ר' יצחק יחזקאל היה נוהג לקום באשמורת הבוקר ולבוא ראשון לבית הכנסת. היה לומד גמרא בניגון דבקות, ולאחר מכן שפך נפשו בפרקי תהלים עד שבאו המתפללים לתפילת שחרית.

בין מנחה למעריב, כשהמתפללים שוחחו ביניהם על מאורעות היום, ישב ר' יצחק מאחורי התיבה ולמד משניות. ובערבי שבתות לאחר קבלת שבת נשאר בבית הכנסת וקרא בקול וברגש רב את “שיר השירים” עד שהקהל נכנס לתפילת ערבית.

ר' יצחק היה איש שמח וטוב לב מטבעו. בכל המצבים והתנאים היה שמח. שמחתו נבעה ממעמקי נפשו. עצבות לא ידע מימיו. גם בימים שלא היה לו לחם לפי הטף, היה עליז. כשנכנסו עמו בשיחה, היה מתבל את דבריו במלי דבדיחותא, כשהוא צוחק בכל לב וגורם שאף השומע לדבריו ישמח. תמיד אמר: על כל יהודי להיות שמח ולעבוד את ה' בשמחה, כי יש לגיל בפניו בפניו ברעדה.

הוא אהב מאד ילדים, ולא אחת היה מכנסם לבית הכנסת, קורא עמם בתהלים ומלמדם דינים. הילדים אהבוהו, כי היה מבדחם ומלמדם לצחוק צחוק בריא הנובע מהלב.

כשהגיע ליל שבועות, לא היה דומה לו. בדחילו ורחימו היה מתכונן לתיקון ליל שבועות ולמתן תורה. הוא היה מביא עמו קומקום קפה חם וחילק בין קוראי התיקון קפה, ביסקויט ו"חומוס". במצוה זו החזיק שנים רבות. עד מאוחר בלילה קרא בתיקון וזימר זמר בהפסקות ואף סיפר לקהל סיפורים ומעשיות על גדולי ישראל, מידותיהם, עניוותם וצניעותם.

למחרתו השכים קום כדרכו, ישב ולמד בהתמדה עד התאסף הקהל לתפילה. וכשהגיע הקורא בתורה לעשרת הדברות, למתן תורה, נעשה ר' יצחק דרוך וארשת רצינות כיסתה את פניו. היו אלה הרגעים היחידים בחייו שנעשה רציני. קדושת מתן תורה אפפה כל מהותו, כל ישותו.

כך נהרו להם חייו של ר' יצחק אשר עבד את ה' בשמחה ובתום לבב, עד שבא היום המר והנמהר. באחת מאשמורות הבוקר, כשהלך לבית הכנסת, הרגיש עצמו ברע. ברם, הוא התאמץ וגמר את התפילה. כשהגיע לביתו ומזג לו כוס קפה, נשמטה הכוס מידיו ונשברה, והוא צנח אין אונים. כשהוזעק הרופא קבע שר' יצחק חלה בשיתוק יד ורגל. מאז נשאר ר' יצחק בבית ולא יכול עוד לבוא אל בית הכנסת. כתוצאה ממחלתו הקשה, קשה היה עליו הדיבור. ר' יצחק היה שותק. כאיש אמונה צרופה לא קבל, לא רטן, רק שפתיו המשיכו למלל ולפלל פרקי תהלים. כאשר באו לבקרו מתפללי בית הכנסת ושאלו לשלומו, היה עונה בקול רפה “ברוך ה' יום יום”. בניו ובנותיו של ר' יצחק היו באים אליו בכל יום. אחד הבנים היה קורא בפניו במשניות, דבר שגרם לו הנאה רבה.

ברם, כשהגיע ליל שבועות, תקף צער גדול את ר' יצחק, הוא נזכר במצוה שהחזיק בה וששוב לא יוכל לקיימה. עיניו זלגו דמעות. היה זה מוזר לראות את ר' יצחק השמח העליז בוכה. הבנים הרגישו והבינו לנפש אביהם.

למחרת באו הבנים, הושיבו את אביהם בכורסה, הרימו אותה ונשאוה על הכתפיים לבית הכנסת. כיוון שהכורסה היתה כבדה, הורידוה לאחר כל מספר צעדים, כשפלגי זיעה יורדים מפניהם. המתפללים שהלכו לבית הכנסת היו נעמדים, מברכים את ר' יצחק שהיה כבר עטוף בטליתו, והיו משתאים על המעשה המופלא של הבנים הטובים. כשהגיעו הבנים עם אביהם לבית הכנסת, העמידו את הכורסה במרחק מה מהבימה.

ר' יצחק ישב בכורסה ועיניו דמעו חרישית. היו אלה לא רק דמעות צער אלא דמעות גיל, על שזיכהו הקב"ה להמצא ביום מתן תורה בבית הכנסת – הוא הקשיב לתפילת החזן ולא פסק מלמלל בשפתיו. וכשנפתח ארון הקודש, ריכז ר' יצחק כל מבטיו בספרי התורה והיה כמבקש על נפשו. לפרשת מתן תורה נקרא ר' יצחק והוא ניגש לספר התורה כששני בניו תמכו בו. הוא ברך בקול רפה, ופניו קרנו מאושר, שזכה להיות נוכח במתן תורה.

החזיק ר' יצחק בידו האחת הבלתי משותקת את עץ החיים, מפעם לפעם העלה ידו ונשק את כנף טליתו שנגעה בספר התורה. וכשהגבאי עשה מי שברך לר' יצחק וברכו לבריאות שלימה, קם כל קהל המתפללים על רגליו וענה אמן בקול רם.

כשנסתיימה התפילה, עבר הקהל על יד ר' יצחק ואיחל לו חג שמח ובריאות מהירה ושלימה.

ושוב נשאו הבנים את אביהם בכורסה. שוב נחו בכל מספר צעדים, כשפלגי זיעה יורדים מהם. הרהרתי אז בלבי, אשרינו שראינו את ר' יצחק בבית הכנסת אותו כה אהב, בו למד, קרא ושנה, בו שפך נפשו. אשרי האב שבנים כאלה לו, היודעים לקיים מצוות כיבוד אב בלב שלם ובנפש חפצה.