1925, למדו שניהם יחד בעממי, וכל השנים, לדברי אביק, היו חברים בלב ובנפש. אביק לא המשיך בלימודים, ובן שש־עשרה הסתלק מהבית. רק בינואר 1948, כשקובצו מחלקות ההגנה המעטות בירושלים, וצורפו לשתי הפלוגות המדוללות שנשלחו מתל־אביב, מצאו עצמם גדי ומחלקתו מסופחים לפלוגתו של אביק, שבסיסה היה ברחביה. מאז ועד להעלמותו בג’יראדי, שירת תחת פיקודו של אביק. ברחביה גם פגש אביק בירושלמית משכילה, גדולה קופר, שאלהים יודע מה מצאה בגבר הקשוח וחסר־ההשכלה, אבל עובדה – רוב חייה היתה אשתו, ובדיוק שנה גם אלמנתו. לגדולה היתה חברה קרובה, בת של שכנים, נצחיה קדמי, שמאביק לא שמעתי עליה מלה גם כשהיה שב ומתרפק על המחברות האבודות של גדי, שמיד נדבר בהן. רק כשאחרי ששת הימים הגיעו נצחיה ובעלה רביי מרדכי סאמסון לישראל עם משלחת של רבנים רפורמים, וכך גם פגש אותה אביק פעם ראשונה מאז שנעלמה לו בסוף 1948, סיפר לי עליה, ומאותו יום עתיד הייתי לשמוע את שמה בלי סוף, בכל פעם בלוויית התיאור: “אז, כנערה בת שמונה־עשרה, נראתה כמו תמונה של אבל פאן.” לא שהיתה בדואית. כמו גדולה, היתה בתו של אחד מראשי יהדות רוסיה והסוכנות, ואתה יחד דבקה בפלוגה, שהשתתפה באותו קרב בין אל־עריש לרפיח, שגדי, אמר אביק תמיד, “נעלם לנו בו בתוך סופת חול נוראית.”

את סיפור המחברות השחורות עצמו שמעתי כמה שנים קודם, בפגישותינו הקסומות בקפה לייזר. הפרשה חוזרת, סיפר אביק, לימים האחרונים של מלחמת העצמאות. צה"ל קיבל פקודה לנסיגה מיידית מסיני, ולא היתה שהות לנסות ולאתר את גופתו של גדי. בהתרפקות על זכר חבר־ילדותו, היו שזורים געגועים לסגולות אמיתיות שהיו בו, אולי גם רגשי־אשם על שהושאר בדיונות, מי יודע למה. היה משהו מוזר, סנטימנטלי, אפילו מגוחך, בהתבטלותו של פוליטיקאי בן ארבעים פלוס, מפקד בכיר, מפני נער בן עשרים ושלוש, בעיקר כשחזר ואמר, “בכל צומת חשוב בחיי, עד היום, יש לי שיחה עם גדי.” עם זאת, היתה רגשנות זו אחד הגילויים שכבשו את לבי באבינועם סירוטה של ילדותי. גם בשנות האכזבות וההתפכחות, והן הלכו ורבו, היה קונה אותי פתאום מחדש מה שבלבי כיניתי, “הצד המואר של אביק.”

בשיחות האלה, לפני ששת הימים, חזרה בכל פעם, כמין חידה אפלה, השאלה: מה קרה למחברות השחורות של גדי?! רק בשובו נסער כולו מהפגישה עם משלחת הרבנים, שמעתי לא רק את שמה של נצחיה קדמי, אלא שכל השנים חשדו גם הוא וגם גדולה, שהיא שלקחה אִתה לאמריקה את המחברות השחורות של גדי. כולם ידעו, שנוצר קשר רגשי בינה לבין גדי, אם כי “עם המטורפת הזאת קשה לדעת עד איפה הגיעו, אם בכלל,” היה אומר עכשיו אביק בהסתמך על גדולה. בכל־אופן, בישר, נצחיה לא רק הודתה עכשיו על האמת, אלא נשבעה, שברגע שהם חוזרים לוושינגטון, היא שולחת הכול אליו. דוקטור, אני יודע, השעה מאוחרת, אני מספר לך ב־85' מה שסיפר אביק ב־67' על מה שקרה בתש"ח, אתה יושב על סיכות, וגם אני עוד צריך לאסוף את רוזה ויחד אתה לנסוע אל גדולה. הלא מאז אותו לילה, שנה, לא הייתי אצלה. כבר אני גומר, אבל נורא חשוב לי שהפעם לא יישאר שום חוט בלתי־מותר, בסדר?!…

בלי להאריך בפרטי חייה המטורפים של נצחיה, שהסתיימו באופן טרגי בראשית 1973, העיקר הוא זה: גם אחרי שהודתה, ונשבעה, ואביק חזר וכתב אליה, לא החזירה את המחברות. יום אחד – נדמה לי שבקיץ 1970 – הגיע מכתב מרביי סאמסון עצמו, משהו כזה: אחרי הרבה שנות אושר ושלוות־נפש, חלתה נצחיה שוב. הביקור בירושלים גרם משבר דומה לזה שידעה כשנולד נתניאל־גדי. במצבה ניכר אמנם שיפור, אבל לשיחה על עתיד המחברות עוד לא הגיע הזמן, ובלי הרשאתה המפורשת לא יוכל לצערו להוציאן מרשותה. תראה, דוקטור, אותי עניין בכל הפרשה אביק סער, לא האחרים. גדי בן־ורד, עוד לפני שראיתי את “המחברות השחורות”, היה בעיני מעין גלגול קודם של אביק. ככל שהמרתון הלך ונעשה קשה יותר, ושנינו המשכנו לרוץ – היום אני יודע שזאת האמת – משום שהמסלולים האחרים הלכו ונחסמו, משכה אותי יותר חידת ה"אידיאה פיקס" של אביק, מחברותיו האבודות של בן העשרים ושלוש, והדחף הלא־נחלש למצוא להן גאולה.

אנחנו מדברים על חיים שלמים, דוקטור. לא רק של אביק, גם שלי. הנה אנחנו ב־1967, והנה אנחנו בינואר 1973. פתאום התקבלה חבילה רשומה ובה, בארבע מחברות בית־ספר עבות, יומן שכתב גדי בין סוף נובמבר 1947 לסוף דצמבר 1948. במכתב שצירף, סיפר רביי סאמסון, שנצחיה מתה “בנסיבות טרגיות” ושאת המחברות הוא מפקיד בידי חבר־הכנסת סער בתקווה ואמונה, שיפעל לפרסומן המהיר, ואולי כבר לקראת יום העצמאות הכ"ה. קרן שהוקמה לזכרה תסייע ברצון להוצאת הספר, וכל בקשתו שבגוף הספר ייכתב: “בעזרת קרן נצחיה קדמי־סאמסון ז”ל, שתחת פיקודו לחמה, ואותו אהבה בחייו ובמותו."

אישל, סיפרתי לך, היה בין השאר ה־ghost writer של אביק. חשוב על זה, שכבר עשר שנים קודם־לכן חש אביק לא מרושת עם הדור הצעיר, ולכן בעצם רצה בי כל־כך. כשהגיעו המחברות, כבר היה בן חמישים. עכשיו לא היו עוד זיכרון סנטימנטלי, אלא ארבע מחברות צפופות שצריך היה להחליט אם הן ראויות לדפוס, ואם כן, האם בשלימותן, או רק מבחר מבורר וערוך היטב. אני לא בטוח, שהוא עצמו קרא בעיון את ארבע המחברות, שכתב בחור בן עשרים ושתיים־שלוש בתרפפ"ו. הוא סומך עלי, אמר לי, שאפיק מתוכן “ספר יפה”. הכסף, כפי שאומרים, “לא היווה מכשול.” הקרן שלחה סכום נאה, ואביק עמד על כך, שלא אעבוד חינם. הבעיות היו שונות לחלוטין. כל הקיץ היינו עסוקים בהכנות לבחירות לכנסת, וביום הכיפורים תפסה אותנו המלחמה עם המכנסיים למטה. גם מה שקרה אחרי זה ידוע לכל ילד – מהומת אלהים. פה תנועת המחאה. שם – גולדה מתפטרת. רבין עולה. מתחילות מלחמות רבין־פרס. לפני שזזים נופלת גם הממשלה הזאת, ועוד בחירות. והלא זאת העבודה שלי עם אביק, אישל פה, אישל שם, חוגי־פעילים, אסיפות, תקשורת, נון־סטופּ. זה באופן כללי. ובתוך זה המשבר עם רוזה, שזורק אותי למיטתה של שרי – כל מה שמוקלט בשבעת הטייפּים. כך כל השנים.

ולא שהתחמקתי מהמטלה הזאת. אדרבה, התחלתי לקרוא בהן מיד, אבל כפי שאמרתי, מצבן של המחברות השחורות היה רע מאוד, עשרים וחמש שנים התגלגלו השד־יודע־איפה, הנייר השחים, התפורר, הדיו דהתה, במקומות רבים היה הכתב בלתי־קריא, ונאלצנו למסור הכול להעתקה במכונת כתיבה. ואחר־כך קרה מה שקרה, הזמן רץ כמטורף, ולפני שהספקתי להגיד ג’ק רובינסון, אנחנו במלחמת לבנון, אביק רץ קדימה ואישל מחמר אחריו. אני פתאום נזכר בשבעה באוגוסט 83', ניקי כבר עבדה אז בלשכה, היא עשתה לו חגיגה קטנה לכבוד יום הולדתו השישים, ופתאום, בלי כל קשר, אותה שאלה נצחית:

“מתי אתה גומר סוף־סוף את עריכת המחברות השחורות של גדי?!”

די, כבר אני קם, דוקטור, תסלח לי מאוד! אתה בטח שואל את עצמך, מה אני רוצה מהחיים שלך בסיפור על המחברות השחורות של גדי! לא רק מפני שזה היה הדבר האחרון, ששאל אותי פתאום אביק, רגעים לפני שקם מאמצע השורה הראשונה, עלה לאִטו במדרגות שהוצבו בקדמת הבמה, נענה כסוליסט עולמי לרעם התשואות, התחיל לדבר ולעיני כולם צנח. אם אתה רוצה, זה גם זה, לא העיקר. לא. לא.

ואחרי שהודיעו הרופאים, שזה סופי, שאביק מת, מה, לדעתך, קרה?!…

איש לא בכה. גם לא גדולה. כאלה אנחנו. נסענו, רבים, אני לא זוכר מי, היתה כל הצמרת־שבצמרת, לנווה מגן. עם גדולה. שתקו. דיברו. אפילו הגישו לשתות. החליטו לערוך לאביק ביום ראשון הלוויה של מנהיג. בזה אחר זה הסתלקו להם כולם, וקצת אחרי שתיים יצאנו גם אנחנו, ניקי ואני. שנינו השארנו את המכוניות בבית, אבל ניקי, מאורגנת להפליא כתמיד, דאגה בשקט לכול. בחוץ המתינה לנו מונית. כשהגענו לתוכנית ל', שאלה אותי אם אני רוצה לעלות אליה לקפה, ובפשטות הוסיפה, “תוכל גם להישאר לישון, אם תרצה.”

עליתי. היום אני יודע: ביום אחד התפוצץ בתוכי הרבה יותר מדי, ואם כי הוספתי להתהלך כאילו ראשי עודו על כתפי, בפנים כבר היה הכול ערוף. מראשית זיכרוני היה אבי זקן מדי, רחוק מדי, אחר מדי. מאוד רציתי להיות כמותו, אבל כך נולדתי, כולי בלאַ־בלאַ, קצף, פנטזיות, המלים שלי לא באלאמינות ואת תקוותו של כתריאל לויתן, שישמשו לי, כמו את בן־גוריון, להקמת עוד מדינת־ישראל, עוד צה"ל, לא מילאתי. ובזה אני לא רוצה לומר, שכתריאל לויתן לא היה אבי. גם היום, אתה יודע מה, יש רק אדם אחד בלבד, שכמוהו הייתי רוצה להיות, אם כי לא אהיה, כתריאל לויתן. אלא שאת זה שחסר לאסף כל־כך, לא היה כתריאל לויתן מסוגל להמציא. לדמות־מופת, כבר בילדותי, מהסיפורים, נהפך לי ניומקה, בנו של חיים סירוטה, וסיפרתי לך, למשל, על הנסיעה בג’יפּ שלו, כנראה ביום העצמאות הראשון, כשהייתי בן עשר, רק בן תשע וחצי, אני יודע היום. עכשיו אולי סוף־סוף תפתח את פיך, דוקטור, ותסביר לי אתה מה קורה לגבר בן ארבעים וארבע, שבשלוש אחר־הצהריים מגלה לו אביו הסנילי, שהוא בכלל לא אביו ובאחת־עשרה בערב מת לו האיש, שכמו באילן ענק, תלה בו את כל חייו?!…

לא, גם אל תציע לי עוד סיגרייה! לא זקוק לז’סטות, ובשביל להשיב על שאלה כזאת מספיק להיות אישל, אחרי שתיים, לבד עם בירוניקה אזולאי בדירתה. אין לי מושג מה חשבה היא, כשהציעה לי הצעה כזאת, גם לא מה חשבתי אני כשנעניתי ועליתי אִתה לדירתה, אבל ודאי לא שיערנו שנינו מה יקרה. לונדון נשארה אצלה בדם. הדירה היתה מסודרת בחן נינוח ומפתה, וניקי הציעה לי מיד לגימת־לילה קטנה. אולי בכל־זאת היה כתריאל לויתן אבי הביולוגי, מפני שאני ממש לא יודע לשתות. ואצל ניקי שתיתי. ושתיתי עוד. ושמעתי את חריקות התפרקותי מבפנים. ושתיתי עוד. לא את הקפה שמיהרה ניקי להגיש…

זה החוט האחרון, דוקטור. אני לא יודע, עד היום לא הזכירה ניקי, ולו ברמז, והן בשנה האחרונה באה אלי לא מעט, מה בדיוק קרה ביני לבינה בלילה ההוא, אבל הפחדתי אותה כנראה פחד־מוות. הזיכרון הכמעט־אחרון שלי מאותו לילה הוא בערך כזה: אני נועץ בניקי את אצבעותי, כאילו להישתל בתוכה, מתמוטט עליה, שוקע, נרדם, בחלומי נטרקות דלתות, מעלית נסגרת ונפתחת, מכונית נוסעת, וקול גס מכה כמו רקטת פינג־פונג על ראשי, “הגענו, אדון, הגענו, הגענו.”

אני מניח, ואולי גם נטבע הקול בזיכרוני, שזה היה נהג־המונית, שבה שילחה אותי ניקי לאטלייה של יאיר תומר והוא גם שהוציא אותי מתוכה, אולי אף תמך בי עד לחדר־המדרגות. מה קרה באמת אני יכול רק לנחש מפני שלהליכה שלי לשפת־הים, כנראה גם לתוכו, אין בזיכרוני אפילו סימן. אולי אל המקום שכל סיפור־חיי נפתח בו, דחף אותי איזשהו אינסטינקט. אני עצמי לא זוכר כלום. טאבולה ראסה. רק אמי והרמן פישברון מתארים בדיוק איך הייתי מוטל, פני בחול, הגלים של שחר יוני לוחכים אותי, אבל כל מיני סיפורים סיפרו גם בעבר…

אוי ואבוי, כמה זמן אני עומד ומקשקש ככה! בסך־הכול באתי לרגע, רציתי להיפרד יפה, לבשר לך שתוך כדי התקנת “המחברות השחורות של גדי” לדפוס, גם הלכתי ונפרדתי מאישל, ופתאום, בלעדיך, חזרתי לחיים, והנה אני שוב מדבר ומדבר, כמה, כמעט שעתיים… אגב, אני נזכר בשתיקה הארוכה הראשונה שלנו יחד. ואתה, דוקטור, חשבת שהבעיה שלי היא, שאני מתקשה בדיבור! אני!…

עכשיו אני באמת רץ. רק על שאלה אחת, אולי בכל־זאת, לפני שאני יוצא, תענה: רוזה ־ ־ ־

לא, אל תענה.

פברואר 1990