[ציור]
החדר נקי ומרוּוח; מימין בבּיאה1 עומד שולחן־עץ קטן משוּח בששר מזהב ועל הטבלה של שיש לבן עומד מיחם נחושת ממורט; במזרח החדר תלוי על הקיר מראה גדול ומלוטש ומסגרתו עצי הבנים מעשה צעצועים, ומשני צדי המראה המון פרחי תפארה בעציצים נקובים; בפינה מערבית־דרומית פתוחה דלת אל המעקה הנשקפת ברחוב ‘פרוור הקראקי’; בצד דרום תלוי על הקיר שעון בארגז עץ מעשי־ידי אמן. משני עבריו דבקות אל הקיר שתי שדרות־עץ קטנות ויפות, ועליהן עומדים פכים קטנים, צלוחיות זכוכית מלוטשת, אדומות וברוּדוֹת, בקבוקי חימר, גביעים וספלי גביש; בצפון החדר אצל הדלת אל חדר־המכתב עומד ארגז לכלי אוכל ומשקה שונים; השולחן בעל ארבע צלעות העומד באמצע החדר מכוסה מפה מרוקמת, ומסביב לו כסאות עצי־ליבנה גבוהים, וידותיהם מפוּתחות מלאכת־מחשבת; ממעל לו תלויה בסיפון על שרשרת־כסף דקה מנורה יפה ועליה גולת זכוכית לבנה. המנורה מפיצה אור יקרות על כתלי החדר המצופים נייר ירוק עם משבצת מוזהבה, כמעשה ריקמה.
דומיה שאננה בחדר, רק המטולטלת בשעון משמיעה קול־תנועה.
אל השולחן יושבת אשה צעירה כבת עשרים וארבע שנה גבוהת־קומה ודקת־בשר, פניה לבנים ובהרות־חמה תראינה פה ושם על לבנת הלחיים החיוורות; אפּה הרחב מעט מוסיף לווית חן אל פניה, ושני נחיריו הם כגביעי שושן נחמד, עיניה שחוֹרות ולוהטות ומהן תציץ נפש רותחת ולב מלא חיים, מחלפות־ראשה השחורות מסולסלות בטוב־טעם ותכתרנה את הראש כעטרת תפארת, מעט שערות שרוּקות2 מפוזרות על מצחה הזך ומכסות אותו עד החצי; פיה קטן ושפתיה מלאות ורחבות ואדומות כדם; הגומה על שפתה העליונה מרהבת עין, ונדמה כי תנועת צחוק נעימה מרחפת על השפה; צווארה הלבן והרזה מגולה; היא לבושה שׂלמת־שינה ארוכה ורחבה.
הדלת בחדר־המכתב פתוחה מעט ומשם נשקף שולחן־הסופרים3 מכוסה מפה ירוקה, ועליו מונחים כלי־כתיבה שונים גליונות־נייר כתובים וקונטרסים, ואל השולחן יושב איש צעיר כבן שלושים שנה, ידו אוחזת בעט, ראשו מוטה אל השולחן – ומתנמנם…
האשה הצעירה מבטת אל הנרדם העייף ומחשבות מדאיבות תתרוצצנה בקרבה, והמחשבות המדאיבות מעוררות בקירבה זכרונות רבים, וכל זיכרון הוא לנפשה כמחט בבשר החי.
– הוא עמל לביתו בכל כוחו מבוקר עד אשמורה בלילה! – תשרוט מחשבה אחת את לבה, והמחשבה הזאת מעלה על זכרונה קדמת נעוריה בעודנה עמלה גם היא לנפשה יום ולילה.
– הוא הרימני משפלות ודלות! – תעמיק מכאוב לבה מחשבה אחרת והמחשבה המכאיבה הזאת מעוררות זכרון ימי עוניָה ומרוּדה בהיותה גלמודה ודלה, מתפרנסת מעמל כפיה.
– ומה הגמול אשר אני משלמת לו? – תכה פתאום מחשבה אחת את לבה מכה רבה, והיא מתאבקת את המחשה הזאת, היא מתאמצת להניסה מקרבה, להסיח דעתה ממנה, כי תמַר לה מאוד.
– אֵל אהוּב! – תאנה דומם – הוא עייף, אף אני עייפה אולם במה ביליתי אנוכי את היום הזה?…
בקומה משנתה בשעה העשירית שתתה כוס חמים, ותרחץ למשעי ותשרוק את שערותיה ותלבש את שלמתה החדשה… נקל להגיד: רחיצה, שריקה ולבישה! אולם דוֹרוֹתיאה גרינפלד עָיפה נפשה בעבודה קשה זו אשר עבדה כשתי שעות בשקידה יתירה ובכל מאמצי כוח; וכאשר נוכחה כי הכול נעשה יפה כדת המוֹדה4 האחרונה בכל פרטיה ודקדוקיה, ישבה לנוח מעט; השפחה הגישה לה ארוחת־הבוקר ותאכל; ואחרי הגידה לשפחה כי בשעה השלישית תבוא אל ארוחת־הצהרים – הלכה אל הגן הזאקסי; שם חיכו לה אחדים ממיודעיה, שני פקידי צבא צעירים, פראַנטים5 מושבעים, גם משחק6 פולני אחד עם אהובתו המזמרת על הבמה; בבואה צהלו אליה פנים וילבבוה בעיני־חן, ואחרי התהלכם בגן עת מעטה נסעו יחד אל הגן הבּוֹטאני; השעות עברו כרגעים בחברה נעימה כזו, השיחות נעימות ומושכות את הלב, התהילות אשר פיזרו ליופיה וחכמתה הולכות למישרים בקרב ולב עמוק; היא לא שבה עוד הביתה גם למועד יָעדה לארוחת־הצהרים, כי בני לוויתה עצרוּה ותילחם בלחמם7 בבית־אוכל אשר אצל הגן הבּוֹטאני; למרבה השמחה והשעשועים אין קץ; לפנות ערב נסעו אל התיאטרון; היום הציגו על הבמה את המחזה ‘הסוחר מווענעדיג’8 של שקספיר; כל המשַחקים ידועים וגלויים לה והיא גם היא ידועה וגלוּיה למו; העת עוברת בעונג ונעימות; ־ והנה זה לא כבר שבה הביתה, אישה ליאוֹן גרינפלד כבר שב מבית־מסחרו ויעבוד עוד בחדרו עד אשר נרדם על עטו; היא פשטה את שמלתה ותחלוץ את נעליה הקטנות ותשב לנוח מעט, ותבט אל חדר־הכתיבה אל אישה ־ וישוֹם לבה ומחשבות רבות מציקות לה מאוד…
היום עברה הנהגתה הקלה כל גבול, היום לא באה גם לארוחת־הצהרים, ובמה עסקה היום?
ובמה עסקה תמול ושלשום? ובמה היא עסוקה כל ימות השנה?
– אֵל! מה שוניתי! ־ תהגה נכאים –
ושרעפי עצב הוֹמים בקרבה ומעבירים זכרונות אחדים מימי חייה לפניה, והיא הוֹגה בם.
לפני שנים אחדוֹת באה מ’גשור', עיר קטנה בליטא, ווארשאה, אחרי אשר מתה עליה אמה, הנפש האחת האהובה לה על ארץ רבה, והיא עודנה אז נערה צעירה, תמה וישרה; בחדרה הקטן בקומה השלישית לבית־חומה גדול ברחוב ‘האווזים’ עבדה מבוקר עד ערב, ותתפרנס בעמל רב מתפירת מדי־בד לאחת החנויות; בזיעת אפה אכלה את לחמה הצר, אבל לא העבודה הקשה הכשילה את כוחה, לעבודה הסכינה גם ב’גשור' עיר מכוּרתה; היא התענתה תחת ידי הבדידה9, הנֶכֶר10 מירר את חייה ויהיו עליה למשא.
בעת ההיא ולה מלאו שמונה־עשרה שנה, הלב הצעיר רוחש ומתגעגע, היא חשה בקרבה נחיצות אהבה וריעות, והיא היתה גלמודה בודדה בעיר גדולה, החיים הומים מסביבה, והיא עצובה, יתומה ענייה עמלה מבוקר עד ערב בחדר צר ואפל. פעם אחת ישבה בין הערביים בגן הזאקסי בשדרה העוברת אל יד רחוב ‘המלכים’. הגן היה מלא מטיילים צוהלים; היא ישבה נוגה ותבט אל הילדים והילדות הקטנים והחביבים המשתעשעים לפניה בבטחון־עלוּמים ובעליצות־שוקטה; זכֶר ימי ילדותה היא טפח על לבה ותתעצב עד מאוד… זכרה את ‘גשור’ העיר הקטנה, ערש ילדותה, ובזכרה את קרית משׂוֹשׂה עלה זכרון שדה הקברות, אשר מחוץ לעיר, על לבה… שם מצאו מנוח עצמות אביה ואמה: היא נשארה גלמודה כערער בערבה.
קול צהלת המטיילים עורר בה רגשות תמרורים ותבקש לבכות…
אז ניגש את הספסל, אשר ישבה עליו, איש צעיר לימים, הדוּר במראהו ובלבושו, בלווית ילדה קטנה.
– התרשי, גברת? שאל בענוות־חן, בהורותו במקלו אשר בידו אל הספסל.
– ישב נא האדון – ענתה במבוכה.
והתשובה הקצרה הזאת פתרה חידת חייה…
האיש הצעיר ישב על ידה ויוֹשב ליד ימינו את הילדה הקטנה, ופני הילדה זועפים עד מאוד, דומם הביטה אל הילדים המשתעשעים, על המטיילים הנה והנה, ומבטה הפיק קרת־רוח11 איש בא בימים.
– הרואָה את, רוז’קה, שם את אדוֹלף חברך? שאל אותה האיש12
– אני רוֹאָה.
– האלך וקראתי אותו?
– לא! ענתה בלי חפץ.
פני האיש רעמו.
– הילדה הזאת – פנה בדבריו אליה – היא בתי האחת, זה כשנה מתה עליה אמה, ומני אז לא תחדל מהתאבל עליה ותזנח שעשועי הילדוּת ותמיד היא עצובת־רוח, זועפה ונוגה עד מאוד.
ועיניה נמלאו פתאום דמעה, לבבה חם בקרבה וימס כמים, פצעי נפשה נפתחו ויזבו את דמם… ובהביטה אל הילדה הנוגה היושבת אצלה, נדמה לה כי את אחותה הקטנה היא רואָה, אחות לצרה ולנכר…
– הה, אדון! – קראה פתאום בלי משים בקול בוכים – בתך היא חכמה, לה לב רגש, לב חש גורל יתומה בחיים, גורל קשה ומר מאוד…
– הגם לגברתי אין אֵם?
– יתומה גם מאב גם מאֵם אנוכי – ענתה בדמי עצבת.
ובערב ההוא שוחחו הרבה ותגע שיחתם במקרי ימי שניהם, ואז נודע לה כי האיש הדובר בה הוא חלפן, ולו בית־שולחני13 ברחוב ‘אדונים’, אלמן מאשתו ואב לילדה הזאת, גם היא סיפרה לו הרבה מהמוצאות אותה בימי נעוריה; ובבוא העת לעזוב את הגן טרם היסגרו, ביקש ממנה רשות ללווֹתה אל חצר מגורה – ויסעו בכרכרה יחדיו.
מני אז ראתהו תמיד בבואו הגנה לנוח מעט מעמל היום, אך לא בא עוד את בתו הקטנה, כמו ירא אותה, כמו לא חפץ שתשמע את שיחתו עם העלמה הזרה…
והוא האיר פניו אליה וילבבנה14 בעיניו האמוצות ומלאות אומץ וכוח.
בחיי בדידותה התערב אז לב ריע דבק, לב משתתף ביגונה ואֶבלה, ואז נשמעו ראשונה שירי גיל בחדר הקטן בקומה השלישית לבית־חומה הגדול ברחוב ‘האווזים’ מפי התופרת הענייה, אשר מיום שבאה לגור שמה היה אך קול בכיה מגיע לאוזני דרי הקומה השלישית. היא החלה לשיר ולזמר בשבתה על עבודתה, גם פניה הזועפים לא היו לה עוד, ותהי שמֵחה ועליזה; בכל ערב היתה יוצאת לבושה שמלת תפארת ממעונה הצר ותאחר בנשף, וכשוּבה יום־יום אל מעונה ופתח החצר כבר סגור על מסגר אילצה תמיד לעורר את השוֹער, בצלצלה בפעמון, לפתוח לה את הפתח.
– מפזרת דרכיה![15] – נהם פעם אחת אחריה השוֹער הזקן בחרונו.
ובושה כיסתה את פניה ולא ענתה מאומה לבלי בוא אתו בדברים, היא ידעה בר לבבה ותוּמת נפשה, ומה מנה יהלך דברת זקן אשמאי? היא מאוּשרת, היא יודעת חיים ואושר, היא איננה עוד גלמודה בחיים, היא אוהבת…
ובאחד הימים ראו גרי הקומה השלישית איש הדוּר במראהו ובלבושו בא אל חדר ‘התופרת’ ויתמהמה שם כשעה חדא, ובצאתו נהרוּ פניו ועיניו מלאות עליצות־ניצחון.
ודיבת השכנוֹת הגיעה לאזנה, הן חשדוה בהנהגה של קלות, והדיבה הנתעבה הזאת – זכוֹר תזכור – לא הכלימה אותה מאומה, כי אם עוֹררה בלבה רגש־גאון: היא יודעת כי נפשה זכה, לא חירפה תוּמתה, וכעבור זמ־מה ותעזוב את חדרה הצר הזה ותבוא בעולם גדול, עולם מלא חיים וידידות…
וכעבור שבועות אחדים אמנם עזבה את חדרה השפל והצר בקומה השלישית ותלך לגור בית אישה מאקס גרינפלד,15 בחדרים מרווחים וערוכים בכלי־מעון יקרי המחיר; עולם חדש נפתח לפניה, עולם שכולו טוב, עולם מלא אהבה וריעות, שמחה וגיל…
בימים הראשונים לנישואיה נפתח לבה פתאום לחיים של מהומת־תענוג ושׂבע שמחות, אהבתה את אישה עברה כל גבול ותפרוץ חוק; אהבתה היתה הוֹמיה ועזה, גועשת ורועשת, לוהטת לב ונפש, אהבה הדורשת הרבה ונותנת כל מה שבכוחה לתת, אהבה בכל כוח הלב הצעיר והתרגשות הנפש הרכה: היא היתה הרבה ימים בודדה וגלמודה, ענייה עזובה, כל מאוויי הלב ותשוקת הנעורים היו ספונים בעמקי נפשה תחת ערמת דאגות יום־יום, ובפלגה למו דרך, פרצו ברעש ויהמו וישוקו כמים אדירים, ותדרוש גם היא אהבה רבת־אונים, רועשת ומכה גלים…
ובעת הראשונה אחרי הנישואים משכה את אישה בכוחה הרב ותאצל עליו מרוחה הכביר ויתמכר לאהבתה בכל חום הלב והתרגשות הנפש; היא שיכרתהו מיינה; אבל עד מהרה הקיץ מיינו, לאט־לאט עבר השיכרון, חרצובות האהבה נפתחו, ובמרוצת הזמן עזב עולם הרגש וישב לעולם המעשה, העולם אשר בלבבו מאז ומעולם, רוח התגרנות שב אליו לפעמו ולמשול על לבבו, והרוח הכביר הזה הסה המון תשוקות קלות למנעמי החיים, וילאה נשׂוא עז אהבת אשתו הדורשת ממנו יותר מדי. אז ניתק לאט מוסרותיה ויתמכר בכל לבבו למסחרו, מבוקר עד ערב יעמול בבית־מסחרו, ובשובו בערב הביתה מלא מוחו מחשבות על־דבר הליכות מסחרו, והוא מתבודד בחדר־המכתב16 אשר לו ומחשב את חשבונותיו, מדמה ומשער, בונה עולמות ומחריבם, ירשום, יכתוב וייאנח מעמלו, ואין שעתו ודעתו פנויות לשוֹבב נפש אשתו הצעירה המתגעגעה עליו. הוא מביט על החיים לא כעל הילולה וחינגא, כי אם כעל מלחמה כבדה שאין להסיח דעת ממנה לבלי נפוֹל בנופלים.
רגש הבדידות שב אז לענות אותה, החדרים המרווחים היו בעיניה כמצָרֵי שאוֹל; כציפור הנאחזה בכלוב התענתה יחידה כל הימים ולבה מלא רגשות איד ונכר. היא בוֹשה ממבטה על החיים, וקצר כוח לבה לעצור במאווייו העזים. תשוקת־החיים התפתחה בה במידה מרובה כזו שאין עוד לעמוד לפניה: היא היתה אומללה!
אומללה, בודדה עוד הפעם! ולא אומללה מעוֹני כי אם מעוֹשר ורוב טובה, לא בודדה בצר מעון כי אם בחדרים נהדרים, לא גלמודה וחופשית לנפשה כי אם עצורה בבית איש…
היא ביקשה עוד הפעם נפש אוהבת, נפש מקבלת ומשפיעה אהבה רבה; אך אז ניסתה אהבה אל הילדה, בת־חורגתה החמודה. אבל איחרה את המועד.
בימים הראשונים לנישואיה שאבה חיים וששון ממקור אהבתה את אישה ולא שׂמה לב אל הילדה הנוגה לקרבה אליה ולחבבה, ותתרחק ממנה היתומה הקטנה בחושה פה פחד־טמיר לאֵם־חורגתה, ותסתר ממנה בכל אשר יכלה.
הילדה קראה לה ‘גברת’, ובימי אושרה לא איכפת לה, אבל בימי מרודה שרט השם הזה את לבה שרטת מכאבת מאד.
– קראי לי ‘אֵם’, בת אהובה! – התחננה אליה פעם אחת.
– לא השם הוא העיקר – ענתה הילדה במרירות ותעף עליה מבט חודר.
והתשובה הנמרצה הזאת עם המבט החודר כליות ולב הזה ביטלוה אז ביטול גמור, ותשפל אז בעיני עצמה שפלוּת נוראה מאוד.
– אני אתאמץ – הוסיפה לדבר אל הילדה בקול רעד – למלא לך במקום ‘אֵם’.
– המקום הזה יהיה פנוי כל ימי חיי – ענתה בדיבור נמרץ.
– אני אהיה לך אֵם אוהבת, אֵם רחמניה, אני… אני…
אך פני הילדה הפיקו עצב ואי־אימון.
דבריה לא עשו רושם; היא איחרה את המועד.
הילדה, בהיותה גם היא גלמודה בבית אביה, השיבה את נפשה בלימודיה ותלמוֹד בשקידה נפלאה ולא שתה לבה לאֵם־חורגתה.
פעם אחת ישבה יחידה בחדר ורעיונויה נוגים, ובחדר השני שיננה הילדה את לקחה, ויחם לבבה ברגע ההוא, רגש מר לחץ אותו באכזריות, ותלך אל בת־חורגתה החדרה.
– נוחי מעט, רוז’ה נעימה! – פייסה אותה בדברים רכים – עוד תלמדי, עוד יומך גדול –
– מחר יחלו ימי־המסה17 ־ ענתה בקצרה ותוסף להגות בספר.
היא נכלמה מאוד ותמהר לצאת מן החדר. זרם דמעות התפרץ מעיניה ותשטפנה כמטרות־עוז על לחייה הלבנות, ותשא את קולה ותבך בכי תמרורים.
ובערב ההוא – זוכרת היא – באה הילדה אליה החדרה, טרם תשכב, להגיד לה ‘ליל־מנוחה’, וכן לא הסכינה.
בלי ספק חשה הילדה מוסר כליות על אשר הכלימה את אֵם־חורגתה.
– אני אוהבת אותך כאֵם – התאוננה אז באוזניה – ואַת תסתירי פניך ממני.
פני הילדה כוסו בתוגה ותשתחוּ ותפן לצאת.
– חכי נא, רוז’ה, רגע אחד! הגידי לי את מי את אוהבת?
– אֵל, הורים ומורים…
– ואותי?
פני הילדה הפיקו אי־רצון ותורד את ראשה המוזהב ותשפל עיני התכלת – ותדוֹם.
– ואותי? שינתה את שאלתה.
– ליל־מנוחה! – ענתה הילדה שלא ממין השאלה ותשתחוּ בחן ותעזוב את החדר במרוצה.
היא לא ידעה כי הלב לא באוֹמר יוּקח, היא לא ידעה כי אין לקנות גם לב ילדה קטנה ברגע אחד, כי אם בהשתדלות הרבה ימים, ולהשתדלות מתונה, להשתדלות רבת־ימים חסרה לה הסבלנות. רגש אהבה כי יולד בקרבה ויתפרץ פתאום, בכל עוזו, ובפגשו קרירות־לב, אי־אימון, ידעך חומו – ואיננו.
אז החלה לשנוא את הילדה; וברבוֹת הימים היתה איבה נצחת בין שתי הנפשות הגלמודות והנענות בבית אחד.
ולהגדיל המשטמה החל אז מאקס להתאונן באוזניה על כי לא תראה אותות חיבה לבתו האחת.
– אמוֹר אמרתי – הביע במרירות – כי תהיי אֵם לנפש האומלה הזאת, כי תזכרי ימי עונייך ומרודך…
– ואנכי אמרתי – התלקח בה לבה – כי תאהוב את הנפש האומללה הזאת.
היא הוֹרה בידה אל לבה.
ושיחתם אז כרתה שוּחה עמוקה בינה לבינו.
אז החלה לבקש ניחומים לנפשה מחוץ לבית אישה. היא חפצה לשכּר את נפשה, להשכיחה את יגונה, ובסתר לבבה התגנבה גם מחשבת נקם, נקמת אהבתה הנכלמה.
ותיקוֹם…
היא הרבתה לה רעים להתרועע ותבלה את ימיה בשחוק והוללות, בקלות־דעת נפרזה, וההנהגה הבזויה הזאת שעשעה את נפשה החולה ותישן את כאֵבה, וגערת אישה אשר הלך עליה אֵימים כי תשוב מדרכה להבזותו בעיני־כול עוד עוררה בלבה נעימות־גאון, גאון איש היודע כי יש לאַל־ידו לשלם לעושי רעה לו כפעלם…
וברבות הימים והיא התרגלה בהנהגתה זאת ותמצא בה עדן לנפשה, ואז…
וזכרונות רבים עוברים לפני עיני רוחה, ופניה משתנים ככרום, יש אשר רגע אחד יאדימו כתוֹלע ומשנהו תכסם חיוורת מוות, היא מכסה בידיה הרועדות את עיניה המאודמות מדמעות ובלבה ערוך תפתה…
הוֹי! היא נקמה יותר מדי… והיום גדשה את הסאה!…
אֵל! ישווע לבה בקרבה – איך נפלתי כה פלאים!?…
היא מבטת בעיניים בוערות אל אישה הנרדם, עייף מעמלו, ומוּסר כליותיה כאֵש צורבת בקרבה, היא לוהטת כולה…
– הוא הרימני מאשפתות – הוֹמה לבה בקרבה – הוא לקחני מבור שאוֹן אחר כבוד, הוא נתן לי חיים, ואנוכי?…
אֵל סלח! מה שוניתי, מה נפלתי!…
דמעות תמרורים עלו ממעמקי לבבה ותכסינה את עיניה הלוֹהטות ותכבינה את אשן, והנה הן מביטות על האיש הגם בתוגה חרישית; צרת־לב, ענוּת־נוחם ומוסר־כליות יציצו מן העיניים היפות והרטובות האלה, ויש אשר בהביטן אל הנרדם תפקנה געגועים…
הדלת נפתחה וילדה נחמדה באה שֶפי החדרה, פניה הלבנים עגולים ומלאים, חכלילות עלומים תכסה את תפוחי לחייה, עיניה כעין התכלת גדולות ובהירות ומהן תציץ אומץ־לב, אפה ארוך מעט, שפתותיה הרחבות כשושנים אדומות, שערותיה המוזהבוֹת מפוזרות בלי סדר על צווארה הלבן; כולה אומרת חן־ילדות, רוֹך ויופי; היא לבושה שמלת־קיץ צחה וקצרה עד הברכיים; ביד ימינה תתפוש קונטרס עב.
– ערבא טבא! – גמגמה בשפה רפה ותשם פניה אל חדר־המכתב.
– רוז’ה! – קראה אליה בקול בוכים – חכי מעט, אַל תעיריהו, דבר לי אליך… נחוץ לי לדבר אתך…
– מדוע? התפלאה הילדה – האב חיכה לי, אני איחרתי בבית רעותי, שם למדנו יחד, והנני עייפה מאוד…
גם היא עייפה – יחלוף רעיון כחץ פתאום את לבה – אבל במה עסקה? למדה! הוא נרדם עייף ויגע, הוא עמל כל היום כאיש ישר, גם אנוכי עייפה, אבל מה עשיתי?…
אוֹדם עז כיסה כרגע את כל פניה.
– רוז’ה! – השתפכה פתאום בבכי גדול – הנני אובדת…
סלחי לי… תני לי לנשק אותך… ילדה תמה ואהובה!…
לקול בכייתה התעורר מאקס ויתפרץ החדרה ויחרד מאוד: אשתו חובקת את בתו בחזקה ובוכה בכי גדול.
דורותיאה התנפלה לרגלי אישה ותקרא בקול פחדים: רחם עלי… אַל תסתר פניך ממני… שׂה נידח אנוכי… יונה פותה… לא אשוב עוד לכסלה… תנה לי לשוב מדרכי הרשעה ולהיטיב את מעשי… גם אַת, מלאכי הטוב, רוז’ה נעימה, חניני ואַל תבזיני… כל ימי אפקיר בעדך, כל…
היא לא כילתה את דבריה: היא התעלפה…
- כניסה. ↩︎
- מסורקות. ↩︎
- שולחן כתיבה. ↩︎
- אופנה. ↩︎
-
מרוסית: Франтטרזן, גנדרן. ↩︎
-
שחקן. גולדין מדגיש כאן את החברה הבוהמייאנית החופשית, שבה מעורבת הגיבורה. ↩︎
- השתתפה בסעודתם, לפי משלי ט, ה; כג, ו. ↩︎
-
צורה גרמנית לשם המחזה של שקספיר: ‘הסוחר מוונציה’. ↩︎
- בדידות. ↩︎
- ניקוד לא ברור. [פב"י] ↩︎
-
רוח של צינה המיוחד לאדם בא בימים, לפי תפיסתו של גולדין. ↩︎
- חסרה נקודה במקור. [פב"י] ↩︎
- בּאנקאי, בית־שולחני – בית הבאנק. ↩︎
- הביע לה חיבה וידידות. ↩︎
-
גולדין החליף מתוך היסח־הדעת את שם הבעל, שקרא לו למעלה ליאוֹן בשם מאקס, שניהם שמות לועזיים האופייניים לשכבת היהודים המתבוללת המתוארת בסיפור. ↩︎
- חדר־העבודה. ↩︎
- ימי הבחינות, שימוש נפוץ בתקופה זו. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות