ברצוני לספר לכם על ילד אחד נחמד שהכרתיו בשכבי במחלקת עינים בבית החולים “דונולו” ביפו. ביום חמישי אחד צלצל הטלפון, הודיעו לאחות התורנית שעוד מעט יובא הילד חיים ניר בן השש מגבעת־עליה לבית החולים וביקשו עבורו מיטה. כיוון שנתפנתה מיטה על ידי, השכיבו בה את חיים. האם שישבה על יד מיטת בנה סיפרה לי, כי חיימ’קה חזר מבית הספר ושיחק בחצר הבית בחבל עם עוד שני חברים. כשהגיע תורו של חיימ’קה לקפוץ, החזיק עפרון בידו. תוך כדי קפיצה נפל כשחוד העפרון פגע בעינו. מיד הובהלה המכונית של מגן דוד אדום והילד הובא לבית־החולים. הרופא התורן במחלקת עינים בדק את עינו של חיימ’קה וקבע כי נס גדול קרה לו – רשתית העין לא נפגעה, אלא העפעף נקרע מעוצם מכת חודו של העפרון. למחרת בבוקר הוכנס חיימ’קה לחדר הניתוחים ושם תפרו את העפעף. ישבה האם על יד חיימ’קה כשהיא מדברת אליו:

– כן, חיימ’קה, הזוכר אתה שהזהרתי אותך לבל תקפוץ כשעפרון בידך ולא שמעת בקולי. סרבת להניח את העפרון. לו שמעת בקולי ולא ארעה לך הרעה הזאת.

חיימ’קה הקשיב הפעם היטב לדברי אמו וענה לה:

– עוד הפעם לא אעשה זאת, תמיד כבר אשמע בקולך.

חיימ’קה היה באמת ילד נחמד. לא שמעתיו בוכה. נאנח קצת, אך לא יותר מזה. הוא סיפר לאמו, כיצד הזריקו לו זריקה ביד:

– זה לא כאב כלל. זה עשה רק “פיק” ולא יותר.

ביום ששי, כשהשמש החלה לשקוע, אספה אמו של חיימ’קה את כל הנשים החולות, הדליקה נרות וברכה עליהם. בין הנשים היו כאלו שהוסיפו: “בזכות רבי מאיר בעל הנס, בזכות רבי שמעון בר יוחאי וכל הצדיקים הקדושים נזכה לבריאות, לפרנסה טובה, ישועות ונחמות”.

בידי כבר היה בקבוק יין וחלות משנה שקבלתים לפי בקשתי מהאחות הראשית. ביקשתי מזקן אחד ששכב בשכנותי, הוא קידש על היין, כשכל החולים עונים “אמן” ו"שבת מקודשת". הזקן כיבד את כולם מן היין. אחר נטל ידיו, ביצע וברך על החלות. אווירה של שבת השתררה בחדרנו. לא שכחנו גם את החולים ששכבו במיטותיהם קשורי־עינים. לאחר ארוחת הערב נכנסתי בשיחה עם חיימ’קה. מאחר ששמעתיו אומר לאמו: – אבא כבר שר זמירות עם יצחק ורחל’ה? אנחנו פה לא שרים, עצוב פה, אמא…

– פה בית חולים – השיבה האם – ואסור להפריע את מנוחת החולים.

– לא, חיימ’קה היום לא ניתחו איש, פרט לתפירת העפעף שלך, ומותר לך לשיר זמירות שבת.

כל החולים שבחדר שהקשיבו לדברי, קראו פה אחד:

– חיימ’קה ישיר לנו זמירות שבת!

מלכתחילה התבייש, אך כשהרבינו להפציר בו ואמו נתנה הסכמתה, ניאות חיימ’קה ופתח ב"כל מקדש שביעי", תוך כדי שכיבה כשעיניו קשורות. הקשיבו החולים לשירה הערבה וביקשו לשמוע עוד. וחיימ’קה המשיך ושר “מנוחה ושמחה”, “ריבון עלם” ו"צור משלו". היתה דממת־קודש בחדר. עמדו הרופאים והאחיות והקשיבו קשב רב. קולו של חיימ’קה לא רעד, הוא שר כזמיר. רגשות־קודש מילאו את לבנו. היינו רתוקים ואחוזי קסם. כל החולים שכחו את מכאוביהם וסבלם. זמירות השבת של חיימ’קה חישלו את רוחם והשכיחו מהם כל כאב. היינו מאושרים שהודות לחיימ’קה, הילד בן השש, הרגשנו בקדושת השבת גם בהיותנו בבית החולים.