מדי בוקר, בלכתי לעבודתי, הייתי עובר ליד החצר בה גרה הסבתא צביה. היתה זו חצר שרובה נטועה עצי תפוחי־זהב, ששרדו מפרדס גדול. בין העצים עמד צריף קטן בן חדר אחד, בו התגוררה הסבתא צביה. חדרה קטן ודל בריהוט. עמדו בו: ארון, ספת־ברזל, שולחן ושלושה כסאות, כולם ישנים ומהוהים. הנקיון בחדר היה למופת.
בשעה שעברתי על פני החצר, הייתי רואה אותה יוצאת לעבודתה. הסבתא צביה עבדה בבית־מלאכה לתיקון לבנים. היא עבדה מבוקר עד שעות הערב, ובחזרה מעבודתה, היתה מטפלת בניקוי חדרה ובסידור ענייניה. היא נהגה לאחר שבת בלילות, כי נוסף על עבודת יומה בבית המלאכה, היתה תופרת ומתקנת בגדים ולבנים שקיבלה לתיקון מדיירי השיכון בו היא גרה. היא עמלה הרבה, וכל מה שהשתכרה יותר היתה חוסכת יותר. הדיירים מסביב שראו אותה עמלה כה הרבה ומצמצמת בהוצאות מזונה ולבושה, חשבוה לקמצנית. וכשהיו הנשים מדברות על הסבתא צביה, היו מכנות אותה “הסבתא הקמצנית”. סבתא זו פתיה היא, היו אומרות אחת לרעותה, למי היא עמלה כה קשה, למי תשאיר כספה לאחר אריכות ימיה? ברם, רק הסבתא צביה ידעה את הסוד שנשאה בלבה: היא לא היתה קמצנית וחסכה פרוטה לפרוטה, למטרה קדושה ונעלה, שהיתה כל משאת נפשה בחיים.
הסבתא צביה היתה מניצולי השואה ובעלה ר' יהושע היה רב בעיירה יהודית בפולין. כשנכנסו הנאצים לעיירה, ציוו על היהודים לצאת מבתיהם אל הרחבה שלפני בית־הכנסת. הם לא הורשו לקחת עמם שום חפץ מחפציהם. מן הרחבה נשלחו היהודים ברכבת אל תאי ההשמדה. אותה שעה ישב הרב בדירתו חבוש כיפתו והוגה בתורה. השתפך קולו הערב על סוגיה קשה בתלמוד.
כשנכנסו הקלגסים האכזרים לחדרו מצאוהו שקוע בלימוד. הם דרשו ממנו שיסיר כיפתו מעל ראשו וישאר גלוי־ראש. הרב סירב. הם דרשו ממנו שיוציא מארון הקודש את ספר התורה, יקרע אותו לקרעים ויזרוק את הקרעים החוצה, ושוב סירב הרב למלא אחר הוראתם. ואז התנפלו עליו בשצף־קצף, הסירו כיפתו מעל ראשו, היכוהו, פצעוהו עד זוב דם, הוציאו את ספר התורה וקרעוהו לקרעים, זרקו החוצה את כל ספרי הקודש של הרב והעלום באש. את הרב המוכה, הפצוע וזב דם, סחבו אל הרחוב. ואז צעקה הסבתא צביה צעקה גדולה ומרה, אך הקלגסים מיהרו להשתיקה. הם הלמו בה קשה, הפילוה לארץ ובעטו בה.
מכווצת ביסוריה שכבה דום מרוב אימה ובהלה. היא שכבה בלי הכרה עד בוא הליל. הקלגסים חשבוה למתה והרפו ממנה. ובבוא הלילה באה אשה פולניה שסיכנה נפשה, ויחד עם בעלה העבירו את הסבתא לביתם, בו היתה מוחבאת עד שבא הצבא הרוסי ושיחרר את פולין מידי הנאצים הארורים.
מה שעלה בגורל בעלה הרב, נודע לה אחרי כן. הקלגסים הנאצים הטמאים, ימח שמם, סחבו את הרב בעל הדרת הפנים אל הרחוב, כשדם זב מפניו וידיו. הם הביאו עגלה רתומה לסוסים, קשרו את הרב לאחד האופנים והחלו לדרבן את הסוסים שימהרו. הסוסים החלו להשתולל ולסחוב את העגלה במהירות מסחררת, וכך נסחב הרב אחרי העגלה על פני הרחובות עד שיצאה נשמתו, כשקריאתו “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד” פילחה את לבות יהודי העיירה, שהוצאו אל הרחבה מבוהלים, אחוזי אימה ופחד.
הסבתא צביה התאבלה על בעלה ימים רבים. היא החליטה לעזוב את פולין, נפרדה ממיטיביה הפולנים, חסידי אומות העולם, ועלתה לארץ־ישראל. ומאז בואה היא גרה בצריף הקטן והמבודד בין עצי תפוחי־הזהב. וכדי לנחם עצמה מיגונה הרב על אבדן בעלה, נדרה נדר, שכאשר תזכה לעלות לארץ־ישראל, היא תעבוד הרבה, תחיה בצמצום ובדוחק, ואת רוב משכורתה תחסוך כדי לכתוב ספר־תורה על שם בעלה הרב ר' יהושע ותכניסו ברוב הדר לבית הכנסת שבשיכון. וכך עשתה.
יום רדף יום, לילה אחר לילה חלף, והסבתא צביה לא פסקה מלעבוד ולעמול קשה, וחסכה פרוטה לפרוטה עד שהצטבר הסכום שהיה דרוש לכתיבת ספר תורה.
הסבתא צביה היתה אשה פקחית ובעלת־מחשבה ויוזמה. היא רצתה לשוות להכנסת ספר התורה פאר והדר רב. היא בקשה מסופר סת"ם שכתב את ספר־התורה שישתדל ויתאמץ לסיים את הכתיבה ימים אחדים לפני חג־השבועות, חג מתן־תורה.
היא פנתה אל מנהל בית־הספר שבשיכון והציעה לו לשתף את תלמידיו בהכנסת הספר לבית הכנסת בשירה ובזמרה. המנהל קיבל הצעתה ושמחת הכנסת ספר התורה לבית־הכנסת היתה רבה.
עשרות ילדים וילדות יצאו מבית־הספר על דגליהם, כשבראש השיירה נושאים תחת חופה את ספר התורה ותזמורת מלווה אותו בנגינתה. כך עברה התהלוכה בכל רחובות השיכון עד שהגיעו לבית הכנסת. אל תהלוכת התלמידים הצטרפו גם דיירי השיכון. בית־הכנסת היה מקושט דגלונים וירק. את הספר הניחו על הבימה ולאחר שהרב ומתפללים אחדים נתכבדו בכתיבת אותיות, הלבישו את ספרי־התורה מעיל־משי שעליו נרקמו בחוטי־זהב המלים: “לזכר הרב הקדוש ר' יהושע בר' אריה שנפל בידי המרצחים הנאצים בשואה. ה' ינקום דמו. נדבת רעיתו צביה”.
וכן נחרתו אותיות אלו בעצי־החיים של ספר התורה לזכרון־עולם. החזן שר “ויהי בנסוע הארון” וארון הקודש נפתח, כשכל התלמידים מלווים את החזן בשירתו. לאחר התפילה והשירה הוכנס ספר התורה לארון־הקודש, ומקהלת בית־הספר הנעימה בשיריה. לאחר מכן נשאו נאומים בהם הודגש כי הסבתא צביה דקדקה שספר התורה לזכר בעלה הקדוש יושלם לפני מתן־תורה, וביום בו ניתנה התורה מסיני יקראו בו. הם ברכו את הסבתא על המעשה הטוב שעשתה, כי אין ולא יכול להיות זכרון טוב יותר לבעלה הרב, שכל חייו היו קודש ללימוד־תורה ואשר מסר נפשו ומת מות־קדושים על לימוד התורה, – מהכנסת ספר־תורה לבית־הכנסת על שמו ולזכרו. אחרי הברכות פרצה שירת “אני מאמין” מפי כל הקהל. סבתא צביה עמדה ליד המחיצה המובילה ל"עזרת־נשים", הביטה אל ארון הקודש בו הוכנס ספר־התורה שנכתב לזכר בעלה, ועיניה זלגו דמעות. היו אלה דמעות־גיל והודיה לה' שנתן לה כוח לעמול ימים ולילות ולהגשים שאיפתה הקדושה שהטילה על עצמה.
ומאז לא כינו אותה עוד נשי השיכון בשם “הסבתא הקמצנית”, כי נתגלה סודה ושמה הפך לאות ולמופת לרבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות