בּר בּרוכוב נולד ב־4 ביולי (22 ביוני) 1881 (ז' תמוז תרמ"א) בעיירה זוֹלוֹטונושה. פלך פּולטאבה, להוריו משה־אהרן וחיה־רחל. בעודנו ילד קטן עקרו הוריו לפולטאבה; כאן עברו עליו ימי נעוריו, וכאן עשה בפעולתו הציבורית, בימי ייסוד מפלגת “פועלי ציון” ברוסיה.

אביו, ר' משה־אהרן, משכיל מהדור הקודם, היה מורה עברי בעל השקפות מתקדמות, מעסקני חיבת־ציון בראשיתה. ביתו שימש בית־ועד לראשוני הבילויים, אחרי־כן גם לחלוצי העליה השנייה, למורים וסופרים. בין באי־ביתו היו א. ז. רבינוביץ, מן הראשונים בספרות העברית, שביטאו ביצירותיהם מגמות של “הליכה לעם” ותחייה לאומית וסוציאלית, אליהו סברדלוב – ממייסדי גדרה, צבי שמשי – אביו של יצחק בן־צבי ואחרים. הזיקה לארץ־ישראל, לתולדות העם ולמארטירולוגיה שלו נספגו בלבו של ברוכוב מילדותו. בהיותו בן י"א ניסה לברוח מבית־הוריו ולעלות לארץ־ישראל, נמצא בדרך והוחזר. עם זה לא קיבל ברוכוב הצעיר חינוך עברי יסודי. את ראשית השכלתו קיבל בגימנסיה הרוסית הממשלתית. לא שלט בלשון העברית כדי כתיבה רהוטה, ואף לשון־יידיש, שלימים נעשה אחד מגדולי חוקריה, היתה כמעט זרה לו.

בבית־הספר נפגש ברוכוב עם זרמים רעיוניים אחרים. פּולטאבה עיר־הפלך השקטה, שהתפרנסה על סביבתה החקלאית והיתה חסרה כמעט תעשייה ותנועת־פועלים – שימשה בימי הצאר מקום גירוש למהפכנים ומפיצי השקפות אסורות. נתרכזו בה אישים ממיטב האינטאֶליגאֶנציה המתקדמת, מיוצרי מפלגות הס.־ד. והס.־ר., שהשפעתם היתה רבה בקרב הנוער הלומד. ברוכוב שניכר בכשרונותיו, משתתף בחוגי־השתלמות, המשמשים בימים ההם תאים ראשונים, מען בית יוצר, למפלגות מהפכניות. עיקר התעניינותו היתה אז בתחום הפילוסופיה. הוא שוקד גם על מדעי החברה, ההיסטוריה, הכלכלה, קונה ידיעה רחבה בספרות המארכסיסטית. מנעוריו הוא מצטיין כמרצה מחונן ופולמסן מעמיק, היודע לשתף חברים בבעיות עיוניות, איש־רֵעים ומרכז לסביבתו.

עוד בשבתו על ספסל־הלימודים מצטרף ברוכוב למפלגה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית. בשנות 1900–1901, בשבתו ביאֶקאטאֶרינוסלאב (כיום דנאֶפּרוֹפּאֶטרוֹבסק), הוא פעיל בשורות הס.־ד., מרצה בחוגי פועלים ותלמידים. אך יחסה של המפלגה לבעיה היהודית אינו מניח את דעתו. ברוכוב חותר למזיגה של סוציאליזם וציונות. לפי עדותו, ייסד אז יחד עם ש. דוֹבּין (שמעוני) את אחת האגודות הראשונות של “ציונים־סוציאליסטים פועלי ציון”, בה השתתפו כמאה חברים – פועלים, פקידי־מסחר, מתלמדים. “עוד מראשית צעדיה של תנועה זו נתקלה בהתנגדות מצד החוגים הציוניים הרשמיים: המוּרשה הציוני בגליל יאֶקאטאֶרינוסלאב מ. מ. אוסישקין וד”ר שמריהו לוין, ששימש רב מטעם בעיר זו, עמדו בפולמוס נגד איחוד הציונות עם הסוציאליזם".

בשנה הראשונה לקיומה מארגנת אגודת “פועלי־ציון” ביאֶקאטאֶרינוסלאב פלוגה להגנה עצמית, המתנגשת עם כנופיות פורעים; היא עומדת בראש שביתה של פועלים.

על דעותיו הציוניות הוּצא ברוכוב מן האגודה הסוציאל־דימוקראטית. בשנת 1902 הוא מפרסם ב"אלמאנאך הציוני המצוייר" את מאמרו הראשון בדפוס על “תכונתו של השכל היהודי”; ברוכוב הצעיר רואה בשאיפה למוֹניזם את הקו האופייני להוגי־דעות יהודיים, המציין את המחשבה היהודית בכל תמורותיה. מאמר זה נכתב בעקבות ויכוחים בחוגי הסוציאליסטים היהודים על הערתו של ק. קאוּטסקי בעניין נטייתו של השכל היהודי להפשטה והכללה.

שנות 1901–1905 היו שנות תסיסה מהפכנית ברוסיה הנאנקת תחת עול האבּסולוטיזם הצארי, שנות משבר ומצוקה, פרעות ונגישות וצמיחת כוחות חדשים בתחום המושב היהודי. תנועת הפועלים הציונית בראשיתה שרויה היתה במצב של תוהו־ובוהו אירגוני ורעיוני. התרוצצו בה זרמים וכיוונים שונים. אותה שעה התנהל בסוציאל־דימוקראטיה הרוסית מאבק פנימי חמוּר, הלכו ונתגבשו האגפים המנוגדים.

ברוכוב מתמסר באותה תקופה לחקירה עיונית. לאט־לאט הוא מגבש את יסודות השקפתו־עולמו, את עיקרי־משנתו. אי־הסכמתו לביסוס הרעיוני הרווח בימים ההם בחוגי “פועלי ציון”, לתורת אי־הפּרוליטאריזציה, שראה אותה כנוטלת את טעם קיומה של תנועת פועלים יהודית בגולה, מרחיקה אותו לזמן־מה מפעילוּת בתנועה.

מאמרו “לשאלות התיאוריה הציונית” (פברואר 1905), החדור פּאֶסימיות עמוקה ביחס לעתיד הגולה, מבטא את הלך־רוחו של ברוכוב באותו זמן, אך טרם נתגבשה כאן תפיסתו השלמה כפי שבאה בכתביו המאוחרים יותר.

פולמוס אוגנדה (1904–1905) מוציא את ברוכוב לפעילות ציבורית רחבה. ראייתו המאטאֶריאליסטית־ההיסטורית היא דווקא שסייעה לו להבין את מקומה של ארץ־ישראל בתנועת השיחרור הלאומי של העם היהודי, ואת כל התלישות והמלאכותיות שבתפיסה הטאֶריטוריאליסטית. הוא מתייצב במערכה לצד “ציוני ציון”, יוצא למסע תעמולה לקראת הקונגרס הציוני השביעי נגד הטאֶריטוריאליזם, מתגלה בכל כוחו כמרצה ומסביר, בא במגע קרוב עם המוני היהודים, עם מרכזי תנועת הפועלים היהודית, לומד את בעיותיהם. את הוויכוח עם הטאֶריטוריאליזם הוא מעלה לרמה עקרונית־עיונית. מאמריו המוקדשים לפולמוס זה – “לשאלת ציון וטאֶריטוריה” – מסמנים שלב חדש בדרך התפתחותו הרעיונית; כאן ניתנו יסודות לביסוס מאטאֶריאליסטי־היסטורי של הציונות, להארה חדשה של תולדות־היהודים והבעייה היהודית. הציונות הועלתה כתהליך היסטורי הנובע מן הדינאמיקה של המציאות היהודית ומשולב בהתפתחות החברתית־ההיסטורית העולמית, הצומח מקרקע המצוקה היהודית ונישא בכוחם ועל־ידי הכרתם של היסודות החלוציים בעם.

הטאֶריטוריאליזם מצא לו אחיזה חזקה בשורות “פועלי ציון”. הצורך בפתרון דחוף למצוקת ההגירה היהודית הגוברת והולכת, הריאליזם המדומה שבניתוק מכל דבר המקודש ב"מסורת היסטורית" – דיברו ללבם של רבים במחנה. הזרם הטאֶריטוריאליסטי בקרב “פועלי ציון” מתארגן בסוף 1904 כמפלגה עצמאית – ולה נותנים ידם אבי הציונות הסוציאליסטית נחמן סירקין וכמה מטובי הכוחות הצעירים שבתוכה. ברוכוב היה בין אלה שהנחילו לטאֶריטוריאליזם את התבוסה במערכה לקראת הקונגרס השביעי. בקונגרס הוא מופיע כדבּרם של “פועלי ציון” הארצישראליים. הוא נכנס ל"ועד המארגן" של “פועלי ציון” ברוסיה, שתפקידו להכין את ועידת היסוד של המפלגה. אולם כאן נפתחת לפני ברוכוב מערכה שניה. מאז 1903 – לקראת סיכויי הדימוקראטיזציה של רוסיה, עם המהפכה הבאה – נתפסו חלקים בתנועה, ובעיקר בחוגי האינטאֶליגאֶנציה, לרעיון האבטונומיזם. אין הם מסתלקים, להלכה, מן הטאֶריטוריאליזם, אך דוחים את הגשמת הציונות לעתיד בלתי־מוגדר ומחליפים אותה בתכניות נרחבות של תחיה לאומית בגולה של יסוד של “אבטונומיה לאומית־מדינית”. ברוכוב, שחייב את תביעת האבטונומיה ליהודים בגולה, קם נגד הסילוף האידיאליסטי־האוּטופּיסטי הזה בראיית הבעיה היהודית ומקורותיה, נגד הסחת דעתה של הציונות הפועלית מעיקר ייעודה. הוא לוחם בנשק הניתוח והביקורת המארכסיסטיים ומוכיח כי הסיימאים מעמידים את פתרון הבעייה היהודית על ראשה – דהיינו על צורות חוקיות ומשפטיות גרידא, ולא “על רגליה” – על יצירת בסיס טאֶריטוריאלי נורמאלי לעצמאות לאומית. שוב הוא מתגייס לפעולת אירגון והסברה קדחתנית. בנובמבר 1905, במועצה האזורית של “פועלי ציון” בפולטאבה, הוא מנסח את עיקרי המפלגה, מבסס אותה על השקפת־העולם המארכסיסטית, ועל ראיית “הפּרוליטאריון היהודי המאורגן ובעל ההכרה כחלוץ תנועת־השיחרור הלאומית”; המועצה מכירה בארץ־ישראל כטאֶריטוריה היחידה, בה תוגשם בדרך מלחמתו המעמדית של הפּרוליטאריון היהודי אבטונומיה טאֶריטוריאלית לעם היהודי. בכינוס דרום־מערבי של פּועלי־ציון, בבּאֶרדיצ’אֶב, עורך ברוכוב ויכוח רעיוני מקיף עם הסיימיזם. בכינוס זה חל הקרע המוחלט בין פועלי ציון לבין הסיימיסטים.

פעולה קדחתנית זו מתחוללת בימי הסער של מהפכת 1905, שעה שהתנועה המהפכנית ברוסיה הצארית הגיחה מן המחתרת. המשטר השוקע והמהפכה העולה נתונים במאבק גורלי רב תהפוכות, בו נבחנות תורות, דרכים, סיסמאות. ברחובות היהודים משתוללים כוחות־המשטרה וכנופיות “המאה השחורה”. הצאריזם מנסה לכבות בדם יהודים את אש המרד. בתקופה זו מפרסם ברוכוב את חיבורו “המומאֶנטים המעמדיים של השאלה הלאומית” (דצמבר 1905) – מהנסיונות הראשונים של ביסוס מארכסיסטי לבעיה הלאומית, מתוך ראיית קשר־גומלין של המאבק לשיחרור לאומי עם המלחמה המעמדית, של הלאומיות הריאלית עם האינטאֶרנאציונאליזם הפועלי. בניתוח זה של הבעיה הלאומית ניתנו הנחות־מוקדמות למשנת הציונות־הפועלית. ברוכוב מפריך את התפיסות המוטעות שרווחו בעולם הסוציאליסטי, ובפרט בין סוציאליסטים יהודים, לגבי הבעיה הלאומית: את הקוסמופּוליטיזם, השולל את חשיבותה של הבעייה הלאומית מעיקרה (ביחוד בין אנשי־"איסקרא" היהודים) והקוּלטוריזם, – הרואה את פתרונה באבטונומיה תרבותית גרידא, ללא עצמאות טאֶריטוריאלית, – שדגל בו ה"בּונד". ניתוח האינטאֶראֶסים המעמדיים השונים המתנגשים ונפגשים בתנועות־שיחרור לאומיות שימש לברוכוב בביסוס השקפותיו על עצמאותה וייעודה של הציונות־הפועלית לעומת הציונות הבורגנית, על המלחמה המעמדית בהגשמת הציונות ועל תחומי השותפות בתנועת השיחרור הלאומית. גיבוש זה של מחשבת הציונות הפועלית חל תוך כדי מלחמה נמרצת בזרמים הטאֶריטוריאליסטיים, האבטונומיסטיים, האֶקונומיסטיים (פּוע"צ המינסקאים) והאנטי־מארכסיסטיים שבתנועת הפועלים הציונית. ברוכוב מלכד, מגבש ומארגן את “מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית פועלי ציון” ברוסיה, שהוא ראש דבּריה בוועידתה הראשונה בפּולטאבה – במארס 1906. לוועידה זו נודעת חשיבות היסטורית בתולדות תנועת הפועלים הציונית: בה הונח היסוד לעצמאותה האירגונית והרעיונית, נקבעו עיקריה המארכסיסטיים, סומנו דרכי פעולתה בציבוריות היהודית, בתנועה הציונית ובתנועת הפועלים הבינלאומית. מוועידה זו תוצאות לייסוד הברית העולמית של פועלי־ציון (1907) והתפתחותה של תנועת־פועלים עצמאית בציונות ובארץ־ישראל.

הוועידה בפּולטאבה נתקיימה בצל הטאֶרור של הקונטר־ריבולוציה ברוסיה. כמה ממשתתפי הוועידה נעצרו, וברוכוב בכללם. לאחר מכן מתכנסים חברי הוועד־המרכזי, בסתר, בעיירה קונסטאנטינוגראד ובסימפאֶרופּול שבקרים לשם השלמת עיבודו של המצע הרעיוני של המפלגה; ברוכוב הוא המנסח, המרצה והמסכם בבירור זה, שבעקבותיו נכתבת “הפּלאטפורמה שלנו” (יולי 1906), שבאה לתת תשובה על השאלה – הבעיה הלאומית היהודית מהי, כיצד מעלה אותה הפּרוליטאריון היהודי וכיצד הוא פותר אותה.

אותה שעה עורך ברוכוב את בטאונה המרכזי של המפלגה “יאֶברייסקאיא ראבּוצ’איא כרוניקה” (“הכרוניקה של הפועלים היהודים”), בו הוא מפרסם את הפרקים הראשונים של “הפּלאטפורמה שלנו” בחתימת “פּוסטוֹיאני” (תמידי), “שיחות על הציונות הפּרוליטארית” בחתימת “ריאדוֹבוֹי” (אחד מן השורה), את תמצית הוויכוח בכינוס בבּאֶרדיצ’אֶב ומאמרים־ראשיים מענייני השעה.

“תקופת פּולטאבה” נגמרה במאסרו של ברוכוב, עם גילוי מחסן־נשק של ההגנה־העצמית. גם בבית־הסוהר הוא ממשיך בעבודתו הספרותית (שוקד על חיבור פילוסופי על “האֶתיקה ותורת־ההכרה”), מנהל עבודת־הסברה ותעמולה. לאחר חמישה חדשים במאסר מצליחים חבריו לשחררו. הוא עובר למינסק ולווילנה – מרכזי תנועת הפועלים היהודית – ומדריך משם את פעולתה של המפלגה ברוסיה, שהעתיקה את מרכזה לווילנה. הוא משתתף בעתונות המפלגה (“דער פּראֶלעטארישער געדאנק”, “פאֶרווערטס” וכו') בכינויים פּוסטויאַני, דער שטענדיקער, דאנין, בר־דרומא ועוד. בתקופה זו נתפרסמו “תפקיד מעמד הפועלים בהגשמת הטאֶריטוריאליזם” (פברואר–מאי 1907), שהוא סיומה של “הפּלאטפורמה שלנו”; “מצע־פשרה חדש” (ביקורת המצע של מפלגת הסיימיסטים) ועוד מאמרים בשאלות עיוניות ופוליטיות־אקטואליות. מאמריו נכתבים רוסית ומיתרגמים ליידיש.

בסוף 1907 עוזב ברוכוב את רוסיה, מבריח את הגבול לאוסטריה, משתתף בקראקוב בוועידה השניה של מפלגת פועלי־ציון ברוסיה, בה נתקבלה תכניתה הרשמית.

מעתה מתחילה פרשת הנדודים בחיי ברוכוב – דרך גאליציה לבּלגיה, משם לווינה, הולאנד, שווייצאריה. אליו מצטרפת חברת נעוריו מפּולטאבה, רעיתו לובּה מאֶלצאֶר. מרחוק שומר הוא על גחלת המפלגה ברוסיה, בתקופת הרדיפות והמחתרת החמוּרה, כאשר נגישות המשטרה והריאקציה החברתית מצמצמות את היקפה של המפלגה ומסכנות את עצם קיומה; הוא משתתף במועצותיה המתקיימות בחוץ־לארץ, נושא את דבר הציונות הפועלית בארצות נדודיו. בימי הקונגרס הציוני בהאג (1907) הוא בין יוזמיה ומקימיה של ברית הפועלים היהודים העולמית פועלי ציון, ומאז הוא חבר מזכירות הברית.

מצבו החמרי בתקופת נדודיו קשה, ולא אחת שרויה משפחתו הקטנה במצוקה. אין המפלגה יכולה לקיים בתקופה זו את שליחה ודבּרה. גם תכניתו לבקר בארץ־ישראל נדחית מחוסר אמצעים. אך הוא עובד ולומד ללא ליאות, קונה ידיעה בשפות רבות. בתקופה זו כותב ברוכוב שורה של מחקרים חשובים: “תנועת הפועלים היהודים במספרים” – מחקר המוכיח, בעיקר על יסוד חומר רב שנאסף בארכיון של ה"בונד" בז’אֶנאֶבה, את השפעת התנאים המיוחדים שבהם נתון הפּרוליטאריון היהודי, השפעת “הבסיס האסטרטגי הצר” – על התכונות והתוצאות של מלחמתו המעמדית (נכתב ב־1909–1910, נדפס רק ב 1923); וכן הקונטרס “הסדרת ההגירה היהודית וקונגרס ההגירה העולמי” – על מדיניות ההגירה היהודית (נתפרסם לראשונה בסטאניסלאבוב – גאליציה – 1911).

הוא מפרסם מאמרים רבים וכּתבות בשבועון הציוני הרוסי “ראזסוואֶט” על חיי־הכלכלה ועל מאבקים ציבוריים של היהודים בגאליציה, על שקיעת המקצועות היהודים המסורתיים, על האנטישמיות בגלגוליה המודאֶרניים השונים, על המפלגות והחיים הפוליטיים באוסטריה ההאבסבורגית וכו'. כאן מתפרסמים גם קטעי מסות על התפיסה הדיאלאֶקטית של הערכים הלאומיים: “אידיאולוגיות שבּלו”, “לבעיית הסינתאֶזה של הערכים הלאומיים”, “להרוס או לבנות?”. כן הוא משתתף בעתונות המפלגה באוסטריה ובאמריקה.

איש המדע וההגוּת הפילוסופית שנשתקע בפעולה המפלגתית ממשיך בו בזמן בעיונו הפילוסופי והמדעי. בתקופת הריאקציה ברוסיה, בזמן שספיחי תפיסות דתיות־מאֶטאפיסיות צצו גם בקרב האינטאֶּליגאֶנציה המהפכנית, כותב ברוכוב את חיבורו הפילוסופי “הווירטוּאליזם והבעיה הדתית־האֶתית במארכסיזם” – בוויכוח עם ספרו של א. לוּנאצ’ארסקי “הסוציאליזם והדת”. הספר של ברוכוב ראה אור רק בשנת 1918, בהוצאת פועלי־ציון ברוסיה הסובאֶטית. במשך שנים רבות צבר ברוכוב חומר לעבודה גדולה על “האֶתיקה הפּרוליטארית” – נושא שמשך את עניינו מראשית עיסוקו בבעיות הפילוסופיות.

בשנים אלה חלה גם עבודתו המדעית בתחום הפילולוגיה היהודית. עד שנת 1907 לא כתב ברוכוב יידיש, וידיעתו בלשון זו היתה לקויה. לאחר בואו במגע עם המוני היהודים – תוך כדי פעולתו המפלגתית – הוא מתמסר לחקר התפתחותה, מקורותיה וצורותיה של לשון־העם, שהוא רואה בה ערך חשוב לתחייתו הלאומית. הוא נעשה מגדולי חוקריה של לשון יידיש. חיבוריו “על תפקידי הפילולוגיה של לשון יידיש”, “ספריית הפילולוג היהודי” (ביבליוגראפיה של ארבע־מאות שנה של חקר יידיש) ואחרים (נדפסו ב"דער פּנקס", 1912) הניחו יסודות לפילולוגיה המודאֶרנית של לשון זו. חומר בלשני רב שנאסף על ידי ברוכוב לא זכה לראות אור.

ברוכוב הוא בין המשתתפים המדעיים של “האֶנציקלופּאֶדיה היהודית” ברוסית; כותב ערכים בשאלות הכלכלה היהודית, תנועת הפועלים היהודית, היהודים בווינה וכו'. במאסף “יוּגענד שטימע” (ווילנה, 1908) הוא מפרסם מחקר על השאלה הלאומית בבּלגיה. “ראשי־פרקים של ספר בשאלה הלאומית”, שנמצאו בעזבונו ומתפרסמים לראשונה בכרך זה, מעידים על עבודת־הכנה שנעשתה לכתיבת ספר גדול ומקיף על השאלה הלאומית.

ברוכוב משתתף בכל הדיונים והבירורים במפלגת פועלי־ציון הרוסית, ובברית העולמית. באותה תקופה הוא שולל את תכנית ההתיישבות הפועלית בארץ, ורואה את פעולת־הבניין בה כתפקידה של הבורגנות היהודית; עם זה הוא תומך בהקמת כלים עצמאיים לפעולה הכלכלית של המפלגה בארץ; ברוכוב מחייב אז את יציאת פועלי־ציון מן ההסתדרות הציונית. (עמדה זאת נתקבלה ע"י פועלי־ציון הרוסים ונדחתה ע"י הברית העולמית). אולם נוכח התלקטותם של מתנגדי ציון הוא רואה צורך בשיתוף פעולה של המפלגות הציוניות להדיפת ההתקפה האנטי־ציונית ברחוב היהודי (“התלקטותם של שונאי־ציון”. 1911).

בראשית מלחמת־העולם יוצא ברוכוב לארצות־הברית. אם כי בר־פלוגתא הנהו למנהיגי פועלי־ציון באמריקה, הריהו מתמסר במרץ לעבודת המפלגה. ממשיך בפעולה פּובליציסטית ענפה וכן גם בביקורת ספרותית ובהיסטוריוגראפיה. בין היתר, הוא מפרסם בשלמות את מחברתו “ההתפתחות הכלכלית של העם היהודי” (1916), בה הוא מנתח את בעיות הכלכלה היהודית מבחינת ריחוקה משלבי־הייצור הראשוניים, ומסביר את תכנה הכלכלי־הסוציאלי של המהפכה הציונית בחיי העם. בקונטרס “במאבק על זכויותינו” הוא מעלה את תפקידי המאבק לזכויותיהם האזרחיות והלאומיות של היהודים בתפוצות השונות בהתאם לתנאים המיוחדים לכל אחת מהם. הוא לוחם לכינוס קונגרס יהודי עולמי, שנועד להגנה על זכויות היהודים בגולה ולהעלאת התביעה על ארץ־ישראל; טורח להקמת חזית מאוחדת של מפלגות הפועלים היהודיות באמריקה ואירגוניהם לענין זה. בימי המלחמה העולמית הוא נוקט עמדה אינטאֶרנאציונאליסטית מובהקת ומגנה בחריפות את המפלגות הסוציאליסטיות התומכות במלחמה.

במארס (פברואר) 1917 מתחוללת המהפכה ברוסיה, הממגרת את שלטון־הדמים של הצאריזם. ליהודים מבשרת המהפכה קץ למשטר של שלילת־זכויות־אדם, של חוקי הפליה והתעללות בכל תחומי החיים. ברחוב היהודי מתלכדים ומתארגנים מפלגות פוליטיות, איגודי חינוך ותרבות, מתפשטת התנועה החלוצית. במוסדות היהודיים מתלקח המאבק בין הזרמים והכיוונים השונים, כשהוא משתלב במערכה הכללית על דרכה ועתידה של המהפכה.

ברוכוב אינו יכול לשקוט בשעה זו הרחק מן הזירה, בה נחתכים גורלות עם ועולם. הוא יוצא מארצות־הברית עם משפחתו וממהר לרוסיה הנסערת, אל התנועה שיצר וטיפח בשנות חירום, שעתה היא קוראת לו להתייצב בראשה – בימי־מבחן חדשים. בדרך הוא מצטרף למשלחת פועלי־ציון אל הועד ההולאנדי־סקאנדינאבי (של מפלגות הפועלים בארצות הנויטראליות), כדי להביא את תביעות העם היהודי ומעמד הפועלים היהודי. תביעות אלו נכללו אחר־כך – בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים הבינלאומית – במאניפאֶסט של הוועד לקראת הסדר ענייני העולם לאחר המלחמה.

ברוכוב משאיר את אשתו ושני ילדיו בשטוקהולם ואץ לרוסיה. הוא נכנס מיד ראשו ורובו לתוך פעילות סוערת במפלגת פועלי־ציון ובציבוריות היהודית והציונית, משתתף בוויכוחים הפנימיים במפלגה, בוחן מחדש את דרכה ותכסיסיה לאור הנסיון ההיסטורי וההתפתחות החדשה. הוא מופיע בוועידת פועלי־ציון בקיוב, 26 באוגוסט–1 בספטמבר 1917, שבה נתקבל בהערצה כמנהיגה של התנועה ומורה דרכה.

ברוכוב משתתף ב"ועידת הלאומים" של רוסיה, שנתכנסה אף היא בקיוב, בספטמבר 1917, ומרצה בה הרצאה מרכזית על “רוסיה כחבר עמים”. בהרצאה זו הוא אומר: “הריפּובליקה הפאֶדאֶראטיבית היא היורשת היחידה של המהפכה הרוסית. יורשה לי להביע את אמונתי – זו תהיה ריפּובּליקה סוציאליסטית פאֶדאֶראטיבית… אין מנוס מפני אנארכיה, חורבן כללי, סכסוכים לאומיים, שיעבוד על־ידי כובש זר, בלי לשנות ולהקים מחדש את המיבנה הסוציאלי והלאומי של רוסיה”.

בנאומו בוועידת “פועלי־ציון” הוא מציין את תפקידיה החדשים של המפלגה בתקופה הקרובה: “אם כי אין אנו יודעים מה יביא לנו יום המחרת, הננו שואפים כי יפנה העולם לדרך סוציאליזם. אנו צריכים להיות עקביים גם בציונות וגם בסוציאליזם. הננו עומדים עכשיו לפני הגשמת האידיאל של עם ישראל, ותפקיד זה מוטל עלינו, משום שהננו מפלגה שאינה מתעכבת באמצע הדרך”.

באמצע הדרך, באמצע עבודתו, לאחר שהצטנן במסע תעמולה, נפגע ברוכוב בדלקת־ריאות ומת ב־17 בדצמבר 1917, והוא אך בן 36 שנים.