לפני שנים רבות החל מאיר שלו במפעל ספרותי חשוב, בניסיון להתבונן בפרטי הפרטים הנשגבים והקטנוניים של חייהם של גיבורים מיתולוגיים־היסטוריים של דור החלוצים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהפך לדור האיכרים המתיישבים בעמק יזרעאל. הוא ביקש להציג ביושר ובאהבה, בחיוך ובדמיון, באירוניה, בכאב, בחמלה ובסרקזם את חייהם הקשים של אנשים ונשים שעזבו את משפחתם ואת ארץ מולדתם, אוקראינה או רוסיה, והתנכרו למורשת הדתית של בית הוריהם, שהשתייכו לחוגי החסידים או המתנגדים, עלו לארץ המובטחת מיוזמתם, מכורח הנסיבות או בהשראת החלום הציוני של ׳השומר הצעיר׳ או ׳פועלי ציון׳, של ׳גדוד העבודה׳ או ׳תנועת הביל"ויים׳. חלוצים אלה הגיעו בדרך לא דרך כיחפנים פליטים חסרי כל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לארץ־ישראל העות’מאנית או לארץ־ישראל המנדטורית, בעקבות הפוגרומים באוקראינה, פרעות קישינייב, מלחמת העולם הראשונה, פרעות פטליורה ומהפכת אוקטובר, והגיעו כצעירים בעלי חלומות, חסרי פרוטה, שלא ציפו למאומה, אבל האמינו ש “פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות”. אבל גם כשעבדו בשמש המלהטת בחציבת אבנים וסלעים בכביש טבריה – צמח, וסיתותם לאבני בניין או אבני ריצוף, בגדוד העבודה, או כשעמלו בפרך בסיקול אבנים ביישובים החדשים שהקימו בעמק או על גדות הירדן, כשגרו בצריפים או במחנות אוהלים, או כשעבדו בחפירת בורות בפרדסים, בין פתח תקווה לרחובות, או עבדו בחמסינים הקיציים ובקור החורפי בחוות הפועלות בכינרת או באחת מנקודות ההתיישבות החלוצית, ואכלו מעט זיתים ודבלים ופיתות כעיקר מזונם, וישנו על קרש שנמתח בין שני פחי זיתים ריקים באוהל או בדירת חדר, אכלו על ארגז תפוזים הפוך לחם צר ומים לחץ, כשלידם הייתה במקרה הטוב פתיליה או פרימוס, הפליאו לגאול את ארץ השממה וליבש ביצות.

הם היו צעירים דלים בעלי חלומות ואידיאלים שהפליאו בהפיכת האין ליש ובהפיכת אדמת סלעים וביצות לגן פורח והפליאו בנחישותם ללמד עברית את אלה שלא ידעו, והדהימו ביכולתם להפוך שירי עם רוסיים לשירים חלוציים עבריים, לארגן את מוסדות התנועה הציונית בארץ ואת שליחיה לקהילות העולם, לבנות את תנועות הנוער, את ההתיישבות העובדת, את התחלת הקיבוצים והקבוצות ואת ראשית ההתיישבות הכפרית, והגדילו לעשות ולבנות ולייסד, לשתול ולנטוע, לחרוש שדות ולבצור כרמים, להקים אוהל מרפאה או לייסד בית ילדים, ולהקים יש מאין, להפוך חלום למציאות, מבלי לדעת על החלום ושברו המצפה להם כלכל בעלי החלומות הגדולים משני המציאות, המגייסים את היחיד למען האומה או משעבדים את הפרט בכוח הרעיון והאידיאל של טובת הכלל.

כאמור, אנשי מעשה וחזון ראשונים אלה הפליאו בשינויים שחוללו בדמות היהודי הגלותי הנרדף, חסר האונים, שהפך לחלוץ או למתיישב או לחקלאי או לאדם ריבוני המגשים את חלומותיו וערכיו בעולם המעשה, אבל הם גם היו אחוזים בעת ובעונה אחת, ללא הרף, בעבותות עברם. עבר זה שראשיתו הייתה בחצרות החסידים באוקראינה, ברוסיה, בליטא או בביילורוסיה, בפולין או ברומניה, בעולם שהם בחרו לעזוב ולהתנכר לעול המצוות הגלותי שבו, אבל אהבו את מורשת האחווה והשותפות הקשורה בו, ואת ההנהגה הצדיקית האדמו"רית הכריזמטית היודעת כל והאחראית על כל תחומי החיים (‘בני, חיי ומזוני’, שעליהם היה הצדיק אחראי בפני כל עדת חסידיו) שאמצו אל לבם, וגם היו תמיד כבולים ברגשי אשמה הקשורים בנטישת בני משפחתם, אלה שנעזבו מאחור בארצות הגלות, ואלה שנבנו מחדש בארץ־ישראל, ומתייסרים בייסורי אהבותיהם ושנאותיהם, סבלותיהם, בגידותיהם וחטאיהם הפרטיים. הם עסקו בפולמוסים ציבוריים נוקבים על מהות חיי הקומונה בעולם החלומות של אחווה בין פועלי העולם, שותפות בין כל העובדים, פשטות באורחות חיים, צניעות והגשמה ועמל ואחריות הדדית, בעולם סוציאליסטי המעדיף את טובת הכלל על חיי הפרט או משעבד את היחיד לרעיונותיו של זולתו. אבל הם גם עסקו במריבות חדשות ובמחלוקות וחשבונות ישנים וחלומות מתנגשים מתנועות הנוער בגולה ובהתעלמות מכל מה שלא עלה בקנה אחד עם שאיפותיהם בהווה הארץ הישראלי הקשה.

מאיר שלו פירק את המיתוס החלוצי הגדול ב"זכוכית מקטנת" של סיפורים מפורטים על הגורמים האנושיים הקטנים, האמתיים, המסתתרים מאחורי הסיפור הגדול, לכאורה, אלה הקשורים בחמדנות וקטנוניות, בחשבון ורשע, בחלום ושברו, ואלה הכרוכים בייסורים של אהבה ושנאה, קנאה ותככים, טיפשות וחמדנות, רצחנות ואובדנות וכל שאר פשעי יצר לב האדם הרע מנעוריו, המצויים בכל מקום ובכל תקופה.

אולם את מעט האנשים מן השורה שהפכו ליוצאי הדופן – אלה שחרגו מביצת היום יום של המיתוס הכללי של החלומות הגדולים הסוציאליסטיים, אותו הקטין שלו, ועליו הלעיג באירוניה שנונה ועיוות בהומור סרקסטי, כיד כישרונו הטובה עליו – את הנשים שהפכו אפר לפנינים בחמלתן, בתבונתן ובחריצותן ואת הגברים שהאירו את אפלת הקיום בחכמתם, בהנהגתם ובנדיבותם, והפכו את הצרה לצוהר, באהבתם וביושרם והגינותם, בהתמדתם, חריצותם ונחישותם, ובהחלטתם הנחרצת לקום מהאסון שנפל עליהם, לא להתקרבן ולא לבקש רחמים מאף אחד, לחשוק שפתיים ולהמשיך לחיות, לעבוד, לחרוש ולנטוע, להקים משפחה ולבנות יישוב, לעדור ולעמול, לתכנן ולהצטיין, לעשות ולבנות, או לעתים, בצוק העתים, להתאכזב מעומק הפער בין החלום לשברו, ולהחליט לפרק, לנקום ולהרוס, הגדיל ב"זכוכית מגדלת" של אהבה ואירוניה, חמלה והזדהות, בסיפור עוצר נשימה, בספרו הבלתי נשכח, רומן רוסי (1988).

היכולת המופלאה של בני עמק־יזרעאל ועמק־הירדן להפיח חיים בדמויות מיתולוגיות שעברו מן העולם, ולרקום סיפור מלא חיים על דמויות מורכבות ומשוסעות, החיות את מלוא הפער שבין החלום ושברו – על גיבורים שהיו חלוצים לשבועיים ומיהרו לעזוב את הביצות ולהפוך לעסקנים מפלגתיים שנסעו למלונות יקרים ברחבי העולם כדי לגייס כספים למפעל הציוני הדל והשאירו את נשותיהם ההרות, הגיבורות האמתיות, וילדיהם הקטנים, להתמודד לבדן עם הביצות, היתושים והקדחת, או עם הקור הנורא בחורף ללא חימום ועם מחלות הילדים הקשות, או עם הפרות שצריכים לחלוב והפירות שצריכים לקטוף, עם החמסינים, הבוץ, הביצות, הבדואים השודדים והפורעים, מציתי הגורן ומבעירי השדות – משותפת למאיר שלו ולאסף ענברי ומפתיעה כל פעם מחדש.

הסיפור האמתי הכאוב על ימי בראשית אלה של ‘ההגמוניה האשכנזית’ דוברת היידיש כשפת אם, שהתעקשה לדבר עברית כנגד כל הסיכויים, ההגמוניה היחפנית הדלה, חסרת הפרוטה וחולת הקדחת, של אנשים ונשים מהשורה, שחלמו חלומות גדולים על עולם חדש והאמינו בהם, גם כשפגשו ביום קטנות, או אנשים שהאמינו באידיאולוגיות גדולות ועסקו גם בקטנות היום יום, אלה שהשאירו את ארץ מולדתם, שפתם ותרבותם, בתיהם וספריותיהם, אהוביהם ואהובותיהם, את כל רכושם וכל משפחתם מאחוריהם, ובאו לכאן מרצונם, מבחירתם וביוזמתם, כדי לעבוד במו ידיהם, לבנות ולהיבנות ולהכין ארץ מקלט לכל היהודים באשר הם, נרקם ביד אמן של מאיר שלו או אסף ענברי, בספריהם רומן רוסי או הביתה (2009) והספר האדום (2022), מאלף רסיסים של זיכרונות, עדויות, סיפורים, דמיונות, יומנים, רשמים, עיתונים, מסמכים, סיפורי הורים, דודים, סבתות וסבים, ולא מעט כתבים ודברי דפוס שנותרו בארכיונים גנוזים, לצד שפע רכילויות, השמצות, מריבות, חשבונות, אהבות, שנאות, נקמות, קנאות ובדיות, שהרכיבו את הזיכרון המשותף על מסכת החיים ומרקמי החלומות והאכזבות, שהיו לו כמובן וכצפוי, גרסאות שונות ומשונות מאז ומתמיד.

מאיר שלו, יליד נהלל בעמק־יזרעאל, מספר ברומן רוסי, על אנשים ונשים מן השורה בהתיישבות העובדת בעמק, שנקראו בשמות שהסופר צירף ברוחו משמות אמתיים שחיו בעמק ופעלו כאן בשנות העשרים והשלושים, ואיש לא יכול היה לבוא אליו בטענות, כי כל אלה שאכלסו את הבדיון הספרותי על האמת ההיסטורית, היו לכאורה רק דמויות בדיוניות, אשר חיות וקיימות רק ברוחו היוצרת ובעולמו הבדיוני של המחבר, לא בהיסטוריה ולא במציאות.

אלא שהקווים המבדילים בין story'' לבין history'' אף פעם אינם ברורים ומדויקים כל צרכם ולא לחינם בשפות רבות ‘story’ ו’history' הן אותה מילה בדיוק! ולא בכדי בצרפתית המילה ‘סיפור’ ‘une’ histoire (story) היא גם המילה ל’היסטוריה' histoire) ). מה ההבדל בין היסטוריה לבין סיפור? שהרי ההיסטוריה היא סיפור, והסיפור הוא היסטוריה. ההבדל הוא שסיפור הוא מה שיכול היה לקרות, וההיסטוריה היא מה שאולי קרה ואולי לא קרה.

אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, מספר בספר האדום, על גיבורים שחיו בקיבוצי העמק, עין חרוד, מרחביה ומשמר העמק, אלה שפעלו בשנות העשרים, השלושים והארבעים במרחב הציבורי, החברתי, ההיסטורי והפוליטי של הנהגת היישוב, ועל חבריהם גיבורי התהילה מפקדי הפלמ״ח וההגנה שהסתתרו ברחבי הארץ.

בשני המקרים, היכולת לספר סיפור אנושי מורכב, רב־ ממדי, עמוק, מתריס, בלתי צפוי ומנפץ מוסכמות, העוסק באנשים נחרצים, בעלי חזון ונטולי ספקות, סיפור רטרוספקטיבי אשר מטביע חותם בל ישכח, המעורר עניין עמוק והזדהות רחבה, על אנשים בדיוניים והיסטוריים בעת ובעונה אחת, הנגלים בכאבם, בתורפתם ובחרפתם, בקטנוניות מעשיהם ובקלונם בעולם החזון ובעולם המעשה, ולא רק בגדולתם הנודעת, משותפת למאיר שלו ולאסף ענברי.

שניהם בחרו בציור של צייר ידוע סבל, אברהם אופק, בן קיבוץ עין המפרץ, לכריכת ספרם.

הציור, ‘איש, פרה ועץ גדוע’ מופיע על כריכת רומן רוסי, כשנבחר פרט מציור של אופק, על הכריכה שעיצב שמעון זנדהאוז, לספר שערך אברהם יבין.

הציור על העטיפה של הספר האדום הוא פרט מתוך 'ישראל – חלום ושברו, ציור קיר גדול של אברהם אופק המוצב באוניברסיטת חיפה מאז 1988 .

ענברי, כמו שלו לפניו, מחונן ביכולת המופלאה להקשיב קשב דק להדים ובני הדים של זיכרונות בכתב ובעל פה ובסגולה הנדירה לחקור פרטי פרטים נשכחים משולי הזיכרון המשותף, לצרף דבר לדבר, ולהפיח חיים ססגוניים, מוחשיים, בדיוניים והיסטוריים, דמיוניים, מתועדים, ממוסמכים, מרומזים, מסופקים, לועגים ורועשים שנמצאו בדפים ישנים ובזיכרונות עתיקים שאבד עליהם הכלח. אלא שבשעה שמאיר שלו מספר מדמיונו או מחקר המציאות בספרים וארכיונים, מסיפורי בני משפחתו, חבריו וקרוביו, ומתחקיר מקיף ומדוקדק בארכיונים של עמק יזרעאל ובעיתוני התקופה, על תולדות משפחת איכרים אחת, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, ביישוב אחד, מפי נכדם שהתייתם מהוריו וגדל בבית סבו, בשנות העשרים והשלושים, בספר החוזר למיתוסים של ראשית ההתיישבות, שגיבוריו הבדויים או האמתיים, ששמם נעטף במעטה קל של בדיה וזהותם מורכבת מסיפורים אמתיים לגמרי על אנשי העמק, וסיפוריו מסופרים בנימה של געגוע ואירוניה, אסף ענברי, לעומתו, בחר להעלות מתהום הנשייה עולם שלם של דמויות היסטוריות מרכזיות, אמתיות לחלוטין, ידועות לכאורה, שנויות במחלוקת, שאיש היום כמעט אינו זוכר את סיפורן, למרות שנכתבו עליהן ביוגרפיות מפורטות ומחקרים היסטוריים עשירי מידע.

בספר האדום ענברי מספר על גיבורים מ’גדוד העבודה' ומימי יוסף טרומפלדור, מאנשי תנועות הנוער בגולה וממייסדי קיבוצי עמק־יזרעאל בשנות העשרים, שנמנו עם מנהיגי היישוב, והיו ממייסדי הקיבוצים הראשונים, מהחולמים בעלי החזון ומנסחי האידיאולוגיות הסוציאליסטיות המהפכניות, ביניהם יצחק טבנקין ממייסדי עין־חרוד, שעלה לארץ־ישראל העות’מאנית בשנת 1911 מבוברויסק (עירו של ברל כצנלסון, בן־דודו) ברוסיה הלבנה (בלארוס) ומאיר יערי שבא מקצ’ונגה, עיירה קטנה בגליציה, לייסד את קיבוץ מרחביה וחברו יעקב חזן שבא מברסט ליטובסק שבבלארוס, לייסד את משמר העמק, ומשה סנה מראדזין ווארשה, שהגיע מפולין לארץ־ישראל המנדטורית אחרי שלמד רפואה ושירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונחלץ מטבח יער קאטין והגיע לתל אביב, והפך למפקד ׳ההגנה׳. כול גיבורי ספרו קשורים לתנועות הנוער הציוניות ‘החלוץ’ או ‘השומר הצעיר’, או למפלגות הציוניות כמו ‘פועלי ציון’ שנוסדו באירופה, וכולם היו פעילים מרכזיים בעשור שבו הוקמה המדינה, ובעשור שקדם לו, העשור המחריד שבו התרחשה מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית, עשור שבו גיבורי הספר נאבקים בינם לבין עצמם עם נפשם השסועה הקשורה להוריהם, אחיהם ואחיותיהם, אהובותיהם וכל קרוביהם וחבריהם שנותרו לחיות בעולם דובר היידיש בערי מולדתם בגולה, לפני שנספו כולם בידי הנאצים המנואצים ובני בריתם האנטישמיים המקומיים בפולין ובליטא, בבלארוס ובגליציה ובכל רחבי אירופה הכבושה.

גיבורי ספרו נאבקים על החזון הקומוניסטי־סוציאליסטי האוניברסאלי שקסם לנוער בשנות העשרים והשלושים, או נאבקים נגדו בשם הלאומיות הציונית, עם בן גוריון נגד המנדט הבריטי, ומשתפים פעולה עם ‘הפורשים’ נגד המנדט הבריטי המתעמר ואוסר על 250 אלף הפליטים במחנות העקורים באירופה במחצית השנייה של שנות הארבעים לעלות לארץ המובטחת, ומתמודדים עם החלומות הסוציאליסטיים על ‘אחוות עמים’ ו’פועלי כל העולם התאחדו' ו’אמא רוסיה' בהנהגת סטאלין, המנהיג המפלצתי שרצח מיליונים מבני עמו, שנקרא בפי אוהביו בשם ‘שמש העמים’, שהפכו בשנות החמישים לחלום ביעותים הקשור בפרודוקטיביזציה הכפויה, בגירוש לגולאגים בסיביר ולמחנות ריכוז, בהרג המוני, בעלילות דיבה ובמשפטי ראווה.

כידוע, בכל הנוגע לנפש האדם, מחשבותיו ורגשותיו, רעיונותיו ואמונותיו, חלומותיו וביעותיו, כוונותיו ותכלית מעשיו, והערכים המעניקים משמעות לחייו, אין בנמצא אף פעם רק אמת אחת מדעית ומוחלטת, אלא יש בדרך כלל רק אוסף של פרשנויות מצטברות מהעבר ומההווה של האנשים הנוגעים בדבר, ומבטים מתחלפים על הנגלה והנסתר, הקשורים בעולם המחשבה ובעולם המעשה, ככל שרישומם הכתוב ותיעודם בכתב ובעל פה נמצאים בהישג ידינו.

אסף ענברי כתב ספר מבריק, שאיננו מתיימר כלל וכלל להיות ספר היסטורי על עובדות, אלא מבקש להיות ספר ספרותי על משמעותן של העובדות שהוא בוחר לספר עליהן, ספר המשלב דמיון ומציאות, המציג אמת אנושית מורכבת ללא מורא וללא משוא־פנים, על החלום ושברו, בשנות השלושים ושנות הארבעים, ספר שהוא צירוף מקורי של תיעוד ללא מראה מקום, ממואר של גיבורים בעלי חזון המשועבדים לאידיאל הסוציאליסטי ולאידיאולוגיה הקומוניסטית, בתקופה שאלה הופכים מחלום לסיוט ומתגלים במלוא אכזריותם, בימי סטאלין העריץ. גיבורים מיתולוגיים אלה, שהעריצו את ‘שמש העמים’ ואת הרעיון הסוציאליסטי קומוניסטי, וסירבו להכיר בממשות הזוועות שחולל המשטר הסטליניסטי, מוכרים לכאורה ולא ידועים למעשה – מתוארים כאן בכרונולוגיה ללא תאריכים, בהיסטוריה, אמתית ובדיונית כאחת, ללא הערות הפנייה למקורות, ספר שבו השכיל המחבר להעמיד עולם של אמת בדיונית או מוחשית על הזיכרון המשותף, הנגלה והנעלם, מתוך עובדות ובדיון, מתוך מסמכים כתובים וסיפורים המסופרים בעל פה של בעלי גרסאות שונות וחשבונות שונים.

בעמוד המזכים [הקרדיטים] בשער הספר האדום כתוב במפורש באותיות זעירות משפט מאיר עיניים שמעטים מקוראי הספר וממבקריו שמו לב אליו או נתנו את דעתם על המשתמע ממנו: ‘האירועים והדמויות שבספר “הספר האדום” עוצבו אמנם בהשראת אירועים ודמויות היסטוריים, ואולם אין לראות בספר זה שיחזור נאמן של אירועים ו/או דמויות אלה, אלא יצירה בדיונית המוכתבת מערכים יצירתיים. אין לייחס לאמור בו או לדמויות שבו משמעות תיעודית’.

בשדה הנפלא שבין היסטוריה לספרות, במקום שעובדות ודמיונות מתערבבים, שדה הנודע לנו מימי ההיסטוריונים היווניים הקדומים, הרודוטוס ותוקידידס, שסיפרו על עובדות בעולם המעשה ככל שאלה הגיעו לידיעתם, אבל המציאו סיפורים ונאומים ששמו בפי גיבוריהם, אין גבולות נחרצים וברורים, משום שבכל מקום שבו נזכרת מחשבה או כוונה, הרהור או חרטה מופנמת בחיבוריהם ההיסטוריים, או במקום שנזכרים רגשות כגון אהבה, שנאה, קנאה או נקמה, שאותם הגיבור לא כתב אך דבריו ומעשיו מעידים עליהם, המחבר נטל רשות להוסיף אותם מדעתו, שכן רגשות אלה הם המייחדים את בני האדם ומאפיינים אותם ולא רק מעשיהם המשותפים הזכורים לטוב ולמוטב, או מעשיהם יוצאי הדופן המתפרשים בצורה שונה בידי ידידים ואויבים.

ענברי הצליח להפיח חיים תוססים בדיוקנאות אנושיים מורכבים, הנחשפים בגדולתם ובקטנותם, בכוחם ובחולשתם, בעוצמתם ובאכזבותיהם, באהבותיהם ובגידותיהם, בחלומותיהם ובשברם: מאיר יערי, (1897–1987), יליד קנצ’וגה ((Kanczuga שליד ריישא (ז’שוב) בגליציה, עלה לארץ־ישראל המנדטורית בשנת 1920 אחרי שהיה קצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, מנהיג תנועת ‘השומר הצעיר’ ו’הקיבוץ הארצי', ומנהיג מפ"ם, חבר קיבוץ מרחביה, בן זוגה של אנדה, רעייתו, שהייתה הממונה על מכבסת הקיבוץ, כשהוא היה ממונה על ההנהגה הרוחנית ועל החזון של אחוות עמים, על כתיבת מאמרים ונאומים ונשיאת דרשות ארוכות. אנדה יערי אספה פתקים, פיסות מידע אינטימי ורכילות מכיסי הבגדים שהגיעו למכבסה, כשמאיר יערי ניהל את החזון הקיבוצי.

יעקב חזן (1899–1992), שותפו וחברו של יערי להנהגה, שהיה ממונה על ענייני הצבא והביטחון בקיבוץ הארצי ובמפ"ם, נולד בברסט־ליטובסק ברוסיה הלבנה, ממנהיגי השומר הצעיר, עלה לארץ בשנת 1923, אחרי שירות צבאי, ממייסדי קיבוץ ‘משמר העמק’, ממנהיגי מפ"ם; ד"ר משה ואלד, אחיו הבכור של מאיר יערי, שנחשב האח המבריק לעומת אחיו הנכשל (האם זו רק יד המקרה שעמוס עוז בחר בשם ואלד לשם המשפחה של האב השכול, גרשון ואלד, גיבור הספר, 'הבגידה על־פי יהודה?). יצחק טבנקין, (1887–1971), יליד בוברויסק שברוסיה הלבנה, המבוגר והבכיר שבמנהיגים, עלה לארץ־ישראל העות’מאנית בשנת 1911, והיה מהאבות המייסדים של התנועה הקיבוצית ומנהיג ‘הקיבוץ המאוחד’. טבנקין היה ממקימי קיבוץ עין־חרוד, שם גר, עם אווה אשתו (חוה סטאשבסקי) חולת הלב, אמם של ארבעת ילדיהם, וחומה חיות, בת זוגו מחוץ לנישואין, עמה גר ביגור; ברל כצנלסון בן דודו, שהמשורר יצחק כצנלסון הוא בן דודם המשותף; ד"ר משה קליינבוים (1906–1972) יליד ראדזין לחם בצבא הפולני כקצין רפואה והגיע לארץ־ישראל ב־1940, הפך בהוראת בן גוריון לראש המפקדה הארצית של ההגנה, נודע כח"כ משה סנה, כשחנה, אשתו הרופאה, מפרנסת אותו, דוד בן גוריון פטרונו, ויצחק שדה, שותפו בהקמת הפלמ"ח;

שעה שגיבורים היסטוריים אלה פועלים בארץ־ישראל ובאירופה, במציאות המחרידה מאין כמוה של שנות עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, מהשליש השני של שנות השלושים עד לסוף שנות הארבעים, בעשור שבו גורל העם היהודי כולו באירופה, בצפון אפריקה ובארצות האסלאם ובארץ־ישראל היה מוטל כף המאזנים, כשפילדמרשל ארווין רומל מפקד הצבא הגרמני בצפון אפריקה, הגיע למצרים והתכוון לכבוש את ארץ־ישראל, כשבארץ הכינו תכניות מצדה על הכרמל להתאבדות המונית, כשבאירופה מאז ‘ליל הבדולח’, (1938) ועד אביב 1945 נכחדו מיליוני יהודים מארצות שונות במחנות הריכוז ובמשרפות, במחנות ההשמדה, במכלאות, ב’מרצחות', ברכבות, בבורות, ביערות וביריות אקראיות בין באבי־יאר לבוכנוולד, בין קראקוב לאושוויץ, בין טראנסניסטריה למיידנק ובעוד 15 אלף מקומות, ("משרד המשפטים הגרמני פרסם בשנת 1967 אחרי מחקר שנמשך למעלה מעשרים שנה רשימה של 1,200 מתקני ריכוז בגרמניה ובארצות שנכבשו על ידי הרייך הנאצי. המוסד האמריקאי [Jewish Virtual Library: (JVL)] פרסם בסוף המאה הקודמת רשימה אחרת. היא מונה כ־15.000 מחנות ריכוז קטנים וגדולים, מחנות עבודות כפיה, מחנות מיון בטרם גירוש, ועוד, כדברי חברי המנוח, המחנך והדיפלומט, יצחק מאיר, ילד פליט שנולד בבלגיה וברח עם אמו ואחיו ברחבי אירופה מפני הגרמנים בתקופת השואה, והפך לשגריר ישראל בשוויץ, מחבר הספר אשה אחת [2010] שחידש את המושג ‘מרצחות’). היו אלה העשורים שהקונגרס הציוני נאבק בכל דרך על קידום ההכרה בבית לאומי בארץ־ישראל המנדטורית ובהכרה במדינת־ישראל באומות המאוחדות, כנגד גורמים עוינים ומתנגדים המצדדים באינטרסים המערביים בעולם הערבי העצום. יחידים, אנשי סגולה, היו שותפים למאמץ אדיר זה כששנות השלושים המאיימות על יהודי אירופה וארץ־ישראל ושנות הארבעים הרצחניות לגבי יהודים במקומות רבים, סיכנו את עצם קיומו והישרדותו של העם היהודי.

היה זה העשור המטלטל אחרי ‘המרד הערבי הגדול’ ואחרי ‘הספר הלבן’ וביקורה של ‘ועדת פיל’ בזמן המנדט הבריטי המכעיס והמקומם, שלא התיר לרבע מיליון פליטי החרב במחנות העקורים באירופה בתום המלחמה, לעלות לארץ־ישראל באניות, בשל האינטרסים של העולם הערבי, היה זה הזמן שבו עברו המחתרות השונות, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י, וההגנה, שהפולמוסים וחילוקי הדעות ביניהן רבו מספור, לפעולות שנויות במחלוקת, והתקופה שהיישוב בארץ התחלק והתפלמס על שאלת היחס למנדט הבריטי (שותף במלחמה נגד גרמניה הנאצית או אויב העלייה הבלתי ליגאלית, מייצג המערב או בוגד בהצהרת בלפור בשל האינטרסים בעולם הערבי; ארץ דו־לאומית, חלוקת הארץ, היחס לעם הערבי בארץ החי לצד העם היהודי, נושא שעליו נחלקו הדעות בחריפות) ועל העמדה כלפי המחתרות היריבות השונות בשנות הארבעים (טרוריסטים או גיבורים, פורשים או משתפי פעולה, בוגדים או חברים בתנועת המרי, אנשים מן היישוב או רוצחי הלורד מוין אשר פיצצו את מלון המלך דוד, נאמני המזרח הסוציאליסטי או המערב הקפיטליסטי).

גיבוריו של הספר האדום, המבוסס על עובדות היסטוריות ועל תחקיר מדויק בכל הנוגע לעולם המעשים, אך גם על דמיון פורה המפענח צפונות ורמזים, ומשלים פערים וממדים חסרים, בכל הנוגע לנבכי אישיותם ורוחם של גיבוריו, ועל כישרון סיפורי מרתק המעלה נשכחות ומאיר פינות אפלות, ביניהם, יצחק טבנקין, מאיר יערי, יצחק שדה, דוד בן גוריון, חיים וייצמן, וד"ר משה קליינבויים הוא משה סנה, פועלים על רקע העובדות הסבוכות לעיל, ועל רקע הפולמוסים בין הזרמים השונים המרכיבים את תנועות ‘פועלי ציון’ והגדודים העבריים, ‘גדוד העבודה’, מפא"י, מפ"ם, ‘הציונים הכלליים’ ו’אחדות העבודה', הקשורים לשאלת הבחירה המכרעת בין ברית המועצות, המייצגת בעיני תומכיה חברה סוציאליסטית אידיאולוגית מגויסת, תמצית הרעיונות הגדולים של האחווה, השלום, חברת העמלים, השותפות והאחריות האנושית לעולם טוב יותר, עולם חדש שבו תזרח על כולם ממזרח, שמש העמים הסוציאליסטית־קומוניסטית־סטאליניסטית, לבין ארצות הברית, המייצגת דמוקרטיה קפיטליסטית, מערבית, בורגנית, סמל השמרנות של הסדר הישן, השוקעת בחמדנות אינדיבידואליסטית, והתגלמות הרוע, בתקופה שמתחילה המלחמה הקרה, אחרי הטלת הפצצה האטומית באוגוסט בשנת 1945 בהירושימה ובנגסקי בידי ארצות הברית ופיצוץ הפצצה האטומית באוגוסט 1949 בידי רוסיה במדבר קזחסטן.

. העובדה שהיום כל החלוקות האלה נראות אבסורדיות, מוטות ושגויות בתכלית, לאור הזוועות של העולם הקומוניסטי סטליניסטי, והזוועות המקארתיסטיות בארצות הברית, אינה משנה את תמונת העולם המקוטבת של שנות הארבעים והחמישים בשאלות אלה.

ענברי מחונן כאמור בכישרון בולט שיש בכוחו להפיח רוח חיים בפרקים היסטוריים מורכבים ושנויים במחלוקת, בעשורים דרמטיים, מכאיבים, נואשים וסוערים, במרחבים גאוגרפיים גדולים, בארץ־ישראל וברחבי אירופה, בפולמוסים והכרעות, חזון, אידיאולוגיות ויכוחים ומעשים, שהרבה כל כך היה תלוי בהם ביד המקרה או ביש המזל, בתעוזה אישית או בקטנוניות אישית, בהכרעה של הרגע, בהזדמנות ובתושייה, בגדולה או בחשבונות אישיים, מזווית ראייה לא מצויה, מבעד לחיי המשפחה הפרטיים של גיבוריו, המתנהלים מאחורי הקלעים, אך משפיעים על חזית הבמה השפעה מכרעת – אלה שכונו בשם עמודי התווך של השמאל הסוציאליסטי, שהאמין באחוות עמים או בחזון הקומוניסטי שהבטיח גן עדן עלי אדמות. החזון הקומוניסטי שפנה לכל המאמינים בשיתופיות ובאחווה, מחק את כל ההבדלים בין בני־האדם בשם מחיקת היחיד וצרכיו למען החזון השיתופי וערכיו, כששכח את כל המהמורות המובטחות לבעלי חלומות ואנשי חזון המטילים על זולתם את שאין בכוחם לעשות בעצמם, בשעה שהם פוגשים באדם הרגיל הכבול לייסוריו ומכאוביו, חלומותיו הפרטיים וצרכיו הגשמיים והרוחניים, מזה, ומסרב לקבל את מרות זולתו ועריצותו, מזה, ולא רק באידיאליסטים או במנהיגי תנועות הפועלים. על כמה ממנהיגים אלה נאמר בפי חסידיהם המאוכזבים: ‘שני אדמו"רים היו לנו בשומר הצעיר, אחד ממרחביה אחד ממשמר העמק […] ברוך שפטרנו’, כפי שכתב בן קיבוץ של השומר הצעיר, וכפי שחשו רבים אחרים שביקשו להשתחרר מעריצות האידיאולוגיה הסוציאליסטית קומוניסטית מרקסיסטית שקבעה מיטת סדום אחת כנועה וצייתנית למכלול הרבגוניות האנושית הסוערת.

הספר האדום מיטיב לצייר בתמציתיות קולעת ובדיאלוגים בלתי־צפויים, המצרפים עובדות ודמיון, היסטוריה וספרות, את מניעיהם האישיים של האדמ"ורים מהעמק ושל חבריהם הנואמים הרהוטים והלוחמים הגדולים מהעיר, שהיו בעלי תעוזה ובעלי חלומות, אנשי החזון ואנשי המעשה, ולחשוף את רקעם המשפחתי, את חולשותיהם ומכאוביהם, חלומותיהם וכישלונותיהם, ואת חשבון חייהם האישיים, אליהם התוודע המחבר בדרכים שונות. ענברי שילב בין קריאה בתעודות ארכיוניות בגנזכי הקיבוצים וארכיוני התנועה, והאזנה לזיכרונות משפחתיים, ובין דפדוף בספרי זיכרונות של הנוגעים בדבר ובני משפחותיהם, וקריאה יסודית במחקרים על התקופה המיוסדים על מסמכים היסטוריים לצד עיון מעמיק בעדויות ספרותיות, ובין דברים שאין לדעת אם מקומם נמצא במציאות או בדמיון, בזיכרון המשותף או בסתרי הארכיון.

בספר מתוארים בפירוט חייהם של טבנקין, יערי, וחזן אנשי תנועות הנוער, ‘גדוד העבודה’, התנועה הקיבוצית וחבריהם, ברל כצנלסון בן דודו של טבנקין, ויצחק שדה מפקד הפלמ"ח, ושותפו, משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, המשורר הנרצח יצחק כצנלסון, בן דודו של טבנקין, וד"ר משה ואלד, ההיסטוריון המשפחתי אמן הניסוח, ואחיו הבכור המבריק של יערי, החצר החסידית של הצדיק הנודע ר' אלימלך ווייסבלום מליז’נסק, בעל נועם אלימלך, ממנה באו אבות אבותיה של אמו של מאיר יערי, שהיה ממייסדי ההסתדרות הכללית וממקימי קיבוץ מרחביה, שבו חי כל ימיו ובעל החזון שניסח את המצע המרקסיסטי־לניניסטי שתורגם על־ידי חברי תנועות השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם באורח מעשי להתיישבות חלוצית ולהגשמה אישית. יערי הנהיג במישור הרעיוני, החינוכי, ההתיישבותי והפוליטי תנועות אלה יחד עם חברו המתנגד, יעקב חזן ממשמר העמק, שהיה מאנשי מרכז ‘החלוץ’ בפולין וממייסדי ‘השומר הצעיר’, ממייסדי מפ"ם ויו"ר שלה, ממייסדי הקיבוץ הארצי וראשי הסתדרות העובדים, ואחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ הארצי ובציונות הסוציאליסטית, שהכתיר את ברית המועצות כ’מולדתו השנייה של העם היהודי'. חזן היה אדם אמיץ שידע להודות בכישלון חזונו והגשמתו, בנאום במרחביה אמר:

חייהם של גיבורי הספר היו שזורים במאבקיהם הפוליטיים בין ציונות לסוציאליזם ובין יהדות למרקסיזם, בתביעתם הבלתי מתפשרת ל’קולקטיביות רעיונית', בעריצות שבה אדמו"רים של מפ"ם הכריעו את גורלם של ההורים והילדים בתביעה להמשך הלינה המשותפת, ובוויכוחים בין הנהייה אחרי החלום הסוציאליסטי־קומוניסטי האידיאלי של ‘אמא רוסיה’, שרבים האמינו בו למרות שהיה זה חלום שהכזיב והפך לחלום ביעותים (האהדה לרוסיה הסובייטית נבעה מהעובדה שהרוסים היו אלה אשר הניפו את דגל הניצחון, הדגל הרוסי האדום עם הפטיש והמגל, על בניין הרייכסטאג בברלין במאי 1945 ונתפשו בעיני עצמם ובעיני רבים זולתם כגואלי העולם וכמי שהצילו את העולם החופשי מציפורני החיה הנאצית שאיימה להכחידו) ובין המאמינים בעדיפות ההסתמכות על המערב הקפיטליסטי הדמוקרטי, ארה"ב, אנגליה וצרפת, שהכניע את הגרמנים בצרפת ובאיטליה, בלוב, במצרים ובצפון אפריקה במקומות נוספים. ויכוחים דרמטיים בקיבוצים ובתנועות הנוער, בסמינרים הרעיוניים ובישיבות מרכז התנועה או מרכז המפלגה, שהסעירו את היישוב, ואירועים דרמטיים שקבעו את צביונן של תנועות הפועלים ותנועות הנוער, ואת גורל הקיבוצים השייכים להן, מוצגים בספר האדום מבעד לחרך הצצה אנושי, פרטי וציבורי, משפחתי, לעתים כאוב ומיוסר, לעתים שבוי בחבלי האידיאולוגיה והחזון, באופן מקורי, אירוני, לועג או חומל, ביקורתי ומבין. זווית הראייה של הספר על גיבוריו, מרתקת בצירופיה מעוררת מחשבה בשאלות העולות ממנה, ועושה זאת בדרך המלמדת אותנו לא מעט על הקשר המורכב בין סיפור להיסטוריה, בין story ובין history.

הוגה הדעות החכם והמבקר האמיץ של הפילוסופיה הקלאסית והעריצות האנושית בשמה של כל אידיאולוגיה, קרל פופר (Karl Popper) (1902–1994), אשר נודע בביקורתו האמיצה, שנכתבה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, על משטרים טוטליטריים שגזלו את זכויות האדם וביקשו לכונן מציאות התלויה בשינוי כפוי של הטבע האנושי, היטיב להגדיר בספרו החברה הפתוחה ואויביה (1945), את מה שלא מעטים התנסו בו כשנידונו לחיות את החלום הקיבוצי נגד רצונם ובניגוד לבחירתם האינדיבידואלית: ‘הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום’.

הספר האדום עוסק בהצגת כמה וכמה ממדים בזהותם העלומה של מכונני החלום הגלוי של גן העדן השיתופי, שלא עמד במבחן האינדיבידואליות האנושית, ונדמה לי שלא לחינם בחר המחבר לעטיפת ספרו בתמונה שכותרתה ‘החלום ושברו’, זו שיוסף חיים ברנר, איש האמת שתבע את זכות הזעקה, שמתח ביקורת נוקבת על החלום הארץ־ישראלי במבחן המעשה (‘הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו’), שהפך לסופר הנרצח במאורעות 1921, עומד במרכזה, כשבכל ציוריו של אברהם אופק נחש שזנבו נעוץ בפיו מקיף אותו או מכיש אותו. את האמת מזווית ראייתו הרטרוספקטיבית והאיקונוקלסטית מבקש המחבר של הספר האדום לספר, לא רק את האמת ההיסטורית המוסכמת, המצויה בספריות ובארכיונים, מזווית ראייה של קורא מעמיק בספרות ובהיסטוריה, בסיפורים ובמעשיות, במיתוסים וברכילויות, היודע את מה שלא תמיד היה ידוע בזמנו, על הפער בין החלום ושברו.

אין ספק בלבי שיקומו מערערים על הדיוק ההיסטורי בנקודה זו או אחרת או על העדר הערות שוליים ותאריכים, ויהיו שיחלקו על נקודת המוצא או על פענוח שורשי החלום ועקרונות החזון, ובוודאי שיבואו היסטוריונים או היסטוריוניות ויגידו ‘הרי אני כבר כתבתי זאת קודם’, ו’זה לא היה רק ככה אלא גם ככה', ו’כאן יש טעות ופה נמצא שגגה', ו’בוודאי שאין זה ראוי להזכיר חטאים ופשעים של אנשים שקרוביהם חיים עדיין', אבל, למרות שכבודם של ההיסטוריונים המקצועיים במקומו מונח ועבודתם רבת חשיבות, ראוי לזכור שטיבה של ההיסטוריה האנושית, בכל תקופה, שהיא לעולם כרוכה בספר מספר וסיפור, ולא בסיפור אחד אלא בכמה וכמה סיפורים, והיא תלויה תמיד בזווית הראייה של המספר, בין היסטוריון, בין סופר, בין עד ראייה, בין עד שמיעה, ובין עד קריאה, שהיא מתבררת והולכת, תוך כדי עיסוק בשאלות החדשות שהמחבר מציג לעדויות הידועות המצויות לפניו. ככל שרבות יותר זוויות הראייה דרכן מסופרת ההיסטוריה, וככל שרבים הפולמוסים הקשורים בה, כן ייטב משום שכל היסטוריה, מאז ומתמיד, היא סיפור סבוך השוזר בין עובדות בעולם המעשה, לבדיון ודמיון בעולם הרגש, התכלית והחזון, או בין מציאות ידועה לפרשנות חדשה, וקושר מזווית ראייה בלתי־צפויה בין מעשי האנשים לכוונותיהם, מנקודת מבט חד־פעמית של המספר, הסופר, המשורר, החוזה, האמן או ההיסטוריון, המעלה קולות נשכחים מתהום הנשייה.

היכולת לעורר עניין מחודש ולהפיח חיים חדשים, מסעירים ומלהיבים, מעוררי התפעמות והזדהות, בדמויות מהעבר הרחוק או מהעבר הקרוב, הקשורות בעובדות היסטוריות ישנות נשכחות, וזיכרונות שונים של בעלי ניסיון חיים שונה, ראויה לכל שבח. אדרבה, רק כך יבואו קוראות וקוראים חדשים שילבנו עובדות שנויות במחלוקת, או שישאלו שאלות חדשות את המסמכים הישנים והזיכרונות המוטים, יטילו ספקות בגרסה כזו או אחרת של ההתרחשויות ושל פירושיהן, ויערערו ערעורים עובדתיים או כרונולוגיים, ויוסיפו מזיכרונותיהם הפרטיים או מאלה של בית הוריהם, ויצרפו מידיעותיהם בכתב ובעל פה, מתבונתם ומתובנותיהן של בני דורות שונים, ויעמיקו את הסיפור ששינה את ההיסטוריה ועיצב אותה ויאירו אותו מצדדים נוספים.