ג’ון ברונר1 הינו סופר בריטי המוכר יותר בזכות ספריו הרבים, ביניהם – 'המסלול המשונן', 'תוצאה לטווח ארוך', 'הרוכב על גל־הלם', וספרו המפורסם ביותר – 'לעמוד על זנזיבר'. מדי פעם שולח ברונר את ידו גם בכתיבת סיפורים קצרים, כדוגמת התבשיל האנין־לחיך שתוכלו למצוא בעמודים הבאים. בתיאבון!
* * *
אורח־חייו של הברון עבר שינוי מאז מפגשנו הקודם והיחיד, בשנה שעברה. לכך הייתי מוכן. הדברים שאמר אז הבהירו הַבְהֵר־היטב, שהיו לו – כנאמר בביטוי המיושן והמקסים – ‘ציפיות’.
לא הייתי משוכנע, כל־עיקר, שהן תתממשנה… ובכל זאת, אף אם קינן בי חשד מסויים שהאיש הינו נוכל־מקצועי, התחבב עלי במידה ניכרת. ככלות הכל, העובדה שאני עצמי הנני סופר, הופכת גם אותי, במובן מסויים, לשקרן־מקצועי. על כן, כשהוברר שעלי לבקר את המו"ל שלי בפריז, שלחתי פתק, אל מה שהתגלה ככתובת שהברון השאיר. הוא, על־כל־פנים, החזיר תשובה, ובסגנון נמלץ־משהו כתב, כי תיגָרֵם לו קורת־רוח מרובה, אם איעתר ואסעד עימו בשניים בביתו – שהיה, למעשה, דירה בבית־מגורים מהודר, המרוחק דקות ספורות בלבד ממה שהפריזאים עדיין מתעקשים לכנות: ‘האטואל’. שמחתי, באותה המידה שהופתעתי; העובדה שעקר לכתובת כזו העידה, כי היה ממש בטענותיו הקודמות.
בכל־זאת, מן הרגע שהיגעתי, הטרידה אותי תחושה של אי־התאמה ושל סתירה.
את פני קיבל משרת שהובילני לטרקלין נקי, אך צנוע־למראה, שהיה מרוּהַט לא בסגנון שבאופנה, אך גם לא בסגנון שאינו־באופנה, ואף על פי כן, באופן בלתי־מתאים לחלוטין; הריהוט כָּלל, בעיקר, כיסאות מהסוג אותו תמצא בבית־קפה־של־מדרכות, מספר שולחנות תואמים, וזוג כורסאות־נֵצָרים. הרושם שהתקבל היה של אוסף שהורכב בשנות השלושים, על ידי זוג צעיר שנישא זה עתה, ושמצבו הכלכלי בכי־רע; הם, אומנם, קיוו להחליף את הכל בהדרגה, אך לא יכלו להרשות זאת לעצמם, לאחר שנולדו הילדים.
עדיין התבוננתי בחדר כשהברון נכנס, והופעתו הגבירה את אי־הנוחות שחשתי. הוא בירכני במעין גירסה מאופקת של רגשנותו הישנה; דאג להושיבני באחת הכורסאות – היא חרקה באופן מתועב! – ופנה למזוג לי אפריטיף. ניצלתי את ההזדמנות ובחנתיו בקפדנות. ושמתי־לב…
למשל, למרות שהחליפה אותה לבש היתה מאיכות מעולה, נקיה ומגוהצת־להפליא, היתה זו אותה החליפה שזכרתי מן השנה שעברה – אז, זקנה בּלה, ועתה – מעבר לכך. נעליו היו בהתאם: מצוחצחות־עד־לברק, ועם זאת מרופטות במידה ניכרת. למען האמת, כללית, כל שהיה קשור להופעתו – כל הדברים בהם היה מסוגל לטפל בעצמו – ציפורניו המטופחות, תגלחתו, האופן בו ענב את עניבתו – היו ללא פגם. אולם תספורתו, כך התרשמתי מייד, ודאי שלא היתה יצירת־הפאר של בחיר ספַּרֵי־צרפת.
גם הליכותיו לא תאמו את ציפיותי. זכרתיו כפטפטן המעוניין להשאיר רושם בל־יימחה; עתה באה במקומה של הלבביות – אשר בין שהיתה מעושה ובין אם לאו, הפכה אותו לבן־לוויה נעים – מעין מלאכותיות, תחושה שהוא חוזר על מהלכים שגרתיים שהוכתבו־מראש.
הוא יצר את הרושם שהיה… כיצד אגדיר זאת? מטושטש! יתר על כן, האפריטיף שהגיש לי, לא היה ראוי לשאיפותיו הישנות: וֶרְמוט רגיל־שברגילים, בליווית פלח לימון עייף, שהוטל פנימה כלאחר־יד. לעצמו מזג רק מעט מי־וִישִי. העובדה שאדם אשר היה לכל הדיעות אנין חיך – יהיו שאר תכונותיו אשר יהיו – מתנזר עתה באופן שכזה, עוררה את תמהוני וכבר עמדתי לשאול, מדוע הוא מסתפק במועט כל כך. אולם אז עלתה בדעתי המחשבה, שלבטח קיבל בשורות איוב מרופאו. או, במחשבה נוספת (שארכה כמחצית השניה) שכך היה רוצה שאאמין. כיום, הרבה יותר מאשר בשנה שעברה, הייתי מוכן להאמין שהוא באמת ברון מלידה. אולם, אפילו הינך נצר למשפחה שאיבדה את כל נכסיה הארציים במהפיכת 1789, להוציא קיצבה זעומה, עדיין יכול אתה להיות נוכל מקצועי. אי־ההתאמה בין שני התפקידים הללו, אינה גדולה יותר מאשר בין היותך סופר, לבין היותך ‘פתי מאמין לכל דבר’. לכן, התאפקתי ונמנעתי מתגובה; לא הייתי מסוגל לקבוע בוודאות, האם חלפה ארשת קלה של אכזבה על־פניו.
בעת שדחיתי כוסית נוספת מאותו ורמוט אדיש, כבר הייתי עלול להתחרט על שבחרתי להיפגש שנית עם הברון; ולהחליט להגביל את ביקורי למינימום המתחייב על־פי כללי־הנימוס; אילמלא ריח־הניחוח, אשר החל להתפשט בהדרגה בחלל האוויר, רגעים מספר לאחר שהתיישבתי במקומי. אין־לתאר עד כמה היה עָרֵב ומשובב־נפש, וכיצד עורר לפעולה את בלוטות־הטעם שלי. אפשר, ובסופו של דבר יסתיים הכל בכי־טוב. סעודה ששיגרה בשורות כאלה אל חוש־הריח, היתה חייבת להיות ראויה לשמה.
אלא שלא היתה כזו; כפי שהתברר כשפנינו לשולחן.
במקום שיועד לי מצאתי מעין מחווה־סימלית לעברו של המְתַאבֵן: עלה חסה תשוש, חתיכת מלפפון, עגבניה רכה, ומעט גזר מגורד, שראה ימים יפים יותר בטרם נתקל בפומפיה; על כל אלה בזקו מעט מלח ושמן. מנה של יין יבש רגיל, שנמזגה מתוך בקבוק ללא־תווית, הוגשה כליווי למִינִי־מִשתֶה שלפני. אולם לפני הברון לא הונח כל מזון, והמשרת מזג לו, שוב, רק מעט מי־וִישִי, אותו לגם הברון בפיזור־נפש שעה שעיניו עקבו אחרי הכוס שלי בעשותה דרכה אל שפתי (ואל התגלית, שיין כזה היה מבייש אפילו פונדק דרכים נידח ושכוח־אל). פניו עוררו חמלה. הוא נראה כמתקנא בי!
על מזון־ארנבות וחומץ־בוסר?
הייתי כה נבוך, עד כי לא יכולתי לומר דבר. הסתערתי, כמיטב יכולתי, על הצלחת שלפני. כשאני מנסה לשמור, לפחות, על ארשת־פנים מנומסת; ואם הזכַּרתי את המשרת, האם לא ראיתי את הברנש במקום אחר?
בקושי הצצתי בו, כשקיבל את פני בפתח־הבית. עתה, כשחזר לבדוק האם סיימתי את המנה הראשונה – ויתרתי עליה בהקלה – יכולתי להעיף בו, בהֵחבא, מבט ארוך יותר; והגעתי למסקנה: כן, אומנם ראיתי אותו.
זה היה במשך ביקורי האחרון בצרפת, בְּגוֹאֶה־סוּר־סָאֹן, בה נערכה, אותה שנה, ה’וועידה הכֹּל צרפתית למדע בדיוני'. ושם, אגב, פגשתי גם את הברון; ומה שחשוב עוד יותר, המשרת והברון נמצאו במכונית אחת.
אולם בשנה שעברה לא היה, בשום־פנים, יכול להרשות לעצמו משרת! הוא אף לא היה מסוגל לשלם את חשבונו ב’מסעדת־התלוּלִית', המסעדה עליה המליץ, ואליה התלווה אלי, אל אשתי ואל מספר ידידים שהיו בחברתנו. הוא עדיין נותר חייב לי סכום זעיר, עד כדי־מבוכה, של שבעה פרנקים ושמונים סנטימים; אשר אני, מצידי, לא התכוונתי להזכיר, אלא אם כן יעשה זאת בעצמו, משום שאיכותה של הארוחה, היתה מעבר לכל דמיון.
הסתירות החלו, סוף סוף, להתגבש לדפוס מסויים במחשבתי.
האם זכה למימוש ‘ציפיותיו’, ואז הרשה לגאווה מטופשת להביאו להפרזה, שעליה התחרט עתה? האם מכיוון שהאמין שמשרת יתאים למעמדו־החדש, ועל כן שכר לו אחד, לבש את אותה חליפה, ולא הרשה לעצמו תספורת ראויָה לשמה? האם טעמים של חיסכון, ולא של בריאות, הם שאילצוהו להתנזר אף מהתקרובת העלובה, לה זכה האורח בדירתו, אשר למרות שנמצאה ברוֹבָע מהודר, הרי, או שרוהטה במציאוֹת של שוק הפשפשים, או שלא רוהטה־מחדש, מאז הזמנים שהדברים שיכולת לרכוש בשוק הפשפשים היו, בפעם האחרונה, אופנתיים?
מממ…
מוחו של סופר־מקצועי דומה במקצת למבוך העשוי מראות ולבית רדוף־רוחות ושדים. מדחף של מה־בכך, עשויה המחשבה לקפוץ לאין־ספור כיוונים בלתי־צפויים. שעה שהמתנתי להגשת המנה העיקרית, נישאה זו שלי אל העבר, וסקרה מחדש את הפרטים החשובים של פגישתנו בגוֹאֶה.
מכל כנסי המדע הבדיוני בהם השתתפתי – ובמשך עשרים וחמש שנה, היו לא מעטים כאלה – היה כנס זה האנדרלמוסיה הגדולה ביותר שבה נטלתי חלק, למזלי הרע. המארגנים בחרו בתאריך שחפף לתאריך מפגש ‘לוחמי המחתרת הוותיקים’, כך שכל המלונות במרכז־העיר היו מלאים, ואותנו העבירו למקום המרוחק מספר מילין משם. לא היה זה מפתיע כלל, שבערב האחרון של הוועידה מצאנו עצמנו, יחד עם הזוג האנגלי היחיד, מלבדנו, שנוכח בה – אורח הכבוד, רעייתו ובנם התינוק – נטושים בחזית הקולנוע בו נערכה הוועידה, כיוון שהמארגנים וכל מי שהיה בעניינים, נדחקו למכוניות, ויצאו לכפר לארוחת־הערב. ל’כינוס וותיקי המחתרת' הופיעו אנשים כה רבים, עד כי לא נמצאה, בטווח־הליכה, אף לא מסעדה אחת ובה שולחן פנוי.
רעבים וחסרי־ישע, ערכנו הכרה עם הברון: איש צעיר במקצת – שלושים ושתיים, לערך, ועייף מן העולם בטרם־עת – כחוש, בעל מידה מסויימת של אלגנטיות מיושנת, ונראה כלא שייך למקום. החלפתי עימו מילה או שתיים, מוקדם יותר במשך היום, כשנתקל בי בעודי ממתין, כרגיל, להופעתו של אחד המארגנים, כדי שאוכל לברר מה מתרחש. הוא שאל אותי, האם רשאי איש מן הציבור לחזות בסרט שהוקרן באותה שעה, הואיל ורצה להרוג מספר שעות. כנראה שנהנה, משום שהשתהה; או, אולי, שב לצפות בסרט נוסף.
עתה הופיע כשעל ידיו כפפות שאינן הולמות את העונה, ועל פניו ארשת של פיזור־נפש, כאילו נבוך במקצת מחמת היעדרו של הַרַכָּב, האמור להסיעו לייעדו הבא. הוא הבחין בי ונזכר, והתקרב בהנפת־כובע כדי להודות לי, על השרות קל הערך שביצעתי עבורו.
תשובתי היתה, ללא ספק, קצרה ביותר. הואיל וחש כי משהו אינו כשורה, שאל האם יוכל, מצידו, לסייע לנו בדבר־מה. פתחנו בהאשמות קולניות… כשאנו בוחרים, כמובן, מונחים מתונים מאלו העלולים להוציא דיבה; אם כי, נטייתנו היתה לנקוט לשון חריפה.
אה! ובכן, הנסכים לקבל הצעה מאדם שהיה זר במקום, כמעט כמונו…? (נסכים.) והאם יש ברשותנו מכונית? (היתה לנו. אם כי, מכוניתי נמצאה במלון, במרחק עשרים דקות הליכה.) אם כך, יתכן ונהיה מעוניינים לשמוע, שנודע לו על מסעדה מסויימת, שאינה מפורסמת־מדי, הנמצאת בכפר, במרחק קילומטרים ספורים מן העיר, ואשר הוא עצמו תהה האם יעלה בידיו לטעום ממעדניה במשך שהותו הקצרה בגוּאֶה. היו לו הנחיות מדוייקות כיצד לאתרה, והיא נחשבה כמעניקה תמורה יוצאת מן הכלל. האם אנו…?
הסכמנו. והצלחנו בדרך כל־שהיא להידחק לתוך מכוניתי, מבלי למות ממחנק בדרך. תיאורטית, בנויה מכוניתי לארבעה אנשים, אולם שלושה בלבד מסוגלים לשבת בה בנוחיות. בכל זאת, הגענו לשם.
היה זה ערב מאלף – בשתי רמות נבדלות.
מייד מצאתי עצמי נאלץ להעריץ את הזריזות בה החדיר מיודענו המִקרי פרטים אודות עצמו, לשיחה בנושא אחר לגמרי. עוד לפני שחזרתי עם המכונית, למדו האחרים על רקעו האריסטוקרטי. שמתי לב, כי כבר פנו אליו בתואר מסייה לֶ’בָּרון. הטכניקה שלו היתה עילאית. בהיותי תמיד ‘על המשמר’, מנסה לקלוט תחבולות חדשות, שתאפשרנה לי לתמצת את הפרט הדרוש לקורא – בצורה שאינה מאיטה את מהלך הסיפור – הקשבתי כאחוז קסם. מבלי שנבחין בכך, כמעט, השתלט על השיחה. נמסרה לנו שושלת־היוחסין שלו, הייסורים שסבלו אבותיו מידי ההמון החצוף, פטירתה של דודה קשישה, שללווייתה בא לגואה – מטרונית ישישה ביותר, שעל קיומה לא ידע עד שקיבל מכתב מעורך דין שהודיעו, כי הוא עשוי להיות המוטב של צוואתה… (הצרפתים מהססים הרבה פחות מאשר אנו, דוברי האנגלית, כאשר מדובר בירושות ועזבונות.)
אולם, מאידך, ובאופן מרשים הרבה יותר, תוך – נשבע אני – חמש דקות מרגע שהתיישבנו במסעדה, עברה השמועה אל מאחורי הקלעים, שמישהו ‘ממעמד האצולה’ נוכח הערב במקום. וכך, איש איש בתורו: המלצר – המסעדה היתה קטנה מכדי להתפאר במלצר־ראשי – מלצר־היין, הטבח־הראשי ולבסוף, בעל־המקום, הופיעו ליד שולחננו, שעה ש‘מסייה ל’ברון’ פתח בתכנון מנות הסעודה. הוא קבע שאין לשים עודף של שוּמֵר בדג־הטרוּטָה, ושיין־הבוּבֶרִי חייב להיות צונן בקרירות־המרתף ועליו להיות מוגש בגביעים צוננים – אך בשום אופן אין לקררו במקרר, פן יְכַלֵה הדבר את ניחוחו, וימנע ממנו להתחרות בשוּמֵר (הוא צדק); ועוד הוסיף, שעִם ‘אומצות־העגל־נוסח־מארֶנְגו’, אין לשתות את יין הסָנסֵיר – בו היה בעל־המקום כה גאה – אלא יין סָאן־פּוּרְסֵין, בן שנתיים, בדיוק (הוא צדק גם בקשר לכך); כל זאת, בתנאי שטבח־הרוטב יימָנע מלשים יותר מאשר קורטוב – מה שאמר למעשה היה טיפ־טיפה, ביטוי שנתקע במוחי, הואיל ופירושו המילולי בצרפתית הוא ‘טיפה־חולה־בצינות’ – של חומץ בן־יין ברוטב הסלט. וכך הלאה…
לא הייתי היחיד שהתרשם. כשסיימנו את הקינוח, שלח בעל המקום, לכל אחד מאיתנו, כוסית של ליקר מקומי, המבושם בסיגליות, תותי־בר, ודבר־מה הקרוי מלכת־היערות, שאחר־כך גיליתי שהוא שיח החַסְפְסָנִית. המשקה כה ערב לחיכנו, עד ששאלנו האם ניתן להשיגו במקום אחר; ונאמר לנו, בצער, שאין להשיגו במקומות אחרים משום שהוכן על־פי מתכון סודי, שהומצא מאתיים שנה ויותר קודם־לכן. ובכן, לעיתים קרובות למדי אתה נתקל בדברים כאלה בצרפת…
הרשו לי להימנע מלדון במה שאירע כשהוגש החשבון, לבד מלהזכיר, כי לאחר שעיני פגשו את עיניו של הברון, וערכתי סיכום מהיר של המצב, הנחתי לרגע שטר מיותר בן חמישים פרנקים על השולחן. הזריזות בה הפך השטר לארבעים ושתיים פרנקים ושמונים סנטימים, הזכירה לי את מיומנותו של נוכל קלפים. חושבני, שאפילו המלצר לא הבחין בכך.
ובכן, הוא שהה בגוּאֶה, בסופו של דבר, לרגל עניין שאינו מעודד נקיטת אמצעי־זהירות הגיוניים; אם היה עלי להשתתף בלוויה, לא הייתי חושב שעלי להצטייד בסכום כסף נוסף, למקרה שיהיה עלי לסעוד עם קבוצה של זרים מארץ אחרת. התעלמתי מן העניין. הארוחה היתה מעולה, ושווה הרבה יותר ממה שנתבקשנו לשלם.
מכל מקום, אם מסיבה זו, ואם משום שגילה שהוא נמצא בחברתם של שני סופרים, או פשוט מכיוון שהיינות והליקר התירו את לשונו, הוסיף הברון מספר פרטים מדוייקים על המידע שמסר לנו מוקדם יותר. לדודתו הזקנה היה ‘שאטו’ בקירבת־מקום (לא טירה. המילה מקבילה, כמעט בדיוק, למילה האנגלית ‘בית אחוזה’, ואין הכרח שיהיו שם צריחים וחפיר־מגן); ואם כי עורכי־הדין הוסיפו עדיין להתמקח, נראה שהוא, קרוב לוודאי, שְאֵר־בשרה הקרוב ביותר שנותר בחיים. על כן, עם מעט מזל, הוא עשוי לקבל בירושה מעון בכפר, העולה בקנה אחד עם כתב־הזיכיון שבידו – ‘כתב זיכיון של אצולה’, כמובן – מונח שנתקלתי בו עד־כה אך ורק בספרי־ההסטוריה.
אותה שעה היינו כבר עליזים מאוד, ולכן הרמנו כוס לסיכוייו הטובים, בסיבוב נוסף מאותו ליקר מעודן. אחר כך נהגתי במכונית חזרה לגוּאֶה.
בזהירות.
כשהגענו למלון נפרדנו בהתפרצות של אחווה אלכוהולית, כשאנו מחליפים בינינו שמות וכתובות, אם כי איני חושב, שמישהו מאיתנו האמין בכנות, כי נשוב וניפגש. ביום המחרת עמדה הוועידה להינעל, והברון ציין שמייד לאחר ההלוויה – שנועדה אף היא לבוקר יום המחר – היה חייב לשוב לפריז.
אך למעשה, שבנו ונתקלנו בו, למחרת היום. כשעזבנו את בית־הקולנוע, לאחר טכס הנעילה של הועידה, עברה על פנינו לימוזינה גדולה ושחורה, שלבטח הייתה שייכת לחברת־קברנים. היא עצרה, שבה על עקבותיה ומחלונה בירך אותנו הברון. שלושה נוסעים אחרים נמצאו עימו במכונית, כולם גברים.
ואף על פי שראיתיו רק למשך הזמן הקצר שנדרש, לי ולרעייתי, ללחוץ ידיים עם הברון ולחזור ולאשר את כוונתנו לשוב ולהיפגש באחד מן הימים, הייתי בטוח שאחד מהם היה אותו אדם שעתה נכנס לחדר כשהוא מוביל עגלת־הגשה, שעליה נחה קערה, אשר לאחר שהוסר ממנה המכסה, שחררה לחלל החדר את הגירסה המרוכזת של הניחוח, בו כבר הבחנתי בצורתו החלשה.
נותקתי, מיידית, מהסובב אותי. הייתי חייב לעצום את עיני. מעולם לא השתער על נחירֵי אפי בושם כה משובב־נפש! פי התמלא רוק, עד שהייתי עלול לטבוע בו, אלא שכל אברי – למעשה, כל התאים שבגופי! – השתוקקו לחווֹת את הריח־הניחוח, ודחו את האפשרות שיופרדו ממנו.
כאשר שבתי והתאוששתי, נבוך יותר מתמיד, גיליתי שדבר־מה חוּם ומוזר־למראה הוטל לצלחתי שהיתה סדוקה מעט, שכמחצית הכוס יין־אדום, חמוץ כמו הלבן, הוצבה לצידה, בעוד שכוס המיים שלפני הברון מולאה מחדש ושהוא עצמו אכל ברעבתנות.
ברעבתנות?
זה לא היה אותו אדם שפגשתי בשנה שעברה. בדמותו דאָז, טיפל הברון ביישוב־הדעת וברגישות בכל פירור של כל דבר מאכל שהיה ראוי לכך. כעת, גרף את החומר לפיו כשהוא, כנראה, נחוש־בהחלטתו לנקות את צלחתו בזמן שיא. הדבר היה אבסורדי, מכיוון שכאשר טעמתי מהגוש הבלתי־מרשים שלפני, התברר לי, כי טעמו תואם את ריח הניחוח שהציף. לקחתי במזלגי רק מעט־שבמעט; ואף על פי כן, כשהעברתיו על פני לשוני, מקהלות פצחו בשיר, פרחים הנצו ופרחו, וכוכבים חדשים זרחו בשמיים. פשוט, לא הייתי מסוגל להאמין מה אני אוכל.
סיכומו של דבר, מיאנתי לבלוע, אפילו, את הפירור הראשון. מעולם לא העלתי בדעתי, כי ניתן לייצר בעולם המודרני העתק של אמברוזיה – מזון־האֵלים. חששתי לאפשר לו להחליק במורד גרוני, משום שפחדתי שהנגיסה השניה לא תשתווה לרמתה של הראשונה.
כשהצלחתי, בסופו של דבר, לבלוע, במין פירכוס שבושש־לבוא, גיליתי, כי הברון סיים את מנתו ועתה התבונן בי בארשת מוזרה.
“אה, נראה שאתה נהנה מזה,” אמר.
אפילו בעת שחיפשתי אחר המילים שתבטאנה את עונגי, חשתי בחמימות המדגדגת הנעה בתוכי כלפי מטה – לא כל כך במשמעות של כוח־הכובד, כמו במשמעות האבולוציונית – אל רמות־הוויה נמוכות יותר ויותר. וכך, במקום שהחומר הזה, התבשיל הזה, יותיר את רושמו על החֵך, בלוטות הטעם, ועצבי־הריח בלבד, דומה היה כי הוא מְעַרֶה אנרגיה, באופן ישיר, לכל מערכות גופי.
אך לא אמרתי את זה; משום שלפתע הייתי מסוגל לקרוא בארשת־פניו של מארחי, את מה שיכולתי לשמוע ללא־טעות בנעימת־קולו: יאוש כה אדיר, כפי שרק מפיסטוֹפֶלֶס יודע ומכיר. דבר־מה, העשוי להתייחס לחוסר־התקווה, כשם שרעב נורא מתייחס לתיאבון. הוא דיבר כאדם, אשר לאחר נסיון מר וארוך ידע כעת, כי לעולם לא ישוב וייהנה מכל דבר־שהוא.
רקמות־גופי זעקו ותבעו את המזון המופלא והלא־יאומן. חשבתי ונאבקתי עם עצמי, במשך מחצית־הנצח, אלא שבמבט אחורנית, מסקנתי היא שלא חלפו יותר משניות מספר.
ודחיתי מעל פני את הצלחת.
אני מפקפק, אם עד יומי האחרון אצליח לחזור, אי־פעם, על הפגנה דומה של כוח־רצון.
הוא הביט בי בתימהון. “הייתכן,” שאל. “שלמעשה אין זה לטעמך?”
“אבל כן!” קראתי. “זה מאוד לטעמי! אלא..” לפתע ידעתי מה שעלי לומר. “אלא שזה המזון היחיד שטעמתי בחיי, שהינו כה טעים, עד שהוא מעורר בי פחד.”
באחד מספריו, מניח ויליאם בּוֹרוֹז את קיומו של סם, שאדם עלול להתמכּר לו, לאחר מנה אחת ויחידה. אפשר והערה זו נשתמרה בזכרוני. אלמלא העובדה שקראתי אותה, יתכן ולא הייתי יכול – אה, אך קראתיה, ואכן יכולתי.
חלה הפסקה קפואה; ואז, התפשט חיוך על פני הברון, שהביא לשינוי כה מהפכני, עד שדומה היה להפשרת־השלגים באביב, הבאה לפתע על נוף ארקטי.
“ידעתי שהצדק עימי,” הוא אמר. “ידעתי! אם מישהו היה מסוגל להבין, זה חייב היה להיות אמן מסוג כלשהו – סופר, משורר… נקום מן השולחן, כך שתוכל לעשן סיגר; ואני אוֹרֶה לגריגואר להביא דבר־מה שייפצה אותך על פגמי־הסעודה הזו.”
הוא מחה כפיו. המשרת נכנס מייד, וקפא על עמדו, למראה צלחתי שנותרה מלאה, כמעט כשהייתה.
“התבשיל שהכנת אינו לטעמו של אורחי,” אמר הברון. “סלק אותו מכאן. הבא פירות ואגוזים לסלון.”
כשדחפתי את כיסאי לאחור, כשאני ממהר לעזוב את החדר, גיליתי שהברנש מתבונן בי במבט נוקב, ובחנתיו כראוי בפעם הראשונה. איני יכול לומר שהיה סר וזעף; טיפוסים כמוהו, לאלפים, תוכל לפגוש ברחובותיה של כל עיר בצרפת. אך, כאילו נעלב עד עומק־נשמתו על שסירבתי לאכול את מה שהכין, התבונן בי באיבה שלא־תתואר. במשך הלמות־לב אחת, או שתיים, הייתי מסוגל להאמין בעין־הרע.
ובכן, ללא־ספק יובהרו לי הדברים במהרה. הזמן להעלאת סברות וניחושים, תם.
ברגע שהוֹרה לגריגואר לשוב לעבודתו, דבר שהלז ביצע בשתיקה זועפת, לִיוָוני הברון לסלון, ומתוך מזנון שניצב בפינה, הוציא בקבוק שנדמה היה לי, שאני מזהה. כאשר שם לב שאני נועץ עיניים בבקבוק, סובבו, כך שאוכל לראות את התווית. ואכן, על התווית היה כתוב ‘ליקר־התלולית’. כשחילץ את הפקק ומזג לי מעט בכוס, בירכתי את ניחוח הסיגליות, תותי־הבר, והחספסנית, כמו שמברכים ידיד ותיק. הבקבוק היה מלא; למעשה אני מטיל ספק, אם נפתח קודם־לכן. ובכל זאת, הברון כלל לא מזג לעצמו. עתה יכולתי לאזור־עוז ולשאול מדוע.
הוא ענה בצורה המשונה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
“מכיוון,” הוא אמר. “שגרגואר הוא בן למעלה ממאתיים שנה.”
ניראיתי, לבטח, כדמות מתוך סרט־מצוייר. ביד אחת החזקתי סיגר; בידי השניה – גפרור דולק, ופי נפער באי־אמון, ונותר בצורה כזו עד ששלהבת הגפרור חרכה את אצבעותי והחזירה אותי לחיים. כשאני מחרף ומגדף, נפטרתי מן המקלון המפוחם וליקקתי את אצבעי.
ורק אז הייתי מסוגל, סוף סוף, לומר, “מה?”
“אם לדייק,” הוסיף והסביר הברון. "הוא נולד בשנה בה פרצה המהפכה האמריקנית; ובעת שנפתחה בעקבותיה המהפכה הצרפתית, היה כבר שִיפּוּדן ושוּליה לטבח־הרוטבים, במטבחי השאטו של דודתי ליד גוּאֶה… אשר בסופו של דבר, עבר לרשותי, בהיותי שאר־בשרה הקרוב ביותר שנותר, עדיין, בחיים. לרוע־המזל, לא כללה הירושה מקורות־כספיים שהיו מאפשרים לשפץ את המבנים שהוזנחו. בושה וכלימה! נאלצתי לממש את ערכה בכסף מזומן אשר, לאחר שעורך־הדין המנוּול ניכה את חלקו, היה קטן עד כדי דיכאון. אמרתי דודתי, אך שימוש בכינוי זה עלול להטעות. על פי הוכחות שאין־להפריכן, שהוצגו בפני על־ידי גריגואר, היא היתה דודתו של סבי יותר מאחת־עשרה פעמים, לפחות.
לרשותי עמדה שהות, שהספיקה בדיוק על מנת לראות בדמיוני עץ שושלת משופע, אשר בו היו הדודים והדודות, צעירים מאחייניהם ואחיינִיוֹתיהם, כשמיהר לתקן את דבריו.
"בכך אני מתכוון לומר, שהיא היתה דודתו של סבי אחד־עשר דורות קודם לכן. אחותו של אחד מאבות־אבותי, מצד אביה של אמי, שנערף בגיליוטינה בתקופת הטרור, באשמה לא בזויה יותר מאשר העובדה שניהל את אחוזותיו במעט יותר הצלחה מאשר מרבית שכניו, ולעיתים אף עלה בידיו, כתוצאה מכך, לחסוך מעט מזומנים.
לאחר שהשמיע את ההצהרות הדוגמטיות הללו, נעץ בי מבט נוקב והמתין לתגובתי.
האם פסחתי על שתי2 הסעיפים? לא, פסחתי על כמחצית־התריסר. מבין כל ההנחות שניצבו לעומתי, הפשוטה ביותר הייתה זו, שהברון – בו חשדתי שהוא מתכנן להוציא ממני כספים בתחבולת־מרמה – היה בעצמו קורבן להונאה מבריקה.
אולם…
על ידי מי? על ידי גריגואר? אלא שבמקרה הזה, היה ממשיך במשחקו, גם כשמיאנתי לסיים את ארוחתי, ולא היה מביט בי בזעם כאילו ייחל למותי בטרם־עת.
ובנוסף לכך, היה גם עניין המזון עצמו. אפילו לאחר טעימה אחת ויחידה, היה עלי להיאבק נגד הדחף לרוץ חזרה ולאכול עוד, במיוחד הואיל והניחוח המפָתֶה עדיין נישא באוויר. ארשת פני חשפה את התלבטויותי. “אני רואה שאינך משוכנע,” אמר הברון. “אך לא אייגע אותך בפירוט ההוכחות ששיכנעו אותי. לא אבקש ממך, אפילו, להאמין לטיעונים שאציג – אסתפק בכך שתתייחס אליהם כאל אחד מסיפוריך הדמיוניים, ושתשפוט, בלבד, האם ניתן להביא את העלילה לסיום מוצלח… מכיוון, שנשבע אני, אני איני מתאר לעצמי סיום כזה. אך הרי כבר יש בידיך הוכחה, הלא־כן? היוַועץ בתאי־גופך, האינם נוזפים בכך על שאכלת כה־מעט ממה שהוּצָע לך?”
גריגואר שב ונכנס, מזכה אותי במבט־פרא נוסף, הניח בהישג־ידי קערה ובתוכה מספר תפוזים ואגוזי־מלך, ויצא שוב. זה איפשר לי להשתלט מחדש על מחשבותי המבולבלות.
כאשר נסגרה הדלת עלה בידי לומר, “מי… מי המציא את זה?”
הברון כמעט שצווח בהקלה, למרות אגלי הזיעה הקרה שעל פניו, שהעידו עד כמה חשש שאלעג לו.
“אביו של גריגואר עשה זאת,” ענה. "אלכימאי שנכשל והתדרדר למצב בו היה עליו לקבל משרה במטבחי בית משפחתי. שם המשיך בנסיונותיו, שעה שהפך לאשף מטבח מפורסם. אף כי גריגואר הינו אדם שקשה מאוד לדובבו, הצלחתי ללמוד מפיו, שמעסיקיו של אביו האמינו, כי הוא מנסה לייצר את ‘אבן־הפילוסופים’ וקיוו, כך אני מתאר לעצמי, שיום אחד ימצאו עצמם סועדים בצלחות זהב, שרק אתמול היו עשויות חימר… אולם, למעשה, אחז בו דיבוק ‘סם־החיים’, אשר נראה לי, בכך אני מודה, כמטרה אפשרית הרבה יותר מאשר מטרות האלכימאים. שורת המטעמים הנפלאים שיצאה מתחת לידיו, תרמה ללא־ספק את תרומתה לדלדול נכסיהם של אבות־אבותי. כיוון שכה גדולה היתה תהילתם, עד שהמלך עצמו, ורבים משאיריו וחצרניו, נהגו להזמין את עצמם לשהיות ארוכות ב‘שאטו’ שלנו – למרות תנאי האיכסון הצפופים שהיה מסוגל להציע להם… סלח לי, אני סוטה מן הנושא.
"כפי שעמדתי לומר, כל אחד מאותם מעדנים מופלאים היה צעד לאורך השביל, שהוליכו את הישגו העילאי. באופן אירוני, עבורו זה היה מאוחר מדי. קודם לכן הוטעה להאמין, שכספית היא תרופה שאין־כמותה לזיקנה, וגופו כה נהרס בעיקבות נסיונותיו הבלתי שקולים, עד כי בשעה שהצליח לגלות את הצירוף האידיאלי, יכול היה רק להיווכח בהשפעותיו הברוכות על בנו, ולא להיעזר בו בעצמו.
"את אוסף מתכוניו הוריש לבנו, אותו למד עוד קודם לכן להכין את הגירסה ששיכלל, באמצעות מהלומות כה רבות ונישנות, עד כי הילד יכול היה לערבב את החומרים כשהוא ישן־למחצה; ולעיתים אני חושד שכך אומנם עשה.
"אולם, אפשר ומחמת הרעלת־הכספית, שהפכה אותו ל’משוגע כפשפש', אם לצטט את הביטוי האנגלי המתאים כל־כך, גריגואר־האב התעלם מנקודת־מפתח אחת. הוא נמנע מללמד את הנער קרוא וכתוב.
“כאשר גילה, כי הירושה האחת שקיבל מידי אביו, הינה תיק מלא וגדוש בניירות, התייעץ עם בן־המשפחה היחיד שהתייחס אליו באדיבות – גברת שהיתה רווקה זקנה ואחותו של הברון דֶאז. היא ידעה קרוא וכתוב.”
“האם זו צריכה להיות הגברת שקברת לפני קצת פחות משנה?” תבעתי ממנו.
הוא העניק לי מבט קריר של תוכחה, “התרשה לי, להציג הכל בפניך, ולהימנע מהערות…?”
נאנחתי, הנהנתי בראשי ונשענתי לאחור בכסאי הלא־נוח והחורק.
“אך במקרה אתה צודק,” הודה כאשר שב ואחז בחוט סיפורו.
"איני יכול להציג בפניך את התיק אליו אני מתייחס. גריגואר אך מודע היטב לערכו; הגם שלעיתים אני חושד שלבד ממחזור־יומו, מארוחה אחת לשניה, הוא מודע למעט־מאוד. רק משום שלבטח החל לתפוש במוחו המטופש, שיהיה עליו להסתגל למצב שנוצר בעיקבות מותה של – של דודתי, כפה על עצמו להיפרד ממנו, למשך־הזמן שהספיק לי ולעורך־הדין שלה לבדוק את תוכנו.
"בפנים מצאנו כשמונים דפי־נייר וחמש איגרות קלף, כתובות כולן באותו כתב־יד קשה לפיענוח; מנוסחות בניבים עתיקים שאינם מתקבלים על־הדעת ואשר היו בשימוש נרחב בז’רגון של האלכימאים מן המאה השבע־עשרה כפי שאומרים המומחים שבהם נועצתי. כיצד העברתי את המסמכים לידי המומחים?
"ובכן, עורך־הדין – שהוא אוויל מוחלט – לא גילה בהם עניין רב. הוא תיעב את דודתי, כפי שתצפה שאיכר קנאי אומנם יתעב. מה עוד, שמימים־ימימה היה ידוע באיזור, כי היא מתגוררת לבדה עם בן־לוויה ממין זכר, ושמעולם לא ביקרה בכנסיה. יתר על כן, הוא היה מלא־זעם כשגילה, כי הרווח שנפל בחלקו לאחר מימוש ערך האחוזה, היה רק חלק קטן מהרווח לו ציפה.
“מכונת־צילום, מכל מקום, היתה ברשותו, ולפני שחרדתו של גריגואר התגברה עליו, עד כי תבע את ניירותיו היקרים בחזרה, הצלחתי להעביר שישה־שבעה מהם דרך המכונה. אם כישוריך מאפשרים לך לחרוץ עליהם משפט, אוכל להציגם בפניך. אם כי עלי להזהירך: לשונם טכנית ועתיקה עד כי אין־להבינה. האם לא השתוממת, מדוע לא שיפרה ירושתי את רמת־חיי? את ההכנסה הזעומה שחלקי בירושה מעניק לי, כיליתי בנסיון לפתור את החידה הטמונה בירושתו של גריגואר. בגדים חדשים, רהיטים חדשים – זוטות כאלה עשויות להמתין. כאשר יתברר כי הדברים שאני מאמין שהם אמת, אכן אמת הם, יהיה לי את כל הזמן שבעולם, על מנת לפצות את עצמי על המחסור הארעי!”
נימת־דיבורו היתה, במפורש, נימתו של אדם המבקש לשכנע את עצמו. לא פחות מאשר על מנת לספק לעצמי דבר־מה, שיסיח את דעתי מן המחשבה אודות המזון המוזר, כמו ממניעים אנוכיים־פחות, שאלתי, “כיצד הצליח גריגואר לתקוע בך את ציפרניו?”
במהירות הבזק הניח את אצבעו על שפתיו. “אל תאמר דברים כאלה! גריגואר הוא האיש היחיד שבידיו הופקד סוד, אשר אילו התגלה ונפוץ אל מחוץ לצרפת היה מביא לנפילתן של אימפריות!”
מה שגילה לי את הדבר האחד שרציתי לדעת: בין מחצית־התריסר דפים, שהברון הצליח לצלם, לא נמצא המתכון לתבשיל שהוגש לנו הערב.
“אולם דודתך מתה,” התנגדתי לדבריו.
“לאחר יותר ממאתיים שנה! ואני משוכנע, כי נפטרה כתוצאה מהזיהום התעשייתי – תרכובות אורגאניות רעילות, מתכות כבֵדות, שפכים מעוררי־בחילה, מביאים חורבן על חומרי־מזון, שאחרת היו יפים־לבריאות…”
אולם קולו נחלק ונדם. בשעה שדיבר לקחתי כמה מן האגוזים, פיצחתי אותם אחד כנגד השני בכף־ידי וטעמתי מליבתם. לא היה כל דבר הראוי לציון באגוז המסויים שבידי, אך ליבתו היתה טובה בהחלט, וגיליתי שהם ערֵבים לחיכי. יתרה מזאת, יכולתי להתענג על ניחוחו העשיר של הסיגר שעישנתי, ולא ניסיתי להסתיר כלל את הנאתי מן השניים – התנהגות אכזרית, אולי, מנקודת־מבטו של הברון, הואיל ועיניו עקבו אחר כל תנועה מתנועותי, והוא לא חדל מלנשוך את שפתו התחתונה. משהו גרם לי, בכל זאת, לחוש, כי התנהגותי השפיעה עליו השפעה מבורכת. זָרִיתי מלח על הפצע, כששבתי ומילאתי את כוס הליקר שלי, מבלי לשאול לרשותו.
"ובאיזה אופן, " שאלתי. “בילתה דודתך את מאתיים שנות קיומה? האם המתינה למעברו של המחזור־היומי, מארוחה לארוחה, של אותו מזון, תמיד, כשם שסיפרת שגריגואר אכן, עושה?”
גופו של הברון שקע בכיסאו.
“אני משער שאומנם כך,” הודה. "בהתחלה, כשהטעם המשכר על חיכך, אתה חושב, ‘אה, זה המזון הנעלה ביותר, שלעולם לא אשבע ממנו!’ לאחר היום המֵאָה, לאחר היום המאתיים… ובכן, נוכחת בעצמך.
"שאלת, כיצד העלני גריגואר בחכתו. זה היה פשוט – פשוט למדי, עד שגם בינתו המוגבלת של גריגואר מצאה את הדרך לכך! האם יכולתי לסרב להתחלק בהסעה אל בית הקברות וחזרה, עם משרתה הנאמן והיחיד של דודתי המנוחה? כיצד יכולתי לדחות את הצעתו, שהעלה בנוכחותם של עורך־הדין ולבלרו, להכין למעני את תבשילה האהוב ביותר, אם אשלם מכיסי את מחיר החומרים הדרושים? הסכום היה – ובכן, הרשה לי לומר, ניכר. למרבה המזל, עורך־הדין, מי ייתן וראשו יכוסה בצוֹאָה, היה מוכן להיפרד ממספר מטבעות, כמקדמה על חשבון הירושה.
“ומה שהגיש לי היה התבשיל אותו טעמת הערב. בלי תוספות, בלי סלט, בלי… שום דבר! מעולם לא למד לבשל משהו אחר, מכיוון שהוראות אביו היו מפורשות: אכול רק את זה, ושתה מֵי־מעיינות. קרוב לוודאי, שלכדני ברגע בו הייתי פָּגִיעַ ביותר. עדינותו הערמומית של התבשיל, עושר טעמו, ניחוחו, כושרו לעורר תיאבון, אפילו באדם, הנתון כמוני באותה שעה, להירהורים המלאנכוליים ביותר, היכוני מכה־ניצחת; נלכדתי כיונה ברשת.”
בחוסר־אמון מְלֵא חרדה, אמרתי, “במשך למעלה משנה, אכלת את אותו התבשיל, שוב ושוב, מבלי שתוכל לבחור ביין כלשהו לשם גיוון? בלי קינוח? בלי משהו?”
“אבל זה פועל!” צעק לעומתי. “ימי־חייה הארוכים של דודתי הם הם ההוכחה! למרות שבימי הכיבוש הנאצי היה קשה למצוא תבלינים מסויימים, הדרושים להכנת התבשיל, היא – המתן! ייתכן ולא הזיהום המודרני הוא שקירב את קיצה. אפשר והיה זה המחסור באותם מרכיבים מיוחדים, בתקופה שהבּוֹשִים המלוכלכים כבשו את מולדתנו האהובה. אולי שמר אותם גריגואר לעצמו והוֹנָה את הגברת הזקנה, חסרת־הישע, שהיתה היחידה שסייעה לו כאשר התייתם מאביו!”
“בעוד היא שומרת את סם־החיים לעצמה, כשהיא חוזה בשלווה במות אחיה, אשתו וילדיהם, ושאר בני־המשפחה, בקוותה לרשת הכל. ואשר, בסופו של דבר, אומנם נפל בידיה. ואז פיזרה את ממונה על המזון. מכיוון שגריגואר, לבדו, היה מסוגל לומר לה מה תהיה ההוצאה הדרושה לקניית החומרים הדרושים.”
מלא־תימהון, פער הברון את פיו לעומתי. “אתה מדבר, כאילו כל זאת הוא נחלת־הכלל,” לחש. החוויתי תנועת־ביטול בידי.
“אם המתכון אומנם פועל, איזו סיבה אחרת תוכל להסביר את העובדה, ששאר בני־דורה אינם עוד עימנו?”
“תחת שלטון הדירקטריון –” השתמט מתשובה.
“אילו ידעו כי יש להם סיכוי לחיי־נֶצַח, היה זה הגיוני בעיניהם למכור את נכסיהם ובאמצעות השוחד לפלס דרכם אל מקום־מקלט. אמרת בעצמך, זה עתה, שאם מה שאתה חושב שהוא אמת, הוא אמת לאמיתה, הרי שיעמוד לרשותך זמן ארוך לאין־שיעור. מדוע לא חלפה מחשבה דומה בראשם של אבות־אבותיך? משום שהכלבתא־הזקנה, מנעה מהם את סודה – נכון?”
זוויות־פיו השתפלו מטה. “באמת שאין החיים יכולים לעשות יותר, מאשר לחקות את האמנות. ביקשתיך להתייחס לזאת כאל עלילתו של סיפור, ועד כּהֹ איני מוצא כל פגם בהגיונך.”
“על אף כל זאת, אתה מתכוון ללכת בעיקבותיו של מישהו, אשר הביא כלימה לא רק על משפחתך, אלא, למען האמת, גם על אומתה ובני־מינה.” פוררתי את הסיגר במאפֵרה הקרובה ביותר ובלעתי את שארית הליקר שבכוסי. “אני נדהם! אני חש בחילה! אשפי־המטבח הבכירים, בכל דור ודור, ביצעו דבר־מה המתקרב לנֵס. הם הפכו את הדבר שעבור פראי־האדם אינו אלא תידלוק, לשורה של יצירות מצויינות הדומות ליצירות אומנות, הדומות לסימפוניות, לציורי־נוף, לפסלים! לדפדף בדפיו של ספר כמו, ‘הגאסטרונומיה־של־לארוס’, פירושו לגלות את המקבילה המתוּרבתת של הוֹמֵרוּס וּוִירגִיליוּס – שיר מזמור לגיבורים, אשר במקום לקפח חיי־אדם, מאריכים אותם!”
“גם אני חושב כך –” החל לומר. קטעתי את דבריו באיבם.
“נהגת לחשוב כך, לזאת אני מודע היטב. עכשיו אינך יכול! עכשיו, כתוצאה מהחלטתך, הידרדרת למצבו העגום של אסיר, החייב להתרפס ולשדל את סוהרו, בטרם יזכה לקבל את מנת הפסולת היומית שלו. אם שנה אחת עוללה לך את זאת, מה יעוללו לך עשר שנים, או חמישים, או מאה? מה התועלת שתיצמח לך ממשך־חייך הארוך־מדי? האם אתה שואף לתקן את העולם? עד כמה יהלמוּ תוכניותך את המציאות, אם במשך עשרות שנים אחוז מוחך בשיגעון לדבר אחד?”
הבחנתי בפקפוקיו, והכיתי בברזל בעודנו חם.
“וחשוב על כל מה שתוותר עליו – על מה שכבר ויתרת בהסתמך על דברו של שִיפוּדָן אידיוט־למחצה, שהוא כה מטומטם, עד כי לא עלה בידי אביו ללמדו לקרוא! הליקר הזה, כראשית־דבר!” מזגתי לעצמי שוב, ובתנועות פנטומימה מוגזמות, התענגתי על לגימה נוספת. “או, איך מעלה הליקר בזכרוני את הטרוטה־הצלויה־בשומר שהוגשה לפניו, ואת העגל הנפלא, ואת הסלט ההוא, אשר על פי הוראותיך תובל ברוטב קליל כטְלָלֵי־השחר…”
אינני מה שהצרפתים מכנים, ‘איש מאמין’. אולם, אם דברים כמו ‘נשמות’ ו’גיהנום' אמנם קיימים, יתכן ואותו לילה הצלתי, אחת מן הראשונות מידי האחרון.
משזכיתי לעידוד, וכשבטחוני העצמי מתחזק אגב כך על ידי התפשטות ארשת הקינאה, בה הבחנתי, על פניו של הברון, פתחתי בהישתפכות לירית אודות – כשאני בוחר באופן מיקרי – צדפות־נוסח־בֶּרְסִי, צדפות־על־האש וסרטן־הים־בשריונו, כשאני מזכיר מספר יינות משובחים מתאימים. התלהבתי מן השְׂלַו, הקורא ותרנגול־הבר, ומחלל האוויר העליתי־בלהטי ירקות שיוגשו כתוספת – ארטישוק, עָכַּבִית, זקן־התייש ופלאים אחרים שהאדמה מציעה לנו. הירקות תוּבּלוּ ברוטבים כֹּה־ענוגים, עד שהייתי נכון להישבע שבושמם התפשט בחלל־החדר. לא שכחתי, כמובן, אותו פלא, המופלא־מכולם, את הכמהין; גם לא הזנחתי את החביתיות־הדקיקות, את פטריות־המגל, או את אומצת־הפטריות, שאינה דומה, כלל, לאומצה אך סיפקה לי מנה ראשונה, כביכול, לפני המנה־העיקרית.
כתוצאה מכך שטפה אותי האקסטזה. בשרים צלויים ובגריל, פשטידות, תבשילי־קְדֵירָה ומעדני בצק, פינו מקומם למיפקד הגבינות, ההופכות טיול ברחוב־שוק צרפתי לחוויה הדומה לביקור במערת־אַלַדין. אחר כך סקרתי את הפירות; מכל הגדלים, הצורות, הצבעים והטעמים: שזיפים ורימונים, חבושים ושסק, אננס ואפרסק. ולבסוף הזכרתי, בקצרה, מספר קינוחים כמו כדורי־השוקולד הממולאים בקרם ומרציפן, סופגניות וחביתיות, ואת העוגות האֶלזאסיות הממולאות בפירות.
עמדתי נכון לחזור על הכל, מן ההתחלה, אם לא תהיה לי ברירה אחרת. בקושי נגעתי בפני־השטח של המטבח־הצרפתי; ומעבר לאירופה שכנו סין וארצות המזרח, ועולם גדול ורחב של מטעמים מופלאים. אך חסתי עליו. הבחנתי, לפתע, כי אחת מן הטיפות הבוהקות שעל לחיו של הברון לא היתה, בסופו של דבר, טיפת־זיעה. היתה זו דימעה.
השתתקתי והמתנתי.
לבסוף, קם הברון ממקומו, בארשת־הפנים של אדם העומד להתייצב בפני כיתת־יורים. ביד איתנה, בחר לעצמו כוס מהמגש שליד בקבוק הליקר, מזג לעצמו מנה, ופנה אלי כשהוא מחווה קידה־קלה.
“ידידי,” הוא אמר ברשמיות מרובה. “אכיר לך תודה, לעולם. או, בכל מקרה, למשך חיי – חיי הטיבעיים.”
חששתי פן ישתה מן המשקה כמו שלוגמים רפואה, או רעל. אך במקום זאת, ריסן את עצמו כשנשא את הכוס אל שפתיו, הריח, נד בראשו לחיוב, עצם את עיניו ואיפשר למעט מן הליקר להתגלגל על פני לשונו, כשהוא מחייך. זה מצא־חן בעיני הרבה יותר!
הוא לגם לגימה שנייה, ונדיבה יותר, ושב לשבת בכיסאו.
“זו הקלה ניכרת,” מילמל. “אני מסוגל, למרות־הכל, להעריך את זה. תהיתי, האם עלול חוש הטעם שלי להישלל ממני – האם המזון עליו התקיימתי עלול לגרום לי להתמכרות… האפשרות האחרונה, ללא־ספק, עדיין קיימת. מכל מקום, כאשר כל שאר הדרכים נכשלות, נותר תמיד הטיפול המכוּנֶה תרנגול־הודו קפוא.”
או, כפי שקוראים לכך בלשוננו, ‘במכה־אחת’… תהיינה מגרעותיו האחרות של הברון מה שתהיינה, אי־אפשר היה לקרוא לו, מוג־לב.
“אוּף,” המשיך הברון. "מזה חודשים אחדים, אני יודע באופן עקרוני, את כל מה שאמרת לי. אתה צודק באופנים כה רבים, עד כי אני נבוך מול הבחנתך החריפה. האם אני הוא האדם שיתקן את העולם? אני, אותו עודדו מילדות להאמין, כי תפקידו הראשון של העולם הוא לספק את מחייתי, מבלי להתחשב בשאלה, האם עמלתי לשם כך אם לאו. לעיתים כה שועשעתי על־ידי אֶוִילותה של שאיפתי, שכמעט פרצתי בצחוק־רם. ובכל זאת – ובכל זאת…
“האם תוכל לתאר לעצמך, ידידי, כיצד היית חש אילו היה קול בראשך אומר כל הזמן – ‘ואולי הפעם אפשר לשכלל את התבשיל, שקיים את דודתך בחיים במשך מאתיים שנה, ולהופכו לאמצעי המבטיח, באמת, חיי אל־מוות?’ אין להכחיש, שהוא מהווה מזיגה נפלאה בין אמנות־הבישול ובין הרפואה.”
בכך נאלצתי להודות.
"וכך, אתה רואה, אני ניצב מול דילמה מוסרית מחרידה, " אמר הברון. הוא רוֹקֵן את כוסו, והניחה בצד. “עולה בדעתי,” המשיך לפתע, “שאולי גרמתי, זה עתה, להופעתה של דִילֶמה נוספת – יתכן, והפרתם של ציווּיי אביו של גריגואר להימנע מלאכול דבר, לבד מהמזון שהמציא, מהווה צורה של התאבדות? אך למרבה־המזל, אני מרגיש טוב יותר כתוצאה מכך; על כן, אפשר לדחות חידה זו לעתיד… היכן עמדתי? או, כן, הדילמה שלי. מה יעלה בגורלו של גריגואר, אם אבטל את ההסכם שבינינו? אם לא יימָצֵא מעסיק אחר, שיסַפֵּק לו את הכסף הדרוש לקניית החומרים, ואת המטבח, הקדירות, ואת הכירה על מנת להכינם האם ימות? או, האם ידָחֵף, כמתמכר־לסם, לשוד ואפשר שגם לרצח? יקירי, ידידי, מה עלי לעשות, לכל הרוחות, עם גריגואר?”
היה זה, כאילו ושיר ההלל הגסטרונומי שנשאתי, התיש גם את כוח־הדיבור שלי וגם את התלהבותי. יתכן שתוספת של ליקר תחזיר אותם אל קדמותם. מזגתי לעצמי כמות נוספת.
“דרך אגב,” אמר הברון כשהוא עושה כמוני. “צירוף מקרים משעשע! בשעה ששהיתי, עדיין, בגוּאֶה־סוֹר־סָאוֹן, נזכרתי… האם אתה בסדר?”
“אני… אני חושב כך. כן,” אמרתי.
לרגע השתלטה עלי בעיה ללא פיתרון, אם כי, למרבית־המזל, בעיה חולפת. הרהרתי בנאום שאילתרתי על הבישול, כאשר לפתע חדרה למוחי ההכרה, כי פיארתי ורוממתי דברים בהם לא נפגשתי מעולם. לא טעמתי מחצית מן המעדנים עליהם דיברתי בהתלהבות שכזו; ובאשר ליינות – נו, באמת, רק מליונר היה יכול לקוות להחזיק את כולם במרתפו!
ליקר־התלולית ששתינו, הוא לבטח בעל השפעה אדירה על בטן ריקה!
כשאני מתאושש, אמרתי, “המשך. בבקשה.”
"עמדתי לומר, שלאחר שהתעמקתי באותם הדפים, שהצלחתי להעתיק, נזכרתי במה שאמר בעל־הבית של מסעדת־התלולית בייחס לדרך בה הוכן הליקר שלו – על פי מתכון מן המאה השמונה־עשרה. חשבתי, שאם יש ברשותו מתכון כזה, יתכן ויוכל לעזור לי לפענח, כמה ממתכוניו של אביו של גריגואר; חזרתי למסעדה, לכאורה על מנת לקנות בקבוק מן המשקה בו התמחו – למעשה, קניתי את הבקבוק הזה.
“וכאשר, לאחר שפטפטתי שעה־קלה עם בעל־הבית, הצגתי בפניו את המתכון, שנראה כמתאים ביותר מבין מחצית־התריסר המתכונים שהשגתי, הוא נדהם. לאחר מבט־חטוף אחד ויחיד, קם והכריז שזה אותו המתכון המשמש להכנת הליקר שלו; ועמד כבר לנסות ולשחדני על מנת למנוע מן המתכון להגיע לידיעתם של יצרנים־מסחריים!”
כשהוא מגחך, מזג לעצמו כמחצית הכוס.
“אני מזכיר את זה, לא כל כך על מנת להדגים עד כמה נוטים העוסקים במסחר להיות צרי־מוח – אם כי, האין זה טוב יותר, לשתף את הרבים בדבר־מה דגול – במידה ואפשר לייצר ממנו כמות מספקת – מאשר להגבילו להנאתם הפרטית של המעטים? לא! אני מזכיר זאת כהוכחה, שאילמלא אחז בו דיבוק שאיפותיו האלכימאיות, היה אביו של גריגואר יכול להפוך לאחד מחלוציה של אמנות־המטבח והיה ניצָב לצידם של קָארְמֶה וּבְּרִיאַנְט־סָאבְרִין. לאמיתו של דבר, אף היה עומד לפניהם! איזו טרגדיה היא זו, שגאוניותו הופנתה לנתיבים אחרים, וכי בנו – ובכן!”
“ובכל זאת…” אמרתי.
“ובכל זאת…” ענה כהד, ונאנח עמוקות.
וזה היה הרגע, בו עלתה במוחי ההברקה הגאונית, היחידה בחיי.
או, כפי שהרהרתי לאחר מכן, יתכן וזכות־היוצרים שייכת לליקר.
מכל מקום, למחרת בערב סעדנו את ליבנו ב‘מגדל־הכסף’, ולבד משתיה מרובה־מדי, שגרמה לברון כאב־ראש הגון בבוקר שלאחר־מכן, הוא החלים לגמרי – עובדה שסילקה את התנגדותו האחרונה לתוכניתי.
חרטה קלה אחת אני חש בייחס לכל העניין; והיא, שבימים אלה, עומד לרשותי זמן מועט ביותר לכתיבה. מצד שני, איני מרגיש יותר את הלחץ־הכלכלי העצום, אשר לעיתים כה תכופות אילצני להטליא־יחדיו עבודה כלאחר־יד, שנדרשה, בפשטות, על מנת לאפשר לי לשלם את חשבונות אותו החודש. הוצאותָי השוטפות משולמות אוטומטית על־ידי תשואתן המצויינת של המניות שאני מחזיק בַּחברה 'מזון הבריאות של אירובריטה א.א. (אגודה לאומָנויות), קונצרן שמתוצרתו אנו צורכים, לעיתים קרובות, ועליה אנו ממליצים.
מה עשינו בקשר לגריגואר?
או, זו היתה הברקה־גאונית. שימו־לב, הברון התעלם מן העובדה, שלמרות שהִשְמַצְתיו עד כדי להרשים, לא היה גריגואר טיפש מוחלט. הוא לא יכול היה להיות כזה. הדבר קיבל את אישורו ברגע שתקעתי את ראשי מבעד לפתח המטבח וגיליתי, כי הוא מצוייד בכירה חשמלית, ובה תנור נפרד לחום גבוה בעל דלת קדמית מזכוכית. דרך ארוכה ממטבחי שאטו המשפחה, עם להבותיהם הגלויות, הניזונות מעץ. דקות מספר של חקירה והוא נפתח כצדפה במחבת לוהט; כאילו מעולם לא נשאל קודם לכן אודות הדבר האחד, אותו הבין לאשורו – מִתְקני־בישול. עובדה שאינה מפתיעה ביותר, אם ניקח בחשבון את האופי, שהיסקתי שהיה לאישה שהעסיקה אותו בתקופה הארוכה ביותר.
התברר, שהוא התקדם דרך כּירות הברזל־היָצוּק הניזונות מפחמים, ואז אל הגאז; הוא התנסה, אפילו, במיכלים של גאז ותנורי נפט, ושב וחזר לְעֵץ, בתקופות קשות.
ובכן, לאור נסיונו העצום בכל סוגי המטבחים, האם לא חשב שהגיעה השעה שיתמנה כאחראי על מטבח גדול באמת, ובו צוות עובדים הכפוף לו? ויותר מזה, דחקתי בו, אנו יכולים לתת לך תואר!
שתיקתו הזועפת חלפה כהרף עַיִן. זוּ היתה השאיפה שטיפח במשך מאתיים שנות חייו: שיפנו אליו בתואר של כבוד. באמת שהיה בן־הדור שלפני המהפכה! כמובן, שאין זה לגמרי תואר מן הסוג שהיה נהוג באותם ימים; אך התנסותו באמצעי־בישול כה מגוונים, הטביעה במחשבתו את העובדה, ששינויים מסויימים, אכן, התחוללו בעולם.
ועתה, בחדר שהוא גדול יותר מהאולם הגדול של השאטו, המלא כולו במיכלי פלדת אל־חלד ובדוודים, אשר אליהם מובאים החומרים הדרושים במשאיות – הם זולים הרבה יותר, אם קונים אותם בסיטונות – שמח גריגואר במעמדו החדש: ‘מנהל מחלקת ביקורת האיכות’ והכל, אפילו הברון, פונים אליו בתואר, ‘אדוני המנהל’.
עוד בטרם צימח זקן על לחיו, למד שאין לדון על חייו הארוכים עם איש, מלבד מעסיקו; כך שלא היו כל בעיות בנקודה זו; חוסר בטחונו בעיר הגדולה יוחס לעובדה שהיה מבודד בכפר קטן ונידח, ליד גוּאֶה. באופן בלתי־נמנע, מישהו ירגיש, במוקדם או במאוחר, שגריגואר המתקיים על תפריטו הבלתי־משתנה, אינו מזדקן־למראה.
אך זה יהיה דבר מצויין לקידום המכירות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות