בן יחיד היה שאול לאמו האלמנה. את אביו לא הכיר ולא ידע, כי מת עליו ימים אחדים אחרי שאמו ילדה אותו. האלמנה היתה אשה עניה מרודה, בקושי מצאה לחמה, אך לא חסכה כל עמל מעצמה, כדי לגדל ולחנך את בנה יחידה, שנפשה היתה קשורה בנפשו. היא מסרה אותו לחדר, למען ילמד תורה, וכשהתבגר שלחה אותו ללמוד בישיבה. בהיותו בעל כשרונות, התקדם בלימודיו, וראש הישיבה ניבא לו עתידות. רצתה האלמנה שבנה יחידה יהיה רב בישראל, ואמנם מהרה נתפרסם כעילוי ושקדן גדול בתורה. אך על אף הסמיכות לרבנות שקיבל לא נתמלאה משאלת האם.
ימים קשים ומרים עברו על היהודים ברוסיה בימים ההם. שלטון הצאר הרע ליהודים, שלטון הצאר הרע ליהודים, הם סבלו רדיפות ונגישות. הצרו צעדיהם, אסור היה להם לגור בעיר הבירה, שערי האוניברסיטאות ננעלו בפני הצעירים היהודיים והם נושלו מכל המשרות הממשלתיות. לפתע הרגישו שנשמטת הקרקע מתחת רגליהם ואין להם כל עתיד ברוסיה האנטישמית. היתה סכנה שמרוב יאוש יתבוללו צעירים אלה בין הגויים או יהגרו לארצות אחרות. ברם, רק בודדים התבוללו והתרחקו מצור מחצבתם, אך רובם שמרו על גאוותם היהודית ועמדו בחרוף־נפש בפני גל השיטנה. צוררי ישראל ערכו פוגרומים ביהודים, הרגו ולא חמלו על טף, אשה וזקן, בזזו רכוש יהודי, כשהשלטון מעלים־עין ומפקיר את היהודים להשתוללות הפורעים.
בימים הקודרים האלה, חדר רעיון שיבת ציון למחנות הצעירים היהודים. הם הבינו כי עתידם לא בגולה, על אדמת־נכר, כי אם בארץ־ישראל, ארץ מולדתנו הקדומה. רעיון שיבת־ציון כבש לבבות. הוא עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר, וגם אל הישיבות הגיע. שאול אף הוא הוקסם מרעיון זה. הוא קרא במו עיניו את המכתבים וקול הקורא שהגיעו מהחלוצים העברים שעלו לציון, הכותבים בשמחה, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם, לתת־יד להקמת הריסות־ארצנו השוממה ולבנות חרבותיה: “לא ייאמר עוד שעמנו הוא עם המסחר, כי אם עם עובדי אדמה, כי התחולל הפלא בדורנו ובימינו, שבנים חוזרים אל גבולם, להקים מקלט בטוח לבני ישראל הנרדפים”. ושאול התלהב מהדברים שקרא ושמע, ואש אהבה גדולה התלקחה בלבו לציון ויחליט לקיים בגופו מצוות ישוב ארץ־ישראל. ברם, מאין יקח בן־ישיבה כסף לשלם בעד כרטיס האניה? ויצר לו הדבר מאד.
לילות עברו עליו בנדודי שינה. הוא לא חדל מלחשוב ולתכנן את יציאתו מרוסיה אל ארץ אבותיו. יום אחד שמע מחבריו העורגים אף הם לציון, כי הם יוצאים לאודיסה, שמנמלה יוצאות מפעם לפעם אניות טעונות פחם, שבהן אפשר להפליג חינם אין כסף, אם הנוסע משלם דמי נסיעתו בעבודה שחורה, בכל ימי־נסיעתו באניה. שאול לא היסס. הוא זכר מה שלמד, שאין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים. דומם עזב את הישיבה, ובאחד הלילות הגיע אל אמו האלמנה, לקבל ממנה ברכת פרידה. בכתה האם בכי רב: “איך תסע, בני, לארץ ציה, מקום שהשועלים מהלכים בה, ארץ שוממה וחרבה; ואיך אתה, בני היחיד המפונק, תעבוד שם עבודות קשות המפרכות את הגוף”…
כך דיברה האם ובכתה ללא הרף. אך שאול שכה אהב את אמו שהקריבה חייה למענו, לחנכו ולגדלו, לכלכלו ולהחזיקו, עמד כצור איתן בהחלטתו הנחושה, והסתיר מאמו את המית לבו. “אמא יקירה, – אמר – זוהי חובתי כבן נאמן לעמי ולארצי, לשמוע לקול האלקים בלבנו, הקורא לשוב אל המולדת ולהכין מקלט לעמנו הנרדף עד צוואר בגלות המרה. עד מתי נשא ונסבול את היד הגסה של אויבינו, המתפתלת כנחש ארסי על צווארנו לחנוק אותנו, ואנו בחיים רוצים, ואין חיים לעמנו אלא על אדמת האבות”. עם עלות השחר נשק לאמו והלך לו. בכתה האם: “האזכה עוד לראותך בני? יצווה השם מלאכיו הטובים לשמרך, בני, מכל פגע, שועל משוטט ותן מטורף, בזכות אהבתך לארץ־הקודש”.
שאול הגיע לאודיסה ויחד עם עוד שנים מחבריו עלה לאנית פחם. עבודה קשה עבד שאול באניה, פניו וידיו השחירו כזפת. אילו ראתה אותו אמו המסכנה עתה ובכתה מחדש. ברם שאול וחבריו היו מוצקים. בלילות לאחר יום עבודה קשה היו צופים אל הים הגדול והרחב, והיו שואלים זה לזה: “הוי, מתי נזכה כבר לראות ים יפו, לרדת לחוף המולדת ולנשק אדמתה”. שחורים ומאובקים הגיעו לבירות שבלבנון ומשם יצאו בסירת־מפרש לחופי המולדת. בים השתוללה סופה, וסירתם חשבה להשבר. הרהורים נוגים תקפו אותם, היזכו להגיע אל הארץ הנכספת או שגלי הים הזועף יבלעום חיים? שאול הרבה להתפלל, שפתותיו לא חדלו למלל בלחש פרקי תהלים. והשם נעתר לתפילתו, הים נרגע וסירת־המפרש הגיעה בשלום לחוף יפו.
כשירדו שאול וחבריו מהסירה ועלו אל החוף השתטחו על הקרקע ונשקו לאדמת הקודש. וראה זה פלא, עיני שאול שלא דמעו ברגעי הפרידה מאמו, דמעו עתה. חרש זלגו הדמעות על לחיי שאול ולא יכול היה לעצור בעדן. שאול וחבריו באו לרחובות. שם נצטרפו אל הפועלים העברים שעבדו בפרדסים ובכרמים. קשים היו הימים הראשונים. הטוריה שהחזיק בידיו לעדור בה, לא נשמעה לו, הפועלים הערבים לעגו לו, אך לא בחור כשאול בעל־אמונה חזקה בייעוד הפועל היהודי בארץ תפול רוחו. למחרת השתנו פני הדברים. שאול החזיק בטוריה כאחד רגיל וותיק, ולשמחתו לא היה גבול.
אותו זמן היו ברחובות גם פועלות, בחורות עבריות שבאו לארץ להשתתף בבניינה. ומועדון היה ברחובות שאליו היו באים הפועלים והפועלות מדי ערב לבלות בו בילוי תרבותי, להקשיב לשיחה או הרצאה, לשחק בשחמט או בדמקה, וכן לנהל ויכוחים על העבודה העברית ועתיד הפועל העברי. בליל שבת, כשהיו מתעוררים הגעגועים לבית אבא, היו שרים בצוותא זמירות שבת. שאול היה בעל קול ערב ומיטיב־נגן. כשהיה משמיע ניגונים חסידיים רוויי דבקות, הקשיבו כולם לקולו המסתלסל והולך ומתמוגגים מרוב מתיקות. בין הפועלות היתה בחורה שמקצועה אחות רחמניה. באמצעים דלים ומועטים, יצרה מעין “קופת־חולים” בזעיר־אנפין, והגישה עזרה רפואית לחברים החולים. אחות זו נשאה חן בעיני שאול, והוא הציע לה להנשא לו. היא הסכימה. שכרו חדר־מרתף, הכניסו בו ארגז גדול ריק ששימש שולחן ושני ארגזים קטנים ששימשו כסאות. אף קנו מחצלת חדשה לפרשה על הרצפה שתשמש במקום מיטות, ועששיות להארת המרתף. בבגדי העבודה, באין להם בגדים אחרים, ניגשו לרב, שבביתו נערכה החופה, ומשם הלכו למועדון, שרו ורקדו עד מאוחר בלילה. כך חיו בעוני ובדחקות החלוצים הראשונים, אך לא נרתעו מן הסבל והמצוקה. העיקר המטרה: להקים ולבנות מולדת, בכל התנאים, כדי להגשים משאת־הנפש הלאומית יש להקריב קרבנות. שאול ורעיתו היו מאושרים. המרתף הקודר נדמה היה בעיניהם כארמון, הארגזים כרהיטים יקרים, והמחצלות – מיטת מלכים.
הקדחת הצהובה שתקפה את החלוצים לא דילגה על שאול. היא תקפה אותו בעוז והפילתהו למשכב. שכב שאול על מחצלתו בחום גבוה ימים אחדים, אך טיפולה המסור של אשתו הציל אותו ממוות. שאול קם ממחצלתו כשהוא תשוש כח. הצטער שאינו יכול ללכת לעבודה. המולדת מחכה לעמל־בניה והוא ישב בבית? באחד הבקרים יצא שאל לטייל קצת אל מחוץ למושבה, כדי לנשום אוויר צח. כה טייל עד שהגיע לחלקת שדה, והנה מראה מופלא התגלה לעיניו: יהודי חורש אדמתו בצמד שוורים. בידיו האמונות ניהלם ויצר תלמים בקו ישר להפליא.
בעוד שאול עומד ורואה במחזה הנרהב, שנראה לו כאגדה וכחלום, הרגיש כיצד ערבי ישיש ניגש אל היהודי החורש, טפח על שכמו בקראו לו: “ג’דה, ג’דה” (בן חיל). הערבי לא האמין למראה עיניו, שאכן ישנם יהודים היודעים כה יפה לחרוש את האדמה. שאול היה אף הוא מלא התפעלות. האם לא נתגשמו דברי הנביאים בימינו לנגד עינינו? האין זה חזון אחרית הימים? נפשו סערה עליו מאד. הוא חזר הביתה ולא ידע את רוחו. כל אותו לילה שתק. הוא היה תפוס הרהורים. משהו התרחש בו פנימה, אך לא יכול היה לתת ביטוי לסערת־רוחו.
עם בוקר התעטף בטלית ותפילין כדרכו והתפלל בהתלהבות רבה. לפתע פנה אל אשתו ואמר לה:" רעיתי היקרה, פרשי מפה לבנה על השולחן, מזגי יין בכוסיות, שימי הפמוטים והדליקי את הנרות. נשתה לחיים ונרקוד, פתחי החלון וראי, הנה הוא בא…
– מי הוא אשר בא? – שאלה הרעיה.
– מי, את שואלת? – המשיח. אני שומע את צעדיו המתקרבים. בחיי, יקירתי, אישון עיני, אתמול ראיתיו במו עיני, יהודי לאחר אלפיים שנות גלות, חרש במו ידיו אדמתו, בצמד שוורים, כבקי ורגיל, כבן עם שלא היה מעולם תלוש קרקע. כן, רעיתי, נשתה לחיים, לא יאמרו עוד שונאינו שאנו עם המסחר, עם סוחרים רמאים, כי אם עם עובדי־אדמה… האין אלה ימות־המשיח? האם לא תקשיבי גם את, רעיתי, לפעמי המשיח?
– כן, שאול מחמדי, גם אני מקשיבה לפעמי המשיח, לפעמי הגאולה המתקרבים…
הם עמדו זה ליד זו שותקים, בעוד עיניהם דומעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות