סקירה כללית    🔗

1. התאריכים בכלל. העמים הקדמונים, שעמדו עוד על מדרגה שפלה בהתפתּחותם, היו רגילים לקצוב הזמנים על־פי מאוֹרעות מסֻימים, שאירעו בימיהם ועשו עליהם רֹשֶם, והיו אומרים דרך־משל: דבר זה היה בזמן שֶקָּרָה מקרה פלוני, או בכך וכך שנים אחרי־כן (וכדרך שאנו רואים אצל יושבי ערים קטנות, החושבים זמני המאורעות לפי השרפות הגדולות שהיו בימיהם). דוגמאות רבות כאלה אנו מוצאים אצל המצרים, הבבליים והיוָנים הקדמונים. אבל סופרי הזכרונות ודברי־הימים, ששיטה כזו לא היתה מספקת לצרכם, היו קוצבים הזמנים על־פי שנות המלכים או שמות הארכונים, שאירעו הדברים בימיהם. שיטה זו היה בה חסרון גדול, שקשה היה לקוראי דבריהם לחבר יחד את החוטים הנפרדים ולדעת כמה שנים עברו בים מאורע אחד לחברו, ומי שלא היו לו רשימות המלכים והארכונים¹, לא היה בידו לכַוֵּן את הזמן אפילו בקֵרוב. ולכן השכילו עוד בימים הקדמונים לבחור באחד המאורעות המסֻיָּמים והידועים בדברי ימי העמים ולעשותו כעין ידית תקועה במקום נאמן, לקשֹׁר בו חוט נמשך בלי־הפסק, שכל המאורעות האחרים יוּכלו להיות חרוזים עליו איש איש על מקומו. בדרך כזו נולדו ונתפּתחו אצל עמים שונים מנָינים ידועים, אשר יקראו להם בשם תאריכים², שאני פורט כאן רק את הנכבדים שבהם, שמוצאותם לפני המנין הרגיל, והם: התאריך האולימפי (שנהגו למנותו מראש חדש יולי 776 לפני המנין הרגיל), תאריך בנין רומי (מיום כ"א לאפריל שנת 753), תאריך נבונאסר (מחדש האביב 747), התאריך הסילוקי (שהיה מתחיל אצל הסוריים מתשרי 312 ואצל הבבליים מניסן 311), התאריך הארסקי (המתחיל משנת 248/7) ותאריך אוגוסטוס או התאריך האלכסנדרי (כ"ט אוגוסט 30)³. מכל התאריכים האלה אחד הוא התאריך הסילוקי, שזמן יצירתו נופל יחד עם התחלת מניָנו, ואפשר שכך הדבר גם עם התאריך הארסקי. לעֻמת זה, שלשת התאריכים האחרים, אף כי למראה־עינים כבירים הם לימים מחבירהם, בכל־זאת זמן יצירתם מאֻחר הרבה יותר. התאריך האולימפי, הנראה קדום מכל חבריו, מאֻחר הוא מזמנו של הירוֹדוֹט ותּוּקידידס, שהיו במאה החמישית לפני המנין הנהוג (אידֶלֶר, 372 I), והסופר, שנתן את הדחיפה הראשונה ליצירתו, היה טימיוּס (במאה השלישית לפני המנין הנהוג), שערך רשימה שלמה מכל שמות האנשים, אשר נצחו בשעשועים האוֹלימפּיים, איש אחרי אחיו, ובצד כל אחד מהם שם משמות ארכוני אתוּנא, שמות מלכי שפרתא ונשיאיהם (עפארען), ושמות הכֹהנות, ששמשו בהיכל הֶרה בארגוס; ובן דורו, הסופר אֶרטוסתנס, ערך את קורות דברי־הימים לפי החשבון האולימפי ( גינצֶל, 356 II). התאריך לבנין רומי, ההולך אחרי התאריך האולימפּי, נולד בזמן מאֻחר יותר הרבה, כי לא נתבסס חשבונו עד ימי טֶרֶנְטִיּוּס וַרְרוֹ, 43 לפני המנין הנהוג (אידֶלֶר, ח"ב, מצד 134 ואלך; גינצל, 194 II). והוא הדבר בלי־ספק גם עם התאריך הנבונסארי⁴. שני התאריכים הראשונים נבראו בימי סופרי דברי־הימים, לסדר על־ידיהם את קורות העתים ולחרוז אותם על פתיל אחד, והשלישי על־ידי חכמי התכונה, לסדר על־פיהו את רשימות חזיונות־השמים, שבאו לידיהם ערוכים לפי שנות המלכים, שהיו בימי קדם, ולהגביל על־ידיו את השקפותיהם המה.

2. תאריכי המקרא. ככל הדברים האלה אנו מוצאים גם בחשבון הזמנים של היהודים. לא־אחת ישתמשו במקרא במאורעות מיֻחדים: שנתים לפני הרעש (עמוס, א, א), מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות, י"ב, מ"א), מקץ ארבעים שנה (ש"ב, ט"ו, ז), ויהי בשלשים שנה (יחזקאל, א, א), וסופרי מלכים ודברי־הימים מונים את הזמנים למלכי יהודה וישראל, וסוֹפרי הגוֹלה (חוץ מיחזקאל, החושב לגלוּת יהוֹיכין) מוֹנים למלכי בבל ופרס, ובאחרונה אנו מוצאים אצלם תאריכים שונים, יש בהם שנועדו לכך מראש, ויש שיצאו מתוך החשבון למפרע, כאשר נראה במרוצת דברינו. על דבר המנינים השונים שנמצאו במקרא כבר אמרו במכילתא (יתרו, פסוק בחדש השלישי) ובירושלמי (ריש ראש־השנה), שבהתחלה היו מונים ליציאת מצרים, משנבנה הבית התחילו למנות לבנינו, לא זכו למנות לבנינו התחילו למנות לחרבנו, לא זכו למנות לעצמם התחילו מונים למלכיות. והנה עזב בעל המאמר הזה את המנינים השונים למאורעות אשר הבאנו, מפני שלא היו נוהגים אלא לשעה, וכן את המנין לגלות יהויכין, שיחזקאל מוֹנה לו בכל ספרו, ונזכר גם בסוף ספר מלכים וירמיה, מפני שלא מנה לו העם כֻּלו, כי אם חלק ממנו. אם נתבונן לראיות שהביא בעל המאמר לדבריו, אז נראה, שמנין יציאת מצרים, כמנהג של דורות, מיֻסד רק על מקרא אחד: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני־ישראל מארץ־מצרים (מ"א, ו, א), שיש עוד מקום לפקפק בו, אם היה המנין הזה נוהג במעשה בכל הזמן שקדם לבנין־הבית, כי המקרא הזה דומה לגמרי למקרא: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, שאין להוכיח ממנו, שהיו מונים לפני יציאת מצרים לתאריך כזה. והוא הדבר גם בדבר המנין לבנין הבית ולחרבנו, שלא מצאנו במקרא, כי אם עֵד אחד לכל־אחד מהם. אבל כאן שני מנינים אלה ידועים לנו שהיו נוהגים על־כל־פנים בבית שני, ונזכרו במשנה שנביא לפנינו מיד – ואִלו היה בימי בית־ראשון תאריך קבוע נהוג בישראל, כי אז בלי־כל־ספק, לא היה בעל ספר־מלכים נמנע מלהשתמש בו בקציבת זמני מלכי יהודה וישראל, ולא היה זקוק לתלות תמיד ראשית מלכותם של מושלי בית אחד במספר שנות המלכים של חברו, דבר שהביא מבוכה בחשבון הזמנים של תקופה זו, מבוכה שלא עלה עוד ביד איש לצאת ממנה עד־היום⁵.

3. תאריכי המשנה. מלבד מנינים אלה, היוצאים מן המקרא, נודעו לנו תאריכים אחרים שהיו נהוגים בימי המשנה. לפי חֻקי מלכות רומי היו כותבים את הזמן בשטרות לפי שנות הקיסר או לשם הארכונים, שהיו באותה שנה, וכל מנין אחר לא היה לו כל תֹקף וכח, ומפני־זה אסרו חכמים לכתוב גטי נשים לתאריכים אחרים. והמשנה פורטת תאריכים אלה הפסולים ואומרת: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת⁶, לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון, לבנין הבית ולחרבן הבית, תצא מזה ומזה (גטין, פ"ח, מ"ה). והנני לפרש פה את התאריכים האלה אחד אחד.

“מלכות שאינה הוגנת”. לפי פרושו של הרמב"ם, ענינה “שאינה הוגנת במקום שנכתב בו הגט”, ואין הכַּונה בה למנין מיֻחד כדרך המנינים האחרים המפֹרטים במשנה; וכן הבין גם החכם בלוי (דיא יידישע עהעשיידונג, ח"ב, צד 52). אבל בבלי אמרו: “מאי מלכות שאינה הוגנת? זו מלכות רומי”⁷. והנה, אפשר היה לאמר, שאין כַּונתם לפרש את המשנה, אלא לאמר, שבארצם, בבבל, שהיתה תחת ממשלת הפרסיים, ושהיו כותבים בה שטרותיהם לתאריך הסילוקי, מלכות רומי היא בכלל מלכות שאינה הוגנת. אבל קרוב הדבר בעינַי הרבה יותר, שבאמת אין כַּונת המשנה בלשון “מלכות שאינה הוגנת” לקסרי רומי ומושליהם, כי אם להתיסדות מלכות רומי או לבנין עיר רומי (ab urbe condita). התאריך הזה, שכבר הזכרנוהו למעלה, היה נהוג אצל סופרי הרומיים, לסדר על־פיו את מאורעות דברי־הימים, או לרשימות שנות הארכונים, שנכתבו בזמן מאֻחר, ושתים או שלש פעמים במטבעות וכתבות מאֻחרות, אבל לא נשתמשו בו בשטרות ובמעשה בית־דין (עַיֵּן אידלר, 163, II), ולכן פסלוהו גם חז"ל בגטין משום שלום מלכות. ולפי־זה פרוש “מלכות שאינה הוגנת” שוה בענינוֹ אל “מלכות יון” הכּתובה בצדה, שאין הכַּוָּנה למלכי־יון המושלים בזמן כתיבת הגט, כי אם לראשית מלכותם, לתאריך הסילוקי, או למנין שטרות.

“למלכוּת מדי”. על־אוֹדות התאריך הזה לא דִברו המפרשים דבר. והחכם בלוי בספרוֹ הלכות גטין של היהודים (שם) אמר בפשיטות: “למלכות מדי – הוא התאריך הפרסי, כי התלמוד קורא למלכות בית־אחימן (אחימענידען), כאשר כבר נמצא כזאת במגלת אסתר, בשם מלכות מדי ופרס”. אבל לבית־אחימן לא היה עוד כל זֵכר בימי המשנה, כי האחרון שבהם, דריָוש השלישי, נפל במלחמה לפני אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפני המנין הרגיל! וגם בזמן שהיתה מלכות בית־אחימן קַימת, לא היה להם תאריך מיֻחד, והיו מונים השנים למלכים, כאשר יוכיחו המון המטבעות והשטרות הנושאים עליהם את שמותם, וכאשר נראה במגלת אסתר ובספרי דניאל, עזרא ונחמיה. ובעינַי קרוב הדבר עד־מאד, כי גם כאן אין הכַּוָּנה לשנות מלכים שהיו מולכים במדי או בפרס בימי המשנה, כי אם לתאריך ידוע שהיו מונים לו בזמנם, והוא התאריך הארסקי, שרמזתּי עליו למעלה, שהיה נהוג אצל הפרתים. מדברי ימי־העמים ידענו, כי הפרתים, אשר בהֵחָלק הארץ אחרי מות אלכסנדר נפלו בחבל למלכי בית־סילוקוס, נקרעו מעליהם בימי ממשלת אנטיוכוס השני ויהיו לממלכה בפני־עצמה. הדבר הזה נעשה על־ידי האחרים אַרסק וטירידת, לפי־דברי הסופר יוסטינוס בשנת 256, ולפי־דברי איזביוס בשנת 248 לפני המנין הרגיל. ממלכי בית־ארסק אלה (שאחד מהם נזכר בספר חשמונאים א, פרק י"ד) נשארו לנו מטבּעות לרֹב, הנושאים עליהם את שמות המלכים ומספר השנים שנטבעו בהן. מקצת חכמים שערו, שהמספרים האלה הם למנין התיסדות מלכות בית־ארסק, וכנגדם הוכיחו חכמים אחרים, שהם מורים על שנות התאריך הסילוקי, והסבירו להם סִבּת הדבר, שנעשו מטבעות אלה במקומות שישבו שם יוָנים, שהיו מונים לתאריך הסילוקי (עַיֵּן אידלר, 551, II). אולם בשלש עשרות השנים האחרונות נגלו לנו לוּחות כתובים בכתב היתדות על־ידי תוכני בבל, ומהם נודע לנו בלי כל פקפוּק, שבארץ הפרתים היו משתמשים בשני תאריכים בזמן אחד, כי כתובים הם בלוחות אלה איש בצד אחיו, ומהם יוצא, שהתאריך הארסקי מתחיל 64 שנה אחרי הסילוקי, או משנה 248/7 לפני המנין הרגיל, מכֻוָּן עם דברי איזביוס. (עַיֵּן עפּפּינג, אַסטראָנאָמיִשעֶס אוֹיס בּאַבּילאָן, 176; קוּגלר, מאָנדרעכנוּנג דער בּאַבּילאָניער, צד 10; גינצֶל, כראָנאָלאָגיע, 137,I). ואל התאריך הארסקי הזה, שהיו מונים לו הפרתים, כּונו במשנה בשם “מלכות מדי”⁸.

“למלכות יון”. על התאריך הזה ידֻבּר בארֻכּה במרוּצת דברי. וכאן אין רצוני אלא להעיר, שהתאריך הזה, שהוא התאריך הסילוקי, או מנין שטרות, לא היה פסול אלא בארץ־ישראל, שהיתה תחת ממשלת הרומיים, שהיו מקפידים שיכתבו השטרות לשמות הקסרים ולארכונים; אבל היה והתאריך הסילוקי מנהג פּשוט בארצות הגולה, ששם לא היו מונים אלא למלכות יון, כדברי בעל סדר־עולם )פרק ל) והתלמוד (ע"ז, דף י, א), בין בשטרות בין בגטין (לא כדעת בעלי התוספות, שחלקו בין אלה לאלה), וכאשר כתבו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות גרושין, פ"א, הכ"ז) ובעל העטור (כפי מה שהביאוֹ הרב רַטנר בהערותיו לסדר עולם, פרק ל, אות ס'), וכן אנו מוצאים בגטין שנמצאו בגניזת מצרים, שפרסם החכם בלוי בספרו (מצד 96 עד 102), וכך נוהגים יהודי־תימן עד־היום (עַיֵּן אבן־ספיר, ח"א, דף ס"ב, ע"ב).

“לבנין הבית ולחרבן הבית”. את שני המנינים האלה כבר פגשנו במכילתא ובירושלמי, שאמרו על מקדש ראשון: משנבנה הבית התחילו למנות לבנינו, לא זכו למנות לבנינו התחילו למנות לחרבנו. אבל כאן במשנתנו שדברו על מנינים אלה הלכה למעשה, אי־אפשר לאמר, אלא שכִּונו בדבריהם למנינים שהיו נוהגים בזמנם. התאריך ל"חרבן הבית" ידענו מדברי סדר־עולם (פרק ל) ומובא בע"ז (דף ט, ע"א): “מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית”, שהיה המנהג הזה נוהג אצל היהודים בזמן המשנה. וכאשר נראה להלן, היה נהוג בסוף האלף שעבר. אבל אף־על־פי שהיה פשוט בחיי העם, פסול היה להשתמש בו בגטין מפני שלום מלכות. התאריך לבנין הבית לא נמצא עוד במקום אחר. וקשה לאמר, שכך היו מונים בזמן שעמד הבית השני על מכונו, כי אלו היה כך, אי־אפשר להבין, איך נהיה הדבר שקצבו את זמנו לת"כ שנה, בזמן שעמד באמת קרוב לת"ר שנה. ואפשר לשער, שהיו אנשים שהיה קשה בעיניהם למנות לחֻרבן הבית, משום “אל תעמוד בדבר רע”, והיו מוסיפים על שנות החֻרבן ת"כ שנה, כדי למנות לבנינו, ויצא להם התאריך המלאכותי “לבנין הבית”⁹. ובאמת אנו פוגשים אצל כמה סופרים מאֻחרים, שבין המנינים השונים, שהיו משתמשים בהם בבת־אחת, היו חושבים גם לבנין הבית, אבל כל המנינים האלה לא היו אלא כעין סלסול שנהגו הסופרים בעצמם משום “יגדיל תורה ויאדיר”¹⁰.

מתוך משנתנו אנו יכולים ללמוד, כי לא היו ישראל מונים בזמן ההוא למנין בריאת העולם, כי אלו היה נהוג בימיהם, היה לחכמים לפרש מה דינו לענין גט. ובלי־ספק היו פוסלים גם אותו “מפני שלום מלכות”, כדרך שפסלו את המנין לחרבן הבית. כי בלי־ספק לא היתה מלכות זו, אשר שמו בפיה את המקרא “מי לי בשמים”, חוששת לסברת הר"ן בפרושו לאלפסי במקומו, שהצדיק את מנהגנו לכתוב בגט למנין בריאת עולם, באמרו, שכל מלך בשר ודם ימחול על כבודו לכבוד שמים. ואפשר להחליט, כי לא נשלמו עדַין באותו פרק החקירות והדרישוּת בחשבונות הזמנים של המקרא, שנתעסק בהן אז התנא של סדר־עולם, וכאשר יאמר הוא בעצמו: “מיכן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית”, והֻצרכו עוד כמה מאות שנים לעבור עד שנתקבל בין היהודים, כאשר נראה במרוּצת דברינו.

4. תאריכים מדֻמים. בטרם אקרב לדבּר בפרוטרוט על התאריכים, שהיו נהוגים בישראל במעשה, אביא פה במשפט שני תאריכים מדֻמים, שהוציאו מקצת חכמים מסברא. ובאמת לא היו ולא נבראו מעולם.

בספר חשמונאים (א, י"ג, מ"א) נאמר: “בשנת שבעים ומאה (למלכות יון) סר על הגוים מעל בני־ישראל, וַיָּחל העם לכתוב בשטרות ובכתבי־אמנה בשנה הראשונה לשמעון הכהן הגדול שר הצבא ונשיא היהודים”. בדברים אלה ראו הרבה חכמים תאריך חדש, שיסד שמעון במקום התאריך הסילוקי (עַיֵּן שירֶר, 242, I; וינקלר, קיילאינשריפטען א.ד. אַלטע טעסטאַמענט, 14, 308, 324; אידלר, 135, I; גינצל, 61, II; מַאהלר, 147), והחכם סידֶרסקי¹¹ בנה על זה בנין גדול, שבימי שמעון החשמונאי נתקן חשבון עבּור מיֻחד, מיֻסד על סדר הזמנים של הבבליים! סמך לתאריך זה חשבו החוקרים למצֹא במטבעות, אשר נמצא חרות עליהם הלשון “לגאֻלת ישראל”, ובמטבעות אחרים אשר שם שמעון חרות עליהם, ואשר חכמים אחרים ייחסו אותם לבן־כוזיבא; אבל כבר הרגישו אידֶלֶר, וִינקלֶר ומַאהלֶר, שכפי־הנראה לא האריך תאריך זה ימים ועוד בחיי שמעון פִּנה מקום לתאריך הסילוקי. ובאמת אנו מוצאים בספר החשמונאים, שהוא מונה למלכי יון גם אחר שנת 170 עד סוף הספר. אבל באמת לא מת התאריך הזה בקֹצר ימים, כי גם שמש לא ראה ולא ידע. מדברי ספר חשמונאים נוכל להוציא רק זאת, שאחר שיצאו ישראל לחֵרות מתחת שעבוד מלכות, וּמנוּי הכֹהן הגדול לא היה תלוי עוד בדעת שלטון היונים. אז החל העם, כמנהגו מקדם, למנות לכהנים הגדולים, ולאחר שמת שמעון התחילו למנות לבנו יוחנן והיו כותבים: “בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון” (מגלת תענית, פ"ז; ר"ה, י"ח, ע"ב), וכן לכהנים אחרים מבית חשמונאים (כי באמרם “בטילת אדכרתא מן שטריא”, רצ"ל, שעזבו את המלים “לאל עליון”), וכן לכל מלכי בית חשמונאי ולמלכי בית הורדוס, שמכֻּלם נשארו לנו מטבעות שנטבעו על שמם, אבל לא יעלה על לב איש להתחיל מכל אחד מהם תאריך חדש.

והחכם וינקלֶר בגֹדל חריפותו מצא עוד תאריך חדש, אשר יסדו על ערמות תאריך אחר, שלא הטיל בו איש ספק, אבל וינקלֶר אמר¹² להכחידו ברוח פיו. הכל יודעים את התאריך לגלות יהויכין, הנמצא בסוף ספר מלכים וירמיה; ויחזקאל, שהיה מבני גלות זו, מונה לו בכל ספרו. שנוֹת התאריך הזה מכֻוָּנות באַחת־עשרה השנים הראשונות עם שנותיו של צדקיהו, שֶׁמָּלך תחת יהויכין: בשנה התשיעית למנינו בחֹדש העשירי בעשור לחֹדש סמך מלך בבל על ירושלים (יחזקאל, כ"ד, א) ולפי ספר מלכים (ב, כ"ה, א) וירמיה (נ"ב, ד) היה הדבר בשנה התשיעית לצדקיהו. השמועה על־דבר חֻרבן הבית, שהיה בחֹדש אָב בשנת אחת־עשרה לצדקיהו, באה ליחזקאל בעשתי¹³־עשרה שנה בעשירי בחמישה לחֹדש לגלותו (יחזקאל, ל"ג, כ"א) ובשנת עשרים וחמש לגלות זו מלאו ארבע־עשרה שנה אחר אשר הֻכתה העיר (שם, מ, א), אבל וינקלר יודע אל־נכון, שכל המספרים האלה נשתבשו, נשתנו או נוספו מידי סופרים מאֻחרים, ושמלת “לגלותנו” אין פרושה כלל לגלות יהויכין, כי אם “לשיבתנו מגלות בבל”¹⁴. על־יסוד התאריך החדש הזה ועל־יסוד הנחותיו, שאינו חושש לסעדן אפילו בראיה כל־שהיא¹⁵, יחליט וינקלר, שהשמועות בספרי דניאל, עזרא ונחמיה, אסתר ויחזקל¹⁶ נשתנו מצורתן האמתית, וששמות המלכים נתחלפו בהם בכוָּנה ושלא בכוַָּנה, והוא עורך את כל המעשים שבספרים אלה ברשימה ארֻכּה ב"תקון" שמות המלכים ומספַּר השנים, ומרשימה זו יוצא בבֵרוּר, כי טעות היא בידינו, אם אנו סוברים על־פי המקראות שבספר חגי, זכריה ועזרא, שבית שני נוסד בשנת שתים לדריוש ונשלם בשנת שש למלכו על־ידי זרבּבל בן שאלתיאל; ובאמת נבנה עוד בשנת שש לכוֹרש על־ידי הנשיא ששבצר, ושיחזקאל נתנבא בזמנו של כורש וכנבוזי¹⁷ (שהוא לדעתו נבוכדנצר של יחזקאל, אחשורוש וארתחשסתּא של עזרא, ודריוש המדי של דניאל). על־פי כל הדברים האלה עלה בידי וינקלר לתאר לנו את תמונת ששבצר הנשיא וקורת ימי מלכותו, אשר, כפי שיאמר בעצמו, הן דוֹמות מאד לקוֹרות צדקיהו, כי כמוהו נטה גם ששבצר אחרי מלך מצרים ומשך עליו חמת מלך פּרס (כי כל הנבואות שביחזקאל, שהֻרגלנו לפרשן על צדקיהו, מיֻסדות לפי דבריו על ששבצר), והוא דורש את כל הפרשיות כֻּלן כמין חֹמר. כל קורא יראה, שכל התאריך החדש, שהוציא החכם הזה בפלפולו, לא רק שהוּא מכלל ההשערות התלוּיות בשערה, כי אם דברי־חלומות שלא מעלים ולא מורידים, ורק מפני שיצאו הדברים מפי גבר מפֻרסם כוינקלר לא יכוֹלתי לעבוֹר עליהם בשתיקה.

 

תאריך השטרות    🔗

1. התאריך בכלל ודעות הסופרים על־אוֹדותיו. בארצות עסיא המערבית ובארצות הרבה בצפון־אפריקה, אנו פוגשים תאריך אחד נפרץ ומפֻרסם עד־מאד, אשר אותם המונים לו נוהגים לכתוב בצדו את המלים: “למלכות יון”¹⁸ או, מפני שהיו משתמשים בו בכתבים ובכל מעשה בית־דין: “לשטרות”¹⁹, וחכמי העמים יכנוהו בשם התאריך הסילוקי (סעלעאוּקידישע אֶרע), מפני שהוא מתחיל מן השנה הראשונה לסילוקוס ניקטור ((Seleucos Nikator, שכפי אשר יצַינה דיודור הסיקילי (באמצע המאה הראשונה לפי המנין הנהוג) היתה הראשונה לאלימפיה הקי"ז, או שנת 312 לפי המנין הנהוג; וכן יאמר איזביוס (במאה הרביעית למנין הזה), שראשית ממלכת סילוקוס היתה בשתים־עשרה שנה אחר מיתת אלכסנדר (שמת בשנת שכ"ג לפי המנין הנהוג). והסופר הערבי אבו־אַל־פרג (במחצית הראשונה למאה הי"ג) יאמר: “שתים־עשרה שנה אחר מיתת אלכסנדר מָלך סילוקוֹס המכֻנה נִיקַטור על בבל, עיראק כֻּלה ועל כורוסאן עד הֹדו. מראשית ממלכתו יחל התאריך הנושא עליו שם אלכּסנדר, ואשר הסוריים והיהודים מונים לו את שנותיהם” (עַיֵּן אידֶלֶר, 449, I). וכדברים האלה אמר גם הסופר אוּלוּג בֶּג, שכתב ספרו על התאריכים באמצע המאה הט"ו למנין הנהוּג (אידלר, 511, II).

מסוף דברי אבו־אל פרג אנו רואים, שאף־על־פי שמנין שטרות אינו מתחיל אלא י"ב שנה אחרי מיתת אלכּסנדר, מכל־מקום היו קוראים את התאריך על שמו. ובאמת מצאנו הרבה פעמים בספרי הערביים את השם “תאריך אסכנדרי (אלכּסנדרי)”, או, כאשר יכנוּהו תמיד, “תאריך דו־אל־קרנין”, כלומר: בעל־הקרנים²⁰. ובאחת התעודות, שהגיעו לידינו מזמן האספה הניקאנית, בשנת 325 למנין הנהוג, נאמר: “בשנת 636 לאלכּסנדר” (אצל אידלר,448, I). מפרש ספר התכונה לאלפרגני, גְליוס, יחשֹׁב, כי מלכי בית סילוקוס בעצמם קראו שם אלכּסנדר על תאריכם לזכר מעשה תקפו וגבורותיו ולתת כבוד לשמו (עַיֵּן אידלר, 511, II), וקרוב לזה יאמר הרשי"ר (עריך מלין, אלכּסנדר מוקדון, אות ח'), “כי אלכּסנדר היה המסבב בראשונה להתפשטות מנין זה”. אבל נראים הדברים, שבאמת היו אנשים שיחסו התחלת התאריך הזה לאלכּסנדר. ככה יאמר אבו־אל־חסאן כושיאר (בסוף המאה העשירית): “תאריך אלכּסנדרוס, או דו־אל־קרנין, מתחיל מן השנה השביעית למלכותו, כשיצא מארץ מוקדון לכבוש ארצות רחוקות” (נעתק אצל אידלר, 628, II, מכ"י ברלין) וכאשר יעיר אידלר במקום אחר (511, II) כך היא דעת מסעוּדי ועוד מחבר אחר בלתי נודע בשמו. וכדברים האלה, אך מפֹרש הרבה יותר, יאמר אלבירוני, שכתב ספרו בשנת ד"א תש"ס לב"ע²¹. ואם נצרף לזה הרשימה משנת 325 שהבאנו למעלה, הנה נוכל להוציא משפט, שדעה זו, המיחסת את התאריך הסילוקי לאלכּסנדר, עתיקה היתה לימים. גם בספרות העברית יובא התאריך הזה בהקשר עם אלכּסנדרוס. דבר פשוט הוא בתלמודנו (ע"ז, ט), שמלכות פרס נמשכה בפני הבית ל"ד שנה, בסוף ימיהם עלה אלכּסנדר מוקדון ונצח את דריוש, ומאז התחילה מלכות יון, שמלכה שש שנים בעֵילם, ואחר־כך פשטה מלכותה בכל העולם, שמאותה שנה התחיל מנין שטרות. וזה היה ארבעים שנה לאחר בנין בית שני ואלף שנים ליציאת מצרים או ג"א תמ"ח לבריאת עולם. כל חשבונות אלה לקוחים מדברי סדר־עולם (המאמר שש שנים מלכו בעילם וכו' מובא בתלמוד בשם רב יוסי, שהוא תנא דסדר־עולם), אף־על־פי שבסדר־עולם שלפנינו לא נמצא מזה דבר; ונאמר שם רק בקצרה, שֶׁמָּלך אלכּסנדר י"ב שנה, ועד כאן היו הנביאים וכו'. ובסדר עולם זוטא הדברים מפֹרשים יותר: “ובימיו (של משולם) מלכה מלכות יון בשנת חמישים ושתים שנה²² למדי ופרס, ומתו חגי, זכריה ומלאכי. באותו זמן פסקה נבואה מישראל, היא שנת שלשת אלפים ותמ”ב לבריאת עולם", כלומר, לאחר שעברו ג"א תמ"ב שנה לחשבון אנשי מזרח. ונמצאה נפילת מלכות פרס והפסק נבואה שש שנים לפני מנין שטרות, והן הן שש השנים שמלכו בעֵילם דלא חשבינן להו. ואם נניח, שחשבו גם הם נצחון אלכּסנדר על דריוש בשנת שש למלכו, נמצא מנין שטרות מתחיל ממיתת אלכּסנדר.

1. דעות חכמי־ישראל והשבוּשים שעלו והשתרבבו בדבריהם. בעִקבות שיטה זו הלכו כל חכמי צרפת ואיטליה: רש"י, רבנו־תם (בספר הישר) ורבנו ברוך (בספר התרומה), רבנו אלחנן בתוספותיו לע"ז והרא"ש בפרושו, שידעו מנין שטרות רק מדברי רבותינו. וכן יתאר גם בעל הערוך (בחרוזיו שבסוף ספרו) את מנין שטרות בלשון: “ימי פשיטת סררות (שררות, כלומר – מלכות) חוקקי גֶדֶף בקרן מושכי קרוּך” (עגלה, כלומר, קרן השור. עַיֵּן בראשית רבה, פ"ב, י"ז, מ"ד ובמ"א). ובדעה זו החזיק גם בעל מאור־עינים (פכ"ג).

אבל חכמי־ישראל, שהיו בארצות הערביים, הרכיבו עם שיטת התלמוד אגדות שונות, שנתפשטו בעם. וגם הביאו מנין שטרות בקשר עם מאורע אחר בדברי ימי היהודים, עם “הפסק הנבואה”. ומתוך־כך קבלו הדברים אצלם פנים אחרות; מלבד השם “תאריך אלכּסנדר”, הנהוג לפנים, כנו תאריך זה גם בשם “להפסק נבואה”. רב סעדיה, אשר בספר ההכרה יזכיר מנין שטרות בשם “למלכות אלכּסנדר” (ספר העבּור להנשיא, מ"ג שער ז), יאמר בהקדמתו לספר האגרון: “שכתבו בשנת ארבע־עשרה (צ"ל: ועשרים) ומאתים ואלף מיום נחתום חזון ונבואה” (זכרון לראשונים, ח"ה), וכַוָּנתו למנין שטרות. ובספר הגלוי יאמר: “ויהי כי מלאו למתנה (למתן תורה) אלף שנים, מימי משה איש האלהים, לתום יתר הנביאים במלכות מדי, ונחתם חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית במעט עם, בראות הורינו את ההמון כי נפץ בכל הארץ, ויגורו על ההֶגה (תורה שבעל־פה) לבלתי תִשָּׁכח ויאספו כל מלה, אשר העתיקו מני קדם למצוה ולחוק” ((saadyana, p. 5. ובמקום אחר יקרא למנין שטרות בשם “לממשלת חכמים” (מחלֹקת רס"ג, צד 72), כלומר, תקופת אנשי כנסת הגדולה וחכמי המשנה. והדברים בנוים בלי־ספק על דברי בעל סדר־עולם, שאמר: עד כאן (עד אלכּסנדר) היו נביאים מתנבאים ברוח־הקֹדש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (שם). מסתימת דברי רס"ג נראה רק זאת, שהוא מאחר את זמן הפסק הנבואה (כנגד דברי בעל ס"ע זוטא) עד שנה ראשונה לשטרות, היא שנת ג"א תמ"ח, אבל שנת מיתת דריוש אפשר שהיתה גם לפי־דעתו שש שנים לפני מנין שטרות, בשנת ג"א תמ"ב, ומנין שטרות מתחיל גם לדעתו ממות אלכּסנדרוס. ובכתב־יד אחד של מקרא, הנכתב במצרים ונמצא באוסף־הספרים אשר בפטרבורג, כתוב: “שנת [אלף] ושלוש מאות ותשע־עשרה שנה למלכות יוָנים, שהיא למנין [שטרות] ולהפסקת הנבואה” (רשימת הרכבי, צד 265), ובעל מדרש לקח־טוב (פרשת שלח) יצַיֵּן גם־הוא מנין שטרות בלשון “להפסקת נבואה למימי אלכּסנדרוס”. אבל עוד יותר מזה תגדל הערבוביה בדברי רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא, האומר בספר העבּור (מ"ג, ש "ח) על מנין שטרות: “הוא תחלת מלכות אלכּסנדרוס מוקדון, וקראו לתחלת מלכותו מנין שטרות, מפני שהוא הכריח כל האֻמות והממלכות להיות מונים למלכותו… מנין שטרות, אשר הוא תחלת מלכות אלכּסנדרוס מוקדון, הוא חתימת חזון, אשר נחתם בימי חגי, זכריה ומלאכי, אחר ארבעים שנה לבנין בית שני, והוא ראשית ימי אנשי כנסת־הגדולה. ויהיו השנים השלמות בין בריאת־עולם וחתימת החזון לחשבוננו ג”א תמ"ט שנה, ולאנשי מזרח, אשר מונים לבריאת־עולם מן וי"ד, ג"א תמ"ח… ובינו (בין מנין יציאת מצרים) ובין חתימת חזון אלף שנים שלמות". הנה התלכדו גם אצל הנשיא מנין שטרות והפסק הנבואה בשנה אחת, שנת ג"א תמ"ח, כדרך שכך הדבר אצל רס"ג. אבל בזמן שדברי רס"ג מניחים עוד מקום לחשֹׁב, שאירעו הדברים בסוף מלכותו של אלכסנדרוס, יאמר הנשיא בפרוש פעמים ושלש, שהיו כל אלה בתחלת מלכותו. דברי הנשיא נתקבלו מהבאים אחריו: מבעל ספר הקבלה, ספר יוחסין והר"י אברבנאל בפרושו לאבות משנת שמעון הצדיק ואחרים, שהוסיפו עליהם אגדה אחת, לקוחה מספר יוסיפון (פ"ה), ונמצא גם בספר קדמות היהודים כנגד אפיון (שאינה במקור היונים, וגם לא בהעתקת הר"א זכות ביוחסין השלם, הוצאת פיליפובסקי, מפני שהמעתיק רבי שמואל שולם קצר את הספר, וגם הוסיף בו דברים ככל העולה על רוחוֹ), שהכהן הגדול, אשר היה בימים ההם (חנניה, עדוא או שמעון הצדיק), הבטיח את אלכסנדרוס, שכל הבנים אשר יִוָּלדו לכהנים באותה שנה יִקָּראו בשם אלכסנדר, דברים שאין להם זכר בספרות הקדומה²³. ובאמת גם עלית אלכסנדר לירושלים, המסֻפרת בדברי יוסף הכהן, נחשבת בעיני חוקרי־הימים רק לאגדה בלבד. (עַיֵּן גרץ, ח"ב, צד 221). הנה כי כן, בזמן שלשיטת חכמי צרפת נמצא בה אך קֹשי אחד, שאינה מכֻוֶּנת יפה עם קורות דברי־הימים, הנה בשיטת חכמי ספרד רבה מאד המבוּכה, ודבריהם – לא זו בלבד שאינם מסכימים עם האמת, אלא שהם סותרים זה את זה. ככל זה בא להם, מפני שנמשכו אחרי סופרי הערביים ולא הרגישו, שאי־אפשר לכַוְּנם עם דעת ס"ע והתלמוד.

באיזה דרך נולדו דעות מוטעות כאלה בתאריך, שלא פסק מעולם במעשה? על השאלה הזאת אי־אפשר להשיב תשובה מָחלטת. האמת והנֹכחה הולכות למישרים אך בדרך אחד, אבל הכזב והטעות מתגנבים בדרכים שבעים ושבעה. ובכל־זאת ננסה לבקש פתרון לקֹשי הזה על־כל־פנים בדרך־השערה. התאריך הסילוקי, כאשר נראה מיד, נתפשט עד־מהרה בחיי העם ובחשבונות התוכנים בארץ בבל וסוריה, שהיו תחת ממשלת מלכי בית־סילוקוס, אבל לא מצא לו מדרַך כף־רגל בארץ מצרים, שהיתה תחת ממשלת מלכי בית־תלמי, וכאשר נפלה הארץ בשנת 30 לפני המנין הרגיל בידי הרומיים – לקסרי רומי. שני התאריכים הידועים לנו בדברי ימי ארץ מצרים מוצאם מזמן מאֻחר מאד: התאריך האלכסנדרי או תאריך אוגוסטוס, שנשארו ממנו רק רשמים מעטים, ותאריך דיוֹקלוטיַנוּס, המתחיל משנת 284 אחר המנין הנהוג ונמשך עד ימי הערביים. אך התוכנים, שהמנין למלכים לא היה מסכים לחפצם, מנו, כאשר ראינו למעלה, לתאריך נבונאסר. אבל בספר אַלמַגֶּסטי לתלמי אנו מוצאים עוד תאריך, שנשתמש בו התוכן הִפַּרְכוֹס, אשר יכתוֹב תמיד בצדו את המלים: “אחרי מיתת אלכסנדר”. בתאריך הזה, אשר נפגשהו לפרקים גם אצל התוכנים הערביים, ואשר סופרים אחרים יקראו לו בשם “תאריך פיליפוס”, מתחיל בשנת 323 לפני המנין הנהוג, שתים־עשרה שנה קֹדם מנין שטרות. ולא רחוק לשער, כי יושבי ארצות־הקדם, שהיו יודעים היטב את התאריך הסילוקי שנתפשט בעם במעשה וכנגדו שמעו אך כשמועה רחוקה את שם התאריך “למיתת אלכסנדרוס”, אשר גם בארץ מכורותיו לא היה נפרץ בעם, ואשר קדם באמת לראשון י"ב שנה, חשבו, ששניהם דבר אחד הם. ולכן קבע בעל סדר־עולם מנין שטרות בשנה שביעית אחר מפלגת דריוש, בשנה ראשונה למיתת אלכסנדר, וסופרים אחרים כנוהו בשם תאריך אלכסנדר, כלומר – למיתת אלכסנדר.

ואל תהי השערה זו רחוקה בעיני הקורא. כי יש בידי להראות, שכבר נכשלו בטעות זו חכמים מצֻינים, העוסקים במקצוע זה של חשבונות הזמנים, שהחליפו מבלי־משים את התאריך הסילוקי בתאריך הפיליפי, שהוא למיתת אלכסנדרוס.

ר' אברהם בר־חייא, בדבּרו על מדת החֹדש, כ"ט י"ב תשצ"ג, שהוא מְכֻוָּן בדיוק לאותו של הִפרכוס, מוסיף ואומר: “וזה החכם אברכאס, אשר שבחו בטלמיוס וכתב עליו, שהיה בשנת [מאה וּ] שמונים למיתת אלכסנדר” וכו' (מ"ב, סוף שער ב). כַּונת הנשיא לתאריך פיליפוס, המתחיל ממיתת אלכסנדר, שכפי מה שאמרנו – לפיהו היה הפרכוס מצַיֵּן השקפותיו; אבל האדומי, שהקדיש כמחצית ספרו לחקירות חשבונות הזמנים, מערב תאריך השטרות בתאריך פיליפוס, ומביא מדברי הנשיא אלה ראיה לדבריו, שמנין שטרות מתחיל ממיתת אלכסנדר, ואומר: “הרי מדברי בטלמיוס, שהמנין (לשטרות) התחיל ממיתת אלכסנדר” (מ"ע, פכ"ג), וכן טעה גם החכם סמוטיאו, שהביא האדומי שם²⁴.

אבל בנוהג שבעולם – טעות גוררת טעות. וגם כאן מקריאת שם אלכסנדר על מנין שטרות, שבתחלה הוציאו ממנו, שהתחיל המנין ממיתת אלכסנדר, נולדה אחר־כך טעות אחרת. במרוצת הימים נתפשטוּ בעם שמועות שונות על־דבר אלכסנדר הגבור הנערץ והתיחסותו ליהודים, על אותות הכבוד שחלק לו הכהן הגדול, ועל הבטחתו למנות מהיום את השנים למלכותו. ושמועות אלה הביאו את הערביים ואת היהודים לחשֹׁב, שבאותו פרק, בזמן ביאת אלכסנדר לירושלים, אחר שכבש את דריוש, בשנה השביעית למלכו, או בתחלת מלכותו הכללית, נתקן מנין שטרות, ולא הרגישו שבעל סדר־עולם והתלמוד חושבים התחלת המנין מסוף מלכותו של אלכסנדרוס²⁵.

וכאלו לא היה לעולם די בטעיות אלה, עמד בדורות האחרונים אחד מחכמי ישראל המֻּבהקים, הגאון שי"ר, וחִדש מדעתו שבוש אחר. ומבלי התחקות על שרשי הדבר על־פי המקורים הקדמונים, ומבלי שום לב אל ספרי דברי־הימים הכלליים, הוציא משפט על־פי דברי סמוּטיאו, שמצא במאור־עינים, שמנין שטרות התחיל שש שנים אחרי מות אלכסנדר (עַיֵּן למעלה בהערה).

אבל כל חלופי־דעות אלה אינם נוגעים אפילו כמלוא נימא בעִקר שאלתנו, בהתחלת מנין־שטרות, שהכל צריכים להודות, שהוא מתחיל אצל היהודים מתשרי של שנת ג"א ת"ן לפי חשבוננו, או מחֹרף שנת 312 לפני המנין הנהוג; וכל מחלֹקת הסופרים אינה אלא בענין תולדותיו של אלכסנדר, ששמעו את שמעו, אבל לא היו בקיאים בדברי ימיו, ולכן חשבו אלה, שמת בראשית חשבון השטרות, ואלה – שתחלת מלכותו מכֻוֶּנת עם תחלת המנין, זה מצא, שמת שש שנים אחרי התחלת המנין, וזה – שמת שש שנים קֹדם שהתחיל.

1. התחלת תאריך־שטרות, התאריך הכלדי. התאריך הזה הֻנח מיד בראשית יצירתו לשם תאריך מיֻחד, למנות ממנו והלאה את כל השנים הבאות. אם לא היתה כזאת בדעת מיסדו הראשון, המלך סילוקוס, שאפשר שלא רצה אלא למנות למלכותו בחייו, הנה עשה כן בלי כל־ספק אנטיוכוס סוטר המולך אחריו, שלא התחיל למנות לעצמו מנין חדש, כי אם המשיך את החשבון הקודם הלאה (אלא שאפשר שצרף את שמו עמו)²⁶, וכמוהו עשו המלכים שאחריו, עד שנעשה תאריך זה לשלשלת שאינה פוסקת עד היום הזה. חוליות השלשלת הזאת אנו מוצאים מפֻזרות בכל המקומות ובכל העתים בכתבי היתדות ובמטבעות שונים פרתיים, יוניים ורומיים²⁷, ובספרות העמים השונים, וביניהם גם ספרות היהודים, מספרי החשמונאים עד תשובות הגאונים וכתבי יהודי תימן המונים לו עד היום הזה. ומתוך שהיה נהוג תמיד במעשה, אי־אפשר היתה לטעוּת כל־שהיא להתגנב אליו; ובצדק יאמר עליו אידֶלֶר, כי בכל חשבונות הזמנים ובכל תאריכיהם אין עוד אחד, אשר תחלת מנינו תהיה איתן כמוהו (ח"א, צד 450), ורבי עזריה מן האדומים יאמר: “פה אחד עליו לכל החכמים, אם מישראל, אם מאומות העולם, ואין ביניהם הפרדה אשר נער יכתבנה” (מאור־עינים, פכ"ד). מקורות דברי ימי העמים אנו יודעים, כי סילוקוס ((Seleukos היה אחד משרי הצבא אשר לאלכסנדר מוקדון, וכי אחרי מותו, בהֵחָלק מלכותו בין שריו, נעשה סילוקוס, בשנת 321 לפני המנין הרגיל, לשליט על ארץ בבל, ובשנת 317 באה גם מדינת עילם תחת ידו. אך לרגלי הריב אשר נפל בינו ובין אנטיגנוס, אחד מנסיכי יון ושרי הצבא אשר לאלכּסנדר, ברח סילוקוס מצרימה ויכרוֹת ברית עם תלמי לגי, אשר יצא לעזור לו במלחמה, ואחרי המכה הרבה אשר הֻכה חיל אנטיגנוס על־יד העיר עזה.

בקיץ שנת 312, שב סילוקוס אל ארץ ממשלתו בבלה, ויכבשׁ גם את ארץ עילם ומדי, ובשנת 305 נתּן כתר מלכות בראשו. אולם גם הימים, אשר משל אך בתור נציב הארץ, נחשבו לו לשנות מלכותו, ולכן יחל התאריך משנת נצחונו על־יד עזה. אבל מפני שאין מתחילים למנות את הזמנים מאמצע השנה, לכן המתינו בהתחלת התאריך עד הפרק שבו היו רגילים למנות תחלת השנה. המוקדוניים אדוני הארץ החדשים, שהיו מונים שנותיהם מזמן החֹרף, התחילו את השנה הראשונה לסילוקוס מיד מתשרי של שנת 312 לפני המנין הרגיל, ג"א ת"ן לבריאת עולם; וכנגדם הבבליים יושבי הארץ מעולם, שהיו מונים שנותיהם מפרק האביב²⁸, לא התחילו למנות את השנה הראשונה לסילוקוס, אלא מניסן שלאחרי 311 לפני המנין הזה, ג"א ת"ן ליצירה.

חכמי החוקרים שהיו לפנינו יודעים רק את התחלת התאריך מתשרי, שמצאוהו אצל יושבי סוריה ומצרים ובכל הארצות שהיו תחת יד הערביים, אבל חשבון הזמנים של הכלדיים, שכבר נשתקע בימיהם, לא ידעו מה טיבו. אולם על־פי כתבי היתדות, שנתגלו בשנים האחרונות, נודע לנו עתה אל־נכון, שהיו שוררים בין הבבליים והפרתים שני מנהגים: לפי האחד – היתה התחלת התאריך מתשרי, ולפי השני – מניסן שלאחריו, כאשר אמרנו.

לתאריך המונה מתשרי נמצאו אצל הקדמונים, עד־כמה שידיעתי מגעת, רק שני רשמים. בכתֹבת אחת, שנעשתה בזמנו של דמטריוס השני, נמצאה רשימת מעמד המאורות ליום ששי באדר שנת ק"ע לתאריך הסילוקי, שהיא מכֻוֶּנת ליום כ"ח לפברואר שנת 142 לפני המנין הרגיל, ומפני שאחר־כך נזכר עוד יום י"ד באיר, ולא נאמר בו שהוּא בשנת קע"א, נמצא שהשנה מתחלת תשרי, והתאריך מתשרי של שנת ג"א ת"ן (עַיֵּן אֶפּפּינג, אסטראָנאָמישעס אויס באביליאָן, צד 177). גם מן המטבעות היוניים, שנטבעו תחת ממשלת הארסקיים, שדברתי עליהם במקום אחר, ייוצא שבעליהם חשבו את שנות התאריך הסילוקי, החרותות עליהם, מתשרי של שנת ג"א ת"ן²⁹.

לעֻמת זה הגיעו לידינו על־ידי התוכנים אֶפּפּינג, קוגלֶר וחבריהם לוחות רבים מעשה ידי תוכני בבל משלש המאות הראשונות של התאריך, שבכֻלם השנים נמנות מניסן כמנהג הבבליים. עקבות השיטה הזאת, שהתחלת התאריך אצל הבבליים היתה מניסן שנת ג"א ת"ן, נשארו לנו גם בספרו של תלמי, שמתוך שלא עלה על לב החוקרים, שבבבל היו מונים השנים מניסן, גלו בהם פנים שלא כהלכה.

תלמי מביא בספרו שלש השקפות של הכלדיים על מעמדם של כוכב וצדק. האחת נעשתה ביום ה לחֹדש אַפֶּליאוס שנת ס"ז למנין הכלדיים, השנית ביום י"ב לדִיוס שנת ע"ה, והשלישית ביום ה לקסנטיקוס שנת פ"ב למנין הזה. מן הזמן המצרי, שתלמי נותן בצדם, יוצא, שהימים האלה מכֻוָּנים ליום י"ג לנובמבר 245, ליום שלשים לאוקטובר 237 וליום א למרס שנת 229 לפני המנין הרגיל. אידֶלֶר, שלא ידע, שהכלדיים היו מונים את השנים ואת התאריך הסילוקי מפרק האביב, לא מצא דרך אחרת לכַוֵּן את הזמנים, כי אם בהנחה, שתאריך הכשדים מתחיל מזמן החרף של שנת 311, ושהיה תאריכם מאֻחר בשנה שלמה מן התאריך הסילוקי (ח"א, צד 223). אבל באמת, כאשר ידענו עתה, היו הכלדיים חושבים תחלת התאריך מניסן, וימי החדשים, שהגיעו לתלמי ממקור יוני בשמותיהם המוקדוניים, מכֻוָּנים בחשבון הבבליים ליום ה במרחשון ס"ז, י"ד בתשרי ע"ה ואחד באדר פ"ב למנין הכלדיים, שהוא הוא התאריך הסילוקי הנמנה מניסן של שנת ג"א ת"ן³⁰.

1. תאריך שטרות בספרי החשמונאים. שגיאתו זו של אידֶלֶר הביאה אותו וגם חוקרים אחרים שיצאו בעקבותיו לטעיות אחרות, למצֹא גם בספרות ישראל הקדומה תאריך המתחיל מחֹרף של שנת 311, והיא היא שגרמה גם לאחד מגדולי חכמי ישראל, הגאון שי"ר, להוסיף טעות על טעות, לחפּש ולמצֹא גם בספרות העברית המאֻחרת, כמעט עד הזמן האחרון, שני מנינים שונים, ששניהם מתחילים מתשרי ונבדלים זה מזה בשנה אחת. וזה הדבר:

שני ספרי החשמונאים מסדרים את מאורעות הדברים לפי מנין שנות “מלכי יון”, כמנהג כל הארצות שהיו תחת ממשלת הסילוקים. אבל כאשר באו המבקרים להשוות זמני המאורעות, מצאו סתירות בין שני ספרים אלה. בספר הראשון (פּ"ו) נאמר, שאנטיוכס אפיפנֶס מת בשנת קמ"ט למלכות יון³¹, ובספר השני (י"א) אנו מוצאים את אאופטר בנו עושה שלום עם היהודים בשנת קמ"ח אחרי אשר נגף ליזיאש שר־צבאו במלחמה. לפי דברי הספר הראשון (פ"ו) יצא ליזיאש בפעם השנית למלחמה על היהודים בשנת ק"ן³², ולפי דברי הספר השני (י"ג) היה המעשה הזה בשנת קמ"ט. החכמים פֶּטַוְיוּס ונוֹריס (במאה הי"ז והי"ח) אמרו ליַשב את הקֹשי הזה בהנחה, שהספר השני מונה את התאריך הסילוקי, כמנהג כל ארצות סוריה, מתשרי ג"א ת"ן, והראשון מקדימוֹ בחצי שנה, ומונה אותו מניסן ג"א תמ"ט. והתוכן אידֶלֶר מעיר על זה, שהבדל של חצי שנה אינו מספיק להסיר את הסתירות, שהרי השלום נכרת בט"ו לקסנטיקוס הוא ניסן, ודברי המשא והמתן על־אודותיו היו עוד קֹדם לכן; ונמצא, שאפילו אם נאמר, שהספר הראשון מקדים למנות את השנים מניסן, גם אז תפול מיתת אפיפינס במחצית השנית של שנת קמ"ח, ולא בשנת קמ"ט. אולם הוא מתקן את דברי החכמים שקדמוהו ואומר, שהספר הראשון מונה את התאריך מניסן ג"א תמ"ט כדבריהם, אלא שהשני מונה אותו מתשרי של שנת גתנ"א, כדרך מנין הכלדיים לפי דעתו (ח"א, צד 553). אבל כל עִקרן של הנחות אלה שוברן בצדן, ויש בידינו ראיה ברורה, שהחלטת אידֶלֶר, שהספר השני מאחר מנינו בשנה ומחצה, היא טעות מעִקרה. כי הנה במאורע אחר, בדבר תחלת מלכותו של דמטריוס ורדיפתו את היהודים, שני הספרים שָׁוים, שהיה הדבר בשנת קנ"א (חשמונאים א, ז; חשמונאים ב, ט"ו), הרי שאין ביניהם במנין התאריך הבדל כל־שהוא! גם מן המקום אשר דִּמה אידֶלֶר להביא ראיה לדבריו נראה ההפך, ונוכל להביא משם ראיה לסתור. מלחמת ליזיאש הראשונה – אשר לרגליה בא ברית השלום המספָּר בספר השני– היתה גם לפי דברי הספר הראשון בשנה הקבועה לה בספר השני, בשנת קמ"ח. שהרי ממרוצת המעשים המסֻפּרים בספר הראשון (פ"ד) יוצא, שחנֻכת הבית שהיתה לאחר מפלתו של ליזיאש נעשתה בכ"ה הכסלו שנת קמ"ח, ונמצא שאין הספרים חלוקים כלל במספר השנה, ששוה הוא אצל שניהם, כי אם – כאשר כבר עמד על זה שירֶר (געשיכטע דעס יודישען פאָלקעס ח"א, מהדורא רביעית, מצד 39 והלאה) – בסדור המאורעות, ובימיו של מי ממלכי הסילוקים היתה המלחמה, שלפי דברי הספר הראשון היתה עוד בחיי אנטיוכס אפיפנס ולדברי השני לאחר מותו, בימי ממשלת בנו. ונמצא, שאין לדברים אלה כל ענין עם זמן התחלת התאריך, אלא עם שנות מלכותו של אנטיוכס וזמן מיתתו³³, וכל עִקר השאלה אינה אלא על מי יש לסמוך יותר בדבר הזה.

1. בקור ספרי החשמונאים. והנה הֻרגלו המבקרים לתת היתרון לספר הראשון, שנכתב לפי־דעתם קֹדם הספר השני, וחזותו מוכיחה עליו, שיצא מתחת יד סופר דברי־הימים מהיר במלאכתו, המקפיד על קציבת הזמנים, ועורך את כל המעשים בסדר יפה ומתֻקן; לא כן הספר השני, שאינו מצטיֵּן בסגֻלות אלה, וכנגדן לא יחסרו בו אגדות העם ומעשי נסים ונפלאות. כנגד הדעה המקֻבּלת הזאת יצא בימים האחרונים החכם ניזה (קריטיק דער ביידען מאקאבעער־ביכער, בערלין 1909) והוא מתאמץ להחליט את ההפך, שהספר הראשון הוא מאֻחר, ושנשתמש בדברי השני, אלא שֶׁשִּׁנה אותו לפעמים לשם כַּוָּנות מיֻחדות. ותחת אשר החכמים שקדמוהו מבטלים דברי הספר השני במקום שהם סותרים את הראשון, הוא מבטל תמיד את דברי הראשון מפני השני. והנה יתאמץ ניזה להוכיח על־פי מקורים שונים, שאנטיוכס אפיפנס מת בשנת קמ"ח ליון, כדברי הספר השני, ולא בשנת קמ"ט, כדברי הספר הראשון. מן הפרט הוא דן על הכלל, ובכל מקום שהוא מוצא דברי האחד מכחישים דברי השני הוא תולה את הקלקלה במקֻלקל, וסומך על זה שהָחזק בעיניו לדַיקן.

אמנם אם נביא את דברי החכם ניזה בכור הבקרת, אז נראה, כי לא הועיל כלל וכלל להביא את השאלה לידי ברור, והיא מחכה עוד גם עתה לפתרון נכון כבתחלה. חשבונות הזמנים של המושלים הסילוקים מיֻסדים רק על רשימת המלכים של הסופר והפילוסוף פורפיריוס (במאה השלישית למנין הנהוג), הנותנת בצד כל אחד ממלכי בית סילוקוס את מספר השנים שמלך, ואת השנה הראשונה והאחרונה למלכותו על־פי שנות המנין האלימפי. הרשימה הזאת נעתקה בספר דברי־הימים לאיזביוס, אבל הוא בעצמו קובע במקום אחר את שנות המלכים האלה בחלופים שונים, ובחלק גדול מהם הוא מקדים את הזמן בשנה אחת מאותו של פורפיריוס. השנה הראשונה לאפיפנס כתובה אצל פורפיריוס 151,3 (שנה שלישית לאלימפיה הקנ"א), והוא מכֻוֶּנת לזמן שמן תמוז קל"ח עד תמוז קל"ט לתאריך הסילוקי, ואצל איזביוס 151,2 (תמוז קל"ז עד תמוז קל"ח), ושנתו האחרונה היא אצל הראשון 154,1 (תמוז קמ"ח עד תמוז קמ"ט), ואצל השני 153,4 (תמוז קמ"ז עד תמוז קמ"ח). רֹב החוקרים נתנו היתרון לרשימתו של פורפיריוס. וכנגדם יחליט ניזה, שהדבר להפך, ועל יסוד דברי סופרי הרומיים ומטבעות המלכים ידַמה להוכיח, שבארבעה מקומות (עַיֵּן בהערה) דברי איזביוס נכונים יותר, וכי גם הספר הראשון של חשמונאים מכֻוָּן עם רשימתו בשנת עלית אפיפנס ודמיטריוס הראשון על כסאם ובשנת מותו של אלכסנדר בלס, ורק בענין מיתת אפיפנס הוא נוטה ממנו, וקובע אוֹתה בשנת קמ"ט לתאריך הסילוקי. ומפני שנתאשרו לו דברי איזביוס בארבעה מקומות, הוא קובע גם כאן הלכה כמותו, ופוסל דברי הספר הראשון של חשמונאים. אבל באמת אין הוכחות ניזה מספיקות כלל לפסול את רשימתו של פורפיריוס³⁴, וכנגדן מצאנו שני עדים מסַיעים לספר הראשון של חשמונאים ולרשימת איזביוס בדבר מותו של אפיפנס, שהיתה בשנת קמ"ט. מדברי הסופר Granius Licinianus (שחי במאה השנית, כמאתים שנה לפני פורפיריוס) יוצא מפֹרש, שמיתת אפיפנס היתה בשנת 163 למנין הנהוג, וסופר אחר קדמון לימים עוד יותר ושמו Appian (חי במחצית הראשונה למאה השנית) יאמר על סילוקוס הרביעי, שמלך י"ב שנה, ועל אפיפנס אחיו, שמלך י"ב שנה בלתי־שלמות (כלומר מקֻטעות), ולכן פורפיריוס ואיזביוס המונים רק לשנים שלמות נותנים לאפיפנס רק י"א שנה, ומאחר שמלך אפיפנס בשנת קל"ז, הנה תפול מיתתו בשנת קמ"ט. את דברי הסופר הראשון מבטל ניזה כלאחר־יד, ואומר, שטעות בידו, ובדברי השני הוא מתאמץ להכניס כַּוָּנה אחרת, ואומר, שרצוֹנו לאמר, כי בזמן שסילוקוס מלך י"ב שנה לא מלך אפיפנס אחיו י"ב שנה שלמות כמוהו, כי אם י"א כדברי איזביוס³⁵, וכל הדֹחק הזה בא לו מהשתדלותו לקַים רשימת איזביוס, הבדוקה והמנסה בעיניו לכל פרטיה. אבל מלבד שאיזביוס מאֻחר כמאתים שנה משני הסופרים שהזכרנו, הנה צריכים אנו לשום לב אל טיבן של רשימות כאלה בכלל, שתועלתן גדולה בסדור דברי־הימים והולכות בכללן ושומרות אותנו מטעיות גסות, אבל אינן מסֻגלות מטבען לקצוב על־פיהן ימי המלכים בפרטם בדיוק ובצמצוּם: מצד אחד הן חושבות רק שנים שלמות, ואינן מקפידות על חלקי השנה ושבריה, שהן נותנות אותם למלך המת או לעומד תחתיו, לפי ההנחה שלקחו להן ליסוד³⁶, ואפשר לפעמים למלך שנכנס לשנת מלכותו האחרונה רק ביום או יומים, שיתנו לו שנה שלמה, וכנגדה יגרעו שנה שלמה חסר קמעא משנות חברו; מצד אחר רשימות כאלה מוּרקות מכלי אל כלי ומָעתקות ממנין אחד אל מנין אחר. שנות מלכי הסילוקים היו נמנות בבבל מניסן עד ניסן, ובסוריה מתשרי עד תשרי. וברשימות שלפנינו נעתקו למנין האלימפי, החושב את השנים מתמוז עד תמוז, והדבר מובן מאליו, שבזמן שתחלת מלכותו של אחד המלכים נופלת במוצאי השנה האלימפית או בתחלתה, ספק של יום אחד או שנים יכול למשֹׁך אחריו הבדל של שנה שלמה. רשימות מן המין הזה שאנו עוסקים בהן יכולות לשמש כמאזני־משקל לבדוק ולבחון על־פיהן, אם לא נפלה טעות בדברי הסופרים הקדמונים, אבל לא לפסול ולבטל על־פיהן עדויות מפורשות, שאין בהן ספק מצד אחר, כדרך שכך הוא הדבר בּנדון שלפנינו, בדבר מיתת אפיפנס, אשר מלבד רשימת פורפיריוס, יש לנו עוד שלש עדיות מפֹרשות, שהיתה בשנת קמ"ט, ורק רשימת איזביוס עומדת כנגדה, ואפשר שלא דקדקה היטב בפעם הזאת, נתנה את מחצית השנה של אפיפנס לאאופטר בנו וחושבת לו שתי שנים, אף־על־פי שלא מלך אלא שנה ומחצה. ובמרוצת דברינו עוד נשוב נראה, מאַין יצאה לבעל הספר השני של חשמונאים הטעוּת, שאפיפנס מת בשנת קמ"ח.

מכל זה נראה, שמצד סופרי דברי־הימים אין כל סבה לפסול דברי הספר הראשון. הדבר האחד העומד לשטן הן שלש התעודות המובאות בספר השני של חשמונאים, שמהן יוצא, שבמחצה הראשונה של שנת קמ"ח לא היה עוד אפיפנס בחיים. החכמים המחזיקים במעוז הספר הראשון ראו את עצמם זקוקים לפסול את התעודות האלה לגמרי, או ליחסן, למרות הזמן הכתוב בהן, לשלום שנכרת בין שני הצדדים לאחר מלחמתו השנית של ליזיאש בשנת ק"ן. וניזה יוכל למצֹא בהן (אבל רק בהן לבדן) ראיה, שדברי הספר הראשון אינם מכֻוָּנים אל האמת ואין לסמוך עליהם. אבל לפי־דעתי אך לחנם נתקשו החוקרים בתעודות אלה, כי גם אם נקַימן כמות שהן, גם אז לא יסתרו את דברי הספר הראשון, ולהפך, עוד ישלימו את דבריו בסדור המאורעות. נתבונן־נא לתעודות אלה. הראשונה מהן (לפי מה שסדרן בעל הספר השני) היא אגרת ליזיאש אל היהודים, בראשית המשא והמתן על־דבר השלום, וזמנה ביום כ"ד לחֹדש דיוסקורינתּיוס³⁷ שנת קמ"ח. השנית כתובה בידי המלך הצעיר אאופטר אל ליזיאש, אשר בה יביע חפצו לתת לכל העמים, ובתוכם גם ליהודים, ללכת בחֻקי אלהיהם באין מפריע. בתעודה זו לא נמצא כל זמן. השלישית היא מכתב המלך אל היהודים, כתוב ביום ט"ו לחֹדש קסנטיקוס שנת קמ"ח, אשר בו הוא נותן את בריתו שלום ליהודים, מרשה להם ללכת בחֻקי דתם וסולח לכל אשר עברו על מצותו. התעודה הרביעית והאחרונה היא אגרת שלוחי רומי, אשר נמצאו אז במסעם לאנטיוכיה בקרבת ארץ־ישראל, כתובה גם היא אל היהודים בט"ו לקסנטיקוס שנת קמ"ח³⁸, בהביעם נחת רוחם על־דבר ההנחות אשר עשה להם ליזיאש וידרשו מהם להציע לפניהם משאלותיהם, למען יוכלו להיות להם לפה לפני המלך באנטיוכיה. התעודה הראשונה, השלישית והרביעית אינן מזקיקות אותנו כלל לאמר עליהן, שנכתבו לאחר מותו של אנטיוכס אפיפנס. וקרוב מאד בעיני, שאירעו דברים אלה בהיות אפיפנס בארץ פרס, וכל עניני המלוּכה היו נחתכים על־פי ליזיאש, שהיה נציב הארץ, אבל עשה כל מעשיו בשם אאופטר בן המלך הרך בשנים, אשר היה לו לאב ולאפיטרופוס (ששמהו אביו לממלא מקומו לפי־שעה). וכל סדרי המאורעות עולים יפה: מלחמת ליזיאש הראשונה ומפלתו היו בראשית שנת קמ"ח, ביום כ"ד לחדש תשרי או מרחשון שלנו החל לדבּר שלום אל היהודים, בכ"ה לחדש כסלו נעשתה חנֻכּת הבית באין מפריע, ובט"ו לחדש קסנטיקוס (הוא אדר) נחתם ספר הברית על־ידי המלך הצעיר. בעל הספר הראשון, שלא היו לפניו, כפי־הנראה, תעודות אלה, לא ידבר כלל על־אודות דברי שלום, שעברו בין הנלחמים אחרי מגפת ליזיאש הראשונה, והוא אומר בקצרה, כי שב ליזיאש לאנטיוכיה לאסוף חיל חדש גדול מן הראשון (א, ה). אבל מִסֵּדר המאורעות המסֻפּרים שם, שלא שב ליזיאש להלחם שנית כי אם לאחר עבור שנתים ויותר, וכי עשה זאת לרגלי מלשינות יושבי המצודה אשר בירושלים, אשר לחצם יהודה – נראה, שהיה ביניהם שלום לפי־שעה. אמנם אם בדבר הזה צדקו דברי בעל הספר השני, שיחס שלש תעודות אלה להתנגשות הראשונה של ליזיאש עם היהודים, הנה משגה הוא אתו, בחשבו שנכתבו לאחר מותו של אפיפנס. שלש תעודות אלה אינן נותנות מקום, כאשר אמרתּי, להנחה זו, וקרוב לחשֹׁב, שלמד זאת ממכתב המלך הצעיר אל ליזיאש, שנאמר בו מפֹרש, שנכתב “אחרי האסף אביו אל אבותיו”. אבל בתעודה זו, השנית לפי סדורו של בעל הספר (שאפשר להטיל בה ספר מצד אחר, ולשאֹל מאין באו ליד היהודים דברים שבין המלך ובין נציבו), לא נמצא כל זמן, ואין לנו כל מעצור לאמר עליה, שנכתבה בזמן אחר, אחרי אשר ישב אאופטר על כסא אביו לאחר מותו, לאשר ולקַיֵּם את דבריו הראשונים, ושנכתבו אחרי מלחמת ליזיאש השנית. ובעל הספר השני הרכיב את ארבע התעודות יחד, וקבע גם שלש האחרות בטעות לאחר מותו של אפיפנס, ועל־ידי־כך ערבב את סדרי המאורעות, עד שקשה מאד לכַונם עם הזמנים, כאשר נראה מיד.

נשימה־נא עין על סדר המאורעות בשני הספרים. בעל הספר הראשון יספר בקצרה את מעשי יהודה הראשונים, כי עבר בערי יהודה ויעש שפטים במרשיעי ברית, וכי נאספו אליו כל עשוק ורצוץ וכי מר־נפש (וכדברי הספר השני סבב חרש בערים ובכפרים ויאסוף צבא, וכי הערים להתנפל בפתע־פתאם על הערים, אשר מצא בהן צוררי ישראל, ויצת אותן באש – הסמנים הראשונים להתקוממות עם). ואחרי אשר יספר לנו את התנגשותו עם אפולוניוס וסירון ונצחונותיו עליהם, יאמר, כי בהגיע השמועה אל אזני אנטיוכס, מהר לאסוף חיל כבד, ויתן את מחציתו ביד נציב הארץ, ביד ליזיאש, והוא עם יתר צבאותיו שם פניו אל ארץ פרס, למלא כסף את אוצרו הריק. הדברים האלה היו בשנת קמ"ז ליון. הקורות, אשר התגלגלו וּבאו אחרי־כן, לפי סדר הספר הראשון, אלה הן: א) החיל, אשר שלח ליזיאש לארץ יהודה תחת יד שריו, תלמי ונקנור וגורגיאש, נגף לפני יהודה; ב) לשנה האחרת (קמ"ח) יצא ליזיאש

בעצמו עם חיל כבד על יהודה, אך גם הוא נגף לפני היהודים, וישב לאנטיוכיה לאסוף המון גדול מן הראשון; ג) יהודה בא ירושלימה ויטהר את בית־המקדש, ויעש חג חנֻכּת־הבית שמונה ימים בחמשה ועשרים לחדש כסלו, ויבצר את המקדש ואת מצודת בית־צור ד) יהודה שׂם פניו אל שכני ארץ־ישראל הרעים, אשר לא חדלו מלחֹץ את היהודים, וילחם מלחמות רבות את אדום, את עמון ואת פקידו צבאות ארם, ויושע את יושבי הגלעד וארץ־הגליל מיד הקמים עליהם; ה) בימים ההם מת אפיפנס בארץ עילם וַיַּמלך ליזיאש את בנו אאופטר תחתיו; ו) יושבי המצוּדה אשר בירושלים צעקו חמס באזני המלך הצעיר על יהודה, כי התגרה בם מלחמה, ויצא ליזיאש שנית למלחמה על יהודה לעשות בו נקמות, ויצר על בית־צור ועל המקדש, אך השמועות, אשר בהלוהו, על־דבר פיליפוס, כי אמר להסב אליו את המלוכה, המריצוהו להשלים את יהודה ולשוב לארצו. כל הדברים האלה יסֻפרו גם בספר השני, אלא ששם הם מסֻדרים בסדר אחר, וזה הוא: א) מגפת גורגיַאש; ב) מיתת אנטיוכס; ג) חנֻכּת הבית; ד) מלחמוֹת עם שכני ארץ־ישראל; ה) מלחמת ליזיַאש הראשונה; ו) מלחמתו השנית. מהשוָאת סדרי המעשים בשני הספרים נראה, כאשר כבר העיר ניזה, ששני המאורעוֹת, מיתת אנטיוכס ומלחמת ליזיַאש, החליפו בהם את מקומם. וניזה אינו מפקפק כלל, שהדין עם השני, והספר הראשון מאַחר בכַוָּנה את המקרה האחד, מיתת אפיפנס, בשנה שלמה, ומקדים את המקרה האחר, מלחמת ליזיַאש, בשעוּר הזה בעצמו (צד 61). דברים אלה אינם מדֻקדקים: כי אם במיתת אפיפנס באמת יש הבדל בין שני הספרים, הנה לא כן הדבר בשנת מלחמתו של ליזיַאש. לפי דברי הספר הראשון, יצא גורגיַאש למלחמה בשנת קמ"ז, בפרק שנסע אפיפנס לפרס, ולשנה האחרת, בשנת קמ"ח בחדשים מועטים לפני חנֻכּת הבית, בסוף כסלו, יצא ליזיַאש בעצמו להִלחם ביהודים וינָגף לפניהם (חשמונאים א, ד). ודברים אלה מכֻוָּנים היטב עם דברי הספר השני, שנגמר השלום בים הנלחמים במחצית הראשונה של שנת קמ"ח (פ"ט). אמנם, כאשר כבר אמרנו ושָׁנינו, אין שני הספרים חלוקים באיזו שנה היתה מלחמתו הראשונה של ליזיַאש, כי אם בחיי איזה מן המלכים היתה, ובדבר הזה ברור בעיני, כי צדקו דברי הספר הראשון, ודבר הספר השני (שיצאו לו, כפי שאמרתּי, מתוך הבנתו המוטעית, שכל ארבע התעודות נכתבו בזמן אחד) מסֻפּקים הם עד־מאד, ובטולם יוצא מדברי בעל הספר בעצמו, אם נדקדק בהם היטב. אחרי אשר יספּר בעל הספר את מיתת אנטיוכס וטהרת המקדש, יַציע בקצרה את הקורות את ישראל בימי אאופטר, ויאמר, כי אאופטר שׂם את ליזיַאש לנציב הארץ, ואת גורגיַאש לשר־הצבא, וכי גורגיַאש לחץ אותם בחזקה, ושכר חיל גדול מבני הנכר להלחם בישראל, וגם יושבי אדוֹם וגוים אחרים אשר סביבותם התגרו מלחמה ביהודים, אך יהודה נצח את כל אויביו. אחרי־כן יצא נגדו טימוטיוס עם חיל גדול וברכב ובפרשים, וגם הוא הֻכּה במלחמה. בהִוָּדע הדבר לליזיַאש, יצא הוא עצמו למלחמה על יהודה, בחיל כבד וביד חזקה, אך גם הוא נגף לפניהם, עד כי מצא לטוב לו לדבר שלום אל היהודים במכתב אשר ערך אליהם בכ"ד לחֹדש דיוס קורינתיוס. אם נכונה החלטתי על־דבר החדש הזה, כי אז אין צריך לאמר, שאין לדברים אלה כל שחר. אבל גם אם נקבל דברי ניזה, שהוא שם חֹדש בלתי־ידוע לנו בפרק שבין תשרי ובין קסנטיקוס (ניסן, לדעתו, ובאמת אינו אלא אדר, כאשר הוכחתּי), אז יולד לנו קֹשי אחר, כי נהיה זקוקים לצמצם את כל המאורעות האלה בשנים או שלשה חדשים (או גם בחדש אחד, אם החדש הנזכר בתחלה מכֻוָּן לטבת). וכל המלחמות הגדולות והנצחונות האלה נהיו בזמן קצר, בין חדשי כסלו ואדר, בימות הגשמים, שאינם מֻכשרים כלל למעשים כאלה. אבל הראיה המכריעה לגמרי את הכף כנגד בעל הספר השני, הן שנות מלכותו של אאופטר, שכבר ישב על כסאו בראשית שנת קמ"ח (ואולי עלה עליו עוד בסוף שנת קמ"ז) ועמד במלכותו, גם לפי דבריו, עד שמלך תחתיו דמיטריוס בשנת קנ"א (פי"ד), ונמצא שמלך שלש או ארבע שנים. ורשימת פורפיריוס אומרת מפֹרש, שלא מלך אלא שנה אחת ומחצה, ואפילו רשימת איזביוס, המונה לו את השנים המקֻטעות לשלמות, אינה נותנת לו אלא שתי שנים; ודבריהם מכֻוָּנים רק לבעל הספר הראשון, הקובע שנת מיתתו של אפיפנס בשנת קמ"ט, ומלך לפי־זה חלק משנת קמ"ט, שנת ק"ן ואולי חלק משנת קנ"א.

ואעיר עוד על סתירה אחרת שבין שני הספרים, ואשר גם בה הדין בלי־ספק עם הספר הראשון. לפי הספר הראשון, הָעמד הצלם בהיכל והוסר התמיד בכסלו שנת קמ"ה (כ"א, א) וטהרת הבית וחנֻכָּתו היתה מקץ שלש שנים, בשנת קמ"ח (שם, ד), ובספר השני נאמר, שהיתה זאת מקץ שנתים ימים (פ"ו). קשה לדעת, אם יצא לו המספר הזה על־ידי שהקדים מיתת אפיפנס לשנת קמ"ז, או על־ידי שאִחר את בטול התמיד לשנת קמ"ו, כי זמני מאורעות אלה לא נקבעו אצלו במספר שנים. אבל בין כך ובין כך דבריו הולכים מנגד לחזון דניאל, שקצבו לחצי השבוע, ואפילו הקצר שבקִצים, “ערב בֹקר אלפּים שלש מאות”, עודף של שלש שנים. וגם פה דברי הספר הראשון עולים יפה עם חזון דניאל.

ובכן יצא לנו מחקירותינו, ששני ספרי החשמונאים מונים את המנין למלכי יון מזמן אחד, ואינם חולקים אלא בסדר המאורעות ושבענין הזה היתרון לבעל הספר הראשון. אך מאיזה זמן הם מתחילים למנות את התאריך? ידענוּ, כי הסורים היו מתחילים למנות מתשרי שנת ג"א ת"ן לב"ע, 312 לפני המנין הנהוג, וכנגדם היו הבּבליים מונים את התאריך הזה כחצי שנה אחרי־כן, מניסן שנת ג"א ת"ן, 311 לפי המנין הנהוג. והדעה נותנת מיד בסקירה ראשונה, שבארץ־ישראל, שהיתה אך חלק מארץ סוריה, היו חושבים למלכי יון מתשרי ג"א ת"ן. אולם משני מקומות בספר החשמונאים הראשון אמרו חכמי העמים להוכיח, שהסופר הזה מונה תחלת השנים בכלל מחדש ניסן, וכי לפי ההנחה שהשנים נמנות מתשרי אין סדר המאורעות מתיַשב לדעתם אלא בקֹשּי. אבל מאיזה ניסן מתחיל התאריך? בדבר הזה עדַין הדעות חלוקות: אוּנגֶר, ההולך בעקבות החכם הצרפתי Gibert (באמצע המאה הי"ח), מחליט, שהוא מתחיל מניסן של ג"א ת"ן, ואפשר למצֹא סמך לזה, שגם הכלדיים חשבו כן את התאריך הזה. אבל דעה זו מֻכחשת מצד אחר, מצד חשבונות השמִטות. שנות השמטה שעשו ישראל בימי הבית השני מאשרות את הכלל שנתנו חכמים למנין שמטות על־פי חשבון שטרות, המתחיל מתשרי ג"א ת"ן, והוא “נבצר תרתין שנין ואפקינהו בשביעי” (ע"ז, ט, ב, לפי גרסת הגאונים והר"ח ורבנו תם). כן מצאו לדוגמא, שהשנה שמת בה שמעון החשמונאי, שבט קע"ז (חשמונאים, ספר א, בסופו), היתה שנת שמטה, וכאשר יספר לנו יוסף הכהן. ואם נאמר, שהתאריך בספר חשמונאים מתחיל מניסן ג"א ת"ן, אז היתה השנה מוצאי שביעית, ולכן יניח החכם שירֶר עם חוקרים אחרים, שהמנין מתחיל מניסן ג"א תמ"ט (געשיכטע דעס פאָלקעס ישראל, ח"א, 3*).

אבל גם דעה זו – מלבד שלא מצאנו לה סיוע בחשוב הזמנים אצל עמים אחרים – היא מֻכחשת מצד המציאות. לפי המסֻפר בספר חשמונאים (א, י"ח) מת אלכסנדר בלס בשנת קס"ז למלכות יון, ומספר ימים אחריו – איש־מלחמתו תלמי פילומטר. הדבר הזה מתאשר גם על־ידי מטבעות מלכי סוריה מאותה שנה, שעל מקצתם חרות ש בלס ועל מקצתם שם דמיטריוס. ולפי־זה מת אלכסנדר זמן מסֻים לפני תֹם שנת קס"ז. והנה זנה זו, אם נחשבנה מתשרי, מכֻוֶּנת היא לשנת ג"א תרט"ז לב"ע, ואם נחשבנה מניסן הקודם, הנה תחל מניסן ג"א תרט"ו ותגמור ג"א תרט"ז. והנה מצאתי תעודה אחת כתובה במצרים, שזמנה הוא יום כ"ג לחֹדש פאני שנת ל"ו לתלמי, והזמן הזה מכֻוָּן ליום ט"ו יולי 145 לפני המנין הנהוג, או לחדש תמוז ג"א תרע"ז לב"ע (עַיֵּן A. Boucé-Leclercq, Histoire des Lagides, T. IV, p. 321)), ואיך יתכן שבתמוז ג"א תרט"ז לא ידעו עוד דבר ממיתת מלכם שקדמה לכל־הפחות חמשה חודשים או יותר לפני ניסן ג"א תרט"ז? הנה כן נפלוּ שתי ההנחות שאמרו למנות את מנין מלכי יוָן מניסן (בין בשנת תמ"ט ובין בשנת ת"ן), ולמרות כל מה שפקפקו חכמי העמים בדבר, זקוקים אנוּ להחליט, כי היהודים, ככל עמי סוריה, היו מונים תחלת התאריך מתשרי ג"א ת"ן. ובאמת מצאנו בנחמיה, כי כשנעשה לפחה בארץ־יהודה, החזיק במנהג שהיה שורר אז בארצות אשר סביבותיה, והתחיל מנין השנים מתשרי, כפי היוצא מן המקראות שבתחלת ספרו, שהוא אומר על חדש כסלו בשנת עשרים לארתחשסתא וכן על חדש ניסן שאחריו, וכמו שכבר העירו על זה בבבלי (ר"ה, ב) ובירושלמי (ראש השנה, פ"א), וכבר בררתּי כל הענין באריכות במקום אחר.

1. מנין שטרות בספרות המאֻחרת וחלוף שבין בני מזרח ובני מערב. מכל ארצות־הקדם שבאו בזמנו של אלכסנדר תחת ממשלת המוקדונים היתה רק ארץ מצרים, שנפלה בחבל לתלמי לגי, הממלכה האחת שהיתה חושבת את השנים למלכים, כאשר העירותי וכאשר נראה מהמון פּפּירונות שבאו לידינו, ואחרי שנכבשה הארץ על־ידי הרומיים חזרו להיות מונים לקסרי רומי, וגם יסדו להם תאריך מיֻחד הנקרא על שם אוגוסטוס, והוא התאריך האלכסנדרני. בלי־ספק עשו כך גם היהודים, והיו מונים למלכי בית־תלמי ולקסרי רומי, כדרך שהיו מונים בתחלה למלכי פרס, כאשר ידענו משטרות מצרים (עַיֵּן “פליטה מני קדם”), וכן גם לתאריך האלכסנדרי. על זה האחרון יש לנו הוכחה ברורה מכתֹבת ביריניקי, אשר בקיריני (שם, צד 15). בכל הארצות האחרות, שהיו בידי מלכי בית־סילוקוס, התחילו למנות מיד, כאשר אמרתי, לתאריך הנקרא על שם אבי המשפחה הזאת, ובני־ישראל לא יצאו מן הכלל. וכאשר ראינו, שני ספרי החשמונאים מונים למלכי יון, וגם אחרי אשר התחילו למנות לכהניהם הגדולים ולמלכיהם לא פסקו לגמרי למנות גם לתאריך הסילוקי, עד שפשטה מלכות רומי על ישראל, שאז התחילו לכתוב שֵׁם מושליהם בגט. אבל לעֻמת־זה היה התאריך הסילוקי נוהג גם אחרי־כן אצל היהודים היושבים בבבל, וכמו שאמרו מפֹרש: ובגולה אין מונין אלא למלכי יון (ס"ע, פ"ל; ע"ז, י, ע"א). וגם לאחר שנפלה ארץ בבל בידי הערביים, שהיו חושבים למנין הישמעאלים, לא חדלו היהודים אשר בבבל למנות לשטרות, וכאשר נראה מתוך תשובות הגאונים, שאינן יודעים מנין אחר חוץ ממנו. וגם בארץ מצרים, לאחר שנכבשה בידי הערביים, הנהיגו היהודים את המנין לשטרות, שהיה נהוג אצל אחיהם בכל ארצות המזרח. ומנין זה היה נוהג במצרים עד המאה הרביעית לאלף הששי, שאז הנהיג הרדב"ז, לפי עדות ר"י סמבַּרי (עיֵּן קורות הימים וכו' לר"א נַיבּוֹיֶר, חלק א, צד 158) ובעל “שם הגדולים” (עֵרך דוד בן זמרא), גם שם את מנין הבריאה, שנתפשט כבר בכל תפוצות ישראל. ואפילו בארץ־ישראל, שהיו מונים שם לחרבן, היו משתמשים לפעמים גם במנין שטרות, ונראה שנהיה זה על־ידי בני בבל, שגברה ידם על יושבי הארץ, והנהיגו שם את המנהג השורר בארצם. ובארץ תימן משתמשים בתאריך הזה עד־היום. (עַיֵּן אבן ספיר, ח"א, פכ"ט). ובכן היה מנין שטרות מנהג פשוט בכל ארצות המזרח.

גם בארצות המערב, ששם לא נתפשט המנין לשטרות, היו חכמי ישראל יודעים אותו, אם מדברי התלמוד, שהוא מזכירו פעם אחת, וכן מדברי הגאונים, שהיו נאותים לאורם, או מספרי הערביים, שהיו משתמשים בו לרֹב, ובפרט בספרי חכמת־התכונה. ולכן אנו מוצאים פעמים הרבה לחכמי ישראל שבמערב, שהם כותבים בצד תאריך־הבריאה, שהיה נהוג אצלם, גם את מנין שטרות לשם מטרות ידועות. מהשוָאת שני תאריכים אלה, הכתובים זה בצד זה, יוצא לנו דבר מתמיה בסקירה ראשונה, שיש ממחברים אלה שהם מתחילים את המנין לשטרות מששנת ג"א ת"ן, ויש שמקדימים אותו בשנה אחת ומונים אותו משנת ג"א תמ"ט לב"ע.

1. דעת הגאון שי"ר ובטולה. הראשון והיחידי שהכניס עצמו בחקירה זו הוא הגאון רשי"ר, שכתב על הענין הזה מאמר ארֹך בספרו ערך מלין (מצד 73 עד 95). והנה הוא עורך מערכה מול מערכה חבל מחברים, החושבים את התאריך משנת ג"א תמ"ט, וחבל חכמים אחרים כנגדם, המונים אותו מג"א ת"ן (על אלה ועל אלה יש להוסיף כהמה וכהמה). אל המחלקה הראשונה יֵחשבו: בעל סדר תנאים ואמוראים, רבנו סעדיה גאון, רב שרירא גאון ורב האיי גאון, בעל הערוך³⁹ ובעל העִטור, רבנו תם, בעל ספר התרומה ומעתיק פרוש המשניות להרמב"ם⁴⁰, ומן האחרונים בעל כללי־שמואל, מאור־עינים, צמח־דוד וסדר־הדורות. אל השנית יֵחשבו: בעל מדרש לקח טוב, רבי אברהם בן חייא, ספר הקבלה, הרמב"ם ורבי אברהם בנו ורבי יצחק הישראלי. מלבד־זה מוצא עוד הרשי"ר כמה חכמים (כבעל כפתור ופרח ויוחסין), שהם מראים פנים לכאן ולכאן.

והנה אפשר היה למצֹא טעם פשוט להבדל זה ולתלותו בחלוף שיש בין אנשי מזרח ובין אנשי מערב במנין שנות הבריאה, שהאחרונים (המונים ממולד בהר"ד) מוסיפים על הראשונים (המונים מן וי"ד) שנה אחת, כאשר נראה עוד לפנינו, ונמצא שאלה ואלה מתכַּונים לקבוע תחלת מנין שטרות בשנה אחת, בתשרי של שנת 312 לפני המנין הרגיל, אלא שלפי חשבון אלה היא שנת ג"א תמ"ט, ולאלה שנת ג"א ת"ן לב"ע, וכך חשב באמת החכם ר"ב שטֶרן שהביאו שם⁴¹; אבל הרשי"ר מוצא, שאין טעם זה מספיק, שהרי בעל הערוך והעִטור, רבנו תם וחכמים אחרים מונים מבהר"ד, ובכל־זאת הם חושבים מנין שטרות מג"א תמ"ט. ולא עוד, אלא שמשני ספרי החשמונאים יוצא, שהיו באמת שני מנינים שונים בתאריך הזה, ואותה שנה בעצמה, שהסופר השני קורא אותה שנת קמ"ח, נקראה אצל הסופר הראשון בשם קמ"ט. ולכן יחשֹׁב הרשי"ר למצֹא את הפתרון האמתי לשאלה זו בהחלטתו של אידֶלֶר (שלקח אותה מספר קורות הפרתים לריכטר), שהיו באמת שני מנינים שונים לתאריך זה: יושבי סוריה היו חושבים אותו מתשרי של 312, והיונים היושבים בארץ הפרתים היו מאַחרים אותו בשנה אחת ומתחילים למנותו מתשרי של שנת 311 לפני המנין הרגיל (והוא הוא תאריך הכלדיים), ושני מנינים אלה השאירו עקבותיהם בשני ספרי החשמונאים וגם בספרות ישראל המאֻחרת כמעט עד היום הזה. זו היא תמצית דבריו.

אולם מרֹב שמחתו של הגאון על המציאה שמצא, לא הרגיש, כי לא זו היא האבדה אשר הוא מבקש, וכי במחילת־כבודו איוב באויב נתחלף לו. מבקש הוא להוכיח, כי מלבד אותם, המונים מנין שטרות מג"א ת"ן, יש עוד אחרים, המקדימים אותו שנה אחת ומונים אותו מג"א תמ"ט, – והנה מצא, כי מלבד אותם החושבים מתשרי של שנת 312 לפני המנין הרגיל או משנת ג"א ת"ן, נמצא עוד מנין אחר מאֻחר בשנה אחת, המתחיל מתשרי של שנת 311, אבל שנה זו מכֻוֶּנת לשנת ג"א תנ"א ולא לשנת ג"א תמ"ט, שהוא מחזר אחריה! קשה להבין, איך טעה הרב בדבר פשוט כזה.

1. הסבה האמתית לחִלוף. אמנם יפה יאמרו המושלים: רצונך לעמוד על אָפיוֹ של מליץ, סורה אליו וּבקרהו בארצו. וגם אנו, אם יש את נפשנו להכיר התאריך שאנו דנים עליו, אנו צריכים לחקור עליו לא על־ידי אמצעי, על־פי השוָאתו עם תאריך אחר, שאפשר שהסופר לא היה בקי בחשבונות כאלה אוו טעה בהם, כי אם לבדקו במקומו, במקום שהוא נוהג שם במעשה. ובאמת – מהמון שטרות ותעודות, שהגיעו לידינו מבבל, מצרים וארץ־ישראל, שנזכרו בהם יום השבוע ויום החֹדש, או סמנים אחרים (שנת עבּור או המנין לתאריכים אחרים), אנו רואים, שבכֻלם מנין השטרות מתחיל מג"א ת"ן לבריאה (עַיֵּן ברשימה שבסוף הפרק).

אם נעבור על־פני רשימת המחברים שהבאתי למעלה בשם הרשי"ר (ושכפי שאמרתי אפשר להוסיף עליהם) ונוציא מכללה את בעל כפתור ופרח וספר היוחסין (ובעל מאור־עינים), שהם מונים לשני המנינים כאחד, ואת האחרונים שבאחרונים, בעל צמח־דוד וסדר־הדורות, שאינם אלא שונים דברי הקודמים להם, הנה נוכל לחלקם לשלש מחלקות: לחכמי בבל (רש"ג, רה"ג ובעל סדר תנאים ואמוראים), החושבים את המנין לשטרות משנת ג"א תמ"ט, אבל שנת תמ"ט שלהם (שמנו מן וי"ד) מכֻוֶּנת לשנת ת"ן שלנו (המקדימים למנות מבהר"ד); לחכמי ספרד (הנשיא, ספר־הקבלה והישראלי), שהיו מונים לבריאה כמנהגנו, אבל היו יודעים, שאנשי מזרח פוחתים מחשבוננו שנה אחת, וגם ידעו את התאריך מספרי הערביים, שהיו משתמשים בו לרֹב, ולכן חשבוהו כהוגן משנת ג"א ת"ן; ולחכמי איטליה וצרפת (הערוך, העִטור, רבנו תם ובעל ספר התרומה), שגם הם מונים לבריאה ממולד בהר"ד כמונו, אבל מקדימים למנות למנין שטרות משנת ג"א תמ"ט שלפי חשבוננו. המחלקה האחרונה הזאת – ורק היא לבדה – נותנת מקום לחשֹׁב, שהיו באמת שני מנינים לתאריך הזה, כדעת הרשי"ר, שהיו מחֻלקים תמיד במנין שנות־השטרות בשנה אחת, שהיו חכמי צרפת מונים יותר מחכמי ספרד. אבל באמת אין מהם הוכחה כל־עִקר. חכמי ישראל אשר בארצות הנוצרים, שהתאריך הסילוקי לא היה ידוע שם כלל, ידעו מנין שטרות רק מתוך דברי התלמוד, שהוא מזכירו רק במקום אחד לענין חשבון שמטות (ע"ז, ט, ב); ומלבד מחברים מוּעטים, המוסיפים במקרים מיֻחדים בצד מנין־הבריאה, שהיו חושבים לו, גם את תאריך השטרות, כמנהג של סלסול בלבד (כדרך שעשה בעל הערוך בחרוזיו, בעל ספר העִטור ובעל מאור־עיניים בהקדמות ספריהם). כל יתר חכמי צרפת, המובאים למעלה, משתמשים בו רק לענין אחד, לבאר על־ידוֹ דברי התלמוד בחשבון שמטה. מן הסמן “ארבעים ושמונה עיר”, שנתנו בעלי התלמוד למנין שטרות, למדו מחברים אלה, ששנות העולם עודפות על שנות שטרות ג"א תמ"ח שנה, ושהשנה הראשונה למנין זה היתה שנת ג"א תמ"ט. אבל רֻבּם לא ידעו, שיש הבדל בחשבון הבריאה בינם לבין חשבון התלמוד בשנה אחת, ואותם שידעו לא העלו על לבם לפי־שעה, שיש להבדל זה קשר עם קביעת שנת השמטה שהיו עסֻקים בה. ובכן יצאה להם השנה היתרה בתאריך השטרות.

והנה בלי־ספק לא יעלה על לב איש לקחת לו למופת ולראיה את בעל סדר־הדורות, החושב מנין שטרות משנת ג"א תמ"ט, ובכל מקום שהוא מוצא שני מנינים, לבריאה ולשטרות, שאינם מסכימים זה עם זה, הוא ממהר לשבש המספרים, כדי שיעלה ההבדל שביניהם לג"א תמ"ח – שכֻּלנו יודעים, כי בארץ פולין, שישב בה הרב לכסא הרבנות, לא היו מונים לשטרות, ונקל להוציא משפט, שעשה חשבונותיו על־פי דברי התלמוד, שהיה בו רֹב עסקו, ולא השיב אל לבו, שיש בזה הבדל בים המונים ממולד וי"ד לבין אנשי המערב המונים לבריאה ממולד בהר"ד. וכן לא נוכל להביא לעֵד – כאשר יעשה כזאת הרשי"ר – את בעל צמח־דוד, הכותב באותיות גדולות: “שנת ה”א שנ"ב היא אלף ותתק"ד לשטרות" (ח"א, שנת ג"א תמ"ח), אחר אשר נמצאהו במקום אחר (ח"ב שנת ד"א שנ"ג) אומר: “תחלת מנין הישמעאלים היא משנת ד”א שנ"ג, וּשנתנו זו, שהיא ה"א שנ"ב, היא שנת תתקצ"ט לישמעאלים", בזמן שבאמת תאריכם מתחיל מחֹדש אָב שנת ד"א שפ"ב, ובשנת ה"א שנ"ב, כמעט בראשיתה, מחדש מרחשון, כבר התחילה שנת אלף לישמעלים. במקרה האחרון נולדה לו טעותו, מתוך שלא הבדיל בין שנות הישמעלים, שהן שנות לבנה, לבין חשבון בני־אירופה, המונים לחמה, ובמנין שטרות – מפני שנמשך, כפי־הנראה, אחרי בעל מאור־עינים, שהוא מזכירו במרוּצת דבריו, וכמוֹהו לא הרגיש שדברי הרמב"ם והראב"ד בספר קבלתו, שהוא מסתַּיע מהם, הם ראיה לסתור!

מראה דומה לזה אנו מוצאים אצל בעל כפתר ופרח (פנ"א), שכפי מה שהעיר כבר הרשי"ר הוא “סותר עצמו תּוך כדי דבור”, ומונה מנין שטרות משנת ג"א תמ"ט ות"ן בנשימה אחת. אבל יותר מזה יש לתמוה על שני גדולי הדור, בקיאים בחשבונוֹת ימות־עולם, שאף הם לא נמלטו משגיאות בענין זה. התוכן ר"א זכות, בעל ספר היוחסין, שאף־על־פי שבזמנו כבר היתה ארץ ספרד תחת ממשלת הנוצרים, שלא היו בקיאים בחשבון שטרות, מכל־מקום ידע אותו אל־נכון מתוך ספרי חכמי־ישראל שקדמוהו, ובכל־מקום שהוא מחליף שני שטרות בשני בריאה הוא מוסיף על המנין הראשון ג"א תמ"ט, ובכל־זאת יאמר במקום אחד (דפוס קרקוי, ד"ף ט"ו, ב), שבשנת ג"א תמ"ח בא אלכסנדרוס לירושלים, ואז התחיל מנין שטרות מתשרי שלאחריו! – ובטעות זו נכשל גם אבי המבקרים בישראל, בעל מאור־עינים, שהקדיש מחצית ספרו לחקירות בדברי ימי־עולם, שגם הוא מזכה שטרא לבי תרי. כי בבטחונו הגמור, שבמנין שטרות “לא ימצא בכל חכמי הגויים והיהודים גם איש אחד, אשר יאמר להוסיף עליו או לגרוע ממנו” (פכ"ד), הלך, כפי־הנראה, מבלי־משים אחר לוח־השנה שהיה לפניו, שמצא כתוב בו: שנת ה"א של"א לבריאת־עולם, אלף ותקע"א לנוצרים, היא שנת אלף ותתפ"ג לשטרות (שם ובהקדמתו לספרו), ומבלי חשֹׁד את הלוח הקדוש, פן משגה אתו, חשב, שמנין זה מכֻוָּן עם דברי הרמב"ם בהלכות קה"ח ובהלכות שמטה ויובל, ולא הבחין, שבעל הלוח חושב את השנה הראשונה מג"א תמ"ט והרמב"ם מג"א ת"ן, ושהוא עצמו אומר במקום אחר (פ' כ"ה) על שנת ד"א ר"ס, שהיתה שנת תתי"א לשטרות⁴².

דוגמאות אלה יוכיחו למדי, שבמקום שמנין השנים אינו נלקח מן החיים, והמחשב מוציאו מדיוּק ומסברא, הטעות מצויה עד־מאד. ובעל אבן־ספיר (ח"א, פכ"ט) יספּר לנו על יהודי תימן, המונים עד היום לשטרות, “שאינם יודעים מנין שנות העולם, רק החכמים והסופרים, וכשהם רואים על הספרים הנדפסים את שנות בריאה לא ידעו לחשבם”. ונקל לשפוט מראש, כי אותם שיודעים את ההבדל שבין שני המנינים מתוך דברי התלמוד מוסיפים על מנינם ג"א תמ"ח, ואותם שלמדוהו מדברי הרמב"ם (שדרכם להגות בו הרבה) מוסיפים ג"א תמ"ט, ונמצאו חלוקים זה מזה בשעור שנה. וכדבר הזה קרה גם את חכמי צרפת, שידעו את ההבדל מדברי התלמוד בע"ז (ט, ב), ופחתו משנות הבריאה רק ג"אא תמ"ח, ולכן יצאה להם שנה עודפת במנין שטרות. ודברים אלה שאמרתי אינם סברא בלבד, אבל יש לנו עליהם ראיות מוכיחות מדברי חכמי צרפת בעצמם. רבנו תם בספר הישר (ס' תצ"ב) מוציא מתוך דברי התלמוד (לפי גירסת ר"ח), ועל יסוד חשבון שטרות שלמד מהם, ששנת ד"א תתק"ט לבריאה (שהוא מונה כמנהגנו מבהר"ד), שהוא אלף תס"א לשטרות ואלף ופ"א לחֻרבן, היא שנה שלישית בשבוע. מתוך הדברים האלה הוציא הגאון רשי"ר בצדק, ששנה ראשונה למנין שטרות מתחלת אצלו בשנת ג"א תמ"ט לחשבוננו. אבל לא הרגיש, שרבנו תם בעצמו הכיר, שדברים אלה טעות הם בידו, וחזר ותקן אותם באמרו, שכל חשבון זה אינו אלא לפי שיטת הראשונים, החושבים מנין הבריאה,, ואת מספר שנות הבריאה הקודמות למנין שטרות, ממולד וי"ד, אבל לפי־חשבוננו, שאנו מונים מבהר"ד, תהיה שנת ד"א תתק"ט שנה בשבוע⁴³ והשנה המכֻוֶּנת לשנה זו במנין שטרות תהיה אלף ות"ס, שאם נגרע ממנה שנתים, לפי הכלל “נבצר תרתין שנין”, ונוציא את השארית בשבועים, יצא לנו המספר שנַים לשנת השבוע. הדבר שהביא את רבנו תם לחזור מדבריו, כאשר אנו שומעים מדברי רבי אלחנן (בתוספותיו לע"ז, דפוס הוסיאטין, דף ט) ומדברי בעל ספר־התרומה (הלכות עבודה זרה, סמן קל"ה), הוא, שמצא בסוף סדר עולם דרבנן סבוראי, ששנת ד"א תקס"ד לבריאת עולם (לחשבון בהר"ד) היתה שמטה וכו', והיה אומר הטעם, לפי שבניסן נברא העולם ומתשרי דבתריה מונין שמטין, ואם־כן מתאחרת שמטה שנה אחת. הטעם הזה הוא באמת פשוט מאד, כי מאחר שבעלי התלמוד מונים שנות הבריאה לא מתשרי שלפני ניסן של יצירה, כמנהגנו, כי אם מתשרי שלאחריו, וּמאחרים את תאריך הבריאה בשנה אחת, נמצאו כל המנינים האחרים, הקשוּרים אל מנין הבריאה, מתאחרים גם הם בשנה אחת: שנה ראשונה של שטרות, שהיא לחשבון בעלי התלמוד ג"א תמ"ט, מכֻוֶּנת לשנת ג"א ת"ן לחשבוננו, ושנה ראשונה לחרבן, שהיא אצלם ג"א תתכ"ט, מכֻוֶּנת בחשבוננו לשנת ג"א תת"ל. ונמצאה שנת השמטה הנקבעת על־פי אחד מתאריכים אלה מתאחרת גם היא בשנה אחת. אבל עד־כמה היו ענינים כאלה מוּזרים גם לגדולי התורה בימים ההם, יוכיחו לנו דברי רבנו אלחנן, האומר על דברי ר"ת: “ולא הבין ר' מאי קאמר, דמאי לנו כאן לבריאת העולם? והלא אין אנו מתחילין חשבון שמיטין לב”ע, כי־אם מבית שני". גם בעל ספר התרומה חושב את דברי ר"ת לדברי תימה (והמשוה דבריו עם דברי רבנו אלחנן יראה מיד כי ממנו לקחם) ומניח אותם ב"צריך עיון“. ולא העלו על לבם, שכל חשבונות אלה קשורים ואחוזים זה בזה, וכי שנת החֻרבן, שממנה מתחיל מנין השמִטוֹת, משתנה בהשתנות ראשית המנין לבריאה, ונמצאה שנה ראשונה לשמטה, שהיתה בשנת החֻרבן, מכֻוֶּנת אצלנו לא לשנת ג”א תתכ"ט, אלא לשנת ג"א תת"ל⁴⁴. ואם חכם גדול כר"ת לא שם בראשונה את לבו להבדל הזה, ואם הבאים אחריו, ששמעו את טעמו לא הבינו דבריו לאשורם, ואם לאחרונה הגאון והמבקר שי"ר, שידע את החלוף שבין אנשי מזרח ואנשי מערב, גם ראה את דברי ר"ת בספר־הישר (שצוה לעַיֵּן בהם) ואת דברי ספר התרומה, הלך בחשבונות אלה בארחות עקלקלות, למה־זה נתפלא על אנשי צרפת ואיטליה בכלל, שלא היו בקיאים בהם!

מלבד ההבדל הזה שבארנו, שמקורו בחלוף המנהגים בין בני־מזרח ובני־מערב בחשבון שנת הבריאה, אנו פוגשים לפעמים גם חלופים אחרים, שמוצאם בהנחה אחרת משֻׁבשת או בטעות בחשבון.

את בעל מדרש לקח־טוב חשב הגאון רשי"ר בין אותם החושבים מנים השטרות מג"א ת"ן, וראיתו ממה שכתב בפרשת שלח־לך: “שנת ד”ף, ס"ו⁴⁵ לבריאת עולם, שהיא אלול ל"ז (שי"ר מתקן: אלף ל"ז) לחֻרבן בית־שני, שהיא את"ז להפסקת נבואה… שהיא משהֻכתה העיר בימי צדקיהו המלך אתתקכ"ז"⁴⁶. אבל נוסח זה, המסכים בדיוק אל האמת, כבר נשתנה ונתקן על־ידי המעתיקים אן המדפיסים, ולא יצא מתחת יד בעל מדרש לקח־טוב, שהיתה לו שיטה משֻׁנה לגמרי. במדרש זה לספר בראשִית ושמות, שהוציא לאור הר"ש בֻּבֶּר על־פי כתבי־יד שונים, נמצאה בכתב־יד אחד, שנוסד על העתקה אחת, שנעשתה בשנת ד"א תתנ"ז (והיא השנה שכתב בה המחבר את ספרו)⁴⁷, הלשון הזו: “וזה לנו עתה אכ”ט (לחרבן), שהוא דתתנ"ז לבריאת עולם, ולא עוד, שאנו מונים למלכי יוָנים את"ז" (פרשת יתרו, י"ט, א), ובכתב־יד אחר, שנכתב מתוך העתקת אחד התלמידים עשר שנים אחרי־כן, הנוסח: “וזה לנו עתה אל”ט, שהיא דתתס"ז לבריאת עולם… למלכי יוָנים אתי"ז", ובכתב־יד שלישי, הנכתב מתוך העתקה שזמנה מאֻחר עוד בשנה אחת, הנוּסח: “תתר”ם שהיא דתתס"א (צ"ל: דתתס"ח) לבריאת עולם… למלכי יוָנים אתי"א (צ"ל: אתי"ח)“. כל המספרים האלה מכֻוָּנים היטב, ואותם שבשני כתבי־יד האחרונים יוצאים מעצמם מאותם שבכתב־יד הראשון על־ידי הוספת השנים שעברו מזמן כתיבת הספר עד זמן העתקתו (עשר או י"א שנה) וכֻלם נשנו כצורתם בשלשת כתבי־יד (בכל־אחד לפי זמנו) עוד במקום אחר מן הספר (אלא ששם נמצאו רק תאריך הבריאה והחרבן זה בצד זה) והם נותנים לנו ערֻבּה נאמנה, שלא עלה בהם שִבּוּש. וקרוב בעיני, שגם המדרש לספר במדבר שבדפוס נכתב מתוך ההעתקה שנעשתה בשנת תתס”ז, כאשר יעיד עליו המנין לשטרות, אלא שנפלו במאמר שהבאנו מקצת טעיות על־ידי מעתיקים מאֻחרים, שחשבו לתקן וקלקלוּ, וצ"ל: ד"ף ס"ז לבריאת עולם, שהיא אלף ול"ט לחרבן בית שני, אתי"ז להפסקת נבואה וכו'. מכל הדברים האלה יוצא ברור, כי בעל־המדרש הזה, המונה שנות הבריאה כבני מערב מבהר"ד, חושב את השנה הראשונה לחרבן ג"א תתכ"ט, ולשטרות ג"א תנ"א. המספר הראשון, שכבר מצאנוהו אצל יושבי התלמוד לבריאת עולם מכֻוָּן לחשבוננו. המספר השני, שלא מצאנו לו עוד חבר, יכול לתת מקום לראות בו עִקבות התאריך הכלדי הקדמון, אשר בדרך־נס שב לתחיה בארץ נכריה, אחר אשר אבד עליו כלח בארצו, ואשר כפי דעת ממציאיו, התחיל מחֹרף של שנת 311 לפני המנין הנהוג, או מתשרי של שנת ג"א תנ"א. אבל כבר הוכחנו, שכל התאריך הזה נולד רק בדמיון. וכשאני לעצמי איני מפקפק בדבר, שגם המספר ג"א תנ"א נולד לבעליו על־ידי טעות. בעל־המדרש הזה, שהיה תחת ממשלת ביזנטיה (עַיֵּן במבוֹא לרבי שלמה בֻּבֶּר, סמן ה), מונה כבני ארצו את תאריך החרבן משנת ג"א תתכ"ט, ותאריך השטרות מג"א ת"ן (עַיֵּן להלן בתאריך החרבן), אלא שבמקום שהיה לו לחשֹׁב את השנים שעברו בין שני המנינים עד ולא עד בכלל, חשב אותן עד ועד בכלל, וגרע משנות העולם ג"א ת"ן תחת ג"א תמ"ט שנה. טעיות כאלה מצוּיות לרֹב אצל בני־אדם שאינם רגילים בחשבונות, וכאשר חשב כזאת באמת גם המו"ל ר"ש בֻּבֶּר, ואומר: “זה החשבון עולם כהוגן…והשנה הא' למנין השטרות היא ג”א ת"ן, צא וחשֹׁב למספר הזה עוד אלף ותי"ז, יעלה ד"א תתס"ז" (מבוא, צד 24).

יכול הייתי לגבב ולהביא דוגמאות רבות לטעיות כאלה, שטעו המחשבים בחשבונם. אבל די יהיה לי להביא אך דוגמא אחת מצֻיֶּנת ביותר. בכתב־יד של מקרא הנמצא בגנזי הספרים בפטרבורג, שנכתב במצרים, נמצא בסופו: “ונשלם בחֹדש סיון של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה לבריאת עולם, והיא שנת אלף וארבע מאות וארבעים וארבעה לגלות המלך יהוֹיכין, והיא שנת [אלף] ושלוֹש מאות ותשע־עשרה שנה למלכות יוָנים, שהיא למנין [שטרות] ולהפסקת הנבואה, והיא שנת תשע מאות וארבעים לחרבן בית שני, והיא שנת שלוש מאות ותשעים ותשע למלכות קרן זעירה” (קַטַּלוג של הרכבי ושטראק, צד 265). כל המספרים האלה מכחישים זה את־זה, עד שקשה להחליט בברור איזה מהם הוא נכוֹן ואיזה משֻׁבָּש. הרכבי ושטראק חושבים, שיש לקחת ליסוד את המנין לקרן זעירה, ששנת שצ"ט התחילה מתשרי של שנת ד"א תשס"ט לבריאת־עולם. ולפי־זה נכתב הספר בשנת ד"א תשס"ט לב"ע, אלף וש"כ לשטרות, תתק"ם לחרבן בית שני ואלף ותמ"א לגלות יהויכין. טעיות כאלה – אשר לא ידע איש דרך לדתּן, כאשר לא ידע את דרך הרוח – דַּיָּן להראות עד־כמה צריכים אנו להִזהר בחפצנו להוציא משפט על אחד מן המנינים מתוך השוָאתו עם חבריו. רֹב בני־אדם עלולים לטעיות במעשה החשבון. וכאשר ראינו למעלה למדי חכמים הרבה, שנכנסו לפרדס זה ולא יצאו ממנו בשלום. ואם בחכמים יודע־העתים כך, סופרים פשוטים על אחת כמה וכמה.

 

תאריך חרבן הבית    🔗

א. תאריך החרבן בספרות ישראל והמקומות שהיה נוהג שם. התאריך הזה, אשר כפי מה שראינו כבר מדברי המשנה וסדר עולם, היה מנהג פשוט בארץ־ישראל, אף־על־פי שלא היו כותבים אותו בגטין – לא הִרבה להתפשט כמנין שני שטרות, כי לא מצאנוּהו נהוג כי אם בארץ־ישראל ובאיטליה, שהיתה נמשכת תמיד אחריה, וגם לא האריך ימים כראשון. ולכן לא יפלא בעינינו, כי מעטו מאד הספרים והכתבים, אשר יזכר בהם המנין הזה כתאריך עומד בפני־עצמו, ולא כטפל לתאריכים אחרים. בספרות התלמודית נזכר מנין זה רק שתי פעמים: פעם אחת בבבלי (ע"ז, ט, ע"ב): אמר רבי חנינא (מאמוראי ארץ־ישראל) לאחר ארבע מאות שנה לחרבן הבית וכו', ופעם אחת בירושלמי (תענית, פ"ה, ה"ו, ומובא במדרש איכה, ב, ב): חמשים ושתים שנה עשתה ביתר לאחר חרבן־הבית. בעל סדר עולם זוטא, המשתמש בספרו במנינים שונים (את ימי הבית הראשון הוא מונה לבריאת עולם, ימי הבית השני לשטרות וגם למלכי בית חשמונאי והורדוס), חושב את הזמן שאחרי הבית לפני מנין החרבן, שהוא מזכיר בספרו חמש פעמים. בעל פסיקתא רבתי אומר בתחלת ספרו: “מזמן שחרב הבית הרי שבע מאות ושבעים ושבע שנה” (והוסיף שם אחד מן המעתיקים המאֻחרים: “ועתה הוא כבר אלף ומאה וחמשים ואחת”). ובעל תנא דבי אליהו אומר: “ומשחרב (הבית) עד עכשיו הרי תשע מאות” (סדר אליהו רבה, קרוב לסופו, בהוצאת איש־שלום, צד 163)⁴⁸; ורבי אליעזר הקליר משתמש בתאריך זה ואומר: “אאנין תשע מאות ועוד” (קרובות לת"ב)⁴⁹. וכן היו משתמשים במנין הזה בשטרות ובכתבות שונות. בספר קובץ על יד (מקיצי נרדמים, שנת ט) פרסם הר"א ברלינר נוסח “כתֻבה ירושלמית”, שמצא, וכתוב בה: “בכך בשבת, בכך ימים לחודש פלוני, בכך וכך שנים לבריאת עולם, ובשנת כך וכך לחרבן בית המקדש הקדוש, שיבנה במהרה בימינו לעיני כל ישראל אמן”. וברשימת כתב־יד של בריטיש מוזיאום (Vol. IV, p. 520a) נדפס טופס גט קראי מתוך סדור שנכתב בשנת תרל"ה למלכות קרן זעירה (ד"א תתקצ"ו ליצירה): “ביום פלוני לשבוע, בכך וכך לחודש פלוני, שנת כך וכך לחרבן בית שני בעיר ירושת”ו (ירושלים תבנה ותכונן) או בעיר פלונית"⁵⁰. ובמקרא כתב־יד, הנמצא עד־היום במצרים, נאמר: “אני משה בן אשר כתבתי זה המחזור של מקרא… במדינת מעזיה (טבריה) העיר ההוללה נכתב לקץ שמונה מאות ועשרים ושבע שנים לחרבן הבית השני” (אבן ספיר, ח"א, דף י"ד, ע"ב; דקדוקי הטעמים, צד X, ובמאסף האנגלי J.Q.R. לשנת 1908, צד 639). בתאריך הזה ישתמש גם בן־מאיר, ואחד ממשיגיו, שהיה יושב באחת הארצות אשר סביבות ארץ־ישראל, שהמנין לחרבן היה נהוג שם (עַיֵּן “מחלקת רב סעדיה גאון”, צד 54 ומצד 78 ואילך), אך לא נקל היה למנין החרבן להחזיק מעמד נגד מנין שטרות, שהיה מנהג פשוט בכל הארצות האחרות. והנה לפנינו כמה תעודות שנכתבו בירושלים לפי מנין שטרות: כתב־יד של נביאים ראשונים הנמצא ב"סלע היהודים" (קֹבץ מ"ג), נכתב בירושלים עיר־הקדש בשנת א' ש' למלכות יונים (חבולסון בספר Corpus Inscriptionum Hebraicorum, מהדורה אשכנזית, עמוד 217, בֶּער ושטראק – הקדמה לדקדוקי הטעמים, צד XXXVII, אלא ששם נשמט הזמן בטעות); כתֻבת אשה (קראית), נכתבה בירושלים בחדש שבט שנת אלף של"ט למספר יונים (“ירושלים”, ח"ו, צד 227) ⁵¹; גט אשה שנכתב שם בחדש תשרי שנת א' שס"ט לשטרות (בלוֹי, יידישע עהעשיידונג, צד 107); גט שחרור שנכתב שם בחדש מרחשון של אותה שנה א' שס"ט (שֶכטר, Saadyanah, צד 114). שתי התעודות האחרונות נכתבו בבית־דינו של דניאל הנשיא, שעלה מבבל לארץ־ישראל והשיג גבול גאוני ארץ־ישראל, ואפשר לתלות מנינו לשטרות במנהג המקום שיצא משם. אבל אנו מוצאים גם את רבי אביתר, אחד מגאוני ארץ־ישראל, החושב במגלתו (Saadyanah, מצד 86 ואילך) את כל העתים (משנת אשע"ג עד את"ה) רק למנין שטרות בלבד. אבל בכל־זאת לא פסק מנין החרבן לגמרי והיו משתמשים בו עוד בסוף האלף שעבר. בראש פיוט אחד, שחבּר אחד מגאוני ארץ־ישראל, רבי אברהם הכהן, שפרסם מַארמורשטֵין במאסף J.Q.R. לשנת תרע"ד (צד 626) מאוצר הספרים אשר בקמבריג', נרשם: “שנת תתקנ”ד לחרבן הבית", ובכתב־יד אחר בבריטיש מוזיאום (סמן 8829), שנדפס במאסף של החברה לדברי ימי־קדם (שנת 1913, צד 640), נמצא הזמן “י”ג תמוז תתקפ"ז לחרבן הבית". ואם נקח את דברי הנשיא (מ"ג, ש"ה) במשמעותם המדֻיקת, שכתב: “ויש מקומות שמונים לחרבן בית שני” (בזמן בינוני), נראה, שגם בימיו לא פסק עוד המנין הזה לגמרי⁵², ואולי היו מונים כך בדמשק וארם צובה, שכפי אשר יספר לנו רבי בנימין בספר מסעיו, היו ראשי ישיבה של ארץ־ישראל יושבים שם. כי קשה לחשֹׁב, שבארץ־ישראל עצמה היו יהודים בזמן ההוא, בימי מסעי־הצלב.

גם בארץ איטליה, כפי מה שנדע עתה בברור, היו מונים לתאריך החרבן. החכם אסכולי כתב בשנת 1880 מאמר ארֹך על המצבות העתיקות אשר נמצאו בארץ הזאת, מהן בלשון יון או רומי ומהן בלשון הקֹדש⁵³; ובהן עשר מצבות שהזמן החרות עליהן נמנה לחרבן־הבית, משנת תש"ן עד תש"ע, או משנת ד"א תקע"ט עד ד"א תקצ"ט ליצירה, אך באיטליה לא האריך התאריך הזה ימים כבארץ־ישראל, וכמאה שנים אחרי־כן אנו מוצאים את רבי שבתי דונולו בהקדמת ספר החכמוני מזכיר שנת ד"א תרפ"ה לבריאת עולם.

ב. חלופי דעות בהתחלת התאריך. מדברי התלמוד (ע"ז, ט, ע"א) אנו למדים, שמנין־שטרות קדם למנין־חרבן ש"פ שנה שלמות, או ארבע מאות חסר עשרים, שנתנו בהן סמן יפה: “זה לי עשרים שנה בביתך”. ונמצא ששנה ראשונה לחרבן היא שנת שפ"א לשטרות. ודרך חשבון זה היה ככלל פשוט גם אצל חכמי ישראל שאחר חתימת התלמוד, ואנו מוצאים אותו בלי כל מחלקת וחלוף גם אצל חכמי ספרד ואפריקה, שהיו תחת ממשלת הערביים, גם אצל חכמי צרפת ואיטליה, שהיו יושבים בארצות ממשלת הנוצרים, ודי יהיה לנו להביא דוגמאוֹת אחדות מספרי אלה ואלה. רבנו נסים גאון בהקדמתו לספרו “המפתח למנעולי התלמוד” אומר, שסתימת המשנה היתה בשנת תק"ל לשטרות, היא שנת ק"ן לחרבן הבית. וכן יאמר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מ"ג, סמן כ"ג), שרבי חבר את המשנה בשנת תק"ל לשטרות, היא שנת ק"ן לחרבן בית שני; ואצל הרמב"ם שנת אלף תפ"ז לשטרות שוה לשנת אלף וק"ז לחרבן (הלכות שמטה ויובל, פ"י), ושנת אלף תפ"ט לשטרות היא אלף וק"ט לחרבן (הלכות קדוש החדש, פי"א, הט"ז). וכן אנו יודעים מדברי בעל ספר הערוך, שהבאנו למעלה, ששנת אלף תי"ג לשטרות שוה אצלו לאלף ל"ג לחרבן, ומדברי רבנו תם בספר הישר, ששנת אלף ותס"א לשטרות שוה לאלף פ"א לחרבן. ולדברי בעל ספר העִטור בהקדמתו, שנת אלף ותצ"א לשטרות שוה לאלף וקי"א לחרבן. הרי שלדעת כּלם ההבדל שבין שני המנינים האלה עולה לש"פ שנים מכֻוָּנות.

אבל אם הֻשוו כל החכמים האלה בהשוָאת מנין החרבן עם מנין השטרות – ששניהם לא היו נהוגים ביניהם, ומלבד הרמב"ם, שבמקומו היו מונים עוד לשטרות, וגם מנין החרבן לא נשתקע עוד לגמרי, וכמו שהעירותי, לא היו החכמים האחרים יודעים את המנינים האלה כי אם מפי ספרים ולקחום משם כצורתם – הנה נפל ביניהם חלוף בהשוָאת מנין שנות החרבן עם מנין שנות העולם, שהיה נוהג אצלם במעשה, וחכמי ספרד ואפריקה מצד זה וחכמי צרפת ואיטליה מצד זה היו נחלקים בענין הזה לשני מחנות. אצל הרמב"ם (שם) שנת אלף וק"ז לחרבן מכֻוֶּנת עם שנת ד"א תתקל"ו ליצירה, ושנת אלף וק"ט לחרבן עם ד"א תתקל"ח ליצירה, ונמצאה שנה ראשונה לחרבן אצלו שנת ג"א תת"ל, אבל אצל בעל הערוך שנת אלף ול"ג לחרבן מכֻוֶּנת לשנת ד"א תתס"א לבריאה, אצל רבנו תם (קֹדם שעמד על עִקרו של דבר) שנת אלף ופ"א לחרבן שוה לשנת ד"א תתק"ט לבריאה, ואצל בעל העִטור שנת אלף וקי"א לחרבן שוה לשנת ד"א תתקל"ט לבריאה, ונמצאה שנה ראשונה לחרבן לפי חשבוֹנם מכֻוֶּנת לשנת ג"א תתכ"ט. סבת החלוף הזה בהתחלת מנין החרבן היא אותה בעצמה, שהביאה בין חכמי הארצות האלה את החלוף במנין השטרות, שכבר דברתּי עליו למעלה. שנה ראשונה לחרבן, כפי היוצא ברור מדברי התלמוד בע"ז, היא שנת ג"א תתכ"ט, לאנשי מזרח המונים ממולד וי"ד. חכמי ישראל, יושבי ארצות הערביים, שהיו עוסקים הרבה גם בחכמת התכונה ובחשבונות הזמנים, ידעו את ההבדל שבינם לבין חכמי התלמוד במנין שנות הבריאה, וששנת ג"א תתכ"ט שלבעלי התלמוד מְכֻוֶּנֶת לשנת ג"א תת"ל שלהם, ולכן כשהיו מחליפים שנות העולם בשנות החרבן, היו גורעים מן המנין הראשון ג"א תתכ"ט. אבל חכמי צרפת ואיטליה, שכל עסקם היה רק בהלכה, לא העלו על לבם את ההבדל שבין אנשי מזרח לבין אנשי מערב במנין שנות העולם, וכשהיו מחליפים שנות הבריאה בשנות החרבן, היו גורעים רק ג"א תתכ"ח שנה, שהיו ידועוֹת להם מדברי התלמוד, ולא הרגישו לפי־שעה, שאין מנינם לבריאה שוה, ורק רבנו תם לבדו ירד לעמקו של דבר, וחזר ותקן את דבריו הראשונים, כאשר אמרתּי למעלה.

מלבד שתי שיטות אלה, ששאבו את מנין החרבן ממקורו בתלמוד, אלא שכל אחת מהן הבינה את הדברים לפי־דרכה, נמצאה עוד שיטה שלישית, שבעליה שאבו ידיעותיהם מכלי שני, ולא התבוננו על הדברים במקורם. הם ידעו, שמנין שטרות מתחיל במעשה משנת ג"א ת"ן, ולעֻמת־זה ידעו מפי השמועה, ששנה ראשונה לחרבן היא שנת ג"א תתכ"ט, מבּלי תת לנפשם חשבון, שהכַּונה למנין אנשי מזרח, ושלפי מנינם ממולד בהר"ד עליהם להתחיל את מנין החרבן מג"א תת"ל. אבל בטרם אקרא בשם את המחזיקים בשיטה זו, אביא בראשונה את דברי הנשיא בענין זה, מפני שהם נותנים מקום לדרֹש בהם פנים לכאן ולכאן. לאחר שבאר בספר העבּור (מ"ג, ש"ח), שמספר השנים שבין שנות היצירה ושנות שטרות עולה ג"א תמ"ח לחשבון אנשי מזרח, או ג"א תמ"ט לחשבון אנשי מערב, הוא מורה אותנו במרוצת דבריו למצֹא את המנין האחד על־ידי חברו: “אלו היה בידך מספר סדר עולם לחשבוננו, ואתה דורש מנין שטרות, הוי גורע מסדר עולם תמ”ט, וישאר בידך מנין שטרות", וכן להֶפך. ומוסיף לאמר: “וחרבן בית שני שיבב”ב היה בשנת ג' תתכ"ח לעולם, לחשבון אנשי מזרח, ובינו ובין מנין שטרות ש"פ שנה. ואם היה בידך סדר עולם, ואתה דורש חרבן בית שני, הוי פוחת מסדר עולם ג' תתכ"ח, וישאר בידך מנין חרבן הבית. ואם היה בידך מנין חרבן הבית, ואתה דורש מנין סדר עולם, הוסף עליו ג' תתכ"ח, ויעלה בידך מנין סדר עולם. ואם אתה חוֹשב לשטרות, ומבקש לדעת מנין חרבן הבית, הוי פוחת ממנין שטרות ש"פ שנה, וישאר בידך מנין החרבן. ואם אתה חושב לחרבן הבית ומבקש מנין שטרות, הוי מוסיף על מנין החרבן ש"פ שנה, ויעלה בידך מנין שטרות. והוי יודע כי יציאת מצרים היתה בשנת ב' תמ"ח לעולם, ובינו ובין חרבן הבית אלף וש"פ, ובינו ובין תחילת מנין שטרות אלף שנים שלמות". כללים אלה עולים יפה, אם נאמר, שהמחבר חושב בהם שנות הבריאה לפי אנשי מזרח, ושחרב הבית בשנת ג' תתכ"ח למנינם, ושנה ראשונה לחרבן מַתחלת בשנה שלאחריה, משנת ג"א תתכ"ט למנינם. אבל מה ראה על־ככה לתפוס במנין, שלא היה נוהג בארצו? ומדוע לא לקח לו ליסוד את מנין הבריאה לפי מנהגנו, וכדרך שעשה כך בחלוף שנות השטרות בשנות הבריאה ולהפך, כמו שהבאתי למעלה? דבר זה נותן מקום לאמר, שגם כאן חשב הנשיא את הבריאה מן בהר"ד, אלא ששנה ראשונה לחרבן נחשבת אצלו משנת ג' תתכ"ט, משנה שחרב בה, וכַךְ אנו זקוקים לפרש את הדברים לפי הנוסח האחר שבספר העבּור, אשר תחת המספר ש"פ יציב תמיד את המספר שע"ט, ובאמת כבר מצאנו למעלה את רבי טוביה בעל מדרש לקח טוב אומר על שנת ד"א תתנ"ז, שהיא אכ"ט, ושנת ד"א תתס"ז, שהיא אל"ט לחרבן הבית, וכן יחשֹׁב בעל אשכּול הכֹפר (סמן ל"ג וקכ"ז) שנת ד"א תתק"ט, שהיא אלף ת"ס לשטרות, לשנת אלף ופ"א לחרבן, וכן יחשֹׁב בעל האדרת (בענין שמטה ויובל, סוף פ"ג). ובסוף מסכת כריתות, שהוציא לאור הרש"ז שֶׁכטר, בשם קונטרסים מש"ס בבלי וירושלמי, כתוב: “אדר א' דתתפ”ג לעולם", ונוסף בגליון: “אלף נ”ה לחרבן, אלף תל"ד לשטרות", ובקטיעה אחת מגניזת מצרים: “שנת ארבעת אלפים שמונה מאות ועשרים ואחת שנה ליצירה, במדינת אשקלון, שנה חמישית שבשבוע, ולחרבן בית שני תשע [מאו]ת ותשעים ושלשה” (Saad., צד 51), והישראלי, בדבּרו על התאריכים, יאמר על שנת ה"א ושבעים, שהיא שנת אלף תרכ"א לשטרות ואלף רמ"ב לחרבן הבית. ונמצא, שכל החכמים האלה חושבים שנת ג"א תתכ"ט ליצירה שהיא שנה ראשונה לחרבן.

ובחשבּון זה החזיקו הרבה חוקרים בימים האחרונים. הגאון שי"ר (ערך מלין, צד 79) חושב אותו לעִקר, ומתאמץ להוכיח, שאותם החושבים, עם חכמי הנוצרים, את חרבן הבית בשנת 70 למספרם, אינם אלא טועים⁵⁴, ורבי משה שטֵינשנַידר קובע כללים כמסמרות נטועים, שהבית השני חרב בשנת ג"א תתכ"ח ליצירה או ס"ח למנין הנוצרים (אנציקלופדיה של ערש וגרֻבּר, במאמר “יידישע ליטטעראטור”, צד 297, ובתרגום עברי למַלטר: “ספרות ישראל”, צד 119). הנחה זו לקח לו ליסוד ר"ב רַטְנֶר בהערותיו לסדר־עולם⁵⁵, וכן יחשֹׁב החכם אסכולי בהחליפו שנות החרבן אשר במצבות איטליה בשנות הנוצרים המכֻוּנות להן (עיֵּן במאמרו האיטלקי, צד 320 והלאה), ואחריו החכם גרץ (מאָנאַטסשריפט, שנת 1880, מצד 447 והלאה), כי בהחליפם שנות החרבן על שנות המנין הנהוג יוסיפו על הראשונות ס"ח שנה. והחכמים בֶער ושטראק בהקדמתם לספר דקדוקי הטעמים (צד XI) אומרים על שנת תתכ"ז לחרבן הבית (שבה כתב בן־אשר את הספר הידוע אשר במצרים), שהיא שנת 895 לנוצרים. והחכם בַּאכֶר (במאסף האנגלי J.Q.R. לשנת 1903, צד 79) יאמר לתקן על־פי הנחה זו מספָּרים משֻׁבשים בספרו של הירחמיאלי⁵⁶.

ג. התחלת המנין במעשה. למראה חבל חכמים מסֻיֶּמים כאלה, שאִלו היינו מחפשים בוַדאי שהיינו מוצאים להם עוד חברים הרבה, אפשר שיעלה ספק לא בלב אחד מן המעַינים, מאיזו שנה היו מחשבים את שנות החרבן במעשה. תשובה לשאלה זו אנו מוצאים כבר בדברי התלמוד (בעבודה זרה) שהבאנו למעלה (שיש להשתומם על החכמים הנזכרים שלא שמו על לבם, ששנות החרבן והשטרות נבדלות זו מזו רק במאותיהן ובעשרותיהן, אבל לא באחדותיהן), ושלפי זה היתה השנה הראשונה לחרבן מכֻוֶּנת לשנת שפ"א לשטרות ג"א תת"ל ליצירה לפי חשבוננו. חשבון זה מסכים עם שיטת רבנו נסים, הכוזרי והרמב"ם, והדברים מתאשרים לנו עתה למעלה מכל־ספק על־ידי הכתבים השונים שהגיעו לידינו בזמן האחרון בעניני מחלקת בן מאיר, שראש המריבים היה ראש ישיבה בארץ־ישראל, אשר לא היה בזמנו כל מנין אחר נוהג שם, והוא משתמש בכתביו רק במנין החרבן (“מחלקת רס”ג", צד 54). במנין זה ישתמש גם אחד מבעלי־מחלקתו, שמקומו היה באחת הארצות אשר בסביבות ארץ־ישראל (שם, 78 עד 89), וכן ישתמש בחשבון זה בעל רשימת החלופים בין רס"ג ובין בן מאיר (שם, 98). מכל הזמנים, שמספרם עולה לארבעים, יוצא בברור ובלי כל ספק, ששנה ראשונה של חרבן היא שנת ג"א תת"ל לחשבוננו. עם מנין זה אפשר לכַוֵּן גם את דרך הכרזת שנות החרבן שנה בשנה, הנהוגה עד־היום בארץ תימן. בשנת ה' תרי"ט, ב"א ק"ע לשטרות, שמע רבי יעקב ספיר בתימן את ראש בית־הכנסת מכריז ואומר בליל תשעה באב: “אחינו! הלילה הזה שני אלפים מאתים ושמונים שנה לחרבן בית המקדש הראשון, ואלף ושבע מאות ותשעים שנה לחרבן הבית השני”⁵⁷.

המנין הזה מתאשר גם על־ידי אחת ממצבות איטליה (סמן כ"ה אצל אסכולי), שנכתבו בה שני מנינים כאחד: “בארבעת אלפים חמש מאות ושמונים ושתים שנה לבריאת עולם, שבע מאות וחמשים ושלש שנים לחרבן בית המקדש הקדוש”, שממנה יוצא מיד שהשנה הראשונה היא שנת ג"א תת"ל. אבל לעֻמת זה אנו קוראים לתמהון לבבנו במצבה אחרת (סמן ל"א): “בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות ושמונים ושבע שנה לבריאת עולם, שבע מאות וחמשים ותשע שנה לחרבן בית המקדש”, כאלו היתה שנת תתכ"ט ראשונה למנין. על מצבה זו ידֻבּר עוד להלן.

ד. שנה שחרב בה הבית. מכל מה שאמרנו יוצא בלי כל פקפוק, שבמקומות שהיה מנין החרבן נוהג שם במעשה, ולא היו מוציאים אותו מסברא, היתה שנת ג"א תת"ל שנה ראשונה למנין. אבל יש כאן עוד מקום לשאלה אחרת: באיזו שנה משנות העולם נחרב הבית לפי דעת היהודים? אם באב של שנת ג"א תת"ל, שהקדימו למנותה לשנה ראשונה מתשרי שעבר, או באב של שנת ג"א תתכ"ט, אלא שלא החלו למנות לחרבן אלא מתשרי שאחריו? הרמב"ם (הלכות שמטה ויובל, פ"י) סובר, שחרב הבית בשנת ג"א תתכ"ט; וקרוב לחשֹׁב, שכך היא דעת חכמי־ספרד האחרים, וכך נראה בסקירה ראשונה מדברי בעל סדר עולם זוטא, האומר: “שנת ארבע מאות ועשרים לבנין הבית היא שנת ג”א תתכ"ח לבריאת עולם (לחשבון אנשׁי מזרח, שהיא שנת ג"א תתכ"ט לחשבוננו) עלה אספסינוס והחריב הבית", וכן מדברי בעל סדר תנאים ואמוראים, האומר: “וּבשנת ש”פ למנין שטרות חרב הבית". אבל אין דבר זה עולה יפה עם המסֹרת העתיקה, הידועה לנו מדברי סדר־עולם וחכמי התלמוד, שהשנה שחרב בה הבית מוצאי שביעית היתה ושנת ג"א תתכ"ט היתה שנת שמִטה. הרמב"ם נדחק לפרש, שבמשך השנה שחרב בה הבית, בשני חדשים אחר החרבן, מתשרי של שנת ג"א תת"ל, נכנסה שנה ראשונה לשבוע. אבל פרושׁו הדחוק הזה שוֹברו בצדו, ושנות הבית הראשון סותרות אותו, ומדברי הרמב"ם עצמו בהלכותיו יוצא מפֹרש, שחרבן הבית הראשון היה בשנת ל"ו ביובל, ונמצאה שנת החרבן במוצאי שביעית, שתחלתה מתשרי שלפני החרבן ולא מתשרי שלאחריו⁵⁸. ואוּלם באמת הלשון “בשנת כך וכך” משמעותה הרגילה היא: לאחר שעברה שנת כך וכך. הראיה המחֻוֶּרת ביותר היא ממה שאמרו, שיציאת מצרים היתה בשנת ב"א תמ"ח, שהכַּונה ברורה, שעברו עד יציאת מצרים משנות העולם ב"א תמ"ח לפי חשבון אנשי מזרח, אוֹ בי"א תמ"ט לאנשי מערב, ויציאת מצרים עצמה לא היתה אלא בשנת ב"א ת"ן לפי חשבוננו, שהרי דבר מֻסכם הוא בתלמוד (ע"ז, י), שמנין יציאת מצרים עודף על מנין שטרות, המתחיל מג"א ת"ן, אלף שנים שלמות⁵⁹. וכבר הבאנו למעלה את דברי בעל סדר עולם זוטא, האומר על מלכות יון, שמלכה בשנת חמשים ושתים למדי ופרס, ג"א תמ"ב לבריאת עולם, שפרושם בהכרח: לאחר שעברו נ"ב שנה למדי ופרס וג"א תמ"ב לבריאת עולם; וכן הכַּונה גם בעניננו, שחרב הבית לאחר ת"כ שנה לבנינו⁶⁰, לאחר ש"פ שנה לשטרות ולאחר שעברו משנות הבריאה ג"א תתכ"ח שנה לחשבון אנשי מזרח, או בשנת ג"א תת"ל לחשבוננו. על עִקרם של דברים אלה עמדו זה־כבר שני גדולי הדור, שחיו בפרק אחד עם הרמב"ם: רבנו תם בספר־הישר ורבנו זרחיה הלוי בספר־המאור (פ"א, דע"ז), שנתכַּונו שניהם לדעה אחת, שחרב הבית בשנת תכ"א לבנינו, בשנת שפ"א לשטרות, שהיא שנת ג"א תת"ל לחשבוננו. והתולדה הזאת, שהוציאו מתוך דברי התלמוד בלבד, מכֻוֶּנת עם קורות ימי עולם, כי לפי עדות יוסף הכהן במלחמותיו (ספר ששי, פ"י) נחרבה ירושלים בידי טיטוס בשנה השנית למלכות אספסיאנוס, בעשירי באב של שנת 70 למנין הרגיל (אספסיאנוס נעשה לקיסר בראשית חדש יולי שנת 69). ולפי־זה קבלת היהודים (אם נבינה כראוי) עולה יפה עם ספרי הקורות ודברי הימים, ולחנם אמרו החוקרים שהזכרנו (בהמשכם אחרי מחברי־ישראל האחרונים, שיצרו להם את מנין החרבן לפי הבנתם ובלי עיון יפה במקורם של דברים) שמנין החרבן של היהודים מֻקדם בשנה אחת, ומתחיל משנת ג"א תתכ"ט ליצירה או 69 למנין הרגיל. ולהלן, כאשר אדבר על תאריך היצירה, אַראה עוד לדעת, במאמר אחד בתלמוד, שחרב הבית בשנת ג"א תת"ל.

ארץ־ישראל ואיטליה הן הארצות היחידות, שמצאנו בהן מנין החרבן נהוג במעשה. אבל אפשר הדבר, שגם בארצות אחרות, באירופה ובאפריקה המערבית, היו מונים לתאריך הזה, קֹדם שקבלו שם את המנין לבריאת העוֹלם, כי אפילו הידיעות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו על־אודות הארצות האלה מאֻחרות הן מן המאה השביעית לאלף שעבר, בזמן שכבר פסק המנין לחרבן בארץ איטליה, ואפילו בארץ־ישראל כבר החל לפַנות מקום למנין שטרות.

ה. תאריך החרבן בקרים. במצבות שמצא אב"ן רש"ף בקְרים, ושפרסם אותן בספר אבני־זכרון, נמצאו שלש מצבות שנרשמו בהן השנים תש"ב, תשכ"ו ותשנ"א לגלותנו (סמן א, ב, ג), ועוד שתים אחרות שבצד השנים תשפ"ה ואלף ס"ה לגלותנו נמצאו שנות העולם ד"א וד"א ר"פ ליצירה (סמן ד וכ"ה). אב"ן רש"ף והפרופיסור חבולסון החליטו פה־אחד, שפרוּש לגלותנו הוא לגלות שומרון, ומתוך שתי המצבות האחרונות (שצרפו אליהן את ההחלטה הכוזבת, שידֻבּר עליה עוד להלן, שיושבי קרים היו מונים ליצירה קנ"א שנה יותר ממנו) הוציאו משפט חרוץ, שגלות עשרת השבטים היתה בשנת 696 לפני המנין הנהוג, וחבולסון מצא מופת חותך לזה בדברי אחד הסופרים הקדמונים, היהודי דמיטריוס האלכסנדרי, שמדבריו יוצא לדעתו שהיתה גלות שומרון באמת בשנת 696, וראיה זו ברורה בעיניו כל־כך, עד שהוא מוכיח מזה, שיושבי קרים, צאצאי עשרת השבטים לפי־דעתו, התחילו למנות את השנים לגלותם מיום שגלו מארצם, ולפיכך לא נשתבש חשבונם בידם, ואת שנת 696 הוא קובע כיתד תקועה במקום נאמן למנות ממנה לפנים ולאחור בדברי ימי היהודים, המצרים והבבליים (ספר “שמונה עשרה ציוני קבר”, הוצאה פ"ב, 1868, צד 73); אבל דברי דמיטריוס, שמספּריו סותרים זה את זה, ואין החוקרים שוים לא באֹפן תקונם ולא בקביעת זמן מחברם⁶¹ ושסוף־כל־סוף כבר עברו עד ימיו מגלוּת שומרון כחמש מאות שנה, אינם יכולים לעמוד בפני הידיעות הברורות, שהביאו לנו כתבי היתדות של בני אשור שנכתבו בזמן המעשה, שגלות עשרת השבטים על־ידי שלמנאסר היתה בשנת 722 לפני המנין הנהוג. חבולסון בעצמו הודה אחר־כך, שמספר זה עִקר, ושנת 696 שהניחה בתחלה ליסוד מוסד אינה אלא טעות. אבל קשה לו להפּרד מעַותתו, שהיא מלפפתו והולכת עמו. בספרו הגדול Corpus Inscriptionum Hebraicarum, שנדפס בשנת 1881, יאמר, כי גם עתה עודנו מחזיק בדעתו, שיושבי קרים היו יכולים לחשֹׁב לגלות שומרון (ולא היה חושש עוד לפי־זה שמנין בני קרים נוטה מן האמת בכ"ה שנה!), אבל מפני שמראה הכתב של מצבות אלה אינו עתיק כל־כך, הוא חושב עתה למשפט, שתאריך לגלותנוּ הוא לגלות בבל, שהיתה בשנת 586 לפני המנין הנהוג, אלא שיושבי קרים טעו וחשבו תאריכם משנת 545⁶², וכמו שטעה בעל סדר־עולם במספר גדול יותר (עַיֵּן דבריו בספרו מצד 269 ואילך). בדרך כזו יאמר חבולסון להציל מצבות אלה מרעתן, אבל הדבר הזה, שתאריך המצבות נוטה מן הזמן האמתי של גלות בבל מ"א שנה, ולהפך מכֻוָּן הוא כחוט־השערה עם זמן גלות שומרון שמצא חבולסון בתחלה – דבר זה אומר לכל, מעשי מי קדמו למעשי מי, וכי אותו שחקק את הזמן במצבות סמן ד' וכ"ה ידע את התאריך המדֻמה של דמיטריוס, שנתגלה על־ידי חבולסון, ויצקן במצוּקתו. ודבר זה מתברר ויוצא מכל־ספק מתוך מלים אחדות אשר התמלטו מפיו של חבולסון במקום אחד, כפי־הנראה מבלי־משים. בהתוַכחו על־דבר הלשון “עת ישועת ישראל”, הנמצא במצבה סמן א', שזמנה לפי אב"ן רש"ף בשנת שש אחרי לדת ישו – שהרכבי אומר עליו, שכַּוָּנת אב"ן רש"ף היתה בו, להראות העמים והשרים, שקדמוני הקראים היו חולקים כבוד ויקר למשיחם – יאמר חבולסון שהשערת הרכבי אין לה כל שחר, כי אב"ן רש"ף בעצמו חשב בתחלה על מצבה זו שזמנה היא שנת עשרים לפני המנין הנהוג, ורק אחרי כן, כאשר העירו את אזניו, שאין החשבון הזה נכון בשום־פנים, חזר וקבע את זמנה בשנת שש לאחר המנין הזה (צד 275). אבל לא הרגיש חבולסון בחֹם וכוחו, כי בדבריו אלה הוא מגלה את המסכה הנסוכה על פני אב"ן רש"ף, שבתחלה קבע עם חכמים אחרים גלות שומרון בשנת 722, ולכן יצאה לו שנת תש"ב מכֻוֶּנת לשנת עשרים לפני המנין הנהוג, ורק אחר־כך, כאשר נודעה לו משוגתו מפי חבולסון (כי רק הוא לבדו, גבר־עמיתו של אב"ן רש"ף ומלֻמד הרבה יותר מחבריו, יכול היה להעיר את אזני אב"ן רש"ף, על יסוד דברי דמיטריוס, על חשבונו המוטעה)⁶³, תפס בשיטתו, וקבע זמן המצבה על־פי דבריו בשנת 696. ואם־כן נבראו שתי מצבות אלה (סמן ד' וכ"ה), המונות את התאריך לגלותנו משנת 696 ולא משנת 722, לאחר שנתחבר לחבולסון ונהנה ממנו עצה ותושיה, ולא קֹדם לכן, כאשר חשב את התאריך הזה משנת 722. זיוף שתי מצבות אלה אינו מוטל עתה עוד בשום ספק, וגם זמן יצירתן נודע לנו כמעט בצמצום גמור. מוטל הוא בין שנת תרי"ג, שבא בה בקשר עם חבולסון, ובין שנת תרכ"ב, שאז היתה התחלת התאריך לגלותנו קצובה ועומדת אצלו לפי שיטתו של חבולסון בשנת 696 לפני המנין הנהוג (עַיֵּן דבריו ב"הכרמל", ש"ב, צד 315).

התאריך לגלות שומרון, כאשר ראינו, לא היה ולא נברא, וכמוהו כתאריך הקדום ליצירה, שיחס אב"ן רש"ף ליהודי קרים הקדמוֹנים, שניהם בדוּים מלבו; אבל מה משפט שלש המצבות הראשונות, שנזכרה בהן מלת לגלותנו סתם? אלו לא היה לנו דבר עם איש אשר עשה את מלאכת הזיוף והרמיה לאומנותו ומשלח־ידו, הייתי נוטה לפרש מלת לגלותנו על גלות אחרונה של טיטוס, ולאמר, שהיו יושבי־קרים מונים בתחלה את שנותיהם לחרבן בית שני, ושעברו ממנו אחר־כך למנות לבריאת עולם, כאשר ראינו כזאת אצל יושבי ארץ־ישראל ואיטליה, שבפרק המכֻוָּן לזמני המצבות האלה היו מונים לחרבן ואחר־כך חזרו למנות למנינים אחרים. ועל־פּי־זה אפשר לפרש את הלשון “עת ישועת ישראל”, שהיו מצפים אז ביחוד לביאת המשיח, אולי על יסוד הקץ האמור בדניאל (ח, י"ד): עד ערב בקר אלפים ושלש מאות; ואם נחשֹׁב יום לשנה, יעלו לאלף וק"ן שנה. נבואה זו נאמרה לדניאל בשנת שלש לבלשאצר, עשרים שנה לפני בנין בית שני; הוֹסף עליהן ת"כ שנה שעמד הבית ותש"ב שלאחר חֻרבנו, הרי אלף וקמ"ב שנה, שאינן חסרות אלא מספר מועט עד מלאת אלף וק"ן שנה⁶⁴.

ו. מאיזה פרק בשנה התחיל התאריך? נשאר לנו עוד לחקור ולדעת, מאיזה פרק בשנה יחל מנין שנוֹת החרבן? התשובה על השאלה הזאת נראית פשוטה מאד. וכשם שמנין שנות הבריאה, אף־על־פי שלפי דעת רב חכמי ישראל נברא העולם בניסן, אינו נמנה אלא מתשרי, כך שנות החרבן, אף־על־פי שחרב הבית באב, אינן נחשבות אלא מתשרי⁶⁵; וּכשם שבתאריך הראשון יש מתחילים מנין שנות העולם מתשרי שקדם לבריאה, ויש שמאחרים למנותן מתשרי שלאחריה, כך במנין שנות החרבן, – שהיה לדעת רבים באב שנת תתכ"ט, – יש שהקדימו לחשבו מתשרי של שנת ג"א תתכ"ט, ויש שאחרוהו עד תשרי של ג"א תת"ל. אבל כנגד סברה זו, שכבר העירותי עליה למעלה, הנה נמצאו לנו ידים מוכיחות, שהיו רגילים למנות שנות החרבן מתשעה באב, שבו היו רגילים להכריז בבתי־כנסיות, כמה שנים עברו מחרבן הבית, כאשר מצאנו את המנהג הזה עוד היום אצל יהודי תימן (עַיֵּן למעלה) וכאשר אנו יודעים מדברי בעל כפתור ופרח (פ' נ"א), שבימיו (בתחלת המחצה השנית מן המאה הראשונה לאלף שלנו) היה מנהג זה פשוט בארץ־ישראל.

בתוספתא תחלת פרה (בהוצאת צוקרמנדל, ובדפוסים אחרים בטעות בסוף נגעים) אמרו: “כבשים בני שנה האמורין בתורה שס”ה יום כנגד ימות החמה, דברי רבי⁶⁶, וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן ומתשעה באב לתשעה באב". כַּוָּנת סוף המאמר פשוטה, שהשנים הן שנות לבנה ונמנות מיום ליום. אבל תפסו למשל אחד בניסן ותשעה באב, מפני שמהם היו מונים את השנים בתאריכים שהיו נוהגים בארץ־ישראל: הראשון היה להם ראש השנה לשטרות (למלכים)⁶⁷ ולבריאת עולם, והשני למנין שנות חרבן.

שנינו בסדר־עולם (תחלת פכ"ח): “ובשנת שתים למלכות נבוכדנאצר וגו'. אפשר לומר כן? אלא שֶׁמָּנה הכתוב שָנים⁶⁸ לחרבן הבית, וחדשים לחרבן הבית. וכן הוא אומר, ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה, בשנים עשר חדש, בעשרים וחמשה לחדש (ירמיה נ"ב), ובמקרא אחר הוא אומר: בעשרים ושבעה” (סוף מ"ב) וכו', והדברים אינם אלא תמוהים, כי מן המקרא, שהביא בעל סדר־עולם לראיה, אין אנו שומעים אלא שמנה הכתוב לגלות יהויכין (שאף יחזקאל מונה לו בכל ספרו), אבל לא לחרבן הבית, שהיה י"א שנה אחרי־כן, בימי צדקיהו! ועוד – מה־זה שאמר: “וחדשים לחרבן הבית”? אולם אם נעבור על־פני כל המקרא, לא נמצא שמנו לחרבן אלא פעם אחת, והוא ביחזקאל (סמן מ): “בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכּתה העיר”. ורק את המקרא הזה יכול היה בעל סדר־עולם להביא ראיה לדבריו; והדבר קרוב מאד בעיני, שכך עשה באמת, אלא שאחר המלים “וכן הוא אומר” נשמט המקרא ביחזקאל שהבאנו, ויש להוסיפו בס"ע. והמקרא ויהי בשלשים ושבע שנה וגו' לא הובא כלל לראיה, שמנה הכתוב לחרבן הבית, אלא מתחיל ממנו ענין חדש, שבעל סדר־עולם משתדל ליַשב בו את הסתירה שנמצאה במספּר היום בין ספר מלכים וירמיה (עַיֵּן בס"ע). את המקרא בראש השנה בעשור לחדש, שכבר שאלו עליו בתלמוד: “איזו שנה שראש השנה שלה בעשור לחדש” (ערכין, י"ב, א), הביא בעל סדר־עולם במקום אחר (פ' י"א) לראיה לשיטתו במנין שמִטין ויובלות, שלא התחיל אלא לאחר י"ד שנה של כבוש וחלוק, וששנת י"ד לאחר חרבן הבית היתה שנת יובל (עַיֵּן שם). אבל סוף־סוף ראיה זו אינה אלא דרשה, ומכֻוֶּנת לשיטת האומרים, ששנת היובל אינה מן המנין, ויש לנו רשות להטיל ספק, אם כך פרש לו את המקרא רבי יהודה, האומר, ששנת חמשים עולה לכאן ולכאן⁶⁹. לעֻמת זה הבין בעל הספר את המקרא הזה כאן לפי עִקר פשוטו, שנבואה זו נאמרה ליחזקאל בעצם היום שנשרף בו ההיכל, “בראש השנה”, כלומר, בראש שנת ארבע־עשרה לחרבנו, “בעשור לחדש” החמישי שבו שרף נבוזראדן את בית ה' (עַיֵּן ירמיה, נ"ב, י"ד); ובעת אשר ישב הנביא שומם ומתאבל על שבר בת־עמו ושרפת בית אלהיו, והנה נחה עליו הרוח, וירא בחזון, כי עוד ישובו בנים לגבולם וארמון על משפטו ישב. מן המקרא הזה הוציא בעל סדר־עולם משפט צדק, שלא רק שנים (שנת יד) מונים לחרבן, אלא אף חדשים מונים למנין הזה, שהרי הכתוב קורא לעשרה באב בשם “ראש השנה”. פרוש המקרא הזה, שעמדתי עליו רק מתוך עיוני בסדר־עולם, יוצא באמת גם מעצמו מדרך סגנוֹנו של הנביא בציון הזמנים. יחזקאל מונה שנותיו לגלות יהוֹיכין, שהזכיר בתחלת ספרו (א, ב), שהיה נהוג בין הגולים, ולכן יזכיר אחרי־כן את המנין הזה סתם מבלי להוסיף עליו כל סמן, חוץ ממקום אחד (ל"ג, כ"א) בבוא אליו הפליט לאמר הֻכּתה העיר, ולא היה אז מן הנמנע, שיתחילו למנות לגלות זו החדשה ולחרבן הבית, ולכן אפשר שהוסיף לפרש “לגלותנו”, אבל המנין לחרבן לא נתקבל בין הגולים, והנביא מוסיף למנות את השנים כדרכו סתם בעשרים ושבע שנה (כ"א, י"ז), מבלי לצרף אל מנינו גם את המנין לחרבן הבית, ורק במקום הזה בנבואתו על בנין בית־המקדש הוא מוסיף על המנין “לגלותנו” גם את שנות החרבן, כדי להעיר את אֹזן שומעיו על הדבר הנפלא, שבאה לו נבואה זו על־דבר בנין היכל ה' בעצם היום אשר בו נשרף לפני ארבע־עשרה שנה בראש־השנה בעשרה לחֹדש אב.

מן המקרא הזה “בראש השנה בעשור לחדשׁ”, שכפי אשר ראינו פֵּרשוהו עוד בזמן קדום על יום־כפּוּרים, דִּמּוּ חכמי בקֹרת־המקרא בימים האחרונים להוכיח, שיום־כפורים מוֹצָאוֹ מזמן מאֻחר. עוד בימי הדור שעבר החלו כמה מבקרים לפקפק בקדמוּת יום־הכפּוּרים, שלא נזכר אלא בספר ויקרא, וקצתם אמרו להוכיח מן הכתובים, שלא היה נוהג לפנים בישראל, כי את שני השבועות התיכוֹנים שבתשרי, שיום־כפור היה במספָּרם, עשה שלמה לימי־חג (דהי"ב, ז, י) – ועזרא, הקורא לפני העם בתורה בשנים בתשרי ומזהירם על חג־הסֻכּות, אינו מזכיר אף במלה אחת את יום־הכפורים, ותחתיו מצאנו את העם מתענים בכ"ד לחֹדש (נחמיה, סוף סמן ח ותחִלת סמן ט), וכבר האריך בזה הר"ר דוד הוֹפמאן (לעוויטיקוס, 254–276, II). והנה בא המבקר וֶלְהוֹיזֶן, ובתקעו יתדותיו במקרא שאנו דנים עליו ובמקרא אחר: “וכן תעשה בשבעה בחֹדש (שהוא קורא עם השבעים: בשביעי באחד לחדש, – אף־על־פי שכל הענין מדַבּר בניסן) וגו' וּכפרתּם את הבית” (יחזקאל, מ"ה, כ), הוא מגלה עמֻקות חדשות מני־חשׁך שבימי יחזקאל היה אחד בתשרי יום־כפּוּרים, והעשירי בו ראש־השנה, ורק בזמן מאֻחר יותר, בספר ויקרא, נעשה אחד בתשרי לראש־השנה, ועשירי בו ליום־כּפּוּר (עַיֵּן בספרו פראלעגאמענא צוּר געשיכטע ישראל’ס, ברלין, 1905, צד 105); ור"ד הוֹפְמַאן מתאמץ לבטל טענות מבקרים אלה, ובין יתר ראיותיו הוא מביא את המקרא “בראש השנה בעשור לחֹדש”, שהוא מפרשו על יום־כפוּר. אולם אחר שידענו, כי עוד חכמי המשנה השכילו לפרש את הכתוב הזה כפשוטו על חדש אב, הנה ראיתו זו נופלת מאליה, אבל יחד עם הפֵרוש הנכון הזה ימוט היסוד, אשר דִמּה וֶלְהוֹיזֶן לבנות עליו את השערתו הנפלאה – ונפלה ולא תוסיף קוּם.

כשנגלה לי הפרוש הנכון והפשוט הזה במקרא, שכבר נתלבטו בו כל־כך מימי חכמי התלמוד ועד־הנה, שמחתי עליו שמחה גדולה, והייתי תמה, שלא עמד עליו אחד ממפרשי המקרא בישראל ובעמים⁷⁰. אבל כאשר הרביתי לחפּש, מצאתי, שכבר קדמני בו אחד מן המפרשים הקדמונים ממחברי הקראים, הוא ר' יעקב ב"ר ראובן בספר העושר, שכתב בפרושו ליחזקאל כַלשון הזה: “בראש השנה, יש אומרים הוא ניסן. דבר אחר, הוא עשירי בחדש אב, שבאותו יום נשרף המקדש⁷¹. ובאותו היום הראהו בנין הבית, ולכן נהגו ישראל לקרוא נחמות באותו היום לפנות ערב, ויש אומרים, בראש השנה הוא חדש תשרי; והאמצעי עיקר”. אבל כאשר אנו רואים מדברי סדר־עולם, כבר קדמוהו רבנן בפרוש הזה.

דברים אלה מספיקים לדעתי להוכיח, שהיו מונים שנות החרבן במקרא מעשירי באב, ואחר חרבן טיטוס מתשעה בו.

ואולי זו היא כַוָּנת הרמב"ם (הל' שמטה ויובל, פ"י, ה"ב, ובתשובותיו סמן קע"ב), שאמר: “שנה שחרב בה הבית באחרונה, שהתחילה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים – שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות – אותה שנה מוצאי שביעית היתה”. הלשון הזה סתום וקשה מאד, כמו שכל עִקר פרושו בענין זה קשה ורחוק. אפשר שכַּוָּנתו לאמר, שהלשון “שנה שחרב בה הבית” שוה בענינו לשנה ראשונה לחרבן, שהתחילה כשני חדשים אחר־כך. אבל אפשר גם־כן, שרצונו לומר, ששנה שחרב בה הבית, אם נחשבנה מיום ליום, מתשעה באב לתשעה באב, ושתחלתה לענין שמטין ויובלות מתשרי שאחר החרבן – היתה כמעט כֻּלה במוצאי שביעית, כי רק כשני חדשים ממנה, מאב עד תשרי, חלו בשביעית עצמה. וכך מָטין דברי הרב בעל “כסף משנה”.

על־פי הנחה זו, שבמקומות שהיו מונים לחרבן הבית במעשה, היו חושבים את התחלת המנין מתשעה באב, תתישב לנו הסתירה שמצאנו למעלה במצבות איטליה, שאחת מהן מונה את התחלת התאריך משנת ג"א תת"ל, והשנית נראית כאלו היא מונה את התאריך משנת ג"א תתכ"ט. אמנם כן, הבדל שנה אחת בשנות החרבן מצאנו במרוצת דברינו אצל מחברים שונים; אבל מחברים אלה חיו במקומות שלא היה התאריך לחרבן נוהג שם במעשה, והוציאוהו מדעתם מתוך תאריכים אחרים שהיו נהוגים במקומם, ולכן יש שלא שמו על לבם, ששנת החרבן משתנה עם חלוף החשבון שבין בני מזרח ובני מערב במנין שנות הבריאה, ויש שבאו לכלל טעות בדרכים אחרים. אבל זרות משֻׁנה כזו, שבמקום אחד, שתאריך החרבן היה נוהג במעשה, יחשבו השנים לפי שני חשבונות שונים בפרק אחד – זמני שתי המצבות נבדלים זה מזה רק בחמש שנים – זה הוא דבר, שקשה להעלותו על הדעת, ולכן נוטה אני להאמין, שהמצבה השנית, שכתוב עליה: “בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות ושמונים ושבע שנה לבריאת עולם, שבע מאוד וחמשים ותשע שנה לחרבן בית המקדש”, זמנה נופל בחדש אב או אלול שנת ד"א תקפ"ז, שכבר נכנסה שנת תשנ"ט לחרבן מתשעה באב שעבר, אבל לא נתחדשה עוד שנה חדשה לבריאת עולם עד תשרי של שנת ד"א תקפ"ח.

אם נכונה השערתי, אז יצא לנו ממנה, שבארץ איטליה היו סוברים שחרבן הבית היה באב שנת ג"א תתכ"ט, כדעת הרמב"ם ויהודי תימן; אם אמנם, כאשר הוכחנו למעלה, לא חרב אלא באב שנת ג"א תת"ל לחשבוננו.

(סוף יבוא).

 

תאריך בריאת־העולם    🔗

א. סקירה כללית על המניָנים השונים לבריאת־עולם. שני התאריכים שבארתּי בנוּים, כאשר ראינו, על מאורעות־עולם, שאירעו בימי המיַסדים, אשר מפני גֹדל ערכּם שָׂמו אותם לנקֻדת־המוצא, למנוֹת מהם והלאה חשבון הזמנים הבאים. התאריך, שאני בא לדבּר עליו עתה, משֻׁנה מחבֵריו הקודמים, בהיותו בנוּי על מעשה, שהיה בימים קדמונים, הרבה אלפי שנים לפני תקונו, שלא ראוהו בעיניהם, וגם לא נמסר להם מפֹרש מאבותם, כי־אם הוציאוהו מתוך העיון והחקירה בספרים שהיו בידם, מספורי המקרא על בריאת־העולם ודברי ימי הדוֹרוֹת הראשוֹנים, אשר מצאוּ שם. עוד בימי הבית השני השתּדלו החכמים שבכל דור ודוֹר לערוֹך ספוּרי המאורעות שבמקרא לפי סדר הזמנים זה אחר־זה, אבל המלאכה הזאת לא היתה קלה כלל: מפני שבמקומות הרבה בכתבי־הקֹדש המקראות סתומים, וגם לא יחסרו בהם כתובים המכחישים זה את־זה, וכל־זמן שלא מצאו דרכים להכריע ביניהם, אי־אפשר היה להנהיג תאריך כזה במעשה.

מלבד־זה, פגשו עוד מכשולים אחרים על־דרכם המסֻבּכת – שִׁנויי הנוסחאות אשר בספרים. והחלופים האלה לא היו מקריים בלבד, טָעֻיות סופרים ומעתיקים, כי הרבה מהם נעשו מידי בעליהם בזדון, לשום כַּוָּנות מיֻחדות. הצרות הרבות והרעות, אשר עברו כשטף מים כבירים על עם ישראל, מן העת אשר תקעה אותה “חַיַּת־קָנֶה”, מלכות רומי, את צפרניה בבשרו, העירו בלב הנענים והנדכאים את התקוה, כי קרוב יום ה' הגדול, ועוד מעט ויבוא גואלם, המלך המשיח, ויפדה אותם משעבוד מלכיות. ודורשי־רשומות ואוהבי־נסתרות חתרו בכל־עֹז למצֹא רמזים לדבר בכתבי־הקֹדש. ובהוציאם מן המקרא, “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול”, שיומו של הקב"ה אלף שנים, מצאו להם סעד בספור מעשה־הבריאה, שמספר הַשָׁנים אשר נקצבו לעולם הזה הוּא ששת אלפים, ויום השביעי, או האלף השביעי, הוא שבת־שבתון, שבת־קֹדש – ימות המשיח, וכאשר נדע מדברי הימים ההם, שקמו אז באמת הרבה משיחים לישראל. אבל לפי הנוסח המסור בידינו, לא עברו בזמן ההוא גם ארבעת אלפים שנה. מה עשו אלה, אשר רצו לדחוֹק את הקץ? שִׁנּוּ מספּרים שונים בתורה, להגדיל בזה את מספר שנות העולם. עקבות השאיפה הזאת נשארו עוד, לפי דעת גרֶץ, בתרגוּם היוָני על התורה, שכמעט בכל הדורות שקדמו לאברהם נמצאו מספּרים, שאפשר שלא יצאו מידי המתרגמים, כי־אם מידי המעתיקים שבאו אחריהם. כל החלופים האלה יש להם אֹפי מיֻחד, שכֻּלם מוסיפים מספּר שוה, מאה שנים, על שנות האבות הראשונים. בדורות שמאדם ועד נח לא נשתנו שנות חייהם, כי־אם מספּר השנים שעברו מעת הִוָּלדם עד שהעמידו תולדות (ולא יצאו מהם רק יֶרד מתושָׁאל, לֶמך ונח), ובדורות שמנֹח ועד אברהם האריכו במאה שנים גם את ימי חייהם (ולא יצא מהם אלא תרח בלבד). חוקרי העמים חשבו, שאין לשִׁנוים אלה סבּה אחרת, אלא שלפי אֹרך חיי הדורות היה הזמן שבין הַלֵּדה וההולדה קצר ביותר בעיני הסופרים. והחכם גרץ (מאָנאטסשריפט, ח"ב, צד 433) מוצא, שכל הַשִׁנוּים האלה נעשוּ על־ידי הנוצרים הראשונים, כדי להראות, שבזמן לֶדת ישו כבר עבר רֹב האלף הששי או כֻלו. דבריו אלה של גרץ, בכל היותם מחֻכּמים ונחמדים למראה, אינם עומדים בפני האמת, כי מספּרים אלה שבתרגום השבעים, כאשר נראה מיד, כבר היו לפני דמִיטריוס, אשר חי כר"ן שנה לפני לדת ישו; אבל עִקר השקפתו של גרץ, שהנוצרים שִׁנו מספּרים שונים, להראות שכבר הגיעו ימות המשיח, מְחֻוֶּרת מאד, וכמו שמצינו לאחד מאבות הכנסיה הנוצרית, המובא אצל גרץ, האומר, כי בזמנו של פֶּלג כבר עברו שלשת אלפים שנה לבריאתו של עולם (וזה פֵּרוש “כי בימיו נפלגה הארץ”), דברים שאי־אפשר לכַונם עם דברי השבעים. וכן יאמר אחד מכהני הנוצרים הראשונים, כי כמו שברא ה' את האדם ביום הששי ובו־ביום סָרח, כן ירד באלף הששי על הארץ להצילו משחת, כי יומו של הקב"ה אלף שנים. והטעם הזה היה חזק בעיניהם כל־כך, עד שרבים מאבות הכנסיה טפלו אשם על היהודים, שֶׁזִּיְּפוּ בתורתם שנות הדורות הראשונים, להוכיח, שֶׁיֵּשו לא היה המשיח (עי"ש וב"תולדות היהודים", ח"ה, מהדורה ב, צד 146 ומהדורה ד, 153).

הנה כי־כן בקציבת שנות הדורות התעסקו לא חכמי תורת משה בלבד, כי־אם גם בעלי הדת החדשה, בימים הראשונים וגם האחרונים. יוליוס אפריקַנוס (ברבע הראשון של המאה השלישית למנין הרגיל) קצב את מספר השנים מיצירת אדם עד לֶדת משיחם 5499 שנה ולֵדתו בשנת 5500. אבל מפני שכפי־הנראה אפריקנוס הוא מאותם המקדימים זמן הלדה בשלש שנים מן המספר הנהוג, נמצאה שנה ראשונה למנין הרגיל לפי־דעתו שנת 5503 לבריאת־עולם. הנוצרים האלכסנדריים פחתו מן המנין הזה עשר שנים, ונמצאה השנה הראשונה למנינם שנת 5493 לב"ע, כנגדם הוסיפו הביזַנתיים שש שנים וחשבו את השנה הראשונה לשנת 5509 לב"ע⁷². ומקצת מאבות הכנסיה חרצו משפט, שעברו משנות העולם עד מות ישו ששת אלפים שנה בדיוק. אבל מלבד אלה נמצאו עוד הרבה שיטות שונות, ואחד מחכמי צרפת אסף בספרו מאה ושמונים מנינים מן המנין הזה, וחכם אחר יחליט⁷³, שמצא מאתים מנינים כאלה, שהגדול שבהם מונה 6084 והקטן מכֻּלם 3483 שנה לפני המנין הנהוג. אבל אנו אין לנו עסק כאן, אלא עם אותם אשר ממקור ישראל יצאו.

ב. הרשמים השונים למנין הבריאה אצל דמיטריוס האלכסנדרי. הראשון, שמצאנו אצלו סדרי זמנים וחשבונות מן המנין הזה, הוא דמיטריוס האלכסנדרי, אחד מחכמי היהוּדים, אשר חי במאה השלישית לפני המנין הרגיל או כשלש מאות שנה לפני חרבּן בית שני. משרידי דבריו, אשר נשארוּ לנוּ לפליטה, נראה, שהיה לספרו “על מלכי יהוּדה” דמיון גדול עם ספר “סדר עולם”, שלנוּ. שניהם מסַדרים ספורי המקרא לפי חשבון הזמנים, שניהם משתדלים לפָרש וליַשב את הכתובים ושניהם מתבּלים דבריהם לא־אחת בדרך־אגדה (עַיֵּן פרֵידֶנטַאל, העלעניסטישע סטוּדיען, מצד 62 והלאה); אלא שהאחרון שָׂם לו ליסוד את הנוסח העברי המסור בידינוּ, והראשון – את התרגום היוָני שנתפשט מאד בין יהודי אלכסנדריה. דמיטריוס חושב, עִם הַשִּׁבעים, מבריאת אדם עד המבול (או בדיוק: עד לֶדת ארפּכשד), 2264 שנה, מן המבול עד לדת אברהם 1070, מלדת אברהם עד ביאתו לארץ 75, וממנה עד ירידת יעקב למצרים 215 שנה, סך־הכל 3624 שנה (עַיֵּן פרֵידֶנטַאל, שם, צד 50, I). בלי ספק יחשֹׁב דמיטריוס גם גלות מצרים לרט"ו שנה (התשלום לת"ל שנה של שעבוד ראשון) ונמצאה יציאת מצרים לפי־חשבונו לאחר ג"א תתל"ט לב"ע. – את דברי דמיטריוס ב"ספר מלכים" על זמן עלות שומרון ובבל כבר הבאתי למעלה.

ג. מנין הבריאה אצל בעל “ספר היובלים”⁷⁴. בעל “ספר היובלים” מסַדר את המאורעות שבמקרא מבריאת אדם עד יציאת מצרים לפי מספר יובלות (בני מ"ט שנה) ושבתות שנים. מן עשרה דורות מאדם ועד נח שבעה מהם מכֻוָּנים בדיוק עם מספר השנים אשר בנוסח המסור בידינו, (יֶרד נולד ביובל העשירי, בשבוע השלישי, בשנה החמישית⁷⁵, המכֻוֶּנת לשנת ת"ס לחשבון “סדר עולם”, ושלשת הדורות האחרונים נוטים מחשבונו: ירד הוליד את חנוך לא בשנת קס"ב, כי־אם בשנת ס"ב, מתושלח הוליד את למך לא בשנת קפ"ז, כי־אם בשנת ס"ה, ולמך את נח לא בשנת קפ"ב, כי־אם בשנת נ"ה לימי חייו). ובזה נתקצרו השנים מאדם ועד המבול לאלף וש"ז שנה, ולכן יאמר בעל הספר, שירידת המבול היתה בשנה החמישית לשבוע החמישי ליובל העשרים ושבעה. שנות הפרק הזה בכללן ובפרטן מכֻוָּנות בדיוק עם נוסח השוֹמרונים. הרבה יותר נוטה בעל “ספר היובלים” בחשבונות הזמן, שמן המבול עד אברהם. בדבר אחד שוה בעל הספר עם התרגום היוני, שהוא מונה מנֹח עד אברהם לא עשרה דורות, כי־אם אחד־עשר (לדברי שניהם – ילד ארפכשד את קינם וקינם את שלח), אבל בחשבונות השנים אין למצֹא לו חבר. בזמן שלפי הנוּסח המסוּר בידינו מספּר השנים מן המבול עד אברהם עולה לרצ"ב, ולפי תרגום השבעים לתתקצ"ב שנה, עוֹלה הוּא ב"ספר היובלים" לתקס"ט שנה, כי מספּר השנים שעברו מעת לדתו עד הולדתו של כל־אחד מן הדורות משֻׁנה בכל־אחד משלשת הנוסחאות (ורק בדבר אחד הכל שָׁוים, שתרח הוליד את אברהם לשבעים שנה), ולפי־זה עברו מאדם ועד אברהם אלף תתע"ו שנה, בזמן שאצל בעל ס"ע עברו אלף תתקמ"ח. במספר שנות התקופה האחרונה, מלדת אברהם עד יציאת מצרים, אין בעל “ספר היובלים” נוֹטה מחשבונות בעל “סדר עולם” רק בשעור מועט של שלשים שנה, מפני ששניהם שאבו ממקור אחד, מספורי המקרא שבידינו, אלא שנבדלו זה מזה בפֵרוש המקרא: ויהי בשלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות, י"ב, מ"א), שבעל ס"ע מונה אותן מברית בין־הבתרים, שהיתה לדעתו שלשים שנה לפני לדת יצחק, ובעל “ספר היובלים” מתחיל מניָנן מלדת יצחק. אם נַשוה שנות בעל “ספר היובלים” מביאת אברהם לארץ עד מיתת יוסף עם חשבונות בעל “סדר עולם”, אז נמצא, שאינם נבדלים זה מזה אלא בשעור שנה או שנתים, שכפי־הנראה מקצתן יצאו מידי בעל “ספר היובלים” ומקצתן הן טעיות המעתיקים. והנני נותן בזה את מספריו של בעל הספר, לפי מנין יובלותיהם, שבתותיהם ושנותיהם, ולפי מנין־הבריאה אשר לו, ובצדם ההבדל שבינוֹ לבין “סדר עולם”.

לדת אברהם לפי שנות לדתם של ישמעאל ויצחק 1880

ביאתו לארץ 71 40 1954 (1–)

לדת ישמעאל 15 41 1965 (1–)

לדת יצחק⁷⁸ 36 41 1980 (0 )

מיתת שרה 23 42 2019 (2+)

נשואי יצחק 24 42 2020 (0 )

לדת יעקב⁷⁹ 52 42 2039 (1–)

לדת יוסף 46 44 2134 (1+)

מכירת יוסף 67 44 2149 (1־)

מיתת יצחק 16 45 2162 (2+)

ירידת מצרים 32 45 2172 (2+)

מיתת יעקב 54 45 2188 (1+)

מיתת יוסף 62 46 2242 (1–)

לדת משה 46 48 2330

יציאת מצרים 12 50 2410

אם נוסיף על מספּרים אלה ס"ח ס"ח שנה, שבעל “סדר עולם” עודף על “ספר היובלים” בשנות הבריאה בזמן לדת אברהם (שלפי הראשון היתה בשנת אלף ותתקמ"ח, ולפי השני בשנת אלף תת"פ), אז נמצא שאין שני הספרים נוטים זה מזה אלא בשנה או שנתים, כאשר אמרנו, כמעט בכל המקומות. כפי שאנו רואים מן הציוּנים אשר בצדם, בעל “ספר היובלים” פוחת בשנה אחת, ואפשר הדבר, שהוא חושב בהם את מספר השנים עד ולא עד בכלל (אברהם יצא מחרן לא לאחר ע"ה שנה, כי־אם בתחלת שנת ע"ה וכיוצא בזה) ורק בשנים שלשה מקוֹמוֹת המספרים עודפים בשנה ושנתים, שיש לתלותן בעטיו של בעל הספר או מעתיקיו.

אבל יותר מזה נוטה בעל “ספר היובלים” בתולדות חיי אברהם, שמקדים לדתו בארבע שנים וקובעהּ בשנה השביעית לשבוע השני ליובל ל"ט (פי"א) שנת 1876 לב"ע. והמספר הזה אינו משֻׁבש, כי נמצאו לו עוד שני עדים בצדו: בשנה השביעית בשבוע הרביעי ליובל הזה אברהם בן ארבע־עשרה שנה, ובשנה הרביעית לשבוע הרביעי ביובל הארבעים – בן ששים שנה (פי"ב); ואולי היה לבעל הספר עוד מקור אחר, המסַפר תולדות אברהם, שהיה נוטה במספּריו מִסֵּפר התורה שבידינו⁸⁰.

ד. מנין הבריאה אצל יוסף פלביוס. הסופר השלישי, שטרח לסַדר המאורעות לפי סדר הזמנים, הוא יוסף בן־מתתיהו, החוזר ושב מעת לעת בספריו לתאריך בריאת־העולם; אבל מלבד טעיות שונות, שנפלו בדבריו במספּרים, עוד עלו ונתערבו בהם שיטות שונות, אשר אך בקֹשי אפשר לעמוד עליהן ולהבדילן זו מזו, וכבר נתחבטו חוקרי העמים בדבר זה. ובימים האחרונים כתב החכם וֶסְטְבֶּרְג ספר מיֻחד על ענין זה (די בּיבּלישע כראָנאָלאָגיע נאך פלאוויאס יאָזעפוס, לַיפציג 1910). אבל מתוך שהוא מתאמץ להשוות יחד גם חשבונות עמים אחרים, מצרים, צורים ובבליים, המובאים כה וכה בספרי יוסף, ולהרכיב אותם עם סברותיו והשערותיו בקורות ימי העולם (שרֻבּן הן כהררים התלוּים בשערה), הוא זקוק לשבש את המספּרים על כל צעד וצעד, וסוף־סוף תוצאות דבריו רפויות ומפֻקפקות עד־מאד. אולם כל חכם וחוקר לאמתּו יודע, כמה קשה הדבר לכַוֵּן מסוֹרת העמים העתיקים וחשבונות זמניהם זה עם־זה, כידוע לכל איש אשר יַשוה ספורי המקרא עם המציאות החדשוֹת שנתגלו לנו מדברי ימי המצרים, הבבליים והפרסיים, כי לרֹב אין לנוּ דרך אחרת, כי־אם לבטל דברי אלה מפני דברי אלה; ואם כך הדבר במקום שהגיעו לנו ידיעות ממקורן הראשוֹן, על־אחת כמה וכמה בנדון שלפנינוּ, בדברי יוסף, שלא שאבם ממקורם, אבל הגיעו אליו אחרי גלגולים רבים ודרך צנורות שונים. והדבר מובן מעצמו, שכּל המרבה לדקדק דקדוקים יתרים, כדי להביא את כל המסוֹרות השונות ואגדות העמים, שרֻבּן אך בדמיון יסודן, לידי הסכמה אחת, אינו אלא מן המתמיהים. אבל אנו לרגלי חקירתנו לא הֻצרכנוּ לכל הכרכורים הרבים האלה, כי כל חפצנו רק לדעת, איך חשבו יוסף ובני־דורו את זמני המאורעות ואת חשבון הבריאה על־פי המקרא (כדרך שכּן הדבר עם בעל “סדר עולם”), מבלי להכניס את־עצמנו כלל בחקירה, אם תוצאות חשבונותיו מכֻוָּנות עם קורות דברי־ימי־העולם ואגדות העמים או לא.

בספרו “קדמוניות היהודים” (ספר א, פרק ג, סמן ד) נותן יוסף לפנינו את שנות הדורות, מאדם ועד נח, והמספּרים מכֻוָּנים עם אותם שבתרגום־השבעים. אבל פה אנו פוגשים קֹשִי חזק, כי אם נקבץ את כל המספּרים לפרטיהם, אין אנו מוֹצאים אלא שני אלפים ורנ"ו שנה, והוא בעצמו אומר לפני־כן (סמן ג), שמבריאת אדם עד המבול עברו שני אלפים ותרנ"ו שנה. בהתּרת הקֹשי הזה יש לפנינו שתי דרכים: או שמספּר המאות משֻׁבּש, ותחת שש מאות יש לתקן מאתים, או שנפלה טעות במספר האלפים, וראוי להיות: אלף ותרנ"ו, והוּא המספר היוצא מן המקראות לפי הנוסח המסור בידינו, שנתפּשט מאד בעם. קֹשי כזה חוזר ונשנה אצל יוסף במקום אחר: במספר שנות הדורות מנח ועד אברהם, שגם שם פרטי המספרים מכֻוָּנים כמעט עִם תרגום־השבעים, ועולים בקבוּצתם לתתקצ"ג, בזמן שהוא בעצמו אומר (שם, א, ו, ה), שאברהם נולד רצ"ב שנה אחר המבול, מכֻוָּן עם חשבוננו. אפשר הדבר, שיוסף ידע שנות הדורות בכללן מפי המסורה שנתפשטה בישראל, אבל כאשר בא לפרוט שנותם לפרטיהן לקח אותם מתרגום השבעים, מבלי התבונן שאינם עולים יפה עם חשבונו; ואוּלם אפשר גם־כן, שהמספרים נשתנו על־ידי סופרי הנוצרים הראשונים, שהיו משתמשים הרבה בספריו של יוסף. בכל־אֹפן, כאשר נראה עוד לפנינו, לא נשתמש יוסף במעשה במספר השנים של התרגום היוני.

הזמן מלדת אברהם עד יציאת מצרים יתר על חשבונו של בעל “סדר עולם” בחמש שנים. אברהם בן ע"ה שנה בבואו לארץ כנען (שם, א, ז, א), ומאותו פרק מתחיל מנין ת"ל שנה של שעבוד, שרט"ו מהן עברו בארץ כנען⁸¹ ורט"ו מהן במצרים מעת ירידת יעקב שמה (שם, ב, ט"ו, ב), בזמן שלפי דעת “סדר עולם” התחיל המנין הזה חמש שנים קֹדם שעלה אברהם אבינו להשתקע בארץ־ישראל, והיה שם בזמן ברית בין־הבתרים רק לשעה וחזר משם לחרן (ס"ע, פ"א).

פרק הזמן מיציאת מצרים עד בנין בית ראשון עולה אצל יוסף לתקצ"ב שנה (שם, ח, ג, א). המספר הזה, אף־על־פי שהוא הולך מנגד לאותו הנמצא במקרא, שהיה הדבר בשנת ת"פ לצאת בני־ישראל מארץ מצרים (מ"א, ו, א), מכל־מקום אין לפקפק בו, שכך יצא מתחת יד יוסף, כי מתאשר הוא עוד ממקומות אחרים מספריו. על כבוש ירושלים ביד דוד יאמר, שהיה תקט"ו שנה אחר כבוש יהושע (שם, ז, ג, ב) או תקנ"ה שנה ליציאת מצרים. הוסף עליהן ל"ד שנה, שֶׁמָּלך דוד בירושלים, ושלש של שלמה עד שנבנה הבית, הרי תקצ"ב. ומספּר זה מכֻוָּן גם עם חשבונו במקום אחר (י, ח, ד), כאשר נראה מיד⁸².

הדבר קרוב מאד, שמספָּר זה יצא ליוסף משנות השופטים, שכפי־הידוע הן עולות בפרטן – אף אם לא נחשֹׁב שנות מלכותו של שאול ודוד – יותר ממספר ת"ף שבמקרא, עד שבא בעל “סדר עולם” ודרשן, שיסכימו עם המספרים שבמלכים.

ימי הבית הראשון עולים אצל יוסף לת"ע (י, ח, ה). המספר הזה, הגדול משנות מלכי יהודה (שכפי היוצא מן המקראות לא מלכו אלא ת"ל שנה) בארבעים שנה, יצא לו בלי־ספק מזה, שהוא חושב את שנות מלכותו של שלמה (שהגיע, לדבריו, לזקנה מֻפלגת של צ"ד שנה) לשמונים שנה (ח, ז, ח) תחת ארבעים שנתנו לו במקרא (מ"א, י"א, מ"ב; דהי"ב, ט, ל). וגם במספר זה אין לפקפק, שכך יצא מתחת יד יוסף, כי מתאשר הוא עוד במקום אחר, כי יאמר על מלכות בית־דוד, שנמשכה תקי"ד שנה, ששה חדשים ועשרה ימים (י, ח, ד)⁸³; הוצא מהן ארבעים שנה של דוד וארבע שנים שמלך שלמה עד שנבנה הבית – תשארנה ת"ע⁸⁴. מכל הדברים האלה יצא לנו, שחרב הבית בראשונה אחר שעברו עליו:

ובאמת יאמר יוסף, שבית שלמה חרב אחר 470 שנה לבניָנו, 1062 ליציאת מצרים, 1957 למבול, 3513 לבריאה (י, ח, ה). אלא ששני המספרים האחרונים צריכים תקון, ובמקומם יש לכתּוֹב 1859, 3515.

בדרך כזו נמצא גם־כן, שעד בנין בית ראשון עברו:

יוסף יאמר (שם, ח, ג, א), שעד בנין בית־שלמה עברו תקצ"ב שנה ליציאת מצרים ואלף ועשרים שנה לביאת אברהם לארץ. המספר הזה נבדל רק בשתי שנים מאותו שיצא בחשבוננוּ, ואפשר שנשמטו בידי המעתיקים. אבל כנגד־זה שני המספרים האחרים, שהראשון 1440, והשני 3102, משֻׁבּשים הם בהחלט.

בדבר שנות הבית השני אנו קוראים אצל יוסף במלחמותיו (ו, ד, ח): “מעת אשר נבנה בראשונה בידי המלך שלמה עד אשר נחרב בימֵינו, בשנת שתים לאספסיאנוס, יחשבו 1130 שנה, 7 חדשים, 15 ימים, ומעת הִוסדוֹ שנית על־פי נבואת חגי הנביא, בשנת שתים לכורש, עד חרבּנוֹ בימי אספסיאנוס – 639 שנה, 45 ימים”⁸⁵. אם ממספר 1130 נגרע 470 שנה, שעמד בית־ראשון לפי דעת יוסף, יצא לנו, שמחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני עברו 660. ולפי ששנת שתים לאספסיאנוס היא שנת שבעים למנין הרגיל, נמצאה גלות בבל בשנת תק"ץ לפניו, שאינו נבדל מזמן שמצאו חוקרי דברי־הימים (שנת 586) אלא בשנים מועטות; וכן אם נגרע ממספר 660 שבעים שנה של גלות בבל, נמצא ימי בית שני תק"ץ שנה מספר מכֻוָּן בדיוק אל האמת, כי בשנת שתים לדריוש יוסד הבית, שהיא 520 לפני המנין הנהוג, ובשנת 70 למנין זה חרב. אבל המספר המדֻקדק הזה בודד הוא לו אך במקום הזה אצל יוסף והוא סותר דבריו בתוך־כדי־דבּור וקוצב ימי עמידת הבית לתרל"ט שנה ועוד, ולפי־זה עברו בין שני החרבנות 709 שנה – והמספר הזה אינו טעות־סופרים, כי יוצא הוא ממקומות שונים בצמצום או בקֵרוב. במלחמותיו (ו, י, א) יאמר: “נבוכדנאצר מלך בבל החריב את ירושלים 1468 שנה אחרי הבּנותה על־ידי מלכי־צדק, אשר קרא את שמה שלם, דוד מלך ישראל הוריש מקרבה את הכנענים וַיושב בה את בני עמוֹ. 477 שנה וששה חדשים אחריו נחרבה על־ידי הבבליים. מימי דוד המלך הראשון לישראל בירושלים עד אשר נחרבה בימי טיטוס עברו 1179 שנה ומעת הוסדה (על־ידי מלכי־צדק) עד חרבּנה האחרון 2177 שנה”. אם ממספר 2177, שעברו מימי מלכי־צדק עד חרבן שני, נגרע 1468 שנה. שעברו מן העת ההיא עד חרבן ראשון, נמצא הזמן שבין חרבן שני הבתים 709, כמו שיצא לנו למעלה; קרוב לשעוּר זה יצא לנו על־ידי גרעון שנות שני החרבּנות לפי מרחקן מכבּוש דוד: 1179 חסר 477 שָׁוה 702⁸⁶ – וממקומות אחרים מספרו יוצא, שהזמן שבין שני החרבנות עולה לתשי"ד שנה וימי עמידת בית שני לתרמ"ד.

בקדמוניות (כ, י) יאמר יוסף: “שבעים שנה אחר אשר נחרבה ירושלים בידי הבבליים נתן כורש מלך פרס ליהודים את הרשיון לשוב אל ארצם ולבנות את מקדשם ויהוֹשע בן־יהוצדק היה לכהן גדול. והוא ויוצאי ירכו, חמשה־עשר במספר, משלו בישראל 412 שנה עד אנטיוכס אאופטר, אשר הוריד את האחרון מהם, את חוניו מינילאוס, מכהֻנתו וימיתהו”. מינילאוס הומת לפי המסֻפּר בספר החשמונאים (ב, י"ג) בשנת קמ"ט לשטרות, 163 לפני המנין הרגיל, ונמצאה תחלת החשבון 575 לפני המנין הזה, וימי עמידת בית שני 644.

בקדמוניות (י"ב, ז, ו) יאמר: כי "דניאל חזה 408 שנה מראש, כי היוָנים יעמידו שקץ שומם בבית ה' “. אנטיוכס הקים את הצלם בהיכל בשנת קמ”ה לשטרות, ימים אחדים בטרם הֵחלה שנת 167 שלפני המנין הרגיל, ונמצאה תחלת החשבּון 575 לפני המנין הזה⁸⁷.

החשבון הזה בעצמו יוצא עוד ממקום אחר. במלחמותיו (א, ג, א') יאמר, כי “אריסטובול הראשון שָׂם כתר־מלכות בראשו, מקץ ארבע מאות ושבעים ואחת⁸⁸ שנה ושלשה חדשים אחר שוב ישראל מגלוּת בבל”. אריסטובול עלה על כסאו בשנת 104 לפני המנין הרגיל. ונמצאה גם כאן התחלת החשבון לשוב בני־ישראל מגלות בבל 575 לפני המנין הזה, ואחר שבּית שני חרב בשנת 70 לאחר המנין הזה – נמצא, שעמד תרמ"ד שנה.

אבל שתי שיטות אלה אינן מכֻוָּנות יפה עם הידוע לנו מדברי ימי העולם, ששיבת ישראל מגלות בבל נופלת בשנת 537 ובנין בית שני בשנת שתים לדריוש בשנת 520 לפני המנין הרגיל. והדברים מראים, שדברי ימי ישראל תחת מלכי פרס לא היו ברורים כל־צרכם ליוסף, או למקורים אשר שאב מהם. אחת מן הסבּות, שגרמו לערבוב חשבונות, היו אותן “שבעים שנה” שבמקרא, שכּפי דברי האגדה (מגִלה, י"א ב) כבר נסתבכו בהן מלכי בבל ופרס הקדמונים, וכל־אחד מהם חשב וטעה. כבר הבדיל בעל “סדר עולם” בין שבעים שנה שבּנבואת ירמיה, שהן למלכות בבל, וכלות בשנת אחת לכורש, שכבש את בבל ונתן לישראל את הרשיון לשוב אל ארצם, לבין אותן שבספר זכריה ודניאל, שהן לחרבן ירושלים, וכלות בשנת שתים לדריוש, שבאותו פרק הֻנח היסוד לבנין הבית. אבל בדברי יוסף שני חשבונות אלה בלולים יעלו. בספרו כנגד אפיון (א, כ"א) יאמר, שעמד בית ראשון בחרבנו חמשים שנה, משעה שנשרף על־ידי נבוכדנאצר עד שנת שתים לכורש, אז יוסד הבית, ונשלם בשנת שתים לדריוש. פה מנין השנים שבין חרבן הבית עד שיבת ישראל לארצם, העולות במספר עגֹל לחמשים שנה, מכֻוָּן יפה עם קורות דברי־הימים, אבל פרטי הדברים צריכים תקון: כי כפי מה שידענו מספר חגי ועזרא, יוסד בית שני בשנת שתים לדריוש ונשלם בשנת שש למלכותו. ואוּלם בשני מקומות בקדמוניותיו (י"א, א, א; כ, י) יאמר מפֹרש, שמחרבן ירושלים וגלות בבל עד כורש עברו שבעים שנה. וכן יוצא גם ממקום אחר בספרו (“קדמוניות”, י"א, א, ב), שישעיהו נתנבא על כורש 210 שנה לפני כבישתו את בבל, 140 שנה לפני חרבן הבית. ונמצא מחרבן הבית עד כורש שבעים שנה. וערבוב כזה אנו רואים גם בדבריו שהבאתי למעלה, שבית שני נבנה בנבואת חגי בשנת שתים לכורש. בזמן שבאמת לא היה זה אלא בשנת שתים לדריוש. אם נצרף את כל המספרים שמצאנו ליוסף, יצא לנו:

או אם נחשֹׁב ימי בית שני לתרמ"ד, יצא לנו זמן חרבן בית שני לאחר 4229; ומפני שלפי מנין־הבריאה שבידינו חרב הבית לאחר ג"א תתכ"ט, נמצאו שנות העולם עודפות אצל יוסף בשצ"ה או בארבע מאות שנה. הנה כי־כן בזמנו של יוסף כבר נכנסו שנות הבריאה בזמן מסֻיָּם לאלף החמישי, ולכן לא הפליג יוסף הרבה – בחפצו להאדיר קדמות בני עמו – באמרו בהקדמתו ל"קדמוניות", שדברי ימי היהודים מקיפים כחמשת אלפים שנה.

הננו באים עתה אל מנין־הבריאה של בעל “סדר עולם”. יחד עם חקירות ודרישות חכמי־המשנה בהבנת ספרי־הקֹדש ויגיעתם לשום בהם כל עָקֹב למישור, לפָרש ולבָרר את המקראות הסתומים וליַשב את הכתובים המכחישים זה את־זה, באה גם תקופה חדשה בחשבונות שנות־עולם וסדרי הזמנים בישראל. תחת אשר בראשונה הסתפקו ליסד חשבונותיהם על מקראות אחדים, מבלי אשר שמו לב להביאם בקשר עם מקראות אחרים ולכַונם איש אל אחיו, החלו עתה לחקור ולדרֹש על המקראות בצרוּפם יחד, לפרשם ולצרפם ברוח משפט, בשׂום־שכל ובחריפות עמֻקה. מהשתדלותם הנמרצה הזאת יצא ספר “סדר עולם”, לאחד מחכמי־המשנה המצֻינים, רבי יוסי בן־חלפתא. הספר הזה היה המקור היחידי, אשר נאותו ממנו ימים רבים חכמי ישראל, מפרשי המקרא וסופרי דברי ימינו, עד שקם אבי המבקרים בישראל, רבי עזריה מן האדומים, ובהעריכו תוצאותיו עם דברי סופרי העמים הקדמונים, החל להטיל ספק בדבריו, וכאשר האריך והרבה לדבּר על־זה בספרו “מאור עינים”, חלק “ימי עולם”. לפי מעמד המדעים בימיו לא היה ביד החכם הזה לחתּוֹך את הדין, לברר וללבּן את כל הדברים לאשורם. המציאות החדשות, שנתגלו לנו בימים האחרונים: כתבי חרטֻמי מצרים, כתבי היתדות אשר לבני בבל ופרס, המון השטרות והמטבעות, רשימת לקיות־המאורות, שבאו לידינו מזמנים קדמונים – כל אלה, בהצטרפם עם הידיעות שהשאירו לנו סופרי יון ורומי, נותנים לנו את היכֹלת לקצוב סדרי המאורעות בדקדוק יותר מאשר היה ביד החכמים שלפנינו. וממוצא כל הדברים האלה נראה, כי בדברי ימי הבית הראשון דרכי חשבונותיו של בעל “סדר עולם” מכֻוָּנים יותר מאותם של יוסף, ולהֶפך בדברי ימי הבית השני יתרון ליוסף עליו. סבת הדבר מובנת מעצמה. בעל “סדר עולם” שואב את דבריו ממקורי המקרא לבד, ולכן בדברי ימי הבית הראשון, שכתבי־הקֹדש מקיפים את כל ימי מלכי יהודה וישראל עד גלות העם מעל אדמתו, יכול היה בעל “סדר עולם” לקלוע לרֹב אל המטרה. לא כן הדבר בדברי ימי גלות בבל וימי הבית השני, שספרי המקרא, שלא באו לכתוב דברי ימי בבל ופרס, אינם מזכירים כי־אם מקרים בודדים, שאירעו לישראל בימי מקצת מלכיהם, ועוברים בשתיקה על אותם, שלא אירע בימיהם לישראל דבר ראוי לצינו, לכן אי־אפשר היה לו להוציא מתחת־ידו דבר שלם ומתֻקן כל־צרכו. בעל “סדר עולם” יכול היה לדעת את אוִיל מרודך, שהוציא את יהויכין לחפשי, את כורש ודריוש, שנתנו לישראל רשיון לשוב לארצם ולבנות הבית, ואת אחשורוש (קסערקסעס), שכתבו בימיו שִׂטנה על היהודים, אבל נפלא ממנו לגלות עמֻקות מני־חֹשך ולדעת, כי אחרי אויל מרודך עמדו לבבל שני מלכים, גרגלאסר ונאבוניד, וכי מלבד שלשת מלכי פרס היו לפרס עוד ששה מלכים, ששנַים מהם נקראו בשם דריוש, שלשה בשם ארתחששתא (ארטאקסערקסעס) ואחד בשם אַרוֹגוּס, ועל־כרחו היה זקוק להעמידם על שלשה.

אבל דבר זה אינו נוגע לעניננו, שלא באנו הפעם לכתוב ספר דברי־הימים לישראל, כי־אם לחקור על התאריכים, שהיו נהוגים בקרב העם. ובדבר הזה נכבד לנו מאד מאד ספר “סדר עולם” זה, שחשבונותיו נתקבלו בכל תפוצות ישראל⁹⁰, ושהיה הראשון, אשר ברוח בקֹרת ובהשכל ובדעת התחָקה על כל קוץ וקוץ, שיש לו קשר ויחס כל־שהוא עם חשבונות־הזמנים שבמקרא, ולא הניח דבר קשה אחד, שלא נתעורר עליו, ולרַבות משאֵלותיו לא מצאו גם חוקרי־המקרא בזמננו פתרון נכון.

ה. חשבונות בעל “סדר עולם”. רבי עזריה האדומי השכיל לתאר בקצרה את הדרך, שדָּרך בה בעל “סדר עולם”, ואומר עליו, שדרכו “לתפוֹס את המוּעט”. את המשפט הזה שמענו זה־כבר מפי אחד מראשוני אמוראי ארץ־ישראל, יהודה בי רבי, שהביע אותו בסגנון נמרץ ומכֻוָּן יותר: “חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט” (ירושלמי, ר"ה, פ"א, ה"א). בכל־מקום שבעל “סדר עולם” מוצא, שמספר השנים בפרטן יתר על אותו מספר השנים בכללן, הוא תופס במועט, ומחליט, שמקצת השנים של אחד השופטים או המלכים נבלעות באותן של חברו, שהכתוב מונה לשנים מקֻטעות ולא לשנים שלמות, וכיוצא באלה.

את הַשָּׁנים מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם קוצב בעל “סדר עולם” על־פי סדרי הדורות בפרשות בראשית ונח לאלף ותרנ"ו ולרצ"ב שנה, כאשר מצאנו כזאת ליוסף הכהן, ונמצאה לדת אברהם אלף ותתקמ"ח לאחר בריאת־עולם. אבל מכאן ואילך הוא מתחיל לנטות ממנו. יוסף, הנסמך רק על המקרא “ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים”, ואינו מכניס עצמו כלל ליַשב את הסתירה היוצאת ממקרא אחר: “כי גר יהיה זרעך בארץ לא־להם ארבע מאות שנה”, אומר על ת"ל שנה אלה, שהן מתחילות מזמן שיצא אברהם מחרן ובא לארץ־ישראל, שהיה אז בן ע"ה שנה, כאשר הבינו בעל ספר־היובלים וכת השמרונים; אבל בעל “סדר עולם” מדַיק מלשון “כי גר יהיה זרעך”, שארבע מאות שנות השִּׁעבוד מתחילות מלדת יצחק, ושת"ל שנה שנאמרו במקום אחר תחלתן מברית בין־הבתרים, שאף־על־פי שלפי סדר המאורעות במקרא מקומו לאחר ביאת אברהם לארץ, הוא דורש את המקרא במדת “אין מֻקדם ומאֻחר בתורה”, ואומר, שהיתה ברית בין־הבתרים עד שלא נתיַשב אברהם בארץ, ושהיה שם רק לפי־שעה, וחזר לחרן וישב שם חמש שנים ואז עלה ונשתקע בארץ־ישראל. ואחר שהיתה לדת יצחק ב"א מ"ח שנה אחר בריאת־עולם, נמצאה יציאת מצרים ב"א תמ"ח לאחר בריאת־עולם (בזמן אשר לדעת יוסף עברו ב"א תנ"ג שנה). אבל יותר מזה נוטה בעל “סדר עולם” מחשבונותיו של יוסף בתקופת הזמן שבין יציאת מצרים ובנין הבית. יוסף קוצב את הזמן הזה על־פי מספר השנים של כל אחד ואחד מן השופטים. ואף־על־פי שהמספר היוצא מן הקציבה הזאת (שפ"ד שנה עד יפתח ותקצ"ב עד בנין הבית) אינו מכֻוָּן עם המקראות שבמקום אחר, שאינם מונים עד יפתח אלא ש' שנה (שופטים, י"א, כ"ז) ועד בנין הבית ת"פ שנה (מ"א, ו, א), אינו מקפיד בכך; אבל בעל ס"ע כדרכו תופס את שני המנינים האלה לעִקר, וימי השופטים הוא מסַדר על־פי הכלל, שחשבון גדול בולע לחשבון ממֹעט⁹¹. בקציבת ימי הבית הראשון סומך יוסף על מלכי יהודה בלבד (אלא שלפי הנוסח שהיה לפניו הוא נותן עוד לשלמה ארבעים שנה יתרות); אבל בעל ס"ע אינו מסתפק בזה, ומעריך את שני בתי־המלוכה אלה לאלה, וכדרך שאמרו במאמר שהבאנו למעלה: “אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל אלא משני מלכי יהודה, ולא על שני מלכי יהודה אלא משני מלכי ישראל”, ובדרך כזה הוא מוצא, שלא עמד הבית אלא כמנין שנות מלכי ישראל, ת"י שנה, וחרב בשנת תי"א לבנינו, ג"א של"ח לאחר בריאת־עולם.

בחשבון הזמן שבין חרבן בית ראשון וחרבן בית שני, שלא מצא לו חֹמר מספּיק, הלך בעל “סדר עולם” בדרך מיֻחד לו. הזמן הזה מכיל אצלו ת"ץ שנה (כנגד שבעים שבועים שבדניאל), ששבעים מהן עשו ישראל בגלות בבל, ות"ך מהן הן ימי עמידת בית שני, ונמצא שחרב בית שני ג"א תתכ"ח שנה לאחר ב"ע. חשבונותיו של בעל ס"ע והיסודות שבנה אותם עליהם דורשים שימת־לב מיֻחדת, ימי גלות בבל נקצבו במקרא בשתי פנים, שכתוב אחד אומר: “לפי מלאת לבבל (כלומר – למלכות בבל) שבעים שנה אפקֹד אתכם” (ירמיה, כ"ט, י) וכתוב שני אומר: “למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה” (דניאל, ט, ב), מכאן הוציא בעל “סדר עולם”, שמחרבן בית ראשון עד שנפלה בבל ביד כורש עברו נ"ב שנה (כי השנה שחרב בה הבית היתה שנת י"ט לנבוכדנאצר), ומכורש שנתן הרשיון לבנין הבית עד שנבנה בשנה השנית לדריוש עברו עוד י"ח שנה, שהשלימו את המנין לשבעים. שני מספּרים אלה מכֻוָּנים בקֵרוב גדול עם הידוע לנו מדברי ימי העמים, אלא שבעל ס"ע חלק אותם לפי שנות המלכים, שקצב זמן מלכותו של כל־אחד מהם לפי מה שהעלה בפלפולו. את שנות נבוכדנאצר, שקצבן כראוי למ"ה שנה, הוציא בלי־ספק מזה, ששנת החרבן היתה שנת י"ט לנבוכדנאצר, ובשנת ל"ז לגלות יהויכין, שהיא כ"ו לחרבן, – מת. על בלשאצר המלך האחרון לבבל (שלפי דעת החוקרים האחרונים היה רק נציב־מלך או בנו של המלך נבוניד, שמשל בחייו) יאמר בדניאל, שנהרג בשנה השלישית, ונשארו לפי־זה לאויל מראדך כ"ג שנה (וזהו שאמרו במגִלה (י"א, ב) על כ"ג שנה של אויל מראדך, שהן “גמרא”, פֵּרוש – שלמדוּ אותן מסברא), ואמרו על דריוש בן־אחשורוש מזרע מדי (שלפי דעת בעל ס"ע אינו דריוש מלך פרס), שכבש את בלשאצר: “ועוד שנה אחת היתה חסרה לבבל, ובא דריוש והשלימה”. אבל מדברי ימי בבל ופרס אנו יודעים, שמנבוכדנאצר עד כורש מלכוּ בבבל שלשה מלכים: אויל מראדך שתי שנים, נרגלאסר ארבע ונבוניד י"ז. וכן הדבר עם מספר השנים משנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש, שמספר השנים בכללן מכֻוָּן עם דברי בעל ס"ע, אבל זמן מלכותו של כל־אחד מהם שונה ממנו. כורש מָלך (בבבל) תשע שנים, קמביזס שבע, סמרדיס שנה אחת, ושנה אחת של דריוש, הרי י"ח, אבל בעל ס"ע חולק שנים אלה בין המלכים הידועים לו מן המקרא: כורש, אחשורוש ודריוש. אחשורוש שבמקרא (ששמו בפרסית “כשירש”, בשטרות מצרים “חשירש”⁹² ובתרגום הסורי “אחשירש”) הוא קסרקסעס, בנו של דריוש הראשון, אבל בעל ס"ע חושב אותו לאביו של דריוש. ומסדר המעשים שבמגלת אסתר הוא מוכיח, שמלך ארבע־עשרה שנה, ולכן לא נשארו לו לכורש אלא שלש שנים, שהוא נותן לו.

עוד יותר נפלאה דעת בעל “סדר עולם” (פרק ל) בחשבון שנות בית־שני. את המספר ת"ך שנה, שהוא נותן לבית שני, הוא חולק לפי הסדר הזה: מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, מלכות יון ק"פ, מלכי בית חשמונאי ק"ג ומלכי בית־הורדוס ק"ג. שני המספרים האחרונים נוטים אך מעט־מזער מן הידוע לנו מדברי ימי העולם. מזמן שפָּרק שמעון החשמונאי את עֹל הגוים מעל צוארו, בשנת ק"ע לשטרות, עד שחרב הבית בשנת ש"פ עברו מאתים ועשר שנים, שמחציתן נופלת בקֵרוב במלכות בית־חשמונאי ומחציתן בימי בית־הורדוס. שנות מלכי יון, מאלכסנדר הגדול שכבש את דריוש בשנת 330 לפני המנין הרגיל עד שמעון החשמונאי בשנת 142, עולות למאה ושמונים ושמונה שנה. אבל שנות מלכות פרס אי־אפשר לכַוֵּן כלל, שאינן מגיעות אפילו לחמישית ימי מלכותה, כי משנת שתים לדריוש הראשון (520 לפני־המנין) עד סוף מלכותו של דריוש השלישי עברו ק"ץ שנה⁹³. והדברים מוכיחים על־עצמם, שבעל “סדר עולם”, שלא ידע אלא את מלכי פרס שנזכרו במקרא, חשב את דריוש הראשון, שבתחלת מלכותו נבנה הבית, ואת דריוש השלישי, שכבשוֹ אלכסנדר, לאיש אחד, וכמו שאמר מפֹרש: “ואין אתה מוצא מלכים לפרס אלא שלשה”. ומפני שנמצא עוד בימי עזרא ונחמיה מלך רביעי ששמו ארתחשסתא, הוא מוציא מזה משפט, שדריוש הוא ארתחשסתא⁹⁴ וששמו הפרטי היה דריוש והכללי ארתחשסתא, “שכל המלכות (דינאסטיע) נקראת ארתחשסתא”, ושנות מלכותו בפני הבית היו ל"ד שנה. אבל מאין לקח את המספר הזה, אחרי שבמקרא לא נזכרה אלא שנת הל"ב (נחמיה, י"ג)? ועל איזה יסוד קצב את מלכות דריוש־ארתחשסתא זה לל"ה שנה בדיוק, לא פחות ולא יותר? דבר זה נראה באמת כתמוה. אבל בלי־ספק לא מקרה פשוט הוא, שסוף האלף הראשון ליציאת מצרים גומר עם התחלת המנין החדש, מנין שטרות: בעל “סדר עולם” ידע היטב, שכּל חשבונותיו, שהוציא מתוך הסברא והעיון במקרא, אינם אלא מקֹרבים, ואין לחשבם כמסמרות נטועים, ולכן כשיצא לו בחשבונו, כי בנין בית שני היה תתק"ס שנה ליציאת מצרים, וכי ימי האלף הראשון למנין הזה קרבים אל קצם, וימי מלכי פרס, כפי שהוציאם מתוך המקראות, הן חסר הן יתר, כָּלים עמו יחד, בחר לעשות את סוף האלף הראשון לקַו המבדיל בין מלכות פרס ותקוּפת המקרא, שנחתם בימיהם, לבין מלכות יון, הנמנית לחשבון שטרות, ותקוּפת המשנה הנופלת בימיהם. ומפני שהיתה מסוֹרה בידו של בעל “סדר עולם”, שנצחונו של אלכסנדר על דריוש קדם למנין שטרות שש שנים, “ושֶׁשש שנים מלכו בעילם ואחר־כך פשטה מלכותם בכל העולם”, ראה את־עצמו זקוק לגרוע שש שנים אלה מארבעים השנה שהיו בידו עד תשלום האלף הראשון, ולא נשארו לו בשביל מלכות דריוש־ארתחשסתא, או למלכות פרס בפני הבית, אלא ל"ד שנה בלבד. בקציבת מנין שטרות במספר אלף שנים מצֻמצמות לאחר יציאת מצרים נמצא עוד דבר טוב, שהמנין היוָני הזה, מנין שטרות, שנתפשט עד־מאד בעולם, היה מזכיר לעם ישראל את המאורע הנכבד ביותר בדברי־ימיו, את יום צאתו מארץ מצרים, וכאשר נסתפק באמת אחד מאמוראי בבל, אם המנין הנהוג בארצו איננו ליציאת מצרים, אלא “דשבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא” (ע"ז, י, א)⁹⁵.

ממה שלא הזכיר בעל ס"ע אפילו פעם אחת בספרו את מספר השנים שעברו מבריאת־העולם עד המאורעות שהוא מדבּר בהם, אפילו הנכבדים ביותר (כחתימת־הנבואה, בנין הבית וחרבנו), נראה, שלא נתכַּוֵּן בחקירותיו, אלא ליַשב את המקראות ולערוך את המאורעות לפי סדרם, אבל לא להנהיג בעם תאריך חדש, תאריך־הבריאה. וכן נראה בסוף ספרו, שלא רצה לשַׁנות את התאריכים, שהיו נהוגים בישראל, ואמר: “מכּאן ואילך צא וחשוֹב (בארץ־ישראל) לחרבן הבית, ובגולה מונים בשטרות למנין יוָנים”. וכן יוצא מדברי המשנה בגטין, שהבאתי בתחלת הפרק, שלא היו מונים בימי המשנה למנין־הבריאה, שאם לא־כן, בודאי שלא היו משתמטים לפָרש מה דין התאריך הזה לענין גטין.

והנני לחזור פה בקצרה על שיטת “סדר עולם” ולערוך את תוצאותיו בלוח הבא:

ו. התפשטות המנין לבריאת־עולם. אבל לאחר חתימת המשנה התחילו חשבונות בעל “סדר עולם” להתפשט לאט לאט, ויסודות שיטתו נתקבלו אצל חכמי האמוראים בלי כל חולק. המספרים אתרנ"ו, שמאדם ועד המבול, ב"א תמ"ח עד יציאת מצרים, רד"ו של שעבוד מצרים, ת"י של בית ראשון ות"ך של בית שני חוזרים ונשנים בתלמוד ובמדרשים מעת לעת ומפקידה לפקידה. ודבר מֻסכם היה אצלם, שמיציאת מצרים עד מנין־שטרות עברו אלף שנים מכֻוָּנות.

ומגבול העיון, אשר התכנס בו בראשונה, עבר החשבון הזה לעולם־המעשה, ומכּתלי בית־המדרש יצא על־פני־חוץ, ונעשה לתאריך נהוג בעם.

מדברי התלמוד: “לאחר ד”א ורל"א שנה לבריאת עולם וכו' " (ע"ז ט, ב) אנו רואים, כי כבר היו מונים בעת ההיא ליצירה; אבל ממקום אחר יצא לנו, שהיה המנין לבריאה נוהג אצלם על־כל־פנים ק"ן שנה קֹדם לכן. קציבת הקץ בשנת ד"א רצ"א (או רל"א לפי הגהתי) נשלחה, לפי דברי התלמוד (סנהדרין, צ"ז, ב), לרב יוסף, שמלך משנת ד"א פ"א עד ד"א פ"ג – יוצא, שעוד בראשית האלף החמישי כבר היו חושבים לבריאת־עולם. אבל עוד גדולה מזו מצאנו, שכבר נתפשט מנין זה באותו זמן בין היהודים מבעלי הברית החדשה. אגדה אחת סורית⁹⁶, שזמנה הוּא במאה השלישית למנין הנהוג, תספר לנו את הגדולות ואת הנפלאות, אשר עשה אחד מקדושי הנוצרים, פיליפוס שמו, בהביאו בברית החדשה את יושבי העיר קַרְתַּגָּה, ובמרוצת־דבריה תאמר בדרך מליצה, כי “גֹרַש הַשָׂטן מקרתּגה אחר אשר ישב בתוכה ג”א תשצ"ה שנה", כמספר השנים שעברו מבריאת־עולם, שגברה יד השטן בחטאו של אדם הראשון, עד שהחזיר הקדוש הזה מלכות־שמים ליָשנה, והמעשה היה מספּר שנים מעטות אחר מות יֵשוּ.

בתקופה שלאחר חתימת התלמוד אנו מוצאים את המנין לבריאה ב"ברייתא של שמואל", שהזכירה שנת ד"א תקל"ו (ריש פ"ו)⁹⁷, ובשתי מצבות איטליה משנות ד"א תקפ"ב ותקפ"ז (אצל אסכולי, צד 302 וצד 307). ההפסקה הארֻכּה הזאת, משנת ד"א פ' עד ד"א תקל"ו, אפשר שתעורר ספק בלב איש, אם באמת כבר היה תאריך־הבריאה נהוג בישראל בימי התלמוד ואם בשני המקומות המובאים למעלה מספַּר השנים מיֻסד על תאריך נהוג בפֹעל, ולא על חשבון עיוני בלבד, וכדרך שמצאנו אצל חכמי בבל לפעמים גם את תאריך־הבריאה, אף־על־פי שהיו מונים לשטרות, וכעין־זה כבר החליט הרשי"ר, שלא ידע עוד מן המנינים אשר ב"ברייתא דשמואל" ובמצבות איטליה, שבענין קציבת הקץ בחרו בכַוָּנה במספָּרים היוצאים מן המנהג הרגיל (עַיֵּן “כרם חמד”, ח"ה, צד 198). אבל מאחר שאנו רואים, כי כל אשר ירבו מציאות חדשות להתגלות, כן יוסיפו עקבות מנין־הבריאה להגלות לנו בימים קדומים יותר, נוכל להוציא משפט, כי ההפסקה שמצאנו בתאריך זה אינה אלא מדֻמה, וכי יסודתה רק במִעוט המקורים, שהגיעו אלינו מן התקוּפה הזאת, אשר כמעט כאַיִן הם. ובאמת כך הוּא הדבר גם בשני התאריכים האחרים, שהיו נהוגים בישראל מימים קדמונים, ובכל־זאת אינם מתגלים לנו, אלא בפרק שאנוּ עומדים בו. השנה הקדומה ביותר, המנוּיה לחשבון־שטרות היא אותה הידועה לנו עתה משטר אחד שבגניזת מצרים, שזמנו אלף ס"ב לשטרות או ד"א תקי"א לב"ע⁹⁸, וכל השנים האחרות מחתימת המשנה ואילך ידועות לנו רק מאגרת רב שרירא גאון, שנכתבה במחצית המאה השמינית לאלף שעבר. והשנה הקדומה ביותר, המנויה לחרבן, מאֻחרת עוד יותר, והיא שנת תשע"ז, או ד"א תר"ו, הנזכרת בתחלת ספר “פסיקתא רבתי”.

אחרי הפסק של מאה שנים אחר זמן מצבות איטליה אנו חוזרים ופוגשים מנין־הבריאה במדינה זו, באיטליה, אצל רבי שבתי דונולו, המזכיר בהקדמת ספרו “חכמוני” שנת ד"א תרפ"ה לב"ע. וכן אנוּ מוצאים את התאריך הזה גם בארצות אחרות (עַיֵּן להלן), ומאז והלאה אינו פוסק עוד בישראל עד־היום.

ז. חלופים קטנים במנין־הבריאה. אף־על־פי שחשבונות בעל ס"ע נתקבלו בכל ישראל, בכל־זאת לא נמלט מנין־הבריאה מחלופים קלים בשעור שנה או שנתים. מפי הנשיא (ספר “העבּור”, מאמר ג, שער ז) והישראלי (ב"יסוד עולם"), מפי הרז"ה בספר “המאור” (ע"ז, פ"א), הרמב"ם בהלכותיו (שמיטה ויובל, פרק י, הלכה ב⁹⁹) והמפרש לה' קה"ח (פרק ו) אנו שומעים, שהיו בני־מזרח גורעים שנה אחת משנות־הבריאה, הנהוגות בינינו, אנשי־מערב. ורב סעדיה גאון (הובאוּ דבריו בספר “העבּור”, שם) משתדל להראות, שחשבון אנשי־מערב מֻטעה, ואמר: “השנה שאנוּ עומדים בה היום היא שנת אלף רל”ח למלכות אלכסנדרוס, והיא שנת ד' תרפ"ו לבריאת עולם לחשבוננו. ויש אחרים שחושבים היום לבריאת עולם תרפ"ז, ואל יעלה בלבך, כי החשבון הזה נכון הוּא, כי קדמונינוּ נתנוּ לנוּ מסוֹרת בתלמוד, שיש בין סדר עולם ובין מלכות אלכסנדרוס באחדים שתי שנים, ונתנוּ סימן לזה, כי זה שנתים הרעב¹⁰⁰, ואתה מוצא בין ח' שנים, אשר הן האחדים באלף רל"ח למלכות אלכסנדר, ובין שש שנים, אשר הן האחדים בד' תרפ"ו לבריאת עולם לחשבוננו, שתי שנים, כדברי קדמונינו, ואין ביניהם לחשבון האחרים כי־אם שנה אחת, שלא כדברי רבותינו. ואלו האחרים, כיון שראו חשבונם פחות שנה אחת, אמרו על השנה הזאת שנת המבול היא, והראשונים פחתוה ממספר השנים בסדר עולם". אבל דברי רב סעדיה אלה מראים רק זאת, שעוד בימי חכמי־התלמוד היו הבבליים מונים תאריך־הבריאה כדבריו. אבל אין להוכיח מהכלל הזה, שלא היתה באותו הפרק שיטה אחרת במקומות אחרים, שהמנין היה עודף אצלם בשנה אחת. ובאמת הטעם, שהביאוּ “אחרים” לדבריהם משנת המבול, לא נתחדש בימים האחרונים, והדבר תלוי במחלֹקת קדומה, הנזכרת במדרש רבה (בראשית, פ' ל"ב), שאמרוּ שם: “רבי יהוּדה אומר שנת המבוּל אינה עולה מן המנין, אמר לו רבי נחמיה, אף־על־פי שאינה עולה מן המנין (בשנות הדורות) עולה היא בתקוּפות וּבחשבונות”, והוא הדבר שאמרוּ “אחרים”, “שהראשונים פחתוּה ממספר השנים בסדר עולם”, כאשר כבר העיר על־זה הרשי״ר בערך אלכסנדרוס מוקדון, אות י"ז. אבל עוד טעם אחר אנוּ שומעים על החלוף הזה מפי רב האיי (שהביאוֹ הנשיא שם) והוּא, שהעולם נברא בניסן, ואנשי־מזרח מתחילים השנים מתשרי שלאחר בריאה, ואנשי־מערב מונים מתשרי שלפני־כן (וכן כתב רבנוּ תם בספר “הישר”, שהבאנוּ למעלה), או במלים אחרות: בני־מערב היו חושבים את שנת הבריאה, ובני־מזרח משליכים אותה.

מלבד שתי שיטות אלה, שנתפשטוּ מאד בעם, נמצאה עוד שיטה שלישית, שחברה את שני הטעמים לאחדים, והוסיפה על שנות הדורות של “סדר עולם” שתי שנים. מעַבּר קדמון אחד, שקדם מעט לפני הרס"ג, יהושע בן־עלאן, יאמר: “כי הראשונים היוּ משליכים משני בריאה שתי שנים, ואומרים שנה אחת היא שנת בריאת העולם, והשנית היא שנת המבול, והאמצעיים השליכוּ שנה אחת, ואמרוּ זוּ שנת המבוּל, וחכמי הדור הזה לא השליכוּ מאוּמה” (“הגֹרן”, ח"ד, צד 78). דברים אלה, שכפי־הנראה לא הבינם בן־עלאן בעצמו לאשורם¹⁰¹, יצאוּ לפי־דעתי מפי אחד מן החכמים, שהיו מוסיפים במנין היצירה שתי שנים על חשבון ס"ע ואמרוּ, שהראשונים, שהנם בני־מזרח, המונים ממולד וי"ד, משליכים ממנין־הבריאה הנכון שתי שנים ואינם חושבים אלא שנות הבריאה שבס"ע, ואומרים, שאין להשגיח על שנת המבוּל, שאינה נחשבת בשנות העולם, ולא על שנת הבריאה, מפני שהיא שנה מקֻטעת (מניסן עד תשרי); והאמצעים, המונים מבהר"ד, לא השליכוּ אלא שנת המבוּל לבד, אבל את שנת הבריאה הקדימו לחשֹׁב מתשרי שלפני בריאה, וכדרך שאנוּ רואים מדברי רס"ג ורה"ג; אבל חכמי הדור הזה בארץ־ישראל לא השליכוּ מאוּמה, ומוסיפים שתי שנים אלה על שנות הדורות של בעל “סדר עולם”.

עקבוֹת החשבון הזה לבריאת־עולם נשארוּ לנוּ עוד בתרגוּם יונתן לתורה (בראשית, א, ט"ז), שאמר על המאורות: “והוון שוין באיקרהון עשרין וחד שעין, בציר מנהון שית מאה ותרין ושבעין חולקי שעתא”, או כ' שעות ת"ח חלקים, והוּא מולד תשרי, הקודם לבהר"ד שנה אחת ולמולד וי"ד שתי שנים, ובשעוּר זה תקדם בריאת עולם, לפי דעה זוּ, למנין הבריאה של בני־בבל. והדברים מבֹאָרים יותר במגִלת רבי אביתר, שנכתבה בשנת אלף ת"ה לשטרות ונתפרסמה על־ידי הרש"ז שֶׁכטֶר (Saadyana, 103), שכתב: “ולמה מונין מתחלה מלבהר”ד (מליל בהר"ד)? שיום רביעי, שברא הקדוש בו את החמה להאיר ולהקדים על הלבנה, מיום ראשון עד תכלית יום שלישי, ובתחלת ליל רביעי קבעם הקדוש במאמרו ברקיע, ושמשו שניהן עד שעמדה הלבנה בעשרין שעות ות"ח חלקים ליום רביעי, והיא יותר על החמה, וגער בה הקדוש ומיעטה, וכך קבע מולדה. ושמשה מאותן ג' שעות ותר"ע (צריך להיות: ותרע"ב) החלקים. ולשנה שניה לברייתוֹ של עולם עמדה הלבנה בלבהר"ד"… הרי מפֹרש בדבריו, שתשרי שמולדו הוא בהר"ד הוא שנה שניה ליצירה (וזה שלא התחילו למנות מן השנה הקודמת הוּא, לפי־הנראה, מפני ששנת הבריאה אינה עולה בחשבון).

בשיטה זוּ תפס, כפי־הנראה, גם אחד מן החכמים האחרונים, רבי משה פרווינציאלע, בהשגתו על ספר “מאור עינים”, אשר בהשתדלותו לקַיֵּם מסורת חז"ל, שר"ח ניסן בשנת יציאת ישראל ממצרים חל בחמישי בשבת, העתיק שנת יציאת מצרים לשנת ב"א תמ"ז (שחל בה מולד ניסן ביום ד' י"א קנ"א), מפני ששנת ב"א תמ"ז לחשבוננוּ היא שנת ב"א תמ"ט לחשבון תרגום־יונתן.

על־פי ההנחה הזאת, שיש שהיוּ מוסיפים על תאריך־הבריאה של אנשי־בבל שתי שנים, נוכל ליַשב סתירה אחת הנמצאה בין מאמר אחד של רבי חנינא ואחת מן המשניות החיצוניות בענין הקץ, שרבי חנינא קצבוֹ לאחר ארבע מאות שנה לחרבן הבית, והברייתא לאחר ד"א רל"א שנה לבריאת העולם (ע"ז, ט, ב). הבבלי אומר על־זה, דמתניתא טפיא תלת שנין. אבל הברייתא מפליאה אותנוּ עוד מצד אחר. בזמן שרבי חנינא קוצב את הזמן במספר עגֹל, מכֻוָּן במאותיו, הברייתא מדקדקת לא רק באלפיו ובמאותיו, כי־אם גם בעשרותיו ובאחדיו. וקרוב בעיני לראות את סבת הסתירה הזאת במנין שנות הבריאה, שהיו חכמי ארץ־ישראל נבדלים בו מאנשי בבל. דבר טבוּע הוּא בנפש כל־עם, לזכור בימי עניוֹ ומרוּדיו ימים מקדם, לשאֹב מהם תנחומות לנפשו וליַסד עליהם את תקוותיו. ולא יפּלא הדבר, אם עַם ישראל, הבזוּז והשסוּי בידי צורריו הרומיים, מדד לו את קץ צרותיו במדת שעבּוד מלכיות: מלכות ראשונה ע' שנה, מלכות שניה נ"ב שנה, מלכות שלישית ק"פ שנה¹⁰². ואחר אשר כָּלוּ קִצים אלה ומשיח לא בא, היוּ משעשעים את נפשם, כי על־כל־פנים לא יִמָּשך השעבוּד האחרון מן הראשון, שנאמר עליו: ועבדום וענוּ אותם ארבע מאות שנה. והוּא הדבר אשר אמר רבי חנינא (אוּלי אחר שכבר עברוּ בימיו ק"פ שנה לחרבן): לאחר ארבע מאות שנה מחרבן הבית, אם יאמר לך אדם וכו'. והנה חרב הבית לחשבון אנשי־בבל בשנת ג"א תתכ"ט, או לפי חשבון המוסיפים על חשבון זה שתי שנים – בשנת ג"א תתל"א, ונמצא כאן לפי שני המנינים השונים שהיוּ נהוגים בארץ־ישראל, מצאנוּהוּ במקום אחר קצוב במספר יובלות, ואמרוּ: “אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן־דוד בא” (סנהדרין, צ"ז, ב), אלא שלבעל המאמר הזה בא הקץ באחדות אחרת, במספר יובלות, ולכן לא ידע אם יבוא משיח “בתחלתו או בסופו, אם כלה או אם אינו כלה”. ואני נוטה עוד לחשֹׁב, שזה שנאמר שם: “לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד לברִיָּתו של עולם העולם יִתּוֹם”, אינו קץ אחר, אלא שתחת ותשעים הצֹרך לתקן ושלֹשים, כמו שהוא במסכת עבודה זרה. אבל אם למנין זה (ליובלות) לא מצאנו אלא רמזים מועטים, ברורים פחות או יותר, הנה לשני המנינים האחרים (ליצירה ולחרבּן) נמצאות דוגמאות לרֹב, מפני שנתפשטו מאד במעשה.

בבבל היו חושבים מנין־הבריאה (כאשר ראינו מדברי התלמוד בעבודה זרה) ג"א תמ"ח שנה לפני מנין־שטרות וג"א תתכ"ח לפני חרבן בית שני, או מתשרי שנת ג"א תש"ס לפני המנין הנהוג. ומנהג זה היה נוהג גם בדורות האחרונים. אבל מפני שבגולה היוּ מונים במעשה למנין־שטרות, ומנין־הבריאה לא היה ידוע אלא לחכמי הדור ומלֻמדיו, לכן לא נשארו לנו בענין זה אלא רשמים מועטים. מלבד העֵדיות המפֹרשוֹת של רס"ג ורה"ג, המאשרים את הדבר במלים ברורות, אנו מוצאים לבעל “סדר תנאים ואמוראים”, האומר: “ומברייתו של עולם עד היום יש ד' אלפים ותרמ”ו ולמנין יונים אלף וקצ"ח שנים"¹⁰³. ובעל “סדר עולם זוטא” יאמר על חרבן בית שני, שהיה לאחר ג"א ותתכ"ח לבריאת עולם (הוצאת גרוֹסבֶּרגר, צד ל"ב), ושנת תנ"ב לחרבן־הבית היא אצלו ד"א ר"פ לבריאת עולם (שם, צד נ"ה), ועוד בתחלת הספר יאמר אחד ממעתיקיו המאֻחרים: “ומשחרב הבית עד־עכשיו אלף ונ”ג שנה, והם בכלל ד"א ותתפ"א (לבריאת עולם)" (שם, צד ב). ועתה זה מקרוב נגלתה לנו מתוך גניזת מצרים על־ידי הר"י מַאנן תעודה נכבדה וקדומה יותר, כתובה מידי ראש הגולה אשר בבבל, “שנת אלפא ומאה וארבעין ושבע למנין שטרות היא שנת ארבעת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש לבראשית”¹⁰⁴. השנה הנזכרת במכתב הזה, אשר ידֻבַּר עליו עוד במקומו הראוי, מכֻוֶּנת לשנת ד"א תקצ"ו לפי חשבון־הבריאה שלנו¹⁰⁵. ואחד מבעלי־המסורה הקדמונים, הידוע בשם בן־נפתלי, יאמר על שנת אלף ורל"ד לשטרות, שהיא ד"א ותרפ"ב לבריאת עולם¹⁰⁶. ובכ"י אחד של חמשה חֻמשי תורה וחמש מגִלות, הנמצא באוצר־הספרים בפטרבורג, כתוב בסופו: “ונשלם ביום חמישי לשבוע, לירח תמוז בחמשה בו, (שהיא שנת ארבעת אלפים) וּתשע מאות” (רשימת הרכבי ושטרק, צד 23). הספר הזה מוצאו מבבל, כי השם יששכר מנֻקד בו לפי הַנִקוּד הבבלי יִשְׁשָׂכָר, וקביעת השנה מכֻוֶּנת רק לשנת ד"א תתק"א שלנו.

אבל הרבה הרבה יותר נתפשט מנין־הבריאה הנהוג עד־היום אצלנו, המונה את השנים מבהר"ד, ג"א תמ"ט לפני מנין־שטרות, ג"א תשס"א לפני המנין הרגיל. מספר התעוּדות והשטרות המונים לחשבון זה הוּא רב ועצום כל־כך, עד שאם באנוּ לכתּוב אין אנו מספיקים, ולכן נתֵּן פֹּה רק משלים אחדים מזמנים קדוּמים ביותר, ומוצאותם מארצות שונות; ומהם נוכל לשפוט, עד־כמה נתפשט מנין זה ברֹב תפוצות ישראל

בכ"י של נביאים אחרונים, הנמצא בכנסית הרבנים בעיר קרַסו־בַּזַּר בִּקְרים, נרשם בסופו, שבא לידי אחד מן האחים מירֻשת אביהם “ביום א' לשבת בחדש מרחשון בכ”ה יום בו שנת ד' אלפים תר"ז" (עַיֵּן “משא קרים”, צד 25, וחבולסוֹן Corpus Inscriptionum עמוד 187). מהשוָאת יום השבוע עם יום החֹדש (שיש לתקנו עם חבוֹלסוֹן בכ"ח תמורת בכ"ה) יוצא, שהשנה מכֻוֶּנת עם חשבון־הבריאה שלנו.

בעל “הרוקח” בפרושו ל"ספר יצירה" (דפוס פשֶׁמיסל, דף י"א, ע"ב), אומר, שבראש חדש אדר ראשון נכנס זנב התלי במזל דגים. ובהכרח שהיא שנת ד"א תרי"ב לפי חשבוננו, שהיתה שנה מעֻבּרת, ולא לפי מנין אנשי־מזרח, שהיתה פשוטה.

בעל “רשימת החלופים” שבין רס"ג ובן־מאיר בקביעת המועדות יאמר על שנת המחלֹקת שהיתה בשנת ארל"ג לשטרות ותתנ"ג לחרבן, שהיא ד"א תרפ"ב ליצירה והוא לפי חשבוננו מבהר"ד.

רבי שבתאי דונולו בהקדמת ספרו ה"חכמוני" יאמר על־עצמו, שהָגלה מעיר־מולדתו בשני בשבת ביום ט' בתמוז שנת ד"א תרפ"ה לבריאת עולם. קביעה זו מסכּמת רק עם מנין־הבריאה שלנו.

רבי יצחק הישראלי הראשון בפֵרושו ל"ספר יצירה" (שיש מיחסים אותו לרבי יעקב ב"ר נסים או לדונש בן־תמים) יאמר על שנת ד"א תשט"ז, שהיא שוה לשנת שמ"ד למנין־ההגרה וזתס"ג למנין־היצירה של הביזנתּיים, המתחיל מחֹדש מרס 1748 שנה לפני חשבוננו לבריאה¹⁰⁷. ושני סמנים אלה מכֻוָּנים רק עם חשבון־היצירה מבהר"ד.

רבי חסאן הספרדי עִיֵּן בעיר קורטובה בשנת ד"א תשל"ב על תקופת טבת. ומכל חשבונותיו יוצא, ששנתו זו נמנית אצלו מבהר"ד (עַיֵּן “מחלֹקת רס”ג", צד 130).

בכתב אחד, שנכתב בקירואן, נמצא הזמן: “יום ה' כ”א באדר שני, שנת שמ"ה לשטרות תשצ"ד ליצירה" (J. Q. R., xvi, 576). גם קביעה זו מכֻוֶּנת רק לחשבוננו.

התלמוד, המזכיר את התאריך הזה שתּי פעמים (סנהדרין, צ"ז, ע"ב; ע"ז, ט, ע"ב), משתמש בסגנון “לבריאת העולם” או “לבריאתו של עולם”. וכן יכֻנה בפי בעל “סדר תנאים ואמוראים” ובעל “סדר עולם זוטא”¹⁰⁸ ובפיהם של המחברים הראשונים, שמקצתם הבאתי למעלה. וכן נמצא הסגנון הזה במצבות העתיקות באיטליה מן המאה הששית לאלף שעבר¹⁰⁹. אבל אצל סופרים מאֻחרים אנו מוצאים, שהם מצַיְּנים את המנין הזה בשם אחר, במלת “ליצירה”. קשה למצֹא בבֵרור את הזמן שנתחדש בו הכנוי הזה. הראשון, לפי־ידיעתי, שהוא מזכירו, הוא בעל “רשימת החלופים” בין רס"ג ובן־מאיר בקביעת שנות ד"א תרפ"ב – ד, שחי לאחר מות רס"ג (שהוא מזכירו בברכת המתים), אבל רק זמן קצר אחריו, בטרם נשתקע עוד לגמרי זכרון הריב. בכל הרשימה הזאת מזכיר שנת “ד”א תרפ"ב ליצירה". את השנה הזאת בעצמה בתוספת מלת “ליצירה” מצאתי גם בכ"י אחד אשר בסלע־היהודים (טשופוט־קאלע), המובא בספר “דקדוקי הטעמים” צד XXXIII. (המוציאים לאור, בעער ושטרק, חושבים כתֹבת זו לאחד הזיופים של אב"ן רש"ף. אבל עדַין הדבר צריך הכרע). – במצבות אשר בקרים, שהוציא לאור אב"ן רש"ף ב"אבני זכרון", נמצא שם “ליצירה” בזמנים קדומים ביותר, אבל מפני שמספר גדול ממצבות אלה כבר נגלה זיופן, וגם הנשארות לא יצאו מידי־חשד, אין להביא מהן ראיה.

ח. תאריך־הבריאה אצל הקראים. נקל הדבר לראות מראש, שהקראים הקדמונים, אשר פנו עֹרף למסורת העם וסללו להם דרכים לעצמם בפרוש התורה והמצוה, לפי־דעתם וראות־עיניהם, לא אצו לקבל גם את חשבונות בעל ס"ע ואת תאריך־הבריאה היוצא מהם, – וברוח הפתגם, אשר הבּיע ענן מיַסד דתם: “חפּישו באורייתא שפיר”, נסו לקצוב חשבונות אלה לפי דעתם והבנתם בפרוש הכתובים. והדבר מובן מעצמו, שאפשר שהגיעו בחקירותיהם לתוצאות אחרות, שונות מאותן, של בעל ס"ע, ואולי גם שונות זו מזו. ובאמת, אם אמנם מספרי הקראים הראשונים לא הגיעו לידינו כי־אם שרידים מעטים, בכל־זאת עוד נשאר לנו רֹשֶם, שעל־כל־פנים בזמן ידוע היה הפרֵש בין חשבונם ובין חשבוננו בשעור כ"ז שנה. את הדבר הזה אנו שומעים מפֹרש מפי הקרקיסאני, שכתב ספרו בשנת אלף רמ"ט לשטרות, שהיא שכ"ו למנין הישמעאלים, או בשנת ד"א תרצ"ז ליצירה לפי חשבון אנשי־מזרח. וכפי־הנראה, כבר נתקבל מנין זה זמן מסֻיָּם לפניו, ומפני־זה לא ידע הוא בעצמו לתת טעם להבדל הזה. והנני מעתיק כאן את תורף דבריו מלשון ערבי¹¹⁰. לאחר שהקדים הקרקיסאני ואמר: “שיש מבריאת עולם עד יציאת מצרים שני אלפים ארבע מאות וארבעים [ושש] שנים ומשם עד כניסת הארץ ארבעים שנה, וכי מבריאת עולם עד שנכנסו לארץ עברו שני אלפים ארבע מאות שמונים [ושש] שנים”, יוסיף לאמר, “כי מכניסת הארץ עד תחלת בנין הבית עברו ת”מ שנה, ומבניָנוֹ עד חרבנו תל"ב שנה". את המספר האחרון הזה הוא מבאר בדרך זו: שלמה מָלך ארבעים שנה, יצא מהן ארבע שנים שמלך קֹדם בנין הבית, ישארו ל"ו שנה, רחבעם בנו מלך י"ז שנה, וכך הוא מונה והולך כל מלכי יהודה ושנות מלכותם (אצל יואש נשמט בכ"י מספר השנים) עד צדקיהו ומסַיֵּם: “הרי משהתחיל שלמה בבנין הבית עד ששרפו נבוכדנאצר והגלה את צדקיהו תל”ט שנה, ומפני שבנין הבית נמשך שבע שנים, נמצא מזמן (סוף) בניָנו עד שנשרף ונחרב תל"ב שנה". ובסוף דבריו יאמר: “וכבר אמרנוּ, כי מבריאת עולם עד כניסת ישראל לארץ ב”א תפ"ו, ומכניסתם עד תחלת בנין הבית ת"ם, ומזה¹¹¹ עד הגלות וחרבן הבית שלשת אלפים (שכ"ה) [שס"ה] שנה, ונשאר (כלומר: ונמשך) החרבן שבעים שנה לפי הכתוב; ומבנין הבית השני עד שמלך אלכסנדר ארבעים שנה, וזה לקוח מן הירֻשה (כלומר מקבלת אבות). ומזה (יוצא) שמב"ע עד אלכסנדר ג"א תע"ה שנה, ואם יתוספו עליהן שנות אלכסנדר, שהן שנות שטרות, שכללן עד שנת שכ"ו לשנות הערביים (להגרה), יעלוּ אלף ורמ"ט. הנה יהיה מב"ע עד שנה זו ד"א תשכ"ד, ובה נגמר חבור הספר הזה, בחדש אדר, והוא חדש (הערבי) רבּיע השני. והרבנים יאמרו, כי היא שנת ד"א תרצ"ז (לאנשי מזרח) פחות כ"ז שנה, והן עשרים שנה מקיום הבית הראשון, ושבע שנים לא אדע סבתן!" השלמת מספּר השנה של ביאת הארץ מב"א ת"פ לב"א תפ"ו (ועִמה גם אותה של יציאת מצרים מב"א ת"מ לב"א תמ"ו) מתאשרת מתוך הִשָּׁנות המספר הזה על־ידי הקרקיסאני בעצמו. וכן התקון ג"א שס"ה במקום ג"א שכ"ה של חרבן בית ראשון יוצא מאליו, ממה שהמחבר חושב מנין־שטרות משנת ג"א תע"ה. אבל בשלֹשת התקונים האלה לא עלתה עוד ארוּכה לחשבונותיו המעֻרבבים, וקשה לדעת, אם יש לתלות הדברים בשגגת מעתיקים או בטעיות של חשבון. שנות בית ראשון לפי שנות מלכי יהוּדה, וכפי מה שפרטן המחבר (אם נשלים בהן ארבעים שנה של יואש שנשמטו בכ"י), עולות בקבוצתן, מזמן הִוָּסדוֹ לתכ"ט שנה, ומהשלמת בנינו לתכ"ב שנה לא לתל"ט ולתל"ב כדברי הקרקיסאני, ועל־כרחנו זקוּקים אנוּ לאמר, שמספריו אלה מֻטעים הם, וכדי לכַוֵּן חשבונותיו של קרקיסאני עם החלטותיו, שתאריך הקראים עודף על אותו של הרבנים בכ"ז שנה, ושמבריאת־עולם עד מנין־שטרות עברו תע"ה שנה, אין לנוּ דרך אחרת, בלתי אם להוסיף את ההבדל בן עשר שנים שבשנות מלכי יהודה על מספר השנים שמבריאת העולם עד יציאת מצרים וביאת הארץ, ולשוּב ולתקן בדברי הקרקיסאני ב"א תנ"ו ותצ"ו, תמורת ב"א תמ"ו ותפ"ו.

והנה כאשר שמענוּ מפי הקרקיסאני, יעיד הוא בעצמו, שלא היה יודע היטב בטיבו של חשבון, שהציע לפנינוּ. הוא ידע רק, שיש הפרש בין חשבון הקראים והרבנים בכ"ז שנה, אבל לא היה בידו למצֹא לו סבּה מספקת. ואוּלם אם נתבונן בדבר יותר, אפשר שיעלה בידינו לעמוד על אָפיוֹ של מנין הקראים הראשונים. הננוּ רואים, כי במספר השנים של בית שני, התלוי רק במסורת לבד, לא חדשוּ הקראים דבר, וחשבוּ את הזמן מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני לת"ץ שנה, שמצאון מכֻוָּנות לשבועים שבעים אשר בחזיון דניאל. וכל מחלקתם היא רק בתקופת־המקרא, שבה מצאו להם מקום לפרש את הכתובים בדרכים אחרים. שנות הבית הראשון קצבוּ לא לפי מלכי ישראל כדברי בעל ס"ע, כי־אם לפי שנות מלכי יהודה, שהן עודפות בעשרים שנה. ומפני שמספּר השנים מבריאת־עולם עד אברהם וכן השנים שמיציאת מצרים עד בנין־הבית מפֹרשות במקרא, ואי־אפשר להסב אותן לדרך אחרת, זקוקים אנוּ להחליט, ששבע השנים, שלא ידע הקרקיסאני לתת להן סבה, יסודן בפרק שבין אברהם אבינו עד יציאת מצרים. בעל ס"ע, כאשר ידענוּ ברצותו לקַיֵּם שני הַקִּצים השונים, שנאמרו על שעבוד מצרים, שכתוב אחד אומר ועִנו אותם ארבע מאות שנה, וכתוב אחר אומר ומושב בני־ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה, ששניהם כָּלו בזמן אחד ביציאת ישראל ממצרים, רואה את־עצמו זקוק לתת לכל־אחד מקצים אלה התחלה אחרת ולאמר, שהראשון מתחיל מלדת יצחק, והשני מברית בין־הבתרים, שקדמה לפי־הנחתו שלשים שנה, ושהיתה ברית בין־הבתרים חמש שנים לפני ביאת אברהם לארץ. אבל כבר מצאנוּ גם בין חכמי הרבנים, שֶׁסָּרוּ מן הדרך הזאת, מקצתם מחליטים את ההפך הגמור מדברי ס"ע, וחוֹשבים, ששני הקצים האלה התחילוּ בזמן אחד (מלדת יצחק או מברית בין־הבתרים), אבל לא כָלוּ כאחד, מפני ששעבוּד מצרים נמשך בעווֹנותיהם של ישראל יותר מארבע מאות, שנקצבוּ בתחלה בברית בין־הבתרים. ומקצתם הסכימוּ עם דברי בעל ס"ע, שהקץ האחד מתחיל מלדת יצחק והשני מברית בין־הבתרים, אלא שלדעתם לא היתה הברית הזאת בשנת השבעים לאברהם, כי־אם אחרי־כן בשעה שכבר נתיַשב בארץ, וגם לדבריהם ארץ השעבוד ממה שנקצב מראש, מפני שגרם החטא, וכבר האריך בזה האדומי ב"מאור עינים" (פל"ה) וב"מצרף לכסף" (מ"א, פ"ב). בפתרון השאלה הזאת נחלקו גם הקראים, שיש מהם המחליטים עם חכמי הרבנים, שהשעבוד ארך שלשים שנה יתרות מפני חטאת ישראל במצרים, ויש מהם החושבים את הת"ל שנה של שעבוד עם בעל ס"ע משנת השבעים לחיי אברהם, אבל לא מפני שאז נכרתה ברית בין־הבתרים, אלא שבאותה שנה יצא אברהם מארץ־מולדתו מאור כשדים (שנת יציאת אברהם מאוּר כשדים לא נתפרשה במקרא, והוציאוה מסברה), ויש מהם שהשתדלוּ ליַשב את הסתירה בדרכים אחרים¹¹². אבל הקראים הראשונים חשבו, כפי־הנראה, התחלת הקץ של ת"ל שנה לביאת אברהם לארץ כנען, וכמו שכך חשבו דמיטריוס ויוסיפוס, כאשר ראינוּ למעלה, והשומרונים, כאשר נראה להלן, וכאשר חשב כזאת בזמנים האחרונים רבי משה לטיף (הנזכר ב"מאור עינים" וב"מצרף לכסף", שם), שעמד על־זה מסברה ולא ידע שכבר קדמוהו חכמים אחרים שהיו לפניו. לפי הנחה זו יוצא, שישיבת ישראל במצרים נמשכה רט"ו שנה, בשעור חמש שנים יותר מחשבונו של בעל ס"ע. ואם נאמר עוד, שהיוּ הקראים הראשונים מוסיפים על חשבונו גם “שנה בריאה ושנת המבול” (כאשר נראה קצת מדברי הקרקיסאני שיבואו לפנינו), יעלו בידינוּ שבע השנים, שלא ידע הקרקיסאני לתת להן סבּה. ולפי־זה יצא לנוּ, שיציאת מצרים היתה בשנת ב"א תנ"ו (שנשתבשה אצל הקרקיסאני על־ידי טעות־סופרים פשוטה לב"א ת"מ), ושנת ד"א תרצ"ז למנין חכמי הרבנים שבמזרח היתה מכֻוֶּנת לשנת ד"א תשכ"ד לחשבון הקראים.

הקרקיסאני מעיר על תאריך־הבריאה בכלל, שהוא נכון רק בקרוב, אבל לא בדקדוק, מפני שהכתובים מונים תמיד לשנים שלמות, ואינם חוששים לשברי־השנים, שפעמים שהם עוזבים אותם, ופעמים שחושבים אותם לשנים שלמות. כי לא יעלה על לב איש, שכּל־אחד מהשופטים והמלכים עמד בתחלת השנה ומת בסופה. טענה זו אינה חזקה כל־כך, כאשר יחשֹׁב הקרקיסאני. וכאשר ידענו, הוציא התוכן תלמי בדיוק את תאריכו מתוך מספַּר שנות המלכים, על־ידי שנתן תמיד את שבר־השנה של כל מלך למלך העומד תחתיו. ואין מן הנמנע, שבדרך כזה או דומה לזה קצבו גם במקרא את שנות המלכים. אבל באמת היתה להחכם הקראי הזה כַּוָּנה אחרת, להוכיח בזה את בטול דעת מקצת חכמי הרבנים, ובראשם רס"ג בן־דורו, שהפריזו על המדה לאמר, שחשבון העבּור שבידינוּ היה נהוג בישראל מקֹדם ובו היו חושבים גם האבות הראשונים¹¹³. ועל־זה הוא אומר: “וזה מה שיורה על קלקול (חשבון) העבּור, וזה שיחליטו אנשיו, שהוא הולך על־פי שנות תאריך־העולם, מן הבריאה עד היום הזה”. וכן הוא חושב לחכמי הרבנים לטעוּת, “שהפילו את שנת המבול” מתאריך־העולם.

ונראים הדברים, שתאריך־הבריאה הזה לא היה נהוג אצל הקראים במעשה, כי כאחיהם הרבנים היוּ משתמשים במנין־שטרות, שהיה נפרץ בכל הארצות ובארץ־ישראל גם בתאריך־החרבן. וכל כַּונתם לא היתה אלא לפָרש את הכתובים ולהראות לפי־דרכם את בטול דברי הרבנים בעלי־מחלֻקתם.

מכל הדברים האלה אנוּ רואים, כי כמעט לא מצאוּ חכמי הקראים כל־מקום לחדש דבר בענין מנין־הבריאה. בדבר שנות הבית השני לא נשארה להם דרך אחרת, כי־אם לקבל דברי בעל ס"ע כצורתם ולאמר עליהם, שהם ירֻשת אבות. בדבר שנות הבית הראשון, שהן נקצבות על־פי שנות המלכים, שכבר אמרו עליהם: “אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל אלא משני מלכי יהודה, ולא על שני מלכי יהודה אלא משני מלכי ישראל” (ירושלמי, ריש ר"ה), סרוּ הקראים מדברי בעל ס"ע, ומבלי ראיה כל־שהיא נתנוּ היתרון לחשבון מלכי יהודה, וקצבו על־פיהם שנות הבית לת"ל שנה, תחת ת"י של בעל ס"ע. המקום השני, שמצאו בו הקראים מקום לגַלוֹת בו פנים אחרות, הוא זמן שעבוד־מצרים, שכפי מה שאמרתּי העלוהו מקצתם מרד"ו שנה עד רט"ו. אבל כאשר ראינו למעלה, לא נתקבל גם אצל חכמי הקראים הראשונים, שכמעט כֻּלם הסכימו בעִקר הדבר עם חשבון בעל “סדר עולם”; ודניאל הקומסי השתדל ליַשב את המקראות לפי־שיטתו, כאשר ראינוּ. גם בנימין הָנַּהַוָּנדי, בן־דורו של קומסי, נראה שֶׁשָֹּם לו את דברי בעל ס"ע ליסוד, אפילו בפרטים. הקרקיסאני, אשר כפי מה שהבאתי בשמו יחשֹׁוב לדבר מובן מאליו, ששנה אחת תעלה לשני אנשים, יאמר במרוצת דבריו על בנימין, שאמר, “כי שנה אחת נחשבת בחשבון תולע בן־פואה ובחשבון יאיר הגלעדי, וכן שנה אחרת תֵּחָשב בחשבון אלון הזבולוני ובחשבון אבצן בן־הלל הפרעתוני”, ובלי כל־ספק למד זה מדברי בעל “סדר עולם” (פ' י"ב).

גם מדברי ההדסי אנו רואים, כי אף־על־פי שלא הסכימו הקראים לחשבונות בעל ס"ע, מכל־מקום לא סרוּ מהם במעשה במנין שנות־הבריאה, במקומות שהיו חושבים לתאריך הזה. בספרו “אשכול הכופר” (סמן קכ"ז) הוא מוציא שנות־הבריאה מתוך סדרי הדורות שבמקרא, וּברֻבּם הוא נותן סמנים, המוכיחים שלא נפלו טעיות במספריו¹¹⁴. מאדם ועד נח אלף ונ"ז שנה (סמנם אבנה לי בית מדות), “מזמן אברהם (צ"ל יצחק) עד זמן נח” תשע מאות ותשעים (סמנם צץ המטה), מלדת יצחק עד יציאת מצרים ת' שנה. ונמצא מב"ע עד יציאת מצרים ב"א תמ"ז שנה, ועד תחלת בנין בית ראשון ב"א תתקכ"ז (וסמנם עד אמצע מקום ליהו). מתּחלת הבית עד חרבנו, לפי שנות מלכי יהודה (שהוא מונה שנותיהם לפרטיהן), תכ"ט שנה (סמן בזאת יבוא אהרן) ומסוף בנינו ועד חרבנו תכ"ב (סמנו עזבתי את ביתי), מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני ת"ץ שנה (שבועים שבעים שבדניאל), מגלות צדקיהו עד מלוכת כורש מ"ט שנה (עד משיח נגיד שבועים שבעה), שנה אחת לכורש (שלא מלך אם־כן אלא שנה אחת) ואחת לדריוש לפני בנין הבית, הרי נ"א שנה (סמנם שא נא), שהשלימו מלכות בבל לשבעים שנה, נמצא שעמד בית שני מתחלת בנינו ועד חרבנו תל"ט שנה, ומסוף בניָנו, שנמשך ארבע שנים – תל"ה שנה; אבל המחבר חושב אותן רק לתל"ד שנה, כנגד שבועים ששים ושנַים שבדניאל, ונותן בהן סמן ואם דלת היא. ונמצא, שבית ראשון חרב בשנת ג"א שנ"ו לב"ע, וחרבן בית שני ג"א תתמ"ו¹¹⁵. אבל אחר כל החשבונות האלה, כשהוא בא לקצוב את השנה שהוּא עומד בה, הוּא קוצב אותה לפי חשבוננו לבריאה אנוּ, ואומר על שנת ד"א תתק"ט (שהוּא נותן בה סמן ועם נבל נאצו שמך) ¹¹⁶, שהיא שנת ג"א ת"ס לשטרות, אלף תקע"א לחרבן בית ראשון, אלף פ"א לחרבן בית שני, בזמן שלפי חשבונוֹ היתה צריכה להיות שנת ד"א תתקכ"ז לב"ע.

עִקר ההבדל שבין חשבון ההדסי לבין חשבוננוּ מקורו בשנוֹת בית ראשון. ומן הראוּי היה, שיעלה לעשרים שנה, ששנות מלכי יהוּדה עודפות על שנות מלכי ישראל. אבל אצל ההדסי ההבדל הזה עולה רק י"ח שנה, מפני שטעה בחשבונותיו שלש טעיות: בפרק שמנֹח עד אברהם שכח להביא בחשבון שתי שנים שעברו מן המבוּל עד לדת ארפכשד; בשנות הבית הראשון, לפי חשבון מלכי יהוּדה, שהוּא מונה אותם לאחד אחד, השמיט שנה אחת של אחזיה, עד ששנות הבית עולות אצלו רק תכ"ט; כנגד זה חשב בטעות שנה יתרה לאדם, שת ואנוש, שבפרטן הוּא נותן לכל־אחד את המספר הראוּי לו, ק"ל, ק"ה ותשעים, שקבוצתן עולה שכ"ה והוא חושבה לשכ"ן.

אבל גם ההבדל בשנות הבית הראשון פסק לאחרונה, לאחר שהרגישוּ הקראים, כפי־הנראה, שאין בידיהם ראיה כל־שהיא להוציא את דברי הרבנים מחזקתם. הקראי רבי כלב אפונדופולו (ב"אדרת אליהוּ", ענין שמִטה ויובל, סוף פ"ג), בדבּרו על התאריך לבנין הבית הראשון, יאמר: שנבנה הבית בשנת ב"א תתקכ"ח ונחרב בשנת ג"א של"ח, שסמנו (הנמצא רק אצל הרבנים) שלח מעל־פני, ושעמד ארבּע מאות ועשר שנים, בהסכם גמוּר עם חשבון הרבנים, אלא שהם חושבים את השנים שעברו, עד ולא עד בכלל, והוּא חושבן עד ועד בכלל. אבל אינוֹ יכול להפּרד לגמרי מדעת קדמוניו (ששאבם מדברי ההדסי, כאשר יעיד סמנו “אמצע מקום” וסמנים אחרים שהוּא מביא במרוצת דבריו), ואומר: “אכן לפי דעת החכמים ע”ה, שמונים חרבנו מסופו, והוא מעת שאמר, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו, והיה תאריך החרבן בשנת ג"א שנ"ו לבריאה, סימנו זכור ה' לבני אדום את, ויהיה לפי־זה מתחילת בנינו עד סוף חרבנו תכ"ט שנה. וסימנו בזאת יבוא. ואם תוציא שבע שנים של בניָנו, יהיה מסוף בנינו עד סוף חרבנו תכ"ט (צ"ל: תכ"ב) שנים, וסימנו עזבתי את ביתי וכו' “. אבל כל דבריו אינם אלא דברי תימה. שמונה־עשר שנה אלה של “סוף חרבנו” לא נמצאו בשוּם מקום. וההדסי חושב, ששנות הבית הראשוֹן נשלמוּ בשנת ג”א שנ"ו עם המלך צדקיהוּ.

בכלל לא היו הקראים מֻצלחים בחשבונותיהם כל־עִקר. בתקופת המקרא לא העלוּ בידם כלום, וּבתקוּפת הבית השני הוסיפוּ טעיות על טעיות; בזמן שבעל ס"ע קוצב את השנים שעברוּ מרשיון כורש עד הִוָּסד הבית בשנת שתים לדריוש לי"ח שנה כראוּי (אלא שהוּא חולק שנים אלה למלכי פרס בדרך אחרת ממה שאנו יודעים מדברי הימים, וכאשר העירותי כבר) – ההדסי כולל את הזמן הזה רק בשתי שנים ואפונדופולו מערבב הדברים עוד יותר ואוֹמר על תאריך בנין בית שני, שהוא “עת עלִיַּת עזרא הכהן ע”ה בפעם הראשונה (?) בחדש השני"(?)¹¹⁷, ובהרכיבו את דעת הרבנים והקראים יחד יחליט, “שעמד בבנינו תל”ד שנה, סימנו ואם דלת היא. אך על מכונתו עמד ארבע מאות ועשרים שנה". והוּא שונה דבריו ואומר: “והבית היה בשלוה וּבהשקט תי”ג (צ"ל: ת"כ) שנה, ושאר השנים היה במצור ובמצוק מיד טיטוס". גם ביתר חשבונותיו נמצאוּ שבוּשים וסתירות שונים, שאין אנוּ חושבים לנכון להעיר עליהם בזה, וכל קורא יוּכל לעמוד עליהם מדעתו.

ט. תאריך־הבריאה של יושבי־קרים הקדמונים. בתחלת המאה השביעית, שאנוּ עומדים בה, גלה החכם הקראי אב"ן רש"ף תאריך חדש ליצירה אצל הקראים יושבי־קרים, אשר יִזָּכר פעמים רבות, כאשר יבטיחנו נאמנה, בכתבות ובמגִלות שונות, בצד מנין־הבריאה שלנו. ואני אביא פה רק כתֹבת אחת מהן, הנמצאה במצבה אשר ב"אבני זכרון" (סמן 37) וכתוב בה: “שנת תקל”ו… ליצירה היא שפ"ה למטרכיי'“. מהשוָאת שני המספָּרים האלה ומספרים אחרים, שהביא אב”ן רש"ף בידו, יוצא מיד, שחשבון־היצירה של יושבי־קרים הקדמונים עודף על מנין המטרכיים – השוה לדברי אב"ן רש"ף עם חשבוננו – בקנ"א שנה. התאריך הזה, לדברי אב"ן רש"ף, קדום מאד, ונמצאה מצבה אחת (סמן ד), שזמנה הוא ד"א (לאנשי קרים), או ג"א תתמ"ט לחשבוננוּ. וכפי היוֹצא מסדור המצבות שסדר אב"ן רש"ף ב"אבני זכרון", היה התאריך הקדום הזה שליט לבדו עד שנת ד"א ש"מ לחשבוננוּ; ומשם והלאה שני התאריכים משמשים בערבוביה זה בצד זה¹¹⁸, עד שבסוף המאה החמישית לאלף שעבר לפי־חשבוננוּ התאריך הקדום מפַנה מקום לגמרי לתאריך החדש, המטרכי. וממצבה סמן ע והלאה כל השנים מנוּיות לבריאה לפי שיטת חשבוננו.

אולם כל איש שופט־מישרים יכיר כרגע את מחשבת הקראי, המבצבצת מתוך מעשיו. שואף הוּא לתת את בני־אמונתו עליונים על כל עַם ישראל. הקראים יושבי־קרים מוצאותם מקדם, מימי הבית הראשון, ולהם סדרי־זמנים מדֻקדקים היטב, בעת אשר הרבנים צעירים מהם לימים ונבוכים בחשבון־זמנם. אב"ן רש"ף מטיל בכל־עת־מצֹא קוֹצים בעיני בעלי־הקבלה ובעל “סדר עולם” בראשם, שטעוּ והטעוּ את העם. ועושה את־עצמו כאִלו לא ידע, שגם הקראים הלכו בחשבונותיהם אחרי בעל ס"ע, ולולא שאבו ממקורו לא היו יודעים משנות הבית השני אפילו כל־שהוא.

והפרופיסוֹר חבוֹלסוֹן, המחזיק תמיד בימינוֹ של אב"ן רש"ף, בספרו “אכטצעהן דענקמאֶלער אוֹיס דער קרים” (פטרבורג, שנת 1865) קבל את התאריך הקדום הזה של בני־קרים בזרועות פשוטות וכגֶבר מלֻמד הוּא מיַסד אדָניו לא בדרך גסה ומקורים מסֻּפָּקים שנשתמש בהם אב"ן רש"ף (עַיֵּן להלן), כי־אם בקורות דברי־ימי־העולם, שאין לפקפק בהם; ומוציא מזה תולדה, שהיהודים יושבי־קרים היו חושבים לבריאה עוד בימי ממשלת הפרסיים בארץ־ישראל, ולכן לא נשתבש חשבונם בידם. וראיָתו פשוטה מאד. בית שני נשלם בשנת שש לדריוש, שהיא שנת 516 לפני המנין הרגיל, וסוף מלכות פרסיים היתה בשנת 331 לפני המנין הזה¹¹⁹, נמצאה מלכותם בפני הבית קפ"ה שנה; אבל בעל ס"ע חושב את הזמן הזה רק לל"ד שנה, נמצא שטעה בשעור קנ"א שנה, כמספר השנים שבני־קרים עודפים במנין שנות־הבריאה על החשבון המשֻׁבּש שלנו!

אבל חבולסון טעה בחשבונו שתי טעיות. האחת, שבעל ס"ע חושב שנות מלכות פרס בפני הבית, לא מגמר בניָנו, בשנת שש לדריוש, כי־אם מתחלתו, בשנת שתים, שהיא שנת 520 לפני המנין הנהוג. ועוד, שמלבד ההבדל בשנות מלכות פרס, יש עוד חלוף אחר בין “סדר עולם” ובין קורות דברי־הימים בזמן מלכוּת יוָנים: לדעת ס"ע – עברו ממפלת מלכות פרס עד מנין־שטרות רק “שש שנים שמלכוּ בעילם”, בזמן שהן עולות לי"ח שנה ועוד, מתמוּז 330 עד תשרי 312 לפני המנין; ואם־כן יחסרו לבעל ס"ע לא קנ"א שנה, כי־אם קס"ח! על אחת מן הטעיות האלה עמד חבוֹלסוֹן בעצמו בתרגומו הרוּסי לספרו, שהוציא לאור חדשים מועטים אחרי האשכנזי. בהערתו לצד 102 יאמר: “גם תאריך בני־קרים אינוֹ מדֻקדק לגמרי ונוטה מן האמת בשעור ט”ו שנה. כי לפי דעת בעל ס"ע, עברו משנה ראשונה של כורש, משנת 536 לפני המנין הנהוג, עד גמר בנין־הבית י"ח שנה, ממנוּ עד סוף מלכוּת פרסיים ל"ד שנה, ומשם עד מנין־שטרות שש שנים, העושות יחד נ"ח שנה, בעוד שבאמת עברוּ מכורש עד תחלת מנין־שטרות בשנת 312 רכ"ד שנה, נמצא ההבדל עוֹלה לא לקנ"א, כי־אם לקס"ו שנה".

המציאה היקרה הזאת, שגם היא אינה נקיה מדֹפי לגמרי¹²⁰, שבאה לחבוֹלסוֹן בלי־ספק, כעקרב, בהסח־הדעת, שחזר במקרה על חשבונו בדרך אחרת – על־ידי שחקר לא על שנות מלכי פרס מבנין הבית עד סוף מלכוּתם, כי־אם מראשית מלכותם עד מנין־שטרות, שלא נמצא בה עוד מקום לטעיותיו – היתה צריכה לעוררוֹ להשיב אחור כל דבריו, אשר נשברו כשבר נֵבל יוצרים, או על־כל־פנים לחדול מהוציאם שנית בשפה אחרת ולהכשיל בהם קהל־קוראים חדש. אבל כפי־הנראה לא הספיקו בידו מן השמים לעשות תשוּבה, עד שאינוֹ מרגיש או אינוֹ חפץ להרגיש, כי בהערתו זו הוּא מבטל לגמרי את דעתו הראשונה, שהיה תאריך זה נהוג בִּקְרים מימות־עולם, ולכן לא נשתבשוּ בו; ולא שָׂם על לב, כי קורע הוּא בדבריו אלה, שלא במתכַּוֵּן, את המסוה מעל־פני גבר עמיתו ונותן מקום לחשֹׁב עליו בצדק, שבָּדא מלבו את התאריך המקֻלקל הזה. בצדק נוּכל לקרֹא על אב"ן רש"ף: אוי לו לזה, שנעשה סנגורו קטגורו!

ויש להתפלא על הרא"א הרכבי, אשר היטיב לראות, שכּל התאריך הזה בכזב יסודו, שלא מצא דרך אחרת להוכיח דבריו, כי־אם בהמשכו אחרי החלטת השי"ר, שמנין־הבריאה בכלל מוצאו מזמן מאֻחר – דברים שאפשר לבעל־דין לחלוק עליהם – בעוד אשר התאריך המשֻׁבּש והַמֻּכחש הזה קורא באזני כל־איש: ידי מזַיֵּף נמהר עצבוני ויעשוני בלא־דעת ובלא־תמוּנה!

אבל יותר ממה שלמדנוּ מדברי הסנגור החכם, נוכל להציל מפי בעל־הדין בעצמו, כי מפטפוטי מליו, אם נַטה אליהן אֹזן בוחנת, יִוָּדע לנוּ, באיזה דרך הגיע אל המספר הַמֻּטעה הזה; ומכרכוריו השונים, להמיש צוארו מן הטעיות והסתירות אשר נכשל בהן, נוכל לעמוד על החליפות אשר עברוּ על יציר־כפיו זה.

בגשת אב"ן רש"ף אל עבודתו, ואל המטרה אשר הציב לוֹ מראש, להראות העמים והשרים את כבוד אחיו הקראים ואת יתרונם על אחיהם הרבנים, ראה ראשית לו, לברֹא בשבילם שני תאריכים מיֻחדים, אשר יורו בדקדוקם על קדמוּת הקראים ועל קבלתם הנכונה והאמתית. אב"ן רש"ף, שלקק מן החכמות החיצוניות רק ככלב המלקק מן הים, ידע מן הספרות העברית, מחקירות בעל “מאור עינים” (וכן מדברי בעל “צמח דוד” ובן־זאב במבואיו למקרא, שהוּא מזכירם מעת־לעת), שהמנין לבריאה, הנהוג בימינוּ, אינוֹ מדֻקדק; וסבּת הדבר הן שנות מלכוּת פרס, אשר מעטוּ ויצערוּ אצל בעל ס"ע לל"ד שנה (ההפרש הנמצא גם במנין שנות מלכות־יון, שלא הזכיר בעל “מאור עינים”, בחשבו בטעות, שמנין־שטרות מתחיל ממיתת אלכסנדר – כמובן מעצמו, לא יכול לעלות על לב אב"ן רש"ף). ולכן שָׂם פניו לקצוב את ההבדל הזה על־פי המקורים שהיו לפניו. והנה נמצא לאב"ן רש"ף מקור נפתח למכשול ולפוקה. המקרה אִנָּה לידו שלש רשימות מזמן מלכי פרס, שהביא באחד ממכתביו (נדפס בספר “אַלטיִידישע דענקמאָלער”, צד 251), שלא הודיע מאַיִן לקחן, וּבאמת נמצאוּ שלשתן בספר “מאור עינים”, שלא חשש להזכיר שמו, והן: רשימת שנות הכהנים הגדולם לפילון האלכסנדרי (מ"ע, פל"ב), שנות מלכי פרס לפי אזביוס (פל"ד) וּשנות המלכים האלה לפי מיטסטיני הפרסי (פל"א). והנה קבץ אב"ן רש"ף שנות הכהנים הגדולים ושנות מלכי פרס שברשימות אלה, ומצא, כי לפי ידידיה (פילון) נמשכה מלכותם קפ"א שנה, לפי רשימת אזביוס קפ"ג ולדעת מיטסטיני קפ"ז שנה¹²¹. ואב"ן רש"ף בחר בדעת מיטסטיני, “הסופר הנאמן לפרסיים” (כדבריו), בלי־ספק מפני שהיה פרסי וקדמון מחבריו, כי כפי שקרא בספר מ"ע, כתב את ספרו בימי סילוקוס הראשון, כימי דור אחד אחרי נפילת מלכות פרס. ואם ממספר קפ"ז נגרע שתי שנים של כורש ודריוש, שמלכוּ לפי רשימת מיטסטיני יחד, ושגם הקראים חושבים אותן לזמן שקדם לפני בנין הבית (סמן ח), ישארוּ לנו למלכות פרס בפני הבית קפ"ה, ומפני שבעל ס"ע אינוֹ מוֹנה אלא ל"ד, נמצא שחשבונו מֻטעה בשעוּר קנ"א שנה בדיוק (עַיֵּן מכתב אב"ן רש"ף משנת תר"ב, בספרו של הרכבי, שם). על יסוד הדברים האלה יכול היה אב"ן רש"ף להגיש לאחיו מנחה יקרה, תאריך קדום לב"ע מכֻוָּן ומדֻקדק כחוט־השערה!

אחרי שהגיע אב"ן רש"ף לתולדה נכבדה כזאת, שחשבון־הבריאה שלנו אינו נבדל מן האמת אלא קנ"א שנה – לא פחות ולא יותר – אפשר היה לו לקצוב בדיוק את השנה שבה הָגלו אחיו יושבי־קרים משומרון, גלות שלֵמה – גלות בדויה.

מספר “צמח דוד” אנוּ יודעים, כי גלות עשרת השבטים היתה בשנת ג"א רה לבריאה, היא 555 לפני המנין הנהוג. נוסיף עליה את ההבדל של קנ"א שנה, ותצא לנו שנת 706 לפני המנין הזה. ובכן עלו ביד אב"ן רש"ף “בחדא מחתא” שני תאריכים חדשים – שתי מרגליות יקרות, להנות (להונות קרי) בהן את הבריות.

על יסוד החשבון הזה שָׂם אב"ן רש"ף בפי יציר־כפיו, יהוּדה בן משה הנקדן, את הדברים, כי “השנה החמישית למלכות האדון כוסדורי¹²² הפרסי (594 למנין הנהוג) היתה שנת אלף ושלש מאות לגלותנו” (הובא אצל חבולסון בספרו הרוסי, צד 77, ואצל הרכבי, צד 13). כי 706+594=1300. דברים אלה אנוּ שומעים מפי אב"ן רש"ף בעצמו, האומר במכתבו משנת תר"ב, שהזכרנוּ, על בעל רשימה זו: “שהוא כתב התאריך אלף ושלש מאות שנה לגלותנו, ולפי מנין השנים לדברי “צמח דוד” והקודמים ממנו היתה גלות עשרת השבטים עם הושע בשנת ג"א ר"ה ליצירה, ולפי־זה עודפות כמו קמ"א שנה על שנות הבריאה”. אולם כאן בא השטן ורקד לפניו, ערבב לו את עולמו ושָׂם בפי אב"ן רש"ף (אשר כשרון מיֻחד לו לטעוֹת בחשבון) מספּר משֻׁבּש קמ"א, תחת קנ"א שהיה בלבו, אשר על־פיו בִּצע חשבונו זה ואשר יזכרנוּ עוד פעמַים ושלש במכתבו זה¹²³. אולם אם בפעם הזאת נכשל רק בלשונו, הנה ברשימה אחרת, שנבראה באותו זמן, נכשל גם במעשה. ברשימת אברהם בן־שמחה הספרדי אנו קוראים, כי שנת ד"א תמ"ו ליצירה היתה שנת אלף ותרפ"ב שנה לגלותנו (רשימה זו מובאה בספרו של חבוֹלסוֹן, צד 69, ובספרו של הרכבי, צד 54). אם ממספר ד"א תשמ"ו נגרע ג"א ר"ה, שעברו מבריאת־עולם עד גלות שומרון, ישאר בידינו המספר אלף תקמ"א, הנבדל ממספר אלף ותרפ"ב, שֶׁשָֹם אב"ן רש"ף בפי הספרדי, לא בקנ"א, כי־אם בקמ"א שנה. ובכן – ילדי אב"ן רש"ף הראשונים ילדי־שקר המה, בנים כחשים, וכל־אחד מהם יכזיב את דברי אחיו.

אבל סתירות כאלה אינן יכולות להִסתר ימים רבים מן העין והן בוקעות ועולות מאליהן מעמקי תהום. לא עברו ימים מועטים והנה ראה אב"ן רש"ף, לשממון רוחו, שני מחמדי־לבבו אלה נצים איש את אחיו, נותנים מקום לרואים, לחשֹׁב עליהם, כי גם שניהם בנים לא־אמון בם. אך כבר יצאו בניו מרשותו, ואין בכֹחו לצוות עליהם דרכם.

במרוצת מכתבו, שאנו עסוקים בו, ישוב אב"ן רש"ף להתחקות על־שתי רשימותיו מנקֻדה אחרת. מן “הלוחות הנדפסות בעיר פטרבורג” נגלה לו, שחכמי הנוצרים חושבים, שגלות שומרון היתה בשנת 722 לפני מנינם; והנה הוא מוצא, כי לפי חשבון זה יש להוסיף על שנות־הבריאה שלנו לא קמ"א ולא קנ"א, כי־אם קס"ז שנה. הדבר הזה לא ירבה עצבותיו, ובשמחת־לבבו הוא תולה את הקולר בצואר בעל ס"ע ובחכמי הרבנים בכלל, התועים והמתעים; אבל רע וקשה מזה, שאין הדברים עולים יפה עם שתי רשימותיו, אשר כבר נתפרסמו בקהל. כי לפי הלוחות האלה תהיה שנת חמש לכוסדורי, שהיא 594 למנין הרגיל, אלף ושט"ז לגלותנו, ולא אלף ושלש מאות עגֻלות, ושנת ד"א תשמ"ו, אשר ברשימת אברהם הספרדי, שהיא שנת 986 למנין הנהוג, תהיה מכֻוֶּנת לא לשנת אלף ותרפ"ב, כי־אם שנת אלף תש"ח לגלות שומרון. ונמצא רשימה ראשונה נוטה מחשבון הנוצרים בט"ז שנה, והשניה שבכ"ו. אבל אב"ן רש"ף אינו משגיח בזה, ונותן היתרון לרשימותיו, מעשה־ידיו, ומבטל מפניהן דעת חכמי הנוצרים, ואומר על ההבדל הזה: “וזה מסבה שהנוצרים מוסיפים כ' (כ"ו?) שנים על מלכות יון, ויד המגיה (יהודה הנקדן) בזה היתה עם בני עמו”, “ומדברי המגיה למדנו, כי שנת ד”א שס"ד היתה שנת החמישית למלכות כוסדורי". ובזה הוא מאחר את השנה החמישית לכוסדורי בעשר שנים וקובעהּ בשנת 604 למנין הנוצרים תחת 594. והוא מצרף לדבריו את בעל “צמח דוד” ואומר: "והוא התאריך (כַּוָּנתו השנה) שהביא בעל “צמח דוד” בו את כוסדורי סתם, בלי באור שנת מלכו וכמה שנים מלך, ומדברי המגיה למדנו וכו' ".

כל הדברים האלה אינם כי־אם מעשה להטים. החלטתו, שהנוצרים מוסיפים כ"ו שנה יתרות, שיחה בטלה היא, וכוסרו מלך באמת, לפי הידוע מדברי ימי הפרסיים, בשנת 590 לנוצרים, ושנת חמש למלכו נופלת בשנת 594, ושנת 604 (שהזהיר בעל “צמח דוד”, אשר חפץ לעשותו לו לשֻׁתּף), שבה כבש את ירושלים, היתה שנת ט"ו למלכותו¹²⁴.

אבל כל עמל אב"ן רש"ף הואיל רק להַוָּתו, כי אזלת ידו מלתקן את אשר עִוְּתוֹ. לרשימת הספרדי, אשר ברגע גיחהּ מרחם לקחה מיד יוצרה פי־שנים בקלקול, לא מצאה ידו להעלות ארוכה; וברשימת הנקדן הוסיף קלקול על קלקול, להשוותה עם אחותה; ותחת אשר בראשונה היתה מכֻוֶּנת על־כל־פנים עם שנות מלכותו של כוסרו ועם ההבדל של קנ"א שנה, שהוציא מתוך רשימת מיטסטיני, הנה עתה עומדת היא בסתירה עם שניהם. אך אב"ן רש"ף, הנחתום המהיר, ידע בנפשו, כפי־הנראה, כמה עלובה עיסתו. וכמומס הזה הוא מזדקר בבת־ראש והופך פתאֹם אספירס¹²⁵, משַׁנה טעמו תוך־כדי־דִבּוּר, וחוזר ומקבל דעת הנוצרים, אשר בִּטל אותה לפני־רגע מפני רשימותיו. וראשית מלאכתו היא להראות בסגנון מסֻבּך ובאריכות יתרה את הדבר הפשוט, ששנת 722 לפני ספירת הנוצרים מכֻוֶּנת לשנת ג"א ל"ח (יותר נכון ל"ט) לבריאת־עולם, ונקל היה לו להוציא מזה, שבעל ס"ע טעה בקס"ז שנה (כי לפי בעל “צמח דוד”, ההולך אחר בעל ס"ע, היתה הגלות בשנת ג"א ר"ה). אבל פה פגש מכשול חדש, כי מתוך רשימת מיטסטיני, “הסופר הנאמן לפרסיים”, יצא לו מספָּר אחר – מספּר קנ"א!

אולם היפּלא דבר מאיש כאב"ן רש"ף, שכּל אשר הוא עושה אלהיו מצליח בידו ואת אשר הוא מבקש הוא מוצא? בעוד אשר אנחנו תפושים במחשבותינו, איך יעלה ביד הגבר הַצָּלֵחַ הזה לעשות שלום בין מספּריו העורכים מלחמה איש את אחיו, והנה פתאֹם יופיע לעינינו מספּר חדש, כתוב באש שחורה על־גבי אש לבנה, מספָּר ג"א קפ"ט; ואב"ן רש"ף מוסיף לעשות חשבונותיו ואומר: “שלמן (שלמנאסר) הֶגלה את הושע 722 לפני ספירת הנוצרים, לפי “הלוחות הנדפסות בעיר פטרבורג”, בשנת 1828. אחר ספירת הנוצרים עד היום עברו 1842, נמצא גלות שומרון עד עכשיו 2564. נגרע מספּר זה ממספר 5602 לבריאה, ישאר 3038, אם־כן בשנת ג”א ל"ח היתה גלות הושע. ולפי “צמח דוד”, היתה בשנת ג"א קפ"ט, ולפי־זה יש להוסיף קנ"א שנה, ויעלה החשבון לפי צמח דוד“. ואב”ן רש"ף שונה דבריו וקורא כמנצח: “ואם־כן קנ”א שנה עודפות על תאריך־הבריאה הנהוג בימינו".

קהל הקוראים, אשר שמעו מפי אב"ן רש"ף פעמַיים ושלש בשם בעל “צמח דוד”, שגלות שומרון היתה בשנת ג"א ר"ה, יעמוד משתאה למראה המספר החדש ג"א קפ"ט, שהופיע לפניו כאלהים עולים מן הארץ, ולא ידע מה ידין בדבר; ורק האיש, אשר לבבו לא אבד במהפכה זו, יבין כרגע את אשר לפניו, כי אב"ן רש"ף, אשר נפל בפח יקשו לו ידיו, לא מצא לו דרך אחרת לצאת מן המצר, כי־אם לשוב ולשים בשקר מחסהו. ובדעתו את רוּח ההמון הרב, כי לבבו נוטה לחשֹׁב כל איש־שפתים לצדיק בריבו, ירבה להג ומלים אין־בינה – רטין מגושא ולא ידע מאי אמר – יוסיף כזב על כזב ולעיני השמש ולעיני כל הקהל ולא יֵבוֹש להגיד בפניהם בפה מלא על בעל “צמח דוד” – שספרו מצוּי בידי הכל, וכל איש יוכל לבדוק אחריו – כי קובע הוא גלות הושע בשנת ג"א קפ"ט, בעוד אשר כל איש יודע וקוראי דבריו שמעו לפני רגעים אחדים גם מפיו, שקבע את הגלות בשנת ג"א ר"ה. וכל־כך למה? כדי להעלים את הסתירה שבין רשימת מיטסטיני, שעל־פיה עשה את זיופיו, ובין “הלוחות הנדפסות” שלא מצא בנפשו עֹז להכחישם; כי מן הראשונה יוצא, שבעל “סדר עולם” טעה רק בקנ"א שנה, ולפי הלוחות טעה בקס"ט שנה. אחר דברים כאלה לא היינו מתפלאים, אלו עשה אב"ן רש"ף עוד פסיעה קטנה יותר ואמר על המספּרים קמ"א, קנ"א, קפ"ט ור"ה, שכֻּלם אחד הם ושָׁוים זה לזה, או אלו עשה קפיצה אחרת דומה לזו.

הנה כי־כן הכּרנוּ מכתלי מכתּבו של אב"ן רש"ף את הגלגולים והחליפות אשר עברו על זיופיו וחשבונותיו. בראשונה, כאשר נודע לו מתוך רשימותיו המשֻׁבּשות שלקח מ"מאור עינים", שיש להוסיף קנ"א שנה על חשבון בעל ס"ע, ומצד אחר מצא ב"צמח דוד", שגלות שומרון לפי־חשבונו היתה בשנת ג"א ר"ה, הוציא מזה משפט, שהגלות הזאת היתה בשנת 706 לפני המנין הנהוג; ולפי־זה היתה שנת תש"ב “לגלותנו” אשר במצבה הראשונה שב"אבני זכרון" מכֻוֶּנת לשנה הרביעית לפני ספירת הנוצרים. אחר־כן נודע לו מתוך “הלוחות הנדפסות בפטרבוּרג” שחכמי הנוצרים קובעים גלות שומרון בשנת 722 לפני ספירתם, ואז קצב שנת תש"ב לגלוּתנו בשנת עשרים לפני ספירתם (עַיֵּן למעלה, תאריך בני־קרים). אבל פה היתה מבוכתו, כי נוקש בפֹעל כַּפיו, ויוסי מכה את יוסי. והננו רואים אותו, במכתבו זה, מתיגע לריק לצאת מן המצר. באחרונה נגלה ל אב"ן רש"ף מפי חבוֹלסוֹן רז נכבד, שגלות שומרון היתה לא בשנת 706 ולא בשנת 722, כי־אם בשנת 696; והשנה הזאת, שמצא הפרופיסר המלֻמד, שָׂם לו אב"ן רש"ף לעינים בספרו “אבני זכרון”, מבלי־שׂים עוד לב אל הסתירות השונות, שנולדו במרוצת־הזמן בין מציאותיו השונות.

המכתב הזה של אב"ן רש"ף שהשאיר לנו החכם הרכבי, אף שלא הוציא תועלת ממנוּ, נתן לנוּ, כאשר ראינו, ציור נאמן משני התאריכים שבדא אב"ן רש"ף מלבו, מנטִיַּת נפשו ומכשרונו הנפלא לעַוֵּת משפט ולהלוך ברמאוּת.

מעללי אב"ן רש"ף פרושׂים עתה לפני כל איש כשמלה. במדה מסֻיֶּמת היתה יד המקרה בעזרנוּ, אשר פָֹרשׂ רשתּוֹ לרגלי המזַיֵּף ולכד את הערום בערמתו, בהזמינו לו מקוֹרים מתעים מעשה ידי בדאי כמוהו, ובהכשילו אותו בטעיות שונות, אשר אלצוּהוּ להתפּתּל בנפתּולים רבים לנפול מפח אל פח, עד אשר גם איש מתעקש לא יוכל עוד לכסות על פשעיו. אולם לכל איש מבין־דבר ודורש־משפט כמעט שאין לו צֹרך בכל הוכחה. כאשר ראינו למעלה נִסוּ עוד בימי הבית השני לתת מספּר לשנות העולם, אבל הגיעוּ לתולדות אחרות משֻׁנוֹת ממנין־הבריאה שלנו, וגם מן המנין “המתֻקן” של בני־קרים, אשר חנן אותנוּ אב"ן רש"ף ברֹב חסדיו. ביותר נראה זאת בחשבונותיו של יוסף הכהן, אשר לתקופה ההיא, שבּה חי הסופר הזה, ייחס אב"ן רש"ף את המצבות העתיקות שבספרו “אבני זכרון”.

והנה גלות שומרון, כאשר כבר אמרנו, היתה בשנת 722/1 לפני המנין הנהוג, המכֻוֶּנת לשנת ג"א ל"ט למנין־היצירה שלנו. לדעת בעל ס"ע ודרכי חשבונותיו, היתה זאת לאחר שעברו ג"א ר"ה שנה מתשרי שאחר יצירה (מן וי"ד), או בשנת ג"א ר"ז לחשבוננו, ונמצא חשבונו נוטה בשעור קס"ח שנה מחשבונות דברי־הימים. הבדל זה מכֻוָּן לגמרי עם אותו היוצא לנו מהשוָאת שנות מלכי יון ופרס, ששם מקורו (קנ"ו בשנות מלכי פרס וי"ב בשנת מלכי יון). כי מתּחלת בנין הבית בשנת שתים לדריוש (כסלו שנת 520) עד תחלת חשבון־שטרות (תשרי 312) עברו ר"ח שנה, בזמן שבעל “סדר עולם” חושב רק ארבעים, ונמצא ההבדל עולה קס"ח שנה, לא כאשר מצא אב"ן רש"ף על־פי רשימותיו הַמֻּטעות רק קנ"א שנה.

י. דרכי המנין לפרט גדול ולפרט קטן. בנוהג שבעולם, בני־אדם רגילים להשמיט במנין שנותיהם שֵׁם התאריך, שהם מונים לו, כדבר ידוע ומובן מעצמו. כזאת ראינוּ גם במנין־הבריאה, כאשר כבר העירותי¹²⁶, וכן אנו רואים גם במנין־שטרות. וכן מנהג פשוט הוא לעזוב בחשבונות כאלה את האלפים, ולפעמים גם את המאות, ולכתּוב רק את העשרות והאחדים שבהם, ולסמוך בזה על הקורא, שלא יטעה באלף או אפילו במאה שנים. וגם את הדבר הזה אנו מוצאים במנין־הבריאה וגם במנין־שטרות, אלא שבתאריך־הבריאה דרכנו להוסיף את המלים “לפרט גדול”, בזמן שאנו כותבים את כל המספר, ואת המלים “לפרט קטן”, בזמן שאנו משמיטים את האלפים. אבל שני כנויים אלה אינם דרושים לענינם כלל, ואינם מתארים כראוי את הַכַּוָּנָה הנרצית בהם, ורק מפני שהֻרגלנו בהם אין אנו מרגישים עוד בזרוּתם; השם “פרט” עומד תמיד בנגוד אל השם “כלל”, ומורה על חלק קצוב מן הדבר השלם; ואם־כן הכנוי “פרט גדול” נושא את סותרו בחיקו, כי החלק, לפי גדרו ההגיוֹני, קטן מן המספר השלם, ובענין שלפנינו הוא מצַיֵּן את ההפך הגמור ממה שיש בלבנו, שהרי אנו כותבים את כל המנין כֻּלו; ובכנוי “פרט קטן” התֹאר “קטן” מיֻתּר, כי השם “פרט” לבדו מורה, שֶׁכַּוָּנתנו רק אל חלק מן המנין ולא אֶל כֻּלו. עקבות השמוש במלת פרט במנין־השנים אנו מוצאים עוד בתלמוד; ושם היא מַקבֶּלת באמת למלת כלל, כמו שאמרו: “אי טעי ספרא – או טעי תנא – ולא ידע פרטיה כמה הוה” (ע"ז, ט, א), וכן “נחשיב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשדי אפרטא” (שם, ע"ב), שהכַּוָּנה בכללי לאלפים ולמאות ובפרטי לעשרות ולאחדים. ובמשמעות כזאת אנו פוגשים מלה פרט גם בספרות שאחר התלמוד: רבנו תם קורא לשנת ד"א תתק"ט, שכתב בה את דבריו: “שנת ט' לפרט” (ספר “הישר”, ס' תצ"ב), ורבנו ברוך קורא לשנת ד"א תתקס"ב בשם “ס”ב לפרט" (ספר “התרומה”, סמן קל"ה), ובעלי ה"תוספות" אומרים על שנת ה"א י"ד, שהיא “שנת י”ד לפרט" (ע"ז, ט, ב, ד"ה: האי מאן), ורבנו אלחנן בתוספותיו שם (דפוס הוסיַטין, דף ט') יזכיר “שנת תתק”מ לפרט", “שנת תתקמ”א לפרט" (שתי פעמים), ובעל “המנהיג” בהקדמתו יזכיר “שנת ששים וארבע לפרט היצירה” וכַונתו לשנת ד"א תתקס"ד. וכן נשתמשו במלה זו גם הקראים: בעל ספר “המבחר” מזכיר “שנת ל”ט לפרט" )פרשת בא, פסוק החֹדש), והקראי אפונדופולו, תלמידו של בעל “אדרת אליהו”, מזכיר כמה פעמים “שנת נזר הקדש לפרט” (“נחל אשכול” ו"דרך עץ החיים" בסופו, ו"אדרת אליהו", ענין שמִטה ויובל, פ"ג, ובמקומות אחרים), ובמצבות קרים נמצאה מצבה אחת שכתוב בה: “שנת ש”ת לפרט" (“אבני זכרון סמן צ”ד)¹²⁷ ובמצבה אחרת: “שכל טוב לפרט” (סמן ש"ז). ממשלים אלה אנו רואים, שהיו משתמשים במלת לפרט, בין בזמן שהיו עוזבים רק את האלפים בלבד, בין בזמן שהיו עוזבים את האלפים והמאות יחד, ולא היו כותבים אלא את העשרות והאחדים בלבד; ולא היו חוששים לטעוּת, כי בדברים הנוגעים רק לחיי־המעשה טעות במאה שנים יוצאת מידי האפשרות. ובאמת יאמר בעל ספר “התרומה” (סמן קל"ו), “שאם לא כתב בשטר ארבעת אלפים אלא הפרט, כגון תשע מאות וששים, כשר הוא, והוא הדין, אם לא כתב התשע מאות, אלא שנת ששים לפרט שהוא כשר”¹²⁸. הרי שהיו מצַינים שני דרכי־חשבון אלה בשם משֻׁתּף – במלת לפרט סתם. אבל נקל לשער, שנמצאו סופרים דַּיקנים יותר, וכדי להוציא את קוראיהם מידי כל ספק, השתדלו להבדיל את שני המנינים השונים, והיו מצַינים את מנין שנות־הבריאה, שנשמטו מהן רק האלפים, במלים “לפרט גדול”, ואותן שנשמטו בהן האלפים והמאות – בלשון “לפרט קטן”. ודבר זה, שעמדתי עליו בתחלה מסברה בלבד, מצאתיהו אחר־כך מפֹרש בלוח המפתחות לספר “התרומה” (שקשה לדעת, אם יצא מידי המחבר בעצמו או מידי חכם אחר), שכתב שם בסמן קל"ו בלשון הזה: “דין שטר שדלג ממנו (את המלים) לבריאת עולם, וכן נמי אם לא כתב בו הכלל, כגון ארבעת אלפים, רק הפרט, תשע מאות וששים, כשר, והוא הדין, אם לא כתב פרט גדול, כגון תשע מאות, רק פרט קטן, כגון שנת ששים, כשר”. הרי מפֹרש כדברינו¹²⁹. אבל לאו כולא עלמא חושבנא גמירי, וברבוֹת הימים, כאשר נתפשטו שני כנויים אלה בעם, נשתבשה הוראת המלים בידם, וקראו למנין הכולל בתוכו את כל השנים בשם פרט גדול ולאותו שנשמטו בו האלפים בשם פרט קטן, ועדַין שבוש זה מרקד בתוכנו.

באיזה זמן נולדה הטעות הזאת? על השאלה הזאת קשה היה להשיב תשובה, אלו הֻזקקנו למצֹא פתרונה על־פי רשימת שנות־הבריאה המפֻזרות זעיר שם זעיר שם בספרים שונים. אולם נמצא לנו מקור נפתח לזה במקום אחר, ברשימת מצבות רבות מזמנים וממקומות שונים, שנקבץ בהן מעצמו החֹמר הדרוש לחפצנו. בספר “נפשות צדיקים” (פרַנקפורט, תרט"ו) נמצאה קבוצת מצבות של קהלת ורמיזה, ממחצית המאה התשיעית לאלף שעבר¹³⁰ עד סוף המאה הששית לאלף שלנו. וממנה אנו רואים, כי עוד בשנת קע"ט לאלף הששי היו משתמשים במלת לפרט (סמן כ"ז), וסמן לפ"ק יֵרָאה לנו בפעם הראשונה בשנת שע"ה (סמן ל), ובין שני זמנים אלה נמצאת מצבה אחת, שזמנה “קפ”ז לאלף הששי" (סמן כ"ח), ואחת שזמנה “רטו ל” (סמן כ"ט), שהאות למד שבּה נראה שהיא מקֻצרת מסמן לפ"ק ולא ממלת לפרט. ולפי־זה אפשר היה לשער, שהציון לפ"ק נתחדש ברבע האחרון של המאה השנית לאלף שלנו. אבל מפני שֶׁשִּׁנוי כזה, שלא נעשה בדבר מלך־שלטון, כי־אם במנהג העם, אינו נולד בבת־אחת – ובנוהג שבעוֹלם שני מנהגים יכולים להשתמש במשך זמן מועט זה בצד־זה, עד שאחד מהם נדחה מפני חברו – אפשר מאד, שהתחילו להשתמש בציון המוזר הזה כמה עשרות בשנים לפני־כן, שלא נשארו מהן מצבות בקבוצה זו. ובאמת אנו מוצאים את הציון הזה כחמשים שנה קֹדם לכן, במצבות קהלת פרנקפורט על נהר מַין, שהוציא לאור הרב ר"מ הורוִיץ בספר “אבני זכרון” (פרנקפורט, התרס"א). בקבוצה זו אנו פוגשים את הסמן לפ"ק עוד בשנוֹת קכ"ג, קכ"ה, קמ"ג, קנ"ז¹³¹. אבל ברור הדבר, שלא היה הסמן לפ"ק נפרץ בעם באותו פרק, ולא התחיל להתפשט אלא כמאתים וחמשים שנה אחר־כך, בזמן שכל המצבות שבקבוצת “נפשות צדיקים” נושאות עליהן את הסמן הזה. דבר זה יוצא מפֹרש מן הקבוצה שבספר “אבני זכרון”. ממספר ק"ס המצבות שמשנת ל"ב עד רצ"ב לא נמצאו אלא שמונה המצֻיָּנות בסמן לפ"ק, בזמן שבשתי מאות הסמוכות, משנת רצ"ב עד תצ"ב, הדבר להפך, הסמן הזה שורר כמעט ממשלה בלתי־מֻגבלת, ומלת “לפרט” לא תמצא בכל הסך הגדול הזה, הכולל בתוכו 1888 מצבות, כי־אם כ"ד פעמים בלבד. כדבר הזה ראינו גם מתוך קבוצת מצבות צרפת שהוציא לאור ר"מ שְׁוַבּ בספרו Rapport sur les inscriptions hébraiques de la France, Paris, 1904 המקיפות את הזמן מן ד"א תת"ק עד ה"א קל"ו – שמלבד מספר מועט, שהשנים כתובות בהן סתם, כֻּלן מסֻמנות במלת “לפרט”, ואין גם אחת שנמצא בה הסמן לפ"ק. גם במצבות עיר פרַג, שנאספו בספר “גל עד” (פּרַג, תר"א), נראה עוד במאה השלישית לאלף שעבר את הסמן “לפרט” נאבק עם הסמן לפ"ק, הצעיר ממנוּ לימים, המתאמץ לרשת אותו; אך לאט לאט הסמן לפ"ק דוחק את רגלי אחיו הבכור, ומן המאה הרביעית והלאה הוא נעשה לשליט יחידי.

בספרד לא היה, כפי־הנראה, השם “לפרט” נפרץ כל־כך, ולכן לא נקל היה ליורש־מקומו, לַסמן לפ"ק, למצֹא לו שָׁם מעמד. מצבות העיר טוליטילה, שפרסם רשד"ל ב"אבני זכרון" (פרַג, תר"א), וחזרו ונדפסו על־ידי ר"מ שְׁוַבּ בספרו Rapport sur les inscriptions hébraiques de l’Espacne, Paris, 1907 מונות השנים סתם או בתוספת מלת “ליצירה” או “לבריאת עולם”, ורק שתים מהן מצֻיָּנות: “מאה ותשע לפרט” ו"קע"ה לפרט" (סמן נ"ד וס"ט) ורק מצבה אחת בסביבות העיר ברצלונה )שהביא שְׁוַבּ, צד 387) נושאת את הזמן “שנת ל”ב לפ"ק לבריאת עולם". ואפשר היה לשפוט מזה, שעוד במאה הראשונה לאלף שלנו היו משתמשים בסמן לפ"ק במשמעותו הַמֻּטעית; אבל קרוב יותר לאמר, שזמן המצבה הזאת הוא באמת קל"ב או רל"ב, אלא שנשמטו בה המאות, והמנין לפרט קטן הוּא מדֻקדק ומכֻוָּן היטב לעניָנו, שהֻנח בשבילו בראשונה, להורות מספּר העשרות והאחדים, בעזיבת המאות.

יוצאות מכל חברותיהן הן מצבות קרים, שנתפרסמו בספר “אבני זכרון” על־ידי מכּרנו אב"ן רש"ף, הנודע לנו באמונתו וביֹשֶר לבבו. בספרו זה אנוּ פוֹגשים את הסמן לפ"ק בפעם הראשונה בסוף המאה הרביעית לאלף שעבר: “ישכן בט”ח לפ"ק (סמן מ"ב ומ"ג), והוא שב ונראה לעינינו מעת לעת פעמים לא־מעט. מצבות אלה בכלל כבר הבאתי במשפט במאמר מיֻחד, שבו ברוֹתי, על־פי דרכי הקביעות של הקראים, את הבר מתוך התבן, ואת המצבות הכשרות והמסֻפּקות מתוך הפסולות והמזֻיָּפות בהחלט. ופה לעניָננו די יהיה לי להעיר, כי על־פי אבן־בֹחן זאת, קביעת ראשי חדשים, ועל־פי סמנים מֻבהקים אחרים, יצא לנו, שמקצת מן המצבות המסֻמָּנות בסמן לפ"ק נעשו באמת באלף שלנו, אלא שהמוציא־לאור הנכבד הסיען אחורנית מהלך ת"ק שנה פעמים, אל האלף החמישי, ומקצתן יצאו מידי הממציא הַמֻּמחה בכבודו ובעצמו; וגם על המצבות המוטלות עוד בספק, בזמן שאין בידינו דרך בטוחה יותר, נוכל להחליט, שפסולות הן, אם יִמָּצא בהן הסמן לפ"ק, שכפי מה שראינו לא נתחדש אלא באלף שלנו.

יא. דרכי החִשוּב באותיות ובגימטריאות. באיזה דרך היו העברים הקדמונים מצַיְּנים את הַשָּׁנים ואת המספָּרים בכלל, דבר זה לא נתברר לנו עוד היטב. מכִּתבי חרטֻמי־מצרים ומכִּתבי־היתדות של בני אשור ובבל אנו יודעים, שמלבד הבּעת המספּרים במלים, היו להם גם ציוּנים מיֻחדים, שדבר לא היה להם עם סמני האותיות אשר להם. כזאת אנו רואים גם אצל הכנענים, שהיו מצַיְּנים את האחדים על־ידי קַוים נצבים כמספרם, ואת העשרות על־ידי קוים שכובים כמספרן. ציוּנים כאלה אנו מוצאים גם בשטרות העברים, שנמצאו בסין אשר במצרים, אלא שנשתנו מעט במשך הזמן (עַיֵּן “פליטה מני קדם”, צד 2, בהערה). לעֻמת זה אנו מוצאים אצל היוָנים, אשר כידוע קבלו אותיות אלפא־ביתא שלהם מיד הכנענים (לפי האגדה על־ידי קדמוס), שהשתמשו באותיות שלהם גם לצַין את המספרים: בתשע אותיות הראשונות לתשעת האחדים, בתשע האמצעיות – לעשרות, ובאחרונות – למאות, ואת האלפים היו חוזרים ומצַיְּנים על־ידי תשע האותיות הראשונות, אלא שצרפו להן קוים דקים, להורות, שאינם אחדות פשוטות. הדרך הזה לצַין את המספרים אנו פוגשים אצלם עוד בשנת 266 לפני המנין הנהוג. (עַיֵן, קַנטוֹר, “פאָרלעזונגען איבּער געשיכטע דער מאטהעמאטיק”, ח"א, פרק ד). הדבר הזה, שקבלו האותיות אצלם הוראות של מספרים, נתן ליוָנים ידים להשתמש בהם לחידות ולרמזים, להראות את חריפותם או להסתיר מחשבותיהם בשעת הצֹרך, בשׂומם במקום השם, אשר רצו להעלימו, את מספר חשבונו, או מלה אחרת המכֻוֶּנת לו בחשבון. אצל הסופר הליודור (במחצית המאה השלישית למנין הנהוג) אנו קוראים, שֶׁשֵּׁם הנהר נילוס, ובכתיבה יוָנית Νειλος עולה בחשבונו שס"ה, כמנין ימות החמה (עַיֵּן אידֶלֶר, 593, II), יוחנן מכנה את החיה הנוראה, אשר ראה בחזיונו, הרומסת תחתיה את כל הארץ, במספר שש מאות ששים וששה (חזון יוחנן, י"ג, י"ח), וכפי אשר פֵּרש אחד מאבות־הכנסיה הראשונים, אירניאוס (ברבע האחרון של המאה השנית), כִּוֵּן בזה אל מלת Λατείνος העולה בחשבונה תרס"ו. והסופר הרומי מרטִיַּנוס קַפֶּלַה (בסוף המאה החמישית למנין הנהוג), בתארו את שבע הנערות, שבע החכמות, הנאספות לחתֻנת מֶרקוּר עם הפילוסופיה, יציג לפנינו את חכמת־החשבון מברכת את השם אלהי־האלהים במספר 717, שהיא עושה בקפיצת אצבעותיה; והכַּוָּנה לדברי המפרשים למלה היוָנית ἡ ἀρχή שענינה תחלה וראשית, ועולה, בחשבון האותיות, למספר 717 (עַיֵּן קַנטוֹר, שם, צד 567). ויש ממשוררי היוָנים בסוף התקופה האלכסנדרית ובתקופה הביזנתית שלאחריה, שהפליאו לחבּר שירים, שכּל חרוזיהם היו שָׁוים בחשבונם לפי מחיר האותיות; ולכן קראם בשם isopsephia, כלומר שָׁוֵי חשבון (קנטוֹר, שם, צד 460). ככל המראה הזה אנו רואים גם אצל היהודים, שקבלו את הדברים האלה מן היוָנים. היהודים והסורים (ואחריהם גם הערביים) נתנו לאותיות הוראת מספּרים. אצל היהודים אנו פוגשים את הדבר הזה במטבעות שמעון החשמונאי, שנמצא עליהם שנת א', שנת ב', ג' וד' – תמורת שנת אחת, שתים וכו'. מטבעות אלה נעשו בשנות הארבעים למאה השנית לפני המנין הנהוג, בעת אשר אצל היונים כבר מצאנו את המנהג הזה בשנת 266 לפני המנין הזה. אבל לעֻמת־זה נתפשטה אצלם שיטה זו במדה מרֻבּה מאד, עד שנעשתה לאחת מן המדות, שהאגדה נדרשת בהן (ברייתא דל"ב מדות, מדה כ"ט), ונסתעפה אצלם לכמה ענפים. ולשיטה זו קראו בשם גימטריה¹³², וּשמה מעיד עליה, שהיא שאוּלה מידי היונים. הדרך הפשוטה ביותר היתה, שלקחו שֵׁם או מֻשג ידוע להם, והביעוהו במספרו. ככה יחשבו הרבה חוקרים, שמספר תרס"ו אשר בחזון יוחנן קולע אל נרון קסר, השוה לו בחשבון. ובספר “עליית משה” או “פטירת משה” (שתֻּרגם גם עברית על־ידי ד"ר קַמיניצקי ב"הַשִּׁלֹּחַ", שנת תרס"ד) נקרא איש משבט לוי, המתאמץ בשעת השמד להחזיר תורת משה ליָשנה, בשם תקס"ו, שהכַּוָּנה בו, לפי דעת מקצת חוקרים¹³³, לרבי יהושע בן חנניה השוה עמו בגימטריה. וקרובה לזה דרשתם (ברייתא דל"ב מדות, שם, ונדרים, ל"ב) על שי"ח חניכיו של אברהם, שהם אחד עם אליעזר עבדו, השקול כמותם בחשבון, ועל המקרא ויקרא אריה, שהוא חבקוק השוה לו בגימטריה (רש"י, ר"י קרא, ראב"ע ורד"ק לישעיה, כ"א, ח) ומדה זו מצויה מאד בתלמודים ובמדרשים, שבעל האגדה לוקח לו אחת מן המלים במקרא ודורש אותה במדת גימטריה. במקומות הרבה אין כַּוָּנת הדורש למספרים מדֻקדקים, כי־אם למספרים של גוזמה והפלגה בלבד, וכדרך שנשתמשו לענין זה במספר שבעה, שלשה־עשר, ארבעים, ששים, מאה ושלש מאות, אשר כבר העירו עליהם בעלי התוספות במקומות שונים. דוגמאות מן המין הזה הם: תוצאות (ברכות, ח, ע"ב), מחלה (ב"ק, צ, ע"ב), ורב (מגִלה, ט"ו, ב), רויה (יומא, ע"ו, ע"א), הערל (שבת, קל"ט, א), זרזיר (סנהדרין, פ"ב, ב)¹³⁴, וכן דרשתם על המקרא “מלאתי משפט”, שת"פ בתי־כנסיות היו בירושלים, מלבד בית־המקדש, “מלאתי בגימטריה הכי הוי” (פתיחתא לאיכה רבתי), והרבה כיוצא באלה. ופעמים, כאשר ימצא הדורש מלים מכֻוָּנות בחשבון עם מספר דברים הנמצאים בטבע, כרמ"ח אבריו של אדם, מנין ימות החמה, ימי עִבּוּרָהּ של אשה, או דבר ידוע לו ממקום אחר, הוא דורש אותן במדת גימטריה. דוגמאות מן המין הזה הם: מחספס (יומא, ע"ה ב), אברהם (נדרים ל"ב, ב), חרם רחם (מו"ק, י"ח), שכֻּלם עולים רמ"ח, השטן בגימטריה שס"ד (נדרים, ל"ב, ב)¹³⁵, הריון – רע"א (נדה, ל"ח,ב), וקרובה לזה דרשתם על עקב אשר שמע אברהם בקולי (נדרים, שם), ונושנתם בארץ (סנהדרין, ל"ח, א). וכעין זה: “יין בגימטריה שבעים, סוד בגימטריה שבעים” (עירובין, ס"ה, א; סנהדרין, ל"ח, א), “סֻלם בגימטריה סיני” (בראשית רבה, פ' ס"ח)¹³⁶. בכל מקומות אלה בעל האגדה לוקח מן המוכן לפניו במספר, ומשתדל לכַוֵן אליהם את המלה, שהוא דורש אותה כרצונו; אבל לפעמים נראה גם את ההפך, שהדורש מחזר אחר מלה, שתהיה שוה בחשבונה למספר ידוע הנתון לו ממקום אחר, כדי לסעדו ולתמכו, או לעשותה כזֵכר לדבר או לסמך לדבר הלכה או אגדה, שקבל וששמע מרבותיו. סתם נזירוּת, שהיא שלשים יום, הסמיכו על המקרא קדוש יהיה, בגימטריה שלשים יום (ספרי, פ' נשא, ובבלי בכמה מקומות), ל"ט אבות מלאכות הסמיכו רבנן דקסרין על מלת אלה, שהיא כמו אלח, דלא מתמנעין רבנן בין הא לחית (ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב); לנ"ב שנה, שעשו ישראל לאחר חרבן־הבית בגלות כשדים, שמצא בעל ס"ע (פכ"ט) מחשבון שבעים שנה של מלכות בבל, מצאו רמז במקרא: מאדם ועד בהמה נדדו הלכו – “בהמה בגימטריה הכי הוי” (שבת, קמ"ה ב), ולמאמרם, שישיבתה של צוער היתה נ"א שנה, מצאו סמך במקרא: אמלטה נא שמה (שם, י, ע"ב), לשנות שעבוד מצרים, שיצאו להם ממספר ארבע מאות שנה, שחשָׁבוּן מלדת יצחק, מצאו סמך במלת רדו (בראשית רבה, פצ"א), לשנות הבית ראשון, שמצאו אותן על־פי שנות מלכי יהודה ארבּע מאות ועשר, מצאו רמז במקרא: בזאת יבוא אהרן (ויקרא רבה, פכ"א), ולשמו של משיח, שהוא מנחם, מצאו ראיה בפסוק: איש צמח שמו, “חושבנא דדין כחושבנא דדין” (ירושלמי, ברכות, פ"ב, ה"ה); למספר תרי"ג מצוות, שקצב רבי שמלאי לפי מנין רמ"ח אבריו של אדם ושס"ה ימות החמה, מצא אמורא מאֻחר ממנו זֵכר במלת תורה שחשבּונה תרי"א, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות, כ"ג, ב). מהמשלים, שהבאנו, נראה, כי פעמים רבות יקח לו הדורש מלה מן הבא בידו, וייחס את המספר היוצא ממחיר אותיותיה לנושא הענין אשר בחר לו, דבר אשר לא יבּצר מכל איש לעשות עם כל מלה אשר תקרה לפניו. אך יש שהוא מחזר למצֹא לַדבר הנתון לו במספר מלה שוה לו במחיר אותיותיה, לעשותה לסמך ורמז או כסמן לזכרון, דבר זה אינו נקל עוד כראשון, ודורש כשרון מיֻחד, למצֹא לכל־דבר מלה מכֻוֶּנת לו במספרה ובתֹכן ענינה. ולכן, כאשר אנו רואים, כל הגימטריאות הן בנות מלה אחת, שלא קשה כל־כך לעמוד עליה ולמצאה.

אבל בזמן מאֻחר יותר, לאחר חתימת־התלמוד ותקופת הגאונים, אנו רואים את הדרך הזאת הולכת ומתפתחת יותר ויותר. ביחוד עשו כזאת בציוּן השנים, שהיו מביעים אותן על־ידי מספּר מלים, מאמרים קצרים, פסוקים ושברי־פסוקים, הַשָּׁוים להן במספרם, ואשר תָּכנם יוכל לשַׁמש סמן וזֵכר למאורע הנתון, דבר שלא נמצאה דוגמתו אצל היוַנים¹³⁷. ובמאה שעברה אנו מוצאים כמה סופרים, המתאמצים להראות כשרונם במקצוע זה וכותבים שירים שלֵמים, שחרוזיהם שָׁוים בגימטריה למספר השנה שבּה חבּרום, והם כדמות שירי היוָנים, שהזכּרנום למעלה בשם “איזופספיות”. ביחוד הצטַינוּ בזה שני חכמים, שחיו בארצנו כמאה שנה לפנינו, ששניהם היתה להם יד ושֵׁם בהנדסה: ר' יעקב אֵיכֶנבּוֹים בשירו: “ברי לב בחכמה אזרו חיל, רדפנו המדע יומם וליל” (נדפס בתחלת ספר “שבילי עולם” לר"ש בּלוֹך), ורבי אברהם יעקב שטֶרן, שקלע בכמה משיריו (ראה לדוגמה “שירו” בראש ספר “תולדות השמים” לרחז"ס) חרוזים שחשבּונם עולה למספר השנה שנכתבו בה (וגם כותב הדברים האלה אִוָּה לו בימי־נעוריו משחק־ילדים כזה וכתב “משלוח מנות” לפורים עשרים בתים בני ארבעה ארבעה חרוזים, שכֹּל־אחד מהם שַָׁוה בחשבונו לשנת־כתיבתו – תרכ"ב). שירים כאלה היו ידועים בזמנם בשם “שירי לפ”קים".

באיזה זמן התחילו להשתמש בדרך כזו בציוּן השנים – קשה לצמצם. אנכי לא מצאתי עקבות המנהג הזה לפני המאה השמינית לאלף שעבר. בספר תנ"ך, שהיה בידי ר"י ספיר, נרשם, שנכתב בשנת “ויכתב משה את התורה הזאת” (אבן ספיר, ח"א, דף י"ח, ע"ב; ח"ב, דף קע"ה). אבל קשה לצמצם את מספר השנה בדיוק. כי על המלים “ויכתב משה” משוך קַו המתחיל באוֹת כ"ף ומסַיֵּם באות שי"ן; ואין להכריע, אם היתה כַּוָּנת הסופר לכל האותיות של שתי מלים אלה, ולפי־זה נכתב הספר בשנת תשפ"ג, או לאותן שמשך עליהן את הקו, ויהיה זמנו ד"א תשס"ב. דוגמה קטנה מזה אנו מוצאים במאה התשיעית בשירו הידוע של רבי יהודה הלוי, “בשנת תְתַץ תֻּתַּץ”, ובספר דברי־הימים לרבי יוסף הכהן נמצא סמן לשנת תתנ"ו "כלוּ גם יחד", אבל קשה לדעת, מתי נולד סמן זה. מן המאה העשירית נודע לנו הסמן שנת נהי, שנתן אלחריזי על מות רבי יוסף בן־שושן והרמב"ם, וכן ימי בכי אבל משה. סמנים אלה הם עוד פשוטים מאד. אבל סמנים מֻרכּבים הרבה יותר כבר ראינו בדברי בעל “אשכול הכופר” שהבאנו בסמן ח, ואפשר שקבל את המנהג הזה ממשוררי ביזנתּיה, שהיו רגילים להשתמש בחרוזים שוים בחשבונם. במאה הראשונה לאלף הששי אנו מוצאים את הסמן לאנחה (“נפשות צדיקים”, סמן 25), במאה השנית את הסמן צדקה (“גל עד”, סמן ב). מכאן ואילך המנהג הזה מתפשט יותר ויותר; ולא אזכיר אלא את הסמן מזרה ישראל, שנתן ר"י אברבנאל לגֵרוּש ספרד.

באמרי, שלא מצאתי עקבות המנהג לציֵּן מספּר השנים על־ידי מלים שווֹת במספרן לפני המאה השמינית, לא דקדקתי בלשוני יפה; כי אמנם מצאתי מספּר מסֻיָּם מן המין הזה אצל מיֻדענו אב"ן רש"ף בספרו “אבני זכרון”, ששם אנו פוגשים לראשונה את הסמן “ישכּן בטח לפ”ק" (סמן מ"ב ומ"ג) ואחריו סמנים כיוצא בו בכל מאה ומאה, עד המאה הששית לאלף שלנו, ועד בכלל. אולם גימטריאות אלה נותנות לנו עוד מופת חדש על טיב מציאותיו של איש־אמונים זה. במאמר מיֻחד שכתבתי על מצבות אלה, שכבר רמזתי עליו למעלה מזה, הוכחתּי, על־פי דרכי קביעת חדשים של הקראים, שכּל המצבות שיום השבוע כתוב בהן בצד יום החֹדש, שמספר שנותיהן קטן משש מאות, שנתן להן אב"ן רש"ף מקום באלף החמישי, זמנן באמת באלף הששי. וגם אותן שמספּר שנותיהן, הכתוב בגימטריה, עולה יותר משש מאות, מקומן באלף שלנו, אלא שהֶעֱרִים אב"ן רש"ף להוסיף נקֻדות על מקצת אותיות או מלים, כדי שיעלו יותר משש מאות, ועל־כרחנו נהיה זקוקים לתת להן מקום באלף שעבר. אבל עוד יותר מזה – גם המצבות מן המאות האחרונות, שזמנן מכֻוָּן עם דרכי הקביעה של הקראים, מוטלות עוד בספק; ובחלק מסֻיָּם מהן זיופן יוצא על־פי סמנים אחרים, על־פי שמות טַטַריים הנמצאים עליהן (כאשר כבר העירו על־זה הרכבי וקוניק), על־פי הסמן לפ"ק החָרות עליהן, שלא נתחדש כי־אם באלף הששי, ועל־פי כתיבת שֵׁם המפֹרש באות ה', שכפי מה שבררתּי שם, גם מנהג זה לא נתחדש קֹדם המאה השלישית לאלף שלנו¹³⁸.

במקום אחר אנו מוצאים מספּר השנה לשטרות נתון בדרך־גימטריה. הקראי רבי משה דרעי יאמר בראש דבריו לשיריו, שנדפסו בספר “לקוטי קדמוניות” (צד מ"ח), כי כתבם בשנת “אז ישיר משה ובני ישראל לשטרות”. אב"ן רש"ף עשה נקֻדות על שלש המלים האחרונות ועל הריש של ישיר. ולפי־זה היתה כתיבת הספר אלף קנ"ד לשטרות, שהיא ד"א תר"ג ליצירה. אבל כבר העירו חכמים שונים, שזה אי־אפשר. בין שירי הדרעי נמצא שיר אחד שנתחבר ליום חתֻנת הרופא רבי משה בן־צדקה, שהיה בדורו של ר"י אלחריזי המביא אותו בספר ה"תחכמוני". והדבר ברור בעיני, שכַּוָּנת הדרעי לכל חמש המלין שהביא מן המקרא, אלא שאב"ן רש"ף נקד רק מקצת אותיותיו, כדי להקדים זמן המשורר כדרכו. ולפי־זה חבּר הדרעי את שיריו בשנת אלף תפ"ב לשטרות, שהיא ד"א תתקל"א ליצירה, ואז היה רבי משה בן־צדקה כבן עשרים או יותר, ובשנת ד"א תתקע"ז, שאז ישב אלחריזי בדמשק, כבר היה מזקני העיר וחשוביה (עַיֵּן “תחכמוני”, שער מ"ו)¹³⁹.

יב. תאריך־הבריאה אצל השומרונים. השומרונים חושבים היום את שנותיהם במעשה, יחד עם העמים אשר בתוכם הם יושבים, “למחמד” או “לממלכת בני ישמעאל”, או למנין ההגרה (ורק לפרקים רחוקים הם מוסיפים בצדו גם תאריכים אחרים, כאשר נראה במרוצת דברינו). והדבר קרוב מאד, שבימים הראשונים היו מונים בשטרות ובכתבים לפי שנות כֹהניהם הגדולים, כדרך כל העמים הקדמונים. ונראים הדברים כי גם התאריך הנפרץ ביותר בכל ארצות־הקדם, הוא מנין־השטרות, לא מצא לו מסלות ביניהם, כי לא נשאר ממנו כל זֵכר אצלם. העם הקטן והדל הזה, אשר מלבד ספר תורת־משה אין בידו כי־אם אגדות מועטות ורשימות שמות כהניהם הגדולים ושנות כהֻנתם (שיש מקום לפקפק בדקדוקם), לא הרגיש כל צֹרך לתקן לו תאריך מיֻחד, לערוך על־פיו את המאורעות, שאי־אפשר היה להם לסדרם אפילו בקֵרוב, על יסוד החֹמר המועט שהיה בידם. אבל אפשר מאד, שעוד בימים קדמונים היו משתדלים לחשֹׁב ולדעת את מספר השנים, שעברו מבריאת־העולם ועד זמנם, על־פי סדרי הדורות שבתורה ורשימות שנות כהניהם הגדולים. ביחוד נראה כזאת מספרי־זכרונותיהם, שנכתבו בזמן מאֻחר. ספרי סדר־הדורות מן המין הזה ידועים לנו כיום כארבעה וחמשה. הקדמון והקצר שבכֻלם, שנתחבר בשנת 544 למנין הישמעאלים (ד"א תתק"ה ליצירה), ונעתק שנית בהוספות מאֻחרות בשנת 747 לתאריך זה (ה"א ק"ז) ונקרא בשם ספר “תולידה”, נתפרסם על־ידי הר"א נַיבּוֹיֶר במאסף Journal Asiatique 1869 בשם Chronique Samaritaine וכולל בתוכו רק את שנות הדורות בלבד; והרוצה לדעת את שנות העולם צריך לקבץ את מספר השנים עד הדור שהוא עומד בו (ורק פעם אחת נזכרו שנות־הבריאה לענין חשבון שמִטין ויובלות). הספר המאֻחר והאָרֹך שבכֻלם, שאכנהו תמיד במרוצת־דברי בשם ספר־הזכרונות סתם, הוא אותו שהוציאו לאור החכמים אַדלֶר וזֶליגסוֹן בשם Une Nouvelle Cronique Samaritaine, Paris אשר בצד כל־אחד מן הדורות נרשמו שנות־הבריאה המכֻוָּנות לו. בתקופת הזמן מבריאת־עולם עד מיתת־משה חשבונות שני ספרים אלה מיֻסדים על שנות־הדורות שבתורת־משה על־פי הנוסח שבידיהם, וממיתת משה והלאה – על רשימות שנות כהניהם הגדולים. על פרק הזמן מבריאת־עולם עד נח, ועד המבול, יאמר בספר ה"תולידה": “מן אדם עד אתולד נח שבע שנים ושבע מאות שנה, ועד מבולה אלף ושלש מאות שנה ושבע שנים” (Jour. As., p. 397). המספר הזה, הנוטה מאלף ותרנ"ו שנה שבס"ע בשעור שמ"ט שנה, מיֻסד על שנות הדורות שבספר תורת הכותים (ושהובאו שם במקומם בספר ה"תולידה"), שבשלשה מן הדורות האחרונים מספּר השנים מזמן שנולדו עד זמן שהולידו משֻׁנה משלנו (שנות חנוך ס"ה תמורת קס"ה, ושל מתושלח ס"ז תמורת קפ"ז, ושל למך נ"ג תמורת קפ"ב).

מספּר השנים שעברו מן המבול עד לדת ארפכשד לא נמצא מפֹרש בספר ה"תולידה", אבל יוצא מעצמו ממרוצת החשבונות, שהיו שתי שנים.

על פרק הזמן מלדת ארפכשד עד לדת אברהם יאמר שם: “ויהיו כל השנים מן תוליד ארפכשד עד מולד אברהם תשע מאות שנה וארבּעים שנה” (שם). מספּר שנים אלה גדול מאותו שהוא מסור בידינו (שאינוֹ עוֹלה אלא לר"ץ שנה) בשעור תר"ן שנה, מפני שלפי נוסח תורתם של הכותים, בששה דורות מארפכשד ועד שרוג, שנפרטו בספר ה"תולידה" שם, מספר השנים מזמן שנולדו עד שהעמידו תולדות עודף במאה שנה לכל־אחד מהם, ושנותיו של נחור עולות אצלם לע"ט תחת כ"ט, שבנוסח המסור בידינו. ובעל הספר מסַיֵּם: “ומן מולד אברהם אל אדם תרין אלפים ומאתים שנה ושבע וארבעים שנה”.

על שנת יציאת־מצרים לא ידֻבּר בספר הזה מפֹרש, אבל נזכרה שם שנת פטירת משה, שהיתה ארבעים שנה אחרי־כן: “משה עליו השלום אתנבא ארבעים שנה, כל שניה עד מות משה הנביא עליו השלום שנים אלפים ושבע מאות שנה וארבעה ותשעים שנה”. ויצא לנו מזה, שהשומרונים חושבים את מספר השַָּׁנים מלדת אברהם עד פטירת משה תקמ"ה שנה. שנים אלה נפרטו שם בסדר הזה: לאברהם מאה שנה, ליצחק ששים, ליעקב עד לדת לוי (שכהניהם מתיחסים אליו) פ"ז, ללוי נ"ב, לקהת ע"א, לעמרם נ"ב¹⁴⁰, לאהרן (במדבר) מ' שנה, ואם נוסיף עליהן פ"ג שנה שהיו לאהרן בעמדו לפני פרעה, יהיה סך כֻּלן תקמ"ה. אם מן המספר הזה נגרע מ' שנה של דור־המדבר, ישארו לנו תק"ה שנה, שע"ה מהן עברו מלדת אברהם עד ביאתו לארץ, ות"ל מביאתו לארץ עד יציאת־מצרים.

והנה לפי־חשבוננו עברו מבריאת־העולם עד יציאת־מצרים ב"א תמ"ט שנה, ונמצא חשבון השומרונים, הקוצבים את הפרק הזה לב"א תשנ"ד, עודף על חשבוננו, בשעור ש"ה שנה.

ממיתת משה והלאה נפסק החוט המשֻׁתּף, החורז עליו את שנות העולם לפי מניננו ומנינם. היהודים מונים לעצמם לשנות שופטיהם ומלכיהם, והשומרונים לעצמם לפי שנות כהניהם הגדולים. ואם אמנם במקומות שונים נרשמו בצד הכהנים הגדולים גם שנות מלכים אחרים, שהיו בזמנם¹⁴¹, בכל־זאת לא נוכל להוציא על־פיהם את תאריך הבריאה אף בקֵרוב. כי מצד אחד יש לנו עסק כאן לא עם נקֻדה של זמן, כי־אם בפרקים שלמים, נמשכים עשרות בשנים משנות הכהנים הגדולים מעבר מזה, ומשנות המלכים שבימיהם מעבר מזה, ואי־אפשר לכַוֵּן את הנקֻדה המשֻׁתּפת שביניהם, ומצד אחר דברים אלה נוספים הם מידי סופרים מאֻחרים, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם בדברי־הימים¹⁴²; ולכל־היותר אפשר לסמוך עליהם רק במקום שהם מדבּרים על מאורעות שאירעו בימיהם. ואם כך נעשה, יעלו בידינו מספָּרים שונים מאד זה מזה. מעתיק ספר־הזכרונות, הגדול מכל חבריו, שהוציאו לאור אַדלֶר וזֶליגסוֹן, אומר בסוף ספרו, שגמר כתיבתו “בשנת תשע ושבעים ומאה וששת אלפים (ליצירה), אשר היא שנת חמשה ושמונים ושלוש מאות ושלשת אלפים לעבור בני ישראל לארץ כנען, אשר היא תשע מאות ואלף לישוע בן־מרים הנוצרי, אשר היא שנת ששה עשר ושש מאות ואלף לדקלדינוס, אשר היא שנת שבע עשר ושלוש מאות ואלף לממלכת בני ישמעאל”. שלשת התאריכים האחרונים, שכֻּלם מכֻוָּנים לשנת ה"א תר"ס למניננו, מראים, שתאריך־הבריאה של השומרונים עודף על שלנו בשעור 519 שנה. עד־כמה נוכל לסמוך על דברים אלה נראה ממקום אחר מן הספר הזה. על אחד מן הכהנים אבישע בן־פינחס יאמר, שמת בשנת 5780, ומדברי בעל ספר ה"תולידה" אנו יודעים, שהכהן הזה, שהוא הכהן האחרון הנזכר שם (צד 413), מת “ביום השלישי (לשבוע) השביעי מן חדש אלקעדה, המזדמן (כלומר המכֻוָּן) מן האדר (של השומרונים, שהיה מכֻוָּן באותה שנה לניסן שלנו) שנת תשע ושבעים ושמונה מאות (להגרה)”. על־דבר השנה הזאת, המכֻוֶּנת לשנת ה"א רל"ה לפי־חשבוננו, אין מקום לפקפק, כי כל הסמנים הנתונים בספר מכֻוָּנים עם האמת, ונמצא שתאריך השומרונים עודף על שלנו בשעור 545 שנה, ונראה מזה, שבפרק הזמן משנת 5780 עד 6179, שבה יחתוֹם הסופר, נפלו שגיאות בשעור כ"ו שנה.

קשה יותר להחליט דבר על־פי ספר ה"תולידה", מפני ששנות העולם לא נזכרו בו, כי־אם שנות הכהנים בלבד, בלי תוספת מספּר אחר בצדם, זולתי י"ז הכהנים האחרונים, שנתפרשוּ שנותיהם בצדם על־פי מנין הישמעאלים (משנת 406 עד 879¹⁴³. אם נקבץ יחד את שנות הכהנים הגדולים שבספר הזה, שהאחרון שבהם, כאשר אמרנו, מת בשנת ה"א רל"ה לחשבוננו, יעלו בקבוצתם 5952, מן המספר הזה אנו צריכים לגרוע בהחלט 87 שנה של שמונה כהנים גדולים, מבבא ועד אלעזר, שכפי סדורם בספר ה"תולידה" (צד 411) וסתימת לשונו שם, נקל לחשֹׁב בטעות, שהיו – כקודמים להם וכבאים אחריהם – גם הם בשכם, אבל באמת שמשו בדמשק (בלי־ספק בקהל הגולים שגלו שמה במספר חמש מאות איש בימי אהרן בן־עמרם, כמסֻפּר בספר־הזכרונות, צד 95) בפרק אחד עם כהנים אחרים ששמשו בשכם, כאשר יוכיחו שנות ההגרה, שנרשמו בצד מקצת הכהנים (ועל־כן לא נחשבו באמת בספר־הזכרונות שם). ולכן ישארו לנו רק 5866 שנים, ונמצא חשבון השמרונים עודף על מנין־הבריאה שלנו 631 שׁנה¹⁴⁴; אבל בראש הספר (צד 392) יאמר, שנכתב “בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושמונה ושבעים ליצירת־העולם, היא שנת שבע מאות וארבעה עשר ליזדגרד שנת שבע וארבעים ושבע מאות לממשלת ישמעאל”. שנות התאריך הפרסי והישמעאלי מכֻוָּנות לשנת ה"א ק"ו לחשבוננו ונמצא חשבון השומרונים עודף על חשבוננו בשעור 672 שנה. מספּר קרוב לזה יוצא ממכתב השומרונים שכתבו בשנת 1808 לֶחכם de sacy, שכתבו על אותה שנה שהיא שנת 6246 לבריאת־עולם, בזמן שלפי חשבוננו היתה שנת ה"א תקס"ח, ונמצא ההבדל עולה 678 (עַיֵּן בספר (Notices et Extraites, p. 177. הבדל כזה יוצא גם ממכתּבם השני שכתבו לֶחכם הזה בשנת 1820, שאמרו על אותה שנה שהיא 6257 לבריאה (שם, צד 182)¹⁴⁵, וכן נראה מן המכתבים שהריצו לֶחכם הונטינגטוֹן ומתשובתו אליהם. כי בתשובתו, שכתב להם בשנת 1675 למנין הרגיל, ה"א תל"ה למניננו, הוא כותב שנת 6113 לבריאה.

מהמספרים השונים האלה יוצא, שמנין השנים לבריאה לא היה נהוג אצל השומרונים במעשה, כי־אם הוציאוהו בחשבון משנות כהניהם, ולכן באו בכל פעם לתוצאות אחרות.

ואלה שמות הכֹהנים הגדולים ושנות כהֻנתם לפי ספר ה"תולידה":

הנה כי כן יצאה לנו קבוצת השנים שבספר ה"תולידה" 5952, יצאו מהן שנות שמונה כהנים (המצֻיָּנים בכוכבים) ששמשו בפרק אחד בדמשק עם כהני שכם,87 שנה, נמצא מבּריאת־עולם עד מות אבישע 5865.

אבל בספר־הזכרונות מספַּר השנים עולה רק 5780, וזה מפני שחסרו בו שלשה כהנים, ששנות כהֻנתם עולות לס"ה שנה, ושנות שני כהנים (שישי ולוי) פחותות אצלו בכ"ב שנה, וכנגדן שנות ישמעאל עודפות בשתי שנים, כנראה מן ההערות.

ואלה שנות הדורות לפי ספר־הזכרונות:

שנת 6176 מכֻוֶּנת לשנת ה"א תרנ"ז למנין־הבריאה שלנו.

יג. תאריכים אחרים הנפגשים בספרות ישראל. משלשֹׁת התאריכים, שדבּרנו עליהם עד־כּה, היוּ שנַים מהם, תאריך־החרבן, ותאריך בריאת־העולם לכל שִׁנויי צוּרוֹתיו, מיֻחדים רק לישראל; וגם התאריך השלישי, מנין־שטרות, אף־על־פי שהיה שאוּל בידם, נעשה אחר־כן כמעט לקנין העם כֻּלו. אבל לפעמים אנוּ פוגשים אצל היהוּדים עוד תאריכים אחרים, שאוּלים מאת העמים אשר בקרבּם היוּ יושבים, שנשתמשוּ בהם רק בדרך ארעי ובמקומות מיֻחדים. ככה מצאנוּ את היהוּדים יושבי קיריני, אשר במצרים, מונים עוד בסוף ימי הבית השני לתאריך־אוגוסטוס (עַיֵּן “פליטה מני קדם”, צד 15) ואת היהוּדים יושבי בוספור מונים לתאריך שהיה נהוג בארצם, ששנתו הראשונה נופלת בשנת 297 לפני המנין הנהוג (עַיֵּן הרכבי, “היהוּדים וּשפת הסלַוים”, צד 89–90). וכבר ראינוּ למעלה (סמן ז) את רבי יצחק הישראלי הראשון מזכיר מנין־הבריאה של בני ביזנתיה, ורבי יצחק הישראלי השני מזכיר בספרו “יסוד עולם” (מ"ד, פי"ז) את התאריך, שהיה נהוג בארצוֹ, בספרד הנוצרית, שהתחיל מחֹדש ינואר שנת ג"א תשכ"ב ליצירה, בשנת 38 לפני המנין הנהוג; ואומר על שנת ה"א ושבעים ליצירה, “שהיא שנת אלף ושמ”ח לתאריך הנוצרים, הנקראים (צ"ל: הנקרא) תאריך אלצפר", וכן מזכיר את התאריך הזה גם האפודי בספרו “כלמת הגוים” (על־אודות התאריך הזה, שעקבותיו מגיעות למפרע עד המאה החמישית למנין הנהוג, ועל־אודות שמו ומקורו עַיֵּן אידֶלֶר, ח"ב, מצד 423 והלאה).

אבל נפרץ היה ביותר בין היהוּדים, שישבוּ בארצות הערביים, תאריך־ההגרה. כבר מצאנו למעלה (סמן ז) את הישראלי הראשון משתמש בתאריך הזה. ורבי שלמה בן־גבירול יאמר בפיוטו " שנותינו ספוּ" (זולת לשבּת שניה אחר הפסח): “וגם עוד ישמעאל הרס וגרס, הרי ששים ואחת וארבע מאות”. ובתנ"ך אשר באוצר־הספרים בפטרבורג (שהבאנו בתאריך־השטרות בסופו) יֵאמר, שנכתב בשנת שלש מאות וששים ותשע למלכות קרן זעירה (על־שם הכתוב בדניאל, ז, ח, שפרשוהו על מלכות ישמעאל); וביחוד נתפשט תאריך זה בין הקראים, המביאים אותו בספריהם (ציוּנים רבים מהם אסף רמש"ש בספרו: “די פּאָלעמישע ליטטעראַטוּר”).

וכן ישתמשו לפעמים גם בתאריך־הנוצרים. האדומי מזכירו בהקדמתו ל"מאור עינים" ובפרק כ"ד מספרו, וכן יזכירהו כמה פּעמים רבי יוסף הכהן בספר "דברי הימים למלכי צרפת וכו' "; ובעל “צמח דוד” מסדר לפי התאריך הזה את מאורעות דברי הימים בחלק השני מספרו, בצד תאריך־היצירה. אבל בכלל מעטוּ מאד המחברים המשתמשים במנין זה. ולכן תמוהים מאד דרכי מקצת חוקרים, אשר דִּמו למצֹא את התאריך הזה בדרך רמז וגימטריה אצל שנים או שלשה מן הסופרים.

רבי יהודה אלחריזי אומר על שנת מות הרמב"ם ורבי יוסף אבן שושן, היא שנת ד"א תתקס"ה, כי “היתה שנת איד, שנת זעם ועת יגון, והאל שמה קרא נהי” (“תחכמוני”, הוצאת אחיאסף, צד 412). והרב שי"ר (“כרם חמד”, ח"ז, צד 252) חושב, שכּמו שמלת נהי רומזת על פרט השנה של ד"א תתקס"ה ליצירה, כך מלת איד (שהוא כותבה אד) רומזת לפרט של 1205 למנין־הנוצרים, ומלת זעם – העולה בחשבונה לקי"ז – רומזת לפרט של שנת־השטרות, שהיתה אלף ותקי"ז.

אבל דברי הרב שי"ר אלה, המזכירים לנו את השערותיו הידועות על־אודות רבי אלעזר הקליר, אשר דמה למצֹא את שמו בדרך גימטריה בפיוטים שונים – בטלים הם מעִקרם: התאריך הנהוג עתה בכל ארצות הנוצרים, שנתיסד במאה הששית על־ידי דיוניזיוס, נתקבל במעשה בתחלה רק בארץ איטליה, אבל בארצות אחרות לא נתפשט בחיי העם כי־אם לאט לאט, אף־על־פי שהיה ידוע לחכמיהם בעיון¹⁶⁰. וגם במעשה בית־דין ופקֻדות הממשלה היו כותבים לשנות המלכים כמקֹדם (עַיֵּן אידֶלֶר, ח"ב, מצד 375 והלאה). יותר מכל־הארצות בוֹששה ספרד לקבל את התאריך הזה. שם, כאשר אמרנו, היה שורר מקֹדם התאריך הספרדי, או תאריך אלצפר. בשנת 1180 למנין הנהוג הוציא הועד שנתאסף בטַרַגוֹנה פּקֻדה, לכתּוב את הזמן בכתבי המלכות ובבתי־דינים לתאריך הנוצרי בלבד. אבל בכל־זאת לא פּסקו למנות לתאריכם הקדום. בארגוֹניה היה התאריך הישן נוהג עד שנת 1355, בקסטיליה עד שנת 1383 ובפורטוגל עד 1420 (אידֶלֶר, שם, 425). וכבר ראינו למעלה את בעל “יסוד עולם” בשנת השבעים לאלף הששי, או 1310 למנין הנהוג, מַשוה את זמנו עם תאריך אלצפר, ואת התאריך הנוצרי הנהוג עתה לא יזכיר אפילו במלה אחת. ואיך יעלה על הדעת, כי אלחריזי, שחי בקסטיליה, ימנה לתאריך הרך־בשנים הזה, אשר לא נסה עוד כף־רגלו הַצֵּג על הארץ, ואשר הֻצרכו לעבור עליו ק"פ שנה להבקיע אל תוך חיי העם? ולא עוד, אלא שישתמש בו סתם, בלא קריאת שֵׁם ובדרך־גימטריה, ויסמוך על הקורא, שיבין לרמזיו¹⁶¹.

בעל הערוך בחרוזיו, שהבאנו למעלה (תאריך־השטרות, סמן ז), אומר, שהשלים ספרו בשנת ית"ג ואלף למנין־שטרות, “פשיטת סררות חוקקי גדף בקרן מושכי קרוך”. והדבר פשוט, שכַּוָּנתו למלכות יון, שכפי דברי המדרש, אמרו לישראל: כתבו לכם בקרן־השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ומושכי קרוך פֵּרוּשׁוֹ שור מושך בקרון; אבל החכם בָּטֶּלהֵים (המובא בהערות קאהוט) חושב למצֹא כאן את תאריך הנוצרים, ומתקן בקרי תחת בקרן, כי המלים “גדף בקרי מושכי קרוך” עולות בחשבון 1001, כמנין השנים שעברו מלדת ישו, מלת קרוך לדעתו היא Crux שפֵּרושה צלב. דברים, אשר נוכל לקרֹא עליהם את הפתגם האיטלקי:

Se non vero é vero é bene trovato.

בראש ספר “כלמת הגוים” להחכם האפודי יאמר, שחבּרו “חכם גדול ומופלג, שנאנס תחת השמדות והגזירות… והתחילו הגזירות בשיבילייאה… וגם עלינו בקסטילייאה… בשנת מה חרי האף הגדול הזה”. החכם צוּנץ משער, שהסמן הזה, שהוא חושב בו את המלים מה חרי האף הגדול, העולות בחשבונן למספר 397, מכֻוָּן לשנת הנוצרים 1397 בעזיבת האֶלף, ושבּה נכתב הספר. ועל הזרוּת הגלויה, לצַיֵּן שנת הנוצרים בדרך כזה, יאמר הרמש"ש (ברשימת ברלין, ח"ב, צד 30), שבספר כזה, המיֻסד כנגד הנוצרים, אין הדבר תמוה כל־כך. ואחריהם נמשך החכם אַדוֹלף פוזנַנסקי בהערותיו לספר “כלמת הגוים”, שפרסם במאסף “הצופה בארץ הגר” לשנת התרע"ד (צד 100). אבל מן הדברים שהעתקנו נראה, שסמן מה חרי מוסב על שנת הגזרה, שהיתה בשנת 1391. והדבר ברור, שיש לנקד בסמן הזה רק את המלים “האף הגדול הזה” העולות בחשבונן לקנ"א, שהיתה באמת שנת השמד למנין בריאת־העולם בהשמטת האלפים.

 

חשׁבּון שמִטים ויובלות    🔗

א. סקירה כללית.

חליפוֹת מראה הַיָּרח, המשַׁנה פניו שנוּי נכּר משבעה לשבעה ימים, היו הסבּה הראשונה לחלוקת העת לשבוּעות ימים, ולעשות את יום השביעי ליום שבתון. וחלוקה זוּ, שהורתה ולדתה בקרב עַם האשורים והעברים, שלחה פֹּארותיה למרחוק, עד כי פשטה והקיפה כיום כמעט את העולם כֻּלו; ומספּר שבעה – שמצאו לו אחרי־כן חברים “בעולם הגדול ובעולם הקטן” (מקרוקוסמוס ומיקרוֹקוֹסמוֹס) או לפי סגנון לשונו של בעל ספר “היצירה”, “בעולם ובנפש”¹⁶² – נעשה לנערץ ולנקדש בעיני העמים, עד כי היה לפתגם, “שחבב הקדוש־ברוך־הוא את השביעיות תחת כל השמים” (ספר־"יצירה", פ"ד, מ"ד). והמספָּר המקֻדש הזה הרחיב אחרי־כן חוג מעגלוֹ מימים לשבועות ומשבוּעות לימים, והננו רואים את היהודים מונים מתחלת קציר שעורים עד תחלת קצין חטים, שבע שבתות תמימות ומצֻמצמות, ועושים את יום החמשים ליום הבּכּוּרים. וכן הם חושבים שנותיהם למספר שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, ואת שנת החמשים לשנת היובל. שני המנינים האלה אביהם – הנסיון, ואמם – האמונה. הנסיון הורה לאדם, שהזמן שבין קציר השעוֹרים והחטים עולה בקֵרוב לחמשים יום, הן פחות הן יותר, וכי מעת לעת עליו להוביר את שדהו שנה אחת, לבלתּי יחדל תֵּת כֹּחוֹ לו; והנה באה אחריו האמונה ותטבע על שני גבולי הזמנים האלה – שאינם קצובים מטבעם בדיוק מָחלט – את חותמה שבעה שבעה – זֵכר למעשה־בראשית; ורגש החסד והצדקה, המחיה את חֻקי תורת־משה, הקדיש את תבואת שבת הארץ לעני ולגר, ליתום ולאלמנה.

יום השביעי היה קדוש גם לבבליים, ויכולים היינו לחשֹׁב, כי נמצא אצלם גם את המנין לשבתות שנים; אולם עד־כּה לא נמצא אצלם כל רֹשֶם מן המנין הזה, שכפי־הנראה מיֻחד הוּא אך לישראל. אבל לעֻמת־זה מצאתי את המנהג הזה, למנות לשבתות שנים, במקום אשר לא עלה על לב איש לבקשו שם – באִי מַדַגַסְקַר באפריקה (עַיֵן גינצֶל, ח"ב צד 134). מאַיִן בא אליהם המנין הזה, קשה לדעת. על יושבי האִי הזה השפּיעו עמים אחרים, אשר עלו עליהם בהתפתחותם – ההֹדיים והערביים (מן האחרונים קבלו את שמות ימי השבוע, ואת שמות חדשי החמה, שקראוּם על שֵׁם המזלות המשמשים בהם). ואִלו מצאנוּ אצל אחד משני העמים האלה את המנין לשבתות שנים, היינו יכולים לחשֹׁב, שקבלוהו יושבי האִי מהם. אבל מאחר שאין הדבר כן, ואחר שידענוּ שהיתה חלוקת החדשים לשבועות נהוגה שם מקדם (וכן אצל עמים אחרים באפריקה; ולא עוד, אלא מצאנוה אצלם בצורתה העתיקה, כי החֹדש היה מכיל אצלם שלשה שבועים בני שבעה ימים ואחד בן שמונה ימים), הנה נקל לשער את ההפך, שיושבי מדגסקר הוציאו מעצמם את מנין השנים לשבועים מתוך חלוקתם את ימי החֹדש לשבועות ימים, כדרך שעשוּ זאת גם היהוּדים. וכסמך להשערה זו אני רואה במנהג המדגסקריים לכַנות את שנותיהם בשם ימי השבוע: שנה ראשונה נקראת אצלם בשם שנת אחד בשבת, השנית בשם שנת שני בשבת וכו', והשביעית בשם שנת השבת (עַיֵן גינצֶל, שם).

ב. שיטת “חכמים” במנין שמִטים ויובלות, וחשבונות בעל “סדר עולם”.

כתוב בתורה: וספרתּ לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיוּ לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וגו', וקדשתּם את שנת החמשים שנה וגו' (ויקרא, כ"ה). מפשוטם של דברים נראה, שהיוּ מונים שבע שמִטים שבע פעמים, שהן מ"ט שנה, וּבשנת החמשים עשׂוּ יובל, ומשנה שאחריה שָׁבוּ למנות שמִטים כבתחלה. וּבאמת כך היא דעת “חכמים”, שאמרוּ: יובל אינו עולה למנין שבוע (נדרים, ס"א, א, ובמקומות אחרים) ואמרו עוד: שנת חמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת (שם) – כלומר, אין נותנים לשנת היובל שני מנינים, ולאמר עליה, שהיא שנת חמשים, ושהיא באותה שעה שנה ראשונה לשבוע שאחריה. בשיטה זו תפס גם בעל “סדר עולם” המזכיר בספרו שמִטים ויובלות בכמה מקומות, וחשבונותיו מוכיחים, שיש בין יובל לחברו חמשים שנה שלמות.

בעלי שיטה זוּ מיסדים את דעתם על המקרא: בעשרים וחמש שנה לגלותנו (לגלות יהויכין), בראש השנה בעשור לחֹדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכּתה העיר (יחזקאל, מ, א); ואמרו: איזו היא שנה שראש השנה שלה בעשור לחודש? הוי אומר כי זה יובל (ערכין, י"ב; ס"ע, פי"א). ואם היתה שנת כ"ה שנת יובל, הנה יצא לנוּ למפרע, שחרבן הבית, שהיה בשנת י"א ליהויכין – המכֻוֶּנת לשנת י"א של צדקיהו, היה בשנת ל"ו ביובל, במוצאי שביעית (ערכין, שם; ס"ע, פ"ל), ושנת חמש ליהויכין היתה בשנת שלשים (פכ"ו), ושנת י"ח ליאשיהו היתה תחלה של יובל (פכ"ד). וכשהלכו עוד יותר לאחור, יצא להם, שמפלתו של סנחריב, שהיתה בשנת י"ד לחזקיהו, היתה בשנת י"א ביובל בשנה הרביעית בשבוע (פי"ג), ושבנין הבית היה בחצי היובל, בשנה רביעית בשבוע (פ' ט"ו), ושמִנין שמִטים ויובלות התחיל לאחר ארבע־עשרה שנה של כבּוּש וחִלוּק (פי"א) ¹⁶³. דברים אלה שהבאנוּ מספיקים להוכיח, שבעל “סדר עולם” מונה תקופות היוֹבל לחמשים שנה. אבל ראוי לשׂום לב ביותר לשתים מן השנים המובאות ב"סדר עולם", והן שנת בנין הבית ושנת י"ח ליאשיהו, מפני שעל־ידיהן נוכל לעמוד יותר על חשבונותיו. על שנת י"ח ליאשיהוּ נאמר: “אותה שנה היא היתה תחלה של יובל”. הגר"א מגיה “שנה של יובל”, מפני שהוא חושב את השנים מי"ח ליאשיהו עד החרבן בדרך זה: ליאשיהו י"ד שנה, שלשה חדשים של יהואחז לשנה, ליהויקים י"א ולצדקיהו י"א – הרי ל"ז, ונמצאה שנת י"ח ליאשיהו שנת־היובל עצמה; אבל לפי־זה היה לו לחשֹׁב גם שלשה חדשים של יהויכין לשנה אחת, ואז יצאה לו שנת י"ח ליאשיהו בערב יובל. אוּלם מלבד שנוסח שלנו מאֻשר ומקֻיָם על־פי גרסת הילקוט, ומובא כך גם אצל רש"י ורת"ם, כמו שהעיר הרד"ב רַטנֶר, הנה שנה זו יוצאה לנוּ עוד ממקום אחר. שנת ד' לחזקיהו היתה, כמו שאמרנו, ראש יובל. צא וחֲשֹׁב כ"ו שנה שנשארו לחזקיהו, נ"ה של מנשה, שתים של אָמון וי"ז של יאשיהו, הרי כאן מאה שנים מכֻוָּנוֹת; ונמצאה שנת י"ח שנה ראשונה ביובל, ובסגנון בעל ס"ע: “תחלת יובל”. והנה מצאנו לשון זה של “תחלת יובל” עוד בברייתא אחרת. כשבאו להוכיח על־פי המקרא ביחזקאל, שבי"ד שנה שכבשו ושחלקו לא היו מונים לשמִטים ויובלות, אמרו: שאם אי אתה אומר כן, נמצא בית חרב בתחלת יובל (ערכין, י"ב, ב), ופֵרש רש"י: “כלומר בשנת היובל עצמה”. ולפי־פֵרושו לא היה להגר"א כל צֹרך לשבש את הנוסחה בס"ע. אבל באמת דברי רש"י קשים להלמם. זקוק הוא לפרש כך, כאשר יאמר בעצמו, מפּני שאִם נֹאמר שהכַּוָּנה לשנת נ"א, הנה אם נגרע ממנה אותן י"ד שנה שכבשו ושחלקו, נמצא שחרב הבית בל"ז ביובל ולא במוצאי שביעית; אולם פֵּרושו של רש"י דחוק הוא מאד, שאם נפרש כדבריו לא היה לו לתנא לאמר אלא בסוף יובל, שהרי חרבן הבית לא היה בתחלת השנה, אלא בסוֹפה בחדש אב. אמנם השאלה הזאת תפתר לנו על־ידי התּרת קֹשִי אחר. על שנת בנין הבית אמרו שהיתה בחצי היובל, ברביעית בשבוע. ופה נשוב נתפלא: אם היתה שנת ת"פ ליציאת מצרים, שהיא ת"מ לביאת הארץ, בכ"ה ליובל, הנה היתה שנה ראשונה ליובל בשנת ט"ז, לאחר חמש־עשרה שנה, ולא לאחר י"ד, משבאו לארץ! אבל הקֹשִי הזה יסתלק בדרך פשוטה, שאף־על־פי שהכבּוש והחִלוק לא נמשכו אלא י"ד שנה, מכל־מקום תחלת המנין לשמִטים מֻכרחת היה להתאחר. ביאת הארץ היתה בניסן, באמצע שנה ראשונה (שכּל השנים לחשבון “סדר עולם” נחשבות מתשרי), כבוש הארץ וחלוקתה נשלמו לאחר י"ד שנה, באמצע שנת ט"ו, והמנין לשמִטים וליובלות, שראש השנה שלהם באחד בתשרי, לא היה יכול להתחיל אלא מתשרי של שנת ט"ז, ושנה שנבנה בה הבית, שהיתה שנת ת"מ לביאת הארץ, היתה בכ"ה ביובל.

לפי־דרכנו למדנו עוד דבר אחד, שלא התעורר עליו עוד איש מן המחברים, והוא, שעמד הבית הראשון, לדעת בעל “סדר עולם”, לא ת"י שנה כפי הדעה המתפשטת¹⁶⁴, אלא תי"א שנה ועוד מספּר חדשים (מֵאִיָר ועד אב), שהרי בכ"ה ליובל יֻסד ובל"ו בו חרב. והדברים מוכיחים, שאחת משתי השנים המקֻטעות, הראשונה או האחרונה לא נחשבה במספר שנות עמידתו, שהן נמנות מתּשרי ועד תשרי. ההנחה האחרונה קרובה יותר, כי כך הדבר בשנות בית שני, שעמד ת"כ שנה וחרב בשנת תכ"א, וכאשר היטיבו לראות רבנו תם ובעל המאור, כנגד דברי רש"י (עבודה זרה, ט, ב), וכדרך שכּל המספָּרים שבס"ע, שאינם מורים על שנות המאורעות, כי־אם על מספר השנים שקדמו להם (עַיֵּן פרק התאריכים, מנין־החרבן, סמן ד, “התקופה” ח). מכל מה שאמרנו יצא לנו, שאִלוּ לא גרענו אותן י"ד שנה של כבוש וחִלוק, הגורמות למנין שמִטים שיתאחר ט"ו שנה, במלים אחרות, אִלוּ הנחנו, שהתחילו למנות מיד כשעברו את הירדן, אז היה חרבן הבית, שהיה בשנת תתנ"א לביאתם לארץ, נופל בשנה ראשונה ליובל; וזה שאמרו: שאם אי אתּה אומר כן, נמצא בית חרב בתחלת יובל¹⁶⁵.

ג. שיטת רב יהודה במנין שמטים ויובלות.

כנגד דעת “חכמים” שהזכרנו יש עוד דעה אחרת, והיא שיטת רב יהודה, האומר, לפי סגנון לשונו בברייתא (נדרים, שם): “יובל עולה למנין שבוע”, ולפי סגנונם של מסדרי התלמוד (ר"ה, ט, א; ערכין, י"ב, ב), “עולה לכאן ולכאן” (עַיֵּן עוד להלן, סמן ד'), כלומר, שנת היובל היא שנת החמשים ליובל שעבר ושנה ראשונה לשמִטה ביובל הבא. אבל בצד שתי שיטות אלה נמצאה עוד מסורה אחת, האומרת, כי משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שׁבט המנשי בטלו יובלות (תורת כהנים, פ' בהר; ערכין, ל"ב, ע"ב; ירושלמי, גטין, פ"ד, ה"ג). מסורה זו אפשר לפָרשה בשתי דרכים, שבטלו דיני יובלות ומצוות התלויים בהם, אבל לא פסקו למנות ליובלות כבראשונה, כדי לקדש שמִטים, והיתה תקופת היובל כוללת חמשים שנה, כדעת חכמים, וכך הבין הרמב"ם את הדברים (הלכות שמִטה ויובל, פ"י, ה"ג)¹⁶⁶; אבל אפשר לפרש, שבטלו היובלות מכל וכל, ולא היו מונים אלא שמִטים בלבד, ונמצאה התקופה מכילה מ"ט שנה בלבד, כדעת רבי יהודה, וכך הבין הנשיא (ספר “העבּור”, מ"ג, ש"ו) ובעל “כסף משנה” (בנמוקיו לדברי הרמב"ם שם) את דברי הברייתא הזאת. עוד קבלה אחרת באה לידינו מזמן מאֻחר; אבל כפי־הנראה, מוצאותיה מקדם, והיא דעת הגאונים, האומרים שמחרבּן בית ראשון ואילך התחילו למנות רק לשמִטים בלבד¹⁶⁷.

גם בעל “ספר היובלים”, שהיה בזמן בית שני, אינו נותן לתקופת היובל אלא ארבעים ותשע שנה. כן יאמר על אדם הראשון: “ומקץ יובל התשעה עשר, בשבוּע השביעי, בשנה הששית בו, מת האדם… וימת שבעים שנה לפני מלאת לו אלף שנים” (סוף פ"ד). וכן יאמר על אברהם: “ויחי שלשה יובלות וארבעה שבועים, מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים” (פכ"ג), ועל שרה: “ויהיו כל ימי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, הלא המה שני יובלות וארבעה שבועים ושנה אחת” (פי"ט), וכן יוצא מכל החשבונות בספר הזה (עַיֵן בתאריך בריאת־העולם, סמן ג, “התקופה” ט).

בעל ספר “דניאל” חושב שנות הגלות ושנות בית שני לפי מנין שבועים. ואלו לא היתה שנת החמשים עולה לכאן ולכאן, היתה שנת היובל מפריעה את מנין השמטים.

כדבר הזה אנו רואים גם אצל הכותים, שאינם מונים אלא שמִטים בלבד. בעל ספר “התולידה” שהוציא ר"א נֵיבּוֹיֶר לאור במאסף הצרפתי Jour. Asiat לשנת 1869 מצד 385 עד 470 בשם Chronique Samarltaine יאמר על ענין זה: “חמשה יובילים מאתים וששה וארבעים שנה. תוסיף על החמשה כזאת: היוביל הראשון חמשים שנה, והיוביל השני תשע ותשעים שנה, והיוביל השלישי מאה שנה ושמונה וארבעים שנה, והיוביל הרביעי מאת שנה ושבע ותשעים שנה, והיוביל החמישי מאתים שנה וששה וארבעים שנה” (צד 393), כלומר, יובל ראשון, שאין לפניו יובל אחר, שתהיה לשניהם שנה משֻׁתּפת, עולה לכאן ולכאן, נופל בשנת החמשים, יובל שני בשנת צ"ט וכו'. ובעל הספר מונה מספּר השנים לעשרה, לעשרים, לארבעים, לחמשים וגם לששים יובלות ויותר. אבל כאן הוא נופל בטעות מוזרה ומפליאה, אשר עוד אשוב לדבּר עליה בסוף הפרק (סמן י), בדברי על חשבון השומרונים בפרוטרוט.

ויצא לנו מזה, ששיטת רבי יהודה, ששנת היובל עולה לכאן ולכאן, וכן דעת הגאונים, שבזמן בית שני היו חושבים תקופת היובל למ"ט שנה, אינה דעת יחידים, ויש לה חברים רבים, ההולכים עמה צמדים.

אולם ראוי לשׂום לב עוד לדברי שני סופרים קדמונים, שהיו גם הם בפני הבית, והם, יוסף הכהן ופילון האלכסנדרי.

הראשון אומר בקדמוניותיו (ג, י"ב, ג): “מקץ כל שבע שנים תשבֹּת הארץ, לא תֵחָרַשׁ ולא תֵעָבֵד, כאשר ישבות העם ביום השביעי. אך היבוּל אשר תוציא האדמה בשנה הזאת מאליה, יהיה לקנין הכלל כולו… כמשפט הזה נעשה מקץ שבע שבתות שנים, בשנת החמשים. שנת החמשים הזאת יקראו היהודים בשם יובל. בה יעזבו לבעלי חובות מַשה כל יד¹⁶⁸ ובה ישלחו לחפשי את העבדים¹⁶⁹, וכן ישובו בה השדות לבעליהם הראשונים”.

ופילון בדבּרו על יום השבּת (בתרגום האשכנזי של ל. כהן, ח"ב, מצד 119) כולל במצוה זו את “שביתת הארץ בבקעה ובהר מקץ שש שנים, ודיני שנת החמשים”. אחרי־כן יאמר: “מספּר השבעה הוא בעינֵי המחוקק דבר נערץ מאד, עד כי כל דבר שיש לו חלק בו מכֻבּד הוא לו. על־כן יצוה להשמיט מַשה כל יד בשנה השביעית, למען תת עזר לעניים ולהזכיר לעשירים את אהבת האדם” (צד 128). ולהלן יאמר: “אחרי אשר הניח משה על־פי החֹק הראשון (השמִטה) את אבן הפנה למבנה החסד ואהבת האדם, חִבֵּר שבע שבתות שנים יחד, ויעש את שנת החמשים כֻּלה קֹדש, ויתן לה חֻקים מיֻחדים, שכֻּלם אומרים כבוד, לחזק את רגשי הקבּוץ באדם. אחֻזות־שדה, אשר עברו מיד ליד, תשוֹבנה לבעליהן הראשונים, למען תשאר נחלת אבות בידי בני־משפּחתם” (צד 236).

מדברי שני הסופרים האלה נראה בסקירה ראשונה, שתקופת היובל כוללת אצלם חמשים שנה. אולם באמת לא נוכל ללמוד מהם יותר ממה שמצאנו במקור ששאבו ממנו, מספר התורה אשר לפנינו. וגם בדבריהם אפשר להכניס את הכַּוָּנה, אשר הכניס רבי יהודה בדברי המקראות שבתורת כהנים, ששנת היובל עולה לכאן ולכאן.

ד. שיטה שלישית במנין שמִטים.

מצאתי דבר נפלא מאד בספרו של החכם הערבי אלבירוני. לדעת בעל הספר הזה, שני המנינים, לשמִטים וליובלות, הולכים זה בצד זה, בלי כל קשר ויחס איש עם אחיו. תקופת השמטים נמנית בפני עצמה, שבע שבע שנים, בלי כל הפסק, ותקופת היובל נמנית לעצמה, חמשים חמשים שנה. ולכן אם חלה שנת יובל אחד בשנה ראשונה לשבוע, הנה תחול שנת היובל השני בשנה השנית לשבוע, היובל השלישי – בשלישי בשבוע, וכן יעבור היובל את כל שנות השבוע, עד אשר יפול היובל השביעי בשנת השמִטה. ומפני ששני המספָּרים, שבע וחמשים, נפרדים זה ביחס זה, לא תשובנה שתי התקופות לקדמתן כי־אם מקץ ש"ן שנה, שהן שבע פעמים חמשים. ואלבירוני עורך לפנינו בלוח מיֻחד (בגוף הערבי צד 178 ובתרגום האנגלי צד 161) את המחזור הזה, בן ש"ן שנה, ובצד כל אחת מן השנים שני מספָּרים, המראים את שנת השבוע והיובל. ככה תהיה לדוגמה שנת קל"ב בלוח הזה מכֻוֶנת לשנת ל"ב ביובל ולשנה ששית בשבוע. מאַיִן לקח הסופר הערבי את השיטה הזאת, אשר לא שמענוה עד־כה מפי איש? נקל היה לחשֹׁב, שהוציאהּ מדעתו, לפי הבנתו את הכתובים, שהוא מביאם שם, או ששמע שמועה מוזרה ומוּטעית. אולם באמת יש לנו פה עסק עם שיטה קדומה מאד, שנשארו לנו עוד עקבותיה בתלמוד ארץ־ישראל. בירושלמי קדושין (פ"א, ה"ב) נשאו ונתנו בדבר, אם השנה השביעית האמורה בעבד עברי היא שביעית של עולם (של שבוע) או נחשבת מזמן מכירתו. ורבי חונה מביא ראיה לסברה האחרונה: “שאם אמר אַתּ שביעית של עולם, מה יובל בא ומוציא?”, שהרי שנת היובל באה תמיד מיד תכופה לאחר שמִטה, שכבר הוציאתם לחֵרות. ועל־זה יאמר רבי יוחנן בן־מרייה, שראיה זו נכונה רק למאן דאמר, שהיובל אינו עולה ממנין שני שבוע, אבל “למאן דאמר היובל עולה ממנין שני שבוע, פעמים שהיובל בא באמצע שני שבוּע”, ויכול להוציא את העבדים שנמכרו בין השמִטה האחרונה ובין היובל. הננו רואים כאן מפֹרש, ששנת היובל תוכל לעבור את כל שנות השבוע. והדבר ברור, שהירושלמי הבין את הלשון “יובל עולה למנין שבוע” שבדברי רבי יהודה לא כדברי הבבלי, ששנה ראשונה של יובל היא תמיד באותו זמן עצמו ראשונה לשבוע, או לפי סגנון הבבלי במקום אחר (ר"ה, ט, א; ערכין, י"ב ב) “יובל עולה לכאן ולכאן”¹⁷⁰, כי אם, שתקופת היובל הולכת בפני עצמה, מבלי להפריע את תקופת השמִטים ההולכת בצדה בפני עצמה, ושנת היובל עולה ונחשבת במספר שנות השבוע, ואינה מפסקת את מנינן, וכדרך שאמרו לענין אבלות: “השבת עולה ואינה מפסקת” (מו"ק, י"ט, א), אבל חכמים אומרים, ששנת היובל אינו עולה למנין שני שבוע, ומפסקת מנינן, וכדרך שאמרו: “רגלים מפסיקין ואינן עולים” (וכבר עמד על־זה בעל “פני משה”, שדברי הירושלמי אינם מכֻוָּנים עם דברי הבבלי, אבל לא באר את הדברים כל צרכם); וזה שאמרו: “למאן דאמר יובל עולה ממנין שני שבוע, פעמים שבא באמצע שני שבוע”.

ונראה מזה, שמוֹרה דרכו של אלבירוני (כפי־הנראה), הוא רבי יעקב בר מוּסֵי אלנקריסי, שהוא מזכירו במקום אחד מספרו בתרגום האנגלי, צד 270–269) אדם גדול היה ובקי בחדרי תורה, וידע להוציא תועלת ממאמר הירושלמי שבּא שלא במקומו אגב גררא.

עם הדברים האלה, שתקופת השמִטה אינה תלויה בתקופת היובל ותקופת היובל אינה תלויה בתקופת השמִטה, מכֻוָּנים דברי רבי יהודה במקום אחר: “עשה שביעית אף־על־פי שאין יובל, עשה יובל אף־על־פי שאין שביעית” (תורת כהנים, פ' בהר). כי השמִטה והיובל הן שתי מצוות, שאינן תלויות זו בזו ואינן מעכבות זו את זו. אבל לדעת חכמים, שאין תקופה מיֻחדת ליובלות, ושנת החמשים היא רק כחוליה מיֻחדת בתקופת שנות השבוע, “שביעית נוהגת אף־על־פי שאין (דין) יובל נוהג (ומונים יובלות כדי לקדש שמִטין), אבל יובל אינו נוהג אלא אם־כן יש שני שביעית” (ת"כ, שם); כי בהנתק השלשלת והתפזר כל חוליותיה, אין בה עוד מקום לחוליה יחידה ממנה.

ואלבירוני מורה אותנו בספרו (שם) את הדרך, למצֹא לכל שנה משנות העולם, איזו שנה היא בשבוּע וביובל. והוא מצַוה אותנו לגרוע מתאריך־אדם (תאריך־הבריאה של בני מזרח) 1010 שנה, או להוסיף עליו 740, ולחַלק את היתרון או את הקבוצה של ש"ן, ולבקש לשארית היוצאת את המספּרים המכֻוָּנים לה בלוח שעָרך לתקופת השמִטה והיובל. קשה לדעת בבֵרור ענינם של מספּרים אלה שאי־אפשר למצֹא להם שנה בשנות העולם, שאם נמלא אחר דברי המחבר ונבַצע את פעֻלות החשבּון שהוא מורה אותנו, תהיה מכֻוֶנת אל אחת מן השיטות הידועות לנו בחשבון שמִטים ויובלות. מצד אחר אנו רואים, ששני מספּרים אלה משלימים איש את אחיו למספר 1750, השוה לחמשה מחזורים בני ש"ן שנה; ודבר זה מספיק להוכיח, שלא נפלו בהם טעיות. ולכן עלינו לבקש את סבות הטעות במקום אחר, בשמות פעֻלות החשבון, שנתחלפו לַמחבר או לַמעתיק זו בזו, וצריכים אנו להפכן: להוסיף על שנות העולם את המספר 1010 או לגרוע מהן 740. והדברים מתבארים בדרך זו. כניסת ישראל לארץ היתה בניסן ב"א ת"ץ, ומתשרי שלאחריו התחילו למנות לשתי התקופות, לשמִטים וליובלות. ואם נוסיף על ב"א ת"ץ את המספר 1010 – יעלה בידינו 3500, ואם נגרע מהן 740 – ישאר לנו 1750, שהראשון שוה לעשר תקופות, והשני לחמש; ונמצאנו עומדים בתחלת תקופה חדשה, בשנה ראשונה לשמִטה וליובל.

בהנחתנו זו, שיסדתּיה על מנין הבריאה ממולד תֹהו, לא יצאנו עוד מכל דחק לגמרי. כי אלבירוני יודע רק את המנין ממולד וי"ד, ובלי־ספק אליו הכַּוָּנה גם פֹּה בתאריך־אדם. וזקוקים אנו לאמר אחת משתי אלה: או שכּל חשבון זה לשמִטה, המיֻסד על שיטת הירושלמי, מקורו בארץ־ישראל לפי מנין־הבריאה שלהם, ואלבירוני לא שָׂם לבו להבדל זה, או שלפי שיטה זו לא התחילה תקוּפת השמִטים והיובלות מיד מתשרי שאחר ביאת הארץ, כי־אם מתשרי של השנה השנית. ואולי הוציאו זה מן המקרא: כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ וגו' ומספרת לך וגו' – ועשו שמִטה מיד בכניסתם לארץ בתשרי של שנת ב"א ת"ץ למנין בני מזרח, ומשנת ב"א תצ"א שאחריה התחילו למנות שתי התקופות.

ה. השמִטים שנעשו במעשה בזמן בית שני.

שנות השמִטה הנודעות לנו מן הפרק הזה אלה הן:

א) בספר־חשמונאים (א, ו) יסֻפּר, כי כאשר צר חיל יון על בית צור ועל ירושלים, בשנת מאה וחמשים, לא יכלו הנצורים לעמוד במצודות מחֹסר לחם, “כי היתה שנת שבתון לארץ” (שם, מ"ח), “כי היתה שנת השבע” (שם, ג). לפי דעת אידֶלֶר, שִׁירֶר ועוד, שהספר הראשון מונה לתאריך הסילוקי מניסן ג"א תמ"ט לב"ע, הזמן הזה מכֻוָּן לקיץ של שנת ג"א תקצ"ח, שהיתה באמת לפי־החשבון שנת שמִטה. אבל כאשר כבר אמרתּי בתאריך־השטרות, סמן ה (“התקופה” ח), גם הספר הראשון חושב את התאריך הזה מתשרי ג"א ת"ן. וזקוקים אנו לאמר, שהיה המצור בחֹרף שנת ג"א תקצ"ט, שהיה מוצאי שביעית, והרעב היה מפּני שלפני־כן היתה שנת שבתון לארץ. התבואה הישנה כבר כלתה מן הבית, והחדשה עוד לא באה. ויתּכן הדבר, שאף־על־פי שהיו חושבים את התאריך הסילוקי, עם שכניהם יושבי סוריה, מן החֹרף, וגם שנת השמִטה היתה נמנית לענין הדין מתשרי עד תשרי, מכל־מקום היו רגילים בלשון בני־אדם – שהיו מרגישים בתוצאות אסור עבודת־קרקע בשביעית רק משעה שפסקה התבואה הישנה עד אסיפת התבואה החדשה – לכַנות בשם שנת־השמִטה את הזמן אשר מניסן של שביעת עד ניסן של מוצאי שביעית, וכדרך שמצאנו סגנון כזה גם בתורה, במקרא: מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא, כ"ה, כ), שהפֵּרוש הנכון בו, שכבר עמד עליו בעל “המבחר” במקומו, הוא, מניסן של שביעית עד ניסן של שמינית (ועַיֵן להלן, סמן ו).

ב) בשנת מאה ושבעים ושבע למלכות יון, היא שנת ג"א תרכ"ו לבריאת־עולם, בחֹדש שבט, נרצח שמעון הכהן הגדול בידי תלמי חתנו אשר נמלט וַיִסָּגר במבצר דגון (חשמונאים, א, בסופו). יוחנן הורקנוס בנו אמר לנקום את דמי אביו, וַיָצַר על המבצר. אך כאשר ארכו ימי המצור, והשנה היתה שנת השמִטה, נאלץ לחדול ממלחמתו (קדמוניות, י"ג, ח, א; מלחמות, א, ב, ד).

ג) הורדוס כבש את ירושלים בימי ארכנותם של מרקוס אגריפה וגַניניוס גַלּוס (קדמוניות, י"ד, ט"ז, ד), בקיץ של שנת ל"ז לפני המנין הרגיל (עַיֵן שירֶר, געשיכטע, ח"א, סוף סימן י"ד), והיא, ג"א תשכ"ד לבריאת־עולם, ואותה שנה שביעית היתה (קדמוניות, שם).

ד) שנה שחרב בה הבית באחרונה, שהיא שנת ג"א תת"ל לבריאת־עולם, היתה, לפי המסורה, במוצאי שביעית באחד בשמִטה (ס"ע, פ"ל; ערכין, י"ב, א; תענית, כ"ט, א; ירושלמי, שם).

והנה מהבדל הזמן שבין א ובין ב, שאינו מגיע אלא לארבעה שבועים, אי־אפשר להכריע, מה היה דרך מניָנם; אבל תחת־זה רואים אנו מפֹרש מהבדל הזמן שבין ב ו ג, שהוא עולה צ"ח שנה, וכן מההבדל שבין ג ו ד, שהוא עולה לק"ו שנה, - שלא היו מונים אלא שבע שבע בלבד.

על המופתים החותכים האלה נוכל להוסיף עוד שתי ראיות אחרות, שאינן ברורות כל־כך, ואלה הן:

ה) מפי אגדה קדמונית, המספּרת על דברי ריבות שהיו לשכני ארץ יהודה עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אנו שומעים שאותה שנה שביעית היתה (מגלת תענית, פ"ג; סנהדרין, צ"א). ובאמת שנת 331 לפני המנין הרגיל, שהיא שנת ג"א ת"ל לבריאה, שהיה בה אלכסנדרוס בארץ ישראל, היתה לפי חשבון זה שנת שבע בשמִטה.

ו) שנה שעלה בה נחמיה לארץ־ישראל, שהיא שנת ג"א שי"ז לבריאת־עולם ושנת כ' וכ"א לארתחשסתא, קרוב מאד בעיני, שהיתה שנה ששית בשבוע, ובתשרי שאחריה התחילה שנת השמִטה, ולכן אָצוּ חוֹרי יהודה בבעלי חובותיהם, להשיב להם מַשאת הכסף אשר היו נושים בם (נחמיה, ה), מיראתם שלא תשמטֶנה שביעית. והוא הדבר, שבכתב־האמנה, שהביא בו נחמיה את העם באָלה ובשבועה “לשמור ולעשות את כל מצוות ד'”, הוא מזכיר את מצוַת שמִטה ביחוד, ואומר: ונִטשׁ את השנה השביעית ומַשָׂא כל־יד (נחמיה, י, ל"ב), מפני שהיתה שאלה זו עומדת אז על הפרק; וכדרך שפרט שם גם נשואי נשים נכריות ומקח וממכר בשבּת ודברים אחרים, שהיתה השעה דורשת אותם ביותר. מן המקרא הזה יוצא, שמנין שמִטים התחיל עוד קֹדם ביאת נחמיה לארץ; וקרוב לשער, כי עזרא הסופר, שאמרוּ עליו, שראוי היה שתנתן תורה על־ידו, ושכֹּח היה בידו, על־פי דתי המלך, לכוף על קיום המצוות (עזרא, ז, כ"ו), הוא שהנהיג את המנין הזה אחר ביאתו לארץ. עזרא בא לירושלים באחד לחֹדש החמישי, שנת שבע לארתחשסתא, היא שנת ג"א ש"ג לב"ע. ראשית מלאכתו היתה להניח יסוד מוסד לתורת אלהיו, להביא סדרים בחיי העם ולטהרו מטֻמאת גויי הארצות אשר התערבו בם. המלאכה הזאת היתה לא ליום ולא ליומים, ונמשכה עד חֹדש ניסן שנת ש"ד (עזרא, ז, י"ז). מובן מאליו, כי קֹדם שנתאוששו מוסדות הדת בכלל, קשה היה לו לדאֹג לקיום כל אחד מפרטיה, ועל־כרחו נתאחרה ספירת שמִטים, ולא התחילה אלא מתשׁרי של שנת ג"א ש"ד, ולכן היתה שנת ג"א שי"ח בימי נחמיה שנת שמִטה גם היא.

דבר זה, שהמרחק בין השמִטים שנעשוּ בבית שני, כנגד פשוטם של כתובים, נחלק תמיד לשביעיות בלי שארית, הביא חכמים שונים להַנָּחות שונות: שבטלו היובלות מִשֶׁגָּלוּ שבט גד ושבט ראוּבן, ששנת החמשים היתה באותו זמן עצמו שנה ראשונה לשמִטה הבאה, או שתקופת השמִטה לא היתה תלויה כלל בתקופת היובל, ולדעת הגאונים, המחֻוֶּרת שבכֻלן, שבימי בית שני בטלו יובלות, ולא היו מונים אלא שבע שבע בלבד.

ו. חקירה על היובל אם היה נוהג בבית שני.

נשאר לנו עוד להתיר ספק אחד, שכבר נשאו ונתנו בו הפוסקים: אם היה היובל נוהג בימי בית שני, אלא שהיה עולה לכאן ולכאן, כדעת רבי יהודה, או שלא היה נוהג כלל, כשיטת הברייתא בתורת־כהנים, לפי הבנת הנשיא ובעל “כסף משנה”.

תקנה אחת, שנשאר זכרה במשנה, שהתקין הלל הזקן, שיהא (המוכר בית) חולש מעותיו בלשכה, כדי שלא יחלט ביתו ביובל (ערכין, ל"א, ב), נראה כמסַיעה לסברה הראשונה, מפני שלפי־ההלכה אין דין בתי ערי־חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אלא שקושיות שונות עומדות כנגדה. מִסִפרו של יוסף הכהן אנו רואים, שהיהודים השתדלו תמיד אצל המלכים, שארץ־ישראל היתה תחת ממשלתם, שיפטרו אותם ממס בשנים שאין בהן חריש וקציר. כאשר יצאוּ הכהן הגדול ונכבדי העם להקביל פני אלכסנדרוס מוקדון, בקשו ממנו לפטרם ממס בכל שנת שבע (קדמוניות, י"א, ח, ה), ואחת מפקֻדות יוליוס קיסר אומרת, שהיהודים חפשים ממס בכל שנת השבע שנת השמִטה, אשר לא יאספו בה פֵּרות האילן, ולא יעבדו את האדמה (ט"ז י, ו). ואִלו היתה שנת החמשים אסורה גם היא בעבודת הארץ, הדבר מובן מאליו, שהיו משתדלים לפטרם ממס גם בשנת היובל. וגם זה מובן מעצמו, ששנות רעבון היו עלולות לבוא ביותר בשנות יובל, שהיו שתי שנים רצופות בלא חריש וקציר, ובכל־זאת לא נשאר רֹשֶם מהן בקורות ישראל, כמו שמצאנו שלש שנות רעבון בשנות שמִטה. ולכן נוטה אני יותר לחשֹׁב, שלא היה אִסור עבודת־קרקע נוהג ביובל בזמן בית שני, אף־על־פי שדין בתי ערי־חומה היה עומד בתקפו. וקרוב בעיני לבקש סבּת הדבר בתנאים שהיו שוררים בפרק הזה. הארץ היתה אך זמן קצר כעומדת ברשות־עצמה, בימי מלכי בית חשמונאי; וחוץ מן הזמן הזה היתה נכנעת תמיד תחת ידי מושלים זרים, מלכי פרס, יון ורומי, כאשר יתאונן על־זה נחמיה: והארץ אשר נתת לאבותינו לאכֹל את־פִּרְיָהּ ואת־טוּבה הנה אנחנוּ עבדים עליה, ותבואתה מַרְבָּה למלכים אשר־נתתה עלינו בחטאתינו ועל גויתינו מושלים (נחמיה, ט, ל"ו־ל"ז). המסים והארנוניות שהטילה עליהם הממשלה עשו את שביתת הארץ ביובל לדבר קשה מאד, שלא היה העם יכול לעמוד בו; ולכן בקשו תחבולות להסיר את המשא הזה מעל צוארם; וכדרך שמצאנוּ כזאת בסוף ימי המשנה גם בשמִטה: מכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא (סנהדרין, כ"ו, ע"א), וסמכו בזה על דיוק המקרא: לכל יושביה – בזמן שכּל יושביה עליה, ובימי עזרא היה כל הקהל מאחד ארבע רבוא אלפַּים ושלש מאות וששים. אבל דיני מכירת בתים וקרקעות, שלא זו בלבד שלא היו קשים על העם, כי־אם עוד הֵגנו על העניים שלא תעבורנה אחֻזותיהם לידי בעלי־ההון, – השאירו על כַּנָּם, ולכן ראה הלל הזקן לטוב, שיהא המוכר חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ביתו. אבל בזמן מאֻחר יותר, כפי־הנראה לאחר חרבן, שנשתנו פני הדברים לגמרי, העלו בידם הלכה, שדיני בתי ערי־חומה, שדה־אחֻזה, ודברים אחרים שיש להם יחס כל־שהוּא עם היובל, אינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין, כ"ט, א). דברים אלה מכֻוָּנים עם קבלת הגאונים, שאף בזמן בית שני לא היה היובל נוהג. וכן עולה מדברי התלמוד (גטין, ל"ו, וירושלמי, שם), שאף שמִטה לא היתה נוהגת בזמן בית שני אלא מדבריהם, וכך מטים דברי בעל “כסף משנה” (הל' שמטה ויובל, פ"י, ה' ה).

גם חכמי העמים לא באוּ עוד בדבר תקופת־היובל לדעה אחת. החוקרים מן המאה הי"ח – על־אודות החכמים האחרונים ידֻבּר בסִמן י"ב – תפסו בדעת הגאונים, שתקופת היובל היא בת מ"ט שנה, וששנת השמִטה השביעית היתה שמטה ויובל כאחת. ואמרו להביא ראיה לדבריהם מן המקרא: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו' עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן (ויקרא, כ"ה, כ). ואלו לא היתה שנת השמִטה אחת עם שנת היובל – יאמר גַטֶּרֶר – הנה היו אז שתי שנים רצופות בלא חריש וקציר, ותבואת השנה הששית, הנאספת בראשית השנה השביעית (בניסן), צריכה היתה להספיק עד קציר השנה העשירית, ולא עד השנה התשיעית. על דבריו אלה מעיר אידֶלֶר בצדק ואומר: יכולים היינו להשיב, כי היה בלב מֹשה להגיד רק את משפט השמִטה הפשוטה, וכל צֹרך לא היה לו להביא בחשבון את שנת היובל, הבאה רק לפרקים, כיוצאת מן הכלל. אמנם מלשון המקרא “ועשת את התבואה לשלש השנים” נראה מפֹרש, שהיתה כַוָּנתו לשנת היובל (ח"א, צד 505).

ובאמת שמענו שתי סברות אלה מפי רבותינו הקדמונים, שאמרו על המקרא הזה בתורת־כהנים (בהר, פרק ד): “ועשת את התבואה לשלש השנים – לששית, לשביעית ולמוצאי שביעית; דבר אחר לשלש השנים – לשביעית, ליובל ולמוצאי יובל”.

מכל הפֵּרושים השונים, שנאמרו במקראות אלה, רואה אני להעיר על אחד, המיֻחד שבהם, שמצאתי בספר “המבחר” לַקראי רבי אהרן הראשון. לפי־דעתו, הכתוב מונה את השנים “בתקון שנות הבריאה” (מניסן), או בסגנון אחר לפי מנין התורה, בזמן שהתחלת השנה וסופה לענין שמטה ויובל, שהם נמנים מתשרי, קודמת תמיד להתחלת השנה המכֻוֶּנת לה במספר השנים לפי מנין התורה – בחצי שנה. והכתוב מדַבּר בשמִטה שאחריה יובל. ולכן תבואת השנה הששית, הנאספת בראשית השנה הזאת לפי מנין התורה או במחציתה השנית למנין השמִטים, לא זו בלבד שהיא צריכה להפקיע את־עצמה עד ראשית השנה השביעית למנין התורה או עד מחציתה למנין שמִטים, כי־אם להספיק מזון גם לשתי השנים האחרות, שלא היה בהן חריש וקציר, עד ראשית השנה התשיעית לפי מנין התורה או עד מחציתה לפי מנין שמִטים, וזה שאמר הכתוב: וזרעתּם את השנה השמינית (במרחשוָן של תשיעית לשמִטים, שהיא עדַין שמינית למנין התורה) ואכלתּם מן התּבואה ישן, עד (ראשית) השנה התּשיעית (למנין התּורה, שהיא מחציתה של שמינית למנין שמִטים). וזה לשון ספר “המבחר”: “והשנים הנזכרות הם בתיקון שנות הבריאה. כי אם עבר חצי השנה הששית, תכנס שנת השמטה; ובהשלמתה כאלו¹⁷¹ חצי שנה – שנת היובל. ואם תשלם שנת היובל, תכנס חצי השנה השמינית, ותהיה הזריעה בחצי השמינית, והתבואה תבוא בתחלת שנה תשיעית”.

ואפשר מאד, שכך פֵּרשו להם גם רבותינו, חכמי המשנה, את הכתובים האלה. ברייתא אחת אומרת: “וזרעתּם את השמינית, זו שמינית של אחר שמִטה, כשהוא אומר שנה, זו תשיעית של אחר היובל ושל אחר השמִטה… עד התשיעית, זו תשיעית, שאחר השמינית, שאחר השמִטה, כשהוא אומר שנה, זה עשירית, שאחר תשיעית, ושאחרי היובל, ושאחר השמִטה” (תורת־כהנים, פ' בהר¹⁷²). כלומר, אלו נאמר וזרעתּם את השמינית סתם, הייתי אומר, שהיא שמינית למנין שמִטים, מוצאי שביעית, וכדרך שקראו לשנת השמִטה בשֵׁם שביעית סתם; עכשיו שנאמר את השנה השמינית, ושנים האמורות בתורה הן מניסן ועד ניסן, אנו למדים, שהיא תשיעית לשמִטה, וזה שקראהּ הכתוב שמינית, היא, מפני שהוא מונה למנין של תורה. והוא הדבר גם במקרא עד השנה התשיעית, שהכַּוָּנה בו לתשיעית של מנין התורה ולעשירית של מנין השמִטים. ולפי־דברינו, הוציאו רבותינו את פֵרושם לא בדרך־דרש, מתוך יתּוּר מלת “שנה” וחשבוה לדבר שאינו צריך, אלא מגדר המלה הזאת, לפי פשוטו של מקרא, ששנָתה של תורה מַתחלת מניסן, ואִסור שמִטה מקדים לבוא בחצי שנה.

ואם כך הוא פרוש הכתובים – והפרוש הזה נראה מְחֻוָּר – הנה יצא לנו, שלפי דין־תורה היה היובל בשנת החמשים, לאחר שנת השמִטה השביעית, אלא שבימי בית שני כבר בטל היובל, וכמו שאמרנו.

ז. דרכי חִשוב שמִטים לפי תאריכים שונים.

שמטה אחרונה, שעשו ישראל בארץ בפני בית שני, קָדמה, כאשר ראינו, שנה אחת לחרבּנו. על־פי ידיעתנו זו, נקל למצֹא לכל שנה נתונה לנו, באחד משלֹשת המנינים, שהיו נהוגים בישראל, את מספַּר השנה המכֻוָּן לה בתקופת השבוע.

אם נודעה לנו השנה לפי מנין חרבן־הבית, דַּי לנו להוציא מספּרה שבעה שבעה, והשארית, שאינה מגיעה לשבעה, היא שנת השבוע.

ואם מספַּר השנה נתון במנין־שטרות, עלינו לגרוע ממנו שתי שנים (מפני שמספּר ש"פ שנה שעברו מתאריך זה עד החרבן, בהתחלקוֹ לשבעה, מניח אחריו שארית של שתי שנים), ולהוציא את היתרון בשביעיות, והמספר הנשאר אחר החלוקה הוא מספּר השנה בשבוע.

ואם השנה נתונה לנו במנין שנות העוֹלם, לחשבון בני־מזרח, צריכים אנו להוסיף עליו שנה אחת (מפני שג"א תתכ"ח שנה, שעברו עד החרבן, חסרות שנה אחת לתשלום השבוע), ולחלק את המספר היוצא – על־ידי שבעה, והשארית תהיה מכֻוֵֶנת לשנת השבוע (והדבר מובן מאליו, שבּני־מערב, המונים לבריאה ממולד בהר"ד, אינם צריכים להוסיף כלום).

חשבונות אלה כבר נתפרשו בשמועה הידועה בתלמוד (ע"ז, ט, ע"ב), שכפי אשר נראה להלן, היתה לסלע־המחלקות בין המפרשים והפוסקים, שנבוכו בה מאד. וזה לשון השמועה:

“אמר רב הונא בריהּ דרב יהושע, האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ונשקל ממאה תרי, ונשדי אפרטי ונחשבוניהו לפרטי בשבועי, וידע כמה שני בשבוע, וסימנך, כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ”.

ובתשובות רב האיי¹⁷³ גאון, שאביא בסמוך נמצאה שמועה זו עוד בפנים אחרות. ואני מוציא ממנה את הנוסח שהיה לפניו, והוא: “לישייליה לתנא דסדר עולם, וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ולישקול תרתי מכל מאה, ולישדי אפרטא, וליפקונין בשבועי, וידע כמה בשבוע. אי נמי¹⁷⁴, לישיילה לספרא¹⁷⁵, וליבצר מיניה תרתי שני, או לוסיף עליה חמש שני, וסימנך, כי זה שנתים הרעב¹⁷⁶, ועוד חמש שנים¹⁷⁷, וליפקינון בשבועי, וידע כמה בשבוע”.

כל לשונות אלה אינם שנוּיי־נוסחאות ממאמר אחד, כי כֻלם יחד יצאו כצורתם מפי בעל השמועה, רב הונא בריה דרב יהושע בעצמו, וכֻלם היו כתובים בתחלה בתלמוד, אלא שאחר־כך השמיטו המעתיקים מאמר אחד או שני שלא היה מובן להם. ופֵרוש השמועה הזאת ברור בעיני.

בתלמוד שם הובאו לפני־כן שתי ברייתות: האחת מ"סדר עולם", המסַיֶמת: “מכאן ואילך (לאחר חרבן) צא וחשוב לחרבן בית שני”, ואחת מ"תנא דבי אליהו", על מנין שנות העולם, המסַיֶמת: “ובעוונותינו שרַבּוּ יצאו מהן (משנות האלף החמישי, שהן ימות המשיח) מה שיצאו”. ומפי רב האיי גאון בתשובתו שמענו, שהיה מנהג שוני הברייתות (“תנאים”) שבישיבה לפרוט בהן את מספר השנים, שעברו ממנינים אלה עד זמנם¹⁷⁸. ורב פפא נותן שם סמנים, איך לעבור ממנין־שטרות, שהיו רגילים בו בבבל, אל שני המנינים האחרים. והנה בא אחריו רב הונא בריה דרב יהושע, בן־דורו וחברו, ונותן לנו שלשה כללים, לקצוב על־פיהם את שנות השמִטה, לפי כל־אחד משלֹשת התאריכים האלה.

הכלל הראשון, הכתוב בנוסחאות התלמוד שלפנינו, שפֵּרשוהו המפרשים על תאריך־החרבן ונתלבטו בו לחנם (עַיֵן בסמן הסמוך), מכֻוָּן באמת לתאריך־הבריאה, לפי חשבון אנשי־מזרח; ולכן צוה להוסיף שנה אחת. וכבר עמד על הפֵּרוש הנכון הזה אחד מבעלי התוספות, רבי יצחק ב"ר שמואל (הוא הר"י הזקן), המובא בספר “התרומה” (סמן קל"ה), והרז"ה בספר “המאור” במקומו¹⁷⁹.

על הכלל השני, שמצאנוהו בתשובת רב האיי ובספרים אחרים (ספר “המאור”, ובכ"י דון יהוּדה בנבנשתי המובא להלן): “לישייליה לתנא דסדר עולם, וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי”, אמר רב האיי, שמניָנו מתחיל משעה שפסקו למנות ליובלות בבית ראשון, בשנת י"ד לחרבּנוֹ, שהיא ג"א שנ"ב ליצירה¹⁸⁰. אבל מנין זה אין לו כל זֵכר שם בגמרא, ומדברי הברייתא בערכין (י"ב, ב) על הפסוק “בארבע עשרה שנה אחר אשר הֻכּתה העיר”, החושבת שנה זו לשנת יובל, נראה, שהיא הולכת רק לשיטת חכמים, ולא לשיטת רבי יהודה, שכּל החשבונות בעבודה זרה מיֻסדים עליה (כאשר כבר העירו על־זה רש"י ובעלי התוספות. עַיֵן תאריך־החרבן, סמן ו). רחוק עוד יותר הוא פרושו של רבי אברהם בר חייא (ספר “העבּור”, מ"ג, ש"ו), לפי גרסתו ניטפי חדא שתא, שהתחלת המנין היא מגלות בני גד ובני ראובן, שהיתה לדבריו בשנת ג"א ל"ז ליצירה, מספּר שלא נזכר בתלמוד בשום מקום, ואיך יתּכן שיקצבו חשבונותיהם על־פיו? והרז"ה אומר על הכלל הזה (שאין בו מלת ניטפי), שהכַּוָּנה למנין בריאת־עולם, לחשבון בני־מערב; אבל חשבּון כזה לא ידעו בעלי התלמוד כלל. והדבר מֻכרע מאליו, שהכַּוָּנה לתאריך־החרבן, שאינו דורש כל הוספה וכל גרעון, וכדרך שהבינו כמעט כל המפרשים, אף־על־פי שמלת וניטפו, שהיתה לפניהם, היתה עומדת כנגדם. ומדברי הרמב"ם (שמִטה ויובל, פ"י, ה"ו) ידענו, שכך היה מנהג אנשי ארץ־ישראל והגאונים: “וכולן לא היו מונין אלא לשנות חרבּן, משליכין אותן שבע שבע”.

הכלל האחרון “ליבצר מיניה תרתי שני” אינו צריך לפנים, והוא מכֻוָּן למנין־שטרות.

סבּת כל ההשמָטות האלה היא, כי בבבל, ששם היו רגילים למנות לשטרות, לא עלה על לב הסופרים והחכמים, שיחשבו בתלמוד חשבונותיהם למנין אחר, ולכן פֵּרשו להם את הכלל השני, כאשר ראינו, בדרך מוזר, ואת הכלל הראשון השמיטו לגמרי. בארצות־המערב, ששם לא היו בקיאים במנין־שטרות, היה הדבר להפך, שהשמיטו את הכלל השלישי: “ליבצר תרתי שני”, שלא ידעו מה טיבם, ותפסו באחד משני הכללים האחרים, ולא השאירו מן השלישי אלא את המלים: “כי זה שנתים הרעב”, שחשבו שהוא סמן למה שאמרו: “נישקול מכל מאה תרתי” (וכבר העיר רבנו תם ב"ספר־הישר" על זרוּת הפֵּרוש הזה) ופרשו להם את הדבר בדרכים שונים, כאשר ראינו¹⁸¹.

ח. דעות הפוסקים על־דבר שנת השמִטה.

כאשר ראינו כבר למעלה, השתדל הרמב"ם בתחלה ליסד חשבונות השמִטים והיובלות לפי דעת “חכמים”, ששנת חמשים אינה עולה ממנין שני שבוע, שגם בזמן בית שני מנו יובלות כדי לקדש שמִטים, ושכּך יש למנות גם לאחר בית שני, והניח לו ליסוד בחשבונו, שהמנין החדש לשמטים וליובלות התחיל בבית שני, לפי העמדת השמועה בערכין (י"ג, א), על־ידי רב אשי, משעה שעלה עזרא בסוף שש שנים לבנין הבית, וקדש את הארץ קדֻשה שנִיָּה. ובתשובתו (סמן קע"ב) שהבאנו הוא נותן כלל לחשבּון זה, להוסיף על מנין־שטרות ל"ד שנה (שעברו מתחלת בנין בית שני עד שעלה עזרא), ולחלק את הקבוצה ליובלות ולשבועים; אבל בכל אשר התאמץ הרמב"ם להחזיק בשיטת חכמים ולהעמידה בעיון, הנה הסביר פנים לקבלת הגאונים, בבואו לקבוע הלכה למעשה, ופסק כדבריהם, שאחר חרבן בית שני אין מונים אלא שבע שבע בלבד, כשיטת רבי יהודה, וכמו שהעלו בעבודה זרה.

בשיטה זו אחזו גם הפוסקים האחרים, שנתכַּונו בזה עמו לדעה אחת, אף אותם שלא ראו את דבריו (רבנו תם העלה כך להלכה, כשלֹשים שנה קֹדם שכתב הרמב"ם ספרו “משנה תורה”), ואמרו, כי מאחר שהתלמוד בעבודה זרה חושב חשבונותיו לפי שיטת רבי יהודה, מכלל שהלכה כמותו.

והנה כאשר ראינו, כל חשבונות התלמוד במנין־שמטים מיֻסדים על המסוֹרה העתיקה, ששנה שחרב בה בית שני מוצאי־שביעית היתה; ואחר שהכּל מודים בקבלה זו, אפשר היה לחשֹׁב, שלא יהיה כל חלוף ושנוי בין הפוסקים במנין שנות השמטה. אבל באמת אין הדבר כן, מפני שמצד אחד, שנת־החרבן עצמה תלויה במחלֹקת, ומצד שני גרם החלוף במנין היצירה בין בני־מזרח ובני־מערב, שלא היו כל המחברים בקיאים בו, לחלופים בקציבת שנת השמִטה. ובכן נפלגו הפוסקים לשלשה ראשים.

א) לדעת רש"י, חרב בית שני בשנת ת"כ לבניָנו, והיא שנת ג"א תתכ"ח לב"ע, ואותה שנה מוצאי־שביעית היתה. דבר זה יצא לו, מצד אחד, ממה שאמרו בערכן (שם), שמנין שמִטים התחיל מן השנה השביעית לבנין הבית, משעה שעלה עזרא וקִדש את הארץ; ואם נוציא את תי"ד שנה הנותרות שבע שבע, נמצא שהיתה שנת ת"כ מוצאי־שביעית מצד אחר, הֻזקק רש"י לפָרש כך על־ידי נוסח הגמרא שלפנינו בעבודה זרה: “ניטפי חדא שתא”, שממנו למד, ששנה ראשונה לחרבּן היתה שניה בשבוע, ובהכרח, ששנת ת"כ היתה מוצאי־שביעית. בשיטה זו אחז גם הרא"ש, שטרח בכל־כחו להסיר את הקושיות הנמצאות בדברי רש"י, ואשר אעיר עליהן מיד.

אבל דברי רש"י קשים מכּל־צד. דברי רב אשי, שמנין שמִטים בזמן בית שני מתחיל משנה שביעית לבניָנו לא נאמרו אלא ליַשב דעת חכמים, שתקופת היובל עולה לחמשים שנה; אבל לשיטת רבי יהודה, המונה רק שמִטים בלבד, אמרו שם (י"ב, ב), שהמנין מתחיל משנה ראשונה לבנין הבית; ומפני שת"כ שנה כָלוֹת בשביעיוֹת, נמצאה שנה ראשונה לשמִטה אינה נופלת אלא בשנת תכ"א, ובה בשנה חרב הבית. גם ממהלך כל המשא־והמתן בערכין וגם מתֵּרוצו של רב־אשי יוצא, שחרב הבית בשנת תכ"א לבניָנו.

ב) לרגלי כל הקושיות האלה אמר הרשב"ם לשַׁנות מעט שיטת זקנו ולאמר, שהבית חרב בשנת תכ"א לבניָנו, והיא היתה מוצאי־שביעית; וזה שאמר רב הונא בריה דרב יהושע “וניטפי חדא שתא”, הוּא מפני שהמנין לחרבן מתחיל בשנת תכ"ב לבניָנו, היא שנת ד"א תת"ל. דברי הרשב"ם לא הגיעו לידינו ממקורם הראשון, ולכן קשה לדעת איך יצאו בדיוק מפיו. אם נניח, שידע הרשב"ם את ההבדל שבין בני־מזרח ובני־מערב בחשבּון־הבריאה, ושהביא את ההבדל הזה במשפט, וידע שמנין שטרות מתחיל לפי חשבוננו משנת ג"א ת"ן, בעת אשר בני ארצו מנוהו משנת ג"א תמ"ט, – אז אפשר היה לאמר, שבאמרו על הבית שחרב בשנת תכ"א לבניָנו, ושמניַן שנות החרבן מתחיל משנת תכ"ב, כַּוָּנתו לשנת ג"א תתכ"ט ותת"ל למניננו אנו בני־מערב. ולפי הנחה זו דבריו מסכימים לגמרי עם שיטת הרמב"ם, שאביאנה בסמוך, ושנת־השמטה שלו מתאחרת מאותה של רש"י בשתי שנים. אבל מסתימת דברי המחברים המביאים דבריו – שבאמת כאשר ידענו לא ידעו בהבדל הזה, או לא עלה על לבם בשעה שנשאו ונתנו בענין שמטה – נראה שאין הדבר כן. ולכן בצדק הִקשה עליו בעל ספר “התרומה”, שדבריו סותרים את הַסִּמן שנתנו בתלמוד להבדל שבין מנין־חרבן ושטרות: זה לי עשרים שנה בביתך (כי אם נניח תחלת חשבון־שטרות בשנת ג"א תמ"ט לב"ע, הנה תהיה שנה ראשונה לחרבן, שהיא תכ"ב לבניָנו, ג"א תת"ל לבריאה, בשנת שפ"ב לשטרות). ואם היתה כַוָּנתו כדבריהם, הנה תהיה שנת־השמִטה שלו מאֻחרת רק בשנה אחת מאותה של רש"י, ומכֻוֶּנת בדיוק לשנת־השמטה של רבנו תם קֹדם שתּקן את דבריו.

מפֹרשים וברורים יותר הם דברי רבנוּ תם אחיו, שהקדיש לענין זה סמן מיֻחד ב"ספר־הישר" (סמן תצ"ב). גם הוא מחליט, שחרבן בית שני היה לא בשנת ת"כ, כי־אם בשנת תכ"א לבניָנו, ולכן חשבּונו מאֻחר תמיד בשנה אחת. שנת ד"א תתק"ט, שהיא רביעית לשמִטה לדעת רש"י, היא אצלו שלישית בשבוע להחלטתו זו הוא בא על־ידי גִרסת רבנו חננאל: נבצר מיניה תרתי שני. כי אם נגרע משנה זו ג"א תמ"ח, שעברוּ מן הבריאה עד מנין־שטרות, נמצא, ששנת ד"א תתק"ט לב"ע היא שנת אלף ותס"א לשטרות, ואם נפחות ממנה שתי שנים ונוציא את השארית בשביעיות, תשארנה לנו שלש שנים. ורבנו תם מוסיף ואומר: שאף לפי גרסת הספרים “ונטפי חדא שתא” יעלה בידינו חשבון זה, אלא שצריכים אנו לאמר (כדעת הרשב"ם), שהמנין לחרבן אינו מתחיל משנת החרבן, שהיא תכ"א, כי־אם משנה שלאחריה, משנת תכ"ב לבניָנו. ורבנו תם מעיר על־זה, שלפי גרסה זו איכא פירבי טובא, שהוּא מציעם לפרטיהם. בשיטת ר"ת הלכוּ כל חכמי צרפת, רבי אלחנן בתוספותיו, בעל “התרומה” ובעלי התוספות (בע"ז, ט, ב, ד"ה האי מאן, והרמב"ן והריטב"א והר"ן בחדושיהם¹⁸², ונתנו את היתרון לגרסת רבנו חננאל על גרסת “וניטפי חדא שתא” שבספרים שלנו. והר"י השכיל לפָרש גם את נוסחת הספרים, שתסכים עם שיטה זו, ואמר שהכַּוָּנה בה לתאריך־הבריאה (או לבנין בית שני, ג"א ת"ח. עַיֵּן ספר “התרוּמה”), ואם על שנת ד"א תתק"ט נוסיף שנה אחת, ונוציא הכל בשביעיות, יצא לנו, ששנה זו היא שלישית בשבוע כדברי ר"ת.

ג) אבל רבנו תם בעצמו הכיר אחר־כך, שדבריו צריכים עוד תקון. כי עִקר הנחתו, ששנת ד"א תתק"ט היא אלף ותס"א לשטרות, נכונה רק לפי חשבּון אנשי־מזרח, או “לשיטת הראשונים” במנין־הבריאה, ששנה ראשונה לשטרות מכֻוֶּנת לשנת כג"א תמ"ט; אבל לחשבון־הבריאה שלנו, מנין־השטרות מתחיל משנת ג"א ת"ן, – נמצא, ששנת ד"א תתק"ט לחשבוננו (ד"א תתק"ח לשיטת הראשונים) מכֻוֶּנת לא לשנת אלף תס"א, כי־אם לאלף ות"ס לשטרות; ועל־פי הכלל “נבצר מיניה תרתי שני” יצא לנו, שהיא שנית בשבוע¹⁸³. ורבנו תם מצא סיוע לדבריו בדברי “סדר עולם דרבנן סבוראי”, שמצא בו, ששנת ד"א תקס"ד היתה שמִטה. למסקנה כזו הגיע גם בעל “המאור”, בדרך אחרת, על־פי הגרסה “וניטפי חדא שתא”, שפֵּרשה על תאריך־היצירה לפי חשבּון אנשי־מזרח. שיטת ר"ת אחרי תקונה, דרכי חשבונותיו וקציבת שנת החרבן והשמִטה מכֻוָּנים בדיוק עם תוצאות דברינו (סמן ז) ועם קציבתנו את השנה שחרב בה הבית (תאריך־החרבן, סמן ד).

שיטת הרמב"ם, שקבעה להלכה ב"משנה תורה", מכונת בתוצאותיה לשיטת רבנו תם. דבר זה אפשר היה לראות מראש, אחר שהיסודות אשר בָּנָה עליהם חשבונותיו: המנין לחרבן ולשטרות, הם אותם בעצמם, שעליהם סמך הר"ת; וכן מכֻוָּנים דבריו בתוצאותיו עם שיטת הרז"ה.

אבל אם במנין שנת־השמִטה דרך אחד לשלשתּם, הנה לא כן הדבר בקציבת שנת־החרבן. במספר השנים שעמד בית שני הלך הרמב"ם בשיטת רש"י, שחרב בשנת ת"כ לבניָנו, בשנת ג"א תתכ"ח לחשבון אנשי־מזרח, או ג"א תתכ"ט לחשבון אנשי־מערב; אבל נבדל הוא ממנו בתכונת שנת ת"כ ומקוֹמה בתקופת השמִטה, בזמן שלפי דעת רש"י היתה אותה שנה מוצאי־שביעית במשמעה הפשוט, שהתחילה בה השמִטה מתשרי שלפני החרבן וגמרה עם חֹדש אלול שאחריו, הנה לפי־דעתו צריכים אנו לפָרש את המסורה האומרת, שחרב הבית במוצאי־שביעית, בדרך מוזרה ומפליאה מאד, שבמשך השנה הראשונה לחרבן, שהיא נמנית מיום ליום מחֹדש אב עד אב, נכנסה שנה ראשונה לשבוע, מתשרי שאחריו, או לפי סגנון לשונו שכבר הבאנו למעלה: “שנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים – שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות – אותה שנה מוצאי־שביעית היתה”, וכאשר כבר העירותי בתאריך־החרבן (סמן ד).

הצעה קצרה זו יכולה, לדעתי, לתת לכל קורא מבין מֻשג שלם ונכון על־דבר השיטות השונות של הפוסקים, על טעמי מחלקתם וסבּותיה, אם לא יחפוץ להכניס עצמו בדקדוקים יתרים ולהתחקות על כל הגה והגה שהתמלט מפי כל־אחד מן המחברים בכַוָּנה או שלא בכַוָּנה, ולהשתדל להצדיק כל שיטה ושיטה, כאשר עשה כזאת הרלב"ח ב"קונטרס השמִטה", הנמצא בסוף תשובותיו. והרוצה לעמוד על כל פרטי דבריו, יקחם משם¹⁸⁴.

ט. קציבת שנות שמִטה במעשה לאחר חרבן בית שני.

חלופי הדעות בשנת־השמִטה נפלו, כאשר ראינו, רק בין חכמי ארצות־המערב, שהיו נושאים ונותנים בַּדבר רק מצד העיון, לפי מה שהעלו מדברי התלמוד, שהבינם כל־אחד על־פי דרכו. לא כן היה הדבר בארצות־המזרח: בארץ־ישראל ובארצות אשר סביבותיה, בבבל ובמצרים, ששם היתה שנת־השמִטה, כדברי הרמב"ם, “מסורת בידיהם איש מפי איש, וידועה ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ־ישראל” – ולכן, אף־על־פי שהיה קשה בעיני הרמב"ם לקבוע הלכה כרבי יהודה במקום שחכמים חולקים עליו, ראה את־עצמו זקוק להרכין ראשו בפני המציאות, “מפני שהקבלה והמעשה עמודים גדולים הם בהוראה, ובהן ראוי להתלות”. עד־כמה היו יושבי אדמת־הקֹדש זהירים במנין שנת־השמִטה, אנו רואים ממנהגם לכתבה בשטרות ובמכתבים, כפי־הנראה, כדי שלא ישתבש המנין בידיהם, ואולי כדי לקַיֵּם מצוַת “וספרתּ לך”, אף־על־פי שלפי הדין היא מסורה רק לבית־דין. ככה אנו מוצאים בתוספתא מכות (פ"א): “שטר שזמנו כתוב בשמיטה”. ובאגרת אחת, שכתב רבי יאשיהו ברבי, ראש ישיבת גאון־יעקב, שפרסם הרש"א פוזנַנסקי (פעסטשריפט לר"א שווארץ, צד 475), כתוב הזמן כזה: “ביום ששי, בשבעה ימים בחֹדש אייר, שנה ראשונה לשבוע דהיא שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש, במדינת רמלה הסמוכה ללוד”. ובמכתב אחד, ששלחו חכמי צור אל חכמי צובה בשנת ד"א תשפ"ט, הם מוסיפים בצדה: “הראשונה לשבוע” (“גנזי ירושלים”, ח"ג, דף ט"ז). וברשימה אחת, שנכתבה באשקלון בשנת ד"א תתכ"א, נאמר על אותה שנה, שהיתה “חמישית לשבוע” ((Saadyanah, p. 51. כל המספָּרים האלה מכֻוָּנים עם חשבּון הרמב"ם, רבנוּ תם והרז"ה, עם היוצא לנו מדברי התלמוד, ועם השמִטים שנעשו בפֹעל בימי בית שני.

על אחת משנות־שמִטה, שהיו בימי האמוראים ונשאר מהן רֹשֶם בתלמוד, יעיר גרץ בספרו (ח"ד צד 231). השנה שהתיר בה רבי ינאי עבודת קרקע בשביעית היתה, כאשר ישער, בשנת 216 למנין הרגיל, ג"א תתקע"ו לב"ע: מפני שבאותה שנה יצאו הרומיים למלחמה על הפרתיים, והיו היהודים אנוסים להספיק מזון לחֵילותיהם. וגם אני אמרתּי למצֹא בתלמוד עוד שנה אחרת, שיצאו בה שני תלמידי רבי יוחנן, רבי חייא בר־זרנוקי ורבי יהושע בן־יהוצדק, לעַבּר השנה בעסיא, שהיתה שנת שמִטה (סנהדרין, כ"ג, א). בימי רבי יוחנן לא מצאנו שגזרו הרומיים גזרות על ישראל, או שבקשו להעבירם על דתם; ומן המעשים השונים שנזכרו בירושלמי (ר"ה, פ"ב, ה"ה) נראה, שעבּור השנה לא היה פוגש בימיו כל מכשול על דרכו. ואם בכל־זאת היו זקוקים לכַתּת רגליהם ולנוע לעסיא, נוּכל לתלות הדבר בסבּות אחרות. דוקלוטיאנוס קיסר היה בפרק הזה בטבריה, בשנת ד"א מ"ו לב"ע (עַיִֵּן מבוא הירושלמי להרז"ף, דף קמ"ו, ע"א); ואם אמנם, כאשר כבר העירו החכמים פרנקל וגרץ, רחוק היה מהפריע את היהודים משמירת חֻקי דתם, ובבואו לארץ־ישראל הוציא פקֻדתו: “כל אומיא ינסכון בר מן יודאי” (ירושלמי, ע"ז, פ"ה, ה"ד), בכל־זאת היתה לו בתחלה טינה בלבו עליהם, והֵצר לבני פנייס (ירושלמי, שביעית, פ"ט, ה"ב), ופקד על רבי יהודה נשיאה לעמוד לפניו ביום השבּת (ירושלמי, תרומות, סוף פ"ט). ואף־על־פי שפִּיְסוּהו ונרצה להם, קרוב הדבר, שחשבו לטוב, שלא למשֹׁך עליהם את לבו ביותר, ובפרט שהיה העבּור בעיניהם כעין סמן, שעוד לא סר שבט מיהודה. ולכן בחרו לבַצע מעשה העבּור בחוצה לארץ, ושנת ד"א מ"ו היתה שנת־שמטה לפי־חשבּוננו. ולפי־זה היה המעשה הזה כשלש שנים לפני מות רבי יוחנן, שנפטר, לדעת בעל “דורות הראשונים” (ח"ב, צד 320), בשנת אלף תקצ"ט לשטרות, שהיא שנת ד"א מ"ח לב"ע.

אבל כדי לקַיֵּם דברי המשל הידוע, האומר: “מלתא גנאה דאית בך קדם אמרה” – מוצא אני לנכון להעיר, שהשערתי זו היא מפֻקפקת בעיני מאֹד, מפני שכּל הוכחותיו של בעל “דורות הראשונים”, המרבה לשַׁבּש מספָּרים רבים כרצונו, אינן מכריעות את הכף לגמרי, עד שנוכל לסמוך עליהן בהחלט, וימי חייו של רבי יוחנן ושנת מותו, וכן דברי־ימי האמוראים האחרים, שהיו בימיו, לא נתבררו עוד כראוי, ועדַין הדברים צריכים תלמוד. ואני אך על אחת אעיר, שאם באנו לשַׁבּש את מאמר התלמוד, שרבּה חי מ' שנה, הייתי בוחר לתקן נ"ו שנה. שתי אותיות אלה נוחות מאד להתחלף במם פתוחה (ואפילו בסתומה, כמו שמצאנו במקרא, ביהושע, ה, א, הכתיב: עברנו, והקרי (עברם); ואחד המעתיקים כתב במקום המספר נ"ו, שלא היה מצוי לו, את המספר מ' הנמצא לרֹב בגמרא. הגהה זו נוחה לפי־דעתי להתקבל יותר, מפני שהיא ברוח בעל המאמר בראש השנה (דף י"ח, ע"א), שרבּה שעסק רק בתורה חי נ"ו שנה, ואביי שעסק אף בגמילת־חסדים חי יותר ממנו, ששים שנה. מצד אחר אינו נבדל מאותו שבחר בו הרב כי־אם בארבע שנים, ותחת אשר לפי־דעתו היה רַבּה במות רבי יוחנן כבן כ"ח שנה, יהיה לפי־הגהתי בן כ"ד שנה, מה שאינו מעלה ולא מוריד; אבל בכל זאת איני אָץ להחזיק בדברַי ולחשֹׁב אותם לבטוחים לגמרי, כאשר יעשה הרב הבוטח כדרכו בדבריו יותר מדַּי, כי סוֹף־סוף אינם אלא השערה.

י. חשבון שמִטים ויובלות אצל הכוּתים.

מתוך סדרי שנוֹת הדורות שבתורה, לפי הנוּסח שבידיהם, הוציאו הכותים, שמבריאת־עולם עד מיתת משה וביאת הארץ, או “עד מובא ישראל ארץ כנען”¹⁸⁵, עברו ב"א תשצ"ד שנה (עַיֵּן תאריך בריאת־העולם, סמן י"ב, “התקופה” ט) ומכּניסתם לארץ “ישבו מעבר אל מדבר ימה (בעבר הירדן המערבי והיא ארץ־ישראל) שבע שנים, עד אשר הניח ה' להם מאויביהם וישבו בטח”, אבל מיד בביאתם לארץ נתחַיבו במצוַת שמִטה ויובל, “וחשבּון השמטים והיובילים החל העם בו בעת בֹאם אל ארץ כנען”, מתשרי שלאחר ביאתם לארץ, “כי בין בֹאם אל הארץ והחלם יחשבו (לחשֹׁב) ששה חדשים, כי ראש חדש השביעי החל חשבון השנים שני השמטים”, ועשו בשנה השביעית לביאתם לארץ שמִטה ומָנו שבע שבתות שנים ועשו יובל בשנת החמשים, וּשנת־היובל הזאת, שגם לפי־דעתם עולה לכאן ולכאן, היתה הראשונה לשמִטה שאחריה, באֹפן שלא היו בין יובל ליובל אלא מ"ט שנה בלבד. ונמצא היובל החמישי גומר בשנת רמ"ו. סדר חשבונם, כפי שאנו מוצאים אותו בספר “התולידה”, כך הוא: “חמשה יובילים מאתים וששה וארבעים שנה תוסיף על החמשה כזאת, ודע הן היוביל הראשון חמשים שנה, היוביל השני תשע ותשעים שנה והיוביל השלישי מאה שנה ושמנה וארבעים שנה והיוביל הרביעי מאת שנה ושבע ותשעים שנה והיוביל החמישי מאתים שנה וששה וארבעים שנה והיובל העשירי ארבע מאות ושתים ותשעים שנה והיוביל העשרים תשע מאות וארבע ושמנים שנה וארבעים יובילים אלף ותשע מאות שנה ושמנה וששים שנה חמשה וחמשים יובילים תרי אלפים ושבע מאות שנה ושש שנים”. כל המספרים האלה יצאו לו על־ידי פעֻלת הכפל בחשבו כל חמשה יובלות לרמ"ו שנה; מכאן ואילך בעל הספר מוציא מספּר שנות היובלות על־ידי תוספת מ"ט מ"ט שנה. ובדרך כזה הוא מוצא ששים יובלות עולים ב"א תתקנ"א, ועליהן הוא מוסיף עוד מ"ט מ"ט שנה, עד שהוא מגיע לס"ה יובלות, ששנותיהם עולות ג"א קצ"ו שנה. על־פי החשבון הזה יקצוב בעל הספר את השנה שכתב בה “זה המשנה” ואומר: “חקרנו על היובילים אשר דברו (צ"ל עברו) ממושב בני ישראל ארץ כנען עד היום הזה והוא חדש תּמוז דפגע חדש רביע הראש¹⁸⁶ מן שנת שבע וארבעים ושבע מאות לממלכת בני ישמעאל¹⁸⁷ ומצאנו אותם ששים יובל היא השנה הרביעית¹⁸⁸ מן השמִטה החמשית מן היובל האחד והששים למושב בני ישראל הארץ הקדושה ארץ כנען היא שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושמנה ושבעים ליצרת העולם היא שנת שבע מאות וארבע עשר ליזדגרד”. והחשבּון מובן ממה שאמרנו. כי אם משנות־היצירה, שהן ה"א תשע"ח, נגרע ב"א תשצ"ד שנה שעברו מבריאת־עולם עד ביאת הארץ, תשארנה ב"א תתקפ"ד שנה (“זמן מושב בני ישראל ארץ כנען עד יומי דאכתב בה זה המשנה תרין אלפים ותשע מאות וארבעה ושמנים שנה מעת החלו יעשו שמטים”). ואם נוציא מן המספר הזה ששים יובלות, שהם עושים, לפי האמוּר למעלה, ב"א תתקנ"א, תשארנה ל"ג שנה, ונמצא שעברו ארבע שמִטים וארבע שנים מן היובל הזה, והשנה שבעל הספר עומד בה שנה חמישית לשמִטה.

אבל בכל היות החשבון הזה ברור ומפֹרש אינו עולה יפה כלל עם העִקרים שהוא מיֻסד עליהם. ששים יובלות בני מ"ט שנה עושים 2940 ויחד עם השנה העודפת ביובל הראשון יעלו אל 2941, ונמצאה שנת 2984 “למושב בני ישראל בארץ כנען, שנת מ”ג ליובל הס"א, או שנה ראשונה לשמִטה השביעית מן היובל הזה! סבּת הטעות הזאת היא, שכּל־זמן שהמחַשב מוציא את שנות היובלות על־ידי הוספת מ"ט מ"ט שנה (כמו בחמשת היובלות הראשונים וכן מיובל נ"ה עד ס"ה) הוא הולך לבטח דרכו; אבל משעה שהוא משתדל לקצר עליו את הדרך ולמצֹא את שנות היובל על־ידי הוספת מספר שָׁנים של חמשה יובלות או על־ידי כפילתם (כדרך שהוא עושה בעשרה, בעשרים, בארבעים ובנ"ה יובלות), הוא עושה מדחה… מספּר רמ"ו שנה של חמשת היובלות הראשונים כולל בתוכו שנה אחת יותר ממספר השנים אשר ביובלות שאחריו, לכן הוא טועה בכל חמשה יובלות שהוא מוסיף על היובל הראשון בשנה אחת. בדרך כזה חשב לנ"ה יובלות עשר שנים יתרות, והטעות הזאת נשארה בעינה גם במספר השנים של ששים יובלות, כי את חמשת היובלות האחרונים חשב מ"ט מ"ט שנה, ואלו הוסיף על מספר הנ"ה יובלות רמ"ו שנה של חמשה יובלות, אז יצאה לו טעות עוד בשנה אחת יותר. באיזה דרך התאימו השומרונים את חשבּון השמִטים והיובלות, אם הם נוהגים אצלם במעשה, עם החשבון המוזר הזה, קשה מאד להבין.

עד־כמה שאפשר להוציא משפט על יסוד החֹמר המועט שיש בידינו, נוטה אני לשער, שאף־על־פי שכּל חשבּון בעל הספר משֻׁבּש מיסודו, מכל־מקום בעִקר הדבר, ששנת ה"א ק"ו היתה חמישית בשמטה אצל הכותים, הדין עמו. והדעת נותנת, שלקח את שנת־השמטה הזאת מן המציאות, אלא שהִסמיכהּ על חשבּון מוטעה. בספר Biliot. Samarit להֵידֶנהֵים (ח"ג, צד 122–120) נמצאו מולדות וקביעות ראשי־חדשים לשומרונים לשנות תתקע"ח, תתקפ"ז ותתקצ"ה לבני ישמעאל, שהן מכֻוָּנות לשנות ה"א ש"ל, שמ"א ושמ"ז ליצירה, ושם נאמר על הראשונה שהיא שנת ה בשמטה, על השניה שהיא שנת ב, ועל השלישית שהיא שנת א בשמטה, ומספּרים אלה מכֻוָּנים היטב לפי ההנחה, ששנת ה"א ק"ו היתה חמישית בשמטה.

והנה בדבּרי על תאריך בריאת־העולם (סמן י"ב, “התקופה” ט) ראינו, שהיו חלופי־דעות בין השומרונים בעצמם במנין שנות־הבריאה. כֻּלם שָׁוים בדבר, שמבריאת עולם עד ביאת הארץ (ששאבו את השנים מספר תורתם) עברו ב"א תשצ"ד שנה; אבל במנין השנים מביאת הארץ ואילך, שהוא מיסד על שנות כהניהם הגדולים שהיו בידם במסורה, הדעות מתחלפות. ומעתה אפשר לשער, שאחד מכהני השומרונים, שתקע יתדותיו מצד אחד על מנין־השמטים שבזמנו ומצד אחר על שנות־הבריאה שהיו בידו, עשו את החשבון המשֻׁבּש הזה, להראות שחשבּון־השמטים שלהם התחיל מיד ממיתת משה “והוא חשבון משולשל מפינחס בן אלעזר עד היום הזה”. ונראה, שהחשבּון המוזר הזה נולד עוד בערך היובל הנ"ו או אחריו מעט (בערך הזמן שנכתב בו ספר “התולידה” על־ידי אלעזר בן־עמרם בשנת תקמ"ד לממלכת ישמעאל. עַיֵּן (Chronique Samarit, p. 395, ולכן מן היובל הנ"ה ואילך עד יובל ס"ה נקצב מספּר שנות היובלות על־ידי הוספת מ"ט מ"ט שנה, ולא על־ידי הוספת חמשה חמשה יובלות, כדרך שאנו רואים בעשרה, בעשרים ובארבעים יובלות שלפני־כן. והוא הדבר שעמדה הטעות במקומה, ולא הוסיפה להתרַבּות יותר.

כל חשבונות אלה יוצאים משנת ביאת הארץ (מובא בני ישראל אל ארץ כנען), אבל התישבוּתם והֵאחזם בארץ, “מושב בני ישראל”, היתה שבע שנים אחרי־כן. ולכן יוסיף בעל הספר ויאמר: “ואם תדרוש תחשב היובילים אשר עברו ממושב בני ישראל בארץ כנען ועד עתה תוסיף על שני החשבון הגדול (על מספר השנים מבריאת עולם עד ביאת הארץ) שבע שנים…¹⁸⁹ כי אנחנו עתקנו (לומר קבּלנו מן המסורה) על אבותינו עליהם הרצון, כי הם ישבו מעבר אל מדבר ימה שבע שנים וכו'”, כאשר העתקתּי למעלה. אך דרך חשבּון זה לא היה משַׁמש לקביעת שמטים ויובלות אלא כעין מנהג של סלסול בלבד, כדי להרבות בתאריכים (עַיֵּן בפרק התאריכים, סמן י"ב).

יא. שיטת הקראים בחשבּון שמטים ויובלות.

דבר פשוט הוא, ברור ומובן מאליו, ששאלות מן המין שאנו עסוקים בו בפרק הזה, כחשבּון שמטים ויובלות, שהיו נוהגים בעם בפֹעל, אינן נפתּרות מטבען, על־פי העיון והסברה בלבד, על־ידי חקירה ודרישה בפֵרוש כַּוָּנת התורה במצוה זו. בדברים כאלה לא המדרש הוא העִקר, אלא המעשה: המנהג שהיה שורר בזמנו בחיים. השמטים, שנעשו בפֹעל בזמן בית שני, מאשרות את המסורה שהיתה בידי הגאונים בחשבּונות השמטים, ומוציאות אותה מידי כל־ספק; ועקבות השמטה שמצאנו בספר נחמיה, כאשר ראינו למעלה, נותנות לנו ידים להחליט, שמנין השמטים התחיל עם עלית עזרא לארץ־ישראל, וגם פה מתאשרים דברי הקבלה, שעזרא קִדש שמטים ויובלות (אם אמנם בשנה אחרת ממה שקצבו על יסוד דעת בעת “סדר עולם” בחשבּון שנות בית שני). גם מנהג הכותים אפשר שהוא מסוֹרה בידם מאבותיהם, מזמן שהתחילו למנות שמטים ויובלות, על־פי תורת משה שקבלו עליהם, אלא שהמשיכו חשבּונם לאחור, עד זמן ביאת ישראל לארץ, לפי נוסח התורה אשר בידיהם, כדי להראות בזה את קדמותם. אך זר ונפלא מאד דרך הקראים, שסרו בחשבּון־השמטים ממסורת אחיהם הרבנים ואמרו להתיר את השאלה הזאת מן הסברה על־פי הבנתם בפֵרוש הכתובים שבתורה בלי כל חֹמר אחר הדרוש לדבר. במספר שנות בית שני שאחר חתימת המקרא לא מצאו להם דרך אחרת כי־אם לקבל דברי בעל ס"ע כהויתם, ורק בתקופת המקרא מצאו להם שני מקומות להתגדר בהם, בשנות ישיבת ישראל במצרים וימות הבית הראשון, אבל באחרונה חזרו גם בזה אל המנין שבידינו (עַיֵן בפרק התאריכים, סמן ח). הדבר האחד בחשבּון־השמִטים, שסרו בו מדברי בעל ס"ע, הוא בדבר שבע שכבשו ושבע שחלקו, שלא הודו אלא בשבע שנים בלבד, שיש להם רמז בדברי כָּלב בספר יהושע; אבל בשבע שנים האחרות, שהוציאו חכמי התלמוד (לפי שיטת חכמים) מדברי יחזקאל: בארבע־עשרה שנה אחר אשר הֻכּתה העיר, שהקראים מפרשים בענין אחר (עַיֵּן ב"מבחר", פרשת בהר, בספר “גן עדן”, ענין שמִטה, פ"א, וב"אדרת אליהו", פ"ג). שנת־היובל אצלם אינה ממנין שמִטים, ונמצאה תקופתו חמשים שנה (עַיֵּן בכל המקומות האלה). על־פי יסודות אלה מוצא בעל “גן עדן” (סוף פ"ג), ששנת ה"א קי"ד היתה שנת ה לשבוע ג של יובל נ"ג; ובעל ה"אדרת" (פ"ג) – ששנת ה"א רנ"ז היא שנה חמישית לשבוע שני של יובל נ"ו¹⁹⁰. והדבר מבֹאָר מאליו, שאִלוּ יסדו את חשבונותיהם על אחד מן התאריכים האחרים שהיו לקראים הקדמונים במנין בריאת־העולם (עַיֵּן בפרק התאריכים, שם), היו מגיעים לתולדות אחרות.

יב. דעת בעלי בקֹרת־המקרא בענין שמִטים ויובלות.

חוקרי־העמים העוסקים בבקֹרת המקרא Frank, Hupfeld, Wellhausen אשר נתּחו כל התורה כֻלה לנתחיה – לא רק למגִלות מגִלות, כי גם לשורות שורות – היודעים מתי נכתבה כל פרשה וכל מקרא ממנה, בדקו ומצאו, ששמִטה שנאמרה בתורת כהנים (פ' בהר) משֻׁנה מאותה שנאמרה בספר־הברית (בפרשת משפּטים) ובמשנה־תורה (פ' ראה), והוציאו מזה תולדות שונות. לפי דעת מקצת המבקרים, אין בספר־הברית כל־זֵכר לשמִטת קרקע בשביעית, כי כנויי־הנקבה בפעלים “תשמטֶנה ונטשתּהּ” (שמות, כ"ג, י"א) אינם מוסבּים על מלת “הארץ”, כי־אם על מלת “תבואתה”, שבעלי הַשָׂדות מצֻוִּים לעזבה לעניים, אבל לא להוביר שדותיהם; ולדעת מבקרים אחרים, השמִטה במשמעות שביתת־הארץ עתיקה מאד, אבל לא היתה שנת־השמִטה קבועה וקַיֶמת, ולא היתה נוהגת בכל רחבי הארץ בזמן אחד, וכַוָּנת המקרא בספר־הברית לא היתה אלא להגבּיל עבוֹדת האדמה לשש שנים, ולהובירה שנה אחת: במקום אחד היו שובתים מעבודה בשנה זו, ובמקום אחר בשנה אחרת. כי אלו היה כל העם נמנע מעבודת קרקע בשנה אחת, כי־אז הלא קראו רעב על הארץ. אבל גם בצורתה זאת היתה מצוַת שמִטה רפויה בידם; ובמשנה־תורה, שנגלה בימי המלך יאשיהו, נזכרה רק שמִטת־כספים, וגם היא לא היתה נוהגת אלא משנת י"ח ליאשיהו, שבה נמצא הספר בבית ה', עד נחמיה, שהוא מזכּירה בספרו (נחמיה, י, ל"ב), ופסקה מיד אחריו, ולכן לא יִמָּצא עוד כל רֹשֶם אחר ממנה. השמִטה, במשמעה הרחב, נתחדשה בזמן שאחר נחמיה, קֹדם שנחתם ספר תורת־כהנים ונכנס לתוך חמשה חֻמשי תורה, אז קבּלה השמִטה צורה אחרת: עבודת קרקע ואִסוּרה בכל חלקי הארץ כֻּלם כאחד, בשנה אחת קבועה וקצובה מראש. אבל מלבד שתי שמִטות אלה, שמִטת קרקע ושמִטת כספים, נעשה עוד תקוּן חדש – שלוּח עבדים לחפשי, שהוציאו חכמים אלה מסברה, בסמכם על דברי ירמיהו (סמן ל"ד), שכרתו בני־ישראל ברית בימי צדקיהו לקרֹא לעבדיהם ולשפחותיהם דרור (אם אמנם לא פֹרש שם, שהיה בשנת־השמִטה, ושלוח העבדים בהמון רב אפשר שהיה אז רק מפני שכבר השתעבדו בהם יותר משש שנים מעת מכירתם), והחליטוּ, שבתחלה היה זמן שלוּח כל־אחד מן העבדים בשנה אחרת, בשנה השביעית למכירתו. אבל לאחר שנקבעה לשנת־השמִטה שנה קבועה ומָחלטת, נעשה גם שלוח עבדים בשנה זאת לחובה; ולכן נקראה לדעתם בשם שנת הדרור (יחזקאל, מ"ו, י"ז), ושמִטה זו נתקבלה בעָם בכל־תֹקף ובכל־חֹמר. כי עולי הגולה, אשר שָׁבו אל אלהיהם בכל־נפשם, לא שָׂמו לב אל סכנת־הרעב הכרוכה בעקב שמִטה מָחלטת כזו, ואשר באמת לא היתה עוד גדולה כבראשונה, כי ארץ־ישראל היתה נושבת אז גם מעַמים אחרים, אשר לא חדלו לעבוד את עבודתם בשנות השמִטה. מאֻחר מן השמִטה לכל שִנויי צורותיה הוא היובל, אשר התכונן להשבית מפניו את השמִטה ולרשת את מקומה, לכל פרטיה: אִסור עבודת־קרקע, שלוח עבדים ושמטת־כספים במשמעות נכבדה יותר, והיא חזרת שדות לבעליהם. היובל הֵקל הרבּה את משא השמִטה, בהיותו בא אחרי תקפה ארֻכּה של חמשים, תחת אשר השמִטה הקיפה את תקופתה בשבע שנים. שני אלה, השמטה והיובל, מצאו להם מקום בספר תורת־כהנים, שנתחבר בעת חתימת ספר התֹורה, ושם התלכדו לא במשפט לחֻקה אחת, בעוד שהיו באמת שני דברים נפרדים.

אחרי מבקרים אלה הלכו שני חכמים מצֻיָנים מתונים בדין, התוכן האיטלקי Schiaparelliבספרו “חכמת התּכונה בספרי־הקֹדש” (מסמן 106 עד 115) והתוכן האשכנזי גינצֶל בספרו (ח"ב, סמן 142).

אין פֹה מעִניני להתחקות על חקירות אלה מן הנקֻדה אשר העמידו אותן עליה המבקרים האלה, ולהביא במשפט את סברותיהם והחלטותיהם, אשר המפקפק בהן לא יֵחָשב חלילה לכופר בעִקר; ולדעתי לא נפריז הרבה על המדה, אם נֹאמר, שרֹב השערותיהם דומות כאילן שענפיו מרֻבּים ושרשיו מועטים… כמדֻמה אני, שיכול אני לפטור את־עצמי מעבודה זו, – וביחוד אחרי אשר קדמני בה החכם ר"ד הוֹפמַן בספרו Leviticus – וכשם שקבּלתּי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. אך רואה אני להעיר על זרוּת אחת, שאני מוצא בהשערות אלה מצד הענין, שהשמִטה בכל חֹמר אסוריה, שהיה באמת קשה לעמוד בה, מִהרה ונתקבלה בָעָם, בעוד אשר היובל, שיצא להקל ולא להחמיר, לא מצא לו מסלות ביניהם. ולולא שאין רצוני להכניס עצמי בהשערות חדשות, שאין לי עליהן ראיות מוכיחות, הייתי נוטה לחשֹׁב להֶפך, שהיובל עתּיק הוא לימים מן השמִטה, ומוצָאו מזמן שלא נתפתח עוד רגש חיי־מדינה היטב, ושבטי ישראל טרם התאחדו, האדמה היתה עוד קנין הכלל, וכל שבט ושבט היה מקפיד לבלתּי יִגָרע חלק מנחלתו ונוסף על נחלת אחיהו, כאשר שמענו טענות כאלה מפי מטה בני־יוסף בפרק הקדום הזה (במדבר, ל"ו), – ולכן בסור הסבּה הראשה אבד לַיובל הרבה מכֹחו. וכעין זה הבינו גם רבותינו חכמי המשנה ואמרו על המקרא לכל־יושביה: “היו עליה, אבל היו מעורבבים, שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא היובל נוהג? תלמוד לומר יושביה, לכל־יושביה” (תורת כהנים, בהר, פ"ב). אבל, כאשר אמרתי, חושב אני דברי אלה להשערה בלבד, ואין אני קובע בה מסמרות כלל.

י"ג. תקופת היובל בתור מחזור של עבּור.

בתקופת היובל דִּמו מקצת חכמים למצֹא מחזור של עבּור, שהיתה תכליתו להשווֹת שנות החַמה והלבנה. את הרעיון הזה הרה והגה בראשונה אחד מחכמי העמים, פרַנק שמו, בספר מיֻחד שחבּר בענין זה. אחריו החרה החזיק החכם גַטֶּרֶר בספרו: “אַבּריס דער כראָנאָלאָגיע” (גאֶטטינגען, 1777). תקופת בת מ”ט שנה, שלקחו חכמים אלה ליסוד, כוללת בתוכה שני מחזורים של י"ט שנה ומחזור אחד של י"א, שכּל אחד מהם מַשוה את שנות החמה והלבנה בקֵרוּב מסֻיָּם, ויתרון שנת הלבנה על שנת החמה עולה, מקץ כל מ"ט שנה, רק ליום אחד ושליש. השערה זו – שעבר עליה אידֶלֶר (505, I) בעקימת שפתיו – שָׁבָה ונתקבלה אחרי בלותה על־ידי החכם צוקרמַן, שהוסיף לה לוית־חן, בהראותו, כי לפי הלוחות המדֻיָּקים של אלופסֶן והַנסֶן, ההבדל בין ימות החַמה והלבנה עולה מקץ מ"ט שנה רק “'38 22^{s m}58 ^h7 ^d1. והר”א שוארץ, אשר מספרו (צד 11) אנו שואבים את הידיעה הזאת, ממאן לקבּל דעה זו, המיֻסדת על שיטת רבי יהודה, מפני שחבריו ה"חכמים" אינם מודים לו, אם אמנם משום הא לא איריא, כי כאשר ראינו, היתה תקופת היובל כוללת במעשה רק מ"ט, ולא חמשים שנה. והוא מעיר, שאפשר היה למצֹא גם לפי שיטת חכמים מחזור עבּור כזה, בן חמשים שנה, אם נניח מדת שנת החמה שס"ה ורביע ושנת הלבנה שנ"ד יום מכֻוָּנים. במחזור כזה יִמָּצאו י"ט חדשי עבּור, שבאחד מהם י"א מלאים וח' חסרים, ובשני – י"ב מלאים וז' חסרים. כי־אז ישתּווּ ימות החמה והלבנה בדיוק גמור. אולם השווי הזה הוּא רק למראה־עינים, ובאמת יתאחר הירח להֵראות מקץ חמשים שנה בשעוּר שבעה־עשר יום ויותר, מפני ששנת הלבנה עוברת שנ"ד יום כמעט בתשע שעות. אולם החכם שווארץ דוחה בצדק השערת פרנק וצוקרמן, וגם השערת עצמו, מפני שבזמן קדום כזה היו קובעים את החדשים והשנים רק על עדות החוש בלבד ולא על תקופות ומחזורים. גם התוכנים Schiaparelli (סמן 116) וגינצֶל (ח"ב, סמן 142) דחו את ההשערה המוזרה הזאת בשתי ידים.

אפשר היה למצֹא דרך אחרת פשוטה יותר, ולראות בתקופה של חמשים שנה מחזור מָשוה שנות החמה והלבנה, אם נניח, שחשבו שנת החמה עם המצרים הקדמונים לשס"ה יום מכֻוָּנים; כי חמשים שנות־חמה כאלה אינן נבדלות מתרי"ח חדשי לבנה כי־אם בשעור שתי שעות וש"ה חלקי תתר"ף. על היסוד הזה עָרך התוכן תלמי בספרו מולדות ונִגוּדים של הירח במחזורים של כ"ה שנות חמה, או חציוֹ של יובל, שיש בכל מחזור ש"ט חדשי לבנה. ואידֶלֶר, אשר לא אָץ לראות בתקופת היובל מחזור של עבּור, אומר על המחזור של כ"ה שנה; שהיה ידוע עוד למצרים הקדמונים, ומוצא לו רמז במנהג המצרים, כפי מה שכתבו סופרי היוָנים, להמית את הפַּר אַפִּיס הנערץ בעיניהם, אם הגיע לכ"ה שנים; ולכן קרא את המחזור הזה בשם תקופת אַפִּיס (ח"א, צד 182). אבל השערתו זאת, ככל ההשערות שיסודתן ברמזים, נפלה במוט היסוד שעליו נבנתה. מכּתבי חרטֻמי מצרים נודע לנו, שנתנו לאַפִּיס להאריך ימים יותר, ועל המצבות אשר העמידו לַפָּרים הקדושים האלה נראה שהיו מהם שחיו מקצתם כ"ו וגם כ"ח שנה, ומחזור בן כ"ה שנה, שנסתַּיע בו תלמי, מוצָאו מימים האחרונים (עַיֵּן גינצֶל, ח"א, צד 181–180). והוא הדבר גם בתקופת־היובל, שנעשתה למחזור של עבּור רק במוחם של מקצת חכמים אוהבי השערות מחֻדָּדות, אף שאין להם על מה שיסמכו.

אולם אם הפריזו החכמים האלה, פרנק וצוקרמן, מאד על המדה, באמרם ליחס לַמחוקק הגדול מטרה מוזרה, להשוות על־ידי תקופת היובל – שהיתה לה תעודה אחרת – את שנות החמה והלבנה, בזמן אשר לא עלה עוד על לב איש לבקש חשבונות רבים כאלה – הנה עִקר השערתם יש לה יסוד. ובימים המאֻחרים, כאשר החל הַקִּדּוּש על־פי הראִיָּה לפַנות מקום לקדוּש על־פי החשבּון, ראו חכמי ישראל את־עצמם זקוקים לבקש להם דרכים שונים לכַוֵּן את הראִיָה עם החשבּון, ומחזורים רבים יולדו להם, ככל אשר בררתּי בפרק המחזורים. ואחד מן המחזורים ההם היה מחזור היובל בן מ"ט שנה, ואליו כִּוֵּן רבי אבהו, באמרו על ארבעה ועשרים משמרות “אשר יסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם”: אומנות גדולה היתה שם, שלא יהא משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה (ירושלמי, תענית, פ"ד, ה"ב), כאשר נתברר שם בארֻכּה.