א. מַפֶּלֶת גֵאִים    🔗

ברית כרת המקרה את בני האדם (אשר יחשבו את נפשם כרֹאש להבריאה כלה ולא רק כל אשר בארץ למענם נבראו כי אם גם הזמן והמקרה אך להם המה) כי ישפילם למען ירוממם וירוממם למען ישפילם, אחרי כי באין שפל אין רום. לכן גבהו לאמים רבים ועד למרומי ההצלחה נשאו ראשם ולעת קץ הֻמְכוּ וכראש שבלת התמוללו ואבד זכרם. גבורים עריצים, מושלים כבירי כֹח שלוי עולם עלו וירדו ואחרים לקחו מקומם למען יעזבוהו לאחרים אשר הביא המקרה בידם. וגם על אדירי הבאֶרזע בווין (אם אמנם אמאס במלות זרות להביאן תחת כנפי שפת עבר, אך הבארזע לא זרה היא עוד לישראל, היא והמונה ומסחריה ושטרותיה ומרמותיה) על האדירים אשר גבהו וירימו ראש ויאמרו מי לנו בארץ, נחתה יד המקרה ותשפילם עד עפר. בא היום, הגיע הקץ אשר המוכר התאבל והקונה התאנח עד אשר ספו תמו גם יחד מבית מקדשם מן בלהות.

מי אשר לא ראה את באי הבאֶרזע בימי שלותה לא ראה גאוה מימיו. במה נחשבה גאות היוני בכבשו ארצות זרים, או מה הוא רום עיני הגבור הרומי בשובו משדי המלחמה כגבור מנצח ועל ראשו ציץ נזר גבורים מול גֹֹבה אף הגבורים האלה, אשר נלחמו בלי כלי קרב ויצליחו וינחלו כבוד? – שם בבית המקדש לזהב נאספו אלפי אנשים וסביבו גדודים גדודים מלאו את הרחוב הרחב עד מאוד ועד בית הקאפפע אשר למולו עלתה צוחתם, וגם אותו שמו למקדש מעט לכהן פאר בעת אשר שערי המקדש הגדול סֻגְרוּ, ומה גם אלה אשר חללו את המקדש הגדול בבוא יום הַשִלוּם וידם קצרה משלם את אשר נשו בהם, או חמלו על הכסף אשר כבר מצא מנוחה בתבת הברזל וימאנו להפריע מנוחתו, לשלחו בדרך אשר לא ישוב עוד, להם היה המקדש המעט הזה, בית הקאפֿפֿע, כבית המקדש הגדול, וגם בו העמידו כהניהם ומשורריהם ויכהנו וישירו עד הלילה לכל אַוַת נפשם. גדול היה כבוד הבאֶרזע בעת אשר באי שעריה עמדו צפופים איש על יד רעהו עד כי לעת מצוא נקל היה לאיש לשלוח ידו בזקן רעהו או בציצית ראשו, ויחד קראו בקול: הנני נותן, הנני לוקח, ששה, שבעה וחצי, שמונה, שמונה וחצי, תשעה, וכאלה שמות קדש עברו מרגע לרגע על דל שפתי הכהנים הגדולים והקטנים העוזרים על ידיהם, פניהם מאדמים וגרונם פתוח לשיר בקול ענות גבורה, עיניהם יפיצו גאון וידיהם נטויות. מה נעים המחזה הזה! פה יעמוד חבל אנשים וילחשו איש באזני רעהו: נאפליון חולה, ביסמארק הוסר ממשמרתו, המושל האדיר קארל אשר ימשול על העם המפואר והנורא עם הרומאנים כבר שבע כבוד והדר עד כי היה לו לזרא ועל כן ברח מארצו, וכאלה שמועות נוראות אשר לשמען מוט תתמוטט הארץ ובאי הבארזע יחילו ויתמהו איש אל רעהו, ושם בפנה ישמיע איש לרעהו רגשי אהבתו בקול גדול וידיו תבצענה להראות את אהבתו העזה בחבקן בכֹח ראש רעהו האהוב לנפשו עד מאוד עד כי יחפוץ לשים קץ לחייו בטרם יבואו ימי הרעה ורעהו ישיב אהבתו לחיקו כפלים ויתאמץ להוציא למרחב נפש אהובו זה מריבות אשתו אשר היתה עליו למשא. ועל יד הפתח יעמוד איש קומה, ראשו נטוי והמכסה אשר עליו נטוי לאחוריו על ערפו. שמאלו על צדו ובימינו יעשה ציונים ברוח וישורר בקול נעים “כל נדרי” ורעהו אשר קנא בו על כי ישכיל זמר יענה אחריו “מה יפית”. בצד הקיר יצעד איש רחב הבטן, גרונו נטוי פניו מאדמים כשערות ראשו, יצעד בגאון וימינו על בטנו כמו ישמור את האוצר היקר הזה לבל תגע בו יד, ולימינו ושמאלו אנשים אשר לא חֹננו באֹצר נחמד כמֹהו ובכל זאת יעדו גֹבה כי את איש אוצרות יערימו סוד. – בלי כל ספק תכיר כרגע גם אתה הקורא אם באת שמה את האיש הצעיר לימים ושפל הקומה, המדבר את האיש הזקן אשר בגדיו יענו בו כי לא בין אדירי הבאֶרזע יחד כבודו. הלא הוא גנובת המשרת אשר שרת בבית פוטי בן פוטי לפני שנה אחת ואחרי אשר שכח להשיב את שתי מאות השקל אשר לקח מן האוצר עזב משמרתו וימצא נתיבות הבאֶרזע, ובן פוטי אדונו יחפוץ להראותו כיום את יושר לבו כי ימהר לסלוח ועל כן שלח את האיש הזקן אליו כי יעשה שלום ביניהם ולאות אהבה נאמנה יתן לו את בתו הבתולה (לפי דבריו) ועשרים אלף כסף לזכרון עולם. אך גנובת לא ימהר לשכוח את הרעה אשר עשה לו אדונו בעזבו רק מאתים כסף בהאוצר, ולא יחפוץ לסלוח לו בלתי אם ישים על מתנתו נוספות. לא הבת השניה אשר לו, כי גם את האחת נכון הוא לעזוב בביתו רק עוד עשרת אלפים כסף. אחרי כי לאיש כמֹהו רבים המה אשר יחפצו לתת כפלים. והאיש המדבר עמו יזכירהו כי בן ישראל הוא ויהיה רחום ביום דין, אך הוא ימאן לזכור כי לישראל הוא כי השם הזה היה לו כבר לזרא והזקן נלאה ברוב דברי מוסרו ויעזבנו וישם פניו אל האיש גבה הקומה אשר עבר על פניו ויסלסל שפמו הארוך בידו וישר בקול דממה שיר אשר שמע אתמול בבית המשחק. על לב האיש הזה החל הזקן לדבר כי יחוס על פוטי ויקח את עשרים אלף השקל לעזר ואת בתו לנדה, לב האיש הזה טוב מלב גנובת כי הוא יטה אזן וישמע והכסף ימצא חן בעיניו, גם מהבת לא ימשוך ידו, אך צר לו מאוד כי אבן נגף לו בדרכו.

– בלי ספק פלגש אשר תמאן להסיר אסוריה מעל ידיך? – אמר הזקן ויעצום עינו הימנית וינד עפעף השמאלית כמו חפץ לאמר: המצאתי חידתך? – אך הדבר הזה לא יהיה לך לצור מכשול, כי הלא כן יעשו כל בני הנעורים –. לוא שמע איש זר הדברים האלה חשב בלבו בלי ספק כי בעיר ווין יאריכו האנשים למצער שנים כמתושלח, אם האיש הזה עוד על בני הנעורים יתחשב. אך בן הנעורים לא התנחם, כי ענה: לפלגשי לא שמתי לבי כי היא כבר היתה לי לזרא ולחנם אפזר חמשת אלפים לשנה עליה. כן! חמשת אלפים ואולי עוד יותר, אך לא היא לי לאבן נגף. כי אם אחרת אשר שמה עבותים על ידי –

– ומי היא? מי היא? – שאל הזקן – הוי חכם אתה כשלמה כי לא תמצא נחת באחת, אך גם מהשנית אדמה תצא למרחב אם תחפוץ, וגם אם לא תחפוץ אחת היא, אני לא אגלה סודך. –

– לא! אם לא תחפוץ לא אוכל עשו מאומה – ענה בן הנעורים ויעמוד פניו.

– לא אבין דבריך, הלא כאלה וכאלה יֵעָשׂוּ לבקרים.

– יען כי השנית אשתי היא –. פני הזקן נפלו כמעט כפני האנשים אשר שמעו השמועה ממחלת נפוליון וילך לו, ובן הנעורים ישחק בכל כֹחו ויחזק בשתי ידיו את בטנו לבל יפרוץ לו השחוק דרך גם ממקום אחר מלבד המקום אשר יסד לו טבעו.

ואם נעזוב רגע את הבאֶרזע ונבוא לבתי המאכל והמשתה, לבתי השחוק והמחולות, ואל כל מקום אשר יביטו עינינו נראה את האדירים האלה יושבים ראש וידברו גבה גבֹה, יצוו בקול מושל על המשרתים ויביטו בגאוה ובוז על כל איש אשר לא הובילוהו רגליו למקום מקדשם. ואין קצה להכבוד אשר יעטרם על כל מדרך כף רגליהם, העלמות אליהן תשאנה עין והאמות עליהם תצהלנה והאבות אחריהם ירוצו ויפתחו אוצרותיהם להם, כי גם בטרם אשר מצא איש עֹשר ינחל כבוד אם רק יבוא אל הבאֶרזע. הן כל הבא שמה ראָטשילד יהיה ברוב הימים, בדבר הזה לא יספוק איש. ואיך שמח לב היהודי בדעתו כי כל הנכבדים האלה לעמו המה, וגם בשם אצילים ורוזנים נעטרו מאת הממלכה ואיך לא יגבה הלב? כאלה חושב עוד כל איש בימי חג הפסח, עת אשר שכחו את לחם העֹני אשר אכלו אבותיהם. אך מי פלל לראות את כל הכבוד, כל הגאוה וכל העֹשר הזה כי יפלו ישברו כשבר נובלים ביום השבר הגדול, מי חשב זאת כי אלה אשר מאסו בלחם עֹני בחג הפסח יאכלו לחם עֹני בחג השבועות וישאלו: מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, ביום צום התשיעי? מי מלל להם כי יבוא יום אשר יהפך לכלם יחד לב אחד לקרוא יחד בקול: הנני נותן ואין לוקח?!

בא יום השבר הגדול ותהי מהומה ומבוכה נוראה בהבית אשר רק ששון ושמחה מצאו בו מסלות. יחד כלם הפנו עורף לנוס כמנוסת חרב. כסף כסף! נשמע קול מר צורח, לעשיריהם קראו: הבו כסף בנשך מאה למאה אך אין שומע. לפנים נתנו גם אלה אשר אך מעט כסף היה להם אותו בשמחה כֹפר השטרות ועתה היו גם העשירים לאכזרים כיענים במדבר ויקפצו ידיהם. שבר על שבר נשמע מבֹקר עד הערב, מייער לא ישלם, ורייצעס הוקר רגליו מבוא עוד, וצעיריהם הכו כף אל כף ויתנו את צמידיהם מעל ידם בכסף לקנות אכל לנפשם ולא היה ביום האף ההוא שריד ופליט. נשמו בתי המשחק ובתי המשתה נחרבו, השדכנים הורידו ראשם והבתולות מחו דמעה מעל עפעפיהן למען הבט בפני גבר גם אשר לא יבוא אל הבאֶרזע. כלות רבות אשר חכו ליום החתונה נמוגו בדמעות כי החתן נעלם, ואמותיהן כיונים תהגינה ותדברנה באהבה גם את המורה ילדים אשר בביתן יגור כאשר לא עשו עד הנה. והנביאים במכתבי העתים הרימו יחד קול אדיר וחזק כי נבאו האותיות מראש אך כפתן חרש אטמו אזנם משמוע לדבריהם הנכונים, והאמללים אשר להם נבאו החרישו, שמו יד לפיהם ולא הזכירום כי הם המה הללו תמיד ורוממו תחת לשונם את השטרות אשר עתה כבלויי סחבות יחשבו, כי ביום מבוכה כזה שכחו הנביאים את אשר נבאו לפנים והשומעים את אשר שמעו, וַתֵּשַׁם הבאֶרזע, קירותיה אבלו, אין צועד בגאון ואין קורא בקול, אין עושה עושר ואין משורר מה יפית. הלא למשמע אזן תדאב נפש, וגם כל העיר אבלה, ונבחר מות מחיים, כי המתים קֻבָּרוּ והכסף נשאר בעיר והחיים אשר בכפם דבק מאום מרחוק ברחו לארץ החדשה, מקום אשר ימצא מפלט לו כל איש מצוק ומר נפש, כל מורד בממלכתו וכל פושט ידו לכיס רעהו, כל בורח מעבודת הצבא וכל שולח ידו בגרון רעהו, כלם יחד ירדו ילכו למו אל הארץ אשר תהיה עליהם סתרה, וגם רבים מעיר ווין אשר ידם מצאה לפתוח אוצר סגור אשר לאחת האגודות לקחת כסף לדרך מהרו לעשות דרכם לבל יראו ברעה אשר תמצא את העיר. אשר על כן נראה פני רבים מאלה אשר ראינום לפנים בווין יושבים עתה בעיר האמבורג באחד מבתי המשתה על חוף נהר עלבע ומחכים בכליון עינים ליום מחר, עת אשר ישבו על האניה אשר תשאם לארץ אשר אליה ישאו עתה נפשם.

יפי העיר הנאוה הזאת לא משכה אליה לב־אלה השואפים לארץ החדשה. זאת נראה עין בעין, כי בעוד היום גדול נאספו אל מעונם, אשר לא ביפי הכלים ולא ברֹחב המקום, גם לא במנוחה אשר בו, התפאר אדוניו, אף כי התפאר תמיד בבית מלונו כי הוא כמחסה עֹז לאלה אשר לא ינהו אחרי ארץ מולדתם. היום היה צח מאוד, השמש הופיע בהדרו ואף לא עב קטנה נראתה על חוג השמים ובכל זאת לא הכאיבו קויו כי רוח צח נשב וישב רוח ההולכים ברחובות קריה לשוח. על “מסלת הבתולות” המקום היפה בכל העיר, אשר על חוף הברכה אלסטער יתהלכו המון אדם, בין השדרות, שבו ויתנו בכוס עינם, או יביטו על הברכה אשר המון אניות קיטור קטנות המובילות רב אדם אל החוף השני יכסה פניה, מראה מרהיב עין וקול המנצחים בכלי שיר ירנין לב הנחים מעמל היום. חיים וששון יֵרָאוּ על כל פנים וגם ביתר הרחובות קול המון ושמחה, שם ברחוב העולה אל העיר אלטונא מקום בתי המשחק והשיר ינהרו המון אדם להשתעשע על מראה עיניהם ומשמע אזנם, ולכל גֵר אשר יבוא אל העיר הזאת תראה כעדן גנים מקום שעשועים וששון, ומה גם לאיש אשר כיסו לא יכביד עליו משאו, אחרי כי מחיר כל חפצי החיים וגם התענוגים האלה לא יקר הוא כביתר הערים הגדולות, ואשר על כן גם ידי איש לא רב אצרות תמצאנה אותם, ובכל זאת סגרו האנשים האלה בחדר אשר קירותיו מכוסים בפיח ושחור מעשן עלי מרורים אשר יעלה תמיד ממקטרת המלחים אשר לא לריח ניחוח יהיה לאף המריח, והרצפה מכוסה ברפש וטיט והשלחנות בלי מכסה עליהם מלאים שכר ופתותי לחם ועצמות. ורננת הלומי שכר וקול נצים ושוחקים, קול דורשי שכר והמשרתים המביאים אותו יתבוללו יחד ויהיו לקול רעש מרגיז אזן. בחדר הזה ישבו עשרה אנשים אל שלחן אחד ויתנו בכוס עינם וישיחו יחד בקול דממה. האנשים האלה אשר פה התודעו איש לרעהו ישבו יחד כרעים נאמנים מאז ויתיעצו על דרכם אשר יחפצו ללכת עתה עליה.

 

ב. הַגֵּרִים    🔗

אין מקרב לב בני עם אחד או בני ארץ אחת כארץ נכריה. בארץ נכריה ישיש מאוד הגר לראות את בן ארצו או עמו וישכח את מצבו ומעלתו וגם אם לא איש כערכו הוא יבקש בכל לב להתרועע אתו. בעירו וארצו ימצא כל איש ואף אם שפל ערך הוא אנשים כמֹהו אשר אתם יתהלך ויגלה הגות לבו להם ואז לא ישים לב אל יתר האנשים אשר לא כערכו ערכם. לא כן בעיר נכריה אף אם ידע שפת העיר ההיא יֵרָאֶה בעיניו כאלם אחרי כי לא יוכל לפתוח פיו וכנעזב במדבר, אף אם אלפי אנשים על פניו יעבורו יען כי זרים המה לו, אשר על כן יגיל לבו במצאו לו איש אשר יחשב כקרוב לו. האציל אשר בביתו ילבש גאות כמדו ויביט בשאט נפש בכל איש אשר לא יתפאר בכבוד אבותיו, ישפיל רום עיניו ויושיט ידו לבן ארצו בארץ נכריה מבלי שאל מספר אבותיו מה הוא, וגם השפל אשר בעירו יכוף ראשו כאגמון לפני האציל ולא יעיז לשאת אליו עיניו ירהיב עֹז בנפשו בארץ אחרת לדבר אתו כאת אח ורע, אשר על כן ישכח באמעריקא המתגאה בכבוד אבותיו את גאותו והשפל את שפלותו אחרי כי כלם גרים המה ולא נכר שוע לפני נושא סבל על שכמו, ועל כן רוב האנשים המבקשים משפט אחד לכל בני האדם כאציל כאכר המה אלה אשר נסעו לארצות רבות ויסכנו לשכוח גאותם. וכל ארצות איירופא לא תרפאנה מהמחלה הזאת, מחלת גאות האצילים, אשר מעבר מזה תשפיל המון אדם עד עפר ותגרש מלבם כל רגש כבוד ועֹז, ומעבר השני תעשה רב אדם לגאים עצלים בלתי אם תמצא יד איש לאחוז בכנפות הארץ ולנער יושביה ממקומם ולהשליכם לארץ אחרת. וכל עוד אשר לא נעשה כזאת אין תקוה כי יצא משפט האדם אור באמת עד יום אחרון.

גם האנשים האלה אשר בביתם אולי לבשו גאות וישכחו צור מחצבתם ומי יודע אם לא גם בקשו בכל לבם להתנכר לעמם למען לא יכירם איש כי ממי יהודה יצאו גם המה שכחו פה מאויי לבם ויבדלו מיתר הקהל למען בקש להם חברת בני עמם. וגם האיש הצעיר לימים, כבן עשרים שנה, יפה התאר וגבה הקומה, בעל עינים מבריקות ושערות שחורות אשר בביתו התפאר תמיד כי איש לא יכיר בפניו כי לישראל הוא, גם הוא שמח בהכר אותו רעו בחוץ ובהובילו אותו אל המעון הזה למען ישימו יחד לדרך פעמיהם. האנשים האלה ישבו וישיחו בתחלה במנוחה, לא הרימו קולם בשחקם, כי איש מהם לא שחק, גם לא הרעימו בריבם כי לא רבו איש את רעהו, כמעט על פני כלם נראו אותות דאגה או פחד.

– הדברת בן דוב את אדון הבית? – שאל איש כבן שלשים קצר קומה ובריא בשר, ראשו ככדור עגול מכוסה בשערות צהובות ועיניו הכהות מכוסות בבבות אדומות. זקנו מגלח ושפתיו עבות וקצרות עד מאוד ובפתחו פיו נראו שניו הלבנות מאוד. – הדברת את בעל הבית ומה ענה אותך? –

– הדברתי את בעל הבית? הלא כל איש יבין כי דברתי וגם לך לדעת כי דברתי, האני אבטיח ולא אקים דברי? אם כה תשאלני אות הוא כי לא תדע עוד מי אני. אני כאשר אדבר דבר לא אשוב עד אשר אקימו, עוד לא תדעני מי אני וגם אתם לא תדעו. אך עוד מעט ותראו כי בעצתי אנהל אתכם ואני אושיע לכם תמיד אם אך תבטחו בי – ענה בן־דוב בקומו ממקומו ובהניחו ידו על לבו ובהרימו לראשו למעלה.

חכמת האיש הזה לא נראתה על פניו אשר לא לחן היו בעיני רואיהם. אך אחרי כי גם אנחנו לא נדע עוד אותו לכן נאמין גם אנחנו כהאנשים אשר שמעו כי בלבו היה די דעת לנהל כלם ובידו להושיעם תמיד. האיש הזה היה כבן ארבעים ושערות לבנות נראו בזקנו הקטן, אך בראשו לא זרקה שיבה אחרי כי גם עקבות שער לא נראו עליו, ומצחו הרחב עד מאוד השתרע עד קדקדו אשר הבריק כקלף, ובשפל מצחו ישבו שתי עינים גדולות מאוד, אשר רב המרחק היה בין אשה לרעותה, וכמו שנאת עולם היתה ביניהן הביטו האחת אל עבר האחד והשנית אל עבר השני. לא מחלצות לבש אך בגדיו היו נקיים מאוד וכתנתו לבנה כשלג. אחרי עמדו רגעים אחדים על רגליו וידו על לבו וראשו כפוף מעט כאיש אשר יבוא בפעם הראשונה להתודעות לאנשים זרים ואחרי אשר הביט בשתי עיניו לשתי קצות השלחן ישב על מקומו ופניו העידו בו כי מצא נחת בדבריו.

– ומה ענה אותך? היצלח חפצנו בידינו? – שאל בקול דממה איש אחר גבה הקומה ובריא בשר, זקנו גדול ושפמיו ארוכות ושחורות כעורב, שערות ראשו קצרות ועיניו יפיקו פחד־תמיד והוא כבן שלשים שנה. הוא לא נשא עיניו אל האיש אשר עליו שם דברתו כי אם בשלחן הביט כמו מחזה יקר לפניו אשר צר לו לגרוע עיניו ממנו רגע.

– ומה ענה אותי? ומה יענה? – ענה בן־דוב.

– ומאין אדע אני מה יענה? הלא אתה דברת עמו ולא אני – ענה השואל מבלי הסיר עיניו מהשלחן.

– ואם לא תדע מה יענה, אגדך אני, בחכמה בחרתם בי למליץ ביניכם ובינו, כי ידעתי נאמנה כי איש לא הצליח כמני, אני דברתי עמו והוא ענני דבר ברור, וגם בימים הבאים תוכלו לבטוח בי –

האיש המביט בהשלחן לא הוסיף לשאל ואחר פתח פיו תחתיו, והוא הצעיר יפה התֹאר אשר שחוק תמיד היה על שפתיו, ועיניו המבריקות אשר לא תנוחנה בחוריהן אף רגע העידו בו כי לו לב אמיץ ולא יחת גם מבן דוב אשר בחכמה בחרו בו כל הנאספים למנהל להם. הוא שם אליו פניו ויאמר: אבל אחרי כל תשובותיך עוד לא נדע דבר ברור אם הבטיחך בעל הבית להוציאנו מזה או אין? –

– אני אדמה כי אתה הצעיר בחברתנו – ענה בן דוב בשומו ידו הנשענת על השלחן תחת זקנו לסמוך ראשו אשר הטה על צדו ויבט בעינו הימנית בספון הבית ובשמאלית בארץ – אדמה כי לא אשגה אם אומר כי אתה הצעיר בנו, ולי בנים גדולים כמוך. לא, לי היו בנים גדולים כמוך לוא היתה לי אשה. לא, גדולים כמוֹך לא היו לי אך לא קטנים הרבה ממך. ואם גם היו קטנים ממך, בכל זאת כביר אני ממך לימים וכל בני חברתנו ראו חיים וארחות התבל יותר ממך, אדמה כי כן הוא וכל איש יבין כי כן הוא, האין זאת? –

– טוב הדבר – ענה הצעיר ושחוק קל עבר על שפתיו – אני צעיר ממך לימים. אודה עלי פשעי ואתאמץ להיטיב דרכי ולהזקין מדי שנה בשנה עד כי אוכל גם אני להתפאר כי לוא היתה לי אשה כי אז היו לי בנים גדולים כמוני. אך הזה הוא המענה על שאלתי? –

– אדמה כי לא תלעג לי, כי לא תרהיב עוז בנפשך ללעג לאיש כמֹני, הן לא תדע עוד מי אני, אני מוצא שפתי אשמור, ובכל זאת לא ישרו דבריך בעיני כי לא לעול ימים לפתוח פה לפני הגדולים ממנו –

– הן לא לבחור גבאי או נאמן לעדה נאספנו הנה – ענה הצעיר מבלי חַת מהמוסר אשר השמיעהו האיש אשר לא בו היה האשם כי לא היו לו בנים גדולים כמהו – כי נכיר איש בא בימים לפני צעיר ממנו. הן גם אני אחפץ לדעת אם אוכל לשים מחר לדרך פעמי או אין, ואם לא הצליח בידך לפתות את בעל הבית כי יעזרנו אז אפנה על ימין או על שמאל, כי מחר אחפוץ לשבת באניה –

– אם כה תדבר לא תמצא חן בעיני – ענה בן־דוב ויניע ראשו.

– לא למען למצוא חן בעיניך באתי הנה גם לא לשמוע להג שפתיך כי אם למען דעת את אשר לפני –

– אם אלה דרכיך אנבא לך ימי רעה בארץ החדשה, כי רק אם ישמע איש צעיר לעצת זקנים ממנו ימצא שם דרך נכונה ואם אין יאבד לנצח. לדברי יקרא להג! הישמע כזאת, למוצא שפתי יחלו חכמים ועשירים ממך ואתה תקרא לדברי להג. ימי רעה נכונו לך –

– הן גם אני איחל למוצא שפתיך זה כמה, אך תוחלת נכזבה היא כי רק מוסר ונבואה תשמיע ואשר לי לדעת לא אדע עוד – ענה הצעיר וישחק שנית.

– ולמה זה תַרְאֶה שִׁנֶּיךָ? – קרא בן־דוב ברגז.

– ומדוע זה תאריך לשונך –

– הן לא תחפוץ לריב עמדי. אדמה כי לא תחפוץ לריב עמדי, האין זאת?

– חלילה לי מזאת, לא אחפץ לריב עמך, אך לדעת דרכי אחפץ.

– דרכך? הן אתנו תלך? אדמה כי אתנו תלך ולא תפרד מהקהל.

– ואני טרם אדע אם גם אתם תלכו, אחרי כי לא השמעתנו פשר דבר אשר דברת את בעל הבית –

– אם כן לא תאמין בדברי ותספוק אם אשמור מוצא שפתי?

– אֲדוֹנַי – אמר הצעיר אל יתר היושבים – נלאיתי הלחם בדבר שפתים ומדוע זה תחרישו אתם? למה לא תשאלו מפיו דבר ברור, האם לא נגע הדבר בלבכם כמני? –

– הלא תראה בעיניך כי המה חכמים ממך וידעו עת לחשות ועת לדבר ואתה – – –

– אבל הוא צדק בדברו – קראו אחדים – הן לנו לדעת זאת בעוד יומם –

– אם כן תעזבו עצתי ותלכו אחרי עצת הצעיר הזה? – קרא בן דוב ברוגז.

– לא נעזוב עצתך, אך נדענה בתחלה – ענה הצעיר.

– לא לך אדבר כי אם לחברי אלה, התעזבו עצתי למען –

– אך השמיענו מה דברת את בעל הבית? – קראו שנית אחדים בקול רֹגז.

– אני לא אסתיר מכם הדבר, החפצי להסתיר הדבר בחבי? עוד לא תדעו מי אני, אני לא אסתיר דבר מֵרֵעַי ואוהבי, וכרעים ואוהבים אחשוב אתכם כלכם יען האמנתם בי ואגלה לכם הכל. וכבר השמעתי אתכם ככל אשר תשאלו לולא עצר בעדי הצעיר הזה, אשר לא נתנני לפתוח פה עד הנה וכן לא יֵעָשֶׂה. כי לא לאיש כמוני לשמוע לעצת עול ימים, הלא תבינו כי כן הוא. וכל איש הלא ידע כי צדקתי. ואני כבר חפצתי להשמיעכם כי הצלחתי בדרכי אך הוא קם לשטן לי.

– חי נפשי כי לא אבין למה זה בחרתם בכסיל אדם כזה לעשותו למליץ בינינו ובין בעל הבית. כגלגל ברוח תנוע לשונו ולא נציל מפיו דבר. אפחד מאוד פן ננחם באחרונה אחרי אשר כבר יעבור המועד – אמר האיש המביט בשלחן בקול דק מאוד אל האיש היושב לימינו ויתבונן רגע כה וכה כמו ירא פן הקשיבה אזן איש את דברו ואחרי כן הוסיף לשים עינו בשלחן.

– הוא אמר לנו כי כבר ידע את בעל הבית פנים אל פנים ועל כן בחרנו בו, אך אתה הנך מפחד תמיד ותנבא לרעה, הרגע כי אין כל פחד לנגד עינינו כי הכסף יענה את הכל – ענהו רעו איש כבן שלשים בעל שערות שחורות וחוטם ארוך ושפתים רחבות, וזקן מגלח ולשון מדברת בכבדות ולבב מלא חפץ למהר דברו, וידים ארוכות ורזות מתנועעות ככנפי הרחים לפני רוח, ורגלים ארוכות אשר לא ידעו מנוחה גם בשבתו.

– אבל מתי תשמיענו דבריך אשר דברת את בעל הבית? – קרא איש אשר ישב למול בן־דוב – עוד מעט אחשוב כי לא דברת מאומה אתו ורק תלעג לנו לכלנו כי תרבה דברים ואת אשר נחפוץ לדעת תמנע בתוך חכך – האיש הזה היה קטן מאוֹד מכף רגלו עד קדקדו וגם קול דק היה לו, אך תחת זאת עשה כל אשר בכחו למען ישמעו דברתו ויעזור בידיו ורגליו לשפתיו.

– אני לא דברתי עם בעל הבית! – קרא בן־דוב ויניע ראשו – ומי דבר עם בעל הבית? האתה? –

– שמעו נא, אחי – קרא הקטן ובדי עור פניו נראו כחטי שני באמצו כחו לדבר – הן לא בדברי להג כאלה נמצא עצה לשבת מחר על האניה. בחרו באיש אשר ידבר את בעל הבית. הן תראו כי לשוא נשחית את דברינו לבקש מפיו דבר.

– כן נעשה – קראו אחדים. הצעיר שחק והמביט בשלחן השפיל ראשו עוד יותר ויחרש.

– כמתפרצים תדברו היום – קרא בן דוב – אם כה תעשו אנוד לכם כי לא תמצאו דרך ישרה בחיים. אתמול בחרתם בי והיום תבחרו באחר, ומי הוא האחר אשר תבחרו בו? הן לא תדעו עוד מי אני, אבל אני אדע עת לכל חפץ, ומה ידבר האחר את בעל הבית? הגידו מה ידבר? ואני הן דברתי כבר עמו וגמרתי והחלטתי ברב חכמה, וגם לוא הייתם כלכם יחד לא מצאה ידכם חייל לעשות כזאת. כי הוא בקש הרבה, הרבה מאוד ואני לקחתי לבו וגמרתי עמו, ומי? ומה? ולמה תבחרו באיש אחר. לי אחת היא בחרו לכם באיש אחר, אך ידוע תדעו כי אני אסכל עצתו ואעמוד לשטן לו. עוד לא תדעו מי אני –

– הלא זה דברי כי הוא ירע לנו – אמר המביט בשלחן.

– הזה הוא גמולך על אשר בחרנו בך! – קרא איש אחר.

– אל תיראו מפניו כי גם הוא כמונו בלי מכתב תעודה ואם יבדל מחברתנו אז נעבור אנחנו בשלום והוא ישאר פה עד עולם. אני אערבכם – ענה הקטן אף הוא חלקו.

– איש אחד בקש מידי חמשה עשר שקל ויעבירני בשלום ולולא מאנתי להפרד מהחברה כי אז כבר נאותי לו ומחר ישבתי במנוחה על האניה – אמר הצעיר לימים.

– איפו האיש? הביאהו הנה ונגמר עמו – קראו אחדים.

– בנפש חפצה אעשה זאת – ענה הצעיר ויחפוץ לצאת. אך בן־דוב התנשא ממקומו ויחזק בכנף מעילו ויקרא: ואנה תלך? האם תחפוץ לגלות סודנו כי אין בידינו מכתבי מסע למען יכנו בלשון? ואני כבר גמרתי את בעל הבית וגם הוא יקצוף וגם הוא יכנו בלשון? הינעם לכם כי גם שניהם יכונו בלשון? האין זאת?

– ואם כן גמרת את בעל הבית והוא יעבירנו בבטחה? – שאל הצעיר.

– הן כמה פעמים השמעתיך כי מחר בבקר השכם נשב יחד על האניה ואיש לא יקום לשטן לנו כי גם עם השוטר אשר יבקש את מכתבי המסע דברתי. כבר גמרתי אמר ותוכלו לבטוח בי, אתם לא תדעו עוד מי אני, אך מוצא שפתי אשמור וגם – – כלם פקחו עיניהם ואותות שמחה נראו על פניהם וגם המביט בשלחן הרים ראשו ויבט בדובר אך פניו העידו בו כי עוד לא יאמין אמונה אמן בדבריו.

– לוא השמעתנו בתחלה כי כבר גמרת עמו כי אז לא הרבינו לפצור בך – אמר הצעיר מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– ואיך יכולתי להשמיע זאת ואתם כלכם עלי תתמלאו ולא תתנוני לפתוח פה –

– הראשונות לא יזכרו ועתה השמיענו במלים מעטים מה הוא המחיר אשר אמרת לו? – אמר הקטן.

– בעל הבית אמר לי כי עתה יקשה הדבר מאוד להעבירנו אחרי כי עיני השוטרים צופיות על כל נוסע הרבה יתר מאז, יען כי מעיר וויען נמלטו רבים ובידם כסף רב אשר גנבו מאוצרות האגודות ויקוו למצוא שכר לפעולתם אם ימצאו את הבורחים –

פני הגדול המביט בשלחן נפלו מאוד בשמעו דבריו וישפל ראשו עוד יותר לבל יראו מבוכתו – ואנחנו אף כי לא מעיר וויען אנחנו – הוסיף בן דוב לדבר ובדברו הניד עפעפיו ויעקם שפתיו ויבט אל כל היושבים כמנצח – אנחנו אף כי לא מעיר וויען אנחנו וגם לא היינו שם מעודנו. בכל זאת יכבד מאוד להעבירנו בלי מכתבי תעודה, ורק כאשר נתן איש איש חמשים שקל כסף אז יבטיח להביאנו בשלום אל האניה. ואני אמרתי כי נכונים אנחנו לתת לו כסף בעד עמלו, בחכמה דברתי עמו, אלם לא תדעו עוד אותי אך – – –

– חמשים שקל לגלגלת אמרת לתת לו! – קראו אחדים בקול – חמשים שקל בעת אשר ימצאו רבים אשר יחפצו להעבירנו במחיר חמשה עשר, לא נאבה ולא נשמע לך. תן אתה אם תחפוץ –

– הוא אשר דברתי – ענה בן־דוב בבטחה – כי עוד לא תדעו אותי, הן תבינו וכל איש יבין כי לא איש כמני יעשה ולא יצליח, אני דברתי עמו בחכמה והוא ראה ונוכח כי לא את איש בער ידבר וימהר ויגמור עמי להעביר כלנו.

– אבל מי יתן לו חמשים כסף לגלגלת? – קראו שנית אחדים – ואיפו חכמתך אשר תתפאר בה? הזאת תחשוב לך לחכמה כי אמרת לתת לו פי שלש מאשר יקח אחר מידנו? –

– ואתם חכמים אתם יותר ממני? האין זאת? –

– אין דרך אחרת לנטות בלתי אם לשים לאיש אחר פנינו עד מהרה פן נאחר המועד – אמר הצעיר.

– כדבריך כן נעשה – קראו אחדים ויקומו ממקומם.

– אבל אנה תלכו? פתאים! – קרא בן־דוב – הלא כבר גמרתי עם בעל הבית –

– אך אף איש ממנו לא יתן חמשים שקל –

– ומי הגיד לכם כי חמשים כסף תתנו. השמעתם זאת מפי? עוד לא תדעו אותי, לא איש כמני יתן לו חמשים, כי ידעתי כי כאשר יבקש חמשים אז יקח חמשה עשר וכל איש יבין זאת, ואתם תקראו בקול ולא תדעו עד מה –

– אולם הן לא השמעתנו כמה אמרת לו? – ענו האנשים וישבו על מקומם.

– אני לא השמעתי אתכם? הן זאת יבין כל איש, ואתם לא תתנוני לכלות דברי ותשאלו ותשיבו ולא תשמעו לקולי כי אם בקול עול ימים זה –

– וכמה אמרת לו? –

– אני דברתי עמו הרבה מאוד והראיתיו כי לא את איש כמני יסבב בכחש. גם השמעתיו כי כל בני החברה שמו עיניהם בי כי אהיה למליץ, ועל כן חלילה לי מתת יתר מאשר יוכלו שאת והוא השיב כי לא יגרע מהמחיר ואני אמרתי כי לא אוסיף וכה נדברנו הרבה, עד אשר נאות להמחיר אשר אמרתי אני, ורק למעני עשה זאת –

– וכמה אמרת לו? – קראו הקטן והצעיר בלי חמדה כי נלאו נשוא להג שפתיו.

– כמה? הלא תבינו וכל איש יבין כי לא אמרתי לו יותר מארבעה עשר שקל לגלגלת –

– והוא נאות למחיר הזה? –

– לא, הוא לא נאות, אך אני הרביתי עמו דברים וגם הוא לא חשך פיו עד אשר גמרנו במחיר ששה עשר לגלגלת. הלא תראו כי הצלחתי בדרכי ועתה תבינו מי אני –

– ואם כן נוכל לשבת במנוחה, כי במחיר ששה עשר שקל לגלגלת יעבירנו? – שאל המביט בשלחן.

– ומי לא יבין זאת כי יעבירנו? מאה וששים שקל הבטחתי לתת לו בעד עשרה אנשים, ואנחנו הלא עשרה אנחנו ויעלה ששה עשר לגלגלת –

– לא עשרה כי אם תשעה אתם – קרא אחד מהיושבים. האיש הזה ישב למול המביט בשלחן, איש כבן עשרים וחמש שנה. לא בריא ולא דל בשר לא גבה ולא קטן הקומה לא יפה תאר ולא רע מראה, על פניו מנוחה ובגדיו נקיים מאוד.

– הן עשרה אנחנו פה – השיב בן־דוב – האם לא אדע מספר? עוד לא תדעו אותי ואני אדע חשבון ומספר כי נסיתי באלה. עשרה ולא תשעה אנחנו.

– עשרה אנחנו פה, אך אני לא בקשתי ממך כי תדבר בעדי את בעל הבית – ענה האיש.

– ואם כן תחפוץ להפרד ממנו ומה לך בחברתנו? – קרא בן דוב בקצף.

– אני לא אחפוץ להפרד מכם, כי אם אתכם אלך באניה, אך בידי מכתב תעודה מעירי ולא אדע בי עון ולא אירא לא מהשוטרים ולא מבעל הבית ולא אבקש עזרתו –

– ולמה זה ארחת לחברה אתנו? רק להונות אותנו באת הנה לסבבנו בכחש ולשמוע מצפונינו –

– למה זה תצעק כהנשים המוכרות ירק? מי סבב אותך בכחש? האם דברתי אתך דבר או בקשתי ממך דבר מה כי תתקצף עלי ותחרפני? לא אתך ארחתי לחברה כי אם את האנשים האלה, ואחרי כי לא אדע בי כל עון הן בלעדי אגיד יבין כל איש כי לא אתן כסף חנם ומה לך כי נזעקת? –

– אתה לא תדע בנפשך כל עון? – קראו שנים – ואנחנו האם גנבים או מרחצים אנחנו –

– שמעו נא, הן אראה כי תחפצו לריב עמדי חנם ואני לא איש ריב הנני מעודי, ואם כעון יחשב בעיניכם כי מכתב תעודה בידי אעזבכם ולא אחלל כבודכם – ענה האיש בלעג על שפתיו.

– אבל מדוע באת בחברתנו? אות הוא כי דבר לאט עמך.

– אני ישבתי בחברתכם יען כי זה דרכי להתרועע רק את בני עמי, ואולי אשגה מאוד בעשותי זאת, אך זה דרכי מאז, אך חלילה לי מעמוד במקום גדולים ממני אשר ימאסו בי – ענה ויקם ממושבו.

– ומדוע זה לא השמעתנו בתחלה כי בידך מכתב תעודה? – שאל בן דוב כשופט וחוקר.

– אני לא ידעתי כי זאת תחשב לי לחטאה, ואיש לא שאלני אם יש בידי מכתב תעודה או אין. האם שאלת זאת מפי וכחדתי תחת לשוני, כי תבקש עלי תנואות? הלא חכם אתה ובחכמה תדבר ואיש לא ידע עוד את ערך חכמתך ומי אתה ומדוע לא הורך לבך חכמה, כי בתחלה היה לך לשאל פי בטרם אשר דברת דבר אודותי. אמנם לא ככל החכמים הנך ועל כן לא ידע איש מי אתה –

אחדים מהיושבים שחקו, וגם הקטן אשר ישב לימין המביט בשלחן דמה לשמוע כי רעהו שחק.

– אבל למה זה תריבו אליו? – שאל הבריא – הן הוא צדק בדבריו. לוא שאלוהו והוא כחש כי אז היה לכם המשפט לריב עמדו, אך אחרי כי איש לא שאלהו איכה יעלה על לבו להשמיעכם כי בידו מכתב תעודה? האם כל אלה אשר מכתב תעודה בידם יסובבו עיר ויצעקו: בידי מכתב תעודה? –

– הוא צדק בדבריו – השמיע המביט בשלחן דעתו בקול דממה.

– הצדק אתו – ענו אחדים אחריו.

– עוד תצדיקוהו – קרא בן־דוב ברֹגז – ומי ימנה את החסרון, הלא מאה וששים שקלים הבטחתי לתת לו, ומי יתן עתה את ששה עשר החסרים? הוי חכמים! –

– נוסיף איש איש על חלקו ולא נוסיף דבר – השמיע אחד מהיושבים את דעתו.

– תנו אם תחפצו, ואני לא אתן מאומה – ענה בן דוב כי רק ששה עשר לאיש אמרתי ולא יותר – הקטן בקש לענות אותו דבר אך המביט בשלחן הפגיע בו ויאמר: טוב הדבר אם אתה לא תתן אז נוסיף כל איש שני שקלים ונשלים החסרון. אחדים מאנו להוסיף והאיש אשר בידו מכתב תעודה אמר: דעו כי לא על הכסף חרד לבי כי אם לא חפצתי לתת שחד באשר אין לי חפץ במליצים אך לאיש אשר יחסרו לו שני השקלים אשלים אני –

– אם כן תן גם בעדי – אמר בן־דוב.

– הן גם בלעדי לא תתן מאומה – קרא האיש בשחוק.

– לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל, לבל יֵרָאֶה כמו אבקש גמול בעד עמלי, אתם לא תדעו עוד אותי ואני עושה חסד לכל איש כאשר בכֹחי, לכן אם לך טוב תן גם בעדי שני השקלים – כל השומעים שחקו וגם האיש אשר אליו דבר הוסיף לשחק ויאמר: הן תתפאר כי איש יודע מספר וחשבון אתה. ואיך לא חשבת כי כאשר אתן גם בעדך שני שקלים אז יעדיפו על החסרון, ומה תעשה בשני השקלים הנותרים? –

– הרגע נא כי אדע חשבון, אנחנו נספור את הכסף ואת העודף על מאה וששים נתן בַּשֵׁכָר –

– אמנם איש עצות אתה זאת לא אכחד –

– אבל הגיד נא לנו, הן אנשים אחים אנחנו ואל תירא מפנינו כי לא נגלה סודך. מדוע זה תלך אתה לאמעריקא? הן זאת אראה עין בעין וכל איש יבין כי דבר לאט עמך, אחרי כי מכתב תעודה בידך ולא תדע עון בנפשך ובכל זאת תלך לאמעריקא. הן אות נאמן הוא כי לא מחפץ לב תעשה דרכך –. האיש התאפק מתת קול שחוק גדול בשמעו את המשפט אשר חרץ החכם הזה ויאמר: אמנם חכם לב אתה וממך לא תבצר כל מזמה. בחכמתך כי רבה ראית כי המקרה הכביד עלי אכפו לעזוב את איירופא. מקרה נורא מאוד: אשתי ברחה מביתי ותעזבני גלמוד –

– ולאמעריקא ברחה ואתה תרדוף אחריה? –

– לא, בפעם הזאת לא עמדה לך חכמתך הרבה לשפוט משרים. לא זאת, היא באיירופא ועל כן אקדם לברוח לאמעריקא בטרם תשוב הביתה –

– טוב מאוד, טוב מאוד – קרא בן־דוב ויצהל קולו וגם יתר היושבים שחקו – הנך חכם לב ואשמח בך ומאוד אנחם כי בקשתי להדיחך מחברתנו, כי אוהב להתרועע את חכמים, כאשר יאמר ההמון: טוב לשבת את חכמים ––

– ולברך על כוס יין מלא – ענה האיש מבלי תת אותו לכלות משל ההמון ויצו לתת שני הין יין. המשרת¹ מהר לעשות כמצוה ואתו יחד בא גם בעל הבית ויברך את היושבים בשלום ויבט בבן־דוב.

– גמרנו הדבר והחצי תקח היום והחצי השני מחר. שמונים שקל נתן לך היום ושמנים מחר אף כי רק תשעה אנחנו – אמר בן דוב אל בעל הבית וירזום לו בעיניו. ברגע ההוא החלו לקבץ הכסף ובן־דוב נתן אותו על יד בעל הבית ויצא אחריו באמרו: אבל הן גם לי תשאירו יין –

– לא האמנתי מעודי כי כסיל אדם כזה אשר אם ילעגו לו לא ידע ואשר ידברו אתו לא יבין – אמר האיש אשר מכתב מסע בידו אחרי צאת בן דוב מהחדר – כי כסיל כזה יהיה איש מרמה. הראיתם איך רמז בעיניו אל בעל הבית בצאתו אחריו? ידו תכון עמו ויחדו יחלקו –

– ומי לא ראה זאת מראש? – ענה הקטן – אני ידעתי כבר כי איש מזמות הוא ולא האמנתי בו רק לא חפצתי להתחכם יותר מכל החבורה –

– בזאת אמנם שגיתם – אמר האיש הבריא וקצר הקומה – אני אדע אותו מאז ועד היום. הוא כסיל אבל לא איש מזמות. ואף כי יחפוץ בכל לב להתראות כאיש מרמה בכל זאת לא ידע רמיה כילד ורק את נפשו יסבב בכחש. אני אתערב אתכם כי גם בפעם הזאת בקש לסבב אותנו בכחש למען נחשוב כי איש מזמות הוא ועל כן רזם בעיניו וילך אחרי בעל הבית למען נדמה כי דבר לאט עמו ויתפאר אחרי כן בחכמתו ויקרא מרגע לרגע עוד לא תדעו אותי ומי אני, וצר לי מאוד על האיש הזה אשר בסכלותו אבד את הונו העצום ועתה הנהו עני ונודד, ועד היום יחשוב לו כל מעשיו לחכמה, לוא ידעתם ראשיתו כמני כי אז נדתם לו –

– אולי צדקת ממני – ענה האיש אשר האשימו בתחלה. אני למראה עיני שפטתי ואולי התעוני, ואם יהיה את לבבך לספר לנו קורות חייו כי אז אודה לך, כי נעים לי מאוד לשמוע קורות אנשים כאלה, אשר ירעו לנפשם ויאנפו בהזמן ובכל בני האדם כי לא יבינו מי הם –

– עתה לא עת לספר כי עוד מעט נלך לנוח למען נשכים קום מחר בבֹקר, אך כאשר נשב במנוחה על האניה אז אספר לכם בחפץ לב –

– אבל שם יהיה גם הוא עמנו ואיך תספר קורותיו בפניו מבלי כסות על סכלותו? –

– לדבר הזה אל יפול לבבכם, אף אם אספר כל מעשיו אשר עשה וכל הקורות אותו דבר לא נעדר רק אם אומר כי המה מעשי סכלות, אז לא יחשוב כי מעשיו המה, כי אם את איש אחר קרו כאלה ומה גם אם אשנה שמו, ואני זאת אעשה מחר כאשר נשב על האניה. יבקש איש מכם כי נספר איש איש ספור אשר שמע או אשר קרא, ואז אחל לספר קורותיו רק כי אמיר שמו בשם כסלון, אז ישחק גם הוא עמנו.

כל היושבים שחקו וגם המביט בשלחן אשר פניו לבשו חרדות בשמעו כי פן איש מרמה הוא בן־דוב וימהר ללחש באזני רעהו כי יראה עין בעין כי המה נפלו בידי מרעים והכסף לא ישוב לידם, ומחו לא יבואו בשלום אל האניה ומי יודע אם לא ברגע הזה יבואו שוטרים וישימום במשמר. גם הוא שחק בשמעו כי אין כל פחד, ויפתח גם הוא פיו לדבר, אם למען הנצל מריבות פי רעהו אשר הוכיחו על רפיון רוחו או למען הראות כי גם לו לב אמיץ ולא יחת? זאת לא נודע עד הנה, אך הוא פתח שפתיו אשר שחוק קל נראה עליהן ויאמר: הדבר הזה יזכירני דבר נפלא מהמגיד מדובנא הממשל משלים הנפלא –

– משלי המגיד מדובנא נעימים מאוד – אמר האיש אשר לו מכתב מסע – השמיענו נא כי דבריו ינעמו לי מאוד –

– לא משל חפצתי להשמיע כי אם דבר חכמה נפלא על ארחות הכסילים, על הפסוק אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפת בעלי לא תסור ממנו אולתו. הלא תבינו אדוני שפת עבר?

– אבין – ענו הבריא והאיש אשר בידו מכתב מסע.

– אני לא אדע אף קרוא – ענה הקטן בגאון ויבט בראי מלטש קטן אשר הוציא מצלחתו.

– השכחת כי לא בווין אתה ולא בבית הבאֶרזע כי תתפאר כי לא תבין שפת עבר – אמר אליו הבריא – באמעריקא לא תמצא מחיה אחרת בלתי אם תלמד לנערים חומש עם רש"י – פני הקטן אדמו מקצף ויקרא: מי שמך לשר ושופט עלי להכלימני קבל עם. אני לא אתן כבודי לכלימה –

– אולי תחפוץ לערוך אתי קרב – קרא הבריא בקול שחוק גדול – השמיעני כלי המלחמה אשר בהם תבחר בציצית או ברצועה? – הקטן התעורר בחמה ויחפוץ לענות, אך האיש אשר בידו מכתב מסע לא נתנו באמרו: אל נא אדוני אל תריבו, כי לא פה המקום להתעבר על ריב, השמיענו דברי המגיד מדובנא –

– אולי לא יאבו האדונים לשמוע – קרא המביט בשלחן וישפל ראשו.

– השמיענו השמיענו – ענו אחדים.

– אם תחפצו אעשה כחפצכם; הוא שאל מדוע אמר בעל משלי אם תכתוש את האויל “בתוך הריפות” ומה יהיה אם יכתשוהו במכתש בעלי ולא בתוך הריפות האם תסור ממנו אולתו? – אבל באמת צדק הממשל משלים, כי רק אם בתוך הריפות יכתשו את האויל אז לא תסור ממנו אולתו, כי כן דרך האויל כאשר יגידו לו דרכיו על פניו לא בשפה ברורה כי אם במשל וחידות אז יתברך תמיד בלבו כי לא עליו כי אם על אחרים כוננו הדברים, ועל כן אם יכתשו אותו בתוך הריפות אז יאמר בלבבו לא אותי כי אם את הריפות יכתשו. לא כן אם ישימו אותו לבדו בתוך המכתש אז אולי יבין כי באולתו הֻכָּה – המספר לא שחק בכלותו דבריו ולא הביט בפני האנשים היושבים אתו לראות אם מצאו דבריו חן בעיניהם ויוסף להבט בשלחן ולשאוף רוח כמו כילה מלאכה כבדה מאוד. האיש אשר לו מכתב מסע והבריא הללו מאוד את המשל, והקטן הניע כתפיו ויעצם שפתיו בחזקה ואחרי כן אמר בבוז: הבל ורעות רוח! מה היא החכמה אשר תמצאו בדברים אלה? לא אבין איכה ימצאו דברים כאלה חן בעיני איש דעת היודע שפה ולשון? –

ומאין תדע אתה את אשר בלב יודע לשון ושפה? – שאל הבריא וישחק. פני הקטן אדמו כתולע ויקרא בקצף: זה דרך היהודים בני פולין לשנן ללשונם לשלוח חציה ללב המדברים עמהם, אך כן לא יעשה איש יודע ארחות לשפוך…

ומאין תדע מה יעשה איש יודע ארחות תבל? – שאל שנית הבריא בשחוק.

– יען כי לא בין אלה חלקי אשר לסבלותם יאמרו משל ולעזות מצחם חכמה, לא בין אלה חלקי כי אשכנזי הנני –

– והאשכנזים? התדמה כי המה יודעים ארחות התבל? שאל הבריא במנוחה.

– ומי יודע יותר מהם? – ענה הקטן בבטחה וגם הניח רוחו מעט בראותו כי איש ריבו לא יוסיף לעג.

– פליאה דעת ממני – אמר הבריא כמשתומם – ואני ראיתי אשכנזים אשר מלאו פיהם לעג ברחוב העיר במקום רואים על איש אחד קטן מאוד כפרעוש אשר התנשא תמיד ויחפוץ להיות כאחד מהם וגם במלבושיו היה כאחד מהם, אך חוטמו הארוך כמעט עד בטנו העיד בו, להרבות שבר לבו ומפח נפשו, הוא העיד בו כי בן הוא להעם אשר יתפאר כי שכח שפת עבר, והקטן הכסיל הזה אשר ידו מצאה רק לשכוח שפת עבר אך לא למצוא שפת אשכנז ולגלח את הזקן אך לא את החוטם קצף תמיד קצף גדול על הוריו בעלי החוטם ועל כל העם בעבורם, ובכל זאת הוסיפו האשכנזים להלעיג לו. היתכן הדבר? ואתה תהללם כי ידעו ארחות תבל –

– בלי ספק היה האיש ההוא יהודי נמבזה – ענה הקטן.

– בתוך הריפות בעלי לא תסור ממנו אולתו – קרא הבריא בקול שחוק גדול מאוד, וכל היושבים לא מנעו גם הם את גרונם מקרוא בקול שחוק.

בתחלה שמע הקטן ולא הבין למה זה ישחקו כי לא עלה על לבו כי עליו כונן הלועג חצי לעגו אחרי כי חוטמו לא עד הבטן הגיע כי אם רק עד החזה זאת ראה בעיניו, ובשפת אשכנז דמה כי אין מי ישוה לו, אך עתה נפקחו עיניו לראות כי עליו כונן חצי לעגו, ואותו קרא בעל החוטם לכן התנשא כמו חפץ להראות לאיש מצותו כי שקר בפיו כי לא קטן הוא, וחוטמו רק עד החזה הגיע (זאת נעיד גם אנחנו כי הבריא מדד לו ביד נדיבה ויפרז על המדה) חוטמו זה התאדם כענב, ועורקי צוארו ובדי עורו סביב עיניו התמלאו בדם ויהיו כעבותות אדומות וברב כח התאמץ להשמיע קול אשר גם הצליח בידו אחרי רגעים מעטים ואז קרא בקול כמו עדת נמרים הקיפוהו: אני לא אתן כבודי לכלמה, ולא בין אלה חלקי אשר ישחו גום עד עפר לפני כל ולא ידעו מה כבוד ותפארת איש, אני אקום נקמת כבודי. תיבש ידי אם לא תקום נקמת כבודי –

– הלא היד לא גדולה היא גם אם לא תיבש. ואם חסד תבקש מאלהי אבותיך אברהם יצחק ויעקב התפלל נא כי יקציר אבר אחר מאבריך, אך לא היד.

– הן לא על החוטם תאמר כזאת – אמר הצעיר בחברה ועיניו הבריקו אך לא שחק.

– כלכל לא אוכל! נלאיתי נשוא! – קרא הקטן בשארית חמות.

אדוני אם איש הנך אשר עוד לא מת כל רגש כבוד מקרב לבך ואם תחפוץ להחשב כאדם לא כעיר פרא, אז תבקש לכפר פני –

– הן לא לערוך קרב אתי תאמר על שנים שלשה דברי לצון – ענה הבריא כממפחד.

– עם ארחות הכסילים. על הפחדן לא לערוך קרב אתי תאמר על הריפות בעלי לא תסור ממנו אולתו, הלא תבינו אדוני שפת עבר?

עיני הקטן האירו משמחה בשמעו מענה הבריא המדבר כמתחנן ויקרא ביתר אמץ: לא! אני לא אתן כבודי לכלמה! בחר לך אחת משתי אלה: אם תבקש סליחה ממני קבל עם, או…

– או תערוך אתי קרב? –

– או נערוך קרב והדם יכפר חרפתי –

– אבל השיבה אל לבך, לשפוך דם בעבור שנים שלשה דברי לצון ואני בעל אשה ובנים! –

– או אולי לא נסית לאחוז בכלי קרב – דבר הקטן בגאות ויבט סביבו – אם כן התרפס ובקש סליחה –

– אם כה תדבר אערכה ואתיצבה לפניך לבל תאמר כי מוג לב אני. כי לא אחפוץ אשר גם עמי חרפתי ישא. ואני אדע מראש כי תגדיל במו פיך רפיון רוחי ותאמר כי כל בני ישראל עם לא־עז בלבו הוא, בעד עמי אקריב נפשי – קרא הבריא ברגש כאיש אשר יאמר לשפוך דמו באמת בעד רגש קֹדש.

פני הקטן נפלו בשמעו המענה הזה העידו בו כי נעים היה לו לאמר לאיש ריבו מוג־לב ולכל בני עמו עם לא־עז מערוך אתו קרב, ובכל זאת ענה ואמר: אם כן תדבר תמצא חן בעיני, ואחרי אשר אני יעדתיך לקרב לכן עליך לבחר בכלי המלחמה אשר בהם נלחם –

– רב תודות לך, בחר אתה –

– ראה אראה כי עוד לא תדע מנהגי הקרב כי לאיש אשר אותו יועידו לו הצדקה לבחר –

– אני אבחר באחד משני כלי קרב אשר רק בהם הסכנתי, אך הגידני בתחלה איפו ומתי נערוך המלחמה? –

– בארץ החדשה –

– אם כן עוד העת רבה ואוכל עוד לבחר כחפצי –

– ובכל זאת חפצתי לדעת כרגע במה תבחר למען אדע במה כחך גדול –

– גם זאת אעשה לך יען כי מצאת חן בעיני באמץ לבך הגדול. שני כלי קרב אומר לך ואתה תוכל לבחור אחד מהם – כי לי אחת היא, אני הסכנתי בשניהם –

– ומי המה השנים? בלי ספק חרב וקנה הרובים? –

– לא! ה' ישמרנו, זאת לא עלתה על לבי, הן בכלי מות כאלה נקל לשפוך דם! אני אחפוץ בציצית ורצועות, בחר לך אחת מהנה –

– הנך מוג לב כשפן! – קרא הקטן בעברה נוראה.

– ואתה תבקש כי שפן ילחם את פיל? – ענה הבריא ויתן את ידיו מתחת למדו ויט ראשו לאחוריו.

– הן לא תכנה את איש ריבך בשם פיל, הבט אל קומתו – אמר הצעיר אל הבריא.

– לחוֹטם הבט ואל תפן לרגלים – שורר הבריא בשיר “לברית הבט ואל תפן ליצר” –. עתה לא כלא עוד הקטן את חמתו וינף את מטהו, בלי ספק להבריח את השפן מעליו, אך השפן לא מהר לברוח כי אם החזיק במטה במנוחה בידו האחת ובשנית אחז את הפיל ויניפהו ויושיבהו על מקומו כאשר יושיבו ילד קטן ויאמר: שכב בני וינוח לך אחרי המלחמה הגדולה, ואל תשכח לקרוא קריאת שמע למען יגינו עליך המלאכים ולא יבעתוך חזיוני ליל והרהורים רעים, וציצית ורצועות לא תֵרָאֶינָה לך בחזיון להחריד נפשך, שכב וינוח לך –. ככלותו דבריו ובהסירו ידו מעל הקטן השתוממו כלם בשמעם קול בכיה, כי הקטן אשר קצפו עבר חק ו לא יכול להניח חמתו בשונאו בכה מרוב זעמו ויחרוק שניו.

נחומי אחדים נכמרו על הבוכה ויוכיחו את הבריא על פניו על ענותו נפש חלש ממנו, אך הוא הצטדק באמרו כי היטיב עמו מאוד בהשפילו מעט גאותו ולא יוסיף לדבר סכלות. הקטן אך חפץ לענות על דבריו וברגע ההוא שב בן־דוב ויבטיחם כי עוד לא ידעו אותו ומי הוא ואת חכמתו כי רבה היא.

אחרי כן שכבו איש איש על מקומו לנוח למען השכם קום לאור בֹקר.

 

ג. מְפַחֵד תָּמִיד    🔗

הימים הראשונים היו טובים מאלה – יאמרו רוב יושבי האמבורג – בימים הראשונים אשר מחוקקינו שפטונו על פי משפטי הארץ ויד ביסמארק עוד לא נגעה בארצנו להביאה בברית ארצות אשכנז ולעשותה כאחת מהן, בימים ההם ראינו בטובה. אז היינו אנחנו כאדונים וכל גר אשר בא לגור כעבד נחשב בעינינו. הוא עבד עבודתו ואנחנו מעמל כפיו שבענו, ואם ראה אחד מהגרים ברכה בעמלו וישא ראש אז מצאה ידנו לשלחו מקרב העיר בלי כל עמל, כי משפטי ארצנו היו משפטים אשר רק התושבים יחיו בהם ולגר לא נתן הרשיון לבוא ולהאחז בארץ לכל אות נפשו, ושופטינו היו מחמירים מאוד בקיום מצות הממשלה ומה גם לאיש יהודי, על דרכיו שמו מעקשים מבית ומחוץ. רק למספר היהודים, אשר כבר נאחזו בארץ, נתנו לבנות בית ולסדר את העיר אחרי אשר שנים רבות עברו עליהם שם בצרה ויגון, בבוז וחרפה ואי־משפט, כי ימים רבים נלחמו תושבי העיר והכהנים בראשם נגד היהודים וימאנו תת להם משפטי אדם. ורק אחרי עבור ימים רבים גברה יד חמדת הכסף על השנאה, ולאלה אשר כסף היה בידם להביא קרבן נתן משפט התושבים, אך רק לאלה ולא לחדשים אשר יבואו מרחוק לגור, וינתן הכח בידי מנהלי עדת העיר לעשות באחיהם הגרים כחפצם, אשר על כן היו היהודים תושבי האמבורג, אשר בכסף מלא קנו להם המה או אבותיהם משפט האזרחים, כעוינים את כל אחיהם אשר באו לגבולם וירבו עליהם מסים כבדים מנשוא, והגרים נשאו וסבלו כאשר הושת עליהם.

נקל לאיש להיות עבד לעם זר ולאיש זר מהכנע תחת ידי בן עמו, ועל כן בחרו פעמים רבות בני ישראל לתת חפצם ועשרם גם חייהם בידי זרים משום אלופים לראשם מבני אחיהם. ואמנם איש זר לא יכביד כח עלו על צואר הנכבשים לפניו כאשר יעשה אחד מבני ישראל בהנתן המשרה על שכמו לרדות בעמו. כבר אמר החכם: הארץ תרגז תחת עבד כי ימלוך ואף כי תחת בן ישראל אשר לא רק כמלך כי אם גם כאב יחפוץ לנהל את בני עמו, ולא רק בכספם וקנינם יאמר לשלוח יד כי אם גם ברגשי לבם להטותם לחפצו, ובכן רע מאוד היה מצב הגרים מבני ישראל אשר באו לגור בעיר ההיא; התושב נשא ראש וידבר בגאון והגר השח גויתו לפני אחיו וידבר תחנונים, כי אם לא עשה כזאת אז נשלח כרגע חוץ לארץ או גם לבית האסורים, ולא שב לראות ימים רבים באור החפש. בבֹקר בבֹקר קרו כאלה וכאלה כי בלי משפט הובא איש עד ירכתי בור רק על פי אחד מהתושבים וישב שם ירחים, ולפעמים גם שנים אם לא היה די כסף בידו לתת כפר נפשו להשופטים, מבלי אשר שאלהו איש מדוע הובא שמה, ואשר על כן היה מורא התושבים על הגרים תמיד, כבמקנה וקנין כן בחקי הדת ובדרכי החיים פחדו ורהו הגרים תמיד מהתושבים לבל יחר אפם בהם, לא כן מעת אשר שלח ביסמארק ידו הארוכה גם לארץ הקטנה הזאת ויביאה בברית ארצות צפון אשכנז. מני אז נשברה זרוע השופטים הצדיקים אשר בה וגם מעדת היהודים גלה כבוד ועֹז, לא עוד בידה לשים מסים על הגרים ולתת להם חקים כהעולה על רוחה, וידי הסוחרים לא תעשינה עוד תושיה בחפצם לגרש מעל פניהם איש אשר ישלח ידו לסחור במסחרם, יען כי על פי חקי ארץ אשכנז יש לאל יד כל איש לבחר בארץ, לשבת בה ולסחר סחרה לכל אות נפשו. ביסמארק הביא הרעה הגדולה על תושבי העיר כי ירב מספרם. מיום ליום והמסחר יגדל, ועל כן יקללוהו בלבם היהודים והשופטים גם יחד, אך מפני שמו יֵחַתּוּ ויעשו כאשר נטל עליהם ורק בסתר אהלם ילינו כי הימים הראשונים היו טובים מאלה.

באזני התאונן איש יהודי בעל בית המלון שבו גרתי על הרעה הגדולה אשר מצאתהו כי אזלת ידו עתה מקחת מידי הגרים מחיר חדריו כחפצו. “בימי הרעה האלה לא תמצא עוד ידי לבנות בית גדול כזה – נאנח במרי שיחו – ולמעשה חמס כזה חפש יקראו! –” אמנם ביסמארק הרע להם מאוד, אך עוד יותר מאשר הרע להם הרע להשופטים והשוטרים הקטנים; עתה לא יִמָצֵא עוד איש אשר יבקש לְעַוֵר עיניהם בברק הזהב לבל יביטו אליו אם יש בידו מכתב מסע או אין, אחרי כי על פי החק החדש לא יבקשו עוד מכתבי מסע. ומטה לחמם נשבר, ועל כן יבקשו להם מחיתם ממקום אחר. מאלה אשר יבקשו לשים פניהם לארץ החדשה הרשות נתונה להם לבקש מכתבי מסע למען דעת מי המה, פן גנבו או עשו רמיה בארצם ועל כן ירחיקו נדוד. על הנוסעים האלה יפקחו עין – להעבירם בשלום למחוז חפצם. וגם את האנשים אשר ראינו בבית המלון לִוָה אחד השוטרים באהבה עד האניה ויסתירם באחת מלשכות המלחים למען ישבו שם במנוחה ולא ירגיזם שוטר אחר…

בבֹקר השכם נאספו שמה כלם ויחכו בכליון עינים לרגע אשר גלגלי האניה יחלו להתנועע. הפעמון צלצל שלש פעמים והחליל נתן קולו לאות כי האניה תעזוב מקומה. כאבן מעמסה הוסר לשמע הקול ההזה מעל לב רבים היושבים על המכסה אשר ישבו בתחלה בתוך הַתָּאִים ואשר גם המה מהרו לעלות על המכסה להבט בפעם האחרונה על הארץ הישנה אשר יעזבוה לבלי ראות עוד פניה עד עולם.

רגש תוגה יתעורר בלב כל עוזב ארצו לרחיק נדוד ברגע אשר לא יוכל עוד לשוב מדרכו, לא רק בלב אלה אשר עזבו בביתם נשותיהם ופרי בטנם ואהובי נפשם אשר עליהם תערוג נפשם כי אם גם בלב אלה אשר ינוסו ממגורם וכנחלצים ממסגר יחשבו נפשם. גם בלב אלה תתעורר התוגה ותעתיק מפיהם מלים ותסב את עיניהם להבט אל הארץ אשר יעזבו. הן גם הנדכא והמעֻנה, אשר כל ימיו היו מכאובים וצרה וחייו היו עליו כמשא לעיפה, גם הוא יביט באהבה אל החיים אשר יעזוב ואנחה תתפרץ מבתי נפשו בשאתו עיניו אל העתיד לבוא, וכמעט כתמורת החיים במות כן היא תמורת ארץ מולדת בארץ חדשה וזרה אשר לא נדע עוד מה היא. פחד העתיד יאפפנו ברגע התמורה וישפוך רוח חן על העבר. – העבר אשר ידענוהו פנים אל פנים – אף אם נורא היה לא נורא הוא כהעתיד אשר עודנו נסתר מנגד עינינו, רק החפץ בטרם אשר יצא לפעולות ידים ימלא כל רוחנו והעמל אשר נעמול להוציאו לפעולה יקח כל לבנו עד כי לא נחשוב עוד מה יהיה במלאת ספקנו, אם נמצא בו נחת או ננחם על כי רדפנו אחריו. אך ברגע אשר נחשוב כי בידנו הוא אז יתעורר הספק אשר יִלָוֶה אל כל מחשבה וחפץ להרגיז רוחנו בפחד העתיד פן נשמח בהוה. הנה כן המה דרכי החיים. וגם האנשים אשר נודעו לנו מאתמול אף כי רֻבָּם חכו בכליון עינים לרגע הזה בכל זאת הביטו אל החוף בדומיה ואף אות שמחה על כי מצאו חפצם לא נראה על פניהם. גם הבריא אשר חמד לצון והקטן אשר לבש גאות עמדו תחתיהם ולא דברו דבר כחוטאים העומדים לפני כסא השופט.

גלגלי האניה החלו להכות בגלים ברב כֹח, המכונה נתנה קול רעש כמו הרעימה בזעם אפה על אשר החרידוה מרבצה. ראש החובלים עמד על מקומו ויחזק באופן המישר דרך להאניה כָּאֵל מנהל את העולם הקטן הזה ומטהו לחפצו, אך פתעום חדל משק הגלגלים, האניה עמדה תחתיה ולב רבים מהיושבים בה פג ויפעם מאוד בראותם כי אניה קטנה נושאת ארבעה אנשים ממהרת לבוא אליהם ואשר על כן עמדה האניה הגדולה לחכות עד אשר תבוא.

– מי יודע אם לא יעצרונו עוד מלכת בדרך! – אמר האיש אשר הביט אתמול בשלחן אל הבריא.

– אין זאת כי אם ארבעה האנשים האלה פגרו לבוא וגם המה הולכים אל הארץ החדשה כי להאניה משפט ממלכת אמעריקא ואין לו לאיש הכֹח לעצרה – ענה הבריא, אך המענה הזה עוד לא הניח רוח הדובר בו עד אשר ראה בעיניו כי האנשים עלו על האניה וברגע ההוא שבה למרוצתה ביתר כֹח.

אחרי אשר כבר מהרה האניה במרוצתה כחצי שעה ואחרי אשר החוף נסתר מנגד עיני היושבים עליה התאספו כמעט כל בני החברה אשר ישבו יחד במלון וישבו יחד לבד מהקטן אשר לא נלוה עמם, וגם המביט בשלחן עמד נשען על המעקה ויבט באין שלחן לפניו אל גלי הים, ומראה הקשת אשר נראה במים בצד האניה מול נוכח השמש משך את עיניו ולבו אחריו עד כי שכח איפו הוא ולא עזב מקומו עד אשר התנועעה האניה פתאום בחזקה במקום אשר תצא מנהר עלבע אל הים. עתה התעורר ויפקח עיניו ויתבונן סביבו כמו לא האמין למראה עיניו כי בלב ים הוא. הוא אשר פחד ללכת ברחובות קריה פן יהיה למרמס לרגלי הסוסים, הוא אשר חרד תמיד מכל מחלה פן תדבק בו ועת אשר עלתה צרעת כגרגיר חול על פניו דמה כי צרעת ממארת היא ותצעידהו לבאר שחת, הוא אשר בעת כיסו היה מלא זהב פחד לרגעים פן יכלה הכסף וימות ברעב, הוא השליך נפשו מנגד ללכת באניה ההולכת בלב ים, ואם יפול ממנה אז ירד תהומות באין מעמד! – נורא הרעיון הזה! לא ארכו רגעי פחדו אשר הביא נחם בלבו על כי בטח בגלי הים הזדונים ולא בחר לבוא במערות צורים ובמחלות עפר להסתתר, כי בעודנו מתבונן נגש אליו ברגלים מהירות איש כבן שלשים שנה ויושט ידו ויקרא בתמהון ושמחה גם יחד: הגם אתה פה? זרחי!

– הס! – קרא המביט בגלי הים אשר מעתה בשם זרחי נקראהו אחרי כי נגלה סודו. וכל עצמותיו רעדו מפחד וישוך שפתיו ויניע בידו להדובר בו כי יחריש – הס ואל תקרא בשמי –

– ומדוע זה לא אקרא בשמך? – שאל האיש במנוד ראש.

– הטרם תדע כי בורח אני ושניתי שמי? או תחפוץ לענות נפשי חנם? אבל הן יד הזמן נחתה בי ותפלא מכותי עד בלי די כי עוד תספח עליהן – ענה זרחי ואנחת שברון מתנים פרצה מלבו.

– ומה השם אש בו תכנה עתה? – שאל האיש ושחוק קל נראה על שפתיו כשחוק הנראה על שפתי חוקר במשפט בהביטו בפני הפושע, או רופא בבית המשגעים בשמעו דבריהם בהצדיקם מעשיהם. זרחי לא ראה את השחוק הזה כי לא נשא עיניו ויענה בקול דממה: בן־חיים שמי וכן תכנני גם אתה –

– אני לא אקראך בשם הזה כי לא מצא חן בעיני –

– האם תחפוץ להשיבני עד דכא ולגלות סודי? – קרא זרחי ויתר ממקומו.

– לא! זאת לא אחפוץ, רק יען כי השם בן־חיים לא יאות לך ובשם זרחי תמאן להקרא לכן אקרא לך שם חדש –

– ומה השם אשר תתן לי אתה? –

– בן־מות, בן־מגור, או המשגע –

– התולים עמך, עוד לא עזבת דרכך לחמוד לצון, אך לא עת שחוק היא לי –

– נהפוך הוא, לך עת שחוק ורקוד כאשר יעשו כל המשגעים אחרי אשר בכו ויילילו –

– אבל מי נתן לך הצדקה לחרפני ולכנות אותי בשם משגעזה זה פעמים? –

– הרק פעמים עטרתיך בשם הכבוד הזה! אבל אני אדמה כי כבר שמעת זאת מפי זה אלף פעמים, או אולי תבקש לשכוח עתה עת אשר פניך מעדות לארץ החדשה את כל אשר עבר עליך בארץ הישנה? – אם זאת תחפוץ אשמיעך כי חפצך בידך לא יצלח, כי גם פני ילכו שמה –

– ובכל זאת אדמה כי אין לך כל צדקה לחרפני, ואני לא אדע מי מלא ידך לעשותך למורה לי? –

– מי מלא ידי? אתה במעשיך הנפתלים –

– במעשי הנפתלים? אבל התדע את אשר קרני? –

– אני אספוק אם אתה תדע, אך אני אדע מאוד, אתה הֻכֵּיתָ פתאום בשגעון ותברח מעירך ותעזוב את כספך וכל עמלך בידי זרים ותחש מפלט לך אל ארץ אחרת מפני החזיון המתעה אשר ברא לך דמיונך –

– חזיון מתעה? עתה אראה כי לא תדע עד מה, כי לוא נותרתי בעיר ווין כי אז ישבתי עתה בבית הכלא כגנב, ואם אמנם זך אני בלי פשע, אך מי זה הוציא כנֹגה צדקי? מי עמד על ימיני לעזרני, אחרי אשר אדע נאמנה כי כלם האמינו כי גנב אני –

– למען הפל אימה על ילד קטן יתן איש בקול מוזר וידמה כי דוב הוא, או יראהו צלו על הקיר ויפחד ממנו, ובאף ילד גדול כמֹך ישים כל איש חחים וינהלהו כדֹב לצאת במחול משחקים לקול דברו והוא יצבור הכסף –

– אך מה תענה על דברי? הלא כתבתי לך בטרם ברחי מהעיר כי ראש חושבי החשבונות בא אלי ויאמר כי חמש רבבות שקל נגנבו מאצר האגודה וכלם יחשדוני כי אני שלחתי ידי בגנבה, וכאוהב נאמן גלה לי הסוד למען אוכל למלט נפשי, ואיך יכולתי להוכיח צדקתי אחרי כי המפתח בידי היה והכסף נעלם, האם יכולתי לקום בפני כל מנהלי האגודה להכזיבם ולהצדיק נפשי? –

– ועל כן קדמת לברוח? אכן זאת היא עצת חכם ואמיץ הלב. הגנב ישב בביתו במנוחה ואיש ישר ידוד למענו לארץ רחוקה. הן אתה ידעת, כי איש אחר גנב ויכולת לבטוח כי השופטים יחקרו וידרשו היטב עד אשר ימצא הגנב, ועתה הן טפלת עליך אתה בנפשך עון הגנבה אחרי כי ברחת. אמנם הוא אשר דברתי: דוב מרקד אתה על פי הנותן חחו בלחייך. אתה תצטדק כי כתבת אלי ומדוע לא באת בכבודך ובעצמך להועץ אתי? לוא באת אלי כי אז אמרתי לך: הרגע נא כי לא יקרך רע, בעיר כווין לא יושיבו איש בכלא על לא חמס בכפו וגם עליך לא ישימו דלתים ובריח בטרם חקרו ודרשו היטב. חכה עד אשר יצא משפטך אור וכבודך יהיה חדש עמך ואל תתן פתחון פה למרשיעך להראות באצבע כי אתה הוא הגנב. לוא באת אלי כי אז שמעת זאת מפי ואולי הקשבת לעצתי וכבר יצא משפטך אור תחת אשר עתה יחשבוך כלם כגנב –

– אבל אתה הן לא תחשוב זאת אף כי ברחתי –

– הן כמה פעמים שניתי ושלשתי כי משגע אתה ומעודי לא ראיתי משגע כי יגנוב ויברח לאמעריקא –

– שמע נא, הנה נלאיתי נשוא, כלכל לא אוכל לשמוע דברי בוז כאלה – קרא זרחי ברֹגז.

– ואני הן כבר נלאיתי נשוא מעשיך המשגעים. הבה איפה ונעשה שלום בינינו, חדל אתה מהשתגע ואני אחדל מדבר אליך דברי בוז –

– אולם לא אדע מה יועיל לך אם תזיל רעל בפצעי, למה זה קמת גם אתה לענות נפשי בלי חמלה? המעט ממני פגעי אשר ירדפוני כי גם אתה תספח עליהם? –

– אני אדע רק פגע אחד אשר ירע לך מאוד והפגע הזה הוא אתה ואני נשבעתי להיות לאוהב נאמן לך, לכן תושיע גם ידי לך לענות נפשך כי רק בזאת תחפוץ. אולם שני הפגעים האלה גם יחד אני ואתה עוד לא כבירי כח המה כאשר אחזה לי, כי הפגעים יורו דרך החיים, והמה לא הורוך עד היום לשפוט משרים ועל כן אחרץ עוד ואציר ואציק לך עד אשר תחרץ גם אתה והיית לאיש.

– אבל מי בקש מידך כי תהיה למורה דרך לי? ואם אחרץ ואומר לך בפעם אחת כי לא אובה ולא אשמע לך ולדברי מהתלותיך –

– נסה נא אם תוכל להמלט מידי, אני בחרתי בך כי תהיה תלמידי ואני אלמדך, ואם תחפוץ או תמאן תעשה ככל אשר אצוך ותשוב לעיר ווין ותשב על מקומך ותקח לך את כספך על אפך ועל חמתך –

– בפעם הזאת תדבר אתה כמשגע – קרא זרחי.

– טוב דברת, ובזה ישמח לבי כי אראה כי לבך יחל למצוא אמץ להתפרץ מפני מורו ומדריכו ובזאת חפצתי, ועל הדבר הזה ארנין גם אני לבך בבשורה טובה. הקשב נא כי לא אוסיף לצון. דע כי ראש חושבי החשבונות סבבך בכחש –

– הוא סבבני בכחש! והכסף הנחסר? –

– ואת הכסף הנחסר גנב הוא בידיו –

– הנה שבת לדבר לצון –

– התחפוץ כי אומר לך כי אתה שבת לדבר כמשגע? הלא תדעני מאז כי תוכל להשען על דברתי. ואני אמרתי לך כי לא לצון כי אם אמרי אמת השמעתיך.

– ומי הגיד לך כל אלה? –

– לכן שמע ואחוך פשר דבר ותראה ובחנת כי לי הצדקה ליסרך ולהיות לך למורה ומנהל אחרי כי אני הצלתי כבודך וגם כספך ותוכל לשוב בשלום הביתה –

– האמנם כן הוא? – שאל זרחי ויפקח עיניו.

– אמנם כן הוא כאשר בא מכתבך לידי המלא קנים והגה והי, הה ואהה ואוי ואבוי על כל גדותיו, ואחרי אשר ראיתי בו כי אתה האמלל בכל אמללי התבל, וכי כל פגע וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות רק עליך יפלו ארחות אידם ועתה גרשוך ממקום מנוחתך בחזקת היד ויטלו עליך שתים: אם לטרוף נפשך בכפך או להרחיק נדוד. אחרי ראותי כל אלה אמרתי בלבי אמהר להצילך מדעתך, אף כי ידעתי נאמנה כי בנפשך לא תשלח יד אחרי אשר כבר הסכנתי לשמוע כאלה מפיך יום יום בטרם אשר מצאת מקום מחיתך ואף פעם אחת לא מלאת דבריך, לא מרוע לב ומאהבת השקר כי אם מרפיון רוח. ועל כן לא דאגתי לחייך, רק חפצתי לעצרך לבל תמהר לעזוב העיר, כי ידעתי כי הדבר הזה ירע לך יותר מכל הפגעים אשר בהם תתאנף. ומן ראש חושבי החשבונות אשר הבינותי כרגע כי דבר בליעל יצוק בו ועל כן בקש להרחיקך מהעיר.

מהרתי לבוא לביתך ומה השתוממתי לראות כי פתאום נהפכת לאיש אחר, כי מיום ידעתיך ידעתי כי אלפי פעמים תבקש עצות בטרם תחליט לעשות דבר וכאשר תגמר אמר ותחליט לעשות דבר מה אז לא תעשנו, ועתה דברת ותקם דבריך כי בעוד לילה עזבת בית מגורך ותחבא לברוח. כאיש אובד עצות הייתי רגע ולא ידעתי מה לעשות, אך נמלכתי ואלך אל שר בית המשפט ואתן את מכתבך על ידו –

– לידי שר בית המשפט נתת מכתבי! אהה מה עשית לי! – קרא זרחי ברעדה.

– כבר השבעתני במכתבך באהה ואויה ועתה הניחה לי לדבר – ענה האיש במנוחה – אני נתתי לו מכתבך והשמעתיו כי ידעתי נאמנה כי ראש החושבים סבבך בכחש למען תמצא ידו לעשות דבר בליעל. שר בית המשפט הודה לי על הנצורות אשר גליתי לו ויבטיחני כי הוא יחקור וידרוש הדבר היטב, וזאת היתה לך לישועה כי לא שלח כרגע דברו לחפשך בכל הארץ אחרי אשר משרת מבית האגודה השמיעהו בשם האגודה כי אתה גנבת הכסף ותברח. הוא לא שלח דברו לתפשך כי אם לבית האגודה שלח אחד מנאמניו לחקור היטב והוא חקר ודרש בחכמה לדרכיך ומעשיך עד הנה וכלם אמרו כי עד היום היו ישרים כל דרכיך, גם נמצאו שנים שלשה אשר אמרו בפה מלא כי לא יאמינו גם היום כי ידיך נגֹאלו בגנבה. ואחרי אשר הרבה חקור נודע לו כי ראש החושבים ישב עמך יחד בחדרך בעת אשר ארגז הכסף והשטרות היה פתוח ואז שם אליו פניו וישאלהו את משפטו אודותך. הוא הרבה להלל שמך, כי הכירך מאז לחנף ומתחפש באפר תם ועתה ידע נאמנה כי אתה גנבת ולא אחר, גם זאת ידע כי לא עזבת העיר כי אם תחבא בה, ועצתו היא כי לא ישלחו לבקשך בערים אחרות כי אם בווין יחפשו אותך חפש מחפש ונמצאת –

– הבליעל הבוגד דבר סרה כזאת עלי! – קרא זרחי ויתעורר – והוא השמיעני תמיד כי אוהבי הוא ואיש לא יאהבני כמֹהו, הה! אל תאמינו בָרֵעַ, אין יֹשר בארץ, אוהב יכרה על רעהו שוחה ללכדו! –

– הבליעל הבוגד דבר כזאת וכזאת עליך ועתה חדל מהאמין ביֹשר וברעים אחרי כי גם צדיק תמים כראש חושבי החשבונות סבבך בכחש, אולם הוא לא עשה לך רעה בדברו עליך סרה ונהפוך הוא כי היטיב עמך מאוד, כי החוקר שב אל שולחהו וישמיעהו כי הוא יחשוב אשר ראש החושבים שלח בגנבה הזאת את ידו. אשר על כן עצתו לבל ישלחו לחפשך פן תמצא ויודע הדבר כי חף אתה מפשע. אז שלח שר בית המשפט את החוקר ועוד אחד עמו לחקור עוד גם בבית ראש החושבים. המה באו שמה מלבשים בבגדי כל האדם לא בבגדי השוטרים ויבואו את אשתו בדברים וישאלו אותה על אחת מרעותה אשר האחד מהם בקש לקחת לאשה. במרוצת הדברים השמיעה אשתו כי אישה יכין לדרך פעמיו כי הוא שלוח במלאכות האגודה לבקש את הגנב. הדבר הזה הראה למדי כי הוא הגנב ועל כן שמו משמר על בתי מסלות הברזל ויתפש בלילה ההוא בכף והכסף אתו –

– ראש החושבים נתפש והכסף בידו! – קרא זרחי וישא ראשו.

– כדבריך, ידידי החכם ובעל לב אמיץ. הוא נתפש בכף ועתה ישב במאסר וצדקתך יצאה אור, וכלם יהללוך בפה מלא על אמץ רוחך אשר נתן לך הכח להלחם את מבקש נפשך ותוכל –

– כמעט לא אאמין למשמע אזני, ומי יודע אם לא התולים עמך?

– לוא הבאתי לך בשורה רעה כי אז האמנת כרגע. אך לבשורה טובה תאטום אזניך. יען מלמד בצרות הנך ורק אוי ואבוי הסכנת לקרוא ולא האח!

– אבקשך ידידי ורעי – קרא זרחי בתחנונים – לבל תענה נפשי, השמיעני דבר אמת ואדע –

– הלא השמעתיך דבר ומה תבקש עוד? כי אשבע בחלקי לעולם הבא כי נאמנים דברי? ככל אשר אמרתי כן היה ואני אתפאר כי ידי עשתה אלה, ואציל אותך מצרה על אפך ועל חמתך –

– ולמה זה עשה ראש החושבים כזאת ולא מהר לברוח את הכסף ברגע אשר גנב אותו? –

– הנך איש מזמות מאין כמוך! לוא כזאת עשה כי אז רדפו אחריו והשיגוהו. לא כן כאשר סבבך בכחש ותברח אתה תחתיו אז היתה לו עת לחכות עד אשר יצלח בידו להנצל מבלי אשר יחשדהו איש, וחפצו גם הצליח בידו לולא קמתי אני לשטן לו –

– עתה אראה כי אדם אחד מאלף אותך מצאתי, רק אוהב אחד לי, זאת אראה עין בעין, ומעתה לא אסור מדבריך ימין ושמאל, הן ידעת את לבי כי אפחד לקול עלה נדף ומה אעשה? האם בידי לשנות רוחי? אך אתה תהיה לי מעתה מורה ומנהל – קרא זרחי בהמון רגשותיו ופניו נהרו באחזו בכף רעו באהבה.

– אתה עתה תשמע לעצתי ותשימני למורה ומנהל לך ותחשבני לאוהב נאמן, לאדם אחד מאלף, אך הלאורך ימים תעמוד בדעתך זאת?

– ראה תראה כי אֲקַיֵם דברי –

– אמנם שים אל לבך כי כבר באה העת כי אתה בנפשך תתוה לך דרך בחיים, ומה גם אחרי כי עוד מעט נפרד איש מעל רעהו –

– נפרד? הן יחדו נלכה –

– לא! אני אסע לרגלי מסחרי לאמעריקא ואתה תשוב הביתה. לולה עשית מעשה הסכלות הזה לברוח ממקומך כי אז לא חשתי ללכת לאמעריקא אך אחרי אשר נאלצתי לנסוע למען בקשך לא אוכל לשוב הביתה בטרם כליתי מלאכתי ועליך לשוב לעיר ווין על מקומך –

– עלי לשוב על מקומי? ־קרא זרחי ופניו נפלו שנית – ואיך אשוב? וכל רואי ילעיגו לי! –

– ואיך תלך לאמעריקא וכספך בווין? ומה תעשה שמה? הן בווין לך מקום נאמן אשר בו תמצא חית ידך בכבוד ושם יכירוך, ואם ילעגו לך חשוב את הלעג כעֹנש על רפיון רוחך ועליך לברך את המקרה אשר הושיבך על כנך ואל תוסף להתאונן עוד עליו בראותך כי אתה סלפת דרכך ועל המקרה זעף לבך חנם. הן רק המקרה הביאנו יחד על אניה אחת ולולא הוא מי יודע אם לא בקשתיך לשוא, ואתה לא ידעת מאומה ותדוד לארץ החדשה במקום אין מכיר לך, ומי יודע אם לא גועת שם ברעב –

– אבל הן גם שם יעשו אנשים העובדים באמונה עֹשר וכפעל ידי חרוצים יְשֻלַם להם –

– אמנם כן גם שם יעשו אנשים עֹשר אך לא אלה אשר ברחו מארצם יען כי לא גנבו, אנשים כאלה יגועו ברעב בראש חוצות. האמין לי כי אם יתאספו כל הגנבים מאנשי רמיה מכל ארצות איירופא גם יחד גם אז ימעט מספרם ממספר אלה אשר תמצא בעיר נוי יארק לבדה. וכאשר יבוא שמה גר והוא לא ידע להזהר ישיתו לו בחלקות עד כי יוציאו כל כספו מידו ואז יהיה עדי אובד, או ימכר לעבוד עבודת עבד בכל ימי חייו בעד לחם יבש, כי אין ארץ כאמעריקא אשר בה ישורו העשירים על העניים ויעשום לעבדי עולם להם. בכל דבר בתבל אליה וקוץ בה. אנחנו, נתאונן בארצותינו על דרכי הממלכה וחקיה, אשר לפעמים תכיר עשיר לפני רש, ובארץ החפש ההיא במקום אשר משפט אחד לכל, שם לא תכיר הממשלה פני עשיר, אך השופטים יעשו זאת, ועל כן ימשול איש זרוע בכל ויפשיט עור העניים מעליהם, ומה יעשו אלה הגרים אשר את מעט הכסף אשר הביאו אתם לקחו מהם ברמיה? מה יעשו אם לא להתמכר לעבדי עולם, או לארח לחברה את בני התרמית אשר פרשו לרגלם המכשלה? הן לא בפעם הראשונה אראה פני הארץ הזאת כאשר ידעת, ואדע אותה ודרכיה ומשפטיה –

– הנך נודע כבר למואס בממשלת העם, ועל כן תבקש עלילות לאמעריקא – ענה זרחי.

– עתה אראה מה רב כֹח אולת הקשורה בלב איש להטות את כל הלב לחפצה והיא נתנה גם בפיך ברגע הזה דברים אשר לא גאוה לאיש כמוך כי יעלו על דל שפתיך. האנכי בדרכי הממשלה דברתי כעת כי תענני: אתה מואס אתה בממשלת העם ועל כן תטה משפט? אני הזהרתיך מלכת שמה יען כי שם תגוע ברעב. אני ספרתי לך הדברים כמו, כי גנבים ואנשי רמיה יארבו על כל דרכים, כי השופטים יקחו שוחד ולעני אין תקומה. אבל כל הדברים האלה נודעים לכל איש אשר ראה בעיניו דרכי הארץ הזאת. קרא מעל הספרים. דבר את כל עובר דרך שמה אם אוהב הוא ממשלת העם או בוחר הוא בממלכה. כלם יגידו ויאמרו לך כדברי, כי אין משפט באמעריקא, רק הכסף יתן חֹק והזרוע תוציא משפט. בני אמעריקא אשר רבם בורחים המה מארצם ואשר כל דרכי ארצותיהם ומשפטיהן היו להם לזרא, המה ישליכו אחר גום בבואם שמה כל דרכי בני אדם אשר הסכינו בהם.

אם אמנם גם אני אגיד ולא אכחד כי טוב הדבר מאוד כי שמה ישלחו האנשים רסן הבֹשת מעל פניהם ויבקשוּ עבודה להם. גם האיש אשר בביתו פֻנַק מנֹער, אשר היה בן אצילים או רבנים וגאונים ואשר בחר מחנק לנפשו מאחוז במלאכה או במסחר, גם האיש הזה יחגור שם סינר ויקח בידו גרזן לחטוב עצים או קרדום לחפר בו למען ימצא לחם. הדבר הזה טוב מאוד, כי ילמד את בני האדם להיות עמלים ואוכלים ולא עצלים ובטלים ופשים כעגלי מרבק מעמל אחרים, אשר בתֹם לבם או בסכלותם יתנו להם עמלם בחפץ לב. אך גם רעה רבה תצא ממנו, כי האנשים האלה בשכחם בֹשת יסתירו גם הכבוד מנגד עיניהם, ובבקשם עבודה יגרשו כל רגש רחמים מלבם. המה לא יבושו עוד יען כי חדלו מכבד את היחש והתורה והחכמה, הנה יעמלו לנפשם יען כי חדלו מהאמין בחמלת לב האדם וישרו, הן לא בין לילה יהיה העצל לעובד ביד חרוצים. רק פגעים רבים, עֹני, צרה ומחסור אשר ילוו את רוב הגרים הבאים לאמעריקא שנים רבות, המה ילמדו ידם למלאכה אך גם המה יקשיחו לבם עד מאוד ואז כאשר יצליחו בדרכם ויעשו עֹשר וזרועם תהי רוממה ידכאו גם המה את הקטנים מהם כאשר דֻכְּאוּ המה בימי נדודיהם. לשונאים לכל היקום יהיו, לשונאים לאלהים אשר הסתיר פניו מהם ימים רבים, לשונאים לבני האדם אשר עבדו בהם בפרך ואכלו יגיעם ולא חמלו, לאויבים לכל רגש ומוסר אשר לא הושיעו להם בימי מצוקותיהם, ורק אחד הוא הנערץ והנקדש והנאהב והמרומם בעיניהם הוא הכסף אשר רוב גבורתו ראתה עינם, אשר בהסתר הוא פניו מהם הָשְׁפָלוּ ובעזרתו להם הֹעֲלוּ עָל. ובלב אנשים כאלה לא תמצא עוד מסלות לא אהבת יֹשר ומשפט ולא חנינה וחמלה, ועל כן אחת אגזר אמר כי נסיעת הגרים לאמעריקא להשתקע שם אך למחסור האֹשר או לחסרון הלב. וזה הדבר אשר נתן בלבי להקל בכבוד ממשלת העם כי ראיתי כי גם בה רעות רבות ואולי עוד רעות גדולות מאשר בממלכה. לפנים חשבתי גם אני כמכם כלכם, אשר רק על פי דמיונכם תחפצו לחרוץ משפט ולכונן ממשלת, בחזיונכם תחזו לכם ארץ אֹשר אין קץ, אשר מחוקקיה בני אלהים ושופטיה מלאכים כלם, והמה ימטירו מגד שמים ושפעת ברכה ואֹשר ושלום לכל הפושט ידו, שם שבת כל מדון ואפס המץ, אין עושק ואין דמעות עשוקים. וגם אני אחד מכם חלמתי חלום ולא ידעתי מה. גם אני לבשתי חמה ונקם בהעלותי שם ממלכה על שפתי, רק בממשלת העם ראיתי משפט ואֹשר התבל כלה, אך באתי ראיתי ונוכחתי כי גם זה אך דמיון ככל דמיוני האדם, כי בני איש לא ילמדו להיטיב. לפעמים תיסרם דעתם ותשיבם עד דכא ואך יסור רגע אפה מהם אז ישובו לדרכיהם הראשונים. בני האדם לא ילמדו להיטיב. ראה הצרפתים ומעשי תעתועיהם ושפוט אם לא אמת בפי, וכן כל עם ועם וכל דור ודור. כמה פעמים באו צרות נוראות על הארץ לרגלי הבאֶרזע ומרמותיה ובכל זאת רצו כלם אחריה בעת אשר תקוה נשקפה להם לעשות עֹשר, וגם עתה אחרי הרעה הנוראה אשר באה על העיר לרגלי השבר, עתה אחרי אשר אנשים לאלפים נותרו בחסר לחם, ואלה אשר פזרו לפני ששת ירחים כסף כאפר ישישו היום אם ימצאו לחם יבש. ולא רק בעיר עשתה שמה כי אם בכל הארץ. המסחר נשבת כי אין כסף ולרגלו חדלו בתי המלאכה מעבוד עבודתם וישארו העובדים בהם בלי משענה. ומי יוכל לשער את הבאות אשר תקרינה, ובכל זאת התדמה כי יקחו מוסר? ראה תראה כי אם יחלו השטרות לעלות אך מעט למעלה, כי כשכורים יחנו סביב הבארזע כמקדם ואת שארית הפלטה יתנו בשטרות, זה דרך בני האדם כלם. וגם אתה בדרכיהם בחרת, אף כי למדת התלמוד אשר אמר כי קאי רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי ואף אחרי אשר קראת ספרי שאפענהויער אשר אהבת מאוד ואשר על הרוב הוא משגע כמך או אתה משגע כמֹהו ותראה כי בצדק הוכיח בפעם הזאת את המתוכחים על פניהם על דלגם מדבר לדבר ומענין לענין רק למען יֵרָאֶה כמו עלתה בידם לנצח את איש ריבם. אחרי כל אלה אחזת בדרכי האנשים האלה לענות אותי דבר ממסכת הממשלות בעת אשר נדברנו בדבר דרכי החיים באמעריקא –

– אך לשוא הרבית להוכיחני על פני. ואני אדמה כי תשובתי נכונה היתה; אחרי אשר תמאס בממשלת העם לכן תחשוב כי אין משפט בארץ אשר על פי ממשלת העם ישרו שופטיה, ואחרי אשר תגזר אמר כי אין משפט לכן תזהיר כל ישר לב מלכת שמה, אבל אני ידעתי רבים אשר גם המה ישרי לב ובכל זאת הצליחו שמה –

– בדבר דרכי הממשלה לא אענך הפעם, כי לא אדותה אדבר רק אומר לך כי תשגה מאוד בחשבך כי אמאס בה וכי אבקש לטפול עליה חטאות. אני רק לא אתן יתרון לה על הממלכה כאשר אין יתרון בתבל לזה מזה. בכל דבר טובו ורעתו בקרבו ינוחו, והטוב יבקש לו הטוב והרע את הרע, אך בדבר אשר תאמר כי ידעת כי גם ישרי לב מצאו שמה עֹשר, אמנם כן הוא כי ימצאו גם כאלה. אך אתה תדע רק את אלה אשר הצליחו ויעשו להם שם, אך מי ימנה מספר האובדים? מי יזכיר שם האלפים והרבבות אשר יקללו יום צאתם מארצם? מי יספר את הנטבעים במצולות ים ואת הנדחים ביערות שוממים, יערות מעולם לא עלה הגרזן עליהם ורגל אנוש לא תעה בהם. אלה יאבדו ושמם בחשך יְכֻסֶה ולא יהיו לאות, רק שם השנים או השלשה מאלף אשר הצליחו יצא בכל הארץ ולשמם ינהרו המון פתאים לבקש הצלחה. ברך את המקרה אשר הביאני הנה לעצר בעדך מלכת שמה כי לא לשבת בארץ החדשה נוצרת.

– אולי צדקת ממני ואין טוב לי בלתי אם לשוב על עקבי, אך הבליעל הרע לי מאוד – קרא זרחי – זכור כמה כסף אבדתי בענין הרע הזה, כסף האניה והכסף אשר נתתי שוחד למען יעבירוני בלי מכתב מסע, וזה כירח ימים לא אשתכר עוד מאומה, הן האגודה לא תשלם לי בעד העת הזאת, ומי יודע אם תשוב ותקבלני? ועתה נטל עלי לשלם שכר האניה לשוב, אך בי ישלח הזמן חצי פגעים כאלה על לא דבר, מדוע בחר בי הנוכל ולא באחר? יען כי אני נכון תמיד לצלע.

– הנה שבת על דרכיך הראשונים, עתה תעורר תאניה ואניה על שתים או שלש מאות שקל כסף אשר יחסרו לך בעת אשר עשרת פעמים יותר הושבו לך, וכבודך וגם שמך הטוב ינתנו לך שנית, וכל אלה כאין בעיניך מול שלש מאות השקלים! בוש והכלם מדרכך –

־– אמנם צדקת, הן לא אתרושש בשלש מאות השקלים אשר הפסדתי, ואתה הלא אמרת כי אשוב גם למקומי הראשון, האין זאת?–

– בנפש חפצה יושיבוך על מקומך אחרי כי זך אתה בעיניהם, וגם שמעתי – –

– הס הס! – קרא זרחי פתאום – הנה אחד מבני חברתי נגש הנה ולא אובה כי ידע מה עמדי –

– ולמה זה תפחד פן ידע מה עמך? נהפוך הוא ידעו כלם כי חף אתה מכל פשע –

– לא אחפוץ בדבר הזה, כי ילעיגו לי. אנא אל תגלה סודי – ברגע ההוא נגש אליהם הבריא ויאמר: האין חפצך לבוא לחברתנו לשמוע קורות בן־דוב אשר עליו נשאת משל המגיד מדובנא? –

– כרגע אבוא – ענה זרחי, וכאשר הלך הבריא מהם שאלהו רעו: מי המה בני חברתך? –

– גם אני לא אדע אך זאת אדע כי כלם לבד מאחד בורחים מווין.

– גם אני אלך אתך ואתה תציגני לפניהם –

– אעשה זאת, אך אל תקרא בשמי זרחי כי אם בשם בן־חיים כאשר אמרתי להם –

– אם זה חפצך אמלאנו –

זרחי ומרעהו נגשו אל בני החברה אשר ישבו יחד על המכסה רק הקטן נעדר ואיש לא זכר אותו עד אשר שאל זרחי: ואיפו אחימות? –

– הקטן? – שאל הבריא בקול שחוק – אלכה לקרוא לו הן רעים נאמנים אנחנו – ובעוד המלה על לשונו מהר ויבא את הקטן אשר ישב עד הנה בדד ותארך לו העת אך גאונו לא נתנהו להתקרב אל האנשים אשר שחקו לו. אך בגשת אליו הבריא שמח מאוד ויבטיחהו כי שכח את כל רעתו ולא יחפוץ עוד לערוך אתו קרב, רק אם יחדל מהרבות לעג, וכאשר הבטיח להתהלך במישור אתו נאות כרגע לכבד את החברה במאור פניו.

רע זרחי התבונן בהחברה ועיניו בחנו רגע אחד איש איש, אך על פניו לא נראו לא אותות כבוד או בוז להחברה אשר אמר להתרועע אתה. הוא היה איש גבה קומה ולא בריא בשר אך יפה תֹאר עד מאד. מצחו הגדול היה זך כספיר, שתי בבות כפתילים שחורים השתרעו על שתי עינים שחורות כעורב ומבריקות ומפיקות רוח נדיבה ואמץ לב יחד. מתחת חוטמו העקול מעט כסו שפמיו השחורות על שפתיו אשר שחוק טוב לב נראה עליהן ויחד את זקנו הקטן והשחור התוו תמונת קָמַץ, ואף כי כמעט דל בשר היה בכל זאת היה מבנה גויתו מפיק חן, רואיו עטרוהו חסד וכבוד כרגע.

ישנם אנשי אשר מבלי התיפות ימצאו חן, ובטרם הוציאו הגה מפיהם יחשבו לחכמים, ומבלי אשר הראו נדיבתם יחשבו כנדיבי רוח. ועל הרוב המה אלה אשר להם רוח חן ולב חכם ורוח נדיבה והדעת להתהלך את אנשים, ובין הַמְאֻשָרִים האלה נפל חבל רֵעַ זרחי, ועל כן קבלו אותו כלם כרגע במאור פנים, וגם הקטן הראה לעין כל כי לא יחשוב זאת לנפשו לקלון לדבר אתו כאת איש כערכו.

– אכבד להציג לפניכם אדוני את רעי, שמו שלמה איש חן טוב, סוחר מווין – אמר זרחי אל האספה – ונפשו תאוה לארח לחברה אתנו –

– האדון בן־דוב – הוסיף זרחי לדבר בשומו אל רעו פניו ובהראותו לו את בן־דוב.

– האדון כספיה – בהראותו את האיש אשר ישב לימינו בבית המשתה. ואתם אדוני הואילו נא לקרוא איש איש בשמו כי לא שם כלם אדע עוד גם אני – כלה זרחי דברו בשומו אל יתר היושבים פניו.

– בלשן שמי – ענה הבריא.

– אחימות – קרא הקטן וירם ראשו.

– שבואל, בן גדי, צבעון – קראו שלשה אחרים פה אחד.

– ידעיה – אמר האיש אשר בידו מכתב מסע.

– גנובת – ענה הצעיר בכלם אחריהם. ואחרי אשר תקעו איש לרעהו כף ישבו יחד ויבקשו מאת בלשן הבריא כי יחל לספר והוא לא חכה אף רגע ויאמר: אדוני נכון הנני לספר לכם כאשר הבטחתיכם –

– מה תספר? – שאל בן־דוב.

– אני הבטחתי לספר להם קורות איש אחד אשר ידעתי –

– האם זקן אתה בחבורה או החכם מכלם כי אתה תספר לנו ספורים? אבל אני אדמה כי יש בחברתנו אנשים כבירים ממך לימים ואולי גם חכמים ממך ולמה זה תקח לך קרנים? – קרא בן־דוב כמיסר. בלשן אשר ידענוהו מאתמול כי ידע להשיב לאיש ריבו דבר התאפק בפעם הזאת מדבר בלצון כמו כבד את מוכיחו, רק שחק מעט ויאמר: אולי צדקת בתוכחתך, אך כל בני החבורה בקשוני אתמול כי אספר ואבטיח להם –

– בני החבורה בקשו זאת ממך? ואיפו הייתי אני? מדוע לא שמעתי דבר? –

– כאשר הלכת את בעל בית המלון נדברנו יחד ויבקשו זאת ממני.

– אתם נדברתם כאשר הלכתי מכם? ובמי נדברתם? אדמה כי לא בי נדברתם, כי לא תרהיבו עז בנפשכם לדבר בי לרעה, עוד לא תדעו מי אני, אך לא טוב עשיתם כי יעצתם עצה ולא רוחי, הזה הוא הגמול על אשר הוצאתי אתכם למרחב?

– אמנם הן לא בך נדברנו, ומה עול עשו האנשים אשר בקשו ממני כי אספר להם ספור? ואם כי לא הזקן ולא החכם בחברה הנני בכל זאת אוכל לעשות כחפץ החברה –

– ואני אחשוב כי לי משפט הבכורה כי אני הוצאתי אתכם ממבוכה, גם עוד אנהל אתכם בעצתי עוד לא תדעו מי אני –

– ספר אתה אם תחפוץ – ענה בלשן.

– לא לא, בלשן ספר אתה – ענו אחדים.

– נפיל גורל מי יספר לראשונה – ענה בלשן.

– נפיל גורל – ענה בן דוב – אך מי יפיל הגורל? –

– הצעיר בחברתנו – ענה בלשן וירזום בעיניו אל הצעיר. הצעיר מהר להפיל גורל ויפול על בלשן, אז חשך בן דוב פיו אף כי למורת רוח היה לו הדבר, ובלשן אמר: אדוני נכון הנני לספר לכם אך תסלחו לי אם אשנה או אעלים שמות האנשים אשר קורותיהם אספר והעיר אשר בה חיו. וזה השם אשר אקרא לספורי:

ד. גַּאֲוַת כְּסִילִים

בעיר אשר אקראה בשם צלמונה – החל הבריא לספר אחרי אשר ישבו כל בני החבורה ויטו אזנם לשמוע – ישב איש אחד אשר אכנהו בשם כסלון. האיש הזה נחל מאבותיו הון עתק ובית גדול ויחש, יען כי אבותיו היו מעולם עשירי העיר ויתחתנו רק את גדולי היחש, והוא גם הוא אף כי לא ידע התורה בכל זאת חלק כבוד ליודעיה ויחזק בימינם ובכל צרכי הצבור היה מהראשונים אשר שלחו נדבתם. ואחרי אשר במסחרו הצליח לכן יבין כל איש כי כבודו היה חדש עמו ויראה רק חיי ששון ושמחה בבית ובחוץ. אשתו אשר היתה נקראת “החכמה” בפי כל הבאים אל ביתה וגם הוא כן קרא לה, היתה אשת חיל ותשא עמו בעול המסחור, ופקדתה שמרה רוח המשרתים הרבה יתר מפקדתו. אחרי כי הוא לא עמד בדעתו וגם כאשר לא עשו כמצותו לא התקצף אם רק הצליח מעשיהם בידיהם, ואז קרא תמיד: הלא מראשית כזאת אמרתי ואתם מאנתם שמוע בקולי ראו ודעו איפו כי רק אני אדע לכלכל דבר במשפט. וכאשר לא הצליחו גם אז לא פקד אפו רק כרה להם אזן לשמוע מוסר וּלְהִוָּכֵחַ כי רק אם כדברו יעשו אז יצליחו, כי על כן לא כבדוהו המשרתים ויעשו כחפצם תמיד, לא כן אשתו. היא כאשר יצא מפיה דבר לא שבה ממנו גם אם כל העולם כלו וגם מלאכי מרום ירדו משמים להגד לה האותיות לאחור כי רעה נשקפה מעצתה. ועל כן כבדוה המשרתים ויגורו מפניה, אך אישה אף כי לא פחד ממנה בכל זאת כבדה ויאהבה ויתפאר בה, ומעת אשר באו בברית עד העת אשר בה אחל לספר, כעשרים שנה לא היתה מריבה ביניהם. לבד כאשר הצליח חפץ אחד בידם אז אמר הוא כי עצתו הביאה הברכה והיא אמרה כי העצה מלבה יצאה, וכאשר לא הצליח היה להפך.

בחיי שלוה כאלה מה יעשה איש אשר לא ידע לא תורה ולא דעת וגם כל המסחר נעשה על ידי אחרים? – לשבת ולאמר תהלים, לא נאוה לאיש עשיר ובעל מסחר גדול, כי זאת היא מלאכת הבטלנים. לצאת לשוח לא יתאוה בן עיר צלמונה כי מעודם לא שמעו כזאת כי איש יצא לשוח בימי חול, ולשבת כל היום בבית המסחר גם זה לא לכבוד הוא לעשיר גדול כמֹהו, אשר לו משרתים רבים, ואף כי אשתו עשתה זאת, אך היא היתה אשת חיל ולה יאתה. ולשחוק בשחוק קלפים כחרפה ועון יחשב. ועל כן ארכו לו השעות מאוד.

יום יום בקש חשבון וימצא כי כשמונה שעות ביום למותר לו, ומה גם בעת אשר החל לזקן והשנה מאנה לאסור עוד אותו בחבליה כמקדם אחת עשרה שעות. אז כמעט החל לקצות בחייו לולא סמכתהו אהבת אשתו ובנו ובתו נער כבן חמש עשרה שנה ונערה כבת ארבע עשרה. האהבה הזאת נתנה בלבו חפץ החיים לבל יחשוב מחשבות רעות על נפשו, ומבלתי יכולת מלט משא שונאיו בנפש, שמונת השעות אשר באו יום יום מבלי אשר נקראו לענות נפשו, ולמען קרב אליו בחזקת היד את השנה הבוגדה, המתיק סוד את רופאו, והוא נתן לו סם חיים לנפשו אשר היה כסם מות לשונאיו להשעות היתרות.

הרופא הזה אשר היה חכם גדול בחכמת הרפואה, אף כי מעודו לא הקשיב לקח בבית מדרש מדעים, רק הנסיון היה מורו ומלמדו להועיל. הרופא הזה בחן וינסה וימצא כי רפואה אחת תמצא בתבל אשר תרפא כל מכאוב, כמכאוב בשר כן מכאוב נפש, ולא רחוקה היא, גם לא לגֹעל נפש תהיה להחולה הַשָׂם תקותו בה. הרפואה הנפלאת הזאת היא כוס יין, ואם לרגעים יחדש איש את בריתו אתה אז בידה לעשות נפלאות. כל אלה חזה הרופא הנאמן הזה מבשרו, לפי דברו, ובצדק התאונן על הרופאים החכמים אשר עיניהם בקצות הארץ לבקש האוצר הטמון תחת רגלם, ועל החכמה הארורה אשר תוליך אנשים שולל לגלות להם מסתרי הטבע וכחה הצפון ביצוריה ואת הגלויות לעין כל תסתיר מעיניהם.

כסלון ראה כרגע כי עצת רופאו טובה היא ועל נקלה האמין כי אין סם מות ברפואתו אחרי כי הרופא שתה ממנה לעיניו בתחלה, ומיום ליום נוכח כי השקוי הזה הוא באמת סם מות לשנואי נפשו, וגם את השנה הבוגדה לכד בחרמו למרות רצונה. ואחרי כי איש טוב היה לאשתו ואב טוב לבניו לכן דאג לחייו ויזהר לבל יוכיחהו רופאו כי לא שתה רפואתו כדת.

ברפואתו זאת התחזק כסלון ימים רבים ואשתו לא התבוננה בתחלה כי אישה יחדש כנשר נעוריו וירבה שחוק כאשר לא עשה זה כמה. גם אהבתו אליה חדשה כנשר נעוריה, כי לפעמים חבק אותה גם נשקה לעין רואים וזאת לא יעשה איש ישראל בעיר ההיא. ואף כי שפתיו לא ברור מללו הגיוני לבו בכל זאת הבינה כי אך דברי אהבה הם, ודברים כאלה ינעמו לאזני אשה תמיד ומה גם אם היא באה בשנים. ועוד יותר שמחה בלבה בראותה כי עזב את כל המסחור רק על ידה וימאן אף להשמיע עצתו, וכל אלה עִוְרוּ עיניה לבל תראה כי תחת אשר לפנים אדמו לחייו החל עתה החוטם להתאדם, והלחיים חורו והעינים נשקעו מעט בחוריהן וַיֵרָאֶה תמיד כמקיץ משנתו.

המסחר אשר לקח עתה כל לבבה הסירה מאחרי הבית עד כי לא התבוננה עוד לא רק בפני אישה כי אם גם למעשי המלמד אשר ישב בביתה ללמד את בנה יחידה וגם לא הקשיבה לדברת השדכנים אשר בוא לדבר בבנה ובתה את גדולי היחש בישראל רק לעתים רחוקות.

אולם בכל זאת לא הוקירו השדכנים רגלם מבוא ביתה כי מצאו אזנים קשובות להם באדון הבית, אשר קבלם בנחת ובמאור פנים וירבה לדבר עמהם ולכל אשר הציעו לפניו נענע בראשו, ואחרי כי מכיר טובה היה לכן לא שכח את רופאו והחסד אשר עשה עמו וַיַרְא לכל את חכמתו, ומאשר כי איש טוב לב היה ויבקש להושיע לכל איש ובלבו חשב כי גם להשדכנים תהיינה שעות אחדות ביום למותר לכן בקש להקל מעלם וחלק כחלק חלק אתם כיום תמים את רפואתו. ואחד מהשדכנים, איש אשר היה בימי נעוריו “עלוי” ובימי עלומיו עשיר גדול ובימי חרפו חזן ולעת זקנתו היה לשדכן, ואשר כבר ידע מהרפואה הטובה הזאת התרועע אתו יום יום, וכה עברה שנה תמימה ובדבר הבן והבת עוד לא נעשה דבר.

הבן היה נער אשר פנקוהו מנער וכל אשר שאלו עיניו לא מנעו ממנו; לחם ובשר לא אכל כי אם ממתקים, לשוח לא הלך כי אם השתעשע את הכלבים אשר שלשים ורבעים נולדו על ברכיו ויהי כאב רחום להקטנים, מממתקיו האכילם ומפיו השקם וגם יִשְׁנם לפעמים בחיקו, אף כי מלמדו אמר לו כי עברה היא לשכב את כלבים כי רוח טומאה בהם. אך הוא לא חת מדבריו ויאמר בפה מלא כי הכלבים טהורים בעיניו ממנו, ממלמדו. והשפחות שחקו והמשרתים הללוהו על חכמתו. ואמו קראה לו “עז פנים” בפנים שוחקים ותשקהו מנשיקות פיה בהזהירה אותו לבל יהיה עז פנים בימים הבאים. והמלמד לא שחק ולא רגז כי אם עמד על דעתו כי רוח טומאה בהכלבים, ותהי מחלוקת גדולה בין הרב ותלמידו ימים רבים עד אשר נצחו התלמיד ויאלץ גם המורה לקחת כלב קטן בחיקו אף כי לגֹעל נפש היה לו.

– גם אותי קרה כזאת כאשר הייתי נער קטן – קרא בן־דוב – אך שם אבי לא כסלון והוא היה בריא אולם ולא שתה רפואות –.

כל היושבים הביטו איש בפני רעהו ויחרישו ובלשן הוסיף לספר: אף כי ממתקים אכל הנער בכל זאת, או אולי בעבור זאת, היו פניו כפני חולה וראשו כפוף ועיניו כהות בהיותו בן שלש עשרה שנה, וַיֵרָאֶה “כבן עשירים” לכל משפטו וחקתו ואמו לא שתה לבה לזאת. הן רק לבני עניים ולגוים לְחָיַיִם אדומות ועינים מבריקות, ומי יודע אם לא נשבר לב אמו לוא היו פני בנה יחידה כפני אחד העניים או הגוים. ללמודים לא הטה אזנו גם לא הביט בספר ומלמדו לא האיץ בו אחרי כי כן צֻוָה. ואף הוא חכם וידע כי איש אשר לו כסף ימצא חית ידו גם מבלי משרת מלמד או שוחט או רב, ואחרי אשר לחניכו נכונו מאת אלפים שקל כסף מה לו ולתורה? לכן עזב את הנער לעשות כחפץ לבו והוא הגה יחד את בנו אשר לֻקח לבית הגביר למען יהיה לחבר לבן הבית.

בן המלמד היה נקרא בשם “עלוי” או עלם נעלה אשר על הרוב רק בבתי מלמדים או גם בעלי מלאכה אך רק בבתי דלת העם ילְּדוּ בנים כּאלה. הוא היה נער כבן שש עשרה שנה בעת ההיא, ויהי ההפך מן בן הבית לא רק בחכמת לבו אשר עליה השתאו גדולי חכמי התלמוד בעיר ההיא, ואף זכריה המלמד בבתי העשירים אשר לפי דברתו אין מי ישוה לו בכל התבל כלה בדעת התורה, גם הוא הודה קבל עם כי להעלוי לבב חכם מאין כמֹהו והוא יהיה לגדול בישראל, ולוא היתה לו בת כי אז לקחהו לחתן לו בשמחת לב. חכמת הנער התראתה לא רק בתורתו כי אם גם בהליכות עולם כי ידע לכלכל דבריו במשפט וטוב טעם, ואם כי לא נחל כבוד בעבור חכמתו בארחות החיים ותהי להפך כי רבים הקלוהו בעבור זאת וינבאו עתידות רעות לו, כי ברבות הימים ישכח תורתו, יען כי לא לגדול בתורה לדעת ארחות התבל. וחרפה היא לו אף לדעת צורת מטבע ומה לו ולדעת דרכי המסחר והנעשה בחוץ למדינה, אשר שאף תמיד לדעת? אשר על כן גם משם אפיקורוס לא נקוהו כל אלה אשר להם היו בנות ואבי העלוי מאס בהן או בהגדה אשר לא רבה היתה לפי ערך תורת בנו, כי כסחורה תסלא התורה בארץ ההיא והמרבה יאסוף הרבה נדה והממעיט ונגרע מחלקו בבוא יום חתונתו, ואשר על כן נמצאו שונאים רבים לו ולאביו, ומעיני בן צלמונה אין כל דבר נסתר. הוא יחקור כליות ולב ואף אם יסתר איש במסתרים וילמד ספר ראשית חכמה ידע נאמנה כי ספרי טועים היו נגד עיניו, ובכן מצאו גם בהנער עון אשר חטא, עון נורא מאוד אשר די כחו כמעט להביא מגפה על העיר. העון הזה היה כי מצאו בחדרו ספר “אפס דמים” אשר כל הקורא בו יצא מיד לתרבות רעה ויסית וידיח את בני ישראל מעל אביהם שבשמים, ועל העון הזה הוכיחו המגיד אשר בעיר וגם הרב לא כלא שפתיו מהגד לו דרכו על פניו. ואחרי כל אלה שמח העלוי בדעתו ולא חת מפני כֹל, בדעתו כי רב כֹח תורתו להגן עליו מכף כל אויב ואורב. ואחרי כי לחמו נתן בכבוד לכן הגה בכל לב כל היום ואשמורה בלילה יחד את אביו אשר אף כי גם הוא היה מגדולי חכמי התורה בכל זאת ידע כי לא לבנו לבקש עוד תורה מפיו, ובאהבתו אותו מאוד נתנו לקרוא גם בספרים חצונים, והוא רק הוא ידע כי גם בספרים כתובים בשפת אשכנז הביט בנו לפעמים. הספרים האלה היו כתבי הקדש עם תרגום אשכנזי ואחרי כי בטח לבו בבנו כי יעשה את החכמות אשר ילמוד רק לרקחות ולטבחות להתורה לכן שש גם על זאת, וישאל לפעמים מפיו תרגום פסוק אחד בכתבי הקֹדש אחרי כי גם הוא אהב את כתבי הקדש וַיִקרֵא בשם “בעל תנ”ך" בפי כל.

העלוי היה בן שש עשרה וכבר זה כשלש שנים נדברו בו ועשירים ורבנים בקשו קרבתו ואיש איש בקש לתת לו כספו או יחשו יחד את בתו. אך האב מאס בכל אשר אמרו, כי בטח לבו כי בנו נוצר לגדולות מאלה, וכמו לוא שמע באזניו מפי המלאך אשר קרא ארבעים יום קודם יצירת בנו: בת כסלון הגביר לבן שמואל המלמד, כן האמין בדבר הזה אמונה אמן, ויגלה את מחשבות לבו גם לבנו. ומדוע זה לא יאמין כזאת? הן אך למען זאת יצברו העשירים כסף למען יתנו את בנותיהם ליודעי תורה ואף אם על ברכי חַיָט או סנדלר יִוָלֵד בן נעלה ילקח אל בית עשיר ואף כי בנו אשר בן הוא לחכם בתורה והוא נעלה על כל הנעלים. וגם בנו האמין בדבר הזה ויחשוק בהנערה בלבו ויבקש תמיד להתהדר לפניה ולמצוא חן בעיני כסלון ואשתו ויחכה בכליון עינים ליום אשר יעמוד את בתם תחת החפה וכבנם יחשב ואז ילמוד לכל אות נפשו את אשר יחפוץ באין מכלים דבר. כי על חכם ועשיר לא יעיז איש לפצות פה לדבר בו סרה.

רבים ילעיגו ויקראו מלא אחרי בני הארץ ההיא אשר יקחו נשים לבניהם בעודם ילדים, וישתוממו איכה יאהבו האנשים את הנשים אחרי עבור עשרים או שלשים שנה אחרי החתונה, יען כי האיש במלאת לו חמשים שנה עודנו בריא ואיש תֹאר ואשה בת חמשים היא כבר זקנה בלה. אבל לפי מצב הארץ ההיא ודרכי חנוכם את הבנים טוב יעשו כי יעשו כזאת. לפי החנוך על דרכי אירופא לא יחשב איש את נפשו לאיש בלתי אם למד חכמה או מלאכה אשר תחיהו, ועד העת ההיא יחשוב את נפשו לנער, לא ידאג לבאות, לא יחשוב מה יעשה בהיותו לאיש, כי בתחלה עליו לשים לב להשלים חק למודו ולבנות לו בית, ובין כה וכה תעבורנה עשרים וחמש עד שלשים שנה ואז יחל לחשוב מחשבות לבוא בברית את אשה. ואיש בן עשרים שנה כילד יחשב גם בעיני הנשים, כי עוד לא ידע איך להתהלך אתן וכאשר יבוא בחברתן יאדמו פניו כתולע ויבוא במבוכה. לא כן נערה בת עשרים. פניה לא יאדמו עוד בבואה בחברת אנשים בלתי אם קרעה אותם בפוך. כי עוד בבית הספר תלמוד רֻבֵּי ההלכות אשר היראים והחרדים לדבר ה' ילמדום ירח ימים בטרם יובלו אל החפה… שם בחברת העלמות תשמע דברים נסתרים מעיני כל עלמה אשר לא באה לבית הספר, שם תלמוד לדעת איך להתהלך את גברים ואיך לצאת עמהם במחולות ואיך להשיב חלקות על חלקות ואהבה תמורת אהבה, והיא תדע כי בכלותה ללכת אל בית הספר כלו ימי למודיה ואז עליה להמצא לאשר יבקשנה. ואמה גם היא תלמדנה ארחות התבל איך למצוא חן בעיני אנשים, ועל כל צעד תפקח עיניה ותזכירה כי עוד מעט תבוא עת דודים לה. ובלמודים האלה תגרום נפש העלמות לתאוה, ונערה בת שמונה עשרה שנה תחשוב מחשבות לימים הבאים את אשר יחשוב איש בן עשרים וחמש או שלשים. ועל כן אך זבד כזה טוב הוא. לא כן בארץ ההיא אשר הנערים יקבצו יחד אל בית הספר וילמדו דברים אשר רק לאנשים באים בימים לדעת אותם. רגשותיו ותאותיו תתעוררנה בחזקת היד גם בטרם באה העת, והוא ידע כי במלאת לו שלש עשרה שנה היה לאיש ובהתימו חק למודו אז אין לו לעשות עוד דבר בלתי אם לבוא בברית את אשה. הוא יחל לחשוב מחשבות כאלה מעת אשר מלאו לו שלש עשרה שנה. לבו מלא מחזיונות החתונה ומהארוחה בבית חותנו ויחכה לימים הטובים האלה כאשר יחכה האסיר בכליון עינים ליום הגאולה בשבתו בבית כלאו. כי אמנם לא רק כפתח תקוה טובה וכמעין ששון יחשוב לו את החתונה, כי אם גם כגאולה נאמנה, כי יִפָּדֶה מזרוע המלמדים או ראשי הישיבה אשר יכבידו עֻלם מאד, גם מדברי מוסר האבות אשר כרבם כן לא בנחת נשמעים. וכעבד ישאף צל כן יקוה הנער ליום החתונה אשר יוציאהו ממסגר, והרעיון הזה ישכיח גם את הנער החכם מבקש חשבון מחשבותיו לימים יוצרו, אם לא ישבע מלוא חפנים עמל תחת כף הנחת אשר ימצא בשלש או בארבע שנות המנוחה אשר יאכל לחם על שלחן חותנו. ככל אסיר אשר ישאף בתאות נפש להמלט מבית מאסרו לא יבקש חשבונות רבים רק להמלט תאוה נפשו ואף אם לא ידע מאין ימצא טרף לנפשו. ולעמת הנער אשר בינתו תגמל עד מהרה הנה תשב הנערה כלואה בבית הוריה ולא תצא פתח, אל בית הספר לא תבוא ופני גבר לא תראה. גם את עלמות תתרועע אך לעתים רחוקות, ואמה תלמדנה אך להצנע לכת וגם כאשר מלאו לה שמונה עשרה שנה היא עודנה נערה תמימה אשר לא תדע עד מה מארחות תבל ועל כן גם זבד כזה טוב. ואם ישוו בדרכי לביהם ובמאויי נפשם אז ימצאו נחת הוא בה והיא בו כל ימי חייהם, אחרי כי הוא לא ידע אחרת והיא לא דברה את איש אחר, ואחרי כי על האיש תקפוץ שמה הזקנה עד מהרה מסבל העמל והדאגה אשר החל לשאת בעדנו נער וטעם האשה יעמוד בה גם בבואה בשנים, כי היא לא בלתה בימי נעוריה ימיה בקריאת ספורים המעוררים בחזקה רגשות הלב ולילותיה במחולות משחקים אשר ישודו לשד החיים בתתם ענג ויביאו רקב בעצמות מקנאה וישחיתו תאר הפנים עד מהרה הרבה יתר מהריון ומחבלי יולדה, אשר על כן ישוו שמה האיש והאשה בכל ימי חייהם. ואם נלעיג או ננוד להם ולדרכי החנוך אשר בהם יחנכו את הנערים אך לדבר הזה לא נלעיג להם.

גם העלוי אף כי רק נער בן שש עשרה שנה היה בכל זאת חשב כבר מחשבות כאיש בא בימים, הוא חשב וספר ומנה את כל האֹשר אשר יבוא לו לרגלי בת כסלון אף אם בת עם הארץ היא. ולבל תחשבוהו אדוני, כאיש אשר רק לנפשו דאג אומר לכם כי גם למען הוריו ואחיו הקטן דאג להטיבם באחריתם, כי ידע כי גורל אביו לא טוב הוא. אף אם מלמד היה תמיד בבית עשירים בכל זאת היה בכל ימי חייו נודד, אשתו נותרה בעיר מולדתו והוא גר בבית אחד הגבירים ולא ראה פניה שנה ושנתים ולפעמים עוד יותר. ולדבר הזה נשבר לב הבן ויבקש את העשר בכל לבו כי ידע כי אחרי אשר יהיה עשיר אז יהיה גם אביו חפשי לביתו ויבלה ימיו לעת זקנתו בשלום, רק אלה הגה לבו, כי עוד טרם ידע מה היא אהבה נאמנה אשר תחיה רוח ונפש ותתן ללב רגשות עדינות אשר אין ביד כל חפצי החיים לתתם.

אבל הנערה אשר היתה יפה עד להפליא לא ידעה מכל אלה; היא דברה אתו ידידות כדרכה לדבר את כל איש, למרות חפץ אמה אשר בקשה כי תתראה בכל הליכותיה כבת גביר. היא אהבה לדבר את כל עני הבא לבקש עזרה ולשאלהו לשלום ביתו, היא דברה נחומים לאמלל בבואו לבקש עזרה מידה. כי היא חלקה הנדבות בבית וגם בחנות, אשר גם שמה הביאה אמה למען תלמוד דרכי המסחר, ואף כי הדבר הזה לא לרצון היה להנערה כי היא בקשה ללמוד ולא מצאה נחת בלמודי המורה אשר למדה אך כתוב וקרוא עברית ותבקש יותר. אך אמה היתה כסלע מוצק בדעתה כי דיה לאשה לדעת קרוא בקרבן מנחה ותחנות ורב לה להבת אם תחכם כאמה וחלילה לה מבקש יותר. ורק כאשר העתירה עליה שאלתה נתנה אותה ללמוד גם כתבי הקדש אשר היו לה למשיב נפש בלילה, כי רוב היום בלתה בבית המסחר. ובלילה דברה לפעמים גם את העלוי בשאלה אותו להבינה במקרא, והוא לא נועז לדבר אתה דבר אחר מלבד אשר שאלה אותו כי כן לא יעשה בישראל. אלה היו הגיוני האב והבן ואולי חשבה גם הגבירה כזאת אך היא לא דברה דבר אודות בתה בטרם אשר לקח בנה לו אשה. אך המלמד האמין אמונה אמן כי הגבירה שמה עיניה בבנו לקחתו לחתן לבתה אחרי כי בכל השדוכים אשר אמרו לו מצאה מגרעת ותדבר על לבו לחכות עוד כי עודנו נער.

כה עברו שתי שנים תמימות וחדשות לא נעשו בבית, אך פתאום באו חדשות מבלי משים. איש עברי אשכנזי בא לבית הגבירה ותקבלהו באהבה וכבוד כאשר לא עשתה עד הנה לאיש. הוא היה בן לבעל בית המטוה לצמר ומשי אשר מידו קנתה תמיד את מרכלתה. הוא בא שמה לבקש חשבון המרכלת אשר קנתה מאת אביו, ובדעתה כי הוא בן עשירים ואביו יתן לה סחורה בהקפה לכן קרבה אותו כמו נגיד ותרב להראות לו כל כבודה למען יראה כי ראויה היא לסמוך עליה. היא הכינה כרה גדולה למענו ותצג לפניו את בתה באמרה כי היא כל ששונה בחלד. עיני האורח בחנו את הנערה רגעים רבים וחזות פניו העידה בו כי הוא נפעם ממראה עיניו. ולא לפלא הוא, כי הנערה היתה כלילת יפי, קומתה דמתה לתמר, פניה יפים כהלבנה במלואה וכל בדי עורה ותנועותיה הפיקו חן ונֹעם ואף כי בשפה בלולה דברה בכל זאת היה מפתח שפתיה נֹעם, והאורח לא הסתיר מחשבתו בחבו כי הרבה להלל חין ערכה בפניה אשר זאת יעשו אך בני איירופא. האם שמחה לשמוע תהלת בתה ואחרת לא חשב לבה, אך הבת באה בתחלה במבוכה ותאדם כשושנה ולא הרהיבה עֹז בנפשה להבט בפני המהלל אותה על פניה, ובלבה קמה סערה אשר לא ידעה מאין באה לה, ולמרות חפצה הגה לבה בהגוי אשר הִלְלָה. למרות חפצה היה הגוי ראשית הגיוני לבה כי האיש הזה, אשר היה מגלח זקן, וכזאת לא ראתה מעודה בין בני עמיה היה כגוי בעיניה וחלילה לה מכבדו ומה גם מאהבתו, ואף כי אחרי אשר לא ידעה עוד מה היא אהבה ומה כֹחה, כי היא לא תכיר פני נכבד ולא תתבונן לאמונה וליראת שמים, וכי בת אלהים זאת תאיר על הרוב פניה רק לשוכחי אלהים. היא טרם תדע זאת ועל כן היו לה הגיוניה כמצרה פרושה וכפחם לגחלים להצית אש האהבה בלבה להגוי, יען כי לא ידעה מה היא ולא הבינה להזהר ממנה. היא לא ידעה האהבה ודרכיה ולא הבינה כי בהגיגה באיש כל הלילה ורוחה יחפש לדעת מי ומה הוא ואת אשר יהגה לבו, ולבה יחפוץ לזכור מבטו בעת אשר כונן עליה עיניו, ונפשה תנוד לו על כי לא יחלק אתה חלק כחלק בגן עדן, ולוא מצאה ידה להטיבו כי אז היתה מאשרה. כי כל אלה מלאכים קלים המה להאהבה הבאים לבשר עת בואה כי עוד מעט תופיע גם היא בגאון תפארתה, ובעֹצם ידה תקח עמדתה ותפשוט ממשלתה על כל הלב. היא לא ידעה עוד זאת ועל כן לא הבינה מדוע זה חשה בנפשה רגש אשר לא חשה כמהו עד הנה, למה זה נמלאו בתי נפשה רגע בתוגה עד כי חשבה למוג בדמעות ורגע בעליצות גיל עד כי מעט הקימה אותה על רגליה לחול במחולות, היא לא הבינה כל אלה ועל כן הוסיפה חשוב ובקש חשבון מחשבותיה. וכל אשר הוסיפה לבקש חשבון כן נבֹכו עשתנותיה עוד יותר. ולבה פחד ורחב, וצלם “הגוי” לא סר מנגד עיניה. לא כן היה העלוי, הוא התבונן בהגוי בדברו את הנערה אשר הוא חשב אותה כבר ככלה היעודה לו וגם בלבו התעורר רגש אשר לא ידע אותו עד היום אך זאת ידע כי לוא מצאה ידו להביא להב חנית בלב הגוי כי אז עשה זאת בחפץ לב, ודמו אשר הוציא מלבו היה בעיניו כטל תחיה להשיב רוחו הבוער בקרבו כאש תפתה. את הרגש הזה לא ידע יְכַנֶה, אך את הרגש השני אשר התרועע לו ידע היטיב, עיניו נפקחו לראות כי בהנערה חיי רוחו, וכי עוד לא בידו היא וכי בלעדה טוב לו מות מחיים ועל כן הלך תמס ימים אחדים ואיש לא ראה לבד מאביו אשר לא הבין עד מה וידמה כי בנו חולה הוא. ואמנם חולה היה במחלה עזה, מחלה איומה מכל המחלות, מחלה אשר החולה ימאן להרפא ממנה. מחלה אשר תשוד לשד החיים ותביא רזון בעצמות ומפח בנפש ויגון בלב, והאמלל הַמֻכֶּה בהמחלה הזאת ישיש עליה בעת בשרו עליו יכאב ולא יסירנה מלב גם אם נפשו עליו תאבל – היא מחלת האהבה!

מחלת האהבה בלב נער כבן שמונה עשרה שנה!– תשאלוני אֲדוֹנַי – היתכן הדבר? ובלב נער אשר לא קרא ספורי אהבה מימיו ולא בא בסוד עליזים לשמוע שמעה? אמנם כן היה, ואני אדע לבו, ואומר כי דרכי האהבה נסתרים מנגד עינינו. יַרְבּוּ הסופרים לדבר אודותה ואודות הסבות אשר תעלינה אותה מתהום האפס ותפלסנה נתיב לה, אך כל דבריהם הבל. דרך כל הרגשות ותמורותיהן וחליפותיהן ומסבותיהן נסתר מנגד עינינו, לא נדע מקורן ולא נבין כחן, ולא נתבונן בשליבתן אחת באחת, ומה גם דרך האהבה, אשר כברק יצא חצה פתאום ומבלי משים תַּצֵּת להבת שלהבת. זיק מבט עין יחדור ברגע אחד לקרב ולב ויסער כל הרגשות והמחשבות ממקומן וישנה פניהן וישלחן ויקרא לאחרות תחתיהן. ואיכה נדע נסבה אשר נולדה בטרם לדתה אם לא נבין גם חשבון מעשיה בעת אשר היא לפנינו. הנער אהב את העלמה, זאת אדע, אהב אותה באהבה עזה כמות, זאת הראו פעולותיו ודרכי חייו מן היום ההוא, כי נהפך פתאום לאיש אחר. הוא אשר חי עד הנה בשובה ונחת ולא ידע כי על האדם לפלס לו נתיב בחיים ורק בעמל וכעס ומכאובים יציב לו יד בתבל, הוא אשר דמה עד היום ההוא כי התורה תהיה נר לרגלו ותנחהו למחוז חפצו בשלום מבלי אשר ישלח גם הוא ידו לבקש לו משענת בדרכו, הוא החל לחבל מזמות ולבקש תחבולות להכות אויבו אחור, להסיר מעל פניו סמל הקנאה המקנא אותו לרגעים.

 

ה. הַקְּנְאָה וְרִשְׁפֵּי חִצֶיּהָ    🔗

מראשית לדת מחשבה עד אשר תצא לפעולת ידים יעברו ימים וחליפות שונות ולפעמים יחלפו ימי חיי אנוש בטרם יראה מחשבתו יצאה אור, ולפעמים תצא המחשבה אור אחרי אשר ינחם האיש ממנה. ועל כן ירב לרגעים כעש איש חושב מזמות והותו. העלוי בקש להרחיק מעל פניו סמל הקנאה, גם בקש עצה ותחבולה לעשות זאת. אולם סמל הקנאה לא ידע מכל אלה ויהי מול עיניו בבֹקר בבֹקר. הוא בא שמה לדבר אודות מסחר בית אביו וישב שעות רבות בכל יום וידבר את אדון הבית אשר שמע באזנים פקוחות ועינים עצומות והניע בראשו לכל משמע אזניו, גם התבונן בפני הנערה אשר באה תמיד במבוכה בראותה פניו ואשר בכל זאת מהרה לבוא החדרה בשמעה קולו, ואשר הקשיבה רב קשב למוצא שפתיו, אף כי לא כל דבריו הבינה אחרי כי בשפת אשכנז דבר, והוא דבר הרבה מבלי התבונן ומבלי דעת את רגשי לב שתי הנפשות הנענות גם שתיהן בבית ההוא. העלוי חשב מחשבות איך להכות אויבו אחור, אויבו אשר לא לבד כי לארמון חזיונו בא ויפוצץ כל שכיות חמדתו ונער כל מקדשו, כי אם עוד הקל אותו לעיני הנערה אשר כל בה חיי רוחו ולא דבר אתו כאת איש כערכו, כי אם כאשר ידברו את ילד בלי בינה ודעת. הוא חשב מחשבות לילה ויום. אך בהתחפש רוחו ובשאלו את לבו: במה כחי גדול? אז נאנח וישב רגע אחור ממחשבתו ויאמר אחריש ואגוע! לשוא בקש לנחם את נפשו כי לב הגבירה טוב עליו וחפצו ינתן לו. לשוא שאל את נפשו: מדוע אצור את האיש הזה אשר לא עשה כל רעה לי ואולי יתעני אך חזיון מתעה לחזות תהפוכות, להבל בקש להשקיע את עשתנותיו בגלי התורה, כי כל אלה לא הועילו לו. אותות התורה אשר היו לו לששון לב רקדו וחוללו במחולות לעמתו כילדי תֹפת ובשאל אותו אביו דבר מה ענהו כגבר עברו יין, וכל לבבו מלאה רק מחשבה אחת להרחיק את האשכנזי מהבית, אך במה יוכל לו? מה יש בידי רפה ידים לעשות? – אמנם אין רפה ידים ואין אובד עצות בתבל בלתי אם לבבו ריק מחפץ ורגש. יש ביד רגש להפיח רוח אמץ ודעת גם בלב איש אשר לא נסה באלה, ולחזק ידים אשר לא עשו תושיה מעודן, ולהפוך עצל שוכב על מטתו לאץ ברגלים גם עד שערי שאול, והרגש הזה אשר הכח הזה בידו מלא כל חדרי לב העלוי. רגש הקנאה עוררהו בחזקת ידו ויהפכהו לאיש אחר, לאורב בסתר, למחפש לכל הגה אשר יצא מפי שונאו. והרגע אשר לו קוה כי ממנו לו תוצאות ישועה בא.

ביום אחד כאשר הגבירה היתה בבית המסחר והגביר שתה את רפואתו למכביר ויישן שנת ישרים ובן הגביר יצא להשתעשע את חבריו, הכלבים הקטנים במאורתם, ישב האשכנזי וידבר את הנערה אשר כבר הסכינה לדבר עמו ולא השפילה עוד עיניה בהביטו בה ואשר בקשה תֹאנות כל היום להותר בבית לבלתי לכת לבית המסחר. והעלוי ישב בחדרו הנשען אל החדר ההוא ויקשב רב קשב ומרגע לרגע רחפו עצמותיו ופניו שנו חליפות, רגע אדמו כדם ורגע חורו כפני מת ובכל זאת לא אטם אזנו משמוע את הדברים אשר דקרו כמדקרות חרב באזניו. האשכנזי דבר חלקות באזני בת הגביר והיא לא נתרה ממקומה!

– אלכה לי כי עוד עלי לעשות דבר מה בחדרי – אמרה הנערה.

– למה זה תסתירי אור שמש מפני? – ענה האשכנזי.

– אור שמש? לא אבין מליך –

– אולי לא תדע גם השמש כי תאיר אור לאלפי עולמים, אך בכל זאת ילכו לאורה רבוא רבבות יצורים ואליה ישאו עינם בשמחה –

– אבל מי ימנע אור שמש ממך? ילדה פותה אני והורי לא הורוני חכמה כי על כן חידות לי דברי איש כמֹך –

– אל תשפילי ערכך פן אקצוף עליך, ואם אמנם צדקת כי הוריך אשמו אשמה גדולה בהסתירם הדעת מנגד עיניך. כי איפו תמצא הדעת מקום נחמד כמו בבתי נפשך הטהורה? אך בכל זאת יחזה בך איש דעת אור השמש ועוד יותר ממנו.

– הנה תלעיג לי –

– האני אלעג לך? היערב לבי לשים תהלה במלאך מרום, וכן הנך בעיני. נעלית על כל בנות חן אשר ראו עיני, ואם אמנם דעת חכמה ולשון תחסר לך אך הלא המעות הזה יוכל לתקון עד מהרה. בלב חכם חננך אלהים ונפשך תכסוף לשאוב ממקור החכמה ולא יבצר ממך לקנות לקח בשנים אחדות כאשר לא תמצאנה יתר הבנות אשר בבית הספר תשמענה לקח וכרבן כן לבן בל עמן, בשנים רבות. ואם הדעת עוד תוסיף לוית חן על חין ערכך אז אין מי תשוה לך בכל אלה אשר ראו עיני מעודי –

– אתה איש טוב לב אתה ועל כן תרבה להללני ולכסות על מומי לבל אבוש באולתי, אך נפשי יודעת מאוד כי רב מאוד יחסר לי להיות ככל הבנות אשר אמרת ואף כי לעלות עליהן. מפי אשה אחת, היא אשת המורה שפת אשכנז בעיר הזאת אשר למדתני כתוב, שמעתי תהלת הנערות בארצך, כי תדענה שפות וחכמות רבות וגם ידיהן רב להן לפרוט על פי נבל, ואיכה אוכל אני להדמות אליהן? רק בטוב לבך תהללני –

– לא טוב לב אני כאשר תדמי, אך איש אוהב אמת אשר ישנא כל חלקת לשון ואני אומר לך שנית כי בידך למצוא כל החכמות והשפות האלה בשנים אחדות –

– אך איפו אבקשן? לוא ידעתי מקומן כי אז חרפתי נפשי ללכת שמה האמן לי כי לבי ידוה מאוד בשמעי את דבריך ולא כלם אבין, ועתה אמנם אבין הרבה יתר מבתחלה ועל זאת אודך מקרב לב כי היית למורה לי להבין שפת אנשים, אך קצרה ידי מהשיג את החכמות והשפות אשר אמרת. –

– ולמה זה תקצר ידך? הן אמך עשירה היא ואוהבת אותך בכל לב ולא תמנע חפצך ממך אם תאמרי לה כי תבקשי לך מורה ללמדך דעת –

– כזאת אולי יחשוב לבך אך אני אחרת אחשוב. אני אדע כי כאשר אשמיע לאמי חפץ נפשי אז תקרא לרופא, כי תחשוב כי הֻכֵּיתִי בשגעון. הן כמה וכמה בנות עשירים בעיר הזאת ואף אחת מהנה לא בקשה כזאת ולא עלה על לבה לחשוב מחשבות כאלה. ולוא עשתה אחת כזאת כי אז קראו אחריה מלא בכל רחובות, כעל משגעת או “גויה” וגם אמי תענני התחפצי להיות גויה? כאשר ענתה אותי כבר בעת אשר שאלתי מאתה כי תתנני ללמוד שפת הארץ למען אדע דבר את הסוחרים הבאים לביתנו. ועל כן שוא תקותי כי בעיר הזאת יחשבו את כל מדבר בשפה זרה כגוי.

– והגוים התחשבי כי המה לא בני אדם המה כמֹנו? –

– אני לא מחשבתי כי אם מחשבת בני העיר הגדתי לך –

– אם כן אנסה אני לדבר על לבה כי תעשה כזאת ואעתיר עליה דברי עד כי תאות –

– מקרב לב אודך על טוב לבך אך אספוק מאוד אם יצלח חפצך בידך, אפחד מאוד כי תשחית לשוא דבריך הנכוחים –

– דבריך הנעימים באזני כסיל אל תדבר – הורנו החכם, אך אני לא נעימות אדבר כי אם דברים ברורים ואראנה לדעת כי תשגה מאוד באצלה ממך חפצך –

– נסה אולי תועיל ואברכך כל הימים –. כאלה וכאלה דברו יחד והעלוי שמע דבריהם ויתאושש ויאמר: איש חרמי נתן בידי כלי מלחמה להכותו אחור והיום אבצע מזמתי –

ובערב היום ההוא בצע אמרתו, כאשר שבה הגבירה מבית המסחר נגש אליה בלאט ויאמר לה כי דבר לאט עמו, והיא השתוממה ונבהלה ותבקשהו לבוא לחדרה. שמה דבר לה, כי האשכנזי דבר באזני הנערה דברים אשר לא יעלו על שפת לשון איש יהודי, רק רודפי זמה יעבירו דברים כאלה על דל שפתותיהם, והנערה שמעה לדבריו ותגש לו תודתה פעמים רבות ותותר עמו שעות אחדות בחדר ואיש אין אתה והיא שמעה מפיו גדופי הוריה כי גדף אותם מאוד ויכנם בשם כסילים ואוילים והיא לא ענתה דבר, גם הלל את הגוים בפניה ויאמר כי המה בני אדם כמֹנו וגם לזאת לא חרד לבה – ובשמעי כזאת – חתם בדבריו – אמרתי רעה נגד פניך גבירה אם לא תמהרי כיד חכמתך הטובה עליך להרחיק את אבן הנגף הזאת מביתך, ובחכמתך תביני יותר ממני את אשר לך לעשות, אך דעי כי רעה חורש האשכנזי הזה, ומי יודע אם לא בא לרגל את ביתך ומסחרך למען הרע לך, מי יודע מה בלב “גוי” כזה? חכמתך תורך דעה ולא אני ואני עשיתי רק כתורה וכמצוה לגלות אזניך למען תדעי.

הגבירה התקצפה השתוממה וכמעט לא האמינה למשמע אזניה, ועל כן החליטה לבוא מחר ולהסתתר בחדר העלוי למען תשמע באזניה אם נאמנים דבריו, וכן עשתה וכאלה שמעו אזניה, אך היא לא עצרה ברוחה כהעלוי לשמוע שיחתם עד תֻּמה כי פרצה בשאון אל החדר ותקרא בקול נורא: צא מזה, בן בליעל, רודף זמה, ברח מזה פן אצוה על המשרתים ויסחבוך מפה כגנב ופושע! –

האשכנזי היה בתחלה כהלום רעם ולא מצא פתחון פה, והנערה הביטה בפני אמה כנפעמה כי לא הבינה מה הרעש הזה ותפתח שפתיה לדבר. אך אמה נתנה עליה בקולה: הס! אל תפצי פיך, בושי והכלמי מדרכך, כי העטית עלינו בושה סלה, זאת היא דרך בת ישראל! מי ראה כזאת, מי שמע כאלה! ובביתי תֵעָשֶה שערוריה כזאת, יסור יסרני יה על עונותי! – וברוב קצפה אחזה ביד בתה לא באהבה ותדחפנה מהחדר ואז הרעימה שנית בקולה על האשכנזי: העודך עומד פה, העוד תעיז מצח לטמא ביתי? ברח לך מזה! – האשכנזי אשר נלאה נשוא גדופיה ואחרי אשר יצאה הנערה מהחדר שב רוחו אליו התעורר ויאמר: לגדופיך לא אשית לבי ומקולך לא אֵחַת, ולולא הייתי בביתך כי אז בשפה אחרת דברתי אליך, אך את מקום רגלי אכבד ואשמור פי מחטוא בלשוני נגד גברת הבית, אך דעי כי לא מחכמה התעוררת עלי על לא דבר ותגדפי את בתך התמה חנם, וזכרי עוד כי בידי את וביתך והזהרי מהעלות עוד חמתי כי לא את איש כמני ידברו דברים כאלה. אני לא הסכנתי לשמוע גדופים, השמעת? –

– לא אובה ולא אשמע דברי עזות מפיך, עזוב ביתי כרגע ואם אין אצוה על המשרתים כי ישליכוך החוצה – ענתה הגבירה אשר קצפה עבר כל חק בשמעה כי היא לא בחכמה דברה.

– בידי להשליכך אותך מביתך לולא סכך עליך מלאך השלום אשר בביתך יסתתר ואת לא תדעי ערכו. למען בתך לא אעשה עמך נבלה, אך גורי מפני, פן אשכח רגע גם המלאך הזה והכיתי ביתך שמה ברגע אחד –

– נלאיתי נשוא עזות מצחו – קראה הגבירה ותרקע ברגלה ותחפוץ לפתוח הדלת, בלי ספק לקרוא למשרתים, אך האשכנזי נגש אל הפתח ויאמר: את הסבות בנפשך, עד אור הבקר למחרת תשלמי לי עד גרה אחת מכל אשר ישה אבי בך, ואם אין אקח את נשיי בפלילים – וככלותו דבריו יצא בצעדי און החוצה, והנה הנערה לקראתו, פניה אדמו מבכי ולא דברה דבר, בראותו אותה בקש לדבר אליה דבר אך היא הסתירה פניה בכפות ידיה. הוא הבליג על סערת רוחו ויאמר: הנחמי יונתי למענך אחוס – ויצא, ובצאתו נפלה הנערה ארצה ותתעלף.

לב הגבירה סער כים כל היום ההוא עד כי לא נדה גם לבתה המתעלפת ותעזבה בידי זרים להשיב רוחה אליה. אך מאשה חכמה כמֹה לא תבצר מזמה כי מהרה להסיר חרפה מעל ביתה ובלילה ההוא היתה “תקיעת כף” בינה ובין המלמד כי בתה תהיה לבנו לאשה. זאת נתנה לו שלומים על גלותו את אזנה, ואולי עשתה זאת גם מיראה פן יגלה העלוי את חרפת בתה והיה ביתה לדראון. אך צותה על המלמד והעלוי לבל ישמיעו דבר לאיש בטרם אשר תמצא רעיה לבנה. כי לא שאלו את פי הנערה, זאת יבין כל איש, וגם לא השמיעוה כי היא עתה כלה יעודה להעלוי. לשמחת לב הַמְאֻשָׁר לא היה קץ אחרי אשר מצא חפצו ויעש נקמות באיש קנאתו ביום אחד ויחשוב נפשו כבן הבית, ועוד ביום ההוא הביא גם את אחיו הקטן הביתה, אך על שמש הצלחתו עלה חיש מהר ענן כבד, כי הנערה הסתתרה מפניו מהיום ההוא והלאה ותמאן לדבר עמו ולענות על שאלתו כמו ידעה כי הוא הסב בכל אלה, אך הוא נחם נפשו כאשר מצאה ידו, כי עוד תשוב ותקרבהו כמו נגיד בהודע לה כי הוא הנכון להיות אישה.

הגבירה אשר לא רק אשה חכמה וצנועה ואם דואגת לשלום בניה היתה כי אם גם אשת חיל צופיה הליכות בית מסחרה זכרה אחרי אשר שככה חמתה כמעט את הדברים אשר דבר באזניה האשכנזי, ובדעתה כי הוא נושה בה חמשים אלף שקל ובידו להכביד אליה אכפו לשלם לו ביום מחר חרדה רגע מפניו, אך עד ארגיעה התאוששה ותאמר: אשלם לו את נשיו לבל אראה פניו, ותשלח לקרוא לה את הנאמן ואת רואה החשבון ותאמר באזניהם כי עליה לשלם מחר להאשכנזי הארור את נשיו ועליהם לאסוף מהר את הכסף למען תרחיקנו מעל פניה.

דרך בתי המסחר בערים האלה אולי עוד נסתרה מנגד עיניכם, אדונַי, ותדמו כי רואה החשבון ידע חשבון וינהל את החשבונות במשטר וסדר נכון למען ידע חשבון ברור לעת יְבֻקַש ממנו. אם כה תחשבו תשגו מאוד. לרואה חשבון ילקח בארץ ההיא איש בעל תורה וירא שמים אשר ידע היטיב לעשות חשבון נפשו את יוצרה, איש ממשפחה נכבדה אשר מטה ידו למען ימצא לחם בכבוד, והוא יכתוב לאחד אחד את אשר יַשֶׁה הסוחר ואשר יָשוּ בו יחד ואם יבוא יום חשבון, אשר אך לעתים רחוקות יבוא יום כזה, כי מה להם ולחשבונות? אם יש כסף בארגז יקחו ממנו ואם אין ילוו מאחרים, אך אם יקרה מקרה כי יבוא יום כזה אז יסגר על מסגר בחדרו ויחשוב ויספור וימנה עד אשר יביא חשבון. אם ברור הוא או אין לזאת לא ישים איש לבו אחרי כי רואה החשבון עשהו ומי יבוא אחריו, ואם ישגה ויחליף המאות באלפים תבוא מהומה בבית המסחר וישבר לרסיסים. וכגֹדל דעת רואה החשבון בחשבון כן רבה אמונת הנאמן, הוא האיש אשר בידו יָפְקָד הכסף והוא גם הוא איש יודע תורה וממשפחה נכבסה ואיך לא יאמינו בו. היא קראה לראשי בית מסחרה אלה ותשמיעם כי חמשים אלף שקל דרושים לה. רואה החשבון הניע בראשו ממעלה למטה והנאמן גם הוא הניע בראשו אך מן הצד אל הצד. אם מצפון לדרום או להפך זאת לא אדע, ועוד יתרה עשה להראות כי גדולה משרתו ממשרת רואה החשבון וינע גם כתפיו, אך בראותו כי תנועת רואה החשבון מצאה חן בעיני הגבירה יותר מתנועתו לכן מהר להיטיב את אשר עות ויאמר: אם כן תצוי, הנני לשרתך –

– כן אצוה! – ענתה האשה בגאון, ושני ראשי העוזרים במסחרה הניעו בראשם בפעם הזאת כאיש אחד ויפטרו מפניה וילכו לביתם, אכן יום תוכחה היה היום ההוא לבית כסלון, כי עוד בערה חמתה בלב הגבירה ותשפוך עזוז אפה על כל בני הבית ומה גם על בתה, ואחרי כן גם על אישה, אולי בפעם הראשונה בימי חייה, אף כי לא דבר דבר נגד תקיעת הכף. רק יען כי כחרש וכעור ישב בבית ולא יראה ולא ישמע כל הנעשה בו, ומרוב זעמה כנתה אותו גם בשם הכבוד שכור, אך הוא לא עזב פקודתו אשר לקח על שכמיו לבלתי ראות ושמוע כל הנעשה בבית ויישן ושנתו ערבה לו לקול רננת אשתו אשר שרה תהלתו באזניו, והיא השיבה אל לבה כי חלילה לה מקצוף על אלהים אשר מנע ממנה איש ככל האנשים, כי תחת זאת הרבה חסדו עמה ויתן לאישה, אשר לא יצלח לכל, אשה נעלה על כל הנשים, והרעיון הזה השיב לה מנוחתה ותחכה בבטחה ליום מחר עת אשר תשליך בפני האשכנזי הזד את כספו ותראהו את כל אשר תמצא ידה לעשות. אמנם לא רק התקוה תכזב כי אם גם הבטחון והאמונה יבגדו לרגעים כמוה ועוד יתר ממנה והנשען עליהם יפול ממרום מצבו אל תהום רבה באין מעמד. היא בטחה בלבה כי כאשר נתנה צו כי יביאו לה מחר את הכסף אז ימהר הנאמן בטרם אור בקר לתת חפצה. ועל כן חכתה בבית לקראת בואו, כי מאנה לבוא לבית המסחר בטרם אשר גרשה את השטן, את האשכנזי מעל פניה, כי מי יודע אם לא יעיז עוד מצח לדרוך על סף ביתה? היא חכתה בכליון עינים שעה ושתים ושלש והוא עודנו לא יבוא, אך דברה על לבה כי בלי ספק יחסר כסף בהאוצר וילך לבקשו ממקום אחר ותוסף לחכות עד אשר באה עת ארוחת הצהרים והנאמן עוד איננו, אז שלחה באפה משרת לקרוא לו כי יבוא כרגע, ומה השתוממו המשרתים בבית המסחר בשמעם כי הגבירה תשלח לקרוא להנאמן, אשר בא בבקר לבית המסחר ויאמר כי לא יאבה עבוד עוד בבית המסחר אשר דבריו יגעים מאוד. והמה דמו כי כבר השמיע כזאת גם להגבירה.

בבוא השמועה להגבירה אחזתה פלצות ותזעם ותחרוק שן ותשלח אל הנאמן אל ביתו לקרוא לו. המשרת שב ויאמר כי הנאמן עזב העיר לפני שתי שעות ואשתו נתנה לו מכתב לתת להגבירה. בידים רועדות קרעה את סגור המכתב ותקרא בו כדברים האלה: לכבוד הגבירה הצנועה אשת חיל מנשים באהל תברך מרת שלא יבוא עליה צרות רק ברכות ישועות ונחמות אמן. אחרי דרישת שלומו הטובה אודיע לאדונתי אשר ה' נתן חכמה בלב שלמה (הוא שם הנאמן) לראה את הנולד, ראה ראיתי ת"ל כי הענינים מסוכסכות והפרוץ מרובה על העומד והמסחר קאי על חד רגליה, כתרנגול בעידנא דריתחא. אבל אין משיבין על הקלקלה שלא מלאה פירות, וסיג לחכמה שתיקא. ואם מלה בסלע שתיקותא בתרין ולכן לא אמרתי לאדונתי אשר אין כסף לתשלומים לאדון זה והרכנתי בראשי כמו שעושה כל צדיק לפני גלי הים, היינו הצרות אשר ישלח לנו ה' ברחמיו כיסורין של אהבה, ובודאי אשה צנועה וכשרה כמו אדונתי יקבל כל זה באהבה וחכמית מבין דבר מתוך דבר. רק אני ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה אל תנחם את חברך בשעה שמתו מוטל לפניו, ולא יכולתי לראה בצרת נפש אדונתי ועל פי כן עשיתי כיונה הנביא שקדם לברוח, ואדונתי יודע מעצמה שת"ל אני איש נאמן וה' היה בעזרתי תמיד ובוודאי כך גזרו מן השמים וגזרה עיבדא דבטלא אך בין כך ובין כך ה' ינחם את אדונתי ויעלה מעלה מעלה, ואם ראה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו והמנחם אבלים ינחם גם אדונתי בתוך שאר אבלי ציון וירושלים אמן כן יהי רצון נאום שלמה בלאאמו"ר חיים חזק. כדברים האלה כתב לה ואני קראתי באזניכם אדוני בשפה אשר כתב, כאשר עשתה גם הגבירה, כי הסכינה לקרוא מכתבים כאלה ואת אשר לא ידעה הבינה מעצמה, גם המלמד עזר לה להבינה בינה. בתחלה היתה כְּמֻכָה בתמהון, אך כסור תמהונה מעליה אמרה: אמנם הוא איש ירא שמים אך בכל זאת הסכיל עשו כי לא גלה את אזני בתחלה מכל הנעשה, אך בו אבטח כי ישמר הסוד ולא יגלהו לאיש ואני אבקש לרפא ההרוס, בידי זר נוכל אך לחתות גחלים ולא לנהל בית מסחר כמסחרי. בידי ארפא ההרוס – היא מהרה ותצא לרפא השבר ותבוא לבית המסחר, ומה נבהלה בראותה כי בארגז נמצאו רק שלש מאות שקלים. היא נתנה בקולה על רואה החשבונות: איפו הכסף? – והוא הניע ראשו וכתפיו אך לא ביראת הכבוד כאמש ויאמר: ומאין אדע אני? – כה צעקה והריעה על כל המשרתים ותתנם כלם לגנבים, אך כלם הצטדקו כי לא בידם היו המפתחות רק בידה וביד הנאמן.

– הנאמן איש ירא אלהים הוא ולא יגנוב ואתם כלכם גנבים! – קראה בעזוז אפה ותהי כאובדת עצות, ובעצם היום ההוא יצא הקול כי כל כסף בית מסחר אשר לכסלון נגנב, ותהי מבוכה בעיר מאין כמֹה, למאות סבו את הבית מכל עברים, אבות הכלות והחתנים, האלמנות והיתומות אשר כספם הָפְקַד בידי הגבירה קראו ויצעקו ויילילו ויחרפו ויגדפו ויקללו, והקול עלה באזני הגבירה אשר ישבה כמתה על כסאה וכמעט הסתתרה בינתה. השמועה הגיעה גם עד האשכנזי וימהר גם הוא לבוא לביתה. כראות הגברת את פניו התעוררה ותקרא: מה לך פה? נבל! צא כרגע! – אך הוא לא התקצף בפעם הזאת כי אם לקח לו כסא ויאמר בנחת: שמעי הפעם דברי לטוב לך ולביתך –

– לא אובה ראות פניך ושמוע בקולך –

– אם תאבי או תמאני אחת היא לי עתה. אתמול כאשר חשבתי עוד אותך לגברת ובעלת אוצרות קצפתי קצף על דבריך אשר לא יתנו כבוד לפה הדובר אותם, ובאפי אמרתי כי בידי להכות ביתך שאיה, אך אני לא עשיתי כזאת ולא עלתה על לבי לעשות כזאת, ובני ביתך שלחו פחים ברגליך וידיחוך למדחפות, ועתה עלי להושיע לך –

– לא אובה לקחת עזרה מידך –

– ואם גם ילחם אתנו איש אשר יאמר לטבוע נפשו בגלי ים ויחפוץ לטרוף נפשו בכל תאות לבו, גם אז עלינו המצוה לחלץ נפשו על אפו, וכן הנך כעת בעיני. את נפלת מרום מצבך אל גלי העני והמחסור בפעם אחת ותמאני לקבל את היד הפשוטה לך לעזרה ועוד תחרפי ותקללי את האיש אשר קם לעזרתה לך. אך אני לא אסוג אחור ואעשה כחובה עלי על פי משפט אהבת אדם ואושיעך למרות רצונך ואקים ביתך על תלו למען בניך –

– אבל מה זה תבקש ממני, מדוע באת ביום אידי לראות בשברי ולשמוח על מפלתי? –

– קשי ערפך הכך בסנורים עד כי לא תחזי נכוחות. אתמול התנפלת עלי כלביאה ואני לא עול עשיתי ורעה לא חשבתי, והיום תקימיני לאויב ותאמרי כי אשמח לאידך בעת אשר כל לבבי יהגה טובה לך ולביתך –

– ומה תאמר לעשות למעני? –

– הנה כל נושיך יסבו על הבית ועל בית המסחר אשר נשאר עתה כאניה בלי רב חובל, ומי יודע אם ישאירו אף שארית מהפלטה. הנה תראי כי בגנבים שמת מבטחך, גנב אחד היה לך לנאמן – –

– שקר בפיך! הנאמן איש ירא אלהים הוא ולא גנב! –

– הלא כל אנשיך יראי אלהים ובכל זאת גנב אחד מהם את הכסף, ואחרי אשר המפתחות היו בידי הנאמן לא נוכל לחשד איש אחר בלעדו. אך לוא יהי כדבריך כי איש אחר גנב, והגנב הזה הלא בין משרתיך הוא וכל הסחורה עזובה עתה בידם. ומי זה לידך יתקע אם ישאירו מאום עד אור הבקר? –

– לי אחת היא, ביתי הכָּה לרסיסים –

– הכזאת תדבר אשת חיל ויראת אלהים? הן תעשקי חיל זרים ותתניהו למשסה לגנבים? ובזאת תמצאי חן בעיני אלהים או אדם? ועוד זאת כי אם תתאוששי אולי עוד לא גדל השבר כאשר תדמי כעת ועוד תמצא ידך לחלץ מצרה נפשך.

– בינתי תסתתר וכל עצה נסתרה מנגד עיני –

– לכן שמעיני, הנה אני הוא ראש נושיך ואני אוכל לקחת חלק בראש אחרי כי בידי שטר חוב כתוב וחתום כמשפט, ובידי הנושים האחרים אין כל מאומה, ואם כן הלא תביני כי אוכל לקחת במשפט הבית ובית המסחר וכל אשר בו –

– ואת האלמנות והיתומים תשלח ריקם, האין זאת? זה הוא ישר לב אשכנזי –

– הרגיעי רוחך ושמעי את אשר הוצאת מפיך ואז תבחני כי לא אותי כי אם אותך האשמת בדבריך; לפני רגע אמרת לתת יתר הונך בידי גנבים ואת האלמנות והיתומים לא זכרת. ועתה תחרפיני כי אחפוץ לקחת את אשר לי המשפט לקחת, כי הסחורה הן לי היא וכל יתר הפלטה לי היא אחרי כי בכספי קנית אותה, אך אני לא כן עמדי. אני לא אגזול חלק העניים, חלילה לי מעשות כדבר הזה. הודות לאלהים עֹשר אבי אשר עשה במשפט ויֹשר רב הוא, ואני יורש ביתו ונחלתו ובידי לעשות צדקה וחסד, ולולא חסתי עליך ועל ביתך כי אז נערתי כפי ממך והיית למשסה, כי נושיך אלה לא ישאירו לך אף מקום ללון, אך אני זאת אעשה, אני אשים כרגע חותם צר על בית המסחר, וגם את הבית הזה אקח בפלילים, ואז אבקש לכפר פני נושיך במחצה או בשליש כאשר תוכלי שאת ואת הנותר אשאיר לך ובנית לך בית חדש ותחיי בנותר כאשר תמצא ידך –

– ומדוע זה תטיב עמדי ותעשה כחסד הגדול הזה לי, אשר חרפתיך וגדפתיך אתמול: הלא דבר הוא! –

– את הדבר אשר בלבי לא אכחד, וכבר השמעתיך אתמול כי מלאך טהור בצל ביתך יתלונן אשר הוא עליך סתרה ולמענו הנני נכון להיטיב עמך כאשר ייטיב בן את אמו –

– לא אבין דבריך –

– אם כן אדבר בשפה ברורה, דעי כי בתך לקחה לבבי, והיא כשושנה פורחת בציה ואיש לא יבין ערכה פה בלעדי, אני הבינותי חין ערכה ואדע כי באור פניה אראה חיים עד העולם, ועל כפי אשאנה ואעשנה לגברת לי עד כי כל רואיה יקנאו בה והיתה גם היא גם אַתְּ מאֻשרה בחיים, את בתך תני לי לאשה ובנך אהיה –

– גם אם אמות ברעב ובתי תדוד ללחם ותושיט יד על פתחי נדיבים לא אתננה לגוי. עני לא חרפה הוא, אך לספח גוי אל המשפחה אעטה עליה כלמת עולם אשר לא תשכח ואבותי לא ימצאו מנוחה בגן עדן, בכל משפחתי אין משמד ואפיקורוס! –

– לא בעורון כי אם בשגעון הֻכֵּית ולכן תאחז במשפט ידי למען אצילך מדעתך – ענה האשכנזי וילך לו. ואחרי עבור שעה אחת שם חותם על בית המסחר וביום המחרת לקח לו את הבית במשפט וישלח לקרוא לכל הנושים למען ידבר עמם.

העלוי שמע את כל דבריהם בדברם יחד, ואף כי בוש משברו לקחת את הנערה לאשה, כי מה תסכון לו עתה כאשר היתה לנערה עניה, ואף כי אהבתו אליה גדולה מאוד ובכל לבו בחר בה מעֹשר, אבל זאת ידע נאמנה כי אביו לא יתנהו לקחת אותה, עלמה עניה לאשה, בכל זאת אכלתהו קנאתו בשמעו כי האשכנזי יאמר לקחתה לו, ובצאתו דבר את הגבירה ויאמץ לבה בבטחון באלהים כי לא יעזוב את חסידיו וידו לא קצרה מעשות לה נס ולהקימה עָל יען כי תאמין בו. גם הנערה שמעה דבריהם, אך על לבה עברו מחשבות שונות מאוד. רגע חם לבה וכל דמי עורקיה התגעשו ועוד מעט פרצה אל החדר להתנפל לרגלי האיש הנפלא הזה, ועד ארגיעה אחזתה פלצות ודמי לבה חדלו ממרוצתם בזכרה: הן “גוי” יבחר בי, מגלח זקן אשר חרפה היא לבת ישראל לצאת אתו בחוץ. והמחשבות האלה גברו על הראשונות ומה גם בשמעה דברי אמה, כי אבותיה לא ימצאו מנוחה בגן עדן בעבורה. ובצאתה מחדרה התיכה אמה כל אש חמתה עליה ותאמר כי היא היתה בעוכריה, כי לולא שמעה דברי הגוי העוכר ביתה כי אז לא באה עד הנה, רק הוא הביא עליה הצרה הגדולה הזאת ומידי בתה לה כל המצוקה הנוראה. והנערה לא ידעה ולא בקשה חשבון ועל כן לא ראתה כי אך לשוא טפלה אמה על האשכנזי חטאת אשר לא חטא. ולולא הֻכְּתָה בשגעון כי אז ראתה כי כמלאך מושיע ולא כעוכר ביתה היה, אך היא לא הרבתה מחשבות ותאמן בדברי אמה ותשם אשם גם נפשה כמו היא היתה בכל אלה, ולולא דברה את האשכנזי כי אז לא נגנבו חמשים אלף השקלים ולא באו הנושים לבקש את נשים ותדור נדר, לבלתי ראות עוד את פני העוכר ולבלתי השב אף דבר על כל דבריו, וגם הקימה נדרה, כי ביום המחרת בא שנית ויתחנן לפני הגבירה כי תחוס על נפשה ונפש בניה, גם אל הנערה שם דברתו וישביענה בשם אלהים כי תדבר על לב אמה ותוכיח לה משגתה. אך היא היתה כלא שומעת, לא נשאה עין ולא הביטה ולא הקשיבה לדבריו כמו לא לה דבר האיש.

השופטים באו ויערכו את ערך מחיר הבית והסחורה ויכתבו כתוב וחתום כי הבית והסחורה נתונים נתונים להאשכנזי בעד נשיו. גברת הבית ישבה על כסאה בעת אשר קראו הדברים באזניה ולא דברה דבר ולא הנידה עפעף ופתאום נפלה אחורנית כי השבץ אחזה ותמת אחרי שלשה ימים.

– אך מה זה תספר? – קרא בן דוב פתאום ויתעורר – הלא כל אלה נעשו בבית אבי, הן לא קורות בית אבי תספר. אדמה כי לא תרהיב עֹז בנפשך לדבר סרה בבית אבי, הן לא תדעו מי אני, אך אדמה כי לא בבית אבי תתן דֹפי –

– חלילה לי מזאת – ענה בלשן בשפתי תֹם – האני ארהיב עֹז בנפשי לספר קורות בית אביך? חלילה! בבית איש אחר בעיר אחרת קרו ויאתיו כל אלה –

– אבל הן גם בביתנו היה עלוי ואשכנזי והוא לקח ביתנו.

– ואם כן קרה גם את ביתכם כמקרה אשר קה את בית כסלון.

– דבר פלא הוא. דבר פלא, אך אדע נאמנה כי לא בבית אבי תתן דפי כי לא תעיז לדבר סרה על בית אבי, אך כל הספור לא יענג נפשי, עוד לא תדעו מי אני ואני ראיתי ארחות תבל וידעתי אנשים גדולים, אנשי שם וספורים טובים מאלה, לא ינעם לי לשמוע הספור הזה –

– אם כן אטום אזנך – ענה הצעיר בחברה.

בן דוב התבונן בפני הדובר אליו רגעים אחדים ויאמר: הן לא אלי דברת זאת? אדמה כי לא תעיז פנים לדבר אלי כזאת –

– אך לך ולא לאחר דברתי דברי – ענה הצעיר בשחוק על שפתיו.

בן דוב בשמעו מענה הצעיר הטה ראשו על צדו השמאלית וישם עיניו, את הימנית בחוג השמים והשמאלית במכסה האניה ואת ידו שם על צדו ויאמר: אדמה כי אתה הצעיר בחברתנו ואחשוב למשפט כי לא אשגה אם אומר כי אתה הצעיר בכלנו ולא לך לחות דעה. אני אעשה כאשר אחפוץ לפקוח אזנים או לאטום אותן, ולא אבקש מפיך עצה –. הצעיר חפץ לענות ובלשן רמז לו בעיניו לבל יעשה כזאת ובן דוב הוסיף לדבר: הספור לא מצא חן בעיני כי שמעתי טובים ממנו. אני אלך לי לשוח על האניה ולהתודע לאנשים כי בלי ספק גם אנשים נכבדים נמצאים על האניה ואתודע להם, עוד לא תדעו מי אני –. וככלות דבריו קם וילך לו.

רוב היושבים הניעו אחריו ראש והקטן הניע ראשו וכתפיו ויקרא: מעודי לא האמנתי לראות כסיל אדם כזה, ואולי הוא האיש אשר שמעתי מספרים זרות ותהפוכות ממנו, אדמה כי אמנם כן הוא, כי בשם בן דוב קראוהו.

– הרפואה אשר בה מצא אביו עֹנג היא גם לו למשיב נפש – אמר הצעיר.

– לדאבון לבי כן הוא – ענה בלשן ויוסף לספר: אחרי אשר מתה הגבירה היתה תאניה גדולה בבית, לא לבד הנערה עשתה מספד כתנים על אמה אשר חשבה כי בעונה ירדה לשחת, גם לא רק יללת הנער על אשר הפרידו בינו ובין הכלבים אהובי נפשו ויללת הכלבים כי נכרת אֹכל מפיהם בהפרד מהם מגן מעזם, כי אם גם כל האלמנות והיתומים, אשר לכלם נתן האשכנזי חלק טוב הרבה יתר מכפי המשפט, הלכו אחרי המטה ויעוררו זעקת שבר להולכת אל בית עולמה ותקללנה את הגוי, אשר הביא הצרה על בית אשת יראת אלהים כָמֹהָ, גם הספדן פתח בקול זעקת שבר: נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים, וכל השומעים נמגו בדמעות. וכאשר שבו הנער והנערה ממקום משכן עולמים לא סרו עוד הביתה כי אם אל דוד אמם אשר גר בעיר, ואשר לא מגדולי עשיריה היה, שמה לֻקחוּ לשבת עד אשר תקראם אֵם אמם, אשר היתה עשירה גדולה מאוד נודעת בכל הארץ, והיא היתה כבת שבעים שנה והבן והבת היו יורשיה. גם את האב אשר היה כאיש אין ברוחו נכונה, כי רפואתו נסכה עליו רוח עועים עד לאין מרפא הביאו שמה, אך הוא לא לארך ימים היה לטֹרח על אנשי חסדו כי רפואתו הביאה לו עד מהרה שֵׁנָה טובה, שנת עולמים.

הנערה היתה בבית דוד אמה והאשכנזי היה כגבר נדהם ולא ידע עשות עצות בנפשו. לשוא נסה למצוא ארחות בית הנערה כי לא נתנוהו לבוא שמה, לשוא שלח שמה מלאכים לדבר עמה כי גם אותם לא נתנו לבוא הביתה וכמעט קץ בחייו ויאמר לעזוב העיר, אשר על כן שלח לקרוא לו אנשים אשר יקנו את הבית ובית המסחר, אך לא נמצא קונה מבני ישראל אף בחצי המחיר, וגם מעם הארץ פחדו לקנותם מיראה פן יעלו אף היהודים עליהם, רק אחד נמצא בהם אשר בקש לקנותם וכמעט גמר אֹמר למכרם לו, אך האשכנזי נמלך את לבו ויאמר: אשלח עוד בפעם האחרונה אל הנערה אולי אציל מפיה דבר, ובלילה ההוא פרצה תבערה ותאכל את הבית ובית המסחר, ועוד מעט היה גם הוא אשר גר בבית מעת אשר מתה הגבירה, למאכלת אש, לולא חרף נפשו אחד מבני עם הארץ ויצילהו מהשרפה.

חפץ האשכנזי לא הצליח עוד בידו לראות את הנערה כי שמו עליה משמר, ומה גם אחרי השרפה, כי בבוא השמועה מהשרפה אל אזניה, והמבשר את הבשורה הודה לאלהים חסדו כי עשה נקמות בזעום נפשו וגם הגוי היה לשרפת אש ובעיניו ראה את אפר גויתו, והמבשר השני גם הוא בדבריו דבר אך לא אפר גויתו ראה כי אם עצמות יבשות אשר חרו מהלהב, והשלישי ראהו כאוז צלוי, ויהי כשמוע הנערה את הדבר הזה נתרה פתאום ממקומה, כמו יד נעלמה נגעה בה ותפרץ לצאת החוצה. וכאשר החזיק בה דודה וישאלה: אנה פניך מועדות? – ענתה בקול נורא ובעינים מאזרות זיקות: אליו, אליו! – ואז החזיקו בה בחזקת היד וכל הלילה צעקה ויילילה כמשתגעה ואחרי כן הֻכְּתָה במחלת קדחת נוראה ותדבר זרות כי היא אשת האשכנזי ויחד יעלו על המוקד, וקצרה יד איש מהפריד ביניהם, ואף אם יקומו כל מתי משפחתה ואמה ואבותיה מקברם לא יעצרו בעדה מלכת אחרי אישה מאור עיניה ומשוש רוחה. אתו תעלה על המוקד ושם תפרוט על פי הנבל ותדבר בשפות רבות אשר אף אחד מקרוביה לא יבין דבר וכאלה רבות דברה בְּחֻמָּהּ, והעוטרים עליה בשמעם דבריה חרדו מאוד ויגזרו אֹמר ויחליטו כי בקסמים צדד האשכנזי את לבבה ויושיבו שנים אנשים בחדרה לאמר תהלים למען הגן עליה מפני רוחות רעות, ודודה הדואג לשלומה ושלום ביתו פן ימצאו בו מזיקים מסלות צוה לבל יתנו לכל “גוי” לבוא אל הבית, ובכן נוחלה תקות האשכנזי לראות עוד פניה ויעזוב את העיר. וכאשר נרפאה הַחוֹלָה ממחלתה שלחוה אותה ואת אחיה אל אֵם אמה ואיש לא גלה את אזנה כי האשכנזי נצל מהשרפה, וגם היא לא שאלה את פי איש בדבר הזה, כי מני אז היתה עצובת רוח ודבריה היו מעטים מאוד.

שם איזבל אם אשת כסלון היה נודע כמעט בכל הארץ בעשרה וחכמתה ועוד יותר בחסידותה, כי חסידה היתה מאין כמֹה, כל בטחונה בימי חייה ובדרכי מסחרה שמה אך בהצדיק, על פיו נתנה את בנותיה לאנשים ותקח נשים לבניה, והצדיק ברכם תמיד במו פיו ליום החתונה, ובלי ספק גם ברכת הצדיק היא שעמדה לה כי האריכה ימים אחרי אשר כל בניה ובנותיה לקחו אל אלהים וגם בתה היחידה אשר נותרה לה, היא אשת כסלון אשר בה התנחמה, גם היא עזבה עתה אדמות, ואחרי כל הצרות האלה עוד תחיה הזקנה, ומי יספוק עוד כי רק בברכת הצדיק תחיה? ועל כן החזיקה גם היא במעזו ולמענו היה אוצר כספה פתוח תמיד, אף כי נקל היה לה לתת לעקור שן אחד משניה, לו גם היו שִׁנַּיִם בפיה, מתת שקל כסף לזר, וגם חסידיו שבעו מטובה וביתה היה פתוח לפניהם ושלחנה ערוך יום יום למען הקדושים האלה אשר יבקרו ביתה ולרגלם תבוא הברכה.

היא קבלה את בני בתה כאם את בניה, אף כי להשמעות אזנים לא אהבתה בתה והיא גם היא לא אהבה אותה. בכל זאת קבלה את הבנים באהבה, אחרי כי המה שאריתה בחלד, ומה גם את הבן אחרי כי הוא יאמר קדיש אחרי מותה. וכאשה חסידה ידעה את אשר לה לעשות למען בנה ותשלחהו אל בית הצדיק למען יתחקה על שרשי רגלי החסידים הנאמנים ויהיה כאחד מהם.

בעיר מושב הצדיק היה הנער אשר בין כה וכה מלאו לו שמונה עשרה שנה לאיש אחר, שם שכח את הכלבים ויללתם וכל חמודותיו מימי קדם ויהי לחסיד בכל דרכיו, הרבה לשיר ולהתנועע בתפלתו, אץ למקוה בקיץ ובחרף, שתה יין־שרף למכביר כאחד מבני הקדושים ויהי לחן בעיני כל רואיו, ואת אשר לא עלה על לבו לחשוב מעודו זאת חשב עתה. הוא שש מאוד על הכבוד הגדול אשר עטרוהו כלם אחרי כי הוא הגביר בכל עדת החסידים. הצדיק קרבהו כמו נגיד וכל בני החסידים אליו נשאו כפיהם בבוא יום משתה, אשר רק שבעה ימים בשבוע קרה מקרה כזה, כי יפתח ידו הרחבה וימלא פיהם הרחב, וישש מאוד על עשרו וכבודו, אשר פזרו לו המבקשים כספו, כי אל לעג בני העשירים אשר חשבוהו לכסיל לא שם לבו ולא התבונן, ויחשב את נפשו כחכם גדול, ופנת יקרת לכל עדת החסידים, ומה גם אחרי אשר לקח לו לאשה את בת בן הצדיק, ובמות אם אמו ויירש את הונה העצום אז דמה כי אין מי ישוה לו, וכן היה גם בעיני רוב יודעיו כי יחלו לעצתו ועוד מעט גם לחכם מדינה שמוהו. ולא לפלא הוא כי בקש לחות דעתו ולנהל בעצתו את כל עדת החסידים אחרי אשר חשב את נפשו לחכם הרבה יתר גם מהצדיק, רק יען כי להצדיק גלו כל הנצורות מן השמים על כן ידע יותר ממנו עת לכל חפץ, ובזאת האמין אמונה אֹמן עד אשר בא היום אשר אמונתו בהצדיק החלה ללכת הלוך וחסור. וזה הדבר: בעיר ההיא גר אחד מגדולי העשירים אשר אמונתו רבה על כל סביביו, אך הגה יצא מפיו ורבבות שקלים הובאו לידו, שטרי חובותיו היו כשטרי המלך עוברים לסוחר ומסחרו פרץ בארץ מאוד. וירבה לפזר כסף כאפר ויגר בארמנות, ומשרתים ושפחות לאין קץ היו בביתו. כל כסף אלמנות ויתומים וכל מהר ומתן וכל כסף אשר שני בעלי ריב הניחו עד יצא משפטם אור היו בידו, כי ברכת הצדיק היתה צנה לביתו לבל תאנה אליו רעה, והוא גם הוא כצדיק התראה בכל דרכיו. והצדיק אמר לכֹל כי אלהים יופיע על כל עצתו ומשלח ידיו, ואם כן יבין כל איש כי לכבוד מאוד נעלה נחשב לדבר עמו ואף כי לראות פניו בבואו לבקר את איש. כי מלבד בית הצדיק לא בקר בבית איש ואף לא בבית בני הצדיק, ועל כן קנא בו בן־כסלון וישטמהו בלבו. ומה השתומם לראות את הגביר הזה ביום אחד בבֹּקר בא אל ביתו ומבקש ממנו כי יתן לו שלשים אלף שקל כסף וביום מחר ישיבם לידו, ועל כן בא בעצמו כי סוד כמוס הוא וימאן כי ידע איש בדבר הזה, ולא שלח אחד מהמשרתים. הגביר אשר ביד משרתיו היה בידו לקחת כסף באשר נמצא, כי אך שלח דברו וכלם מהרו לתת על ידו את כל הונם וקנינם, הגביר הזה יבוא בכבודו ובעצמו לביתו לבקש כסף, הלא דבר הוא! זאת הבין גם בן כסלון, אף כי לא הרבה חשוב מחשבות תמיד, ויבא החדרה מקום אשר ישב בו רופאו אשר היה גם איש סודו ויספר לו את המקרה הזה, אם למען התפאר או למען בקש עצה, זאת לא אדע. אך הרופא אמר כי אות הוא לרעה ויעצהו לבלי תת הכסף בלתי אם ישאל את פי הצדיק, וכן עשה, כי יצא אל הגביר ויאמר לו כי ברגע הזה אין כסף בידו אך כעבור שעה יתנהו לו, וכרגע הלך אל הצדיק וישאלהו, אך הצדיק גער בו על כי אֵחר מעשות זאת ויצו עליו כי עד מהרה יתקן את אשר עִוֵת, כי בלי ספק בקש הגביר לנסותו לדעת אם לבבו שלם עמו, ועם איש כמהו אך טוב לחיות באהבה ואחוה, גם יפחד פן יחשוב הגביר כי מחסרון כסף לא נתן לו שאלתו כרגע וגם זאת לא לכבוד הוא לו בהודע בעיר כי אין כסף בארגזו. בן כסלון בשמעו זאת נִחֵם כרגע ממעשהו ויקצוף מאוד על הרופא אשר בעצתו יהיה לבוז כי הגביר יחשוב כי כסף לא היה בארגזו ובושה כזאת מי ישאנה?! ועל כן מהר ויקח את הכסף וישאהו בידו אל הגביר ויבקש לכפר פניו באמרו כי המפתח היה ביד אשתו. אך מה השתוממה נפשו בשמעו ביום המחרת, כי הגביר קבץ ביום אתמול כסף מכל הבא בידו ויברח וימלט לירושלים. אז מצא רופאו פתחון פה להראותו כי עצתו ישרה היתה ורק בעצת הצדיק אבדו שלשים אלף השקלים, ומני אז היה הרופא בעיניו כצדיק הרואה את הנולד ועמודי אמונתו בהצדיק רופפו, אך עוד פוסח היה על שתי הסעפים עד אשר בא מקרה אשר עשהו לאיש אחר.

אחד מאלה אשר רוששו על ידי הגביר בא אל הצדיק ויבקש כי יתמוך בידו אחרי כי על פי עצתו נתן כספו בידו וכאשר נָעֵר הצדיק כפיו מתמוך בידו, ענהו עזות כי עליו החובה לעשות זאת. הצדיק אשר עֹז פנים שנאה נפשו צוה להוציאו מהבית בחרפה ובוז, ותבער חמת האיש ההוא עד להשחית וישבע בלבו לנקום נקם מהצדיק ועוזריו וכן עשה. כי הלך לעיר המלוכה ויך את הצדיק בלשון כי הוא ימֹץ לשד הארץ וידו עם חומסים וגוזלים, גם ידו תכון עם הגביר אשר ברח וחלק כחלק חלקו כסף העשוקים אשר היו עתה באשמתו לעניים מרודים, ותהי עת צרה לבית הצדיק, כי חוקרים ושופטים יצאו ובאו כל היום ופני הצדיק הן לא יראה חנם, לתת או לקחת יבואו אל הצדיק, אך החוקרים והשופטים לא הסכינו לתת ועל כן היו למשא עליו, אשר על כן נועצו החסידים לב יחדו לשלוח אחדים מגדוליהם אל עיר המלוכה לדבר לפני השרים טוב על הצדיק, אך יען כי אין בהם אף אחד אשר שפתיו ברור תמללנה בשפת הארץ לכן לקחו להם למליץ בינותם את המליץ היותר טוב אשר קולו ישמע בלי אמר ודברים ובכל זאת יבינוהו כלם. את הכסף לקחו להם למליץ והוא דבר צחות מאין כמהו ויגד להצדיק צדקתו ויסכר פי כל שטן ומלאך רע.

כי בן כסלון נלוה עם המשלחים, זאת הלא יבין כל איש, אחרי כי הוא היה כמעט כחכם מדינה, אך זאת היתה לו להביא חדשה בלבו, כי יעזוב דרכו ויפלס לו נתיב חדש בחיים.

שאון העיר היפה וההומיה הזאת, רעש מרכבותיה, שאון המונה, האנשים לבושי מכלול ההולכים בחוצות, הנשים היפות אשר כלן כשרות גדולות תעדנה עדי ובכל זאת תשפלנה להביט גם בפני יהודי כמֹהו, כל אלה נסכו עליו רוח עועים ושכרון ויהי כחולם בהקיץ. ומה גם הנשים אשר התבוננו בו, ורבות מהן הביטו אליו באהבה, גם חשב לראות כי אחת מהנה הנידה עפעף לעמתו בחן, הנה בלבלו כל עשתונותיו, ואם חשב את נפשו עד היום כראש החכמים החל להתחשב עתה גם כיפה באנשים אשר כל הנשים תחלינה במחלת האהבה למראה פניו. עשתנותיו אלה שטפו ועברו לבו ויעלו גם על שפת לשונו ויגל את כל לבו לרופאו אשר נלוה עמו לעיר המלוכה. והרופא מהר ויחליט כי עד היום הזה לא ראה עוד חיים ולא ידע מתענוגות התבל אשר במלוא חפנים ימצא איש עשיר כמֹהו, ומה יועיל לך כל הכסף אשר בידך אם לא למען תמצא בו חפצי נפשך. הן בידך להתיצב לפני גדולים, וגם רוזנים יקבלוך באהבה וכבוד אם אך תחפוץ לבוא בסודם, ובידי לעשות כל הנפלאות האלה ותהיה לאיש אחר ותביט בתמהון על הימים אשר חלפו, איך חלפו הלכו למו בתֹהו בלי נחת ושמחה – חתם הרופא את דברו. וידו מצאה לעשות כהבטחתו, כי הביאו במושב שרים, כלם לבושי מכלול ולפי דברי הרופא המה כלם אצילי ארץ ולב בן כסלון שש בקרבו על הכבוד הגדול ועל התענוגים הנפלאים אשר מידי אוהבו זה באו לו, ולמען הראותו כי ידע לערוך את ערך חבריו החדשים שנה בגדיו, ואחרי עבור שלשה שבועות גלח גם זקנו, מבלי אשר שם עוד לבו לאשתו ולחותנו ולכל החסידים. אחדים מהמשלחים מעדת החסידים פגשו בו בחוץ וישתוממו על מראה עיניהם ויקראו שמע ישראל! וימהרו וישלחו דברם אל הצדיק כי חתנו המיר דתו, ובעוד ירח ימים גרש את אשתו ויהי חפשי לשמחת לבבו ולב אוהבו הרופא הנאמן אשר רפאהו ממחלת החסידות ויעשהו למשכיל, וילמדהו כל תורת ההשכלה על רגל אחת ללכת לבתי משחק ומחולות, לשחק בשחוק הקלפים ולשתות יין שאמפאניא, ויהיה משכיל בכל דרכיו.

לספר לכם כל מעשי תעתועיו בימים האלה תלא לשוני, אך בדברים אחדים אשמיעכם כי הוא בקש מאז ויודע למשכילים רבים מאחיו ויתחקה על שרשי רגלם ויפזר כסף כאפר. גרון החסידים יבש בכל עת מצמאה ובטן משכילים כאלה תחסר תמיד, וכאשר רוממוהו בקהל החסידים על פתחו נאד יין לעת מצוא כן גדול כבודו בפי המשכילים על פתחו צרור כספו בכל עת, והוא ידע לערוך את כל הכבוד הזה ויהי לנביא ההשכלה ויצור את החסידים בכל לב ויחזק בהשכלה עד אשר מטה ידו לשלם גם לנושיו ויברח מארצו אל ארץ אחרת וידוד ימים רבים בכל ארצות אשכנז עד בואו לעיר ווין ושם מצא אחד אשר היה ממודעיו לפנים והוא החזיק בידו והביאהו לבית הבאֶרזע. גם שם לא עשה עֹשר, אך תחת זאת עדה גאון וגֹבה ויתהלל תמיד כי הוא יוליך שולל כל באי הבאֶרזע ואיש לא יבין עד מה, כי איש לא ידע אותו ומי הוא. וביום השבר הגדול נבחר הוא לאחת האגודות להיות השעיר לעזאזל, כי דברי האגודה היו יגעים ומיסדיה פחדו לנפשם פן יודע מעלם בקהל כי עשו עֹשר ברמיה לכן בחרו בו ויתנו לו מעט כסף למען יברח לאמעריקא, וישמו עליו החטאת כי גנב כסף רב מאוצר האגודה ועל כן דלל האוצר. והדבר הזה מצא חן בעיניו כי בזאת יחשבו אותו כל יודעיו בוויין לאיש מזמות מאין כמֹהו ויוכחו לדעת כי עוד לא ידעו אותו ומי הוא. מה יעשה בארץ החדשה לא אדע, אך נפשי עליו תאבל בזכרי כי גאות לב אמו הביאה על ביתה שַׂמָה וגאות לבו הדיחתו למדחפות ומי יודע אם לא יִמָצֵא בקרב הימים מת באחת מרחובות ניו יארק כי נפחה נפשו ברעב. הא לכם תולדותיו כאשר הבטחתי ואדמה כי בצדק קראתי לספורי שם גאות כסילים, כי רק בעון גאונם בא להם שברם, ואם תחפצו תוכלו לכנות את הספור הזה גאון ושבר –

– אך איך ידעת כל אלה, הן ספרת לנו גם מסתרי מזמות לב העלוי והנערה והאם? – שאל האיש אשר בידו היה מכתב מסע – לוא ספרת לנו ספור מלבך כי אז לא שאלתיך כזאת והודיתי במו פי כי חוזה חזיונות אתה, אך אתה ספרת מקרה אשר קרה, ואיך תוכל לספר הגיוני לב אחרים, נכספה נפשי לדעת זאת.

– הוא צדק בדבריו – קראו שנים אחריו.

– אם נפשך תאוה לדעת את הסוד הזה, הבה ואגלנו לך – ענה בלשן בשחוק קל – אני הוא אחי העלוי הקטן ממנו –

– האמנם? – קרא כספיה ויתבונן בפני בלשן.

– אמנם כן הוא –

– ומה היתה אחרית הנערה? – שאל כספיה.

– ומה תחשבו אתם אדוני? מה היתה אחריתה? – שאל בלשן.

– היא מתה מעצר רעה ויגון – ענה האחד.

– היא חולה או הֻכְּתָה בשגעון – ענה השני.

– היא המירה דתה בקצפה על אבותיה – קרא אחימות ויתבונן בפני בלשן כמו קוה לשמוע מפיו כי מפתח שפתיו משרים.

– היא פרצה חוק ותפזר דרכיה – ענה הצעיר אף הוא חלקו.

– היא טרפה נפשה בכפה – ענה זרחי אף הוא חלקו. למענה הזה עבר שחוק קל על שפתי רעו אך לא ענה דבר, אולם בלשן ראה זאת וישם אליו פניו ויאמר: אדוני בפעם הראשונה אכבד לראות פניך ובכל זאת ארהיב עֹז בנפשי לשאל גם אותך מה תחשוב אתה? –

– יודע אני בעצמי שאינני כהן ואם אומר לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה, אמר אחד החכמים, וגם אני אומר כמֹהו, בדבר קל כזה כמו לעלות לדוכן או להשמיע מחשבתי בדבר אשה אשר לא ראיתי פניה מעודי, בדבר קל כזה נקל לי לבטל רצוני – ענה רֵעַ זרחי – אני אדמה כי אחריתה היתה כאחרית כל בנות ישראל, כי היתה לאיש –. בלשן שחק וימחא כף ויאמר: רק אתה שפטת משרים כי אמנם זאת היתה אחריתה, כי היתה לאיש חסיד לאשה ותלד בנים ובנות –

– ומה היתה אחרית העלוי? – שאל כספיה שנית.

– הוא גם הוא לקח לו אשה –

– ויותר בארץ ההיא? או לא נותר בארץ ההיא? –

– ומדוע זה תשאל כזאת? –

– נפשי תאוה לדעת זאת, או לא אתאוה לדעת זאת, אך בכל זאת אחפץ לדעת זאת –

– לא, הוא לא נותר בארצו, כי לא ארכו ימי שבתו בבית חותנו אשר אמר לתת לו כל הונו וקנינו יען כי רק בת אחת היתה לו, אך העלוי לא היה יכול לקבל את רוב הטובה הזאת, כי אם אמנם לא ברמיה סבב אותו חותנו באמרו כי יתן לו את כל הונו, אך כל הונו זה היה אך בשטרי חובות אשר נשו בו נושיו, והעלוי אשר לא ידע עוד דרכי הסוחרים לא הבין ערוך את העשר הזה ויבחר בבית מדרש לשבת שם ולהיות פרוש משלוח ידו באוצר חותנו, ואחרי שנה גרש את אשתו ויהי גם הוא לאיש אחר, ולוא ראתה אותו אחות בן דוב כי אז אולי חשבה כי הוא האשכנזי, אך היא לא ראתה אותו והוא לא זכר עוד אותה ויעזוב את ארצו וימצא נתיבות הבאֶרזע ועתה הוא אחד העשירים הגדולים הנודע לשם בארץ –

– נפלאים לי דבריך! – קרא כספיה – ואתה אחיו? או אתה לא אחיו? –

– ואני אחיו גם עד היום הזה –

– ומדוע לא תשב בביתו? –

– הסוד הזה כמוס עמדי, ואני הבטחתיכם לספר לכם רק תולדות בן־דוב ולא תולדותי –

– לא צמא לחדשות אני – ענה כספיה – או צמא לחדשות אני אך רק מעט, אך גם אני ידעתי איש אחד אשר בימי עלומיו או גם אחרי כן היה עלוי. אך אחת היא, ועתה הוא עשיר גדול מאוד ולו בתים בווין ובפריז, ואני אדע כל מעשיו ודרכיו וזה לא כביר נתן נקמות באשת עברתו, נקמות נוראות מאוד אשר כל שומען תצלנה שתי אזניו, ואני רק אני הייתי איש סודו רק אני או אולי עוד איש אחד, אך אחת היא, אני הייתי איש סודו –

– ספר נא לנו את הנקמה הזאת – קראו אחדים.

– עתה לא עת לספר עוד כי מועד ארוחת הצהרים הגיע, או אם לא הגיע עוד יגיע עוד מעט, אך אחת היא, וכאשר נתאסף יחד שנית אז אעשה זאת בחפץ לב –

ברגע ההוא צלצל הפעמון לאות כי יאספו לארוחת הצהרים ויעזבו כלם מקומם למען לכת אל השלחן הערוך. ויגמרו אומר להתאסף שנית ולשמוע את הנקמה אשר עשה העלוי באשת עברתו.

אחרי ארוחת הצהרים התהלכו לשוח מעט על מכסה האניה, היום היה צח, השמש הופיע בכל הדרו ויפז את העבים הקטנים אשר נִשָׂאוּ על חוג השמים וישנו פניהם מרגע לרגע כמשחקים בבמת משחק. פני הים היו חלקים כראי מלטש ורק במקום אשר עברה האניה השאירה אחריה עקבותיה, שבולת גלים אשר ראשיהם מכוסים בקצף, ומלבד באניה לא נראה כל חי, כל יצור, רק משטח מים אין קץ. ומראה התכלת ממעל ומתחת הרהיב עין כל רואה את המחזה הנפלא הזה בפעם הראשונה. באניה לבדה יֵרָאו עקבות החיים כמו היא התבל כלה ובלעדה אפס.

בלב איש מחשבות יתעוררו תמיד רגשות נפלאות לְמַרְאֵה הַמַרְאֶה הזה, רגשות אשר אין מלה בכל השפות להביען כמו, לא תוגה ולא פחד לא שמחה ולא תקוה יחוש לבנו, אך יחוש דבר מה אשר אין בו אף אחת מהרגשות האלה או כלן יחד. באניה יראה האדם מה שפל הוא ומה צר כֹּחו, בה יראה קץ, ויזכור קץ השמחות קץ האנחות קץ פגע וקץ תקוה גם קץ החיים. בהתהלכו עלי אדמות ויראה תמיד בעיניו מעשה אנוש או תחבולותיו, יצורי הבריאה וחליפות מחזותיה ישכח כי יש קץ, כי עינו לא תשבע מראות, והחליפות והתמורות אשר לעיניו תעבורנה הנה תקחנה לבו ותביאנה גם בו תמורה בעשתנותיו ומחשבותיו, אך בלב הים במקום לא תחזה העין לא מפעלות אנוש ולא פעל ידי הבריאה וחליפות כחותיה ומשטרה, לא תמירנה גם המחשבות פניהן מרגע לרגע, ומחשבה אחת מחשבה ארוכה מאוד תקח הלב רגעים רבים והיא תוליד הרגש הנפלא אשר לא נדע נכנהו. זרחי עמד שקוע במחשבותיו אחרי ארוחת הצהרים ויבט במים ומי יודע אנה נשאהו רוחו, ומי יודע כמה עמד עוד לולא נגש אליו גנובת, הצעיר בחברה, ויבא אתו בדברים, וישוחחו כחצי שעה עד אשר נקראו שניהם אל החברה לשמוע ספור כספיה. פני זרחי נפלו מאוד בגשתו אל החברה ועיניו הפיקו פחד וכמו ירא להביט בפני רעו, כי הסב תמיד פניו בהביט בו רֵעֵהו. לא רחוק מהחברה ישבו שלשה אנשים ולפניהם שלחן וישחקו בקלפים, אך המה לא הביטו אל החברה וגם בני החברה לא התבוננו בהם, המה ישבו יחד וגם בן דוב עמם, אך בפעם הזאת לא דבר דבר, ולחייו אשר כמו במראה עופרת וחוטמו אשר אדם כענב ועיניו אשר כסו עד החצי בשמורותיהן העידו בו כי בפעם הזאת לא ידע גם הוא מי ומה ואיפו הוא, ועוד בטרם החל המספר לספר נשמע קול נחרו, והצעיר אמר: זאת היא ההקדמה להספור. אחדים שחקו, אך בלשן אשר אהב לצון תמיד ישב הפעם במנוחה ויבט לפניו כמו מחשבות הגה לבו אשר משכוהו אחריו בחזקת היד. אחרי אשר ישבו רגעים אחדים הזכיר אחד את כספיה כי יחל לספר. הוא החליק שפמו ויפתח פיו ויאמר: אֲדוֹנַי: המספר לְפָנַי קרא את ספורו בשם גאות כסילים או גאון ושבר וגם אני יכולתי לכנות ספורי בשם זה, כי גם בו תשמעו איך נלכדה פתיות בגאותה ואיך בא לה שבר לרגלי הגאון, אך אחת היא, אני אקרא לספורי בשם:

 

ו. הַנְּקָמָה    🔗

העלוי – כן אכנהו בספורי – כי לא אחפוץ לכנותו בשמו – או לא אוכל לכנותו בשמו, אחת היא, העלוי בא לעיר ווין זה כעשר שנים. כן, עשר שנים או אולי תשע, אך אחת היא, כן, הוא בא לפני עשר או תשע שנים, וביום הראשון התודע אלי, ביום הראשון או ביום השני, אך אחת היא, ביום הראשון או השני התודע אלי, כי בא אל חדרי לשכור לו מעון, כי בחדר ההוא היו שתי מטות, כן, שתי מטות היו אז, ולפנים היו שם שלש, כן, שלש או ארבע, אך אני חפצתי לגור רק את אחד ועל כן הוציאו המטות מהבית ותשאר רק אחת למען שני, ועל כן בא לחדרי לשכור לו את המטה. הוא בא לחדרי מבלי אשר דפק על הדלת או דפק בקול דממה ואני לא שמעתי, כן, אך אחת היא, ועל כן קצפתי עליו כי ראיתי כי לא ידע דרך הארץ, ועל כן לא קבלתיו בפנים מאירים ולא בקשתיו לשבת, אך הוא לא פנה אלי וידבר את בעלת הבית וישאלנה מחיר החדר לחדש וכאשר אמרה לו חמש זהובים לחדש, כן, חמש או אולי שש, אך אחת היא, הוא נתן לה כשאלתה וגם על זאת קצפתי עליו, כי אני שלמתי רק ארבעה, ועל כן לא דברתי עמו שלשה ימים או ארבעה או אולי עוד יותר, אך אחת היא. אולם יען כי לא זאת דרכי לשבת כאלם לכן פתחתי פי ביום הרביעי או החמישי ואשאלהו לארצו ולחפצו ומגמת פניו. והוא ענני כי בא לווין לשמוע בלמודים בבית מדרש החכמות, ואני שחקתי לו, כי איש כמֹהו אשר לא תאר ולא הדר לו כי שפל קומה ודל בשר היה, שערות ראשו וזקנו צהובות ועיניו כהות, ואני שונא שערות צהובות, אך אחת היא, וגם דבר בשפה בלולה אשר כמעט לא הבין שומע, והאיש הזה יאמר להקשיב בלמודים בבית מדרש החכמות! על כן לעגתי לו, אך הוא ענני כי בעיני אראה כי בשנים אחדות יעשה לו שם, וגם על זאת לעגתי לו, אך הוא לא שם לבו אלי ויהגה הרבה מאוד עד חצות הלילה או עד השעה הראשונה אחרי חצות. ואני לעגתי לו, כי אמרתי לשוא יגרע שנה מעיניו כי לא יצליח או אם יצליח בלמודו לא יהיה לאיש גדול, אך אחת היא, הוא הגה תמיד וימאן לשבת ולשוחח עמי בבואי מבית המסחר ששם עבדתי. אבל בפעם אחת חדלתי מלהלעיג לו כי ראיתי כי יש בידו לעשות גדולות, וזה הדבר; בלילה אחד באתי מבית המסחר ואשב על הכסא או על הערש, אך אחת היא, ישבתי ובקשתי חשבון אשר כבד היה לי מאוד למצאהו, וכל היום התפוצץ ראשי מרוב מחשבה ומאומה לא מצאתי, וכן עשיתי בלילה שעה תמימה או אולי שתי שעות, אך אחת היא. אך לשוא, אז קראתי באפי: יקחך אֹפל, או יקחך בכור מות, לא אזכור עוד, אך אחת היא, ובקראי כזאת התעורר העלוי וישאל: את מי תקלל? – אני הגדתי לו כי לא אותו כי אם את החשבון הארור אשר נלאיתי לבקש בו סדרים, הוא הביט בחשבון ויקח העט מידי ויסדרהו כרגע ויאמר: הא לך את אשר בקשת –. אני לעגתי לו, כי איכה ימצא החשבון ברגע אחד ואני לא מצאתיו ביום תמים ואשמורה בלילה, אך הוא ענני: אם תבין דבר מה בחשבון הלא תראה כי צדקתי. התבוננתי בחשבון ואחשוב רגע ואולי רגעים אחדים, אך אחת היא, ואדמה כי באמת צדק, ועל כן ספרתי ביום המחרת בבית המסחר את הדבר הנפלא אשר ראו עיני, וראש החושבים שאלני עליו מי הוא ויאמר לי כי אביאהו אתי לבית המסחר. אני עשיתי כדברו וינסוהו שם בחשבונות שונים והוא הפליא לעשות עד כי השתוממו כל העובדים בבית המסחר, וכרגע ההוא בא אדון בית המסחר או אחיו לא אזכור עוד אך אחת היא – –

– גם לנו אחת היא – קרא הקטן וישחק בקול – אבל למה לך לשנות ולשלש בכל רגע אחת היא? ספר כאשר יספרו כל המספרים –

– אני לא בקשתי עצה מפיך. כאשר תספר אתה או אחר, אחת היא, אז לא אשאל שאלות ולא אפריעהו – וככלותו דבריו שב לספר ספורו. אך אחרי כי גם פני כל השומעים העידו בהם כי חשבו את אשר דבר הקטן, רק הסתירו מחשבתם בחבם לכן אדמה כי גם להקורא לא אחת היא אם ישמע בכל רגע אחת היא, לכן אמרתי אספרה אני את אשר שמעתי ואקצר בדברי לבל תארך לו העת.

העלוי החל למצוא מסלות בתי המסחר וימצא שם עבודה ושכר לפעולתו. שם שמע נפלאות הבאֶרזע כי תרומם איש מאשפות בין לילה ותעשהו לכביר אוצרות וגם בין מושבי רוזנים תושיבהו, והוא אשר בקש אך להתנשא השיב אל לבו: הן דרך הדעת ארוכה מאוד ומלאה חתחתים, ובמה נחשב הכבוד אשר נמצא ברוב עמל ויגיעת נפש, אם לא גם כסף יבוא לרגלו, ויגמר אֹמר כי טוב להיות איש אוצרות בין לילה מהיות איש דעת אחרי שנות עמל ומחסור, ואחרי כי בטח בלבו כי ההון אשר נחל מאבותיו לא יאבד בשחוק ההוא לכן בקש וימצא את מקור העשר והגדולה, ואם כי לא בין לילה היה לאיש אוצרות אך אחרי עבור שתי שנים אמרו כל יודעיו כי באוצרו ימצאו שלשת מאות רבבות וכבר נחשב כאחד מעשירי העיר ומפניו נחתו כל אלי הבאֶרזע ויהי דברו כדברי האורים, אם לקח אז לקחו כלם ואם הוא נתן אז מהרו כלם לעשות כמֹהו, ואחרי אשר יצלח איש לשם כזה הן נקל הוא לאסוף הון כחול הים, וגם אסף הון למכביר, עד כי גם גדולי עשירי הבאֶרזע בקשוהו לבקרם בהיכלם. והוא גם הוא גר בארמון מרכבות ועבדים ושפחות היו לו. ועשרו פרץ מיום למיום, ועשירים רבים בקשו לתת את בנותיהם לו, אך הוא נשא עיניו אל בת אחת האצילים, כי גם שם אציל נִתַּן לו. בימים ההם מת הגביר הנודע בעיר אשר גם הוא עשה עֹשר בהבאֶרזע, והוא היה נכבד מאוד ברוב פזרונו ובצדקות אשר הרבה לעשות וינח כל הונו לבנו, וארבעת מאה רבבות לבת בתו היתומה באין אב ואם, ואל היתומה העזובה הזאת נשא עיניו ויחשוב כי אך הגה מפיו יצא והיא תרוץ בשמחה אחריו. זאת חשב הוא אך היא אחרת חשבה.

היתומה אף כי נולדה על ברכי אבות חובבי עמם ואשר כבודם היה גדול מאוד בעיני היהודים, בכל זאת לא אהבה את בני עמה בלבה, כי כלם גם האצילים בהם נבזים היו בעיניה, ואינם יודעים דרך הארץ ולהתהלך את נשים כבני עם הארץ. ולראות חרב מצמדת על ירך אישה בצאתה עמו לשוח ברחובות קריה היה יקר בעיניה מכל חמודות התבל, ואך זאת היתה תאות נפשה וחזיון רוחה.חרב אותה נפשה, ובני עמה הן יעשו חיל רק בעבדם לאלהי הכסף אשר גם בהסתירו פניו מאיש אך יִוָרֵשׁ ועוד תקוה נשקפה לו לשוב לעשות עֹשר, לא כן אלהי המלחמה אם הוא יקצוף על איש וישפילהו או יקצר ממדת קומתו אך במדת ראש אחד, אז אין כל תקוה לשוב להיות עוד למפקד צבא מלחמה, ועם ישראל עם אוהב תקוה הוא, ועל כן יפחד ויגור מפני אליל המלחמה. והיתומה אשר החרב היתה כל תקותה בחלד ואשר על כן כבדה גם היא את אלהי המלחמה בלבה, היא חשבה את בני עמה כבני אל אחר ותבקש לה רק בן אמונתה עובד לאלהי המלחמה, ובכספה וביפיה בטח לבה כי תאות נפשה תנתן לה.

היא בטחה ביפיה כבכספה, ומי יאמר לה כי בטחה במשענת קנה רצוץ? הן הראי המלטש אשר בו התבוננה לרגעים החליק לשון וירבה להלל יפעתה ככל בחורי חמד בצאתם אתה לחול במחולות, והראי המלטש הן לא יכזב ולא יחליק לשון. אך בכל זאת נמצאו אנשים ומה גם נשים, אשר שמו בראי תהלה ויתנוהו כחנף ומכזב מאין כמהו, המה אמרו כי נערה בת עשרים בעלת קומה ממצעת ובריאת בשר וצואר עב ושערות אדומות ועינים ירוקות פה רחב ושפתים עבות וחוטם שרוע ומצח קטן לא בין היפות בבנות תחשב, ולפי דבריהם תמצאנה הרבה בנות חן כמֹה בין השפחות והמבשלות הבאות מארץ באֶהמען, אך קולם לא הגיע לאזנה וכנגדם דבר הראי בשפה ברורה. ולא רק הראי אשר לא באמר ודברים הִלֵל יפעתה כי אם גם הנערה אשר שרתה לפניה, אשר קומתה דמתה לתמר ובמצעדי רגליה היתה קלה כאילה, ועיניה כמראה תכלת ושערותיה שחורות ומצחה זך משלג ופיה צר ושפתיה שושנים, הנערה הזאת אשר באמת לא רעת המראה היתה, זאת העידה בה גם גבירתה, היא נאנחה בבֹּקר בבֹּקר בעזרה לגברתה ללבוש מחלצותיה ותרב את יוצרה אשר לא ידע מדה וקצב, כי לאחת יתן הון עתק וגם חן ויפי ולשנית אין כל – הה! לוא היתה יפעתי החצי מיפעתך וחשבתי נפשי למאשרה בתבל – זאת שמעה יום יום ואיך לא תאמין בעדות נאמנה כזאת? ועל כן האמינה ביפיה ותשען עליו כעל מבטח עֹז. וביפיה רם לבה עד מאוד עד כי בזתה לכל בחורי חמד אם לא חגורי חרב היו. ומה רבו כעשה והותה בראותה כי דודה יקרב באהבה את העלוי אשר חדש מקרוב בא ותמול עשרו וידבר עמו כאת אוהב וָרֵעַ, הן היא זכור תזכור עוד פתגם אבי אמה אשר אמר תמיד: עוד מעט יחשוב כל אביון, אשר ידו מצאה שתים שלש מאות רבבות, את נפשו לעשיר. ואת האביון הזה ידבר דודה ידידות. זאת היתה כרקב בעצמותיה ותשמיע מדי דברה עמו את הגות לבה, אך הוא שחק לה ויאמר: כילד תדברי, לך לדעת לערוך את ערך האיש הזה, כי האשה אשר לו תפול לחבל תהיה מְאֻשָרָה בבנות. התדעי כי איש כמהו ראָטהשילד יהיה ברבות הימים. –

– אני אבקש לדעת את ערך הקוף הזה?! – ענתה היתומה ותעקם שפתיה – קוף הוא וקוף יהי וגם ערך ראָטהשילד לא גדול בעיני –

– חלילה לי מצות עליך כי תדעי לערוך ערך איש או אין, את היא גברת נפשך, אך לוא לעצתי תשמעי כי אז הטיבות לנפשך –

– לגֹעל נפש לי לדבר אודות יהודי נבזה כזה – ענתהו ותספר ביום השני לרעותיה כי הכתה את דודה אחור בשבט פיה, ויהי הדבר לדבת רבים. ובכל זאת אמר העלוי בלבו, לוא ידעה אותי כי אז אחרת דברה, ועל כן עלי להתרועע אתה למען תדע את ערכי, וכן יעצהו גם דודה.

ביום הֻלֶדֶת את היתומה עשה דודה משתה ויקרא לכל אדירי הבאֶרזע, גם אנשי השם בשיר ומליצה והמשחקים בבמה נקראו שמה, ובין יתר הקרואים היה גם העלוי. בעל הבית חשב בלבו כי בראות היתומה את כל כבוד העלוי כי כלם יכבדוהו ולמוצא שפתיו ייחלו אז יהפך גם לבה לכבדהו, אך עצתו נשארה מעל; כאשר נגש העלוי אל היתומה אשר שתה כל עדיה עליה וַתֵּרָאֶה כפסיל שיש בבית אמן מְסֻבָּל בזהב ובאבנים טובות, ויאמר אליה בשפתי חן: אחלי נערה עדינה, עשי אתי אות חסד וכבוד לצאת אתי בתחלה במחול – אז ענתה בעינים רמות: אני כבר הבטחתי למידעי לחול עמהם כל הלילה, אך לבל תִוָתֵר בלי רעיה הנה אציג לפניך את האמה אשר תשרת לפני ואדמה כי תדע לערוך את ערך הכבוד אשר תעשה לך בצאתה אתך במחול –. העלוי, אף כי חמתו בערה בו עד להשחית, שחק במאור פנים ויאמר: סלחי לי גבירה כי שגיתי, כי רק עם האמהות עמן אכבדה, ואני אמרתי כי את האמה אדבר, וזאת הנצבת על צדך היא הגבירה, אך עתה בשמעי מפיך כי את היא הגבירה אנחם מדברי ואשמח מאוד לחול את אמתך אחרי כי היא גם יפת תאר –. היתומה בקשה להתעלף בשמעה דבריו – אך נמלכה כי אז יגדיל עליה שונאה עקב ועל כן אמצה כחה ותסב פניה בשאט נפש. ומני אז חדל העלוי מבקר בבית דודה וגם את פניה לא ראה עוד. אך בלבו נשבע לנקום נקמת כבודו ממנה, וחפצו גם הצליח בידו.

אחרי אשר קרה המקרה הזה עזב העלוי את עיר ווין וישב בפריז שנה תמימה כי גם שם פרץ מסחרו וכבוד ביתו, ואת כספיה לקח עמו, כי הכיר לו טובה על אשר הורהו דרך העושר והכבוד ויעשהו לנאמן ביתו. ואם כי בבית המסחר לא רבה היתה עבודת הנאמן הזה, אך תחת זאת שלחו אל כל מקום אשר חפץ לדעת מה נדבר שם, והוא היה תמיד ציר נאמן לשולחו. ואחרי עבור ששת ירחים לשבתו בפריז, בא כספיה ביום אחד ויאמר לאדונו כי היתומה מווין עתה בפריז ובביתה משתה תמיד, וכי רק בני עם הארץ ימצאו מסלות ביתה, ואך שנים שלשה יהודים מבני המעלה יבקרו את ביתה, עתה אמר העלוי עת לעשות היא.

בשבוע ההוא בא כספיה שנית אליו ויאמר לו, כי איש אחד אשר פניו שחורים כפני הכושי ימצא עתה בעיר ואחד מרעיו גלה לו סוד כי האיש הזה הוא בן השלטן ממאראקא אשר גֹרש מאת פני אביו כי יבקש לתת המלוכה לבנו הקטן ממנו, אך הוא, כספיה לא יאמין בדבר הזה. אף כי להשמעות אזנים בקר האיש בבית גדולי השרים וגם בארמון אייגעניע המלכה היה וַיִוָתֵר שם כרבע שעה.

– בקש לְהִוָדַע להאיש הזה – ענהו אדונו – ואם תמצא ידך הביאהו גם לביתי, כי כסף דרוש בכל עת לאדונים כאלה ואוצר כספי פתוח לפניו –

– בלי ספק תדע אתה יותר ממני את אשר תעשה – ענה כספיה, ואחרי ימים אחדים הביא את האיש אל ביתו. והעלוי אשר השתומם רגע בראותו פני האורח, זאת ראה גם כספיה, קבלהו אחרי כן ברב כבוד ויקרא לו בשם בן מלך – אך האיש התעורר ויאמר: הס, אל תשמיע כזאת באזני, ומי הגיד לך כי בן מלך אני, שקר הדבר! – אך אחרי אשר הרבה העלוי לדבר עמו ולהבטיחהו נאמנה כי הוא איש נאמן ולא יגלה סוד אחר ומה גם אחרי אשר השמיעהו כי אוצר כספו פתוח לפניו וילוה לו תמיד בלי נשך, אז נמוג לב בן המלך ויכרות אתו ברית אהבה נאמנה, ולאות ולעדה על אהבתו גלה לו סודו כי לא רק בן השלטן הוא ויפחד מאוד לגלות הדבר פן יודע לאביו אשר ישנא את אמו ויחפוץ להנחיל ממלכתו לבן האהובה וישלח מלאכים חרש לרצחו נפש ועל כן יסתיר שמו לבל יודע הדבר עד אשר ימות אביו אשר חולה הוא ונוטה למות ואז תפול הממשלה בידו כי כל העם יאהבהו, לא רק זאת גלה לו כי אם כי גם כסף יחסר לו, ועזרתו יזכור לו בכל ימי חייו – והעלוי הֶרְאָה לדעת כי יודע הוא לערוך את ערך האהבה הזאת ויצו לתת לו עשרת אלפים כסף ויקבל ממנו שטר חוב אשר בו כתב שלשים אלף באמרו כי פן לא יצלח למלוכה ואז עליו לבקש הכסף מאת אחיו, וטוב לו כי השטר יהיה על יותר מאשר נתן למען תמצא ידו למצער את אשר נתן – בן המלך הראה נדיבת לבו כבן מלך ויאות כרגע לדבר הזה, ומני אז שב כפעם בפעם לבקר את בית העלוי ולא שב ריקם, ובידי העלוי רבו כמו רבו השטרות משבוע לשבוע ובכל זאת הוסיף לתת. ועל כספיה צוה לגלות הדבר בסוד לכל רעיו כי בן השלטן ממאראקא יגור בפריז וישנה שמו ויראהו לכל למען ידעו מי היא. וכל השומעים את הסוד הזה האמינו בו, כי אמנם גם במכתבי העתים היה כתוב כי השלטן ממאראקא קצף על בנו יורש העצר ויבקש המיתו והוא ברח וימלט, ועל כן מהרו לגלות הסוד גם לרעיהם, עד כי אין בית בפריז אשר לא נודע בו הסוד הזה, וגם עד אזני היתומה הגיע ותבקש מאוד לראות פני בן המלך, ותאות לבה נתנה לה, מבלי אשר ידעה מי היה בעזרה.

היא עשתה משתה ותקרא לכל מודעיה ותבקש את אחד מאוהבי ביתה כי יביא גם את בן השלטן עמו וחפצה הצליח בידו. לשמחת לבבה לא היה קצה בראותה את הכבוד הגדול כי בן מלך יבקר בביתה ותדבר אליו בחן כאשר מצאה ידה ותבקשהו לכבדה במאור פניו בכל עת אשר יעלה על לבו, כי לששון לב יהיה לה לראותו בביתה תמיד. בן המלך גם הוא הרבה להלל יפעתה וחכמתה ויבטח לה כי לששונו אין קץ על כי נודע לאשה נעלה כמֹה – וביום המחרת בא אל העלוי ויספר לו כי נודע לאחת הגבירות מבנות ישראל, נערה בלי חן ודעת. וישאל עצתו אם להוסיף ללכת שמה או לחדל –. העלוי ענהו כי לדעתו הנערה טובת טעם, ומה גם אחרי כי היא עשירה אשר כמעט אין כמֹה בכל העיר, ועוד זאת כי היא לא תלויה בדעת אחרים ובידה לעשות כחפצה והוא דבר גדול בעת הזאת, אך השמר לך לבל יעלה שמי על דל שפתיך בדברך אתה, כי היא אויבת אותי ושמי לה לחגא – בן השלטן הבטיחהו לעשות כדברו, וגם בלבו חשב כי צדק העלוי מאוד במשפטו, כי נערה עשירה גדולה מאוד ועומדת ברשות עצמה דבר גדול הוא, ועל כן הרבה לבקרה בביתה ולהלל יפיה וחכמתה והיא חין ערכו וחכמתו, ואחרי התהלה באה האהבה ולרגלי האהבה החתונה כדת.

עוד טרם בא יום החתונה ידע העלוי מכל אלה וישמח מאוד בשמעו זאת מפי כספיה, ויאמר בעליצות נפשו: עוד מעט ואראה באויבתי. היא חרפה אותי קבל הנאספים בבית המשתה ואני אתן שמה לחרפות לעין התבל כלה, ימים רבים תהיה נגינת כל בתי המשתה ולמשחק ולמשל בכל בתי האצילים והעשירים. כספיה השתומם בשמעו, דבריו כי הוא דמה כי השמועה כי היתומה צדדה בחכה לויתן כזה, תדאיב לב אדונו מאוד, אך השיב לנפשו: אחת היא אם הגביר ישמח אשמח גם אני. בכליון עינים חכה העלוי ליום החתונה עד אשר בא וביום ההוא שלח אליו את כספיה לקרוא לו. בתחלה מאן לבוא כי אמר כי יחפוץ לעשות כעצת העלוי ולהסתיר הדבר מעיני הכלה היעודה לו כי דבר לו עמו, ועל כן יחפוץ לחכות עוד ימים אחדים עד אחרי החתונה, ואז יראֶה אתו פנים, אך בשלוח העלוי שנית את כספיה ויאמר לו: אם ימאן ללכת צוה עליו בשמי כי יבוא – בשמעו הדברים האלה קצף ורגז עד מאוד ויקלל את היום אשר בו נודע ליהודי, ובכל זאת בא לביתו למען ראות פניו בפעם האחרונה, כאשר אמר בקצפו. בפנים מפיקים רגז בא אל העלוי וירב בו על כי העז פניו לצות עליו, ולא זכר מי הוא – העלוי הצטדק וישם האשמה בראש כספיה כי לא הבין כי עליו, על כספיה, צוה כי ילך שנית אחרי כי ירא ללכת בפעם השנית והכסיל חשב כי הוא יצוה על בן השלטן –

– אבל מה חפץ לך בי היום? – שאלהו בן השלטן.

– הן יום חתונתך היום ואתה לא הודעתני מאומה –

– העם עלי החובה לתת לך דין וחשבון על מעשי? –

– חלילה, חלילה לי מזאת לחשוב גם זאת לך לחובה רק חשבון החובות אשר אַשה בך חפצתי לדעת ולא עוד –

– הלא תדע חשבון הכסף אשר לקחתי ממך –

– לא, זאת לא אזכור עוד רק את אשר תראינה עיני בהשטרות.

– הזאת היא אמונתך? הלא הבטחתני לקחת מידי רק כפי אשר לקחתי מידך ואיה איפו פיך? –

– הן גם אני אמרתי לך כי אם מידי אחר אבקשנו אז אקח ככתוב על השטר –

– ומי הוא האחר אשר מידו תבקש? –

– מי יהיה האחר אם לא היעודה לך? –

– ואתה תחשוב כי היא תוציא כסף רב כזה מאוצרה בלי אֹמר ודברים, הן הכסף הכתוב על השטרות רב מאוד –

– כן הוא, כן, הוא רב מאוד כחלק הששי או החמישי מכל אשר בידה, אך אני אדמה כי גם זה מחיר מצער לנערה בלי חן ודעת למצוא איש כמוך –

– איך מלאך לבך לדבר כזאת באשתי! – קרא בן השלטן בחרי אף – הידעת את מי תדבר ובמי נתת דֹפי? –

– אבל הן לא אני נתתי לה שם הכבוד הזה, כי אם לא אשגה שמעתי כאלה מפי כבוד מלכותך לפני שני ירחים, ואני לא ידעתי כי נהפכת לאיש אחר ותשכח דברי האיש אשר דבר בטרם נהפך לאיש אחר. אך אם לא לרצון לך דברי כי אולי ראית כי שגית ובאמת היא נערה אשר לה טעם ודעת, אז אומר לך למען הרגיע רוחך כי אחרי כל אלה תפתח ידה בשמחה לשלם חובותיך, הן היא תחפוץ להיות בת מלך ואיך תעזוב את אישה בן המלך בעת צר? –

– אך איך אלך היום לבקש הכסף מידה? היום? ביום החתונה!

– חלילה, חלילה, זאת לא עלתה על לבי, רק חפצתי לתת לך עצה טובה ונכונה לטוב לך; עד היום היתה הנערה אשר היא עתה עשרים ושש שנים עומדת ברשות עצמה אך לכל יש קץ, ועתה אם תהיה לך לאשה עליה לעמוד ברשותך ולא אתה ברשותה, האין זאת? –

– כדבריך –

– ואם כן עליך להיות אדון הבית והכסף וכאשר תחפוץ לעשות דבר מה אז אל יזיד איש לקום לשטן לך, ואף לא אשתך כי לא נעים יהיה הדבר לבן מלך כמֹך –

– צדקת בדבריך –

– ומי יודע כמה יארכו ימי האהבה, הן כזאת נראה בבֹּקר בבֹּקר כי הימים האלה חיש קל כצפרים עפות יחלופו, ואם כזאת יקרה גם אותך את אשתך מה הועלת לך בכל אלה. הן עבד תהיה לאשתך, אשר היא תהיה הגבירה, ולא בן מלך, וכבודך לא יהיה עוד גדול בעיניה, אחרי כי היא תהיה לבת מלך, ועל כן עליך להיות חכם ולראות את הנולד –

– ומה אעשה? אני אראה כי נאמנים דבריך אך מה אעשה אם תמאן לעשות כזאת, ואם תאמר כי אבטח באהבתה אשר לא תמוש מלבה לעולם? –

– אז תענה ותאמר לה בדבריה כי אהבתך לא תמות בלבך וחיה תחיה ותפרח כשושנה וכחבצלת וכל הנצנים אשר בתבל כלה, אך אם היא לא תשימך לאלוף להאוצר בכתב אמנה כאשר תשימך לאלוף נעוריה, אז אות הוא כי כל אהבתה אך ברוח פיה היא ולבה אחרת יחשוב, רק להכבוד הגדול תתאוה נפשה ולא בך בחרה וכאלה רבות. והיה כאשר תדבר כאלה תֵחַת מאוד ותעשה ככל אשר תבקש והיה כאשר תהיה אתה האלוף להאוצר אז תמצא ידך לעשות ככל אַוַּת נפשך וגם אני לא אבקש מידך ככל הכתוב על השטרות אחרי כי מידך אקבל את הכסף –

– משרים דברו שפתיך – ענה בן השלטן – ואני אעשה כעצתך ומחר או ביום השלישי אביא לך כספך, ועתה היה שלום כי העת עוברת ועלי לעשות כל אלה בטרם נלכה לבוא בברית יחד –

– עוד דבר לי אליך – ענה העלוי.

– ומה תבקש עוד? – שאל בן השלטן בלי חמדה.

– אחרי אשר שמעת בקולי לעצתי האחת ארהיב עז בנפשי לתת לך שניה אשר גם היא לא נופלת מהראשונה והיא גם היא לטוב לך. התחפוץ לשמעה מפי?

– דבר, אך מהר לכלות דבריך –

– אם אין עתותיך בידך נוכל לחשוך דברינו לעת אחרת –

– אבל למה זה תענני בדבריך? הן בידך היה להשמיעני כבר את אשר בלבך ומדוע זה תרבה דברים? שומע אני –

– טוב תעשה כי תשמע לעצתי הנאמנה ותדבר על לב אשתך לשום פניכם אחרי החתונה לנסוע לארצות הקדם, הן זאת היא עתה דרך הארץ לנסוע אחרי החתונה –

– גם אני כזאת חשבתי, אך מדוע זה תיעצני לנסוע לארץ הקדם? – שאל בן השלטן ועיניו בחנו את הדובר בו. העלוי לא התבונן בו ויען: יען כי לך דרוש להסתתר כאשר אמרת, ועיר כפריז, וגם איירופא כלה לא מקום סתר הוא, דבר חתונתך את עבריה יודע עד מהרה בקהל, ומכתבי העתים יספרו את דבר הפלא הזה. ואני אחשוב למשפט כי לא ינעם לך כי יִוָדַע זאת בקהל – פני בן השלטן נפלו בשמעו הדברים האלה, ובחרדה נראתה עליהם, אך הבליג וישמע ולא ענה דבר, והעלוי הוסיף לדבר כמו לא ראה זאת: ועוד זאת כי בארץ הקדם תלמד אשתך להוקיר את אדונה, לא כבנות איירופא אשר הנה גבירות לבעליהן. הישרה עצתי בעיניך? –

פני בן השלטן העידו בו כי לא במאד מאד תנעם לו לשמוע תורת העלוי ועצתו, ובכל זאת ענה ואמר: צדקת וכדבריך אעשה –

– אם כה תעשה תיטיב לך – ענה העלוי בשחוק קל, כמורה אשר ישיש לראות כי תלמידו בן מקשיב הוא – יומים אחרי החתונה, או אולי יום אחד, ואם תמצא ידך אולי גם ביום ההוא תשימהו לדרך פעמיכם, אך את הכסף הן תביא לי בטרם תעזוב העיר, האין זאת? –

– התספוק באמונתי? – שאל בן השלטון ושפתיו צללו.

– חלילה, חלילה לי מזאת, רק להזכירך חפצתי כי טוב לך למהר לעזוב העיר, ועל כן פן לא תוכל לקחת לך מועד לבוא הנה ביום ההוא, על כן אמרתי להזכירך גם על דבר הכסף, כי אולי בלילה אחרי החתונה תוכל לעשות זאת או בבקר השכם, לבל יפריעך כספי ממעשיך, רק זאת חשבתי וזולת זאת אין דבר.

– היה נכון ובטוח כי כספך יבוא לידך בעתו –

– נכון לבי בטוח באמונתך – ענה העלוי בהחזיקו בכף בן השלטן באהבה רבה וילוהו עד החצר.

בן השלטן יצא מבית העלוי לא בפנים שוחקים, אף כי בקש להתראות כטוב לב, אך העלוי היה שבע רצון כל היום ההוא. ומה גם אחרי שמעו כי היתומה באה את בן המלך בברית, אז שמח שמחה גדולה ויקרא אליו את כספיה ויאמר לו כי הוא מצא חן בעיניו ומשכרתו שלמה מאתו אם אך יארוב עוד יום או יומים לכל מצעדי בן המלך, וכספיה עשה פקודת אדונו באמונה.

וביום השני לעת הערב בא בן המלך ויאמר בחפזון: הבה לי השטרות והא לך הכסף כאשר תשאל –

– אם כן הצליח חפצך בידך כעצתי, ומדוע זה תחפוז? הן לא יֵרַע לבבך באוהבך לדבר אתו דברים אחדים בטרם הפרדך ממנו ואולי עד עולם –

– חפצי הצליח בידי – ענה בן השלטן בחפזון כבתחלה ולא ישב על הכסא אשר נתן לו העלוי – כי היא לא דברה אף דבר ותשימני לאדון לאוצרותיה, ועוד ביום הזה אניח את החצי למשמרת בבית האוצר הבריטאני וחצי הכסף יהיה בידי למשמרת ועל כן אחפוז, כי לא אוכל להניח את אשתי לבדה בביתה זמן רב ביום הראשון אחרי החתונה –

– צדקת צדקת – ענה עלוי וישחק – ביום הראשון אחרי החתונה עליך להראות לה אותות אהבה, כי עוד תלמדנה בלי ספק לשבת לבדה זמן כביר בימים הבאים –

– לא אבין דבריך – קרא בן המלך בתמהון – מה ירזמון מליך?

– מלי לא ירזמו מאומה, רק אחשוב למשפט, כי איש כמֹך לא הסכין להמשך אחרי סינר אשה אחת – ענה העלוי במנוחה. בן המלך התבונן בפני המדבר אשר הפיקו תֹּם ויאמר: אולי צדקת. ימים ידברו –

– ובדבר הנסיעה לארץ הקדם? האם נאותה לך גם לזאת? –

– היא נאותה לנסוע אתי אחרי ששה ימים, כי ביום החמישי יעשה אחד מאוהביה משתה גדול לכבודנו, ועל כן מאנה לעזוב העיר בטרם יום המשתה. ואף כי לבי לא ילך אחרי המשתה בכל זאת לא יכולתי למרות פיה –

– הלא דבר קטן הוא. ועוד תשבע שמחות אתה בארץ הקדם.

– ואיפו המה השטרות? תנה אותם לידי והא לך הכסף –

– הנם לפניך –. בן המלך לקח השטרות ויספרם ויאמר: הן חמשה עשר נתתי לך ופה רק ארבעה עשר –

– אם כן אצוה ויבקשו את השטר הנעדר – ענה העלוי – אני לא חשבתי כמה כסף נתתי לך ודמיתי כי רק ארבעה עשר שטרות בידי, חכה מעט ואצוה על הסוכן כי יבקשנו –

– עתה אין עתותי בידי לחכת, ולבבי בטוח כי תתננו לי אחרי כי תבקש כסף בעבורו, הא לך הכסף בעד ארבעה העשר –

– ומחר תוכל לשלוח הנה ותקבל גם את השטר האחרון, ובדבר נסיעתך אשנה לך עצתי כי תמהר לשים לדרך פעמיך כאשר תמצא ידך –

– לא אבין מדוע זה תתאמץ להרחיקני מהעיר? האם לשכים הנני בעיניך? –

– חללה, חללה, נהפוך הוא, אהבתי לך תשים בפי מלים, כי אפחד לנפשך פן תְבֻקַש וְתִמָצֵא –

– אני אירא רק ממלאכים חרש ולא ממבקשים, ומאורבים אדע להזהר ואין כל פחד לנגד עיני –

– ובכל זאת – – –

– ומה ובכל זאת? הן אראה כי דבר לאט עמך ותסתירנו בחבך.

– אני לא אחפוץ לכסות ממך דבר, אך אירא פן אעציב רוחך או אעלה אפך בהשמיעי אותך את אשר בלבבי –

– דבר ואשמעה –

– אם זה חפצך אעשנו; דע כי לפני ימים אחדים ראך איש בביתי ולפי דברו הכירך, אך אני גערתי בו ואמרתי לו כי הוא כסיל, ועל זאת ענה: אולי שגיתי אך תֹאר פני האיש כתֹאר האיש אשר ידעתי, ושער בנפשך כי האיש חשב אותך לאחד הגנבים והחומסים, ועיניו ראוך בווין בבית האסורים. אני שחקתי לאולת האיש וגערתי בו שנית, ובכל זאת אמרתי כי לא ינעם לך הדבר אם יגלה בקהל, כי אז הלא יחקרו מפיך השופטים מי ומה אתה, ותאלץ לגלות להם סודך מי אתה ועל כן הזהרתיך –

– לפתאים כאלה לא אשית לב – ענה בן המלך וישחק ויפטר מאת אוהבו ויועצו.

בבית המשתה אשר עשה אחד ממיודעי אשת בן המלך לכבודה וכבודו נאספו כל אדירי הכסף מישראל ורבים גם מעם הארץ; כלם ידעו מראש כי עשיר גדול הוא בעל הבית וכי אשתו תאהב להראות כעשירה, וכי ארמונם כליל תפארה הוא מחוץ ועוד יותר מבית. חדריו המרוחים מלאים פאר והדר ואין קצה לתכונה; פה חדר תמונות משוחות בששר רבי הערך, אשר עליהם פזר אדונם כסף כאפר, ולא רק התמונות מצא במחירו כי אם גם שם יודע ומבין ואוהב מלאכת מחשבת, וביתו היה כבית ועד לחכמי הצירים; ושם חדר מעון לפסלי שיש מעשי חרשים כלם, פה מלאכת מחשבת בזהב ושם בברזל מצפון ונחשת, גם כלי שיר לא נעדרו כי גם חכמי השיר והמליצה התפארו באהבת אדון הבית, אשר לבו היה רחב כפתחו של אולם לקנות דעה בכל החכמות והמלאכות, רק בשנים אחדות, מעת אשר הצליח על הבאֶרזע, ולא ברב עמל, כי כלם ידעו כי הוא התבונן בהתמונות והפסילים וכל כלי החמדה רק בהראותו אותם לבאי ביתו, וישם אליהם לבו רק בדברו אודותם את חכמי החרשים, ובכל זאת זכה לשם גדול כאוהב חכמה וכשרון וכלם הודוהו על פניו כי לא בדרכי ישראל יאחז רק לצבור כסף, הוא ידע עת ומשפט לכל חפץ, עת לאסוף ועת לפזר, והתהלה הזאת היתה נעימה לו מאוד כמעט כתהלת בנותיו לחן ובניו לדעת וכשרון.

בנותיו ובניו היו אהובים לו מאוד, כמעט כהתמונות ופסלי השיש מדי דברו בהם את היודעים, ויחשוב גם את נפשו לחרש חכם מאין כמהו, הנותן גם רוח ונפש באף פסיליו אשר יצר. כי בנותיו ובניו לא נופלים ביֹפי מכל הפסילים אשר בביתו, זאת שמע פעמים רבות מבאי ביתו ואף אחד לא הכזיב את המהללים על פניהם, ואם לא אות נאמן הוא כי אמת בפיהם? ומדוע זה לא ידברו אמת אלה אשר יבואו אל ביתו? הן לא עניים המה המבקשים עזרה מידו, רֻבָּם עשו כמהו עֹשר רב ומדוע זה ישיתו בחלקות לו? וגם אלה אשר יצפו לחסדו גם המה אנשים נכבדים המה ולא יעשו שקר בנפשם לדבר חֹנף, ובדבר הזה היה לב רעיתו האהובה כלבו. ואחר כל אלה הלא יבין כל איש כי לבית מלא ברכה כזה ינהרו בשמחת לבב כל הקרואים למען התענג על הברכה, ואשר על כן היה כל משתה אשר הכינו כמשתה בבית המלך, ואף כי עתה בהעשות משתה לכבוד בן מלך אשר הרים בת ישראל למעלת רעית בן המלך, ועל דבר כזה ישישו גם אלה אשר שם ישראל לא יהיה כשיר עגבים לאזנם. שלשת החדרים המרוחים עד מאוד הָכְלְלוּ בכל פאר. חֹרף היה בחוץ, ובבית והאולם והמעלוֹת אביב היה. שושני חמד נתנו ריח באף העולים על המעלות ופרחי חן הרהיבו עין הרואה אשר ראתה אור שבעתים עוד מבעד החלונות השקופים על פני רחוב המלך, ומה גם בבית; ים אור, גלי אור, אניות אור ותניני אור נראו מכל אפסים; מנורות זהב וכסף התלויות מתחת לספון והדבוקות על הכתלים, אבני אש אשר כִסוּ צוארי הנשים העדינות והבריאות והידים הרכות והשמנות, עינים שחורות אשר התבוננו מאור לעינים אחרות המתבוננות בהן, כל אלה יחד הפיצו אור בלי קץ, וכל הנאספים התראו כשחים בגלי אור אין סוף. רעית בן המלך נצבה – כאשר נצבה תמיד בבית משתה – כל עדיה עליה; צוארה, ראשה, ידיה, חזה כלם כֻסוּ באבני חן, ובלילה ההוא עוד רב חנה מאז, כי אבני חן חדשות נתן לה בן המלך למנחה ביום שמחת לבם. היא נצבה לימין בן המלך, אשר בשם הזה קראה אותו כפעם בפעם בקול דממה אשר נשמע רק לו ולה ולהעומדים בקרבתם ותבט אליו בחן והוא אף הוא כזאת עשה לה, וכלם שמחו בשמחתם בלא לב ולב, כי כן הגידו במו פיהם. כל אדירי הכסף באו לבית המשתה ואף העלוי לא נעדר. הוא בא אך לא התערב בתוך ההמון ויעמוד בצד חלון וידבר את שני אנשים לבושים ככל הקרואים, אשר איש לא ידע מי המה. ואחרי רגעים התבוללו בתוך ההמון ואיש לא שם אליהם לבו. והעלוי לבדו עמד על עמדו ויתבונן בפסיל שיש אשר משך אחריו עיניו ויקח כל לבו עד כי שכח את כל הקרואים והמשתה ויעמוד תפוש ברוב מחשבותיו. רעית בן המלך לא ראתה בתחלה כי גם העלוי אתה בבית אחד, אך מדי עברה נשענת על יד בחירה נשאה מבלי משים את עיניה ותתחלחל ותעמוד ותחשוב לפול אחורנית ותמלך את לבה כי לא טוב הדבר ותרם פעמיה ללכת הלאה. אבל העלוי נצב כשטן המשחית לפניה, על פניו שחוק מוזר ועיניו מפיקות בוז. דמי לבבה רֻתְּחוּ למראה פניו ולוא היה די און בלבה כי אז משכה בכֹּח את אישה ללכת הלאה. אך כחה עזבה ולשונה דבקה לחכה כמו שדי שחת שמו עבותים על ידיה וישימו חחים בלשונה. בן המלך לא התבונן להעלוי ולמבוכת אשתו ויבקש ללכת הלאה וכמעט אמרה רעיתו כי נפדתה מידי השטן אשר קם נגדה והנה אהה! רעם ורעש סופה וסערה הגיחו יחד לערער מוסדות תבל! העלוי העז פניו לגשת אל בן המלך אשר הסב פניו כמו לא ראהו. הוא נגש אליו כמו לא התבונן כי רעיה על יד ימינו ויאמר בקול דממה כמו חפץ להסתיר הדבר לבל יִשָׁמַע באזני אשתו: בוא אלי אל מקומי אחרי רגעים אחדים ואני אחכה עליך – בן המלך לא שמע דברו ויחפוץ ללכת הלאה, ורעיתו שמעה דברו ותחפוץ שנית להתעלף אך מצאה עוד די אֹמץ בלבה לזכור כי לא עת היא להתעלף בעת אשר אויבה לנגדה, ועל כן הבינה כי חֵפֶץ אישה טוב הוא ותרם פעמיה, אך השטן לא הרפה מהם כי נגש שנית וילחש באזני בן המלך בקול כמצוה אשר הגיע גם לאזני רעיתו: הלא שמעת דברי! – עתה לא עצר עוד בן המלך ברוחו ויבט בו בבוז וקצף ויאמר: מי אתה כי כדברים כאלה תדבר אלי? –

– אני אשיבך מלים כאשר תבוא אלי ואני ידעתי כי בוא תבוא, לך ושוב ואשמיעך דברי –. בפעם הזאת לא הרבתה עוד רעית בן המלך מחשבות רבות, כי ראתה כי עת לעשות היא ותעש כאשר מצאה ידה – ותתעלף ברגע ההוא. סמי ריח ומעט יין ופני אישה אשר הפיקו דאגה בעמדו לפני כסאה בחדר אשר הובאה שמה, השיבו לה רוחה, ובעת אשר רעותיה עטרוה וישאלו לשלומה חמק בן המלך ויגש אל העלוי וישאלהו בחמה גלויה: מה לי ולך כי באת להחריד את רעיתי? הלא את נשיך שלמתי לך ומה לך עוד? אקוה כי מעתה לא נכיר איש את רעהו! – ובדברו פנה שכמו בשאט נפש כמו חפץ ללכת. אך נשאר עוד על עמדו והעלוי התבונן בו במנוחה ולא ענה דבר רגעים אחדים כמו חכה כי בן המלך יעזבנו כרגע. הדבר הזה העלה חמת בן המלך עוד יותר ויקרא בזעם: אבל למה קראת לי? האם לראות את פניך? – מנוחת העלוי לא עזבתו ובראות בן המלך את פניו חרדו כל עצמותיו ויתאמץ ויקרא: האין דבר בפיך? –

– יש ויש – ענה העלוי במנוחה – אך – – –

– אבל מה “אך”? השמיעני דבר כרגע כי לא אוכל להותר פה.

– אני חפצתי להשמיעך דבר לטובתך – ענה העלוי במנוחה ובכבדות – אך אחרי כי בן המלך אמר כי לא יאבה להכירני מעתה אמרתי טוב לי לעשות רצונו ומהיום הזה לא נכיר איש את רעהו –

– אל תשית לב לדברים אשר דברתי בחפזי, כי הלא ידעת כי רעיתי אויבת אותך וגם אתה יעצתני להתנכר לך בעת אשר היא אתי. ועל כן אבקשך לבל תרבה דברים ותשמיעני את אשר אתך כי עד מהרה תשוב רעיתי הנה? –

– גם לדבר הזה אשא פניך – ענה העלוי – לכן דע לך כי שני אנשים, אם מרגלים המה או שלוחי בית המשפט זאת לא ידעתי, באו אלי וישאלוני אם באמת ימצא פה בן השלטון ממאראקא, אני עניתי אותם כי לא אדע אך האחד מהם אמר אלי: דע כי שלוחי בית המשפט הננו ונבוא הנה לבקש את איש מרמה אשר הרבה להרע במזמותיו ויגד לשר בית המשפט כי הוא ימצא בבית הזה ויתן אותותיו אותות על האיש אשר פניו כפני בן ארץ הקדם. וכאשר הרבינו לחקור אמרו לנו כי הוא בן השלטון ממאראקא, ואתה תדעהו כי דבר לך עמו, ועל כן השמיענו דבר אמת אם כן הוא אז נעזבנו ונלך לנו – בשמעי כזאת אמרתי אצילך מחרפת חנם ואגלה להם, וכן עשיתי כי גליתי להם הסוד –

– ומדוע זה עשית כדבר הזה? – שאל בן המלך – הלא צויתיך להסתיר הדבר? –

– אבל הן לטובתך עשיתי זאת, וגם חפצי הצליח בידי כי האנשים בשמעם דברי הניעו ראשם וילכו להם, ועל כן אמרתי אמהר לגלות אזנך למען תבקש תֹאנה לעזוב את הבית – בן המלך שמע דבריו ושפתיו צללו וידיו רעדו מעת לעת ובכל זאת התאמץ וישחק ויאמר: אף כי אין כל פחד לנגד עיני בכל זאת אעשה כעצתך, ואחרי כי אשתי התעלפה, לכן אדבר על לבה לעזוב אתי את הבית, אך הבטיחני לבל תוסף לדבר אלי בעת אשר אשתי לנגדי לבל תרגיז רוחה שנית.

– אם לא לטובתך לא אוסף דבר אליך – ענה העלוי, ובן המלך הלך אל אשתו ויפתנה לעזוב את המשתה וישב אל חדר הקרואים להפרד מעליהם. אך ברגע אשר אמר לצאת מהבית נגשו שני אנשים אליו ואחרי אשר בקשו סליחה מאת בעל הבית, אשר הלך ללות את הקרואים הנכבדים האלה, על אשר נֹעזו לבוא לביתו להפר את המשתה בהצטדקם כי פקודת שר בית המשפט עליהם חזקה, שמו פניהם אל בן המלך וישאלוהו: מי אתה? –. בן המלך נפעם רגע ואחרי כן ענה: בואו אתי החדרה ואשמיעכם ככל אשר תחפצו לדעת –

– לא נוכל לעשות כחפצך, כי כן פקד עלינו שר בית המשפט, השמיענו כרגע האתה הוא בן השלטן ממאראקא? –

– אינני בן השלטן – ענה באמץ לב.

– ומי אתה? –

– אני הנני שר גדול ממאראקא כאשר יעיד בי מכתב התעודה אשר בידי ואשר תוכלו לראות בעיניכם בבואכם אתי הביתה –. אחד משני שלוחי בית המשפט מהר ויקרא את העלוי ויאמר: הלא אתה אמרת כי האיש הזה בן השלטן הוא והוא יכחש, ועל כן דע כי אם לא תמצא ידך להוכיח לנו כי כנים דבריך או כי גם אתה נתעית להאמין כזאת, כי תענש כמעיד עדות שקר, השמיענו שנית לעיני העדים העומדיים בזה מי הוא האיש? –

– הוא בן השלטן ממאראקא – ענה העלוי.

– מי הגיד לך זאת? –

– הוא בפיו –

– שקר הדבר! – קרא בן השלטן.

– האתה תתנני למדבר כזבים באזני השופטים? – קרא העלוי – אם אמנם הבטחתיך לכסות הדבר, אך יען כי יגרת מפני מרגלים חרש מארצך, אך מעיני השופטים בארץ הזאת חלילה לי מכסות דבר, וגם אותך איעצך לבל תעשה כזאת, הגד דבר אמת כי בן השלטן אתה ויעזבוך לנפשך –

– אבל שקר הדבר, לא אמרתי לך כזאת ולא עלה על לבי לדבר כזב כזה – ענה בן השלטן.

– ומה תענה אתה על זה? – שאלו השופטים את העלוי. הוא שלח ידו במנוחה לצלחתו ויוצא ממנו את שטר החוב אשר נשאר בידו ואשר עליו היה רשום בכתב יד בן השלטן ממאראקא ויאמר: ראו אדוני את העד הנאמן הזה, או אולי יכחש ויאמר כי לא ידיו כתבו זאת, אז עדים לי המה משרתי והעובדים בבית מסחרי אשר ראו בעיניהם בבואו אל ביתי לבקש כסף –. פני בן השלטן נפלו מאוד ומבוכתו גדלה ולא מצא מלים לענות דבר. ושלוחי בית המשפט שמו ידיהם תחת אצילי ידיו והאחד מהם אמר: מטעם משפט הממלכה נשים משמר על האיש הזה אשר הרבה מרמה ומזמה וכל דבר בליעל עשה בכל מקום בואו. מבית האסורים מווין אשר נאסר שמה על מעלליו הרעים ברח ויבוא הנה, אך עין המשפט צופיה – ובכלותו דבריו שם את השטר אשר לקח מיד העלוי בכיסו ויחזק בידי בן השלטן להוליכו. אז ראתה אשתו כי לא עת היא להרבות מחשבות אם להתעלף או אין כי ראתה כי אין עת טובה מזאת להתעלף שנית ותעש כן, ובעל הבית שב הביתה בפנים נזעמים וכל הקרואים השתוממו ויניעו ראשם ויסבו את העלוי כי יספר איך נודע אליו וכמה כסף הלוה אותו ואיך האמין בדברו כי בן מלך הוא וכאלה רבות.

– ואחרי כן – חתם כספיה דברו – חלתה אשת הבוגד וכמעט מתה בחליה, וחצי כספה או יותר מהחצי, אך אחת היא, אבד בהענין הרע ההוא. והעלוי ראה שברה וישמח בלבו כי הוא עשה כל אלה לה וגם גלה את אזנה כי הוא הֵסַב בכל אלה –.

– אמנם נקמה נוראה היא – קראו אחדים.

– אכזריות לב היא מאין כמֹה – אמר זרחי.

– הוא צדק מאוד במעשהו – קרא אחימות הקטן. ובלשן ישב שקוע בעשתנותיו ולא דבר דבר עד אשר העירהו כספיה ויאמר: ומה תאמר אתה? האם זה הוא העלוי אשר אודותו ספרת או אחר הוא? האם אחיך הוא או אין? –

– לא אדע – ענה בלשן במבוכה.

– הוא הוא – ענה רע זרחי פתאום וכלם השתאו – אני ידעתי כל אלה ואדע גם אחריתו, כי גם לו בא שבר תחת גאונו, וכגמולו שֻׁלַם לו –

– אם כן ספר נא לנו אחריתו – קראו אחדים פה אחד.

– הנה גר אני עמכם – ענה רע זרחי בשחוק קל – וחללה לי מבוא בגבולכם, אך כאשר תספרו איש איש אשר יחפץ לספר אז אספר לכם גם אני אחרית העלוי הזה –. ברגע ההוא נשמע קול הפעמון הקורא לארוחת הערב, ויקומו כלם ממקומם. זרחי עמד ממקומו כמו בלי חמדה ועיניו הוריד לארץ כמו ירא מהבט בפני איש, ולא ענה על דברי רעו אשר שאלהו דבר פעם ושתים: מה היה לך? האם אין שלום בעצמיך? – אך כאשר האיץ בו רעו כי ישיבנו דבר ענה בכבדות ובקול דממה: אין אמלל כמני בכל הארץ, אך בי ישלח הזמן כל חצי זעמו? –

– ומה זה היה לך פתאום כי היית לאמלל שנית? לפני שעות אחדות מְאֻשָׁר היית ועתה שבת ונהפכת פתאום לאמלל. הלא דבר הוא! הן מכתבים לא באו לך היום אשר יעציבו רוחך, השמיעני מה עמך –

– הן לא מורי או אדוני אתה כי תצוה עלי במפגיע לענות אותך דבר – ענה זרחי ברֹגז.

– הנה כי כן! – קרא רע זרחי – רוח השגעון החל שנית לפעמך.

– אם משגע אני בעיניך למה תתרועע אתי ותציק לי, עזוב את המשגע ובקש לך רעים בעלי דעת –

– ועל כן לא אעזבך ואציק לך עד אשר תשמיעני מי זה הסב לבך שנית מאחרי ומאחרי התקוה הטובה? –

– ואני לא אובה ולא אשמע לך ולא אעביר דבר על דל שפתי.

– ראה תראה כי תעשה חפצי, כי כאשר אחזה לי התערב איש בתוכנו וינבא לך עתידות רעות, וזה דרכך תמיד לתת אֹזן קשבת לכל אויל או מכזב אשר יתעך בשפק, ולבי אומר לי כי הצעיר אשר אתו התהלכת ודברת הביא בלבך פחד שוא, ולולא ידעתיך מאז כי אז לא עלה על לבי רעיון כזה כי איש כמוך יטה אזן לדברי בן בליעל –

– ומי הגיד לך כי בן בליעל הוא? – שאל זרחי וירם מעט את ראשו.

– פניו יעידו בו, אך לא אודותו כי אם אודותך אדבר ועל כן השמיעני מה דבר עמך –. זרחי עמד רגעים אחדים כמתעתע וישת עצות בנפשו אם להשמיע את אשר בלבו או לחדל ואחר כן אמר: לכן אשמיעך כי הוא אמר לי כי ברמיה סבבתני, והוא ידע זאת נאמנה, למען השיבני לווין ולמגרני בידי רודפי נפשי, ואני אף כי לא האמנתי בדבריו בכל זאת אמרתי אפקח עין על אשר לפני ולא אלך כבהמה בבקעה אחרי מנהלי –

– כן חרצת – ענה רעו במנוד ראש – ובכל זאת תלך כבהמה בבקעה אחרי הנער השולל הזה אשר לא ידעתו תמול שלשום ותתנני, אותי אשר ידעת, לבוגד ועול! אמנם לך רוח משפט ודעת ואהבת רעים מאין כמֹך, אך דע לך כי אחרי כל אלה אחס עליך ולא אפקוד עליך אפי –

– אבל מי הגיד לך כי האמנתי בדבריו? –

– אתה במו פיך ומעשיך –

– אבל מה עשית אתה לוא היית תחתי, האם לא בא ספק בלבך בשמעך דברים כאלה? –

– אני ירקתי בפניו לוא דבר און כזה באזני –

– אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו –

– אני לא אבוא למקומך כי רוח נכון בקרבי, אך אותך אזהיר כי אם לא תתאושש ולא תשכיל לשפוט מישרים כי עוד תביא עליך רעה אשר לא תוכל להמיש צוארך ממנה? –

– ומה אוכל עוד להביא עלי? האם מעטות הנה הצרות אשר אפפוני? –

– ומה הנה הצרות אשר עליהן תאבל נפשך? הלא כלן אך בדמיונך תולדנה ובדמיונך תמצאנה מחיה להן, הן מה יחסר לך כי תתאונן? אך אחת תחסר לך והיא רוח נכונה ואֹמץ לב ואם תבקש ותמצא את המחסור הזה אז לא יחסר לך דבר.

– אבל מה אעשה אם אלה אין לי? – ענה זרחי כמתחנן – הנה אראה כי שגיתי בתתי אֹזן קשבת לאיש אשר לא ידעתי תמול שלשום –

– ועוד יותר שגית כי גלית סודך לאיש אשר לא ידעת מתמול שלשום –. זרחי נתר פתאום ממקומו ויקרא במגנת לב: אהה, כי לא חשבתי זאת מראש! ומי יודע אם לא יגלה סודי לכל –

– עתה אין כל פחד לנגד עיניך, כי אין בידו להרע לך, אך השב אל לבך וקח מוסר לימים הבאים –

– ובכל זאת מי יודע? – ענה זרחי ויורד ראשו.

– הנה אראה כי לא תאמין לדברי, לכן אעידה לי עדים נאמנים אשר גם הם כפי יגידו כי כבר נודע בווין כי נקי כפים אתה, רואה החשבון בגד בך והוא גנב את הכסף –

– ומי המה העדים? –

– הלא ראית את שלשת האנשים אשר שחקו בקלפים על השלחן לא רחוק מאתנו? –

– ראיתי –

– המה שלוחי בית המשפט מווין לבקש את הגנבים הנמלטים לארץ החדשה –

– שלוחים מבית המשפט, אהה! – קרא זרחי ויתנודד.

– ולמה זה תקרא אהה! הלא אמרתי לך כי המה יגידו לך צדקתך, ולא לך לירוא מפניהם –

– ובכל זאת אמאן לראות פניהם, אאמין בדבריך, ולא אובה לדבר עמהם –

– ראה גם ראה איך תחזיק באולתך, לוא ידעתי כי רעה נגד פניך האם פתיתך לדבר עמהם, הן אך למען הרגיע רוחך אחפוץ לעשות כזאת ואתה תחרד ותבהל, כמו עונות נוראים יביאו מֹרך בלבך –. אחרי אשר הרבה רעו לדבר עמו נאות זרחי לגשת אל שלשת האנשים. בתחלה עמד כפושע לפניהם ולאט לאט שב רוחו ויהי שמח ובלכתו מהם אכל וישת בתאות נפש, וכאשר נקרב אליו הצעיר לדבר עמו הסב פניו ממנו וילך לו למקום אחר.

ביום ההוא לא התאספו עוד בני החברה לשיח כי סער גדול התחולל פתאום וערפלי עלטה כסו את פני הרקיע. הים הלך וסער מאוד, גליו רמו רגע כהררי עד ועד ארגיעה הֻמְכוּ כמו נבקעו מתחתם והאניה ירדה עד תחתית שאול. היושבים על המכסה נעו ונדו כשכורים, ורבם אשר לא הסכינו לעבור ארחות ימים תעו בקיאם. זרחי אשר פניו שֻׁנוּ מפחד כמו כבר בלע התהום את האניה והוא בבטן דג ימצא. נסה לזחול על ידיו ורגליו אל התא לבל יראה בעיניו בלהות צלמות, אך רעהו עצר בעדו באמרו כי בהתא תכבד עליו מחלת הים.

– אבדנו כלנו אבדנו – נהם במר נפשו – אמלל אני מכל יושבי חלד –

– לא אבדנו, ולא אתה האמלל בכל בני חלד – ענהו רעו במנוחה – הן לא אתה לבדך תמצא בהאניה –

– אבל אני כלכל לא אוכל זאת – ענה זרחי.

– וגם לי לא לששון לב הוא, אך למה זה תהגה אתה אך נכאים? האם לא תבוש לעורר תאניה כאשה מצרה? –. זרחי לא השיב על החרפה אשר נשא עליו רעו ויתנהו כאשה מצרה, אם יען כי נכלם מדברי רעו, או מאשר כי הפחד אשר גבר בלבו מרגע לרגע כהסער אשר גבר חילים, העתיק מפיו מלים, אך הבליג וירד מעל המכסה להסתתר בתא לבל יראה בעיניו קברו הפתוח לפניו, כאשר אמר בקול דממה לנפשו.

אמנם לא הוא היה האחד אשר הפחד אפפהו, רבים היו אשר חרדו כמהו ויבקשו להפיג פחדם ביין, אשר בעת כזאת לא יפיל תרדמה כי אם יוסיף להביא תמהון בלב ומפח בנפש, ואחרים בקשו להראות אֹמץ רוחם ולשחק לפחד, אף כי פניהם ענו בם, כי לבם לא חֹנן באֹמץ כלשונם. ובכל זאת שחקו כלם ביום השני למֹרך לב זרחי, יען כי השמיע בפיו את אשר הגה לבו. הנה כן המה דרכי בני האדם: רמיה תלעג לתֹם, שקר יתעורר על אמת ויעטה עליה כלמה, מכזב ישא ראש ומדבר אמת כלבבו יהי לחרפות – – –

כל בני החברה התאספו שנית יחד ביום המחרת, אשר אף כי לא יום צח היה והים עוד זעף כמו יחגור שארית חמות בטרם כלה כֹּחו, כאדון אחרי כלה חמתו בעבדיו ביסרו אותם ובכל זאת עוד חמתו לא שככה. או כמלמד אחרי אשר עשה שפטים בתלמידו ובכל זאת עוד לא נח לבו, או כבעל אשר הראה לאשתו כי הוא הבעל, וגם אחרי ראותו כי אשתו אך אשה היא ולא תוכל לדין עם התקיף ממנה עוד לא ישקיט עברתו כרגע, או ככל אלה אשר אין רעיון בלבם שישלוט בו לכלוא רוחו. הים עוד סער והסערה רדפה את הגלים ותהדפם להתנשא על, אך המה כמו עיפים מעמל היום העבר והלילה הורידו ראשם כרגע עד אשר הונח להם ולא הוסיפו להרים ראש. הנה כן המה אנשי הצבא בצאתם למלחמה לשפוך דם, לעשות ערים נושבות לנכחדות, להפוך שדה תבואה וכרמי חמד למלחה, לא ברוחם כי אם ברוח המושל אשר יוציאם להרג גם המה, וגם המה יבקשו בכל לב שלום ומנוחה רק רוח המושל ינחם, וכן נראה לרגעים בחיינו צרים קמים עלינו אויבים יעטרונו ויגורו בנו מלחמות ועליהם יזעף לבנו, ולא נתבונן כי גם המה אך נענים המה, לא בחפץ הלב יקומו ולא באות נפשם יָרֵעוּ, כי אם ביד גבֹה מעליהם המה לכלי משחית לעשות חפצו ובכלותם משלחתם יהיו גם המה למשחק לו. רבות הנה הסערות, רבות מאוד, סערות התאוה וחפץ, סערות הקנאה וחציה, סערות האהבה ורשפיה וכהנה סערות רבות אשר תכינה גלי עברה בים החיים לבלוע ולהשחית, ואותם את הגלים, נצור, מהם נפחד ועליהם נתאונן. כי כח הסערה הנעלמה אשר הרימה ראשיהם נעלמה מעינינו. וכן לא מצאו מנוחה לנפשם היושבים על האניה כל עוד אשר ראו הגלים מרימים ראשיהם, כמו אויביהם בנפש המה, ואך בנוחם שבה המנוחה ללבם וישכחו את פחדם ואת אימת המות אשר נפלה עליהם וישובו לחשוב בחיים, ובני החברה שבו לבקש לשמוע ספורים כאשר אותה נפשם בטרם אשר קמה הסערה.

בן־דוב לא היה בתוכם כי חלה, אם ממחלת־הים כאשר אמר, או מעברת הגלים הזדונים אשר היו כרפואה לאביו ואשר באו אל קרבו, לפי דברת הצעיר, אחת היא. אמר כספיה לכל דבר אשר לא ידע נאמנה אם כן הוא וגם בשמעו הדבר הזה אמר אחת היא וישם פניו אל בלשן וישאלהו: האשגה אם אחשוב כי העלוי אשר דרכיו ספרת והעלוי אשר גדולותיו השמעתי אחד הוא: –

– זאת לא אדע – ענה בלשן.

– אבל לפי דבריך הן אחיך הוא ולך לדעת זאת –

– אבל הלא השמעתיך כי לא אדע ולמה תשוב ותשאלני? – קרא בלשן ברֹגז וכספיה ענה: אם לא לרצון לך הדבר, אחת היא לי – ויתר השומעים נפלגו בדעותיהם, זה אמר כי אחד הוא, ורעהו כי שנים המה, עד אשר התעורר רֵעַ זרחי לעשות שלום ביניהם ויאמר: הלא השמעתיכם כי אמנם כן הוא, אחד הוא, כי אני אדעהו, וגם אדע עוד יותר כי לשתי הנשים, אשר עליהן הביא שואה, עוד שלישיה, אשר היתה עדי אובד באשמתו, אך גם הוא נשא עונו, כי כפעלו שֻלַם לו –. פני בלשן שֻנוּ בשמעו דבריו ובכל זאת הבליג ויאמר: אדמה אדוני כי תשגה במשפטך, כי העלוי הראשון אחי הוא, ואחי יושב שלאנן ושלו בביתו ולא הוא השני, אף לא השלישי כאשר תדמה –

– אולי שגיתי – ענה רֵעַ זרחי במנוחה.

• ספר נא לנו אחרית העלוי אשר תדע – קראו אחדים.

– הן אמרתי לכם כי לא אוכל לעשות זאת אחרי כי לא נכבדתי להיות ממתי סודכם בתחלה – ענה רע זרחי – רק נספחתי עליכם, ועל כן חלילה לי מבוא בגבול זר, רק כאשר תספרו איש איש ספורו אז אבוא גם אני אחריכם ואעשה כחפצכם –. המענה הזה ישר מאוד בעיני היושבים ואחד מהם אמר כי הוא יחפוץ לספר. –

כל היושבים הטו אזנם והאיש החל בדברים האלה: אחרי כי שני הספורים אשר ספרו רֵעַי בגאון ושבר יסודם לכן אספר גם אני כמֹהם, אך אני אקרא לספורי בשם:

 

ו. הוֹֹן בְּיוֹם עֶבְרָה    🔗

לא יועיל הון ביום עברה, אמר החכם, וזאת ראינו בעינינו ביום השבר אשר בא גם על יהוא מררי, ראש לאגדות מסלת הברזל הדרומית בעיר וויען. גדולת האיש הזה בימי אשרו שמעתם בלי ספק כלכם, ואחריתו אולי גם היא לא נעלמה מכם, אך ראשיתו ומוצאו אספר לכם עתה.

חכם גדול מאין כמֹהו בתלמוד היה דואג אבי יהוא ממרי, בעיניו, ונכבד וגדול לעמו, בעיני אשתו. היא היתה בת סנדלר והוא בן חיט, אך הוא למד תלמוד ופוסקים והיא למדה לפעור פה ולהאריך לשון ולמכור לחם ותפוחים בחנותה אשר עשה לה אביה. היא היתה נערה יפה וחכמה מאין כמה, בעיניה, ואשת חיל נעלה על כל הבנות, גם זאת בעיניה, כי על כן מאסה בכל הפֹּעלים אשר עשו מלאכתם בבית אביה, ולגדולות קותה נפשה, ואביה נתן לדבריה צדק, ואמה ידעה זאת מראש; כי אביה נראה לה בחלום לילה וינבא לה שמחה ואֹשר לביתה. והשמחה והאֹשר האלה באו באמת לביתה, רק אחרי אשר היא כבר עזבה אותו להחליפו בבית עולמים, ובלי ספק עזבה גם היא את מעונה הצר רק למען תוכל לבוא ולנבא בחלום הלילה לבתה כי עוד שמחה ואֹשר נכונו לה, והשמחה והאֹשר באו לה לרגלי דואג מררי בן החיט, אשר לא במחט כי אם בשכלו נקב וירד לתהום התלמוד והפוסקים ויעלה – צפנת בת הסנדלר וחנותה ועוד שתי מאות כסף בידו. דואג היה ענו הלב ויודה במו פיו לחותנו ולאשתו, כי ערכו שפל מן התנאים והאמוראים גם מרבנן סבוראי וגאונים קדמונים ואולי גם מהפוסקים הראשונים, אך הוא לא שכח תורת הרמב"ם לבל יטה איש לאחד משני הקצות ועל כן לבל תגדל ענותו יתר מדי ויהיה לנבזה (אף כי את הדבר הזה התיר הרמב"ם בסמכו על דבר החכם מאוד מאוד הוי שפל רוח, אך הוא היה מהמחמירים) לכן מהר ויאמר: אך בכל גדולי הדור ואולי גם בשנים או שלשה דורות לפניו לא היה כמֹהו, ואם אמנם הוא רק אדם לעמת הראשונים אשר היו כמלאכים אך תחת זאת כל גדולי הזמן כחמורים לנגדו, ולא יספוק אף רגע כי להדור כלו עינים בראשו ויבין גדלו ויושיבהו לרב ראשון באחת הקהלות היותר גדולות בארץ. ועל כן קרא תמיד בשם הקהלות הגדולות למען דעת את איזו מהן יצליח בהופיעו בגאון הדרו בקרבה לנהלה בשבט תורתו, ולא שעה לתחנוני הקהלות הקטנות, אשר רץ אחר רץ ומלאך אחר מלאך ומכתב אחר מכתב שלחו לו להביאהו אליהן. הוא מאס בכלן, וכן אמר לחותנו אשר חשב אותו כמלאך מרום, וגם הראהו, לא את הרצים והמלאכים, כי אם את המכתבים אשר לדאבון נפש חותנו לא יכול לקרוא במו כי עיניו כהו מזֹקן, לפי דברו. על זאת דוה לב חותנו מאוד כי לא יכול לקרוא בעיניו את המכתבים הנעימים ההמה, אך בכל זאת נתנו שמחה בלבו ובלבב בתו, והמה לא ידעו עוד כל שמחתם, כי מי יספר את השמחה אשר שמחו לוא ידעו קרוא? הן אז ראו כי לא רק גדול בתורה הוא דואג כי אם גם סופר נפלא אשר ישכיל לכתוב מכתבים נעימים כאלה. התקוה הזאת כי עוד מעט ותהיה לרבנית באחת הקהלות הגדולות חיתה רוח צפנת ותשכיחה את מחמודיה מקדם: לריב בחזקה את האכרים הבאים לקנות מרכלתה ותחל להיות צופיה הליכות ביתה, בלי ספק מיראה פן יְגֻנַב האוצר הנחמד העתיד להלקח אל אחת הקהלות הגדולות, ותעזוב את החנות ביד אחותה הקטנה ממנה, וכאשר ברכה אלהים בממלא מקום אביו באחת הקהלות הגדולות מכרה את החנות ותהי נקיה לביתה לשיש בהרב הגדול ובבנו ממלא מקומו.

אמנם לא כל תקוה תבוא לאשר יחכה לה, כאשר לא כל אמונה תצליח את המאמין בה; אמונת דואג בהדור כי גלוי עינים הוא החלה ללכת הלוך וחסור, עד כי כמעט גזר אֹמר באפו, כי דור שתום עינים הוא, דור עקש, דור תהפוכות, דור הראוי כי בן דוד יבוא בו, אך הוא משל עוד ברוחו ולא שפך כל זעמו על הדור הרע ויצפה לתשובתו, אולם גם ארך אפים ילאה נשוא מרי והפצר ימים רבים, גם אלהי השמים התקצף אחרי אשר נֻסָה עשר פעמים וגם הרועה הנאמן כלכל לא יכול טרחו ומשאו וריבו עם הממרים, ועל כן חללה לנו מחשוב זאת לדואג לחטאה אם קצר מעט ארך אפו ויקרא: שמעו נא המורים, אם לא עתה תבחרו בי אז לא אדרש לכם בעד כל הון, כי אבחר למצוא מחיתי בעמל כפי מלכת ולנוע על עדה חסרת לב ושתומת עינים –. אנחנו לא נאשימנו על זאת כי נדע נפשו, ומה גם אחרי אשר לא בתוך קהל ועדה הודיע כעסו, ובכל לב נכון היה לסלוח לשבים, רק באזני אשתו אשר קנאה מאוד לכבוד אישה, האבן המתגולל באשפתות, לפי דבריה, ותשפוך עזוז אפה על הרב אשר בעיר אשר ימאן לזכור כי יש קץ לכל האדם ויוסף לשבת על כסאו ולקבל שכרו מכסף העדה ויגזול כבוד אישה וכספו ביד רמה לעין השמש ואין שופט ומוכיח לבליעל הזה עונו, וכל הקללות והגדופים אשר נמצאו לפנים באוצר חנותה הביאה עתה לראש אשת הרב, המרצחת אשר תירש מקומה בבית התפלה בעזרת הנשים, והיא העשוקה תשב בצד הדלת בשפכה שיחה לאלהי המשפט כי ישלח חציו לראש הרב החומס כסא אישה ומגפותיו ללב אשתו הגוזלת מקומה, אבל היא נוכחה כי כהדור כן שופטו, הדור היה עור עינים ואלהי המשפט היה חרש ולא שמע ריב חרפתה וירא האון הנעשה לה ולאישה ולא התבונן. וכרפות אמונת דואג בדורו כן רפתה אמונת צפנת באלהי המשפט אך אמונתה באישה עודנה חזקה כמקדם ועוד הוסיפה אהבתו בעת אשר ראתה אותו חורק שניו ושופך כאש חמתו על העדה ועל כל קהל ישראל ובהשמיעו בהוד קולו כי עוד יעשה נקמות בזעומי נפשו אלה, ותקו ותחכה בכליון עינים ליום הנקמה, אף כי עלילות אישה בפלסו לחצי נקמתו נתיב עוד לא נודעו לה, אם יחזיק בכנפות הארץ וינער רשעים ממנה, או ירד לתחתית הארץ ויהפכנה על פניה, או יסיר גבול מעל הים וישטוף תבל ומלואה, או יפתח שערי התפתה ויוציא מאוצרותיו להבת שלהבת לצלות כל היקום, והיא תשבע שמחות לראות את הצלי הגדול הזה, או כל אלה יחד תעשינה ידיו ברגע אחד, אך זאת ידעה נאמנה כי דברו יקים, ומה גם בראותה אותו יושב והוגה מזמות כל היום, אז בטחה כי עוד אחת מעט וכברק יראה הדרו על פעלו ותראה באויבתה, באשת הרב.

אולם אישה עוד האריך אפו ועוד חמל על התבל אשר נבראה בששת ימים ולא השחיתה ברגע אחד, אך תחת זאת השחית בביתו כל הנמצא בכסף ורעיתו עֲזָרַתּוֹ, כי אכלו ושתו כמו בכסף העדה שלמו בעד המאכל והמשתה, והסנדלר חדל מעבוד עבודתו למענם, אחרי אשר בקש ומצא לו מרגוע מעמל החיים בחברת רעיתו אשר הלכה לפניו להורותו הדרך, ולהבכור העתיד למלא מקום אביו נלוה עוד אחד ולו עוד אחד, ולהם עוד אחת אשר התעתדה להיות אשת הרב באחת הערים הגדולות, וכלם יחד בקשו אֹכל לנפשם כבני רבנים, המה בקשו וימצאו עד אשר בא היום אשר בקשו לשוא כי לא מצאו עוד מאומה. הדבר הזה היה רע בעיני דואג כמעט כרעת בני דורו וישב אל לבו לחשוך נקמתו לעת אחרת, עת אשר בבטן מלאה וברוח שוקטה יוכל לחשוב מחשבות נקם, וישבע בלבו לבלתי קחת עוד משרת הרבנות על שכמו אף אם יתרפסו לפניו וילחכו עפר רגליו, כי דור עִוֵר הוא, דור אין בו תבונה ועליו החובה לפקוח לָעִוֵר הזה עינים, ועל כן השפיל גאותו ויבקש לו תלמידים להורותם למען יהיו גלויי עינים בדוּר הבא, ואחרי כי הנערים הגדולים כבר סלפו כלם דרכם ויהיו כאבותיהם, לכן בחר בהקטנים אשר לא ידעו עוד מטוב ועד רע, ואותם יעשה לאנשים. ואם גם עיני לא תראינה את הדור החכם ההוא – כה אמר לאשתו בדברים נחומים – הנה עיני בנינו תחזינה אותו, והלא זאת כל חפצנו כי בנינו יהיו מְאֻשָׁרִים ממנו – ובכן היה למלמד לדור הבא, אשר פי הדור הָעִוֵר בשם “מלמד דרדקי” יקבנו. ואם כי לא לששון לב היה לו להקרא בשם כזה, בכל זאת מחל על כבודו, כי מה יהיה לעשות למען דור יבוא ואיש גדל דעה לא יעשנו? הן כל חכמי הלב משנות דור ודור בשפל ישבו, רואיהם לא הכירו דרכיהם ויתנום לנבזים ושפלים או למשגעים ויגדילו עליהם עקב, והמה לא שבו מדרכיהם ויקריבו את נפשם כקרבן מנחה לדור יבוא, והדור הבא הלך לאורם ויעריץ שמם כבני אלים, וכן עשה גם דואג כי הקדיש נפשו לבנים אשר נולדו זה חמש או שש שנים ויורם לקרוא וכתוב ולפקוח עינים ובטנו שבעה לחם, אולם רק בטנו ידעה שבעה ולא רוחו, כי אף אם הקריב נפשו כעולה למען כל בני האדם בכל זאת לא שלט ברוחו להסיר כל גאה וגאון מלבו, וישטמוהו רעיו המלמדים לקטנים ויבזוהו המלמדים לגדולים, וכל יודעיו לא אהבוהו, ויכבידו את לבם מהאמין בכל האותות והמופתים אשר נתן להם כי הוא הגדול בדורו ולצפנת אשתו רבו כמו רבו הצוררות והעושקות אותה למאות, כי תחת אשר לפנים היתה רק אשת הרב אויבתה בנפש, ותדמה כי בהכריתה ראש הצפעוני הזה אז יהיה שלום במגורה, ראתה עתה נחשים וצפעונים על כל דרכיה, כל נשות המלמדים גזלו באכזריות נוראה כספה וכבודה, ואלהי המשפט עוד יחריש וידום ולא יתעורר לעשות נקמות בחטאות האלה! ועל כן ריב היה לה תמיד את אלהי השמים ולא יכלה לכפר עונו. הן אישה עזב אפו ולא כלה כל חמתו רק יען כי בקש לפקוח עינים עורות, אך מדוע זה יחריש יתאפק האלהים? ההוא גם הוא יבקש עינים פקוחות? לא! לוא חפץ בזאת כי אז פקח עיני הדור החי וראה גדולת אישה, ואם זה עתה עלה החפץ הזה על לבו הלא לאישה משפט הבכורה והוא בא בגבולו, ואיך תסלח לו? ועל כן לא סלחה לו ותרב ותתקוטט בו כל היום, עד אשר נלאה נשוא וַיַרְא לעין כֹּל כי עינים פקחות שנאה נפשו ויכבד את לבב כל אבות הדור הבא בפעם אחת לבל יוסיפו לתת בניהם בידי הפוקח עורים, ואחרי “בין הזמנים” נפקחו פתאום לפתע עיני המלמד לדור יבוא כי כבר כלה מלאכתו ולוא נמצאה לו עתה קהלה גדולה אשר חפצה היה להתרפס לפניו ולהביא צוארה בעלו, כי אז היה בידו לקחת “מועד” למען נהל את צאן מרעיתו כחפצו, אך אחרי כי במקרה לא ידעו הקהלות מכל אלה ולא שלחו אליו דבריהם, לכן ישב בביתו ויעצם עיניו לבל יראה את האורח החדש אשר בא לביתו, כי אמנם אורח גדול מאוד היה, כיאות לאיש גדול כמֹהו, אך שם האורח ומראהו לא מצאו חן בעיניו. שם “מחסור” לא שם יפה הוא אף בעיני אלה אשר לא ידקדקו בשמות, ומראהו עוד נתעב ומשחת יותר, עד כי גם אלה אשר לא יביטו לתֹאר הפנים יקוצו מפניו. האורח הזה בא ויואל לשבת בביתו כמו בן הוא אז חתן לאדון הבית, ואדון הבית אשר ידע לערוך ערך כל גדול לא הרהיב עֹז בנפשו לאמר לו: צא! ובלי ספק זכר גם ההלכה הפסוקה מבעלי התלמוד כי בדברים כאלה לא יאבה ולא ישמע האורח בקול בעל הבית, ואשתו אשר רבה ריבה מאד בהאורח, אשר לא נקרא, נוכחה כרגע כי גם הוא אטום אזנים כאלהי המשפט ולא ישמע שאגתה. לשוא שלחה אותו אל אשת הרב, אל נשות המלמדים, אשר להן חדרים מרוחים – הוא באחת, את ביתה אוה למושב לו, ומי ישיבנו? וצרת נפש דואג גדלה מאוד, כי עוד רעה חדשה היתה נוכח פניו, ומי יודע אם לא נפל שדוד לרגלה לולא הוציאהו רוחו הכביר למרחב.

הצרה החדשה הזאת כמעט התחוללה על ראשו היא כי אשתו לטשה עיניה לו ותאמר לעשותו למטרה לחצי לשונה. הן למי תתן את הכבוד הגדול הזה אחרי האלהים אם לא לאישה? כי מי גדול כאלהים בעיניה אם לא אישה? ואחרי אשר נוכחה כי את האלהים תתוכח לשוא לכן נסתה לעשות זאת לאלוף נעוריה אשר ידעה כי הוא יאהב משפט ולא יאטם אזנים, ואף רגע לא נתעתה בשפק פן כחו לא רב להושיע. וביום שמחת התורה עת אשר חגגו כל בני ישראל סיום התורה וחוללו במחולות ברחובות, עשתה גם היא סיום לאהבתה אותו ולדברי נחומיה וַתְּנַס לנסותו אם יקבל גם את הרע מפיה כאשר קבל עד הנה רק את הטוב, וַתַּרְא לו כי אם הוא לא הצליח לשאת כתר הרבנות תצליח היא להיות מגיד ומוכיח, ותוכיחהו דרכו על פניו. אולם כמעט נזרקו מפיה המלים: גבר לא יצלח! התעורר גם הוא וַיַרְא אותה באותות אשר עשה ביד חזקה כי תלמיד חכם הוא אשר חלילה לו ממחול על כבודו, ותארי הכבוד “בן חיט” “בת סנדלר” נשמעו פעמים רבות ביום ההוא, לפי דברת רבים, בבית דואג: הוא קנא קנאת אלהי הצבאות ויאמר כי בפשעה חדלו אבות הילדים מתת את בניהם לו כי שמעו שם אלהים מנֹאץ בפיה, והיא רבה ריב חרפת עמה באמרה כי יען אשר חרף וקלל תמיד את בני עמו על כן באה עליהם הצרה, ואחרי כי לא היה מוכיח בינותם מלבד הבן הבכור, לכן ישב לכסא המשפט ויצדק גם שניהם באמרו כי עם ישראל ואלהיו, גם שניהם לא יצליחו לכֹל, רק צרה תבוא לרגלם והועל לא יועילו – על חכמת הבן ויֹשר משפטו השתאו גם האב גם האם וישבת מדון ביום ההוא, ולא שב עוד, אחרי אשר דואג מצא לו מקור אחר למחיתו.

המקור הזה היה מעין ההשכלה, כי בימים ההם החלו רבים לפקד צבא ההשכלה למען הלחם באמונה; רבים התעוררו לפקוח עינים להדור ההוא אשר גשש באפלה ויקראו לכל איש אשר ידבנו לבו לצאת למלחמה הזאת, כאשר יעשו כל המורדים בקראם מלחמה, כי יקראו בקול לכל איש אשר ימאס בהממלכה השלטת ומכֹּחם וכספם ישחדו לכל אשר ישבע לדגול בשמם גם מבלי בחון דרכיו מעלליו ולבו, כן עשו אז גם אוהבי ההשכלה כי נתנו יד לכל איש מצוק ומר נפש, לכל מְעֻנֶה מתגרת ידי ראשי הקהל וגאון הגאונים אשר ישבו לכס הרבנות, כי יצאו יחד חלוצים להדוך מתקוממיהם תחתם, וכל איש אשר חֹנן בקול גדול ובעזות מצח לחרף את כל הגדולים החיים והמתים חשב את נפשו למשכיל גדול ומפקח עינים, ותהי עת ישועה ליהוא אשר גם הוא חֹנן בהמתנות האלה, ואשר שבע מכאובים וכעס מידי הרבנים אשר חמסו כסאו ומראשי העדה אשר שכחוהו ולא קראו בשמו, אף הוא מהר ויסגר נפשו לצבא ההשכלה ללחום מלחמתם למען פקוח עינים להדור החי, ואחר אשר למד מעט בתרגום האשכנזי היה למורה לבני המשכילים ולמורא לפני האמונה. מוראו היה על פני העשירים ופני העדה, ואם רעיו המשכילים מכֹּחם שחדו בעדו למען החיות נפשות ביתו, שחדו היראים מכספם הרבה יתר לבל ימית אותם ואת בתיהם ברוח פיו, אחרי אשר נסה פעמים אחדות להלשין ויצליח, ובכן מצא מסלות בתי כל גבירי העיר ובית הרב וראשי העדה, אשר קבלוהו בכבוד ויהי לנאמן מאין כמהו, כי אך שלח דברו אל אחד הגבירים כי ילוה לו חמשים או מאה כסף מהר לעשות חפצו גם מבלי בקש ממנו שטר או עדים.

הן לא כימים האלה היו הימים ההם, אז לא ידעו עוד כי לכל אדם המשפט לבקש משפט, אז משלו השרים כחפצם והכהנים רדו בעם וימצו לשד חיתו, והשופטים עשקו ויחמסו כהעולה על רוחם, וזאת הלא מודעת כי במקום אין משפט שמה השֹׁחד ובמקום השֹׁחד שמה הרשע, זה ירשיע בדעתו כי כביר מצאה ידו לכפר עונו בשֹׁחד, ורעהו יפשע למען תמצא ידו לתת שֹׁחד, אחרי כי בלעדי שחד לא יוחן גבר לפני השופטים ואין אשמה בעיניהם כהיֹשר אשר יבוא בידים ריקות לבקש משפט. ובעת כזאת תהי תקוה למלשינים לעשות עֹשר ולמשול ממשל רב, ומה גם למלשינים מבני ישראל, אשר להם בקשו תואנות וירשיעום גם אם לא חטאו והמשפטים האכזרים אשר נתנו לגזול משפטם היו ככלי משחית בידי המלשינים והשופטים גם יחד לדכאם עד עפר, או להפשיט עורם מעל בשרם, וזאת שהיתה לדואג כי היה גדול ונורא על כל סביביו, גם העשירים וראשי העדה, גם הרב והדינים והיראים עטרוהו כבוד בבואו בחברתם, אך הוא דבר עמהם והתראה אתם פנים רק לעתים רחוקות ובלילה, כי לעין כֹּל התחבר למשכילים אשר שמו בטחונם בו וישט מארחות היראים.

ומעת אשר החל כֹכב הצלחתו לזרוח האירה גם אשתו פניה לו ולא הוסיפה להעביר שם חיט או בן חיט על דל שפתיה, ובכן לא נאלץ גם הבן העתיד למלא מקום אביו לעשות פשרה ביניהם, אף כי מדברו לא סר, כי כעם ישראל כן אלהיו לא יצלחו לכל ורק צרה תבוא לרגלם, ואת מחשבתו זאת השמיע תמיד בקהל חבריו בבית הספר אשר לעם הארץ וכל אהבוהו ויכבדוהו על רחב שכלו וחכמת לבו.

ואמנם חכם לב היה יהוא אשר היה אז בן שש עשרה שנה מאין כמֹהו, ועליו השתאו כל המורים ויהללוהו אף כי יהודי הוא. בתחלה בלמדו עוד בבית המדרש עשה לו שם כשם אחד הנעלים, ולולא סכו אביו ואמו דרכו בסירים, כי אז לֻקַח אחר כבוד לבית הגביר הגדול אשר בעיר כי בת היתה לו, אחרי כי כל יודעי התורה אמרו פה אחד כי יהוא בן דואג יהיה לגאון הגאונים בימים יבואו, ועל אבן חפץ כזאת נמצאו קונים רבים בעת ההיא. אך מפני שם אביו ואמו נִחתו כלם ויסֹּגו אחור, וגם על זאת הרבו כעשם, האב והאם גם יחד עם האלהים ועמו. ובראות דואג כי אבדה תקותו לראות את בנו מְסֻלא בפז, אז גמר אֹמר לתת אותו ללמוד דעת ושפות. ואם לא יהיה לרב ראשון לכל קהלות ישראל אז ימצא לו דרך אחרת לְהִמָנוֹת את גדולים – כה אמר לאשתו – והבן שש מאוד על הדבר הזה, כי כתלי בית המדרש וחבריו היו לו כבר כעשן לעינים, וביום אשר חדל לבוא לבית המדרש, ביום ההוא השליך את כל דרכי אמונתו אחרי גוו בשאט נפש למען העלות אף כל ישראל, וישא את ספריו בראש כל חוצות ביום השבת למען יראו, ויחרף שם ישראל בכל מקום אשר מצא אזנים קשובות, וראשית כל דבריו ואחריתם היה “יהודים נמבזים”, ועל כן אהבוהו מאוד כל המורים הפולנים הנודעים מאז לאוהבי ישראל, ורעיו התלמידים בקשו קרבתו תמיד, ועוד זאת כי לא נסו גם לדבר על לבו להמיר דתו. כה גדל חנו בעיניהם אך בכל זאת לא כל מורי בית הספר ההוא היו אנשים שוכחי אמונתם, עוד נמצא אחד כמו אשר למען כבוד אמונתו לא יכול לחשות ויאץ ביהוא כי ימיר דתו, אך הוא ידע להלחם כגבור משכיל ויך את לוחמו אחור באֹמץ לב וכשרון עד כי הודוהו כל שומעיו וימצאו כף.

– לא אוכל להטות אֹזן לדבריך – ענה להמורה אשר דאג לו להצליחהו בעולם הנשמות באזני כל המורים – כי במקום אשר יש בידנו לעשות טובה הרבה אז אין שומעים אף לרב. את העם אשר שמו נקרא עלי לחרפתי ובשתי אשנא תכלית שנאה, שמו לי לחגא, ואמונתו למכשול עון, ועל כן לא אפנה אליו ערף לאמר לו בפעם אחת: לא עמי אתה, לא! אם כזאת אעשה אז ישישו אלי גיל כי לא להם אהיה עוד, וזאת הלא תבקש נפשם, כי כל אלה אשר יסורו מארחותיהם הנלוזים יפנו למו עֹרף ולא לעמם יחשבו, ובזאת יחזיקו עמודי האמונה, כי אם יעבור איש על מצוה אחת אז יפילו פחדם על אבותיו ומשפחתו ויאמרו: עוד מעט וימיר דתו, אך לא כן עתה, עת אשר שמם עוד נקרא עלי, ואם יאבו או ימאנו אחיהם אני, והמה ערבים, לפי דעתם, בעדי ובעד כל אשמותי, ועל כן זאת אעשה להדאיב נפשם ולכלות עיניהם, כי ארבה לפשוע לאמונתם, והמה עונותי ישאו ואלהים יביאם במשפט על כל מעשי, כן יאמינו אמונה אֹמן, אם אמיר דתי ואוכל מכל טמאה, או אחלל שבת אז לא ישיתו אלי לבם, אך אם אעשה אחת מאלה עתה, הנה בשרם עליהם יכאב, ולבם ימס כדונג וידם קצרה מעשות משפטים אתי כאשר יעשו את כל המורדים באמונתם, ועל כן במשנה שברון ישבר לבם. וזאת אעשה להם עוד, לענות נפשם, כאשר עִנוּ נפש אבי ונפשי בהתהלכי אתם – לדברים האלה ששו כל המורים כמו דברי נביא אלהים שמעה אזנם, רק המורה האחד אשר דאג לנשמתו הוא לא שש על דבריו ויאמר כי לא ישרים דבריו ומעשיו, כי בעשותו זאת הוא רק כופר בכל אמונה. אך דבריו לא נשמעו, כי כל המורים עמדו לימין יהוא ויהללוהו בשער.

אמנם המה המורים כלם לא ראו כי הוליכם כלם שֹׁלל, ואת אשר בלבו לא גלה להם, כי אף אמנם שנא יהוא את עמו ואמונתו ולא שקר היו מליו, אך לא על כן לא המיר דתו, כי אם יען כי אביו בקש זאת ממנו, כי אף אם מלשין היה וימאס גם הוא בכל זרע ישראל, בכל זאת חרפה שברה לבו בזכרו כי בנו ימיר דתו מבלי אשר ידע בנפשו חשבון מחשבתו זאת, ועוד דבר אחד עצור עצר בעד יהוא לבל ימיר דתו, ואת הדבר הזה גִלָה לאבי אשר היה חברו בבית המדרש, כי אחרי אשר סלף יהוא דרכו הוכיחהו אבי על פניו באמרו לו: אם כה תעשה הלא טוב טוב תעשה כי תמיר דתך – ועל זאת ענהו יהוא: עוד לא באה העת, אף כי אמונתי בעיני כעצב נבזה, אך בכל זאת לא נכחד ממנו כי ימצאו רבים אשר ישלמו הרבה במחירה, אך לא עתה, עתה בעודני נער לא אוכל להרבות במחירה לא כן כאשר אגדל, אכלה שנות הלמודים ואעשה לי שם, אז לא ייקר כל כֹּפר בעיני הקונים לשלם לי במחיר אמונתי, גם משרה ועֹשר וכבוד, את הכל יתנו לי במחירה, ואראה לכֹּל כי יש ביד איש דעת להוציא יקר גם מזולל –. זאת היתה מחשבתו אז, וזאת קשרה אותו עוד בעבותות אל אמונתו כי ראה כי עוד לא בא מועד. אמנם מקרה אחד אשר קרה את בית אביו הקריב הקץ ההוא ובטרם בא מועד ברך בבית התפלה הגדול לעם הארץ בווין על הגאולה ועל התמורה ויוצא את אחיו האמללים מערבתם ולא פחדו עוד מחטאותיו.

וזה הדבר אשר הקריב את הקץ; בימים ההם גברה כמעט יד המשכילים ובני חברתם רבו מיום ליום עד כי בנו להם בית תפלה וגם שלחו לארץ אשכנז ויקראו להם מטיף לעדתם בשפת ארצו. הדבר הזה היה למחתה לכל היראים וכמלאך המשחית להאמונה היה המטיף הזה בעיניהם, וצרת לבבם גדלה עוד יותר בראותם כי לשוא יבקשו בו ערות דבר, כי עולתה לא נמצאה בו. המה ראו כי הוא ישר דרך ותמים עם אלהים ואמונתו ואוהב כל האדם, ועושה צדקות כאשר תמצא ידו וירדוף שלום, כי על כן חרדו מאוד פן יזנה העם אחריו, ועל כן עשו כל אשר בידם להדיחו משאתו, גם אל שרי הממלכה נסו דבר וכל עמלם עלה בתהו, כי אשרו וקימו אותו לרב ומטיף להמשכילים בעיר ההיא. אבל לא רק להיראים היה המטיף הזה למחתה כי אם גם לדואג מררי, גם הוא צרר אותו ויבקש לשים חתחתים על כל דרכיו, אחרי כי הוא היה בעיניו כחומס אשר בא ויירש מקומו ביד רמה. הן בכל העת אשר התיעצו עדת המשכילים לתת להם מורה, היה הוא לראש יועציהם, והוא התאמץ בכל כחו לבצע הדבר הזה, ויקו בצדק כי שלומים לעמלו הרב יתנו לו כתר הרבנות, וחזון לבו מימי נעוריו יצא לפעולות ידים וכבר חשב את נפשו כראש לעדת המשכילים, ועתה בוש גם בפעם הזאת משברו באשמת המטיף הגר, אשר בא מעיר רחוקה ויאמר לשפוט את עדתו! לדבר הזה לא יכול דואג לסלוח לו, וימשוך ידו את ראשי הקהל לבקש תחבולות איך להפיל את זעום נפשם זה במהמורות בל יקום לנצח. ועל כן רֵעָה להמטיף התמים ויתהלך אתו כאוהב כאח, והתמים הזה האמין בו ויקרבהו ויתן לו בביתו מסלות ובכן נתן ביד איש חרמו כלי משחית לחמוס נפשו.

אחרי אשר נוכחו דואג וראשי הקהל כי לא יוכלו להמטיף, יעץ להם דואג כי אין דרך אחרת בלתי אם לשלחו לארץ תחתית. והוא יתן ידו להוציא הדבר הזה לפֹעל ידים. ראשי הקהל נאותו לו, ולפי דברת רבים גם יד הרב תכון עמם, וביד מלאכו הפיק דואג זממו, כי שלח אחד מבני הבליעל ביום ערב שבת ויתן סם מות בסיר הבשר אשר ממנו יאכל המטיף. ועוד ביום ההוא נצלה העדה מהמטיף הזה, כי מצא לו מנוחת עולמים בעיר אשר בא בה לנהל צאן מרעיתו.

המטיף מת ביום ההוא, וגם שנים מילדיו הלכו אתו אל בית עולמו, ואחד מהנערים הֻכָּה בתמהון, ועד היום לא נרפא מהמחלה הזאת. ויד דואג עשתה את הגדולות האלה, ועתה בטח לבו, כי איש זר לא יערב עוד לבו לגשת אל העיר האוכלת מטיפיה והרבנות תכון בידו. אך מיראה פן יבקש הדבר על ידי השופטים ויתפש גם הוא בין הפושעים, לכן מהר אחרי אשר קבל משכרתו מידי ראשי העדה ביד נדיבה, ויך את הראשים ואת הרב בלשון כי ידיהם היו במעל, ועתה בטח לבו כי הוא ינקה מכל אשמה, כי הוא היה הראשון בריב ואם ישימו אשם גם נפשו, אז הלא יצטדק כי משנאתם אותו על אשר גלה על עונם יבקשו ללכוד גם אותו בחרם אשר בו נלכדה רגלם. וביום השני הובאו ראשי הקהל והרב והבליעל אשר שם סם המות בהסיר לבית האסורים. ותהי עת צרה לכל העיר מאין כמֹה.

צרה לעדת ישראל לא דבר נפלא היה בעת ההיא; גם אם לא שם אחד מהעדה בעצת ראשיה או מבלי שאל פיהם מות בסיר המטיף אשר לעדת אפיקורסים, גם אז לא ישבו בטח, גם אז הכינו גום תמיד למלחמה אף בעת שלום, אם חטאו כסדום או צדקו כמלאכי מרום, להם אחת היא, אם רק רוממות אל אחד בגרונם אז להם להחזיק בחרב פיפיות בידם, אך אחרי כי ידם לא לֻמְדָה להחזיק בשלח לכן בקשו וימצאו דרך אחרת לעשות נקמות בצוררי נפשם. ואת הנקמה הזאת עשו כפעם בפעם ויצליחו כי הכּוּ בפעם אחת את כל השופטים בסנורים ויעורו עיניהם בשֹׁחד. עגל הזהב אשר לו השתחוו בהסתר רועם פניו מהם, הוא גם בגולה הִנְחֵם לבטח בהסתר אל מושיעם פניו מהם, והאלהים הזה אשר חשבוהו אז כי העלם מארץ מצרים, הוא העלם והוציאם תמיד ממצוקותיהם, ואת כֹחו וגבורתו ראו כפעם בפעם ויוכחו לדעת כי אם הוא יסתר פניו מהם אז יאבדו, יתמו ויסוף זכרם, כי על כן חשבו מחשבות לבל יעזבם. וגם בפעם הזאת אליו צעקו לעזרה והוא חִלֵץ מצרה נפשם בימים אחדים ויבא רע על המלשין העוכר עמו ועדתו.

רֹב השופטים בעיר ההיא היו עוינים כבר את דואג מררי אשר מצא גם מסלות ראש העיר ויפחדו מפניו, ועל כן קמו יחד לעזור לעדת ישראל ולהפיל את המלשין במהמורות בל יקום, וגם חפצם הצליח בידם. ודואג הובא עד בית הבור באשמתו הרבה, כי לא לבד כי הוציא דבת שקר על ישרים, כי אם גם יען כי הוא היה המרצח, ותקות דואג לראות אור אבדה, אחרי כי גם שר העיר נצב כצר נגדו. ובעת צרה הזאת התעורר יהוא בנו לקום לעזרת אביו וביתו וישם פניו לעיר המלוכה ולא הרבה עוד מחשבות אם כבר בא מועד אשר במחיר אמונתו ימצא כל חפצו, כי אם בחר לו אב חדש מגדולי השרים והוא הביאהו בברית החדשה ויהי עליו סתרה, וגם לאביו הושיע, אחרי אשר גם הוא ואשתו עשו כבנם, ויצא למרחב. ויותר מהיום ההוא והלאה בעיר המלוכה ולא הוסיף להלשין את בני עדתו, ועברתו שמר לה נצח.

אך יהוא נהפך לאיש אחר, וכל יודעיו מקדם לא הכירו דרכיו וישתוממו על המראה, כי הנער השולל הזה אשר כל חפצו היה תמיד להשליך שקוצים על עמו ואמונתו, חדל משאת עוד שמם על שפתיו. וגם כאשר קרה כי דבר באיש יהודי לא נשא חרפה על עמו ואמונתו ויהי לפלא. ועוד יותר התפלאו בראותם כי את אביו ידבר אך לעתים רחוקות ובדברו עמו דברים אך מעטים כמו למשא לו לדבר עמו ולהבט בפניו. וגם את רעיו החדשים היו דבריו אך מעטים ורוח עצבת רחפה על פניו תמיד אשר על כן לעגו לו רעיו ויאמרו כי אש האהבה תצת בלבו כאש לא נֻפָח. אבל הוא היה כלא שומע וירבה הגות יומם ולילה, עד כי יצא לו שם בין כל התלמידים המקשיבים דת ודין בבית מדרש המדעים, ובכלותו חק למודו ויתנו לו תעודתו כי הוא היה הנבחר בכל בית המדרש נתנה לו משרה בממלכה וילך ויגדל מיום ליום ויעלה מעלה, עד כי ישב בסוד יועץ המלך הראש בממלכה בדת ודין. יועץ המלך אדונו אהב אותו מאוד, כי חכם לב היה ועושה מלאכתו באמונה, ועל כל אלה היה נקי כפים מאין כמֹהו. אך מדרכו לא סר גם בהיותו לשר גדול, ואף כי כסף רב היה לו וידו מצאה למצוא כל עֹנג וחפץ כאשר יעשו כל הבחורים, בכל זאת הוקר רגליו מכל בית משתה ושמחה. ובעת המרגע ישב בחדרו ויעבוד עבודתו או קרא בספר. העצבת אשר קננה על פניו בלמדו בבית הספר חלפה ותחתה לקחה מנוחה מקומה. מנוחת־תמיד לנה על פניו אשר הפיקו עֹז, איש לא ראה אותו כי ישחק או כי יכעס, כי ישמח או יעצב אל לבו, חנינה וחמלה, כעס ושחוק, אהבה ואיבה כל אלה כמו נדדו הלכו מלבו אשר היה לאבן, ופניו אשר היו כפני פסיל שיש לא שֻׁנוּ אף מעט בשמעו מהתלות או דבר מר. על כל אלה השתוממו בני עירו, אך עוד הרבה יתר השתוממו כאשר ראו כי הוא עשה דבר למענם אשר לא פללו מעודם כי צורר היהודים הזה יעשה זאת. וזה הדבר; בימים ההם קם עוד הפעם מלשין להכות את העדה חרם בהראותו כי היא תשחד את פקודי הצבא לבל יקחו מבני ישראל לצבוא צבא, והדבר הזה מסר יועץ המלך בידי יהוא בדעתו כי הוא לא יקח שחד, ובפעם הזאת היתה באמת עת צרה להעדה, כי ראו בעיניהם פידם אחרי כי נפלו בידי איש חרמם והוא ימאס בשֹׁחד! אף כי גזרו תענית ועוררו מספד בכל בתי תפלה בכל זאת לא נשענו על העוזרים האלה ויגמרו אֹמר לשלוח אליו אחדים מנבחרי העדה להתחנן מלפניו על נפשם ונפש בני עדתם. ובעת צרה הזאת שכחו היראים את דברי ריבותם את המשכילים ויבחרו מהם חמשה אנשים לשלחם אל עיר המלוכה, אחרי כי רק הם ידעו לדבר כן בשפת הארץ. השלוחים ובראשם אחד מאנשי השם בתורה וחסד באו אליו ויקבלם לא במאור פנים אך גם לא ברגז וישאל את הראש: מה תבקש ממני? –

– רחמים! – ענה הראש בקול תחנונים ויפרוש כפיו.

– אין רחמים בדין! – ענה יהוא בדברים נמרצים. אך הראש היה איש אשר למען בני עמו נכון היה לחרף נפשו אלף פעמים ביום, לא חת מדבריו ויאמר: אם תרשני אדון אענך גם אני בדין –

– דבר כחפצך –

– דבר גדול מאד דברת אדון, בתתך לי הרשיון לדבר כחפצי! – קרא ראש המשלחים ברגש – ואולי ישמע איש יהודי היום בפעם הראשונה מפי שופט גדול כי יתנהו לדבר כחפצי. הן אך על זאת הננו נאנחים ונאנקים, על זאת הננו נדכים ונענים, למרמס כטיט חצות, כמו רמשים זוחלי ארץ היינו, כמו לא רוח חיים באפנו ולא נחוש מכאוב ולא נדע מכשול לב אם ירמסו עלינו ברגל גאוה וכמו פנינו לא יחורו כאשר נשמע חרפתנו תמיד, רק על זאת כי לא יתנו אותנו לדבר כחפצנו. לא רק על ספרי קדשנו זרוע המשפט נטויה להסיר מהם כל דבר אשר יהיה לתפארת לנו או למליץ יושר בעדנו, גם על פינו על רוח אפנו שמו חֹתם צר לבל תשוע נפשנו עת יגזרו בשרנו, לבל יהמה רוחנו עת ישלחו כל מגפותיהם אל לבנו ולבב פרי בטננו מחמל נפשנו, רק על זאת כי לא יתנונו לדבר, יאשימונו ונחריש, ישימו לנו עלילות ואנחנו נדום ונגוע לא יען כי אין בפינו מלים, לא יען כי לא נוכל לפתוח שפתינו לדבר בשער משפט את מנדינו, כי אם יען כי לא יתנונו, כי שמו בסד לשוננו ועל רוחנו הכבידו עלם מאד, ועל כן אדבר עתה וירוח לי. אנא אל תחשוב לי רֹב דברי כהבל ולהג הרבה, זכור כי האמלל אשר ישב במחשכים ימים רבים ולא פתח פיו ישיש על כל הגה אשר יצא מפיו בדברו את איש שומע לו, זכור כי הרוח אשר היה כלוא כאלף שנים, כלוא ולא יצא, פלס לו עתה נתיב דרך פי, שמע בקולי לא רק קולי כי אם קול היוצא מאלפי אלפים נפשות נענות אשר לא נתנו אותן להוציא רוחן, שער בנפשך לשמוע כל האנחות, כל הזעקות וכל התחנונים אשר יצאו מפי דורות רבים לוא נתנום לפתוח פה, כל אלה שַׁוֵה לעיניך ואם יתנך לבך אחרי דברי תלעיג. אין רחמים בדין, תאמר, אדון! טוב הדבר, גם אני לא באתי להטות לבך בשחד כי תְעַוֵת משפט. גם אני לא אבקש ממך כי תחטא למלכך ומשפטו בתתך לנו רחמים, חלילה לי מזאת. גם אני משפט בקשתי מידך לוא חיינו ככל העמים ולוא נתנו גם לנו משפטים. אך איך אבקש ממך עתה משפט אחרי כי משפט אין לנו, כי כדגי הים הננו, ואיך אוכל לבקש ממך אחרת בלתי רחמים? אין רחום בדין תאמר, אמנם כן הוא, אך במקום אין דין שמה עלינו לבקש רחמים. האם בדין יעשו לנו כי יקחו ממנו מס וצבא למלחמה כמו מכל העמים ומטוב הארץ לא יתנו לנו לאכול? האם במשפט יבקשו ממנו כי נקריב את בנינו למלך, למלאך המשחית, לאלהי המלחמה בעת אשר נדע כי המה רק כאבק שרפה לקנה הרובים? האם בדין יכבידו עלינו עֹל יתר מעל כל העמים? האם בדין נתנה הממשלה אותנו כלנו בידי ראשי העדה ולא לקחה בידה משטרנו כמו מכל העמים. לוא בקשה לה הממלכה אנשי חיל למלחמה מקרב בנינו כמו מכל העמים כי אז לקחה להם היא בידה ולא נתנה את הדבר הרע הזה בידי אחדים מאחינו, אשר גם המה אך אנשים המה, ועל זה יחמולו ומפני השני ייראו והשלישי אולי גם יתן כֹּפר נפשו. לא אנסה להצדיק את ראשינו, אך אומר כי גם המה אך בני אדם ולא אלהים המה. האם במשפט הושיבו במחשכים את האמללים אשר הקריבו כל מאודם לחלץ נפש בניהם, ואת השופטים הלוקחים השחד והמתעים את העם הזה לתת שחד נקה ינקו? האם במשפט ודין יתנו אֹזן קשבת לכל מלשין וגם בטרם אשר חקרו ודרשו היטיב אם אמת בפיו יביאונו עד שערי מות? הכזאת יעשו גם לעמים אחרים? ואם אין משפט הלא לא תוכל להשיבני כי אין רחמים בדין, במקום אין דין אנא רַחֵם על נפשות אמללים, אשר עוד לא נודעה גם אם אשמים המה ואולי בלי עון יהיו למשיסה ובתיהם יִשַׁמו ובניהם יהיו עדי אובד. רחמים, רחמים אדון! – כלה הראש דברו ויורד ראשו כמו ירא מהבט בפני שופטו. השופט שמע את דברו במנוחה ולא הפריעהו אף רגע והרואים חשבו לראות כי בדי עור פניו ינועו. ומה גם בשמעו שם מלשין. אחרי אשר כלה המדבר דברו קם השופט ויאמר: לא לי, שר עובד להממלכה לשמוע ריבך אִתָּהּ, אך בי העון כי אני אמרתי לך לדבר כחפצך, ועל כן לא אשיבך מלים אם צדקת או אין בטפלך חטאות על משפטי הממלכה, אך אחת אגיד לך כי למלשינים לא תהי תקוה להוציא חפצם, נגד המלשינים אקום להשקיע לשונם, ומשפט צדק אבקש –

– רב לי רב! – קרא הראש ועיניו מלאו דמעות ויחפוץ להחזיק בכף יהוא לנשקה במו פיו אך הוא סר מפניו ויאמר: לא אוכל לדבר עוד עמכם. שובו לעירכם – ואחרי עשרה ימים הוציאו האסירים למרחב ולמלשין לא היתה תקוה כדבר יהוא, כי הוא נשא עֹנש כמוציא דבר שקר. ומי יספר את התמהון והשמחה אשר נראו על כל פנים בבוא אליהם השמועה! ולא אכזב אם אומר כי השמחה אשר שמחו לשמוע כי יהוא לא צורר ישראל הוא גדלה עוד משמחת הפדות, ומן הוא והלאה לא ערב עוד איש לבו לדבר בו סרה, גם התפארו בו כי אחד מאחיהם שר גדול הוא ולא זכרו גם כי המיר דתו. זאת הלא תדעו כמני, אדונַי, כי אין מכיר טובה לעושי טוב להם כהעם הזה; לבעל טובה יכפרו כל עון, ועל כן ימשכם אחריו על נקלה גם איש מרמה אם ישכיל להתראות כעושה טובה, אך יהוא לא במרמה עשה טובה להם, וגם לא התראה כמבקש טובתם, וכאשר שלחו לו נדיבי העיר מכתב מלא רגש תודה השיב להם כי לא ידיו עשו זאת כי אם בחסד המלך יצאו לחירות. ובכל זאת ברכוהו בלבם גם אחרי כן אף כי לא בקשו טובתו, אחרי כי הוא עזב משמרת פקודתו ויהי לפקיד ראשון למסלת הברזל הדרומית. והעתים נשתנו לטובת היהודים, כי משפטים צדיקים נתנו בכל הארץ. וגם אותם זכרו בהמשפטים ההמה ויתנו להם משפט אזרחי הארץ ובשנים אחדות שכחו את כל מצוקותיהם לפנים ויהיו חפשים ולא נטל עוד עליהם לשאת משא השרים והפקידים ולעור עיניהם בשחד.

בהיות יהוא לפקיד מסלת הברזל יצא לו שם בכל הארץ עוד הרבה יתר מלפנים ויעש עֹשר עד כי נחשב לאחד מגדולי העשירים בווין. אך גם זאת לא שנה רוחו ברב או במעט, לא בקש שמחה ולא רדף תענוגים, וגם בקחתו אשה בת אחד האצילים אשר באהבה עזה כמות אהבתו, גם אז היה את אשר היה לפנים וביתו לא היה פתוח לרוחה למשתה ושמחה כאשר יעשו כל הפקידים והעשירים אשר בגילו, עד כי כל יודעיו חשבוהו לרע עין וכילי אשר רק הכסף כל משושו בחלד. אמנם המה כלם נתעו בשוא כי מאנם לא רע עין היה, ואף כי אותות חמלה לעניים ומרודים לא נראו על פניו בכל זאת שלח תמיד נדבות ביד נדיבה לראש העיר למען העניים, וגם את עדת ישראל לא שכח. כה עברו שנים אחדות ודבר לא הפריע מנוחתו, אך פתאום בא הקרץ גם אליו ביום השבר הגדול. בבוא המהומה הנוראה על הבאֶרזע ראו יועצי הממלכה כי לא כן עשו בהעלימם עד כה עין מהמיסדים האגודות ויתנום לעשות כחפצם, אשר כרבם כן ברמיה סבבו את כל העם ויביאו רעות נוראות על אנשים רבים, אשר בעמל כפיהם ובזעת אפם קבצו על יד על יד מעט כסף ויאבד בענין הרע ההוא. ואז שמו אל לבם לחקור ולדרוש אחרי פעלי המיסדים והפקידים. וגם את מעשי פקידי אגודות הברזל הביאו במשפט, ואחרי אשר נגלתה תרמית אגודה אחת ופקידיה לעיני היועץ לא נקה גם את הפקידים אשר הוקמו מאת הממשלה, ויהי יהוא הראשון אשר עליו צוה יועץ המלך להביא חשבון ולהראות כי בכל מעשיו אך בצדק התהלך. בדבר הזה היה די כח להפריע מנוחתו, ופני האיש הזה אשר לא שֻׁנוּ מכל מקרה אם טוב ואם רע נפלו ביום אחד כמו אם חלה את חליו ימים רבים. מכל רגשותיו אשר נדדו מלבו נשאר רק רגש אחד, והוא רגש הכבוד. ועתה הָשְׁלַך פתאום משמים ארץ וכבודו היה למרמס לרגלי הגדול ממנו! השבר הזה גדל מכֹּחו ויישבר לבו וידכא רוחו ומעת אשר לֻקְחו ספרי החשבונות מידו למען ישים יועץ המלך את עיניו עליהם הלך קדורנית בחדרו כל היום ולא יצא החוצה וידבר דברים זרים ותהפוכות – הוא הֻכָּה בשגעון! כל היום דבר לנפשו כמו את איש ריבו ידבר ויבקש להראות לו צדקתו, ולרגעים רחפו כל עצמותיו ויקרא בקול: יועץ המלך שומע כל דברי! חור נקב מבעד כתלי ביתי אל בית משכנו ויקשב וישמע כל דברי – כן עשה ימים אחדים. ואחרי כן קם פתאום מכסאו ויקרע בגדיו לקרעים בקראו בקול: לא אחפוץ באלה, לא אחפוץ, לבל יאמר יועץ המלך כי בכסף הגנוב אתי קניתים. וכאשר נתנה אשתו לו הארוחה השליך הקערה מעל פניו וירקע ברגליו ויקרא: לא אתן אֹכל לנפשי לבל יאמרו כי בכסף גנוב אוכל ואשתה ואפוש כעגל מרבק, וכה השתגע תשעה ימים ולא אכל ולא שתה ולא נתן תנומה לעפעפיו עד כי כלה כחו וישכיבוהו על ערשו. בכל עת השתגעו בא אביו, אשר הוא זקן גדול ובביתו ישב, לחדרו. אך הוא לא שעה אליו ולא שמע דבריו כמו לא הכירו, וגם ביום ההוא נגש אל ערשו ויבקש לדבר אליו נחומים, אך הוא בראותו פניו התעורר פתאום וישב על המטה בכל מאמצי כחו ויקרא: אתה עכרתני, אתה היית בעוכרי, עונותיך אשא אני. אל זועם פקד עלי אשמותיך הנוראות. אתה הכית בלשון נקיים חפים מפשע וגם אני הֻכֵּיתִי בלשון בלי עון. סור לך מעל פני מלשין, כל מלשין תועבת נפשי, או שוב לאלהיך בעוד נשמה באפך, כי מלשין אתה ולמלשינים לא תהי תקוה! – את הדברים האלה דבר בחֹם נפשו עד כי כלו כליותיו בחיקו ויפול ויעצום עיניו ויישן – לנצח. ועתה הגידו אתם אדונַי, אם לא צדקתי כי קראתי לספורי שם “הון ביום עברה” – חתם המספר דבריו. השומעים אשר פניהם העידו בהם כי נדו להאמלל החרישו, אכן אחימות הוא הקטן ענה: אני אמרתי בתחלה בשמעי דברי ימי חייו הראשונים, כי איש הוא, אך עתה אראה כי הוא היה איש אין תבונה בו, כי למה זה השתגע? ולמה חרף את אביו על כי הכה את החנפים הפתאים הנוכלים בלשון? אביו צדק בעשותו זאת וגם הוא עשה כזאת לוא השכיל –

– ומדוע לא עשית כן גם אתה, אם כה ישרו דרכיו בעיניך? – שאל המספר בבוז. ובטרם אשר פתח הקטן פיו לענות מהר הצעיר ויחליט ממנו באמרו: עוד לא באה העת. הוא יחכה עד אשר יגדל –. אף כי חמלה ליהוא עוד נראתה על כל פנים בכל זאת שחקו כלם למענה הצעיר בהתבוננם אל קומת הקטן. וגם בלשן אשר היה עצוב רוח מעת אשר שמע ספור כספיה, גם הוא לא עצר פיו משחוק ולשונו משלוח חציו ללב הקטן בקראו: אהה! מה נעשה לשארית ישראל אם צורר גדול כזה לו –

– לא אכחד כי אשנא אמאס העם הזה כשממית – קרא הקטן בשאט נפש – ולוא מצאה ידי – – –

– כי אז ראו כל בני ישראל את היד הגדולה – קרא בלשן מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– ואני אדמה כי לוא מצאה ידו כי אז קצץ רגלי כל בני ישראל למען יהי הוא הגדול בכלם – ענה הצעיר אחריו.

– יהודי פולין! – רק הדברים האלה נמלטו מבין שפתי הקטן אשר חרק שן.

– לא רק בין יהודי פולין ימצאו אנשים אשר להם רגלים ארוכות – ענהו הצעיר, והקטן התעורר בחמה, אך בלשן הניח ידו על שכמו ויאמר: הן לא תחפוץ להתגרות מלחמה פה על מכסה האניה –

– בלי ספק יעשה זאת – ענה הצעיר – למען יתן חרפה על כל ישראל –

– רב לכם להתקוטט – ענה האיש אשר בידו מכתב מסע אף הוא חלקו – ילך איש בדרכי לבו, ואם יצדק או ירשיע הוא לבדו ישא, אולם בדבר יהוא גם אני כפי אחימות אדבר, אף אם לא כרוחו רוחי, גם אני אגזר אֹמר כי הוא היה חסר לב. הן מדבריו אשר דבר בשגעונו לפני מותו, נראה עין בעין כי נֹחם נורא אכל שארו ולבבו על אשר נפרד מאחיו, והנחם הזה הוא היה לו להוביש כל רגש מלבו, ואדמה כי לא אשגה אם אֹמר כי גם הנֹחם הזה הכהו בשגעון, כי לולא זאת לא ישתגע איש פתאום רק מיראה פן יְחֻלַל כבודו. הן הוא בטח בלבו כי הוא יצדק ואם כן היה לו לאזר כֹּחו להוציא כנֹגה צדקתו. אך הנחם אשר אכל כעש קרביו וכליותיו, הוא הוביש מקור ששון מלבו, המית רגש החיים ויאבד תקותו, וגם עד העת ההיא עבד עבודתו כמכונה לא כאדם אשר רוח תחיהו ותוציאהו לפעלו וכמו במכונה אם ישבר גלגל אחד או ינתק חבל אחד אז תשבות מרוצתה, כן הוא באנשים כאלה, יש ביד מקרה אחד לשבור עליהם חֹק ולהשבית פעולת חייהם עד נצח. כי לא כן המה אלה האנשים אשר ברוח וחפץ יצאו לפעלם, המה לא יסֹגו אחור ממקרה קל, וגם פגעים גדולים לא יעצרום מלכת הלאה, כי אם יוסיפו אוֹן ואֹמץ בלבם להלחם ולעבוד. הוא אשר אמרתי כי הוא היה איש אין לב. הנֹחם דכאהו על המעשה אשר עשה ובֹשת כסתה פניו לשוב מדרכו פן ילעגו לו, או פן ירד משאתו, או רוחו לא היה כביר לדעת עת ומשפט ומעשיו, כי על כן קֻלַע כאבן בתוך כף הקלע אל אשר השליכהו המקרה: הוּרַם ולא בחכמתו, הָשְׁפַל ולא מצא עֹז להתרומם.

– אם אמנם כמעט אתן לדבריך צדק – ענה המספר – אך בכל זאת תדינהו בדין קשה מאד ולא תחשב את מצבו, כי מה היה לו לעשות? בתחלה לא יכול להטיב את אשר עִוֵת, כי חק הממשלה לא נתנו אז לאיש לבחור לו אמונה כחפצו, ובעת אשר נתן החֹק כי איש איש יבחר כהעולה על רוחו אז היה כבר איש אישה ואב לבנים והמה אסרו ידיו בעבותים, כי על כן נחם, אך מדרכו לא יכול לשוב –

– אחת היא; איש אשר לב לו יבקש לתקן את אשר עִוֵת, ובהוכחו כי יעמול לשוא כי אזלת ידו מהיטיב, אז יגבר רוחו חילים וידכה את הנֹחם, כי נֹחם שוא הוא רק חֹלי אשר יביא רק רע והיטיב לא ייטיב, הוא יכהו בעורון להוסיף מעשה תעתועים על המעשה הרע אשר עשה, הוא ימרר חייו וישביתהו מעבודתו אשר היא תכלית החיים, ובכן יוסיף להרע בהנחמו על הרע אשר עשה. אך כזאת יעשו רק אנשים חסרי הלב והכֹּח, נֹחם שוא רק בלב קלי הדעת ינוח, ואחד מאלה היה גם יהוא –

– גם אני ידעתי איש אשר נֹחם שוא כזה דכא רוחו וישפתהו לעפר בדמי ימיו – אמר זרחי – כל ימיו היו מכאובים וכעס ויתהלך כמת בין החיים, אך ידי האיש ההוא קצרו מהיטיב את אשר עשה, כי רעות נוראות הביא על הוריו ועל כל אהובי נפשו, ועל כן הלך תמס בכל ימי חייו המעטים והרעים –

– נכספה נפשי לשמוע קורות האיש ההוא – ענה האיש אשר בידו מכתב מסע – ואדע מראש כי גם הוא קל הדעת היה –

– אבל שים אל לבך – השמיע רֵעַ זרחי אף הוא אמריו – כי לא בכל עת הננו אנחנו אשמים אם קלי דעת אנחנו, יש אשר מטבעו הוא רפה רוח, ורבים המה אשר חנוכם הרע השחית לבם עד לאין מרפא ויבא בו מֹרך, אשר אף אם כל ימי חייהם יעמלו בכל כחם להביא בו עֹז ותעצומות לא תמצא ידם, כאשר לא יפקחו העורים את עיניהם אף אם בכל לב יבקשו לעשות זאת. וכאשר לא ידלג פסח אף אם נפשו כלתה לצאת במחול משחקים, גם את יהוא התעה החנוך הרע. אביו בגאותו ואמו בגֹבה אפה השחיתו את לבו אשר אולי היה טוב ובר וינסכו עליו רוח עועים, ומהמכות האלה אשר הֻכָּה בית מאהביו אלה, אולי בקש לְהֵרָפֵא, אך לא מצא מזור.

– לָעִוֵר עִוֵר נקרא אף אם בחטאת הורתו לֻקַח אור עיניו וְלַפִּסֵחַ פסח נאמר אף אם באשמת מינקתו נפל ותשברנה רגליו, וכן לקל דעת אשר אין אֹמץ בלבו לרפא נפשו ממכות החנוך הרע לו קל דעת יאמר, ואם ננוד לו כאשר ננוד לעור ופסח, אך קל הדעת זה שמו, ועל כן לא אשוב ממשפטי אשר חרצתי כי יהוא קל הדעת היה. ועתה הגד נא – הוסיף לדבר בשומו אל זרחי פניו – היש את לבך לספר לנו קורות “איש־הנֹחם” אשר ידעת? –

– אם כל האדונים יחפצו לשמוע נכון הנני לעשות זאת – ענה זרחי.

– אבל אני אדמה כי כבר ישבנו הרבה מאוד – ענה בלשן – ועל כן נחשוך את הספור הזה ליום המחרת ועתה נלך לשוח על האניה – לדבריו הניעו כלם בראשם ויעמדו ממקומם.

כל בני החברה פנו איש לעברו, או שנים שנים הלכו, גם זרחי ורעו הלכו יחד מלבד בלשן, אשר לא התרועע את איש ויתהלך לבדו על האניה אחת הנה ואחת הנה תפוש ברב שרעפיו. אחר נגש אל רֵעַ זרחי ויאמר: אדוני, נפשי נכספה לשאל מפיך דבר, ואם לבבך טוב לתת לי אזן קשבת אכיר חסדך –. זרחי נגש כרגע הלאה ויעזוב אותם לבדם, וכרגע רֵעָה לו אחימות אשר לא מצא לו חבר, או יען כי כלם יהודים היו וימאס בהם אך בזרחי לא מאס, יען כי הוא לא לעג לו כאשר עשה בלשן והצעיר. גם לא שחק בקול עת אשר לעגו לו כאשר עשו כל השומעים, כי אם אמנם גם הוא שחק לפעמים, אך בשחקו הסתיר פניו לבל יראהו כמו חשב זאת לחרפה לו להראות פנים שוחקים, או ירא מפני חמת אחימות לעשות כזאת, ועל כן שש עתה הקטן על חברתו אחרי כי גם הוא היה בודד. לפניו שפך הקטן את כל מרי שיחו על עזות מצח היהודים, ועל אולתם ופשעיהם ומזמותיהם, כל חמתו העיר בפעם אחת אחרי כי מצא אזנים קשובות. וזרחי לא השיב לו אף דבר, רק לאחרונה כאשר קרא אחימות ברוב קצפו: לוא מצאה ידי כי אז עשיתי כלה את העם הסורר הזה! – ענהו זרחי: כאשר אחזה לי המר לך עמך מאוד –

– הוא המר לי? רק המר לי? הוא אכלני, הוא דכאני, הממני, עורי מעלי הפשיט, כבודי השכין לעפר ויעולל בעפר קרני –

– נורא הדבר מאוד – ענהו זרחי כנד לצרתו ואחימות לא התבונן כי כשחוק לצון נראה על שפתיו – נורא הדבר מאוד, כל אלה עשה עמך לך! אך אולי יש את לבך להשמיעני, מה הנה המזמות והתחבולות אשר עשה עמך למען הפילך במהמרות בל תקום. הן אדמה כי לא על נקלה יכריעו איש כמֹך, השמיעני במה יכלו לך? –

– המה לא יכלו לי, וגם היום אתקומם נגדם, אך מה תועילני מלחמתי, אם המה בלי כל עמל דכאוני בעוד ילד בן שבעת ימים הייתי? החרפה הזאת לא תמחה כל עוד בחיים חיתי, ואם אמרתי אתנכר להם וכמו זרים אחשבם, אך האות אשר שמו האכזרים בבשרי לא אמיש נצח, ושמם אשר נקרא עלי הוא השיבני עד דכא, כי לולא זאת בלי כל ספק הייתי עתה אחד מגדולי המעלה. אני הראיתי חכמת לבי לא אחת ולא שתים לעיני החכמים מעם הארץ וכלם ענו ואמרו פה אחד, כי לולא נולדתי על ברכי העם הבזוי הזה כי אז לגדולות נוצרתי, אך שם העם הזה נמשך אחרי כסחי ומאוס להשליך עלי שקוצים. בעונם נשארתי בלי שם וכסף ימים רבים, בחטאתם נמוטו רגלי ולא עליתי מעלה מעלה, ועתה הן תבין כעשי והותי –

– אמנם אדע מכאוביך – ענה זרחי – מכאוביך גדלו עצמו מאוד. ואתפלא מאוד על כביר רוחך כי עוד תמצא און בלבך לחיות על האדמה הארורה הזאת אשר לא תפתח פיה לבלוע כל הרשעים האלה אשר דִמוּ לך והצמיתוך. הגד נא האם לא יעלו מחשבות כאלה על לבך? –

– הלא אמרתי לך כי יומם ולילה בהגיגי בעם הזה תבער אש בלבי ואבקש בכל לב כי רגע ימותו כזבובים ביום קרה –

– לא זאת חשבתי – ענה זרחי ויסתר כמעט פניו – כי אם חפצתי לשאלך אם לא יעלו מחשבות על לבך לשים קץ לחיים מרים כאלה? הן חייך מרים מאוד, זאת לא אכחד, והאות אשר הושם בבשרך לא יסוף לעולם וחרפת שם עמך לא תמחה ומה קצך כי תיחל? –

– אני אקוה עוד כי בארץ החדשה ייטב לי, כי בבואי על האדמה ההיא אתנכר לכל איש יהודי ואברח מפניהם כמפני זאב אורב, וזאת לא יכולתי עשות בארץ מולדתי, יען כי רבים הכירוני –

– אך מדוע לא החילות לעשות כזאת פה על האניה? הן האניה כאדמת אמעריקא תחשב, ומדוע ארחת פה לחברה את בני העם הבזוי והשפל הזה?

– יען כי גאה וגאון שנאתי, ולוא עשיתי כזאת, כי אז אמרו יודעי כי מגאוה עשיתי זאת, כי המה לא יבינו לבי. הן זה האיש בלשן, הפתי והנמהר ידרוך מרגע לרגע חצי לעגו ואולתו ללבי, כי לא יבין ערך איש כמֹני, אשר התהלך ימים רבים את מרום עם הארץ וילמוד ארחותיהם, הוא לא יבין זאת ויתגרה בי, ולוא נפרדתי מבני החברה כי אז הגדיל עלי במו פיו לאמר כי מגֹדל לבב אעשה זאת, אך לא איש גאוה הנני כאשר תראה, ואדבר עם כל אדם, אף כי אבקש בכל עת תֹאנה להפרד מהם –

– ראה אראה ענותך וצדקתך, כי תקריב נפשך למען רעיך, ואף כי כמשא כבד יכבד ממך לדבר את אחד ממנו בכל זאת תענה נפשך ותשפיל ערכך לבל יחשבו לך לגאוה. אמנם נואלו אלה הפתאים לבלי ראות את אשר כל איש יראה, והמה ידמו, כי המה יתרחקו מעליך, אתה תבקש קרבתם והמה ימאסו בך. איך נואלו שגו תעו יחד אלה הצאן! –

– לא אדוני, שגית מאוד, כי המה לא יחשבו כזאת, הן נפשם יודעת מאוד כי אני לא אבקש קרבתם ורק המה אותי יבקשו, וכסילות כזאת לא עלתה על לבם לחשוב כי כה כבד אכבדם עד לשוש בחברתם, לא אדוני, שגית, שגית מאוד.

– אולי שגית וטפלתי עליהם אשמה אשר לא אשמו בה, אך הודיעני נא בטובך הגדול ארחותיך את הגדולים מעם הארץ אשר אתם התהלכת, כי נפשי נכספה מאוד לדעת ארחות בני המעלה, אשר לא ראיתי מעודי וכבני אלהים המה בעיני, נשגבים דרכיהם מדעתי ומחשבותיהם נעלות ממחשבות יתר בני תמותה בעיני.

– אם זאת תחפוץ אלמדך להועיל – ענה הקטן בגאון – בחפץ לבב אֲלַמֵד דעת לאלה אשר יבקשוה מפי –

– חסדך יקר בעיני מאוד, אך אני אדמה כי לאיש ישר וטוב לב כמֹך נכון להורות דרך לא לאחד כי אם לקהל ועדה ובמקהלות תשא מדברותיך על דרכי בני המעלה ויודוך עם רב, ועל כן ארהיב עֹז בנפשי לתת לך עצה כי תחשוך את תורתך עד יום מחר ותשמיעה לכלנו בשבתנו יחד, שם תספר ארחות חייך ודרכיך עם בני המעלה ויראו כלם מי אתה ויתנו כבוד לשמך וגם התועים ילמדו להוקיר חין ערכך –

– אבל הלא המה עם ערל לב וערל אזנים, וראה תראה בעיניך כי כאשר אחפוץ לספר באזניהם דבר אז יקומו נגדי וישימו לחרפות אמרי כי המה עם אין תבונה בו –

– לכן הנני לישועתם לבל תאבד תורה נכבדה כזאת מהם, ואני אטה לבם כי ישמעו לדבריך מראשיתם עד אחריתם,, אך רק את קורות חייך תספר לנו, כי בלי ספק רב חכמה ודעת צפונות בהן –

– את כל קורות חיי אוכל להשמיע בלי בשֵּׁת הפנים, גם לא אירא מאיש, רק מקרי הימים האחרונים אסתיר בחבי, כי אף אם ידעתי כי אני אצדק בכל זאת לא יבינו כל השומעים צדקתי, ואם יודע הדבר בווין יבלע לי –

– האיש חכם כמֹך לא ידע כי משפטי ממלכת אמעריקא על האניה ואין כל פחד לנגד עיניך, נהפוך הוא גם אני אשמיע ככל אשר עשיתי וידעו כי איש לבב אני אשר לא יפחד מפני כל –

– הן לא תדמה אדוני כי מוג לב אני?! – קרא הקטן ויתעורר.

– חלילה לי מזאת, אני ידעתי כביר כֹח לך, ועל כן יראתי פן תסתיר דבר בחבך ואולי ימצא איש אשר ידע זאת ויחשוב זאת לך למֹרך לב, ואז ימצאו תֹאנה להגדיל עליך עקב, ואני אחפוץ בכל לבב כי כלם יכירו ערכך הגדול.

– אמנם צדקת, לך דעת ומשפט כאשר לא פללתי – קרא הקטן – ועל כן כבד אכבדך על פני כל האנשים האלה –

– ואני לא אשכח חסדך זה עד עולם – ענהו זרחי ויפטר מפניו לשוב אל רעו אשר זה עתה עזבו בלשן.

בעת אשר זרחי נדבר את הקטן וילעג לו בלבו ובפיו דבר לו חלקות והוא לא הבין, כי אמנם זה האיש זרחי אף כי מפחד תמיד היה וכל מקרה קל דיכא רוחו, אהב לצון בכל עת אשר היתה רוחו נכונה, וגם חכמים מהקטן לא הבינו לפעמים כי לעג על לשונו, יען כי חשבוהו לאיש מר נפש ועצוב רוח. ובעת ההיא דבר בלשן אשר אהב לעג ויהי שמח תמיד ברוח נשברה אל רע זרחי.

– אדוני – אמר אליו – אחרי אשר נפרד זרחי מעליהם – בדבריך אכירך כי איש לב ונכבד אתה, ועל כן ארהיב בנפשי עֹז אף כי לא נכבדתי עד היום כי תכירני, לדבר אליך כאל אוהב וָרֵעַ, ואגלה סודי לך, אשר לא עשיתי לאיש אחר, כי אאמין בך –

– ואני אומר לך – ענהו רע זרחי – אף כי אחשוב לנפשי זאת לכבוד, כי תאמין בי ותעשני לאיש סודך, בכל זאת אולי טוב תעשה כי תסתיר סודך אתך, כי אין טוב לסוד מלב בעליו, ומה ימריצך לגלותו לי? –

– יען כי המקרה יכביד עלי אכפו לבקש ממך חסד, ועל כן עלי לגלוֹת לך סודי בתחלה למען תבין הגיון לבי –

– אם כן הוא דבר ואשמעה –

– ידוע תדע כי אמנם אני הוא אחי העלוי הראשון והשני אשר אחד הוא כדבריך –

– זאת ידעתי בתחלה – ענה רע זרחי במנוחה.

– ומה נבהלה נפשי בשמעי מפיך כי קפדה באה עליו ואני לא ידעתי כי נחבאתי זה כירח ימים ולא ראיתי פני איש הבא מווין, ועל כן לא ידעתי כי גם על אחי באה שואה. ואני חשבתי כי איתן מושבו בפאריז ויד השבר הגדול לא באתהו, אך למפח לבי אחרת שמעתי מפיך ואבהל מאוד. ואם אמנם לא אהבתי את אחי, וזה כחמש שנים לא ראינו איש פני רעהו, כי בתחלה בבואי לווין אספני אל ביתו אך לא כאת אח התהלך אתי כי אם כאת אחד המשרתים, ונפשי קצה בעֹל כזה, ומה גם אם ידי אחי שמו אותו על צוארי, ועל כן עזבתי את ביתו ואבקש לי עבודה בבית אחת האגודות, ודי היה לי כי שם אחי נקרא עלי להושיבני את גדולי העשירים, ובכן נתנה משרה נכבדה על שמי, ואחי קצף עלי על כי מאסתי חסדו, לפי דבריו, כי הוא בקש להרימני לאדם המעלה כערכו ואני בחרתי להיות עבד. אולם אני מצאתי חפץ בעבדותי ומאנתי כרוע ברך לפניו, ובכן גדל הפרץ בינינו מיום ליום, ומה גם מעת אשר קמתי לשטן לו על הבאֶרזע, כי הוא חפץ להוריד כבוד אחת האגודות, ואני צֻוֵיתִי מפי פקיד אגודתנו לעמוד כנגדו ולהלחם בו כאשר תמצא ידי, ואני הצלחתי במלחמה ההיא, והסבותי נזק גדול לאחי. מני אז בערה חמתו מאוד וימאן אף שמוע שמי, עד כי רב באי ביתו לא ידעו גם כי אח לו. ואני לא שמי לבי לזאת, כי מצאתי מחיתי ועוד הרבה יתר בכבוד, ומטבעי הנני איש שמח בחלקו, ולבי שמח תמיד גם בעת רעה, כאשר ראית אדוני בתחלה, כי אף אם צרות רבות סבוני בימים האחרונים, בכל זאת לא נפלו פני ולא נשבר לבי.

הצרות אשר באו עלי לרגלי שבר הבאֶרזע אמנם מידי באו לי, זאת לא אכחד, כי אף אם שמח בחלקי הייתי תמיד, בכל זאת לא נקיתי מקנאה בראותי כי אנשים שפלים ממני הורמו למרום, ועתה יחשבו בין אדירי העיר, ואני עוד על משמרתי אעמודה ולא אעשה עשר, כי על כן פתני הנחש הזה, הקנאה, לעשות עֹשר גם אני, ואשלח ידי בסתר לעשות מקנה וקנין בשטרות, אף כי על פי חק האגודה איִן לאחד מפקידיה לעשות מסחר למענו כי אם למען האגודה, ודרכי לא היתה צלחה, כי אבדתי כסף רב בשחוק ההוא, לא רק כספי כי אם גם כסף האגודה אשר היה בידי עלה בתֹהו. בכל זאת לא שבתי מדרכי, כי אמרתי עוד יבוא יום אשר יצליחני, אך ביום השבר הגדול בראותי כי רבים מהשטרות נחשבו לבלויי סחבות, ואזלת ידי מהשיב להאגודה את כספה קדמתי לברוח ואתן את כל אשר לי בהכסף למען תמצא ידי לעשות דרכי לארץ החדשה, ובלבי בטחתי כי אם אכתוב לאחי את כל אשר קרני, כי אז יחמול עלי ויתמוך בידי המטה, וכה עשיתי כי כתבתי אליו ביום ברחי וחכיתי למצוא מענה מפיו בבואו לארץ החדשה. ומה נבהלתי בשמעי מפיך כי גם יום אידו בא, אך האמין לי כי לא עלי תאבל נפשי יען כי לא אמצא עזרתה בו, כי אם עליו, כי הוא הסכין לחיות כאדיר וכבודו יקר בעיניו מחייו. ועל כן תבין מכאוב לבי בשמעי שמו מנאץ בפי כספיה הכסיל אשר דמה כי תהלתו יספר –

– אבל תסלח לי אם אומר לך כי לא לך הצדקה לקצף על כספיה, כי גם אתה אחיו לא טובות ספרת ממנו ואתה פתחת פיו לדבר כזאת –

– צדקת אדוני צדקת מאד – ענה בלשן באנחה מקרב לב – ואמנם כן ידעתי עותתי כי אני החלותי לשאת חרפה על אחי בספרי תולדות ימי נעוריו, אמנם הלא זאת רעה חולה היא לכלנו, כי רק שגיאות אחרים נראה ולא שגיאותנו אנחנו. התאוה לספר התעתני לספר קורות ימי אחי ולא התבוננתי כי אתן עליו חרפה, גם לא חשבתי כי אולי יִוָדַע מי הוא, אך כאשר החל כספיה לספר מעשיו בפאריז המה לבי מאוד ואקוט בפני, על אשר פתחתי פה לאתון הזה. ולרגלי דברו השמעתני גם אתה דבר מר, כי עתה הָשְׁפַּל כבודו ויום אידו בא פתאום, ועתה הלא תבין מכאובי –

– אבין – ענה רע זרחי – אך זה הוא רק הסוד ואיפו היא הבקשה אשר אמרת? –

– אחת אבקש ממך, אחרי כי תדע כי אחי הוא ותבין כי דבריך אודותו יהיו לי כמדקרות חרב, אנא אל תספר באזני כלם את אשר קרהו, כי אם לי לבדי השמיע עתה את אשר עבר עליו, כי עלי לדעת זאת. הן מי יודע מה ילד יום, ואולי אוכל להושיע לו, אף כי לא אדע עוד איך תמצא ידי לעשות זאת? התעשה את החסד הזה אתי? –

– בכל לבב עשיתי זאת לולא הבטחתי להם לספר זאת באזניהם, אך עתה הלא אהיה כמכזב בעיניהם –

– בקש עצה להסתר הדבר וגם אני אבקש לשסעם בדברים לבל יזכירוך –

– נכון הנני לעשות זאת למענך, ועתה היש לך דבר עוד?

– אין דבר רק כי תספר לי מה קרה את אחי, רק זאת אשאל ממך.

– אם אמנם כבד ממני מאוד הדבר לעשות זאת עתה, אחרי כי אראה כי תאהב את אחיך בלבך, כאשר לא דמיתי בתחלה בשמעי מפיך קורות חייו, כי על כן אמרתי לגלות יותר למען יַסְרְךָ, כי אמנם כן הוא, קצפתי עליך קצף גדול בשמעי מפיך חרפת אחיך, ואומר אשלם לך כפעלך ואוסיף עליו החרפה וכלם ידעו כי אחיך הוא, ותשא גם אתה עונך, אך עתה כבד מאוד הדבר ממני לעשותו ובכל זאת אעשה זאת לך, אך לא עתה כי פן ישמעו דברינו, ולך להזהר מאוד מאוד לבל יודע כי אתה אחיו, גם את סוד הדבר הזה אגלה לך. בלילה כאשר כלם ישכבו ויישנו עלה על המכסה ואני אחכה עליך, וְשִלוּמִים לאמונתך בי בגלותך סודך לי אגלה לך סוד אשר יציל את נפשך כי רעה היתה נגד פניך –

פני בלשן נפלו מאוד בשמעו דברי רֵע זרחי, ובראותו את זרחי הולך לקראתם מהר ויפטר מפניו לבל יראהו.

זרחי ספר לרעו את אשר דבר את הקטן ואשר התל בו ויאמר כי יחפוץ לדבר על לב כל בני חברתו כי יתנוהו תחתיו לספר, ורעהו שמח מאוד על הדבר הזה באמרו בלבו: טוב הדבר כי עוד אחד יספר ספורו ואז אולי יעברו ימי המסע ולא יזכירוני לספר ועל כן אמר כי גם הוא יעזר לו להטות לב בני החברה לשמוע קורות חיי הקטן. וברגע ההוא דברו את אחדים מבני החברה וכלם הבטיחו לתת שאלתם, ומה גם בלשן אשר שמח עוד יותר גם מֵרעַ זרחי על כי נמצא עוד אחד אשר יבקש לספר. וכאשר גמרו הדבר הלכו איש איש למקומו לנוח כי כבר עברה השעה העשירית בלילה, רק רע זרחי לבדו נשאר על המכסה ויתהלך עליו לארכו ולרחבו תפוש בסרעפיו עד כי נגש בלשן אליו ובקול עצב אמר: הנני אדוני לשמוע.

הוא ספר לו ככל אשר ידע ובעינים דולפות דמע ורגלים כושלות עזב בלשן את מקומו למען בקש לו מנוחה בערשו, וביום המחרת נבהלו כלם בראותם פניו, אשר נפלו מאד וישאלוהו לשלומו ואחרי אשר אמר כי חולה הוא לא הוסיפו לשאול וישם האחד אל זרחי פניו להזכירהו לספר, אך הוא אמר כי הוא ימחול בכל לבו על הכבוד הגדול הזה למען אחימות אשר דברים נפלאים בפיו לספר ואחר אשר רב היושבים כבר ידעו זאת לכן מהרו ויחליטו כי יחפצו לשמוע ספור אחימות, והוא הטה ראשו לאחוריו והרים עיניו הקטנות בגאון ויקרא בקולו הדק כאחד הנבחרים בבית יועצי הממלכה: אדוני! אני לא אקרא לספורי לא שם גאון ושבר ולא גאות כסילים, כי אמנם לא כסיל הוא האיש אשר קורותיו אספר, וכבר העידו חכמים מעם הארץ כי לא כסיל הוא האיש, כי אם חכם גדול מאד היודע ערכו, ולכן אקרא גם לספורי שם:

 

ז. הַיוֹדֵעַ עֶרְכּוֹ    🔗

האיש הזה אשר קורותיו אספר הוא יליד גאליציא – –

– הן קורותיך תספר, ולמה תאמר האיש? – שאל הצעיר

– לא לי לתת לך דין וחשבון, ואני כאשר אחפוץ כן אספר – ענה הקטן בגאוה גדולה – האין זאת אדוני? –

– צדקת, צדקת – ענו זרחי ומרעהו – ספר כחפצך ואיש אל יפריעך –

– בדבר הזה מצאתם חן בעיני ואשוב לספורי, אשר רק למען אנשים כמכם נעתרתי לספרו. האיש הזה היה יליד גאליציה, בנעוריו למד בחדר ולוא חפץ בזאת כי אז היה לעלוי, אך הוא היה חכם לב מנעוריו וידע כי כל חכמת ישראל הבל היא, ועל כן מאס בהם ובתורתם ולא היה לעלוי –

– גם בלעדי תגיד ידענו זאת – קרא הצעיר.

הקטן נוכח כי אם לא יַהַס את הצעיר בפעם אחת אז לא יתן לו מנוחה ויפריעהו כפעם בפעם, ועל כן התעורר ויקרא בגאון: אם תפריעני מספורי אז אחדל ולא אספר עוד – ובדברו הביט סביבו כמו קוה לראות חרדה נוראה על פני כל היושבים אתו, ואם אמנם החרדה לא נראתה כחפצו, בכל זאת פער פיו לספר עוד וְרֵעַ זרחי אמר אל הצעיר: אנא אל תפריעהו כי למה תחטא אתה ואנחנו נשא עונך? – הצעיר שחק כדרכו ויבטיח לבל ידבר עוד דבר, והקטן העביר ידו על לחיו בנחת ויוסף לספר: אחרי כי האיש החכם הזה, כי אמנם חכם היה כאשר אמרתי וכבר העידו על זאת חכמים רבים מעם הארץ, אחרי כי הוא מאס בתורת הבלים אשר לעם הזה, לכן שם לבו ללמוד רק שפות העמים וחכמתם וגם הצליח מאד בחכמתו עד כי השתוממו עליו כל בני עירו ויחשבוהו לחכם מאין כמהו, אשר על כן נמלך את לבו ללכת לשמוע בלמודים בבית מדרש המדעים בווין, כי הוא ידע היטיב אשר כל חכמת איש לא תועיל לו בלתי אם מכתב תעודה בידו מראשי המורים. אך תקותו נשארה מעל, כי המורים לא קבלוהו לבית המדרש באמרם כי עוד לא הכין נפשו כחק ועוד לא ידע כל הדרוש למען בוא לבית המדרש ההוא, אבל המה יחד שקר דברו, כי חכמתו רבה גם מחכמת המורים, רק יען כי חטאת עמו רבצה עליו, כי יהודי היה, על כן הדיחוהו, ועל כן קצף האיש בעמו מאוד ויחפוץ להמיר דתו אם יבטיחוהו כי יקבלוהו, אך המה הקשיחו לבם ממנו גם אחרי כן וכל אלה רק יען כי ממי יהודה יצא, וגם בחפצו להמיר דתו לא משכוהו חסד כי עון אבותיו דבקה בו כצרעת ממארת ולא יכול להרפא ממנה. ותהי עת צרה להאיש ההוא כי לא ידע במה ישלח ידו להחיות נפשו ועל כן נסה לבקש לו תלמידים להורותם דעת, אף כי לחרפה נחשבה לו אשר הוא ברב דעתו ילמד לנערים או נערות, אך מפני המחסור שלח רסן הבושה מעל פניו, ובדעתו כי בבית בני עם הארץ לא ימצא מסלות בעון אבותיו ואמונתם, לכן שם פניו אל היהודים ויבטח בלבו כי המה ימהרו לאספו אל ביתם כי איפו ימצאו מורה טוב ממנו? ותהי ראשית דרכו אל היהודים אשר יתימרו בשם “אשכנזים” ואשר באמת לא רבה דעתם או ישרם מיהודי פולין, והמה לא בחרו בו באמרם כי יש להם מורים למדי, כי המה היו כלם חסרי דעת ולא הכירו ערכו הרב, ולא הבינו כי בכל המורים לא נמצא כמהו, אז השפיל ערכו עוד יותר ויאות להורות גם לבני יהודי פולין הנמצאים בעיר, אך שערו בנפשכם עזות מצח האנשים האלה, המה אשר לא ידעו דבר אף מלה אחת בשפת אשכנז בלי שגיאה, המה העזו פנים לאמר כי הוא לא ידבר כן בשפת אשכנז ועל כן לא יוכלו לתת את בניהם על ידו פן ישחית שפתם! עזות מצח כזאת העירה קצף גדול בלבו, כאשר תשערו בנפשכם, כי הוא ידע היטיב ערכו, כי בלשון למודים ודבר צחות אין מי ישוה לו, וגם רבים מחכמי העמים העידו כי לא ראו מעודם כי איש יהודי ימהר לדבר צחות כמהו – – –

– סלחו לי אדוני – אמר הצעיר בהפריעו את המספר מדברו – אפריע שנית את המספר, אך התאפק לא אוכל מהודות כי עתה אראה עין בעין כי שגיתי ואחפוץ לבקש ממנו סליחה –

– עתה תראה משוגתך! – קרא הקטן כמנצח.

– אמנם כן אראה משוגתי כי חשבתי כי אתה הוא האיש אשר קורותיו תספר, ובדבריך נוכחתי כי לא אתה הוא –

– יען כי תדמה כי איש כמני לא ישפיל ערכו למען בצע כסף? אבל עודך עול ימים ולא תדע יד המחסור – ענהו הקטן במאור פנים כמוחל וסולח.

– לא זאת, רק כי שמעתי מפיך כי האיש ההוא היה חכם וממהר לדבר צחות –. שחוק קל עבר על פתחי פי השומעים והקטן לא התקצף כפעם בפעם, כי אם אמר במנוחה: ואמנם לא שקר מלי כי האיש ההוא היה חכם גדול ולשון למודים היתה לו, זאת העידו עליו גם בני עם הארץ, ועל כן גדלה חמתו ביהודים הנבזים אשר לא הבינו ערכו וישבע בלבו לבלי הורות לאחד מבניהם אף אם ימלאו ביתו כסף וזהב – –

– כאשר נשבע דואג אבי יהוא לבלתי קחת משרת הרבנות על שכמו – אמר הצעיר בקול דממה, אך הקטן לא שעה אליו ויוסף לספר: הלא תשערו בנפשכם אדוני כמה אֹמץ לב דרוש לאיש לנדור נדר כזה בעת רעה, בעת אשר המחסור יציק לו. אמנם האיש הזה הוא איש אמיץ לב לא כבן יהודה, והוא נדר ויקם נדרו כי לא הורה דעת לאחד מבני הנבזים האלה, אף כי רבים בקשוהו ויתרפסו לפניו אחרי כן כי יעשה זאת. ומוצא למחיה מצא לו בחכמתו ממקום אחר. בבית הקאפֿפֿע נודע ליהודי אחד אשר היה פתאום לאיש אוצרות, ואף כי אויל היה העשיר זה, חסר דעת וחדל אישים, בכל זאת הבין את ערך האיש ויאספהו אל ביתו לרואה חשבון ויאמר לו שכר טוב. אך כדרך כל האנשים אשר כגילו מהר שכח את כל כבוד האיש אשר כבדהו לשרת בביתו כרואה חשבון, ואשר לכבוד גדול היה לו גם אם דבר עמו ואף כי לשרת לפניו, כי כן דרך כל היהודים, כאשר תשערו בנפשכם אדוני, לחשוב את כל עני מהם כשפל לנגדם, ויצו עליו לעשות מלאכתו כאשר יצוה שר את עבדו, וגם לעיני זרים לא דבר עמו כאת איש כערכו כי אם כאדון את משרתו, ועל כן תוכלו אדוני לשער זאת בנפשכם, כי דמי האיש אשר ידע ערכו רתחו ולא דמו יום יום ויבקש לתת נקמות בחדל אישים הזה המחלל את כבודו, וראשית מעשהו היתה בחכמה גדולה כי החל להתחקות על שרשי עשרו, מאין בא פתאום לאיש נבזה כמֹהו עֹשר רב כזה, הוא בקש וימצא כל דרכיו ומעשיו מעת בֹאו ווינה עד היום ההוא.

חדל האישים הזה בא ווינה והוא כבן שלשים שנה ויתפאר בזקנו ופניו אשר דמה כי יפים המה עד מאוד, וזאת תוכלו לשער בנפשכם אדוני כי נבזה מכל נבזה ומשחת המראה היה, ויען כי גם בכבוד משפחתו התימר לכן קוה כי ימצא אשה עם כסף רב, ועל כן פזר כסף, כי הביא אתו כעשרת אלפים שקל, למען תיפות וּלְהֵרָאוֹת כאיש עשיר ויתהלך את הנשים והבתולות, כי אף אם כסיל אדם היה בכל זאת ידע לדבר חלקות. ובכל מקום אשר שמע כי שמה אלמנה או בתולה עשירה שם היה, ויקר מקרה כי ישב בית הקאפֿפֿע וישמע מפי אחד היושבים אל השלחן, כי האשה היפה אשר ישבה לימין איש זקן על שלחן אחד למולו, כי האשה היפה ההיא עתידה לרשת הון עצום מאביה וכרגע אמר: זאת היא האשה המיעדה לי, וימהר ויקרב אל השלחן ויבקש להתודע אל האשה ואל האיש הזקן אשר אמר בלבו כי אביה הוא, והוא חשב אותם לבני יהודה, ויחל לדבר חלקות באזני האשה היפה, עד אשר התעורר הזקן וימרוט לחיו, וברב כֹּח כאיש צעיר לימים הדפו בבוז ויעזוב הוא והאשה את הבית. אך הכסיל רדף אחריו בחוץ ויקרא לו: אם איש נכבד אתה אז לא תסֹּג אחור מקרב ואני אודיעך לקרב על החרפה אשר העטית עלי קבל עם –. כדברים האלה דבר הנבזה אף כי אדע נאמנה כי מעודו לא החזיק כלי קרב בידו, הזקן התבונן בפניו רגע ובלי ספק בוש להראות כמוג לב בפני האשה היפה אשר היתה אשתו ויענהו: טוב הדבר, הא לך שמי ושכני! הנבזה לקח את הלגיון אשר עליו חרותים שם הזקן ומשכנו ויבהל מראות כי את שר גדול הועיד לקרב ויעמד רגעים אחדים כְמֻכֶּה בתמהון.

– העוד דבר לך אלי? – שאלהו הזקן בקול נגיד.

– סלח לי אדון נעלה, אדון מרומם – קרא הנבזה בהשחו ראשו ארצה – אנא סלח לי כי לא ידעתי את מי אדבר, משגה היה אתי –. השר השתומם כי הוא חשבו גם אותו בתחלה לשר ויאמר: לא אבין דבריך, למה תבקש סליחה ממני? אתה נועזת לדבר חלקות באזני אשתי ואני יסרתך על עזות מצחך, ואם חפצת לערוך אתי קרב, הנה היה חפצך להסיר כלמתך, אך מדוע תבקש פתאום ממני סליחה?

– והאשה הנכבדה אשתך היא? – שאל הנבזה.

– הלא שמעת! – ענה השר בגאון.

– ועל כן אוסיף לבקש ממך סליחה כי אראה עותתי, אך דע כי איש רמני, האיש אשר ישב לימיני אל השלחן אמר לי כי אתה אביה ותבקש לה איש כלבבה, אך לוא ידעתי כי אדון מרומם אתה וכי אשתך היא חי נפשי כי לא נגשתי אליך –.

השר אשר היה איש טוב לב שחק בשמעו זאת ויאמר: אם כן עלי לבקש ממך סליחה, וזאת אעשה מחר בבית הקאפֿפֿע לעיני האנשים אשר ראו חרפתך.

והשר נדיב לב ההוא קים דברו, כי בקש ממנו סליחה ועוד יתרה עשה כי בקש קרבתו ויאמר לו כי ביתו פתוח לפניו, והנבזה הזה שכח מהר את כל כבוד השר וירמוס חצרו יום יום, עד כי קנה בחלקות לב הזקן והאשה וישימוהו לבן מתק ביתם. וזה היה לו למקור עשרו, כי השר מת והוא עשה בעשרו כחפצו ועל כן רב עשרו מאוד. כשמוע האיש רואה חשבונותיו את כל אלה התקצף עוד יותר אל הנבזה, כאשר תוכלו לשער בנפשם, ויאמר לחפש עוד במכתביו וחשבונותיו אולי ימצא בהם דבר אשר חטא ויקח ממנו כסף רב או יסגירהו בידי השופטים. הן בחמס עשה עשרו ומדוע זה לא יקח איש ישר חלק ממנו? אחרי חפשו ימים אחדים מצא מכתב אשר בו ראה עין בעין כי תרמית עשה. במכתב היה כתוב כי קנה שטרות על שם אדוניו ובאמת קנה אותם למענו וימצא בהם שכר הרבה מאד. ואת המכתב הזה לקח רואה החשבון ויטמנהו בצלחתו ויבא אחרי כן אל חדר הנבזה באֹמץ לבב

– הן לא קראתי לך – דבר אליו הנבזה עזות.

– לא אדוני אתה מעתה, כי אם אני אדון לך ובידי הנך אתה וביתך ועשרך וקנינך וברגע אחד אוכל להכות אותך ואת ביתך שַׁמָה ואשימך כאין ואפס ותֹהו ותשוב לחבק אשפתות כמקדם –. הנבזה התבונן במדבר אליו בדעת ולא ענהו דבר ויחפוץ לצלצל בפעמונו, אך האיש נגש אליו ויאמר: למה תבקש לקרוא לאנשים? ידוע תדע כי גם המה לא יצילוך מידי –

– כן כמשגע תדבר –

– לא כמשגע כי אם כחכם כנגיד ומצוה אדבר, לפני נגלו כל מרמותיך, איך עשקת וגם ירשת את השר אשר בן משק ביתו היית, בידי המכתב אשר כתבת בידך והוא יענה כחשך בפניך כי קנית שטרות על שם השר ואת השכר שמת בכליך, לכן דע לך כי אם לא תתן לי חלק מהכסף הנגזל אז אסגירך בידי השופטים והיית למשסה –

– ההבאת בידך את המכתב? – שאל הנבזה.

– בידי הוא –

– כמה תבקש במחיר המכתב ותשיבנו לידי? – שאל הנבזה שנית.

– עשרים אלף כסף –

– עשרים אלף? הלא כסף רב הוא! –

– ואם לא תאות לעשרים תתן שלשים, ארבעים, חמשים, מחצית ביתך –

– אבל הן תרבה במחיר ולא אוכל לתת חפצך –

– וכמה תאמר אתה לתת, האם במחיר אלף או אלפים תאמר להטות לבי לכסות על פשעיך? –

– זאת לא חשבתי –

– וכמה תתן? –

– חמש אגורות לקנות לך חבל להחנק בו – ענה הנבזה בעֹז מצח.

– בבור אצמית חייך – קרא האיש ויחפוץ לעזוב את חדר הנבזה אך הוא לא ידע, אף כי חכם לב היה, כי האיש אשר יגנוב הוא יגאל גם בגזלה ידיו, ואמנם כן עשה גם הגנב הנבזה, כי כהפנות רואה החשבן את שכמו ללכת התנפל עליו החומס מאחריו ויפילהו ארצה, כי גבה קומה ובריא בשר היה ככל הכסילים, וישת רגלו על חזהו כמרצח בצותו עליו להוציא המכתב מצלחתו, ורואה החשבון אף כי אמיץ לב היה בכל זאת נוכח כי לא יוכל להלחם את המרצח בלי כלי קרב, ובכן נאלץ להשיב להמרצח את המכתב, ועזות מצח המרצח שבה אליו כאשר מצא המכתב ויקרא: הנך איש אשר רוח בליעל יצוק בו מאין כמֹך, אך כסלתך תשים עבותות על ידיך לבל תחבל כחפצך, לך לאבדון וידי לא תהיה בך –. השמעתם דברי עזות כאלה מפי מרצח?! רואה החשבון ראה כי לא בחכמה עשה לשלוח את איש חרמו מיד בעת אשר היתה לאל ידו לעשות לו רעה, אך עוד מעט ראה באויבו זה, כי בתו אשר אהבה את רואה החשבון באהבה עזה כמות חלתה ותמת, והוא שש על צרת לב המרצח הנבזה, ונקמות כאלה ראה פעמים רבות באויביו, כי בנותיהם חלו במחלת האהבה באותן פניו ותמותנה – – –

– אֲדונַי! – קרא הצעיר – אל תקצפו על קולי כי יערב לבי עוד הפעם להפריע את המספר, אך דבר גדול עלה על לבי כעת, ואשמיעהו לבל ימצאני עון: עלינו החובה והמצוה לברך ברכה אחת ליוצר הכל –

– ומה היא הברכה? – שאל אחד.

– ברוך שלא עשני אשה – ענה הצעיר.

– ומדוע זה? – שאל אחר.

– הן תשערו זאת בנפשכם אדוני – צפצף הצעיר בקול כהקטן – כי לולא אנשים היינו כי אז חלינו עתה כלנו במחלת האהבה, ופגרים מתים באנו לארץ החדשה למצוא שם קבר –. אחדים שחקו, אך הקטן הביט בו בשאט נפש ולא ענהו דבר ויוסף לספר: ולא זאת היא הנקמה האחת אשר ראה באויבו זה, כי גם אשתו ושני ילדים קטנים מתו עליו אחרי ירחים אחדים – – –

– וגם המה במחלת האהבה? – שאל הצעיר. עתה שחקו כלם וגם בלשן עמהם, אך הקטן לא שעה אליו גם בפעם הזאת כמו לא לכבוד היה לו לריב עם איש שפל הערך כהצעיר וישב לספורו: אשתו ושני ילדים מתו עמה במגפה, ורואה החשבון ראה ושש לבו, אך גם לא רק בהנקמה הזאת מצא שִלוּמִים לחרפתו כי אם גם בידיו שלם לו כפעלו. הוא ידע איש אחד מעם הארץ, אשר ריב היה לו תמיד עם הנבזה וילך ויגל סודו לו, והאיש ההוא קבלהו בכבדו כערכו ויהללנו ויספחנו אל אחת הכהונות בביתו, ועל ידי רואה החשבון אשר ידע כל מסתרי מסחר הנבזה מצאה יד אדונו החדש להרע לו מאוד, ורואה החשבון ראה וישחק על משבתו. אמנם הן כפעם בפעם יצלחו כסילים ופתאים, וגם בפעם הזאת גברה יד הנבזה על יד איש ריבו הנכבד וידכאהו וביום השבר הגדול הֻכָּה ביתו לרסיסים וגם בא עד בית השבי, והנבזה ישב שלו ושאנן! אבל רואה החשבון אף הוא חכם וירא ראשית לו ויאסוף כסף רב וישלח לארץ החדשה אל העשירים הגדולים שטעפענס וטהאמזען. את הכסף שלח לפניו וגם הוא הלך אחריו ושטרו בידו, ושם יהיה לאיש נכבד ועשיר ולא יתן לבן יהודה לדרוך על סף ביתו –. כאשר ספר הקטן את הדברים האחרונים הביטו שלשת האנשים, אשר ישבו לא רחוק וישחקו בקלפים כאשר עשו מדי יום ביומו, איש בפני רעהו, וכשמחת נצחון נראתה על פניהם, אך איש מבני החבורה לא ראה זאת לבד מזרחי ומרעהו, אשר ידעו כי המה מרגלים חרש מבית המשפט, המה הבינו כי שוחה כרה הקטן לנפשו, אבל גם המה לא דברו דבר.

ככלות הקטן את ספורו הרים ראשו בגאון ויאמר: ומה תאמרו אדוני? מה תחשבו בדבר האיש רואה החשבונות? –

– אני אחשוב – ענה האיש אשר בידו היה מכתב מסע – את רואה החשבון ללא־איש, לנתעב ונאלח, למשחת ובליעל, לחרפה לבני האדם ולבשת הפנים לעמו כי זוחל נמבזה כזה מקרבו יצא, והמצוה על כל איש לדרוך ברגלו על ראש נחש בזוי כזה! – כל השומעים נבהלו ויתמהו איש אל אחיו בשמעם דברי האיש אשר דבר בקול עֹז ובחֹם נפש. פני הקטן אדמו כתֹלע בשמעו דבריו ויתנשא ממקומו ויקרא: הידעת את מי חרפת? במי נתת דֹפי? הידעת מי הוא האיש אשר נאצת שמו!

– הלא השמעתיך כי ידעתי אותו כי הוא נתעב ונאלח, חרפת האדם, תולעת נמבזה! –

– שים יד אל פיך ואל תוסף לחרף איש גדול ממך אלף אלפי פעמים בחכמה ועֹשר וכבוד, כי אני הוא האיש! – קרא הקטן וירם ראשו.

– אם אתה הוא לא –איש הזה, ידאב לבי מאוד על כי נבלתי נפשי בהתרועעי את נבל כמֹך, שבע ביום אטהר את ידי ואת בגדי מרוח הטומאה אשר הבאת עליהם, ואקוט בפני בכל עת אשר אזכיר כי ידי נגאלו בהחזיקן בידי שקץ נתעב –. הקטן חפץ להרים מטהו, אך איש ריבו קרא בקול: אם כה תגדל עזות מצחך לשקצני עוד במגעך אשליכך אל המים כשקץ נתעב! – מפני קולו נחת ויסוג אחור בחרדה. והאיש שם פניו אל בני החברה ויאמר: בי אדוני, אל תביטו בי כמו איש ריב הנני ומבקש מצה, חלילה לי מזאת, שנא הנני כל ריב ומצה וגם לא מהיר חמה אנכי, אך נלאיתי נשוא רֹע לב השקץ הזה. בתחלה כאשר שמעתי גדופי עמי מפיו לרגעים החשיתי כי אמרתי אך אויל הוא ורבים המה האוילים כמהו, אך עתה חם לבי בקרבי בשמעי מפיו מה רבה רעתו, איש כי ישמח במות לשונאו אשתו וילדים רכים! נבלה כזאת לא ראיתי ולא שמעתי מעודי ולא האמנתי לוא ספרו לי, כי נבלים כאלה ימצאו בין החיים. ועתה אדוני אדמה כי כלכם כמני תחשבו, ובלבכם בזה בזיתם לו כמני, רק שמתם מחסום למו פיכם, אמנם האם לא יככם לבכם על אשר נטמאתם בחברתו, האם לא בוש תבושו כי את לא־איש כזה ישבתם ודברתם כאת אוהב וָרֵעַ, ואם כן הוא צוו על השקץ במפגיע לבל יעיז לטמא מקום מושבנו ולא יתעיב הרוח בהבל פיו, אך אם שגיתי ולא כאלה מחשבותיכם, אז יצר לי הרבה יתר כי בלותי ימים אחדים בחברתכם ואפרד אני לבדי מעליכם –. כל היושבים הביטו איש בפני רעהו רגעים אחדים, אך כאשר פתח בלשן את פיו ויאמר: כמו דוה נזרהו – קראו כלם אחריו: כן נעשה! והקטן נסוג אחור בקראו בקול: יהודים נבזים, בעד כל כֹּפר לא אשב בחברתכם! –

כאשר נפקד האחד מחברתם שבה המנוחה לקדמותה ויחלו לשחק על אולתו, וגם האיש אשר בידו כתב מסע שחק ויצטדק על כי אזר חמות. אך רע זרחי הושיט לו יד ויאמר: אל תצטדק, כי קצפך וחמתך יתנו לך כבוד והדר, קצף כזה יתן לך כבוד הרבה יתר ממאת צדקות אשר תעשה. הקצף הזה יראה כי איש אתה אשר לו לב ורוח ותֹם ויֹשר ולאֹשר גדול אחשוב לי אם לב האיש הזה יהיה טוב עלי ויחפוץ לקבל אהבתי אשר בכל לבי נכון הנני לתתה לו –

– ובכל לבבי קבל אקבלנה ותהיה לי לתפארת ולחמדה, ועתה אראה כי שכר מצוה יש גם בעולם הזה, כי השכר אשר קבלתי על הטוב אשר עשיתי גדול הרבה יתר מכפי פעולתי – ובדברו כזאת תקע כפו לכף רע זרחי, וכמו יד נעלמה הקריבה אותם ואת שפתותיהם אשר אחת באחת דבקו בנשיקת אהבה נאמנה, אשר לא חלו על ידה ולא מתו בה, ותהי להפך כי נתנה להם לשניהם שמחה וששון ימים רבים ועד היום הזה.

נפלאה אהבת הרעים מאהבת איש את אשה; אהבת אשה היא כיין שאמפניה הסוער בצאתו בקצף ממחבואו וירעיש מורשי הלב; הוא ישמח הלב אך גם יכהו בתמהון ולפעמים יביא גם עצב בתוך השמחה, ועל הרב יעור עיני השותה לראות זרות ויניע הלשון לדבר תהפוכות, אשר אולי בסור השכרון ינחם מכל אלה, ואף עוד זאת כי האהבה ההיא תביא אתה קנאה רקב עצמות ושלובת יד תלך את התקוה ובכנפי התקוה יסתתר תמיד הפחד, והוא עצב נבזה מאוד, חלי רע ומפח לנפש; לא כן אהבת הרעים היא כיין העולה על השלחן בעת האֹכל, אשר ישמח הלב ולא יביא בו תוגה, ולא יבלבל הרעיון ולא יכה בשכרון, וגם בסור כֹּחו לא יעזוב אחריו שממון בקרב ולב. אהבת רֵעַ תפקח עינים ותורה להשכיל ולדבר במשפט, אשר על כן יקרה האהבה הזאת מאד מאד ורק לעתים רחוקות ולא לכל בני האדם תנתן, ככל דבר יקר ונעלה. לב מי מבני האדם לא חש אהבת נשים בחייו, כמעט לא אחד, ואהבת רע אף לא לאחד מעשרה תנתן, אשר על כן ישיש בה מאוד היודע ערכה, וכן ששו מאוד שני הרעים החדשים, אשר זה עתה באו בברית האהבה הנאמנה, אשר לא על תקוה בנתה ביתה ולא על הכרת טובה כוננה עמודיה, רק רגש היֹשר והטוב אשר מצא מסלות בלבב שניהם הוא אִחֵד אותם ועל כן היתה האהבה נאמנה ויגילו בה. לא כן זרחי, אף כי גם אותו לקחו בחברתם ויהיו יחד כחוט המשלש, לפי דברת רעהו, בכל זאת לא שׂמח כי אם הביט בקנאה על האיש אשר מצא מסלות בלבב רעהו מקדם, ולולא היה לב שני רעיו מלא משמחת אהבתם כי אז ראו זאת, אחרי כי מחשבות האיש הזה התוו תמיד תו על פניו, אך המה לא ראו זאת, ואחרי כי עוד היה היום גדול הזכירוהו כי יספר את ספורו. והוא נאלץ כמעט למרות חפצו לעשות חפצם ויחל לספר ספורו אשר קראו בשם:

 

ח. נֹחַם שָׁוְא    🔗

נורא ענות האיש אשר קורותיו אספר, נורא מאד, אהה! – כה החל זרחי ספורו ורעהו שחק בשחוק קל בשמעו “אהה” אך לא דבר דבר וזרחי לא ראה זאת ויוסף: אם כי כלנו נתונים בידי המקרה, ועל כלנו תעבר כוס הזמן, כוס התרעלה אשר תהפוך לשד חיינו למרורת פתנים ותוביש כל ששון מלבנו ולכלנו הצדקה להתאונן על החיים האלה – –

– המתאונן על החיים האלה יבקש לו חיים אחרים – קרא הצעיר, ואך הגה יצא מפיו ואחרים רעמו פנים, והאיש אשר בידו היה מכתב מסע ענה: הלא לך לדעת מי יספר! הן לא הקטן יספר כי תשלח בו חצי לעגך ואנחנו נשמע ונשחק, לכן דע את אשר לפניך –

– אבל בפעם הזאת לא בלעג בחרתי ואדמה כי לכל איש הצדקה לחות דעתו – ענה הצעיר כמצטדק.

– לך הצדקה כאשר יתם הספור או כאשר תספר אתה, ולא כאשר ידבר אחר, כי לא פלפול תשמע כי תבוא ותראה עֹמק בינתך –

– יהיה כדבריך ואחשוך את דעתי עד אשר אספר אני ולא אוסיף להפריע את המספר הנכבד – ענה הצעיר ויעקם מעט שפתיו. זרחי לא ענה על דברי הצעיר כי אם חכה עד כלותו דברו וישב לספורו: אך רע ומר מאוד גֹרל האיש אשר ידע כי הוא העוה דרכו ובהעותו הביא רעה נוראה על אהובי לבו ויצעידם לבור צלמות, וידו אזלה מהיטיב את אשר עות ועיניו תראינה משוגתו ואסונו, גֹרל איש כזה נורא מאוד, וזה היה גֹרל אוהבי שאול בעת אשר ראיתי אותו בפעם האחרונה עומד על גשר פֿערדינאנד בעיר ווין, הוא עמד ועיניו הביטו נוכחן אל גלי מי התעלה, הביט זמן כביר, ומי אשר לא ראה פניו לא ראה פני איש נואש מאודו.

– מה תחזה בהתעלה? – שאלתיו בהניחי אזרועי על שכמו, כי יראתי פן יקפוץ מהגשר.

– מה תחזה בה? – שאלתיו שנית בראותי כי הוא לא יסב פניו אלי.

– האתה הוא? – שאלני כחולם בהסבו עיניו מהתעלה בכבדות – מה אחזה בהתעלה? שאלתני, רבות אחזה בה, מימיה רפואת תעלה המה לכל חולה במחלת החיים, הן רק מחלה רעה החיים וגליה ירפאו ברגע אחד את החלי הרע הזה, מימיה מי טֹהר המה לטהר כל עון ולחתם כל חטאת, גבול ישימו לשרשרת העונות אשר תמשך אחרי כל עַוָל ובליעל, מימיה מי כפורים המה לכפר על נפש החוטאת אשר בכלות עונה תביא נפשה לקרבן חטאת, ומי יודע אם לא יְקֻבַּל הקרבן הזה ברצון, זאת חזיתי בה. ואלפי האנשים אשר בה מצאו פדות לנפשם מכל מצוקותיהם וחטאתיהם נצבו כמו חיים לנגד עיני כמו ברגע הזה כסו הגלים עליהם, קולם עלה באזני: נצלנו נצלנו! לוא חוזה חזיונות הייתי כי אז ערכתי לפניך את כל המערכה הגדולה הזאת, כי תֹאר פניהם ומצוקותיהם ומשוגותיהם נוכח פני המה, חרפת מחסור, חטאת גאון, קנאה, תאוה, בגד, תוֹחלת נכזבה, משובת נעורים, כל אלה נגד עיני המה אך מלה אין בלשוני, לכן הניחה לי כי לא תשבע שמחות בחברתי.

– אבל אנא חוס נא והסר מחשבות כאלה מלבך – קראתי לו בקול תחנונים וברב כֹח התאפקתי לבל יפרץ זרם דמעותי – המחשבות הרעות האלה ידכאו רוחך מאוד, ואם עון פעלת כבר נשאת וסבלת כפלים ככל חטאתיך, עודך עול ימים, עוד תראה חיים ועוד בידך להיטיב את אשר עִוַתָּ, ולמה תתן את לבך לחטיא את נפשך עוד יותר בהגיגך רק במחשבות המות, הן לא תחפוץ להוסיף חטא על פשע – –

להוסיף חטא על פשע? – ענני בקול כמו מתחתית שאול עלה – מה אוכל להוסיף עוד? נטף אל הים? גרגיר חול אל הרי אלף? אך אם לחיי היקרים תדאג ארגיע רוח ואומר לך כי לא חשבתי לבקש מזור למחץ לבבי בתעלה הזאת. עוני גדול מנשוא ולא לי הצדקה להנצל מחצי מוסר הכליות אשר יחדשו רעלם בקרבי מרגע לרגע, ידקרו, ימחצו, יביאו רעל בדמי עורקי כי להם הצדקה, ואיך אוכל אני להוסיף חטא על פשע לבקש להנצל מהמוסר אשר עוד קצרה ידו משלם לי כפֹעל כפי אני? לא זאת חשבתי, ישימו קץ לחייהם אלה אשר פשעם לא גדול מנשוא, אלה אשר להם הצדקה לבקש מפלט להם מרגשת סערות המקרה והזמן וממכשול לבם ומוסר כליותיהם ולא אני. אני רק התבוננתי לנמלטים מגלי החיים אל גלי התעלה וקנאתי במאשרים ההם אשר נחלתם שפרה עליהם, בטח ישכנו ולא יקיצו לקול מוסר כליות, מכשול לב לא יציר ולא יציק להם – שלום לכם אהובים ונעימים! – קרא פתאום ויברח ממני כנס מנוסת חרב. זמן כביר עמדתי ואתבונן אחריו ולבבי נפצע כמו מאלפי חצים בזכרי את האיש הזה, מה היה חמש שנים לפנים ומה הוא עתה. יפה תֹאר, נחמד בכל דבריו והליכותיו, חן הפיקו כל תנועותיו, משכיל בלמודו ואֹצר תקוה טובה להוריו ואוהביו, ועתה יתהלך כצל, פניו דלו, עיניו שקעו בחוריהן, בלחייו רזון, שפתיו יבשות כחרש, ותלתלי ראשו ירדו סבוכים ובלי סדרים על ערפו כשערות ראש פרא מדבר. הזה הוא שאול? – שאלו כל יודעיו לפנים, ואני ידעתי כי הוא זה ועל כן גדל שבר לבי כים. אמנם סלחו לי אדוני כי אעשה מספד בדברי ואעציב רוחכם, אך ידוע תדעו כי לוא ידעתם אותו כמֹני כי אז היתה גם ראשית שיחתכם הגה והי.

בעיר אחת בארץ אונגארן נולד שאול, בעיר היפה הזאת אשר כבתוך גן עדן היא יושבת, כרמי חמד סביב לה ושדות נושאות פרי תבואה להרהיב עין יקיפוה. בעיר הזאת המלאה ברכה ישב אביו לכסא הרבנות, וישפוט בצדק ומישור את עדתו אשר חמשת אלפים נפש מישראל חיו בה, וכל בני העיר למקטנם ועד גדום אהבו את הרב ומה גם את אשתו, אשר לעשות צדקות היה כל ששונה בחיים. דבר יקר הוא מאוד בישראל כי רב יֹשב בטח בתוך בני עדתו בלי אויבים ומחרחרי ריב, אך לאבי שאול לא נמצא שונא. כלם אהבוהו, כלם כבדוהו כמלאך אלהים, ואמנם לב טהור היה לו כאשר לא ינתן אף לאחד מרבבה. הוא לא כעס מעודו, שחוק נעים היה תמיד על פניו, ומפתח שפתיו היה אהבה ומשרים, כעשיר כדל קבל באהבה והוא אמר תמיד בדרשותיו: בני! אנא אל תשכחו את המצוה אשר נתנו לנו חכמינו, והמצוה הזאת לא תבקש ממנו לא כסף ולא עמל ובכל זאת תעשה גדולות, המצוה הקלה והגדולה הזאת היא: והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, והוא קִיֵם המצוה הזאת לכל משפטיה, ולוא גם בא שונא אל ביתו וראה פניו כי אז הסיר חמתו מלבו כרגע ונשק עפר רגליו. ואם כן לא לפלא הוא כי אהוב ונחמד היה, ולא רק בעיני היהודים, כי אם גם בעיני עם הארץ היה כמלאך אלהים; בצאתו ברחובות קריה הרימו כל רואיו את מגבעתיהם מעל ראשם, ורבים נגשו אליו וישקו ידיו, ורבים מהאכרים האמינו אמונה אֹמן כי אם הוא יתן ברכתו לאיש אז יברכהו אלהים בלי כל ספק, ואף כי לא נוכל לאמר כי איש היה נאהב יותר ממנו אחרי כי תכלית אהבה אהבוהו, בכל זאת היתה אשתו נאהבה ונכבדה עוד יותר ממנו, כי היא היתה אֵם העיר, בבית חולה שם היתה, בבית יולדה לא נעדרה, כי מת איש בעיר אז בכתה לו, הן בזאת ימצא האמלל אשר לו מת המת נחמה – אמרה בלבה – ותבך, ובבית שִמְחָה שמחה גם היא בכל לב למען הגדל השמחה. ולפי דבריה לא נמצא בעיר ההיא אף איש רע אחד.

מחזה משמח לב היה לראות את האשה הקטנה, כי שפלת קומה היתה ולא בריאת בשר אך גם לא דלת הבשר, בשבתה לימין אישה לשמוע ריב שני אנשים כי היא עזרה על ידו לעשות שלום או פשרה. עיניה הטהורות כתכלת הרקיע הפיקו נחת־תמיד, לחייה אשר עוד חן עלומים היה עליהן התאדמו בדברה בחפזון מעט על לב שני הנצים ובהשמיעה אותם כי היא יודעת נאמנה כי לב שניהם טוב מאוד, ויאהבו בלבבם איש רעהו ויבקשו שלום, רק נכשלו בלשונם ועל כן היה ריב ביניהם, ואישה אשר היה איש מדה ותֹאר, זקנו אשר שיבה זרקה בו ירד עד חזהו, מצחו הזך השתרע למעלה, עיניו הפיקו מנוחה, בשמעו דברי אשתו ענה תמיד: הלא צדקה חנה בדבריה? האין זאת בָּנַי? – והבנים לא יכלו למרות פי אביהם ויעשו תמיד שלום ביניהם כי אמנם רק המבקשים שלום בלבם באו אליו לשמוע משפטו. אהבת השלום אשר לקחה כל לב הרב נראתה עוד יותר בעת אשר החלו רבים לבקש השכלה, ואז קם שאון בעיר; היראים חרדו מאוד להאמונה פן תפול שדודה לרגלי ההשכלה ויאמרו להדיח את כל אלה אשר בשם ההשכלה יתימרו מהקהל, אך הרב עמד בפרץ וירבה להוכיח, כי הלומדים שפות וחכמות לא יעברו ברית ה', ונהפוך הוא, כי מצוה היא ללמוד שפות העמים, ולאות כי מצוה היא לקח לו מורה ללמד גם את בנו ובת אחותו היתומה אשר גֻדְלָה בביתו ללמדם שפה ודעת, ובדבר הזה השקיט הריב, והיראים חדלו מחרף שם המשכילים, והמשכילים לא נזרו אחור מחקי דתם, ורבים מהם התאמצו להחזיק עוד יותר בעמודי הדת לבל ימצאו מנדיהם תֹאנות להם. ובאהבתו לשלום היה שלום גם לו מסביב וישב בתוך בני עירו כאב בקרב בני ביתו, וכל כֹּפר לא הטה לבו לעזבם, אף כי מקרוב ומרחוק בקשוהו קהלות גדולות ונכבדות לבוא לרעות אותם בשבט מישור, כי כלם קנאו בהעדה המאשרה ההיא. הוא לא שמע לבקשותיהם כי לא הלך בגדולות; הכבוד להיות רב בעיר גדולה לא לקח לבו והכסף כאל נחשב בעיניו, וגם יותר מהחצי אשר מצא בעירו פזר נתן לאביונים, ואיש שמח בחלקו כמהו הלא עשיר גדול הוא מאין כמֹהו.

אולם יתר מכל שמחה ששמחו בחייהם הרב ואשתו היתה השמחה אשר שמחו בבנם אשר יחיד היה להם, ובהנערה היתומה אשר לקחו לבת להם ויקוו לימי השמחה עת אשר תקרא בשם בתם כי לבנם תהיה לאשה. כשתילי זית גדלו הנער והנערה, וישוו בחן ויֹפי ולב מבין עד כי כאח ואחות נראו בעיני כל רואיהם, וכאח ואחות התהלכו יחד גם בבוא השנים אשר האיש יחל להבין להבדיל בין אחות ובין בת דודתו. הנער היה לבחור נחמד בן שמונה עשרה שנה והילדה היתה לעלמה בת שש עשרה, כלילת יֹפי ומשוש לכל עין בנעים מדברותיה והליכותיה ונדבת לבה, עד כי יצא לה שם בכל הערים מסביב. ולולא ידעו כלם כי היא יעודה לבן דודה כי אז נמצאו כבר דורשים הרבה לה.

במשך העת הזאת אשר בבית הרב לא שֻׁנָה ברב או במעט, שֻׁנָה פני הדור, עד כי כמעט לא הכירו עוד הזקנים כי הדור הזה מחלציהם יצא: ברֹב ערי הארץ לא שאלו עוד אם ללמוד דעת ושפה זרה ותהי להפך כי החלו לשאול אם ללמוד עוד שפת עבר ותורה. רֻבֵּי בתי הישיבות והחדרים נשמו, בנים מקשיבים בתורה כמעט חדלו, וגם אלה אשר לפני חמש עשרה או עשרים שנה קראו מלא אחרי הלומדים שפה זרה שעה אחת ביום, גם המה שלחו צעיריהם לבתי ספר אשר להממשלה מיום אשר נתנו להם משפטי אזרחי הארץ, וכל איש בקש לעשות את בנו לרופא או יודע דת ודין, אחרי כי יצלחו לשאת גם משרה ופקודה בממלכה על שכמם. ובני הנעורים החזיקו בדרכי בני העמים בשמחת לבב וכל ישעם וכל חפצם היה לדבר בשפת הארץ כמהם ולחול במחולות כמהם ולהתחרות באהבת ארץ מולדת עוד הרבה יתר מהם. ואם כי החרדים לדבר ה' נאנחו על החדשות האלה ויריבו בחזקה את הפורצים גדר, גם עשו אגודות לאמונה לעצור בעד העם, אך הרב היה כאלה עֲבֻתָּה בדעתו להחזיק השלום כאשר תמצא ידו, וכל עמלו היה לדבר על לב המתרחקים מיום ליום לקרב לבבם לאהבה ושלום. וכלם נשאו פניו בדעתם כי ירא אלהים הוא ובמצותיו חפץ מאוד ובמסתרים תבכה נפשו על כבוד האמונה אשר ידל מיום ליום, ורק מאהבתו לשלום ומדעתו כי אין ביד איש לשים דלתים ובריח לרוח החדש אשר צרר בכנפיו את בני דורו רק על זאת יחריש וישים יד לפה. וזאת היתה בפיו למלה: בעת השרפה עלינו להציל את אשר תעלה בידינו להציל ולא להשתגע ולאבד גם שריד בידים בראותנו כי כל עמלנו יעלה בתֹהו –. ולא רק בדבר שפתים כי אם גם בפֹעל כן עשה תמיד; איש אחד מהחרדים לדברי התורה בא ויך את רעהו בלשון כי ראהו אוכל טרפה, אז שלח הרב לקרוא להאיש המפר התורה ויוכיחהו על פניו, אך האיש כִּחֵש ויאמר: שקר הוא, מעודי לא עשיתי עול כזה –. ויהי בשמוע הרב את דברו בקש סליחה ממנו, אך האיש אשר הכהו בלשון אמר לו: רבי, הלא שקר בפיו ואיך האמנת בו ותבקש סליחה ממנו?

– גם אני לא האמנתי בדבריו – ענה הרב – אך רב לי כי הוא התכחש ואם כן יבוש מחטאתו, כי מה עשיתי לו לוא העז פניו ויאמר לי: כן עשיתי וכן אעשה עוד? – וכן התהלך תמיד בביתו ובעדתו, אשר על כן גמר אֹמר לשלוח את בנו לעיר ווין לבקש לקח בבית מדרש המדעים למען יצלח לשבת על כסא הרבנות אחריו, כי ראה עין בעין כי בדור יבוא לא יצלח איש למשרה כזאת בלתי אם למד דעת בבית מדרש, ואף כי כבד היה הדבר הזה ממנו להפרד מעל בנו יחידו חלקו ומחמדו בחיים לעת זקנתו, ודאגתו לאשתו פן תתעצב אל בנה גדלה עוד יותר בעיניו מדאגתו לנפשו, בכל זאת הרבה אמריו להטות לבה לעשות כדבר הזה, והאשה החכמה והטובה הזאת נאותה כרגע, אף כי לבה נשבר בקרבה, לבל יבין אישה מה רב מכאוב לבה. ומהעת ההיא החלו להכין הכל למענו, והעלמה לא נחה ולא שקטה שלשה ירחים ותעש לילה ליום למען תפור כתנות ומטפחות וכל אשר יחסר לאיש בעיר נכריה, והרב ואשתו התבוננו למעשיה וישמחו בלבם, ומה גם בבוא היום אשר בו יעזוב אותם, ביום ההוא לא ישבה אף רגע, ותקפץ כאילה בכל פנות הבית לבקש ולחפש פן ישכח דבר, ומרגע לרגע שמה עיניה על מלתחת הנוסע ותחפש ותסדר ותניע שנית החפצים ממקומם למען סדר אותם במשטר יותר טוב, עד כי קרא לה שאול בלעג: הן כאם זקנה תתראי היום –. הנערה שחקה אף כי דמעות נראו בעפעפיה ותאמר: אל תדאג לי שאול, אף כי אֵם זקנה אני בכל זאת אוסיף לבקש לקח בכל כֹּחי, הן אתה תהיה לחכם גדול וגם אני אעשה כאשר תמצא ידי לבל תבוש בהאם הזקנה כאשר תשוב אלינו בשלום. אמו הביטה בפני אביו אשר לב שניהם היה מלא דאגה ותשחק גם היא. ובטרם עלה על העגלה בלוית אביו אשר לוה אותו עד ווין נשק באהבה עזה את אמו ואת העלמה –

– עודנו ילד! – אמרה אמו בקול דממה אל הרב בראותה זאת. והוא אמנם עוד ילד היה כי כאח את אחותו נשק את העלמה מנשיקות פיו בחוץ, אך העלמה לא עוד ילדה היתה, זאת העידו בה לחייה אשר אדמו כששנים ועיניה דלפו דמע זמן כביר עד אשר נחמה אותה הזקנה ותסר דמעותיה מעל לחייה היפות בנשיקות פיה. לב התמימה הזאת לא נבא לה כי עוד יבוא יום אשר אתה יחד תריד בשיחה על בנה, עיניהן יחד תרדנה דמע כפלגי מים באין מנחם – – –

הרב הביא את בנו ויתנהו ביד אחד מקרוביו ויבקשהו כי ישים עליו עינו כעל בנו, וקרובו זה הבטיח לו לעשות זאת בחפץ לב ויתן לו חדר בביתו לשבת וגם ארוחה על שלחנו. בתחלה למד שאול בתאות נפש, ולב הוריו פחד ורחב תמיד בבוא מכתב ממנו ומאת קרובו אשר הללהו בכל פה. שבעה ירחים עברו מעת בואו לווין והוא עודנו מחזיק באהבתו ללמודים, ובימים האלה נודע לי ואהבהו, כי לב טהור ורוח נדיבה היה לו מאין כמהו ואבקר בבית קרובו לפעמים וגם הוא בא בעת מרגוע לביתי ונשיח יחד, והרגעים האלה היו רגעי שמחה לשנינו. נדברנו בדברי ימי ישראל וחכמתו וסופריו ומצבו בעת הזאת, ומה חובת מורי ישראל לעשות למען דור יבוא. ושפתיו הביעו תמיד משרים וחן ואברך בלבי את העדה אשר הוא יהיה לרועה נאמן לה, ועל כל אלה הרנינו לבי דבריו אשר דבר אודות אביו ואמו. האהבה העזה אשר פרצה מלבו ועברה על דל שפתיו היתה לי ככוס שמחות, כי אני הה! לא ידעתי מעודי הרגש הקדוש הזה, הרגש הנעים אשר האיר פניו בדברו ויתן שמחה נאמנה בלבו. אני לא חשתי בנפשי את הרגש הנעלה, כי בעודני ילד קטן מתה אמי והאם אשר נתן לי אבי לא למדתני לדעת מה הוא וגם אבי לא היטיב עשות ממנה – – – אך סלחו לי אדוני כי שכחתי רגע את האיש אשר קורותיו אספר ואחל לשיח בנפשי – אני ששתי מאוד בראותי אותו כי הוא יהיה למורה לעדת ישראל, כי ידעתי נאמנה כי רק ביד מורים נאמנים האוהבי עמם ושפתו וחכמתו לתת אחרית ותקוה לעם הזה, אשר מוריו המתעים מקצה מזה ומקצה מזה הרבו פצעיו כמעט עד לאין מרפא, והוא גם הוא חשב כזאת וישמח על הבאות, על הטובה אשר יצמיח לאדם רב ועל האהבה הנאמנה אשר יאהבוהו צאן מרעיתו. אך הה! רק על שבכה יתהלך איש בחלדו, מלכדתו עלי נתיבו ואם לא ידע להזהר אז ילכד יפול ולא יוסיף קום. גם טהר לב לא ימלט מפח התאות, גם ישר דרך יעוה ארחותיו בארחו לחברה את משחיתי דרך לאלף ארחותם, וכל ישרו ותמתו וצדקתו לא יעמדו לו ביום אשר תחשכנה עיניו מראות עוד איה דרך נכוחה… אל תאמין בעצמך עד יום מותך, אמר החכם, ועיני ראו זאת בשאול. לוא מלל לי איש אז כי האיש הזה יעוה דרכו, לוא העז אדם לאמר כי יבוא יום ויהיה הבן האוהב אבותיו בכל לבו ונפשו להם למחתה, כי אז התעוררתי בחמה אפי על הנביא ההוא והשקעתי לשונו בחכו, אך הה! כל אלה באו ונהיו ועיני ראו ולא זר בהעותו דרכו הישרה ובהטביעו נפשו הטהורה בבוץ החלאה והחטאת ולא באשמתו כי אם באשמת רֵעים רעים אשר בוססו הכרם היפה הזה ויהי לשמיר ושית.

עיני ראו ראשית אולתו אך עוד טרם הבינותי מה תהיה אחריתה; ביום אחד מימי הקיץ ישבנו יחד בגן פראטער, אשר ישמח לב כל בן ווין, כעשיר כרש, כהולך לשוח כנותן בכוס עינו.

– אני אהבתי תמיד את הגן הזה – אמרתי אל שאול – כי המחזה אשר נחזה בו לא נחזה בעיר אחרת מערי איירופא. אך בו נחזה מחזה החיים בכל חליפות צבעיהם ומעלותיהם, בדרך הראש נראה מרכבות מרקדות נושאות אדירי המלוכה, המלך ומשפחתו ויועציו וסריסיו, אילי הכסף והזהב, אנשי השם במשחק ושיר, ועל יד הדרך הזה בדרך העם נראה המון חוגג, יתרועעו ישירו יאכלו ישתו ויחוללו במחולות, ופני הככר יכסו ילדים וילדות משחקים כבני צאן, ובכל אשר נביט נראה אך ששון ושמחה, אין עֹני ועֹשר, אין משרה ועבדות רק חיים נראה על כל פנים, ואין עיר בתבל אשר בה נראה מחזה נעים כזה, כי בכל הערים הגדולות נראה את המחסור הנורא בפניו הדלים הולך על יד השׂבע המוצץ דמו תמיד, לעמת המרכבות המצפות בכסף וזהב נראה ברכים כושלות נשקפות מבעד המכנסים המקֹרעות ובהונות מציצים מחרכי המנעלים. נגד השמלות הארוכות והסרוחות כאמתים על פני הרצפה נחזה רגלים יחפות וידים פרועות, ואספוק מאוד אם מחזה כזה, אשר יגדיל ערך העֹשר בהציגו למולו את העֹני הנורא ואשר ישפיל את השפל עוד יותר בהעבירו גאון שבעת כסף על פניו, אם מחזה כזה ישמח לב איש אוהב־אדם. לא כן בווין פה אם נצא לשוח ביום הראשון בשבוע לא נחזה לובש קרעים, פני העֹני לא יֵרָאוּ בחוץ, ובכל עשרים רבבות אנשים ויותר אשר ילכו לשוח לא נראה יד המחסור עד כי כמעט לא נכיר שוע לפני דל, ואשר על כן היה תמיד מבחר משושי לאחז דרכי ביום הראשון בשבוע לפראטער –

– צדקת בדבריך – ענני – כי גם לבי ישבר מאוד בראותי ענות העניים ובדעתי כי אין בידי להושיע. עוד בהיותי בעירי חשבתי כזאת פעמים רבות בראותי את בני האצילים, וגם אלה אשר לא על ברכי אצילים נולדו ואבותיהם עמלו מאוד עדי קבצו על יד על יד מעט עֹשר, והבנים האלה בהתאספם ביום מועד לבית משתה יתנו את הכסף כעפר בשמעם קול כלי שיר הצוענים ובצאתם לחול במחולות, הן אז יתנו כל אשר להם וגם עדים מעליהם יפשיטו וישכחו הכל. גם את אבותיהם ועמלם… הן לא תשער זאת בנפשך כמה עשירים היו לאביוני עם, כמה אצילים ירדו מנחלת אבותיהם על ידי שיר הצוענים, אם ישמע בן אונגארן כלי שיר צוענים לא יוכל עוד עמוד על עמדו, כי לצאת המחולות תתרוממנה רגליו גם למרות חפצו, ושקלים לעשרות ולמאות יעופו אל ידי המנגנים, כי גם זאת רעה חולה מאוד לבני ארצי כי תאות הכבוד תמשול בהם בכל כחה. ואם יראה האחד נותן עשרה שקלים אז יחרה לתת עשרים, ואם גם ידע כי נכון בידו מחר יום חושך, לזאת לא ישים לב, וזאת היתה למחתה לבני ארצי, ובראותי זאת איך אלה יפזרו כספם להבל ועל ידם ילכו שחוח בלי כח האכרים הרובצים תחת משא המסים הנוראים וירעבו ויצמאו ואין כסות בקרה להם, בכל עת ראותי זאת נהפך לאבל משושי, ורגלי כשלו בחפצן להתנשא לחול, כי גם אני בן אונגארן הנני – הוסיף בשחוק – וגם רגלי על אדמת הארץ הזאת הסכינו להתנשא לקול כלי שיר, אך אני לא אפזר כסף, התדע מדוע? –

– יען כי תראה כי הבל הוא המעשה הזה –

– אך לא! – ענה שאול בקול שחוק – עוד לא נסיתי במסה, כי לא עוד היה כסף רב בצלחתי עד כי אוכל לפזר אותו –

– ובכל זאת אדמה כי גם אם יהיה כסף רב בידך לא תעשה כזאת.

– כן אחשוב גם אני – ענני. אחרי כן אמרתי לו כי חפצי להתרחק מעט מתשואת ההמון וללכת אל היער לנוח על מצע הדשא, הוא עשה כחפצי כי זאת היתה דרכו תמיד לעשות חפץ רעיו כרגע, ובהפנותנו שכמנו ללכת והנה איש מניח ידו על שכם שאול וקורא קול שמחה: האתה הוא שאול יקירי?! –

– האתה הוא בן־גיל! – קרא שאול בתמהון – מי הביאך הלום ומה מעשיך פה? כמעט לא הכרתיך בבגדיך אלה! –

– מרכבת הקיטור הביאתני הנה, ומעשי פה לא אוכל להגיד לך ברגע אחד כי רבים המה מאוד מעשי, אך ראשית בואי ותכליתה היתה להקשיב לקח בבית מדרש הרפואה, כי נפשי תכסף להיות רופא, וזה הוא גם סוד חליפת שמלותי.

– אתה תקשיב בלמודים בבית מדרש המדעים! – קרא שאול בתמהון – פלאים נפלאתי, וכמעט לא אאמין למשמע אזני, הגד דבר אמת אם לא התולים עמך?

– לא, חי נפשי לא, כי אמנם כן רק החפץ הזה הביאני הנה.

– אבל מאין עבר עליך פתאום הרוח הזה? –

– ממך, אני קנאתי בך כי תלך לעיר ווין ותראה חיים חדשים בעיר גדולה, לכן גמרתי אֹמר לצאת בעקבותיך ויחד נשובה הביתה, אתה תהיה רב ואני רופא –. פני שאול העידו בו כי לא יאמין אמונה אֹמן בתקות הדובר בו וינע ראשו ויאמר: אבל אביך? ההוא נתנך לעזוב העיר? ולמען הקשב לקח בבית מדרש! פלאים נפלאתי! הן על אפו וחמתו למדת שם שפה זרה, והוא הן יחשוב כל הוגה בספר כתוב בשפה זרה כממיר דתו והוא נתנך לעשות חפצך?! –

– לוא ידע חפצי כי אז לא נתנני לעשות זאת, אך אני לא הגדתי לו דבר אמת כאשר בלבבי, כי אם אמרתי לו כי גם אני אבקש להיות רב, ואף כי גם לזאת לא נאות, כי לפי דעתו רק מפרעסבורג יצאו רבנים לישראל ולא מווין, אך אמי אלצה אותו בדבריה ותצר ותצק לו כל היום, כאשר הֵסַתִּיהָ, ואתה הלא תדע כי אמי לא תמנע מחפצי, וכי היא חכמה מאין כמֹה להוציא כל חפציה לפעולות אדם, ובן הצליחה גם במלחמה הזאת ותשב את אבי שבי עד כי נאות למרות חפצו לתת לי די כסף ולהבטיח לשלוח לי מדי חדש בחדשו, וגם אמי תעשה זאת והוא לא ידע עד מה, שלש מאות שקלים נתנה לי ביום לכתי ותבטח לשלוח עוד, רק לבל אחסר נפשי מטובה, ולמען אלמד בשום לב ותתפאר בבנה אשר יהיה רב וחכם באחת הקהלות.

– הגם את אמך סבבת בכחש? – שאל שאול ופניו נפלו.

– הוי חכם! – ענה בן־גיל בשחוק גדול – לוא ידעה זאת כי אז לא עמדה על ימיני, אך הן לא נער הנני עוד ולי הצדקה לעשות כחפצי ולא כחפץ אבותי אשר לא יבינו עד מה, רק בכספם אמצא חפץ ולא בעצתם –. אותות תוגה נראו על פני שאול בשמעו דברי רעו ויחריש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: אבל הן כאשר אחשוב אני עוד לא תכשר לבוא לבית מדרש המדעים ומה תעשה? מי יורך? –

– כבר בקשתי ומצאתי לי איש כלבבי יליד רוסיא תלמיד בית המדרש לרפואה והוא יורני ולפי דברו אדע כל הדרוש בעוד שבעה או שמונה ירחים, האיש הזה חכם גדול הוא וחברתו נעימה מאוד, ועל כן נגור יחד בחדר אחד וכיס אחד לשנינו, אך לא רק לשנינו כי אם לכל רעינו כיס אחד כי נצא חלוצים להראות לבעלי הכיס, כי המה חומסים וגוזלים עניי־העם, ולא כן יעשו ישרי לב בני הדור החדש, המה ידעו כי כל עֹשר גזל הוא, והחובה ומצוה לחלק את כל הכסף בין העניים והעשירים כאחד לבל יינקו אלה כעלוקות דם האביונים. אנחנו בני הנעורים נחל בדבר הזה ולא יארכו הימים וידנו תהי רוממה. האח! –

– הנה היית לחכם גדול ויודע דרכי התבל! –־ קרא שאול בלעג על שפתיו – ומי הורך כל אלה? –

– מורי וחברי! – ענה בן־גיל בגאון – כי הוא חכם גדול כאשר אמרתי לך ולא רבים יחכמו לדבר כמהו, הן הוא ידבר רמות ונשגבות אך בשחוק ומהתלות כמו בדברים קלי ערך ידבר, וכן יעשו כל החכמים החדשים כי לא יעדו גֹבה וגאון בחכמתם כהזקנים. ממנו תשמע חכמה ותבוא כמים בקרבך כי לא בקול כמורה ירעם, ומפתח שפתיו אך לצון, וכפתחו פיו נשחק כלנו, אך זה הוא מורה! אך על דבר אחד אקצוף עליו ולולא אהבתיו כי אז שנאתי אותו על הדבר הזה.

– ומה שמץ דבר רע מצאת במורה נאמן כזה? –

– שער בנפשך, הוא לא יאהב זמר הצֹענים, גם שירי ארץ אונגריא לא יקחו לבבו ועוד זאת כי לא ידע להרים פעמיו לצאת במחול משחקים!

– לדבר הזה אל תסלח לו –

– גם לא סלחתי לו ועזבתיו זה כרגע בקצף, כי הוא אמר כי כלי שיר הצֹענים יפילו עליו תרדמה. שער בנפשך, אנחנו ישבנו בבית “הצבי” ששם השכר הטוב, הן בלי כל ספק תדע גם אתה כי בבית השכר אשר יקרא בשם הצבי השכר היותר טוב בכל הפראטער, כי גם אתה הלא בין תלמידי בית מדרש המדעים תמנה ועל כן גם אתה הלא תדע את שלשת עמודי החיים, יין, אשה וזמר, האין זאת?! הוא הדבר! במה נדברנו? כן! אנחנו ישבנו בבית הצבי והקשבנו לכלי שיר הצענים, ואני נתתי להם חמשה שקלים למען ינגנו לנו רק שירי ארצנו ולבבי שמח מאוד ובשמחתי לא ראיתי כי הוא הוריד ראשו על השלחן וירדם, אמת הדבר כי שנים עשר בקבוקים שכר שתה, וזאת הלא מדה נכונה היא, זאת לא אכחד, אך לישן בעת אשר הצענים ינגנו! לדבר הזה לא יכלתי סלוח לו ואריב בו מאוד, עד כי כמעט למהלומות קרא פינו, אך עוד בלילה הזה נעשה שלום, כי אוהבים נאמנים אנחנו, אולם למה ארבה להג? בוא אתי והתענג על שיר הצענים ואני אשלם בעדך משתך ומאכלך, בֹא ואני אשלם וכאחד מאתנו תהיה –

אני התבוננתי היטיב בפני שאול לראות מה יענה את הנער השולל אשר יבקש למשכהו אחריו ואכר בפניו כי מלחמה בקרבו אם ללכת או לחדל; התאוה לשמוע שיר הצֹענים ואולי גם לצאת במחול התעוררה בקרבו, אך חברת בן־גיל לא מצאה חן בעיניו ואולי גם בוש מפני, כי על כן עמד ולא ענה דבר, אבל בן־גיל אחז בו ולא הרפהו ויקרא: למה תעמוד? הן השמעתיך כי אני אשלם את כֹּל, מאכלך ומשתך. או אולי תמאן לבוא לאכול בבית איש מעם הארץ? אבל אני אדמה כי כבר קנית דעת פה, ולא תירא עוד מאכול בכל בית מאכל גם אם לא תחת מאכלת השוחט נפחה הארנבת את נפשה, האין זאת?! – ובדברו שחק בשחוק גדול וימשוך את שאול אחריו בחזקה. ובראותו כי הוא ימשכנו אחריו ובלי ספק חש בנפשו כי תאותו לשמוע שיר הצענים תדחפהו אחריו הביט בי כמו בקש לשאול עצה מפני מה יעשה ואני אשר גם נפשי אִוְתָה לראות בן־אונגארן בחֹם נפשו כאשר תאר אותם שאול לפני הנעתי לו בראשי לאות כי גם אני אלך עמו, ובראותו זאת אֹרו פניו ויעזוב כרגע את מקומו. הה! על זה דוה לבי עד היום, על זאת יסרוני כליותי בלי חמלה, כי זה היה הצעד הראשון אשר צעד בדרך חשך ואשר בו הלך מדחי אל דחי עד לאין מרפא, ועיני ראו זאת ולא עצרתי בעדו – – –

בן־גיל לא הניח יד שאול ואני הלכתי בצדו מבלי דבר דבר, כי בן גיל לא שם אלי פניו אף רגע אחד. הן גאון בני ארץ אונגארן לא נכחד בלי כל ספק גם מכם, כי בעיניהם כבני יתר הארצות כאין. רק אם ישמע איש מדבר שפת אונגארן אז יקרב לו כרגע ויתרועע אתו, וזה אמנם דרך כל בני הארצות הקטנות, אשר ידעו בנפשם כי ארצם לא נחשבה בין הארצות אשר שם להם באיירופא ועל כן יתנשאו בנפשם, ובני ישראל למדו דרכי כל בני הארץ ההיא ואף כי הנשחתים במו. בבית “הצבי” ישבו רק אנשים מספר, כי כל הבאים שמה לשתות שכר ישבו בחוץ בגן, ובתוך הבית ישבו מנגנים צוענים וינגנו בכלי שיריהם, והיושבים אל השלחנות הרימו לפעמים ראשיהם אשר כבדו עליהם מאוד למען מחוא כף בכלות המנגנים שיר אחד. בן גיל נגש אל שלחן אחד אשר סביבו ישבו ששה אנשים צעירים לימים ויקרא בקול גדול: פנו מקום! הנה זה הוא רעי, בן ארצי ועירי, תנו כבוד לו כי בן אונגארן הוא! – האנשים הביטו בפניו ויתקעו כפם לו למען תת כבוד לבן אונגארן וישובו לשים בבקבוק עיניהם.

– זה הוא האיש הרע אשר לא יבין שיר צענים – קרא בן גיל שנית בהניחו ידו על שכם איש כבן עשרים ושמונה גבה קומה ודל בשר, בלחייו רזון ועיניו סגורות כמעט ורטובות כמו השכר הרב אשר בא לקרבו בקש לפרוץ לו דרך מבעד ארבותיהן, זקן לחייו הצהוב היה פרוע כמו זה עתה קם ממשכבו ובכבדות כנלעג לשון מללו שפתיו: הניחה לי, ולך לאבדון עם צעניך ושיריהם, צו לתת שכר.

– אך הוא חכם! – קראו שנים לקול דברו, האחד מהם היה איש כבן שלשים לא רע המראה ולא דל בשר ובדברו יז רירו מפיו, על פניו שחוק תמיד וגם בגדיו ומנעליו נראו כמו פיהם פתוח תמיד לשחוק, והשני איש כבן עשרים וחמשה יפה תֹאר עד מאד, זקן שחור משחור יקיף את פניו המלאים עלומים, תלתלי שערות שחורות יורדות על רקתו בהדר, עיניו השחורות מבריקות, אך הברק אשר יצא מהן לא כברק שמחה כי אם כברק עיני שותה שכור או משגע נראה, ובכל תנועותיו ומשתהו הכירו כי הוא עודנו חדש בקרב שותי שכר ולא הסכין באלה, אך תלמיד מקשיב הוא אשר בכל חפצו יתחקה על שרשי רגלי רעיו וחבריו אשר כמורים נאמנים היו לו, בגדיו אשר במקומות רבים היה לאל יד תופר בגדים לשים טלאים על הטלאים אשר כבר היו עליהם, לא נקיים היו, הכפתורים עזבו מקומם ורק אחד נשאר עוד כשריד במשפחה ועליו תלה את שולי המעיל ובידו השמאלית אשר לא נטל עליה להחזיק בבקבוק אחז תמיד בשולי המעיל מתחת לבל יפתחו.

– האיש הזה הוא מבעלי “מחלקי העֹשר” הגדול בכל אשר הכרתי – אמר בן גיל בהראותו אותו לשאול – וכאשר יפתח פיו לדבר בחלוקת העֹשר בין כל בני האדם אז ילאה כל איש לפתוח פיו, ומי יתן ויפתח שפתיו את בעלי העֹשר הגדולים וידעו כי יש מוכיח להם על הגזלה אשר גזלו מאת כל העניים, הן כל עשיר חומס וכל עֹשר אך חמס הוא, האין זאת? – מחלק העשר הגדול, אשר בלי ספק פזר כבר את עשרו כאשר העידו בו בגדיו כעדים נאמנים שש מאוד על התהלה ויען: ומי יתן והיה לכלם לב כמֹך –

– למה תרבו להג – קרא איש אחר בריא בשר כעגל מרבק בקול דק – זה דרך כל בעלי התורה, רק להורות ישכילו ולא לעשות, יקחכם בכור מות אותכם ואת תורתכם, מעשים, מעשים הראו לנו, עשו ואחרי כן תורו, צו לתת שכר! – בן־גיל עשה כדברו וכרגע מלאו הבקבוקים לכלם וגם לשאול ולי נתנו, מבלי שאל פינו, ומרגע ההוא החלותי לדאוג לשאול, כי אחרי אשר שתה שנים שלשה בקבוקים היה לאיש אחר ויחל לדבר ברעש ולשחוק בקול גדול וכעבור חצי שעה יצא לחול במחולות את בן־גיל, וכל דברי אשר דברתי אליו להפרידו מהחברה לא הועילו מאומה כי הוא שתה וישכר וישר ויחולל, עד אשר נוכחתי כי לא תעלה בידי למשכהו הביתה ועזבתיו ואלך לי לבדי ביגון.

ביום המחרת בבקר הלכתי אליו לראות מה הוא עושה ורעדה אחזתני בשמעי מפי קרובו כי הוא לא שב עוד הביתה והוא ידאג לו. אני לא חפצתי לתת עליו חרפה ועל כן לא גליתי אֹזן קרובו, כי את הוללים משך ידו כל הלילה ואדבר על לבו להסיר כל חשד מקרבו, ולעת ערב שבתי שנית ואמצאהו שוכב על ערשו ופניו כפני חולה וראשו חבוש במטפחת.

– מה לך? – שאלתיו בדאגה.

– הסכלתי עשו, כי נתתי ידי להוללים, אך מעתה אֶשָּׁמֵר מפניהם.

– אם רק זאת תעשה כי תשמר מפניהם עוד לא יבטח לבי כי לא תשוב לכסלה, כי ידעתי נאמנה כי המה יבקשוך וימצאוך, הן זה דרך כל משחיתי דרך להתעות גם אחרים מדרך סלולה –

– ומה אעשה? – שאלני בקול כחולה.

– את אביך ואת אמך זכור כאשר תשוב לראות פניהם, ואם המה יעתירו עליך דבריהם התנכר להם ואמור להם בפעם אחת כי לא תאבה לראות פניהם ולבוא בחברתם, ואז אולי יניחו לך –

– אני אעשה כעצתך, כי אראה משוגתי, רגע אחד עזבתי דרכי, והלילה הזה יהיה לי למכשול לב ימים רבים –

– איפו היית עמהם כל הלילה? –

– אל תשאלני זאת כי כרקב בעצמותי לזכור זאת – ענה ופניו החורים אדמו כתולע.

– הזהר לך ושמור נפשך! קראתי בראותי מבוכתו – שוה תמיד לנגדך פני אביך ופני אמך, גם פני כלתך הטהורה והתמימה אל תשכח –

– חן חן לך, הזכירני זאת תמיד כאשר תראה דבר לא טוב בי וזכרון האהובים האלה ישים תמיד דלתים ובריח למשוגתי –. אני עזבתיו למען ינוח וירוח לו ואגמר אמר לשים עליו עין פקוחה לבל יפול שנית בידי השובבים, אך למפח נפשי היתה אז העבודה רבה מאוד בבית המסחר אשר בו עבדתי עבודתי, ותמשך העבודה עד השעה העשירית בלילה ולאור בֹּקר הלכתי שנית אל עבודתי כי על כן חכיתי בכליון עינים ליום הראשון אשר בו אמצא מנוחה. ביום הראשון מהרתי ללכת אל שאול ולא מצאתיו בביתו, כי הוא הלך בלוית בן עירו – כן אמר לי קרובו ולבבי נשבר מאוד בשמעי זאת ואומר אלך לפראטער לבקשנו, וכל היום ההוא בקשתיו ולא מצאתיו. לבבי היה מלא פחד ודאגה עליו, כי ידעתי כי איש צעיר לימים כמהו אשר לו רגש חם ואהבת הכבוד ילכד על נקלה בפח, ואם רק ילעיגו לו רעיו החדשים ויאמרו כי חרפה היא לעול ימים לבלי שמוח בחיים יבוש להפרד מהם פן ילעיגו לו, אך ידי היו אסורות בכבלי עבודתי ולא יכולתי לבוא אליו עד יום הראשון הבא, וגם אז לא מצאתיו בביתו, כי הוא עזב בית קרובו וישכר לו חדר בסביבות בית החולים אחרי כי עזב את למודו בפלסופיא ויכין נפשו לבוא לבית מדרש חכמת הרפואה, ויען כי עליו לבקר יום יום בבית החולים לכן שכר לו שם מעון.

– רע עלי המעשה מאוד, נפשי לו ולהוריו תאבל – קראתי בדאגה.

– ומדוע זה? – שאל קרובו ברעדה.

– לא עת לחשות היא – אמרתי בלבי וגליתי לו ככל אשר ידעתי, ועצתי היתה כי יכתוב עד מהרה לאביו כי יבוא ויקחנו הביתה בטרם נשחת עד לבלי הועיל עוד –

– אולי תצדק בדבריך – ענני קרובו – אך בכל זאת לא אוכל לעשות זאת בטרם אשר נוכחתי כי לא מגרת שוא היא ואפחד מאוד להשמיע דבר כזה להזקן פן אאדיב לבו חנם –

– עשה כחכמתך, אך פקח עיניך כי אתה תערבנו – עניתיו ואצא, ומני אז לא הוספתי לראות פני שאול, כי הוּא לא בּא לביתי ואני לא יכולתי ללכת לבקשו בבית מגורו אשר היה רחוק מאוד מביתי, וגם העבודה הרבה לקחה כל לבבי ועתותי עד כי שכחתיו כמעט. כה עברו שלשה ירחים, אך בימי החג לעם הארץ בראשית השנה אחרי אשר ימי מנוחה אחדים מנו לי זכרתי אותו ואדרוש לשכנו ולא מצאתיו בביתו רק את אחד ממכירי אשר גם הוא היה תלמיד בית מדרש הרפואה מצאתי שם ואשאלהו אם יצליח שאול בלמודו –

– הוא יצליח מאוד אך לא בלמודו כי אם בשחוק הקלפים אשר בו יבלה כל הימים והלילות –

– האמנם לא יבוא לבית המדרש? – שאלתי ברעדה.

– הוא גם לא ראה עוד פני בית המדרש, כי ארח לחברה את בנים פריצים וראש לכלם הוא אחד מבני רוסיא הנודע במשחתו ויבלו ימיהם בהוללות ושכרון ושחוק –

– לא אוכל להאמין בדבריך –

– ואת אשר תראה בעיניך תאמין? לכן אם תחפוץ להאמין, לך נא אל בית הקאפֿפֿע ברחוב בית החולים הנקרא “העטלף” ושם תמצאנו –.

עשיתי כדברו והלכתי אל “העטלף” אשר שמו היה נאה לו כי כמאורה בתחתית האדמה נראה בית הקאפפע הזה, רצפתו מכוסה בבוץ וכתליו בפיח ועפר, חשכת קבר שכנה בתוכו ולולא קול המשחקים והשותים יין־דגן אשר שאונו עלה באזני בעודני ברחוב כי אז דמיתי כי אל קבר הובילוני רגלי. במאורה הזאת ישבו בני החברה הנכבדה אשר נכבדתי לראות פניהם בפראטער ועוד שנים חדשים, בן רוסיא יושב ראש כמפקד צבא מלחמה וסביבו ישבו הסרים למשמעתו, גם מחלק־העֹשר וחורי בגדיו לא נעדרו, רק פניו שֻׁנוּ מאוד. בראותי פני שאול אשר ישב אל השלחן ופניו אל הקיר כי על כן לא ראני בתחלה נבהלתי ונעויתי מראות, כי פניו שֻׁנוּ עד כי כמעט לא הכרתיו, העלומים נדדו הלכו מהם ותחתיהם לקחו מקומם קמטים ובהרות, עיניו כמעט שקעו בחוריהן ושערותיו ירדו בלי סדרים על רקתו. זקנו גלח ושניו אשר היו לבנות כשלג חשך משחור תארן ובפתחו פיו הפיץ געל נפש. אני עמדתי זמן כביר על עמדי ואיש מבני החברה לא הכירני וכמעט קצה נפשי מנגוע בשאול אשר היה כלו לזעוה.

בני החברה שחקו בקלפים וימשכו ידיהם מעל השלחן רק בהחזיקם בכוס יין־דגן או בשלחם אותן להתעולל בשתי הנערות אשר שרתו אותם. הנערות האלה היו סמל החלאה, קולן כקול העורב הרגיז לב ועזוּת מצחן והנבלות אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתותיהן העירו בקרבי גֹעל נפש עד כי אמרתי כי עוד מעט ואתעה בקיאי, בכל זאת אמצתי כֹחי להותר בחדר אשר רוח הקטב אשר שרר בו גם הוא לא למשיב נפש היה לי, אך בראותי כי שאול שולח יד אל אחת הנבלות לצחק עמה לא עצרתי ברוחי ואקרא: שאול! – הוא לא הסב פניו ויוסף לצחק ואז קראתי בקול: שאול! הכה תזכור את אביך הישר באדם ואת אמך תפארת נשים ואת… – בפעם הזאת התעורר ויקם ממושבו ויבט בי בשממון ותמהון כי לא פלל לראותני במקום ההוא ובראותו אותי נבוך מאוד ולא יכול להוציא הגה מפיו, אך כאשר נגשתי אליו והניחותי ידי על שכמו אז קרא: האתה פה? אתה זרחי? מי הביאך הלום? –

– אתה הבאתני עד הנה – עניתיו ובמלות עד הנה הרימותי קולי מעט.

– אבל מי הגיד לך כי פה הנני? – שאל שנית במבוכה.

– הן פה הוא מקום מגורך כאשר אדמה, כי במקומות אחרים בקשתיך לשוא, בבית קרובך לא תַרְאֶה פניך זה זמן כביר וגם בחדר משכנך לא ישכנו רגליך, לבית המדרש לא תבוא ואת בית החולים לא תראה ועוד תשאלני מי הגיד לי כי פה תמצא? –

– בלי ספק גלה העכבר את אזנך – קרא בשאט נפש.

– לא אדע מי הוא העכבר – עניתיו אף כי ידעתי כי בשם הזה כנה את תלמיד בית מדרש הרפואה אשר גר אתו בבית אחד – אני לא אדבר את עכברים ודבר אין לי עם עטלפים, גם מקום משכנם לא יפיק רצון מאתי ואם דבר לך עם עכברים אדמה כי פה תמצאם –

– טוב הדבר – ענני בלי חמדה – אך בלי ספק דבר לך אלי, כי לולא זאת לא בקשתני בכל המקומות אשר אמרת –

– אבל אני אזכור עוד את הימים אשר ראינו איש פני רעהו גם אם לא דבר נחוץ היה לנו לדבר –

– אולם העתים נשתנו ועתה רעים רבים לי וגם עבודתי בלמודים תגזול מבחר עתותי עד כי לא אוכל לבקרך בביתך –

– את רעיך אראה ועבודתך בלמודים לא אדע, האם היא חכמת שחוק בקלפים? –

– אך הן אחשוב כי לא בקשתי מפיך כי תגלה למוסר אזני – ענה ברגז.

– ואני אחשוב כי בקשת זאת מפי, עוד זכור אזכור כאשר בקרתיך בביתך אחרי ליל השכרון ואתה נחמת על מעשיך ותבקש ממני כי אזכיר אותך את אביך ואת אמך ולא תשוב לכסלה, אמנם לא יפלא בעיני כי לא תזכור, כי איש אחר היית אז ולאחר נהפכת היום, וגם אביך ואמך לא הכירוך לוא ראו פניך עתה –. הדברים האלה נגעו עד לבו ויאמר בקול תחנונים: סלח נא לי, לך הצדקה לכן הודיעני מה חפצך ואעשנו כרגע –

– בקשתי כי תעזוב כרגע את הבית הזה ותלך אחרי ושם אדבר עמך –. הוא עמד רגעים אחדים כאיש אובד עצות ויבט סביבו, ואחרי כי איש לא דבר דבר שלח ידו אל מגבעתו לשימנה על ראשו. אז קראו אחדים: האמנם תעזוב אותנו ללכת אחרי האיש הזה? –

– הס! – קרא בן רוסיא ויך באגרופו על השלחן וכרגע נדמו כלם כמו קול נגיד שמעה אזנם.

– אם אביך בא לקרוא לְךָ לך עמו – הוסיף ראש החברה לדבר בשומו אל שאול פניו – הן כאשר אדמה האיש הזה אביך הוא, אביך הרב הקדוש לעדה הקדושה, כאשר נוכחתי וראיתי מדברי מוסרו אשר השמיענו בחסדו ואשר עליהם נִתֵּן לו תודתנו מקרב לב, כי אמנם זה כביר לא שמענו דברי חכמה ומוסר כאלה, ומי יודע אם לא סלפנו דרכנו והיינו עדי אובד בעולם הזה ובעולם הבא לולא הופיע המלאך המושיע הזה בהדר גאונו במשכן העכברים הזה לפקוח עינינו במוסרו, ואתה הן בן מקשיב הנך כאשר אראה ותשמע מוסר אב לכן לך עמו, אך בחברתנו אין לך מעתה יד ושם, ואנחנו כלנו נבוש עד עולם כי ארחנו לחברה את איש פוסח על שתי הסעפים –

– בוא עמי בוא שאול ואל תאחר – אמרתי בהחזיקי ידו מבלי פנות אל מהתלות ראש המדברים, אך שאול לא מצא און בנפשו לכלכל את דברי לעגו ויען: אבל למה זה תעתיר דברים חנם? האם אמרתי לך כי אלך ולא אשוב? הן עלי לשמוע מה בפיו –

– אחת היא – ענה ראש המדברים – איש דעה לא יטה אזנו לשירי תפל אשר תשירנה הנשים הזקנות, מה הוא מוסר? אך הכל נדף היוצא מפי חסרי דעת אשר לא ידעו חיים ויבקשו כי כל החיים לא יראו חיים. מי הוא אביך? ומה אמך? אביך הוא החפץ ואמך הבינה, בעצתם תשאל, מפיהם תקח תורה אם איש לב אתה, ואם אין, שים כבל ברזל על צוארך ויובילך כל בעל מוסר אחריו כאדון את כלבו, אביך ואמך?! שם מורא לכסילים ושחוק לנבונים, האמנם תדמה כי אביך ואמך חפצו להולידך, אותך, במלאם תאות בשרם? ואם חשבו מזמה להולידך כה או כה? ולוא גם חשבו כזאת, אך האם חמר חותם אתה כי יעשוך כחפצם? ואם תתן כי יעשוך כחפצם הן רק חמר חותם אתה ולא איש ובקהלנו לא יחד כבודך. אמור מלה, אם איש מבקש מוסר אתה לך אחרי האיש הזה המטיף מוסר ואל תשפיל כבוד חברתנו אף רגע ואנחנו לא נבכה ולא ננוד לך, כי איש אשר יסגיר נפשו לאדונים איננו שוה לראות באור החֹפש –

הדברים האלה לא החטיאו המטרה כי שאול השפיל עיניו כמו בוש ממשוגתו ויחפוץ לשבת על כסאו, אז קראתי לו בקול עצב: שאול! זכור כי ברגע הזה תחרוץ משפט ארבעת נפשות לשבט או לחסד, לחיים או למות! זכור כי בהעותך דרכך אז לא רק אתה תשא פשעך ותהי עדי אובד כי אם גם נפשות הוריך הישרים ונפש העלמה הטהורה אשר תחכה לך תוריד דומה בפשעך. כלמת שוא תכסה פניך כשמעך דברי עתק אלה ולא תשיב אל לב כי רע ומר עזבך דרך יֹשר, כבוד וטוב ואֹשר נכונו לך אם תזכה ארחותיך, שמחה וחיים תתן לנפשות אוהבי נפשך אשר נפשם קשורה בנפשך, וחרפה ומכשול לב ומוסר כליות יעטרוך אם תוסיף לחטוא והורדת בידך דומה נפש הוריך וכל ימי צבאך תנחם תהמה והועל לא תוכל. חרפה היא לאיש כמך אשר נולד על ברכי אבות ישרים לשמוע דברי עתק כאלה וכלמת עולם תכסה פני כל איש אשר יתן למו אזן קשבת, אנא חוסה על נפשך ועל נפשות הוריך ואל תמשוך ידך את סוררים חרפת בני האדם ופליטי ארצם, קום אמץ לבך כי עוד די אמץ בו להראות לכל נפתל ועקש כי לא בתוכם תקח חבל –. שאול קם שנית ויחפוץ לקחת את מגבעתו בחפזה מבלי דבר דבר אך הנערה נצורת הלב התנפלה עליו ותחבקהו בכל מאמצי כֹחה בקראה בקול כמו בתחנונים: האמנם אהובי בחירי מחמד לבי תעזבני ותלך ממני? האם בגוד תבגוד בי באהובתך אשר למענך הקריבה כל אוהביה הרבים אך להפיק רצון מאתך? – ובדברה ובהחזיקה אותו בזרועותיה סבוני הסוררים ויחלו להתגרות בי ולחרפני בכל החרפות אשר רק על דל שפתי אנשים כאלה תעבורנה גם קראו למהלומות, ומרגע לרגע הוסיפו אֹמץ לחרפני ולקרוא בקול בראותם כי לא אענה אותם דבר, ואני אמרתי לעזוב הבית כי שוא תקותי להוציא את שאול ממנו, ובלב מלא יגון שמתי פני אל הדלת. אך ברגע ההוא השתוממתי מאוד כי את אשר לא פללתי ראיתי. בחפצי לגעת בדלת והנה שני הלומי יין סוגרים הדרך בעדי ויחפצו להחזיק בי בזרוע, ובראותי זאת הדפתים בחזקה עד כי נפלו שניהם יחד איש אל רעהו, ויתר בני החבורה בראותם זאת מלאו כלם כעס ויקרבו אלי בזרעות נטויות, ואף כי ידעתי כי כחי אתי להכות אתם כלם אחור אחרי כי כלם נעו ונדו כשכורים בכל זאת לא הרימותי ידי ואחפוץ לפתוח הדלת וברגע ההוא חשתי כי יד אוחזת בערפי ובהסבי פני ראיתי את המחזה אשר השתוממתי עליו, כי שאול אשר הנחתיו בזרועות השובבה התעורר פתאום ויהדוף את נצורת הלב וכחץ מקשת עף ויחזק בערף השכור חברו אשר אחז בערפי ויפילהו ארצה בקראו בקול כמשוגע: השמרו בנפשותיכם פריצים אם יד תגע באיש הזה אז אעשה בכם כלה – השמחה אשר באה בלבי כראותי זאת השכיחתני כרגע את כל אשר ראו עיני עד הנה ואחזק בידו באהבה ושמחה ונצא יחדיו כרגע ואבילהו לביתו. שם שפך לפני שיחו ויקֹט בפניו על העותו דרכו ויבך בדמעות שליש ויברכני על כי נגליתי לו כמלאך מושיע וישביעני לבל אגלה דבר לקרובו וישבע לסור מדרכי הנלוזים האלה ולבל יראה פניהם ולשוב ביום המחרת לבית מדרש החכמות ללמוד בכל לבו ונפשו, גם נדר לשוב לבית קרובו ולבקרני יום יום. דבריו אשר דבר בלב נשבר וברוח נכאה וקול בכיתו נגעו כה עד לבי עד כי כמעט בכיתי גם אני ולא התבוננתי כי רוח היין דובר בו וכי דמעותיו הנה דמעות שכור ועזבתיו בלב מלא שמחה וחכיתי לו ביום השני כל הערב, אך הוא לא בא, אז החלה הדאגה למצוא שנית מסלות בלבבי וביום הרביעי כאשר באתי לבית מגורו נוכחתי לדאבון לבי כי אך תקות שוא קותה נפשי, האיש אשר בשם עכבר כנוהו, על כי חפש תמיד בספריו כעכבר לטרף, ספר לי כי עוד ביום ההוא לפנות ערב באו אליו בני חברתו ויתקלסו בו וילעיגו לו, ואף כי בתחלה מאן ללכת אתם, בכל זאת לא עמד ברוחו וילך ומני אז לא שב עוד, ואז ידעתי כי אין עוד ארוכה למחלתו ואלך אל בית קרובו להשמיעו כל אלה למען ימהר ויכתוב אל אביו.

קרובו שמע כל אלה ויאמר באנחה מקרב לב: ידעתי כל אלה ידעתי ולבבי נשבר מאוד וכליותי ייסרוני על כי לא פקחתי עין על כל דרכיו, כי אנכי אערבנו, בי בטח לב אביו הצדיק ואני מעלתי בפקדון היקר הזה. אך להודיע זאת לאביו לא אוכל, כי הוא חולה זה כשני ירחים ואירא מאוד פן תמיתנו הבשורה הרעה הזאת וחיבתי בנפשו, כאשר חיבתי בנפש בנו, ועוד זאת כי מהבשורה הזאת לא אקוה כל תועלת אחרי כי הזקן לא יוכל לבוא הנה, ומי יודע אם גם הצליח בידו להשיב את הנדח לוא גם בא הנה. הן זאת אראה כי אוהב נאמן אתה לו ועל שברו הָשְׁבַּרְתָּ ועל כן אוכל לגלות לך עוד הרבה יתר מאשר תדע, אף כי כרקב בעצמותי לשאת זאת על דל שפתי. למגינת לבי הקשבתי הה, כי לא לבד כי משך ידו את זוללים וסובאים ורודפי זמה, כי אם גם כי כבר נגאלו כפיו בגנבה, אוי לי כי חרפה כזאת אשא על קרובי! – נעויתי משמוע הדברים האלה ואקרא בחֹם נפשי: לא! אני לא אתננו ללכת הלאה בדרכו, אשיבנו ויעבר עלי מה! –

– נסה אם תוכל וברכת כלנו על ראשך תחול, אבל אני נסיתי כבר ולא הצליח בידי, זה לפני ירח ימים היה בביתי ויגנוב מורה שעות ואני נסיתי להפיל עליו פחדים כי אסגירנו בידי השופטים, וגם זאת לא הועילה, אחרי כי הוא כגבר אין איל, התאוה העזה לשכור ולשחק בקלפים המיתה כל רגש יֹשר וכבוד בלבו, ואם גם נפשו תבכה על כי נדח בכל זאת לא ימצא די און לשוב מדרכו, ובכל זאת נסה אולי תצלח יותר ממני. במגנת לבב מאין כמֹה עזבתי את קרובו ואחרף נפשי ללכת אל המאורה אשר שם ראיתיו אז, כי אהבת נפש אהבתיו וכל כֹפר לא היה יקר בעיני להציל נפשו. באתי אל המאורה ולא מצאתי שם אף אחד מבני חברתו, ועל כן שאלתי את אחת הפרוצות אם חדל שאול מבקר עוד בביתם –

– הוא חדל, כן, הוא חדל, וגם כל הנבלים חבריו חדלו לבוא הנה – ענוני שתי הפרוצות יחד בקול שחוק פרוע – כזאת יעשו תמיד, יסבאו ויזללו ולא ישלמו, וכאשר יחדלו מתת להם בלי מחיר אז ישימו פניהם אל בית משתה אחר, נבלים! – קראה הגדולה ותרם אגרופה כמו בקשה למחץ זרוע אף קדקוד הנבלים.

– ואיפו ימצא כיום? – שאלתיה.

– איפו? הידעתי איפו? האם אמשך אחריהם לראות אנה המה הולכים? האם אנשים נכבדים המה כי אשים לבי עליהם? ילכו לעזאזל קטב ישדם, בכור מות ישתה דמם ויגרם עצמותיהם, התצוה אדוני לתת כוס יין? – חתמה דבריה בהתבוננה בי בעיניה אשר העידו כי גרונה לא יבש מצמאה, אך אני לא עניתי דבר ואמהר לצאת למען חקור את העכבר אולי ידע הוא דבר מה, אבל גם מפיו לא הצלתי דבר, כי הוא ענני: זה כירח ימים אשר לא ראיתי פניו, ואם לא מת בשכרונו וגם לא השליך נפשו להתעלה אז הוא בלי כל ספק בבית האסורים. הן עיני השוטרים צופיות כבר על משלח ידיו, כי הוא למד כבר המלאכה המפוארה לשלוח יד עד למרחוק –. גם מאת זה יצאתי במפח נפש ותקותי למצוא אותו נשארה מעל. ואם עוד לא חדלתי מאהבהו, בכל זאת האמינו לי אדונַי, כי הרעיון אשר אולי הוא מת היה כמעט כנחמה לי. כה עברו כשני ירחים והוא נשכח כמעט כמת מלבי, אך פתאום נוכחתי כי עודנו חי, וכי יקר היה לו המות מחיים כאלה. בבקר בקחתי את אחד מעלי העתים בידי והנה בשורה לנגד עיני אשר הפחידה עצמותי וארעד כמכה בקדחת. בדברים ברורים קראתי: שאול בן הרב… מעיר… באונגארן, אשר אביו הביאו לווין להקשיב בלמודים משך ידו את בנים סוררים וילך מדחי אל דחי עד כי יצא לו שם בין הסובאים והמשחקים בקלפים, ולאחרונה עשה לו שם גם בין הגנבים ועין שוטרי המשפט היתה צופיה עליו עד היום אך לא נתפש בכף. ושלשם תפשוהו שני שוטרים בגנבו בגד בבית הקאפֿפֿע אחרי אשר כל כספו אשר היה בידו אבד בשחוק הקלפים גם את מורה השעות אשר נשא אתו נתן בערבון, והשוטרים התבוננו למעשיו ויניחוהו לעשות עד כי יצא מהבית ואז אחזוהו בחוץ ויובילוהו לבית המשפט, אבל הוא נמלט בלילה מבית האסורים ואיש לא ידע איכה עלתה בידו לעשות זאת, וגם אנחנו נתפלא על שומרי בית המשפט כי לא יעשו עבודתם באמונה ועל השופטים כי יפקדו שומרים כאלה, הן עוד מעט ולא ייראו עוד הגנבים מבית האוסרים ומהשופטים בדעתם כי בפתח אחד יבאו ובשני יצאו… וכהנה רבות כתב הכותב ויחרף את השופטים והשוטרים, אך אני לא כליתי את הקריאה כי עיני חשכו, וכל היום ההוא הייתי כאיש נדהם בזכרי כי פן יבוא מכתב העתי הזה לידי אביו, ולא לשוא פחדתי פחד. אחרי עבור ירח ימים באה בשורה חדשה במכתב העתי כי שאול אשר ברח אז מבית האוסרים שב ויסגר נפשו בידי השופטים, כי רק לראות פני אבותיו ולבקש מהם סליחה בטרם ישא ענשו ברח מבית האסורים בעזרת שנים מרעיו הסוררים, אשר גם המה נתפשו, ובעזרת אחד השומרים מחיל הצבא בן אונגארן אשר ידע את אביו ויחמול עליו ויתנהו לברוח.

ביום השלישי אחרי אשר קראתי זאת הלכתי אל קרובו להתיעץ עמו אם ללכת אל בית האסורים, ומה נבהלתי בראותי פניו, כי הוא התראה כאיש אשר חלה במחלה עזה ימים רבים בראותו פני נפתחו ארבות עיניו ויבך תמרורים. אני חכיתי זמן כביר בטרם הרהבתי עֹז בנפשי לשאל מפיו בדבר שאול, כי ראיתי כי גדול כאבו מאד, אך אחרי כן אמצתי לבי ואשאלהו, ומפיו הקשבתי דבר מר אשר לא אשכחנו עד עולם.

ֹשאול בברחו מבית האסורים התחבא שלשה ימים בעיר כי ידע נאמנה כי על כל הדרכים יפקידו שומרים ואחרי כן שם אל עירו פניו בדרכים עקלקלות ויבוא ביום השביעי הביתה לראות את פֹּעל ידו. מכתב העתי בא שמה שלשה ימים בטרם בֹאו, והנערה הכלה היעודה לו אשר שרתה את הזקן החולה כבת את אביה, היא קראה גם באזניו מקרי הימים ובראותה את המכתב נפל העלה מידה והיא נפלה מעל הכסא ותתעלף. החולה נבהל מאוד בראותו זאת ויקרא בכל מאמצי כחו לעזרה ולקולו חרדה הזקנה ותחש לישועת המתעלפת ואחרי אשר השיבו רוחה אליה וישכיבוה על המטה אמר החולה אל אשתו כי תראה במכתב העתי מה זה הפחיד לבה. הזקנה עשתה כדברו ותשב על הכסא ותקח את העלה בידה, אך כקראה מלות אחדות נפלה גם היא אחור אך לא התעלפה, כי אם השבץ אחזה ותמת. והזקן החולה גם הוא לא נפרד ממנה כי ביום השני בא הרגע האחרון אשר פדהו מכל צרותיו. וכבוא שאול הביתה ראה את אביו ואת אמו נשואים במטות לבית עולמים ואת היעודה לו אסורה בכבלים – כי הֻכְּתָה בשגעון.

אני לא אנסה לתאר לכם עוד את אשר עבר עליו מאז, כי בתחלה היה כאיש אשר דעתו עזבתו ולא דבר דבר ולא ענה לאיש, גם להשופטים לא ענה מאומה על כל שאלותיהם, רק ישב והביט לפניו מבלי גרוע עין מהאיש אשר דבר בו. ובעת ההיא בקשתי רשיון לבוא לבקרו, וכרגע נתנה לי שאלתי, כי השופטים בקשו לראות אם לא מתחפש הוא. אני באתי לחדרו ומצאתיו יושב על הארץ ופניו אל הקיר. קראתי אותו בשמו פעמים ושלש והוא לא ענה ולא הסב פניו, אולם כאשר קרבתי אליו ואנח ידי על שכמו רעדו עצמותיו וישם עיניו בי רגעים אחדים, ואחרי אשר הכירני התנפל למלא קומתו ארצה ויקרע את בגדיו בחמה ויגז את ראשו וישך בשניו את בשרו ויך את ראשו בקיר עד כי מהרו שני שומרים להחזיק בו, והוא נלחם אתם כמשגע רגעים אחדים עד אשר תקפוהו ויושיבוהו על הכסא ואז נח ולא הוסיף לניע יד או רגל. אני נסיתי שנית לדבר עמו אך הוא הניע בידו ופניו הפיקו צרה ויגון אשר לא ראיתי כזאת מעודי ואעזבהו בלב נשבר ונדכה, ואחרי שלשת ימים קראוני שנית לבוא שמה, כי השופטים קוו להציל דבר מפיו על ידי. אני באתי הביתה ומצאתיו יושב על הכסא ושני שוטרים יושבים אל השלחן. כראותו פני הסתיר פניו בכפות ידו ואנחות נוראות התפרצו מלבו כמו בקש להשבר, בראות זאת אחד השופטים שם אליו פניו ויאמר: התתן תודה על פשעך? – הוא הביט בו כמשתומם ויקרא בקול: האתן תודה? ואם אכחד הן השמים יגלו עוני, אבן מקיר תזעק על רע ברעים על פושע זד ובליעל גנב ומרצח כמֹני, אני המתי את אבי, אני רצחתי נפש אמי, אני הכיתי בשגעון את הכלה היעודה לי, ידי עשו אלה, חנוני נא חנוני שופטי צדק ושפטו משפטי למות, אך לא במיתה קלה, לא! במיתה משנה ונוראה, לפי פעלי, כי גם אשמתי משנה ונוראה היא מכל האשמות אשר נעשו על התבל מיום נבראה, למות למות שפטוני, ואם אין אנפץ ראשי אל הקיר –.

כי השופטים לא שפטוהו במשפט מות הלא תבינו, אחרי כי רק על חטאת הגנבה הביאוהו במשפט, ופני השופטים העידו בהם כי ינודו בכל לבם לאמלל הזה, אשר על כן לא חשבו לו לחטאה גם דבר ברחו מבית האסורים יען כי שב ויתודה, וגם הוא לא שלח יד בנפשו אחרי שמעו מפי אחד השופטים, אשר היה חכם לב והבין נפש האדם, השופט הזה אמר לו בבקשו המות: לא, ידידי, המות לא עֹנש הוא לאיש אשר יכיר עותתו. משפט מות הוא רק לאיש אשר אין עוד כל תקוה להיטיבו, אבל לאיש המכיר פשעו לו רק ענש אחד יש, ואם איש ישר הוא יקבלנו באהבה והעֹנש הזה הוא – הנֹחם –. ואת הדברים האלה צפן שאול בלבו ויקבל עליו את המשפט הנורא הזה, ואחרי אשר ישב ששה חדשים בבית האסורים יצא לחפשי. ומני אז ילך תמס כל היום, יברח מן החיים ומכל שמחה, ואם ישמע שחוק או שיר אז יחרוק שן וינוס כמנוסת חרב, ואת הנֹחם ישא בלבו הנגוע, וכאשר אדמה יצעידהו גם לבור שחת, כי לא יאריך ימים על האדמה. הנה נתתי לכם קורות איש־הנֹחם אשר אמרתי ואם האדבתי לבכם לא בי האשם, כי לבי דאב עשר פעמים בספרי מאשר דאב לבכם בשמעכם –.

כל בני החברה ישבו זמן כביר מבלי דבר דבר, כי צרת איש הנֹּחם נגעה עד לבם, וזרחי כהתימו ספורו הוריד ראשו ויסתר פניו אשר עצבת שכנה עליהם בכל עת ספרו, עד כי רעו אמר לו בלילה: בספרך ספורך נראו פניך כפני “אהה!” גדול. אך זאת אמר לו בלילה, ובשמעו הספור נגע גם עד לבו כמו כל יתר השומעים, לבד מהצעיר, הוא לא שנה פניו וכשחוק לעג נראה על שפתיו אשר עקם מעט בהתבוננו בפני כל היושבים. אחרי אשר התעוררו מעט בני החברה מרגש העצבת אשר התעורר בהם קרא האיש אשר בידו מכתב מסע: אם אמנם אודה כי נורא עֹנש האיש הזה, אבל ממשפטי לא אשוב כי קל הדעת הוא, קל הדעת היה במעשיו ועל כן נלכד בפח וקל הדעת הוא בהנחמו, כי תחת אשר עליו היה לבקש להיטיב את אשר עות הוסיף חטא על פשע לטרוף נפשו בחצי הנֹחם באביב ימי חלדו, ומי יודע אם לא מצאה עוד ידו לעשות טובה הרבה ולתקן את אשר העוה בסכלותו –

– אבל חוס נא – ענה זרחי כמתחנן – הן את אשר עשה אין להשיב. האם יחיו מתיו, גם אם יצדק וירבה להשכיל להיטיב, ואיך ינחם אם ידע כי ידו אזלת מהיטיב? –

– ידו לא אזלת מהטיב כאשר תדמה, ואם גם קצרה ידו מפדות משחת נפש הוריו, אבל הן ביד כל איש להיטיב לבני האדם אם אך יחיה ויעבוד ככל בני האדם, אבל גם זאת קלות דעת היא וגם עצלות אשר תכה בעורון את השוגה ותדבר על לבו לשבת מחיים ומעבודה ותשלה נפשו כי בהנֹחם ייטיב את כל הרעה אשר עשה. לא זאת! בדברי בן רוסיא הנבל אשר השמעת נמצא גם שמץ אמת, כי אמנם כן הוא לא כל אשר יאמרו האנשים אשר לא בדרכנו ילכו רק רע ומשחת הוא. רק זאת היא הרעה, כי כלנו נחזיק בדעה אחת, ברעיון אחד ונחפוץ לחיות רק על פיו, ועל כן יאשמו גם ישרי לב באחזם רק בקצה אחד. צדק בן רוסיא באמרו אביך החפץ ואמך הבינה, כי אמנם עלינו החובה והמצוה לכבד את ההורים האלה ולעשות מצותם כאשר נכבד את הורינו ונעשה כמצותם. ואם אמנם הסוררים ישחיתו את הרעיון הנשגב בעשותם אותו לכלי חפץ לתאותם הנשחתה, והמה יקראו לתאוה חפץ ולהוללות בינה כאשר יכנו את השכרון והזוללות בשם חיים, אבל הרעיון טוב הוא, כי אמנם החפץ והבינה המה יורונו וידריכונו לעשות טובה הרבה. האב והאם אך שני אנשים המה וחלילה לנו מהקריב למענם את החיים, כי בהקריבנו את חיינו לא רק נפשנו נקריב כי אם נפש אנשים רבים אשר אולי היינו לכלי חפץ להם. ועל איש הנֹחם היה החובה לזכור את הוריו וגם את נפשו בטרם העוה ארחותיו, אך אחרי כי תעה באולתו והוריו כבר נשאו עונותיו אז היה לו להנחם על הרעה, אך לא למען יאכל הנֹחם כעש את קרביו ולבו כי אם למען השכיל להיטיב ולעבוד למען האב והאם אשר נותרו לו הלא המה החפץ והבינה, ולוא עשה כזאת כי אז אולי כפר בצדקתו את עונו ועתה ירד כנבל שאולה, והחטאת הזאת רובצת לפתח קלות הדעת. גם דרכי חנוכנו אשמים הרבה מאוד בדבר הזה, כי המה יראונו רק את הקצה האחד. אלה יורונו רק כבוד אב ואם ואהבת המשפחה וישכחו את יתר בני האדם, ומנגדיהם יבקשו להסיר כבוד ההורים והאהבה הנטועה בלב כל איש להם למען הביא אהבת כל בני האדם תחתיה. וגם יצלחו לעקור נטוע אך לא לזרוע הנטיעים החדשים תחתיו. אבל אל תאמר כי ידו קצרה מהיטיב. וכל אלה אשר כזאת ישמיעונו, כי ישנם חוטאים אשר לא יוכלו להיטיב עותתם ירעו וישחיתו מאוד, רבים המה גם בכותבים ספורים המתארים דרכי החיים אשר תורת מות כזאת ישמיעונו וירפו ידי קלי הדעת ויביאו שממון בלבם ונֹחם שוא בכליותיהם ויעשום לכלי אין חפץ בו, או ידיחום להרבות הָרֵעַ, כי קלי הדעת האלה בקראם ספורים כאלה ישיבו אל לבם, הן חטאתנו גדלה עד שמים ולא נוכל להיטיב, ומה נועיל אם נעמול לשוא? הלא טוב טוב כי נוסיף ללכת בדרך בחרנו ונראה עֹנג ונחת כל עוד רוח חיים באפנו –

– אבל זכור כי הוא לא ספור בדוי מלב ספר לנו, כי תבקש בו תועלת או מוסר, הוא ספר לנו את אשר קרה, ולא עליו החובה להתות דרך לאיש אשר מקרי חייו יספר – ענה רֵעַ זרחי בשחוק.

– צדקת – ענה האיש בעל מכתב המסע גם הוא בשחוק – שכחתי זאת ואולם הוא ספר ספורו כמו מעל ספר קרא אותו, ולולא הגיד לנו מראש כי הוא ידע את האיש אשר אותו קרו כמו אלה, כי אז אמרתי, הספור הזה נועד לבוא בהתועה בדרכי החיים, ורק בשגגת המדפיס נפקד מקומו, כי אמנם אך בין ספורים כמו אלה ימצא ספור כזה חבריו, הן קראת בלי ספק את הספור הזה –

– קראתי – ענה רע זרחי.

– וגם אתה בלי ספק קראת אותו –

– גם אני קראתי אותו – ענה זרחי.

– ואם כן אחשוב למשפט כי גם אתם תתנו לדברי צדק, כי ספור נֹחם־שוא כזה נכון היה לבוא בספור הגדול ההוא, אשר אך נֹחם שוא על מוסר הבלים ישמיענו מבלי כל מוסר ודעת, כי להביא בלב קוראיו עצב ויגון ושממון –

– אבל הן לא תחרץ משפט כי התועה בדרכי החיים הוא מהספורים אשר יָרֵעו להקוראים – קרא זרחי ויתעורר.

– ואם אחרץ משפט כזה? – שאל בעל מכתב המסע בשחוק קל.

– אז אומר כי לא תבין ערכו, או לא תדע דרכי אחינו בארצות ההן כי הוא יתאר לפנינו דרכי אחינו בארצות מושבותיהם בשרד אמת, וממנו יראו הנתעים להיטיב דרכיהם, ולא ספורים כאלה יָרֵעו –

– אני לא אבין איכה ילמדו ממנו הנתעים להיטיב דרכיהם, אחרי כי יציב לפנינו תועה גדול אשר תעה בכל ימי חייו ולא ידע להיטיב דרכו. רק יהמה ויתאנח כאשה מצרה על שגיאותיו ויוסיף לשגות תמיד, ואם מאיש כזה תצא תורה? דמיונו בעיני כרופא אשר ידעתי והוא היה שותה שכור תמיד והזהיר כל איש לבל ישתה יין ושכר פן מרה תהי אחריתו. ספורים כאלה אך ידאיבו הלב וירפו ידי נרפים לבל יבקשו תחבלות לאמץ לבם, בהשיבם אל לבם, הנה לנגד עינינו איש נלחם בכל כחו נגד השגיאות ולא יוכל. ואנחנו מה? והמה לא ישיבו אל לבם, כי אך רפה ידים היה הנלחם, איש אין לב ואֹמץ ועל כן לא הצליח –

– על זאת אשיבך מלים אני – ענה רע זרחי – לא צדקת במשפטך. שכחת כי הסופר הציג “תועה” לנגד עינינו, תועה קל דעת בלי אֹמץ לב ויבקש כי יראוהו וידעו כי אך בשגיאתו נלכד תמיד. הן על הסופר אך לתת לפנינו את האיש אשר דרכיו יתאר לכל משפטיו וחקותיו, ואם זה היה חפצו לתת תועה לפנינו, הלא אך איש רפה ידים, איש נאנח כאשה מצרה מבלי אשר ישכיל להיטיב, איש צועק מרה ומחרף נפשו רק אחרי אשר ראה עותתו מבלי אשר למד משגיאותיו להיטיב דרכו, אך איש כזה היה בידו להציג לעינינו כתועה בכל דרכיו. כי לוא היה האיש הזה, איש אשר שגגותיו הורוהו דעת כי אז לא עוד תועה היה, כי אם איש חכם ונבון, איש לב ואֹמץ בו, ולא לו היה להתאונן לא על נפשו ולא על רעיו, ואחרי אשר תאר דרכי תועה לכן בצדק ויֹשר התוה לפניו דרכיו כאשר עשה –

– אולם גם אתה שכחת כי הסופר יתן בפי התועה הזה דברים להאשים את כל בני האדם, הוא ישנה וישלש בדבריו כי כל בני האדם כמהו יתעו, הוא נלכד בסכלותו פעמים רבות ועל כן יחזה רק רע כל היום, כל בני האדם כרעים וחטאים בעיניו, כלם נחשים תנינים ועקרבים, אין עושה טוב ואין דובר בצדק ובאמונה, ואת דבריו אלה יתן כדברי משפט, והקורא אשר לא ידע ארחות התבל יבער להאמין כי אמנם כן הוא ויקוצו בחיים ובכל בני אדם כמֹהם ותהפך להם באמת התבל למעון תנים. הן בלי ספק לא נכחדה זאת ממך, כי רֹב הקוראים לא ירבו מחשבות ולא יעמיקו חקור למען הוציא משפט מלבם, כי אם בכל אשר יקראו יאמינו, ורק מהספורים ילמדו דעת התבל וארחות בני האדם, ודברי כותב הספורים יהיו להם כתורת אמת, ואם יקראו בספור הזה ויראו פעמים רבות כי הסופר יַשְׁוֶה כל בני האדם להתוֹעה אז יגזרו גם המה כמֹהו אֹמר ויחליטו כי אמנם כן הוא רק תועים יחיו ויתהלכו על פני האדמה. ואם לא תודה כי מחשבה כזאת תָרֵעַ ותשחית עד מאד?

– וגם על זאת אשיבך בדברי הראשונים – ענה רֵעַ זרחי – שכחת כי אך תועה ידבר כזאת, אך בפי תועה שם אמריו אלה ולא הסופר ישמיענו כזאת כדברי משפט אשר הרה והגה מלבו, הן התועה יספר את כל ואת הסופר לא נחזה בו, ולוא שם דברים אחרים בפי התועה כי אז היה הוא התועה. ומלבד זאת אדמה כי בדבר הזה השכיל הסופר לתאר לנו לא רק דרכי תועה אחד ומעלות לבו, כי אם דרכי תועים לאלפים בחליפות דרכיהם ומחשבותיהם. זה דרך כל התועים אשר אם תפקחנה עיניהם מעט לראות כי המה שגו, אז יהפכו כרגע מתועים למורים ויפתחו בשער פיהם לכרות אֹזן למוסר ולתת את כל האדם כתועים ומתעים, כי אך בזאת יבקשו להשלות נפשם ולהצטדק אחרי כי לא המה לבד יתעו, כי כל בני האדם כמהם ולא נופלים המה מכל הטובים. התבונן אתה למעשי צעירי בני ישראל בארצך הלוקחים לשונם וינאמו נאום להטיף להשכלה ולחיים ומעשה, והגד אם לא צדקתי במשפטי, ואם לא צדק גם הכותב את התועה אף הוא. קרא מעל מכתבי עתים העברים אשר בארצך ותראה נערים אשר אתמול ברחו מאחורי התנור והכרים מבית המדרש וטרם ילמדו לדעת חכמה ולשון, גם דברי ימי עולם ודברי ימי עמם עוד נסתרים מנגד עיניהם, והמה ירימו כשופר קולם להגיד לעמם פשעם, וכל הנעשה וכל אשר יֵעָשֶׂה רק רע בעיניהם. המה יבקש לשנות פני תבל, ובמה? בשנים או שלשה דברי רוח, בשיר לצון וכהמה? המה יטיפו כלם לחיים ולעבודה, ומאין ידעו המה מה המה החיים ומה היא העבודה? האחד יאכל ארוחתו על שלחן חותנו ולא ידע אף מה בבית ואף כי בחוץ, והשני יורה קרוא לנערים וכתלי חדרו המה לו מלוא רֹחב התבל, והשלישי העתיק ספור נבזה או כתב שנים שלשה שירי תפל ויסחר בהם אל ארצות לקבץ נדבות, והמה יקראו לעבודה ומלאכה! תועים המה ועל כן יקראו בקול לכל אחיהם תועים אתם, ובצלמם כדמותם עשה הסופר הזה תועה כמהם, רק התועה הזה הבין כי גם הוא תועה הוא והמה לא ידעו זאת וילבשו גאות כמדם ויבקשו להיות למורים להעם כלו. דעת לא יבקשו, בעבודה ומלאכה ימאסו רק להטיף מוסר זה הוא משוש דרכם! בתועה הזה נחזה דרכי רב בני הנעורים בארץ ההיא אשר רק לראות את המעות נפקחו עיניהם ואיך לתקן אותו טרם ידעו ויבינו, ועל דעתי השכיל גם בזה הסופר כי את גדעון, האחד אשר לא תועה היה בכל דרכיו, אותו הוביל לארץ אחרת ויעזבנו מבלי הזכיר עוד בשמו, כי אנשים כמהו בבאם אל אחת מארצות איירופא יקנו חכמה ולב ולא יפילו עוד חבל בין תועים כאלה, ולמה זה תתפלא אם התועה יחזה אך רעים וחטאים אך נחשים וצפעונים אם הוא תועה היה בדרכי החיים? –

– אבל על דעתי הצדקה אשר תגיד, להכותב אך למותר היא – ענו זרחי – הן רשעים כאלה, כאשר יתאר לנו בהתועה אמנם נמצאו ונמצאים עוד ולא הגדיל על רשעתם אף כמעט –

– אם לא אשיב על דברי רעך ורעי – ענה בעל מכתב המסע – כי אולי צדק במשפטו, אך על דבריך אשיב כי לא צדקת, רשעים כאלה אך בדמיון תועה יסודם, לא אכחד כי נמצאים רשעים בתבל, זדים ובעלי מרמה ועֹשק, אך האם ראינו תבל אחרת אשר בה לא נמצאו כאלה, האם הדורות אשר היו לפנינו זִכּוּ ארחותם יותר, או תדמה כי הבאים אחרינו יהיו כלם צדיקים? הלא באין רשעים אין צדיקים ובאין מרמה גם תֹּם אין, כל אלה המה פעולות החיים, אשר המה מלחמת תמיד וכאשר תשבות המלחמה אז יתמו החיים. אך המה לא יתמו לעולם, כי בני האדם לא ישנו דרכיהם יען כי לא יוכלו לשנות דרכיהם, הן לא למען היות רשע ירשיע איש, רק למען מצוא חפצו, למלא תאותו לכבוד לעֹשר או לתענוגים ישחית איש את דרכו, ואם תושיב את הרשע לכסא, אם תתן לו מאויי נפשו אז לא ירשיע, והצדיק יצדק רק כאשר בידו טובו, או אם מטבעו אין בו חפץ ותאוה, ואם כן עלינו אם נאהב את החיים לראות את התבל ודרכיה כמו שהיא, כי תבל אחרת וחיים אחרים לא נמצא, וגם לא נוכל להתאונן על דרכי החיים, אחרי כי אין חיים אחרים ואין תבל אחרת, ואיך נוכל לשפוט את התבל לרעה אם אין טובה ממנה? על כן אמרתי כי הבל המה דברי כל אלה אשר תתאוננו ויזעקו מרה על דרכי הרעים והרשעים, אות הוא כי לא יבינו את החיים ודרכיהם ומסבותיהם. ואף עוד זאת, כי לא כצעקת התועה כן היא. הוא היה איש מֻכֶּה בשגעון ועל כן חזה בַכֹּל תהפוכות, וכן דרך כל הקוראים רק רע על התבל ובני אדם עליה, האחד איש מדנים וכעס הוא ולא יוכל להתרועע את איש ויצעק כל היום כי כל בני האדם אנשי מדנים המה, והשני יכסל ויאמין כי איש גדול הוא ויחרף כל יודעיו על כי לא יכירו ערכו הרב ולא יעלוהו על כחפצו ויתנם כלם לרשעים, השלישי עצל הוא וחסר דעת וינאף בעשירים על כי לא יאצלו מהונו לו ויחשבם כחומסים, הנה כן דרך כל אלה אשר בשגעון ינהגו כי יגדילו על רשעת בני האדם, אבל איש דעת לא כן ידמה, הוא יחשוב בתחלה בטרם שגה (כי כאשר יהיה במצב השוגה או הפושע אז יהיה גם הוא כמהו) ועל כן ימצא נחת בחיים, ואם ישגה יבקש להיטיב, ואם אזלת ידו מהיטיב את אשר עות אז יבקש להיטיב במעשים חדשים את אשר העוה במעשיו הראשונים, זאת תורת האדם הבריא בלבו וברוחו, ואם לא כן יחשוב אות הוא כי חולה הוא בחלי הרוח.ואם נבקש עצה או טעם מפי חולה אשר במחלתו יטעם מתוק כמר? גם אני ראיתי כל אשר ראה התועה, ובכל זאת שלותי ושקטתי ולא התעוררתי כי אם למדתי דעת להטיב דרכי כאשר היה בידי, ואת אשר לא היה בידי לא בקשתי –

זרחי בקש לענות אך רעו אמר: אני אדמה כי רב לנו להוכח בדבר התועה! רענו זה אמר כי הוא ראה את כל אשר ראה התועה, נשמע נא תולדות חייו ואז נראה אם צדק במשפטו או אין –

כל היושבים אשר לא מצאו נחת בדברי הרעים בהוכחם אודות ספר אשר רבם לא ראו אותו גם לא שמעו שִׁמְעוֹ, מהרו ויחליטו כי מבקשים המה לשמוע קורות האיש אשר בידו היה מכתב מסע, והוא אחרי אשר נח מעט פנה אל רע זרחי ויאמר בשחוק קל: אמנם לך עצה וגבורה להכות איש ריבך אחור בלי כלי מלחמה, אבל אם דמית להביאני במבוכה שגית. כי אמנם נכון הנני לספר לכם אחדים ממקרי ימי, כי את כלם לא אוכל לספר לכם גם אם נותר באניה עוד ירח ימים, אך לעשות רצונך אחפץ ואחל לספר לכם אחרי ארוחת הצהרים. ובדברו קם ממקומו וכל היושבים אחריו וילכו לשלחן הערוך אחרי כי כבר הזכירם הפעמון כי עת הארוחה הגיעה.

אחרי ארוחת הצהרים כאשר ישבו שנית יחד החל האיש אשר בידו מכתב מסע כדברים האלה: את ספורי אוכל לספר אך לא אדע את השם אשר אכנהו בו, אחרי כי אני הוא המספר ואשר מקרי חייו יְסֻפָּרוּ –

– לכן אחיש אני לישועתך – אמר רע זרחי בשחוק – אחרי כי הביאותיך במבוכה הזאת, ואקרא לספורך שם: הרואה את הנולד –

– לא ירום לבי להתפאר בדעת כזאת – ענה המספר.

– אם כן קרא לספורך שם: המזכה אורחותיו – ענה זרחי.

– גם בזאת לא אתפאר –

– לוא בקולי תשמע כי אז קראת לספורך שם “בן בלי שם” – ענה הצעיר אף הוא חלקו.

אף כי פני רע זרחי העידו בו כי לא לנחת היו לו דברי הצעיר אשר השמיע בעֹז פנים, בכל זאת לא פנה אליו ויאמר להמספר: אנא אל תוסף לבקש שמות ואני אקרא לו בשם:

 

ט. לֹא־תוֹעֶה בְּדַרְכֵי הַחַיִים    🔗

– אתה חרצת ולא אני – ענה המספר – אך אחת היא לי; בעודני נער קטן לא עזבוני אבותי ולא הלכו למו אל אבני בור, כי אם להפך – –

– אם כן צדקתי מאד בקראי ספורך בשם לא־תועה – קרא רע זרחי וישחק – כי ראשית דבריך היא הפך מדברי התועה –

– הן עלי היתה החובה לעשות זאת למען תצדק בדבריך – ענה המספר אף הוא בשחוק וישב לספר: בעיר נבוכה נולדתי, העיר הזאת היושבת לא רחוק מהגבול נחשבה לפנים בין הערים המאשרות בארצי, המסחר פרץ מאד, ועשרת אלפי היהודים היושבים בה עשו עֹשר ויצליחו. ורבים היו עשירים וכמעט כלם לא עניים היו.

עיר מולדתי היתה נפלאה ביתר הערים, ולה קראו “עיר האפיקורסים” כי אם אמנם דעת שפה ולשון נחשבה כעון פלילי גם בעיני היהודים יושביה, בכל זאת נמצאו בה אחדים אשר קראו שפת אשכנז, אחרי כי עשו מקנה וקנין את ארץ אשכנז וישבו שמה ירחים אחדים בימי השוק ואחדים נשארו שמה לפעמים גם שנים אחדות לרגלי מסחרם, כי על כן למדו מעט דרכי הארץ ההיא וילבשו נקיים ויכינו כלי ביתם בטוב טעם גם לקחו להם רואי חשבון ומנהלי המסחר וכותבי מכתבים מהאשכנזים ואיש לא כהה בם אחרי כי עשירים היו, ואם כי בסתר אהלם התלוננו מאוד היראים והחרדים על המעשים האלה אשר על ידיהם יהרסו עמודי הדת, והמוכיחים ערבו לבם לפעמים להוכיח גם בבית התפלה על חטאת ההולכים בחקות הגוים, אך העשירים לא הלכו לשמוע הדרשה ובכן הוסיפו להחזיק במרדם ואחדים עוד הוסיפו חטא על פשע ללמד גם בניהם שפת אשכנז וחשבון. לשוא מתו ילדים קטנים במחלת האסכרה, לשוא מתו יולדות אחדות, המה לא לקחו מוסר ולא שבו מדרכם הרע, ואחרי כי המה לא שבו לכן נסו גם אחרים לעשות כמֹהם, אף כי לא סחרו אל ארצות אחרות רק מקנאתם באחיהם, אשר על כן יצא שם רע לכל העיר ותחשב בעיני יתר אחיותיה כעיר אפקורסים מלאה.

אבי אשר בתחלה היה מחובשי בית המדרש ובקחתו לו אשה עם נדה שלח במסחר ידיו ובשנה אחת מכר את כל סחורתו אך את המחיר בקש לשוא כי משרתו אשר עזר לו בבית מסחרו פנה את בית המסחר ביד חרוצים ויניחהו ככלי ריק. ואף כי ביד אבי היה להביאהו בפלילים כגנב בכל זאת לא עשה כדבר הזה בעצת אמי אשר שנאה מאד כל ריב ומצה ויעזבהו בידי שופט רמים כי יעשה בו משפטים. ואחרי אשר נשבר מטה לחמנו היה אבי לרואה חשבון בבית אחד העשירים, כי אמנם רבה דעתו בחכמת החשבון ואחרי כי איש אמונים היה לכן בטח בו אדונו. שכרו לא רב היה ולולא היתה אמי צופיה הליכות ביתה בהשכל ודעת כי אז חיינו במצור ומצוק, אך אמי השכילה לנהל את ביתה במשפט וחשבון, עד כי השכר המעט הספיק לנהל את הבית בלחם ותהי שלוה ונחת בביתנו תמיד ולמופת לרבים היה. כל האנשים אשר ידעו את אבי קנאו בו על כי אשה טובה כזאת נפלה בחבלו והוא שמע וישמח ויאמין כי עשיר ומאשר כמהו לא ימצא בארץ החיים, והנשים קנאו באמי כי לאיש טוב לב אשר יאהב את אשתו כנפשו היתה לאשה, וזאת נתנה שמחה בלבה הרבה יתר מכל חמודות התבל. ולא לחנם קנאו בהם, כי אמנם מאשרים כמהם לא רבים נמצאו; בכל ימי חיותם יחד היו רק אהבה וברכה על שפתותיהם. הוא קרא לה: לבי, והיא אמרה לו: נפשי, ובלב ונפש היו קשורים בחבלי אהבה עדי הלקח מעל ראשה.

אני ואחות היו פרי אהבתם ואותנו גדלו באהבה כאשר יבין כל איש, ואחרי כי אבי היה תמיד בבית מסחרו לכן גדלתנו אמנו והיא שכרה לי מלמדים והיא פקחה עין על למודי ולכל אשר אמרה ועשתה אמר אבי: טוב. חיי שלוה ונחת כאלה ראינו עדי היותי לנער בן עשתי עשרה שנה ואחותי היתה אז בת עשר שנים. אז בא יום רע לנו, יום נורא מאד כי אבי חלה במחלת לב אשר מת בה אחרי ירח ימים. מחלתו באה לו מיגונו כי נשאר בלי מחיה אחרי אשר לקח לו אדונו איש אשכנזי תחתיו.

צרת לב אמי לא אוכל לתאר לפניכם, כי נפשה היתה קשורה בנפשו וכמעט השתגעה מרוב מצוקת לבה עוד בימי חליו ואף כי בהלקחו ממנה, רק אהבתה העזה לפרי בטנה, היא סמכתה לשאת ולסבול מכאוביה וללחום בכל כחה נגד פגעיה. ודאגתה לנו להחיות נפשנו היא דכאה כמעט יגונה במות אבי ותאזר חיל לעבוד בכל עבודה למעננו. שערת בשרי תסמר עתה בזכרי את העמל והתלאה אשר העמיסה על שכמה הרכה והענוגה הזאת אשר לא נסתה בכל מלאכה, מלבד המלאכה בבית, וכל זאת רק לבל יאמרו כי זרים יְחַיוּ יתומיה.

– אני אני אֲחַיֶה יתומי בעזר שדי – ענתה לכל איש אשר בקש לעזור לה, כי אמנם נמצאו רבים בעיר אשר בקשו לתמוך בידה בלב מתנה, וכמו חיים חדשים וכֹח לב ואֹמץ ידים נתנה לה עבודתה הקשה בזכרה כי למען פרי בטנה כל עמלה. היא תפרה שקים ותרחץ כתנות על היאור כאחת השפחות ולא ידעה מנוחה, ועמלה הרב השכיחה יגונה הנורא כמעט, וגם אנחנו אני ואחותי אחרי כי לא ידענו ערוך את ערך אבדתנו, גם אנחנו לא הרבינו בכי ותוגה. אך בלילה אחד כאשר שבתי מהחדר ורצתי בשמחה לקראת אמי לבשר לה הבשורה הנעימה כי החילותי ללמוד מהרש"א, מה השתוממתי לראות אותה יושבת ותריד בשיחה ועיניה דולפות מתוגה. נפעמתי רגע ולא ידעתי מה אדבר אליה ובראותה אותי מהרה ותמח דמעתה מעל פניה ותחבקני בכל כֹּחה ותשקני ותוסף לחבקני ולנשקני ואני לא ידעתי מה היה לה, אז שאלתי אותה: מדוע בכית אמי? –

– אין דבר – ענתה ותוסף לחבקני, ואחותי אשר בלי ספק קנאה בי לאשרי כי אמי חבקתני זה כמה נגשה גם היא אלינו וגם אותה חבקה בכל כחה כמו יראה לנפשה פן יגזלו אותנו מידיה. אחותי החלה פתאום לבכות ואשאלה: מדוע תבכי, צפורה? –

– אמנו בכתה הרבה – ענתה אחותי, אז שאלתי שנית את אמי: מדוע בכית? –

– מחר הוא היום אשר בו לֻקַח מחמדנו מביתנו זה שנה. אביכם הצדיק יחסה בצל שדי – ענתה ונבך שלשתנו.

ביום המחרת אמר לי אחד מחברי בהחדר כי אביה דבר אתמול את אמי כי תקח לה איש אחר. אף כי לא הבינותי ולא חשבתי הרבה אם בשורה טובה או רעה השמיעני, בכל זאת התעוררתי ואמלא חמה ואקרא: שקר בפיך, שקר! –

– אתה תראה כי אב חדש תתן לך אמך, אב חדש – ענה חברי ויתקלס בי ולבבי נשבר מאד וארוץ בכל כחי הביתה להשמיע לאמי את אשר שמעתי.

– אנשים רעים דברו כזאת – ענתה אמי – אנשים רעים, אשר בקשו לגזול מכם גם אמכם, אך הנחם בני כי אני אהיה לכם לאם ולאב יחד כל הימים אשר יחנני אל רחום בחיים וכֹח –. אמנם לא איש רע היה אבי חברי אשר דבר על לב אמי כי תהיה לאיש, כי כל יודעיה חמלו עליה בכל לבם, בראותם כי עמלה יגדל מכֹּחה, ולוא בקשה עזרה כי אז נתנו לה בשמחת לבב ככל אשר מצאה ידם, אך היא נערה כפה ואיש לא הרהיב עֹז בנפשו לאמר עזרתו לה. כי על כן מחמלתו עליה דבר על לבה כי תהיה לאיש זקן וישר באנשים אשר בקש קרבתה ובביתו לא יחסר לה ולנו מאומה. אך לשמוע דבר כזה היה רע בעיניה מִבַּקֵש עזר ועל כן הרבתה לבכות. וביום השני כאשר בא אבי חברי שנית לדבר על לבה באמרו: אמנם אהבת את אישך וזאת מודעת בכל העיר, אך הנה כן דרך הארץ ולא לעולם נבכה למת, וזכרי כי אם תוסיפי לעבוד בעבודת פרך כזאת אז נבול תבלי ותחלי ובניך יותרו באין משענה – כשמעה הדברים האלה התעוררה ותקרא: אבל אני לא בקשתי עצה ולא אבקש, ואלהים הישר בעיניו יעשה, בו אבטח כי לא יתנני למט ויאמץ ידי לעבודה, ודבר כזה לא אובה לשמוע מפי איש –

הדבר הזה הוליד מחשבות חדשות בלבי; כל עוד אשר היה אבי חי וגם אחרי מותו לא עלתה מחשבה על לבי לחשוב אודותי מה לי לעשות כעת ובימים הבאים, אכלתי את אשר נתנה לי אמי מבלי הרבות חקור איפו לקחה את המאכל, הלכתי אל החדר מבלי שאול מאין תמצא לשלם להמלמד, היא עבדה עבודתה, אך לא התאוננה אף פעם אחת על עמלה הרב באזני, ועל כן לא ידעתי כי רב הוא. אך בפעם הזאת החלותי לחשוב מבלי משים. אמי אמרה כי אנשים רעים בקשו לגזול אותה מעלינו, ובמה? יען כי דברו על לבה להנשא לאיש, ואם כן אם תנשא לאיש אז אין לי עוד אֵם, ולמה זה ידברו על לבה להנשא לאיש? למען ימציא טרף לביתנו ולא תוסיף היא לעמול לנפשה ולנו, ואם כן העמל אשר תעמול היום רב הוא ואם תוסיף לעבוד עבודה כזאת אז תבול ותחלה, נורא הדבר מאד! – כזאת חשב לבי אם כי לא במשטר וחשבון עברו המחשבות האלה על לוח לבי, כי אם כתמונות זרות אשר עוד לא הכרתי מראיהן, ובשובי הביתה אמרתי לאמי: הן רב הוא העמל אשר תעמלי אמי, האין זאת? –

– יהי שם ה' מבֹרך כי יתן לי כֹח ואֹמץ – ענתה.

– ואני לא אוכל הועיל לך? – שאלתיה.

– מה זה תדבר בני? איך תוכל לעזר לי? לך ללמוד תורה עד אשר תגדל –

– ומה יהיה אז? – שאלתיה בתֹם לבי.

– אז תהיה לגדול בתורה ותהיה רב ותנחל כבוד –

– אבל גם אבי היה גדול בתורה. האין זאת? –

– אמנם כן הוא, אביך נחשב בין גדולי יודעי התורה –

– ומדוע לא היה רב? –. על השאלה הזאת לא מצאה מענה רגעים אחדים, ואחרי כן ענתה באהבה רבה: היום תשאל בני שאלות ותביאני במבוכה, כי לא אוכל להשיב לך עליהן יען כי עודך ילד –

– אם תשיבי לי אז אבין כי גם מהרש"א אבין – עניתיה בבטחה ובגאון, אחרי כי זו, שלשה ימים אשר החילותי ללמוד מהרש"א ודמיתי כי אין דבר עוד אשר יקשה ממני.

– אם תאלצני אומר לך, כי לא כל יודעי התורה ימצאו ערים להם לנחול כבוד רבנים –

– ומי יודע אם אמצא אני עיר אשר תבחרני לרב לה? –

– בחמלת ה' אשר הוא אבי יתומים תמצא אם אך תהגה יומם ולילה בשום לב –

– אבל לא ראיתי עוד נער אשר יהיה רב –

– כאשר תגדל ותהיה לאיש רק אז יבחרו בך –

– ומה אעשה עד העת ההיא? האם אשב בביתך, ואת הן תעמלי הרבה? –. לדברים האלה נאנחה ותען: אל תדאג לי בני כי בשמחת לבב אעבוד עבודתי וכאשר תגדל עוד מעט אז תלקח לחתן ולחמך יהיה נמצא מידי חותנך.

– אולם מדוע לא אעזר גם אני לך? –

– הן אמרתי לך כי לא תוכל לעזרני, ובמה תמצא ידך לעזר לי?

– במה תמצא ידי? הלא ראיתי נערים כמֹני יעבדו בבית המסחר אשר שם עבד אבי, אעבוד גם אני כמהם ואשתכר לחמי –

– מי דבר כאלה באזניך? – שאלה אמי בחרדה – הן לא מלבך הוצאת מלים כאלה? –

– לא, אמי – עניתי – איש לא דבר כאלה באזני. רק אני לבדי חשבתי זאת ואותה הגדתי לך –

– לא בני, אל תחשב כאלה, כי לא כנערים ההמה אתה, אותך חנן ה' בלב מבין ותצלח לתורה וחכמה וחללה לי מאלהים מעשות החטאת הזאת להפריעך מתורתו, למוד בשום שכל וכאשר תעבורנה עוד שתים שלש שנים אז אשלחך לישיבה ולא תהיה עוד עלי למשא, אף כי גם עתה לא כמשא אתה לי –

– למה זה לא אלך כעת לישיבה, הן אלמד מהרש"א? –

– עתה עודך נער קטן ולא אוכל לתת אותך ללכת לבדך –. מני אז לא עזבוני המחשבות האלה, ומדי הוסיפי לחשוב כן הוסיפו המחשבות לקחת לבי עד כי לפעמים שכחתי גם את הגמרא והמרש"א ולא שמעתי את אשר דבר אלי מלמדי.

מלמדי היה איש נפלא מאד לא ככל המלמדים אשר בעיר, כי הוא אהב את כל תלמידיו והמה גם הם אהבוהו. ואף כי גדול היה שמו בדעת התורה בכל זאת נתנו לו רק עניים את בניהם יען כי לפי דבריהם לא חרוץ היה בעבודתו, כי לא הניף שבט על תלמידיו, וזאת היא חטאת נוראה להמלמדים, כי האבות יבקשו מלמדים חרוצים, והאיש אשר לא יכה את חניכיו הן לא חרוץ הוא, וזה שמו אשר קראו לו “העגל”. בשם הכבוד הזה קראהו ראש תלמוד התורה, אשר היה איש עובד בעבודת הצדקה באמונה, כי פקח עין מאד על נערי תלמוד התורה וייסרם שבע על כל אשר עשו, ויהי לתהלה בעיר ולמורא לכל נערי תלמוד התורה אשר חלו ורגזו בשמעם שמו. הוא בא יום יום לבית תלמוד תורה ויבקש עונות להנערים, כי לפי דבריו אם יעבר יום אחד ולכל הנערים יהיה שלום אז ישתגעו ויתפרצו ותקצר כל יד משום עוד מתג ורסן עליהם.

– אני ידעתי עזותכם ומריכם – זאת היתה תמיד ראשית דברו בכל יום בצעדו על מפתן בית תלמוד תורה. וכן ענה על כל אשר אמרו אליו הנערים, אם בקשו ממנו כי יתן להם מנעלים חדשים אחרי כי יחפים ילכו, או אם התחנן נער מֻכֶּה בשכבו על הספסל אחרי אשר השופט הנורא הזה חרץ משפטו “ארבעים יכנו” או אם בכה נער חולה באזניו כי לא יוכל לשבת על הספסל. הוא אחת דבר: אני ידעתי עזותכם ומריכם. ולא רק הנערים פחדו מפניו כמפני מלך בלהות כי אם גם המלמדים נחתו מגערתו, כי אף אם כרבם כן אהבו כמהו ליסר את הנערים בכל עת ובכל שעה, בכל זאת אין גם אחד בהם אשר שוה לו, כי הוא לא נלאה לפעמים עמוד שתי שעות ולראות מוסר נער אשר חרץ משפטו ארבעים יכנו, ואם העיז הנוסר פניו לצעק אז חרץ משפטו שנית ארבעים יכנו וישנה וישלש עד אשר עזות הנער ומריו עזבוהו ולא הוסיף להרים קול. והאיש הנכבד הזה העושה מלאכת שמים באמונה קצף קצף גדול על מלמדי אשר היה בתחלה מלמד־תלמוד־תורה, כי הוא עמד לימין נער אשר לא ידע את הפרשה ויזכנו. הדבר הזה העלה אפו מאוד ויצו עליו במפגיע כי ייסרנו לעיניו. אך המלמד אמר כי הוא ידע נאמנה כי מעתה ישים לבו יותר לתורתו ויסלח לו בפעם הזאת.

– בדברים לא יוסר עבד, אני ידעתי עזותכם ומריכם – נתן הראש בקול מושל ויאץ בהמלמד בפקודה חזקה לבל יעיז להמרות פיו, אבל כאשר עמד המלמד על דעתו בערה בו חמתו עד להשחית ויקראהו: עגל! באזני כל התלמידים ויסירהו מפקודתו, והשם הזה נותר לו עד היום.

המלמד הזה נחשב בעיני כֹל כפתי ובער מאין כמֹהו, אבל באמת לא כן היה, כי הבין מאד דבר לאשורו רק יען כי הוא היה בן עשירים ומֹנער פנקוהו מאד ולא נשא וסבל מכות ומכאובים מידי המלמדים על כן לא נתנו לבו לענות נפש הצאן אשר נתנו על ידו, ורק בעבור זאת נחשב לבער. כאשר התבונן בי מלמדי כי לא אבין את אשר ידבר ואענהו דברים זרים שאלני בחמלה: האם חולה אתה? – אני הבטתי בו בתמהון ואומר: לא! –

– ומדוע זה לא שמעת אשר אמרתי לך? –

– מחשבות עלו על לבי והנה הסירו לבבי מאחרי הגמרא, אך עתה אשמע בשום לב –. הוא הניע ראשו ולא ענני דבר ונוסף ללמוד, אך אחרי אשר באה עת ארוחת הצהרים והנערים יצאו אמר לי כי אותר בבית.

– השמיעני בני, מה הנה המחשבות אשר חשב לבך? – שאלני אחרי אשר נותרנו לבדנו בבית. אני החשיתי כי נבוכותי משאלתו והוא התבונן בי ויאמר: הן לא מחשבות רעות הגה לבך כי תירא להשמיעם –

– לא אדע אם מחשבה רעה היא – עניתיו בתֹם לב וספרתי לו את מחשבותי כי אחפוץ מאד למצוא לחמי לנפשי לבל אהיה למשא על אמי, וכי אמי אמרה לי כי לא אוכל עוד ללכת לישיבה ועל כן לא אדע מה לעשות –

– אלהים נתן בלבך רוח דעת – קרא המלמד בשמחה – אכן בן ישר ותלמיד מקשיב אתה ומחשבותיך טהורות ואני אעזר לך כאשר בידי למען תמצא חפצך – ובדברו נראו רסיסי דמע בעפעפיו. ועוד ביום ההוא דבר על לב אמי כי תתנני ללכת לישיבה והוא הבטיחה כי יקבלוני, כי רבה חכמתי לפי שנותי. אך היא מאנה שמוע בקולו כי יראה מאוד לשלוח נער רך כמני בדרך רחוקה. אולם מלמדי לא נח ולא שקט עדי הצליח בידו להמציא לי לחמי בבית איש עשיר אשר בן היה לו, בן כסיל מאין כמֹהו, ויקבלוני למען אהיה לו לחבר, אך ימי שבתי שם לא ארכו, כי האדון והגבירה קנאו בי בראותם כי אעשה חיל והמלמד אשר לקחו לבנם יהגה אך אתי. ובששת הירחים אשר הייתי בביתם, בבית תשואות מלא תמיד, אנשים שונים ראו עיני ודברים שונים שמעו אזני ואלה צפנתי בלבי, החלותי להתבונן לדרכי אחרים ולחשוב דרכי אף אני. אני התבוננתי מאד כי לא לרצון הנני להגבירה, ועל כן גמרתי אמר להטות לב אמי כי תשלחני לישיבה, ובפעם הזאת הצליח חפצי בידי, כי אחרי אשר כבר הסכינה לבלי ראות פני תמיד בששת הירחים האלה, לא כבד עליה עוד להפרד ממני, ומה גם אחרי אשר מלמדי לא נלאה מהוכיח לה כי רק לאשרי וטובתי יהיה הדבר הזה. ובכן שֻׁלַחְתִּי להישיבה.

בהישיבה קבלוני כרגע וגם ארוחה נתנה לי, אחרי כי מכתבים רבים הבאתי בידי מרב עירי ומאנשים נכבדים, אשר כלם הגידו תהלת אבי ואמי ותהלתי אני. גם המורה החל למשכני חסד אחרי שבועות אחדים בראותו כי אני יושב והוגה כל היום מבלי פנות אל דברי רעי ולא אתערב בשמחתם ובשחקם, כי עצוב רוח הייתי ולבי דוה מאוד על אשר נפרדתי מאמי ומאחותי. כל עוד אשר הייתי אתן דמיתי כי אחת היא לי אם אתן יחד אשב או בעיר אחרת, אך אחרי אשר עזבתי העיר נהפך לבי ועצבת נוראה לחצה אותו בחזקה, עצבת אשר לא ידעתי עד היום ההוא מצאה מסלות בלבבי שתי שעות אחרי אשר נפרדתי מאהובי לבי ואבך רב בכי ואבט מרגע לרגע לאחור כמו קותה נפשי לראות את אמי הולכת אחרי. גם עלתה מחשבה על לבי לשוב על עקבי לולא בושתי מפני בני עירי פן ילעגו לי ומפני הנער אשר אתי הלך ואשר שנא את אביו יען כי לקח לו אשה אחרת וישבע לבלתי ראות פניו עד עולם. הנער הזה לעג לי ולבכיי ולאנחותי ויאמר כי כל ההורים אך את נפשם יאהבו ולא את בניהם, והוא היה אז כבן שש עשרה שנה, ואף אם קצפתי עליו מאד בלבי על כי יחרף שם ההורים ויהי בעיני כבליעל בכל זאת בושתי מפניו לשוב על עקבי. ולהגדיל היגון בלבי סבונו עדת נערים מעם הארץ באחד הכפרים ויחרפונו וידו אבן בנו, וגם האכר אשר הובילנו קללנו וחרפנו לא אחת ולא שתים.

– מדוע זה יריבו בנו וישנאונו חנם? – שאלתי את הנער ההולך אתי בתמהון.

– הלא יהודים אנחנו! – ענה הנער גם הוא בתמהון על כי שאלתי שאלה כזאת. העצבת לא סרה ממני ירחים רבים גם אחרי בֹאי להישיבה, כי על כן ישבתי בדד כל היום ועיני אך בספרי, ועל זאת מצאת חן בעיני המורה והמשגיח וראשי העדה וימשכוני חסד ויהללוני תמיד על פני חברי, כי אין נושא חן בעיני ההורים והמורים בארץ הזאת כנער עצוב רוח; הוא יתן תקוה בלבם כי יהיה לאיש נכבד בימים הבאים, וכל שמחה ושחוק ושעשועים אשר יראו בנער יעציב רוחם ויעלה חמתם. הן לא לשמחה יולד היהודי בארץ, זאת ידעו ההורים והמורים, ועל כן יבקשו זאת גם מאת הילדים מבלי שים אל לב כי לב הילד לא יבין זאת ויבקש שמחה. והיתרון הגדול הזה, העצבון נִתַּן לי והוא נתן לי חן בעיני כל רואי לאהבני ולקרבני יתר מכל בני הישיבה חברי, וזאת היתה לי להרחיק לבם מעלי בעת ההיא וגם בימים הבאים, כי אין מפריד בין אחים ורעים כהקנאה. כל הנערים קנאו בי וישנאוני ויתאוננו תמיד כי בשלי רעה תבא עליהם ויטפלו עלי חטאת גאוה אשר לא עלתה על לבי וישימוני למטרה לחצי לשונם, וכל רעה אשר באה עליהם, כי יסרם המשגיח או לקחו מאחד מהם את ארוחת יומו תלו האשמה אך בי באמרם כי אני הכיתים בלשון ויכנוני בשם “עטלף” וימאנו להתרועע אתי, וכאשר נגשתי אל אחד מהם ברח מפני כמו איש כבד עון אני, וכל חטאתי היתה כי לא חפצתי בתחלה לתת יד להם לעשות ככל מעשיהם. ימי עֹנג לא היו לי הימים ההם, כי אחרי אשר נדדתי מביתי והייתי זר בעיר נכריה בקשה נפשי אוהב ורע ולא מצאתי. אך התהלה אשר פזרו לי המורה והראשים השכיחתני עוד מעט אהבת רע ולא בקשתי עוד קרבם ואבזם, אבל יען כי בודד הייתי תמיד לכן לא סרה העצבת מלבי אף אחרי אשר כבר הסכנתי בהישיבה ובדרכי חיי החדשים, ועל כן נהה לבי אחרי ספורים מבהילים ואחרי כל הספרים אשר ירעישו מורשי הלב ויביאו שממון בנפש, ובכל עת אשר לא הגיתי בגמרא היו עיני ולבי בספרי המוסר כמו ראשית חכמה, שבט מוסר, קו הישר, וכל מעיני היו בהמראות המוראים אשר יציגו הספרים האלה: ענות הנפשות החוטאות במדורת שאול, דרכי המתים והשדים והלצים אשר ישוטטו בארץ. עיני ראו מראות מוראים ואזני שמעו קולות איומים בהקיץ ובשנה ואתודה תמיד על חטאות ואשמות אשר לא חטאתי ואף לא ידעתי מה הנה. המאות האלה אף כי הרגיזו רוחי ויגזלו מנוחתי בכל זאת מצאו חן בעיני ואך סגרתי עיני קראתים והמה קמו עמדו כמו חיים לנגד עיני, וכל ימי היו מגור ומכאובים, כי יראתי מאוד לנפשי פן אעבר על מצוה אחת, והעברות הלא לרבבות הנה על כל מדרך כף רגלינו, לפי דברת הספרים האלה. ולרגלי הדבר הזה דל בשרי מאוד ואהי נכאה ונדכה ואין מתבונן אלי, ולהפך כי המורה והמשגיח הוסיפו להללני מדי ראותם יגוני ופחדי מחטאתי.

כה עשיתי כשנה תמימה, בלילה בלילה אחרי אשר הנערים שכבו וירדמו או ספרו איש לרעהו ספורים חפשתי אני אחרי חדשות ונצורות בספרי מוסר, בקשתי בכל נפשי לבוא עד סודות הקבלה ומעל ספר מפעלות אלהים למדתי סגולות לעשות נפלאות ולהיות רואה ואינו נראה וכהנה רבות. ובעת ההיא באו שני נערים חדשים להישיבה, ואחרי כי חדשים היו ולא הכירוני ולא ידעו כי מָחְרָם אני מקהל הנערים לכן רֵעוּ לי, ועוד זאת היתה למשוך לבם אחרי, המה התבוננו בלילה אחד כי אני יושב והוגה בספר הזהר, אשר כל מתנגד לא יביט בו מיראה פן יקצץ בנטיעות. שני הנערים האלה נגשו אלי ואבהל מאוד ואסתר את הספר תחת השלחן, כי כשדים היו בעיני אשר באו לחלל את הקֹדש, אך אחד מהנערים אמר לי בלט: אל תירא מפנינו כי גם אנחנו חסידים אנחנו –

בתחלה לא הבינותי דבריו, כי מה לי ולהם אם חסידים הם, ואיכה נֹעזו לרמוס בית תפלה ומה גם ישיבה למתנגדים? כי בעירי הסכנתי לשמוע שם חסיד כשם פגול, שם נבזה מגנב חומס ובליעל, ועשרת האנשים אשר נקראו בשם חסידים אשר היו בעירי היו בודדים במועדם להתפלל בבית אחד מהם, ולוא ערב איש מהם את לבו לדרוך על סף בית התפלה כי אז השליכוהו כנצר נתעב מהבית והפליאו את מכותיו. והנער הזה לא ידע בֹשת לגלות בפיו חרפתו כי חסיד הוא! ואחרי כי לא הבינותי דבריו לכן הבטתי בו כמשתומם והוא הוסיף לדבר: גם אנחנו בני חסידים אנחנו ונבא הנה ללמוד תלמוד למען נמצא לחם, וגם אתה כאחד ממנו. כי תלמוד בספר הזֹהר, אך אספוק מאוד אם תבין אף מלה אחת בו, לא כן אני, אבי אשר הוא אחד מגדולי יודעי הקבלה למד אותי להבין בו דברים רבים –. אביו הוא מגדולי יודעי הקבלה – אמרתי בלבי – וגם אותו למד להבין בה, טוב הדבר אתרועע אתו, אף כי חסיד הוא, למען יגלה לי נצורות – ואוצא את ספר הזהר ואשאל מפיו כי יבינני דבר.

– הדבר הזה רזי דרזין הוא ולאו כל מוחא סביל דא – ענני בגאון – עוד לך ללמוד הרבה בטרם אשר אוכל לגלות לך סוד כזה –. אני הבטתי בפניו בתמהון וּבחרדת הכבוד כי השתוממתי לראות נער כבן חמש עשרה שנה יבין סודות נעלמים! ותרב בי התשוקה לדלות מים מבאר חכמתו, ואשאלהו פתרון דבר אחר בזֹהר, וגם על הדבר הזה ענני כי בו עוד סודות גדולים יותר מאשר בהדבר הראשון ועוד לי לחכות זמן כביר עד אשר יכשר לבי להבין דבריו. אני שמעתי והתפלאתי והאמנתי בדבריו ואחכה בכליון עינים ליום אשר תפקחנה עיני לראות עין בעין צפוני אלהים. מפי הנער שמעתי נפלאות לאין חקר עוד הרבה יתר מאשר מצאתי בספרים, נפלאות הקדושים החיים בארץ ספר לי בלילה בלילה ואני הייתי מקשיב לכל דבריו, גם חרץ משפט כי כל המתנגדים ירדו דומה ויתגלגלו בעטלפים יען כי עצמו עיניהם מראות באור החכמה העליונה –

– אצבע אלהים היא – קראתי ברגש בשמעי דבריו – כל הפוסל במומו פוסל ועל כן קראו לי העורים האלה, כל הנערים אשר לא יבקשו דעת חכמת האמת בשם “עטלף” –,

– והדבר הזה יצילך מגלגול – ענה הנער בבטחה כמו כבר ידע כל אלה נאמנה.

שלש שנים נותרתי בהישיבה ותחת אשר כמעט כל הנערים חרפו וגדפו ויקללו שם המורה והמשגיח והראש אשר אמנם בלי חמלה התהלכו אתם, אהבתי אני אותם כי במישרים התהלכו אתי ויאהבוני ויהללוני, עד כי דברו על לבי להותר בהישיבה כאשר שמעו מפי כי חפץ אני לעזוב אותה, וזאת לא נעשתה אף לאחד מכל בני הישיבה מיום הוסדה, כן אמרו כלם, כי הראשים יבקשו נער לבל יצא ממנה. אך גם הכבוד הגדול הזה לא עצרני כי נפשי נכספה לראות נוראות ולשמוע נפלאות מפי הצדיק בצבועאל, אחרי כי רעי החסיד הביא אש התשוקה בלבי ללכת ולראות בעיני את כל הגדולות האלה והוא יספח עלי. הוא משל ברוחי כאדון בעבדו וכל אשר אמר לי היה כדברי חוזה אל בעיני, וגם את המורה והמשגיח אשר היו אהובים ונכבדים בעיני גם את צלמם החלותי להבזות אחרי אשר בקשו לעצרני מלכת בדרך אשר בחרתי, כי לפי דברי רֵעי המה שדים אשר יעמדו לשטנה לי בדרך הקֹדש אשר התיצבתי עליו, וכשדים היו בעיני.

יחד את הנער הזה שמתי לצבועאל פני; ברגלנו עברנו את כל הדרך הזה אף כי די כסף היה בכיסי לשכר לי עגלה, אך רעי אמר כי מצוה גדולה היא ללכת ברגל לקדם פני הצדיק ונרציתי לו ללכת אתו ברגל ואני לא יגעתי בכל הדרך ההוא, אף כי לא נסיתי מעודי ללכת ברגל בדרך רחוקה, כי רעיון רוחי נשאני ובכל הדרך היה לבי מלא חזיונות, מלאכים ושרפים ואופנים והשכינה המטרוניתא והעתיק יומין עם הזעיר אנפין עברו על פני חליפות וישכיחוני כל עמלי, גם לפעמים שכחתי מאכול לחמי. ודברי רעי אשר ספר לי בלי חשך גדולות הצדיק, כי קרנים מפניו לו, וכל איש אשר יראה פניו יחיל וירעד מאד כי יראה את השכינה חופפת עליהם, ובמבט עין אחד יראה ויקרא הצדיק מעל לוח לב איש כל הרשום עליו ויגיד לו כל חטאתיו אשר עשה ואשר חפץ לעשות, וכהנה רבות ספר לי עד אשר סמר בשרי מפחד עוד בטרם ראיתי פניו פן יגיד לי כל חטאותי לעין כל.

כחולם הלכתי ושמעתי כל דבריו עד אשר העירוני מחלומי הכלבים אשר התנפלו עלינו בהכפר אשר סרנו אליו לשכב בלילה ובני הכפרים אשר שלחו את הכלבים ונחרו בנו בלעג ובוז. הדבר הזה העירני מחלומי והזכירני את היום אשר בו יצאתי מעירי, ואת אמי ואחותי ואת העצבת אשר לחצה אז את לבי ואתעצב אל לבי גם בפעם הזאת בחשבי מדוע ירדפונו אלה האנשים אשר לא עשינו רעה להם? ואחרי אשר נמלטנו מהכלבים אל בית אחד האכרים עלה על לבי רעיון ואחפץ להשמיעהו לרעי.

– הלא לפי דברתך – אמרתי לו – יודע הצדיק את כל הנעשה בארץ ובידו לעשות בכל כחפצו? –

– לפי דברי? – קרא רעי בתלונה – ואתה לא תאמין בכל אלה? אם כן מה לך לדרך צבועאל אם לא מאמין אתה? –

– הן לא אמרתי לך כי לא מאמין אני, אבל הלא עיני לא ראו כל אלה ורק מפיך שמעתי זאת ועל כן חפצתי לשאל אותך דבר –

– עיניך לא ראו זאת? ורק באשר תראינה עיניך תאמין? אות הוא כי נשמתך לא מסגלה להיות חסיד, כי אין בך אמונת צדיקים וגם לא תצלח לזאת, זאת אראה עין בעין וצר לי מאוד כי לקחתיך אתי לצבועאל –. אני לא הוכחתיו על פניו כי לולא לקחני אתו כי אז לא מצאה ידו ללכת בדרך, אחרי כי ידיו היו ריקות ובכספי שלמתי תמיד מאכלנו, זאת לא השיבותי לו כי יראתי פן יחורו פניו אבל עניתיו: לא אבין למה זה תקצוף עלי? הן לא דברתי סרה בהצדיק –

לא דברת סרה בהצדיק? – קרא בחמה גלויה בטרם כליתי את דברי – האף עוד זאת כי תחפוץ לדבר סרה בהצדיק? ואתה תדמה כי לוא עשית כזאת כי אז החרשתי? למען כבוד הצדיק לא החשיתי ולא השארתי בעצמותיך מתום, לכן השמר לך ושמור נפשך –. דבריו האדיבו לבי מאד, כי לא ידעתי מה עון פעלתי כי הוא יתעורר עלי בחמת אפו וכמעט החלותי לירוא מפניו, ובכל זאת הבלגתי ואענה רכות: אבל שים אל לבך כי תתגרה בי חנם, הן לא הכלמתי ולא דברתי לך דבר רע, רק חפצתי לשאל מפיך דבר ואתה תיסרני בזעם אפך כמו חטאת לא יכלתי כפרה חטאתי.

– גם חָטָאתָ חטאת נוראה, כי אמרת כי רק לפי דברי, יודע הצדיק את הכל ובידו לעשות ככל חפץ לבו, ובדבריך אלה השמעת את אשר בלבך כי אתה לא תאמין בכל אלה –

– אבל זכור כי לולא האמנתי כי אז לא שמתי לדרך פעמי בדרך רחוקה ברגל. ואתה הלא תדע בנפשך כי בהישיבה אהבוני כלם ולא נטל עלי לעזוב אותה לולא לשם הצדיק וזכרו תאות נפשי –

– בהישיבה אהבוך, בעמק עכור הזה, בפתחו של גיהנם, מקום הטמאה והקליפות והסטרא אחרא, במקום הזה אהבוך כי כמהם כמך –

– אבל אנא אל תנבל את שם הישיבה, הן תורת אלהים חי ילמדו שמה, והמורה הלא הוא איש ירא אלהים ואוהב תורתו, וגם המשגיח יהגה יומם ולילה בתורה וידאגו למאת נערים יתומים או עניים ואיך יתנך לבך לכנותם בשמות בוז כאלה. לא טוב תעשה –

– הנה כי כן! – קרא מדריכי וישחק בקול גדול – עתה אתה תלמדני בינה מי הוא עובד אלהים ומי הוא מרגיז אלה. עוד מעט יקחך לבך גם להורותני חכמת הנסתר? האין זאת? –

עתה כשל כֹח סבלי לשאת חרפותיו וריבות שפתיו ואען אותו באֹמץ לב: הן אמנם למשפטך עמדתי עד הנה ועל פיך עזבתי מקום המנוחה ללכת בדרך אשר לא ידעתי ולא ידעו אבותי. אבל לכל יש קץ, הן זאת לא נכחדה ממך כי אני הייתי מהנבחרים בהישיבה ואתה לא נחשבת למאומה, ובחכמת הנסתר אשר בה תתפאר עוד לא הראיתני רב כחך בה. אם אמנם אדע כי מעט מאד אדע, אבל לא אדע עוד אם גם את המעט הזה תדע כמני, כי על כל אשר שאלתך ענית תמיד כי זה הוא רזי דרזין, ואף פעם לא הראית לי כי תדע עד מה. ואמנם לא למען בקש תורת הנסתר מפיך הלכתי אחריך, כי אם מפי הצדיק אקוה לשמוע נסתרות כי יורני –

עוד המלה בפי ורעי שחק בקול המולה כמשתגע עד אשר הביטו בו האכר ואשתו וכל בני ביתו בתמהון וישחקו גם המה, אף כי לא הבינו שפתנו. הוא שחק ויוסף לשחק ואני קצפתי מאד על השחוק הזה הרבה יתר מאשר קצפתי לוא חרף אותי בכל החרפות והגדופים, ואולי קצפתי קצף גדול כזה בפעם הראשונה בחיי, ואת קצפי לא כחדתי ואקרא: אבל למה זה תשחק ותהתל בי כמו משגע או כסיל לפניך, הן אני איש כמֹך –

– איש כמני אתה? מה עז מצחך? אני חסיד בן חסידים ממשפחת חסידים רואי פני הצדיק מדי שנה בשנה ואתה מתנגד בן מתנגד ואף זיק אמונת צדיקים אין בקרבך, ואתה תשוה לי? אתה איש כמני, עז מצח אתה מאין כמך!

– אם רק לריב ומצה תקרא – עניתיו בראותי כי לא אוכל לדבר עמו בשלום – אפרד מעליך ברגע הזה, אשכר לי עגלה ואשוב להישיבה, כי אראה עותתי בלכתי אחרי איש כמך, כי אמנם לא איש כמך הנני, אני איש שלום וכן אדבר ואתה תקרא לריב ומצה –. הדברים האלה לא שבו ריקם ואף כי ראיתי כי כבד מאד הדבר ממנו לשנות טעמו לבל ילבש גאות בכל זאת ענה לא בעֹז מצח כבתחלה: אני לא אחזיק בך, עשה כחפצך כי ראֹה אראה כי לבך לא ילך אחרי הצדיק ותורתו, רק בדבר שפתים דבקה נפשך אחרי חכמת הנסתר ולבך בל עמך –

– הן אתה אשם בדבר, כי לא תדבר אלי כאוהב ורע, כי אם כשונא ומבקש מצה –

– הנך בן יחיד והסכנת רק לדברים נחומים מפי אמך, ואני לא אם רחמניה אני –

– זאת לא אבקש ממך –

– ומה תבקש? –

– כי לא תריב עמדי –

– טוב הדבר אני אדבר אליך רכות כחפצך כי אחס עליך לבל תאבד נפשך בשובך למקום הטמאה, לא למעני כי אם למענך, כי לי אחת היא אם תלך אל הצדיק או תחדל –. אף כי ידעתי כי לא אחת היא לו בכל זאת צפנתי מחשבתי בלבי ולא הגדתיה לו.

אחרי אשר ישבנו זמן כביר מבלי דבר דבר אמר אלי: הנה חפצת לשאל דבר מפי, ומה הוא הדבר? –

– הן כאשר אפתח פי אז תשוב לגרות בי מדון ועל כן טוב טוב כי אחריש –

– רוח המתנגדים דובר בך, עברתם שמורה נצח, לא כן החסידים. המה גם אם יריבו וינצו איש ברעהו בכל זאת ישוב אפם כרגע בזכרם כי כלם אחים המה –

– גם אני לא אשמר עברתי ואם חפץ שלום אתה הנני לשלום.

– ואתה תדמה כי בתחלה בקשתי לחרפך ולגרות בך מדון? אני חפצתי לנסותך לראות אם בכל לבב קשורה נפשך בהצדיק, ועתה נוכחתי כי עוד יעברו ימים רבים בטרם תהיה כאחד מאתנו, עתה השמיעני את הדבר אשר חפצת לשאל מפי –

– הגד לי בתחלה למה זה שחקת בקול גדול כאשר אמרתי כי רק מפי הצדיק אבקש תורה? –

– יען כאחד הילדים דברת. התדמה כי הצדיק יורה דעה לאנשים כמך, הוא רק ליחידי סגולה ישמיע מדברותיו, ורק כאשר יגדל איש בחכמת הנסתר ונשמתו מסגלה לשמוע תורה מפי הצדיק אז יזכה לשמוע דברי אלהים מפיו, נסתרות אשר עין לא ראתה רק להנביאים נגלו שמץ מנהם –

– אם כן למה זה הבל איגע ללכת שם? –

– מתנגד! הן להתאבק בעפר רגלי החסידים גם הוא דבר גדול מאד להעלות את הנשמה. לדור בעיר אשר הצדיק שם ההוא דבר קטן בעיניך? כאשר תשב שם שנים שלשה ירחים תהפך לאיש אחר ותדע כי לא לריק היה יגיעך ללכת בדרך רחוקה כזאת –

– ועתה אשאלה את אשר חפצתי לשאל בתחלה: הן הצדיק יודע הכל הוא ובידו לעשות ככל העולה על רוחו, ומדוע זה לא ישלח ידו בפעם אחת לחלץ את כל ישראל מצרותיו? מדוע יתננו למשיסה לכל אויבינו, גם נערי האכרים יתקלסו בנו ואין אומר להם מה תעשו? הלא ידע ענות ישראל ולמה זה לא יפדהו מכל צרותיו? –

– מתנגד! – זאת היתה התשובה אשר השיבני על שאלתי ויסב פניו ממני בשאט נפש ולא הוספנו דבר עוד, כי אם שכבנו על מצע התבן אשר הכינה לנו אשת האכר.

נפלאים היו בעיני דרכי האכרים; בפגשם אחד מבני ישראל בחוץ או בדרך ילעיגו לו ויחרפוהו, ובבא אחד ממנו אל ביתם יקרבוהו ויתנו לו מעון וכל אשר תמצא ידם גם מבלי מחיר וידברו אתו באהבה כמו לוא אחיהם היה, ומאד השתוממתי בראותי זאת, כי בתחלה יראתי לסור אל בית אחד האכרים פן ירצחני נפש וברב עמל פתני חברי לעשות זאת, ובבית נוכחתי כי הוא צדק בדברו כי המה יקרבו וירחמו את הגר באהבה וברצון. לקרב את הגר הבא אל ביתם דרך כל בני ארצי כי לבם טוב, ורק האולת הקשורה בלבם למאוס בזרע ישראל מבלי דעת וחשבון היא תתעם לחרף אותם בפגשם בהם בחוץ, אבל באמת אין לבם רע עלינו, ולהפך אלה המלעיגים לנו בחוץ המה יקרבונו כמו נגיד אם נסור לביתם, ואלה אשר לא יחרפונו, הלא המה אלה אשר התיצבו על דרכי בני יתר הארצות המה לא יתנו עוד לגר מקום ללין והמה ישנאונו ויבזונו בלבם מאד, זאת ראיתי ונוכחתי אחרי כן כי כן הוא. בארצנו הוא ההפך מבכל הארצות, בכל הארצות ישנאו אותנו רק אלה הולכי חשך אשר לא ידעו דעת וימאסו בה על פי עצת כהניהם המוליכים אותם בתהו לא דרך, ואלה השוחרים דעת יבקשו קרבתנו יבושו להֵרָאוֹת כשונאי ישראל, ובארצנו רֹב שונאינו הגדולים והעצומים המה רק מאלה אשר בשם דעת והשכלה יתימרו. המה ידברו תמיד רק רע עלינו בספריהם וכל המרבה לחרפנו הוא נכבד ויתפאר במעשיו כמו גדולות עשה –

– לא דבר ריק השמעתנו בזה – אמר רע זרחי – ובלי כל ספק חקרת ודרשת למצוא פתרון החידה הזאת מדוע היה בארצך להפך מכל הארצות?

– אמנם יגעתי הרבה למצוא פתרון ועל דעתי מצאתיו; בכל הארצות היתה מלחמת תנופה לאוהבי הדעת את מואסיה, על כל דורש חכמה קראו מלחמת הכהנים, אשר רק בחשך ואולת ימצאו חפץ, וכל השומעים בקולם, כל מבקש תבונה נרדף בלי חשך ימים רבים, וכלם נחשבו כאויבי הדת ומשפטי הממלכה אשר על פי הכהנים נתנו. ועל כן נטל עליהם לבקש להם עוזרים במלחמתם, והמה ראו את היהודים כי גם המה מבקשים דעת והכהנים ישנאום תכלית שנאה לכן אמרו: הלא אלה יתנו ידם אלינו ונתחזקה יחד, וכן היה ברב ארצות איירופא כי היהודים היו לעזר למבקשי הדעת אשר המה היו מבקשי החֹפש ויחד לחמו את מלחמותיהם. לא כן בארצנו אשר ריב לא היה להכהנים עם מבקשי הדעת והממלכה עוררה רוח העם לבקש דעת והשכלה, כי על כן לא נטל על מבקשיה לבקש להם עוזרים, ותהי להפך כי המה חשבו את הדעת כאֹצר נחמד אשר הממשלה תעניק ממנו רק לבני אמונתה ועל כן יקנאו ביהודים אשר יבקשו גם המה לקחת חלק ממנו, המה יפחדו פן ישכיל ישראל ויעשה חיל ויאכל מטוב הארץ ועינם צרה מאד בנו כי על כן ירדפונו וישימו לנו עלילות כל היום –

– אבל על דעתי לא צדקת במשפטך באמרך כי בכל ארצות איירופא קרבו מבקשי הדעת את היהודים באהבה, רק יען כי קוו למצוא עזרתם בהם, אבל אני אחשוב כי כן היה יען כי כל מבקש דעת בלב נאמן הוא יבין משפט האדם ויסיר כל שנאה מלבו לכל בני האדם מבלי הבט לעמם או דתם –

– כן יחשבו רֹב היהודים בהכירם טובה לעושי טוב להם, אבל אני אדמה כי לא כן הוא, כי רק כל עוד אשר ימצאו חפץ בנו יאהבונו, וכאשר יראו כי לא לעזר הננו למו אז ישובו על דרכיהם הראשונים. התבונן היטיב ותראה, כי אם יסֹגו אחור היהודים במלחמה אחת נגד הכהנים מיראה, כי אז יקראו עליהם אוהביהם בעלי הדעת מלחמה גדולה ויזכירום כי יהודים הם. וכמו עבדים היו להם אשר רק על פיהם יצאו ויבאו, על פיהם יחשבו וידברו כן המה מבקשים מהם בחזקה כי רק חפץ לבם יעשו, ואם לא כן יעשו אז יחרפו ויגדפו אותם אלה אוהבי הדעת והחֹפש כאשר יחרפום הכהנים עת אשר יצבו כצר נגדם, ואמנם הדבר הזה כי העמים יקרבונו רק במצאם חפץ בנו טוב יותר מאשר לוא נתנו לנו אהבתם כחסד. את כל אקבל באהבה רק לא חסד! ואם יחשבו את הטוב אשר יתנו לנו כמתנת חסד, אז לנו בֹשת הפנים אם נקבלנו. משפט רק משפט נבקש מהם ואותו נקבל בשמחה אך לא חסד ורבים מהיהודים לא יבינו זאת כי במשפט ימצאו טובם ויחשבוהו לחסד. ובמחשבה הנתעה הזאת ירעו לנפשם… אך בדבר הזה לא אחפץ להוכח כי ידעתי כי דברי כמו זר יחשבו בעיני רבים, ובדבר בני ארצי אדמה כי עוד זאת היתה למשכיליה להסב לבם אחורנית מעל בני ישראל, כי הדעת עוד לא באה כמים בקרבם, המה מצאוה בלי עמל ומלחמה ועל כן לא יחובבוה כאלה אשר ברב עמל ויגון השיגוה, או יעמלו להוציא ממנה פרי, כי אם כארץ מלחה תותר בידם… אך אשוב לספורי: אני שכבתי את רעי על המצע והוא נרדם כרגע ושנתי נדדה מעיני, כי יגון נורא הביאו דבריו בלבי, אני לא נסיתי לריב את איש ואיש לא חרפני ועתה הייתי פתאום לאיש מדנים. וכמעט נחמתי על אשר עזבתי את הישיבה. הן מפי הצדיק לא אקח לקח ומדוע אלך שמה? ומי יודע אם לא שקר בפיו, הן איש רע הוא זאת אראה, ואיך אוכל לבטוח בדברי איש כמהו? ומי יודע אם לא תתעצב אמי אל לב בשמעה כי הייתי לחסיד? המחשבות האלה גזלו מנוחתי כמעט כל הלילה ולאור בקר נפלה שנה על עיני ואישן שנת תרדמה.

כאשר הקיצותי לא ראיתי את רעי בבית ואשאל בלשון עלגים את אשת האכר: איפו הוא רעי? –

– הוא הלך כבר לדרכו – ענתני – אך יצא השמש על הארץ לקח את מלתחתו וילך כי אמר כי לא יאבה ללכת אתך אחרי כי חרפת אותו וקללתו –

– שקר הוא – קראתי – אני לא חרפתי אותו, אך לא ידוה לבי כי עזבני כי טוב טוב לי ללכת לבדי – ואחרי אשר רחצתי ידי הוצאתי המלתחה מתחת ראשי למען הוציא את התפלין ומה נבהלתי בראותי כי היא לא מלתחתי כי אם מלתחת רעי. שמה החזיקתני בראותי זאת, כי במלתחתי היה כספי ובגדי ובמלתחתו היו רק בגד קרוע ובלויי סחבות משתי כתנות. רגעים אחדים עמדתי כמכה בתמהון ולא יכולתי להוציא הגה מפי, מחשבות שונות ומשנות עברו על לבבי; שדים ומזיקים באו הלילה ויגנבו כל אשר לי למען יַסְרֵנִי על כי אמרתי לשוב מדרכי; רֵעִי הֵתַל בי ויתחבא את מלתחתי למען ענות נפשי; אולי אראה זאת בחלום וכאשר איקץ אחזה בי התולים עמדי. כאלה היו מחשבותי אשר כברקים רצו אחת אחר אחת והעתיקו מפי מלים, אך זאת לא עלתה על לבי פן גנב רעי את כלי וכספי, כי עוד לא האמנתי כי ימצאו אנשים אשר יעשו דבר רע כזה, ואם כי זכרתי עוד את אשר שמעתי מפי אבי כי משרתו גנב כל הונו, אך בעיני לא ראיתי עוד כזאת ועל כן לא עלתה מחשבה כזאת על לבי. אשת האכר בראותה אותי עומד כאיש נדהם שאלתני: מדוע תעמוד ותתבונן בהמלתחה. האם לא תכירנה? –

– לא לי היא –

– האם לא תכיר את מלתחתך? – אמרה אלי, ואל אחותה אמרה: צדק הנער השני באמרו כי הוא משגע –. הדברים האלה הלמו ראשי ואקרא: מי הוא משגע? המלתחה לא לי היא כי אם לרעי, ואיפו הוא? –. שתי הנשים שחקו בקול גדול כי כמשגע הייתי בעיניהם ולא ענו על כל דברי, ובכן עזבתי בלב נשבר את הבית אחרי אשר נוכחתי כי אמנם רעי גנב את אשר לי, ובמרמת ערומים סבב את האכרים בכחש לאמר כי משגע אני לבל יאמינו בדברי. הצרות והמכאובים אשר סבלתי עד באי לצבועאל לא אוכל תאר לכם כי לא נסיתי מעודי לבקש נדבות, ובכל זאת הכביד עלי הרעב את אכפו לעשות זאת. ורק זאת היתה נחמתי כי הצדיק יגלה לי כרגע מקום מושב הגנב. בעת הצרה הזאת החילותי להאמין אמונה אֹמן בנפלאות הצדיק אחרי כי רק הוא היה תוחלתי לישועתי.

ראשית מלאכתי בבאי לבית הצדיק היתה לכתוב את בקשתי על הגליון ולהגישה להצדיק, אך יחלתי לשוא לשמוע מפיו מקום הגנב. לכל אלה אשר בקשו פרנסה, בנים, רפואה למחלתם, או שכר פרי הבטן לכלם ענה הגבאי כי הצדיק יתפלל עליהם ולי לא השיב מאומה.

– עונותי הטו אלה – אמרתי בלבי ואדֹם.

עשרה ימים הייתי בצבועאל ולא מצאתי לי רע, הבחורים והפרושים היושבים בבית הצדיק אשר כלם לא ידעו אף מה בגמרא גם לא שמו לבם כל היום לספר, כי אם ישבו ויקטרו את מקטרתם וישיחו בנפלאות הצדיקים, המה כלם לבשו גאות כמדם ויביטו בי בבוז ולא ענו אף דבר על שאלותי, ויצר לי מאד עד כי קצתי בחיי. אך לא ידעתי אנה אפנה? לבית הישיבה בושתי לשוב, כי לכתי לצבועאל כחטאת נוראה תחשב בעיניהם ועוד זאת כי אף גרה לא היתה בצלחתי ומה אעשה? אף כי ראיתי כי כל רואי ילעיגו לי על כי אהגה כל היום בגמרא, בכל זאת עשיתי זאת כל היום כי רק היא היתה נחמתי בעניי. ביום העשירי עת אשר החלו להתאסף לתפלת המנחה ראיתי ונבהלתי כי את רעי הגנב ראו עיני אשר זה עתה בא מדרכו. עיני חשכו ולשוני דבקה לחכי מפחד ושממון. הוא לא ראני בתחלה אך כגשתו אלי נפעם גם הוא רגע, אולם פתאום התעורר ויקרא: הגם אתה פה? גנב! – ובקול גדול קרא לכל הנאספים: הנער הזה גנב ובליעל ומתנגד הוא מאין כמהו, בעיר נזבל אשר שם היה בישיבה גנב כלי כסף מארון הקדש ויגרשוהו משם ומה לו פה? – רגשות לבי אולי תבינו. מצוקת נפשי וכעשי והותי גדלו מאד עד כי בכיתי מרב זעמי, ולא יכלתי לפתוח פה, והאנשים כתרוני ויתבונני בי וגם ידים נכונות נמצאו להכותני. הן מצוה היא להכות גנב ומה גם מתנגד, ומי זה יניח מצוה כזאת מידו עת אשר תבוא לידו? הפחד החדש הפיח בקרבי פתאם רוח עז ואקרא בקול: הוי גנב, אתה גנבת את מלתחתי בדרך ותברח ושם אמרת כי משגע אני ופה תתגולל עלי ותתנני לגנב תחת אשר עלי לבקש הגנבה אשר גנבת מידך! –. עוד המלה בפי והוא התנשא ויכני מכה אכזריה וירבה פצעי וכל רואי שחקו לעגו לי, וכאשר בקשתי לעמוד על נפשי השליכוני מהבית לא בנחת. לוא היה אז סכין בידי או לוא היה שם נהר גדול כי אז טרפתי נפשי בכפי, אך אלה לא נמצאו לי וחרפתי שברה לבי עד כי יראתי מהביט בפני אדם ואנוס מהעיר מבלי דעת את אשר אני עושה, ומחוץ לעיר ישבתי על גבעה ואבך תמרורים כאשר לא בכיתי מעודי, בכיתי בקול גודל ונחמתי ואך את ראשי בארץ זמן כביר.

– מה לך? מדוע תבכה? – שאלני איש, אך אני לא נשאתי עיני אליו כי בושתי לראות פני אדם, אך הוא לא עזבני ויוסף לשאל עד אשר הרימותי ראשי מעל הארץ ואראה איש כבן חמשים שנה איש תֹאר מחזיק בקרני פרה אשר תתאמץ בכל עֹז להמלט מידו.

– השמיעני למה תבכה כה בלב נשבר? – שאלני האיש עוד הפעם – השמיעני כי אולי אוכל הועיל לך, השמיעני מהר כי עלי להביא את הפרה הביתה – פני האיש אשר יֹשר ומנוחה הפיקו נתנו מעט אֹמץ בלבי ואען: ואם אומר לך קשט אמרי אמת הן לא תאמין לי! –

– נכרים דברי אמת – ענה האיש – ואם אמת בפיך אז אאמין לך.

– הן כלם יאמינו לדברי מכזב ולי לא יתנו אֹזן קשבת –

– בא אתי והשמיעני כל אשר אתך כי לא אוכל לעמוד עוד פה –. בלי חמדה הלכתי אחריו כי לא קויתי לישועה, רק יראתי להמרות פיו ואלך אחריו ובכל הדרך הבטתי סביבי פן יראני איש, ולשמחתי כבר אתא לילה ויהי חשך. בביתו ספרתי לו בלב נשבר ככל אשר קרני מאז עד היום הזה ועיני דלפו בלי הפוגה. אך ידעתי כי לא תאמין לי – חתמתי בדברי. נחומי האיש נכמרו עלי ויאמר: אני אאמין בדבריך, אך לפי דבריך הן כתבת על הגליון להצדיק כי רעיך גנב את מלתחתך ומדוע לא הגדת להאנשים את הדבר הזה אשר היה כעד נאמן להגיד צדקתך? – כאור חדש ראו עיני פתאם ואקרא: צדקת צדקת. לוא יעצני איש שם לדבר כזאת כי אז הצלתי את בגדי וכספי –. האיש שחק לתמתי בשמעו דברי ויאמר: אבל הן עוד לא קצרה ידך מעשות זאת עתה –

– אבל אני אירא מפניהם פן יכוני –

– מחר אלך אני עמך והייתי עליך סתרה, והלילה תשכב פה –. מרֹב שמחתי כי נמצא גואל לי שכחתי כמעט כל צרותי ואישן הלילה במנוחה, אחרי אשר אכלתי על שלחנו לשבעה.

ביום המחרת בבֹּקר הקיצותי לקול בעל הבית אשר התפלל וישורר בקול נעים ולקול בעלת הבית אשר רצה מבית לחצר וידיה מלאות עבודה: לחלוב הפרה והעז ולרחוץ את ילדיה ולהלבישם למען שלחם אל החדר. לא ידעתי מה לעשות ואקח את המלתחה אך בעל הבית הניע בידו לי, כי לא חפץ להפסיק בתפלתו, כי אעמוד להתפלל גם אני. ואחרי אשר אכלנו ארוחת הצהרים אמר אלי: הגד לי דבר אמת, אל תכחד דבר, אם לא נמצאה עולה בך בנזבול כי על כן ברחת משם –. עיני מלאו דמעה מיגון על כי לא האמין בי ולא יכלתי לענות דבר, אבל האשה אשר נחומיה נכמרו עלי אמרה אל אישה: אבל הגד נא שמריה, מה לך לדעת כל אלה, למה תחקור ותשאל בדבר אשר לא נגע אל לבך, האין לך דאגות אחרות מבלעדי אלה?

– חפץ אני לדעת אם אמת בפיו כי הוא נרדף חנם ואז עלי החובה לעזור לו ואם אין יבקש לו עזר ממקום אחר –

– וזאת תחפוץ לשמוע מפיו? – שאלה האשה ותנע ראשה.

– אני אחקרנו עד אשר אדע דבר ברור, כי אדע לחקור כשופט.

– אבל זכור דברי אבי הצדיק מנוחתו בגן עדן אשר אמר תמיד, כי עלינו לעזור לכל מבקש עזרה מבלי חקור –

– אביך היה צדיק אבל לא ידע את דרכי התבל ובני האדם – ענה בעל הבית ויחלק את זקנו הארוך, ואחרי אשר אשתו לא הוסיפה להשיב על דבריו שם אלי פניו ויאמר: דע לך כי מכירים רבים לי בנזבול ואני אכתוב שמה ואשאל אודותך – הדבר הזה השיב רוחי ואקרא בתחנונים: אנא עשה כדבר הזה ותדע כי ראש הישיבה והמשגיח וכל יודעי בקשוני לבל אעזוב את הישיבה, ועוד זאת תעשה אם תחפוץ להצילני מרעתי, כי תכתוב אל המורה אשר יאהבני מאוד, כי אשוב אל הישיבה אם יסלח לעוני –

– ומה הוא עונך? – שאל האיש ועיניו בחנוני.

– כי הלכתי לצבועאל – עניתי ואשפל עיני.

האיש לא כתב לנזבול כאשר אמר בבֹּקר גם לא הלך אתי אל בית הצדיק כאשר הבטיחני בלילה, כי הוא שנא את החסידים כרֹב יושבי העיר ההיא, ולוּ גם בקש לעשות זאת כי אז לא נתנתו אשתו לעשות זאת, כי אף אם היא לא שנאה את החסידים, ואולי גם נטתה בלבה אחריהם, אך היא יראה מפני חמתם בדעתה כי המה ישנאו את אישה מאד, ורק זאת עשה לי האיש כי נתן לי רבע שקל כסף וייעצני לשוב לנזבול ולהתרחק מהחסידים כאשר אוכל כי המה כלם אנשי מרמה רקים ופוחזים והצדיק בראשם ושומר נפשו ירחק מהם. את התורה הזאת השמיעני בלַוֹתוֹ אותי עד חוץ לעיר כי יראתי ללכת לבדי ברחוב.

בכבוד וכסף ושמלות ולב מלא תקוה למצוא רזי תורה יצאתי מנזבול, עתיק יומין וזעיר אנפין עם המטרוניתא הלכו אתי ללותני בדרך, גם שדים ולצים נלוו עמהם, אך המה לא הביאו עוד מורא בלבי אחרי כי כבר הסכנתי אתם, ואתהלך כמלך בגדוד –, ובחסר וחרפה ולב נשבר עזבתי את צבועאל. גם המלוים הנכבדים נסתרו מנגד עיני ואמונתי בצדקת בני האדם רופפה, כי ברגע ההוא היו כלם כגנבים בעיני, אחרי אשר גם אלה אשר לא גנבו מידי מאום גם המה עזרו על יד הגנב, בדבריו האמינו ועלי העטו כלמת עולם גם הרבו פצעי חנם, אבל רק ברגע ההוא חשב לבי כזאת אבל מדי הוסיפי לחשוב כן החלותי לתת את כל האשמה רק על ראש החסידים, כי רק המה עשו אלה לי, ובכל ימי התהלכי את המתנגדים לא קרוני כאלה. שנאתי להחסידים גדלה מאד עד כי נשבעתי באפי לברוח מהם בכל מקום אשר אראם וליסר כל איש מלכת בדרכיהם. זאת היתה הפעם הראשונה אשר עלתה מחשבה על לבי להורות לאחרים על פי משפט לבי. שקוע במחשבותי אלה הלכתי ברגלי עד הצהרים ואיעף מאד ובכל זאת מאנתי לסור אל העיר אשר ידעתי כי לא רחוקה היא ממני, יען כי שמעתי כי כל בני העיר חסידים המה. רגלי היו עיפות מאד ואתנהג בכבדות ופתאום שמעה אזני מאחרי קול פעמון ואעמוד על עמדי לראות את המרכבה הבאה, ועוד מעט והמרכבה הרתומה לשלשה סוסים קלי המרוץ עברה על פני ואני עמדתי עוד ואתבונן עליה ועל האדון אשר ישב בתוכה. רגש הקנאה עוד זר היה לרוחי, וגם עתה, ובזאת אתפאר, לא אקנא במאשרים ממני, ועל כן לא קנאתי בהאדון היושב בנחת וסוסיו ישאוהו למחוז חפצו בעת אשר רגלי תמאנה לשאת גויתי. לוא עבר אחד האכרים על פני כי אז בקשתיו כי יקחני אתו, אך להנשא במרכבה לא נשאני רוחי, והתבוננתי בה כבדבר נעלה ונפלא. בעודני מתבונן ראיתי כי המרכבה עמדה והאדון היושב בה מניף אלי יד. בתחלה יראתי לגשת, אך בהניפו ידו שנית יראתי לעמוד על מקומי כי אמרתי אין זה כי אם שר מבית המשפט והוא ידרוש מכתב מסע מידי, ואגש אליו בברכים כושלות, אך מה השתוממתי בשמעי כי הוא מדבר אלי יהודית.

זאת שמעתי כבר כי ימצאו אצילים אשר דבר להם תמיד עם יהודים וידעו לדבר יהודית, אך מעודי לא ראיתי אדון כזה, ומרב תמהון לבי לא יכולתי לענות אותו דבר, אבל בצותו עלי לשבת אתו בעגלה לא נועזתי למרות פיו ואשב ואלחץ בחזקה אל צד הָרַכָּב, מיראה פן אגע בהאדון, עד כי נתן עלי בקולו: האם להדיחני ממושבי תאמר! אז אמר אלי האדון בשחוק קל: קרב הנה ואל תירא מפני כי גם אני יהודי הנני – אף כי השתוממתי עוד הרבה יתר מבתחלה בשמעי דבריו, בכל זאת סר כרגע הפחד מלבי ויערב לבי לדבר עמו ולהשיבהו על כל שאלותיו ולספר לו כל מקרי ימי, כמו מאז ומקדם נודענו איש אל אחיו.

שם נפלא הוא שם “יהודי”! בידו להפוך כרגע שמחה לאבל ואהבה לאיבה; בבית רוזנים שמחים בחייהם, חוללים במחולות ומחליקי לשון לנשים יפות ולא יפות, כלם יחד יתהלכו כחברים כאחים מבטן, וברגע אחד יתמלט מפי אחד: האיש הלז יהודי הוא! וכשמע למגור מסביב כן תראה פתאום כי כל פנים שֻׁנּוּ, כי השם הזה היה והוה (ומי יודע אם לא גם יהיה?) לאבן נגף לבעליו ולמורא וזועה לכל בן נכר, הוא יאכל עמך, ישוח ישיח, יעשה מקנה וקנין, יתן לך עצה וישאל בעצתך אך כל אלה רק בשכחו מי אתה, הזכירהו או יזכירוהו מאי זה עם אתה וכל האהבה והאחוה כלו כעשן כלו. אך תחת זאת גם קסם להשם הזה על שפתי בן העם הזה, הוא יסיר כל מורא ופחד מלב שומעו וגם את רגש הכבוד אשר יחוש כל איש לגדול ממנו ישכיח לא לעתים רחוקות ויקרב באהבה גם אנשים זרים איש לרעהו מתמול שלשום. האדון שמע כל דברי באזנים פקוחות וכהתימי לספר לו מקרי הימים האחרונים שאלני: ומה חפצך לעשות עתה? –

– חפצי ללכת לישיבה ולהגות שמה בתורה כאשר עשיתי בטרם שטיתי מדרך טוב –

– ומה יהיה אחרי כן? – הוסיף לשאל. אני השתוממתי על השאלה הזאת אשר לא שמעתי מעודי כמֹה ועל כן התבוננתי בו התמהון ולא עניתיו דבר.

– מדוע תחריש ולא תענני על שאלתי? –

– כי לא אבין דבריך –

– אני אשאלך מדוע לא תחשוב דרכך לימים הבאים למצוא חית ידך ולא תהיה למשא על זרים, האם זאת היא דרך הארץ, כי ישב איש בימי עלומיו בחבוק ידים ולא יעשה מאומה ואחרים יאכילוהו כמו חולה או מֻכֶּה אלהים הוא? מדוע לא תשית זאת אל לבך? –

– אבל בי אדוני – עניתי כמעט בגאון – שאל נא את ראש הישיבה ויגד לך כי לא אשב בחבוק ידים כי אם אהגה בשום לב כל היום ואשמורה בלילה ולא אוכל לחם חנם –

– אם אמנם גם זה טוב הוא כי לא תבלה עתך להבל כי אם תלמוד בשום לב, אבל מה יועלך הלמוד הזה אם לא תחשוב מחשבות למצוא עבודה או מלאכה להחיות נפשך? הן לא לעולם תשב בבית המדרש, ימים יבואו אשר יעמיסו רחים על צוארך, אשה ובנים, ותרעב אִתּם ללחם אם לא תשים אל לב עתה למצוא לך דרך בחיים.

– הגם גמרא למד אדוני! – קראתי בתמהון ושמחה יחד – כי תבחר בלשון התלמוד לאמר: רחים על צוארך –

– ראה נא ראה, איך לא הסכנת עוד להבין שמועה, כי רק את הדברים תשמע ולעצה הצפונה בם לא תשית לבך. הן אמנם אחת היא לך אם בלשון התלמוד או בלשון אחרת דברתי עמך אך בין למלי והשיבני דבר: מה תהיה אחריתך אם לא תחשוב דרכך בטרם אחרת המועד? –

– אחריתי תהיה כאחרית כל הישרים אשר הגו בתורה יומם וליל כמצות התורה –

– יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך –

– אבל במה אוכל למצוא חית ידי, הן לא אעזוב את התורה ואהיה חיט או סנדלר – עניתיו בגאון ובלבי אמרתי: אין זאת כי אם הוא מין “אחר” אשר שנה ופרש וידיח את בני הנעורים מאחרי תורת ה'. אך לשוא עמלך כי כל דבריך לא יצליחו להסיר לבי מאחרי ה' ותורתו.

– לא אוכיחך על פניך כי תדבר בבוז בבעלי המלאכה, אשר לחמם לנפשם בזעת אפם יביאו ואתה תאכל לחם חסד, ומי יודע אם לא על שלחן חיט או סנדלר אשר בזית בשפתיך. גם לא אנסה להשיבך בדברי בעלי התלמוד: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, כי לא לך להבין זאת עתה. רק אשכילך ואורך כי גם בדרך תורה מחיה תמצא, וגם אם לא תהפך מתופש תורה למחזיק במחט או במרצע תוכל לבנות לך בית בעמל כפיך ובכבוד, אך כל אלה לא בבית הישיבה תמצא כי אם בבתים אחרים הנוסדים להצליח את בני הנעורים –

– ואיפו המה הבתים האלה? –

– השמיעני בתחלה אם תגמר אמר לעזוב הישיבה מפני הבתים האלה, אז אגדך דבר ברור –

– לא! כי לישיבה אשוב –

– וזאת תענני בנחת ובטחה כמו לא שמעת אף דבר מפי, גם למותר יחשב זאת בעיניך להשמיעני מדוע תמאן לשמוע בקולי? –

– יען כי זה הוא חפץ אמי כי אלמד תורה עדי אהיה לגדול בישראל –

– אבל הן איש אתה ועליך גם לחשוב מחשבות ולא רק לשמוע בקול מצוים –

– אני אעשה רק כאשר תאמר אמי –

– ואם אמך תאמר לך לאבד נפשך, הגם לזאת תשמע לה? –

– כזאת לא תאמר אמי ואני רק חפצה אעשה – עניתיו בפעם הזאת ברגש, כי נלאיתי נשוא שאלותיו.

– אם כן תאהב את אמך מאד –

– האני אוהב את אמי? ומי לא יאהב את אמו? האם בן בליעל אני כי אסיר אהבת הורי מלבי? האדון לא ענני דבר ורק שחוק עם עצבת נראו על פניו בשמעו מענה פי, ויסב את פני השיחה אל הגמרא אשר למדתי וישאלני הרבה ויבאר לי דברים סתומים בתלמוד עד כי תמהוני עבר כל גבול.

האיש הזה היה כבן חמשים שנה, קצר קומה ולא יפה תֹאר, ובעיני היה תארו משחת יען כי מגלח זקן היה, ואני לא ראיתי מעודי יהודי מגלח זקן ושמעתי תמיד כי הזקן יתן הדרת פנים, ואיש בלי זקן לא תאר איש ישראל לו, אבל בעיניו לקח לבבי, עיניו היקרקות הפיקו רצון וחסד, ומדי הוסיפו לדבר עמי כן משכני אחריו, עד כי שכחתי כמעט כי הוא האדון ואני נאספתי אל מרכבתו ברחמים. דברתי ועניתיו על כל שאלותיו מבלי פחד, ומה גם כאשר החל לדבר אתי בגמרא וישאלני וישיבני דבר כאחד מגדולי יודעי התורה אשר ידעתי, אז בא רוח חדש בקרבי, שכחתי את מקומי ואדמה כי לפני ראש הישיבה הנני יושב, עד כי כניתיו במרוצת דברי פעם אחת בשם רבי, ולולא עבר שחוק קל על שפתיו בשמעו התֹאר הזה מפי כי אז לא הכרתי כי שגיתי.

בכל הדרך משכני חסד וישחק לתמתי בהשמיעי לו שמחתי על כי לא נסֹב אל עיר החסידים ויורני כי אשגה מאד בהרשיעי את כל החסידים בעבור חטאת איש אחד, ודבריו מצאו מסלות בלבבי, כי אותו לא חשדתי פן גם הוא בחסידים. מדי דברנו בהחסידים עברנו בכפר וכל האכרים אשר ראו את המרכבה הרימו מגבעותיהם מעל ראשיהם ביראת הכבוד. בראותי זאת נאנחתי מקרב לבי, וכאשר שאלני למה זה אני נאנח, ספרתי לו את אשר עשו לי בני האכרים פַעֲמַיִם ואשאלהו גם אותו את השאלה אשר שאלתי פעמים אחדות באין פותר: מדוע זה ישנאונו אלה חנם, הן לא עשינו להם רעה? –

– ומאין תדע אם לא הרע להם אחד מאחינו? – שאלני.

– ואם גם הרע להם אחד ממנו למה זה ירדפונו כלנו? האם עלינו לשאת עון האחד? –

– שנאתך לכל החסידים תשיב לך מענה נאמן על שאלתך – ענני במאור פנים. דבריו הביאוני במבוכה גדולה, בשת כסתה פני ואגלי דמעה נראו בעפעפי בראותי עין בעין כי גם אני הרעותי לעשות ככל האכרים בחשבי רעה לכל החסידים בעון האחד, ורעת האכרים הן גדלה בעיני מאד. הוא התבונן בי בעין חודרת מבלי דבר דבר ואני התעוררתי ואמרתי: חי נפשי כי לא אשוב לחשוב עוד רעה לכל החסידים – הוא העביר ידו על צוארי ויאמר: טוב הדבר בני –. אחרי רגעים אחדים עצם עיניו לנום ועל לבבי עלו מחשבות על דבר האיש הנפלא הזה, נפלא היה בעיני בכל דבריו ובחזות פניו ובמעשיו. נפלא היה בעיני יען כי מעודי לא ראיתי איש כמֹהו, נפלא היה בעיני בתורת מוסרו כי קלע כמורה משכיל אל לבי ומבלי הרבות דברים פקח את עיני עד כי ראיתי עותתי. אבל מדוע זה ילבש איש גדול בתורה וישר בדרכיו מלבוש כבני הארץ ויגלח זקנו ויסיר צלם אלהים מעל פניו? או אולי הוא צודד נפשות בערמה להדיחם מאחרי האלהים ואמונתו כי על כן יחליק לשונו ויתראה כישר באדם? כמעט החזקתי במשפט הזה ואגמר אֹמר להזהר מפניו ובכל זאת נהה לבי אחריו למרות חפצי, וכל אשר הוספתי לאמץ לבי לרחק ממנו כן הוסיף לדבר בו ואני לא ידעתי.

לפנות ערב סרנו אל בית מלון והוא צוה להכין מאכל כשר בעד שני אנשים. בעל הבית ידעהו כבר, זאת ראיתי, ובחרדת הכבוד ובאהבה גלויה נצב לפניו וימהר לעשות מצותו בטרם עברה על דל שפתיו. ובצאתו שמעתי כי קרא לאשתו: מחלה! האדון אבן בֹחן סר אלינו! – וכרגע באה האשה ושתי בנות ובן אחד כבן ארבע עשרה שנה ויקדמו פניו באהבה וכבוד כאשר לא ראיתי מעודי כי יעשה לאיש. והוא האיר פנים לכלם וישאל לשלומם כמו אח או אב היה להם. נפשי נכספה מאד לשאל על אודות האדון מי ומה הוא, אך לא הרהבתי עֹז בנפשי לעשות כזאת. הוא הובל אל חדר אחד אשר הכינו למענו ואני נשארתי בחדר הראשון ופה שמעתי שמץ דבר מפי בעל הבית בספרו לשני אנשים את גדולת האיש ורב צדקתו ויראתו את אלהים, וכי הוא היה כמלאך מושיע לו בעת צרה, בעת אשר נגש בו אדון הבית לשלם לו שכרו וידו קצרה מעשות זאת כי בימים ההם היתה אשתו חולה נוֹטָה למות ועל כן לקח לו האדון את כל כלי הבית וכל הנמצא ויאמר להשליכו מהבית, ולולא הופיע אבן־בֹּחן כמלאך מושיע ויתן לו את כל הכסף בלי שטר ובלי ערבון כי אז מת הוא וכל בני ביתו ברעב, וכי לא לו לבדו עשה כזאת כי אם לאנשים למאות בכל המקומות אשר יעבור. ולא זאת בלבד – חתם בעל הבית דברו ברגש – כי אם גם יתפלל שלש פעמים ביום ויזהר במאכלו ומשתהו כאחד היראים. אך זה הוא איש נעלה, ובכל זאת הוא שר גדול עובד למלך! – הדברים האלה אשר שמעתי העירו תמהוני עוד ביתר זאת וכמעט אמרתי כי בחלום אחזה ואשמע כל אלה, וכאשר קראני לאכול אתו בערב פחדתי מפניו ולא נועזתי לשבת בצדו זמן כביר. אך פניו המאירים ודבריו הנעימים קרבוני שנית אליו.

– שמע נא – אמר לי אחרי הארוחה – הנה מצאת חן בעיני כי אראה כי לב ישר לך ורוח מבין ובידך לעלות מעלה מעלה להיות לאיש נושא חן בעיני אלהים ואדם, וגם את מחיתך תוכל למצוא בכבוד אם אך תשמע לעצתי ואחזיק בימינך וייטב לך –

– הנני אעשה כחפץ אדוני –

– לא כחפצי תעשה כי אם כעצתי, ועצתי היא לבל תשוב לישיבה אשר אין לך ממנה כל אחרית ותקוה, רק להיות למשא על אחרים, כי אם לבית מדרש הרבנים תלך ואם תלמד בשום לב אז תקוה טובה נשקפה לך –

– לבית מדרש הרבנים? – שאלתי משתומם – הלא שם יהיו כל הבאים לאפיקורסים וכופרים ומשמדים! –

– ומי הגיד לך כל אלה? –

– באזני שמעתי זאת מפי בני הישיבה יום יום –

– ואם הם שקר דברו התאמין בדבריהם? ואני אומר לך כי המה כלם שקר דברו. התדמה כי אמצא חפץ הטותך מני אֹרח, ואם אמנם נמצאים שמה גם תלמידים רקים ופוחזים אך מי זה יכביד עליך אכפו כי תהיה ריק ופוחז? ואם אתה בתמתך תחזיק תהיה נס להתנוסס ותנחל כבוד –

– אבל אמי לא תתנני ללכת שמה –

– ואל הצדיק נתנתך אמך ללכת או שאלת בעצתה? ואם למען עשות רע החרשת ולא שאלת את פי אמך, מדוע לא תעשה כזאת למען דבר טוב, אשר בידו להתות לך דרך נכון לכל ימי חייך? ועוד זאת כי אחרי שנים אחדות תמצא ידך לנהל גם את אמך בלחם לעת זקנתה ואז תברך שמך מקרב לב –

– האמנם יהיה כזאת! – קראתי בלב מלא שמחה – כי בבאי אל בית המדרש לרבנים תמצא ידי לכלכל גם את אמי ולהסיר מעל שכמה סבל טרחה ומשאה?

– אנכי אערבך כי כן יהי –

– אם כן אלך, אך בתחלה אחפץ ללכת אל אמי ולשאלה –

– ומה תעשה אם לא תתנך? –

– אבכה ואתחנן לה עד אשר תתנני, הן אמי טובת לב היא מאין כמֹה, וכאשר ארבה לבקש זאת ממנה תתן חפצי –.

הדבר הזה ישר בעיני האדון ויתן לי שלשה שקלים למען אעשה דרכי לעיר אמי גם חליפות שמלות נתן לי ויאמר כי כאשר אבוא ללבנה עיר בית מדרש הרבנים יקבלוני באהבה כי יצוה עלי וגם הוא יבא שמה לפעמים ואראה פניו.

בלב מלא רגשות חדשות שבתי לעיר מולדתי, שמחה אין קץ מלאה כל חדרי לבבי בזכרי כי עוד מעט ואראה פני אמי ואחותי, כשב ממדבר שמם ונמלט משני לבאים הייתי בעיני בזכרי כי נמלטתי מעדת החסידים, כי אף אמנם ראיתי עותתי בחשבי תועה לכל החסידים בעון אחדים, בכל זאת לא הוסרה השנאה הישנה אשר השרישו על תלמי לבבי לכל העדה הזאת בילדותי מקרב לבי, ואהי אך שמח בזכרי כי עתה לא תבוש אמי בי כי לא הייתי לחסיד. והשמחה הזאת השכיחתני כמעט גם את אבן־בֹּחן ואת בית מדרש הרבנים בכל הדרך ובימים הראשונים בשובי הביתה. שמחת אמי לא אנסה לתאר בראותה פני. היא התבוננה בי ותשב להתבונן חליפות בראשי וברגלי ותקרא בעליצות לב: האח מה גדלת ותהיה לנער נחמד! – עד העת ההיא לא ידעתי כמעט כי גדלתי ואהי בעיני כילד קטן. ולהגדיל שמחתי שמעתי כי אחותי היא כלה יעודה לאיש עשיר אשר בחר בה ועוד מעט ותהיה החתונה. אך אחרי עבור ימים אחדים התבוננתי כי אמי עצובת רוח לפעמים, ואם גם הסתירה הדבר ממני בכל עֹז, בכל זאת נגלה לעיני פתאום כי יגון נורא ידכא רוחה. בשובי יום אחד מבית הרב אשר הלכתי אליו במצות אמי כי ינסה כֹחי בלמודים ראיתי כי היא יושבת ותריד בבכי. לבי נשבר מאד בראותי זאת, וכחץ מקשת עלה פתאם רעיון על לבי: אין זאת כי אם בשלי היגון הזה, אזנה הקשיבה בלי ספק כי אבקש ללכת לבית מדרש הרבנים ועל כן רב יגונה, והדבר הזה לא נתן דמי לי ויעוררני לאיץ בה כי תגלה לי סבת תוגתה. בתחלה נסתה לשסעני בדברים ולהתכחש ותאמר כי העשן אשר יצא מהתנור הסב בדמעותיה, אך אני התעוררתי ואומר: הן מפיך שמעתי כי גדלתי ולא ילד הנני עוד כי תאמרי להשלות נפשי בתשובה כזאת, ומשנה שברון ישבר לבי בחשבי כי בשלי היגון הזה לך –.

– חללה חללה בני! – קראה –־ איך תעלה מחשבה כזאת על לבך? האתה מבחר שעשועי ונחמתי בחיי תהיה למכשול דאגה לי? לא בני אתה תנחמני בדאגתי ותתן לי אֹמץ ועֹז לשאת את החיים –

– אם כן השמיעיני מה זה דכא רוחך, אולי אוכל הועיל לך?

– מהועיל לי קצרה ידך. אך בכל זאת אספר לך הכל. בא עמי ואשמיעך דברי –. בלב סוער הלכתי אחריה ואקשיב מפיה נוראות לא פללתי. דע בני כי אחותך הסבה לי כל אלה – אמרה בלב נשבר בצאתנו החוצה.

– אחותי! – קראתי בשממון – ובמה? מה עשתה להאדיב נפשך? אם דבר כזה עשתה לא אוסיף אהבתה ולא אחותי היא! –

– שמע בני במנוחה ואל תמהר להוציא דבר רע מפיך כי אמנם לא מרֹע לב עשתה זאת, והיא לא תדע שמץ דבר מיגוני. שמע פשר דבר ותבין הגיגי; מעת אשר עזבת את העיר הזאת שֻׁנוּ פניה עד כי כמעט לא תכיר עוד יושביה. שנים מתלמידי בית מדרש הרבנים באו הנה להורות שפה וחכמה לבני הנעורים, והמה הפיחו רוח אחרת בלב רבים מעשירי העיר, והיה תחת אשר הרבו לפנים במחיר התורה יפזרו עתה כסף כאפר למען הורות לבניהם שפת העמים וילבישום במלבושי עם הארץ וכל שיחתם אך בשפת הארץ, והתאוה הזאת להתפאר בשפות זרות עשתה לה כנפים ותגיע גם עד בתי היראים והחרדים לדבר ה'. ומה גם מעת אשר בא הנה שלישי לשנים הראשונים והוא יועץ לשר הפלך אשר יכבדהו ויאהבהו מאד. הדבר הזה נתן שמחה בלב כל בני העיר בראותם כי אחד מבני ישראל עלה לגדולה, והשמחה הזאת הולידה הקנאה, כי רבים קנאו בו ויבקשו כי גם בניהם יהיו לשרים גדולים, ובכן החלו לשלוח את בניהם לבתי הספר ולא נתנום עוד למלמדים, עד כי גם מחלה המגדת בבית התפלה תשלח את בנה לבית הספר, מי מלל זאת לפני עשר שנים? –

– ובעיניך רע הדבר מאוד, וכחטאת נוראה תחשב? – שאלתיה במבוכה.

– לא לי לשפוט על מעשי אחרים אם צדק או חטאת יעשו, ובלי ספק ידעו יותר ממני את אשר יעשו, אך לא זאת חפצתי לספר לך, כי אם כי גם הנערות החלו ללמוד שפות ולקרוא בספרים אשר לא שערום אבותינו, וגם אחותך למדה מאת רעותיה כתוב וקרוא, וכלם יאמרו כי הגדילה לעשות, כי כשרון לה לדעת לשון ולדבר בשפה ברורה – –

– וזה היה לך למקור יגון? –

– אנא בני אל תהי נמהר – ענתה אמי בשחוק קל – לא זאת היתה לפוקה לי, כי אמרתי מה ממנה יהלוך? כל הנערות תלמדנה תלמוד גם היא כחפצה אחרי כי תמצא עֹנג בלמודיה. ואם קצרה ידי מהלבישה מחלצות ולתת לה תענוגי החיים כאשר תתנה כל האמות לבנותיהן מדוע זה אאציל ממנה את העֹנג הזה אשר היא בנפשה תמצא לה? –

– חי נפשי כי אשה חכמה ואם רחמניה את מאין כמֹך – קראתי ברגש מקרב לב, אם אמנם לא נשקתי ידה למו פי בדברי, כי לא ידעתי עוד כי החובה היא לנשוק יד ההורים.

– בעיניך בני הנני אשה חכמה ואם רחמניה. אבל אני אדע בנפשי כי בדבר הזה לא הרביתי עשות חסד את בתי, כי רק נתתיה לעשות כחפצה. היא מדי הוסיפה ללמוד כן התחברה את נערות רבות ותתאספנה יחד בבית אחת מהנה, אשר גם כזאת לא היתה בישראל עד היום הזה, כאשר תדע כי הנערות ישבו תמיד בבית ולא יצאו מחדרן החוצה, ועוד זאת כי הנערות העשירות התרועעו את העניות כמו אחיות היו אשר גם כזאת לא היתה לפנים. ובכן באה צפורה בתי מדי שבת בשבתו אל בית אחת מרעותיה העשירה, ושם התאספו עלמות וגם גברים וישיחו ויזמרו ואני לא יסרתיה מלכת שמה, כי אמרתי: הן היא לא אחת היא וכאשר תעשינה כלן כן תעשה גם היא ולא חכמה אני מכל אמות הנערות אשר תעשינה כזאת. וכה היה שלו לבי עד הנה, אך לפני שלשה ירחים נהפכה שלותי לדאגה. השדכן בא וידבר על לבי כי אתננה לבחור טוב, יודע תורה אשר שם לו בעיר כי אביו הוא השוחט בעיר הזאת והוא שלחו לביתי לדבר בבתי. הן זאת תוכל לשער בנפשך כי בשמחת לב שמעתי דברו, אחרי כי קצרה ידי מתת לה מהר ומתן ורק יפיה הוא כל עשרה ועל כן הודיתי לו מקרב לב ועניתיו כי לאֹשר גדול אחשוב זאת לבתי, אך מה נבהלתי והשתוממתי בשמעי מפיה אחרי אשר יצא השדכן, כי היא לא תחפוץ היות לבן השוחט לאשה. בתחלה הייתי כהלומת רעם כי מעודי לא שמעתי מפי בת ישראל כי תמאן באיש אשר יאמרו לתת לה, ומה גם בתי התמימה והצנועה, מפיה לא פללתי שמוע כזאת, אך אחרי רגעים אחדים הרגעתי רוחי ואומר בלבי: עוד ילדה היא ולא תבין את אשר תדבר, ועל כן החלותי לדבר על לבה כי לא לעולם תוכל לשבת בביתי, וכי כאֹשר גדול הוא אם איש כזה יבחר בה בלי כל מֹהר ומתן, אך היא הוסיפה לענות כי בעד כל כֹפר לא תהיה לו לאשה, וכאשר אצתי בה כי תבינני פשר דבר מדוע זה תבחל באיש הזה, ענתני כי איש אחר קנה כבר כליותיה ולבה והוא גלה זאת לה ויאמר כי ידבר גם אתי.

לדבר הזה לא ידעתי אני פשר, כי מי זה יערב לבו לדבר כזאת באזני עלמה במו פיו וכלמה לא תכסה פניו? אין זאת כי אם בן פריץ הוא, עַוְל אשר לא ידע בֹשת, ועל כן לא כלאתי רוחי ואגער בה והוכחתי דרכי על פניה כי תעטה עליה ועלינו כלמת עולם אם תעביר עוד דברים כאלה על דל שפתיה, אך היא לא נכלמה מדברי ותען כי כן דרך הדור הזה, דור חפשי, אשר האבות לא ימכרו עוד את בניהם, כי אם כחפץ נפשו יבחר וימאס כל איש, ועוד זאת כי האיש אשר בחר בה הוא איש עשיר ויודע דעת ובידו להושיבה על כסא ההצלחה ולכלנו ייטיב בעבורה – אני שמעתי דבריה אשר דברה בבטחה והשתוממתי ולא מצאתי דברים לענות אותה ולשאל מפיה מה שם האיש, ולבי היה דוה מאד על כי נתתיה לארח לחברה את עלמות אחרות ותאלף ארחותיהן, כי לולא זאת ידעתי נאמנה כי על לב בתי לא עלה רעיון כזה ועל דל שפתיה דבר אשר לשמעו אדמו פני, גם לא הוספתי דבר עמה עוד בדבר הזה כי אמרתי אחכה ואשית עצות בנפשי. ובעוד לבי הוגה מחשבות ימים אחדים ותגזל שנתי מעיני לילה והנה שדכן אחר בא אלי ויאמר כי דבר נכבד לו לדבר עמי. יצאתי אתו החוצה וכמעט שמעתי מפיו שתים שלש מלים חשכו עיני וקרסולי מעדו, ועוד מעט נפלתי ארצה. שער בנפשך האיש הזה בא ויאמר כי הצלחה ואֹשר וכבוד יביא לי והוא יודע כי עד עולם תברכנו נפשי בגלל הטובה אשר עשה עמדי, כי בא במלאכות הגביר עזה בן בוקי להשמיעני כי נפשו חשקה בצפורה והנהו נכון לקחת אותה לעזר כנגדו –. מרֹב קצפי לא יכולתי לענות אותו אך עיני ענו אותו דבר ברור, כי נסוג אחור ויאמר: בעקב הדלות יצעד תמיד גאון –.

– אבל אודה ולא אכחד אמי, כי לא אבין מדוע זה קצפת על השדכן, הן אמנם טוב לצפורה להיות לאשה להגביר מהיות לבן השוחט –

– יען כי לא תדע מי הוא הגביר הזה לכן לא תבין קצפי, אבל דע כי הגביר הזה הלא הוא המשרת אשר שרת בביתנו בעוד אביך חי ועתה היה לגביר גדול בעיר –

– ואם גם היה משרת לפנים אך עתה הוא גביר, ולוא היה גביר בן גבירים כי אז לא לקח לו עלמה עניה –

– לוא רק משרת היה לפנים כי אז לא דברתי דבר, אך הוא גנב את כל הון בית אביך ויציגהו ככלי ריק. ולגנב אתן את בתי? –. בשמעי זאת זכרתי את אשר ספרו לי בהיותי ילד קטן, כי משרת אשר שרת בבית אבי רושש אותו ואומר: אם כן צדקת מאוד אמי, אך למה זה אמרת כי צפורה היתה בכל אלה, הן רק השדכן דבר כזאת ומה לך לשים לב לדבריו? –

– עוד לא ספרתי לך את אחרית הדבר. שבתי הביתה בלב סוער ותשאלני צפורה: מה דבר השדכן? – בתחלה מאנתי להשמיע אותה במי דִבֵּר, כי אמרתי למה אעציב רוחה חנם, אך כאשר האיצה בי גליתי לה הדבר, והיא תחת קצוף על השדכן ועל עזות מצח הגביר ענתה: אבל הן אמרתי לך פעם אחת כי לבן השוחט לא אהיה לאשה, אני דברתי דבר לעזה ואקימנו –

– אם כן הוא האיש אשר קנה לבך? – קראתי ולבבי נשבר מאד – ומדוע לא השמעתיני זאת מראש, לוא ידעתי זאת כי אז לא שלחתי את השדכן ריקם.

– ועוד יש לאל ידך לתקן זאת – ענתה צפורה כי בלי ספק ישוב עוד – ואמנם שב השדכן כדבר צפורה. ואחרי ימים אחדים ארש אותה ותהי לו לכלה, אף כי כרקב בעצמותי הדבר הזה –

– ועזה חתנה הוא המשרת הגנב? –

– כדבריך בני –

– ומדוע נתת את צפורה לתת ידה לו? האם לא שמעה בקולך ותעש כחפצה, לא! כזאת היו לא תהיה. אני אוכיחה על פניה כי בת שובבה היא, מורת רוח אמה, אני איסרה בדברים כמדקרות חרב עד אשר תשליך את החתן הזה מעל פניה כנצר נתעב, לא אשקוט ולא אנוח וגם פניו אמלא קלון ואגיד לו לעין כֹל כי גנב הוא ויחלל כבודנו בדרכו על סף ביתנו –

– אל נא בני, אל באפך. לא חפצתי לדבר כאלה כי אז לא קצרה גם לשוני, אך אני נוכחתי כי לא לי הצדקה לעשות זאת. ימים אחדים חשבתי לעמוד כשטן נגד חפץ בתי אך אלהים האיר עיני ויראני כי לא לאיש הצדקה להטות את אחר לחפצו, גם לבתי לב ורוח ואם היא בחרה באיש איך אוכל אני להשבית משושה והיא הלא בתי יחידתי היא? ומי יודע אם לא מאלהים יצא הדבר, על כן רוששנו והוא עלה מעלה מעלה? אך יהי כן או כן אשמרה לפי מחסום ואסתיר גם יגוני בחבי לבל תראני צפורה וישבר לבה. הן לב טוב לה ולא תוכל לראות בצרת אמה ויהפך ששונה לאבל. תשמח ביום שמחתה ויתן לה אלהים חיים ארוכים והצלחה נאמנה ולבי יהיה קבר תוגתי, וגם אתה בני חללה לך מהעביר דבר רע על דל שפתיך, זכור כי אחותך היא ועליך לעזור לשמח נפשה וגם אני אתאמץ בכל כחי לשיש אתה, ועתה אחרי אשר הוצאתי כל רוחי ירוח לי ולא אוסיף לדאבה. הנה ברגע הזה אחוש כי סר כל יגון מלבי והנני מאשרת ועל כן אל תשים עוד לבך לכל אשר שמעת מפי –.

סתומים היו לי דברי אמי אז, ולא הבינותי עד מה, מדוע זה נהפכה פתאום להשלות נפשי כי תחל לשמוח בשמחת אחותי, אז לא הבינותי מאומה אך עתה אבין ערך הנפש הטהורה הזאת ורוחה הכביר, אשר לא נתן אותה להפריע שלום אחרים גם בעת אשר גזלו שלומה ומנוחת לבה, כי מהיום ההוא סר שלום מהלב הטהור הזה. מיום החתונה החלה ללכת הלוך ודל יען כי איש בתה לא רק כגנב כי אם כחומס נפש אישה היה בעיניה. כי על דעתה עוד חי אבי לולא דכאהו המחסור, והמחסור הזה הלא אך לרגלי איש בתה בא לה. ובכל זאת הסתירה מכאובה אשר אכל כעש קרביה עד היום האחרון ואחותי לא תדע עד היום הזה, כי היא הסבה בנפש אמה. עתה אבין זאת, אך אז דמיתי כי אמנם בהוציאה רוחה רוח לה וירוח גם לי ואז ערבתי את לבבי להגיד לה חפצי כי לעיר לבנה לבית מדרש הרבנים פני מועדות, ואמרתי לה כי איש צדיק תמים יעצני לעשות כזאת והוא יהיה בסומכי נפשי –

– ראה אראה כי הדור החדש לא יהיה כאבותיו ודרך חדשה יבור לו ואני מה כי אדבר מטוב ועד רע? אם איש טוב יעצך לעשות כזאת ברוך יהיה לאלהים, ואם רעה בלבבו שים לבך על דרכך לבל תנקש בפח טמן לך – ענתה אמי בתם לב.

– איש טוב הוא גם ברוך יהיה – עניתי ברגש – כי מה חפץ לו להתעותני ולפזר כספו עלי, וכל יודעיו יברכו שמו כמלאך מושיע, וגם נפשך תברכנו כאשר אשוב אליך בכבוד ועטרת רב על ראשי וראית ונהרת –

– כה יתן ה' – ענתה ולא הוסיפה לדבר עמי בדבר הזה עד יום הפרדי. ביום אשר אמרתי לעזוב אותה בא חתן אחותי ויאמר לתת לי כסף, כי שמח מאד בשמעו כי לבית מדרש הרבנים אשים פני ויאמר כי ככל אשר אבקש כסף יתן לי למען אצליח בלמודי, אך אני נערתי כפי מקחת מידו מאום באמרי כי האדון אשר שלחני אמר כי כל מחסורי עליו. בעיני עוזה לא ישר הדבר כי בחרתי לקחת עזרה מידי זר, אבל פני אמי נהרו, זאת ראיתי. וגם היא לא לקחה מידו ומיד אחותי מאומה עד יומה האחרון, זאת שמעתי אחרי כן ותעבוד עבודתה כל עוד אשר כח ידיה היה אתה, ואחרי כן כאשר החלותי לראות שכר מעמל כפי שלחתי לה, מבלי דעת כי חייה תלואים אך בי, רק למען הראות לה כי בדרך טובה נחני האיש.

בעיר לבנה קבלוני כל המורים באהבה כי כבר צוה עלי האדון, ואמצא ארוחה ומעון ואוהבים ואלמד בכל לב עד כי הצלחתי בשנה אחת לבוא להלשכה החמישית. בבית ההוא ראיתי תלמידים רבים אשר בדבריהם ודרכיהם ומעשיהם הראוני כי אמנם לא מרֹע לב דברו רבים סרה בבית הספר הזה, רבים שובבים נמצאו בהם אשר שנאו את עמם תכלית שנאה וחכמתו היתה כמו זרא להם, גם את המורים שנאו תכלית שנאה ויכעיסום תמרורים, ואם פקדו עליהם אפם, הוסיפו לחלל שמם ולתתם כרעים וחטאים, כלוקחי שוחד ומטי דין. הנה כן דרך כל אלה אשר יעוו דרכם ובפשעיהם נגע להם. המה יקראו מלחמה תמיד על כל בני האדם ויתנום כרעים וחטאים, המה יקומו נגד כל משפט, יען כי אי־משפט כל חפץ נפשם, המה יריבו בכל מדה ומוסר יען כי אלה ישימו מתג ורסן באף התאות. וכן היו גם מרבית התלמידים האלה אשר נחלו בוז תחת רדפם רע ויהגו נכאים למחללי כבודם. המה למדו לא למען היות למורים ורבנים להעם הזה אשר בכספו מצאו מחיה ומחסה כי אם להיות למחתה למטיביהם. דרכיהם ראיתי ואקץ בהם מאד, אך לא כלם היו כמהם. כי נמצאו בהם גם ישרי לב אשר בכל לבם בקשו דעת אך למען השכיל והיטיב, אכן גם מהם נלכדו רבים מבלי דעת בשחיתות המרעים לשים תהלה בהמורים ויתנו את שם כל בית הספר לשמצה. ולא לפלא הוא אם המורים משכוני חסד אחרי כי לבי דבק אחריהם מיום בואי שמה וכמטיבי וסומכי נפשי חשבתים, המה הציגוני תמיד למופת ליתר התלמידים ועל כן לא אהבוני כי קנאו בי וינבלו שמי. אמנם אני לא שמתי לבי להם כי בהמורים מצאתי מבטח עֹז, ומה גם אחד מהמורים הוא הוסיף על כל רעיו למשכני חסד ולהביאני כפעם בפעם לביתו ולדבר עלי טובות אין קץ באזני האדון אבן־בֹּחן מדי באו ללבנה, כי פקד לפעמים את העיר ובית הספר אשר ידו הושיעה לכוננהו. המורה הזה היה איש זקן לימים והראשון במורי בית הספר וכלם נתנו לו כבוד, אך רֹב התלמידים שנאוהו בכל לבם, כי משטר וסדר אהב מאין כמֹהו ולא סלח להם אם לא ידעו דבר מכל אשר הורם. כדרך המורה הזה את התלמודים כן היה דרכו גם בביתו. אשתו אשר היתה זקנה ובכל תהלוכותיה לא שנתה ברב או במעט מהדור הישן, לא לבד כי לא גלתה את שערותיה כי אם גם פאה נכריה לא שמה על ראשה, ותכסהו במעטפה לבנה קושרה על מצחה ושתי קצותיה יצאו כשתי קרנים מצדי המצח, וכן בכל מלבושיה לא שנתה מאומה ממלבושי אם אמה. יום יום הלכה לבית התפלה והקרבן מנחה בידה, ובביתה אמרה תהילים, ובלי ספק התפללה לאל כי יכפר לעון אישה על כי סר מדרכי בני ישראל ויהי למורה בבית ספר, אך זאת חשבה רק בלבה ולפעמים גלתה זאת רק לרעותיה, לא כן בביתה החרישה ולא דברה הרבה ומפני עין אישה נחתה מאד, אות הוא כי מוראו היה על פניה תמיד. והדבר הזה שם בתחלה מועקה במתני בשבתי בבית ההוא ודמיתי בנפשי כי בבית האסורים אשב, ומדי זכרתי את אבי ואמי ואהבתם הגדולה כן הוספתי לקוץ בבית הזה אף כי אהבתי את המורה, וכמעט גמרתי אֹמר להוקר רגלי ממנו לולא קרה מקרה חדש אשר משכני בעבותות חזקות אליו, בעבותות החזקות מכל רגש אשר כֹח להן לשים אסורים על ידי גבור לבל יריע על אויביו, על כילי כי יפזר הונו ועל איש חכם להתהולל ככסיל – בעבותות האהבה!

בעת ההיא כליתי למודי בבית המדרש ואני בן עשרים ואחת שנה ואבן בֹּחן כתב אלי כי עוד מעט יקחני לעיר המלוכה ששם מושבו למען אוסיף לבקש לקח בבית מדרש המדעים הגדול בדת ודין, כי על דעתו לא טוב לפני לקחת משרת רב ומורה על שכמי בעוד אשר העם לא יבין ערך רבנים כמו אלה וישביעם בחרפה וישלם להם רעה תחת רדפם טוב. אך המורה הזקן יסרני מעשות זאת באמרו כי רק להשובבים ימֹדו כפעולתם אל חיקם לא כן אם במישרים אתהלך את העדה אז יאהבוני ויכבדוני ובידי לעשות טובה הרבה לבני הנעורים, ולהיות לאות לכל הנערים המבקשים לקח לבל יאמרו כי בית מדרש הרבנים הוא רק האולם לעבור בו לבית מדרש המדעים, או אם לא אחפוץ להיות רב ומורה לעדה אז אבקש מאת הממשלה כי תשימני למורה בבית מדרש הרבנים כי אחד המורים נפקד מהם בעת ההיא. דבריו מצאו חן בעיני כי חפצתי בכל לבי לעבוד למען עמי ואותר בעיר עד אשר יבואוני דברי הממשלה ופקודתה כי תתן המשרה על שכמי, ובעת ההיא הרביתי לבוא לבית המורה, כי חפצתי לנוח מעט אחרי עבודתי הרבה בלמודים אשר עבדתי זה כחמש שנים ולהשתעשע בחברת העלמות והבחורים הרבים אשר באו לבית המורה, כי לו היתה בת יפיפיה עד מאד אשר לא היתה כמה בכל העיר, והיא הטיבה נגן ותנאים נאום במליצה ושיר להרנין לב

הנערה הזאת היתה כאבן חן בעיני כל רואיה, וכל הבחורים דברו אליה כאל מלכה, וגם העלמות ידעו כי עיני כל הגברים אליה נשואות והיא גם היא ידעה זאת, כי יפיפיה כמֹה אין בכל העיר ואולי בכל הארץ, וכי רבים הֻכּו במחלת האהבה לה עד כי יתהלכו כצל כנטותו בארץ, היא ידעה כל אלה ותשמח מאד על הדעת הזאת ותנסה תמיד את כֹּח קסם עיניה ושפתיה. ביום הראשון כאשר ראיתי פניה השתוממתי גם אני על המראה, אף כי לא הבטתי מעודי על חמדת נשים ולא דברתי עם עלמות. היא ראתה זאת ותשחק ותדבר אלי במאור פנים ואני לא ידעתי מה לענות אותה, במבוכה גדולה עמדתי לפניה ואחרי אשר אמרה לי לשבת ישבתי ולא נועזתי להרים עיני אליה ואשמע דבריה כחולם ואענה אותה דבר בכבדות ובלי דעת עד כי קצפתי על נפשי ואבקש לברוח. וכיד נעלמה אחזה בי ותושיבני על מקומי. הן ככסיל אראה בעיניה ואהיה למלה בפי כל יושבי העיר כי ברחתי מפני עלמה כמפני זאב ערבות – כן השיבותי אל לבי ואותר אתה, כי עוד טרם אדע כי עצומים חללי עינים יפות ממֻכֵּי שני זאבי ערבות ונקל להנצל מצפרני נמר זועף מהמלט מקסם שפתי עלמה טובת חן. אז לא ידעתי זאת ועל כן חשבתי לי לכלמה להחשב ככסיל. אמנם לוא נהשבתי אז ככסיל רגע אחד, כי אז לא הייתי כסיל אחרי כן ימים רבים… בחבלי קסמיה נלכדתי אחרי ימים אחדים ואצא ואבוא אל הבית כגבר עברו יין, והיא שחקה עלי ותהתל בי כמו כבר הסכינה בי מנֹּער עד אשר הסכנתי גם אני לדבריה ומהתלותיה ולא הוספתי לבוא במבוכה מדי דברה ואשא עיני אליה בבטחה, ועתה אף כי ראיתי מה רב יפיה בכל זאת החלותי ללעוג לנפשי מדוע זה באתי במבוכה כאשר ראיתי אותה בפעם הראשונה, ומי יודע אם לא לעגתי גם בימים הבאים לנפשי לולא הסבה העלמה את פני הלעג למקום אחר. בעת אשר דברתי אליה בימים הראשונים לא היה איש זר בבית וכבר חשבתי נפשי כבן הבית כי היא קרבתני בדבריה ותאמץ לבי להיות כאיש בתוך חבר אנשים ונשים, ותורני כאחות איך להתהלך את נשים ועלמות בקהל, ואני הקשבתי בשמחה ואדמה כי היא תתהלך אתי תמיד כאשר התהלכה עד כה ובחברת אנשים תהיה נר לרגלי ובעצתה אשאל, ומה השתוממתי בבאי אחרי ימים אחדים אל בית דודה אשר בביתו נקראו כל מיודעיו להתענג על מליצה ושיר. הבית היה מלא בחורים ועלמות, כלם הטיבו ראשם ובגדיהם כמו לחתונה נועדו, ואני מבלי דעת דרכי בני עֹנג כאלה, נגשתי אל בת המורה ואברכה בשלום מקרב לב. אך היא הרימה ראשה ותבט בי כמו לא תכירני ואחרי כן אמרה בכבדות אל רעותה: אדמה כי תלמיד בית המדרש הוא זה, האם שגיתי? – העלמה רעותה שמה ידה למו פיה ותשחק ואני לא ידעתי מה לענות ומה לעשות ואעמוד על עמדי כפסיל שיש, עד כי שכחתי גם להוריד ידי וכאשר הרימותי אותה לברך את העלמה בשלום כן נשארה תלויה באויר. ומי יודע מה היה לי אז לולא חש המורה הזקן לרוחתי והוא הצילני ממבוכתי הגדולה. ברגע אשר ראיתי פניו בא אמץ בלבי כי בו בטחתי כי יהיה מושיע לי וגם לא בושתי משברי כי הוא אחז בידי ויטני הצדה וישאלני: מה היה לך כי כה נפלו פניך? – אני אמרתי לו כי בתו הכלימתני עד מאד בהביטה בי בבוז כמו לא הכירתני ואני לא אדע בנפשי כל חטא אשר חטאתי לה. הוא הרגיע רוחי ויאמר: היא עודנה ילדה ותאהב לפעמים לצון להביא את איש במבוכה, אך לבה לא רע עליך ועוד תראה כי תקרבך בכבוד –. דבריו הרגיעו רוחי אף כי גמרתי אֹמר לבלי גשת עוד אל בתו ויעבר עלי מה, כי גאותה וגאונה וזדון לבה היו כקוץ מכאיב בעיני. שעות אחדות נותרתי בבית ואשיח עם רעי ולא שעיתי עוד לרבת־הגאון, אף כי עברה על פני חליפות, והאמת אגיד ולא אכחד כי לא אמץ לבי לגזר דבר ולהקים עשה זאת. כי אם כי יראתי מפניה פן תמלא פני קלון שנית. פעם אחת עברה על פני נשענת על יד רעותה ושמעתי אותה אומרת: כזאת יעשו כל התלמידים, כי יתאוננו באזני האבות אשר בניהם נגעו בם, נער הוא ולא ידע כי לאיש נאוה להלחם בעד נפשו ולא לבקש עזרת זקנים –. אני ידעתי כי אל לבי קלעה חצי אמריה וכל דמי לבבי רתחו ובכל זאת לא יכולתי קצוף עליה, וגם אמריה אלה הפיקו חן בעיני למרות חפצי. בטרם אשר עזבתי את הבית נגשתי אל המורה הזקן להפרד ממנו ובתו עמדה על ימינו, נתתי לו ידי ואחפוץ להניע ראשי לבתו אך היא הושיטה ידה לי, כמו לא הכלימתני מעודה. התפלאתי על מעשיה ותהפוכותיה וכל הלילה הגה לבי אך בה ולמחרת משכני לבי בחזקה אל בית המורה. בינתי לחמה את לבי בחזקה ולא נתנתני ללכת שמה, והמלחמה היתה כבדה מאד בכל הדרך עד כי פתחתי את הדלת מבלי דעת כי בהלך עשתנותי הלכתי עד בית המורה. בבית מצאתי את העלמה יושבת ופורטת על פי הנבל ולמראה פניה נבוכתי שנית ואחפוץ לסגת אחור, אך היא קראה בקול: מי שם? –

– את אביך אבקש – עניתי בשפת עלגים.

– את אבי? הלא תדע כי בעת הזאת הוא בבית הספר, או אולי שכחת כבר את בית הספר והעתות המזמנות ללמודים? –

– אם כן אלכה שמה לבקשנו –

– אבל אני אספוק אם נאמנים דבריך כי את אבי תבקש – קראה ועיניה הפיצו זקים אשר הרעישו כל מורשי לבי.

– ואת מי אבקש פה אם לא את אביך? הלא אין לי מודע אחר בבית הזה – אמצתי לבי לענות.

– אם יש לך מודע פה בלעדי אבי לא אדע אף אני, אך זאת אדע כי לא את פני אבי כי אם פני תבקש לראות ולשוא תתחפש? – הדברים האלה אשר כדברי עזות נראו בעיני הפיחו אמץ בלבי לענות אותה אם כן תדעי אַתּ את חפצי יותר ממני, ואם אודה כי צדקת בדבריך אז אומר לנפשי כי כסיל הנני מאין כמוני.

– בדבר הזה לא אוכח עמך, כי אולי צדקת – ענתה בשחוק – ואם הדעת הזאת באה בלבך לרגלי אשמח מאד כי אראה כי מלמדת להועיל הנני –

– אמנם דעי לך כי אם גם תצדקי כי לאור פניך באתי הנה, אך ידוע תדעי כי לא לבעבור שמוע מוסר כלמתי עשיתי זאת, ולא אבין עד מה, מדוע זה תתיצבי כצרה לנגדי מיום אתמול, ואני לא אדע כל עון בנפשי. ואם אולי עון פעלתי הוריני נא ואקבל מוסרך באהבה. אך אל נא תיסריני בחצי לעג ובוז.

– את חטאתך תבקש מפי? טוב הדבר הבה ואשמיעך, אך שב על הכסא לבל תלא בעמדך לפני כסא השופט זמן כביר, או אולי תחפוץ ללכת לבקש את אבי? – הלעג החדש לא החטיא גם בפעם הזאת המטרה ואומר ללכת לבקש את אביה למען יַסרָהּ, ובעודני הוגה חפצי ישבתי למולה על הכסא ועיניה אֹרו כעיני מנצח ואחרי אשר החרישה רגעים אחדים אמרה: שאל ואענך –

– מה אשאל עוד ולא שאלתי? –

– הנה אראה כי דבריך יקרו בעיניך כפז ועל כן תחביאם תחת לשונך ובלי ספק תחפוץ לנחול בעבור זאת כבוד חכמים, טוב הדבר אם כה תעשה תצליח, אך הן לחטאתך דרשת? האין זאת? –

– כדבריך, עדינה –

– הוי הוי! הנה תעשה חיל מאז הבקר ועד עתה עד כי גם לחלקות נפתחו שפתיך, האח! זה חלקי מכל עמלי, עוד מעט ואצלח למלא מקום אבי – מרוח הלצון אשר רחף על שפתיה מדי דברה אצלה גם עלי ואען: ואני לא אספוק רגע כי אז ימלאו כל החדרים מפה לפה תלמידים –

– גם זאת לך! גם בחצים כאלה תוכל להלחם, אבל אמש לא כן חשבתי כי ראיתי כי בצר לך התחננת לזקן רפה ידים כי יקום ויעזרך –

– ועל כן כאשר תקחי אַתְּ את פקודת הזקן כן אעשה גם לך?

– אלי תתחנן לשוא כי שומע לא יהיה לך –

– אבל אני אתחנן אליך כאשר התחננתי אל אביך –

– לא אבין דבריך –

– לכן אחיש לשלם לך בעד התורה אשר הוריתיני ואפתור לך החידה, כי לא התחננתי לפני אביך ולא התאוננתי באזניו וחנם טפלת עלי חטאת אשר לא חטאתי. ומה היה לי להתאונן באזני אביך? אני חשבתי כי את לא הכרתיני ועל כן אמרתי אולי שגיתי גם אני כי לא זאת היא אשר ראיתי בבית מורי וגמרתי אֹמר לבלי גשת עוד ודבר דבר את עלמה זרה לי – – –

– ובכל זאת שבת ממשפטך אשר חרצת? צר לי מאד! –

– אני לא שבתי ממשפטי, כי אם מורי אשר אכבדנו מאד נסה להוכיחני כי שגיתי במשפטי ולבקשתו נעתרתי לשוב ממשפטי, ואם צר לך בעבור זאת לא בי האשם כי אם באביך. אך הרגעי נא כי כבר כליתי חק למודי ולא אשוב לשמוע בקול מורים – כה עניתיה בהביטי בפניה במנוחה אשר באה בלבי לרגלי מהתלותיה ולעגה, ואחפוץ להרעימה במנוחתי, אך כאשר לא תכנתי רוחה עד הנה, ובכל עת עשתה ההפך מאשר דמיתי, כן גם שגיתי בפעם הזאת כי היא הביטה בי בלעג כדרכה ותנע ראשה מבלי דבר דבר רגעים אחדים.

רק רגעים אחדים הביטה בי בהניעה ראשה ואחרי כן קראה בלצון: האח, האח! גם רוח גאה וגאון בקרבו כאשר לא פללתי ואני אני יצרתי רוחו זה ברגע אחד! עוד מעט ואתגאה בפעל כפי זה ואֹמר לכֹל כי הגדלתי לעשות! –

– סלחי לי עדינה אם אומר לך כי קאלומבוס לא יצר אמעריקא, רק בחתרו בים ויגיע עד הארץ נגלו לעיניו אוצרות חֹשך ולא בכֹחו –

– אם כן די לי די כי אנחל כבוד קאלומבוס על גלותי ארץ חדשה אשר לא שזפתה עין רֹאה עד הנה –

– ואם בעקבות קאלומבוס תבחרי ללכת ותמצאי די לך בכבוד ככבודו, ארהיב בנפשי עֹז להשמיעך כי אחרי אשר גלה את הארץ לא הוסיף עוד לחקור כי אם אל האוצרות שם עיניו –

– אבין דבריך אלופי ומורי, עתה אתה תורני כי רב לי לחתור עוד לתהום לבך אחרי כי עין בעין אחזה את כל הטוב הספון בו –

– בידך לבאר דברי כחפץ לבך, אמנם כבר נתעינו מהאֹרח אשר התיצבנו עליו, אַתְּ אמרת בטוב לבך להראותני חטאתי או משוגתי, ונפשי נכספה מאד לדעת זאת? –

– לחטאתך תדרוש? – קראה ופניה שֻׁנוּ פתאום – ועל דעתך לא העוית דרך הארץ בגשתך במושב רבים אל עלמה אשר רק פעם או שתים דברת עמה, כמו לוא אחותך או הכלה היעודה לך היתה? או אולי דמית כי חפץ אבי לי לקו? יקרבך הוא כחפצו ואני מושלת בנפשי, הוא רק אבי ולא אדוני ואני צפור דרור הנני, השמעת? צפור דרור אני ואל אשר יהיה רוחי ללכת שמה אלכה, וכצפור דרור אבחר דרכי מרום… שים אמרי בלבך ותדע רוחי –

אני חפצתי לענות אותה דבר וברגע ההוא באה אמה החדרה.

– מי קרא לך, זקנה? – נתנה על אמה בקולה – הלא תדעי כי למורת רוח הוא לי כי תבֹאי לחדרי להפריעני –. הזקנה נסֹגה אחור ומפתחי פיה התמלטו מלים בקול דממה אשר לא שמעתי, ואני השתוממתי מאד על לב האבן אשר בקרב העלמה היפה הזאת. לאמה תדבר כאלה! אין זאת כי אם היא סוררה ובוגדה מאין כמֹה – אמרתי בלבי וכמעט החילותי לירוא מפניה.

– הראית כי צפור דרור אני? – אמרה אלי בהרימה ראשה.

– ראיתי, אך בתחלה שמעתי מפיך כי רק לנפשך הנך גברת ועיני חזו אחרת –

– לנפשי ולחדרי, ולא אשא במנוחה אם יעיזו למרות פי, גם זאת תוכל לחֹק על לוח לזכרון אתך –

– אני הסכנתי לחֹק על לוח לזכרון אתי רק דברי מורי אשר חפצתי לזכור אותם ולהתנהג על פיהם, ואני אודה לבשתי כי מעודי לא עשיתי כה לאמי וגם לא אעשה עוד, ואם גם אַחָשֵׁב בעבור זאת כעבד נרצע ולא כצפור דרור.

– גם למוסר תאמר לגלות אזני, מה רב חסדך! –

– זאת לא עלתה על לבי, כי אחת היא לי אם תחזיקי בדרכיך או תסורי מהם אני רק אודותי דברתי ודרכי אני השמעתיך –

– גם לי אחת היא לי ודעת דרכיך לא אחפוץ –

– הרגעי, יפתי, אני אעשה חפצך, ודרכי וגם פני יהיו נסתרים מנגד עיניך עד עולם –

– ועל זאת אברכך אם יעלה מבלי משים זכרונך על לבי – ענתה ותעקם שפתיה וברגע ההוא השליכה כמו מבלי משים את הכוס אשר עמדה לפניה על השלחן ותשבר בקול המולה ועיניה הפיצו זקים לקול הזה. צפור דרור הזאת החלה לְהֵרָאוֹת בעיני כהומיה וסוררה ומבקשת מדנים וכל דרכיה היו פלאים בעיני, לא ידעתי מדוע זה קרבתני בתחלה, מדוע הכלימתני אתמול, למה זה באה אתי בדברים היום, ועל מה זה רבה עמי זה עתה. כל אלה היו פלאים בעיני. וגם מדי דברה היו כל מעשיה תהפוכות. רגע האירה עיניה אלי ודמי רֻתְּחוּ כסיר ורגע באפה לטשה עינה לי ואבהל מפניה. ולהרבות תמהון לבי ראיתי כי היא נותנת בעד החלון אל אשה עניה אשר בקשה חסד מאתה את כל הכסף הנמצא בכיסה. ההיא אשר כאכזריה דברה קשות את אמה הזקנה תחמול על דל? כל אלה הביאו עשתנותי במבוכה ולא ידעתי פשר, ובכל זאת חשתי בנפשי כי היא תמשוך את לבי אחריה בעבותות חזקות ולא אוכל לעזבה, ונפשי תכסף לשמוע שיחתה אף אם בֹרגז תתן קולה. לפתוח שפתי עוד לא עצרתי כֹּח, ואחרי כי היא לא הוסיפה דבר קמתי ואלך לי בלב מלא תהפוכות. היא צדקה בדבריה כי היא מלמדת להועיל, כי הביאה ברגע אחד גם בלבי תהפוכות כתהפוכותיה, בעת אשר קצפתי עליה המו מעי לה, בעת אשר נכון הייתי לקלל אותה במארה על רֹע לבה שמעתי כמעט באזני קול ברכה יוצא מקרב לבי, דברתי וחפצתי להסתיר פני ממנה עד עולם ולבי נהה אחריה עד כי לקול קריאה קלה מפיה נכון הייתי לחצות עד צואר במים זדונים למען קרוב אליה. בעשתנות שונים כאלה שבתי לחדרי ואחרי אשר המון רגשותי נח מעט ראיתי כי רגש אחד נותר בלבי הוא – היגון! יגון נורא אכל כעש בלבבי וכל היום ההוא לא יצאתי פתח וכל היום היתה “צפור הדרור” כל הגיוני לבי. אחרי אשר הרביתי לחשוב מחשבות רבות אודותה ותהפוכותיה, ואחרי אשר רוחי נסה כפעם בפעם להצדיקה ולהיות לה כמלאך מליץ, להסיר אשמותיה מעל ראשה למען שומן בראש אחרים, אחרי אשר חפש רוחי לבוא עד מקור דרכיה, החל פתאום כאור חדש להבקע מבין ערפלי חשך לנגד עיני. רעיון מאיר כאור שחר בא ויבקיע מבעד חשכת חושי ויורני: הנה המקור אשר תבקש! אבותיה היו במעל הזה, המה השחיתו לבה וינסכו עליה רוח עועים. האב יִרְדֶה בבית כאדון אכזר, מפני עיניו תֵּחַת אשתו ומפני קולו תבהל והיא מה כי תדע ארחות אהבה נאמנה, אם בין הוריה לא היה שלום ואהבה? עון אבותיה דבק בה ועל כן תתעה לא כצפור דרור כי אם כשה אובד. הנה כי כן! חמש שנים למדתי דעת להורות לתלמידים, למדתי שפות ודקדוקן, חכמות ומסתריהן במדה ומשקל ומספר, ארחות כימה וכסיל, מדת הארץ ועמק הים, חיי דורות קדומים וחליפות משטרי התבל. כל אלה הורוני בבית הספר הזה, אשר תכליתו לחנך נערים כי יחנכו המה דור יבוא, אך את אבן הפנה לא הראוני בו, אבן הפנה אשר עליה תכוננה כל אשיות החיים והעבודה, אבן הפנה אשר בלעדה פור יתפוררו כל עמודי בינתכם, וגם בחכמתכם אין ידים לכם, אבן הפנה הזאת לא תַרְאוּ מורים נכבדים לצאן מרעיתכם, ומי יודע אם גם אתם תדעו איפוא תמצא. את אשר לא ידעתי ולא עלה על לבי בכל שנות למודי לחקור אחריו נגלה לי פתאום ביום ההוא, כי אבן הפנה לכל דעת ויֹשר, לכל פעולה טובה ומחשבה נעלה היא שלום הבית אם הוא יֵרָאֶה בהדרו לבני הנעורים בביתם אז ירוה נפשם כטל ברכה להצמיח צמח הלולים על תלמי לבבם וכל גרגיר דעת ומוסר אשר יפול אליהם יציץ ציץ ויתן פריו, אך אם באין טל יזרע אז גם הצמח הטוב יעשה באושים, קוצים וחרולים יוציא להרבות מחץ יד כל הקרב אליהם. מה תועיל הדעת ולב אין? מה תתן לנו החברה אם אין אהבת אמת בה? מה יושיענו בית חבר אם מנוחה ושלוה לא מצאו קן להן בו? וזאת תשליכו אחרי גוכם מורים נכבדים, ובהורותכם להביא לב חכמה תשכחו כי רק לב אדם יבין חכמה, רק רוח נכון יצליח ויעשה טוב בדעתו. לא תשימו אל לב כי החכמה והמדע אך חֹמר המה ומהחֹמר הזה יצא כל מעשה להטיב או גם חרב משכלת, שושנה נחמדה או קוץ מכאיב. עבדו ושמרו את הלב ואחר תזרעו, ואם לא כזאת תעשו חכמתכם נסרחה ודעתכם תשובב אתכם ואת שומעי בקולכם כי אם אין תורת האדם לנו תורת מה לנו? – כזאת דברתי לנפשי ואנוד בכל לבי לצפור הדרור אשר הוריה קצצו כנפיה והיא תחפוץ לאבר נץ ולעשות מרום דרכה בדמותה כי עוד כנפים לה וכאפס תפול ואיננה… האמללה הזאת לא תדע כי לא זה חֹפש לדלג כעיר פרא מהר לגבעה, כי לא זה הוא דרור לבעט ברגל בכל הקרוב, כי לא זה הוא מושל אשר יפיל פחדו על כל סביביו, אך זה הוא חֹפש ודרור וממשלה נאמנה אם אשיש לעשות חפץ רעי ואשמח במעשי, אם אמשול ברוחי ואטנו לחפצי אז חפשי הנני וכל יד עמל לא תבואני. נדתי לה מקרב לב וחשבתי מחשבות להיות למלאך מושיע לה להצילה מרעתה, ואשכח רגע את מוצא שפתי אני, כי המגלה ארץ חדשה לא עוד יוצרה הוא, וחרולים אשר הצמיחה אדמה שנים רבות לא באפס יד ישברו. לפנות ערב חשתי בנפשי כי עיף הנני מאד ואף כי לא עשיתי מאומה רק סבל עשתנותי הרבים הכריע רוחי ואלך אל אחד מרעי הנאמנים אשר גם הוא היה תלמיד בית הספר ועתה היה למורה. אלך אליו ואמצא מנוחה בחברתו וחברת רעיתו ובנו. הילד הקטן ישעשע נפשי, זאת ידעתי נאמנה כי אוהב מאוד את הילדים, ובעת אשר רוחי נעכר גם אז יש לאל יד ילד לשעשע נפשי.

חברי זה עף גם הוא על כנפי הדמיון ככל התלמידים בכל עת אשר עוד תלמיד היה, הוא חזה לו עתידות נעימים כי עוד ירום ונשא בחכמתו ויעשה לו שם ועֹשר, עד אשר באה העת אשר דמה כי כבר מצא כל אלה בעיני עלמה בת איש סוחר אשר ירד מנכסיו. היא לקחה לבבו ויהי לחכם, לחשוב את העשר והכבוד כאפס מול אהבת אשה וחמדות בית חבר, הוא האמין אמונה אֹמן כי הנערה תאהב אותו באהבה עזה כמות, ואם לא יפרוש כנפיו עליה אז תשים קץ לחייה. הדבר הזה די לעול ימים להשכיחו כל חשבונותיו ועשתונותיו אשר הגה לבו עד כה, ואל הדבר הזה נלוה עוד אחד אשר בידו עוד הרבה יתר כֹּח ועֹז לקרב לבבות, הדבר הזה הוא, כי אבי הנערה לבש גאות כמדו, וביחשו הגדול הרים ראש כי רב לו במשפחתו ובכל המשפחה כלה לא נמצא לא מומר ולא בעל מלאכה, ועל כן הביט בבוז בתלמיד בית המדרש בן בלי שם. וזאת הלא מודעת כי אין מזוג זווגים כהשטן הקם להפריע, הוא יַצֵת אש האהבה ביתר עֹז וישים אפר על עיני האוהב לבל יחקור עוד וידרוש אחרי דרכי אהובתו, רק אל שוטנו יביט להכריעו, אשר על כן אחשוב למשפט כי האהבה העזה היא רק בת השטן, ולולא קמו מפריעים, כי אז לא היתה אהבה עזה בתבל. וגם שטן רעי הוא אבי אהובתו השקה אותו כוס שכרון לבל יבקש חשבונות רבים, ורב היה אשרו כי מצא חפצו, עלמה עניה, בטרם עוד ידע מאין ימצאו טרף לנפשם, ובכן נאלץ להיות מורה, לא באחד מבתי הספר כי אם מורה שפל אשר ינוע מבית לבית, למען החיות נפשו ונפש אשתו. ובכל זאת, לא אכחד תהלת חברי זה, לא נחם ממעשיו גם אחרי כן, אף כי נוכח כי לולא פרש הוא כנפו על אשתו כי אז החזיקה בכל לב גם בכנף איש אחר ומה גם אם היה נחפה בכסף, ואף כי לא אחת ולא שתים שמע תלונה מפיה על כי יחיו בחיי צער, בעת אשר הוא עבד עבודתו כחמור כל היום והיא ישבה בחבוק ידים, כי לא למדה להיות צופיה הליכות ביתה ותתאונן תמיד כי כשל כֹח סבלה לשאת כל משא הבית אם לא יקח שפחה, וגם לזאת נאות ויוסף על עמלו, עד כי כמעט כשל כֹחו. וכל נחמתו היה בן יפה עינים אשר נולד לו. כאשר נולד לו הבן שב ויחפש באוצרות לבו את התקות מימים מקדם אשר בהן שעשע נפשו ויחדש פניהן ויכינן למען בנו, ובו בטח לבו כי ישכיל מאביו ויהיה לתפארתו בימים הבאים. הנה כן ישנו העניים את בגדיהם המקרעים למען בניהם לכסות בהם מערומיהם ויתעו נפשם בשמחה כמו חדשים מקרוב מצאה ידם לעשות להם. תקות כמו אלה גם הנה על הרוב תארכנה ימים כהבגדים הישנים אשר שנו פניהם…

לביתו באתי ואמצאהו יושב אל השלחן יגע מאוד, לפניו כוס מים חמים ואשתו יושבת למולו והילד על ידיה. בחדר שרר אי־סדרים, ואי סדרים היה גם בלב בעל הבית, זאת העידו בו פניו. בראותו פני קם ויתעורר כמקיץ מתרדמה ויתן ידו לי.

– חוה רעותי, תני לידעיה כוס חמין – אמר אל אשתו בקול דק.

– קח את הילד ואלכה – ענתה – הנה כן הוא כאשר כל סבל הבית עמוס רק על שכמי, השפחה עזבה ביתנו זה שני ימים ואני כנדהמה כי לא אדע מה אחל ומה אכלה. המלאכה רבה מכֹחי – הדברים האלה דברה בשומה אלי פניה. כמעט למרות רצוני התבוננתי בהחדר ובכליו ולשוא בקשתי למצוא את המקום אשר בו תסתתר המלאכה המרבה אשר תענה נפשה.

– הניחי את הילד על הכסא – ענה אישה – הן לא ילד קטן הוא עוד כי תשאיהו בחיקך תמיד –

– לא אוכל לעשות זאת – ענתה היא בקול מושל – הן לא אעזוב את הילד על הכסא –

– אבל הן לא לעולם תשאיהו בחיקך – ענה אישה ויקח את הילד. הילד היה כבן ארבע שנים, יפה עינים וטוב תֹאר, לחייו מלאות ואדומות כשני תפוחים, אך לא ידע מנוח אף רגע. בשבתו על ברכי אביו החזיק בכוס ויך בה על השלחן, אביו לקח הכוס מידו וירחיקה מעליו, אז נתן הילד קול גדול ויחל להכות באגרופיו וברגליו הקטנות ויקרא בקול גדול. לקולו מהרה אמו בחפזון ותקרא בקול גדול מבלי שים אלי לבה: הנה כן הוא תמיד, כאשר אתן הילד על ידך תכעיסו – ובדברה לקחה את הילד בחזקה ותתן את הכוס בידו.

– אבל הן הוא ישבור את הכוס ויפצע ידיו – ענה בעל הבית – קחי את הכוס מידו –

– הוא לא ישבור ולא יפצע ידיו, השתעשע בני בהכוס – והילד כמו למרות רצון אביו הכה בכוס בכל כֹּחו בשלחן עד כי שבר אותה לרסיסים ויפצע ידו. אז קם שאון בבית ואני קמתי ללכת כי ראיתי כי לא פה המקום למצוא מנוחת נפש ואלך מר בחמת רוחי הביתה. גם זה פרי החנוך אשר יחנכונו בו – אמרתי בלבי – לקרוא בספרים ילמדונו, לדרוש חכמת ספרים מתים יורונו, אך לא תורת החיים, לדעת איך להתהלך בשלום ומישור את רענו. כל העלמות תהיינה נשים כמו אשת רעי, וכל הגברים אנשים כמֹהו – כה גזרתי אֹמר, אף כי לא יכולתי לשים אשם נפשו. אבל הן זה דרכנו תמיד כאשר נחזיק במחשבה אחת אז לא נרפינה וכל מראה עינינו יחזק לבנו להחזיק בה, ומאשר כי מאז הבֹּקר החלותי למצוא מגרעות בהחנוך היה הוא בעיני כמקור כל המדנים ואי שלום.

כאשר שבתי הביתה והרביתי מחשבות על דבר החנוך והרעות אשר תבאנה לרגלו החלותי לבקש גם חשבון מעשי לימים יוצרו, ואראה כי אין כל תקוה לי עוד בלתי אם אפנה אל מטיבי היושב בעיר מלוכה לשאל בעצתו, ועוד בלילה ההוא כתבתי לו מכתב גדול ובו שפכתי כל שיחי לפניו ואבקש ממנו תורה ועזרה למען אדע לבחר לי דרך בחיים. לבקש לי משרת מורה בבית הספר לא חפצתי עוד אחרי כי לבי אמר לי: דרכי החיים עוד נסתרים מנגד עיניך ואיך תורה לאחרים? ועל כן היה אך זה חפצי להוסיף לקח בבית מדרש המדעים ובאבן־בֹּחן מטיבי שמתי תקותי ותבוא מנוחה ללבי. בעת כתבי המכתב שכחתי את בת המורה ותהפוכותיה, וגם אחרי כן כאשר עלה זכרונה על לבי התאמצתי בכל כחי להרחיקו ואדור נדר לבלי ראות פניה עד עולם. וכאשר תבינו אדוני, בלעדי אגיד, כי ביום המחרת חללתי נדרי אשר לשמחת לבבי לא שמעה אותו אֹזן איש מפי, ואלך יחד את המורה הזקן לביתו. בפעם הזאת שנתה בתו את טעמה ותדבר אלי במאור פנים ובידידות, ואף עוד זאת כי בקשה ממני סליחה על כי הכלימה אותי, ותאמר כי רק לנסותני עשתה כזאת ואחרי כי אני נצחתיה, תניח כלי מלחמתה מידה ולא תוסיף להלחם בי בחרב פיה כי הָרְאֵתָה לדעת, כי לא ככל תלמידי בית מדרש הרבנים אני, כי אם אדע להלוך נגד החיים ואבין לענות דבר כאחד מאלה אשר כבר נסו להתהלך את אנשים, ועוד תהלות רבות כאלה אשר נסכו בקרבי רוח שכרון ואהי מאשר כל הלילה ההוא ולא הוספתי לחרף את החנוך, וגם מכתבי אשר כתבתי לאבן בֹּחן שכחתי ואשמח מאוד בשמעי מפי המורה הזקן כי ישימו על שכמי המשרה הכבודה להיות מורה בבית המדרש. כשני ירחים עברו מהעת ההיא ויום יום בקרתי בבית המורה, ושעות רבות בלותי בשיחתי את בתו, אף כי חליפות היו תמיד לרוחה, פעם דברה אלי באהבה וחן כמו אך בי חיי רוחה, ופעם לא הטתה אזניה לדברי ותרעם פנים לי. חדה סתומה היתה לי הנערה הזאת וכל דרכיה, ומאשר כי חפצתי בכל לבי למצוא פתרונה לכן לא הסרתיה מעיני אף רגע, ובכן הוסיפה לשחק בי כחתול את העכבר, רגע צוד צדתני וכרגע שלחתני לנפשי ותשב להתנקש בי, ואני לא התבוננתי כי הייתי למשחק לה ככדור בידי ילד ובאחת מעיניה היה די כֹּח לשלחני אל אשר יהיה רוחה ללכת, גם לבאר תחתית. ומי יודע אם לא היתה כזאת לולא חש מלאך מושיע לישועתי.

בשבתנו יחד ביום אחד ונדבר על אודות החֹם והשמש והאבק וכאלה דברים נעלים, שמה פתאום אלי פניה ועיניה הפיקו חן אין קץ עד כי כל דמי לבבי רתחו וכמעט חשכו עיני מהברק אשר נגע בהן, ותקראני בשמי: ידעיה. לוא שמעתי מפיה כל דברי האהבה אשר תעלינה על שפת לשון איש, לוא גלתה לי אהבתה בשפתים דולקות ובכל האמרים הנעימים אשר ימצאו בספורי האהבים לא עצרה כח למשכני אחריה כאשר משכתני אך בהמלה האחת הזאת, בשמי. כיד נעלמה אחזה בי ותרימני ממושבי ותפילני לרגלה ותתן ידה בידי ושפתי צֻמְדוּ עליה בכח נעלם. היא לא הסירה ידה מידי אך ישבה במנוחה כמקדם ותאמר: גם זאת תדע, לכרוע ברך לפני עלמה! –

– לא אדע זאת – קראתי בחֹם רגשותי – כי אם רוחי ונפשי עשו להן כנפים לעוף אל מקום אשר שם חביון עזן, בלבך לבי וברוחך רוחי, וגויתי אך פגר בלעדן, אם רוחך יחיני אחיה ואם תאספי אליך רוחך אז אינני –

– ידעתי כי תאהבני – ענתה במנוחה כקדם – ידעתי זאת, וגם אני אאהבך מעט, אך – – –

– אל תוסיפי דבר עוד, די לי כי אדע כי תאהביני ואם גם מעט, גם בהמעט הזה די כֹּח להחיותני נצח ולשימני לאיש אחר, ולהראות לי כי עד כה לא ידעתי מה חיים –

– אם כה תדבר תמצא חן בעיני. שב לימיני. כי אך זאת חפצתי כי תהיה לאיש אחר, לאיש אשר אוכל לאהוב אותו הרבה, הרבה מאוד בכל לבי ונפשי –

– דברי דבר ואקימנו, לא אֵחת מפני כל, לא אשוב מכל, רק מצות פיך תהיה תורתי ואהבתך אמונתי –

– מפי הוצאת מלים, אני אמרתי כי אוהב אותך מעט, אך לא האהבה מעטה היא, רק מעט ממך אאהוב, לבך יקח לבי, אך עוד דבר נסתר בקרב לבך והוא יסיר לבבי מאחריך –

– ומה הוא הדבר? מהרי והשמיעיני ואסירנו כשקץ נמאס.

– הוא רוח היהודי אשר יצוק בך –

– רוח היהודי – קראתי בשממון – לא אבין מליך, השמיעיני דבר ברור, לא אדע במה נופל רוח יהודי מרוח בן עם אחר? האם לא יורני רוחי לעשות חסד, לדאג בעד רעי לאהוב בכל לבי, כמו לוא בן עם אחר הייתי? –

– וזאת היא לך לפוקה כי לא תבין זאת, אני אדע מה הוא רוח יהודי ושקץ אשקצנו בכל נפשי, השם הזה לי לגֹעל נפש ולמשא לעיפה, אשר אבקש בכל עזוז כֹחי להסיר מעל שכמי, ואם קרבתי תחפוץ אז התחקה על שרשי רגלי. לא נכחד ממני כי שאר רוח לך, כשרונותיך יעלוך עָל, אך לא עתה, כל עוד אשר שם יהודי נקרא עליך לא תצלח לכל, נבול תבול אתה ורוחך ודעתך, וגם כל אלה אשר תמשוך אחריך בחבלי אהבה או אחוה ירדו פלאים כמֹך. התאושש, היה לאיש ותיטיב לנפשך ולאוהביך ייטב בגללך, התבין מלי? – כה חתמה דבריה ועיניה הורו זקים. כהלום רעם ישבתי ושמעתי דבריה ולא מצאתי מלים לענות אותה גם לא הרהבתי עז בנפשי להביט בפניה, כי דבריה נתנו מורא בלבי. והיא אחרי אשר חכתה זמן כביר לשמוע מענה פי שבה להתקלס בי כמקדם ומדבריה נוכחתי כי היא, בטחה בלבה, כי בידה לשחק בי כצפור, וכמכונה באין חפץ ודעת אני בידיה ואלך לכל אשר תוליכני ואעשה ככל אשר תצוני.

ואני בקשתי מלים להוכיחה משובתה על פניה אך לשוא, כי מבוכתי העתיקה מפי מלים ואהי כאיש נדהם, עד כי לא יכולתי עוד שבת בחברתה ואשוב במר נפש הביתה. אך בוגדה וסוררה היא! – קראתי בקצף בלכתי – בוגדה בהוריה ובעמה, צודדת נפשות בקסמיה להפילן לבאר שחת, לא אשוב לראות פניה עד עולם, כמפני דוב אורב אנוס מפניה, הה! מדוע הובילוני רגלי אל הרשת הזאת! מצוקת נפשי גדלה מאוד עד כי בכיתי תמרורים בשבתי בחדרי, ומרגע לרגע עלה הרעיון על לבי לברוח מהעיר באין רואה, וגם לזאת לא עצרתי כֹּח.

ימים רעים ומרים היו לי הימים האלה. אֲסִיר אהבה הייתי ולא יכולתי להסיר אסורי מעל ידי וזכרון אהובתי היה לי לחגא. רגע עלה רעיון על לבי למכור נפשי לה ולעשות חפצה, אך פני אמי נראו לי אז ואחרד ואבהל מאד מפני הרעיון הזה ולוא יכולתי כי אז מרטתי לחיי בחרפה על העול אשר הגה לבי, ואז קצפתי קצף גדול על הסוררה ואחפוץ לקללה במארת אלהים, אך מדי עלה זכרונה על לבי, כן שכחתי את כל ואהבה אין קץ השקתני כוס שכרון. המלחמה האיומה הזאת היתה בלבי כירח ימים, ובכל העת ההיא ראיתי פניה יום יום, ושמעתי מפיה לרגעים את כל האֹשר הנכון לבוא לנו אם נמיר שנינו יחד דתנו ואז תהיה לי, כי אני אהיה אדון והיא גברת, וכמעט הסתתרה בינתי מרֹב צרותי, פני אמי ואהובתי לחמו בחזקה בלי הפוגה ולבי היה כשדי קטל מרמס לרגלי הלוחמים. נעויתי שחותי עד מאד, קודר הלכתי כאיש אשר תלאות נוראות אפפוהו וכגבר אין איל הייתי ולא יכולתי לגזר אֹמר לפנות ימין ושמאל. אלף פעמים ביום קראתי לאהובתי בוגדה וסוררה ורבוא פעמים סלחתי לה לכל אשמותיה, כה היה יום יום מבֹּקר עד הערב. אך כמעט נפלתי שדוד ברשתה לולא חש מלאך מושיע לחלץ נפשי מצרה למרות חפצי. כאשר התבונן בי אחד מאוהבי הנאמנים כי פני נפלו ובשרי דל מאד אמר אלי בבאו לחדרי: שמע נא: הנה ידעתי וכל בני העיר יודעים כי נפשך תלהט גחלים מאש האהבה אשר הציתה בך השובבה, הצודדת תמימים בכשפיה – – –

– הס! אל תעיז מצח לדבר סרה ביצור הנעלה הזה! – קראתי בעזוז אפי ואתעורר.

– היא נצורת לב וסוררת ורבים מפריצי העיר מהאצילים יחלו פניה והיא אך לכסות עינים תבקש לה איש ואם כי שכחה אלהי אבותיה ואמונתה בכל זאת תזכור עוד התפלה האחת אשר נתקימה בה: ונפשי כעפר לכל תהיה… עוד המלה בפי אוהבי ואני התנשאתי ממקומי ואומר להתנפל עליו, אך הוא שם ידו על שכמי באהבה ויאמר: אל נא תתהולל, את אמך זכור! – הדברים האלה השקיטו כרגע המית רוחי ונקוטותי בפני על כי אמרתי לשלוח ידי ברעי, אך בכל זאת היו דבריו כפחם לגחלים להגדיל עוד אהבתי אליה, כי כאמללה ונרדפה ולא כרודפת היתה עוד בעיני, עתה אמרתי מצאתי פתרון שנאתה לכל היהודים, אחרי כי המה ינבלו שמה בזדון, צדקה נפשה מהם. והרעיון הזה מסך בקרבי רוח עועים עד כי החלותי רק להצדיקה ומי יודע אם לא עשיתי מצותה לולא בא פתאום האדון אבן בֹחן אל העיר. הוא הציל נפשי ויוציאני למרחב.

אבן בחן לא שאלני למה נפלו פני כאשר שאלוני רעי יום יום. גם לא דבר אתי דבר בדבר לכתי לעיר המלוכה או להותר בעיר ההיא ולקבל משרת מורה בבית הספר, רק אמר לי כי ידיו מלאות עבודה ועל כן יבקשני כי אעזר לו לכתוב ולסדר מכתביו הרבים, וכל איש יבין כי לשמחת לבב היתה לי לעזור להאיש אשר רק על טובו חייתי עד כה והוא גם תקותי לימים יבואו, ובכן החלותי לעבוד בביתו והוא מלא ידי עבודה כל היום מהבקר עד הערב כמעט בלי מנוח, וגם בלילה לא נתנני לשוב אל מגורי כי אם בביתו ישנתי, וכה עבדתי עבודתי כל השבוע. בתחלה לא התבוננתי למלאכה הכבדה אשר העמיס על שכמי, כי כחולם הייתי, אך אחרי ימים אחדים החלותי לחוש כי עיף אנכי מאד, ועוד זאת כי לא יכולתי לראות בכל העת ההיא את פני אהובתי, וזאת היתה רעה בעיני גם מהעמל. אני השתוממתי מאד על אבן בחן, כי לא זאת היתה דרכו להעמיס עבודה על שכם איש, וכאשר עשה איש למענו אף דבר קטן מהר להשיב תודות לו, ולא כן התהלך אתי, כי אם כנגיד ומצוה צוה עלי לעבוד ולהותר בביתו לבלי צאת החוצה. עתה בא על שכרו – אמרתי בלבי – וגם הוא לא טוב מכל האדם, בעד הטובה אשר עשה עמדי יחפוץ לשימני עבד לו, אך גם זה טוב הוא, כי לא עוד תהיה עלי החובה להכיר טובה לו – בזאת נחמתי נפשי ואחכה בכליון עינים ליום השבת אשר חפשה תנתן לי, אך גם תוחלתי זאת נכזבה, כי גם ביום השבת עצרני בביתו ודיבר וישיח עמי כל היום. לבבי היה מלא קצף עליו אך לא יכולתי להעיז פנים למרות רצונו, וביום המחרת אמר פתאום אלי: בעוד חצי שעה אשים לדרך פעמי –. שמחה גדולה באה בלבי בשמעי דבריו ומרב שמחתי לא עניתי אותו דבר, והוא התבונן בי ויאמר: ואתה תלוני בדרך, כי אמצא חפץ בך –. הדברים האלה הלמו ראשי ומפתחי פי התמלטו המלים: אבל! איך? – – ולא יספתי לדבר מרֹב יגוני. הוא לא שעה לדברי ויאמר: הנה המרכבה, בֹא ונשבה –. בכל מאמצי כֹּחי נסיתי להמלט ממנו באמרי לו כי עוד דברים לי פה ולא הכינותי לי מאומה לדרך וכי לא אוכל לעזוב העיר מבלי להגד לרעי כי הולך בדרך אני, אך הוא ענני במנוחה: לא בדרך רחוקה נלך ואחרי ימים אחדים נשובה – ובדברו יצא לשבת בהמרכבה ואני אחריו כאסור באזיקים. ימים אחדים הלכנו מעיר לעיר ובימים הראשונים הייתי עצוב רוח מאד, אך העבודה הרבה אשר היתה עלי היא השכיחתני יגוני, ועל כן החלותי לשמוח עליה מאד בעת אשר התאוננתי על מצבי הרע כי כעבד הנני. ביום העשירי ללכתנו בדרך אמר אלי אבן בֹּחן בפנים מאירים: שתי דרכים לפנינו עתה ולי אחת היא אם בדרך האחת או השנית נלך ואתה בחר; הדרך האחת תובילנו לעיר לבנה והשנית –

– בעיר לבנה אבחר – מהרתי והחלטתי בטרם כלה דברו.

– עודך עול ימים – ענה אבן בחן בהניעו ראשו.

– אבל אני אדמה כי החסרון הזה יוכל להמנות ברבות הימים – עניתי בלי חמדה, כי כבר קצה נפשי לשמוע שם “עול ימים” כדבר פשע.

– אמנם כן החסרון הזה, חסרון הימים יוכל להמנות, אך המעות אשר תעשה בעת החסרון הזה אספוק מאוד אם תוכל לתקון ולא על זאת שמתי אשם נפשך כי עודך עול ימים, כי אם כי תמהר להוציא דבר בטרם שמעת. ואני אחשוב למשפט כי לוא שמעת שם העיר השנית כי אז אולי בחרת בה –

– אין עיר בתבל אשר שמה ימשכני יותר אחריו מעיר לבנה.

– וגם עיר נבוכה, עיר מולדתך מקום מושב אמך לא תמשכך?

– עיר נבוכה? סלח לי, שגיתי מאד. לוא ידעתי כי לעיר נבוכה תחפוץ לשים פעמיך כי אז בחרתי בה בכל לב כי לראות את אמי כלתה נפשי מאד –. ולעיר נבוכה שמנו פעמינו, וכל לבבי הגה תודה לאבן בחן על כי נחני בדרך ההוא.

לשמחת אמי לא היה קצה בראותה פני וכן גם לשמחתי אני, והשמחה הזאת השכיחתני באמת את לבנה ואת בת המורה, ותודתי לאבן בחן גדלה עוד יותר אחרי אשר עזבתי את אמי, כי הוא הללה בכל פה על ישרה ותמתה, ובשובנו ללבנה הייתי לאיש אחר. אמי ובת המורה היו רחוקות בדרכיהן כרחוק מזרח מהמערב, אמי היתה אשת תֹּם ויֹשר ולבה היה מלא אהבה נאמנה לבניה, לזכרון אשה, לזכרון אבותיה ולעמה ואמונתה, וכל אלה לא היו בבת המורה. ועתה אחרי ראיתי פני אמי ואחרי אשר את פני בת המורה לא ראיתי כמעט כירח שלם, עתה החלותי לחשוב מחשבות במשפט ולשקול דבריה ומעשיה בפלס, ואם כי בלב מלא עודנו אהבה שבתי לראות פניה, אך בצאתי מביתה נהפך לבי מאד עד כי לא הבינותי איכה הוליכתני שולל ימים רבים. בשובי ללבנה היתה ראשית דרכי אל בית המורה ואמצא את בתו לבדה בחדרה. היא מאנה בתחלה לראות פני ואחרי אשר החילותי להצטדק שֻׁנוּ פניה מקצף ותשפוך על עזוז אפה ותחרף אותי ותתנני לבוגד וקל דעת, וגם על אבן בחן עברה כוס חמתה ותנבל שמו ותקראהו: יהודי נבזה! – כל עוד אשר בלעג דברה עמי היה קסם על לשונה לצודד לבי, אך בשמעי חרפות מפיה ובראותי כי היא אשת מדנים הוסרו חבלי הקסם מעל לבי באפס יד. ועתה הבינותי חכמת לב אבן־בֹּחן וישרו בהעמיסו עלי משא לעיפה לבל אחזה פניה ימים אחדים ואז אוכל לשפוט משרים, כי אמנם כן היה. בפעם הזאת יצאתי מאת פניה לבלי שוב עוד לראותם עד עולם והמנוחה שבה ללבי, ולא כחדתי ממנה כי לא אחפוץ לשמוע לא שמי ולא שם אבן־בֹּחן מנאץ בפיה ועל כן אחדל מבקרה בביתה. אולם היא הוסיפה לקצוף ותקרא בגאון: עוד תתרפס לפני ועל ברכיך תכרע ותתחנן מלפני כי אסלח לך –. קצפה וגאונה וחרפותיה היו לי לארוכה נאמנה, ובלב מלא נחת על כי נצלתי מחבלי כשופיה יצאתי את אבן־בֹּחן ללכת אתו לעיר המלוכה, ועד היום הזה ובכל ימי חיי לא אשכח חסד זה אשר עשה אבן בֹּחן עמדי, כי החסד הזה גדול הוא מכל החסדים אשר עשה עמדי, וזאת ראיתי אחרי כן כי השובבה ברחה מאת אביה את אחד האצילים אשר בגד בה אחרי ימים אחדים ויעזבה לנפשה בעיר המלוכה ואחריתה היתה אחרית כל הבנות השובבות…

אולם אדוני, לא אחפוץ להרבות עוד בדברים אודות מקרי ימי לבל אהיה עליכם למשא, ואספר לכם רק את המקרה האחרון אשר לרגלו נטל עלי לעזוב עירי, ואחרי כי גם המקרה הזה יסודתו בשבר הבאֶרזע וגם אותו יכלתי לכנות בצדק בשם גאון ושבר על כן לא אכלאהו תחת שפתי. תורה חדשה יצאה לי מאת האהבה ההיא ומשפט חדש הגה לבי מהעת ההיא בדבר הברית את אשה. ככל הנערים דמיתי עד הנה כי יפי האשה יצליח את בעל נעוריה והאהבה אשר תשקה כוס שכרון היא היא לשד החיים, אבל עתה אחרת ראיתי, עתה התבוננתי לחיי רעי המורה, אשר גם הוא בכוס האהבה אמר למצוא כוס ישועות וחיים ויינו נהפך ללענה וחייו למרים, עתה הבינותי מה אמלל הייתי לולא יצאתי למרחב מחבלי אהבתי אשר בהם נתמכתי. עתה החלותי לשפוט כי האהבה אשר תשקה כוס שכרון היא אך טובה בעתה כיין משכר אך לא לארך ימים. רגע תעלה את האדם עָל ותתעהו לחשוב נפשו כמאשר במאשרים למען הורותו אחרי כן עד עפר, ואם באֹשר נאמן ושלום ושלות השקט יחפוץ איש אז יבחר במנוחה וישמר לנפשו לבל ילך שבי לפני עינים יפות, רק אם יבחר ויתבונן ויתחקה על שרשי רגלי בחירת לבו וידע רוחה ולבה וישפוט כי כמחשבותיה מחשבותיו וחפץ אחד להם, אז רק אז יוכל לקוֹת כי יצלחו יחד בחייהם. וחכמתי אז יותר משלמה ואמרתי לא רק הבל היֹפי כי אם מצודה פרושה הוא ורעה רבה בו, וכמעט יראתי מחברת נשים מני אז, ולולא הזכירתני אמי כפעם בפעם במכתביה כי תחכה בכליון עינים ליום המאשר אשר בו תראני עומד תחת החפה, כי אז אולי הסירותי את הרעיון הזה, לבא בברית את אשה בחזקת היד מלבי, אך החפץ להצליח את אמי לעת זקנתה ולקחתה לביתי הוא נתן בלבי מחשבה לחשוב לבא בברית את אשה. חֹק למודי בבית מדרש דת ודין כמעט כליתי, ואבן־בֹּחן היה לי כאב כמקדם, אף כי לא צפיתי עוד לעזרתו, כי החילותי למשוך בשבט סופר בשפת הארץ ואמצא שכרי בכבוד. ובספורי אשר כתבתי בשפת ארצי עשיתי לי שם בין הסופרים עד כי בני עיר מולדתי החלו להתפאר בי כי בן עירם הנני. בעת ההיא נודעתי לאיש עשיר סוחר בן עירי, אשר לפני עשר שנים אולי גם מאס מהביט בפני ועתה בא לבקש פני בכבוד גדול. האיש הזה היה אחד מהנכבדים בעירי, כי ידע מעט תורה ומעט דרך ארץ ואחרי כי כסף היה לו ויסחר אל ארצות לכן אמרו כי גדול הוא גם בתורה ובחכמה ובדרך ארץ. הוא היה איש שלום, את המשכילים התהלך באחוה ויחנך את בניו בדעת ואת היראים התהלך כרע כאח. לסופר עברי העניק בכל עת נדבתו ביד נדיבה ובמחיר שלישי וששי הרבה מאוד, הוא היה חבר לחברות תומכות השכלה ולחברות אשר תכליתן לרדוף המשכילים בחמה שפוכה, כי על כן היה נכבד בעיני כלם, ואף כי זה פעמים לא שלם לנושיו את נִשְׁיָם בכל זאת לא חֻלל כבודו אף מעט אחרי כי כסף היה לו, כי רק אלה אשר רוששו ולא שלמו המה יֵחָשְׁבוּ כלוים ולא משלמים. האיש הזה רֵעָה לי מיום בואו לעיר המלוכה ואחרי כי ידעתי את כל כבודו בביתו לכן שמחתי גם אני על חברתו. אחרי שנה אשר נודענו איש אל אחיו באו גם אשתו ובתו לראות את עיר המלוכה. בטרם בֹּאן ספר לי בלי הפוגה כי בתו היא חכמה ויפת מראה מאין כמֹה ודעתה בלמודים רחבה מני ים, ואני אף כי ידעתי כי כל האבות יחשבו זאת כי בניהם נעלים על כל, בכל זאת נכספה נפשי לראות פניה, ויהי כבֹאה החלותי לבקר בביתו. הנערה לא היתה יפת מראה אך חן הוצק על פניה ומדברה היה נאוה מאד, לב חכם היה לה אך דעתה בחכמות ושפות לא רבה היתה, ובכל זאת מצאה חן בעיני, ומה גם אחרי שמעי תמיד תהלתי מפיה, כי כיצור נעלה הנני בעיניה וכן בעיני כל אלה אשר קראו ספרי וכלם יתברכו בי בעירי ולכבוד גדול מאין כמֹהו תחשוב לה זאת כי תתהלך ותשיח אתי בבקר בבֹקר, ומדי הוסיפי להכיר אותה ודרכיה כן הוסיפה לקחת את לבבי בחכמתה הרבה ובמשפטיה הנאמנים על אודות דרכי החיים ובשנאתה לכל עדי וגאון עֹשר, כי הוא לבשה בגדים לא כבת עשיר, ובאהבתה למלאכה, ולא התבוננתי כי על הרֹב שמעתי מפיה רק את הרעיונות אשר קראה מעל סְפָרַי או אשר שמעה מפי בדברנו יחד. לי היתה זאת לשמחת לבב לשמוע מפיה ככל אשר חשבתי וחפצתי אשר על כן ראיתי פניה יום יום ודברתי עמה שעות רבות. יחד הלכנו לשוח ולכל בית משחק ושיר, ואבותיה שמחו מאד על זאת כאשר ראיתי בעיני, כי אם בוששתי לבוא יום אחד אז בא אביה לדרוש שלומי ולבקשני בשם אשתו ובתו לבֹא, וכל רואינו ומכירינו החליטו כבר כי עוד מעט ונבוא בברית, וגם אני כזאת חשבתי אף כי לא הוצאתי עוד דבר מפי, כי עיני העלמה הגידו לי דבר ברור את אשר בלבה, וגם בדבריה, אף כי שמרה מאד לשונה כנערה מצניעה לכת, הראתני לדעת כי יקר אני בעיניה מאד וכי כל חפצה להקשר אלי במעדנות נצח. ודרכיה אתי השמיעו זאת לכל, אחרי כי הוא נזרה מכל איש למען דבר אך אתי ובבֹאי הביתה לבשה גיל וכאשר הוקרתי רגלי יום אחד היתה עצובת רוח, ואמה התבוננה לכל אלה ותשחק לפעמים בהביטה בפני אישה.

אמה היתה כבת חמשים, אשר לה יאמר ההמון: אשה חכמה, כי ידעה עת לכל חפץ, ואמנם לבה לא היה ריק מדעת דרכי החיים, אך לגאונה לא היה קצה, בעד הכבוד נכונה היתה להקריב את כל, את אישה ובניה וגם את נפשה, ואחרי כי שמעה תמיד תהלתי בעירי ותחשוב כי גם לאיש אוצרות הייתי, לכן הרבתה תהלתי למען קרבני, ובראותה כי בתה תמצא חן בעיני בקשה בכל עת תֹאנה לעזוב אותנו ונשיח לבדנו. אך פתאום היתה רוח אחרת את הָאֵם ולא ידעתי פתרון מדוע זה היתה כזאת. בכל עת אשר הלכנו לשוח הלכה האם את האב יחד ואנחנו הלכנו יחד, ובפעם הזאת ראיתי כי האם שומרת צל בתה לא תעזבנה אף רגע, וגם הבת שנתה רוחה מאד ולא ענתני אף על דבר אחד מעשרה אשר דברתי אליה, וכאשר ענתה ראיתי כי בכבדות וכמו למרות חפצה ובמבוכה תענני. על הדבר הזה חרה לי מאד ואמר בקצפי: לא אשוב לראות פניהן עד עולם, אך כאשר שבתי הביתה ודברתי עם לבי אמרתי: אין זאת כי אם העצבתי רוחן או הכלמתין מבלי משים, או אולי הוציא איש דבת שקר עלי באזניהן כי על כן רחק לבן פתאום מעלי, ועל כן עלי לחקור זאת למען אדע כי אולי בי העון ואבקש לתקן המעות. בלי חמדה הלכתי ביום השני שמה והנה האם לקראתי ותחל לדבר עמי במאור פנים, אך התבוננתי כי לבה בל עמה, וכה ישבתי עמה כשעה תמימה והבת לא באה החדרה, ואני לא שאלתי דבר אודותיה איפוא היא ואחפוץ לקום ולשוב הביתה, אז אמרה אלי: למה זה תמהר כה ללכת ופני בתי לא ראית חכה עוד מעט ותבא הנה, כי היא לא שמה עוד בגדיה עליה ועל כן לא יכלה לבא עד כה –. אני ידעתי כי בכל עת תשים העלמה בגדיה עליה ברגע אחד, ומה גם בדעתה כי אני בבית, ולא זאת עצרה בעדה מבֹא ברגע בֹאי, ובכל זאת הבלגתי ואותר. כאשר ישבתי שנית החלה הָאֵם להתאונן על דרכי אחינו בערים ההן, כי יביטו באלף עינים על כל מצעדי גבר ועלמה ויאריכו לשונם להגדיל על כל דבר עד כי אין מחבא משוט לשונם.

– העושים כזאת כסילים המה ומי ישים לבו לדברת כסילים? – עניתי.

– לא נוכל להתחכם יותר מכל האדם ואם כל בני האדם כסילים המה אז עלינו לבחר בארחותם –

– האיש החפץ בארחות כסילים יבחר בהן – עניתי בלי חמדה – אך החכם לא יעזוב דרכו מפני קול הכסילים –

– וזאת תהיה לבקרים למחתה לאלה אשר יאמרו להתחכם יותר ולהבדל מכל הקהל, אך למה אדבר אתך בחדות, אגדך פשר דבר ותבין; שלשום הלכתם לבדכם מבית המשחק אתה ובתי וזאת ראו שני אנשים מעירנו ועתה היתה זאת למלה בפי כֹל –. קצף גדול התלקח בחבי בשמעי אמריה, כי איכה תעיז מצח לדבר אלי כזאת ולשים אשם נפשי כמו אני הסבותי בכבוד בתה בעת אשר היא משכתני אחרי בתה בחזקת היד ובעת אשר ראתה אותנו יושבים וכפה בכפה, היא ראתה זאת ותשחק ועתה תדבר אלי כמו עברתי חֹק המוסר בלכתי את בתה לבדנו. ובקצפי חפצתי לענות אותה דבר כאשר עם לבבי אך הבלגתי ואמרתי: מי יודע אם לא ארע להנערה בדברי כי לא אדע עוד מה בלבה אם גם ידה עם אמה או אולי למרות רוחה תדבר אמה כזאת, כי על כן עניתי במנוחה: בעיר הזאת לא יחשב איש זאת לעון אם אלך את נערה לשוח, והדבר הזה לא חדש הוא, כי אלך את עלמה לבדי, ולהפך אם אבקר פעם ושתים בבית אשר עלמה שם ואבותיה ישימו עליה משמר מפני, אז אחדל מבֹא שמה, כי להם לא לכבוד יחשב אם יבקר בביתם איש אשר לא יאמינו בו, ולי הוא לחרפה לבקש שלום אנשים אשר לא יאמינו בי, ומה גם אחרי כי מכירי למאות המה וכלם ישישו לראות פני בביתם בשמחה נאמנה ואם יחסר לי ממספרם אחד או שנים לא ידאב לבי –. פני האשה אדמו כתֹלע בשמעה דברי ואני הכרתי בהם כי היא לא קותה לשמוע מפי מענה גאון כזה ועל כן לא מצאה מלים, וברגע ההוא באה העלמה הביתה, פניה נפלו מאוד ותצטדק כי חלי ראש לא נתנה לבֹא הביתה כרגע – רגעים אחדים ישבתי עוד ואפטר מפניהן ואגמר אֹמר להסיר כל אחוה בינינו ולהבדל מהן, כי אמרתי: אין זאת כי אם הנערה שבה מדעתה, ולא עוד תכסוף לחברתי, ואחרי כי אהבה נאמנה לה לא מצאה עוד מסלות בלבבי, רק חשבתי כי הדבק הזה לא רע יהיה לי, וכל השדוכים אשר דברו בי היו טובים מזה בכסף ובשם על כן נקל היה לי הדבר לעשות כאשר חרצתי ואחדל מבקר בביתן מהיום ההוא. אבי הנערה הוסיף לבקרני בביתי כמו לא נפל דבר ביננו וגם אמה בפגשה אותי בחוץ או בבית המשתה דברה אלי כבראשונה, רק הנערה באה תמיד במבוכה בראותה פני ועיניה עפו לכל עבר כמו בקשה מפלט לה, ואני לא יכולתי לבוא עד תכלית מחשבותיה, אם משנאתה או מיראה מאיש אחר תעשה זאת. אולם בפעם אחת נפקחו עיני לראות אחרת. בשבתנו יחד אל שלחן אחד ואבותיה נדברו את אנשים אחרים מהרה הנערה ותאמר בחפזון: בֹא אלינו ואם אין תסתתר בינתי –. נפעמתי מאד בשמעי אמריה ואקרא אבֹא! ובלילה ההיא באתי שמה ואראה כי תוגתה אשר רחפה על פניה זה ימים אחדים סרה כרגע בבֹּאי וגם האם שמחה לקראתי באמרה: ראו, זה אורח בא אלינו! – אני הצטדקתי כי עתותי אין בידי כי רבה העבודה העמוסה על שכמי, אך שמחתי בלילה ההוא לא רבה היתה כי האם שמרה את בתה ולא נתנה אותה אף רגע לדבר עמי, ויהי הדבר כחדה בעיני ולא יכולתי למצוא פתרון לה. כאשר נפרדתי מבני הבית ותקעתי כפי להעלמה אמרה בחפזון: שונא אחד בליעל ידכא ישרים רבים –. הדברים האלה נתנו בלבי לחקור שורש דבר מי הוא השונא הבליעל אשר ידכא ישרים. אך למה זה ארבה לכם דברים? אספר לכם אחרית הדבר בדברים מעטים, כאשר נודעו לי כל אלה אחרי אשר לא היה עוד בידי לתקן. שונא אחד בליעל היה לי בעיר ההיא, האיש הזה קנא בכל איש וכל משושו היה להפריע שלום אחרים ולהשבית אשרם, איש כזה לא ראיתי מעודי. הוא שנא אותי על כי מאנתי להתרועע אתו, כי ידעתי רֹע לבו כי ישיש לעשות רע ולהוציא דבה על כל איש. והאיש הזה הרבה לדבר רעה באזני על העלמה ועל אביה ואמה אף כי כרע כאח התהלך אתם וימצא עזרתו בהם. מעת אשר שמעתי הדברים האלה מפיו איך ישכין לעפר כבוד איש שלומו וביתו, מני אז חדלתי מדבר עמו ובזאת העליתי אפו יותר, ובעת ההיא מצאה ידו לשלם לי רעה, כי הוא בקר בבית האיש אבי העלמה יום יום ויקח לב אשתו בחלקת אמריו וירבה להשליך עלי שקוצים ולבדות מלבו כל תועבה וכל דבר פשע עלי, אך כל אלה כאין היו בעיני האשה מול החטאת הגדולה אשר טפל עלי כי עני הנני ולא אמצא כל שכר בעמלי ורק בחסד אבן בחן אני חי, כי עבד הנני לו ולמשמעתו אסור, החטאת הזאת, חטאת חסרון כסף היתה גדולה בעיני האשה מכל עון, כי היא בקשה לבתה איש עשיר למען תוכל להתפאר בו, אף אם כסיל־אדם ונבזה יהיה, אחת היא רק אם עשיר יהיה, ובתחלה דמתה כי כבר עשיתי לי אוצרות בעמלי כאשר עשיתי לי שם. אך בשמעה כי לא כן הוא אז גזרה על בתה לבל תוסיף לדבר אלי באהבה. ואף עוד זאת הועילה להקים אותה כצוררת לי, היא היתה אשת גאון מאין כמֹה ותדמה כי כל איש יחשוב זאת לו לכבוד גדול לבקר בביתה ומה גם לשאת עין אל בתה, והיא דמתה כי כאשר תחל להתרחק מעלי כן אוסיף להתרפס ולהתחנן כי תתן את בתה לי, ובראותה כי אני נסגותי אחור ולא הוספתי לבקש פניה חרה לה עד מות על כי ערבתי לבי להראות לה כי אחת היא לי אם אבקר בביתה או אין ובעת ההיא נשבעה באפה, כי לא תתן את בתה לי אף אם אשקול סגור מחירה. בתחלה מאן האב לעשות כעצת אשתו, כי הוא ידע כי שקר הדבר, אשר אמר שונאי, כי אמנם ידי רב לי לכלכל אשה ובנים בכבוד, אך הוא לא מרה מעודו פי אשתו. ועוד זאת כי בעת ההיא באה השמועה משבר הבאֶרזע בוויען ובידו היו שטרי אגודות וויען אשר קנה למען התעשר הרבה יתר מכפי כספו ובכן רושש ביום אחד ויהי לעני, מלבד הכסף אשר הניח למשמרת באוצר המדינה על שם בתו, רק הכסף הזה נשאר לפלטה, ויהי כאיש נדהם. אז מצא שונאי אשר גם רעתו דרש לפתות את אשתו כי תתן את בתה לאיש עשיר גדול, חדל אישים ונבזה מאד איש כבן חמישים שנה אשר שתי נשים מתו לו והאחת ענה באכזריות וישלחה מעל פניו, רק למען לא יבקש את כסף בתה ואז תמצא יד אשה לכונן לו בית שנית בכסף הזה. ועל אפו ועל חמתו נאות האיש לשמוע בקול אשתו אשר הציקה לו מאד בדברים. לשוא בכתה העלמה תמרורים לבל ימכרוה כשבוית חרב, לשוא רבה את אביה כי הוא בפיו אמר לה כי יבקש לתתה לי ועל כן החלה לאהוב אותי ועתה תבחר מות מחיים אם לא תנתן לי. לשוא נשבעה כי תטרוף נפשה אם יאלצה לתת ידה לאיש אחר. שומע לא היה לה. ועל כן בכתה במסתרים ואני לא ידעתי עד מה, כאשר אמרתי, כי מאנתי להשפיל כבודי בפני אשת גאון זאת. וגם זאת היתה לי להרחיקני מביתם, כי בעת ההיא באה עדי השמועה הרעה אל מות אמי, והיגון הנורא דכא רוחי ימים רבים עד כי לא עלה רעיון אחר על לבי. לוא ידעתי זאת כי אז אולי אחרת דברתי והראיתי להם כי גם אני לא אל הכסף עיני נשואות, כי אם לנפש תדרשני, אך העלמה בושה להרשיע את אבותיה באזני וגם שמרוה לבל תדבר עמי, ואחרי כי הוקרתי רגלי מביתם לכן לא מצאה עת לדבר עמי, ובכן קמה ונהיתה עצת השונא והעלמה אֹרשה לבזוי נפשה. כל אלה נודעו לי אחרי אשר כבר אֹרשה, כי אז לא שמו עוד עליה משמר ונפגשה אותי בגן בלכתה לבדה לא יכלה למשול ברוחה ותספר כל אלה לי בלב נשבר אשר דכה רוחי מאד. וזה הדבר אשר הביאני לעזוב את העיר ולנסוע שנה או שתים לארצות רחוקות לבל אראה בעיני את החמס הנעשה לעין השמש ומיראה פן אראה עוד רעות מאלה, ואחשוב למשפט כי כאשר לא תוסיף הנערה לראות פני אז תשכחתני ואולי תנחם וזאת היתה גם עצת אבן בֹּחן מטיבי כאב לי.

אלה המה קצות דרכי חיי, כאשר אמרתי לכם כי לוא חפצתי לספר לכם כלם כי אז לא הספיקה כל עת מסענו, אך אדמה כי תראו בהם כי לא התהללתי במתת שקר, כי אמנם זאת היתה דרכי לבלי התבונן על המקרים אשר עברו ולבלי הוסיף לדאבה על כל אשר לא השגתי, ואדמה כי אך דרך זה הוא דרך אֹשר לאדם: לחיות ולפעל מבלי זכור ימי החשך ומבלי פחוד מימים יוצרו, ואם תודו לי או אין כי צדקתי במשפטי, אך אבטח כי זאת תודו לי כי כתורת שפתי כן היו גם פעולותי –.

דברי המספר הפיקו רצון מאת כל השומעים כי דרך ספורו היה נעים מאֹד, הוא שקל דבריו בפלס לבל יאריך הרבה וגם תנועותיו מדי דברו הפיקו חן ואחרי אשר תולדות חייו ספר לכן לא ערב לבבם להביא המעשים במשפט אם בצדק או אין נעשו, לבד הצעיר אשר מראשית הספור לא ישרה נפשו בו אמר: אך זה הוא ספור בעלי המוסר, בו נחזה אך מלאכים ברגל ישרה אשר לא תמוט אף רגע, אהבת איש לאשתו, אהבת אב ואם לבניהם מוסר מאד נעלה, אך אספוק מאֹד אם אנשים רבים כמהם ימצאו בחיים, ואחשוב למשפט כי נעים מאד לאיש לספר מקרי ימיו אשר אך צדק ויֹשר ילכו לרגלם, אך אתעה בספק אם ערב לב המספר הנכבד לספר תולדות ימיו לוא נמשכה אחריו שרשרת שגיאות ואשמות, שגיאותיו הוא או חטאת אבותיו כאשר עשה התועה –

– שגיאותיו יוכל איש לכתוב אך לא להביע במו פיו, ואין איש אשר לו יהיה עֹז פנים כזה לספר כאלה באזני רבים – ענה רֵעַ זרחי.

– אתה תכנה זאת בשם עֹז פנים ואני אקרא לזאת אֹמץ לב ואהבת אמת –

– אם אֹמץ לב כזה לך נסה לעשות זאת –

– ואתה תדמה כי אבהל ואסוג אחור? נכון הנני לעשות רצונך אם הוא רצון גם יתר היושבים ואַראֶה לך עֹז פני –

– ספר, ספר – ענו אחדים פה אחד.

הצעיר הניע בראשו לאות תודה ויאמר: חפצכם יֵעָש כרגע. אספר לכם בדברים מעטים תולדותי, אך הִכונו לשמוע דברי עזות מאין כמֹהם, ועל כן אקרא גם לספורי שם:

 

י. עַז פָּנִים    🔗

האיש אשר תולדתיו אספר זכה לשם הזה בעודנו ילד, זאת לא אכחד כי זה דרך כל האוילים לכנות את כל איש אשר ימאן להאמין בכל דבריהם ולהחזיק בכל דרכיהם בשם עז פנים, ואיש כזה הייתי מימי חרפי עד היום הזה ואם ירצה השם אהיה כן גם בימים הבאים.

– בן ארץ רומעניה הנני – הוסיף הצעיר לספר בהביטו בעיניו החודרות בהמקשיבים לקולו

– בן רומעניה! – קראו אחדים בתמהון.

– ידעתי אדוני כי תתמהו לראות עברי מארץ רומעניה אשר עודנו חי, אבל אל תשתאו, כי דברים רבים סוככו עלי ויצילו ממות נפשי; האחד הוא כי לא כל היהודים נהרגו, והשני כי לא הייתי שם בעת הזעם, והשלישי… אך אדמה כי גם בשני דברים האלה די כח להציל איש מידי הורגיו. בארץ ההיא נולדתי על ברכי אב לא ישר כי פסח היה, וְאֵם ברגלים ישרות. אבי היה איש נודע בשם, לא רק יען כי קראהו חבל הפסח, כי אם יען כי כסף רב נמצא בארגזו, אף כי איש לא ראה את הכסף הזה ואף לא עיני אמי. את הכסף הזה לא מארצו, ארץ גאליציע, הביא אתו, משם הביא אתו תורה, כי משרת למלמד היה בביתו ויעלה מעלה ברומעניה עד כי היה למלמד ובמחיר התורה הזאת ובמחיר בלויי סחבות אשר קנה במחיר מחיר תורתו מצא כסף אשר רבה ועצם מיום ליום בתתו אותו במרבית, ויען כי לא רִבָּה בנשך כי רק שנים שלשה למאה – לכל יום, לקח נשך, על כן ברכהו ה' ויעשיר מיום ליום. אך גם בעשרו לא גבה לבו ולא הלך בגדולות, לא שנה מלבושיו, ולא בחר בחדרים מרוחים ובכל חמדות התבל בחלה נפשו, כי ידע כי הכל הבל, ולתת כסף להבל שנאה נפשו. אמי היתה אחות איש עשיר, נערה יפה מאד, ועל כן נתנה אחיה לאבי בדעתו כי הזהב יוסיף לוית חן על יפיה. ואבי אהב את אמי מאד, כי על כן התאמץ לאצול מרוח חכמתו גם עליה וַיוֹרֶהָ דעת כי אך הזהב הוא כלי חפץ אשר לא ירקב ולא יכול, לא כן העדיים והבגדים המה כרקב יבלו, ומי חכם ימיר דבר עומד בדבר עובר? אך אמי לא נֵחְנָה בלב חכם להבין תורתו כי על כן התאוננה כפעם בפעם באזני אחיה כי רע גרלה, ומה גם מעת אשר גֻדּלוּ בניה. בנים נתן לה אבי ביד נדיבה אחרי כי המה לא בכסף יֻקָחוּ, אבל מכלם נשארו רק שלשה: אחי הגדול ממני ואחותי ואני אשר אֶכָּבֵד לספר לכם תולדות חיי המעטים. אחי הוא איש בלי חפץ ותאוה מנעוריו כי תורת אבי באה כמים בקרבו, הוא ישב שעות רבות מבלי עשות מאומה ומבלי חפץ לעשות, ואחותי היא בעלת חפץ אשר מעודה לא מצאה חפצה ואני הנני בעל חפץ אשר מצא חפצו כמעט בכל עת. את אחי ואותי שלחו לחדר למלמד טוב אשר כמעט בלי מחיר מכר רֻבֵּי תורתו, ואחותי אחרי כי אבי קוה אשר בימים הבאים תהיה אשה ולא איש לכן לא נתן אותה ללמוד דבר מה באמרו כי טוב יותר לאשה אשר לא למדה כי אך מכאובים וכעס בחיק הדעת ינוחו וכאב מרחם הדואג לשלום בתו שמר אותה מאסון הדעת ולא בוש משברו, ואותה אהב מאד וימתיק עמה לפעמים סוד. אחי לא הלך בגדולות, כאשר אמרתי, ואני קנאתי בנערים אחרים אשר למדו שפה ולדבר צרפתית היתה כל תאותי, וכל יודעי אמרו כי כשרונות לי למצוא חכמה ודעת, כי על כן בכתה אמי באזני אבי ותצק לו מאד בדברים כי ישלחני לאחד מבתי הספר לעיר טשערנאָוויץ. כשמוע אבי את דבריה נבהל מאד ויאמר לקרוא לרופא, ולוא ידע כי ימצא רופא בעיר אשר יעשה מלאכתו בלי שכר כי אז בלי ספק עשה זאת, כי הוא דמה כי היא הֻכְּתָה בשגעון. אבל רוח השגעון הזה שב כפעם בפעם לאמי ויתן בפיה דברים אשר לשמעם אחז בשר אבי פלצות, אך כאשר הסכין באלה נחם נפשו ויצדיק עליו את הדין על הרעה אשר באה על אשתו ולא ענה אותה דבר בדברה אליו יום יום או ענה אותה במנוחה: עשי כחפצך –

– אם כן תן כסף לדבר הזה – ענתהו בשמחה בשמעה מענה כזה בפעם הראשונה.

– כסף? בעת רעה כזאת, בעת אשר מאת אלף אדומים יישכבו למעצבה בארגזי ולא ישאו פרי, בעת כזאת אוציא עוד כסף להבל? מאת אלף אדומים אשר אמרתי כי אמצא על ידם למצער חמשים אלף רבית לשנה, לא הביאו לי אף גרה בשנה הזאת ואני אכסל לתת עוד כסף ואורש ואמות ברעב בראש חוצות? הן לא תבקשי כזאת! – נחומי אמי לא נכמרו על האמלל פן ימות ברעב ותוסף להציק לו בדברים אך שומע לא היה לה, והיא היתה כאובדת עצות, כי אחיה עזב את הארץ ההיא ויבנה לו בית בוויען ולא יכלה אף לשאול בעצתו. אמנם מה יבצר מלב אשה הוגה מזמות? ביום אחד אשר בושה מאוד מדרכי אבי לא יכלה עוד לשאת ולסבול ותשאל במכתב עצה מאחיה, ובעצתו השיגה חפצה ועוד הרבה יתר. בעת ההיא דברו השדכנים באחותי וייעדו את המחתנים לבֹא לראות פני הכלה. אמי בקשה מאת אבי כי יתן לה כסף לקנות נרות נפט, כי בושה להאיר את הבית בנרות חלב, ואבי דמה כי רוח שגעון שני בא בלב אמי, הן מחיר נרות נפט הוא פי שנים מנרות חלב, אבל אמי התאמצה להראות לו כי נרות חלב יקרים מנרות נפט, יען כי נרות נפט לא יהיו לבער עד מהרה כנרות חלב, וכי גם הקמצנים היותר גדולים יבחרו בנרות כאלה. בשמעו כזאת לא משל עוד ברוחו ויקרא: האם תחפצי לתת אותי לבוז בעיני כל? הן גם בלעדי זאת לא יהללו שמי כמפזר כסף ואם אתן עוד להעלות נרות נפט בביתי אז הלא יצדקו באמרם כי כילי הנני מאין כמֹני, כי כן יעשו הקמצנים היותר גדולים – ועצת אמי הופרה, אך כל אלה לא המרו רוחה, כאשר התמרמרה אחרי אשר דברה על לבו כי יתן לאחותי מֹהר חמשת אלפי שקלי זהב, כי בלעדי זאת הן לא יִמָצֵא איש נכבד אשר יבחר בה.

– חמשת אלפים שקלים אתן מֹהר לבתי?! – קרא אבי וישחק – אבל אשה חכמה אַתּ! זאת לא אכחד, חמשת אלפים שקלים תאמרי לתת לבתך למען הביא עליה רעה גדולה, אבל אני אוהב את בתי ואחפוץ בהצלחתה, וידעתי נאמנה כי אם אתן לה מֹהר אז יבחר בה האיש רק למען הכסף, ואני אחפוץ לראות את בתי מאשרה, כי רק למענה באהבתו אותה יבחר בה איש ולא בכספה, לא אביא על בתי רעה! מבשרך חזי גֹרל בתך, אני לקחתי אותך בלי כל מֹהר ומתן כי על כן מאשרה הנך וכל הנשים תקנאנה בך, כה יהיה גם גרל בתנו –

הדברים האלה לא הרגיעו רוח אמי, ומה גם אחרי אשר הפכו המחתנים עֹרף לה בשמעם כי אבי יקפץ ידו מתת מאומה, ואז שפכה שיחה לפני אחיה ותבקש עצתו ועזרתו, גם הפילה עליו פחדים כי אם לא יושיע לה אז תבֹא היא ובניה אליו. הדבר הזה לא ישר בעיני דודי ויתן לה עצה טובה, ובמחיר העצה הזאת נתן אבי לאמי עשרת אלפים שקלי זהב, עצה יקרה! האין זאת? וזה הדבר אשר עשה דודי; הוא כתב מכתב לאמי כי אחיהם הבכור, אשר ברח לאמעריקא לפני שלשים שנה, מת ויעזוב הון עצום, אלפי אלפים כסף הוא יבקש ממנה כי תמכור לו את חלק ירושתה למען יהיה הוא היורש האחד, ואת המכתב הזה שלח ביד איש לאמי ויצו עליו כי אם יבקש אבי לקחת את המכתב כי ימאן בדבר בתחלה ואחרי כן יאות לו, כי דודי ידע כי אבי שמר את אמי ויפקח עיניו על כל מכתב אשר בא לידה, וכן היה, האיש בא ויביא המכתב וישאל לאמי, אז שאלהו אבי: מה לו ולאמי? – והאיש ענהו לתמו כי מכתב בידו למענה, ולא הרפה אבי מהאיש עד אשר נתן את המכתב לו, ואמי ידעה כבר מכל אלה, כי במכתב אחר אשר בא לידה הודיעה את מזמתו. ויהי כקרא אבי בהמכתב וירא כי אוצרות גדולים נכונים לאמי ויפחד פן לא תדע לשים עליהם משמר ועל כן גמר אֹמר לקנות מידה את חלק ירושתה, אך לבל תרבה במחיר החל לדבר עמה במנוחה ואהבה וישאלה אם כסף דרוש לחפצה? והיא ענתהו כי הלא מודעת זאת לו כי תבקש כסף למען שלוח אותי לטשערנאָוויץ או לוויען ולמען תת נדה לאחותי. אז שאל אותה כמה תחפוץ, והיא ענתה כמשתוממת: האם היתה רוח אחרת אתך ותראה כי לא צדקת עד הנה? –

– נלאיתי נשוא מרת רוחך ואת הלא תדעי כי אהבת נפש אהבך ואחפוץ לתת שאלתך – לתודות אמי לא היה קצה ותבקש כי יתן לה כרגע הכסף הדרוש. והוא ענה כי יעשה זאת כרגע אם אך שאלה אחת קטנה אשר ישאל ממנה תתן לו.

– ככל אשר תבקש – ענתה.

– הלא תדעי כי כל אשר להאיש הוא גם להאשה, וכל אשר להאשה הוא גם להאיש וכיס אחד לשניהם, וכל איש הן לא ידע מה ילד יום, מי יודע אם לא תמצאי מציאה גדולה, או אולי תירשי נחלה, ועל כן אם תחפצי להראות לי אות אהבה נאמנה תכתבי ותחתמי כי כל אשר יבֹא עוד לידך, מציאה או ירושה לי הנה, אז אתן לך מאת שקל כסף –

– עתה אבין אהבתך – קראה אמי בקצף – בלי ספק הקשיבה אזנך דבר מה, כי ירושה נכונה לי ועל כן תאמר לקנות אותה מידי בלי מחיר, אך אותי לא תוליך שולל, אכתוב לאחי ואשאלהו אם לא קרה כזאת ואז אאות לדבריך – הדבר הזה לא ישר בעיני אבי כי רעיתו תמאן האמין בו ויוסף להבטיח אותה כי רק מאהבתו אותה ידבר כאלה ורק אות אהבה יבקש ממנה, ואחרי אשר הרבו דברים רבים ימים אחדים נאות אבי בלב נשבר לתת לה עשרת אלפים אדומים והיא נתנה לו שטר כתוב וחתום בטבעת השופטים כי כל חלק ירושה אשר יפול בחבלה לו הוא. אמי אשר פחדה פן יחשוב גם את עשרת האלפים שקלי זהב אשר לקחה מידו כירושה מהרה ותשלח את הכסף לוויען לאחיה ותחכה במנוחה לימים הבאים. הימים הבאים הביאו מבוכה גדולה בבית אבי כי הוא כתב לדודי כי קנה כל ירושה אשר לאמי מידה ועל כן אך הוא יחלוק אתו בירושת אחיו, ודודי ענהו כי כבר ידע זאת כי אמי שלחה לו את מחיר הירושה. אך בדבר הירושה משגה היא אתו כי לא אחיו היה העשיר המת, ואבי הבין כי אך במרמה סבבוהו ויחרוק שן, ועתה חשבה אמי כי הוא הֻכָּה בשגעון. לקצפו לא היה קצה ותחשב למשפט כי בקצפו יגרשנה מעל פניו אך הוא לא עשה כזאת יען כי היא מהרה ותקח אותי ואת אחותי ותברח לוויען. שם נתנה את אחותי לאיש ואותי שלחה לבית ספר, ותחת אשר עד כֹּה חיתה בצער, החלה לפזר כסף מאד עד כי בשנים אחדות כמעט פסה הירושה. אני ככלותי למודי בבית ספר המסחר לֻקַחְתִּיַ לבית אחד הסוחרים בשטרות ובשתי שנים עשיתי חיל עד כי אני הייתי הקונה והמוכר בבית הבאֶרזע ואמצא גם אני עֹשר וחיי נחת. ויהי כשמוע אבי כי כסף רב עשיתי לי כתב לי מכתב מלא אהבה ויהללני ויאמר כי אני נחמתו לעת זקנה ואני אהיה יורש כספו המעט, ואני השיבותי לו בדברי אהבה והתהללתי בעשרי מאד, אז הוסיף לכתוב וירני דרך מוסר לשמור הכסף מכל משמר, ואני נתתי לו תודה על תורתו התמימה ואבטיחהו ללכת בדרכיו כי אראה חכמתו הרבה, ובזאת לקחתי לבו עד כי האמין בי וישלח לי חמש מאות שקלי כסף לקנות גם למענו שטרות, וכה עשיתי, ואחרי שלשה ירחים השיבותי לו אלף תחת חמש מאות ובמחיר עמלי כתב לי אבי מכתב מלא אהבה על כל גדותיו וישבע כי היום ההוא אשר בו קבל מכתבי היה המאשר בכל ימי חייו, ואני ידעתי כי אמת בפיו. ומני אז שלח לידי כסף הרבה לקנות שטרות ואחרי כן נתן לי גם תֹקף ועֹז ללות כסף על שמו וידי כידו. ובאמת הרביתי כספו מאֹד, אף כי לא שמרתי תורתו ואפזר כסף כעפר חוצות. כן היה עד יום בֹא השבר הגדול ואז עלה כל כספי בתֹּהו, ובראותי כי אין כל תקוה לי להותר עוד בעיר וויען לקחתי שלשת אלף כסף בנשך על שם אבי וגמרתי אֹמר לבקש הצלחה בארץ החדשה –. הנה אלה הנה תולדות ימי חיי ויתר המקרים אשר קרו אותי, דברי אהבתי ודרכי חיי אף כי רבים המה מאד בכל זאת אדמה כי לא תמצאו חפץ במו ועל כן לא אלאכם בהם.

השומעים הביטו איש בפני אחיו ככלות הצעיר את דבריו, ולא דברו דבר אף כי פני זרחי ורעו וידעיה העידו בהם כי לא רב נחת מצאו בדברי המספר ובעזות מצחו אשר בה התפאר, לבד אחד מהם אשר אמר: ובכל זאת ספר נא לנו גם מקרה אחד מהאהבה כי בלי ספק אהבת ויאהבוך –

– אם גם יתר השומעים יחפצו בזאת אעשה חפצכם –

– ניויאָרק! – נשמע פתאום קול.

המלה האחת הזאת אשר יצאה מפי רב החובל הקימה כרגע כל הנוסעים על רגליהם ושמחה אין קץ הציצה מבין עפעפיהם. כח לפעמים למלה אחת להפוך לב אחד לרב אדם יחד, חֹפש לאסירי עֹני, שלום להולכים בצבא המלחמה, לחם לרעב וארץ יבשת להולכים זה שלש עשר יום בלב הים, כל אלה יהפכו ברגע אחד כל רגשות הלב ויאחדו לב כל אלה הרחוקים בדרכי לבהם כרחוק מזרח מהמערב לרגש אחד ושמחה אחת. שלשה עשר יום הפקידו רוחם בידי גלי הים והרוח, ועתה ישובו להציג כף רגלם על היבשה. כרגש נער אשר גֻּדַל ימים רבים בבית אנשים זרים וישמע פתאום: הנה שבת לבית הורתך, כרגש נודד בארצות זרות בהציגו רגלו על גבול ארץ מולדתו כן רגש כל אשר התיקו רגלם מהאדמה להנשא על גלי ים, אשר אין לבטוח בהם. הארץ היא הורתנו ואליה נשאף תמיד ואך בה נבטח כבאם רחמניה, בה נשיש בחיים וגם בה נשאף למצוא קבר מבלי הרבות מחשבות רבות כי לא טוב היות לברות לתלעים מהיות מאכל לדגי הים… יד ההרגל תעשה זאת! אמנם כן הוא, אבל האם כל רגשותינו, חפצנו, מאויי לבנו, אהבתנו ושנאתנו וקנאתנו, האם לא כל אלה על ברכי ההרגל יולדו?… האם יעמדו כל אלה אף רגע אחד אם נביאם במשפט ונבקש חשבון להם? המה יחיו וִישַׂמחוּ נפש כל עוד אשר לא תגע בהם יד, אך נניף עליהם מאכלת לנתחם ולהתבונן ליצוריהם, עצביהם ועורקיהם, אז אמנם עין בעין נחזה כל אלה אך – בנבלת פגר…

לשמע שם ניויארק שכחו כלם את שיחתם ויכוננו עיניהם אל המקום אשר כעב קטנה נראה בפאתי השמים למול פניהם, וכמו ארץ חדשה עלתה כיונק לפניהם מגלי הים. שמים ומים נפגשו, גלים ועננים נשקו ויולידו ארץ נושבת, עיר וארמנות ומגדלים, אשר לעיניהם נולדו, לעיניהם גֻדְלוּ ויעלו על. כמו בריאה חדשה לעיניו נבראה וכללה בהדרה תֵרָאֶה העיר אשר תגלה בתחלה לעיני הנוסע הבא בדרך ים, ובריאה חדשה כזאת תקח כל לב גם מבלעדי השמחה אשר תבֹא בו בראותו כי הגיע עד המטרה, ועוד מעט יראה מנוחה מעמל הדרך. זמן כביר עמדו גם מיודעינו המספרים והשומעים ויביטו נוכחם עד כי נגלתה לעיניהם כל העיר ההומיה הזאת. ואז זכרו כי עת לאסוף כליהם ובגדיהם, וינטשו איש לעברו, ואחרי רגעים אחדים עמדו שנית יחדו איש מלתחתו בידו נכונים לרדת.

האניה עמדה הרחק מהחוף ואניות קטנות נגשו אליה להוביל את האורחים העירה. שלשת האנשים אשר שחקו בקלפים לא הרחק מהמספרים וישמעו ספוריהם דברו בתחלה דברים אחדים את רב החובל ואחרי כן התיצבו, בצד דלת האניה. אחימות הקטן אשר עזב את חברתו זה ימים אחדים היה הראשון אשר בקש לקפוץ מהאניה, אך אחד משלשת האנשים אחזהו בערפו ויאמר: עמוד! – הוא החל לצעק ולחרף והאיש ענהו בנחת: דֹם ואם אין אשים כבלים ברגליך – נוסעים רבים התקבצו וישאלו פשר דבר ויתמהו, ויגשו אל רב החובל ויקראו: איכה יתן לאיש לתפוש רעהו על אניתו, הלא כאדמת אמעריקא תחשב? ורב החובל ענה במנוחה: על גנבים לא אגין.

והשוטרים ספרו לכל הנאספים איך נלכד בשפתיו, כי הוא במו פיו ספר כל חטאותיו באזני רעיו, ולולא זאת כי אז אולי בקשוהו ימים רבים ברחובות ניויאָרק. הנתפש בכה רב בכי ויחרף ויקלל רע לב כל בני האדם כי ירדפוהו חנם ולא יתנו לו מנוחה, גם על רֹע גֹרלו שפך זעמו, אך כל אלה לא הועילו לו, כי הושיבוהו בתא מתאי האניה ויסגרו הדלת בעדו.

הצעיר בקש להתבולל בתוך ההמון בְּדַבֵּר השוטרים אל ההמון אך גם הוא נתפש בכף, על פי פקודת אביו אשר שלח דברו אל השופטים כי בנו זיף שטר על שמו. אך הנתפש לא נלחם ולא בכה, כי אם שם פניו בשחוק אל חבריו אשר אתם התרועע ויאמר: ראו אדוני! מה רב טוב לב אבי ואהבתו אלי עד כי שלח שומרים לְלַוֹתֵנִי בדרך פן יקרני אסון, ובלי ספק יבקש לתת לי ירושתי בחייו כי על כן שלח להשיבני אליו – אך לא רק על שני אלה מהחברה עברה כוס המשפט כי אחריהם נלכדו עוד שלשה מהחברה אשר היתה לנגד עינינו מיום עזבה את האמבורג, ואז נודע לכל כי האנשים האלה אשר שחקו בקלפים היו מרגלים מבית המשפט ובידם היו צל צלמי כל הבורחים אשר עשו עול או רמיה בביתם. אך הקטן והצעיר המה במו פיהם גלו על עונם בספרם תולדות חייהם, וזאת הועילה להשוטרים לקחת את לב רב החובל כי יתנם לעשות חפצם.

זרחי עמד כאבן דומם ולא נועז להרים רגל אף כי ראה כי אין שטן לנגדו. רעהו אחז אותו בזרועו ויאמר למשכהו אחריו, אך הוא ממקומו לא מש ואחרי אשר האיץ בו רעו אמר בקול פחדים ודממה: החפץ תחפוץ כי אהיה לבוז בעיני כֹל, טוב טוב לי כי אמסר נפשי בידם, ואיש לא יראה חרפתי –

– האם שב רוח השגעון שנית לפעמך? נסה נא, לך התרפס לפני השוטרים כי יובילוך ותראה אם לא ימאסו בך, המה ימצאו חכמים ממך דים – אבל בראות רעהו כי גם דבריו אלה לא הועילו הלך לו אל אחד השוטרים ויאמר: למה תחשו? הן הפושע זרחי פה לנגדכם ומדוע לא תשימו עליו משמר? – השוטר שחק ויאמר: אנחנו נתחתן רק בעשירים ובכפו לא דבק מאום, על כן נחשוב זאת לחרפה לנו גם לארח לחברה אתו –. זרחי לטש עיניו ויפער פיו כי לא האמין למשמע אזניו כי לא לבד כי לא יתפש בכף, כי אם גם השוטרים הנוראים האלה יפערו פה לדבר בלעג. ברגע ההוא נגש גם בלשן, אשר היה עצוב רוח מאד בכל הימים האחרונים אל השוטרים ויאמר: הנני בידכם – השוטר הטהו הצדה וילחש דבר באזניו ובלשן הכה כף אל כף ויפול מתעלף.

– גם אותי קחו, קחו גם אותי – נשמע פתאום קול יוצא מגרון נחר – גם אני עשיתי גדולות, עוד לא תדעו מי אני –. פני בן־דוב, כי הוא היה הקורא כאשר יבין כל איש, הפיקו זועה, כי כמעט בלי הפוגה שתה לשכרה מלבושיו מגֹאלים, שערותיו פרועות ובלכתו נע ונד.

זרחי ורעהו וידעיה ובלשן נסעו יחד אל אחד מבתי המלון, כי גם אחרי אשר נוכח זרחי לדעת כי לא ירדפוהו וכי כבודו חדש עמו בעיר וויען בכל זאת מאן לשוב ביום ההוא כי אחרי אשר בא אמריקה בקש לראות את העיר הגדולה ניויאָרק, ומה גם בשמעו מפי רעו כי גם בלשן ישוב לוויען בשובו לאיתנו.

בלשן היה חולה ימים אחדים מרֹב רגשות נפשו ובעת ההיא הלכו הרעים יום יום להתבונן על הדר העיר המהללה ההיא.

ואמנם כל יקר תחזינה עיני בן איירופא בהעיר הנפלאה הזאת, עיר אשר בה נחזה מעשי אנוש ותחבולותיו, כשרון המעשה ותוצאותיו, פעולות ידי העת החדשה והחֹפש הנאמן כאשר לא נראה אף באחת מערי איירופא. כשכור ינוע הגר בימים הראשונים ברחובות הקריה ההומיה, עינו לא תשבע מראות ואזנו לא תמלא משמוע, גם ישיש על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, ולא ינחם על כי הפקיד נפשו שלשה עשר יום בידי הגלים. אמנם כה יחשוב רק לב איש אשר לא בידים ריקות בא שמה, אשר ידו תמצא לאכול לשבעה ולמצוא מנוחה בבית מלון, ויבטח בלבו כי עוד לא אזלת ידו משוב לארצו אחרי אשר הרוה עיניו במחזה החיים החדשים, או כי רב חילו להציב לו יד ולתקוע יתד במקום ההוא, אך לא כן הנה רגשות האיש אשר מעמל ותלאה, מצרה וצוקה חש מפלט לו אל ארץ המקלט הזאת ועוד לא ידע במה ישלח ידו, איפו ימצא משען החיים? עיניו לא תחזינה המחזות הנעימים אשר לפניו כי אם מרגע לרגע יביט לאחריו, והנה ים אין קץ שם גבול לדרכו, סך בעדו לבל ישוב על נקלה בדרך אשר בא בה, אזניו לא תשמענה שאון החיים כי קול אחר ישביח את כל קול, הקול הזה ירעים באזניו: מה ילד יום? מה תהי אחריתי? במה אֹחז למצוא טרף? – בין רבבות תולעים תמצא גם תולעת אשר זה עתה נספחה על חברתן מחיה, אך בין רבבות אנשים אשר יבקשו טרפם כבד מאד לגר לחלק אתם. ינסה נא כפיר אריות לפרוץ אל מאורת לבאים לחלק אתם טרף אם לא יהיה הוא טרף לשניהם, ואף כי איש גר אשר יאמר לפרוץ אל מאורת כפירים… וכמאורת כפירים תראה העיר הזאת בעיני הגר אשר בטנו תחסר. לחלק אתו במה שהביא בידו ימצאו רעים רבים, אך אוי אוי לו אם מטה ידו, אז איד ורעב נכונו לצלעו, אז חרפה ובוז יכסוהו, אז בתת הרעב קולו עֹז ידֹם היֹשר, קול רגש מוסר יחבא, צדק ומשפט יכסו… הרעב יהפוך משה תמימה לנמר אכזרי, יגאל ידים נקיות בדם חמס אוכל הכל קרב ולב האיש אשר בו אוה מקום לשבת עדי יהי לברות לשניו… כמה בוגדים וחומסים אשר על הרע כפים הקיאה אותם ארצם באו שמה, ובחזקת היד השיבום השוטרים על עקבותיהם לעמוד למשפט, וכמה ישרי לב אשר משפטם נגזל בקשו מחסה למו שם ויהיו כעושקיהם, כמה עזבו ארצותיהם מצרה וצוקה ואת כל עמלם הביאו אתם לארץ החדשה ויקוו למצוא מחסה ומפלט ושם מצאו קברם כי אחרים אשר בידים ריקות באו עשקו חילם. מי ימנה מספר כל אלה? ומחשבות כאלה תעלינה על לב הגר אשר על ימין ועל שמאל יבקש לו מקור מחיה ואנשי מרמה כצנה יעטרוהו להוריק כסו או לספחו אל הכהונות ככהונותיהם. אבל מחשבות כאלה לא עלו על לב מיודעינו אשר לא בקשו להציב להם יד, ולא העמיקו חקור לתהום המעשים הנעשים לעיניהם, רק על ההרים הרמים העוטפים בר העוטרים את התהום הרבה הזאת…

כאשר כבר שבעה עינם מראות הזכיר ידעיה את רע זרחי כי עוד לו לספר את אחרית העלוי אשר אמר לספר. והוא ענה: עתה אעשה זאת בחפץ לב, עד הנה בקשתי תאנה לבלתי עשות כדבר הזה לבל אכאיב את לב בלשן, אשר הוא באמת אחי העלוי, כי אחרית העלוי היתה נוראה מאד. ובצדק יכלתי לכנות את הספור הזה בשם גאון ושבר, כי גם הגאון גם השבר היו גדולים מאד אך אני אקרא לספור הזה

 

יא. אַחֲרִית גָּאוֹן    🔗

העלוי הנודע עתה בין כל גדולי עשירי וויען ופאריז בשם האציל הר־גאון – – –

– האציל הר־גאון הוא הוא העלוי ואחי בלשן – קרא זרחי בתמהון.

– כן הוא, האציל הזה הוא העלוי, אשר גבר בעשרו ומה גם בשנים האחרונות כאחד העשירים הגדולים, עזב את פאריז אחרי אשר לכד את אשת חרמו בפח ויביא עליה הרעה הנוראה. אשר על כן היה לדבת רבים וכל נשות הגבירים חלו ורגזו מפניו וימאנו לדבר אתו בקהל, וישב לוויען. שם ראה עלמה עבריה משוררת בבית השיר ותחשק נפשו בה וַיִוָדַע אליה, כי להעשירים נקל הדבר מאד להודע אל עלמה כזאת, אחרי כי נטל עליה להפיק חן מאת אצילים כאלה, ואם אין, לא תעלה מעלה מעלה. ואף כי הנערה הזאת היתה ישרה ומצניעה לכת לא כיתר רעותיה, בכל זאת קבלה את השוע הזה בביתה בפנים מאירים. והוא בקרה בביתה יום יום אף כי נוכח כי לא תמכור את כבודה לו גם בעד כל הונו, ותהי להפך, כי הדבר הזה משכהו עוד יותר אליה בעבותות אהבה, עד כי נהה לבו אחריה מאד ולא יכול לעזבה אף יום אחד.

בתחלה בקש להרבות לה מתנות ולהושיבה בהיכלי חמד, אך היא מאסה בכל אלה, כי אם אותה לשבת יחד את אמה הזקנה ואת שני אחיה אשר היו סוכנים בבתי מסחר גדולים. ובחפצו להראות לה אותות אהבה, כי היא לא האמינה בדבריו ובשבועותיו אשר נשבע לרגעים כי אך בה חיי רוחו, הושיב את אחיה הגדול כראש סוכני ביתו בפאריז, והשני מאן לעזוב פקודתו, כי אמר לאחותו: עלי לשמר עליך ולא אעזוב את העיר עד אשר ישוב אחי הגדול, כי עוד אח אחד היה לה עובד בצבא המלך.

כה עברה כשנה תמימה והקול יצא בוויען כי הר־גאון יחפוץ לבוא בברית את המשוררת, כי כן הגיד לאחד מרעיו במו פיו, ואמנם לא דבר יקר הוא כי גם אצילי ארץ ורוזנים מבטן יחטפו להם מן המחוללות, או מן המשוררות בבתי השיר. ואף כי אציל כזה אשר יחשו תמול הוא, וכל יודעיו ידעו כי על שלבי זהב עלה מעלה, ועל כן כבד מאוד לו הדבר למצוא לו רעיה כפי חפצו, אחרי כי עוד יזכרו את אשר היה לפנים, אבל בתתו ידו למשוררת אז ידע כי יצא ידי חובתו לכבודו, כי מהן לא ידרש לא כסף ולא יחס משפחות רק שם טוב, ואחרי כי שם טוב מאין כמהו יצא להעלמה לכן גמר אֹמר כי אין טובה ממנה, ומה גם באהבתו אותה.

וגם העלמה ידעה זאת ותחל האהבה לו למצוא מסלות בלבבה ותנזר כמעט מכל יתר משחרי פניה למען תמצא חן בעיניו. ובעת ההיא נטל עליו לעזוב את העיר על ירחים אחדים ואז בא לדרוש שלומה ולהבטיחה בכל דברי אהבה, כי היא נשמתו ורוחו ועד עולם לא ישכחנה, והעלמה האמינה הפעם ותשבע גם היא לו כי אך הוא יהיה בחיר לבה, ולאות אהבתה נכונה היא לחדול מבֹא לבית השיר אם זה הוא חפצו, אך הוא ענה אותה כי בה יבטח לבו, אף אם בין פריצים תתלונן כי לא תשחית דרכיה. ובדבר הזה הָרְאֲתָה לדעת כי אמנם בכל לב יאהבנה אחרי כי יבטח באמונתה ולא יפחד מכל. אבל תקותה האריכה כהבטחון אשר בטח בה, אך לא אוכל להרשיעו רק אותו במעשהו זה האחרון, כי גם ידי נבלים אחרים היו במעל.

דרך רֹב מכתבי העתים בעיר וויען לא נכחד ממך, זרחי, כי אתה אשר עבדת בבית אחת האגודות ראית לרגעים פני הנכבדים האלה, אשר יסובבו עיר, ובאשר יריחו כסף שם המה ויוציאוהו מידי אדוניו בחזקה בהפילם עליו בלהות כי אם לא יתן על ידיהם וקדשו עליו מלחמה ויורידו אותו ואת מסחרו עד עפר, ואם יקפץ איש ידו מהם אז יהמו ככלבים כל היום עד כי יכו ביתו לרסיסים, או עד ירים תרומה גדולה, אך רענו ידעיה אולי לא ידע זאת ועל כן אתאר לפניו בדברים מעטים דרכי הלוחמים בעט האלה.

העט עשתה גדולות בימינו, היא הורידה כבוד הנביאים הנבלים המתנבאים בשם אמונה אשר דכאו ארץ מאות שנים, היא שברה זרוע עריצים ותתן הכח למשפט צדק בגלותה חרפת מעותי משפט, היא נתנה לדל תקוה לריב ריבו בקהל נגד התקיפים ממנו בכבוד ועֹשר, אשר על כן עלינו להכיר טובה לעט סופרים כי היא הוצאתנו מאפלה לאורה ומעבדות לחֹפש, אך גם היא נשחתה עתה, ככל דבר טוב בתבל אשר לא יעמוד בטובו ימים רבים, כהאמונה אשר אולי מלפנים היתה כוס נחמה וכהחרב בידי גבורים אשר היתה חֹסן ישועות לרב אדם ואחרי כן נהפכו לנגעי בני אדם בנפלם בידי רשעים אשר עשו אותן לכלי זעם למען מצוא תאות נפשם, כן היתה גם העט כחרב בידי מרצח. לא רק אלה אשר יצאו להלחם בעד יושר וצדק יחזיקו בה, לא רק אלה אשר קֹראו מבטן להיות אור עמים יניפו אותה על שונאי משפט, כי אם כל עצל אשר ימאס במלאכה, כל נבוב לב אשר לא למד דעת ולא ידע עד מה אם אך תמצא ידו לכתוב שתים שלש דלתות בשפת הארץ, ואם גם בשגיאות רבות, יעשה את עטו לחרב גאותו ולמקור מחיתו. וכותבים כאלה נמצאים לאלפים בעיר וויען וכלם יבקשו לא לבד לחם לנפשם כי אם גם היכלי עֹנג ומרכבות מרקדות. כי על כן ישימו משמר על כל דרכי איש, יתגנבו כשועלים בפרצים לרגל בדרכי איש וביתו ומשלח ידיו, עד כי ימצאו בו ערות דבר ואז תמצא ידם להריק את אוצרו. כל אשר יעשה איש בחדרי ביתו, את אשר ישיח עם אשתו ומאכל שלחנו כל אלה לא נכחדו מהמרגלים האלה. ואם לא ימהר לחסום פיהם ברסן זהב אז אוי אוי לו כי אין נסתר מחמתם. אך יתר מעל כל האדם שמו עיניהם בהאגודות ומיסדיהן ובמשחקים בבמה והמשוררים והמשוררות, כי אלה יפחדו מאד מפני העט, בדעתם כי בידה להרימם על ולהושיבם עד דכא, כי על כן מצצו כעלוקות דמי האנשים האלה. בבֹקר בבֹקר יסדו מכתבי עתים חדשים רק בדעתם כי ימצא איש אשר ישלם להם שבעתים במחיר מהללם, או לחסם בעד קללתם, למאות נולדו זבובים כאלה אשר על דם רעיהם חיו במרמה ונלוז, ואחרי כי כבד הדבר מאד להסתר מפניהם לכן כפף כל איש ראשו כאגמון לפניהם וישא את עלם. גם העלמה המשוררת אהובת הר־גאון עשתה כזאת בתחלה בחפצה לעשות לה שם ותעניק מכסף משכרתה שֹׁחד להמכתבים האלה לבל ישפילו כבודה עדי עפר בטרם עוד נודע שמה ואז לא תרים עוד ראש, וכן תעשינה אף אלה אשר כבר יצא להן שם על פני כל התבל מיראה פן יתנפלו עליהן וימירו כבודן בקלון, אך אחרי אשר בטחה בלבה כי עוד מעט ותצא למרחב מחבלי המענים האלה, כי לא תוסיף עוד להשמיע קולה בבית השיר כי אם כגברת תשב ספונה בהיכלה וכל יד עַוָּל לא תשיגנה אז השיבה פני אלה העלוקות בבוז ותמאן לראות עוד פניהם, ויתעברו בה אחדים מאֹד ומה גם אחד הנודע בעזות מצחו כי גדלה מאד הוא בעל המכתב העתי “התרנגול” אשר הרבה עמל ואון וכחש בעשר שנים הרבה יתר ממאה כהני היעזואיטים בכל ימי חייהם. האיש הזה חרה אפו בו מאד על העלמה אשר השיבה פניו ותמאן לתת לו מהלכים בביתה וישבע לקחת ממנה נקם נורא, וגם בצע את זממו.

אחרי עבור שני ירחים והאיש הזה ידע כי הר־גאון ישוב היום או מחר הביתה, כתב במכתב עתו דברים אחדים על הצניעות, ויספר כי תמצא בעיר עלמה משוררת יפת תֹאר ומצניעה לכת, כי על כן תגור יחד את אמה הזקנה ובזאת לקחה לב אחד מגדולי העשירים אשר בעיר, כי האמין בבֹר לבה, אך לוא היה הגביר הזה בעיר כי אז אחרת ראה, כי אז נפקחו עיניו לראות כי שר אלף ימלא פקודתו באמונה בעת אשר הוא הלך בדרך למרחוק. ואמנם לא לפלא הוא, כי שר האלף הזה יפה עינים הוא ועובד עבודתו באמונה, כי העשיר בקרה אך לפעמים ושר האלף לא יעזבה ביום ובלילה, ואם יבוא פתאום העשיר אל היכלו אשר קנה למען אהובתו בלילה אז ימצא בלי כל ספק את שר האלף יושב את אהובתו ויחד ילעיגו לו – כאלה כתב וישלח את העלה אל הר־גאון. וכל איש יבין מה רב קצפו בקראו כאלה ברגע שובו הביתה, כי על כן לא התראה את איש ויגמר אֹמר לרגל בלילה ההיא בבית אהובתו, וככל הכתוב על הגליון ראה בעיניו, כי אהובתו ישבה יחד את שר אלף ויאכלו ארוחתם בנחת ובטרם יצא מאת פניה נשקה מנשיקות פיו. חמת קנאה ונקם בערה בלב הר־גאון בראותו זאת בעיניו ויחפוץ לפרוץ אל חדרה ברגע ההוא להגיד לה דרכה על פניה ולהפר האחוה ביניהם, אך הרגיע רוחו ויאמר: אחכה ואראה עוד אולי שגיתי – כי הוא אמנם אהב את העלמה ויחפוץ הצדיקה ועל כן אמר: אולי התעוני עיני ויחכה לערב ביום המחרת, אך גם בערב ההוא ראה את אשר ראה אתמול, ואז נשבע לתת נקמתו בה.

ביום המחרת בבקר בא פתאום לחדרה כמו לא ידע דבר, והעלמה בראותה פניו מהרה ותפול על צוארו ותחבקהו בכל עזוז אהבתה, אך הוא הדפה בעברה ויכנה בשם בוגדה וסוררה ואשת נאופים –.

כשמעה זאת התחלחלה מאד ולא קם בה רוח לדבר דבר, והוא בראותו מבוכתה הוסיף עצמה ויקרא: אכן נגלתה תרמיתך, כי על כן אין לך פתחון פה, דרך זמתך לא נכחדה ממני, ואת לכי בדרך תאותך ואת כבודי אציל בגלותי חרפתך לעין השמש –. הדברים הנוראים האלה הפיחו בה רוח חדש ותתחנן ותבך כי יגיד לה מה עול מצא בה? – אך הוא הדפה שנית בגשתה אליו ויצא בעברה מהבית בקראו אחריה: עד עולם לא תראי פני –

הנערה ישבה כל היום ותבך תמרורים כי היא לא ידעה את אשר כתב אודותה איש ריבה בשבתה כל היום בביתה ותנזר בימים האחרונים מרעיה ורעותיה, כי על כן לא פקח איש את עיניה על הדבר הזה. וברֹב צרותיה כתבה מכתב מלא אהבה ותחנונים אל אוהב נפשה ותתחנן כי ישוב אליה וישמיעה מדוע זה נהפך פתאום לאכזר לה – אך הוא היה כלא שומע ולא ענה אותה דבר, וכן כל מכתביה אשר כתבה לו שבו ריקם, והוא לא ענה אף דבר. אז התאוששה ותכתוב אליו רק המלים האלה: בא אלי היום כי דבר גדול בפי לגלות את אזניך ואם לא תבֹא ידוע תדע כי תנחם בכל ימי חייך – ואת המכתב הזה שלחה ביד אמתה ותצו עליה כי תחכה למענהו. בקראו הדברים האלה אמר כי יבֹא בערב. ובערב בא והיא הוסיפה שנית להאיץ בו לגלות לה מדוע זה רחק לבו ממנה פתאם והיא לא תדע כל עון בנפשה – אך גם בפעם הזאת עמלה לשוא כי הוא התבונן בה בלעג ובוז ויאמר: כל דבריך לא יועילוך, כי אבזה ואשקץ צלמך כבוגדה –

– אם כן אפסה כל תקוה לקנות לבבך לי כאשר כל לבבי מלא אהבה לך? – שאלה אותו.

– אפסה כל תקוה ולשוא תשחיתי אמריך, שירי שירי נֹעם כאלה על אֹזן עוגביך – ענה ויקם ממושבו ללכת.

– חכה עוד מעט. אך רגע ואשיב לך כל אשר נתת לי בימי אהבתך אותי, כי אם אין לבך אלי אז גם כל אלה כצנינים בעיני –

– את תאמרי להתעות אותי בדבריך אלה, למען אדמה כי לא אל כספי וזהבי עיניך נשואות כי אם אלי, אך שוא כל עמלך כי לא את איש כמני תמשוך בחבלי השוא –

– כלה ונחרצה היא איפו – קראה נערה ותבוא החדרה להביא עדיה אשר נתן לה ובראותה כי הוא חפץ לעזוב הבית עמדה בפניו בצד הדלת ותקרא: דע כי אהבת עולם אהבתיך ועד הרגע האחרון היתה אהבתך מקור חיי, ובמותה מתה גם אני – וברגע ההוא שמה צלוחית קטנה אשר הוציאה מחיקה אל פיה ותשת ממנה ותפול אחור.

– חיה בנעימים – נעו עוד שפתיה בעת אשר כל בדי עורה קמטו ופניה שנו. כמכה רעם עמד הר־גאון רגע על עמדו ויבט כחולם על כל הנעשה, רגע אמר כי גם זאת אך מרמה כי תחפוץ להוליכו שולל אך בראותו כי היא תפרפר ותשאוף רוח כמו הושם מחנק לצוארה אז קרא בקול לעזרה. לקולו מהרה המשרתת וברגע הביאו רופא, אשר ברֹב חכמתו הכיר כרגע כי היא מתה. הר־גאון נס כמנוסת חרב מהבית אך עונו רדפהו ואך בקש לעלות למרכבתו והנה גויה נופלת לרגליו מבעד החלון מהמכפלה השניה. כחולם בהקיץ התבונן בהגויה והנה היא גוית הזקנה אם אהובתו אשר בשמעה כי בתה שמה קץ לחייה התנפלה מבעד החלון מרֹב מצוקתה. ולמחרת יצא הקול ותהום העיר כי על ידי הר־גאון נגזרו שתי נפשות מארץ החיים.

– אבל אני אחשוב למשפט – קרא ידעיה – כי חנם טפלו עליו עון, כי אמנם לא ידיו היו במעל הזה, כי אם ידי העול אשר הוציא הדבה.

– אמנם כן הוא, אבל גם הוא לא ינקה מפשע, גאונו היה למכשול עון לו. הוא אשר בגד בנשים רבות בימי חייו לא יכול נשוא בגד אשה ומבלי חקור ודרוש התקצף והתגעש בגאונו בשמעו כי אהובתו בגדה בו וידיחנה באכזריות חמה לכן דמה עליו יטוש וחרפתו לא תמחה –

– אבל האם אין שופטים בוויען ליסר רשע כרשעתו, הלא אך העול המכתב כתבי און עשה רצח לעין השמש והוא ינקה? –

– ומי זה יביאנו במשפט? ומה הוא העון אשר יגיד לו שוטנו במשפט? הוא כתב כי עלמה מצניעה לכת בגדה באוהבה, ואם קצרה ידו מהצטדק ולאמר: אמנם כן היה, או שגיתי במשפטי, או לא על העלמה הזאת הניפותי עטי כי אם על אחרת וכהנה רבות, אנחנו כלנו נדע כי הוא היה המרצח, אך ליסרו במשפט קצרה יד איש –

– אמנם צדקת כי איש כזה ירבה הרע הרבה יתר ממאה כהני און, אך מה היתה אחרית הר־גאון? –

– ביום המחרת בבֹקר צוה להכין לו הכל לשים לדרך פעמיו, ובעודנו עושה הנה והנה, והנה שר האלף אשר ראהו יחד את אהובתו בא לחדרו. למראה פניו נבהל והשתומם, כי איכה יעיז מצח האיש הזה אשר על דעתו הסב בכל אלה לדרוך על סף ביתו? ועל כן הביט בו בשממון רגעים אחדים ולא דבר דבר, גם שר האלף עמד ויתבונן בו בדממה. הוא נלאה נשוא מבטו ויקרא בֹרגז: מה תבקש ממני? –

– דם אחותי! – הרעים שר האלף בקולו אשר נשמע עד למרחוק.

– אחותך? מי היא אחותך? – שאל הר־גאון בשממון.

– אחותי היא האמללה אשר מידך נגזרה ודמה ודם אמי מידך אבקש.

– היא אחותך? –

– אחותי מלדה ומבטן, אחותי האמללה אשר נפלה בידי מעול כמֹך, אשר איננו שוה גם כי יעלה שמו על דל שפתי נפש טהורה כמֹה, והיא אהבת עולם אהבה נפש נשחתה כזאת, ועוד יום אחד לפני מותה הזכירה שמו כשם אחד השרפים.

הדברים האלה הלמו ראשו ויך כף אל כף בקראו בנפש מרה: הוא אחיה, הוא אחיה ואני הסבותי בנפשה. אמנם לך הצדקה כי מרצח הנני ועליך לדרוש דמה מידי, הרגני נא הרוג ולך תהיה צדקה –

– אני לא אגאל ידי בדם נבזה כזה, יהרגך מוסר כליותיך, ימצה דמך הנֹחם ולא אני, קרא זה ותדע פשעך – ובדברו הוציא מכתב קטן מצלחתו ויניחהו לפני הר־גאון. הר־גאון לקח המכתב ויקרא: ידי פנינה כתבוהו –

– הס! בן תֹּפת, אל תזכיר בשם הקדוש הזה – נתן עליו שר האלף בקולו, אך הוא לא שעה אליו ויקרא בו: אחי היקר! סלח לי על העול אשר אעשה לך בעשקי ממך את אחותך האהובה לך, אמאס בחיים אחרי שמעי שמי מחלל בפי אוהבי אשר גם במותי לא תמות אהבתי. סלח לי וסלח לו, כי אדע נפשו כי נתעה להאמין בדברי מוציאי דבה. אל נא תשים אשם נפשו וסוכך על אמי ונחם את אַחַי –.

הר־גאון לא יכל לענות דבר לשר האלף מרוב מצוקות נפשו רק הוציא את העלה אשר עליה כתובה הדבה הרעה על אחותו. שר האלף בקראו עזבהו כרגע, כי נוכח לדעת כי ידי אחרים עשו העול הזה, וביום ההוא עזב הר־גאון את וויען לנוע בערי איטאליה. בוויען אמרו כלם כי ברח מיראה מחמת שר האלף אשר יעדו לקרב, אבל באמת לא כן הוא, כי אם מוסר כליותיו לא נתן לו מנוחה, כי עתה הראה לדעת מה רבה היתה אהבת האשה אשר נְתָנָהּ למות.

בעת אשר הוא נדד באיטאליה ומכאוב לבו עמו, באה השמועה גם עד פאריז ותקח אזן ראש סוכניו הוא אחי אהובתו את אשר עשה לאחותו וישבע לקחת ממנו נקמת דם אחותו, ועל כן הביא מבוכה בספרי החשבונות ויוציא קול כי דרכי מסחרו יגעים וידו קצרה משלם לנושיו. כל אלה אשר שטרותיו היו בידם הגישו עצומותיהם לבית המשפט ובכן שמו חותם על האוצר וספרי החשבונות עד אשר יבֹא שמה. ויהי כאשר נודע לו הדבר מהר לבא לפאריז, כי אך כבודו כעשיר גדול עוד נשאר לו, ועתה ראה כי גם הכבוד הזה יגלה ממנו. בשובו ובראותו כי חותם צר הושם על אוצרותיו לא יכול עוד נשוא חרפתו ויסגר בחדרו כל היום וכל הלילה וימאן לדבר את איש דבר, ולמחרת בבֹּקר מצאוהו מת במטתו, כי שם קץ לחייו וגאונו ועשרו בכדור עופרת.

בצואתו צוה כי החלק השלישי מהונו ינתן לשלשת אחי אהובתו ושני חלקים לאחיו. את הכסף אשר לקח אחיו מאוצר האגודה שלם כבר בהיותו בוויען ובכן הסיר מעליו חרפתו ועתה שמהו ליורש הונו, והאח הזה, הוא בלשן כאשר ידעתם, לא ידע דבר מכל אלה, ואני גליתי לו אך שמץ דבר מאחיו ועתה נודע לו כל הדבר על ידי השוטר, וזה הדבר אשר הפילהו לערש דוי. אך עתה הוא עשיר גדול כאחד מגדולי העשירים, כי חמשה עשר מילליאָן הניח אחיו אחריו, ואולי יעשה טובה בכסף הזה יותר מאשר עשה אחיו, כי ראה בעיניו אחרית גאון –.

רע זרחי נותר באמעריקא לערוב מערבו, ובלשן אשר שב לאיתנו לקח את זרחי וידעיה אתו לשוב לוויען כי אמר לתת אותם לסוכנים על אוצרותיו, גם את בן דוב אשר היה כגבר אין איל לקח אתו לנהלהו בלחם. שם בלשן הגביר נודע עתה כאשר נודע שם אחיו לפני שנה, רק כי הוא לא בדרכי אחיו יבחר ללכת ולא יעשה קטנה או גדולה בלתי אם שאל בעצת סוכניו אוהביו הנאמנים. את בן־דֹב לא יכירו עד היום מי הוא, ואיש לא יאמין לדברו אשר יאמר כי רק בעצתו נהל את בלשן ועל כן היה לעשיר גדול. הצעיר בשובו לוויען יצא לחפשי, כי בעת ההיא מת אביו וירש הונו, ולא נחשב לו עוד השטר אשר כתב על שמו כמזכיר עון, וגם הוא יִכְּבֵד עתה על פני כל יודעיו. אחימות הקטן ישב במשמר ובכל זאת ידע את ערכו וישנא את כל היהודים תכלית שנאה הרבה יתר מאז, כי מלבד הרעות הגדולות אשר עשו לו היהודים זעומי נפשו מיום הולדו, עוד הֵרַע לו יהודי אחד הנקוב בשם זרחי אשר הסיתו לספר תולדות חייו, ויהודי שני, הוא השוטר אשר תפש אותו בכפו.

הבאֶרזע תוסיף להפיל חללים בבֹקר בבֹקר, רֹב השטרות תמו או כבלויי סחבות יחשבו וגם יתר השטרות בדרכיהם ילכו, אשר על כן יש תקוה כי עוד מעט יתם גאון ויחדל שבר.

תם.