לצערנו עלינו לפסוח על כמה וכמה שאלות חשובות – כגון שאלת הטיפוס הלאומי והתרבות הלאומית, תופעות ההתבוללות הלאומית. רק נסב את תשומת־לב הקורא עוד לשאלה אחת.

מה תפקידן של המסורת ושל האינדיווידואליות בכל התופעות המתוארות על־ידינו? האישיות שייכת תמיד לאיזו חטיבה חברתית שהיא – עם או אומה – ובתוכה לאיזו קבוצה מעמדית שהיא, ונודע לה ערך היסטורי, והיא נעשית “חברתית” רק במידה שהתנהגותה קובעת את המשך חייהן של החטיבות החברתיות והקבוצות המעמדיות. מצד שני, הרי אין חטיבה חברתית ואין קבוצה בתחומי חטיבה אחת בדילה־באורח־יחסי, אין מעמד, שאינם צוברים בתוכם בהמשך התפתחותם מסורות מתאימות. אבל המסורות הללו מה הן? אלו הן כל הצורות “הרוחניות” של הנחלה החברתית – שאינן ניתנות להפקעה. ברור, שלא המסורת היא חיונית לחברה, לזה ה"אורגאניזם מבחינה מסויימת", כשם שבכלל, לא הצורות “הרוחניות” הן מכריעות בחייו, אלא אותן הצורות “החמריות”, אשר מהן צמחו הצורות “הרוחניות”. והרי דווקא לצורות “החמריות” של החיים לא יקרא איש בשם מסורת: לא למכונה, לא לטאֶריטוריה ייקרא מסורת, כי אם ליחסם “הרוחני” הרגיל של האנשים אל המכונה, אל הטאֶריטוריה; לא למה שניתן להפקעה, אלא למה שאינו ניתן להפקעה. כללו של דבר, המאבק החברתי לעולם אינו נערך בגלל מסורות, לעולם אינו נערך גם בגלל האינדיווידואליות. המסורת והאינדיווידואליות, על פי עצם מהותן “הרוחנית”, ולא “החמרית”, אינן יכולות להיות גורמי המאבק החברתי, ובאשר אין מאבק חברתי אין גם תנועה חברתית. אין ספק, שלעתים לא רחוקות מורגש מאבק בין המסורת לבין האישיות, אולם מאבק זה אין לו ערך חברתי², כל עוד אינו נוגע ביסודות החמריים של חיי־הייצור שבהם נעוצים, איפוא, שרשי כל התופעות החברתיות, הן בתחום המאבק המעמדי, והן בתחום המאבק הלאומי. והרי זה שוב מפליא אותנו עד מאוד, – כשאנו קוראים על דפי “אוֹבּראזוֹבאניאֶ”, שחור על גבי לבן: “העולם העתיק נעלם, משום שהאנשים החדשים שהופיעו על במת ההיסטוריה הכניסו מסורת משלהם, ואם כי סיגלו להם הרבה מן הנסיון של העולם העתיק, הרי נטלו לא אותם הסממנים החשובים והאופייניים שהזינו את תרבותו של היווני או הרומאי. המסורת של העולם העתיק לא עוד יכלה לחבר לאחת את האישוּיות החדשות שצמחו על קרקע אחר”. אכן, אף זהו הסבר מדעי של ממש! רק זו פליאה, שעד היום הזה מתקיימת התרבות של צפון־אמריקה, ועדיין היא מלכדת יחד אישוּיות חדשות, שצמחו על קרקע אחר! למן שנת 1820 נכנסו לארצות־הברית למעלה מעשרים מיליון נפש מאירופה בלבד, בלי שנביא בחשבון את ההגירה מסין ומיאפאן וכן גם עשרת מיליוני הכושים.

אכן, המציאות ההיסטורית היא ענין ביש למאוד! אין זו נותנת דעתה כלל על התיאוריות השנונות של הוגי הדעות! ולמרבה המבוכה – זה הגידול הכביר של התרבות שאיחדה מיני אישויות שונים ורבים כל־כך! והרי זה מצער מאוד, מר ליובּארסקי, שהתרבות האמריקאנית אינה רוצה ללכת בדרך התרבות העתיקה ולעבור מן העולם…

לכך קוראים, כנראה, “מאטאֶריאליזם גס”, “שאי־אפשר בלעדיו במחקרים מדעיים…” בהלך־מחשבתו של המחבר דנן נשען ציר העולם אל שני קטבים – המסורת והאינדיווידואליות. האם עלינו לחשוב כי זהו מין רעיון־משוּגה מיוחד למחבר, או שכאן בא לידי גילוי איזה תת־קרקע סוציאלי עמוק אחר?

שום קיבוץ חברתי אינו חפשי ממסורת (בכך מודה גם מר ליובארסקי). ככל שמצבו של הקיבוץ הוא יציב יותר, ככל שחייו שקטים יותר, ככל שאנשיו נאלצים לעתים רחוקות יותר לשנות את הרגליהם, כן צפופה וסמיכה יותר רשת המסורת הסרוגה על־ידי עברו. ולהיפך, ככל שהקיבוץ הוא אנטאגוניסטי יותר על פי מהותו, ככל שחייו זורמים בזרם סוער יותר, כן פחותה האפשרות להתגבשות הרגלים מוצקים, כן פחותה המסורתיות בהווייתו. נסער ביותר, מעורער, עצבני ביותר מהלך חייה של האינטאֶליגאֶנציה הבורגנית של ימינו. אין בידיה כל מכשירי־ייצור “חמריים”, כל מכשיריה אינם ניתנים־להפקעה; מכשיריה אינם אלא – היא עצמה, מוחה וידיה, ששריריהן זקוקים לכוח רק במידה הדרושה להחזיק עט, מכחול, קשת של כינור, ואורח־חייה, שאינו נבלם על־ידי שום קניינים נוקשים ומסורבלים, מגיע למדרגה גבוהה של גמישות וקלות־תנועה³. ומצד שני, הרי הקהל שלה, – צרכניה, אם ניתן לומר כך, – הם הבורגנות הגדולה והבינונית, מעמד חדור ניגודים והתחרות, ספוג אנארכיה של הייצור, אשר טיפחה בקרבו פסיכיקה אנארכית, לאמור, לא יציבה, מעורערת. האינטליגאֶנציה הבורגנית הנאלצת בעצמה להסתגל לדרישות הקהל חסרות־היציבוּת, המתמידות רק באי־התמדתן, צריכה לשנות לרגעים את אמצעי־הייצור שלה. אמצעים אלה צפונים בה גופא, בכשרונותיה, בהשראה שלה, בהלכי־רוחה; כללו של דבר, עליה לסגל עצמה לרגעים, לשנות את עצמה גופא. האופנה תופסת אצלה את מקום המסורת, מצבי־הרוח החולפים של הרגע תופסים את מקום שרידי־העבר “הקדושים”, הקרושים, אשר מדורות. האינטאֶליגאֶנטים הבורגנים הללו הם שיצרו את המודאֶרניזם, את הדאֶקאדאֶנטיות, את הסימבוליזם, האימפּראֶסיוניזם, את היכולת המעודנת לדגדג את עצבי הקורא, השומע, הצופה, את חכמת הרמזים הדו־משמעיים, את הרזים שבריבוי־נקודות ומַקפים. כל זה רחוק, כרחוק שמים מארץ, מכל המסורתי, המקודש דורי־דורות. אולם כמעט אותה מידה זעומה של מסורתיות יש לשער גם אצל הקהל הקורא אותם, השומע אותם, המתענג על יצירותיהם. אלה הם – צמרת הבורגנות; אמצעי ומכשירי הייצור שלהם – אף שהם “חמריים” – משתנים גם הם מהר, בלחץ ההתחרות והתקדמות הטכניקה, ואם כי משתנים הם לא באותה הקלות אשר לאמצעי־הייצור הרוחניים של האידיאולוגים שלה, הרי לעומת זאת, שינוייהם הרסניים יותר. והנה המעמד הזה, השרוי במין קדחת, הרודף בצמאון אחרי החדש, אחרי חילופי־רשמים, המחליף כמעט יום־יום את דירותיו, את נאות־ההבראה ואת מועדוני־השעשועים; המעמד הזה, המכניס עמו לכל מקום רקבון ופירוד־לבבות, שאין לו כל זיקה של ממש לשום דבר, אולי פרט לכסף, – הם איפוא, “אנשי־הצמרת” של אירופה של־מחר, אם לא של היום, ושל אמריקה; הם הנם, איפוא, “נוטרי המסורות!” כך אנו למדים מפי מר ליובארסקי!

את הגאוני ביותר באידיאולוגים של המעמד הזה, והוא אולי הגאוני ביותר מכל אנשי־המחשבה והמשוררים של הזמן האחרון, את פרידריך ניצשאֶ, האומלל ביותר והכּן, אשר בכל זאת השכיל להסתיר באמנות דברים ולא לאמרם עד תום, את חכם הפתגמים והרמזים הגדול ביותר, שנהירים לו, עד דק, כל הלכי־הרוח המעולפים וכל הקפלים שבנפש האינטאֶליגאֶנט – אותו רואה המחבר שלנו כמבשר של טיפוס האדם העליון והצורה העליונה של החיים החברתיים. בענין זה לא ניכנס עתה בוויכוח.

במוחותיהם של האינטאֶליגאֶנטים הבורגניים, הניזונים מהתחרות של כשרונות, המרגישים כי כל קיומם מיוסד על היתרון שבסגנונם, שבהידורם, שבגינוניהם על פני הסגנון והמאנירה של מתחריהם, – משתקף זה האופי היסודי של חייהם בדמות אידיאולוגיה מיוחדת במינה של גאון, של Sturm und Drang⁴; כולם לקויים במידה גדולה או פחותה בשגעון־גדלות בגלוי או בסתר, נוטים לשאוף נחת־רוח מעצמם ונוטים לראֶפלאֶכסיה⁵ של ניתוח־עצמי הקשורה בכך. את בדידותם הם עושים למין חותם של נבחרוּת, והרי הם קוראים לעצמם “אריסטוקראטים ברוח”. כביכול, שכל ההיסטוריה הולכת־סובבת מסביב להם ומסביב לרגשותיהם הדקים; ואילו כל שאר המון האנושות, אלה “קטני־אדם”, אלה “המיותרים” – רק בולמים את מהלך־התפתחותם החפשי. לאמיתו של דבר הרי זה אומר, כי מתחריהם, שלעתים הם אמנם מחוננים פחות מהם, אלא שהם מקובלים יותר, בולמים את מהלך־הצלחתם; אך מובן, כי “הנפשות הנעלות, הנבחרות”, אינן מבינות זאת, לפי שהן – “נעלות על העולם הקטנוני, נעלות על השוק וגדוליו”. והנה נראית ההיסטוריה בעיניהם כמאבק של אנשים “נבחרים” עם הקהל, של האישיות המצויינת עם ההמון, של הגאון עם האספסוף. במושגים סוציולוגיים משוכללים יותר אנו מקבלים כאן “מאבק של האינדיווידואליות עם המסורת”, המוגדל עד לממדים מופלגים, המוכרז לעיקר עליון של ההוויה החברתית.

כך מתבארת מנקודת־ראות מאטאֶריאליסטית אותה אידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי ב"שני הטיפוסים הסוציאליים"⁶.