א.

ד"ר יעקב ברנשטין־כהן נולד בקישינוב, בשנת 1859 בעשרים וששה בספטמבר. הוריו נמנו בין המתבוללים אף־על־פי שלא נקו גם מאדיקוּת. אבי המנוח, יליד קלילה (בסרביה החדשה), שלח את ידו במסחר התבואה. אמו, חטר מגזע הברנשטינים, התיחסה על משפחות רבנים ולומדים מופלגים שבגליציה. אביה היה נצר ממשפחת הגאון בעל ה"פני יהושע". דודו, טוביה שור, היה אחד היהודים הכי מלומדים שבגליציה. הוא נבחר לחבר־הכבוד במכללה הקראקאית ובסוף ימיו הנחיל את כל הונו ורכושו לביבליותיקה שעל־יד המכללה הזאת, גם דודו השני, ר. עקיבא עריק, קנה לו שם בין יהודי פוזן.

כאמור למעלה, היו הורי הד"ר ברנשטין כהן אדוקים וגם מתבוללים כאחת, אבל יד ההתבוללות היתה על העליונה, והיא פרשה את כנפיה על הנפשות הרכות שבבית הברנשטינים. כשמלאו לו, ליעקב, עשר שנים, — והוא עוד טרם ידע קרוא וכתוב בשפת עמו, — כבר הכניסוהו בד' אמותיה של הגימנסיה הממשלתית שבקישינוב. יעקב הצעיר עשה חיל רב בלמודיו ויפליא את כל מוריו בכשרונותיו המצוינים ובתפיסתו החריפה.

בשנת 1879 גמר את חק למודים בגימנסיה ויקבל אות הצטינות. באותה השנה נסע ללייפציג ונתקבל שם בתור תלמיד המכללה; הוא נמנה בין תלמידי הפילוסוף האשכנזי המפורסם וונדט. כעבור שנים אחדות עבר ברנשטין־כהן למחלקת המתימתיקה שבמכללת פטרבורג.

ובימים ההם, בימי ממשלת אלכסנדר השני, כבר נראו סימני־חלחול של המהפכה הרוסית, מפלגת ה"נרודובולצים" כבשה עמדה אחרי עמדה בתוך הנוער. ארץ רוסיה נזדעזעה אז למעשי־הטירור של מפלגת “הסוציאליסטים־ריבולוציונרים” ביחוד אחרי מעשי־האלמות של העסקנית המהפכנית הידועה וירה זסוליטש, אשר שלחה יד בטריפוב. הממשלה מנתה לדיקטטור את לוריי מייליקוב, אשר עבד תכנית מפורטה איך להשמיד ולהחריב עד היסוד את הריבולוציונרים שבארץ. באחד במאי, בשנת 1881, בשעה השתים־עשרה בצהרים, אישר המלך אלכסנדר השני את תכניתו של מייליקוב, ובאותו היום, בשלש אחרי הצהרים, כבר נזרקה במלך פצצה ע"י אחד הריבולוציונרים ויפצע אנוש וכפשע היה בינו ובין המות.

מובן מאליו, שלאחר אותו המעשה התלקחה חמת השלטון ביתר שאת ועוז על המהפכנים, ביחוד על היהודים, ורבים היו חלליהם. ואף־על־פי שיעקב ברנשטין־כהן לא השתתף אז במעשי־הנרודובולצים, לא נקה בכ"ז אף הוא ויפול גם עליו הגורל להיות בין אלה שהגלו מתוך כתלי המכללה. הודות לכשרונותיו והתמדתו המופלגים עלה בידו להמשיך בביתו את למודיו, ובשנת 1882 נתקבל שוב, אחרי השתדלות מרובה, לאותה הפקולטה. כעבור שנה גמר את חוק למודיו ויקבל תעודה של קנדידט לחכמות־המתימתיקה.

אחרי קבלו את התעודה, שב לקישינוב, עיר מולדתו ויגמור אומר ליסד גימנסיה עברית, אבל המיניסטר לעניני השכלה הפר את מחשבתו, הוא אסר עליו לא רק להיות מנהל גימנסיה, אלא גם לעסוק בהוראה.

חלומו היפה והנעים של ברנשטין הצעיר להפיץ תורה ודעת בין אחיו, גז בין רגע ויבטל בשל רצונו של המיניסטר הצורר. אבל ברנשטין לא ישב בידים חבוקות. הוא עבר לדָרפַט (יוריֶב) ויקדיש את שעתו הפנויה ללמוד הרפואה במכללה המקומית. ולא רק בלמודים עסק, אלא גם בעבודה לאומית. הוא התאמץ לטעת בלבות חבריו הסטודנטים את הרעיון הלאומי; הוא יסד שם את אגודת הסטודנטים העברים הראשונה המתקימת עד היום הזה.

בשנת 1889 גמר את למודים במקצוע הרפואה ונכתר בתואר דוקטור למידיצינה.

בשנה ההיא נתהותה הדרמה הראשונה הכי נוראה שבחייו: בשבעה באוגוסט ש. ז. תלו בסיביריה, בעיר יאַקוטסק, את אחיו היחידי, לעוו, — אחד הריבולוציונרים המפורסמים ברוסיה.

בשעה שהנדון למיתה, לעוו ברנשטין, שכב בביה"ח היאקוטסקי, כששתי רגליו קרועות לגזרים מהחצים שירו בו, כתב לחבריו, שעות מספר בטרם העלוהו לגרדום את הדברים דלקמן:

“יקירי, מיודעי וחברי. מסופקני אם יעלה בידי לקחת ברכת־פרידה מכם, — אין לי אף צל של תקוה לכך, — אבל במחשבי כבר נפרדתי מכם, ובכל רמ”ח איברי הרגשתי בכל עת דויי את היחס החם שלכם אלי… הבה ונפרד מרחוק איש מרעהו, ותשרה שכינת־התקוה על פרידתנו זו האחרונה. הבה ניחל כי עתיד מזהיר מצפה למולדתנו העלובה והאמללה…

“אל תמוש התקוה הכבירה הזאת מלבכם כמו שלא תפוג מלבי אף בשעת עלותי לגרדום”…

ב.

מספרים שכשהגיעה לד"ר יעקב ברנשטין־כהן הידיעה על אחיו שנתלה ביאקוטסק, בכה מר וייליל כתינוק, בלילות נדדה שנתו וימים אחדים התהלך כמי שנטרפה עליו דעתו. כי קרובות היו גם ללבו הדעות של אחיו הנתלה. גם הוא היה מהפכן ברוחו. עוד בימי נעוריו התמכר לעבודה צבורית פוליטית, ובהיותו תלמיד במחלקה החמישית של הגימנסיה, היה מאסף כסף בין חבריו לטובת גולי־סיביריה, שנדונו לעבודת־פרך.

קשה להגיד, מה עורר את הד"ר ברנשטין־כהן להתקרב אל עמו ולהקריב את דמו וחלבו על מזבח־אומתו. ידוע רק, שבמדה רבה השפיע עליו אחד ממנהיגי התנועה של חבת־ציון, וסילי ברמן.

מדרפט הודיעו ל"חובבי־ציון" המקומיים כי איש בעל מרץ כביר ונואם מצוין נוסע אליהם, והוא ישתתף באופן אקטיבי בעבודה לטובת התנועה של חבת־ציון. תנועה זו היתה אז קלושה מאד בקישינוב. העבודה התנהלה ביחוד ע"י הד"ר בנדרסקי, נ. מ. רויטמן וגיניס (האב והבן).

בכנסיה השניה, שנתקיימה בדרוסגניק, נתקבלה החלטה להשתדל לפני השלטון הרוסי בדבר רשיון ליסד חברה פלשתינאית ולנהל תעמולה בעד תחית העם העברי בארצו. עבודה זו פגשה מעצורים רבים הן מצד האדוקים והן מצד המתבוללים. לקישינוב באו שני המטיפים הנודעים מסלינסקי ויבזרוב, שחזרו אז על כל ערי־התחום ויטיפו לרעיון חבת־ציון. תחת השפעת שני האורחים הללו נסה אח"כ גיניס האב להשפיע על האדוקים והרבנים שבמקומותינו שיתנו את ידם לתנועת חבת־ציון. הוא התאמץ להוכיח להם כי אין סתירה בין תנועה זו ובין הדת. ביחוד עמל גיניס הזקן להטות על צדו את הרבי מבוהוש.

והנה בא לקישינוב הד"ר ברנשטין־כהן, ובאש־נשמתו, במרצו הכביר, בלהבת לבו זעזע את ההמון היהודי ת’ק על ת’ק פרסא, רוב ימיו ולילותיו הקדיש לתעמולה, להטפה ולהשכלת העם.

הוא פנה לעם, לפועלים, לאומנים ולנוער.

העבודה נעשתה, כמובן, בחשאי, משום שרשיון לא ניתן מאת השלטון לנהל תעמולה ציונית. יש שצריך היה לעלות לעלית איזה בית או לרדת לתוך מרתף ולחצוב להבות באמרי־פיו כדי לכבוש את הלבבות.

ד"ר סלוצקי, זקן התושבים שבעירנו, מספר: "לעולם לא אשכח אפיזודה אחת שאירעה בימים הראשונים לתחית התנועה הציונית בקישינוב.

פעם אחת הזמינו אותי לחולה ב. ק. כשבאתי לביתו, אחרי שבדקתיו כהלכה ועשיתי מה שעשיתי, סבבוני בני־ביתו ואמרו לי: “היש את נפשך לראות מחזה מענין”? – “כן, — עניתי, — רוצה אני לראותו”. — אם כן, בא ותראה כיצד הד"ר ברנשטין־כהן מריץ תורת־הציוניות בחבורת נערים ונערות".

כשנכנסתי לתוך המחסן הגדול שבקצה החצר, מצאתי את הד"ר כשהוא מוקף צעירים וצעירות ופיו חוצב להבות על־דבר מטרת הציוניות והתפתחותה.

כשעזבתי את המחסן תקפו עלי הרהורים שכאלה: מה משונה הוא וזר במעשיו האיש הזה, אשר מאבד את זמנו לבטלה, בהטיפו לטובת איזה רעיון, שלעולם לא יתגשם… ולפני מי הוא שופך שיח? לפני נערים ונערות". רבות הן התלאות ששבעה נפש הד"ר ברנשטין־כהן לפני ארבעים שנה בעד עבודתו הנמרצת לטובת הרעיון הציוני"…

הרוב הגדול של חובבי־ציון שבקישינוב היו עוסקים רק בקבוץ כספים, אולם משבא הד"ר ברנשטין־כהן לכאן, נשתנה אופן העבודה לגמרי. הוא הכניס רוח חיים לתוך העצמות היבשות ויאצל מרוחו על שאר החברים. מנהיגי־התנועה שבקישינוב: ד"ר בנדרסקי, גיניס, נ. מ. רויטמן, ד"ר לעוו כהן, ד"ר מונבליט, גורדישטין, ש. מ. ברלינד וברייטמן הרגישו מיד לבואו של ברנשטין־כהן כי תקופה חדשה מתחילה בעבודתם. ביחוד היתה כבירה השפעתו של ברנשטין־כהן על ההתפתחות הרוחנית של חובבי־ציון שבקישינוב. זמן רב היו מקדישים אז לבירור מטרות הציונות, ללבון תכניתה ולוכוחים סוערים, אמנם בלי שום ריח של קנטור, מסביב לסעיפים שונים שבתכלית ושאלות שונות שעמדו אז על פרק החיים, כגון: התישבות זעירה והתישבות רבה, שאלת התרבות העברית, הגירה, אפני־העבודה בתוך חוגי הציונים ועוד. ועל כלם היה ברנשטין־כהן המנצח. הוא היה המכריע, בשלהבת־נפשו, באמונתו העזה ובלבו הטהור היה משפיע על כלם וימשכם אחריו.

ג.

בשבעה־עשר לאוגוסט, בשנת 1897, נפתח הקונגרס הראשון בבזל.

הד"ר ברנשטין־כהן שב מבזל מלא שאיפות ותקוות. הרצל חידש את הכחות הטמירים שבו, הפיח בו רוח של מרץ ועבודה כבירה, שאינה יודעת גבולים ותחומים.

באספת הציונים שנתקימה בביליסטוק בשנת 1897 הונח היסוד ל"לשכת־הפוסתה" שבראשה עמד הד"ר ברנשטין־כהן.

לשכת־הפוסתה יצרה את הפרק הכי מענין שבציונות הרוסית. היא שמשה במשך שנים מקור חיים ויניקה רוחנית לציונים שברוסיה. על ברכיה חונכו אלפי ציונים. כל מכתב, כל חוזר שנשלח מקישינוב לערי־השדה ע"י פוסתה זו, היה למאורע חשוב בחיי היהודים.

משנת 1897 עד 1901 נהל הד"ר ברנשטין־כהן את “לשכת הפוסתה” ולא ידע לאות. לילות שם כימים ויעבוד בלי הרף. כאלפים וחמש מאות אגודות ציוניות התקיימו אז ברוסיה ולכל אחת מהן היו נשלחים פעמים בשבוע מכתבים חוזרים ע"ד עניני התנועה הציונית. ובעת ההיא שלטה ריאקציה נוראה ברוסיה. השלטון השורר דכא בחמת־רוח כל סמן של תנועה צבורית ועבודה פוליטית. ומובן מאליו, שאת כל המכתבים הללו אי אפשר היה להדפיס בבית־דפוס, ולפיכך היו משתמשים בהקטוגרף. וכדי שלא לעורר חשד בעיניהם של פקידי הדואר המקומי, היו המכתבים והחוזרים נזרקים בתיבות־הדואר שבכל קצות העיר. המעטפות היו בעלות־צבעים שונים והכתבות נכתבו ע"י אנשים שונים.

החוזר הרביעי, שבו הובעו רעיונות מהפכניים קיצוניים, עורר בשעתו סופת־זעם בלבות חברי האגודות. פולמוס של וכוחים סוערים אחז את כלם. ביחוד נזדעזעו החברים של האגודה הציונית שבקישינוב, אשר נסו להוכיח כי הנהלת הלשכה לא נמסרה לרשותו הפרטית של הד"ר ברנשטין־כהן, אלא לידי ראש הציונים המקומיים, והילכך לא היה רשאי להביע את רעיונותיו הקיצוניים שלא התאימו להלך־הרוח ששרר אז בחוגים הלאומיים. אבל מהר נוכחו לדעת, כי מרידתם, כביכול, נגד ברנשטין־כהן לא תביא פרי, משום שבלעדיו לא תוכל הלשכה להתקיים.

כמה גדול היה תפקידה של “לשכת הפוסתה” בחיי המפלגה הציונית יש לראות מזה, שבכנסיה המוקדמה לקונגרס החמישי בבזל, דנו הציונים הרוסיים אך ורק בעסקי הלשכה ובעבודתו של ברנשטין־כהן.

ד.

עם פריחתה והסתעפותה של התנועה הציונית גדלה גם אישיותו של הד"ר ברנשטין־כהן. הוא היה אחד מבני־העליה המועטים שבקונגרס, שנשמעו לקולם. יחד עם וייצמן ומוצקין יסד את הפרקציה הדימוקרטית בקונגרס.

בקונגרס החמישי תפשה מקום הגון, כידוע, שאלת התרבות בתוך ההסתדרות הציונית. וכוחים רבים עוררה שאלה זו וכמעט שהביא לידי סכסוך רב־תוצאות בין צירי הקונגרס. הרצל היה נמנע כל העת מנגוע בשאלה חשובה זו כדי שלא להקניט את חברי ה"מזרחי", אשר ראו אז בתרבות מעין התקוממות נגד הדת, אבל הד"ר ברנשטין־כהן, שעמד בראש הפרקציה הדימוקרטית בקונגרס החמישי, לא התחשב בדעתו של הרצל והעביר החלטה, כי “הקונגרס חושב את העבודה התרבותית, ז. א. עבודת החנוך של העם היהודי ברוח הלאומי, לאחד היסודות הכי חשובים שבתכנית הציונית ומטיל חובה על כל ציוני לעבוד בשדה התרבות העברית”.

* * *

בשנת 1903, בימים האחרונים של חג הפסח, פרעו פרעות בתושבים היהודים שבקישינוב. הצוררים המפורסמים פ. קרושיבן ופרונין שחדו בממון־הממשלה את בני־ההמון הנבערים מדעת וידברו על לבם שישחטו את יהודי־קישינוב. האספסוף הרוסי שבעיר לא סרב, כמובן, לעצת הצוררים הנ"ל וב"אחרון של פסח" התפשט כגדוד על העיר ויהרג ביהודים אנשים, נשים וטף. עוד זמן רב לפני פרוץ הפרעות התנהלה תעמולה אנטישמית נפרזה מעל עמודים עתונו של קורשבן, “ביסרבץ”. בכל יום ויום היה קורא להתנקם ביהודים, שונאי העם הרוסי ואויבי ה"צאר" והדת הפרוסלבית; הממשלה ראתה וידעה כל זאת, אבל לא נקפה אף באצבע להשתיק את השוטנים האלה.

שלשה ימים רצופים ארכו הפרעות. כחמשים איש מבני היהודים נהרגו באופן אכזרי, נשים רבות עונו, מאות מספר של גברים, נשים וילדים נפצעו קשה וישארו בעלי־מום כל ימי חייהם וכשבע מאות חנויות ובתים נשדדו ונהרסו.

נקל לשער מה רבו בימים האלה מצוקותיו של הד"ר ברנשטין־כהן. הזעם והחרון בערו כאש בלבו הרך, שלהבת־חמה ומחאה נגד בני־השטן, הפורעים, התלקחה בנשמתו הערה והעדינה. במכתביו לידידיו ברוסיה וגם לחבריו ומכריו שבאמריקה שפך את חמתו ואת זעמו על הממשלה, שבראשה עמד אז הצורר הידוע פליבה. אבל הוא לא הסתפק אך במחאות שבכתב. הוא נסע לפטרבורג כדי לעורר שם שאון בחוגי היהודים בעלי־ההשפעה. ואף־על־פי שמלבדו נסעו עוד העו"ד קניגשץ מקישינוב ואחרים, לא עשתה נסיעתם של אלה שום רושם על ה"כנופיה השחורה" שבקישינוב, ואך לברנשטין־כהן כוננו את חציהם המרעלים, בדעתם שהוא הוא היחידי, אשר לקולו ישמעו בפטרבורג. הצוררים איימו עליו באמצעים שונים, אבל הוא לא פחד ולא זע מעמדתו שתפס בענין זה. אכן, ידידיו ורעיו שבקישינוב חרדו מאד לגורלו, משום שחייו באמת היו אז בסכנה גדולה. אחרי הפצרות רבות וממושכות מצדם, עזב את העיר ויעבור לחרקוב.

באותה השנה, בירח אוגוסט, נתקיים בבזל הקונגרס הציוני הששי. בפעם הראשונה בא מספר גדול של 618 צירים. בחלל־הקונגרס נסרה אז “שאלת אוגנדה” הידועה, אשר קרעה את הצירים המשתתפים לשני מחנות: “בעלי ההן” ו"בעלי הלאו", “ציוני־ציון” ו"טריטוריאליסטים". כלביא עמד הד"ר ברנשטין־כהן על משמרת הציונות הטהורה וילחם כגבור איתן נגד התורה החדשה של הטריטוריאליסטים. נלחם בדבור ובמעשים. השפעת אישיותו גדלה ושגשגה מאד באותם הימים, וכשהד"ר מכּס נורדוי נבחר בקונגרס השביעי ליושב־ראש, נבחר ד"ר ברנשטין־כהן לסגן יו"ר. ובאותו הקונגרס נבחר גם לחבר הועד־הפועל המצומצם ז. א. חבר האכסקוטיבה הציונית. הוא ואסישקין התכוננו לעבור לברלין וליסד שם מרכז להסתדרות הציונית.

ד"ר ברנשטין־כהן היה אחד הנואמים המועטים שבתוך ציוני רוסיה, אשר ידע להלהיב לבבות בלבת־פיו, בסופת־נפשו ובסערת־רוחו משך אחריו את ההמון. כל ימיו לא ידע שקט ומנוחה: אש־תמיד ויקוד־העבודה בערו בקרבו משנות נעוריו ועד שקיעת שמש חייו. מלבד עבודתו הציונית עסק גם באומנותו הקבועה ומוניטין יצאו לו בחרקוב ובגליל בתור רופא מומחה ומצוין. ביחוד גדלה השפעתו על החיים הצבוריים. הוא השתתף גם בכנסיות לחקירת הרפואה, שנתקיימו לעתים תכופות ברוסיה.

בביתו נאספה בשעתה “הכנסיה החרקובית הציונית” הנודעה.

ולמרות כל הכבוד שנחל, למרות זה שבימים ההם עמד על פסגת הפרסום ועל שיא ההצלחה הפוליטית־ציבורית, לא רדף אחר הכבוד ואחר התועלת הפרטית. הוא ויתר על העתיד המזהיר שהיה נשקף לו כאן במקצוע ועל ההתקדמות החמרית, השליך אחרי גוו את חיי־השעה שבגולה ויחליט לעלות לארץ מולדתנו, אשר ידעה אז מחסור בכחות אינטליגנטיים פוריים, שיסולו דרך בפני התחיה הלאומית ובנין התרבות והכלכלה העברית.

ה.

וכשבא לארץ, לא השתקע ביהודה, שבה היו החיים בכ"ז פחות או יותר נורמליים, אלא דווקא בגליל הרחוק והבודד.

הוא נתמנה רופא במושבות אחדות שבגליל, מקום דירתו היה ביבנאל. בכל בוקר ובוקר השכים קום, חבש את אתונו ורכב עליה, עבור ושוב ממושבה למושבה, כשנרתיק המכשירים הנחוצים לעבודת־הרפואה בצדו. אבל מגוחך הוא לחשוב, כי ברנשטין־כהן מצא ספוק רוחני רק בעבודה זו, כלום לשם כך עלה לארץ?

כאשר רק הגיע לגליל הכניס תקונים שונים במצב הסניטרי וההיגייני, שתים־שלש פעמים בשבוע היה קורא הרצאות פופולריות בפני האכרים והפועלים. הוא הנהיג משמעת־ברזל בבתי המרקחת שבמושבות, הטיל את מרותו על החובשים ועל המילדות שיזהרו בדיני ההיגינה והנקיון ויכריחם להשתלם במקצועותיהם. הודות לתקוניו אלה נתמעט מאד מספר המתים בגליל.

כל זה פעל ועשה במקצוע הרפואה וההיגינה. אבל גם ממקצוע הקואופרציה לא הניח ידו והרבה לעשות תעמולה גם לרעיון זה. הרצה הרצאות שונות על ערכו של האשראי הצבורי והודות לפעולתו הנמרצה נתיסדו כמעט בכל מושבה ומושבה בנקים לחסכון והלואות.

אחרי שהותו זמן רב בגליל, עבר ליהודה. ומה נהדר היה המחזה בבוא מאות אכרים ופועלים להפרד ממנו, רבים שפכו דמעות בקחתם ברכת הפרידה מאת מורם ומנהלם.

ביהודה התישב הד"ר ברנשטין־כהן במושבה פתח־תקוה. ולא רק במקרה בחר דוקא במושבה זו, שהיתה מפורסמת ברדיפותיה נגד הפועלים והציונים. לבו נמשך תמיד דוקא לאותה הפנה, ששם היה מקום למלחמה. הוא בא לפתח־תקוה לאסור קרב נגד השקר והבערות, התרמית והעול ששררו אז שם.

גם כאן לא הסתפק אך באומנות הרפואה שלו. הוא נוכח לדעת כי הגורם העיקרי לכל התחלואים ופגע־הקדחת שבמושבה הן הבצות הגדולות, שועד המושבה אינו נוקף באצבע כדי ליבשן, וכן תמרות־החול שכסו את עין־המושבה וישמשו מקור למחלת הגרענת, ולפיכך היה מעורר השכם והערב את חברי הועד של המושבה שיתקנו את המעוות. אבל במקום להטות אוזן קשבת לעצותיו של הד"ר ברנשטין־כהן, פנו לו עורף, והרבה קיתונות של תלונה ובוז נשפכו עליו. אולם לא רפו ידיו של הד"ר ורוחו לא נפל בו. כשראה שאין הזקנים נשמעים לו, פנה לצעירים שבמושבה. הוא היה מקהיל אותם בדירתו וקרא לפניהם הרצאות בתורת הרפואה וההיגינה. היה עורך שיחות מדעיות בשאלות הלאומיות וכן בעניני קואופרציה ואשראי. ביתו היה בית־ועד לנוער, שהביט עליו כעל אב ומנהיג, אשר קול המדע ושכינת־היושר מדברים מתוך גרונו. מובן מאליו, שכונן את חציו נגד הדור הישן שבמושבה, נגד הבועזים, ואלה האחרונים חשו כי סכנה נשקפת לממשלתם, משום שהצעירים יקומו עליהם ויתפשו את הרסן בידיהם.

הצעירים העריצוהו, והאדוקים שבמושבה, להיפך, התנגדו לו ויבקשו אך תואנה להפטר ממנו. הם נטו להבאיש את ריחו בעיני הצעירים על־ידי הכנויים “רשע”, “אפיקורס”, אבל כל זה לא הביא פרי לעמלם. וכשראו כי כל עבודתם היא אך לבטלה, החליטו לעבור מדבור למעשה. ופעם אחת, כשהרצה הד"ר ברנשטין־כהן בבית־הספר שבמושבה לפני הנוער, התפרצו הבועזים לתוך האולם, כבו את האש שבמנורות ויגרשו את השומעים הצעירים. אולם ברנשטין־כהן לא חת מפני נגישות האדוקים ובמרץ כפלים התחיל עוסק בארגון הנוער ויכוננהו לקראת המלחמה במורדי־האור.

הוא הוסיף להרביץ תורה ודעה במושבה, יסד ספריה והעביר לתוכה הרבה מספריו. בכל ערב היה עורך שיחות והרצאות לפני הנוער ויטע בלבם אהבה עזה לאמנות ולתרבות העברית. וכשראתה הכנופיה השחורה כי רבה השפעתו של “האפיקורס” ברנשטין־כהן על הצעירים, שנסו את מתניהם ויאסרו קרב נגדו. הם התנפלו פתאום על מעונו וינפצו את כל חלונותיו, ואלמלא הפועלים, שמהרו לעזרת הד"ר, הרי הוא ובני־ביתו היו בסכנה גדולה.

אחרי המאורע המעציב הזה עזב ברנשטין־כהן את פתח־תקוה ויעבר ליפו. גם פה התמכר לעבודה צבורית תרבותית, ביחוד הפנה את לבו כלפי שדרות הפועלים העבריים. והואיל שגם יפו לא נקתה אז מאנשי התרמית, קרא גם כאן ברנשטין־כהן למלחמה עליהם. הוא עורר את חמתם של “פני” העיר, עסקנים ציונים ידועים, בזה שהתקומם נגד מעשיהם הבלתי ישרים בבנק הציוני.

אחרי שלש שנים של עבודה פוריה במקצועות שונים, של מלחמה ארוכה וסוערת בעד הצדק והיושר, שב לרוסיה, זאת הפעם לעיר קישינוב.

ו.

בבואו לקישינוב, חזר שוב לעבודתו הצבורית־פוליטית. שמונה שנות נדודיו ממקום למקום לא הרפו את מרצו הכביר, לא החלישו אף במשהו את רצונו העז ואת טבעו. הרגשות החמים לעיר־מולדתו, שבה הונחה אבן־השתיה לעבודתו הצבורית־לאומית, חדשו את כוחות־הנעורים שבו ויוסיפו לו אמץ־רוח.

את כל מעיינו שם בעבודה החברתית. בכל רמ"ח איבריו בז לתקיפים, שהשתדלו לכפות הר־שלטונם כגיגית על עניני הקהל. בכל מקום בואו התאמץ לטעת צבוריות בריאה ואמיתית, סדר, משמעת ודרכי־הדימוקרטיות, וכשראה סמנים של ההופעות הללו, אם אמנם סימנים קלושים, שש עליהם כמוצא שלל־רב.

בשנת 1917, כשנפלה חומת השלטון הצארי ברוסיה ובשורת־החירות נתפשטה לארכה ולרחבה של מדינה זו, הוחג האחד במאי בהתלהבות נפלאה ובחגיגיות רבה. עשרות אלפים תושבים הפגינו ברחובות העיר, גדוד על דגלו ומפלגתו. מלבד המפלגות, הפגינו גם הלאומים השונים שבארץ. כגון: הרוסים, הפולנים, האוקראינים, הארמנים ועוד, כל אחד עם דגלו הלאומי בראש. איני יודע אם אך על פי מקרה או בכונה נעשה הדבר, אבל הדגלים העבריים נדחקו לפנה נדחת ולא נתנו לנושאיהם לצאת בשורות הראשונות, ששם עמדו באי־כח שאר הלאומים עם דגליהם. ופתאום קם הישיש ברנשטין־כהן וירעם בקולו לפני אלפי הנאספים: הוא תבע את עלבון הדגל היהודי… כל מלה ומלה שלו נפלה כפצצה בים המפגינים. נתלקחה אז בלבו אש־מלחמתו ונתחדשה בנשמתו סערת־הריבולוציה שבימי נעוריו… כנשר המרחף על קנו פרש את כנפיו על פני אחיו העלובים וידרוש צדק להם. וכאשר גמר את נאומו הנלהב והמלא מרירות רוח, סלל דרך למחנה הנוער היהודי, נושא הדגל הלאומי שלנו, ויצא לשורות הראשונות של המפגינים.

בירחי־הריבולוציה שבשנת 1917 הוא הפיח רוח חיים לתוך התנועה הציונית שבביסרביה. הוא לקח חבל גם בבנינה של ביסרביה בכלל ושל העיר קישינוב בפרט. הוא נבחר לסגן יו"ר בעיריה, לחבר הזימסטבה הפלכית, לחבר באגודת הערים. הוא עיבד את התקנות לאגודת הקהילות בביסרביה. וכלום יש מקצוע אחד של עבודה צבורית, פוליטית או תרבותית, שברנשטין־כהן לא השתתף בו באופן אקטיבי?

וכשאלפי פליטים יהודים נהרו לכאן מאוקראינה שטופת־הדמים, קם להם הגואל הראשון בדמותו של ברנשטין־כהן, אשר מסר ממש את נפשו עליהם. הוא עזב את כל עניניו הפרטיים וישם את כל מעייניו אך בפליטים. כחמשים אלף איש באו הנה מאוקראינה, כמעט כלם עניים מרודים, עלובים ונעזבים לנפשם, באין משען ומשענה. ביניהם היה מספר רב של אלמנות ויתומים, וצריך היה להאכילם, להלבישם וגם להבטיח את מצבם היורידי בארץ, ובמשך חמש שנים רצופות נעשתה עבודה זו תחת הנהלתו והשפעתו של ברנשטין־כהן.

בשנות 1918–1925 בזבז הד"ר ברנשטין־כהן את כל כוחותיו הגופניים והרוחניים לטובת עמו. הוא עבד לטובת פליטי־אוקראינה ב"ג’וינט", היה בא בדין ודברים עם הרשות כשהיה צורך בכך, השתתף בכנסיות שונות שבארץ ובחו"ל, היה עובר על פני ערי־השדה שבבסרביה והטיף לטובת “קרן־היסוד”, וע"י כל הטרדות הללו נשמט מתחת לרגליו הבסיס של פרנסתו.

רק לעתים רחוקות אפשר היה למצוא אותו בביתו, ואין פלא בדבר, שרוב החולים עזבוהו ויפנו לרופאים אחרים.

ובאותם הימים החליט לעלות לא"י, אבל לא על מנת ליהנות מחסדי איש או ממתנות איזה מוסד שהוא, אלא – לעבוד ולעבוד.

אבל לא שחקה לו השעה. התנקם בו הגורל האכזרי, מי פלל, כי דוקא בארץ־ישראל, מקום שם נמצאו בחירי־הציונים שבעולם, אשר ידעו את פרשת מעשיו ופעולותיו של ברנשטין־כהן לטובת עמו וארצו; שם, במקום שאפילו תינוקות של בית רבן צריכים היו לדעת את ערכו של לוחם וחולם נעלה זה, — יסתחף שדהו ודרמה שכזו תתהוה בנפשו!

גלמוד ובודד, עזוב לנפשו, התענה בארץ.

בכל יום ויום, בעת שגר בתל־אביב, היה משכים לקום עם עלות החמה ויעסוק בלמוד השפה העברית לכל חקיה ודקדוקיה, ולא אחת הפסיק פתאום את למודו ונשאר יושב אחוז־שתיקה כמאובן. שעות רצופות היה יושב שקוע ברעיונותיו הנוגים ושתק… ורק מזמן לזמן נפלטה מפיו אמרה שכזו: צריך לשים קץ לכל זה!

ז.

וככה כתב באחד ממכתביו לידיד נפשו שבקישינוב:

“דמה דמיתי, — והיה לי יסוד לכך, — שישימו לב אלי בבואי לארץ וישתמשו במקרה זה לשם סדור איזו עבודה בשבילי, שהרי סוף־סוף צריך להעריך גם את “מי שהיה”, ביחוד כשאינו מחוסר עדיין יכולת לעבוד, אבל אף סימן כל שהוא של שימת לב, לא כאן ולא בלונדון! והאמן לי, שלא ישבתי בידים חבוקות! משעת בואי הראשונה רציתי ורוצה אני לעבוד. פניתי בכתב ובעל־פה (לויצמן, לסוקולוב ולניידיץ), — אבל אין קול ואין עונה. ברם הענין נוגע לא לי בלבד: הרי לשם מטרתנו אנו אסור לבטל את הכחות, ואפילו את אלה שכמותי שכבר פג טעמם (אע"פי שאיני מסכים לכך). אם לא ישתמשו בי, איני יודע מה יהיה באחריתי! הרי אצא מדעתי מתוך שממון. ולהיות כאן ולבלי לתפוס מקום כל שהוא, דבר שאי־אפשרי הוא בשבילי”.

אין הוא מתאונן על מצבו החמרי, אין הוא קובע על הרעב. כל זה הרי רק תפל הוא לגבי דידיה, וכשיציק לו הרעב, הוא מוכר את כלי־הנגינה הכי חביב עליו: את הפסנתר, אשר גלה עמו ונדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר, מאירופה לארץ־ישראל ומא"י לאירופה, — הפסנתר, אשר עליו שפך את שיח לבבו ברגעי צער ומצוק בהתעטף עליו נפשו הסובלת.

סוד הטרגיות שלו היה זה שנשאר בלי שום עבודה ופעולה. ועבודה היה משמעה אצלו: לבוא במגע ומשא עם העם, בכל יום, בכל שעה ובכל רגע, ללכת בראש המחנה, לדבר אל ההמון, ללמדהו בינה ודעת, לארגן את הכחות החבויים בו. לשם מטרה זו עלה לארץ־ישראל, לקן מאווייו, כמי ששב לביתו, אבל שם לא הכירוהו, לא ידעוהו ויביטו עליו כעל גר, כעל זר.

והוא החליט לצאת את הארץ. וכשהפליגה האניה מחוף הים, כשהתחילה מתרחקת מגבול הארץ, שח ראשו ובכי מר התפרץ מלבו.

ברנשטין־כהן היה איש ישר־דרך. נפשו לא ידעה עקלקלות. בצעדי און ומתוך קשיות־עורף נפלאה היה מתקרב אל המטרה שהציב לו. אופטימיסטון מאין כמוהו, בר־לבב, גאון־המרץ, ברו כתוכו, איש־האמת וצעיר ברוחו, מלא תקוות ואמונה – היה האיש המצוין הזה. חסרה לו רק הפקחות הטפוסית של היהודי. במובן זה היה דומה קצת, — אל יחשבו נא דברי לגנאי לו, — ל"גוי", אשר זרה לו ההתחכמות היתרה. הוא לא ידע מה זה גמישות־רוח. ישר עשה האלהים את האדם והילכך אין צורך בחשבונות ובהתפלפלות. וכאן צריך לבקש את סוד הדרמה שלו. מובן, שאין זה מצדיק את יריביו, אשר חטאו לו חטא עולם אשר לא יכופר.

הלב יתפלץ למקרא מכתביו האחרונים, שנשלחו מרוסיה לקרוביו. מכל שורה מבצבצים צער עמוק ותוגת־געגועים אין־סופית. ניכר, שנדונה נשמתו שם לשרפה ע"י געגועים על אותם החוגים, שבהם בלה 67 שנות חייו.

וכאחיו לעוו ביאקוטסק אשר שפך את שיח לבבו שעות מספר לפני עלותו לגרדום, כן גם יעקב בן מתתיהו מדבר מתוך השתפכות־לב וגעגועי־נפש, געגועים עזים כמות, על ארץ־ישראל, על קישינוב ועל כל קרוביו ומכיריו.

“פאניורטשקה, — הוא כותב לנכדתו, — יקירתי, אהובתי, חמדת נפשי, פאניורטשקה מלאכי אפור העינים, מה רבו געגועי עליך! כלתה נפשי לראותך! מה שלומך? מה שלום כולכם?”

ובמכתבו האחרון לבתו הוא כותב:

“העוד אזכה לראות את כולכם? — מה גדלה כאן בדידותי!”

לבו נבא לו: הוא לא זכה לראותם. עזוב וגלמוד מת ביקטרינוסלב.

ז. רוזנטל

**להחזיר נקודות נ. מ. בכותרת בדף היוצר ובמאמר!

בשוב ד"ר י. מ. ברנשטין־כהן לקישינוב מלימודיו, מצא את “חובבי־ציון” עוסקים בקבוץ כספים בלבד. אך מצא גם אדם שנרתם אתו לעבודה חדשה ומחדשת: בעזרתו של נ. מ. רויטמן הכניס רוח חיים לתוך העצמות היבשות. הפעולה קבלה צורה אחרת לגמרי. התחילו לטפל בשאלות תרבותיות ומשקיות, בחנוך, בארגון, והעמיקו את שרשי הציונות בבסרביה.

איש האדמה היה נ. מ. רויטמן. נולד בכפר ליד טֶלֶנֶשטי, לעובדי אדמה עניים, בשנת 1869. בילדותו ובבחרותו עבד אדמה, שכלל את המשק, הסתכל לחיי העמלים בסביבה, אבל מפאת חולשתו הגופנית התמסר ללמודים, גמר בהצטינות את בית־הספר הריאלי בקישינוב ומיד התמסר לקואופרציה בכלל וביחוד לקואופרציה היהודית. פתח את מוסד האשראי הראשון בקישינוב, רשת של קופות לאשראי בערי השדה, ובמשך קרוב ל־40 שנה עמד בראש האיגוד של כל הקואופרציה היהודית.

רק תודות לערנותו התרבותית נפתחו ליד המוסדות לאשראי ספריות, בתי־קריאה, והקואופרציה השתכללה בכיוון משקי־קונסטרוקטיבי וחנוכי־תרבותי. מחלבות קואופרטיביות בדומברובֶני, במחוז סורוקה, נתמכו ע"י נ. מ. רויטמן ביד רחבה, ורק הוא, בהשכלתו המשקית ובסבלנותו המיוחדת, השפיע על אנשי הג’וינט שכספי ה"פונדיישן" יהיו מוקדשים לפעולה קונסטרוקטיבית.

צנוע, נחבא אל הכלים, כמעט לא הכירו את שמו בציונות, אבל בזמן אשור התקנון של “חובבי ציון” בשנת 1890 השתתף באופן אקטיבי, לקח חבל פעיל בועידה הראשונה של “חובבי־ציון” באודיסה וכבעל מקצוע נתן את ההדרכה להתישבות זעירה במולדת. כעוזרו של ד"ר ברנשטין־כהן בהנהלת המזכירות של “לשכת הפוסטה” לא ידע ליאות, ומהקונגרס הציוני הראשון ב־1897 עד 1902 פעל הרבה לפיתוח הכוחות הגנוזים בציונות הבסרבאית.

נאַראָדניק במובן הנעלה, חונן במדה בלתי מצויה של צניעות. הממשלה הרומנית מצאה לנחוץ להתיעץ אתו בעניני כלכלה וקואופרציה, וכשהתחילו רדיפות על מוסדות אשראי יהודיים ברומניה – מספיק היה ביקור של רויטמן בבוקרשט כדי לבטל את הגזרה. אך הוא לא בא לידי יהירות. איש חלש, חולה מחלת לב, כמעט משותק בעשר השנים האחרונות, לא ידע ליאות, ואחרי מותו של אינז' גוטליב, שעמד בראש הקהק"ל, כשהיו זקוקים לאישיות מרכזית נערצת אצל המוני העם – באו אליו שיקבל עליו את המעמסה והוא קבל על עצמו את התפקיד החדש.

בשנת 1900, בועידה כללית של הקואופרטיבים ברוסיה, שנאספה באודיסה, הופיע נ. מ. רויטמן בכל כוחו. הסביר את המעמד המיוחד של שכבות העם היהודי, הדגיש את התלישות שלנו ודרש אוטונומיה לפעולתנו. כשראשי הקואופרציה הרוסית התנגדו לעמדה זו, הופיע רויטמן בנאום מזהיר, והעתונות הרוסית הביעה התפעלות לכשרונותיו. הוא עזב את הועידה, אך היא קבלה את עקרונותיו, ונציגיה באו להזמין אותו לאולם, והוא הופיע בראש הדלגציה היהודית.

אחרי הפוגרום בקישינוב בשנת 1903 חיבר תזכיר על מצב יהודי בסרביה וביחוד על מצב יהודי קישינוב. התזכיר נשלח ע"י ד"ר ברנשטין־כהן לחברות יהודיות במערב אירופה ועשה רושם מיוחד בפשטותו ובהסברתו. מאז שנת 1892, כשהיה רעב כבד בבסרביה, ורויטמן עמד בראש מוסד לטובת הילדים, ועד השדפון בשדות בסרביה בשנים האחרונות לפני מותו, ועד הסיוע למשקי החלוץ והפעולה הציונית בכללה והדאגה להטבת מצב הבריאות של יהודי בסרביה – לא התלונן והמשיך בפשטות ובצניעות עממית את פעולתו עד רגעו האחרון. עליו אפשר להגיד כדברי המשורר: “הן זרע ישרים לא יאבד בציה”. בסגולותיו המיוחדות השפיע על אנשי הפלינטרופיה היהודית, על אנשי הג’וינט. מענוי־עולם, אלמי־נפש, רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת – כתב ח. נ. ביאליק על עסקנים עממיים מסוגו של רויטמן.

ליד שלחן עבודתו מת, בן 68, מהתקפה של שבץ המוח, והשאיר צוואה שריח של פשטות בסרבאית נודף ממנה: לא לשאת את הגויה ממוסד למוסד, לסדר את הלויה בפשטות, להקבר ליד “קבר האחים” וליד העמלים…

ב־19 ביאנואר 1937 הובא למנוחה עולמית ע"י המשפחה הקואופרטיבית והציונית. במשך חודש ימים זרמו תרומות ממעריציו לקהק"ל, ובארץ נטעו חורשה של 1000 עצים לזכרו. אנשי העליה מבסרביה במולדת, מעריציו ותלמידיו, נושאים בגאון את זכרו של איש־העם הבסרבאי, שעבד עם העם ובתוך העם לטובת העם.

ש. בן־מתתיהו

מכתב מאת חובבי־ציון בקישינוב לחובבי־ציון במוסקבה

בשם ה' הבוחר בציון

יום ב', כ"ד מנחם אב אתת"כ לגלותנו תרח"ם ציון לפ"ק.

לאחינו אנשי־בריתנו הדגולים לדגל חו"צ במאסקווא.

כל המתחקים על עניני התנועה של ישא"י (ישוב ארץ־ישראל) יודעים ורואים כי הדברים יגעים, וגם אתם בלי תפונה רואים כמונו איך הקולוניזאציאן באה"ק מתנהלת בכבדות. אנחנו יגענו למצוא פשר הדבר ומצאנו כי הסיבה היא – יען כי נחוץ לאיש החפץ להתישב שם לא פחות משלשת או ארבעת אלפים רו"כ — — אולם ע"י אורגניזציה כללית יכול איש עם סך כסף יותר פחות מסך הנ"ל להתישב שם עצהיו"ט אם רק ידע תנאי המקום ההוא.

והנה אנחנו באנו, ע"י אחינו הנכבד ה' כהנא מאונגעני אשר היה בפאלעשתינא שנה תמימה, לכלל הצעה כזאת: ליסד מושב חדש מעבר לירדן. המושב הזה יהיה ממאה משפחות אשר יש לכל אחת מהנה לא פחות מסך חמש מאות רו"כ. טוב מאד לו היו המשפחות רק שנים שנים אנשים צעירים, אך יען כי אי אפשר הדבר הזה, לכן נתן הרשיון גם לאנשים אשר בנים להם להכנס אם ישלמו בעד בניהם או בנותיהם, אשר לא הגיעו עוד לשנת השתים עשרה, חמשים רו"כ, ובעד אלה אשר כבר הגיעו לפרק הזה – מאה רו"כ בעד כל אחד.

האנשים האלה צריכים להיות אנשים ישרים, תמימי־דרך, שלוים ושקטים וסבלנים (בעניני אמונה ודת).

שלש השנים הראשונות כלם יעבדו ביחד (אל קופה אחת) ויחלקו ביניהם הדברים הנחוצים לפי מספר הנפשות, ומהעודף יהיה על צרכי הקולוניה בכלל, על בנין בתים לכל אחד מהקולוניסטים ועל כלי בית לכל אחד מהם.

כל אחד מהחתומים צריך ליתן עשרים רו"כ על הוצאות, מאה רו"כ בתור התשלום הראשון: התשלום השני ג"כ ממאה רו"כ – כעבור שלשה ירחים מזמן התשלום הראשון, והמותר צריכים החתומים לתת אחרי צאת השטר־מכירה לאור.

ועתה אחים יקרים, הנה לפניכם הצעתי, קחו אותה וחשבו על אודותיה; והיה אם תמצא חן בעיניכם נבקש אתכם ליסד בעירכם אגודת אנשים אשר יתנו את חתימתם על ההצעה הזאת. ואף כי טוב מאד שיהיו חתומים רבים בכל עיר ועיר, בכל זאת בחינה גדולה נחוצה פה.

הננו חותמים בשם כל חברי אגודתנו.

ראש האגודה מ. דיזענהאף

המזכיר נח ליפשיץ

הערות המעתיק:

בהצעת מ. דיזנגוף משנת 1888, לפני 52 שנה, יש כמה נקודות הראויות לציון. א) מוצע ליסד מעין מושב עובדים, בן מאה משפחות, שכדוגמתו הוצע והוגשם כעבור למעלה משלושים שנה, בראשית ההתישבות בעמק יזרעאל. ב) ההצעה מניחה כרצוי ביותר שיתישבו אנשים צעירים, שעדיין אינם מטופלים בילדים. ג) שלוש שנים ראשונות יעבדו המתישבים כקבוצה שתופית – “אל קופה אחת”. גם בפרט זה קלע דיזנגוף אל דרכי ההתישבות בשנים המאוחרות. ד) ההצעה באה לפתור שאלה של התישבות מעוטי־אמצעים – בעיה שנעשתה מרכזית בפעולה הישבנית של ההסתדרות הציונית וקרנותיה לאחר מלחמת העולם. ה) הוצע ליסד מושב חדש בעבר הירדן.

תעודה זו מעידה עדות יפה על ההתענינות העמוקה, התפיסה הנכונה והחוש החברתי הבריא בשאלות הציונות המעשית – של מ. דיזנגוף ושל חובבי־ציון בקישינוב, שהוא עמד בראשם, בשנים הרחוקות ההן.

פעולתו של מ. דיזנגוף כראש העיר תל־אביב, במשך עשרות שנים אח"כ – הרי היא מן המפורסמות.

ח. ש.¹

א.

כאגדת פלאים נראה לי הדבר עתה, לאחר 35–40 שנה! מה רב הזמן שעבר מני אז ומה רבות התמורות, מה כבירים המאורעות שעברו עלינו במשך התקופה האיומה הזאת! וכאור יהל כן יעלה הזוהר של הימים הנהדרים ההם ויאיר את חשכת ימינו אלה, ירומם את הנשמה ויעורר אותה למעשים ולמפעלים חדשים — —

נערים היינו, במיטב שנות הנוער, ועדיין גיל הילדות לא פג טעמו וחותמו טבוע על כל מעשינו. מושפעים מתנועת המהפכה הרוסי ומטובי סופריה וקברניטיה, מחונכים על דרכי אידיאליה היפים, מאורגנים ע"י חֶבֶר מורים ומדריכים שהקדישו לנו ממיטב זמנם ומרצם – שאפנו לפעוּלה, להגשמה, להקרבה. והתנועה הציונית הצעירה – אם־כי באופן רשמי ובחיי יום־יום עמדה בנגוּד למהפכה והוכרזה כריאקציונית – באה אף היא להוסיף נפך מהתלהבותה, ועוררה בנו אף היא שאיפות לקרב, למעשים למען שחרור העם.

זמן רב לפני התעוררותה של תנועת “צעירי־ציון” כגורם מחנך ומארגן כבר נשאוּ בחלל האויר אידיאליה וצווּיֶיהָ. זוכר אני את השנים 3–1902. כשנתים לפני פרוץ המאורעות במהפכה הראשונה. ואני אז תלמיד הכתה השלישית בביה"ס הריאלי הפרטי של קַארצֶ’בְסקי בקישינוב. הימים שטופים אור הריבוליוציה ומעשיה. גם בכתה מורגש המצב למדי. חוג קטן של חברים בא בגלוי לביתו של המורה לספרות (א. פ. מיֶסַיאצֶוו), מקבל ממנו פרוקלמציות, דנים בפה מלא על הענינים העומדים על סדר היום, משתתפים במעשים מסוג ידוע. בכתה זו עלה בדעתי להכניס את ה"פריינד" שהיה אז כמדומני בשנה הראשונה להופעתו, והיה עדיין ציוני טהור. לא קל היה הדבר: נחוץ היה להוכיח, שאין ליהודים מה להסתיר, שגם ליהודים הזכות להגדרה עצמית, שגם לנו יש ספרות ועתונות משלנו ושחובה על הנוער היהודי לקרוא בה, להכירה וללמד אותה. נצחתי: כל אחד מהתלמידים היהודים נתן מפרוטותיו, והנה ביום בהיר אחד הגיע ה"פריינד" לכתה, ישר מהדואר, להנהלת בית־הספר, בשביל תלמידי כתה ג'. המנהל – חשכו עיניו. היתכן? קראמולה כזאת! אבל המעשה נעשה. והעתון מתקבל יום־יום. ואנחנו קוראים בהפסקות ובשעורים. והויכוּחים עולים למעלה ראש.

כעבור שנים מספר. אני באודיסה, בבירת הדרום. 1905, שנת התקוממות העם, שנת המניפסט הידוע של 17 באוקטובר. הפעם יש ארגון של “צעירי־ציון”, אבל עדיין לא “צעירי־ציון” במובן הפרוגרמתי של המפלגה שצמחה אח"כ. והננו פועלים ביחוד בחוגי הנוער הלומד, אני ויעקב זַסְלַבסקי (עתה בקנדה) וקלרה רפופורט (רופאה, בארץ).

לא קול קורא אחד הפיצונו בחוגי הנוער, כמעט כלם מפרי עטו של כותב הטורים האלה. “חדר־העבודה” שלנו היה אז בדירתו של מר שלמה זלצמן (עתה בת"א), שהניח בימים ההם את היסוד להוצאת־הספרים הציונית הגדולה “קדימה”, בחדר אחורי קטנטן היה מונח ההקטוגרף שלנו, ואנחנו “מדפיסים” בו בזו אחר זו את ה"פרוקלמציות" שלנו. לא פחות קשה, ואחראית הרבה יותר, היתה שאלת ההפצה של “פרי עמלנו”. והנה נזכר אני: בימים הראשונים להכרזת המניפסט של 17 באוקטובר, לפני פרוץ הפרעות ביהודים. הכל צוהל וגועש מרוב שמחה העולה על גדותיה. מרכז הפעולה הוא באוניברסיטה (רחוב חרסונסקיה). בואֶסטיבול הענקי נדחק המון עם רב. כאן מרכזי כל המפלגות: ס"ד, ס"ר, בונד, פפ"ס ועוד. וראה זה פלא: אי־שם בין גדולי המהפכנים, בקלחת הרותחת (רותחת ממש!) של חוגגי הנצחון, מסתובבים גם אנחנו, אני ויעקב זסלבסקי, ומחלקים על ימין ועל שמאל את הפרוקלמציות שלנו, והן עדיין טריות, זה עכשיו הבאנו אותן מבית־המלאכה אשר בבית זלצמן, ברחוב בַאזַארַניָה![¹]

לא עבר זמן רב, ואני טולטלתי לקאלאראש (עיירת מולדתי), ומשם שוב לקישינוב. כאן נתפתחה בינתים פעולה גדולה, רבת־ההיקף, בעיקר בהשפעתו של יוסף שפרינצק, שבא אלינו מפולניה. קם ארגון גדול ומסועף של “צעירי־ציון” ולו סניפים וארגונים בכל רחבי בסַרַביה, והוא מסדר כמה מוסדות משלו: ספריה, בירז’ה (מקום פגישה) ועוד כהנה וכהנה. מרכז הפעולה בקישינוב, ועל יד י. שפרינצק עוזרים כמה מטובי חברינו: י. אפטר (עתה מנהל “המשביר”), י. גורפינקל (עתה חבר עירית ת"א), ח. ויסוּלדר, אוריה פריש, יוסף ברץ, י. גולני (כולם בא"י).

פעולתי אני התרכזה בתקופה ההיא בעיקר בחוגי “הנוער הלומד”, באותו ארגון שהיה ידוע במשך זמן רב בשם Ц. Ц. У, О. (צ. צ. אוּ. או.), ואלה הם ראשי־תבות. השם המלא היה

כלומר, “ארגון מתלמדים צעירי־ציון”. היו לנו בעיר ארבעה חוגים קבועים, וכך נקראו: חוג א', חוג ב', חוג ג' וחוג ד' (לשם קיצור, וגם מחשש עינא בישא…) כל אחד מהחוגים היה במדה ידועה “חוג סגור”, והשתתפו בו חברים שהיו גם ידידים, בעלי קשרים אישיים, בעלי הלך־רוח אחד ודעות קרובות, בחוג א', למשל, אשר אליו השתיכתי גם אני, היו ה"גדולים" שבכל החוגים, המפותחים והאחראיים לפעולה. בכל חוג היתה תכנית לעבודה תרבותית רחבה: למוד תולדות ישראל, כלכלה פוליטית, ספרות עברית, תולדות תנועות השחרור בעמים אחרים (אירלנד, צ’כיה, בולגריה ועוד), המפלגות הפּוליטיות וכו' וכו'. לפחות פעם בשבוע (בשבת), ועפי"ר 2–3 פעמים בשבוע, היינו מתאספים, שומעים הרצאה, מחליפים דעות, לפעמים גם מקבלים החלטות.

מרץ רב הושקע בפעולת ארגונו של הנוער הלומד בבתי־הספר השונים בעיר וחנוכו הלאומי. לשם כך היינו מסדרים מפעם לפעם (כמנהג הימים ההם) מַאסובקות, כלומר אספות המוניות, אשר אליהם היינו מביאים את הנוער, “מקטן ועד גדול” מכל בתי־הספר בעיר. באסיפות כאלה היינו משתפים 100–200 צעיר וצעירה, אבל היו גם אספות, שהשתתפו בהן 300 איש ולמעלה מזה. יש לשער שהמשטרה החשאית ידעה מכל זאת ועקבה אחרי פעולתנו. זכורה לי אספה אחת, באחד הערבים, בדירתה של אלמנה זקנה, בחלק התחתון של העיר, לאור מנורת נפט עלובה. ישבתי בראש האספה והייתי בה גם הנואם הראשי. ופתאום באמצע הנאום מתפרצת בעלת־הבית ובאיומים וצעקות מתחילה לגרש אותנו מדירתה: לפי דבריה, גילתה המשטרה את מקום האספה, ואנחנו נתונים בסכנה להֵאָסר בכל רגע. מיד נעלתי את דלת החדר והרעמתי על הנאספים: “איש אינו יוצא! גורל אחד לכולנו!” בזה הבאתי את האשה לידי רתיחה ממש, והיא התחילה צועקת: “מה זה מי הוא הגזלן הזה הלבוש חולצה אדומה? הוא שוחט אותי לאור היום!” מובן, שדברים אלה לא השפיעו עלי, והאספה נמשכה בדרכה הרגילה.

לאט־לאט גדלה השפעתנו ופרצה על ימין ועל שמאל. היו לנו ב Ц. Ц. У. О. למעלה ממאה חברים (בימים ההם, בתנאים של אי־ליגליות, היה זה הרבה) והשפעתנו בחוגי הנוער היתה ניכרת מאד. מחוגי ה"בונד" ומחוגי הס"ר התחילו להתחשב בנו, אבל יותר מכל היתה ניכרת פעולתנו בחוגי הציונים הכלליים, אשר שם מלאו “צעירי־ציון” תפקיד של חומר “מתסיס” ומעורר. ההסתדרות הציונית, שנדחתה ע"י הכחות המהפכניים לקרן זוית, נעשתה שוב – הודות ל"צעירי־ציון" – כוח משפיע, שהיה הכרח להתחשב בו.

פעולתנו התחילה להסתעף יותר ויותר והגיעה גם לעיירות נדחות בבסרביה כלה, וכן בסביבה, בעיקר בפודוליה. והנה באחד הימים, בערב חג השבועות, בהיותי בבית הורי בנובוסליצה (צפון בסרביה), קבלתי פקודה טלגרפית מהועד המרכזי של “צעירי־ציון” בזו הלשון: “סע מיד לִגְרוסולובו”. אבי ז"ל קבל את הטלגרמה ולא רצה למסרה לידי. סוף־סוף נתן לי אותה, אבל בתנאי מפורש: לא תסע מהבית! היתכן לעזוב את הבית לימי החג? ואולם אני עמדתי על שלי: אין ממרים את פיו של הועד המרכזי. כשהוא מפקד – פקודותיו הן למעלה מהכל, גם למעלה מרצון ההורים, מנוחיותם, מדעותיהם ומפקודותיהם. והועד המרכזי, כמובן, נצח את אבא! נסעתי ברכבת הראשונה, באתי לגרוסולובו בזמן הדרוש, נאמתי בביהכ"נ, הצלחתי לארגן סניף וכו' וכו'.

ככה עבדנו בימים ההם, השנים שבאו אח"כ הוכיחו כי עבודתנו נשאה פרי: החברים נמצאים כיום הזה ברובם הגדול בארץ, והם נמנים על הטובים והפעילים בבני־הישוב ובהסתדרות העובדים.

אוריה פלדמן

ת"א, ספטמבר 1940

ב.

הריאקציה הצאריסטית ב־1903–1905 בחרה בבסרביה, וביחוד בקישינוב, כשדה פעולה של פרעות ביהודים – ועובדה זו השפיעה השפעה מכרעת על הלך הרוח המהפכני של הנוער היהודי בבסרביה. בחלק ממנו בא הדבר לידי ביטוי בקליטת הרעיונות הסוציאליסטיים ובהצטרפות לתנועות ס.ד., ס.ר. ו"בונד", בחלק השני בהתגברות הרגש הלאומי ובהצטרפות לרעיון התחיה הלאומית, לציונות.

הציונות הכתה שרשים ראשונים בעקר בשתי שכבות של היהדות הבסרבאית: בקרב האינטליגנציה, כלומר השכבה שכבר טעמה את טעם ההשכלה העברית והכללית, וביחוד בקרב השכבה העובדת – סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ודומיהם. החוגים הדתיים ובעל הבית האמיד עמדו מנגד. ואולי יהיה זה נכון להגיד שכך היה המצב גם בנוער. לאחר שנת 1905, עם ההקלות הפוליטיות ברוסיה, עם העליה בספרות הרוסית והתפשטות הספרות האירופית המתורגמת, עם התגברות הספרות היהודית והעברית והפצתה בעם – עשתה גם התנועה הציונית חיל רב בבסרביה.

הנוער היהודי הלאומי התרכז סביב תנועת “צעירי ציון” ובמקרים מעטים גם סביב “פועלי ציון”. התארגנו קבוצות של “נוער מתלמד”; קבוצות דוברי עברית וכו'. בקרב “צעירי ציון” התרכזו גם נוער מסוג המתלמדים וגם מסוג של עובדים – עוזרי בתי מסחר, שוליות וכדומה, וקבוצות אלו שמשו מקור לא אכזב לתנועה. על הנוער הזה, וביחוד על האקטיביים שבקרבם, הוטלו גם רוב הפעולות המעשיות, כגון העבודה למען הקה"ק, למען הפצת הספרות הציונית, טפול בבתי־העקד לספרים, הפצת חומר תעמולה ליגלי ובלתי ליגלי וכדומה.

החיוב הגדול בתנועת “צעירי ציון” בבסרביה היה – שילוב הפעולה הציונית בגולה עם תנועת עליה לארץ ישראל. בכל תקופת העליה השניה לארץ אנו מוצאים חברים מכל פנות בסרביה, שהיו גם בין מניחי היסוד והבונים של תנועת העבודה והשמירה בארץ, של מוסדותיה ומפעליה. התשוקה הראשית של הנוער היתה לעלות לארץ, והיא התגברה ביחוד בהשפעת העתון “הפועל הצעיר” מארץ־ישראל, שהיה נקרא ברטט.

את הדוגמה לעליה נתנו הבוגרים מבין “צעירי ציון” בעיירות ובקישינוב. כל עליה של חבר היתה מאורע, אשר לא נשכח עד אשר באה עליה של חבר אחר. עלית יוסף ברץ וכן עלית יוסף רבינוביץ מקישינוב היתה להן השפעה מיוחדת על הנשארים. את הלילות האחרונים לפני עליתם בלינו בבית הוריהם, עד שהגיעה שעת ההליכה לתחנת הרכבת. זה עשרות שנים מלווה אותי הנגון העצוב, אשר שר אביו של יוסף ברץ כל הלילה, פסוק אחד בלבד: “בצאת ישראל ממצרים, בשנה הבאה בירושלים”. הנגון הזה היה בו מן החבה העזה לירושלים ומהשמחה שהבן יזכה לראות בקרוב את עיר הקודש, אולם גם מן העצבות של פרידה מהבן – אולי לעולם. הרושם של ניגון זה עלינו היה אולי לא פחות חזק מדברי תעמולה נמרצים.

עלית הראשונים מקרבנו, מיד לאחר שנת 1905, חלק מכריע לה בהיקף הרחב של התנועה הציונית, וביחוד של תנועת “צעירי ציון”, בבסרביה. כל דבר קטן מארץ־ישראל השפיע עלינו. אם חוט אדום שבו הקיף יוסף ברץ את קברה של רחל אמנו בבית לחם, ושלח אותו לאמו בקישינוב, אם תמונתו כסתת בירושלים, אם מכתבי המליצה היפים של מ. טיטלמן אלינו, אם בקורה של מרים אוסטרובסקי (ברץ), שהקסימה אותנו בעליזותה, שהיתה כמעין המתבר, ושמשה לנו סמל חי לחיים החדשים הנוצרים בארץ, כל אלה היו סם־חיים לנוער וקרבו את עליתו.

קבוצת החברים שעמדו בראש תנועת צעירי ציון בבסרביה – י. שפרינצק, נ. טברסקי, ח. גרינברג ואחרים – התמידו בהרחבת היקף ידיעותיהם היהודיות והציוניות, שקדו גם על הרחבת ידיעותיהם הכלליות בכל הנוגע לתנועות השחרור הלאומיות והסוציאליות של העם הרוסי ושל עמים אחרים. וחלקים רחבים של הנוער בבסרביה הלכו בעקבותיהם ועסקו בהשתלמות, ביחידות או בחוגים מיוחדים לכך. בתקופת ה"דיסקוסיות" עם המפלגות האחרות, וביחוד עם ה"בונד", התאמץ הנוער של “צעירי־ציון” להעמיק חקר בשאלות הלאומיות והסוציאליות.

מאז עברו למעלה משלוש עשרות שנים. ובהפגשנו עם העולים שהקדימונו או שבאו אחרינו – מרגישים אנו מה פורה היה לתנועת העבודה היסוד החנוכי, שהניחו בתנועת “צעירי־ציון” ובנוער שלה בבסרביה חברינו־מורינו החיים אתנו כיום.

י. אפטר

ג.

לפני תשע־עשרה שנים בקרתי לראשונה באמריקה. הופעתי הראשונה היתה בניו־יורק. באחד האולמים הידועים של “איסט־ברודוויי” המפורסמת נשאתי את נאומי הראשון. לאספה ניתן פרסום רב, ושמי פורסם בכותרות קדוש־לבנה בכל העתונים היהודיים. כמה ימים אחרי האספה ההיא נתקבל מכתב על שמי להנהלת אותו אולם. מבקשים מבעלי האולם למסור את המכתב לנואם באספה.

המכתב נמסר לידי. הכרתי מיד את כתב היד, וחרדה אחזתני. ידי חברה קרובה היתה זאת. מאז עליתי לארץ נפסק הקשר בינינו ולא ידעתי על מקום הימצאה. “אם אמנם יוסף ברץ אתה מקישינוב – הריני מבקשת לכתוב לי.” חתומה – חייקה גרוסמן, מונטריאל, קנדה.

חייקה גרוסמן?… כ־15 שנים עברו מאז עזבתי את קישינוב, רק בשנתיים הראשונות החלפנו מכתבים, בשנה החמישית התיצבתי לצבא וראיתיה בפגישה קצרה מאד, ומאז נעלם כל קשר. אנכי בארץ־ישראל והיא בקנדה. והרי חייקה זו מקפלת בתוכה היסטוריה שלמה, אלה הם תולדות הציונות הצעירה בקישינוב ובבסרביה כולה – צעירי ציון!

תקופת 1903–1905. התקופה שלאחר הפרעות עוררה תנועה אנטי־ציונית בקרב הנוער, הציונות לא נתנה תשובה מספקת לזעם ולמרירות שהצטברו, הנוער היהודי נתבע למעשים, למעשי הגבה, לנקמה. רבים נמשכו לשורות ה"ס.ד." וה"ס.ר.“. ה”בונד" עלה על הבמה וכבש לבבות ברחוב היהודי. והאמצעים לכבוש לבבות היו אז קלים. ה"בירז’ה", מקום הפגישות והוכוחים, ה"מסובקה" – האספה הפומבית העממית, מקום שם נשאנו נאומים פופולאריים ביותר, דמגוגיים ע"פ רוב – הם שרכזו המונים רחבים, ובהן נכבשו ההמונים למאות ולאלפים, לאשליות ולהתבוללות.

אנו שהיינו מעטים אזרנו את כוחותינו למלחמה ברוח ההתנכרות וההתבוללות. טבעי היה הדבר, שהלכנו אל אותן השכבות, שאליהן הלכו המפלגות המתבוללות. הלכנו לנוער הלומד, להמונים העובדים; השתמשנו גם באמצעים המקובלים בתקופה ההיא, וגם לנו היתה “בירז’ה”, גם אנו ערכנו “מאסובקות”, גם לנו היתה עבודה קונספירטיבית – פרוקלמציות ומניפסטים, כאשר היה מקובל בימים ההם.

בביתה של חייקה, בבית אביה החיט, נעשתה כל העבודה הזאת. בחדרים הקטנטנים של הקומה השניה היינו מתכנסים תכופות, פעם בתריסים מוגפים פעם ב"נשף־חתונה", פעם ב"שמחה" אחרת, כדי להעלים מעיני הרשות את התוכן האמיתי של האספות הללו, ובין “כיבוד” ל"כיבוד" היינו מארגנים את ההגנה, את עבודת הקה"ק, הפצת השקלים ועבודות רציניות אחרות.

ר' משה גרוסמן החיט ואשתו הקטנטונת הרזה, ידעו היטב את הסכנה הכרוכה “נשפים” הללו, הם ידעו את המדובר באספות, אבל לא הפריעו לחייקה; הם היו שותפים לכל אשר נרקם בהן.

התגאינו בבית הזה. בית פרוליטרי היה. כל בני המשפחה עבדו בחיטות, בקושי רב הרויחו את לחמם. חייקה הקטנה, הפשוטה ההליכותיה והמסורה עד כדי הקרבה עצמית – היתה דומה מאד לאחת הפעילות ב"בונד" יריבנו. הבית הקטן וכל אשר בו דומה היה מאד לכל אותם הבתים, בהם נערכו ה"מסובקות" בתקופה ההיא. אכן גם לנו היו חיטים, גם לנו היו “ארבייטער מיידליך”, גם לנו היו “מאסען”.

כעבור כמה חדשים נפגשתי עם חייקה במונטריאל. לא השתנתה הרבה, נשארה עממית, מתלהבת, מתענינת בכל כמקודם. עוד בקישינוב נישאה לאיש. בעלה היה צבע. כאן קבל עבודה במסלת־הברזל והוא ממשיך בעבודה זו עד היום. מעטים היהודים העובדים במסלת־הברזל אף בקנדה החפשית. חייקה ממשיכה בחיים פרולטריים גם בקנדה. את ילדיה מחנכת היא ברוח לאומית, מלמדת אותם אידיש, אולם מהציונות התרחקה. מתענינת בכל המפלגות ובכל אספותיהן. היום באספה קומוניסטית ומחר באספה ציונית. “אלה ואלה דברי אלהים” – טוענת היא. לא כך חשבה אז בקישינוב.

–––––––––––––––––––

ימי אוקטובר 1905. התפרצות רבולוציונית ברוסיה. לקראת הכרזת “החופש” נערכות אספות גדולות מאד בכל רחבי רוסיה. אספה המונית גדולה גם בקישינוב. מופיעים ב"כ כל המפלגות. השתדלנו שגם חברנו יופיע ביום החג הזה. אולם מי יופיע בשמנו. מי הנואם שיוכל לנאום בפני אלפים ואולי רבבות? למי כח דבור כזה? נמצא הנואם. צעיר היה מאד – בן 16–17. ידענו אותו מקודם. מעיירה קטנה סמוכה לקישינוב בא אלינו, עיירה שהתפרסמה בהגנתה המצוינת בימי הפרעות, קאלאראש שמה. עינים שחורות לו וראש תלתלים. באספות חברים הפליא אותנו בכשרון הדבור ובידיעותיו המרובות – חיים גרינברג היה האיש.

העלינו אותו על עמוד גבוה, וקולו הצלול נישא על פני כל המגרש לאזני אלפים. שונה היה הנאום מכל יתר הנאומים. בשעה שכל הנואמים דברו על חופש ושויון בין־לאומי, על בטול הלאומים והדתות, העיז גרינברג הצעיר לפתוח את נאומו בזו הלשון: “Я сын Еврейскаго народа” (אני בן העם היהודי). עזות רבה היתה דרושה כדי להשמיע במסיבה הזאת דברים “שוביניסטיים” מעין אלה, וגרינברג העיז, ודבריו נתקלו בהתלהבות עצומה. מחיאות כפּיים סוערות לוו את דבריו.

אנו, צעירי־ציון, ראינו בזאת נצחון גדול, הוא העלה את כבודנו בצבור ושמו כבר הלך לפניו.

היתה זו תקופת עליה לתנועתנו, תקופת גידול והתעמקות. נוסף עוד כח גדול לתנועתנו – יוסף שפרינצק. מפולניה בא אלינו. לא טירון היה בעבודה צבורית; המבוגר שבכלנו. מהיום הראשון ראינו בו את המנהיג. עד בואו היינו הסתדרות מקומית, לכל היותר היו כמה סניפים בסביבה הקרובה. שפרינצק הפך את הסתדרותנו לתנועה ארצית. הוא נתן לה כנפיים וקשר אותנו עם כל רוסיה. התנועה הלכה וגדלה, נוסף נוער טוב, עלתה שאלת ארץ־ישראל על הפרק – כדרך הגשמה ליחיד ולכלל.

אני וחברי סֶרֶברניק כתאומים היינו. בני 14–15 היינו בתקופת הרבולוציה. אבל עול גדול כבר נשאנו עלינו. חוטבי עצים וסוחבי מים היינו לחברים הבוגרים. בספריה שלנו עשינו את העבודות השחורות, שמשנו את תלמידי החכמים. לא פעם הבאנו לגרינברג ולשפרינצק פת־שחרית וארוחה לצהרים. האמצעים היו אז מוגבלים מאד, ועלינו, הצעירים, חל גם העול הזה. אינני זוכר אם עלה בידינו להשיג כספים, אולם זוכר אני בכמה חום והתלהבות עשינו כל עבודה שחורה שהטלנו על עצמנו.

עמלנו לא היה לריק. התנועה הוציאה אז קבוצה גדולה למדי לארץ־ישראל, ונתנה קבוצת פעילים לכל התנועה.

ומהשנים – חייקה גרוסמן אמנם התרחקה לגמרי מאתנו, ואילו חיים גרינברג, שגם הוא באמריקה, נשאר דבק ונאמן בתנועתנו והיה לאחד האישים המשפיעים ביהדות האמריקאית.

י. ברץ