רבי אהרן עלה לארץ ישראל ימים אחדים לפני ל"ג בעומר והחליט לבקר על קבר הרשב"י ביום ההדלקה וההילולה ויהי מה. הן כך נדר עוד בהיותו בגולה. כשדרכו רגליו בחוף יפו, בדק ומצא שרוב כספו אזל ונשארו לו רק פרוטות שבקושי יספיקו לנסיעתו אל קבר הרבי. משום כך חי בצמצום ובדוחק, כדי שיוכל לקיים את נדרו. דרוך כולו ובלב פועם יצא לחיפה ברכבת, ומשם נסע לטבריה וממנה לצפת. כשהגיע לעיר המקובלים בדק ומצא שכספו אזל לגמרי. באין ברירה נכנס לבית הכנסת אורחים ללון שם. אשתו הצדקנית של השמש ריחמה עליו ונתנה לו פת ערבית. ר' אהרן נטל ידיו, סעד לבו וברך את ה' שהגיע עד צפת המוליכה למחוז חפצו. ברם, שאלה אחת ניקרה במוחו, מאין יקח כסף לנסוע למירון? האם בגלל זה לא יקיים את נדרו? ובעודו מהרהר, נטה עוד אורח ללון בבית הכנסת אורחים ואל חדרו הובא. היה זה ר' מוניש, עולה חדש אף הוא מעולי פולין. מיד הכירו השניים זה את זה ונתיידדו במהרה. הסתבר, שגם לר' מוניש אותו מצב ואותה דאגה. ואז קם ר' אהרן מכסאו והתייצב במלוא קומתו ואמר:

– ידידי וחברי ר' מוניש, שמעני וישמעך אלקים. אנו נצא יחדיו מצפת עוד לפני עלות השחר ונלך ברגל למירון, ויהי מה, את נדרי אקיים.

– ואם יתנפלו עלינו ערבים שודדים, מה יהיה אז? – שאל ר' מוניש לתומו.

– מה? – אמר ר' אהרן בקול בטחה – “שליחי מצוה אינם ניזוקים”.

כשיצאו מצפת והגיעו אל מחצית הדרך למירון, באו לקראתם שני ערבים לבושי עבאיות כשכאפיות עוטפות את ראשם. הערבים הסתכלו בשני היהודים כשעיניהם מזרות זעם. ר' מוניש נרעד כולו ואמר לר' אהרן: – בוא ונגיד וידוי, כי זה הסוף.

ברם, ר' אהרן, שהיה בעל אמונה ובטחון וחזק ברוחו יותר מבן לוויתו ר' מוניש, נשאר בשלו: – אל תפחד, ר' מוניש, הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, “שליחי מצוה אינם ניזוקים”… והשניים – שפתותיהם ממללות פרק תהלים.

והנה הגיעו הערבים שהתחילו לצעוק: – יאהוד, האט מאסארי, יא נדבחום, שפרושו: יהודי, תן כסף, או נשחוט אתכם. השניים, שלא ידעו ערבית ולא הבינו מה שהערבים מדברים, הראו בידים על פיהם שאינם יודעים לדבר. אז תפסו הערבים את היהודים, פשטו מעליהם את מעיליהם, קשרו אותם בחבלים, גררו אותם לצדי הכביש, הוציאו סכינים ואיימו לשחוט אותם.

ר' אהרן ור' מוניש אמרו וידוי והכינו עצמם למות מתוך קדושה וטהרה, בעד אהבת ארץ ישראל שבערה ויקדה בלבותיהם. וראה זה פלא: בעוד הערבים מעבירים את הסכינים מעל צווארי שני היהודים, נשמע רעש חזק של גלגלי מרכבות. נבהלו הערבים, עזבו את טרפם וברחו על נפשם.

האנשים ירדו מהמרכבות כשהם מזועזעים מהמראה האיום, התירו מיד את החבלים, ור' אהרן ור' מוניש מוכי התדהמה מצאו את עצמם משוחררים מהחבלים שקשרו את גופותיהם. התברר להם מהר שבמרכבות אלו נסע הקונסול האוסטרי ופמלייתו.

בימים ההם שלטו התורכים בארץ ישראל, וכל נתין זר היה מוגן על ידי השגריר של הארץ ממנה בא. הקונסול האוסטרי רשם בפנקסו את שמות השניים והודיע להם שימסור על המקרה עוד היום לקונסול הרוסי, שיפנה לממשלה התורכית וידרוש את הסגרת שני הערבים והעמדתם למשפט.

הקונסול האוסטרי ציווה להכניס למרכבות את ר' אהרן ור' מוניש ולהביאם למירון. סוף סוף הגיעו השניים למירון. ראשית דבר נכנסו לבית הכנסת של הרשב"י, התעטרו בטלית ותפילין והתפללו הרגש רב ובהודיה להשם שהצילם ממוות.

המשפחות שהתכנסו ובאו אל קבר הרשב"י לחוג את ההילולה, שמעו על הנס שאירע לשניים, באו לראותם, ומיד לאחר שגמרו להתפלל הזמינו אותם לפת שחרית. ישבו ר' אהרן ור' מוניש וסעדו לבם, כשמסביב להם מתקהלים רבים מהבאים אל ההדלקה, כשעליהם לספר, לחזור ולספר על הקורות אותם ועל הנס הגדול שהתחולל להם בחסדי השם עליהם. כשסיימו לברך ברכת המזון, טפח ר' אהרן על שכמו של ר' מוניש באמרו לו:

– הלא אמרתי לך, ידידי וחברי ר' מוניש: “שליחי מצוה אינם ניזוקים”… ושניהם חייכו מרוב אושר על שנשארו בחיים ויזכה ר' אהרן לקיים נדרו בשלמותו.

מסביב לבניין הקבר של הרשב"י, בשדה הפתוח, כבר החלה התכונה. משפחות משפחות על הנשים והילדים ישבו על מרבדים פרושים. פה ושם נפתחו מעגלי רוקדים, מי באומר ומי בצליל. הנה, ר' יוסף, איש צפתי ידוע, שר במלוא כוחו: “בר יוחאי, בר יוחאי, נמשחת אשריך, שמן טוב, שמן ששון, מחבריך”, וכולם מוחאים כפים, שרים ורוקדים מתוך התלהבות עצומה. גם ר' אהרן ור' מוניש נסחפים למעגל, רוקדים ושרים, כשעיניהם זולגות דמעות שמחה. והנה, הביאו ילדים בני שלוש לתספורת הראשונה.

הגיע הלילה. נדלקה המשואה הגדולה והאור היה גדול. על גזוזטרה של בניין הקבר הצטופפו הרבה אנשים וביניהם גם ר' אהרן ור' מוניש. ובעוד השמחה מקיפה את כולם, קרה אסון גדול: הגזוזטרה התמוטטה במפולת גדולה. ברם, ראה זה פלא: רבי אהרן שבא מפולניה לקיים נדרו, לא נפל מהגזוזטרה, הוא נשאר עומד על בליטת בטון, כשהוא מחזיק בידיו בשארית כוחו את חברו ר' מוניש הרועד מפחד. ועל אף הפצועים מבין האנשים שנפלו מהגזוזטרה, ואשר מיהרו להסיעם לצפת, לשם טיפול רפואי, לא הושבתה השמחה שנמשכה כאילו לא קרה דבר.

וכשהורידו את ר' אהרן ור' מוניש מבליטת הבטון, חיבק ר' אהרן את ר' מוניש ונשק לו באמרו בהמית לב:

– ניצלנו פעמיים ממוות, בזכות רבי שמעון בר יוחאי…