א    🔗

אבישג ויוסף דמו לאח ואחות בקלסתר פניהם הנאים, צחות עורם והדר קומתם. בהבדל גיל של ארבע שנים. המסתכל בהם רקק שלוש פעמים ורטן: “שם ה' עליכם, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, זוג שהוכרז עליהם מן השמים ארבעים יום לפני יצירתם”.

היא היתה בת מולא־אברהם שיושבי־קרנות כינוהו: ‘אבירם’ על אבירות לבו וקשיחותו כלפי אחיו הדל, אחיה, שכינוהו: ‘אחירע’ – אביו של יוסף.

מולא־אבירם היה רב נכסים, תגר מכובד גם בין שאינם בני־ברית אשר החליקו לו לשונם ודיברו נכבדות בביתו: “מולא אברהים הן אתה מעורב עם המוסלמים ואהוב עלינו, אבישג שלך תילקח אחרי כבוד ותאושר בחייה עמנו בעולם הזה ובג’נה – אך תאמר: לא אללה איל אללה, מוחמד רסול אללה…”

אחירע מכה ידו לכלכל לבדו את משפחתו רבת הפיות, ויוסף בנו בכורו היה לו למפגע משהוציא אותו אביו מן ה’מדרסה' להיות לו לעזר. בעודו באיבו, אפפוהו שטופי־זימה כצרעות ונאלץ להשיבו למקומו, בהתנצלו לפני ‘הרייס’: “אדוני, כתוב: ‘אם אין קמח – אין תורה. אם אין תורה – אין קמח’. מוטב שימלא כרסו בתורה – שמא בזכותה יהיה לנו גם קמח”.

כלו עיניו בצפייה ליום שהבן יתבגר. כשניצב זה לימינו, גבוה משכמו ומעלה, אם כי טרם מלאו לו שש־עשרה שנה – זלגו עיניו דמעות בהודיה לבורא יתברך. אבל תוחלתו נהפכה עד מהרה למפח־נפש. הפעם הנכריות, שהיו רובן בבחינת נשג"ז, עשו כדרך בעליהן, כל אשר הציע להן קיבלו מידו כאבן־חן, ובנסותן לפרקים לעמוד על המקח – התכוונו להרבות עמו שיחה ולבסוף הוסיפו לו פרגית, מנין ביצים ספל שמנת וקלת פירות.

הן עגבו עליו תכופות: “יוסף, אתה מוסלמי ואנו נגנוב אותך מאביך”, ולצלילי־צחוקו המהדהדים כענבלי־זהב – הגיסו לבן, טפחו על גבו וקיללוהו: “עיניך תתעוורנה, יוסוף, תמות בנעוריך”.

זהרה האלמנה, בעלת מלונם, קידמתם בשער: “ערב טוב” והוסיפה: “חירע, סור אלי לרגע ואתה יוסוף, אל תצא מפתח הבית עד שוב אביך, ראה הזהרתיך!”

אחירע ניחש את הרע המתרחש לבוא, וצעד בעקבותיה בברכיים כושלות, כי מדי פעם היתה מקדימה לגלות אזנו על מזימת הצוררים. “חירע” – אמרה “מחר, השכם בבוקר, השב את בנך הביתה, והלילה אל יצא לאַמַת־המים להשקות את האתון, או למלא כדים”.

“הן בני תמים וטהור עינים כמלאך” – הצטדק אחירע בחלחלה.

“בטוחני בזה, חירע, הוא יהודי נאמן כמוך. אבל אשמות הנשים! אולי אין להרשיע גם אותן, נשים משולות לפרחים רווי־טל שפותחים גבעוליהם לקרני־חמה של שחרית, אך בעליהן המנוונים, מזי־’הבפור' (אופיום) שחומדים גם את האתון – בעוד הם פגרים מתים בחייהם – חרצו משפט סריסים עליו לנקר את עיניהם ולהכותו נפש. יודעתני כמה קשה לך בלעדיו ומה מאד אתה זקוק לו, שמעת שנלוה אליך נפתחו לך שערי־ברכה, עיניך קורנות כימי־עלומיך וחיוך אושר מרחף על שפתותיך. אני רואה בוקר בוקר שאתם יוצאים עמוסי מרכולת ושבים בערבים טעוני כל טוב, אבל אלה הם כמין אתנן לנוי הנפלא של יוסוף, אל תעמוד על דם בנך יחידך!”

 

ב    🔗

“אבא, נצא מן המקום הארור הזה. האין עוד כפרים שנוכל לחזור עליהם?” – חרד יוסף אל אביו ששב מאצל זהרה שחוח, עיניו דועכות ופניו ללא רוח חיים.

"בני, הניתן לנו להימלט מתחת שמי־ה'? מקוללים אנו במכה שלא כתובה בתורה, כשבויי־ציון שהרומאים היו אוסרים אותם אל כרעי מיטותיהם ליהנות מזיו פניהם בשכבם ובקומם. הנוי הזה שהבורא בכבודו פיאר בו את עולמו – הופך להיות לנו לדראון בגלות.

מולא־אבירם נד לאנחות אחיו על גורל בנו ופסק: “עושר שמור לבעליו לרעתו”.

“לו היה לי עוד בן” – התלונן אחירע – “רק גולגולות שחורות חנני הקדוש ברוך הוא, הודו לה' כי טוב, אסור להתריס כלפיו, אשא דום את עולי לבדי כאשר עד כה, אך מה יעשה יוסף, הישוטט בחוצות? הלא עוד כשנה יגיע לפרקו, בעזרת ה' – במה ישא אשה, ואיככה ימצא דרכו בחיים בידים ריקות?”

“אחיה! אתה מגבב שטויות וחוסר אמונה!” – נזף בו מולא־אבירם – “בעוד שנה אולי יופיע משיח צדקנו, שנית, חניך מדרסה, בעל תושיה כמותו, בן פורת יוסף, שיודע צרפתית, פרסית טורקית וערבית – ישוטט משועמם בחוצות! ישכור לו בשוק פינה זעירה ויתלה שלט: ‘תרגומים ובקשות בכל השפות’, והבוטח בה' חסד יסובבנו”.

“הזהרתיך!” – סנטה בו מרים רעיתו – “אל תשפיל כבודך ללכת אליו, הוא אח לצרה ואת בתו יעד לברנש כמותו, שאלוהיו – עגל הזהב, ואתה טרם תכיר את אחיך גם אחרי שזרקה שיבה בזקנך. יוסף שלנו יסתדר, אם ירצשם, בלי תמיכתו וימצא בת זוג נאה וחסידה מאבישג בתו”.

“אינני רוצה להימנות עם שונאי־ה' כעני ובעל גאווה” – הצטדק אחירע. – “לא ביקשתי מאחי עזרה וגם לא את יד בתו, אך שפכתי נפשי באזניו, הן אב אחד לשנינו ומשד אחד ינקנו, וחוץ מזה הייתי נבוך וביקשתי את עצתו”.

“עצת אח…” – לגלגה מרים – “שלא מצא מקום לבן־יחיד של אחיו בין המון פקידיו…”

מקץ שלושה־ארבעה ירחים עבר יוסף למשרד מרווח יותר וריפדו בשטיח נהדר כי רבו לקוחותיו מאד, ביחוד עירוניות שהפשילו רעולתן לעיניו וחשפו פניהן המפורכסות ואכלוהו בעיני־רשפים. הוא היה מדוכא מאד מהתנכרות דודו – אם כי משתכר היה פי־שבעה מהנכבד שבפקידיו. צחוקו, השובה לבבות, היה קופא פתאום על דל שפתיו, נבוך בשיחתו ומבטו תועה למרחקים, ובשובו הביתה בערבים, כושל ושקוע בעשתונותיו – הופך דומם את חריטו התפוח אל כף הורתו ומשתקע בתירגום הבקשות ששירטט שבע טיוטות ביום וטרם ניסחן כיאות.

אחירע ידע נפש בנו וחרד עליו פן תחלש עליו דעתו והנכריות יוציאוהו לתרבות רעה, חס וחלילה – על כן שב למעונו מדי שבת בשבת להנחותו ביראת שמים ולהסיח דעתו מיגונו, אך עם פרידת הנשמה היתרה, בברכת הבדלה, פצחו יחדיו “במוצאי־יום מנוחה”, ובעיניהם – דמעות.

אותה שעה הגיפה מרים את הדלת ושלפה ממטמונים צרור הכסף של יוסף והניחה על השולחן בפנים צוהלים והודתה: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ליוסף שלנו יש כבר כדי ציץ זהב, ענק ואצעדות לכלתו, רק יזמין לו ה' אשת חיל, נאה וחסודה כמותו, בזכות אליהו הנביא”.

אחירע ניגב את עיניו וחייך כלפי רעיתו הנבונה, ששוקדת להשכיחם את עלבונם, ומנה את הכסף ואת דינרי־הזהב ונשק את יוסף בברכת כהנים ומילא דברי־אשתו: “שבח לאל! יש די והותר גם להוצאות החתונה”.

“אתם פושטים את עור הציד – בטרם לכדתם אותו” – התריס יוסף כלפיהם והסתגר בקיטונו – מתלבט בין יאוש ותוחלת ומחכה בכליון עיניים לחג־הפסח הקרוב, כי אחוות דודו התבטאה בשני לילות ‘הסדר’, כאשר הסבו שני האחים בראש השולחן ועקרות הבית לימינם ולשמאלם, אבישג למולו, ואחיותיו – בינו ובין אמו. דודו הניף בצהלה את האפיקומן העטוף במפה ירושלמית, רקומת ‘הסדר’ ואושפיזין עילאין וקרא חגיגית: “מי כאן הנאמן והגיבור לשמור מטען של ארבע מאות גמלים דינרי־זהב?”

“אבישג! אבישג!” – צווח יוסף, ואחיותיו מילאו אחריו: “אבישג”!

“אבא, רק יוסף בעצמו”, לחשה אבישג, בהסמיקה כמו ורד וריסיה הארוכים האפילו על אישוניה החולמים־עמוקים.

היא נלוותה אל אחיותיו שארבו לו לחטוף את ‘האפיקומן היקר’, אבל הוא דחף את שלוש אחיותיו בתנופה אחת וצד את שתי־ידיה הרכות בימינו לצלילי צחוקה העליז שהידהדו באולם כרננה.

העליצות והגילה הגיעו לשיאן בשעה שהוא שר: “אז רוב נסים הפלאת”, ואבישג ואחיותיו ענו כמקהלה: “וי־הי ב־ח-צי ה־לי־לה…”

שנתו נדדה כל הלילה בגעגועים לאותן השעות ובחרדה לבאות, כי היא לא הסבה אשתקד במקומה אלא רק בשעת הסעודה, בראש מורכן, לא השתתפה עמו בנטילת ידי־המסובים ולא נכחה במסירת האפיקומן ולא שרה – האם נרמזה, או אך בושת עלומים היא?

 

ג    🔗

הכנסת כלה היתה מטרת חייו של מולא־אליהו הישיש ועיניו פקוחות על בחורי־ישראל שהגיעו לפרקם ומתמהמהים לקיים מצות פריה ורביה. משנכנס אדר הוא חש בעצמותיו את לבלוב האביב ויצא לפעלו ותמך ליתומות מ’קופת אליהו' שלא התרוקנה מעולם. לשאלת הסקרנים: “מולא־אליהו, מניין לך כל־כך הרבה כסף?” – חייך והשיב: “יד אליהו הנביא נגעה בקופה – על כן הנשואים שזיווגם מן השמים זכאים ליהנות ממנה והם מאושרים עד זקנה ושיבה, בעזרת ה'”.

הוא היה ראש המזמרים והמהוללים בסעודות ‘שבע־ברכות’, אם כי הגיע כבר לגבורות. הוא דיבר נכבדות גם באבישג.

מולא־אבירם היה מתקצף על ידידיו שרימזו לו על יוסף בן אחיו כחתן לאבישג, ורטן: “הדיוטות שוזרים נימי־משי עם סיבי־יוטה! אמנם הוא בן אחי, אך מי אמו? – בת רבי הכתף שפרורי־קיבר תקועים בחפת־מכנסיו ולועסן ברחוב ככלב”. אבל חייך כלפי הישיש ומזג לו יין: “תזכו למצוות, מולא־אליהו. הלא היא מאורסת כבר לגד, בן מולא־יעקב. נא לברך ‘בורא פרי הגפן’ לשמחתם”.

הלה ליטף הגביע, שקוע בהרהוריו: “מה ראה זה להלבין פני אחיו ברבים ולבחור בשחצן כמותו שחשוד ב’בפור' (עשון האופיום), סומק חולני על פניו, צוארו שקוע בין כתפיו, בולטות רק פימותיו החלקלקות והוא נמוך כשלשה טפחים מאבישג”.

חבטה מחרידה מבעד לדלת המוגפת הפסיקה את שטף הרהוריו. אבישג התעלפה למשמע אזניה והיתה גונחת אובדת־חושים, ובשוב אליה הכרתה – עיניה העצומות זלגו דמעות ללא פוגה והתלבטה בסיוטים עד אור השחר, כשחטפתה שינה טרופה.

“אנחנו שופכים דם שניהם” מילמלה גולי באזני בעלה, בצאתם חרש מקיטונה של אבישג רצוצי־גו ועיניהם עששות מבכי וליל שימורים.

“חכמת נשים!” – ליגלג מולא־אבירם – “ומשוגת ילדונת שחשקה נפשה במחבתותיה המפויחות של מרים”.

“אבל הם גדלו יחד כזוג יונים”.

“די די! ראשי מתפוצץ!” – שיסע אותה מולא־אבירם. – “גד הרכין ראשו לבשורת אביו, ובתי שטרם מלאו לה ארבע־עשרה תמרה את פי!”

“כבשה תמה זו יודעת להמרות פה?” – התיפחה גולי – “היא… איזה אברך לא ירכין ראשו לפניה, בלי עין־הרע!”

“שקר החן והבל היופי!” – הרעים בקולו מולא־אבירם, עוקץ גס כלפי אשתו הנאה וטרק הדלת אחריו.

התכונה הרבה לכלולות, מדידת מחלצות לאין־ספור והתאמתן לעדיי־הזהב שהמטירו על אבישג חתנה וחמיה מלא חפניים, והכיבודים לאורחות שנהרו אל הכלה כל היום – הטרידוה עד לשיכחת עצמה, אך בוקר בוקר היא נפעמה משנתה הטרופה לפולמוס שבין הוריה – ונזכרה יעודה ושוב התחלחלה.

מולא־אבירם נזף ברעיתו: “למען השם, גרשי את כל התופרות והרוקמות האלה שמקצרות את ימי!”

“אבי אבישג” – לאטה היא – “הלא אסור לתפור בימי העומר”.

“גם אחרי החופה אפשר למלא את הבית בסמרטוטים אלה”.

הם החרישו בצאת אבישג מקיטונה, פניה נפולים ושפתיה צפודות כתבן. מולא אבירם נשק לה והיא התרפקה עליו בלב ולב ונשקה גב ימינו וליוותו עד שער החצר – בהתכוונה לפגוש את יוסף, שלרוב יצא גם הוא באותה שעה.

מחר ערב חג־הפסח. הבתים נוצצו מנקיון. הבריאה עדתה שלל גוונים וזלפה בשמיה לחלל הנהרה. כנפי־רננים פצחו במקהלה והתעלסו שיכורי־זוהר. אילנות קורנים זקפו צמרתם הרעננה כלפי שמי־תכלת שעמקו מאד.

מולא אבירם השכים לשוק לפקוד נכסיו ולחלק לפקידיו מתת החג.

אותה שעה נלפת יוסף על יצועו ונשך בשרו מהמית לבו. רגע אחד חרץ משפטו: “נקם אקח מן הנבל. כל עושרו יהי מדרס לרגלי ביום עברה!” – ומשנהו נתקשרו בעיניו דמעות על הוריו האומללים, בהמיר בנם את דתו, אנה יובילו חרפתם?…¹

מרים חשה אל בנה, מיששה את מצחו ואמרה: “דיברת מתוך חלום, נפשי כפרתך”.

“חלום חסר־פתרון, אמא”.

“אל נא, בבת עיני, אל תתן לבך ביד הרוח. יודע־נסתרות יפתור כל חלומותינו לטובה ואנו נודה לו לבסוף”.

“אמא, איני יכול עוד לשאת עיני אל רעי. אני אתנקם על עלבוני!”

“חלילה לך, נשמתי, מהעלות על נשמתך מחשבת פיגול! אין לשים לב ללגלוג הריקנים. אם אבישג היא בת זוגך – יתרחש נס והיא תשוב אליך מתחת החופה ואם לא – אושרך בא יבוא, אם ירצשם. קום נא, אור עיני, וקנה לך תלבושת נאה לחג, הבא עלינו לטובה”.

אבישג חיכתה בשער, כדרכה יום יום, כמלוה את אביה. אך הפעם בגדו בה ריסיה והאפילו על עיניה ויוסף דבקה לשונו לחיכו, בראותו אותה לבדה, מה מאוד רצה להקדים לה: “בוקר טוב” לבבי וביטוי הולם נוסף, אך בהיפגש מבטיהם כהרף עין – נחשפו צפונות לבותיהם, היא נסוגה בברכיים מועדות, הסתגרה בקיטונה ועיניה פלגי מים, והוא התלבט כסהרורי בחוצות נכרים עד לביתו של שייך פרכאד הקאדי ופתע הידהדו באזניו אזהרות אמו: “חלילה לך, בני!”.

אבישג הסבה במקומה, בליל הסדר, כמימים ימימה, למרות נסיון אביה להרחיקה מעיני־יוסף ולהושיבה בין הבנות, בלחשו באזניה:

“את כבר נערה מאורסת, ברוך השם, ועליך להצטנע”.

“מה פתאום?” – היא התיפחה – “אסור לי לשבת במקומי!”

גולי מחתה את דמעת בתה בנשיקה ואמרה: “בתי תסב לימיני”.

יוסף נשא את הסיר בשמאלו ואת הלגין בימינו והמגבת על שכמו לרחוץ ידי־המסובים. אבישג לקחה ממנו את הסיר והמגבת, כנוהגה מעודה. היא לא נמנעה גם מטקס האפיקומן, אך יוסף לא נגע בידה הפעם.

ההגדה נסתיימה מהר. לשוא הנעים קולו מולא אבירם בפירוש הנסים והנפלאות, לשוא הפציר בבנות לתת קולן בשיר. דומיה שררה כבבית האבל.

היין הפיג מעט את עצבותו של יוסף והוא פצח בקולו הנעים: “אז רוב נסים הפלאת”, והמסובים ענו במקהלה: “וי־הי ב־ח-צי ה־לי־לה”. בבית האחרון: “תאיר כאור יום חשכת לילה” רעד קולו ועל לחייו הבהיקו דמעות כאגלי־אש. מרים הורתו מחתה אפה חרש ואחיותיו ואבישג וגולי התיפחו עמם.

“האם תשעה באב הלילה?!” – נזף בהם מולא אבירם.

 

ד    🔗

הם לא התראו עוד. נאסר על אבישג לצאת מפתח הבית עד יום כלולותיה, ואותן דמעות של ליל החג שנבעו מלבבות נשברים – נתנבאו פרידה עולמית.

יוסף הוציא את מרבית כספו על שעון זהב כצפורן אצבעה של אבישג ומסר לביבי־דבורה, רעית מולא־אליהו הישיש, שנתכבדה לקלוע הצמה הראשונה של הכלות להגישו לאבישג יחד עם ברכתו שחקוקה עליו באותיות זעירות: “יהיה רצון שגילה ואורה יהיו מנת חייך. אנא, שאי נא על לוח לבך שי דל זה מבן דודך לזכר תום נעורינו”.

ממחרת יום החופה נפרד יוסף מהוריו ואחיותיו. אמו התיפחה: “אנא פניך מועדות, בבת עיני?”

“אל אשר ינחה הבורא. אנא אל תעצריני, אמא! הטוב לך לבכות על מת מאשר להתגעגע על חי?”.

“עיני תתעוורנה!” – היא התגודדה על שידה – “אבל מתי תשוב?!”

“אולי בעוד שבוע, ואולי בעוד שנה, רגלי מוליכות אותי אל אשר לא אדע, אולם לבי עמכם ושוב אשוב”.

היא סובבה ימינה לראשו וטפחה על ראשה – להיות כפרתו, לפפה זרועותיה לצוארו והצמידה ראשו ללבה וקוננה: “עיני תכלה על ארחך – עד בוא תבוא”

אחיותיו התחרו עמה ואביו מחט חוטמו חרש ועצר את לשונו מתוכחה.

“גם אתה בוכה, אבא? הלא נשאת חרפה בגללי והייתי עליך לנטל מעודי”.

“בני בני, אתה פאר חיי ותקותי!” – הוא גיפּפו והרוה לחייו דמעות ונשיקות והוסיף: “לא אנסה לנחמך שוא, רק הימים יגלידו את הפצעים. ‘אשרי הדם שעבר עליו לילה’, אבל כיבוש היצר – היא הנחמה. אתה גבר, בני, ועליך להתגבר על זלעפות החיים”.

יוסף התרוצץ בחוצות כסהרורי, שעות רבות. שבע פעמים עבר על שער הארמון של שייך־פרחאד הקאדי ונסוג. כנטות היום פגע בישיש שזקן שיבתו יורד על פי מדותיו. פניו האבהיים צוהלים ומעיניו הקורנות נשקפו לב טוב ואצילות־נפש בהשיבו לו: “עלייכם הסלם ורחמת אללה וברכתו” בסבר פנים, בחמדו את יופיו והדר קומתו לחתן לגולנדום בת זקוניו שמלאו לה כבר שש־עשרה.

“יהודי אני ורוצה להתאסלם” – פלט יוסף בנשימה אחת.

“ואנכי דמיתיך למוסלמי מבטן ומלידה” – ענה לו הקאדי – “בודאי שזרח עליך אור האמונה. העידה: “לא אללה אלא אללה, מוחמד רסול אללה, עליאן – ולא אללה” ויש לך חלק בג’נה (גן־עדן) ככל אומת מוחמד”.

“אבל יש לי שאלה בטרם…”

“היכנס בני” – שיסעו הקאדי – “סעד לבך עמנו ותתיישב דעתך עליך, – ואז תשאל כל אשר בלבך”.

יוסף התחלחל: “הישיש הזה מתכוון לטמא את נשמתי בנבלות וטרפות – לגדור בעדי בעולם”, ומילמל בקול שפל: “לא אהין להסב עם הוד קדושתכם כל עוד הנני יהודי”.

“אל־נא, אל־נא! הנך בעיני מאמין תמים ובסעדך לבך, – תתחדש בקרבך רוח האמונה באמת”.

כתום הארוחה חייך הקאדי כלפיו: “צויתי להאכילך מזונות ‘כשרים’ – עתה גלה דעתך, בני, ואל תכחיד ממני דבר”.

“בן יחיד אני להורי, אח לשש אחיות” – אמר יוסף בקול חנוק מדמעות – “האורשה לבקרם לפרקים?”

“זוהי כל שאלתך, בני? הן כיבוד הורים הוא אחד מעשרת הדיברות שאללה ציוה למוסה בסיני, והוא אחת המצוות החשובות באיסלם המבורך, לכבד הורים אפילו הם תועי־דרך, אלא שחייב המאמין להוכיח משוגתם בפניהם”.

הוא הבחין שלא האמונה הוליכה אברך כמותו אליו – אלא אהבה נכזבת – על כן שקד לרדות את הפת בעודנה חמה, לרכוש חתן מהודר לגולנדום ונפש לאיסלם, קיבל אותו כמזכירו בערכאה, פינה לו יציע נאה ורחב ידים בארמונו והרשה לו להינפש גם ביום שבת לשינון החוקים וספרי־דת שהוא בחר לו ולימדו והעלים עין מארחו ורבעו.

יוסף לא חש כל תמורה בחייו – אלא שינוי מקום מאפלה לאורה, קאדי ששמו היה לחרדה ליהודים – מקרבו כבן ואינו ממחה בידו על שום נוהג יהודי. פעם מצאו באחת הפינות הנידחות בביתן, בצל ארז ענף², מסתתר ושופך נפשו בתהילים, ספר שהיה גונזו בחפתו, הלה הגישו לשפתיו בחרדת קודש ואמר: “מזמורי דהוד, עליו התפילה והשלום”.

יוסף היה אכול געגועים על הוריו, התגנב אליהם בלילי־שבתות, נשק ידי־הורתו שנמוגה בבכי למראהו, קידש על היין מבעד לדלת נעולה, קיים סעודה ראשונה של שבת כהלכה ואמו ציידתו בבשר ודגים לסעודות שבת הנותרות, כי בימות השבוע לא באו אל פיו תבשיל ובשר והתחננה בדמעות שליש: “שוב בני, שוב ונוס ירושלימה ואנו נעלה בעקבותיך, אם ירצשם…”

הוא התייפח עמה וניחמה: “אני אשוב, אמא – אחרי נקמי את עלבוני…”

בצאתו מעמה – לבו היה מתחתך שנוסף לאבלם עליו בושים לצאת מפתח הבית ואביו לא שב לנווהו מאז ואחיותיו נמלטות מפניו וחרדות למגעו.

 

ה    🔗

אבישג זבה דם בחודשה החמישי וככלות אונה פקחה עינים עששות, מיששה את השעון שעל חזה, ניסתה להגישה למו פיה ותוך כדי כך פרחה נשמתה.

אחירע התגנב באופל אל אחיו לנחמו באבלו ובינתיים טען מה שטען והלה נתן לו כל אשר שת עליו כדמי־נחלתו וליווהו בדמעות בדרכו לירושלים.

אותה שנה חל חג־הפסח בשבת, לב יוסף נקפו פן ליל ‘הסדר’ הפך לאבל למשפחתו – בהעדר אבישג ובלעדיו, הוא שחה מבעד חומת חצרים – והנה הד נעימת אחיותיו ואבישג. כמעט עטפה עליו נפשו מתמהון: “האם אבישג חיה, או נטרפה עלי דעתי?”. הוא התפרץ פנימה מבוהל – והנה מקהלת ילדי־השכנים מסובים יחד עם הוריהם להשכיח אבידת השכולים בשמחת החג, ולהופעת יוסף פצחו בצהלה: “הנה אליהו הנביא בא!”

מולא־אבירם השיב לו “מועדים לשלום” והזדקר לקראתו, אך קומתו התמירה – שחה לעפר, הוא הגביה זקנו שהפך שיבה ונשא אליו עיניים דועכות שתוגה עמוקה בהן. אימצו אל לבו ונשקו והכניסו לקיטון של אבישג, הגיף את הדלת והושיבו על ערשה העטויה שחור והתייפח: נשארתי שכול וגלמוד, גם הוריך עזבוני ועלו ירושלימה מבלי יכולת להראות פנים בחוץ וגם לי אין מקום כאן".

“כל זה באשמתי, הלא כן?” שיסעו יוסף בחירוק שיניים.

“אני מודה באשמתי” – התוודה מולא־אבירם בדמעות – אנחנו פשענו ומרינו, אתה לא סלחת – אנא תן לי לסיים – אחר כך יש בידך לדונני בארבע מיתות בית דין".

הוא קם ושלף מבית גנזים שבכותל ארגז כבד, פתחו והניחו לרגל יוסף וגנח: “זהו כל עדיי־הזהב, זכרון אבישג אשר הענקתי לה, וכל המתנות של מולא־יעקב וגד האומלל שמאז אסונו מוטל על ערש דוי ומפרפר בין חיים ומות, הכל מוקדשים לך והא לך תעודה על כל נכסי שהעברתים על שמך כי אין לי יורש זולתך. קח גם אגרת זו שאביך הניח בשבילך”.

הוא מרר בבכי והמשיך: “בני, זו היתה גזירת עליון שהכביד לב פרעה להפליא מכותיו ולהרוג את בכורו”. הוא מחט אפו והוסיף: “אנא, מחל לנו אשר חטאנו לך וחזור בך – טרם נטמעת בין הנכרים ערירי ללא שאר ומודע. הבט עלי והתנחם, לך עוד תקוה בחיים ואני יורד ביגוני שאולה. רחם על הוריך שגם הם שכולים באין מי שיקרא אחריהם ‘קדיש’…”

יוסף חש שליבו מתפלץ מכאב, מילמל בקול חנוק מדמע: “כל המתנות והעדיים יהיו ל’קופת אליהו', גם דמי הכתובה וכל אשר הניחה א–ח-רי–ה א…” הוא פרץ בבכי מר ולא עצר כוח להוציא מפיו את שם אבישג. חטף איגרת אביו ויצא מבלי דעת אנה, ראשו כהלום יין ובלבו – חושך. הציץ עוד פעם אל נוה הוריו ששמם ועיין באיגרת לנוגה הירח: “אוי לי, בני! איני יודע איך להחל ובמה לסיים. עיני כלות מגעגועים עליך ואיני יכול לראותך – פן תיטרף עלי דעתי. נפשי יוצאת להסב עם בני, עם יוסף, עוד שבת אחת בטרם אמות – ולא ניתן לי, כי ייני – נסך למגעו, אוי לי! הבני אתה? הן כתוב: ‘שארית ישראל לא יעשו עוולה’, איך זה עלתה על דעתך מחשבת פיגול זו לטרוף נפשך באפך על מאווים שהם כאפר ברוח! איה נושאת אהבתך עתה ובמי תיקום נקמת עלבונך? היא שוכנת עפר, והאיש אשר דימה שיאושר עמה – ימיו ספורים ודודך אביר־הלב, שמאס בך מפני דלותנו – הנהו כלי שבור ללא תקנה. – הנה תכלית המאווים, הגאווה, העושר, העלבון והנקמה, ואתה אייכה! במה אסיים? בשלום? הן שלום שמו של הקדוש ברוך הוא! העוד לי תקוה שתשוב אלי בשלום? – אמותה הפעם!”

בשנן יוסף את האיגרת – אפפתו עלטה לבלתי הבחין בין החלום והמציאות. נקרה במוחו השאלה: “אנה יוליכוני רגלי?” וכיתת רגליו אנה ואנה כסהרורי עד עלות השחר וצנח תחתיו אובד חושים.

קיטונה של גולנדום מקביל היה לחדר משכבו של יוסף מעבר לבריכה גדולה, והיא שמרה צאתו ובואו. אותו לילה נדדה שנתה, והיא קמה ממיטתה והתהלכה בגן עד שהכוכבים השפילו והשעון העירוני צילצל שתים. תכפו קריאות השכוי ורוח־בוקר רוית־טל עילעלה את האילנות הנמים, שניחוחם זלף לחלל האשמורה השלישית – ויוסף טרם שב.

היא שבה אל משכבה, עיניה נצרבות מנדודים, ארכובותיה מרתיתות ולבה דואב. והנה יוסף טובע בבריכה והיא זעקתה נחנקת בגרונה, מתאמצת לרוץ ורגליה מתות, וכשגנחה אליו ביגיעת אין־קץ – נעולים השערים והגג דולף על קודקדה ואשד איתנים מתנפץ לרגליה וגורפה. פקחה עינים עששות־חולמות ומצאה את עצמה על יצועה בכותנת לילה, טובלת בזיעה צוננת, והדלת פתוחה אל מול חדר משכבו של יוסף, שעודנו נעול.

היא התעטפה ויצאה אל הגן, רגליה הוליכוה אל הארז האהוב עליו. – היה חוסה בצלו והוגה בספריו – והנהו מוטל בפישוט אברים וראשו מוטה. היא נסוגה מעט, לבל תעורר אותו, אבל לבה נקפה פן קרהו אסון, קרבה אליו על בהונות רגליה וצעקה אל שפחתה הכושית: “זיינב! זיינב!” – זו חרדה אל גבירתה, הסתכלה ביוסף ופלטה, כשמחה לאיד: “הוא כבר מת!”

“דומי והבהילי את אבא!” – היא נזפה בה והחלה לעסות את כתפיו ואצבעות רגליו ורקותיו, לפצות את פיו ולהזות עליו מים עד שנאנח: “אמא!” ופקח עיניים דומעות.

מקץ שבועיים ירד חומו וחדל לדמדם. הסתכל בקלסתר גולנדום, הדומה מאוד לשל אבישג ומרר בבכי.

“למה תבכה?” מחתה גולנדום דמעותיו בממחטה מבושמת והוסיפה:

“עליך להודות לאללה שחוננך חיים חדשים”.

“אני בוכה על שקצרה ידי לגמול לגבירתי אצילת־הרוח אחד מני אלף…”

“הגמול הנאה ביותר – הוא בריאותך” – אמרה גולונדום, וציוותה את זיינב להציע לו כלים נקיים.

“אתה חתנה של גבירתי” – פיטפטה הכושית – “היא לא סרה מעליך יומם ולילה”.

היא הפסיקה בהופיע הקאדי בליווית גולנדום בפנים קורנים. הוא התאושש והידר פניהם בקימה ו"בוקר טוב".

“אינשאללה אתה מחלים, יוסוף!” – צהל הקאדי והושיט לו את יד ימינו, הלה הצמיד שפתיו על גבה ברטט והודה: “בוש אני על כל הטובות שעשיתם עמדי, קטונתי מאד”.

“הגמול לאללה, בני” – שיסעו הקאדי – “הודה לו שהינחך למישרים והזמין לך את גולנדום, בת־איסלם צנועה ורחמנית, שהכניסתך לקיטונה כשאר בשרה, בחוסה על נעוריך, וטיפלה בך במסירות נפש, ממש כדאגתה לי, בהתמוטטי באסוני, לפני שנתיים, במות עלי אמה־הורתה הרחומה, ובגלל טוב לבה וגבורת נפשה הנחלתי לה כל נכסי בחיי ואחיותיה הנשואות הסכימו לדעתי”.

השאלה המרה: ‘מי אני?’ שוב נעורה בו ביוסף, וביתר שאת, בהחלימו קמעה. הוא כירסם צפורניו עד זוב דם, בהשתקעו בהרהורים: “לפני חוליי עוד ניתן לי להימלט. הקאדי וגולנדום ודאי היו מתנחמים אחרי: “אל חמד לאללה שנתפטרנו מחדל־אישים זה, יהודי חסר אופי בבואו – וכן בלכתו…” – אבל עתה שחייבתי ראשי להם – איך אהיה כפוי־טובה, דבר שיש עמו חילול־השם ושימצה לשם יהודי?”

עיני גולנדום היו פקוחות עליו ולא הניחתו לנפשו גם בשעת תנומתו. אמנם גם היא גם אביה ידעו זה מכבר שהוא לא המיר דתו כמאמין כי אם כמאוכזב ושעודנו יהודי בסתר ונשמר מתבשיליהם ושומר שבתות וחגי־ישראל באמתלאות שונות, ובדימדומי חוליו דובבו שפתותיו כל צפונותיו, ולמרות זאת העלימו עין והחזיקו בו בתוחלת שהוא יסכין עמהם תוך הזמן.

היא סרקה את קווצותיו הערמוניות־נאות באצבעותיה הזכות, מיששה דופקו ומחתה דמעותיו שזלגו בלי־הפוגה וליטפה את ידיו ואמרה: “אל־חמד לאללה חומך תקין, ומדוע רוחך סרה?”

הוא תפס ידה לפתע, והצמידה אל שפתותיו ויבב: “אבישג…”

היא הסמיקה, אך לא התנגדה, שבה ללטף את ידיו ואת בלוריתו, ותנחומיה רעפו על לבו כשיר ערש לתינוק דוה, וכאשר נרגע – שאלתו: מי היא אבישג שכה הרבית להזכירה בדימדומיך?"

הוא לא הכחיד ממנה דבר, והיא יחלה לו: “עוד החיים הטובים לפניך”.

 

ו    🔗

יוסף עמד כבר על סף הבינה, נימי־כסף שיבצו קווצותיו שעודן מבהיקות בעוז העלומים. זכרונות העבר טושטשו. הקאדי הלך לעולמו. גולנדום ילדה לו כבר ארבע בנות שהבכירה בהן נקראה ‘אבישג’ לזכר בת דודו. זיינב שוחררה זה כבר ופקדה את גבירתה בלווית בעלה הכושי ובניה לעבוד בגינתם ובוסתנם ולשרת בארמון מתוך חיבה ומדי פעם שיננה בהתפארות³ : “התזכור יוסף שאני אמרתי לך בראשונה: ‘אתה חתן של גבירתי’?”

אותה השאלה המטריפה דעת שניסרה לפרקים בחביוני־לבו של יוסף: “מי אני?!”, זעזעתו כליל כתום שנות האנדלמוסיה שדשו את עם־ישראל לעפר ובעקבותיהן באו בשורות טובות מירושלים המשוחררת שהוריו, דודו וכל שאריו זכו להתאזרח בה.

גולנדום חשה בסערה המתחוללת בנפשו והעתירה עליו חיבה ואהבה כדרכה שמא יעלה בידה להשביח את רוחו ולהשכיחו צור מחצבתו, אך לשוא. הוא נמוג ביגונו, לילותיו היו נדודים וימיו – קדרות, והוא התפטר ממזכירות בית־הדין אשר הורישו חותנו המנוח, כי נבצר ממנו למלא תפקידו כיאות והתגנב תכופות למחנה היהודים, ביחוד בשבתות ומועדים, ערגה נפשו להסב עמהם עוד פעם ל’סדר' ולשיר את ההגדה לא רק על יציאת מצרים, כי אם על יציאת כל הגלויות מארבע כנפות הארץ.

בהגיע החג היה מתהלך בחוצות היהודים, המטוהרים מזוהמת חולין וריחות מצה ותבשילי־החג מתמזגים עם בושמי־האביב ושירת גאולים בוקעת מקני־דלים ומהיכלי עשירים. פעמים רבות חזר על שער חצרם הפתוח לרווחה ככל הבתים לקראת ‘כל דכפין’ ומשיח בן דוד, אך הוא לא נכנס. הוא נכרי לעמו ובגלל רשעתו נדדו כל שאריו ואחרים נחלו מעונם. והנה פתאום הדהדו לאזניו צלילי זמרת אחיותיו ואבישג. הוא ידע שזוהי רק הזיה, עיניו זלגו דמעות ושב בברכיים כושלות ל’ארמון הקאדי' שחוח ואומלל שבעתיים.

גולנדום ציפתה לו בעיניים כלות. הסתכלה בעיניו השקועות־עששות מבכי ובפניו שהתמרמרו – וכל שאלותיה נחנקו בגרונה, התייפחה ואמרה: “כה חרדתי עליך”.

הוא מחה דמעותיה בנשיקה ומילא דבריה: “כי ימי־אושרנו חלפו לבלי שוב”.

אותו לילה לא יבשה דמעה מלחייהם. התכנסו על יצועיהם דום, מבלי טעום מאומה, בוכים חרש ומתוודים לנפשם, הוא נושך בשרו: “שכלתי את הורי, הכנסתי נרגנות במשכנות שאננים של ישיש בר־לבב, ואמללתי את בתו הנאה ורחמניה כאם טובה להתמוגג בצערי ולשאת בדומיה יגוני על איוולתי ומבוכת נפשי”.

היא שרטה את בשרה: “הוא יהודי נאמן לעמו כאז־כעתה, באכזבתו תעה אלינו כשה אובד, ואבא המרוחם החזיק בו, ואני נפשי יצאה אל יפעת פניו והדר קומתו ושקדתי לקנות את לבו להידבק בו בלהט נעוריו, והנה נעורו בו געגועים, שלא דעכו מעולם, למולדתו – ונפשו נטרפת בין הבתרים ונמוג במכאוביו, ואני קסם נעורי כבר פג ושלהבת אהבתו דועכת”.

היא גלשה מיצועה בלאט והתבוננה אל חיוורונו לנוגה הירח ואנחה כבדה עלתה ממעמקי־לבה.

הוא פקח עיניו הנוגות ושאל בקול מרתת: “חביבתי, האם לא תנומי הלילה?”

היא עטתה אליו, ליטפה בלוריתו ונשקתו ושאלה: “ידיד נפשי, האם לא נותר בלבנו עוד זיק משלהבת אהבתנו שהגיהה את דרכנו והלכנו שלובי זרוע־ולב עד כה, כברת־ארץ רבה?”

הוא השיב לה נשיקה שהיה בה יגון הפרידה וענה: “רעיתי הנבונה, אצילת הנפש, וטובת הלב! עוד ניצוץ קט קורץ לנו ממרחקים, מעם הורי ומולדת אבותי – אם תארחי עמדי כמו רות לנעמי – אולי יתלקח ויאיר לצאצאינו כלפיד עולם”.

––––––––––––––––

מקץ עת לא רבה נערך ‘הסדר’ במעונם החדש בירושלים. האורחים הסבו כמלפני עידן ועידנים בגלות, באולמו של מולא־אבירם, שני הישישים בראש השולחן, עקרות הבית לצדם, גאולה (גולנדום) ואבישג בתה סמוכות לדודה גולי, במקום אבישג המנוחה, ניכחן – יוסף ויתר בנותיהם. האחיות, בעליהן וצאצאיהם – מימין ומשמאל לפני שולחנות ערוכים כאות ח, ועליהם פמוטי־כסף מלוטשים שהוסיפו הוד וחגיגיות לנברשת־חשמל היורדת מן התקרה ונורות קורנות על הכתלים סביב ומאירות עיניים בברקן. גאולה נטלה חלק בקריאת ההגדה, כי יוסף בעלה כבר לימד אותה קרוא וכתוב עברית.

אחיה קם ופתח: “מורי ורבותי, טרם החילונו הגדה של פסח – הבה נודה לעושה ניסים ונפלאות לנו ולעינינו על־ידי יוסף בני וגאולה כלתי, אשת החיל, שבזכותם זכתה כל משפחתנו לצאת מכור הגלות ולהסב יחדיו בירושלים עיר־הקודש, נפשי כפרת אבניה, משוחררים מגלות עשיו וישמעאל, באולם נהדר זה שהקימו לשכון בו הם וצאצאיהם בצל משיח צדקנו, בעזרת השם יתברך. הבה בני ואשקך שזיכיתנו לכך, יברכך ה' וישמרך. ואת גאולה יקירתנו, אל תבושי והתפארי בגבורת נפשך, הנך חביבה עלינו ועל עם ישראל כרות המואביה. גשי הלום ותברכך נפשי”. הוא הרחיף יד ימינו על ראשה ושפתיו דובבו בדמעות: “ישימך ה' כרחל וכלאה ובזכותך ניגאל גאולה שלמה, אמן!”

הוא הצמיד אל לבו את אחיו ואת יוסף ונשקם והוסיף: “אנו מוחלים איש לאחיו ולבנו, ואתה בני שקה יד ימינו של הדוד ומחל לו, כי מי בא בסוד ה'”.