“בימי פקח מלך ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור וגו'”. ובימים ההם לא היה המרחק כה גדול בינינו ובין שכנינו. אמנם, פרנסה אם חסרנו, ונמנעו כבר מלכינו מליעץ אותנו: “לכו ופשטו ידיכם בגדוד”, כמו שהיה נהוג בימי דוד, כי אז עברה כבר תרבותנו צעדים רבים מעבר לגבולי המוסר הזה, אבל “גאולת הדם” עוד היתה גם אצלנו אחד מהקנינים הלאומיים. השאלה היתה רק שאלת יכולת וכוח, ואולם, “כל דאלים – גבר” היה עוד מקובל אצלנו, ואיש מהם אם הניף את חרבו עלינו, ידענו למוד לו כמדתו. לטכסיסים מיוחדים עוד לא היינו זקוקים, את יסורי ההסתגלות לא ידענו, כי עם מזרחי היינו עוד, ונמוסי המזרח היו ברובם גם נמוסינו.

עתה רובץ בינינו ובין עמי המזרח מרחק של אלפים שנה. אנחנו, במשך הזמן הארוך הזה, הספקנו כבר לעטוף את מלכינו וגבורינו מאז בטליתות ותפילין ולעשותם לגבורי ההלכה ובית המדרש. את “גאולת הדם”, את המשפט המפורש “נפש תחת נפש” ישבנו בדוחק. לא הגלות גרמה לכך. הגלות יצרה רק את הצורה המוזרה, אבל התוכן המוסרי – שלנו הוא, כולו שלנו ולא מאחרים למדנוהו. המרחק בינינו ובין אלה, שנשארו נאמנים למוסר “נפש תחת נפש” התחיל עוד בשבתנו בארצנו. על זה יעידו הנביאים, על זה תעיד כל ספרותנו. ואנחנו איננו מצטערים כלל וכלל על זה שלא פתחנו את החיה שבנו, שלא היינו לשואפי קרבות ושופכי דם. אם יש להצטער הרי זה רק על כך, שהגדשנו את הסאה ובטלנו לגמרי את חיי השעה מפני חיי העולם. הרכוש התרבותי, שהצטיידנו בו בלכתנו לגולה, ומצבנו המשונה בין העמים, הביאונו לידי כך שנתלה את כל הוויתנו בתקוה של “והיה באחרית הימים וגר זאב עם כבש וגו'”. העבודה בשביל התגשמות התקוה הזאת נהיתה לנו, ביודעים ובלא יודעים, לתעודת חיינו, שאותה מלאנו, ברצוננו ולמרות רצוננו, בצורות שונות בארצות פזורינו.

עכשיו אנו שבים לארצנו ומוצאים את שכנינו מאז שהם עומדים עוד על אותו המקום ולא נשתנו. “בעל בעמיו” הזקוק לעבודה – יחשב לו הדבר לחרפה, “וגאולת הדם” היא לו אחת המצוות, שהעובר עליה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. אנחנו לעבודה ולשלום, והם לשלל ולמלחמה. אנחנו אל דרכיהם איננו רוצים, איננו צריכים ואיננו יכולים ללמוד; והם אל דרכינו אינם מסוגלים עדיין ללמוד. ולפיכך עינינו נשואות לשלטון תרבותי בארץ, אשר יבוא ויבלום את הפראות, שיבער את ההפקרות ויעקור מן השורש כל אותם המנהגים ביחס לנפש ולרכוש השוררים כאן, שמקורם בחוסר משפט. רק בשלטון תרבותי מסודר אפשר יהיה להפוך את השממה הגדולה הזאת – מקום הפורענויות – למקום של חיים תרבותיים ואושר למליוני תושבים.

ואולם, עד אז, עד שיתכונן החוק בארץ ועד שיצליח להכניס תחת עולו את אלה שהורגלו עד עתה לפרוק עול, יהיה עלינו בהרבה מקרים להשען על כוחנו הפנימי, בעיקר על כוחנו הפנימי.

בגבולה הצפוני של ארצנו מהומות ומבוכות. הערבים נלחמים בצרפתים. מי ומה הם הגורמים למלחמה זו ובשל מה נלחמים כאן – אין להגיד בבירור. מה שברור הוא, כי יש נשק ויש סכויים לשלל, ושני אלה הם גורמים לא קטנים למלחמה בכל העולם, וביחוד פה. לנו כל הענין הזה הוא ריב לא לנו. גורל עמים וארצות לא נחתך אפילו על-ידי המלחמה העולמית הגדולה ומכל שכן – במלחמה זו שבצפון ארצנו. אף קביעת הגבול של הארץ, הדבר היחידי שאנו מעונינים בו באופן ישר, אף גורלו של זה לא יחתך כאן. אנחנו הננו, איפוא, במקרה שלפנינו ניטרליים גמורים – היינו יכולים לקדם בלחם ובמים את שני הצדדים גם יחד, או שלא לקדם בהם אף אחד מהם. אלא שבמקום זה, מקום המערכה, יש לנו אדמה שלנו, יש לנו מקומות ישוב, שנכבשו בזעתם ודמם של טובי בנינו, ואת המקומות האלה אין אנו רוצים, איננו צריכים ואיננו יכולים לעזוב. מנהלי המלחמה הערבים מודיעים בעצמם שהם אינם נלחמים בנו. ואם ככה הוא הדבר, הרי הדין נותן שהם יגנו על הישוב מפני השודדים, אלא שמנהלים אלה מרגישים, כנראה, הם עצמם, שאין בכוחם לבלום את יצרם של אלה, ולכן הם רוצים להסתלק מהאחריות ומציעים לנו שנגן על עצמנו. ואנחנו, אמנם, היינו עושים זאת גם בלי הצעתם, אך הצעה זו,שבאה מצדם, מחייבת אותנו לכך ביתר תוקף – לשדוד ולשלול לא למדנו ואיננו רוצים ללמוד את זה, אבל להגן על עצמנו מפני שודדים עלינו ללמוד השכם והערב, כי זוהי המצוה הראשונה של תורת ההסתגלות לסיבתנו החדשה-הישנה.

תר"פ