א. 🔗
כאגדת פלאים נראה לי הדבר עתה, לאחר 35–40 שנה! מה רב הזמן שעבר מני אז ומה רבות התמורות, מה כבירים המאורעות שעברו עלינו במשך התקופה האיומה הזאת! וכאור יהל כן יעלה הזוהר של הימים הנהדרים ההם ויאיר את חשכת ימינו אלה, ירומם את הנשמה ויעורר אותה למעשים ולמפעלים חדשים — —
נערים היינו, במיטב שנות הנוער, ועדיין גיל הילדות לא פג טעמו וחותמו טבוע על כל מעשינו. מושפעים מתנועת המהפכה הרוסי ומטובי סופריה וקברניטיה, מחונכים על דרכי אידיאליה היפים, מאורגנים ע"י חֶבֶר מורים ומדריכים שהקדישו לנו ממיטב זמנם ומרצם – שאפנו לפעוּלה, להגשמה, להקרבה. והתנועה הציונית הצעירה – אם־כי באופן רשמי ובחיי יום־יום עמדה בנגוּד למהפכה והוכרזה כריאקציונית – באה אף היא להוסיף נפך מהתלהבותה, ועוררה בנו אף היא שאיפות לקרב, למעשים למען שחרור העם.
זמן רב לפני התעוררותה של תנועת “צעירי־ציון” כגורם מחנך ומארגן כבר נשאוּ בחלל האויר אידיאליה וצווּיֶיהָ. זוכר אני את השנים 3–1902. כשנתים לפני פרוץ המאורעות במהפכה הראשונה. ואני אז תלמיד הכתה השלישית בביה"ס הריאלי הפרטי של קַארצֶ’בְסקי בקישינוב. הימים שטופים אור הריבוליוציה ומעשיה. גם בכתה מורגש המצב למדי. חוג קטן של חברים בא בגלוי לביתו של המורה לספרות (א. פ. מיֶסַיאצֶוו), מקבל ממנו פרוקלמציות, דנים בפה מלא על הענינים העומדים על סדר היום, משתתפים במעשים מסוג ידוע. בכתה זו עלה בדעתי להכניס את ה"פריינד" שהיה אז כמדומני בשנה הראשונה להופעתו, והיה עדיין ציוני טהור. לא קל היה הדבר: נחוץ היה להוכיח, שאין ליהודים מה להסתיר, שגם ליהודים הזכות להגדרה עצמית, שגם לנו יש ספרות ועתונות משלנו ושחובה על הנוער היהודי לקרוא בה, להכירה וללמד אותה. נצחתי: כל אחד מהתלמידים היהודים נתן מפרוטותיו, והנה ביום בהיר אחד הגיע ה"פריינד" לכתה, ישר מהדואר, להנהלת בית־הספר, בשביל תלמידי כתה ג'. המנהל – חשכו עיניו. היתכן? קראמולה כזאת! אבל המעשה נעשה. והעתון מתקבל יום־יום. ואנחנו קוראים בהפסקות ובשעורים. והויכוּחים עולים למעלה ראש.
כעבור שנים מספר. אני באודיסה, בבירת הדרום. 1905, שנת התקוממות העם, שנת המניפסט הידוע של 17 באוקטובר. הפעם יש ארגון של “צעירי־ציון”, אבל עדיין לא “צעירי־ציון” במובן הפרוגרמתי של המפלגה שצמחה אח"כ. והננו פועלים ביחוד בחוגי הנוער הלומד, אני ויעקב זַסְלַבסקי (עתה בקנדה) וקלרה רפופורט (רופאה, בארץ).
לא קול קורא אחד הפיצונו בחוגי הנוער, כמעט כלם מפרי עטו של כותב הטורים האלה. “חדר־העבודה” שלנו היה אז בדירתו של מר שלמה זלצמן (עתה בת"א), שהניח בימים ההם את היסוד להוצאת־הספרים הציונית הגדולה “קדימה”, בחדר אחורי קטנטן היה מונח ההקטוגרף שלנו, ואנחנו “מדפיסים” בו בזו אחר זו את ה"פרוקלמציות" שלנו. לא פחות קשה, ואחראית הרבה יותר, היתה שאלת ההפצה של “פרי עמלנו”. והנה נזכר אני: בימים הראשונים להכרזת המניפסט של 17 באוקטובר, לפני פרוץ הפרעות ביהודים. הכל צוהל וגועש מרוב שמחה העולה על גדותיה. מרכז הפעולה הוא באוניברסיטה (רחוב חרסונסקיה). בואֶסטיבול הענקי נדחק המון עם רב. כאן מרכזי כל המפלגות: ס"ד, ס"ר, בונד, פפ"ס ועוד. וראה זה פלא: אי־שם בין גדולי המהפכנים, בקלחת הרותחת (רותחת ממש!) של חוגגי הנצחון, מסתובבים גם אנחנו, אני ויעקב זסלבסקי, ומחלקים על ימין ועל שמאל את הפרוקלמציות שלנו, והן עדיין טריות, זה עכשיו הבאנו אותן מבית־המלאכה אשר בבית זלצמן, ברחוב בַאזַארַניָה![1]
לא עבר זמן רב, ואני טולטלתי לקאלאראש (עיירת מולדתי), ומשם שוב לקישינוב. כאן נתפתחה בינתים פעולה גדולה, רבת־ההיקף, בעיקר בהשפעתו של יוסף שפרינצק, שבא אלינו מפולניה. קם ארגון גדול ומסועף של “צעירי־ציון” ולו סניפים וארגונים בכל רחבי בסַרַביה, והוא מסדר כמה מוסדות משלו: ספריה, בירז’ה (מקום פגישה) ועוד כהנה וכהנה. מרכז הפעולה בקישינוב, ועל יד י. שפרינצק עוזרים כמה מטובי חברינו: י. אפטר (עתה מנהל “המשביר”), י. גורפינקל (עתה חבר עירית ת"א), ח. ויסוּלדר, אוריה פריש, יוסף ברץ, י. גולני (כולם בא"י).
פעולתי אני התרכזה בתקופה ההיא בעיקר בחוגי “הנוער הלומד”, באותו ארגון שהיה ידוע במשך זמן רב בשם Ц. Ц. У, О. (צ. צ. אוּ. או.), ואלה הם ראשי־תבות. השם המלא היה
מרץ רב הושקע בפעולת ארגונו של הנוער הלומד בבתי־הספר השונים בעיר וחנוכו הלאומי. לשם כך היינו מסדרים מפעם לפעם (כמנהג הימים ההם) מַאסובקות, כלומר אספות המוניות, אשר אליהם היינו מביאים את הנוער, “מקטן ועד גדול” מכל בתי־הספר בעיר. באסיפות כאלה היינו משתפים 100–200 צעיר וצעירה, אבל היו גם אספות, שהשתתפו בהן 300 איש ולמעלה מזה. יש לשער שהמשטרה החשאית ידעה מכל זאת ועקבה אחרי פעולתנו. זכורה לי אספה אחת, באחד הערבים, בדירתה של אלמנה זקנה, בחלק התחתון של העיר, לאור מנורת נפט עלובה. ישבתי בראש האספה והייתי בה גם הנואם הראשי. ופתאום באמצע הנאום מתפרצת בעלת־הבית ובאיומים וצעקות מתחילה לגרש אותנו מדירתה: לפי דבריה, גילתה המשטרה את מקום האספה, ואנחנו נתונים בסכנה להֵאָסר בכל רגע. מיד נעלתי את דלת החדר והרעמתי על הנאספים: “איש אינו יוצא! גורל אחד לכולנו!” בזה הבאתי את האשה לידי רתיחה ממש, והיא התחילה צועקת: “מה זה מי הוא הגזלן הזה הלבוש חולצה אדומה? הוא שוחט אותי לאור היום!” מובן, שדברים אלה לא השפיעו עלי, והאספה נמשכה בדרכה הרגילה.
לאט־לאט גדלה השפעתנו ופרצה על ימין ועל שמאל. היו לנו ב Ц. Ц. У. О. למעלה ממאה חברים (בימים ההם, בתנאים של אי־ליגליות, היה זה הרבה) והשפעתנו בחוגי הנוער היתה ניכרת מאד. מחוגי ה"בונד" ומחוגי הס"ר התחילו להתחשב בנו, אבל יותר מכל היתה ניכרת פעולתנו בחוגי הציונים הכלליים, אשר שם מלאו “צעירי־ציון” תפקיד של חומר “מתסיס” ומעורר. ההסתדרות הציונית, שנדחתה ע"י הכחות המהפכניים לקרן זוית, נעשתה שוב – הודות ל"צעירי־ציון" – כוח משפיע, שהיה הכרח להתחשב בו.
פעולתנו התחילה להסתעף יותר ויותר והגיעה גם לעיירות נדחות בבסרביה כלה, וכן בסביבה, בעיקר בפודוליה. והנה באחד הימים, בערב חג השבועות, בהיותי בבית הורי בנובוסליצה (צפון בסרביה), קבלתי פקודה טלגרפית מהועד המרכזי של “צעירי־ציון” בזו הלשון: “סע מיד לִגְרוסולובו”. אבי ז"ל קבל את הטלגרמה ולא רצה למסרה לידי. סוף־סוף נתן לי אותה, אבל בתנאי מפורש: לא תסע מהבית! היתכן לעזוב את הבית לימי החג? ואולם אני עמדתי על שלי: אין ממרים את פיו של הועד המרכזי. כשהוא מפקד – פקודותיו הן למעלה מהכל, גם למעלה מרצון ההורים, מנוחיותם, מדעותיהם ומפקודותיהם. והועד המרכזי, כמובן, נצח את אבא! נסעתי ברכבת הראשונה, באתי לגרוסולובו בזמן הדרוש, נאמתי בביהכ"נ, הצלחתי לארגן סניף וכו' וכו'.
ככה עבדנו בימים ההם, השנים שבאו אח"כ הוכיחו כי עבודתנו נשאה פרי: החברים נמצאים כיום הזה ברובם הגדול בארץ, והם נמנים על הטובים והפעילים בבני־הישוב ובהסתדרות העובדים.
אוריה פלדמן
ת"א, ספטמבר 1940
ב. 🔗
הריאקציה הצאריסטית ב־1903–1905 בחרה בבסרביה, וביחוד בקישינוב, כשדה פעולה של פרעות ביהודים – ועובדה זו השפיעה השפעה מכרעת על הלך הרוח המהפכני של הנוער היהודי בבסרביה. בחלק ממנו בא הדבר לידי ביטוי בקליטת הרעיונות הסוציאליסטיים ובהצטרפות לתנועות ס.ד., ס.ר. ו"בונד", בחלק השני בהתגברות הרגש הלאומי ובהצטרפות לרעיון התחיה הלאומית, לציונות.
הציונות הכתה שרשים ראשונים בעקר בשתי שכבות של היהדות הבסרבאית: בקרב האינטליגנציה, כלומר השכבה שכבר טעמה את טעם ההשכלה העברית והכללית, וביחוד בקרב השכבה העובדת – סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ודומיהם. החוגים הדתיים ובעל הבית האמיד עמדו מנגד. ואולי יהיה זה נכון להגיד שכך היה המצב גם בנוער. לאחר שנת 1905, עם ההקלות הפוליטיות ברוסיה, עם העליה בספרות הרוסית והתפשטות הספרות האירופית המתורגמת, עם התגברות הספרות היהודית והעברית והפצתה בעם – עשתה גם התנועה הציונית חיל רב בבסרביה.
הנוער היהודי הלאומי התרכז סביב תנועת “צעירי ציון” ובמקרים מעטים גם סביב “פועלי ציון”. התארגנו קבוצות של “נוער מתלמד”; קבוצות דוברי עברית וכו'. בקרב “צעירי ציון” התרכזו גם נוער מסוג המתלמדים וגם מסוג של עובדים – עוזרי בתי מסחר, שוליות וכדומה, וקבוצות אלו שמשו מקור לא אכזב לתנועה. על הנוער הזה, וביחוד על האקטיביים שבקרבם, הוטלו גם רוב הפעולות המעשיות, כגון העבודה למען הקה"ק, למען הפצת הספרות הציונית, טפול בבתי־העקד לספרים, הפצת חומר תעמולה ליגלי ובלתי ליגלי וכדומה.
החיוב הגדול בתנועת “צעירי ציון” בבסרביה היה – שילוב הפעולה הציונית בגולה עם תנועת עליה לארץ ישראל. בכל תקופת העליה השניה לארץ אנו מוצאים חברים מכל פנות בסרביה, שהיו גם בין מניחי היסוד והבונים של תנועת העבודה והשמירה בארץ, של מוסדותיה ומפעליה. התשוקה הראשית של הנוער היתה לעלות לארץ, והיא התגברה ביחוד בהשפעת העתון “הפועל הצעיר” מארץ־ישראל, שהיה נקרא ברטט.
את הדוגמה לעליה נתנו הבוגרים מבין “צעירי ציון” בעיירות ובקישינוב. כל עליה של חבר היתה מאורע, אשר לא נשכח עד אשר באה עליה של חבר אחר. עלית יוסף ברץ וכן עלית יוסף רבינוביץ מקישינוב היתה להן השפעה מיוחדת על הנשארים. את הלילות האחרונים לפני עליתם בלינו בבית הוריהם, עד שהגיעה שעת ההליכה לתחנת הרכבת. זה עשרות שנים מלווה אותי הנגון העצוב, אשר שר אביו של יוסף ברץ כל הלילה, פסוק אחד בלבד: “בצאת ישראל ממצרים, בשנה הבאה בירושלים”. הנגון הזה היה בו מן החבה העזה לירושלים ומהשמחה שהבן יזכה לראות בקרוב את עיר הקודש, אולם גם מן העצבות של פרידה מהבן – אולי לעולם. הרושם של ניגון זה עלינו היה אולי לא פחות חזק מדברי תעמולה נמרצים.
עלית הראשונים מקרבנו, מיד לאחר שנת 1905, חלק מכריע לה בהיקף הרחב של התנועה הציונית, וביחוד של תנועת “צעירי ציון”, בבסרביה. כל דבר קטן מארץ־ישראל השפיע עלינו. אם חוט אדום שבו הקיף יוסף ברץ את קברה של רחל אמנו בבית לחם, ושלח אותו לאמו בקישינוב, אם תמונתו כסתת בירושלים, אם מכתבי המליצה היפים של מ. טיטלמן אלינו, אם בקורה של מרים אוסטרובסקי (ברץ), שהקסימה אותנו בעליזותה, שהיתה כמעין המתבר, ושמשה לנו סמל חי לחיים החדשים הנוצרים בארץ, כל אלה היו סם־חיים לנוער וקרבו את עליתו.
קבוצת החברים שעמדו בראש תנועת צעירי ציון בבסרביה – י. שפרינצק, נ. טברסקי, ח. גרינברג ואחרים – התמידו בהרחבת היקף ידיעותיהם היהודיות והציוניות, שקדו גם על הרחבת ידיעותיהם הכלליות בכל הנוגע לתנועות השחרור הלאומיות והסוציאליות של העם הרוסי ושל עמים אחרים. וחלקים רחבים של הנוער בבסרביה הלכו בעקבותיהם ועסקו בהשתלמות, ביחידות או בחוגים מיוחדים לכך. בתקופת ה"דיסקוסיות" עם המפלגות האחרות, וביחוד עם ה"בונד", התאמץ הנוער של “צעירי־ציון” להעמיק חקר בשאלות הלאומיות והסוציאליות.
מאז עברו למעלה משלוש עשרות שנים. ובהפגשנו עם העולים שהקדימונו או שבאו אחרינו – מרגישים אנו מה פורה היה לתנועת העבודה היסוד החנוכי, שהניחו בתנועת “צעירי־ציון” ובנוער שלה בבסרביה חברינו־מורינו החיים אתנו כיום.
י. אפטר
ג. 🔗
לפני תשע־עשרה שנים בקרתי לראשונה באמריקה. הופעתי הראשונה היתה בניו־יורק. באחד האולמים הידועים של “איסט־ברודוויי” המפורסמת נשאתי את נאומי הראשון. לאספה ניתן פרסום רב, ושמי פורסם בכותרות קדוש־לבנה בכל העתונים היהודיים. כמה ימים אחרי האספה ההיא נתקבל מכתב על שמי להנהלת אותו אולם. מבקשים מבעלי האולם למסור את המכתב לנואם באספה.
המכתב נמסר לידי. הכרתי מיד את כתב היד, וחרדה אחזתני. ידי חברה קרובה היתה זאת. מאז עליתי לארץ נפסק הקשר בינינו ולא ידעתי על מקום הימצאה. “אם אמנם יוסף ברץ אתה מקישינוב – הריני מבקשת לכתוב לי.” חתומה – חייקה גרוסמן, מונטריאל, קנדה.
חייקה גרוסמן?… כ־15 שנים עברו מאז עזבתי את קישינוב, רק בשנתיים הראשונות החלפנו מכתבים, בשנה החמישית התיצבתי לצבא וראיתיה בפגישה קצרה מאד, ומאז נעלם כל קשר. אנכי בארץ־ישראל והיא בקנדה. והרי חייקה זו מקפלת בתוכה היסטוריה שלמה, אלה הם תולדות הציונות הצעירה בקישינוב ובבסרביה כולה – צעירי ציון!
תקופת 1903–1905. התקופה שלאחר הפרעות עוררה תנועה אנטי־ציונית בקרב הנוער, הציונות לא נתנה תשובה מספקת לזעם ולמרירות שהצטברו, הנוער היהודי נתבע למעשים, למעשי הגבה, לנקמה. רבים נמשכו לשורות ה"ס.ד." וה"ס.ר.“. ה”בונד" עלה על הבמה וכבש לבבות ברחוב היהודי. והאמצעים לכבוש לבבות היו אז קלים. ה"בירז’ה", מקום הפגישות והוכוחים, ה"מסובקה" – האספה הפומבית העממית, מקום שם נשאנו נאומים פופולאריים ביותר, דמגוגיים ע"פ רוב – הם שרכזו המונים רחבים, ובהן נכבשו ההמונים למאות ולאלפים, לאשליות ולהתבוללות.
אנו שהיינו מעטים אזרנו את כוחותינו למלחמה ברוח ההתנכרות וההתבוללות. טבעי היה הדבר, שהלכנו אל אותן השכבות, שאליהן הלכו המפלגות המתבוללות. הלכנו לנוער הלומד, להמונים העובדים; השתמשנו גם באמצעים המקובלים בתקופה ההיא, וגם לנו היתה “בירז’ה”, גם אנו ערכנו “מאסובקות”, גם לנו היתה עבודה קונספירטיבית – פרוקלמציות ומניפסטים, כאשר היה מקובל בימים ההם.
בביתה של חייקה, בבית אביה החיט, נעשתה כל העבודה הזאת. בחדרים הקטנטנים של הקומה השניה היינו מתכנסים תכופות, פעם בתריסים מוגפים פעם ב"נשף־חתונה", פעם ב"שמחה" אחרת, כדי להעלים מעיני הרשות את התוכן האמיתי של האספות הללו, ובין “כיבוד” ל"כיבוד" היינו מארגנים את ההגנה, את עבודת הקה"ק, הפצת השקלים ועבודות רציניות אחרות.
ר' משה גרוסמן החיט ואשתו הקטנטונת הרזה, ידעו היטב את הסכנה הכרוכה “נשפים” הללו, הם ידעו את המדובר באספות, אבל לא הפריעו לחייקה; הם היו שותפים לכל אשר נרקם בהן.
התגאינו בבית הזה. בית פרוליטרי היה. כל בני המשפחה עבדו בחיטות, בקושי רב הרויחו את לחמם. חייקה הקטנה, הפשוטה ההליכותיה והמסורה עד כדי הקרבה עצמית – היתה דומה מאד לאחת הפעילות ב"בונד" יריבנו. הבית הקטן וכל אשר בו דומה היה מאד לכל אותם הבתים, בהם נערכו ה"מסובקות" בתקופה ההיא. אכן גם לנו היו חיטים, גם לנו היו “ארבייטער מיידליך”, גם לנו היו “מאסען”.
כעבור כמה חדשים נפגשתי עם חייקה במונטריאל. לא השתנתה הרבה, נשארה עממית, מתלהבת, מתענינת בכל כמקודם. עוד בקישינוב נישאה לאיש. בעלה היה צבע. כאן קבל עבודה במסלת־הברזל והוא ממשיך בעבודה זו עד היום. מעטים היהודים העובדים במסלת־הברזל אף בקנדה החפשית. חייקה ממשיכה בחיים פרולטריים גם בקנדה. את ילדיה מחנכת היא ברוח לאומית, מלמדת אותם אידיש, אולם מהציונות התרחקה. מתענינת בכל המפלגות ובכל אספותיהן. היום באספה קומוניסטית ומחר באספה ציונית. “אלה ואלה דברי אלהים” – טוענת היא. לא כך חשבה אז בקישינוב.
–––––––––––––––––––
ימי אוקטובר 1905. התפרצות רבולוציונית ברוסיה. לקראת הכרזת “החופש” נערכות אספות גדולות מאד בכל רחבי רוסיה. אספה המונית גדולה גם בקישינוב. מופיעים ב"כ כל המפלגות. השתדלנו שגם חברנו יופיע ביום החג הזה. אולם מי יופיע בשמנו. מי הנואם שיוכל לנאום בפני אלפים ואולי רבבות? למי כח דבור כזה? נמצא הנואם. צעיר היה מאד – בן 16–17. ידענו אותו מקודם. מעיירה קטנה סמוכה לקישינוב בא אלינו, עיירה שהתפרסמה בהגנתה המצוינת בימי הפרעות, קאלאראש שמה. עינים שחורות לו וראש תלתלים. באספות חברים הפליא אותנו בכשרון הדבור ובידיעותיו המרובות – חיים גרינברג היה האיש.
העלינו אותו על עמוד גבוה, וקולו הצלול נישא על פני כל המגרש לאזני אלפים. שונה היה הנאום מכל יתר הנאומים. בשעה שכל הנואמים דברו על חופש ושויון בין־לאומי, על בטול הלאומים והדתות, העיז גרינברג הצעיר לפתוח את נאומו בזו הלשון: “Я сын Еврейскаго народа” (אני בן העם היהודי). עזות רבה היתה דרושה כדי להשמיע במסיבה הזאת דברים “שוביניסטיים” מעין אלה, וגרינברג העיז, ודבריו נתקלו בהתלהבות עצומה. מחיאות כפּיים סוערות לוו את דבריו.
אנו, צעירי־ציון, ראינו בזאת נצחון גדול, הוא העלה את כבודנו בצבור ושמו כבר הלך לפניו.
היתה זו תקופת עליה לתנועתנו, תקופת גידול והתעמקות. נוסף עוד כח גדול לתנועתנו – יוסף שפרינצק. מפולניה בא אלינו. לא טירון היה בעבודה צבורית; המבוגר שבכלנו. מהיום הראשון ראינו בו את המנהיג. עד בואו היינו הסתדרות מקומית, לכל היותר היו כמה סניפים בסביבה הקרובה. שפרינצק הפך את הסתדרותנו לתנועה ארצית. הוא נתן לה כנפיים וקשר אותנו עם כל רוסיה. התנועה הלכה וגדלה, נוסף נוער טוב, עלתה שאלת ארץ־ישראל על הפרק – כדרך הגשמה ליחיד ולכלל.
אני וחברי סֶרֶברניק כתאומים היינו. בני 14–15 היינו בתקופת הרבולוציה. אבל עול גדול כבר נשאנו עלינו. חוטבי עצים וסוחבי מים היינו לחברים הבוגרים. בספריה שלנו עשינו את העבודות השחורות, שמשנו את תלמידי החכמים. לא פעם הבאנו לגרינברג ולשפרינצק פת־שחרית וארוחה לצהרים. האמצעים היו אז מוגבלים מאד, ועלינו, הצעירים, חל גם העול הזה. אינני זוכר אם עלה בידינו להשיג כספים, אולם זוכר אני בכמה חום והתלהבות עשינו כל עבודה שחורה שהטלנו על עצמנו.
עמלנו לא היה לריק. התנועה הוציאה אז קבוצה גדולה למדי לארץ־ישראל, ונתנה קבוצת פעילים לכל התנועה.
ומהשנים – חייקה גרוסמן אמנם התרחקה לגמרי מאתנו, ואילו חיים גרינברג, שגם הוא באמריקה, נשאר דבק ונאמן בתנועתנו והיה לאחד האישים המשפיעים ביהדות האמריקאית.
י. ברץ
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות