הקדמה    🔗

לספר קטן זה שתי מטרות, האחת לעזור לנו להבין את אפים והלך־מחשבתם של האנגלים, השניה לציין כמה מדרכיהם שמהן נוכל ללמוד.

הפרק הראשון קובע שסוד המוזר שבאנגלים הוא החֵירות; השני, שחֵירות זו מצאה את צורתה הארגונית הטפוסית במה שנקרא דימוקרטיה; השלישי, שעיקר דימוקרטיה זו במציאותם ובטפוחם של איגודים מקומיים דוקה, בניגוד לשיטה של הרכוז הביורוקרטי המכונה דימוקרטי שלא בצדק. הרביעי מראה שבדימוקרטיה כזו יש מובן ממשי לחירות הפרט, אעפ"י שכרוכה בה גם משמעת לאומית כנה; החמישי, שחירות־פרט זו היא סגולה של “תנועת־הנוער” האנגלית המקורית, והיא עיקר בכל חינוך בריא. הששי דן על התועלת בשבילנו כאן מלימוד הלשון והספרות האנגלית. המכתב המסיים מסכם את הקודם וקורא את הקהל שלנו, ובמיוחד את קהל המורים, לסבלנות ולהבנה.

כל שבעת הפרקים נתחברו בהזדמנויות שונות ונתפרסמו במשך שנות המלחמה. עכשיו מתחילה תקופת ה"ריקונסטרוקציה" שלאחר המלחמה, והענינים שנידונו (לאו דוקה, כמובן, הדעות שהבעתי עליהם אני) נראים כחשובים אפילו יותר. לא נתברר עדיין עד מתי יהיה גורלנו קשור בגורל האנגלים. אך בין אם יהיה לדורות ובין אם לא, ברור כי מֵאומה זו יש ללמוד הרבה. הטפוס שלפיו יצרנו את חיינו הצבוריים בדור האחרון אינו מן המובחר, ובא הזמן לפנות אל דוגמא ממין אחר שממנה נוכל להבנות בנין בריא יותר. במיוחד חשוב בזמן זה, בשעת הקריאה למדינה עברית, ללמוד מדינה מהי.

העם האנגלי יצר דרך־חיים המדגימה בצורה מעולה את הדימוקרטיה והרעיונות הכרוכים בה, והם חירות הפרט, הבעת הדעות החפשית וזכות המיעוט לנסות להיות הרוב. דרך־חיים זו הראתה את כוחה במשך המלחמה הזאת נגד יריביה, ואף הוכיחה שביכלתה לא רק לעמוד בפניהם אלא גם להתגבר עליהם. היא ראויה אפוא לתשומת־לב וללימוד. הבה נשים לב ונלמד.

י"ג סיון, תש"ה

חי"ר

 

א. אנגליה והאנגלים    🔗

נמנו וגמרו כל חכמי תבל שהאנגלים עם משונה. דתיהם שונות, מנהגיהם שונים, אפים שונה, מכל אומה ולשון; ומאחר שהם כה זרים ומוזרים, קשה לדעת איך להתנהג כלפיהם. ואולם מוכרחים אנו להתנהג כלפיהם. מן ההכרח אפוא שננסה להבינם.

כדי להבינם, עלינו לרדת לתוך המיוחד שבהם. כדי לעשות זאת, אני מציע שנקח כמה ניבים מהלשון האנגלית שלא מצאו תרגום בשום לשון אחרת. אם נעמוד על פירושם של ניבים אלה, אפשר שיתגלה לנו מקצת מן הסוד.

הניב הראשון שאני מציע שנעיין בו הוא המפורסם שבכולם: — ג’נטלמן.

א. GENTLEMAN    🔗

מי אינו יודע את טיבו של הג’נטלמן האנגלי? אך אולי נכון יותר לומר, מי יודע את טיבו? מן הצד החיצוני אמנם כולנו מכירים אותו. רואים אותו בשבת ובערב והוא לבוש שחורים; רואים אותו אחר הצהרים בקיץ והוא לבוש לבנים; בזמן העבודה הוא מופיע בבגדי שעטנז, חצי שחור וחצי לבן. ארוחת הבוקר שלו קבועה, ולפני הארוחות האחרות מקומו ב־Bar והוא שותה משקאות חריפים. אינו מדבר הרבה. אינו מתערב בענינים לא לו. אינו מתרגש. גם כשהוא בא בין הבריות, הריהו כאילו מרוּכז בתוך עצמו. הוא כאותם חנוטי מצרים: המראה החיצוני, הצבע, הכרת הפנים, בשר ודם; אך חסר משהו — רוח חיים. לא לריק כינה סופר ידוע את ספרו על האנגלים בשם: האנגלים, כלום בני־אדם הם?

ב. CLUB    🔗

מהו קלוב? אגודה? מועדון? “מֶנְסה”? הקלוב כולל כל אלה; ועם זה אינו אף אחד מאלה. הקלוּב הוא המקום שבו מצויים הג’נטלמנים. אני אומר “מצויים” בכוונה. מספּרים על חבר הקלוב הידוע “אתינֶיאום” שפתח פעם את פיו כדי לצוות למשרת לפנות את הכסא הסמוך לו, “שהרי היושב בו נפטר לפני יומיים”. אין הפלא רק בזה שמישהו נפטר בכסאו ולא הרגישו בדבר יומיים, אלא גם בזה שחבר קלוב נכבד זה יפתח את פיו. הקלוב הריהו מקום־פגישה שבו, אם מותר לומר כך, אין החברים נפגשים.

לשם מה באים לשם? כדי ליהנות מאוירה נאותה; וכמובן, גם לראות (אך לאו דוקה לשוחח עם) ידידים ישנים. הידידים הישנים האלה אינם חדשים מקרוב. הם מימות בית־ספר או האוניברסיטה. אתם הג’נטלמן מרגיש את עצמו בבית — feels at home; ובזה הגענו לעוד ניב מיוחד:

ג. HOME    🔗

המלה Home אין לה תרגום. בלשון ארצות הברית, באמריקנית, הרי זה בית שהבנאי בונה לך, או מציע לבנות לך. אך שימוש זה אינו נכון. מה שהבנאי בונה אינו Home אלא House. Home אי־אפשר לבנות, שהרי אין במושג ה־ Home משום בנין, כלומר החומר והלבנים שבמלה House. ה־ House נעשה Home רק אחרי שהיה מוֹשָׁבְךָ במשך תקופה ארוכה עד שנתחבבה כל פינה מבפנים וכל לבנה מבחוץ. היהודי אומר: ביתו זה אשתו; הוא מפרט מהו בשבילו בית. האנגלי אומר: The Englishman’s home is his castle, וכך אינו מפרט ואינו מפרש אלא רק תולה שלט: הכניסה אסורה. אך אם יעלה בידך להיכנס תראה שכאן דבר לא נבנה אלא נוצר, דבר שגדל לאט לאט ומתוך חיבה ממש. Home הריהו קן המשפחה. אך אינו הרוח השוררת במשפחה. הוא המקום שבו נאחזה רוח זו.

רגש המקום ניחן בו האנגלי במדה מתמיהה. על יחסים של האנגלים לאנגליה, לשטח המקומי ששמו אנגליה על אדמותיו ושדותיו ונהרותיו וגדריו ושביליו, על רגש זה אפשר להמליץ את הפסוּק: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו”. השירה האנגלית, הרומנים האנגלים, מלאים רגש מקומי זה. וכך גם בחיי האוניברסיטאות. אין האנגלי תלמידו של פרופיסור זה או אחר, או אפילו תלמיד במקצוע זה או אחר: הוא Oxford man, איש אוכספורד, London man, איש לונדון. ואף האנגלי הפשוט כך. אין האנגלי מסתפק ב"דירה"; דרוש לו בית שלם משלו, יהא קטן שבקטנים. ואינו מסתפק אפילו בבית; לו דרוש גם גן. גני אנגליה מפורסמים. ואין אני מתכוין לגנים הצבוריים, אף על פי שגם הם תופעות מיוחדות במינן. אני מתכוין לגנים הפרטיים, לחלקת הירק שעל יד כל בית ובית, וסימן אנגלי מובהק זה מתגלה בכל מקום ובכל הזדמנות. רצונך לקנות את לבו של אנגלי, דרוֹש בשלום שושניו. ידוע לרבים שמו של Major Jarvis, מי שהיה ממונה על מדבר סיני ועשה את עבודתו המקצועית שם בחסד עליון ממש. אדם זה נתן את מאמציו הגדולים ביותר לנטיעות, וגאותו העיקרית היתה על נטיעת גן בקצה המדבר, באל־עריש. ואנו כאן ראינו גם משל יותר קרוב. כשבנו את המגדלים על הכבישים בכניסה לערים הגדולות לשם שמירה על הבטחון, הדבר הראשון שעשו חיילי המשמר היה לסדר ולשתול גן־פרחים קטן מסביב.

האנגלי מתחיל להיות גם אדם. יש לו:

ד. HOBBY    🔗

זוהי שוב מלה שאינה ניתנת לתרגום. שיעור מושגה: עבודת החופש. Hobby הוא זה שלשמו חי האדם באמת. אין האנגלי יושב בקפה בשעות הפנאי שלו ומדבר על פוליטיקה. הוא פושט את מעילו ועודר בגן; או מאסף בולים; או מפליג מחוץ לעיר באופנים; או שר במקהלה; או, שכמו שעושה אחד הפילוסופים הגדולים, בונה תבניות של אניות. ב־Who’s who, ספר האישים האנגלי, יש מדור מיוחד ל־ hobbies, ומתבקש כל אחד לרשום את ה־ hobbyשלו כשם שהוא מתבקש לרשום את שם הקלוּב שהוא חבר לו ומספר הטלפון שבביתו.

וכך בשעות הפנאי שלו מתעסק האנגלי ב־hobby והוא מתעסק בו כמבין. לכאורה אינו אלא “אמאטיר”, “חובבב”, עוסק מאהבה; אך משום כך ומתוך כך דוקה בקיאותו ב־hobby גדולה לפעמים מאשר במקצוע שהוא מקור פרנסתו. בדרך כלל יש לציין שהאנגלי שונא את הפרופסיונליוּת. הוא חושד באיש המקצוע, כלומר, באדם המכריז על עצמו שהוא איש המקצוע. וכך התרבות והמדע האנגליים במדה מרובה אינם יצירת הפרופיסורים. דרווין, ספנסר, גרוט, בגיהוט ומיל לא נמצאו, ולא לימדו, בתוך האוניברסיטאות, אך היו “חובבים”, אנשים שטפלו בעניניהם לא כחובה קתדראית אלא מתוך התענינות פרטית. ואפילו בתוך האוניברסיטאות אין המלומדים האנגלים בעלי מקצוע אחד. אפשר שהם מלמדים מקצוע אחד, אבל הם מתענינים בכמה מקצועות; ולפעמים התעינותם זאת מביאתם לידי בקיאות מפליאה. אך יגידו שאינם מומחים. הם בעלי תרבות כללית, ואדם צריך לדעת — כך יגידו לך — דבר־מה מענינים שונים. באופן זה שומרים הם על הדבר הקרוב ללבם ממש, והוא חירותם. אינם משתעבדים לשום דבר. הם אדונים אפילו על ספריהם ועל המקצועותיהם.

ה. WEEK-END    🔗

אימתי עוסקים ב־hobby? בסוף השבוע, ב־week-end. האנגלים אינם עובדים שבעה ימים בשבוע. למדו את עשרת הדברות ואינם עוסקים במלאכה אלא ששה ימים. ואף מוסיפים מן החול על הקודש; ערב שבת בשבילם גם כן שבת.

כאן מוסד חברתי שלם ונהדר שהוא, כנראה, חידה בעיני רבים. זכורני הסערה שעורר ראש המיניסטריון האנגלי אחרי המלחמה הקודמת כשבילה week-end (ואפשר רק יום ראשון) במשחק גוֹלף. הזמן היה עצם התסבוכת המדינית שסופה חוזה־ורסל, ומשחק־גוֹלף זה היה ל"אינסידנט" בין־לאומי: “כיצד מתעסק אדם בזמן כזה במשחק? אין זה אלא מתעללים הם בנו”. אך לויד ג’ורג' לא התעלל. עשה כמנהגו. נח בשבת. השתמש ב־week-end כאנגלי טפוסי, כדי להנפש מטרדות־השבוע. האנגלי אינו עובד כל היום וכל הלילה. הוא אדון ולא עבד, ושומר משלו לעצמו.

ו. SPORT    🔗

הסמל של חירות האנגלי הוא הספּוֹרט. העזתי פעם לפרסם מאמר על הספורט¹. הסברתי (אמנם, ללא הצלחה) שאין הספורט התעמלות ואין הספורט תרגילי־סדר ואין הספורט משחק סתם. הוא משחק חפשי ששתי סגולות לו, האחת, חופש ההשתתפות, והשניה, ההשתעבדות לחוקים. וראו זה פלא. הספורט — גם כן מלה שאין לה תרגום — חדר לתוך תוכם של החיים האנגליים במדה כזו שדעותיהם המוסריות מתבטאות במונחי הספורט דוקה. האדם הטוב מיהו? הוא האדם שמְשַׂחק כראוי — plays the game. התנהגות טובה, מהי? Fair play, המשחק ההוגן. הקריאה הסופית לעזרה ולהשתתפות מהי? Be a sportsman, היה ספורטאי.

הספורטאי הוא הקובע כללים לעצמו, וזה יסוד מוצק באופי האנגלי. האנגלי איש־משמעת במלוא מובן המלה, אבל משמעתו משמעת פנימית. הוא חפשי מפני שהוא מציית לעצמו. הוא ממלא למעשה, ומטבעו המקורי, אחרי ההלכה הקנטית שמוטל על האדם להיות “גם קצין וגם חייל” ב"ממלכת התכליות". הוא קצין שהרי חקק את החוקים; הוא חייל שהרי הוא משתעבד להם. ואולם הוא משתעבד להם מדעתו ומרצונו וכך הוא הוא החוק שהוא נשמע אליו. מכאן עצמאותו הנפלאה; וכשם שהוא עצמאי בעצמו, כך הוא דורש עצמאות גם מאחרים.

ז. COMMONSENSE    🔗

עצמאותו זאת היא ה"קומונסנס" השגור תמיד בפיו. כמה תכניות הגיוניות למראית־עין מבטל האנגלי כשהן מתנגדות לקומונסנס; כמה תכניות אי־הגיוניות מוצאות הן בעיניו מפני שהקומונסנס רואה בהן ברכה! תשאל אותו: מה מבדיל בינו לבין שאר אומות העולם, יגיד: הקומונסנס. עמים אחרים פקחים יותר, יפים יותר בעלי דמיון חזק יותר או מרץ שופע יותר. הצרפתי בעל הגיון, הגרמני חרוץ, הרוסי יורד למעמקי נפשו ומוצא שם כל מיני דברים המשמשים נושא לשיחות על כוסות־תה כל היום וכל הלילה. האנגלי מסתפק בקומונסנס.

רעיון הקומונסנס קשה להסבירו. ברור רק דבר אחד בקשר אתו, והוא שאינו חוש (sense) ואינו common (שכיח). הוא השכל הישר אך בהגבלה זו שלפעמים אינו לא שכל ולא ישר. יש להגדירו אולי כשמוש אינסטינקטיבי באמת־המדה הנכונה כלפי קשיי החיים המעשיים. זהו ה־muddling through המפורסם שאינו muddling (הסתבכות), ואף אינו through (עד הסוף), שהרי אינו מגיע לעולם לקצה השני של הענין. כשהמצב הסתבך מצדו עד כדי יאוש מצדנו, באים החיים ומוצאים להם דרך. הקומונסנס הוא ההרגשה המוקדמת של פעולת־החיים הזאת. החיים כאילו רומזים לאנגלי מה יבוא, כאילו מגלים לו את סוד העתיד; והאנגלי מחייך ומחכה לפי הסיסמה: wait and see"". חיוך זה הריהו ה־ humor האנגלי, וב־ sense of humor אסיים פרק זה של הרצאתי..

ח. HUMOR    🔗

Humor אינו le rire ואינו Witz (הלצה); ואף אינו סאטירה או אירוניה. Humor הוא רגש הפרופורציה הנכונה; הוא הקומונסנס. גרעינו של ההומור הוא הבנת דרישות החיים אך הבנה זו יסודה באהדה. בעל ההומור אינו טורף נפשו, ומה גם נפשם של אחרים, באפו; אינו מיסר בעקרבים או אפילו בשוטים. אינו שוחק על אחרים. הוא שוחק עם האחרים. ההומור אינו דחית של הדברים המוזרים בעולם בחברה, ומה גם דחיתם בבוז; הוא קבלם. Le rire רוצה להשוות — “גלייכשאַלטען” — את כל העולם, להכניס את הכל לתוך מיטת־סדום אחת. ההומור אומר לנו שאכן נמצאים בעולם, ויימצאו תמיד, דברים יוצאים מגדר הרגיל; אבל דברים אלה טוב דוקה שיתקיימו עלינו ליהנות מהם. וכך ההומור מיישר את עקמומיות החיים על־ידי מה שהוא מכניס אף אותן למסגרתם של החיים.

הרי לפניכם תיאור־מה מן התכונות הטפוסיות של האנגלים. אין לנו עכשיו אלא להשלים את התמונה; לקבוע את שרשיה בהיסטוריה של העבר; ולשאול על ערכה וחשיבותה להוה ולעתיד. נקדים הערה כללית אחת.

תכונות האנגלים מקורן בזה שהאנגלים ילידי “גיטו” הם; האופי שתיארנו הוא אופיה של חברה סגורה. הגיטו של האנגלים גיטו גיאוגרפי; חייהם חיי היושבים באי. ואי זה לא היה צפוי להשפעות עוברות; כל השפעה שנכנסה, נקבעה לדורות. בדידות זו, חיי גיטו אלה, היא שיצרה להם שולחן ערוך ממש, השולחן הערוך של המנהגים והדתות שאת מקצתם הזכרנו, הנראים משונים לעמים אחרים. בדידות זו היא שגרמה גם ליהירוּתם, או לְמה שנראה לעמים אחרים כיהירותם. האנגלי כמו היהודי, מתוך בדידותו, התרגל להתחשב עם עצמו בלבד. הוא “העם הנבחר”; כל השאר הם “אומות העולם” שאין להם חלק לעולם הבא אלא אם כן ידבקו במדותיו. ואֶכסְכלוּסיביוּת זו של האנגלים והיהודים, כשם שמקור אחד לה, כך תוצאה אחת לה בשני המקרים גם יחד. אנו אומרים: “למה נדאג לאומות העולם? יבואו הם, אומות העולם, ויחזיקו בכנפינו”. והאנגלים אומרים אותו דבר ממש; אינם מעוניינים בהפצת תרבותם. הצרפתים, בכל מקום שהם באים לשם, מיד נותנים דעתם על ענין זה דוקה. מיסדים מוסדות חינוכיים, נותנים פרסים, מחלקים ספרים, שולחים פרופיסורים מן הסוֹרבוֹן לבחינות של בתי־הספר שבמקומות הרחוקים ביותר — הכל כדי לחזק את קשרי תרבותם. והאנגלים? אפילו בארץ המנדט סרבו זמן רב לתת פרוטה למחלקה האנגלית באוניברסיטה, ואפילו עכשיו אין נותנים באופן ישר אלא בעקיפין דרך ה"מועצה הבריטית". אין זה כי הם בזים ל־natives. אינם מכירים במציאותם! אך אנחנו, המתנגדים למנהג רע זה של האנגלים שהוא מכוּון אלינו, מחזיקים כלפי הגויים באותו מנהג. אם נשתמש באנגלים כבראי, נראה לפעמים את עצמנו ואת לקויינו.

כמובן, לא בכל דבר. נשוב עכשיו למיוחד שבאנגלים.

הסתכלנו בכמה מונחים: Gentleman, club, home, hobby, week-end, sport, commonsense, humor, מונחים שהם טפוסיים כל כך בשביל האנגלים עד שלא מצאו תרגום בשום לשון: סימן שטפוסיים הם ממש. אם נסתכל בכולם יחד, נראה שרוח אחת מפעמת בכולם. רוח זו היא רוח החירות. אמנם החירות הזאת, כמו שנראה, ממין מיוחד היא, ואף־על־פי־כן אין זאת כי אם חירות.

והנה נזכרתי עוד במלה אחת — crank.

Crank הוא eccentric, מי שיצא מהמרכז, אדם בעל דעות משלו שאינן דעותיהם של אחרים; ומן המפורסמות שאין לך בכל העולם עם שנמצאים בתוכו אנשים כאלה במספר כה עצום. העולם מלא אנגלים “משוגעים”; ואנגלים משוגעים אלה — כמה מהם מן היוצרים את הקשר בין אנגליה ובין עמנו — מוּכרים הם כאנגלים. הם נושא מפורסם להומור האנגלי ובלעדיהם לא היתה אנגליה שלמה. ה־crank מקבל ומתקבל. הוא לא רק מוּכר; הוא גם מכיר את עצמו: הוא עושה את מעשיו ביודעים. כי הוא עומד על המשמר, משמר החירות לאנגלי מותר לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שלא יהא פוגע באחרים.

כל זה מצטרף אפוא לתמונה של חברה סגורה ואחידה שבתוכה שליט חופש גמור. ההסכמים שדברנו עליהם, מנהגי החיים והתרבות שהזכרנו, הריהם כעין התנאים הכלליים של מציאות החברה ההיא. הם מהווים את אופיה של המסגרת; הם כעין תנאי הכניסה לחברה. אולם בתוך המסגרת, כשנכנסים לחברה, יש ויש מקום לשוֹנוּת כמו שאמר פעם סְמַטְסְ: “האנגלים אנשים משונים. אם אתה מחוץ למשפחתם הריהם חושדים בכל מעשיך; אבל אם אתה בתוך המשפחה תוכל לעשות מה שתרצה ואף תשיג מהם את הכל”. אחדות הלבבות בין האנגלים גדולה כל כך עד שמתירה היא פירוד הדעות. וכך עם אחיד הם על אף המשוגעים שבהם. תשימו כמה אנגלים במצב אחד ויתנהגו כולם באופן אחד.

מקורה של אחידות נפלאה זאת בהיסטוריה. אין לך עם בלול כמו האנגלים; אך כל יסוד ויסוד, חוץ מן היסוד האירי, נתעכל. אין לך עם שקלט השפעות מן החוץ כמו האנגלים; אך כל גל וגל נכנס בקלוּת לתוך זרם הים הכביר שהוא האנגליוּת כולה. משל למה הדבר דומה? לאדם שאהב כל כך את האויר החי עד אשר כשאך נכנס מֵאויר זה דרך החלונות, מיד סגר אותם כדי שהאויר שנכנס לא יצא עוד לעולם! האנגלים סופגים, מסגלים לעצמם, את הכל; ומזלם גרם להם שלא קבלו מעולם יותר מכפי כוח עכּוּלם. עצם הגיאוגרפיה — עובדה זו שמקומה בקצה אירופה — עשתה אותם למקבלים שאינם מחזירים. מעולם לא זרקו מה שבא להם מן החוץ; לעסו אותו, לפעמים כמה דורות או מאות שנה, עד שנבלע בתוכם.

משל בולט לכך הוא הלשון. הלשון האנגלית אינה אלא צירוף של כמה וכמה לשונות; אך כלום נמצא מי שיקפיד על טהרת הלשון? אדרבא! האנגלים משתמשים ברבוי־מקורות זה כדי לחזק את כוח לשונם ולהעשיר את אמצעי בטויה. בדרך כלל אפשר לומר שלכל דבר וענין יש לכל הפחות שתי מלים באנגלית, ובזה הזדמנות נפלאה להכניס דיוקים ודיוקי דיוקים ולעשות את האנגלית כלי בטוי עשיר מאין כמוהו. (דרך אגב, אותה הזדמנות ניתנת גם לשפתנו שקלטה אף היא מקורות, יסודות ושכבות שונים; אך עדיין לא השכלנו לנצל הזדמנות זו.) אין האנגלי משתעבד לנוסחאות, תהיינה ההגיוניות ביותר. מגוחך הוא שישתמשו במלים בריטיות, סקנדינביות, גרמניות וצרפתיות במשפט אחד. אך הם עושים זאת אף־על־פי־כן, והתוצאה היא שכספיר וקיטס.

אחידוּת מזיגָתית בדומה לזו אנו מבחינים גם בהתפתחות ההיסטוריה המדינית. חוט אחד מאחד את תעודת החירות שהוציאו והבּרוֹנים מידיו של המלך יוחנן עם המרד שבו התיזו אנשי קרומוויל את ראשו של המלך צ’רלס. אסור לנגוע בחירותו של האנגלי! שוכחים לפעמים שרעיונות אלה, שספגו מונטיסקיו וּווֹלטר בביקוריהם באנגליה, הם הם שיצרו את המהפכה הצרפתית, מהפכה שהתקיימה כמה שנים אחרי המהפכה האמריקנית שדגלה אף היא בסיסמאות האנגליות. לוֹק, הפילוסוף המתון, האנגלי הטפּוּסי, הוא הוא שהבחין את רשימת הזכויות המפורסמות, והוא, לוֹק המתון, גם המצדד בזכות המרד: יש מקרים הקובעים היתר חוקי למרוֹד. אך ההיתר חוקי. מכאן השקט של המהפכות האנגליות; הן מתקיימות תמיד בתוך רשת החוקים וכתוצאה מן החוקים. כשגרשו את בנו של צ’רלס והזמינו את ההולנדי וויליאם, עשו זאת באופן יורידי ממש. כשהזמינו את ג’ורג' הראשון, אדם שלא ידע אנגלית ושלפיכך לא יכול היה לנהל את ישיבות חבר המיניסטרים שלו, העבירו, כמעט בהיסח הדעת, את הזכות הזאת לראש־המיניסטרים וכך נוצר הקבינט הדימוקרטי. קבינט דימוקרטי מה משמעו? הריסת הממלכה האוטוקרטית. הרי מהפכה, אך מהפכה כל כך שקטה עד שלא עמדו על טיבה אלא כעבור מאה שנה. אמנם בזמנה של ויקטוריה, ובזכותה של אריכות ימיה, התחילה המלכות לתפוס שוב מקום מכריע במדיניוּת האנגלית. אך בימים ההם התפתחה והתארגנה גם האימפיריה הבריטית, והמלכות חדלה להיות סכנה לחירות האנגלית על־ידי שנעשתה לרוח המחַיה של האימפיריה. ההתפתחות כולה הריהי התפתחות טבעית ופנימית. והיא התפתחות ממש המבוססת ביסוס אורגני בעבר. ומשום כך היא גם תמימה. הרי גדלה מעצמה.

תמימות זו אמיתית היא, ואין לעמוד על טיבה של אומה זו אלא אם כן מכירים בתמימות זו. האנגלים מוחזקים כמחוכמים ביותר, בעוד שעל צד האמת הם תמימים שבתמימים. במובן ידוע הריהם ילדים ממש; וילדותיוּת זו, תמימות זו, מודגמת בכל ענפי חייהם. בחייהם הצבוריים למשל, תופס מקום חשוב הפאר והכבוד החיצוני — האוֹרדנים, בגדי השׂרד, תהלוכות הראוה — ממש כמו בחיי ילדים. ואין להתנצל ולומר שמסדרים הם את כל זה בשביל הילדים. הם מסדרים זאת בשביל עצמם. אל ה־Lord Mayor’s Show (תהלוכת הפאר השנתית לכבוד ראש העיריה החדש בלונדון) — מוליך האב אמנם את בני משפחתו ונצב על ידם כל היום כדי לראות תהלוכה זו; אך הנאתו אולי גדולה משלהם. והספרות — מהי הספרות האנגלית הטפּוסית? יש אגדה קונטיננטלית שבראש הספרות האנגלית עומדים ביירון ואוסקר וויילד. אגדה זו מסלפת את העובדות, לכל הפחות במה שנוגע לדעותיהם של האנגלים עצמם. הספר החביב עליהם ממש, ספר שמצטטים אותו בכל זמן ועידן, הספר שאי־הידיעה בו הוא סימן של בערות ובורות — ספר זה הוא “עליזה בארץ הפלאים”. המתחרה היחידי ב"עליזה" הן האופיטירות של גילברט במוסיקה של סוליבן — ה"מקאדו", למשל. תארו לנפשכם: עם כובש עולם, עם אימפריאלי, עם כמעט אולימפי; והספרות הטפוסית, גם של ההמון וגם של בעלי התרבות הגבוהה — אופיריטה קומית וספור לתינוקות!

ואולם על אף תמימותם וילדותם, ידעו האנגלים לטפח דבר אחד שהוא יסוד הכל, והוא האישיות. האנגלי הפשוט שבפשוטים הוא אדם אחראי. תשימו אותו במצב קשה שלא נמצא בו ולא הכיר בו מעולם, ותראו שהוא עושה סדר. לא למד להיות מומחה לדבר אחד ולפיכך הוא מוכשר לכל.

מה הוא לומד? על הפרטים לא כדאי לעמוד כאן, אך המגמה הכללית ברורה. בכל ענפי החינוך — גם בתוך המשפחה — שואפים האנגלים לא למסור ידיעות בלבד אלא ליצור את האופי, לנטוע הרגלים טובים, לעצב את הכוחות הפנימיים — הייתי אומר: האינסטינקטים; וכוחות פנימיים אלה, אינסטינקטים אלה, הם הם יסוד חייו של האנגלי. ציירנו את ה־gentleman כמחוסר־חיים. לא מניה ולא מקצתיה! הג’נטלמן מבליט כלפי חוץ את הרושם של חוסר־חיים משום שחייו כל כך עמוקים. ראיה לדבר עושר השירה האנגלית, ביחוד השירה הלירית. השירה הלירית מוצאה ממעמקי הנפש, והאנגלי חי חיי־נפש עמוקים משלו.

אמרתי על האנגלי שהוא תמים ואוהב מסורת.

האנגלי מתקדם. אך מתקדם על־ידי זה שהוא מכניס את הקידמה לתוך המסורת; וכיון שהכניס פעם משהו לתוך דרך חייו, שוב אינו חוזר בו: מה שקבל פעם, קבל לעולם ועד. אך אין הוא יוצר מסורת (ידועה המודעה האמריקנית: “באוניברסיטה זו אוסרת המסורת לדרוך על דשא החצר; מסורת זו מתחילה מחר”). אין לאנגלי צורך ליצור מסורת תורתו תורה שבעל פה; וכידוע, כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחַדש, כבר נאמר למשה מסיני. המסורת האנגלית מסורת ברוח זו דוקה. היא מכילה מכבר בכוח את הכל, והמתקדמים אינם אלא מוציאים אותם לפעל באנגליה, כידוע, גדול כוח התקדים; אך גדול יותר כוח המצאת התקדימים.

בקרקע התמימות האינסטיקטיבית גדלה הדת; ומכאן התופעה, המוזרה בעיני חכמי יבשת אירופה, של הדתיוּת האנגלית. והיא דתיוּת ממש. אין כאן צביעות ואין כאן אחיזת עינים ואין כאן ערמומיות. כאן רגש יסודי. האנגלים מטבעם בעלי אמונה; אפילו הכפירה שלהם דתית היא. הם למדו תנ"ך; וכמו שהעיד פעם לויד ג’ורג' על עצמו, נהירין להם שבילי. הגיאוגרפיה וההיסטוריה של התנ"ך משבילי הגיאוגרפיה וההיסטוריה של אנגליה. אין לך ספר שנמכר באנגליה כמו התנ"ך: אפילו כיום הוא ה"Best-seller. ולא רק בשביל השימוש השבועי בכנסיה. עורכים אותו, מדפיסים אותו, מוכרים אותו, כ"ספרות", זאת אומרת, כספר שקוראים למעשה. עדיין זכורני הרושם שעשה עלי אחד מידידי, מומחה לספרדית, והוא עכשיו פרופיסור באוֹכּספוֹרד, שקרא בקרון הטראם ספר עבה פירושו של G. A. Smith לירמיהו! כשהמורה שלי בבית הספר, בכתה הגבוהה, רצה לשעשע את רוחנו אחרי מנה קשה של סופרי יון ורומי, הוציא תנ"ך וקרא באזנינו מספורי אליהו הנביא.

כשאני מסביר כל זה לאנשים משלנו, הם אומרים: “אנו מבינים היטב: האנגלי שלך ריאקציונֶר”. לא זכיתי אף פעם להוכיח להם שאפשר לאהוב את התנ"ך או את המסורת או את הספרות שנכתבה לאו דוקה אתמול, ובכל זאת לא להיות ריאקציונר. אנו רוצים תמיד להיות בשורה הראשונה של החזית (אם לא לפני השורה הראשונה). אך קשה להזיז מחנה שלם באופן זה; המחנה דרכו ללכת לאטו. והאנגלי הולך לאטו. דוקה ההתקדמות דורשת ביסוס בעבר אם מיועדת היא להתקיים, וכוחו של האנגלי במה שהוא מבין זאת ושומר תמיד על רגלו האחורנית.

אסיים את דברי בציוּן שתי דוגמאות היסטוריות שכדאי שניתן דעתנו עליהן.

אחרי מלחמת־העולם הראשונה זכתה לשלטון באנגליה מפלגת הפועלים. זכתה באופן פרלמנטרי והתנהגה באופן פרלמנטרי. דם לא נשפך, לא בחוצות קריה ולא בין כתלי בית הפרלמנט. הטכסים העתיקים נשתמרו: הא' מקדונלד לבש “צילינדר” ו"פרק" ונסע לארמון ווינדסור כדי ל"נשק את ידיו" של המלך, ואז מינה את הקבינט שלו ונכנס לעבודתו כראש הממשלה. כאן התחוללה מהפכה ממש: הפועלים נכנסו לשלטון בארץ השמרנים. אך נכנסו בדרך שמרנית. נבלעה המפלגה בתוך העם; לא נבלע העם על־ידי המפלגה.

והא לנו דוגמא שניה מן הביוגרפיה של סמַטס, אדם חשוב למדי באימפיריה הבריטית, מי שישב בקבינט במשך המחצית השניה של המלחמה הקודמת אף על פי שלא היה חבר הפרלמנט. האדם ידוע כתומך נלהב של האנגליוּת ויועץ נבון ונאמן לאנגלים בכל עניני מלחמה ושלום. כלום היה תמיד כך? כידוע, נלחם מלחמת יאוש באנגלים לא רק בימי המלחמה נגד אנגליה בדרום אפריקה אלא גם לאחריה. ודוקה איש זה הפך לראש המדברים בשבח האנגלים ומדיניותם. מה עשו לו האנגלים; מה עשו למקדונלד ולסיעת הפועלים; מה עושים הם בכל מקום שהם? הם שובים את שוביהם. הם יודעים שלא יד המלה אלא יד החיים על העליונה, והם מכירים בדרישות החיים ונכנעים להם. הם ממלאים למעשה אחר ההלכה הישנה: כדי לחיות יש לתת לחיות גם לאחרים, ובזכות זו הם מנצחים אפילו במקרה שהם נראים כמנוצחים.

בזה סוף־סוף סוד החופש של האנגלים ובזה גם סוד הצלחתם. בספורט, שהוא אספקלריה של החיים, יש יותר מצד אחד; ואף אם מתחרים אנו בצד השני, בקיומו תלוי קיומנו. התגלית האנגלו־סכסית המיוחדת היא גילוי מה שנקרא Non-conformity. “נונ־קונפורמיטיבי” פירושה סירוב לקבל את מרותה של הכנסיה הרשמית. אמנם קופחו זכויותיהם של בעלי הכתות האלה באנגליה הרבה זמן; אך התקיימו, והוכרו סוף־סוף כבעלי זכויות מלאות, ועכשיו הם חלק גדול וחשוב של העם, חלק בלתי נפרד מן העם. ואולם נשארים הם נונ־קונפורמיסטים: את דתי המלך אינם שומרים. כשאני חושב על עתיד העולם הנושב בכלל ועל עתיד היהודים בפרט, נדמה לי לפעמים שקשור הוא כולו ברעיון אנגלו־סכסי זה של הנונ־קונפורמיות.

אבל מי ערב לנו שתתקיים האנגלו־סכסיות? הלא שומעים אנו מכל צד² שהעם האנגלי יורד מעל במת ההיסטוריה ושאין עוד כוחו בו. האידיאלים שהזכרנו, כך אומרים לנו, נאותים –אולי – בשביל האי הנעלם של הספורטאי הג’נטלמני. אך אין האי עוד אי, ואין החיים עוד ספורט. ואין עוד תקומה לג’נטלמן במלחמת הכלכלה; ולפיכך עלול גם מבצר אחרון זה של השמרנות ליפול, וגלי האחוה המעמדית יסחפוּ גם את האנגלי. כלום יכול, כלום רשאי, כלום זכאי, “ריאציונר” זה להתנגד לרוח הזמן?

מובן שלהלכה אינו יכול, והאנגלים סופם אף הם להכנע ולהתבולל. אך כך נבאו גם על היהודים. מה עשו היהודים? כאילו להכעיס חידשו את חייהם הלאומיים דוקה. אני מסופק אם אנגליה תתרופף. אדרבא, אני רואה אותה וגבולותיה הולכים ומתרחבים. מה שהיתה פעם ארץ קטנטונת נעשית, כידוע, מרכזה של אימפיריה גדולה. אך אין המלה אימפיריה הולמת את המציאות עכשיו. אפילו השם הרשמי עכשיו הוא Commonwealth of Nations, ריפובליקה של אומות, וראוי לציין ששם זה, יצירתו של ה־outsider ההולנדי סמַטס, הוכנס לתוך השימוש הרשמי על־ידי השמרן שבשמרנים, המנוח בלפור. המושבות אינן קניני אנגליה אלא שותפים בני־חורין — free partners. הם בני־חורין להשאר ובני־חורין לצאת ומאחר שהחופש בידם לצאת, מובטחני שכאנגלים גמורים ישארו.

קרה דבר מאַלף במוֹנטריאַל, מרכז הקנדים הצרפתיים (כידוע אומה זו נשארת אומה נבדלת בתוך קנדה הבריטית, אומה השומרת על לשונה, חינוכה, דתה ומנהגיה הצרפתיים). בזמן הבקור הרשמי של המלך והמלכה בשנה שלפני המלחמה, הוזמנו על־ידי ראש עירית מונטריאל לסעודה פומבית. ראש העיריה והוא צרפתי, קם לברך את האורחים והתחיל אומר: “אנו, המיעוט הצרפתי בקנדה…” פתאום נשמע קול המלכה: “וגם אנו הסקוטים מיעוט בין האנגלים, ובכל זאת מושלים אנו בהם”. הדברים נתקבלו בתשואות, ומלכת אנגליה היתה בן רגע למלכת קנדה הצרפתית. לפני בקוּר זה היה חשש להפרדה של קנדה מן האימפיריה, וכמעט היה מקובל שתסרב קנדה להשתתף במלחמה הממשמשת ובאה. אך הצרפתים האלה הראו את עצמם פטריוטים לא פחות מאחיהם האנגלים. בקוּר זה — האם ידוע הוא שהמלך האנגלי דיבר שם צרפתית דוקה? — עשה מה שלא עשו כל הספרים וכל האיומים וכל החוזים וכל החוקים. נדמה לי, וכך נדמה גם לרבים אחרים המסתכלים מן החוץ, שמדבר קטן זה יש ללמוד הרבה. האימפיריאליזם האנגלי שמרבים כל כך לגנותו, נותן את החופש שרומסים אותו יריביו.

וכך אפשר מאד (כנגד הדעה המקובלת) שהאנגלים נכנסו לתוך שלב חדש של התפתחות, והתחילו להראות לעולם כולו, ובעולם כולו, מה שהיה עד כה הסוד הכמוס של הג’נטלמן ב־home שלו. מי שראה את הצרפתים במונטריאל אינו מתיאש מהאפשרויות הטמונות ב־commonsense האנגלי. יבוא מה שיבוא על האימפיריה. הריפובליקה של העמים, והחירות האנגלית, מזומנות עוד לעתיד גדול.

 

ב. לביסוס הדימוקרטיה    🔗

הנושא “על ביסוס הדימוקרטיה” מורכב מכמה חלקים, שהרי נכלל בו לא דימוקרטיה בלבד אלא גם ביסוסה. כשמדברים על ביסוס של דבר מן הדברים, מן הסתם שזקוק הוא לביסוס, והזקוק לביסוס הוא הרעוע המעורר חשש שמא יפול. משל למה הדבר דומה? לבית שבנו אותו על אדמה תחוחה, ומן הרסיסים והבקעים המתגלים לאחר זמן בקירות ניכר שיש לבדוק ולחזק את היסודות. ואמנם נתגלו בימינו, ולא בימינו בלבד, סדקים בבנין הדימוקרטיה, ולדעת רבים אף רעועה היא מיסודה ומפלתה קרובה לבוא.

ואין אני מתכוין לבעלי המרה השחורה בתוכנו שדברו על אפשרותו (ואפילו על ודאוּתו³) של כשלון המעצמות הדימוקרטיות במלחמה זו. אני מתכוין לַדעה שאין בכלל בידי דימוקרטיה להצליח באיזה דבר שהוא, כי כדי להצליח, מוכרחה היא לפשוט את בגדי דימוקרטיוּתה וללבוש את בגדי צרתה. במלחמה, למשל (כך שמענו מכל צד), כדי לנצח, מוכרח כל כח השלטון להתרכז ביד אחת. כדי לנצח (כך שמענו) מוכרח כח אחיד ומרכזי זה לדכא את הפרט ולהעלים עין מעניניו. כדי לנצח, יש לשכוח ולהשכיח את החופש, השויון והאחויה, ולשעבד את הספרות ואת המדע ואת העתונות ואת החיים האישיים לַתכלית האחת, לאִפשוּרו של הנצחון. אבל אין זה אלא להקריב, על מזבח החירות, את החירות עצמה. ואם לשם הנצחון עלינו להשחית את פרי הנצחון, הרי אף אם ננצח נימצא מנוצחים. כללו של דבר: תנאי ראשון לנצחון הדימוקרטיה הוא שהדימוקרטיה תהיה לעריצות טוטליטארית; ואם כך, מה הועיל הנצחון.

כשאני לעצמי, אין דעתי כך. רואה אני, או חושב אני שאני רואה, הבדל יסודי בין דרכי העמים החפשיים ובין דרכי העמים המשועבדים; והבדל זה, שהוא בולט לא רק אפילו בשעת מלחמה אלא ביחוד בשעת מלחמה, אינו בעוכרן של הדימוקרטיות אלא, להיפך בעזרתן. רואה אני, למשל, ברכה גדולה לאנגליה בעבודת בית המורשים, הפרלמנט, בימי המלחמה, והוא מרכז של בקורת בונה על פעולות הממשלה, מרכז תוסס ומתנגד. לא היתה הצעה של חוק חדש, ואפילו חוק לשם הנצחון, שלא נתקלה שם בעיון מעמיק וחריף; אין לך חוק ישן שהשתמשו בו לשם הנצחון, שלא ערערו שם על הדרכים שהשתמשו בו. היאָמן דבר כזה בעמים המשועבדים אפילו לפני המלחמה, ומה גם בשעת מלחמה? מספרים סיפור מאלף מימי המלחמה הקודמת. בתוך החוגים הדימוקרטיים בספרד שררו שתי דעות. כת אחת חשדה באנגלים, כת שניה רצתה בהם. ואז הופיעה מחברתו הידועה של בֶרְנַד שאוּ נגד מעשיה של אנגליה. מהר מנהיג הכת הראשונה למנהיג הכת השניה ומאמר זה בידו. אמר: “צדקנו, והא לך הראיה; כל טענותינו נגד אנגליה כתובות כאן במפורש”. שאל הלז: “איך השגתם מחברת זו?” “איך השגנו? נמכרת היא באנגליה בפינת כל רחוב”. השיב ההוא: “ודבר זה יוכיח. דברי בקורת חריפים כאלה נגד הממשלה לא די שהם כתובים ומודפסים באנגליה אלא גם נמכרים בראש כל חוצות. זה חופש. זאת דימוקרטיה”.

נביא משל אחר: “ההתנגדות המצפונית”. אין הדבר ידוע כאן, כנראה, שבעצם ימי המלחמה הקודמת יצרו האנגלים, והטביעו בחוק, את המושג של “מתנגד למלחמה מטעמי מצפון”. כל אדם שאמר שהוא עומד על מצות הדת: לא תרצח, פטרו אותו מעבודה צבאית בחזית. ואין אני אומר שבתי־הדין התנהגו תמיד כלפי מתנגדים אלה לפי רוחו של חוק חדש זה. אני רק קובע את העובדה שבשעת חירום ממש, בשעה שנצרכו האנגלים לרכז את כל המאמצים לביצור המצב, בתוך מלחמת עולם ממש וברגע של סכנת חיים ממש, החליטה הממשלה האנגלית לפטר משירות צבאי מי שהתנגד לשירות זה מטעמי “מצפון”. נניח שלמעשה לא שוחרר כל מי שטען כך; נניח שלהלכה לא היתה ההחלטה ההיא נכונה. אך שואל אני אתכם: הלא דבר הוא שבימים ההם זכרו ולא שכחו שבכלל יש דבר ששמו מצפון. הלא אפילו אנו, שאין אנו ותרנים, אומרים שפיקוח־נפש דוחה שבת. אך החוק האנגלי העיז להגיד, ומעיז אפילו היום להגיד, כי דוחה השבת, שבת המצפון, את עצם פיקוח־נפשה של האומה. אפילו בשעת סכנת־נפשות האדם בן־חורין. זאת דימוקרטיה.

ואני מדגיש שבכוחה זה דימוקרטיה מצליחה. סוף סוף ניצחה דימוקרטיה זו במלחמה. הבקורת בבית המורשים, ואף שחרור המתנגדים מטעמי מצפון, היו לעזר לאנגליה ולא למכשול. הרי כאן עובדה ממשית ש"הפוליטיקה הריאַלית" חייבת להכיר בה, והיא תשובה נאה לדוגלים בדגל הארגון הטוטליטארי. אפשר שדרך החופש דרך ארוכה היא, אך היא הדרך הארוכה אשר היא גם קצרה.

הבאתי דוגמאות מן הדימוקרטיה המעשית כדי לצאת מתחום המלים. הויכוחים הישנים ידועים מכבר. “דימוקרטיה”, “אריסטוקרטיה”, “מונארכיה” — כלום התקדמנו בויכוח זה מן היום שלפי המסופר בכתבי הירודוטוס היו מדיינים בענין זה חכמי פרס (ובראשם דריוש, שעתיד היה להיות “דריוש מלכא”) במאה הששית לפני הספירה הרגילה? מהימים ההם התקדמנו רק בדבר אחד, והוא בהכרה שממשלה “אידיאלית” אין בעולם. לכל צורת־שלטון היתרונות והמגרעות והסכנות שלה, מגרעות וסכנות ויתרונות שאינם כרוכים בטבע המלה שבה היא נקראת. כשנדבר על הדימוקרטיה יש לשאול אפוא לא מה מובן המלה (הכל יודעים שמובן המלה הוא: שלטון העם) אלא מה היתה הדימוקרטיה בהיסטוריה? והדימוקרטיה בהיסטוריה הריהי, למשל, אתונה בימיו של פריקליס, אנגליה של קרוֹמוויל ולוֹק, ארצות הברית אחרי המרד, צרפת בשנות המהפכה. אנו נתבונן קודם בדימוקרטיה העתיקה ונעיר כמה הערות.

הראשונה היא שיסודו של שלטון־עם ביון היה השימוש בקלפי: תפקידי השלטון חולקו בין האזרחים לפי גורל. באופן זה הובלט, והוגשם למעשה, העקרון היסודי: “לשלוט ולציית לפי התור”. זוהי דימוקרטיה במובן היוני. כל אזרח ואזרח בלי יוצא מן הכלל היה מיועד לקחת חלק בשלטון בעצמו.

הדימוקרטיה העתיקה היתה אפוא דימוקרטיה ישרה — כל אחד ואחד, לפי התור, לקח חלק בשלטון. ואף החוקים נחקקו לפי הצבעה ישרה של האזרחים, והציוּת להם היה מתוך הסכם. וכאן מופיע העקרון הגדול השני: השלטון יסודו בהסכם, בהסכם הישר והמפורש של כל האזרחים.

שני יסודות אלה של הדימוקרטיה העתיקה נתקבלו גם על־ידי בא־כוחה של האידיאולוגיה של הדימוקרטיה החדשה, י’ן י’ק רוסו. רוסו נולד בג’ניבה, עיר קטנה בערך, שבה יכול היה כל אזרח ואזרח, כפי שציין רוסו עצמו, להכיר את כל יתר האזרחים; וסגולה זאת של עירו שימשה בעיניו דוגמה לדימוקרטיה. הרי זה מעין אתונה חדשה, מעין מועדון גדול שבו כמעט אפשר היה, לפי מנהג יון, לדבר אל כל התושבים בבת אחת.

בעיירות קטנות כאלה אפשר להלכה לקבל את הדימוקרטיה הישרה. אך שתי תקלות בדבר: א', ברור מתוך הנסיון שאין כל אזרח ואזרח מוכשר להנהיג את המדינה; ב', ברור מתוך הנסיון שאין כל האזרחים מצביעים בעד החוקים המוצעים. וכך רעועים שני היסודות של הדימוקרטיה הישרה אפילו בתוך הקהליות הקטנות, ומה גם במדינות הגדולות. המושל צריך להיות במדת־מה מומחה, ואין האיש הפשוט מומחה; ההסכם צריך להיות שלם, ואין הסכם שלם לעולם.

שתי טענות אלו נגד הדימוקרטיה הישנה התגלו אפילו בזמן העתיק, והן הן (בין השאר) שהכריחו את אפלטון, למשל, לבעוט בדימוקרטיה. אני מדגיש זאת מפני שנפוצה הדעה שההבדל היחידי בין הדימוקרטיות העתיקות ובין הדימוקרטיות החדשות הוא כמוּתן. נוהגים לומר בערך כך: “המדינה העתקיה הכילה – לפי הביטוי הידוע של אריסטו – לא פחות מעשרה איש ולא יותר ממאה אלף; המדינות שלנו מכילות בין עשרה למאה מיליון. מאחר שאי אפשר לכנס יחד מיליונים של אנשים, מבקשים מכל מאה־אלף לשלוח ציר; וצירים אלה, באי־כוחם של המיליונים, מתכנסים ביחד, ועושים, בשם המיליונים, מה שעשו האזרחים עצמם בזמנו של פריקליס ומה שהיו עושים האזרחים עצמם בזמננו לולא מספרם העצום”.

אך אין זה נכון. כבר בזמנו של פריקליס נתגלה הפרדוקסון שבדימוקרטיה הישרה (אני מצטט מ"פרוטאגורס" של אפלטון):

“הנה מה שאני רואה באספות־העם שלנו: כשצריכה המדינה לעסוק בבנין, מזמינים את הבנאים ונוטלים עצה מהם בדבר הבנינים; וכשהענין הוא עשיית ספינות, מזמינים את הספנים, וכיוצא בו בכל ענין שסבורים כי ניתן ללַמד ולהלמד. ואם ינסה ליעץ להם איזה אדם אחר שאינם חושבים אותו לבעל מקצוע, ויהא אפילו אדם יפה ועשיר ובן משפחה אצילה, אין מניחים לו לדבר… זוהי דרכם בנוגע לענינים הנחשבים בעיניהם כמקצועיים. אך כשצריך לטכס עצה בדבר הנהלת המדינה אז יקום וייעץ להם כל בן־אדם — נגר, נפח, בורסי, סוחר, בעל ספינה, עשיר, עני, אציל, ובן בלי שם; ואין אף אחד מתרעם עליו כמו שעושים במקרה הראשון, על שמנסה הוא להשיא עצה בדברים שלא למדם בשום מקום”… (319; עמ' 32 בתרגום העברי).

הטענה ברורה. השלטון, ככל דבר אחר, תורה הוא וטעון ידיעה, התכשרוּת, והמומחה בו הוא היחיד ולא ההמון. וכך גם בימינו בדימוקרטיה ה"רפריזנטטיבית". אין הציר בא־כח בלבד. הוא בעל ידיעה ותפיסה מיוחדת שיש לו הזמן והכשרון – והחובה – ללמוד את הענינים, כלומר, לדבר ולהתיעץ עליהם כחכם. וזה היסוד הראשון של הדימוקרטיה החדשה: השלטון מסור לבני אדם שבחרנו בהם מפני שמוכשרים הם ממנו.

אבל מה בדבר התקלה השניה, הליקוי בנוגע להסכם: אין הסכם יכול להיות שלם. וכי המיעוט תמיד טועה? הלא פעמים המיעוט של היום הוא הרוב של מחר? כאן היסוד השני של הדימוקרטיה החדשה: זכות המיעוט לנסות להיות הרוב. על שני אדנים אלה מסתובבת הדימוקרטיה של היום, תוקף ה"ייצוג" וזכות המיעוט, כנגד שני האדנים של הדימוקרטיה הישנה, לשלוט ולציית על פי התור, וההסכם השלם והמפורש של כל אזרח ואזרח.

“ייצוג” ו"מיעוט" – אך הדימוקרטיה, שלטון־העם, היכן היא?

העם שולט על־ידי בחיריו, והוא שולט באופן כזה שלכל זרם של מחשבה ניתן להשפיע. מכאן הנקודה הטפוסית בדימוקרטיה המבדילה הבדל מוחלט בינה לבין כל שיטות אחרות של שלטון.

הכוונה היא ל"אופוזיציה". לצד המתנגד. אין הדימוקרטיה מתקיימת בלי אופוזיציה כשם שאין צורות השלטון האחרות מתקיימות עם אופוזיציה.

תופעת דימוקרטית טפוסית זו עצם טפוסה וסמלה במוסד אנגלי שאין דוגמתו בכל ארץ אחרת והוא His Majesty’s Opposition (האופוזיציה של הוד מלכותו). מנהיג האופוזיציה בפרלמנט האנגלי מקבל משכורת (ובשיעור הגון) כאילו היה מיניסטר ממש. הנהגת המתנגדים הריהי משרה ממשלתית!

“האופוזיציה של הוד מלכותו”. מי שעומד על בטוי זה, ורק מי שעומד על בטוי זה, יודע מה טיבה של דימוקרטיה. בטוי זה אומר שגם האופוזיציה שייכת לממשלת הוד מלכותו. ולא רק שייכת. היא גם חלק עיקרי ממנה, בשר מבשרה ועצם מעצמה. מצד אחד הבקורת על השלטון הריהי חלק השלטון. מצד שני אין בקורת זו בקורת סתם, פטפוטים בעלמא, דברי עלבון וחירוף ומלשינות. היא בקורת ממשלתית. היא מחושבת, צלולה. האופוזיציה תוכל כל יום, לפי הסדר הפרלמנטרי, להיות לממשלה. ולפיכך הבקורת שלה מתונה היא; קראתי אותה בכוונה ממשלתית: הלא אפשר שתצטרך מחר להתגשם בפעל. יש דימוי של ממש בין האופוזיציה הפרלמנטרית ובין הצד השני במשחק כדור־רגל. הצד השני הוא הוא הגורם להתחרות, ובלעדיו לא היה המשחק מתקיים: תנאי ראשון לקיומו הוא קיומה של האופוזיציה. וכך גם בממשלה. אך זכור תזכרו שלשני הצדדים — גם בפרלמנט — חוק אחד ורוח אחת. ניתַן להם להתקוטט רק משום שהם, בעיקר, מאוחדים.

וכך, אם חולשות הדימוקרטיה הישרה מקורן בתפיסתה הכמותית, השקפה כמותית זו יש לה תקנה ע"י ההתחשבות באיכות. אין השליח בא־כוח בלבד, קול אחד במקום מאה אלף; הוא נבחר, בחיר, מוכשר יותר. ואין המיעוט מיעוט כמותי הבטל בששים או בשישים רבוא; הוא מהות איכותית מיוחדת שיש לשמור עליה. התרומה שהוא נותן תוכל להיות הגדולה ביותר, התרומה של ממשלה ממש. אך תהא תרומתו הקטנה ביותר, הרי ברכה גם בה.

תפיסה איכותית זו של הדימוקרטיה יש הרבה לדבר ולהתווכח עליה מצד ההלכה. אך לפי שיטתי אסתפק במשל מעשי הלקוח לא מסדרי השלטון אלא מעצם בעיות החיים של יום־יום, משדה החינוך. בארצות הברית, הארץ הענקית המבוססת על עקרון החירות, הארץ שהתלבטה לבטים של ממש בכל הבעיות הקשות של שלטון העם ושמביטים עליה כעל סמל הדימוקרטיה, בארץ זו, ארץ הדימוקרטיה הכמותית הטיפוסית, נתגלה מיום הווסדה, ואף קודם לכן, רצון כביר לזַכּות בחינוך לא בעלי יחוּס בלבד אלא כל אחד ואחד מבני העם.

וחינוך זה אינו חינוך עממי בלבד כי אם גם חינוך תיכוני ואפילו חינוך אוניברסיטאי. יש דרישה מפורשת לתת זכוּת חינוך גבוה לכל; וכך לזכויות החיים, החירות והקנין נתוספה זכות החינוך האמריקנית שהוקמה בפעל דברו הרבה; וברור שעל מבקריה להכיר קודם, ולהרגיש קודם, בכל עוצם הקשי שבמַתן חינוך לכל שדרותיו של עם ענקי כזה המפוזר על פני ארץ ענקית כזו, ושהוא גם עם צעיר, שזה אך יצא מחיתוליו. אך תהיה דעתנו מה שתהיה על פרטי החינוך האמריקני, לכלל מסקנה אחת באו יודעי־דבר: החינוך העממי הצליח יותר מהחינוך התיכוני, והחינוך התיכוני יותר מהחינוך האוניברסיטאי.

מנין ההצלחה, ואי־ההצלחה, הזאת? משום מה מצליח החינוך הנמוך, ואין מצליח, או מצליח במידה פחותה, החינוך העליון? הדעות מחולקות, אך מתעורר בכל מקום החשד שמא מקור הליקוי במגמה הראשונית. אם נותנים חינוך גבוה לכל, אז בהכרח ירד הגובה; ושמא, אם רוצים לעמוד על הגובה, אין לנסות לתת חינוך גבוה לכל?

לעומת דרכי הדימוקרטיה הכמותית האמריקנית בחינוך מעמיד אני את דרכי הדימוקרטיה האיכותית האנגלית.

הדימוקרטיה האנגלית מכירה אף היא בחשיבות הזכוּת לחינוך גבוה. אולם סבורה היא שלאו כל אדם ראוי לחינוך גבוה. כשם שיש דרגות שונות בכשרונותיהם של בני אדם, כך יש דרגות בחינוך שהם זקוקים לו; לשם מה נעניק לאדם, ונתבע בשבילו, מה שאין הוא ראוי לו ומה שלא יועיל לו? וכך מתאמצת הדימוקרטיה האיכותית להבחין בין בעלי הכשרונות השונים, והיא מזכּה בחינוך גבוה רק אלה שהראו שיש תקוה שיהיו נשכרים ממנו. בדרך זו התפתחה שיטה של בחירה בכל השלבים השונים של החינוך האנגלי; ועכשיו תיקנו בדרכים שונות של נתינת פרסים (פרסים ותמיכות מהמחוזים והעיריות והממשלה המרכזית, פרסי השתלמות בבתי הספר ופרסי כניסה לאוניברסיטאות) שאין לך בחור מוכשר בכל הארץ, ויהא העני שבעניים, שאינו יכול, על סמך הצטיינות, לעלות מהמדרגה התחתונה אל המדרגה העליונה. זוהי דימוקרטיה, שהרי הפתח פתוח לכל אחד. אך אין זאת דימוקרטיה כמותית שהרי אין הפתח, כמו שאין הענין, מותאם לכל אחד. וראו זה פלא. הזוכה בפרס כזה באנגליה מכובד גם בעיניו הוא וגם בעיני הבריות, ובבחינות הפרסים מתחרים לא בני עניים בלבד אלא גם בני עשירים. אם זוכה בן עשיר בפרס, מוותר הוא על הכסף; אך הכבוד נשאר כבודו וזה כבודו עד סוף ימיו. וכך מתהלל העשיר לא בעשרו אלא בחכמתו; הוא מתגאה על זה שבחרו בו על אף עשרו. אין כאן סנובּיזם של עשירוּת כמו שאין כאן סנובּיזם של עניוּת. העושר והעוני סולקו מעל הפרק. כאן רוחו המלאה של המשפט הדימוקרטי שלנו: “כהן, לוי וישראל לא נאמר, אלא אדם”.

וכלום אין זה עיקר הדימוקרטיה: האדם נבחר לא מפני שהוא עני ולא מפני שהוא עשיר, לא מפני שהוא בן־אבות ולא מפני שהוא בן־בלי־שם, אלא מפני שהוא אדם. הוא עומד כמו ביום הדין לפני קונו: “קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו”.

ביסוד הדימוקרטיה מונחת אפוא האמונה שהאדם – לא האדם “סתם”, כי אם כל אחד ואחד באי עולם, אני, אתה, הוא והם, לאלפינו, לרבבותינו, ולמיליונינו — כל אחד ואחד מאתנו בעל ערך משלו, ערך שעלינו לטפח ולכבד. וערך זה אינו דבר מקרי וארעי וחיצוני – רכוש, יחוס־אבות, הצלחה – אלא דבר פנימי: הוא מהותנו באשר אנו בני אדם.

שתי סיסמאות נודעות לדימוקרטיה. האחת: “כל אחד כאחד, ואף אחד לא כיותר מאחד”; אך קריאה זו, כללו המפורסם של בנתם, כמותית גרידא היא, והעובדות טופחות על פניה. הסיסמה השניה, הקנטית, היא איכותית: “לעולם תשתמש בבני אדם כבתכליות, ולא כבאמצעים בלבד”. וכך אין האדם רק כלי, רק אמצעי. הוא תכלית, בעל ערך משלו ובפני עצמו. ובהתנהגותנו כלפיו עלינו להכיר זאת. כאן חלק אלוה ממעל.

ראו כמה שונה תוצאת הרעיון הקנטי מתוצאת הרעיון. של בנתם. הדימוקרטיה הכמותית, הדוגלת בשם השויון, רואה את האדם כבורג, כבורג בתוך מכונה; ובורג אחד אפשר להחליפו בכל בורג אחר שהרי כולם שוים. ומכאן רק פסיעה אחת לביטול האדם בפני המכונה, הן המכונה הפוליטית, הן המכונה התעשייתית. המכונה שולטת. אנו נוצרים לשמה ולשם מטרותיה. היא יוצרת אותנו ומשתמשת בנו, יוצרת ומשתמשת, משתמשת וזורקת. לעומת זאת מביטה הדימוקרטיה האיכותית על כל אחד ואחד כעל בעל אופי מיוחד משלו השונה משל חברו; ומאחר שאופי מיוחד זה יקר בעיניה, אינה משמידה את ההבדלים בין האנשים אלא שומרת עליהם. היא דורשת בשביל כל אחד את שלו ונותנת לכל אחד את שלו. כבוד זה לא ניתן לתמורה.

ובזה גם נבדל הדימוקרט המזוייף מהדימוקרט האמתי. מי שמביט על העם כולו כעל בעל עור אחד, למה לו לשאול את דעתו של כל אזרח? כולם שוים, ולא כדאי לטרוח אפילו למנותם. נבחר באחד מהם – או יבחר אחד מהם בעצמו – והוא ימשול. סוף סוף, למה לנו מאה, אלף או מיליון, ראובן בן שמעון, אם שוים כולם? דיינו בראובן בן שמעון אחד. הוא קול העם, הוא קול שדי, הוא המנהיג האלוהי. וכך התוצאה הישרה של הדימוקרטיה הכמותית הריהי, כמו שהכיר כבר אפלטון, העריצות: יוכיחו בימינו ה"סוציאליסטים" המפורסמים, ה"עקביים", מוסוליני והיטלר.

אך אם אין כל אדם כחברו; אם יש אפיים מיוחדים בעולם; אם “אין המדינה” לפי בטויו של אריסטו “מורכבת רק מבני־אדם רבים אלא מבני אדם שונים”; אם אין הדעות דעה אחת אפוא — אז הדעות השונות יש למנותן יפה יפה ולהתחשב יפה יפה עם כל אחת ואחת. הלא האדם נבדל מחברו הבדל איכותי, ואין אדם אחד שיכול לייצג את כולנו.

אם על הדימוקרטיה האמתית לעמוד על השונוּת דוקה ולטפח את השונוּת דוקה, מתעורר ספק רציני. שונוּת זו פירושה אנארכיה: בתנאים אלה איך בכלל אפשרי שלטון? אין שלטון בלי איחוד, וכשהאזרחים שונים זה מזה שונוּת קיצונית, אין איחוד וממילא אין שלטון.

ואמנם זה נכון. כשהאזרחים שונים זה מזה שונוּת מוחלטת, אינם שוב אזרחים, שהרי אינם מהווים מדינה. אך מניין שצריכים הם להיות שונים זה מזה במדה כזו? אמרנו שיש לתת לכל אחד ואחד את הזכות לפתח את כשרונותיו; אך אין הכרח שיתפתחו הכשרונות באופן שיצא כל אדם ואדם עולם בפני עצמו, פרודה שאינה מתחברת עם חברתה. אמרנו שיש לתת לכל אחד ואחד את הזכות להביע את דעותיו. אך אין הכרח שדעות אלו יהיו כל כך שונות מדעות אחרות עד שלא תתאמנה אלה לאלה בשום דבר. אפילו החפשי שבחפשים, העצמאי שבעצמאיים, יכול להסכים עם אחרים. מה שדרשנו בשבילו אינו שיהיו דעותיו דעות שונות דוקה. דרשנו שיהיו דעותיו.

ואמנם כאן בעיה חשובה והיא הבעיה של התאמת שתי הדרישות, הדרישה לחופש מצד זה והדרישה לשלטון, לממשלה, מצד זה. כלום אפשר ליחיד, לשם צרכי השלטון, להגביל את חירותו ובכל זאת להשאר בן־חורין? כלום אפשר לשלטון לתת ליחיד את חירות המחשבה והפעולה, ובכל זאת להשאר שלטון?

אמרתי שכאן בעיה, אך עד כמה שידוע לי לא הצליחו להשיב עליה תשובה עיונית. התשובה היחידה היא התשובה ההיסטורית: איך הותאמו שתי דרישות אלה למעשה. ולמעשה אפשר להגיד כך:

העם האנגלי, שהוא סמל הדימוקרטיה המעשית, זכה לאַחד את שתי המגמות, החופש והשלטון; אך זכה לעשות זאת לא ע"י תקנות חיצוניות ולא ע"י דעות עיוניות אלא על־ידי הכשרון הנפשי שקוראים לו בשם commonsense קומנסנס זה הוא ה־reasonableness, הרגשת המידה הנכונה, הנבונוּת, של האדם המעשי המבין ארחות חיים. איש המעשה יודע שיש כוח למצב. המלים נבראו כדי לברר את המצב, לא המצב כדי לפתוח פתח למלים; וההתעניינות במלים לשם המלים, בסיסמאות לשם סיסמאות, היא הסימן של קלקול הדימוקרטיה. להלכה אין לך שיטה ממשלתית גרועה כשיטה הדברנית של הפרלמנט. אך הדברים שם אינם סתם דברנים. יש להם גם קומונסנס, ההבנה בדרישות החיים. וכך למעשה, בהשפעת הקומונסנס ובעזרת הקומונסנס (ואני מדגיש שבלי קומונסנס יהיה הפרלמנט רק קלוב לוויכוחים) היתה השיטה הפרלמנטרית האנגלית לשיטה הממשלתית המעולה. הכלל הגדול הוא: His Majesty’s Government must go on (על הממשלה למשול). חילוקי הדעות אפשריים הם ויש לשמור עליהם; ואולם הצורך לפעול שליט. וכדי לפעול יש לבחור בדעה אחת מסוימת ולראות לאן היא מוליכה. יתלבנו הדברים; יתבררו הענינים, והדעות השונות יתפּשרו.

מתוך עמדה זו נוכל לשוב למקום שיצאנו משם, יאוש הדור מן הדימוקרטיה. מקורו של יאוש זה הדעה שיש צורך במה שנקרא efficiency (כושר פעולה), ביחוד בימי מלחמה. אך כושר הפעולה — כך טוענים — הוא קנין ה"פשיזם". הדימוקרטיות אין כוחן אלא בדבּוּר.

ראיה היסטורית מענינת לכך היא בעיני רבים מוסד רומי מפורסם, הדיקטטוּרה. ידוע שברומי, בשעת סכנה קיצונית, נהגו לבטל את סדרי הממשלה הרגילים ולמסור את כוח השלטון לאיש אחד; ויש שמסתייעים בתקדים זה כדי להצדיק את התופעה הדומה בזמן החדש. אך עצם הראיה תוכיח את ההיפך. הדיקטטור הרומאי היה נבחר לזמן מסויים ולתפקיד מסויים, וסדרי השלטון הרגילים לא בוטלו כליל אלא רק הושתקו לשעה. כל כוחה ואפיה של הדיקטטורה ברומי היתה במה שהיתה הוראת שעה; לא היתה מעולם סדר קבוע. אדרבא, כשהיתה לסדר קבוע, כלומר, כשמישהו תפס את השלטון בחזקה והתלבש באצטלה של דיקטטוּרה, ביטלו את הדיקטטורה מכל וכל. החוש הרומאי הנבון הכיר שהדיקטטורה תועלתה לזמן מוגבל ולתפקיד מוגבל. אין צורך בדיקטטור לשם “כושר פעולה”. על השלטון הרגיל להיות “מוכשר לפעול”. יש מקום לדיקטטור רק בשעה שדוחק יוצא מן הכלל דורש סידור מהיר; וכשיסודר, יש להשיב על כנן את דרכי השלטון הרגילות.

השתמשתי במלה efficiency בכוונה.

אידיאל של “כושר פעולה” בימינו מנין? מעולם המסחר. ידועה לכל מי שזוכר את מלחמת־העולם הראשונה הדרישה ל־Business Government, ממשלת אנשי המסחר. חשבו שאם ימשלו אנשי המסחר, תחדלנה הרעות מקרב בני האדם. אך שכחו שהבדל עצום בין מסחר ובין ממשלה. איש המסחר מטרתו ברורה, והיא להתעשר; השאלה היחידה העומדת לפניו היא בנוגע לאמצעים: איך להתעשר? אך אין ההתעשרות מטרת הממשלה. מטרת הממשלה בכלל היא יצירת התנאים הכלכליים המאפשרים את החיים הטובים, ומטרת הממשלה הדימוקרטית בפרט היא יצירתם של תנאי החיים הטובים בשביל כל אחד ואחד. על כל ממשלה, ועל כל חברה ושותפות שהיא, להיות “מוכשרה לפעול”; לולא כך אי אפשר לה להתקיים. אך הרי זה תנאי השלטון ולא עיקרו. על השלטון להיות גם בעל “כושר פעולה” אך לא זה בלבד. דרך אגב, דבר ידוע הוא שלבסוף בולעת ה־efficiency את בעליה.

תאור יפה מפולחן המסחר כמסחר נמצא בספרו של ווילסון “על החירוּת החדשה”. התוצאות הן שיטת המונופוליון, trusts, ובה הניגוד הגמור לדימוקרטיה. החברות המסחריות ערבונן אמנם מוגבל אך מצפונן אפס ואין. אין הן מכירות בעובדיהן כבני־אדם; אין הן בכלל מכירות בבני־אדם. הארגון הוא האדון, ואוי לו למי שעומד בדרכו. הביוּרוקרטיה הצפויה תמיד לדימוקרטיות מצאה כאן את בטויה השלם. אין אנשים לא למעלה ולא למטה. אין אפילו כתובת. קיימת רק תיבת דואר. שליט הארגון נטול־השם.

ניסיתי להעמיד אתכם על חשיבוּתה של הדימוקרטיה; ואולם, לפי הביטוי הלטיני, corruption optimi pessima (קלקוּל הטוב ביותר הריהו הרע ביותר) והדימוקרטיה המזוייפת הריהי דבר רע מאד. הדימוקרטיה עלולה להיות סם־מות, כשם שעלולה היא להיות סם־חיים.

דבר זה גרם בכל הדורות לביטולה ולגנותה של הדימוקרטיה. אמרו: “למה לנו צרה זו? אדרבא, נלך בדרך אחרת”. דרך אחרת זו היא פולחן המדינה. עד עכשיו דברנו על המשבחים את הפשיזם כאמצעי; אך יש גם שמשבחים את הפשיזם כתכלית. יש אומרים: “מה לנו החופש האישי? מוטב לא לטפח את האישיות אלא להשכיחה. ניצור לנו אני רחב יותר, רצון רחב יותר, אישיוּת רחבה יותר; ובהעלמנו בתוך אישיוּת רחבה זו, נמצא את שלומנו. נטבע באין־סופיוּתה של המדינה ונחיה לעולם”. וכך שבנו, אמנם בדרך אחרת, למדינה הטוטליטארית. למחזיקים בדעה זו אין העיקר “כושר פעולה”. בעיניהם מוטב מדינה כל־יכולה אפילו בלי “כושר פעולה” מן הדימוקרטיה אפילו כש"כושר פעולה" עמה.

איזו תשובה ישיבו המאמינים בדימוקרטיה?

נראה לי שאין תשובה — כמובן, אפשר שאני טועה — אלא התשובה שכבר ניתנה. האיש החפשי, בן־החורין, הוא כדאי, הוא שוה, הוא בעל ערך כשהוא לעצמו; המדינה כשהיא לעצמה, הארגון באשר הוא ארגון, אינה שוה כלום. לבסוף אין לנו, שנמדוד את ערך המדינות, אלא מבחן אחד זה, ערכם של האזרחים הנמצאים בהן והנוצרים על־ידיהן. ואני שואל: איזה אדם טוב בעיניך? המשועבד, מי שעושה מה שהוא עושה מתוך פקודה, הבורג בתוך המכונה: או בן־החורין, מי שעושה מה שהוא עושה מתוך הבנתו הוא ובחירתו? כאן השאלה המרכזית. כל שיטת חינוך, כל סדר מדיני, ההופך בני־אדם למכונות או לחלקי מכונות, הריהו רע. תהיינה מה שתהיינה תוצאות השעבוד הזה — יהא נצחון במלחמה, או בבחירות, או באיזה דבר שהוא — מסופקני אם יופיע הנצחון ההוא לבסוף כנצחון. השכר יצא בהפסד.

כשהסתכל אריסטו במדינות של ימיו, אמר שהמדינה הטובה ביותר היא זו שרוב אזרחיה אינם עשירים ואינם עניים אלא מבוססים, כלומר, מה שאנו קוראים אנשי מעמד הבינוני. משפט זה התאמֵת בהיסטוריה של ימינו. הזעזועים הפוליטיים באירופה מקורם במדה גדולה ביצירת המונים מחוסרי בטחון, מחוסרי בטחון כלכלי ומחוסרי בטחון מוסרי; ואם רצונן של הדימוקרטיות הקיימות להשאר דימוקרטיות, עליהן לשמור על רגש הבטחון של אזרחיהן. חופש חסר בטחון, חירות בלא ביסוס עצמי, סופו יצירת פרולטריון של קבצנים חסר־אחריות המוכן לעשות הכל מפני שאין לו משלו כלום.

ואולם, גם אם יימצא פתרון לבעיה הכלכלית, תישאר בעינה הבעיה המוסרית; ובלי כוחות־נפש מסויימים אין תקוה לדימוקרטיה. ושוב אני מזכיר דבר אופייני בדרכי הדימוקרטיה האנגלית. כשיושבים בישיבה, אין עושים זאת כדי להצביע אלא כדי להתיעץ; באים — אם הדבר הזה לא יהיה לפלא בענינו — ללמוד, ללמוד את דעותיהם, וללמוד מן דעותיהם, של האחרים. רוצים לשמוע לא להשמיע;

לעתים קרובות אין מביאים את הענין להצבעה. אדרבא. הישיבה ניכרת כמוצלחה אם לא היתה הצבעה; במידת־מה, ההצבעה סימן לכשלון. למה? מפני שאם היה צורך להצביע, ברור שלא היה הסכם, כלומר, לא הצליחו האנשים להבין זה את זה. מדברים על sense of the meeting (ההרגשה המשותפת של הנאספים). הנאספים התאספו כדי לברר לעצמם מהו זה שהם רוצים בו, והיושב בראש תפקידו להוציא, מתוך הדברים שהושמעו, את הרצון המשותף הזה. כאן, בחיפוש הרצון המשותף (מה שהכיר רוסו, בצדק, כ’רצון הכללי' בניגוד ל’רצון הכל' שהוא רק סכום הרצונות הפרטיים) — כאן שלטון העם ממש, שלטון העם ולא שלטון המפלגות.

נקוה שנזכה פעם גם אנו להיות, במובן עמוק זה, דימוקרטים.

 

ג. הרשויות המקומיות וחינוך הצבור    🔗

על הדברים החשובים ביותר בכל משטר מדיני יש למנות את טיבן של הרשויות המקומיות ומדת החשיבות הנודעת להן. בישוב שלנו התקיימו רשויות מקומיות גם לפני המלחמה הקודמת. מאז הלכו וגדלו גם במנין וגם במשקל, אף אם לא במהירות יתרה ולא לפי המידה הנצרכת, ובצורותיהן השונות מקיפות הן עכשיו חלק ניכן מעניני הישוב. משום כך חשוב במיוחד שנעמוד על טיבו של מוסד זה ונראה מה כרוך בו.

אני מתחיל בשם: “רשות מקומית”, וקובע שבעצם השם הזה כלול דבר נכבד.

עניני השלטון, מהותו ותפקידו, שימשו חומר לדיונים ממושכים של דורשי חכמת־המדינה; ואולם לא עניני השלטון המקומי, כי אם עניני השלטון המרכזי. השלטון המרכזי הוא הוא שתפס את תשומת־לבם כאילו בו חזות הכל, והויכוחים העתיקים על המונארכיה, האוליגרכיה והדימוקרטיה (שלטון היחיד, שלטון היחידים, שלטון העם) מלאו את חללה של תורת־המדינה העיונית, עד שבאו אנשי המעשה החדשים והראו שצורות שלטון אלה יכולות גם להתמזג כולן ביחד, וגם להיות כולן למשחית.

ואולם ברור שחשובה לא רק צורתו של השלטון אלא גם תחומו. מדת ההיקף של שלטון מן השלטונות היא היא הדבר המכריע. השלטון המרכזי יכול לחדור לתוך כל פנות הארץ. הוא יכול למלא את הכל ולפעול בכל על־ידי שליחים הממונים על־ידיו והאחראים בפניו בלבד. הוא יכול להתנגד לכל פעולה, תהא הטובה ביותר, אם היזמה לא באה ממנו; הוא יכול לחסום את כל הדרכים בפני מי שאינו הפרוונקא שלו, עד שכל דבר חשוב יהיה תלוי בו ובו בלבד ובלעדיו אין כח אחר. ויש גם אפשרות אחרת. אפשר שהשלטון המרכזי יקבע מסגרת כללית בלבד וישאיר את קביעת הפרטים ואת הוצאתם לפעל בידי המעונינים המקומיים. לו, למרכז, תישמר זכות הפקוח, אך המעשה עצמו יהיה בידי אנשי המקום. השיטה האחת היא זו של אחשורוש, “הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה”, ובכל מדינה “פרתם” התלוי במלך תלות ישרה ואליו “יוצאים הרצים”, משושן הבירה עצמה, “דחופים בדבר המלך”. לפי השיטה האחרת “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”. אתה הנותן, ו"ממנים בית־דין לכל עיר ועיר“; והם יושבים בשעריך, שערי המקום, ו”שופטים את העם משפט צדק" בו במקום מבלי להזקק לפקודות מן המרכז.

אם זאת באמת הכוונה בפסוק הנזכר, אין אני יודע. ואולם מענין שהשופט המקומי והוא “שופט השלום” (Justice of the Peace) הוא הוא ששימש, בהיסטוריה של אותו העם שאצלו במיוחד התפתחה והתבצרה שיטת הרשות המקומית, הסמל והטפוס, ואף הביטוי הראשון, של השלטונות המקומיים בניגוד לשלטון המרכזי. כבר בשטר־החירות הגדול (Magna Carta) נאמר שיהיו שופטים שלא מטעם המלך והם ישפטו את העם לפי החוק; וקביעת העונשין ניתנה לא בידי פקידים ממשלתיים כי אם בידי אזרחי המקום.

לא חשוב כאן להזכיר את שלבי ההתפתחות שהביאו לידי הארגון הנוכחי של המוסדות המקומיים באנגליה. די לסמן שהיתה התנגדות קבועה ומתמדת להנהלתה של הארץ על־ידי שליחי המרכז, ומן הרגע שהתחילו להכניס סדר לתוך עניני החברה המשותפים, נקטו בשיטה אחרת. החוקים נקבעו על־ידי נציגי העם כולו היושבים בבית־הנבחרים, והוצאתם לפועל הוטלה על הרשויות המקומיות; אך מאחר שלכל מקום ומקום צרכיו ומגמותיו המיוחדים, ניתנה האפשרות לכל מקום להגיש את דרישותיו המיוחדות לאישורו של בית־הנבחרים בצורה של “חוק פרטי”. עיריות גדולות כמו בירמינגהם למשל — וכידוע היתה עיר זו, בהדרכתו וביזמתו של יוסף צ’מברלין, ההולכת בראש תיקונן של סדרי העיריות — עיריות גדולות מתנהלות בעיקר על־ידי “חוקים פרטיים” כאלה. אין ברצוני להפריז. מובן שיש חוקים כלליים הקובעים מסגרת כללית כשיש מקום לכך. עניני תמיכה בעניים, בריאות, משטרה וחנוך, למשל, קויהם הכלליים נקבעו על־ידי חוקים צבוריים החלים על כל הארץ. ואולם גם כאן היסוד נשאר. ההוצאה לפעל אינה אלא בידי אנשי המקום.

גישה זו הנותנת חופש־פעולה לאנשי המקום מתבטאת גם בענין המכריע של טיבו של בא־כוחם של אנשי המקום, והוא ראש העיריה או המועצה המקומית, או יו"ר ועד המושבה. ראש העיריה או המועצה או הועד אינו בוּרְגְמֵייסטר, פקיד ממשלתי הממונה על־ידי השלטון המרכזי כדי לנהל את עניני המקום, והנשמע, או כחפצו אינו נשמע, לדעתם של אנשי המקום. הוא נבחר, אמנם לא באופן ישר על־ידי התושבים כמו שנהוג בארצות־הברית, שהרי על־ידי כך נוצר הדיקטטור המקומי, ה־Boss, הפועל לפי דעתו שלו בלי התיעצות עם מישהו. ראש השלטון המקומי באנגליה נבחר באופן חפשי על־ידי חברי העיריה (הנבחרים אף הם, כמובן), ומתוכם. (לשם הפשטוּת אינני מזכיר את ענין ה"סיטי" של לונדון שהוא מיוחד במינו.) הוא כעין מלך קונסטיטוציוני שאינו פועל אלא בעזרת חבריו וע"י חבריו והועדות המורכבות מהם; והוא אחראי בפניהם ובפני בוחריהם, ולא בפני שלטון המרכזי.

בסידורים אלה הרי לפנינו הפרי המבושל של הדימוקרטיה האנגלית. אין השלטון המקומי והעומד בראשו מחלקה של השלטון המרכזי, ואין הם בידיה של ביורוקרטיה מרכזית. בית־הנבחרים המרכזי מדיין בדרישות המיוחדות המוגשות אליו על־ידי הרשויות המקומיות ונותן להן את התוקף של חוק. באופן זה מתאחדים, ומחזקים זה את זה, האוטונומיה המקומית והפיקוח המרכזי, ונוצרת דימוקרטיה — שלטון עם — פעילה וחפשית ממש.

שמא תחשבו שאין פגם בשיטת הרשויות המקומיות כפי שהיא נהוגה באנגליה, תבוא ההיסטוריה של הרשויות המקומיות עצמה ותעיד מיד שאין הדבר כך. להיפך, פגומה היא בכמה נקודות בולטות וגם כלולה בה אנדרלמוסיה עצומה, והיה צורך בנסיונות מרובים ותכופים, במיוחד במאה השנים האחרונות, כדי לתקנה ולהסדירה. על־ידי שורה שלמה של חוקים מאחדים ומגבשים — האחרון משנת 1934 — ניסו להכניס סדר לתוך הערבוביה, וכידוע נוסדה לפני שבעים וחמש שנה מועצה מרכזית לשלטון המקומי בכלל. ואולם עצם היסטוריה ארוכה ומסובכת זו מעידה שאין האנגלים מוכנים לוותר על הענין עצמו. עלינו לשאול אפוא מהו זה ברשויות המקומיות שהוא כדאי כל־כך עד שיש לשמור עליו בכל מחיר.

תשובה אחת נוכל להסיר מיד. אין כאן ענין של כושר־פעולה בלבד או בעיקר. להיפך, מכמה בחינות יעילה יותר שיטת השלטון המרכזי הפועל על־ידי השליחים המיוחדים שלו. לשלטון המרכזי הידיעות הכלליות, לו הכח, לא ההשפעה; ולשליחיו נסיון רחב יותר ועמוק יותר מאשר לאנשי המקום. לא, אין זאת התשובה. התשובה גלומה בעצם רעיון הדימוקרטיה והיא שלטון העם.

שלטון העם אינו אלא שלטון העם, והעם אינו אלא הצבור, והצבור אף הוא אינו דבר מופשט אלא התושבים, האזרחים, כלומר, אני ואתה והוא, ראובן ושמעון ולוי ויהודה. כשמדברים על דימוקרטיה, על שלטון העם, אנו העם ואנו השליטים, לא איזה משרד סתמי המתחפש ברעיון המופשט של “עם”. ואולם כדי לשלוט צריכים ללמוד. צריכים ללמוד איך לשלוט, צריכים ללמוד איך לציית ולהיות נשלט, צריכים להכנס לתוך החיים החברתיים ולראותם מקרוב כדי להכירם ולהבינם לא מתוך שמועות או דבורים או בקורת ריקה אלא מתוך עצם המעשה. הרשות המקומית המטפלת בשרוּת המקומי היריה כור היצירה של האזרח. בה הוא לומד מה זאת חובה ומה זאת זכות; מה זה לפקוד ומה זה להשמע; מה צריך לעשות ואיך אפשר לעשותו. אין החופש במציאותו בלבד של בית־נבחרים, או אפילו בבחירת בית־נבחרים. החופש כל עיקרו במקום שבו הוא גדל, והוא באיגודים הקטנים שבתוכם חי הפרט את חייו האישיים והחברתיים במשך כל ימי הבלו — בקהלה, במשפחה, בבית־הספר, בקלוב, בכל מיני איגודים שונים. כאן הוא לומד למעשה את פירוש חיי החברה, כאן הולך ומטופח בו רגש האחריות הצבורית וכושר־הפעולה הצבורי. רגש אחריות וכושר פעולה אינם נוצרים על־ידי סיסמאות, אינם פרי המלים והדבורים; הם פרי המעשה, ומעוצבים הם על־ידי המעשים ובתוך המעשה. כמו שאמר הפילוסוף מקדם: “אדם נעשה צדיק על־ידי העשייה של מעשי צדק, כמו שהוא נעשה מנגן על־ידי העשייה של מעשי ניגון”. וכך בכל מקום. הרגל־מעשה מסוים נוצר על־ידי עשיית מעשים מסויימים. אתה רוצה ללמוד איך לנהל איזה ענין? כלך לך ונהל!

משום כך קראתי לדברי אלה בשם: הרשויות המקומיות וחינוך הצבור. מציאותן של רשויות מקומיות דוקה (כלומר השלטון המקומי לעומת השלטון המרכזי) היא היא שנותנת לצבור הרחב את האפשרות להתחנך חינוך אזרחי, כלומר, לעשות מעשים אזרחיים וכך ליהפך לאזרחים בפעל. הרשות המרכזית רחוקה ממנו, גבוהה ממנו, דורשת זמן וידיעות וכוח וכשרון שאין לנו. אך עניני מקומנו שלנו קרובים אלינו וידועים לנו. לכל אחד מאתנו ענין בהם כי הם נוגעים בנו מיד, והם נפרטים למנות קטנות כאלה שהם, או חלק ממשי מהם, בכוחו של כל אחד ממנו לטפל בהם. אין לך אדם, יהא קטן, יהא גדול, שאינו יכול עסוק במשהו מהם, יהא אף הוא קטן או גדול. בשביל כל אחד יש משהו, יהא מה שיהא, שיכול להתענין בו ולקבל על עצמו. קבלה זו על עצמו היא היא העיקר: יעשה, יתרגל, יתכשר.

אני מרשה לעצמי לתת משל מעניני היום. אנו עומדים בפרשת בחירות⁴, וכידוע יש פלוגתה איך להנהיגן, אם לפי שיטת הרשימות שנתקבלה אצלנו מכבר, אם לפי שיטת האיזורים המקומיים. לפי היסודות שהצעתי אין מקום לפקפק. שיטת הרשימות אפשר שהיא הגיונית יותר, אפשר שהיא צודקת יותר ונותנת משקל יותר מתעים לדעות השונות; ואולם חסרון בולט בה והוא שאין בה משום הקשר האישי שממנו צומח רגש האחריות האישי. אין אדם מכיר את מי שהוא מצביע בעדו, ואין מי שהוא מצביע בעדו מכיר אותו. הרשימה אנונימית, חסרת שם, או יותר נכון לומר, להיפך: היא מלאה שמות במדה כזו, עד שאין בה ענין מיוחד בשבילנו. אך לפי שיטת האזורים יש ויש ענין מיוחד בשבילנו. אנו מכירים את נציגנו ונציגנו מכיר אותנו. וכך נוצרת האחריות ההדדית הרצויה, אחריות הנציג כלפי הצבור, ואחריות הצבור כלפי הנציג. שהרי הצבור, כמו שאמרתי קודם, אינו רעיון מופשט. הוא אני ואתה, אנשי המקום הזה השוכנים במקום הזה והדואגים למקום הזה והרוצים שנציגו של המקום יכיר את צרכי מקום נציגותו ויהיה אחראי בשבילם כלפינו אנשי המקום הבוחרים בו. רק אם הנציג יהיה שלנו ואחראי בפנינו, נרגיש בחובה ללכת לקלפי ולהצביע. ולא נצביע בלבד. לא נסתפק במעשה החד־פעמי. נעקוב אחרי נבחרֵנו ומעשיו שהריהו נשאר נבחרֵנו, ועל־ידי כך נלמד להכנס לתוך עניני החברה המשותפים ונהיה לאזרחים פעילים.

היוצא מדברינו ששני תפקידים, ולא רק תפקיד אחד בלבד, לרשויות המקומיות. התפקיד האחד לשרת, לשרת בכל ענין הדורש שרוּת. התפקיד השני לחנך, “להשרית” אם מותר לומר כך. מוטל עליהן לא רק לשרת את הקהל אלא לעשות את הקהל למשרת, לא רק לעזור לקהל בדברים מסוימים אלא ללמדו איך לעזור לעצמו. בישוב שלנו כל התפקידים קשים; ומשני התפקידים שהזכרתי כמוטלים על הרשויות המקומיות התפקיד השני, התפקיד של חינוך הקהל, קשה לאין ערוך מן התפקיד המקובל, התפקיד הראשון. ואולם כמו שהוא קשה יותר לאין ערוך, כך הוא גם לאין ערוך חשוב יותר.

כל הישוב שלנו טרם נתגבש, טרם נתחנך כישוב; וכשתבוא העלייה הגדולה שכולנו מקוים לה, אפשר שאפילו מדת הארגון שהגענו אליה תתמוטט. משום כך יש עכשיו צורך מיוחד להגביר את ההתאמצות ליצור ארגון פנימי ממשי. אך ארגון “פנימי” מה פירושו? משמעת עיורת לפקודות מן המרכז, או פעילוּת עצמאית ואחראית של היחידים? אם נלך לפי דוגמת המתוקנות שבאומות העולם, אין ספק מהי התשובה הנכונה.

ברשותכם אצטט משפטים אחדים מפי ראש המדברים בענינים אלה של המאה שעברה באנגליה, י’ון סטוארט מיל. מיל דן בשאלה של הרשויות המקומיות בשלושה מקומות עיקריים: בסוף ספרו על החירות, בסוף ספרו על הכלכלה המדינית, ובספרו על השלטון הרפריזנטטיבי. בספר אחרון זה הוא מקדיש פרק מיוחד, הפרק החמשה־עשר, למבנה הרצוי של רשויות רפריזנטטיביות מקומיות ולהיקף הרצוי של תפקידיהן. על הצורך בהן כבחלק עיקרי של השלטון הרפריזנטטיבי בכלל, דבר כבר בפרקים הראשונים; ושם הוא מגלה את העקרון שלאורו הוא רואה וקובע את הכל, והוא העקרון של חנוך הצבור שעליו דברתי. הידיעות והנסיון המצטברים יתאספו במרכז, ומשם יופצו; אך הטפול המעשי יהיה בידי אנשי המקום כי רק על־ידי כך ילמדו להיות אזרחים.

ובקשר לענין כולו, הוא מפנה אותנו בעצמו אל דברי הסיום של המסה על החירות:

“ערכה שלמדינה אינו סוף סוף אלא ערכם של היחידים המהווים אותה. מדינה שמבכרת, על התפתחותם והעלאתם הרוחנית של אזרחיה, עוד מקצת כשרון אדמיניסטרטיבי, אם אמתי ואם למראית־עין, בפרטי ההנהלה; מדינה העושה את אנשיה לננסים כדי שיהיו כֵלים נוחים יותר בידיה ולוּ גם לשם תועלתם הם; מדינה כזו תמצא שעל־ידי אנשים קטנים שום דבר גדול לא יוכל להעשות, וששלמות המנגנון שבשבילה הקריבה את הכל לא תועיל לה לבסוף, שהרי יחסר הכוח החיוני אשר לשם ההקלה בהנהלת המנגנון החרימה אותו והקריבה אותו מדעת”.

כאן בטוי מפורש של הנקודה העיקרית. כל מרכז נבון, מאיזה סוג שהוא ובאיזו דרגה שהיא, לא ידכא אלא, להיפך, יעורר ויעודד את יזמתם ואת אחריותם של היחידים, שהרי לבסוף יהיה זקוק אף המרכז ליחידים בעלי יזמה ואחריות. ואל יהא הדבר קל בעינינו. כשלון הדימוקרטיה בארצות גדולות יותר ומנוסות יותר מארצנו, מקורו ברכוז המופרז של השלטון, רכוז שהחליש עד אפס את כוחו העצמאי של הפרט ועשה אותו אדיש ומוכן להיות קרבן לכל תקיף בעל רצון וחסר מצפון. הענין אינו חדש וההיסטוריה יודעת אותו מכבר. די לפתוח ספר מספרי המופת הפוליטיים של המאה שעברה, L’ancien régime et la révolution (“המשטר הישן והמכה הצרפתית”) של החוקר הצרפתי De Tocqueville. ספר זה נותן תמונה מפורטת ומחרידה של שיטת הרכוז הנהוגה בשלטון צרפת מימים ימימה. המגמה: תלות הכל במרכז; האמצעי: הרקת הדם מכל שרוּת מלבד שרוּת המרכז, ובטול מחושב מצד המרכז של כל התעוררות עצמית; התוצאות: בליעת הכל על־ידי המרכז, עד שלא נשאר בארץ אלא הוא בלבד.

והמחבר מגלה לא רק את הליקויים האדמיניסטרטיביים שנוצרו באופן זה. בשבילו אין זה עיקר. בשבילו העיקר הוא שצמצום הכל במרכז המיט על הארץ גם אסון מוסרי, שהרי הפכו האזרחים לעבדים חדגוניים, המפולגים אמנם בדעותיהם למראית־עין, אבל בעיקרם הם רק צללי אדם.

אני חוזר אפוא לנקודה שממנה יצאתי. טעות לחשוב שבאיזה משטר שהוא, ומה גם בדימוקרטיה, העיקר הוא השלטון המרכזי אף אם ייבחר על־ידי הצבעותינו, וטעות לחשוב שפעילות האזרח מצטמצמת ומסתיימת בהליכתו פעם בכמה שנים לקלפי. השלטון המרכזי, וכל הכרוך בו ובבחירתו, רק חלק אחד מן השלטון, ובעיקר במשטר דימוקרטי.

ובמובן ידוע הוא גם חלק טפל. סוף סוף, כדברי מיל, ערכה של מדינה אינו אלא ערכם של אזרחיה. ועיצוב דמות האנשים הוא הוא העיקר כי בהם תלוי הכל. הדימוקרטיה אינה רק צורת שלטון. היא גם דרך חיים. או אולי יותר נכון לומר שהיא צורת שלטון הכורכה בדרך חיים. חלק עיקרי מדרך חיים זו הוא הפעילות האזרחית של היחיד. יוצא שיש לבכר על הכל מה שמפעיל את הפרט ועושה אותו לאזרח עצמאי.

או אפשר להביט על הענין גם כך. טעות לחשוב שבמשטר דימוקרטי יש רק בית־נבחרים אחד. בית־הנבחרים המרכזי הוא רק בטוי אחד של צורת ארגון כללית ומקיפה. העיריה, המועצה המקומית, ועד המושבה, האגודה הקטנטנה ביותר הדנה בשאלות חברתיות משותפות, הריהי בחזקת בית־נבחרים, ולהן היתרון על בית־הנבחרים המרכזי, שהרי בהן יכול כל אחד מאתנו לקחת חלק פעיל וממשי, ויהא גם צנוע וקטן.

ובכן אומר אני לאנשי הרשויות המקומיות: יישר כוחכם וחילכם. הפעילו אותנו; תכניסו אותנו, בני הישוב, לחיי אזרח פעילים. תעודדו אותנו; תחנכו אותנו; תתנו לנו מה לעשות. ותעזרו לנו להבין ולעשות מדעתנו. תסבירו לנו את הענינים. תראו לנו איפה נוכל לעזור ואיך נוכל לעזור. תלמדו אותנו במה נוכל גם אנו לשרת.

ולמרכז נגיד: הניחו לרשויות המקומיות ולאזרחים המקומיים. “כל הדבר הגדול יביאו אליך”, אך “כל הדבר הקטן ישפטו הם: והקל מעליך, ונשאו אתך. אם את הדבר הזה תעשה… ויכלת עמֹד, וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום”.

 

ד. משמעת לאומית וחופש הפרט    🔗

תורת המדינה בצורתה ההיסטורית מקורה בתמיהה ברורה. מצד אחד אין האדם אדם אלא אם כן הוא בן־חורין; מצד שני אין האזרח אזרח אלא אם כן הוא משועבד לחוקי המדינה. התנגשות זו בין החירות שהיא עצמותו של האדם ובין השעבוד שהוא עצמותו של האזרח מצאה לה פתרון ראשון ברעיון שה"שעבוד" האזרחי אינו אלא מתוך “הרצון הטוב” של האדם. האדם מקבל על עצמו עול מלכות; ומה שהאדם מקבל על עצמו, לא באונס ובהכרח אלא מתוך הבנה והסכם חפשיים, אינו שעבוד אלא גאולה.

אמרתי פתרון ראשון שהרי אין בדעה זו משום סיפוק ממשי. גם העבד, זה ה"כלי החי" לפי הגדרת אריסטו, יכול להשאר בעבודתו מתוך רצון טוב. יכול הוא לומר, לפי עדות הכתוב: “אהבתי את אדוני; לא אצא חפשי”. משום־כך דרש מאז רעיון החופש לא רק רצון טוב כי אם גם רצון פעיל. לא די שיהיה הסכם; לא די שנקבל עלינו עול מלכות. העיקר הוא שיהיה לנו חלק, וחלק פעיל, בעיצוב הענין אשר לו אנו מסכימים ואותו אנו מקבלים. בזה מהותה המיוחדת של הדימוקרטיה, והיא השלטון הפעיל של העם כולו. הדימוקרטיה מבוססת על פעילוּתו של האזרח כחבר המדינה בפעל.

לנקודה זו יש להעיד כמה עדים גם להלכה וגם למעשה. ספרי היסוד של הדימוקרטיה העיונית — המדינה לאפלטון, הפוליטיקה לאריסטו, האמנה החברתית לרוּסוֹ, כתביו של קנט על תורת המדות — אינם רואים את האדם כשרוי בחברה וסיסמתו: שב ואל תעשה. האזרח “שולט ושולטים בו לפי התור”. הוא גם מחוקק וגם נשמע לחוקים; והוא נשמע לחוקים מפני שהם יצירותיו, וכך בהשמעו להם נשמע הוא לעצמו.

ביטויים יפים אלה מסמנים את האידיאל. החברה האידיאלית — “ממלכת התכליות” של קנט, “המדינה שבשמים” של אפלטון — אינה אלא שלטונו של החוק ואין החוק אלא דרישות השכל כשאינו מוטרד על־ידי המאוויים והנטיות והשאיפות הפרטיים של בני־האדם המיוחדים. ואולם גם כאן הנקודה העיקרית בולטת, והיא ההנחה לא של הסכם גרידא כי אם של פעילוּת. היחיד מחוקק ממש את החוקים שלהם הוא נשמע כאזרח; ובהשמעו להם כאזרח, אינו אלא מפעילם.

עיקרון זה של פעילוּתו המחוקקת של רצון היחיד הוא שהציל את אבי האידיאולוגיה הדימוקרטית החדשה, י’ן י’ק רוּסוֹ, מן הפח בו נפלו גדולים וטובים ממנו, וביניהם אפלטון והיגל; אך אפילו אצלו, אצל רוסו עצמו, ברגע שהוא שוכח עיקרון זה, מופיעים הנצנים של המדינה הפאשיסטית. לא כדאי להכנס לתוך נפתולי מחשבותיו של רוסו הכרוכים ברעיונו על ה"רצון הכללי" ויחסו ל"רצון הכל" ו"רצון הפרט". די לזכור שהוא עומד על כך שהאזרח עצמו הוא המחוקק, והוא המחוקק היחידי. חקיקת החוקים הריהי ביטויו של הרצון, ורצונו של אדם עצמותו; וכשם שאין הוא יכול למסור את עצמותו בידי אחר, כך אינו יכול להעביר לאחר את רצונו, כלומר, את זכותו המחוקקת. מטעם זה במפורש דוחה רוסו את מוסד הצירים, והוא רואה בבחירת צירים ובאי־כוח את סימנו של כשלון המדינה. “כשאך פוסק השרות הצבורי מלהיות עיקר ענינם של האזרחים והם מבכרים לשרת את המדינה לא בגופם אלא בכספם, המדינה קרובה לשעת חורבנה. כשצריך לצאת למלחמה, שוכרים הם אנשי־צבא ונשארים בביתם. כשצריך להשתתף במועצה, ממנים הם צירים ונשארים בביתם. עצלותם וכספם מביאים לידי כך שיש להם לבסוף חיילים כדי לשעבד את המולדת, ושליחים כדי למכרה”.

בפרק עקבי זה (אמנה חברתית, ספר שלישי, פרק ט"ו) מראה רוסו את כל תוקף דרישותיו הדימוקרטיות. השלטון הדימוקרטי פירושו שכל אחד לוקח חלק פעיל בשלטון, ולא חלק פעיל חד־פעמי בלבד אלא חלק פעיל קבוע ומתמיד. אין להסתפק, לדעת רוּסוֹ, במַה שיבחר האזרח בבאי־כוחו. באי־כוחו אלה אין מעשיהם מעשיו מפני שהרצון שהוא עיקרו של כל מעשה אינו ניתן להמסר לאחר; והאזרח עצמו פעיל, כלומר אזרח, רק ברגע הבחירה בלבד. “צירי העם אינם שליחיו, וגם אי אפשר שיהיו; הם רק פקידיו. אין להם רשות לקבוע שום דבר בהחלט; החוק שהעם עצמו לא אישר אותו הריהו אפס ואינו חוק כלל. העם האנגלי חושב שהוא חפשי; הוא טועה טעות גמורה. אין הוא חפשי אלא בזמן שהוא בוחר את חברי בית־הנבחרים; וכשאך נבחרו, הריהו עבד, הרי אינו ולא כלום”.

ובכן, “ברגע שהעם בוחר לו שליחים, פוסק הוא מלהיות חפשי ואף פוסק הוא מלהיות”. וכך לדעת רוסו אין אפשרות של דימוקרטיה רפריזנטטיבית; או שהדימוקרטיה ישירה או שאינה דימוקרטיה. עמדה זו לא נתקבלה למעשה, והדימוקרטיה הרפריזנטטיבית התקיימה ומתקיימת. ואולם מאורעות ימינו הראו גם הראו על צדקת תפיסתו היסודית של רוסו, אף אם אין הצעותיו המעשיות אפשריות. אנו חיים בתקופה של כשלון הדימוקרטיה בשל רפיון האזרחים.

נשאלת השאלה איך אפשר לבצר את יסוד האזרחות ועל־ידי כך לחזק את האזרחים כאזרחים? התשובה היא: על־ידי מילוי הדרישה היסודית של רוסו, והיא הפעלת אחריותו האישית של היחיד. אחריות זו כרוכה בשלושה תנאים: הזכות להשמיע תלונות, ולהיות בטוח שהתלונות תישמענה; הזכות להסתפח למיעוט, ולעזור למיעוט ההוא לנסות להיות רוב; הזכות לבחור בהנהלה וגם, לעתים קבועת, לחדשה או לשנותה. בכל אחת משלוש דרישות אלה שני חלקים. הראשון משותף גם לצורות־חיים אחרות; השני מיוחד לחיים הדימוקרטיים. כולם ביחד מהווים את התנאים של כל חיי חברה בריאים, ורק אם יתמלאו מותר לכבוש את חופש הפרט בשם המשמעת הלאומית. ואולם, אם יתמלאו, ספק גדול אם יהיה צורך בכיבוש זה.

תשובה עיונית זו היא שבכוחה השתמר למעשה יסוד האזרחות בארצות שלא אכלן הרקבון. ואולם בארצות ההן לא הצטמצמה בחיים הפוליטיים במובן הצר (הצטמצמות זו היא היא בין הגורמים העיקריים של הרקבון גם בחיים הפוליטיים), אלא מילאה את כל הפנוֹת של כל חיי יום יום הפרטיים והצבוריים גם יחד. רוסו לא הבין שגדולתו של העם האנגלי אינה בזה שיש לו בית־נבחרים. גדולתו בזה שמאחורי בית־הנבחרים ומחוץ לבית־הנבחרים קיים קהל חי ואחראי. קהל זה התאמן והתנסה לא על־ידי המצאה פתאומית של “בית־נבחרים” או “אימפיריה”, אלא על־ידי יצירה מתמדת, ובחיי יום יום דוקה, של ארגונים עצמאיים קטנים שבהם ניתנה האפשרות ליחידים לצמוח ולפעול ולגדול. נזכיר לדוגמה את האופי המיוחד של המשחקים; את קיום משטר בתי־הספר בעזרת התלמידים; את מציאותן של חברות פרטיות לאין מספר לשם כל מיני מטרות חפשיות. בצדם של כל אלה, וניזונות מן הכוחות המטופחים בהם, קיימים המועצות המקומיות, מוסדות הדת האוטונומיים, השלטונות המחוזיים על כל מסורותיהם העתיקות וגבוריהם ההיסטוריים. הרי כאן מעין דיצנטרליזציה, מדעת או שלא מדעת, המגיעה לפעמים לידי קיצוניות; ואולם דיצנטרליזציה שעל־ידי הטלת האחריות על היחידים חינכה אזרחים בעלי אופי והכרה ושעור־קומה עצמאיים. התמיהה העיונית של חיי החברה מצאה כאן הקבלה מעשית: האזרח הנאמן למדינתו והיודע לשרת את מדינתו ולשמור ולהגן על מדינתו אינו אלא היחיד שלמד לחיות את כל חייו כחיי חופש ולהיות לא עבד אלא בן־חורין.

ידוע המעשה במיניסטר לחינוך הצרפתי שפתח את שעונו בפני אורח במשרדו ואמר: “בשעה זו לומדים כל ילדי בתי־הספר בצרפת בני גיל כך וכך שעורים אלה ואלה”. כאן שיטה אחת. והרי דוגמא של השיטה האחרת: בדברי הקדמה לספר ההצעות שמוציאה מועצת החינוך הממשלתית באנגליה “לעין למורים ולאחרים הקשורים בעבודת בתי־הספר העממיים”, נאמר שאין ברצונם לתקן תקנות, שהרי “אחידות־המעשה היחידה שרוצה מועצת החינוך לראות בעבודת בתי־הספר העממיים הציבוריים היא שכל מורה יחשוב לעצמו ויעבד לעצמו שיטות־הוראה המפעילות את כוחותיו שלו באופן המועיל ביותר והמתאימות ביותר לצרכים ולתנאים המיוחדים של בית־הספר שלו. אחידות בפרטים אינה רצויה אף אילו היתה אפשרית”.

אמנם נכון שהחופש, כשהוא בא לידי שימוש, זקוק לרגש אחריות מקביל. אך כמו כן ברור שרגש האחריות זקוק לחופש שהרי בלעדיו אין רגש האחריות יכול להיוצר. האדם לומד להיות בעל אחריות על־ידי זה שמטילים עליו לפעול על אחריותו.

חופש זה ראוי שיקראו לו בשם מוסרי מאחר שאין הוא שלט חיצוני או מקרה עובר אלא דבר התקוע עמוק עמוק באפיו של האדם ומושרש בהרגל מעשיו ומחשבותיו. הרגל האחריות האישית נוצר על־ידי הטלת האחריות האישית. מכאן שהטלת האחריות האישית וטיפוח העצמאות המוסרית צריכה להיות הדאגה הראשונה של מוסדות־החברה המרכזיים, שהרי על ידיה, ועל־ידיה בלבד, יגדלו האנשים שבהם תלוי סוף סוף קיומם הבריא גם של המוסדות ההם. תפקיד השלטון המרכזי הוא ליצור את התנאים שבהם יכול היחיד לפעול באופן חפשי.

וכך חוזרים אנו אל רוּסוֹ: “מי שמוותר על חירותו מוותר על מידת־האדם שבו, על זכויות האנושות, ואפילו על חובותיה. אין כל תשלומי־נזק אפשריים לגבי מי שמוותר על הכל. ויתור כזה סותר את טבע האדם”. “אף אם הייתי מסכים לכל מה שסתרתי עד עכשיו לא היו התומכים בשיטת העריצות נמצאים במצב טוב יותר. תמיד יהיה הבדל רב בין שני הדברים האלה: לשעבּד המון בני־אדם ולנהל חברה”. “החירות המוסרית היא בלבד עושה את האדם אדון לעצמו. כי דחיפת התאוה גרידא היא עבדוּת, והמשמעת לחוק שקבענו לעצמנו היא חירות”.

 

ה. על “תנועת הנוער” האנגלית המקורית    🔗

מכתב ראשון⁵    🔗

ידידי היקר,

שמעתי מאחורי הפרגוד שמלאו לך חמשים שנה, ובאתי בזה לברכך ברכת היובל ולאחל לך שנות ברכה והצלחה עד מאה ועשרים. ואולם גילו לאזני עוד סוד אחר והוא שמלאו שלושים שנה לעבודתך בצופיות, ומאחר שאני סקרן מטבעי ומעונין בתנועות הנוער, חשבתי שאולי תרשה לי לשאלך צופיות זו מהי.

ואין שאלתי מכוונת לצד החיצוני שבענין. ידעתי שבין החולצות השונות שלובשים אותן בני נעורינו נמצאת גם חולצת החאקי, ואף ראיתי את בני הפלוגות שלכם כשהם יוצאים לטיולים והמקלות הארוכים בידיהם. אך אין זה מעניני. הלא יוצאים לטיולים וציוד דומה בידיהם גם תנועות אחרות. אני שואל אפוא: מה שונה מקל ממקל, חולצה מחולצה, טיול מטיול? האם ההבדל רק בצבע, או האם יש משהו מסוים המבדיל בין תנועת הצופים ובין תנועות אחרות? כך שואל אני וכך שואלים הורים אחרים, ונדמה לי שמי שמלאו לו שלושים שנה במלאכה זו, מוסמך לתת לנו תשובה.

אבקשך אפוא לומר לי בקצרה, ובאמצעוּתי גם להורים אחרים, מה אתה, כיחיד, רוצה מן הילדים שלנו כשאתה מזמין אותם להיות “צופים”. מה זה “צופה” ולמה כדאי (אם בכלל כדאי) לילד להיות “צופה”? למה לא ישאר בבית או ילך לראי־נוע או סתם ישתובב? הלא הילדים ילדים וזמן הילדות קצר כל כך עד שחבל שלא ישתמשו בו לפי ראות עיניהם. בית־הספר לוקח מהם רוב היום. למה לא נשאיר להם את השאר?

מכתב שני    🔗

קראתי את תשובתך בעיון רב, ובינתים דברתי עם כמה צופים והורי צופים. נשאר בי הרושם שבעיניהם הצופיות מחשק יפה בשביל ילדים: טוב לצאת במקל וללמוד איתות וכל שאר הדברים שאתה מספר עליהם; אך בזה הכל, ויותר מזה אין מקבלים, וכנראה אין יותר לקבל. רושם זה שקבלתי משיחות עם ההורים ועם הצעירים עצמם — דברתי עם צעירים שהיו פעם צופים — נתחזק בי (תסלח לי) מעצם דבריך אתה. הלא אתה פונה אלי ואל מבוגרים אחרים כדי לענין אותנו בצופיות. אך אני שואל: הלא אין הצופיות בארץ תנועה חדשה; איננה מתמול שלשום. הנני מכיר כמה מבוגרים שהיו פעם צופים והם עכשיו מחוץ למחנה הצופים. ואני שואל: למה? הלא הם הם המדריכים הטבעיים של התנועה של היום, לא אנו שלא עסקנו אף פעם בצופיות; ואם הם, שלמדו את דרכי הצופיות מקרוב, אינם רוצים — או אינם יכולים — להיות מדריכים, אנו מה מקומנו כאן? על טיבה של כל תנועה לומדים מבוגריה. איפה בוגרי הצופיות בתוך הצופיות של היום?

וכאן עיקר שאלתי. אם המטרות של הצופיות אני מכיר ומכבד זה כמה שנים, אך סוף סוף יש כל מיני מטרות יפות בעולם ואנחנו צריכים לבחנן ולבררן לפי מדת הצלחתן למעשה. הצופיות “בית־ספר לחינוך האזרח בחיק הטבע”? יפה מאד. עכשיו תראה לי את האזרח הזה אשר חינכת. תראה לי מספר אנשים שמתוך חינוכם בצופיות היו לאזרחים טובים יותר. אז אהיה מוכן להאמין בתנועה — כמובן, אם אמצא אותם “מודעה טובה”, על עבודתכם. ואולם מודה אני ומתודה שעד עכשיו לא ראיתי מדה פחותה של אנוכיות במי שהיה פעם צופה מאשר במי שלא ראה מחנה צופים מימיו.

הנך מדבר על הצופיות כ"השלמה לבית־הספר". בבית־הספר, כך נראה לך, התלמיד בהכרח סביל; אך הצעיר מטבעו פעיל. יוצא שבלי תנועה כגון תנועת הצופים הריהו מטומטם. ואני מסכים — או הייתי מסכים אילו חשבתי כמוך על חיי בית־הספר. אך יסודות אלה היו צריכים להיות מובלעים (כך נראה לי) בחיי בית־הספר עצמם. בית־ספר שאין בו פעילות אינו בית־ספר, ובכתות נמוכות ובינוניות פעילות זו צריכה ללבוש את צורת המשחקים. אני מסכים אתך שיש צורך להרבות בהזדמנויות לעודד את חוש ההסתכלות; אך מי אמר לך שאין זה בכוח בית־הספר? למה לא תצא כתה שלמה לטיול? אם אין זכרוני מטעה אותי מוקדש זמן רב בתכניות־הלמודים שלנו למה שנקרא “טבע”. מקצוע זה יש להשתמש בו לעצם המטרה שאתה מציינה. ומה פירוש “ציור”, מה פירוש כימיה, מה פירוש גיאוגרפיה וגיאולוגיה, אם לא הסתכלות מחונכת בעובדות החומר והצורה המהוים את עולמנו? כמובן, אם בית־הספר לקוי, אפשר ליצור מנגנון מחוץ לבית־הספר שימלא את החסר ויתקן את המעוות; אך יותר נבון, לדעתי, לתקן את בית־הספר ולהכניס אליו רוח נכונה יותר.

על ענין החברה כבר רמזתי. כאן שאלה שאפשר לפתרה רק על־סמך הנסיון. אם הנסיון מראה שמי שמקבל חינוך צופי הריהו אזרח טוב יותר, עלינו ללכת בדרך ההיא. אך לפעמים מסופקני אם בכלל אפשר להביא ראיה לזה מתוך הנסיון. אפשר שמי שמחונן ברגש האזרחות הוא הוא שמסתפח לצופים, ולא להיפך משי שמסתפח לצופים לומד את דרכי האזרחות. ובכלל, דרכי האזרחות אילה הן ואיך אפשר ללמדן? לדאבוני הנני נקרן ומלומד, ואני זוכר בהכרח את הסוגיה היונית בענין זה המסתיימת בספר השני של המדות לאריסטו. אריסטו חשב שהלמוד היחידי בענינים אלה הוא מתוך הרגל המוטבע במנהגי החברה; ואם הצופיות חברה מושלמת שבה לומדים הצעירים מתוך הרגל את חובותיהם החברתיות, הרי אפשר שבצופיות הפתרון לבעיה כולה. אך פתרון זה אפשרי הוא בלבד אם החברה הצופית לא רק תהיה מושלמת כשהיא לעצמה אלא גם תשקף את מגמותיה של החברה הכללית שבתוכה היא פועלת.

ואני חושב לפעמים שבזה ליקויה של הצופיות כאן. הצופיות, כדבריך, תנועה אנגלו־סכסית והיא משקפת אידיאלים אנגלו־סכסיים. משום־כך אין באנגליה מחסור במדריכים ויש מספר הגון גם בין המורים. אך כאן? מי מבין את האידיאלים האלה? ואם אין מבינים אותם, איך אפשר להשרישם בלב הנוער?

אסכם: אם ברצונך לענין את ההורים בצופיות עליך להראות שאינה רק ענין לילדים אלא שהיא דרך־חיים שכוחה יפה גם בשביל מבוגרים. מבוגרים אלה יש לחפש בראש וראשונה בין אלה שהיו פעם צופים; ואם תוכל לתת להם תוכן ממשי בשביל חייהם ולהעיר בהם את הרצון לעבוד בין הקטנים מהם, תציל את התנועה ואפשר גם את האומה. דרך אחרת אין אני רואה.

מכתב שלישי    🔗

אני שמח שזרזתי אותך לתשובה כה נמרצת. ואולם לא הנחת את דעתי בנקודה חשובה אחת. מכיר אני כמה בחורים ובחורות בני עשרים בערך שגדלו בתוך תנועת הצופים, ואעפ"כ אינם משתתפים בתנועה עכשיו כמדריכים. כל תשובותיך אינן מועילות לך להתיר קשי זה. הלא הם הם פרי התנועה; ואם הם אינם רוצים לעזור אח"כ בהתפתחות התנועה, סימן רע הוא לתנועה. אני חוזר אפוא ואומר לך: “מה תצעק אלי? תצעק אליהם והם יבואו לעזרתך”. ואם אינם באים, שמא לא הצליחה התנועה, ועליך לחפש את הסבה או הסבות.

אך כל זה וכגון זה פרט. אני מהסס עדיין בעיקר. והעיקר הוא תנועות־הנוער כתנועות־נוער. לא נעלם ממני מאמרך בקובץ שהקדשנו ליובל הששים של ד"ר בירם⁶, וגם קראתי פה ושם בעתונות היומית והחדשית מאמרים על מבוכות הנוער והפעולות הקשורות בהן. נדמה לי שאנו מפריזים. נדמה לי שאנו יוצרים את המחלה. נדמה לי שלולא הדבורים האלה היה הנוער שלנו ככל נוער אחר, תמים וילדותי. כמובן, אם נכניס אותם לעניני “פוליטיקה” בגיל של עשר ולאגודות סודיות בגיל שלוש־עשרה; אם נדבר באזניהם השכם ודבר על “גורל” ו"טרגיקה" ו"דימוקרטיה" וכל הסיסמאות השגורות, ונתן בידיהם — שוב בגיל של עשר—שלוש־עשרה—את כתבי דוסטוייבסקי וחבריו; מובן שתהיה בעיה ומבוכה ותסבוכת ומחלות נפשיות והתחבטות עד לאין קץ. אם בן חמש־עשרה חושב שהוטל עליו לפתור את כל השאלות הקשות ביותר של הדת והמדיניות והמוסר (ולי נראה שבהלך־מחשבה זה מסייעים בידו כל האגודות והסופרים והמוסדות שלנו, ובית־הספר בכלל), מובן שיסבול ויהיה זקוק לכל מיני תיקונים ורפואות. המשורר הרומי אמר, כידוע, שיש לתת את יראת־הכבוד הגדולה ביותר לנוער. וזה נכון. אך יראת־הכבוד צריכה להנתן לנוער, ז"א ל"נערוּת" שבנוער, לילד כילד, ולצעיר כצעיר. התעמולה ההיסטירית שלנו, גם בתוך הישוב וגם מחוץ לישוב, עושה את שלה. אנו שוכחים שיש שלבי התפתחות טבעיים באדם, ואין ילדי בית־הספר עדיין אנשים מבוגרים.

יסודות תנועות־הנוער אצלנו מקורם בהיסטיריקה הגרמנית של אחרי המלחמה האחרונה, וחבל מאד שהלך־החיים הנוצר בארץ לא ידע אלא ללכת בדרך ההיא. תנועות הנוער מה סופן? השלטון הנאצי. “נוער־היטלר” סופו הטבעי אנשי־היטלר.

הריני אדם פשוט. אם סופן של תנועות הנוער וה"מנהיגים" שלהן הוא מה שאנו רואים שם, מוטב שלא ייבראו כאן.

אני אומר: מה שאנו רואים שם. הייתי יכול לומר: מה שמתחילים לראות כאן. אותן ההתחלות ואותה השיטה ושמא אותו הסוף. אינני רוצה להזכיר שמות או מעשים. די בקריאה, ויותר מדי בשמיעה, של יום יום. התנועות והארגונים והמחנות וההסתדרויות ספק גדול אם הם רק לברכה בתוכנו. כמובן, לכולם “אידיאלים” וכו' עד אין קץ. כולם בעד “דימוקרטיה” וחרות ואהבת האדם, בדיוק כמו ה"סוציאל־דימוקרטים". אך אוי לאדם שמעז לחשוב או לעשות אחרת ממה שרמז להם מנהיגם, ואוי לבן מפלגה אחת שנפל בידי בני מפלגה שניה.

נדמה לי שאין מבינים כאן תנועת הצופים מהי. סיסמתם העיקרית (כסיסמתו של כל חינוך אנגלי) היא: think for yourself: תדון על דרכיך בעצמך ולעצמך; לא תהיה עבד למישהו. הצופה לומד להשגיח על עצמו בלי עזרה מן החוץ. הוא לומד להסתמך על עצמו ולמוֹד את כוחותיו. אך כאן? אני מסופק אם רעיון זה מובן. אנו מחנכים את צעירינו לסמוך על זולתם ולקבל צוים מלמעלה. ובכן עצם היסוד חסר. ומשום כך העזתי לומר שאין יכולת כאן, מתוך תנאי הסביבה, לתת לנו צופיות ממש.

ושוב אני אומר: תתן לנו צופיות ממש, ותציל את האומה מ"תנועות הנוער" וסכנת סופן. אם יש לצופיות כאן הצדקה הריהי כתנועה השמה לפני עיניה בטול ה"תנועות" בתוך הנוער. בעיני אין הצופיות “תנועה”, ואין להביט עליה כלל כ"תנועה". היא הנסיון להשיב את הנוער לחיי נוער ממש.

מכאן כל הדברים המוזרים בצופיות שבקשתי הסבר להם. הם מוזרים מנקודת־המבט שלנו, אך לא מנקודת־המבט של הנוער האמתי. הנער מטבעו משחק, מטבעו אוהב אולר ומקל, מטבעו שמח לחיות באוהל ולקשור קשרים מסובכים בחבל ולעזור לרעהו. Baden-Powell הצליח מפני שזכר זאת. אנו אין אנו מצליחים מפני שאנו מלאים פילוסופיה ואידיאולוגיה ומוכרחים לסבך דברים פשוטים. אנחנו מוכרחים ללמֵד תמיד. אך הצופה, ואפילו הקשיש שבקשישים, לומד; והוא לומד בדרך הטבע, לא ע"י נוסחאות.

דרך חיים זו נאה גם בשביל מבוגרים, שהרי אין צורך שאפילו המבוגרים יהיו משועבדים לנוסחאות. אך בזה אני נוגע בדברים יסודיים כ"כ עד שמוטב לי לשתוק.

מכתב רביעי    🔗

אתה מדאיג אותי יותר ויותר. שתי דעות על החינוך, האחת, שמטרתו ליצור בני אדם בעלי כוח־שיפוט משלהם, השניה, שמטרתו ליצור כלים יעילים להגשמת איזה “סדר חדש” שהחליטו עליו אחרים. נדמה לי, במחילת כבודך, שאתה הולך, אפשר שלא במתכוון, בדרך השניה.

אם אינך תופס את הילד הרך, “לא יצמחו ממנו”, כך אתה כותב, “ממשיכים למפעלנו הציוני”. יוצא, לפי דעתך, שאין המפעל הציוני דבר טבעי, כמו שמכריזים עליו כרגיל. הוא דבר מלאכותי, כמו שאומרים מתנגדינו, דבר הנכפה עלינו ע"י המנהיגים, ואם נתן לנוער לגדול מעצמו, יעזוב, לפי דעתך, את הכל. וזה על אף כל החינוך שלנו, כל העתונות והספרות וההטפה. משפטך על הנוער הארץ־ישראלי נראה לי קשה, אך משפטך על הציונות קשה אפילו יותר.

ואפשר שאני “חסיד הסטטיקה בחינוך”, ואפשר שאני רוצה למלא את לבו ושכלו של הילד ירושת העבר; אך ירושה זו אינה בעיני סבל מת וממית אלא זרע חי ומחייה. הנך פיסיקן ומבין יפה “סטטיקה” ו"דינמיקה" מה הן. אך מחוץ לתחום הפיסיקה קורה לפעמים ש"הסטטיקה" היא כוח “דינמי”. “הסטטיקה” שלנו היא ירושת האבות, ואם אין לה כוח דינמי אין לחינוך שלנו שום ערך. בזה תפקיד החינוך שלנו, להפוך ירושה זו לכוח פורה ומפרה. אפשר שבתפקידו זה לא הצליח עדיין. אם כך עליו לנסות עוד פעם.

אינך מפחיד אותי ע"י המלים הארוכות. את רובן לא שמעתי עד שבאתי לארץ זו לפני הרבה והרבה שנים; את פירושן לא הבינותי עד היום. המחלוקת בינינו בעיקרה פשוטה. הנך כותב: “בבית־הספר לומד הצעיר תורות רבות ושומע וקורא על אידיאות רבות, אבל כל זה אינו מחייב אותו לשום דבר”. אני אין דעתי כך. אני הייתי אומר: “בבית־הספר לומד הצעיר תורות רבות, כלומר, הוא רוכש לו את הכלים היסודיים הנחוצים לו כדי להכיר את יצירות האדם והישגיו; והוא שומע וקורא על אידיאות רבות, כלומר, הוא שומע וקורא על היצירות וההישגים ההם, לא רק בעולם המעשה אלא גם, וביחוד, בעולם הדמיון והרגש והמחשבה בכלל. וכל זה מחייב אותו ללכת בדרכים ההן, כלומר, מאחר שלמד להשתמש בשפה כהוגן, ישתמש אף הוא בשפתו כהוגן; מאחר שלמד להבין ולהעריץ את תגליותיו של האדם, יהיה אף הוא ער לכל הטוב והיפה בדמיון ובמחשבה”. ואני מוסיף, ואני מוכרח להוסיף, אף על פי שעד שקראתי את מכתבך האחרון היה הדבר בעיני ברור מעצמו: “ומאחר שלמד את קורות עמו ואת מבחר יצירותיו, ירגיש אף הוא בצורך להמשיך את הקורות ההן ולהוסיף אף הוא על היצירות ההן”. אינני רוצה לנגוע בשאלה עמוקה יותר, אך אני מוסיף גם את זה: “מאחר שלמד את יסודות האמונה והמוּסר של עמו, ומאחר שהכיר שדרך־החיים של עמו היא דרך חיים ממש, ילך, אף הוא בדרך ההיא ויתפאר שהוא יהודי”. במלה אחת, על בית־הספר לפתוח ולפתח את המקוריות שבילד ע"י השימוש בירושתנו התרבותית: ואם יש משהו בעם שלנו (ועל כך עומדת הציונות) ובילדים שלנו (ועל כך עומד אני), יתגלה ע"י כך, וכך יופיע היהודי החדש.

תגיד בודאי שאני “אופטימיסט” או “דוקטריניר”. יהא כך. אם הברירה היא בין השקפתך לבין “דוקטרינירות”, הריני מבכר את השניה.

אך כמו שציינת אתה, אין כאן “דוקטרינירות”. יש כאן הנסיון האנגלי, כל הנסיון האנגלי. מה שאני מתאר לך כאן, ראיתי אני בעיני. ואני כופר בזה שה"פטריוט" האנגלי “פטריוט” פחות מה"פטריוט" הגרמני. הוא מדבר פחות; הוא משתמש במלים פשוטות יותר; אינו מניף את הדגל אלף פעם ביום. אך הוא מושרש בעמו הרבה יותר משהוא מדבר עליו; ונוסף על זה למד לחשוב בעצמו. יש לו כח “יזמה”, “איניציאטיבה”, כי לכך חוּנך.

ולכך שאפו גם אבותינו מקדם. אתה יודע את הביטוי הישמן: “חכם ומבין מדעתו”, זהו גם האידיאל האנגלי: think for yourself. האידיאל שלך הוא כנראה האידיאל ההפוך: “חכם ומבין מדעתִי”. ואני נשאר מעונין בזה שיהיה הילד חכם ומבין מדעתוֹ.

הגענו כנראה לסלע המחלוקת העיקרי ולא כדאי להרבות בשיחה על הפרטים. תארתי לך את הצופיות האנגלית, המקורית, ואתה מודה בה; אך אתה אומר שאין אני מבין את הצופיות העברית. אני מבין ומבין, ואני רואה את סופה. בדיוק כמוך טענו משך המאורעות מנהיגי הצופיות בין הערבים. הם טענו נגדנו: “אמנם כן, הצופיות המקורית היא כמו שתארתם; אך אינכם מבינים את הצופיות הערבית”. אגיד לך את האמת: כמו שאין אני מעונין בצופיות הערבית בסגנון זה, כך אין אני מעונין (בסגנון זה) בצופיות העברית. ומי שחושב, ואתה בודאי בין החושבים, שהצופיות הערבית בסגנון ההוא אינה רצויה, צריך לשקול יפה יפה אם באמת נכון לכונן באותו סגנון גם צופיות עברית.

ואני תומך בצופיות סתם, ואם בתי־הספר שלנו לקויים, תתקן אותם. אך אל לנו לקלקל את האידיאל הצופי ע"י חשבונות “תנועתיים” המביאים הרס גם לעולם כולו וגם לישוב.

 

ו. על הכיוון הרצוי של לימודי האנגלית⁷    🔗

מחובתי לפתוח בבקשת סליחה. הנני מורה, אך לא לאנגלית; וידעתי מבשרי שעצות מבעל מקצוע אחר על הוראת מקצועי אינן עלולות לשמח את לבי. ואלם למדתי הרבה כשארחים הציגו לפני לא עצות אלא דרישות, שהרי העומד בחוץ מיטיב לראות את תפקידו של מקצוע מן העומד בפנים. העומד בפנים, מתוך נסיונו המעשי, מבין איך להורות ומה ניתן להוראה; אבל המסתכל מן החוץ, מתוך ריחוקו דוקה, ראה מה צריך להורות. לפני עיניו משתרע כל ארג המסבות הקובעות את חשיבותו של המקצוע, וחשיבות המקצוע בתוך המקצועות האחרים היא הקובעת את טיבו ואת תכניתו. הריני מזמין אתכם אפוא לדיין ביחד אתי על השאלה המרכזית: לשם מה נחוצים לנו לימודי האנגלית. אם נמצא תשובה לשאלה זו, הרי כל השאר בבחינת “זיל גמור”.

מהצד השלילי התשובה ברורה: אין אנו עוסקים בלמודים אלה כדי להיות אנגלים. לאנגלים, כלכל עם אחר, היתרונות והחסרונות שלהם, ואפשר שאילו רצינו להפוך את עורנו, היינו מבכרים אותם על כל עם אחר. אפשר כן ואפשר לא. אינני יודע. ואין אני מעונין לדעת. בחירה זו אינה עומדת לפנינו, שהרי כבר בחרנו — או נבחרנו — בחירה אחרת. הרינו יהודים, וחזרנו לארץ אבותינו כדי לבנות מחדש את החיים היהודיים, וחלק עיקרי מחיים אלה מהווה הלשון, והתרבות, העברית. האנגלית בשבילנו לשון־משנה, לשון זרה. ועכשיו השאלה: לשון־משנה זו, לשון זרה זו, למה לנו?

אך בכלל למה לנו לשון־משנה? למה לא להסתפק בעברית?

על זה יש להשיב שאין לנו ברירה אחרת. כל אומה קטנה זקוקה ללשון־מלואים זרה.

נתחיל מן ההתחלה. נשכח כרגע את הגעגועים שיש לנו, בני דור המעבר, הדור שאולי למד יותר מדי, לגדולי הספרות העולמית. אולי סוף סוף אפשר לחיות בלי הומירוס או שכספיר או גיתה, ואולי בנֵינו יעשו את הנסיון. אך יש צרכים פשוטים יותר, ובהם מוכרחים להתחשב.

1. ילד עובר ברחוב: הוא רואה את שם הרחוב כשהוא כתוב גם באותיות שאינן האותיות המרובעות שלנו. הוא יושב בבית אבא: שמים על השלחן קופסה הבאה מחוץ לארץ, ושוב אותן אותיות זרות. הוא גדל ועוזר לאבא בחנותו או בבית־מסחרו: האותיות האלה רודפות אחריו בכל מקום. ולא רק בעיר אלא גם בכפר: “מרגרינה בלו־בנד”; “סכיני־גילוח ג’ילט”; “סיגריות מספירו”.

אני מדבר על עובדות. אם רצוי כך או לא, אינו מעניני כרגע. אני קובע כעובדה שאפילו הילד הפשוט ביותר ירגיש את עצמו מקופח ומעוּור אם לא ידע לקרוא את האותיות הלטיניות; ואם ירצה לקבל עליו איזה שהוא תפקיד בחברה, יצטרך לא רק לקרוא אותן אלא גם לכתבן. שליח בבנק, עוזר בחנות, מזכיר סתם, ולא רק אלה, אלא כל מי שבא בין הבריות בכלל, זקוק במדה כלשהי ללשון אירופאית. אני קובע אפוא את הקריאה התמה והכתיבה התמה — נגיד, קריאה של שמות ומודעות, וכתיבה של שמות וקבלות — כדברים היסודיים שכל ילד ירצה לרכשם לשם התועלת הפשוטה בחיים.

2. אך הילד שלנו ירצה גם להתקדם. ושוב, אין הוא רוצה להיות אנגלי. הוא רוצה להיות אכר או חשמלאי או איש־מסחר; והאנגלית תעזור לו בכל אלה, תשלים את ידיעותיו, תביא אותו במגע עם נסיונות העולם. למשל, האנגלית תתן לו ספרי־שימוש במבחר רב. אמנם יש כאלה בעברית, ואין ספק שחלק חשוב מעבודתנו צריך להיות חבוּר ספרי־שימוש טובים במקצועות התועלתנים כגון אלה שהזכרתי. אך מלבד ספרי־שימוש יסודיים ונוסף עליהם יהיה צורך בהשלמות. המדעים מתפתחים בכל יום, ותגליות, הן באשר לעובדות והן באשר לשיטות, מופיעות בכל זמן ועידן. הרי הצורך השני בשביל לימודי האנגלית: הידיעה עד כדי קריאה בספר מקצועי.

3. ואולם אין הילד שלנו עובד לשם פרנסתו בלבד; ואף אינו בודד. אחרי שגמר את עבודתו רוצה הוא להשתעשע, ומלבד חייו הפרטיים הוא לוקח חלק בחיי הצבור. וגם במדור זה של דיוננו אל נא נלך בגדולות. נקח שוב משל פשוט. הוא קורא בעתון, ובתוך העתון ומתוך העתון נודע לו על מציאותו של עולם שהוא רחב מעולמו וחשוב בשביל עולמו. או הוא הולך לקולנוע ורואה — אך מה שהוא רואה שם לא כדאי לדבר עליו כאן. אבל הוא רואה שם משהו, וכל ההטפות שלנו לא תועלנה למנוע ממנו הליכה וראייה זו. והוא לא רק רואה. הוא גם שומע, והסרטים בעברית מועטים. אמנם ניתן גם תרגום עברי בצד, אך אזנו קולטת את המלים הנשמעות; ומלים אלה אינן בעברית, והילד מוכרח לשאול: “מן הוא”? וכמו כן העתון, ויהא גם העברי ביותר, משתמש שימוש רב בלועזית אף אם כתובה היא באותיות עבריות. “הקבינט מתפטר” — ומה זה “קבינט”? “יש ויכוח בבית הלורדים” — ומהוּ “לורד”? הפרזידנט נבחר עוד פעם, על אף התקדים המכריע של ג’ורג' וושינגטון" — מה זה “פרזידנט”, ומי הוא “ג’ורג' וושינגטון”, ומדוע יש בחירות, ומדוע לא ייבחרו הפרזידנטים עוד פעם ועוד פעם? ואפילו אם נרחיב את השימוש בעברית עד לאין שיעור לעומת השימוש של היום — והרחבה זו הכרחית; אפילו אם נחבר ונדפיס ספרי מבוא וספרי יסוד בכל המדעים וההיסטוריות — וגם חובה זו מוטלת עלינו; מסופקני אם נוכל להגיע למדרגה כזו עד שלא נהיה זקוקים ללועזית. ואני מתכוון לא לאנשי המדע אלא לאיש הפשוט, הילד ההולך וגדל בישוב שלנו, הן הכפרי, והן העירוני.

שרטטתי באופן קל מאד את שדה הצרכים המעשיים הגלויים, יש צרכי פרנסה ויש צרכי נופש ויש צרכים חברתיים; ולכל הצרכים האלה, המורגשים בכל שכבות העם, כאן יותר וכאן פחות אך במדת־מה בכל מקום, נזקקים אנו ללועזית. העברית חשיבותה במקומה עומדת ובמקומה תעמוד; אך דרושה לה השלמה. השלמה זו צריכה לבוא מן החוץ, מלשון־משנה, לשון־עזר, זרה.

אני בא לנקודתי העיקרית השניה. הנחתי שבשבילנו אין לשון־משנה זו יכולה להיות אלא אנגלית. לזה יש סבות עמוקות, ולא רק זו שהממשלה המנדטורית ממשה אנגלית. אילו היה זה הכל, אפשר היה לומר — אולי — שנוכל לוותר על רכישת האנגלית. אחד מחברי הנכבדים טוען ככה: “אין לי כלום נגד האנגלית; אך מפני שהיא שפת הממשלה המנדטורית יש לה כוח־משיכה ענקי משלה. נגד כוח זה עלינו להלחם, שהרי כרוכה בו סכנה לעברית. נלמד אפוא כל לשון אחרת מלבד האנגלית; או, אם נלמד אנגלית, נלמד גם לשונות אחרות, שוה בשוה, וכך לא נוסף לאנגלית יותר מהמשקל המיוחד שיש לה מכבר”.

טענות כאלה שומעים אנו בכל יום, אם כי על פי רוב לא בצורה ברורה כל כך. מצד אחד אנו אומרים “למה לנו אנגלית? למה לא צרפתית, או גרמנית, או רוסית?” מצד שני: “למה אנגלית בלבד? למה לא גם צרפתית וגרמנית ורוסית”?

אנסה להשיב על השאלה הקלה קודם.

שואלים: “למה לכוף עלינו אנגלית בלבד? וכי אין לשונות אחרות בעולם? ומה זכתה האנגלית שתהא בעלת מונופולין בבתי־ספרנו? נניח שכל האמור עד כה נכון. נסכים שיש צורך בלשון זרה, בשפת־מילואים. אך אם בכך רצוננו, נשיג את המטרה ע”י הרבה שפות דוקה. אם יוצא ילד לאויר עולמנו הלא ישמע באזניו את הֵדן של שבעים לשון, לא של לשון אחת בלבד; ולמה יהיה כקיר אטום לכל דוברי לשונות־חוץ מלבד דוברי לשון אחת? ואם לגבי הדבור כך, לגבי הקריאה לא כל שכן! הלא ספרות, גם יפה וגם שימושית, יש בכל לשון, ולא באנגלית בלבד".

תשובה מספיקה להשגה זו היא שנטל העבודה בבית־הספר גדול כל כך עד שאין זמן ללמוד יותר מלשון אירופאית אחת. אך אסור גם לשכוח את הכלל החינוכי הקובע שמוטב ללמוד דבר אחד כהוגן, מלנסות ללמוד הרבה דברים שלא כהוגן. עם הריכוז על לשון אחת יפַתח את אָפים השכלי של תלמידינו, כמו שהפיזור על לשונות רבות יקלקל אותם. אמנם נכון שהיהודי האירופאי היה מטופל בלשונות רבות. ואולם ספק אם הדבר היה לטובתו — זכה ברוחב אך הפסיד בעומק. אך יהא כך או יהא כך, דורנו אנו הבא מחוץ־לארץ הולך, ועלינו לדאוג לדור החדש הגדל ובא כאן; ודור זה צריך להיות בריא גם בגופו וגם בנפשו. בכלל נשקפת לנו במזרח סכנת הלבנטיניוּת; והתרופה היחידה נגד הלבנטיניות היא העומק בניגוד לרוחב. נסכים נא אפוא לוותר על ריבוי הלשונות ונלך בדרך הריכוז והצמצום.

לשון אחת אפוא — אך למה אנגלית דוקה? וכאן אני בא לענין יסודי, והוא המפנה החדש של ההיסטוריה הישראלית מן התלוּת ביבשת־אירופה שנמשכה אלפיים שנה ויותר, אל התלות בארצות הדוברות אנגלית. דבר זה אינו תוצאת המלחמה הנוכחית. זה התחיל דור שלם לפניה, כשהכריזה אירופה המרכזית והמזרחית מלחמת תנופה על היהודים וניסתה לאבדנו מן העולם. מתוך הצרות האחרונות שלנו שוכחים אנו את מאורעות המאה שעברה, שפִּרְיָם הבולט היה ההגירה מגרמניה ומהונגריה ומפולניה ומרוסיה לשני הכיוונים, לארצות הדוברות אנגלית ולארץ־ישראל. אירופה התרוקנה מחלק הגון וחשוב של עמנו וכמה דורות לפני הופעתו של היטלר, ומקומות־המקלט החדשים היו מחוץ לאירופה והם הם עכשיו מרכזי היהדות החדשה. ואל לנו לבוז ליהדות זו או ליהדויות אלה. זה מה שיש לנו. זהו הגרעין שעלינו לטפח ולפתח, ואסור לנו לזלזל בו.

ושוב, אינני הולך בגדולות. תשאלו את עצמכם מנַין מקבלות חקרנות הלאומיות את סיוען עכשיו, ומנין, לפי המשוּער, יקבלו גם להבא. לאילו ארצות יוצאים שליחינו; עם מי מקושרים אנו קשרים משפחתיים, ספרותיים, מסחריים, מדיניים ודיפלומטיים? התשובה בכל מקרה אחת היא, עם הארצות הדוברות אנגלית. אפשר בעל־כרחנו, אפשר שלא בעל־כרחנו, אפשר ברצוננו, אפשר שלא ברצוננו — כך העובדה. נלחם אִתָּם, נעשם שלום אִתָּם — אִתָּם אנו, בהם תלוי גורלנו. מרכז הכובד של עתידנו באנשי לונדון וניו־יורק ויוהנסבורג, הן הגויים, הן היהודים.

ואולם — ודבר זה ברור לכל מי שמסתכל בבמת ההיסטוריה שלנו עד היום — מועטים מאד המנהיגים שלנו המכירים את העולם האנגלו־סכסי. הרוב הגדול גם של מנהיגינו וגם של מורינו וגם של המון העם נתחנך על ברכי היבשת ומושגי היבשת; ומושגי היבשת — אפשר כשהם לעצמם הריהם מצויינים, אך אין זו השאלה — מושגי היבשת ודרכי מחשבתם של אנשים היבשת זרים ומוזרים ואינם מובנים לעולם האנגלו־סכסי. זהו הרקע הכללי של עמדתנו התרבותית והמדינית היום. בשעה שצרכי הזמן דורשים מאתנו יודעי התרבות האנגלית ודרכי המחשבה האנגלית, אנשינו ספוגים תרבות ודרכי־מחשבה נגדיות.

הדברים אמורים, כמו שניסיתי להראות, על הרקע הכללי של ההיסטוריה שלנו; אך לנו חשוב גם דבר אחר, והוא המצב שלנו עכשיו בארץ. חוסר זה של מביני התרבות האנגלית ודרכיה מורגש במיוחד כאן. ואף־על־פי שאין דעתי שנוכל לגדל דור שברגע אחד יתאים את עצמו לתפקידנו החדש, ברור לי שהכרת מציאותו של התפקיד החדש מוכרחה לחדור לתוכו של הנוער. כשיכירו את המצב, יסתגלו. כשנכיר אנו את המצב נסתגל; ומוכרחים אנו להסתגל. התבוללות? היו תקופות אחרות כאלה, תקופות שהתפארנו ומתפארים אנו בן. הלא התקופה התלמודית, התקופה הערבית, התקופה הגרמנית של צונץ ושטיינשניידר, אפילו הקבלה והחסידות עצמן, נוצרו במידת־מה לפי דוגמת תנועות ותרבויות בלתי־יהודיות בסביבה. העיקר הוא לדעת מה לקבל ואיך לקבל; ובשביל זה פונים אנו אל המורים. על המורים להורות לנו איך לבור את התוך ולזרוק את הקליפה. נעשה כמתוקנים שבהם, ופיק מהם תועלת עצומה בשביל תרבותנו אנו.

שהרי תועלת זו אינה שימושית בלבד. אמנם התועלת השימושית, כמו שניסיתי להראות, גדולה מאוד, אך יש גם תועלת רוחנית; ומאחר שעלינו להקנות לנו את האנגלית לשם התועלת השימושית, אל נא לשכוח את התועלת הרוחנית. כמו שמשוררינו בתקופה הערבית למדו דבר חדש מהשירה הערבית ועל־ידי כך חדשו את פני השירה העברית; כמו שמשוררינו בתקופה החדשה למדו, בדור הראשון מהאיטלקית, ובדורות האחרונים מהגרמנית והרוסית — כך נכניס נימים חדשות לתוך שירתנו העברית. והדברים אמורים לא על השירה בלבד אלא על כל שטח היצירה והמחשבה. עדיין לא נתנסינו בנסיון זה של התרבות האנגלית. עכשיו בא הזמן, ועלינו למצוא את הדרך כדי שיצמחו מקרקע זה עוד יהודה הלוי, עוד רמב"ם, עוד צונץ. ספר לי פעם מלומד צעיר כמה התפעל מסגנונו הצח של ספר מדעי אנגלי שקרא. אמרתי לו: “עכשיו נתגלה לך תפקידך, והוא לכתוב את ספרך המדעי העברי בסגנון צח דומה”.

אני בא לחלק הקשה ביותר שבעניננו, והוא בעית מקום הספרות האנגלית הקלסית בתכנית לימודי האנגלית. השאלה היא: כדי להכיר את האנגלים ואת העולם האנגלו־סכסי, האם הכרחי ללמוד את הספרות הקלאסית, הספרות ה"ספרותית"?

לשאלה זו אני משיב בשלילה. אמנם ניסחתיה ניסוח זהיר מאד. אמרתי: כדי להכיר את האנגלים, האם הכרחי הוא ללמוד את הספרות הקלסית. לא אמרי: האם רצוי. בודאי רצוי, רצוי ורצוי. אך רצוי לחוד והכרחי לחוד; ואינו, לדעתי, הכרחי. ואני אומר (אולי אני טועה) שאינו אפילו אפשרי. תעשו חשבון של הזמן המוּצא בכתות הגבוהות של בתי־הספר התיכונים ללימוד מחזה משכספיר או שיר ממליטון. דברים אלה אמנם חשובים הם. אך בשביל תלמידינו הריהם בחזקת סוגיה חמורה מאד וספק אם השכר שוה. (אינני מתנגד לטורח, כל טורח טוב; אלא הזמן היקר.) כמובן יש ספרות קלסית וספרות קלסית, ואפילו בספרות הקלסית יש דברים טיפוסיים הניתנים לתפיסה מהירה. לקט הגון (לא עמודים בודדים) מחיי י’ונסון היה נותן לתלמידים גם הנאה וגם הבנה וגם חומר למחשבה בכלל. ממילטון — נדמה לי — אינם מקבלים לא זאת ולא זה; או אולי נכון יותר לומר, הטורח שבלימוד אינו מרשה לא זאת ולא זה. אנו לועגים למליצות של דור המאספים שלנו. מליצותיו של מילטון הריהן מאותו סוג. ואולם ההבדל הוא שמליצות המאספים לקוחות מן התנ"ך, והיינו צריכים לדעתן גם בלאו הכי; ואילו מליצותיו של מילטון מקורן בספרות היונית והלטינית שאין לנו צורך לדעתן. אנימציע אפוא ככלל למתכני התכניות שבשביל תלמידי בית־הספר שלנו הספרות האנגלית צריכה להתחיל לא מהמאה השבע־עשרה אלא מהמאה השמונה־עשרה.

ואולם יש ספר אחד מהספרות האנגלית הקלסית והוא מהמאה השבע־עשרה דוקה, שאני ממליץ עליו מאד. ספר זה הוא התנ"ך האנגלי.

ואין זו הלצה. אנו שותפים לאנגלים, והאנגלים גם שותפים לנו, וכתב־החוזה בינינו הוא התנ"ך. סח לי פעם יהושע גורדון ז"ל מהסוכנות על פגישותיו עם קצינים אנגלים בצבא ובמיוחד עם קצינים גבוהים — ומי כגורדון נפגש אתם. הא נסע אתם תמיד ותנ"ך בידו, כי הקיפו אותו בשאלות על התנ"ך. כולנו זוכרים את הרושם שעשתה על ועדת פיל בשעתה תשובתו הקולעת של מר בן גוריון. חברי הועדה התלוננו על כך שהיהודים דברו על ההצהרה הידועה כעל התנ"ך. השיב בן־גוריון שלהיפך התנ"ך הוא ההצהרה שלנו. נאומו הראשון של צ’רציל ברדו אל העולם כשנתמנה כראש הממשלה האנגלית נסתיים בדברי התנ"ך. לויד ג’ורג' ובלדווין הצהירו פעם אחר פעם על אחזתם בתנ"ך, ובזה רק אישרו עובדה יסודית בחינוך האנגלי ובתרבות האנגלית. קראו את האוטוביוגרפיה של הגב' וֶוב, העסקנית החברתית המפורסמת, ותראו איך השפיע התנ"ך עליה ועל סביבתה. אילו הופענו לפני האנגלים כעם התנ"ך, היינו מצליחים יותר אפילו בועדות פוליטיות; אך גם מנקודת־מבט תרבותית וחברתית אין לנו קנין חשוב יותר ממנו. ובתנ"ך נוכל להתאחד עם האנגלים בלי חשש של התבוללות מצדנו. להיפך — וזאת עלינו לזכור תמיד — ההתבוללות מצדם. יש פרק מפורסם בהיסטוריה של גרין על השפעת התנ"ך שלנו על העם האנגלי, פרק שבו הוא מצביע על המפנה היסודי והקיים בפיתוח אפיו של עם זה שנגרם על־ידי ירושת אבותינו. נדע עובדה זו; נעמוד עליה; נשתמש בה.

ובכן אני מציע לבתי־ספרנו את לימוד התנ"ך האנגלי. בו ילמדו ילדינו אנגלית ממשית, האנגלית שבנתה את העם האנגלי ואת אופיו ואת תכונותיו; ובו ילמדו גם את נקודת־החבור בינינו ובין העם ההוא. והכל בקלות, כי הלא המקור ידוע, ולא יהיה צורך בביאורים ארוכים ולמדניים כמו שיש צורך כשלומדים את מילטון. מילטון יחכה; ואף אם לא נגיע אליו, אין דבר. בתנ"ך ניתן העיקר.

אני גומר סעיף זה בהערה הכללית שטעות ללמד אנגלית באמצעות מה שנקרא כרגיל ה"ספרות" האנגלית בלבד. יותר הגיוני ויותר פורה ללמד אנגלית באמצעות הדברים הנצרכים לנו מפני שהם חסרים לנו עדיין בעברית — ספרי ביוגרפיה והיסטוריה ומדע, למשל, ולא תמיד שכספיר ומילטון. בזה צודקים וצודקים הדוגלים בשיטת “האנגלית היסודית”. כדי ללמד יש לענין; ומענינים אם מביאים את חומר הלימוד בקשר עם צרכים מורגשים.

אסכם במלים קצרות

1. האנגלית בשבילנו תופסת בהכרח את מקום הפתח לעולם הרחב, ודרך פתח זה יגיעו ילדינו לעולם הרחב. מכאן התכלית השימושית של הלשון האנגלית והצורך לקרוא ולכתוב, ולעיין בספרות מקצועית. תכלית זו וצורך זה הריהם בין־לאומיים, ואין להם קשר עם התרבות המיוחדת לאנגלים או עם עמדתנו המיוחדת כלפי האנגלים. הם חשובים בכל ארץ קטנה — יון, מצרים, יוגוסלביה וכו' — בעלת תרבות לאומית משלה, שהרי כל ארץ כזו זקוקה, נוסף על התרבות הלאומית שלה, גם לבוא במגע עם העולם הבין־לאומי.

2. אולם בשבילנו, מטעמים היסטוריים, תופסת האנגלית גם מקום מיוחד. היהדות בכלל תלויה עכשיו בארצות הדוברות אנגלית, ואנו כאן בארץ תלויים בממשלה המדטורית שאף היא אנגלית. לפיכך נוסף על הצרכים הבין־לאומיים שממלאה בשבילנו האנגלית, עלינו לנסות להבין את האנגלית כתרבות מיוחדת, ואת האנגלים כסוג אנשים מיוחד.

3. אם נלמד אנגלית באופן הוגן, אין לפחד מפני התבוללות. ראשית, היתה השפעה מפרה של התרבויות הזרות על התרבות שלנו במשך כל ההיסטוריה של עמנו. שנית: יש נקודת־מגע עיקרית בין תרבות ישראל ותרבות אנגליה שהיא יכולה לשמש נקודה משותפת ועיקרית לשתיהן, והיא התנ"ך. שלישית: בלאו הכי לא ניפטר מן האנגלית. מוטב אפוא שנכניסנה לפנים ונשפיע עליה, משנעמידנה בחוץ ונכריחנה להראות את כל כוחה נגדנו. עלינו ללמוד ליהד אותה.

וכאן הייתי צריך לסיים, אך מרגיש אני שחסר משהו. חסר העיקר. האנגלית והתרבות האנגלית תוכל לתת לנו ספרים שימושיים טובים; האנגלית תוכל להרשות לנו לדבר עם מר צ’רצ’יל או עם הפרזידנט של ארה"ב. אך למה לנו ללמוד דברים מקצועיים או לדבר עם מנהיגים מדיניים, אם אין אנו חיים, או אין לנו התקוה לחיות, חיים של ממש? והיום באין האנגלוסכסים והתרבות האנגלו־סכסית אין לנו כיהודים אפילו התקוה לחיות.

אין אני עוסק בתעמולה, וגם אין אני שוכח את הספר הלבן. אך לדאבוני נעשתה שיגרה אצלנו לזכור ולהזכיר מה שהאנגלים לא עשו בשבילנו, ולשכוח מה שהאנגלים עשו ומה שיכולים הם עוד לעשות. אם רוצים אנו שיעשו יותר — ואנו מוכרחים לרצות שיעשו יותר; ואף הם מוכרחים לעשות יותר — אין הדרך הנכונה להכריז על גט פטורין. הדרך הנכונה היא לנסות, ולחזור ולנסות, לדבר אתם ושוב לדבר אתם. זאת הדרך הדימוקרטית, ויש רק דימוקרטיה אחת בעולם עכשיו והיא הדימוקרטיה האנגלו־סכסית. ואנו צריכים לדבר לבני דימוקרטיה זו בלשונם הם ובלשונה היא. נברח ממנה אליה, מהם אליהם. אך איך נוכל לעשות זאת אם לא נשמע שפתם ונרד לרוחם ונבין לדעתם? אם הם בוגדים בעצמם וחוטאים לנפשם, נגיד זאת בפניהם. יבוא היום וישמעו.

והם הם היחידים שישמעו. עלינו לשנן לילדינו את האמת היסודית שיש עכשיו בעולם שתי שיטות מדיניות, ושתים בלבד. האחת מרשה רק לבעליה לחיות, השניה מרשה לחיות גם לאחרים. על צעירנו — אך למה אומר “על צעירינו”? הלא מוטל על כולנו — להכיר ולדעת דבר יסודי זה כי בו תלוי עתיד העולם ועתידנו. נושאי התרבות האנגלית הריהם עכשיו מצפון העולם. מצפון זה אנו היהודים פעם יצרנו. אך הם יורשינו. נטען־נא לפניהם בזכות־אבות זו; אך רק לפניהם, ובזכות זו, נוכל לטעון בכלל.

זאת ולא אחרת הנקודה העיקרית בלימודי האנגלית היום. אפשר שהאנגלים עצמם אינם מבינים זאת; אפשר ואפשר, כמו שאמרתי, שהם לפעמים גם חוטאים לנפשם. אך עלינו להבין זאת, והבנה זו צריכה להיות הבסיס של כל מאמצינו בלימודי האנגלית ולקבוע את כיוונם האחרון.

 

ז. על לימוד האנגלית בביה"ס העברי    🔗

(מכתב למערכת “הד החנוך”)

אדוני העורך,

הנני מודה לבעל המאמר ב"הד החנוך" האחרון בענין לימודי האנגלית. למדתי הרבה ממנו ואין ספק שדבריו מבהירים את המצב. יש כמה דברים מוסכמים בינינו אף אם בשינוי הדגשה; ואילו כדאי היה, יכולתי להוכיח שאני קרוב יותר לדעותיו מאשר הוא (לכאורה) לדעותי. ואולם אין כאן ענין לויכוח אישי. מגמת שנינו לשפר את החינוך העברי בא"י בשביל בנינו, ושאלתנו השותפת היא איך נוכל לעשות זאת ובאילה אמצעים. לפי דעת שנינו יש לבצר את עמדת העברית (אעפ"י שלדעתו עמדה זו קלושה יותר מאשר היא לדעתי); ולפי דעת שנינו אין להרשות דחיקת רגליה של התרבות העברית בפני התרבות האנגלית. מה ששְָׁנוי במחלוקת הוא מדת הברכה שנוכל להפיק מן האנגלית, הן לטובת התרבות הלאומית שלנו במובן הצר והן לטובת עבודתנו הלאומית הכללית.

לדעתי, התרבות העברית הרוויחה תמיד מתרבויות חוץ. נתתי כמה משלים היסטוריים ואין בעל המאמר דוחה אותם. אינו שולל את העובדות; הוא רק מטיל ספק בערכן של התוצאות. ובזה מוכן אני להסכים אתו; במקרים רבים ה"עיכול" לא היה שלם או מוצלח. אך העובדה היסודית נשארה בעינה. תרבותנו לא היתה מסוגרת בתוך עצמה מעולם.

אך בזה אין לתמוה שהרי בזה כל מהותה של כל תרבות חיה שהיא. אני מסופק אם בכלל אפשר לדבר על תרבות “אוטונומית”, או למצוא בהיסטוריה “תרבות אוטונומית”.

הפילוסופיה, למשל, טפוסית היא לתרבות יון; אך כלום היתה “של” יון בלבד? מדברים על בבל ועל מצרים כעל מקורותיה הרחוקים ועל ביקורי פו’תאגורס, אפלטון ואריסטו במזרח כעל מקורותיה הקרובים. אפשר שיש משהו בדעות אלה, ואפשר שלא. אך בין אם יש ובין אם אין, עצם צמיחתה ושגשוגה היה לא ביון כי אם באסיה הקטנה ובדרום איטליה (והן מקומות הפגישה בין היונים לבין העולם הלא־יוני), ופירותיה הבשלים באריסטו בן הצפון ובזינון השמי אזרח העולם כולו. ודוגמאות כאלה מצויות למכביר עד שמהוות הן את הכלל. אין לכם ספרות לאומית כספרות האנגלית, למשל, אך היא ממוזגת מכל העמים; ואם נבוא לפסול את “זמורת הזר” שבה, נפסול את כל גדוליה החל משכספיר ומילטון. בכל תרבות הדחיפה באה מן החוץ. אמנם המתקבל מן החוץ נטמע ברוּחה של האומה ועל־ידי־כך נעשה קנינה של האומה, בדיוק כמו שהמזון הגופני הנכנס מן החוץ נטמע בפנים ונעשה לדם ולגידים ולעצמות. אך בלי מזון מן החוץ כל גוף יאבד, וגופה של התרבות בכלל.

הנני מציע אפוא לא לפחד כל־כך מפני גורמים “חיצוניים”. התשובה להתגברות גורמים אלה היא הגברת כוח־העיכול, ומשם כך אני פונה ברצינות אל המורים להראות לנו איך לעכל אותה ולהוציא מ"עז" זה “מתוק”. הקורא בספרות ההשכלה יודע כמה הרווחנו מהספרות הגרמנית והרוסית, ובימינו אלה די להזכיר למשל את עבודתו הספרותית של טשרניחובסקי ז"ל. עכשיו בא התור של ספרות אחרת שממנה לא שאבה עדיין הספרות העברית כמעט כלום.

אני אומר “בא התור” מפני שלא מידינו היתה זאת. כך גזרה ההיסטוריה. אפשר שאילו היתה הברירה בידינו היינו בוחרים בעם אחר או בלשון אחרת (אני כשלעצמי מתגעגע לצרפתית). אך הברירה לא היתה בידינו ובא תורה של האנגלית דוקה, ועכשיו עלינו להאציל גם ממנה ברכה.

כדי להמתיק את הדין (לא הדין שלי אלא דינה של ההיסטוריה) נסתייעתי בכמה נימוקים תועלתנים. אמרתי שנסחבנו לתוך הזרם של דוברי האנגלית ולפיכך יש להתאים את דרכינו החינוכיות לדרכיהם. אמרתי שחסרים לנו שליחים ומסבירי הרעיון הציוני גם כלפי פנים, בשביל הקרנות הלאומיות, וגם כלפי חוץ, בשביל עבודתנו המדינית, ולפיכך יש לחנך את צעירינו באופן שיבינו לרוחם של העמים דובריי האנגלית. כל זה נדמה לי לא עיקר! אך די בו כדי להטות את לבנו לכיוון החדש (ואפשר המוזר) הזה בניגוד לכיוון הישבתי שהתרגלנו אליו. כמובן אין זאת התגלית שלי. הלא גם בימים האחרונים שמענו צעקה ממש מפי אנשי המשלחת הרשמית של הסוכנות היהודית בשובם מלונדון. שני דברים בפיהם, ולשניהם עלינו לשים לב: הראשון, לונדון המרכז⁸; השני, אין לונדון מבינה כלום. ואני שואל: מנין לה ללונדון להבין אם אין לנו קשרים חיים אתה מכאן?

ואולם גם הרחקתי לכת. אמרתי שהעמים דוברי האנגלית חובבי תנ"ך הם ומשום כך יש קשר בינינו; ועוד אמרתי שהם מצפון העולם ומשום כך עלינו לפנות אליהם בתוקף קשר זה. על אמרות אלה לקיתי יותר מארבעים מידו של בעל המאמר. אך כשאני חוזר על הדברים שכתבתי אין אני מוצא בהם על מה להתחרט או אפילו ממה להסתייג.

ואלה דברי: "אם רוצים אנו שיעשו [האנגלים] יותר — ואנו מוכרחים לרצות שיעשו יותר; ואף הם מוכרחים לעשות יותר — אין הדרך הנכונה להכריז על גט־פיטורין. הדרך הנכונה היא לנסות, לחזור ולנסות לדבר אתם ושוב לדבר אתם. זאת הדרך הדימוקרטית, ויש רק דימוקרטיה אחת בעולם והיא הדימוקרטיה האנגלו־סכסית. ואנו צריכים לדבר לבני דימוקרטיה זו בלשונם הם ובלשונה היא. נברח ממנה אליה, מהם אליהם. אך איך נוכל לעשות זאת אם לא נשמע שפתם ונרד לרוחם ונבין דעתם? אם הם בוגדים בעצמם וחוטאים לנפשם, נגיד זאת בפניהם. יבוא היום וישמעו.

“והם הם היחידים שישמעו… נושאי התרבות האנגלית הריהם עכשיו מצפון העולם. מצפון זה אנו היהודים יצרנוהו אך הם יורשינו. נטען־נא לפניהם בזכות־אבות זו; אך רק לפניהם, ובזכות זו, נוכל לטעון בכלל”.

מה פירוש הדברים? המסור שמכירים בו העמים הדוברים אנגלית הוא מוסר התנ"ך; במוסר זה הם דוגלים. אנו אין אנו כוח מדיני גדול; תביעתנו אפוא תביעת המוסר. תביעה זו נביא לפני יורשינו אלה שהם אכן כוח מדיני גדול, ונראה מה בפיהם.

וכשאני קורא הלאה רואה אני שכתבתי גם זאת: “אפשר שהאנגלים עצמם אינם מבינים זאת [כלו', שהם מצפון העולם]; אפשר ואפשר, כמו שאמרתי, שהם לפעמים גם חוטאים לנפשם”. וכך אין לנו להסתפק בתשובה הראשונה אלא עלינו לחזור ולהזכיר לפניהם את חטאתם; ואיך נזכור זאת? בזכות ירושת האבות שלנו שהם דוגלים בה, והיא תורת המצפון שיצרנו אנו. אך לפני מי נגיש את תביעותינו ותעצומותינו? הלא צדקתי באמרי: “אך רק לפניהם, ובזכות זו, נוכל לטעון בכלל”.

לא נגעתי בענין הפוליטי הכללי שמכביד כל־כך על בעל דברי. נראה לי שהוא בבחינת צרת שעה ולא צרת דורות. האנגלים עצמם מודים על מעשיהם הרעים בתקופה שבין המלחמות, ויש לקוות שיבחרו בדרכים אחרות אחרי מלחמה זו. ואולם ארשה לי מלה אחת על הענין הפוליטי המיוחד לנו. אפשר לחשוב שהאנגלים עשו הרבה בשבילנו, אפשר לחשוב שעשו מעט, ואפשר לחשוב שלא עשו כלום. אך לכל הדעות עליהם לעשות יותר. ואם כך הדבר (ובזה נדמה לי שאין שום מקום למחלוקת הן להלכה והן למעשה), “אנו צריכים לדבר לבני דמוקרטיה [אנגלו־סכסית] זו בלשונם הם ובלשונה היא. נבחר ממנה אליה, מהם אליהם. אך איך נוכל לעשות זאת אם לא נשמע שפתם ונרד לרוחם ונבין לדעתם? אם הם בוגדים בעצמם וחוטאים לנפשם, נגיד זאת בפניהם. יבוא היום וישמעו”.