[סיפור]

עִמְדוּ עַל דַּרְכֵי מִיר אֵישִׁישׁוֹק וּוַלָּזוֹן

וּרְאוּ בַּחוּרֵי עֹנִי הוֹלְכִים בְּחִפָּזוֹן

אֹרֶךְ הָאֹרַח יָמֹדּוּ בַּשַּׁעַל.

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישוֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, לָשֵׂאת כָּל קָרֶץ –

זֹאת הַתוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל!

י. ל. גורדון¹

 

[א]    🔗

על פני בקעה רחבה אל יד היער ‘בוֹר’ הגדול ישתרע הכפר ‘לידניציאן’ הבנוי בשורה כפולה, ארוכה וישרה. בתי האיכרים הקטנים והנמוכים בשורה אחת לבד, והגרנות עם האורווֹת לכל בהמה נגדם בשורה שנייה ומסילה² ישרה בתווך; הבתים אינם נראים כמעט לעין בעתותי אביב וקיץ, כי יסכּוּם האילנות הגבוהים עם ענפיהם הסבוּכים בין בית לבית; לפני כל בית יש פרדס קטן וכוורת דבורים, ואחורי הבתים, על פני השדה – גני־ירק רחבים וארוכים; אל יד הגנים יזרוֹם אט הנהר ‘רוֹס’, ומימיו הזכים הומים חרש בצר למו חריץ הנחל עד השתפכם אל הנהר הגדול, נהר ‘נימאן’³; הבקעה הרחבה אשר תשתרע על הנהר היא מקום מרעה לבהמות האיכרים; החציר יגדל שם פעמים אחדות בשנה. לא רחוק מן הכפר נראה בית־אבנים רם ונישא, סביבו שתולים עצי־הדר, אלוֹן וליבנה רמים ועבותים, המעקה בקומה הראשונה, המצופה נחושת ממורט, תנוצץ כזהב מרחוק, ופרחים נהדרים בעציצים נקובים ימלאו את המעקה; בית־אבנים זה, המשוּח בסיד מבחוץ ולו חלונות גבוהים ושמשותיהם מבהיקות מרחוק, הוא משכן האציל בן־הדד, אדון האחוזה לידנציאן.

בירכּתי הכפר, על במת־יער ‘בוֹר’, עומד בית בודד; קירותיו נטויים מזוקן ובגגו של תבן הישן כבר עלו עשבים מרוב ימים ויצנח מעט הצדה ככובע בלה על ראש ישיש; לפני הבית הה אין כל עץ עושה פרי רק גן־ירק קטן מוקף בגדר יתדות עץ גבוה יתן אותותיו אותות כי בית־מושב הבנין הרעוע הזה ולא אורווה לבהמה; ממעל למשקוף מדבקה פיסת פח קטנה ועליה כתובים בששר⁴ שחור: ‘בית מרזח’.

בבית הזה יגור אברהם המוזג.

איש כבן ארבעים שנה, אשר לו פנים כהים וכחושים, עיניים חומות ושקטות, מצח קומט, אף ארוך וחד, זקן שחור וקצר, והוא לבוש מעיל ארוך וּמטולא ונעלות בלות ומטולאות – זהו אברהם המוזג; הנה הוא יושב בחדר לחוקרים ממסך אל שולחן־המשקה, והוגה ב’מדרש התנחומא'⁵ בפרשת השבוע, ואל השולחן יושבים שני איכרים ונותנים בכוס עינם.

בחדר שני, קטן וצר מאוד, אשר לו חלון פתוח אל היער, יושב נער כחוש ורפה, בעל פנים חיוורים ועיניים שחורות וגדולות, ועוסק בתורה, לפניו פצוח ספר ה’גמרא' והוא קורא בקול דממה דקה את הכתוב בו, יעַיין היטב, וישלש, וכל גווֹ נוֹע ינוע לאט על מושבו.

לעומתו יושבת אשה אחת על מיטה חורגת ממסגרותיה⁶ ומשמיע קול שריקה לכל נדנוד קל, ותופרת כתונת בד לבן, ופני האשה נוגים ונאים, עוד רשמי אודם קל ניכרים על חלקת הלחי, עוד לא הוּעם ברק העיניים השחורות, עוד לא קוּמט המצח הזך, ושתי השערות המתגנבות מתחת ל’פאה הנכרית' שחורות ודקות כחוטי משי דק ורך, אפס איזו תוגה מרחפת על הפנים האלה; הנה ידיה העושות במלאכה השפילו ותצנחנה על הבד הלבן, והיא מבטת בעיצבון אל הנער העוסק בתורה.

– בני! – תפנה אליו וקולה שפל מאוד – מדוע אינך יכול לשבת פה כל ימי הקיץ? מדוע? מי מפריעך בלימודך?

– עד כמה פעמים אמרתי לך – ענה הנער בתלונה – כי אין התורה נקנית אלא בישיבה, במקום־תורה.

– ולמה לך להרחיק נדוֹד? למה? לא טוב היות נער צעיר רחוק מבית אבותיו, לא טוב…

– שם, בעיר ‘קיבה’, ישנו ‘קיבוץ’⁷ גדול של תופשי התורה, שם אלמוד ב’התמדה'.

– אני חושבת כי בכל ‘בית־מדרש’ באיזו עיר קטנה תוכל ללמוד בשקידה, כי נפשך חשקה בתורה, ולמה…?

– אם כי אני אלמוד מעתה בעצמי, אך יש אשר יקשה עלי איזה דבר להולמו, ונחוץ לי ללמוד במקום־תורה, וכל הדבר הקשה ממני, אשאל.

– בכל עיר ישנם ‘למדנים’ הרבה –

– לא, אמי, בשבתי באחת הערים הקטנות לא אהיה ‘לאיש’ לעולם, המקום גורם. במקום־תורה אלמוד כאוות נפשי, ונפשי חשקה בתורה מאוד, מאוד.

האֵם הביטה רגע אחד בנער הדובר בה ועיניה אורוּ, אז נאנחה דומם ותשפיל את עיניה אל הכותונת אשר בידה ותוסף לתפור.

הנער לומד בדממה דקה, והאֵם שומעת כל מלה ו מלה היוצאת מפיו. היא איננה מבינה לשכל מליו, אך לבה הומה לכל הגה ומלה, היא מרגשת איזה חום נעים בלב, היא נהנה מכל הברה היוצאת מפי הבן היחיד, אפס ההנאה מהולה ביגון מר; מחר ילך מזה הנער, מחר לא תראנו עוד, מחר לא תשמע עוד את הנגינה הדקה הזאת, מחר תשב פה גלמודה, ענייה, סוערה…

השמש היורדת ממרומי רקיע שלחה עוד קווי־אור אל החדר הקטן והצר ויפלו על פני הנער הדלים, ונדמה היה להאֵם כי החדר נמלא אורה רבה. מעיניה השחורות נפלו שתי מרגליות־דימעה על הבד הלבן אשר בידה ותנע את ראשה אט – ולא יספה עוד לתפור.

– גם צידה לדרך אין לי לתת לו – שיווע בה לבה – גם כסף אין לצרכיו בימים הראשונים לבואו לעיר נכריה. רגלי ילך דרך רחוקה כזו, והוא נער רך ורפה…

מן החדר הראשון נשמע קול אחד האיכרים קורא בגמגום אל אברהם:

– אַברמקו! כמה שנים אתה דר בתוכנו? הלא זוהי, כמדומה לי, החמש־עשרה?

– אי! אי!– עונה אברהם ברמיזה לאות הכחשה ומוסיף להביט בספר אשר לפניו.

– הן בשנה ההיא שבאת לגור פה מתי עלי סוסתי השחורה, וזה האביב החמישה־עשר למותה! – הביא יוּרקה ראיה שאין עליה פירכה לדבריו.

– הוּ! הוּ! – הסכים אברהם ולא גרע עיניו מספרו.

– זוכר אני! – התמרמר יוּרקה – כי אז שמחת לאידי ותאמר כיו בעוון קחתי יין בעיר בבנוֹתי את האורווה מתה עלי סוסתי הטובה.

לעג קל עבר על פני אברהם ולא ענה מאומה.

– מה לנו לכלכל את היהודי המנוול הזה? – פנה יוּרקה אל רעהו בקול מר צורח – אנחנו כולנו עמלים והוא הולך בטל כל הימים, ולכל שבת יש לו חלת לחם חטים, גם בשר יאכל ביום השבת, הוא אוכל ואינו עושה, רק את סוסינו ימית היהודי הצרוע הזה.

– הרגע נא, יוּרקה! – פתח פתאום אברהם את פיו לשכך חמת האיכר אשר בערה בו – לא אני המתי את סוסך, יד אֵל היתה בך.

– ומדוע לא תהי יד אֵל בך, יהודי צרוּע? סבאך⁸ מהוּל במים, הזהו יין? מים הוא! מים! עוד מעט וארוֹצץ את גולגלתך המצורעת בבקבוק הזה!

– הרף מאף! – ינסה האיכר השני לשכך חמת יוּרקה – אברמקה שלנו הוא יהודי טוב, עני מדוכא, הנח לו.

– מה לו פה? – צרח יוּרקה מרה ויך באגרופו על השולחן מכה רבה עד כי רקדו הצנצנות⁹ המלאות ויישפך המשקה – ילך לו אל ‘כל הרוחות’, ילך!

לגערת יוּרקה מיהרה האשה אל החדר.

– יוּרקה! – פנתה אליו בדברים רכים – מה לך כי נזעקת? כמה פעמים הפגעתי בעדך אל האצילה בעשותך מעשים אשר לא ייעשו! כמה פעמים ישבתי על מיטת בתך היחידה בחלוֹתה ואנוכי הפכתי משכבה, אנוכי ביקשתי את הרופא כי יתן סמי־מרפא חינם אין כסף, ואנוכי שמרתי עת בוא מועד לשתות הסמים, ומי השלים אתך את שכנך לוּקאש? מי? ואתה שוכח, ותקרא למהלומות בביתי? ומה הנך חפץ? שתית מעט יין – לך הביתה וישנת וערבה עליך שנתך.

האיכר הביט אליה בעיניים טרוטות משיכרון.

– לא, גיטליא, לא גערתי מאומה, מה לי לגעור? מה לי? אנחנו שתינו מעט, אני עם ‘מחותני’, נלך עד מהרה הביתה.

– נלכה! – קרא בקול מצהלות אל רעהו – היהודים מחרפים ומגדפים אותנו, נלכה!

האיכרים יצאו את הבית וגיטל ניגשה אל השולחן אשר אברהם נשען עליו הוגה בספר.

– אברהם! דובבה בדממה – מתי ילך?

– הא?! –

– מתי ילך יוסף’ל למקום־תורה?

– מחר; הן כבר נגמר הדבר אתמול!

– ומדוע מחר דווקא?

– למאי נפקא מינה?

– מאי איכפת לך אם ישב עוד אתנו שבוע אחד?

– מאי איכפת לי? בוודאי איכפת לי, שם ילמוד!

– הוא לומד גם פה.

– בלימודו פה אין כל טעם. שם ילמוד, שם יהיה לאיש, הכל שם ולא פה.

גיטל נאנחה.

– על מה אַת נאנחת, אשתי? על מה? על כי בנך הולך למקום תורה? הא?

– כמה כסף נוכל לתת לו?

– כל הכסף הנמצא בידנו.

– וכמה יש?

– שטר בן רובל אחד יש אתי, ועוד מעות־קימעה יש מעט.

– מעט מאוד! – נאנחה האשה עוד הפעם במרירות.

– אל תדאגי, אשתי! הוא הולך למקום תורה, את תופש התורה הכל אוהבים, הכול מקרבים, הכול ממלאים חסרונו, התורה היא עץ חיים למחזיקים בה, אך יבוא שמה מיד הכול מוכן לפניו, ובלבד שילמוד.

– ההנך מטיל ספק בחשקו בתורה? הוא ילמוד ובלבד שלא ירעב.

– הוא בהא תליא, אם ילמוד לא ירעב.

– ויהיה בריא, ריבונו של עולם!

– גם בריא יהיה, התורה היא סם חיים, גם בריא יהיה!

– ואנחנו נשאר גלמודים! – התפרצה בלי משים תלונה מרה מלב גיטל.

נוגה כאבלה עמדה אל השולחן ותבט כמתחננת אל אישה, האב, שנעשה פתאום כאכזר על בנו.

– נוּ! נוּ! – גער בה אברהם – עזבי את איוולתך, הל’עם הארץ' נעשה את בננו?

– אל־נא באפך, אברהם – ענתה רכות –, הוא חב ללמוד תורה, ואם אי־אפשר זאת פה עליו לגלות למקום־תורה, אפס אֵל אלוהים יודע אם אזכה ‘לקבל נחת’ בצערי הגדול עתה…

– ולמה כל הדאגה? למה? האם הוא הולך לאחורי הרי חושך? הלאמריקה הוא הולך? הלא שחוק הוא! הוא הולך למקום תורה, להיות לאיש, הלא עליך להודות לאֵל על חסדו אתנו כי זכינו לשלוח את בננו למקום תורה.

גיטל החשתה רגעי מספר ותימח בסינורה דמעות עיניה.

– כן, צדקת, אישי! אמנם צדקה עשה אתי הקב"ה שזיכני לשעה זו, לדאגה זאת; אבל לבי יכאב מאוד, הנני חשה בחזי לחץ גדול מנשוֹא, רפת־כוח אני לשאת את הדאגה, האֵל יודע את מכאובי לבבי הרבים…

– אשה, גם כי תחכם, אשה היא! – גער בה אברהם וקולו רעד מעט – הבן היחיד הולך בדרך טובים, נפשו חשקה בתורה, והאֵם, תחת לשמוח, בכה תבכה, קשה לה הפרידה! למה קשה? מדוע? לבה לה יכאב, אינני יודע, מדוע יכאב?

– אֵם אנוכי! – דובבה בדממה.

– ואנוכי מה? האם אינני אוהב אותו כמוך? אני אוהב אותו יותר מאשר תאהביהו אַת, יען אנוכי יודע ערכו הרב, את חילו לאורייתא, את מידותיו הנכונות, בכל זאת… הוּם… בכל זאת חפץ אנוכי בכל לב כי ילך מאתנו, ילך וילמוד והיה לאיש.

גיטל שמעה מוסר כלימתה ומבטה הפיק תודה רבה לאישה ופניה הרעים לא היו לה עוד.

– ארבע כותנות יש לו – סיפרה לאברהם – שלוש כותנות ישנות ומתוקנות ואחת חדשה, עתה כיליתי תפירתה. מכנסיו עודם שלמים וטובים, רק המעיל היה קרוע מאוד והטלאנו במטליות, גם פוזמקאות חדשות הכינותי, גם שתי מטפחות־אף אתן לו; יש לי שתי גבינות חמאה ואתן לו צידה לדרך, ומה אוּכל לתת לו עוד? מה? אולי תדע אתה, אברהם.

– צרור ‘חוטי ציצית’ גם כן נחוץ לתת לו פן תיפסל ציצית אחת ויקשור אחרת כשרה.

– ועוד? אולי תזכירני עוד דבר־מה?

אך לשוא חיכתה גיטל למענה. אברהם מביט בספר ואיננו מייגע את מוחו בשביל דברים קטנים כאלה, בנו הולך למקום תורה, והתורה היא עץ חיים, כל מחזיקיה מאושרים, לא יחסר למו דבר; אך היא, האֵם הענייה, מרגשת כי גם אחרי תתה לבן הנחמד את הכבוּדה הרבה אשר הכינה למענו, עוד יחסר לו הרבה שמה, בעיר נוֹדוֹ. היא איננה יודעת מה יחסר לו שם, אבל מרגשת היא כי בלכתו מעמה יחסר לו הרבה… והיגון בלבבה הוגה את פניה ותצא בדממה את הבית, ותשב על המפתן, פתח הבית.

היום רד, השמש יורדת אט הימה, פאתי הרקיע אדמדמות, צמרות עצי היער הרמים מוזהבות; מרחוק נשמע קול הצאן השב מן השדה, שריקות חלילי הרועים, זמירות ציפורים בתוך פרדסי הכפר והמיית מי הנהר ‘רוֹס’ הנחפזים ברדתם אל ה’נימאן'.

גיטל מבטת ושומעת.

היא איננה מתבוננת מאומה אל הדר הטבע והוֹדה, גם אוזנה לא תבין זמירות משוררי הטבע, אבל המראות היפים החמו את לבה בלי משים, הזמירות הרכות והנעימות ירדו מישרים אל לבה ויגדל בו הלחץ. איזה רגש מעיק לא ידעה שחרוֹ ילחץ את חזה ויכאיבנו מכאוב־פלא מאוד

מעל המעקה אשר בטירת האציל בן־הדד נשמע קול משחקים, מצהלות שני נערים יפים ובריאים, תלמידי הגימנאזיום שבאו לבלות בטוב ימי הקיץ בבית אבותיהם; מתחת למעקה מרקד כלבם הגדול ומר צורח, הנערים יקראוהו בשם, ישרקו לו בשפתיים, והוא מדלג ומקפץ, ירוץ כמשוגע לכל רוח, חפץ הוא למהר אל קוראיו, אבל המעקה מרום מנגדו ויתקצף ויזעף על רפיונו, והנערים יצחקו בכל פה, וקול ששוֹנם יצלצל בכל היער…

השמש ירדה בפאתי מערב ותסתר תחת היער הזקן ויסוכוה אלוניו הרמים; עוד צמרות העצים מוזהבות, אך אור היום כהה, רוח ערב חרישית מנשבת אט ומניעה זלזלי עצי הפרי בגני הכפר, הצאן הועזו הדירה, גם הבקר אוּספו אל האורוות, שם סוס אסור בשתי רגליו הראשונות יחרוג מנאות־דשא הביתה, וקפץ שתים שלוש קפיצות ויעמוד ויבט סביבו ויוסיף לקפוץ הלאה אל אורוותו, ושם ישוב צמד בקר חורשות מן השדה בעצלתיים ילכו, פסיעה אחר פסיעה, גם האיכר אדונם מתנהל לאטו ומקטר מקטרתו בנחת, והכלב קל המירוץ רץ לפני הבקר, פיו פתוח ולשונו הארוכה מוּצאת, בכל פעם יעמוד ויבט מאחריו ויחכה לגשתם, וירוץ הלאה לפניהם; ושם, מעבר הנהר ‘רוֹס’, ירוץ סוס ורוכבו עליו, וקלשון רב־השיניים קשור אל המרדעת¹⁰ ובגרדו בארץ יעלה אבק רב לכסות סביבו; עוד מעט ובא עדר עגלים הכפרה, אחריו רוב נערים יימשך, איש־איש וחלילו בפיו ושוטו הארוך בידו.

מן החדר הקטן נשמע קול נגינה דקה, קול יוסף’ל המעמיק חקר לרוח התורה…

על פני גיטל עברו תרנגולותיה עם התרנגול עז־הפנים בראשן, ויעופו אל המוט הנכון לשבתם בעלייה; עוד יפעה התרנגול מעט בהשגיחו על הסדר, אז יטו את החרטומים תחת כנפיהם – וינומו…

בא הערב.

דומיית השקט מסביב, היער הזקן עומד דומם כחוֹלם בהקיץ, פה ושם ינוע אט איזה עלה קל על אחד העצים, לפעמים עוד נשמע איזה קול משונה יוצא מלב היער, נביחת כלב שם בקצה הכפר או מחוצה לו, שיחת איכרות בעמדן על פי הבאר, ויש אשר יתפרץ פתאום שחוק אדיר מפי האיכרות המשתעוֹת – אחריו דומיה שאננה, מנוחה שלמה.

מתחת לגג בית־המרזח עשתה הדרור קן, מתחתיו נשקפו נוצות ומוך מעט, האפרוחים ישנים וחם להם, ויש אשר משנתם יצפצפו חרש, הם חולמים חלומות נעימים, עודם קטנים ורכים, ועין אמם צופיה עליהם….

וגיטל עוד יושבת על מפתן ביתה, עוד תלן עינה בערב האביב ואוזנה מקשבת לקול בנה האהוב קראו שם, בחדר צר, מעל הספר, ורעיון מר ימלא את כל לבבה: גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה¹¹, רק בני יחידי, רק הוא ינוד וילך מזה.

ברגע זה נשמע קול אברהם הקורא אליה:

– גיטל! אַייךְ? יוסף כילה את לימודו, תני לו אוכל!

 

[ב]    🔗

עוד חשכת הליל כיסתה ארץ, ואברהם וגיטל עם בנם יוסף יצאו מן הכפר הנרדם וילכו בחשכה במסילת היער בואכה דרך־המלך; יוסף נושא על שכמו את כל הכבוּדה הרבה אשר נתנה לו אמו בצקלון קטן, ומקל עץ ליבנה¹² בידו, והאבות הולכים עמו לשלחו.

– לעולם יצא אדם בכי טוב, והוא באחת: עת ללכת! – הלין אברהם על בנו.

– ביום חם השמש וקשה להולכי דרכים, טוב כי אלך עתה ועם דמדומי חמה, אחר אנוח במלון¹³ בדרך.

– ‘הכסיך בחושך הולך’! – התלוצץ אברהם.

– ‘וה’ יגיה חשכי'! – ענה הנער.

– טוב מאוד. ארחמך, בני, יהי ה' עמך והתחזקת והיית לאיש.

– בני, בני! – דובבה גיטל לנפשה בדממה, רק שפתיה נעוֹת וקולה לא יישמע.

דומיה רוממה ביער, העצים הגבוהים עומדים כקסומים במקסם־לילה, אף זלזל אחד לא ינוע, אף עלה לא יוּטל; רקיע השמים משובץ נקודות־אור, זעיר־שם, ידודוּן ידודוּן עננים צחורים על פני מרחב־יה, ועברו על פני כוכבי אור וכיסום רגע ויהי חושך על פני הארץ; שם באחוּ ערכו הרועים את הסוסים בלילה אש על העצים אשר ליקטו ביער להתחמם בקרת לילה, הנה המה יושבים סביב האש המבוערת, מרחוק נראה פני להבים פניהם…

עיני גיטל היו נשואות למרום; הכוכבים עוד נוצצים אך אורם כהה מאוד, ושם בפאת מזרח התנודד כוכב קטן אחד – ויפול, רגע אחד עוד נראה הילל בן שחר¹⁴ זה ברחפו באוויר – וייעלם.

פתאום צפצפה החוּגה מבין סבכי אחד העצים על־יד הדרך צפצוף מסולסל וארוך.

– הבוקר אור – אמר אברהם כתשובה על צפצוף הציפור החרוצה השומרת לבוקר.

ועוד הפעם דומיה שאננה ביער ובכל מרחבי האחוּ, אבל קרבת היום היתה ניכרת ומורגשת היטב. רוח קל עבר על ראשי עצי היער ויניע את הענפים תנועה קלה ויתלחשו העלים לחש־חרש ויפול הטל על הארץ.

עוד הפעם קראה החוּגה.

אברהם נשא את עיניו השמימה וירא והנה ענן בוקר כיסה את הרקיע ויאמר:

– עוד מעט ייבקע השחר.

– שם – הראה יוסף בידו לפאת קדמה מזרחה – הלבינו פאתי השמים.

החוּגה צפצפה בקול ותענינה אחריה ציפורי היער ויענו אחריהן התרנגולים בכפר, וייקץ היער משנתו ויימלא המולה חרישית.

– אמנם הבוקר אור – קרא יוסף.

– עמוד־נא, יוסף, ואברכך ותלך בשם ה' ואנחנו נשוּב הביתה, כי עזבנו את הבית סגור ובא הרועה לשתות כוס יין ודפק ואין פותח לו.

יוסף הניח את צקלונו לארץ ויגש אל אביו ויושט לו את ידו הקטנה וישק לו אברהם פעמיים.

אז נפלה גיטל על צוואריו בבכי גדול ונשקה לו וחיבקה לו ותאמצהו אל לבבה הרוחש, ודמעות חמות שטפו ועברו מעיניה אל פני הנער ויבךְ גם הוא דומם.

– גם זה הבל, אשת כסילות! – חרץ אברהם משפטו – מה כל הבכיה הגדולה הזאת? מה? האם איזה אסון, חלילה, קרנוּ? מה תבכי, פתיות בל ידעה מה? הוא הולך למקום תורה, ומה? ילך וילמוד!

– עוד מעט, אברהם! – התחננה גיטל.

– עד בלי די! – האיץ בה אברהם – נשובה הביתה, ואתה, בני, לך בשם ה', למוֹד בשקידה ויברכך ה' והיית יהודי נאמן.

– בני, בני האהוב! – דובבה גיטל בהשתפך עליה נפשה – בני יחידי, לבי יכאב מאוד בעזבך אותנו. אֵל יודע שאִתי עמל ומכאובים רבים בקרבי, אבל התורה קודמת לכל דבר, הינך צריך ללמוד, לך ולמוֹד, אולי עוד אזכה למעט נחת… אבל אֵל אלוהים יודע! המכאובים עמקו מאוד, מי לנו בלעדיך? מה כל חיינו? מה? הפרנסה הקשה והמרה…

הדמעות הרבות שזרמו לעיניה שׂמוּ בדרך הילוכן מחנק לגרונה.

חלוני רקיע נבקעו ותצא חמה אדומה ויאדימו פני מזרח. היום הולך ואוֹר, מרחוק נשמעה תרועת חצוצרת הרועה ברעוֹ, קול הבקר והצאן בצאתם השדה.

– די! – גער אברהם בראותו כי אי־אפשר לאשתו להיפרד מן הבן ההולך – נלכה!

– חכה־נא, יוסף! – התחננה האם – עוד לי לתת לך מאומה, הא לך, בני.

היא נתנה לו טבעת זהב.

– הטבעת הזאת נתנה לי מנחה אמי־זקנתי זכרה לברכה, דורן ליום חתונתי, היא שווה כסף, שקל או יותר, אם יחסר לך כסף – מכרה… בשנה העברה, שנת הרעב, היתה לנו שעת צרה מאוד, הקב"ה ישמרנו עוד משעות רעות כאלה, האיכרים רעבו ללחם ואנחנו עמהם, בכל זאת לא מכרתיה, כי לא נתנני לבבי למכור ‘דבר כזה’ הטוב לזיכרון. אבל אתה, בני, מכרה בשעת הדחק; יודעת אני כי אֵל טוב מאוד ובוודאי לא יתן למוֹט רגליך ורוחו תנחך בדרך טובים, אפס לבי… לבב אֵם יימס בי בזכרי….

– תשעה קבים של דברים בטלים! – לא התאפק עוד אברהם – נלכה!

– האֵם נפלה עוד הפעם על צווארי הנער – אך אברהם האיץ בו ללכת – וילך.

וגיטל ניצבת, ראשה מוטה ועיניה תזרמנה דמעה, לא תאנח, שפתיה הרועדות סגורות, וידיה על לבה…

והפעם לא האיץ בה אברהם לשוב היתה, גם הוא עומד דומם ומביט אחרי הנער הגולה למקום תורה.

– הוא הולך! – נאנחה גיטל לנפשה, ובאנחה הקצרה הזאת הביעה את כל מרירות לבה. לכל מכאוביה העמוקים סיבה אחת: הוא הולך!

– ומה חשבת את? הא? מה חשבת? – גמגם אברהם הפעם כנבוך – בוודאי הוא הולך! אבל לאָן הוא הולך? לאָן? הלמלחמה הוא הולך? הלעבודת הצבא? ללמוד תורה הוא הולך! ילך לו בשם אלוהי צבאות, ילך לו!

דמעות עיני גיטל הזהירו כפנינים לאור השחר על לחייה הרזות, הנה הן זוחלות על הלחיים ונופלות כטל על הארץ…

– אוי, אֵל רחום! – הגתה כיונים – יחיד הוא לי, צור לבבי נשמת אפי, והוא חלש ורפה־כוח, והוא הולך רגלי ונושא צקלונו על שכמו, בדרך רחוקה כזו, עשרה מיל…

– התורה היא סם חיים – ניחם אותה אברהם בקול שפל – היא נותנת ליעף כוח, אין בכך כלום. הוא יהיה לאיש.

– הוא עומד! – קראה גיטל – הוא מביט אלינו, ארוּצה־נא אליו. אולי שכח דבר־מה, ארוּצה!…

– עמדי! – קרא אברהם וינופף את ידו לאות לבנו כי ילך לו ואַל יביט אחריו.

– הה, מזלי המר! – בכתה גיטל תמרורים ומקור דמעותיה היה כמעיין המתגבר – גם לו קשה הפרידה ממנו. הוא הולך ולבו פה, לבו הרפה יכאב, הוא לא הסכין להיות גלמוד, אוי, ריבונו של עולם!…

עיני אברהם היו רטובות, אם מאוויר בוקר שנמלא טל או מדמעות נסתרות; אפס כרגע אימץ את לבבו ויגזור אומר:

– אין התורה נקנית אלא במי שממית את עצמו עליה!

– אבל האם הכול חייבים להיות ‘לומדים’ דווקא? גם אתה אומר כי בננו ‘מבין’ בגמרא היטב, ומה לו עוד? לוּ היה בריא…

– גיטל! – קרא אברהם ויעמד בה את עיניו – מה תדברי? מה? היודעת אַת אֵת אשר אמרת? יסלח ה' לחטאת שפתך הגדולה, הן כדבּר אחת הנבלות תדברי! כל יהודי חייב ללמוד תורה, ואנחנו מה? מה אנחנו?

– מה אמרתי? – הצטדקה האומללה בראותה כי נוֹקשה בשפתיה – לא אמרתי מאומה, צרות לבבי מדברות, לבי הומה לי, נדמה לי כי נשמתי נשמטת מקרבי… עייפה אנוכי, אברהם, אשבה פה על העשב, עוד אראנו מרחוק, הוא הולך, הוא, אב רחמן שבשמים!…

היא ישבה ותבט אל הדרך הישרה בפאת היער.

אברהם עמד תחת אחד העצים ויאמר בכוונה, מלה במלה: יברכך ה' וישמרך, ישא ה' פניו אליך וכו'.

על גבנון קטן, לא רחוק מן היער, עמדה ארנבת ותתבונן באשה היושבת דומם, בלי נוע, כמצבת אבן; צמרות עצי היער נעות אט לרוח־הבוקר הקל והנעים, הציפורים הריעו בקול זימרה ויימלא היער זמירתן. והחמה מנסרת לאט ברקיע ופניה האדומים כדם לא היו לה עוד כבעֵת ריחה מפאתי מזרח, פניה עתה טהורים וזכים, כמו רוחצה בטל בוקר, אורה מתוק לעיניים, ומרפא בכנפיה ללב דווי…

– לא אראנו עוד! – קראה גיטל פתאום בבכי – הוא חמק עבר ולא אראנו עוד!

היא הכתה כף אל כף כנוֹאשת ותקפוץ על רגליה.

הארנבת נפחדה מקריאת־פתאום זו וכרגע נעלמה מן העין, ואברהם ניגש אליה ויאמר בשפה רפה:

– נלכה!

עור רגעי מספר עמדה גיטל ועיניה ניטיוּ אל הדרך הישרה.

– נלכה! – קרא אברהם עוד הפעם.

נוגים ודכאי־רוח שבוּ האבות הביתה.

 

[ג]    🔗

הלוֹך ילך הנער יוסף ולא ייעף, רגליו קלות מאוד, אפס כי צקלונו יכאיב לו את כתפיו. קל הוא הצקלון, משקלו אך ליטראות אחדות, אבל להולך רגלי יכביד נטל קל כמשא לעיפה; רעיוניו ישאוהו הלאה הלאה אל העיר המבורכה, העיר הקטנה אשר בה מצאה התורה קן לה, אשר בה ישבו מאז ומעולם כחמישים תופשי תורה; הוא מרגיש בלבבו רגש גאווה, כי עוד מעט יתחשב גם הוא ב’פרושי קיבה', ובהלך נפשו יתאר לו את רוב תענוגו בהגותו יומם ולילה בתורת ה' תמימה, לא יפסק פומיה מגירסא, ילמוד וילמוד… שם תיפתרנה לו כל הקושיות החמורות, שם יהיה לבאר כל הדבר הקשה, שם יתברר לו הדבר הצריך עיון, שם יש מחות גדולים; גם האב ידו רב לו בתורה, אבל הוא לא יאהב להעמיק חקר, ‘כן כתוב’ זהו תירוץ האב על הרבה שאלות סבוכות, ומדוע כתוב כן, טעמא דמילתא, סברת הדעה? שם, בלי ספק, ישנם חריפים שאינם מסתפקים במה שעיניהם רואות, כי אם יעמיקו לדעת כל עניין על בוריו.

עיני הנער נוצצו לרעיון הנאור הזה, אך פתאום עיכב מעט את צעדיו וילך אט; הוא זכר את אמו ואת דמעותיה הרבות אשר בכתה על צווארו; הוא איננו יודע אמנם את רגשות האֵם בלכתו ממנה, אך במעמקי לבבו חש הוא כי מר לה מאוד.

– למה בכתה? – ישאל את נפשו – הן אנוכי הולך למקום תורה?!

ובמעמקי הלב הצעיר יכאב מעט, והכאב הולך ומתפשט בכל קרביו, איזו יד נעלמה תמשמש שם בחזקה, תמחץ לב וקרב. הוא חש כי חם לו פנימה, רגליו כושלות על כל שעל, צקלונו כבד מאוד, כוחו הולך הלוך ותם, ובלבו הוא חש איזו מכווה מכאבת…

– לוּ דרוּ אבותי גם הם בעיר ‘קיבה’! – יעל רעיון על ללבו – מה מאושר הייתי אז.

קול נביחת כלב הפחיד פתאום כל עצמותיו. בקפיצה אחת עבר את התעלה אשר על יד דרך הרצים – ויעמוד.

– אל תירא, הנער! – קרא אליו איכר חורש את אדמתו אל יד הדרך – הכלבה איננה נושכת, לך־לך לדרכך, אל תירא.

הוא הלך, אך עתה הרגיש פתאום געגועים עזים לבית אביו; לפניו תשתרע דרך רחוקה ורחבה, בדרך הזאת עליו ללכת הרבה מאוד; הוא הביט מאחוריו, שם עוד נראה היער על רוכסי הרים, אי־אפשר עוד לראות את העצים, היער כולו נדמה ככותל שחור, נד אחד, ומעבר הנד ההוא ישתרע בבקעה הכפר ‘לידניציאן’, ובקצהו עומד הבית הרעוע, ושני חדרים לו, ושם היא האֵם.

– אֵם, אֵם! – ילחש בדממה אל נפשו.

ולבב הנער התחמץ מאוד ויבקש לבכות, אך ירא מאוד, כי עוד רב הדרך לפניו, ואם יבכה עתה, בעוד לא הרחיק ללכת, מי יודע אם יגיע למחוז חפצו?

– השטן מקטרג בשעת הסכנה! – נזכר פתאום ויאמץ את לבבו וירים פעמים ללכת בחיפזון ורוחו נפעמה מאוד.

מרחוק נראה כמו חורש מיצל החוסם את הדרך, ואל יד החורשה צמד בקר חורשות ואיכר נדכה ישוּח על מחרשתו. וינע לבבו רגע אחד: אולי יש שם כלב רע…

– האיכר לא יתן לנגוע בי לרעה! – גמר בלבו ויוֹסף ללכת מהרה.

וכל אשר קרב אל החורשה כן חש ליאות רבה ברגליו וכן הכאיב הצקלון על כתפיו, עד כי בשארית כוחו ניגש אליה ויצנח על גבשושית נמוכה ויסיר את צקלונו משכמו ויניחו אצלו על הקרקע – ורווח לו.

הוא שוכב שטוח על הארץ ועיניו נשואות השמימה, הוא רואה את העבים הקלים והצחורים כי יינשאו על כנפי רוח בשמי מרום, ישחו בים התכלת, מרחב־יה, אז יראה את השמש וקרניים לה מסביב, אי־אפשר להביט אל פניה, ועל לבבו תעל מחשבה: השמש הזאת נראָה בשעת אחת גם בכפר ‘לידניציאן’ גם בעיר ‘קיבה’, ויש אשר ברגע הסתכלותו בפני החמה ב’קיבה' תסתכל בה האֵם ב’לידניציאן'… אז יתבונן אל ענפי העץ אשר בצלו ישכב והנם שטוחים וסבוכים כמעה שבכה, ואור השמש החודר ביניהם גם הוא כמעשה רשת שטוח על הארץ, ומבין עפאים יתנו קול צפצוף אפרוחים רכים. הוא התבונן היטב וירא קן־ציפור מידבק בטיט אל אחד הענפים, חמשת אפרוחים הושיטו את חרטומיהם הפתוחים ומצפצפים, והנה אֵם הבנים, דרור עליזה וטרודה, עופפת סביב לקן כבמחוגה, אז תקרב אליו ותושיט מפיה איזה גרגר אל פי אחד האפרוחים ותעוף לה אל השדה, כעבוֹר רגעי מספר תשוב ותסובב את קנה במעופה, האפרוחים מצפצפים בקול והיא עונה למו, אז תקרב אליהם ותושיט אוכל מפיה אל פי אפרוח שני, כה תעשה עד שהשביעה את חמשת האפרוחים העליזים.

יוסף מתבונן אל המראה הנהדר ושוכח עקת לבבו, רוח חרישית נשבה בפניו ותשובב את נפשו העיפה, הלחץ בלבבו הולך ומתמעט, הוא מרגיש כי החליף כוח, איזה רגש קל ונעים שפך את חומו בלבבו; אי־אפשר לו להניע יד או רגל מהתענג ומרוֹך, גם קשה לחשוב, המחשבות מתבלבלות ונמעכות, נדמה לו כי הוא חושב דבר־מה, אפס לא יוכל לברר לו מה הוא חושב, ולבתו כמו רוככה בשמן, כל איבריו נהנים מהמנוחה הנעימה…

הוא נרדם.

 

[ד]    🔗

כנחש עקלתון סובב סובב שוט, הנהר ‘ימאן’ במרחבי ארץ ליטא. משני עבריו הרי חול גבול לו, יערי־מאפליה התומכים שחקים בגאוותם, שם תרמוש כל חיתו יער, וכל עוף השמים יקננו שדי תרומות מלאים ברכת ה', גנים ופרדסים, כרים נחמדים ונאות דשא תאווה לעיניים, ערים וכפרים…

כברת ארץ מיער אלונים זקנים, רמים ועבותים, בנויה במישור העיר ‘קיבה’ אשר שמה הולך למרחקים בין תופשי התורה, אם כי קטנה היא מאוד, תספר מספּר בתיה למאות ותושביה מתי־מעט לא קנו למו שם בחכמתם או בעושרם; מקור מחית העדה הוא סחר־סוסים ובתי־מרזח, אך מרובה היא באוכלוסין של תלמידי חכמים אשר יתקבצו אליה מערים קטנות, כל גולה למקום תורה יכסוף לבית־מדרשה ו’ההתמדה' שורה ברוב תופשי התורה. הסנה שפל מכל האילנות וזכה שתיגלה עליו שכינה, סיני נמוך בהרים והוא – הר חמד אלוהים לשבתו וניתנה עליו התורה, ועוד היום מצאה התורה קן לה בערים קטנות אחדות בליטא, אשר תכלכלנה את תופשי התורה בלחם ומים יותר מאשר תוכלנה, בעוד אשר בערים הגדולות בתי־מדרש שוממים ושאיה יכּת שעריהם; בלי ספק היה הדבר תלוי ברצון הרבנים לפני ימים רבים, אם הרב בעירו היה מעורר את עדתו להחזיק ידי לומדי תורה ויקבצו אליו מספר רב לומדי תורה והעדה כלכלתם, והנה הדבר נמשך עד היום הזה, והיה ליושבי העיר לא כחסד, כמעשה הצדקה, כי אם אחד מן הצרכים שבלאו הכי לא סגי.

דומיה ושקט בחוצות ‘קיבה’ הקופאה על שמריה, כי יד המסחר לא הכתה בה גלים. כלב השוטר כי ישמיע קול נביחה בעצם היום והיה נשמע מקצה העיר עד קצה; דלת כי תיסוב על צירה, היה קול שריקתה הולך מסוף מעיר עד סופה; שתי נשים דברניות תשׂיחינה בפינת הרחוב והיו דבריהם נשמעים בכל אפסי העיר. אפס איזו המולת־סתר תבחן אוזן העובר דרך העיר כהמון האחו בערבי האביב, כשאון מי־שיחו¹⁵ בדומית ליל; ההמולה הקלה הזאת איננה נפסקת לא ביום ולא בלילה, ממקום קדוש תהלך, מבית מקדש מעט: כחמישים קולות שונים ומנגינות מסלסלות באופנים שונים מתאחדים והיו להמון רב. איכר כי יעבור דרך העיר ושמע את הקולות הבלולים ונטה הצדה והקשיב קשב רב קשב, ועזב את סוסתו הדלה בחוץ ובא אל הבית בראש גלוי והשליך פרוטות נחושת אחדות בתיבת־פח הנטועה בקיר המערבי בביאה; אורח נכבד כי יבקר את שוטר העיר והביא אותו אל בית־המדרש לראות ולשמוע…

יום בוער כתנור חלף הלך לו וערב חם ונעים לקח מקומו. הכוכבים ממסילותם יביטו אל האדמה מתחת, הסהר שואף זורח בסתר עבים צחורים, יוצא מזה ונכנס לזה ולא יעמוד על עמדו. אז קרב אל העיר עלם רך, צקלונו על שכמו ונעליו המצוררים ביד ימינו, הלוך ילך יחף ומכוסה באבק מכף רגלו עד ראשו, שערות ראשו רטובות ונטפי זיעה יורדים ממרום מצחו על פניו הדלים; הוא פיגר מלכת, בשארית כוחו ישא את רגליו להגיע למחוז חפצו.

דומיה בעיר והנער יהלך ברגש, ובגשתו על הבית הגדול המשוּח בסיד אשר חלונותיו הגדולים פתוחים לרווחה ואוֹרה רבה נשקפת מהם, והמונו ישמע מרחוק – פחד ורחב לבב הנער ויהלוֹם מאוד; הוא ישב אצל הבית וינעל ברב כוח את נעליו, ובקומו על רגליו חש לתמהונו כי צרוּ צעדיו עד כי לא יכול למוש ממקומו, אם מאשר יָבשו הנעליים מחום השמש בשני הימים האחרונים או רגליו בצקוּ מלכתוֹ יחף דרך רחוקה; אך הוא התחזק לבלי שׂוּם לב אל מכאובו וילך הלוך ופסוח והאנק דום מעוצמת הכאב; בבואו אל המסדרון הגדול והאפל נלאה למצוא את הפתח, וילך הלוך ומשש את הכתלים. באחת הפינות הביא את יד ימינו עד אצילתה בחבית מלאה מים, רגע אחד רעדו כל עצמותיו, אולם הוא אימץ את לבו ויוסף למשש בחושך עד אשר התדפק בראשו על כף מנעול ברזל וייאנח רגע מכאב אנוּש, אז ניסה לפתוח את הדלת, אך יד חזקה תמשכנה מבפנים; הוא שומע קול ישורר אצל הפתח ניגון משונה מאוד:

– כיצד? נוּ! עוד הפעם! כי־כי־צד? העני עומד בח־חוץ, אַי, ווי! ובעל הבית בפנים, נוּ! ומה? פשט העני את ידו לפנים, לפ־נים! ונתן לתוך של בעל הבית, אַי, אַ!…

חרדת קודש אחזה את הנער יוסף לשמע הדברים הפשוטים יוצאים בסלסול משונה מפי ה’פרוּש'¹⁶ העומד בפנים: הנה כי כן לומדים גמרא, זוהי התלהבות, זוהי התמדה וזהו עיון; גם עליו אמרו כי ‘מתמיד’ הוא, אבל מעולם לא דיבר רתת בכל חושו בו כזה שעומד אצל הפתח.

ואם זה שעומד אצל הפתח – החליט בהלך נפשו – שהוא בוודאי הפחות שבפחותים יתלהב כך, הטובים שב’פרושים' לא כל שכן!

והבית מלא המון רב, המנגינות שונות מאוד, יש מהן מלאות יגון ותוגה עמוקה ויש אשר רוח השמח בחלקו חיבלתה, יש אשר נקשיב בניגון ‘הלומד’ קול לב הומה, החש געגועים עזים לאבות, אחים ואחיות, או לאשת נעורים, ויש אשר יישמע הקול השפל והרועד כקול הבוכה על מר גורלו בחיים; יש אשר יזמר מטוב לב איזה ‘פרוש’ צעיר, ויש אשר יאנח אנחה קורעת לב השומע.

יוסף עומד מאחורי הדלת, רוחו נפעמה ולבבו פג מאוד; במה נחשב הוא, נער בן שלוש־עשרה שנה, שלא הסכין עוד להעמיק חקר בדבר חכמים וחידותם ואין לו אלא מה שעיניו רואות? מה לו פה? היתנו לו פה מקום לשבתו? הראוי הוא, כדאי והגון לכך?

אז נפתחה הדלת מבפנים ואיש אחד התפרץ המסדרונה, אחריו רצים רוב אדם, והוא רץ כנדחף, והכול קוראים אליו:

– כּמוֹנָאי¹⁷! בעבורי! אל תשכח!

– הבא לי עוגה אחת בשתי אגורות.

– את רגליך תשבור, כמוֹנאי! עד מתי אחכה למעט תבשיל־גרשׂ¹⁸?

– כמוֹנאי! הבא לי חמאה בשלוש אגורות, אך לא חמאה סרוחה כאשר הבאת אתמול, זכוֹר!

– עד כמה פעמים ביקשתיך שוטה שבעולם, להביא לי את כותנותי מהכובסת, לך והביאן!

– מחט נחוץ לי מאוד, הא לך אגורה!

והאיש הכמוֹנאי רץ וייכשל במרוצתו ויקלל, ויחרף ויגדף וירוץ הלאה.

– מה זאת? – השתומם יוסף בהתגנבו אל הבית – מה כל החרדה?

ובבואו פנימה היה לבו חרד מאוד. הוא רואה המון רב עוסקים בתורה, כל ‘פרוש’ עומד לפני ‘עמוד’ עץ, ובצד כל ‘עמוד’ נקוּב חוֹר קטן, בו עומד נר דולק, הבית מלא אורה וחום מחניק, הוא בוש למוש ממקומו. אז צללה באוזניו, מתוך ההמולה, מנגינה משונה מאוד, והוא רואה איש גבה־קומה ודק־הבשר, זקנו השחור מגודל ועיניו שקערורות, אוחז ביד ימינו כף מנעול הדלת ובשמאלו ספר עב חתום, הוא מתנועע לכל רוח וייאנח אנחה מסלסלת:

– העני חייב, אַי! העני חייב! ובעל־הבית, נוּ! פ־, פטור!!

יוסף הניח את צקלונו על הספסל אל יד הפתח ויתכווץ גם הוא בפינה על הספסל. כל עצמותיו רעדו, שַרוול־ימינו נטף מים, בלבבו מועקה רבה: הנה המקום אשר אליו נשא את נפשו ימים רבים, הנה אלה המאושרים אשר מצאו פה מאוויי לבבם, הנה גם הוא פה, במקום אשר בחר מאז, אפס מי יודע את אשר יקרה לו במקום הזה? ‘פרושים’ אחדים עברו על פניו, זה בכה וזה בכה, הוא התבונן אל פניהם החיוורים, ובסתר לבבו קינא בם, והם לא השגיחו אליו מאומה, אין מהם יודע כי מדרך רחוקה בא, רגליו בצקות, תם כוחו, כל עוד נפשו בו; לשמע ‘הקיבוץ’ בא, נפשו חשקה בתורה, על כן עזב את אביו ואת אמו – ויגלה למקום־תורה.

ובשבתו בפינת בית־המדרש, עייף אין־אונים, נדהם ונפחד, זָכר את אמו האהובה, את דמעותיה אשר בכתה עליו בהיפרדו ממנה וימס בו לבבו וזרם דמעות היה נכון לשטוף את עיניו, אך הוא התאפק ברוב־כוח לבל תשטפנה דמעות מעיניו ולא ישמע בכי ואנקה פן יהיה לבוז….

ובית־המדרש מלא המון, כל ‘פרושים’ עוסקים בתורה בהתמדה רבה. שם עומד בפינה בחור צעיר נשען על ‘עמודו’ ולומד בעיון רב, קול דממה דקה יישמע מן הפינה ההיא וצל הבחור ינוֹע על הקיר; ושם מתווכחים ומתנגחים שני ‘חברים’ ברגש, זה אומר כן וזה אומר לא כן, האחד מביא ראיה לדעתו מדיוקא דלישנא¹⁹, והשני מוכיח ממקום אחר ששם בפירוש איתמר כדבריו, הפה ממלל; הגרון ניחר, העיניים קורצות והידיים שלוחות ומיטלטלות באוויר וכל הגו נוֹע ינוֹע; ובא השלישי להכריע ביניהם ונשא קול זעקה גדולה והכה באצבע צרדה באוויר מכה רבה, עד מהרה ירוץ דברו, עיניו מבהיקות ורצות בגלוֹתיהן, מפיו יז קצף, הוא מיישב במאמר כל מלה לפי דעתו העמוקה, אז יתלה את עצמו באיל גדול, ברש"י ז"ל, ומשתדל להראות באצבע כי לכל דבריו כיוון רש"י בשתי מלים: ‘לפי המסקנא’. אז נאלמו דומיה שני המתווכחים ויאספו אליהם את ידיהם, כי הפטיש הגדול פוצץ סלע המחלוקת ואיננו עוד, הכל אתי שפיר, וצל תוגה עבר על פניהם – וידמו. ושם, אל קיר המזרח, יושב איש נשוא־פנים וקורא מכתב והכרת פניו תענה בו, כי אך דברים טובים דברים נחומים יקרא. אצלו יושב חברו ומתאמץ לעייל חוט בקופא דמחטא²⁰ – ולא יוכל. לא רחוק מהם יושב איש בא־בימים, בעל פנים יבשים וזקן יורד על־פי מידותיו, ומורה באצבעו חמאה על פת לחם קטנה; עוד שפתיו נעות, עוד איזה הלכה שגורה בפיו ולבו אל פתו…

למראה הפת עם החמאה זכר יוסף, כי מאז הבוקר לא טעם מאומה ולבו פג בקרבו, אבל מרוב ליאוּת בכל איבריו לא נכסף לאכול, גם לא הרהיב עוז בנפשו לפתוח בבית־המדרש את שקו כאדם העושה בתוך ביתו.

– הם רשאים ולא אני! – החליט בנפשו.

ובעמקי הלב הרך התרוצץ רגש קנאה עזה.

– הם מאושרים, הם מסתופפים בבית־המדרש כתושבים ואנוכי גר. בחרף נפש באתי הלום ועתה חושש אני פן לא יכירני פה מקומי, ומדוע? מדוע לא יכירני פה מקומי? הטרם אדע ללמוד בלי עזרת מורה?…

הדלת נפתחה ברעש ואיזה איש משונה נדחק אל בית המדרש: קטן־הקומה ובריא־בשר, נעווה־עיניים, קווצותיו תלתלים צהובים, והוא לבוש מעיל צמר עב וקרוע וחבל עב יחגור על מותניו, ועל החבל חרוזות קדרות מלאות, כמחרוזת של דגים, ובלכתו תנועינה הקדרות ויישפך הנזיד על המעיל ועל הארץ; ידיו מלאות לחם, חמאה, גבינה, ביצים, שום ובצלים, מלח ופלפלין, גם תחת שתי אצילות ידיו יחזיק שתי קדרות מלאות.

בבואו אל הבית היתה פתאום מהומה ומבוכה בין תופשי התורה.

– הזן ומפרנס בא, רבותי! – קרא אחד הפרושים, ויעזבו איש־איש את ספרו וירוצו לקראתו ויסבוהו ויכתרוהו מכל עברים.

– למעני הבאת?

– ולמעני?

– איזה שלי?

– ושלי?

– ההבאת לי חמאה?

– ולי מחט?

– ואיה העוגה אשר ביקשתי?

– כותנותי אַין? מגושם! הטרם הבאת?

– כמוֹנאי! – ישמע קול מרחוק – גש נא הלום!

– ראש חמור! – יקרא קול שני – עד מתי אחכה?

והבחור הכמוֹנאי, הזן ומפרנס פרושי ‘קיבה’, כאשר כינוהו ליצני בית־המדרש, או ‘הנושא’ כאשר נקרא בפי הבריות, עומד ומתבונן בזעם אל לוחציו ומעַניו וינהוֹם כחיה נהם היוצא מן החוטם והגרון – ויעמוד בלי נוע עם כל הכבוּדה הרבה.

– מה אתה עומד, גולם?! – יזעקו נקבציו.

– אי, אי! – ייאנח הזן ומפרנס פרושי ‘קיבה’ – הניחו לי, אַל תלחצוני, אינני זוכר עוד מאומה, אינני יודע עוד איפה אני, אוי לי ואבוי לחיי!…

– תן לי מחט ואלך.

– ולי עוגה.

– ולי כותנות.

– ולי חמאה.

– ולי? כמוֹנאי! לי?

– ואנוכי אחכה?

– הלא הבטחת כי הפעם הזאת תביא לי, עם הארץ דאורייתא![²¹]

– קחו, גזלנים, מתחת הזרוע! – יזעק ה’נושא' מרה – מתחת הזרוע, רוצחים, קחו, הן אי־אפשר לי לפַתח את החבל, ידַי מלאות… את הקדרות מתחת הזרוע קחו, רעבתנים, ואחלק לכם הכל; תחת יד ימיני היא שלך, גשורי, ותחת השמאלית היא שלך, אלוני, קחו מהרה כי כבר נסלדה ידי באחת הקדרות… קחו!

אפס גם האלוני גם הגשורי אשר האיצו ב’נושא' האומלל לתת למו את ארוחתם הורידו את ראשם ויעמדו בלי נוֹע בהיוודע למו ‘המקום ההגון’ שנמצא שם תבשילם.

– מה ראית, אוויל משריש, להשכין כבוד את קדרתי במקום מטונף כזה? – זעק האחד מרה.

– ואנוכי? התמרמר השני – הכלב אני כי אוֹכל מן התבשיל ששרית בה כנף שיקוצים, שַרוול מעילך שרטפש²¹ מזיעה כירמולקתו של החזן הישן? האם אינני משלם לך שכרך למפרע, פרא אדם? אכוֹל בעצמך, סוס אין הבין, אכוֹל!

– ואנוכי הבטחתי לך חמש אגורות לשבוע, עודף של החמש־עשרה אגורות, שלא תשכין את קדרתי בחבל מאחוריך, וכמדומה לי שקדרתי תלויה לך עתה מאחור? – הלין השלישי.

– אוי ואבוי! – יהמה ‘הנושא’ – קחו מתחת הזרוע! מתחת הזרוע קחו! עוד מעט ואשליך את הקדרות על הארץ.

– השליכה! חמור גרם!

– השליכה! שד עיוור!

אז קרב אליו אחד מן המחכים למזון ויקח קדרה אחת מתחת לזרועו ויעמידה על הספסל, וכרגע היתה לו הרווחה, חיש מהרה הניח מידו את ‘התערובה’ הרבה ובידו הריקה הוציא בעצמו את הקדרה מתחת לזרועו השנייה. אז שלף בחריצות קדרה אחר קדרה מן החבל וימסרן ליד בעליהן, וימהרו אל מקומות משובותיהם עם טרפם בידם, ברגעים אחדים נמוג המחנה והלום, וה’נושא' לקח לו קדרות ריקות אחדות וימהר ללכת, וירוצו אחריו עוד הפעם ‘פרושים’ רעבים ויגערו בו ויכנוהו בכל מיני כינויי גנאי, וכל אחד מצַווה להביא לו כרגע את ארוחת הערב, כי עיפה נפשו לרעב, והוא רץ לפניהם ונאנח, מחרף ומגדף ומקלל את יומו.

ושני הפרושים, הגשורי והאלוֹני, עודם עומדים עצובים ומתבוננים אל מרק פיגולים בכליהם, ואחרי אשר נמלכו עם הרעב לקחו כל אחד את קדרתו וישובו למקומם.

יוסף חש איזו מבוכה בלבבו ובמוחו, ראה ולא ידע מה ראה, שמע ולא ידע מה שמע, מבטי עיניו יתעו בכל רחבי בית־המדרש ושתי אוזניו תצילנה מהמהומה הרבה ולא ידע את נפשו, והוא עייף ויגע, נפוג ונדכה; נדמה לו כי רגליו קודחות וכל עצמותיו שבורות, אין בהן מתוֹם, ומחשבות מקוטעות וקצוצות התרוצצו בלבבו, וינע לבבו ויהום מאד…

הוא שכב על הספסל; המנעלים לחצו את רגליו מאוד, בכל זאת לא חלצם, יען כי לא נשאוֹ לבו לשכב יחף בפינת בית־המדרש; ובשכבו על הספסל וראשו נשען על צקלונו חש איזה תענוג גדול, נדמה לו כי כאב רגליו הולך הלוך וחסר, כל גופו נהנה מהמנוחה הנעימה הזאת אחרי הטלטול הקשה; רק לבו לא נח מזעפו ותזנח משלום נפשו, הרהורים רעים זעזעו את הלב החרד: מה יהיה מחר? למחרתו? מדוע אין פונה אליו מכל תופשי התורה? ואל מי מהם יפנה?

– ומה לי ולהם? – ירגיע את נפשו – שם בפינה עומד ארגז מלא ספרים, ופה, אל הדלת, יש מקום פנוי, פה אשב ואלמוד יחידי, וכל הדבר הקשה אשאל את מי שיהיה, ולמה לי עוד?

– ומה אוֹכל – זע פתאום הלב ממחשבה חדשה – הגם לי יוּבא אוכל מן העיר?

ברגע ההוא נשמע מאחורי התנור, לא רחוק ממשכב יוסף, קול נוגה ינגן:

– כי הא דרב אדא בר מתנא! הוה קאזיל לבי רב! אמרה ליה דביתהו! אַי! דבי־ביתהו! ינוקי דידך מאי אעביד להו?! מאי – אעביד – להו? אמר לה, מי שלימו קורמי באגמי? אַי, נוּ! עוד הפעם! מי שלימו קורמי באגמי?!…²²

וקול הקורא את הדברים האלה שפל מאוד, והניגון מלא מרירות נפש נענה, ויוסף שומע בכל לב ונפש כל מלה ומלה היוצאת מסולסלת כאנחה נמשכה, שפך מרי־שיח, והוא שוכח כרגע את דאגתו ליום המחרת, ומחשבה אחרת נאה הימנה תקח את לבו:

– איזו מסכתא אלמוד?

– נחוץ לשנות את המסכתות שכבר למדתין – יחליט בנפשו והוא מרגיש איזו מנוחה שלמה בקרבו. עוד יתאמץ לחשבו דבר־מה, אבל המחשבות מתבלבלות, משתנות ובטלות אחת אחר אחת. נדמה לו כי הוא מביט עוד אל בית־המדרש, אפס לא יראה עוד פני העוסקים בתורה איש־איש על מקומו, כי אם הכול רצים ונדחפים, כל אחד קדרה מלאה תבשיל בידו, הם נדחפים אל הדלת, אך פרוש אחד, אשר משכמו ומעלה הוא גבוה מכל ה’פרושים', ולו זקן שחור ופיאות שחורות ועיניים שחורות, אוחז בחזקה כף המנעול ויצרח מרה מאוד; אז יתנהל גם הוא עם כל הקהל הקדוש הזה, והוא יודע בנפשו כי לכבוד הוא לו להתחבר עם אנשי־שם אלה, רק יצטער מאוד על כי תחסר הקדרה המלאה נזיד בידו. בידיים ריקות אך בלב מלא עונג ילך אחרי כל הקהל, והעדה הנכבדה, עדת היושבים לפני ה', תנגן בקול רם, וגם הוא מרהיב עוז בנפשו לנגן בדממה, והוא נהנה מניגונו – וטוב לו…

יוסף השמיע קול נחרה קלה בשנתו.

 

[ה]    🔗

בפקוֹח יוסף את עיניו בחצי הלילה היה כאיש נדהם ולא ידע ברגע הראשון היכן הוא; שוכב על ספסל צר אצל התנור, צקלון מראשותיו ונעליו ברגליו, ראשו כמטיל ברזל, לא יוכל להמישוֹ ממקומו, ורגליו כמו בסיד הוּשׂמו.

איפה אנוכי? – ישאל את נפשו במבוכה.

בבית שוררת דומיה עמוקה, נרות אחדים דולקים זעיר־שם זעיר־שם בחוֹרי ה’עמודים' ואורם יגיה פני הישנים מיוֹשב לפני העמודים; על הספסלים שוכבים סרוחים כהרוגים תופסי התורה, יד ימינם מראשותיהם, תחתם יוּצע שק או בגד בלה ומכסיהם בלוּיי סחבות, צר למו המקום לפשט את הידיים והרגליים והנן תלויות באוויר, ויש אשר ידיים בידיים תתלכדנה, רגליים ברגליים תגענה. אז יתעורר אחד מגיבורי התורה והחל לגמגם בשנתו ואסף אליו את ידו או את רגלו והתקפל על מקומו כחתול על גב החלון ושב להשמיע קול נחרו, ויש אשר באיזו פינה יתעורר אחד הישנים והתעטש ברוב כוח; לפני הספסלים על הארץ יתפלשו בעפר נעליים קרועים ומצררים, פוזמקאות קרועות ובלוּיי סחבות נותני ריח מעופש עד מחנק… מנורת־התמיד התלויה בסיפון בשרשרת־נחושת דקה, שסביבה יחנו כדור זבובי־קיץ, מפיצה אור כהה על פני המחנה הזה.

– אין זה כי אם בית־המדרש ב’קיבה' – נזכר יוסף.

לפני כיור הנחושת אל יד הדלת עומד ה’נושא', את מעילו העם פשט, רק מכנסי בד עם נקבים נקבים, חלולים חלולים ילבש, בשר כתפיו נראה מבעד לכותונתו העבה והמגואלה שכבר בלתה עליו; הוא שוטף במים את הקדרות ומגבן באלונטית מלוכלכת.

יוסף ניגש אליו ויקראהו בשם:

– כמוֹנאי!

– נוּ! מה? גם בלילה לא יתנו לי מנוחה! – התקצף ‘הנושא’ ולא הביט בפני הקורא אליו.

– חפץ אני לבקש ממך….

– לא אל ‘הגמרא’ שלך! – גער בו ולא שעה אליו – הניחה לי! הניחה! הכוח אבנים כוחי?

– אינני חפץ לבקש ממך מאומה – השתדל יוסף להניח את דעתו – אתה טעית….

– לא טעיתי! – נכנס ‘הנושא’ לתוך דברו – לא טעיתי מאומה, לא החלפתי היום את הארוחות, לא החלפתי.

– לא, לא טעית מאומה… אתמול באתי הנה…

– עוד נגע אחד! – התאונן ‘הנושא’ ויבט בפני הדובר בו.

– ומה לך פה? – שאלהו בלעג.

– חפץ אני ללמוד פה.

– מי? מי חפץ?

– אני. מה אתה חפץ לעשות פה?

– ללמוד.

– נוּ, נוּ, ‘פרוש’ חדש! הלא עודך נער!?

– כבר מלאו לי שלוש־עשרה שנה.

– ומה? כל הפרושים בזה הם ‘אנשים’, עח, חי, חי, פרוש חדש!

– אבל גם אני כבר למדתי הרבה.

– מה למדת? ‘חומש’ למדת? פה לומדים ‘גמרא’, ספרים עבים וגדולים לומדים פה!

– גמרא למדי, עם תוספות ומהרש"א![²⁴]

– מי?

– אני.

– מה – ‘אתה’?

– אני למדתי גמרא עם תוספות ומהרש"א.

– אי, אי! אך צחוק עשית לי! ושמעו ‘הפרושים’ וישחקו, ישחקו עד מאוד…

– על דיברתי! לא כיזבתי.

– ואיפה תישן? הביטה וראה איך ישנים ‘פרושים אמיתים’, הביטה! על ספסלים, בלי מצע, בלי מכסה, הם יכולים לישון כה, ואתה? הלא עודך נער!

– אתרגל במרוצת העת.

– ואיפה תאכל? הַ?

– אינני יודע.

– אל מי באת?

– אין לי פה קרוב ומוּדע.

– ומה תאכל?

– מי נותן לכל ‘הפרושים’ מזון ומחיה?

– הוּם! המה – דבר אחר ואתה – דבר אחר!

– מה?

– המה בחורים גדולים, להרבה מהם יש נשים, ואתה עודך נער!

– משום הכי? הבשביל שעודני צעיר לימים אי־אפשר לי ללמוד תורה?

– אינני יודע זאת, אך אני אומר לך כי לא תקוּבל פה.

– ומי הוא המקבל?

– ר' חיים המלמד, הוא לא יאבה ולא ישמע לך!

– ומי בוחן את ה’פרוש' לדעת אם ראוי הוא להתחשב ב’פרושים'?

– זאת אינני יודע.

– בוודאי יבחנם הרב.

– לא, לא! הרב בוודאי לא! הוא שונא לפרושים, לא יטפל במוֹ מאומה, לא יחפוץ לדעתם.

– מדוע?

– האנוכי יודע?

– ואיך תדע כי הרב שונא ‘לפרושים’?

– זה שמונה שנים אנוכי ‘נושא’ פה, עוד יותר משמונה שנים, לפני חג הפסח מלאו שמונה שנים לשבתי בזה ואני יודע הכול, הכל אני יודע.

– על כן אבקש ממך, עשה אתי חסד ופגע לי בהאיש חיים כי יספחני אל ה’פרושים'.

– לא יאבה… חיים המלמד לא יאבה… ואתה אומר כי למדת גמרא… גמרא למדת… אבקש אותו, גם אנוכי בעצמי אתן לך יום יום… יש לי שיוּרי הארוחות… יהיה די לשנינו די יהיה… אבקש את חיים המלמד ואוֹמר לו כי קרובי אתה, מעיר ‘כמוֹן’ אתה, בן־העיר שלי, אולי יעשה למעני, חס אני עליך, כי אוהב אני מאוד את הלומדים גמרא, זה שמונה שנים לשבתי בבית־המדרש הזה, עוד יותר משמונה שנים, ופה לומדים, אי, אַי! לומדים פה!

לבב יוסף נע משמחה רבה לשמע הדברים הטובים.

– אך טוב לב אתה, כמוֹנאי! – קרא בעליצות.

– החייט אני אם סנדלר? זה שמונה שנים לשבתי בבית־המדרש הזה, אני הייתי ‘נושא’ פה בשֶבת עוד פה ‘המתמיד הפוסטוּבי’, החייט אנוכי?….לך שכב וישנת עד עלות השחר, מחר נדע איך יפול דבר… אבל אתה לא ריציתני, למדת ‘גמרא’ גם מה שאמרת עוד…

– יבחנוני־נא.

– טוב, טוב! אני אבקש את חיים המלמד, גם אני בעצמי אדע מה לעשות… לך־נא! –

– בבקשה ממך, כמוֹנאי, קחה נא את צקלוני והטמינהו, כי אין כאן מקומו על הספסל.

– יהא מונח, אל תירא, גנבים פה אין… לך שכב!

עוד זמן רב לא יכול יוסף תת שנת לעיניו, מחשבות רבות עלו על לבבו ותזעזענה אותו וירחש וינוע, וכל המחשבות אשר התרוצצו בקרבו התלכדו לרעיון נאור אחד:

– הנה יש תקווה!

 

[ו]    🔗

חיים המלמד הוא איש כבן ארבעים שנה, בעל פנים חוּמים ומכוסים גומות קטנות עם גדולות אשר חפרה בם מחלת־אבעבועות בעודו נער, חוטמו קטן ועב, על השפה העליונה תצמחנה שערות אחדות בתוך הגומות, כשיבלים בודדות בארץ ערבה ושוּחה, גם סנטרו איננו מוכשר לצמיחת זקן, כי למרות עמל ידי חיים הממשמשות בו בכל שעה ומושכות בחזקה את השערות הבודדות אשר צמחו זעיר־שם זעיר־שם, עוד נשאר חלק עד היום הזה. עיניו… עיני חיים הן עיניים פשוטות, לא שחורות ולא לבנות, לא גדולות ולא קטנות, שתי עיניים – ותו לא. בגדיו הישנים נקיים תמיד, כל רבב לא נמצא עליהם, מנעליו מגוהצים ושלמים. הוא מתנהג בחסידות, הוא משכים לבוא לבית־הכנסת עם דמדומי חמה, ובעמדו אחורי הבמה, כאיש הבורח מן הכבוד, הוא אומר ‘תהלים’ דבר יום ביומו ולרגעים יתבונן אל התרגום הז’ארגוֹני, ובהיקבץ עשרת המתפללים ותיקין²³ יורד חיים לפני התיבה ואומר’קדיש דרבנן' מלה במלה ‘כמוֹנה מעות’, והולך לו את מקומו אחורי הבמה ומתפלל שם בכוונה; דיבורו תמיד בנחת, על פניו המבולעים שוכנת מנוחת־תוגה.

לפני שנים רבות בא בגפו ל’קיבה' ויואל לשבת בבית־המדרש ויהיה לתופש התורה, ובהיותו אז עוד צעיר לימים, לא חפץ אז להסתכן לפרוש ארובות ידיו לשחוֹת במים עמוקים, בים ‘התלמוד’, ויסתפק ב’אמירת תהלים' כל הימים, וישא חן וחסד לפני סוחר־סוסים אחד ויתן לו את בתו לאשה. ואם כי חותנו הבטיח לו ‘ארוחת־עולם’, לא נהנה חיים מן ההבטחה הזאת ימים רבים, כי חותנו לא האריך ימים, אחרי חתונת בתו היחידה שזכה להשיאה לתלמיד חכם, ובמותו פסק המן יום אחד, ויהי ר' חיים – למלמד דרדקי.

אז הוקיר את רגליו מבית־המדרש ויהי בודד בביתו הקטן, שירש מחותנו, ברחוב ה’ריחיים' אל יד הגשר; הבריות אמרו, כי בכל הלילות יאיר נר בחלונות בית חיים, ויש אשר הוסיפו לספר כי הוא עוסק בתורה כל הלילות; אז התפלאו רבים וכן שלמים על חיים כי בחר ללמד תינוקות ‘אלפא ביתא’ והתחלת קריאה, בעוד אשר ידו רב לו ללמד תורה לנערי ישראל; ואמנם כעבור שתי שנים העביר קול בעיר כי ‘לזמן’ הבא הוא מבקש נערים ללמדם ‘תנ"ך’, ובנקל נמצאו לו תלמידים הרבה. אז יתַנה תנאי עם אבות תלמידיו החדשים, כי ‘גמרא’ לא ילמד עד עת.

אז עשה אחד ה’פרושים' דירתו קבע בבית הקטן אשר ברחוב ‘הריחיים’ אל יד הגשר, ואור כהה היה נשקף בלילות ירחי מספר מחלונות הבית; אמרו כי חיים המלמד עוסק בתורה, הוא וה’פרוש' הלן בביתו יחדיו; אז יספר הטוחן, יהודי זקן וכפוף, כי הוא שומע לילה לילה נגינת שני הלומדים האלה עד אור הבוקר; אז ישובו יתפלאו בו אנשים ‘קיבה’ מדוע איננו חפץ ללמד ‘גמרא’ לתלמידיו, וחיים באחת: עוד יבוא יום!

אך היום ההוא לא בא, ה’פרוש' נוכח לדעת, כי אין מוח בקדקדו של תלמידו, ובאחד הלילות כשל כוח סבלו ויאמר לו:

– ר' חיים! טרחי בך בשמעתתא ולא מסתייע מילתא²⁴.

– אלמוד, איגע, אעמול בכל כוחי, יותר מכוחי – התנחן חיים.

– ‘שמעתתא צריכה צלותא’²⁵ יאמר חז"ל; עמד ה’פרוש' על דעתו – ואתה טרוד כל היום בפרנסתך הקשה; בספרי התנ"ך יש לך ידיעה מעטה, הפוך בהם בשעות הפנויות לך מעבודתך – ודי לך.

– אמרתי יש לי תקווה – נאנח חיים במרירות.

– העברת המועד, ר' חיים חביבי, אי־אפשר לך עתה, בשעה שיש לך ריחיים על צווארך, להחל ללמוד, אי־אפשר, ר' חיים חביבי, המוח איננו תופס, גם הדעה איננה צלוּלה עוד כדבעי.

– קווה קיוויתי – הוסיף חיים להאנח – כי הקב"ה ירחם עלי ויחנני דעת, אמוֹר אמרתי כי איגע בכל כוחי… אפס רואה אני… כן, המוח איננו תופס!

אז יספר חיים ל’פרוש' מעט מדברי ימיו, טרם יבוא ל’קיבה'. עד השנה השתים־עשרה היה עוזר לאביו ‘בעל העגלה’ ויסע אתו מדי שבת בשבתו עיר מגוּרוֹ מ. אל ג. עיר־הפלך, ובמוֹת אביו נתנתהו אמו לסנדלר ללמוד אומנות. בבית הסנדלר נשא כל יד עמל ולתלאה שלוש שנים וטרם ידע במלאכה עד־מה, כי אדון קשה היה לו, אשר התעמר בו ביד חזקה ויהי עושה כל מלאכה בבית מבוקר עד ערב, חוטב עצים ושואב מים, מטאטא את הבית וישפוך את סיר־הרחצה אל האשפה, ואת האומנות, אשר אליה נשא את נפשו, לא למד מאומה. פעם אחת, באחד ימי החורף, שלחהו אדונו להביא כד מים מן הבאר, הקרה היתה עזה מאוד והוא ערום ויחף, ויפול הכד מידו על הארץ ויישבר, אז הכהו הסנדלר מכה רבה ויחלק לו חבלים ברצועת־עור עבר וימרוט את שער ראשו בחימה שפוכה וישליכהוּ החוצה, מוּכה ופצוּע פצע וחבוּרה, מתבוסס בדמו. אז שם אל אמו כל עוד נשמה באפו; אך בבית האֵם האלמנה הענייה, כבד הרעב מאוד, ותצווהו לשוב אל אדונו ולהתענות תחת ידיו, והוא לא שמע לקולה, כי כבר כשל כוח סבלו לשאת מכאובים רבים יום־יום, ויחש מפלט לו אל אחת הערים הקרובות וישם מושבו בבית־המדרש כאחד מתופשי התורה. עד מהרה נמצאו לו שם גואלים אשר דאגו לו ויספיקו לו כל צרכיו – וירווח לו כמעט.

אז החל להתחמץ בו לבבו וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי. איזו יד נעלמה תופפה על לבבו יום ולילה וידווה מאוד. הוא בוש להביט בפני איש, כל העולם כולו חושך בעדו, נדמה היה לו כי הכרת פניו תענה בו כחשו ומעלו, כי מתחת יד מכהו, מבית הסנדלר, נס אל בית־המדרש, ובשבתו כל היום לפני ‘גמרא’ פתוחה יסובב בכחש את מיטיביו, נותני לחמו, כי הוא איננו יודע אף לקרוא בספר.

הוא לא יכול לשבת הרבה ימים בעיר אחת, פן יוודע כחשו ומעלו, ויהי נודד מעיר אל עיר ויקץ בחייו.

אז ניחם על אשר לא שמע לקול אמו לשוב אל מכהו ולהתענוֹת תחת ידו, ויהי נכון לשוב אל עיר מולדתו להתחנן לפני הסנדלר כי ישוב וירחמהו ויאספהו אל ביתו. אך בימים ההם התוודע אל אחד מחובשי בית־המדרש, בחור עני והוגה בתורה יומם ולילה ויגל לו את לבבו, והבחור העני ההוא לימדהו חינם אין כסף חמישה חומשי תורה. כשנה תמידה למד אותו, ומלבד עמלו בו להבינו כל דבר הקשה עוד היה עליו סתרה ומדברת רבים. אז נשפט ה' באש את העיר הקטנה ההיא ותהי למאכלת אש, מלמדוֹ להועיל נסע אז ולוֹזינה והוא הגיע הלום.

– היו ימים – כילה חיים את דברו – ואנוכי החילותי לקוות לגדולות, כי עוד יבוא יום ואנוכי אהיה ‘למדן’, אבל הסנדלר שהכני תמיד במקל חובלים על ראשי הוא בעוכרי כל ימי חיי… המוח איננו תופס עתה כלל.

מאז חדל האור הכהה להאיר בחלונות הבית הקטן ברחוב ‘הריחיים’ אל יד הגשר. הבריות אמרו כי חיים חש בראשו ואי־אפשר לו לעסוק בתורה, אשר על כן הוא סר וזעף מאוד. אז הוסיפו לספר כי נפלה תיגרה בינו ובין הפרוש שהיה לן בביתו, וחיים החל להתרועע את חובשי בית־המדרש, ובמרוצת העת היה לעוסק בצרכיהם כאדם העוסק בפרנסתו.

שנים רבות עברו מאז החל חיים לעסוק ברכי הפרושים באמונה, וכיום הזה הנהו רצוי ונכבד בעיני יושבי ‘קיבה’, ובסבבו שתי פעמים בשנה, בימי ניסן ותשרי, את בתי העיר לקבץ ‘ימים’ לחובשי בית־המדרש אין איש משיב את פניו ריקם, כל אחד מצוה לרשום בספר ‘דברי הימים’ את נדבת לבו: יום או יומיים. אז יחלק חיים את מספּר ימיו לחובשי בית־המדרש, לפי ראות עיניו, את אשר יקרב – יקרב והיה מספּר ‘ימיו’ מלא, ואת אשר ירחק – ירוחק והיה גזוּל כל ‘הימים’ – ואין מושיע. אמנם יש אשר רוח חכמי בית־המדרש לא היתה נוח ממעשים רבים שנתנו מקום לחשד, אבל צדקת חיים כנוגה יצאה. אך ‘חולשה’ אחת יש לו והוא לא יתאמץ להסתירה: הוא נושא פנים לנשוּא ונקלה בעיניו רווק.

– ריחיים על צווארו! – הוא עונה תמיד בשמעוֹ את תלונת תופשי התורה השרויים עוד בלי ברכה בהטותו את דינם, ונשוּא אחד מחדש בא ומיד מלאו ימיו – אשה יש לו, ונפשו חשקה בתורה, התבינו? המוח איננו תופס… מוח הנשוּא טרוד יותר ושמעתתא צריכה צלותא… נחוץ להקל את עוּלו, להמעיט את טרדתו, ואתם מה? ציפורי דרוֹר…

זהו חיים המלמד, ‘גיבור־היום’ ב’קיבה'.

הנה הוא עומד אצל הבמה ומקפל את טליתו וכורך את הרצועות על תפיליו. סביבו עומדים ‘פרושים’ אחדים ומשיחים ‘מעניינא דיומא’.

– ר' חיים! – מתאונן אחד בעיצבון – מוחל אני לך את ה’יום' השלישי שנתת לי, איננו שווה פרוטה אחת. לסעודת־הצהרים שולחים לי מעט תבשיל־גרשׂ, שבקושי גדול אני מוצא בו שניים־שלושה תפוחי־אדמה נרקבים, ובפת לחם יבש ניקודים שאיננו ראוי אף לאכילת כלב, והנני רעב כל היום.

– תן לי את ‘היום’ הזה – התחנן השני – מה שלדידך הוה מומא לדידי לא הוה מומא, טוב מעט מאפס. לך מצוּיה הפרוטה בכיס ואנוכי נהרג על פחות משווה פרוטה.

– אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה – נאנח השלישי.

– ומה אעשה אפוא לכם? – הצטדק חיים – הן לא אוּכל לצווֹת על נותני הארוחה מה לתת.

ברגע ההוא ניגש הכמוֹנאי אל החבורה ויפן אל חיים:

– בקשה לי אליך, ר' חיים!

– מה?

– אל נא באפך, ר' חיים, חפץ אני לבקש ממך… למעני תעשה זאת, למעני…

– מה בקשתך? הגד בלשון קצרה!

– זה יותר משמונה שנים אני עובד ל’פרושים' בכל כוחי, בקיץ ובחורף, יומם ולילה….

– ומה הנך חפץ? – נכנס חיים לתוך דברוֹ.

– בוודאי הוא חפץ כי נוסיף לו על שכרו – ענה אחד הפרושים.

– לא! – קרא הכמוֹנאי – לא זאת אני מבקש, הלוואי שישלמו לי כל ה’פרושים' את עשר האגורות לשבוע, יותר אינני שואל.

– ומה הנך שואל מאתי?

– הביטה־נא, ר' חיים, שמה! – ענה הכמוֹנאי בקול תחנונים, ויוֹר באצבעו על הספסל הקטן שאֶל יד הדלת – הנער הלומד שם הוא… הוא למד ‘גמרא’ הרבה, הוא למד עוד ספרים…

שחוק אדיר התפרץ מפי החבורה, ואחד הפרושים קרא בלעג:

– הגם הכמוֹנאי במסכימים?²⁶

– הוא קרוב לי – הוסיף הכמוֹנאי מבלי שים לב לצחוק ה’פרושים' – בן עירי…

– הגם זאת זכות היא לו? קרא הפרוש המתלוצץ.

– מרחוק בא הנה, ברגליים בא…

– הלא קרובה היא העיר ‘כמוֹנא’! – התפלאו כולם.

הכמוֹנאי נבוך רגעי מספר, אז הוסיף להתחנן:

– ואם איננו בן־עירי, אבל קרובי הוא, אתמול בא הלום, ואין לו כל מכיר וקרוב…

– הלא אתה פה! – קראו השומעים בצחוק גדול.

– אמת הדבר – ענה הכמוֹנאי שלא עלה לו השקר יפה –, אני כאן… אמת הדבר, אבל מה אני? גבר לא יוּצלח ‘נושא’ אומלל, מה אעשה לו? והוא בן עניים מרודים, אביו הוא ‘למדן’ מפורסם בעירנו, ויש לו מהלכים בבית הרב שלנו..

– אַי, אַי! – נאנח הכמוֹנאי בקצפו על פיו שהטעהו זה כמה – תנו לי לדבר… מה תלעגו לי? הגנבתי מאומה? לא גנבתי ולא עשיתי כל עוול, אני מבקש בעד הנער ההוא לתת לו ‘ימים’ אחדים וישב פה ולמד.

הכמוֹנאי מחה בשרוולו את טיפות הזיעה אשר נזלו ממצחו על פניו.

– היצאת מדעתך, כמוֹנאי? – קרא חיים בחרי־אף – המשוגע הנך?

– אל־נא באפך, ר' חיים! – התחנן ה’נושא' – חס אני על הנער, מרחוק בא, ‘גמרא’ למד…

– והוא צריך לשבת ב’קיבה' דווקא?! – קרא אחד הפרושים.

– לך לך, כמוֹנאי! – התקצף חיים – ואל תשעה בדברי הבל!

– למעני, ר' חיים, – הוסיף הכמוֹנאי להתחנן – שמונה שנים אני עובד פה…

– הן ‘בזיון’ הוא לכל עדת הפרושים כי יחד עם ‘נער’ בקהלם.

– אבל הוא למד כאחד הגדולים, גמרא למד, ולא גמרא בלבד כי אם עוד ‘לימודים’…

– מי הגיד לך?

– הוא בעצמו!

הפרושים שחקו בכל פה וילכו איש למקומו, והכמוֹנאי רץ מהרה אל הנער יוסף ויקראהו ויעמידהו לפני חיים.

– הנה הוא, בן־עירי, קרובי, גמרא למד…

יוסף עמד מַשמים ומרעיד כנאשם לפני כס המשפט.

– אי מזה אתה? – שאלהו חיים.

– מכפר ‘לידניציאן’.

– מכפר? –

– כן.

– ומאיזו ‘סביבה’?

– לא רחוק מעיר ‘זאב’.

– מה?! מה שם העיר?

– ‘זאב’.

– לא שמעתי עד היום את שמעה.

– בה יושב על כיסא הרבנות מי שהיה ראש הישיבה בעיר .N.

– ומה הביאך הלום?

– נפשי חשקה בתורה.

– החסרת ערים קטנות ה’סביבה' ההיא, כי כתוֹת את רגליך לבוא הנה?

– ‘היה גולה למקום תורה’ יאמרו חז"ל.

– מה למדת?

– גמרא עם תוספות ומהרש"א.

– כן, כן – נתן הכמוֹנאי תוקף לדברי יוסף – כל זה למד!

– יבחן נא, ר' חיים, אותי – דוֹבב יוסף בדממה.

ופני חיים לבשו קדרוּת ויבט בעיניים תועות אל פני הנער הצעיר; באותה שעה עלו זכרונות רעים לפני חיים ויחם לבבו מאוד.

– צר לי מאוד – דיבר רכות – כי אינני יכול ואינני רשאי לעשות למענך מאומה, יען כי פה אין מקום כלל לנערים צעירים מאז ומעולם.

– אטו בקשישותא תליא מילתא?²⁷

– יש טעם בדבר – ענה חיים – לנער יודע תורה אך טוב לשבת בעיר קטנה אחרת, ארוחתו טובה ובית־המדרש איננו מלא המון כבמקום הזה; לנישואים או גם לבחורים גדולים טוב פת חרבה הנשלחת לו לבית־המדרש, ובלבד שלא יצטרך להשחיר את פניו לאכול על שולחן אחרים. פה יביא לו ה’כמוֹנאי' הזה את הארוחה הדלה והוא אוֹכלה במנוחה, והדבר הזה רב ערכוֹ לאיש בעל אשה או לבחוּר אשר שקנו צמח, שאי־אפשר לו להתבזוֹת הרבה, אבל נער צעיר כמוך איננו צריך עוד לבוש ללכת אל בית איש יומו, וטוב לו לשבת בעיר קטנה אחרת ולעסוק בתורה כאוות נפשך. האין זאת?

– אי־אפשר ללמוד בשקידה בבית־מדרש ריק מאדם כל היום.

– מדוע?

– המנוחה היתרה תפיל תרדמה על היושב יחידי בבית־המדרש כל היום.

– ומה אעשה לך ואנוכי אינני יכול לשנות מנהג שכבר נהוג פה?

למעני, למעני עשה זאת, ר' חיים! – קרא הכמוֹנאי בקול בוכים – שמונה שנים אני עובד פה, עוד יותר משמונה שנים…

– למענך, למענך! – לעג לו חיים – האומנם קרוב הוא לך הנער הזה? הוי, דובר שקרים!

– כן, ר' חיים! – התנצל הכמוֹנאי הנכלם ונטפי זיעה כיסו את פניו – יכול היות כי קרוב הוא לי, יכול היות… בוודאי אינני יודע, אך מצטער אני עליו, מרחוק בא, ברגליים בא הלום, הוא למד… גמרא עם… עם עוד לימודים….

– אני אלמוד בהתמדה רבה, יום ולילה אלמוד – לחשו שפתי הנער – נפשי חשקה בתורה, ואבי שלחני הנה, הוא חפץ שאלמוד פה….

עיני הנער ירדו דמעות ואוֹדם קל צבע את לחייו הרזות.

ידי חיים משכו בחזקה את השערות הבודדות בסנטרו, שפתיו התנועעו ויבט בעיצבון רגעי מספר אל פני הנער הדובר בו.

– עוד תמול באת – אמר בקול רועד – עוד לא עשיתי סדרים, פרושים רבים נוספו בזמן הזה ועוד לא מלאו ימי. חכה ימים אחדים – ונראה.

– טוב! – קרא הכמוֹנאי בעליצות.

– היש לך מעט כסף? – שאל חיים.

– לא! – קפץ הכמוֹנאי וענה – אף פרוטה אחת אין לו.

– יש לי שקל כסף שלם גם מעות קימעה יש לי – הודה יוסף.

– ואנוכי לא ידעתי! – התנצל הכמונאי ופניו האדימו כתולע.

 

[ז]    🔗

בדד יושב הנער יוסף על הספסל הקטן על יד הדלת ועוסק בתורה בשקידה רבה, לא יזעק ולא ירים קולו, בדממה דקה ילמוד את פרקו מבוקר עד אשמורה בלילה, לא ימוּש ממקומו ולא יביט אל סביביו, כמו כל העולם נתקפל אל תוך אֵמת עמדות האחת, ומחוץ לאמה גמוּדה²⁸ – מדבר שממה. חיים המלמד עשה לפני משורת המנהג ב’קיבה' ויחזה לו שלושת ‘ימי’ חול, מלבד יום השבת שלא התענה עוד מאז ומעולם כל גר, עני ואביון במושב בני ישראל, ובחצי ‘ימיו’²⁹ עזבהו; כי בעת ההיא נתמלא בית־המדרש ב’קיבה' לומדי תורה שבאו מקרוב ומרחוק ומספר ‘הימים’ חצצוּ, עד כי גם אֵילי ה’פרושים', שגם זכות אשה עמדה להם, לא השיגו לחם חוקם לכל ימי השבוע.

ונפש הכמוֹנאי דבקה לאהבה אותו ויהיה עמו בצרה, ולבו התמרמר מאוד בכל פעם ראוֹתו את הארוחה הרעה ששולחים לא על ידו.

– א־ללי לי! – היה נאנח אל נפשו בלכתו ברחוב וידיו מלאות כל מיני מכלת וקדרות מלאות חרוזות בחגורתו – איך לא יבוֹשוּ בושת האנשים הרעים האלה לתת לנער חלש כזה, הלומד כל היום בלי הפסק, ארוחה דלה כזו? מה יש פה – מה?

אז יעמוד רגע ויתבונן אל אחת הקדרות התלויה לו מלפניו ומניעה הנה והנה, ינוּד בראשו ופניו יפלו מאוד.

– מה יש פה? – יוסף לדבר אל נפשו ויעווה פניו – מעט מים עכורים! ומה עוד? פת לחם קיבר! ומה יאכל? אוי לי ו’אוֹי לשנותי', מה יאכל? והוא לומד, גמרא הוא לומד, כאיש גדול, הכול רואים כי גמרא הוא לומד, ועודנו נער…

אז ילך לו הלאה ושפתותיו נעות, עודנו מדבר דבר־מה ופניו מפיקים עצבון נפשו.

ובשלושת ‘הימים’ שלא היו ליוסף אף ‘מים עכורים ופת קיבר’ היה נאנח הכמוֹנאי מבוקר עד ערב, ויתאונן ויחרף ויגדף את כל הפרושים ופניו רעמו מאוד, אז לא ידע את נפשו ואת המלאכה אשר הוא עושה וימעל בשליחותו כמה פעמים ביום.

– פרא אדם! – יקרא אליו אחד הפרושים בחרי־אף – הלא שלחתיך לקנות לי חמאה ותביא לי דג־מלוח! הערלה אוזנך משמוע?

– ודג מלוח לא טוב למאכל? – יתמרמר הכמוֹנאי אף הוא במענהו – הלוואי שהיה ל’הנער' דג־מלוח!

– ומה לי ול’נער'? אנוכי איננו אוכל מעולם דג־מלוח!

– ‘יחסן’ גדול! – ירעם פנים הכמוֹנאי – זה ירעב וזה בוחר לו דווקא מאכל־תאוה!

– אבל הלא בכספי אני יכול לקנות מה שאני חפץ גולם! – יקרא הפרוש.

– ומה כל הזעקה? – יענה אז פתאום רכות – שכחתי! הגנבתי מאומה כי תריע עלי כעל גנב? הן לא גנבתי, רק שכחתי!

– ומה אפוא אוֹכל?

– תן לי חמש אגורות אחרות ואביא חמאה.

– ואת הדג המלוח?

– אני אקנהו ממך!

– מה תתן?

– מחירו חמש אגורות ואני אתן לך שלוש.

– תן.

– ואתה חייב לי יותר משלוש אגורות, ארבעים אגורות אתה חייב לי, זה ירח תמים לא נתת לי אף פרוטה אחת.

– קח ולך! ואל תרבה שיחה…

הכמוֹנאי יחטוף את הדג המלוח בזנבו וירוץ, ובעברו לפני הפתח יתקרב אל יוסף ויצהל קולו:

– דג־מלוח טוב, מחירו שתי אגורות, קח־נא!

– טוב מאד! – ישמח הנער וישתמש בכיסו למצוא שם את שתי האגורות, אך הכמונאי כבר חמק עבר ויצא את הבית. בעוד רגעי מספר ישוב וימהר לעבור על פני יוסף שלא יראנו ויקרב אל הפרוש שאיננו אוכל ‘דג־מלוח’ ויגיש לו מעט חמאה בפיסת נייר.

– אל תקצוף עלי – יחנן קולו של הפרוש – כי בשביל טעותי הוצאת עשר אגורות בפעם אחת. ה' רצה כי אטעה והוא יעץ אותי לקנות ממך… הכל בידי שמים…

– הא, הא! – יחשק הפרוש – המכמונאי מדבר גבוה־גבוהה! לך לך, שוטה!

הכמוֹנאי היה ניזון משיירי הארוחות, אם הפרוש אכל וישבע ויוֹתר בקדרתו, או פשפש ומצא בתבשילו איזה דבר מוקצה מחמת מיאוס – אכלוֹ הכמוֹנאי לתיאבון, ואת השיורים האלה אמר בחפץ לב לחלוק עם יוסף; אך לדאבן נפשו ראה ויווכח כי נפש הנער תקוּץ במאכלי תועבה, וטוב לו פת חרבה מהתגאל במרק פיגולים, או שנטף מן הפה, ויתפרנס בפרוטות האחדות שנתן לו חיים המלמד מכיסו מדי שבוע; הוא יביא ליטרה לחם עם נתח דג מלוח או מעט חמאה – ודי לו ליום, והיה כזה יום מחר ומחרתו.

עברו שבועות אחדים ואין איש מתבונן על פני הנער כי הלכו הלוך ודלים, לחייו שוּפו ועיניו השחורות והגדולות העמיקו שבת בגולותיהן – ויהי רק זוועה למראה־עיניים.

– דבר סתר לי אליך, כמוֹנאי! – אמר פעם אחת ל’נושא'.

– מה?

– שב־נא אצלי ואלחוש לך.

– לא נאה שבת ה’פרוש' ו’נושא הארוחות' יחד.

– לא נאה שבת ה’פורש' ו’נושא הארוחות' יחד.

– שב־נא פה, אצלי, ואל תשעה בדברי שוא, דבר סתר לי אליך!

– אתה פרוש, לומד גמרא, ואני הדיוט, מוח גס – קרא הכמוֹנאי.

– ‘גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים’ יאמרו חז"ל וראשית חכמה יראת ה' יאמר דוד המלך – הסביר יוסף לכמוֹנאי בתרגמו כל מלה ומלה – נמצא כי הנהנה מיגיע כפו גדול יותר מתופש התורה…

אך הכמוֹנאי גחין³⁰ לו ויאמר: מה?

– זה שלושה שבועות – לחש לו יוסף – לא החלפתי את כותונתי, ארבע כותנות יש לי…

– ומדוע לא הגדת לי עד היום? – קצף הכמוֹנאי – מדוע לא הגדת? יום־יום אני הולך לכובסת, יום־יום אני נושא ‘מדי־בד שחורים’, ואנוכי לא ידעתי, טרוד אני, בעיניך תראה את עבודתי הקשה…

– אבל – נאנח הנער בדממה – אין – לי – לשלם–

– ואנוכי איפה? איפה אנוכי? – התמרמר הכמונאי.

– אל־נא תצעק פן ישמעו הפרושים…

– וממי אפחד? – התקצף הכמוֹנאי עוד יותר – מדוע לא הגדת לי עד היום? למה ייגרע חלקי בתוך כל עניי העיר – למה? הנה קלמן החייט, אשתו חולה והוא עני מדוכא, ונותן הוא מפיתו ל’פרוש', וברוך הנגר? האיש היושב בכל שבת פה, אל יד התנור, גבה הקומה ועטוף בטלית קרועה לקרעים רבים, זהו ברוך הנגר, ולברוך זה שבעה ילדים, והוא עמל כל היום בעבודה קשה, ופרנסתו בוודאי מצומצמת, אני בא אל ביתו בכל יום שלישי ואני רואה את העניות אשר בביתו, בכל זאת מהנה הוא תלמיד חכמים, ואנוכי מה? למה אגרע?

– אינך לוקח ממני שכר טרחתך לי.

– ומה? הזו צדקה? הלא שישים ‘פרושים’ יש פה, ולוּ נתן לי כל אחד עשרת האגורות לשבוע כי עתה העשרתי!…

– הנך לובש בגדים בלים וקרועים…

– ומה? אין בכך כלום! האומנם תחשוב כי אין לי כל כסף?

– ואם יש לך מה לי ולכספך?

– יש לי, יש! – קרא הכמוֹנאי בגאווה – לימי החורף אעשה לי בגד־חם חדש ומנעלים חדשים. כסף יש, הודות לאֵל!….

– כמונאי, שמעה לי – נכנס יוסף לתוך דבריו בראותו כי ירבה שיחה – יש אתי טבעת זהב אמי נתנה לי ביום היפרדי ממנה…

– זהב?! – השתומם הכמוֹנאי למשמע אוזניו.

– ביום לכתי מבית אבותי – הוסיף יוסף לספּר בקול דממה – נתנה לי אמי את טבעתה למכרה בשעת הדחק.

– של מי היא הטבעת? גמגם הכמוֹנאי בהיותו עוד נבהל לשמע ‘טבעת זהב’.

– היא היתה שׂוּמה על אצבע ידי ימין אמי תמיד.

– ובכן?

– וביום לכתי מבית אבותי לא היה למו כסף, זולתי מעט מאוד, ותתן לי אמי את טבעתה…

– עתה יודע אני! – נאנח הכמוֹנאי בכבדות.

– בכיסי אין פרוטה, ואנוכי עייף ורעב, גם נחוץ יהיה לשלם שכר כבוּס כותנותי, ואנוס אני למכור את הטבעת, אבל למי אמכור? מי יקננה? אתה אולי תמכרנה….

– תננה לי! – השפיל הכמונאי את קולו מאוד.

– יוסף הוציא מצלחתו³¹ טבעת־זהב קטנה, דקה ונבוּבה ויגישה לכמוֹנאי.

– את הכותנות תנה לי – האיץ בו הכמונאי – תנה את הכותנות – ואלך.

וילכו שניהם לעליית־קיר בית־המדרש, ששם היו מונחים בגדי ה’פרושים'.

וכשוּב יוסף אל מקומו עמד דומם, נשען בשתי ידיו הדקות על ספרו הפתוח, לא נאנח ולא התנודד, מבטי עיניו אל ספרו כוֹננוּ אך לא יראה בו מאומה; תמונות אחרות הוא רואה, תמונת אביו ואמו, זיכרון יום היפרדו מהם, זיכרון כל המוֹצאות אותו מאז עד היום, והלב הרך הומה, ירחש ויכאב מאוד…

– לוּ ידעה האֵם את כל אשר אני נושא… גם לבי דווה…

אז יתחזק להניס מלבבו את הרהורים הרעים המבטלים אותו מלמודו וישפל לראות בספר אשר לפניו וימצא את העניין שקאי בו:

– תנו רבנן!…

ותפלנה שתי טיפות דימעה על הספר ואחריהן זרמו ושטפו דמעות תמרורים מאין הפוגות. קולו הרך והשפל נחבא, הוא חש מחנק בגרונו, לחץ נורא בלבבו הכואב, והוא עייף, נקשה ורעב…

– תנו רבנן…

והתנור הגדול נוֹע ינוע לפני עיני הנער, והגמרא הפתוחה תזוע הנה והנה, השוּרות מפזזוֹת ומכרכרות, מתערבות זו בזו ופורחות באוויר, ואז נדמה לנער, כי כל הבית הגדול סובב־סובב הולך לעיניו, הנה עוברים החלונות לפניו זה אחר זה והפרושים בתוכם, אוזניו תצילנה לקול המון בבית, אז יחוּש כי רפתה רוחו מאוד ולבו פג, ברכיו כושלות ואי־אפשר לו לעמוד על רגליו. הוא מתאמץ לצעוד צעד אחד אל הספסל ולצנוח עליו – ויפול ארצה!…

לקול נפלוֹ חרדו אליו הפרושים מכל קצוֹת בית־המדרש וישאוהו על כפיים וישכיבוהו על הבמה ויקראו אליו בחזקה ויזעזעוהו, ותיפול חרדת אלוהים על חובשי בית־המדרש ויקראו איש אל רעהו ויזעקו ויילילו ותהי מבוכה רבה.

ברגע ההוא בא הכמוֹנאי אל הבית עם חגורת־קדרות מסביב למותניו וידיו מלאות כל מיני מזונות, ויעמוד רגע אל יד הפתח לדעת מדוע קול הבית הומה. אז ניגש אל הפינה אשר יוסף היה עומד שם לתת לו את קדרתו, וירא והנה כובע יוסף מונח על הארץ ואצלו הגמרא פתוח…

– יוסף!! – קרא בקול קורע לב – אוי לי! יוסף!…

בקפיצה אחת מיהר אל הבמה,ובקפצו התנדדו הקדרות החרוּזות בחגרותו נדנוד חזק ותךְ אשה את רעוּתה – ותשברנה לרסיסים, רק חדודי חרש³² נשארו תלויים באוזניהם בחגורה, ויישפך התבשיל על הארץ ועל בגדיו – והוא לא שׂם לב. באומץ ידיו עשה לו דרך בתוך ההמון הרב וישלח את ידיו ויחזק בנער וישאהו החוצה.

– מים!! – קרא ביללה – מים הביאו, גזלנים, מים, מהרה, רוצחים!!… נורא היה מראהו בשאתו את הנער על שכמו, פניו היו אדומים כדם, עיניו רבוּ זיקי אש פלדוֹת, מעילו העב שספג כל מיני תבשיל טפטף טיפות־טיפות על הארץ, שברי הקדרות שהיו תלויים באוזניהם בחגורתו צלצלו בלכתו, והוא צועד בזעם על תפוחי־אדמה, פתּי בצק ונתחי בשר המושלכים על הארץ….

אז מיהרו לקרוא לחוֹבש יהודי וימהר לבוא וימצא את הנער יושב על הארץ במסדרון בית־המדרש, פנים לבנים כסיד, עיני הגדולות תועות בגולותיהן³³ וכל בדי עורו יזועו מקרה, והכמוֹנאי רוחץ את ראשו במים קרים וצועק בקול ניחר, מבלי הבט אל ההמון הרב העומד סביבו:

– מה היה פה? מ־ה־ה? מי עשה זאת לו? – מי?!

ובגשת החובש ויבקש את הכמוֹנאי לסוּר מעט מן החולה הביט אליו רגע אחד במבוכה ויעמוד על רגליו – וייאנח במרירות.

– מדוע הוא סובל ככה? – נאנח דומם – מדוע? ומה היה לו?…

– עיפה נפשו – אמר החובש אל הפורשים העומדים ומחכים למוֹצא פיו – הוא נער רך ורפה־כוח, וקשה לו אווירא דבית־המדרש כל היום… ואולי לא אכל עוד היום…

– ומה הוא אוכל? זעק הכמוֹנאי מרה – אולי לא אכל עוד היום! בוודאי לא אכל עוד! ואתמול? מה אכל אתמול? שונאי יאכלו יום־יום מה שאכל הוא גם היום גם תמול גם כל הימים….

– אי מזה הנער? – שאל החובש את אחד הפרושים שעמד על ידו.

– אז הביט הפרוש אל רעהו, ורעהו פנה אל חברו, וחברו הביט אל פרוש אחר, והביטו זה אל זה – ואיש מהם לא ידע ענוֹת נכחה, אחרי כי לא שמוּ אליו לב כלל עד היום הזה.

– מרחוק בא! – צרח הכמוֹנאי מר – ברגליים בא, חפץ הוא ללמוד, והוא למד פה יומם ולילה, גמרא למד…

– אקחנו אל ביתי – הפסיק החובש את זעקת הכמוֹנאי – ואקרא אליו את הרופא.

הכמוֹנאי חפץ לשאת את הנער על שכמו, אף יוסף אמר בשפה רפה:

– אלך ברגלי.

 

[ח]    🔗

ערב.

בכפר ‘לידניציאן’ שקט ומנוחה שלמה, האיכרים ישנוּ את שנתם המתוקה לעובד עבודה המחייה את בעליה; היער עומד דומם, כגיבור תפוּש ברוב שרעפיו בקרבו, מי הנהר ‘רוֹס’ יזרמו בדממה דקה, רק הצפרדעים מקרקרות בכוח שם בשלוּלית אשר באחוּ אצל הכפר.

בבית אברהם המוזג אור כהה, מנורת־הפחים הקטנה העומדת על השולחן מעלה עשן כלשהו ואוֹרה הוּעם מאוד; אברהם יושב אל השולחן והוגה בספר, את זקנו השחור הביא אל פיו וילעוס את השערות בשיניים, את ראשו יניד מלמעלה למטה ויקמוט את מצחו, אך שפתיו אינן נעות וקולו לא יישמע, רק לפעמים ייאנח אנחה קלה….

ובפינת הבית יושבת גיטל ואורגת פוזמק בארבעת חוטי ברזל, אצבעותיה מהירות במלאכה, אך יש אשר תרפינה ותשפלנה ועמדו חוטי הברזל מנוֹע ויצנח הפוזמק על חיקה, אז תשוב ותתעורר ותוסיף לעשות במלאכה במהירות נפלאה; דומיה שלמה בבית, אך לא דומיה שאננה, לא שלוות השקט, כי אם איזו דומיית בכיה עצורה ברוב כוח, דומיה הכבדה לאוזן מזעקה מר… ופני גיטל נוּגים וחיוורים מאוד, עיניה שקערורות ואדמדמות מדמעות, היא מבטת לפניה בחשכת החדר וידיה היבשות והרזות עושות במלאכה…

היא נפחדה פתאום לאנחת אברהם המרה:

– אַי, ריבונו של עולם! ‘לא אהיה חוֹבש, לא אהיה מחוֹבשי עצמם בבית־המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה’… אי! אין־לחם־ואין־שמלה! שאין בידי לא מקרא… עוד הפעם! לא־אהיה־חובש!….³⁴

ופתאום פסק את דיבורו וישתוק רגעי מספר, אז יפנה אל גיטל והביט בה בעיצבון:

– הגם היום לא נקבל איגרת ממנו? – שאל בדממה.

– יוסף שלי, ציפורי הנודדת, בני יחידי! – יבבה גיטל דומם, דומם, והאצבעות הרזות עמדו מהתנוֹעע וידיה עם הפוזמק צנחו על חיקה – בני, בני, נשמתי הכשרה…

– פיליפּ עוד לא שב מן העיר – ניחם אותה אברהם – אני ביקשתי אותו ללכת אל בי־הדואר.

– שמונה שבועות עברו – נאנחה האֵם הנוּגה מבלי שמוע לתנחומי אישה – שמונה שבועות חושך, עקת־לב ודאבון נפש, הה, אֵל רחום! אך אתה יודע מה היה לבני יחידי!…

– הרפי־נא, אשתי, מתוּגה – חנן אברהם קולו – היי בטוחה כי לא אוּנתה לו כל רעה חלילה. הוא הלך בדרך טובים, הוא גלה למקום תורה, ואם לא כתב עד היום…. הוּם!….

קולו רעד מאוד והחל לגמגם כשיכור.

– אם לא כתב עד היום – הוסיף לדבר בהשפילו את עיניו אל הספר אשר לפני – אות הוא… אות הוא… הוּך!… המנורה מעשנת מאוד, אי־אפשר לדבר, העשן חודר אל הגרון… השקטי־נא, אשתי, שלום לנער באשר הוא שם, אני אלך אל פיליפּ, אולי הביא מכתב, ואם לא הביא… אם לא הביא גם היום…

אברהם קם על רגליו ויעמוד רגעי מספר תפוס במחשבותיו.

– כן! – קרא פתאום – שכחתי להגיד לך: הן יש אשר יאבדו מכתבים בדרך, הכל יודעים כי לפעמים יאבדו מכתבים בדרך… היי שלווה, אשתי…

הוא יצא מן הבית.

גיטל השליכה על השולחן את הפוזמק עם חוטי הברזל, ותמהר אל החדר השני ותתנפּל על מיטתה ותשלב את ידיה על ראשה ותבך מרה:

– בני יחידי, אייך? אייך בני, נשמת אפי?…

הדלת נפתחה בשאון ואברהם התפרץ הביתה ויקרא בקול משוֹש:

– יש אשתי, יש! איגרת יש, מיוסף! מכתב חתום…

גיטל שכחה למחוֹת את הדמעות מעל פניה, כאשר הסכינה לעשות תמיד, לבלי הדאיב את נפש אישה, ותמהר אל השולחן ותחטוף את האיגרת מיד אישה ותקרע בחיפזון את הדלוסקמא³⁵, ואברהם מתרעם עליה עתה על רפיון בטחונה בה'.

– עתה נראה את מי הצדק! – קרא בתלונה – אי, אי! הן יש אֵל בשמים, ובננו הלך ללמוד את תורתו הקדושה, ומה התאבּלת יומם ולילה לבן כי הלך ממך? מה התאבלת? הן עליך לזכור לאָן הלך?

– האיגרת כתובה בלשון הקודש! – אמרה גיטל בהגישה את המכתב לאברהם – קרא־נא ותרגם לי.

– אני אקרא ואחרי כן אספר לך.

– לא, לא! – התחננה גיטל – כל מלה ומלה לבדה תתרגם לי.

אברהם קרב אל השולחן והיתבונן היטב הדק בכתב, אז החל לקרוא:

'לאבא מורי, הרבני הנגיד המפורסם, עוסק בתורה לשמה, מו"ה אברהם נ"י³⁶.

‘ולאמי מורתי, הצנועה והחסידה מרת גיטה תי’ ³⁷.

‘באתי בשלום לעיר קיבה ונכנסתי לבית המדרש ולמדתי בהתמדה רבה’.

– אָ! אָ! – קרא אברהם בצהלה.

– מה? מה הוא כותב?

– הוא בא בשלום להתם – תרגם לה אברהם יהודית – והוא לומד עתה בהתמדה.

– הראני־נא – התחננה גיטל – את המלה ‘בשלום’ באיגרת!

– אשת פתיות! – גער בה אברהם – ,הביטי וראי, הנה אני מראה לך באצבע, הרואה אַת?

– מדוע לא כתב יהודית? – התאוננה גיטל.

– אטוּ הדיוט הוא? הלא ב’קיבה' הוא לומד! הלא…

– קרא־נא! – האיצה בו גיטל – ואחר תדבר.

– ‘בחודש הראשון’ – הוסיף אברהם לקרוא – ‘למדתי חמישים דף במסכת עירובין’: בחודש אחד למד חמישים דף במסכת היותר קשה… הכי־נא, אשתי! חמישים דף הם ארבעה פרקים, עד… עד הפרק ‘כיצד מעברין’, אָ! אָ! יחיה־נא ויהיה בריא אולם הקטן הזה!…

– קרא נא הלאה, קרא! – לא התאפקה עוד גיטל.

– ‘ובחודש השני למדתי אך שלושים דף’: בחודש השני – ביאר אברהם יהודית – למד אך שלושים דף, ומדוע? מסתמא היה קשה לו להבין את הציורים שם בפרק ‘כיצד מעברין’, אבל הן רש"י מסביר שם היטב?

– אבל קרא־נא ואחר תחקור – גערה בו גיטל.

– ‘בית־המדרש מלא מפה לפה פרושים אדירי תורה’: הלא מראש אמרתי כן – קרא אברהם – כי שם יהיה לאיש. הוא כותב כי כל הפרושים שם הם מופלגי תורה עד כי הוא איננו נחשב שם מאומה.

– אין בכך כלום – ניחמה גיטל את עצמה – הלוואי שיחיה ויהיה בראי אולם ויוֹסיף דעת.

– בוודאי! עוד יגדל שמו בישראל – הסכים אברהם ויוֹסף לקרוא: ‘בית־המדרש מלא מפה לפה פרושים אדירי תורה עד כי בקושי גדול נתנו לי מקום בתוכם, וגם אחרי כן היתה קשה לי הישיבה פה, כי מיום שהלכתי מביתכם לא הייתי שׂבע אף יום אחד’…

– מה? – שאלה גיטל.

– אין מאומה, חכי מעט, אינני מבין היטב את הכתוב…

– קרא־נא מהרה – התחננה מאוד – הן גרסה נפשי לתאבה לדעת עד מהרה את כל המוצאות אותו.

– אשר על כן אל תפריעני עוד – ענה אברהם בקול רועד וישפל את ראשו אל המכתב ויוֹסף לקרוא: ‘לא הייתי שׂבע אף יום אחד, פת לחם יבש היה מאכלי עד כי החליתי³⁸ מאוד והודות לאֵל’… הא! הא! עתה אבין – קרא אל אשתו – מתחילה לה היה יכול להתרגל אל הארוחה שנותנים שמה, ועתה הודות לאֵל כבר הורגל…

– בני האהוב! – נאנחה האֵם ועיניה מלאו דמעה.

– עד כי החליתי מאוד'… חוזר אברהם על הדברים המשונים האלה ויפה אל גיטל – הוא איננו יכול עוד לכתוב בלשון הקודש כדבעי, ותחת לכתוב מלה נצרכת יכתוב מלה אחרת שאינה עניין לכאן….

– עוד נער הוא, בני האהוב! – עונה האֵם – אך קרא־נא מהרה…

– 'והודות לאֵל – הוסיף אברהם לקרוא – ‘עתה שׂמים עלי לב ומֵברים אותי³⁹ בכל מיני מזונות טובים’…

– טוב מאוד! – קרא אברהם אל אשתו ופניו נהרוּ – עתה טוב לו מאוד שם, מאכלו בריאה, הביטי־נא בעצמך אל גוף הכתב, ראי: ‘בכל מיני מזונות טובים’…

– ברוך ה'! – דובבה גיטל – כי הפליא חסדו את בני החלש….

– ‘אבל מחלתי קשה’ – הוסיף אברהם לקרוע ולבבו נע בקרבו – ‘לבי דווה מאוד והרופא….’ מה? עוד הפעם: ‘מחלתי קשה והרופא ציווה עלי מלמוֹד כלל⁴⁰, כי אסור לי לייגע את מוחי אף שעה אחת ביום, וזה שני שבועות אני הולך בטל, ולבי יכאב מאוד…’.

– מה כתוב פה? – קראה גיטל בחלחלה – הן פניך חוורוּ, אברהם, ושתי פעמים קראת מלת ‘רופא’, מה זאת? הוא חלה? הא? יוסף’ל חלה? למה תחשה, אברהם? אברהם!

ואברהם עומד מרעיד ומַשמים, מפיו נעתקו מלים, עיניו חשכוּ, נדמה לו כי כידודי אש סובבים ברוח לנגד עיניו, ידיו האוחזות במכתב רעדו כמפני קדחת עזה, והוא מתאמץ לכלות את דברי האיגרת:

– ‘כאשר ירחם ה’ עלי ואוּכל לנסוע מפה אמהר לבוא אליכם כי הייתי למשא על אנשים זרים, ומאוד אני מצטער מזה שלא רצה הקב"ה את מחשבתי ללמוד תורה במקום הזה.

בנכם המצפה לראותכם יוסף'.

– לא טוב! – נאנח אברהם אנחה עמוקה – הוא חלה מעט וחפץ הוא לשוב אלינו, לא טוב.

– הוא חלה! – קראה גיטל בקול קורע לב – יוסף’ל חולה! אוי לי!….

– הוא חפץ לשוב אלינו – שנה אברהם את דברו – לשוב אלינו הוא חפץ…

– ישוב־נא, אברהם! מתי ישוב? מתי יבוא? אולי שוכב הוא על ערש דווי.

גיטל נשאה קולה ותבךְ תמרורים.

– לא טוב, לא טוב! – דובב אברהם בדממה כמדבר אל נפשו ויניד ראש – ואני אמרתי כי יהיה לאיש…

– אברהם! אישי! – קראה גיטל בבכי – נחוץ ללכת אליו, עוד מחר אלך, אולי שוכב הוא במיטה, אולי נחוץ רופא…

– אני אלך בעצמי…הוּם!… מוסר שדי!….

– הלא אין לך תעודת־מסע, אברהם! אני אלך, אני אינני צריכה לתעודה, אלך…

– מוסר שדי! ואני אמרתי כי יהיה שם לאיש…

– מה אמוּלה⁴¹ לבתי! – יבבה גיטל – בני יחידי, נשמתי! חיי! אבוי לי, בני, בני!….

– לא טוב! לא טוב! – דובב אברהם אל נפשו ויתהלך בחדר הנה והנה. אז יעמוד לפני גיטל וישאל בקול דממה דקה.

– התוכלי ללכת בדרך רחוקה כזו?

– ובני החלש יכול ללכת אז בדרך הרחוקה הזאת? – זעקה מרה – הוא יכול ואני לא אוּכל?

– ואיך תביאי אותו אלינו? אולי לא יוכל ללכת עתה ברגליים בדרך רחוקה?

– אוי, ריבונו של עולם! – יללה גיטל – מה עלי לעשות? מה? בוודאי לא יוכל ללכת, חולה הוא בני יקירי, חולה…

– ומה נעשה עתה? – השפיל אברהם את קולו מאוד.

– מה? מה נעשה? נחוץ להביאו הנה בימים האלה.

– איך?

– אלכה אל האצילה ואתנפל לרגליה ואתחנן, כי תתן לי עגלה לנסוע קיבתה ולהביאו אלינו. היא תשמע לי, היא טובת־לב, גם לה ילדים, היא יודעת מרת נפש אֵם אומללה…

– טובה העצה היעוצה – הסכים אברהם וייאנח…

– בני, בני האהוב! – בכתה גיטל כל הלילה תמרורים.

 

[ט]    🔗

הבוקר אור.

בחוּצוֹת עיר ‘קיבה’ תתנהל לאטה עגלה יפה רתומה לסוס אביר, המצלוֹת הקטנות הקשורות בצווארי הסוס מקשקשות בדומיית הבוקר; בגשת העגלה אל השוק הגדול באמצע העיר, פנה האיכר בריא־הבשר הנוהג בסוס אל האשה היושבת בראש העגלה וישאלנה:

– גיטליא, אל מי נסוּר?

– פה בחוץ נעמוד עד אשר יעוֹרוּ אנשי העיר.

– ואיפה יגוּר פה בנך?

– בבית־הכנסת.

– בבית־הכנסת?

– כן.

העגלה עמדה, גיטל ירדה ממנה ותלך לבקש את בית ה', והאיכר נתן מספוא לסוס ויכסהו בשק עבה וישכב בעגלה ויתכס במעילו ויישן.

מרחוק נראה לה בית־המדרש, מגגוֹ ומעלה גבוה הוא מכל בתי העיר. היא ממהרת אליו, רוחה נפעמה ובלבבה הולם פעם; הנה הוא הבית אשר אליו נשא הבן היקיר לה את נפשו ימים רבים, אל המקום הזה גרסה נפשו לתאבה, ובמקום הזה נשא בלי ספק כל יד עמל עד אשר כשל כוחות – ויחלה, ובבית הזה אולי הוא שוכב עתה מוכה ומעונה על ערש דווי…

ובגשתה אל בית־המדרש עמדה רגע: התבוא אל הבית פנימה?…

היא באה המסדרונה, חרדה גדולה נפלה עליה ותעמוד בלי נוֹע, אז תט אוזן קשבת: אולי תשמע קול מדבר, אולי תשמע קול הבן, אנחה, בכיה…

היא התחלחלה: היא שומעת איזה ניגון נוּגה, נדמה לה כי קול בוכים היא שומעת.

זיעה קרה כיסתה כרגע את פניה הרזים וביד רועדת פתחה את התדלת ותבוא ותתצב אל יד המפתן.

על הספסלים שוכבים סרוחים הפרושים ונחרתם מלאה את הבית, רק באמת הפינות מתנועע איש צעיר לימים על ספרו הפתוח והומה דומם.

– האגש אליו? – שאלה את נפשה והמחשבה הזאת דקרה את לבבה ותכאיבנו מאוד.

ברגע ההוא חפץ איזה פרוש ישן להתהפך על צדו השני ותפול השמיכה המכסהו על הארץ, ותפן גיטל ותחפוץ לצאת מן הבית, אז שמעה קול קורה: מה חפצך, יהודיה?

היא נבהלה ונבוכה מאוד. נדמה היה לה כי רואה היא פנים משונים, עיניים עקומות ועשרות צהובות, והאיש אשר אלה לו עומד על הבמה לבוש כותונת בלה וצוֹאָה, והוא מביט ומתבונן אליה, ותשפיל את עיניה ותעמוד בוֹשה ונכלמה.

וקול האיש הגיע עוד הפעם לאוזניה:

– מה חפצך, יהודיה?

– את בני אני מבקשת – ענתה בחרדה ותבט לארץ.

– מה?!

היא הפנתה לצאת כי לא קם בה עוד רוח לדבר עם האיש חשוף החזה…

אז שמעה מצעדי רגליים יחפות, והאיש הדובר בה ניגש אליה והוא עטוף מעיל צמר עב.

– מה חפצך? – שאל עוד הפעם.

– את בני אני מבקשת – ענתה בקול רועד.

– מאיזו עיר הוא?

– מכפר לידניציאן.

– ומה שמו? – שאל האיש רתת.

– יוסף, עודנו נער…

– יוסף!! – זעק האיש מרה – ואַת אמו?

– העודנו חי? – שאלה גיטל בחלחלה ואוֹר עיניה חשך רגע אחד.

– הוא למד ב’התמדה' – נאנח האיש מבלי ענוֹת לגיטל על שאלתה – יומם ולילה למד…

– הוא מת?! – זעקה גיטל מרה ותתנוֹדד רגע…

– לא! – קרא הפרוש שלמד בפינת הבית – חי הוא גם יחיה!

הפרוש מיהר אליה ויניח את דעתה בספּרוֹ לה, כי יוסף לוּקח אל בית איש טוב השׂם עליו עין לטובה.

– ואתה, פרא אדם! שׂם הפרוש פניו אל האיש העומד יחף – הפלת בלהות על אֵם הנער. לך־לך אל הקדרות ולמה תעמוד פה?

– אל יוסף אלך – ענה האיש – והגדתי לו כי אמו באה.

– נחני־נא אליו.

– נלכה.

– כמוֹנאי! – קרא הפרוש – הנעֵל את מנעלך!

– כן, כן! – כמעט שכחתי.

– הכמוֹנאי מיהר אל הבמה והפרוש סיפר לגיטל, כי ה’נושא' אוהב מאוד את יוסף ומאז חלוֹתוֹ איננו רואה שינה בעיניו ולא יידע מנוחה.

– הקב"ה ישלם לו כפעלו לנער נידח וחולה – נאנחה גיטל.

בצאת גיטל מבית־המדרש בלוויית הכמוֹנאי וישימו פניהם אל בית האיש אשר אסף אליו את יוסף – שאלתהו בחרדה:

– מה היה לו פתאום? ומה אומר הרופא?

– מה שהרופא אומר – ענה הכמוֹנאי – אינני יודע, אך יוסף אומר כי כאב לבו גדול מאוד…

– אוי לי, אוי לי! – יללה גיטל בדממה – גם בשנה העברה התאונן כי לפעמים יחוּש לחץ בלב. לוּ ישב בביתי כי אז אולי לא באתהוּ עוד המחלה הזאת.

– והוא למד פה! – קרא הכמונאי בגשתם אל אחד הבתים הנמוכים אשר שם נמצא יוסף – הוא למד ולמד, יומם ולילה, גמרא למד!… חבל, חבל!!…

– מה אתה צועק, בהמה! נשמע קול זקנה מפתח הבית.

גיטל נבהלה מאוד לקול הקורא בתלונה.

– מה? – שאל הכמוֹנאי.

– האינך רואה, כסיל אדם, כי העז איננה קשורה בקרניה – ענתה הזקנה שישבה על הארץ וחלבה את העז שעמדה לפניה – לקול זעקך קפצה ממקומה, עוד מעט ושברה את הפך ושפכה את החלב.

– לא ראיתי! – הצטדק הכמוֹנאי – באתי לדעת את שלום הנער.

– הוא הלך את ‘זקני’ לשוּח מעט בשדה, עוד מעט ואשא אליו את החלב בעודנו חם. בלילה הזה לא נתן שינה לעיניו, השיעול ילאנוּ מאוד, הקב"ה ירחם עליו!….

אמו באה! – אמר הכמוֹנאי.

אפס גם הזקנה גם גיטל עמדו בלי נוֹע כמצבות אבן, הזקנה אוחזת בידיה היבשות פך החלב, והיא משפילה לראות בעֵז שעזבה את עמדתה ותלך לה, וגיטל שלבה את ידיה על לבבה ועיניה דלפו דמעה.

– נלכה אליו – שנה הכמוֹנאי.

– אליו – לחשו שפתי גיטל.

הם יצאו שלושתם את העיר והזקנה אמרה: נחוץ לקחתוֹ הביתה, לשמרו כבבת־עין, האֵם יודעת יותר לשמור על בנה החולה, הרופא אמר כי אסור לו ללמוד כלל….

– הוא למד, אַי, אַי! כמה הירבה ללמוד פה! – נאנח הכמוֹנאי – יומם ולילה למד, גמרא למד…

– אסור לו ללמוד עוד! – פנתה הזקנה אל גיטל – הרופא ציווה עליו מלמוֹד…

– בני, בני! – יבבה גיטל דומם.

– הנה הוא מתהלך שם עם ‘זקני’ – הראתה הזקנה באצבעה הכחוש – התראי? שם, אל יד חורש מצל!

גיטל החישה את פעמיה בכל שארית כוחה.

– יוסף’ל! בני! – קראה בכוח כאשר קרבה אל החורשה.

הנער הפנה את פניו ויעמוד על עמדו.

– יוסף’ל!! – קראה גיטל קול גדול.

הזקן אחז בכף יוסף וינחהו אט אל מול פני הקוראה.

– בני! בני! אני באתי אליך! אני, אמך!

הזקן נופף את ידו לאוֹת כי תחדל מקרוֹא.

– הוא הולך אט! – יללה גיטל במרוצתה – הוא איננו יכול להחיש צעדיו, איננו יכול!….

– אוי! – התפרצה אנחה קצרה משני לבבות בנפול הבן בזרועות האֵם המייללת.

– לבי יכאב! – נאנח הנער כאשר חבקתהו האֵם במאמצי כוח.

– גיטל נרתעה לאחוריה ותבט בעיניים דולפות אל פני הבן החיוורים, הדלים והכחושים, אל השפתיים החיוורות ואל העיניים השקערורות והגדולות, ותזעק זעקה גדולה ותךְ כף אל כף:

– אהה, בני! מה היה לך?

חליתי…אֵם אהובה… נשאתי פה צרות רבות… הייתי רעב כל הימים….

– אֵל אהוב, אֵל רחום וחנון! – יללה גיטל ופלגי דמעה ירדו עיניה…

– לבי דווה מאוד – הוסיף הנער להתאונן באוזני האֵם – קחיני הביתה, אל האב, אל האב… הזקן והזקנה עמדו דומם כמצבות אבן, ועיני שניהם רטבו מדמעות. והכמוֹנאי התהלך הנה והנה, וינהום דומם נהם היוצא מן החוטם והגרון ופניו היו אדומים כדם. אז יגש אל הזקנה ויקח פך החלב מידה ויקריבוֹ אל יוסף.

– שתה את החלב טרם יצנן.

גיטל תופפה בידיה על לבה ותבךְ מרה.

 

[י]    🔗

לעת ערב יצאה מ’קיבה' העגלה היפה הרתומה לסוס אביר וקשקוש המצילות הקטנות הקשורות בצווארי הסוס נשמע מרחוק. העגלה התנהלה לאטה ועל ידה הלוך ילך הכמוֹנאי, עיניו העקומות רצות בגולותיהן ופניו אדומים מאוד.

– יוסף! – חנן קולו הרועד – בחיותך מחולייך⁴² תשוב הנה, אז אדע מה לעשות, ולא תרעב עוד.

– אבוא – לחש הנער.

– כסף יש! – הצהיל הכמונאי את פניו – הלא הגדתי לך… את מעילי זה אוּכל לתקון עוד, גם המנעלים… מנעלים אעשה לי… התבוא?

– אם הקב"ה ירחמהו ויחיהו – ענתה גיטל ותאָנח.

– עוד דבר לי אליך, יוסף! – אמר הכמוֹנאי – תעמוד־נא העגלה רגע אחד.

הוא מסר ליד יוסף פיסת נייר מקופלת.

– מה יש בזה?

הכמוֹנאי לחש ליוסף באוזניו: הטבעת!

– הלא מכרת אותה?

– לא.

– הן נתת לי כסף מחירה!

לא נתתי, לא – גמגם הכמוֹנאי.

– שקל אחד וחמישים אגורות נתת לי!

– ומה? למה ייגרע חלקי בתוך כל עניי העיר? הנה קלמן החייט וברוך הנגר…

– ניסע־נא! – קרא פתאום האיכר, הנוהג בסוס בחרי־אף – הנלין פה?

– שובה הנה, יוסף! – קרא הכמוֹנאי בקול זעקת שבר בנסוֹע העגלה.

– אבוא! – התאמץ הנער לקרוא בקול.

עוד זמן רב עמד הכמוֹנאי על הדרך ויבט אחרי העגלה הנוסעת.

ובשובו העירה התהלך דומם וידבר אל נפשו: הוא ישוב הנה, אבל מתי ישוב? מתי? א־י, א־י! הוא למד יומם ולילה, גמרא למד, ומה עשה ה'? מדוע חלה?

העיניים הקומות כוסו בדמעות…

*

וכבר עלו עשבים על קבר הנער יוסף והכמוֹנאי עוד מחכה לבואו. כל ימים החורף ערום הלך בלי לבוש בקרה, כי לא נתנהו לבו לבזבז מעט הכסף שקיבץ על יד במשך ימים רבים ויצפנהו ליוסף, ובעמדו בלילות לפני הכיור ושוטף את הקדרות יהמה דומם לנפשו: מתי יבוא הנה? הוא הבטיח….